לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/במדבר (וחג השבועות)

במדבר, א׳

 וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו׳. שאו את ראש וגו׳ לגלגלותם וגו׳. להבין ענין נשיאת ראש ומה ענין פרשה זו אל אוהל מועד. כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו שכמו שיש ראש וגולגולת בגשמיות הגוף שהראש עיקרו המוח ועצם הגולגולת מקיפו, כן יש ברוחניות הנפש תלת מוחין שהם חב״ד והרצון הנמשך מהם לקיום המדות וחיותן דאית רצון ואית רצון. אית רצון לתתא ואית רצון לעילא שהוא נקרא רצון העליון שהוא בבחינת מקיף על המוח. וביאור ענין זה הנה כתיב נודע בשערים בעלה ופי׳ בזהר (פ׳ וירא דק״ג) לכל חד לפום שיעורא דילי׳ כמו דמשער בלבו, דהיינו ע״י שיעמיק ויתבונן בחב״ד שלו בגדולת א״ס ב״ה כפי עומק מחשבתו וכאשר יוכל שאת בלבו ע״י כן הוא מכיר את בוראו הכרה בלב לדבקה בו ית׳. הגם דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל היינו בי׳ דוקא דהיינו בעצמותו ומהותו כביכול. אבל הנה זה כל האדם להתבונן במה שהוא מהוה עולמות עליונים ותחתונים עד אין מספר ומחיה את כולם ומוציאם מאין ליש ומחדשם בטובו בכל יום ובכל רגע. וכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו יכול הוא להרחיב דעתו ולהלהיב לבו ונפשו לקשר נפשו בה׳ ולדבקה בו כפי ערך עומק שכלו ותבונתו וכפי ריבוי ההתמדה והתשוקה שמעורר בלבו כל אחד לפי מה שהוא להתלהב ולהתלהט לדבקה בו ית׳. והנה נודע הוא לשון נפעל כי שבחא דקוב״ה הוא בעלה דמטרוניתא (ע׳ בזהר שלח קס״ג ב׳ ובפ׳ תזריע מ״ב ב׳ ובפ׳ אמור צ״ו ב׳ ועמ״ש לעיל פ׳ תשא ע״פ זה יתנו כו׳) שנודע בשערים שהוא ית׳ הוא המשפיל את עצמו בהשתלשלות והתפשטות גדולתו ית׳ להיות נודע. ע״י כן ונתפס בקרב איש ולב עמוק לפום מה דמשער בלבו דוקא כל חד וחד לפום ערך שיעורא דיליה להמשיך ולקשר אליו ית׳ לדבקה בו. (כי נודע הוא לשון התקשרות כנודע) שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ״ש במ״א. והנה הרצון הנמשך מזה לקיום המדות אהבה ויראה שאהבה הוא לדבר שהוא כרצונו וכן להיפוך השנאה הוא לדבר שנגד רצונו והוא לפ״ע ההשגה וההשכלה בגדולתו ית׳ דממכ״ע וסוכ״ע כי ממנו נלקח רצון זה ולכן נק׳ רצון התחתון שהוא למטה מן הדעת אבל אית רצון לעילא שהוא למעלה מעלה מן הרצון הנולד מן הדעת והשכלה שנתפס ומשיג בשכלו ובינתו ענין התפשטות גדולתו של הקב״ה שהוא ממכ״ע וסוכ״ע אלא נמשך מבחי׳ ביטול השגתו והשגת כל הנבראים לגבי מהותו ועצמותו ית׳ מפני רוממותו עד אין קץ דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל והוא למעלה מבחי׳ ההשגה וגדר השכלה ועי״ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה והוא בחי׳ תשוקה וכלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה הוא מהותו ועצמותו ית׳ דכולא קמי׳ כלא חשיבא ממש ולא שייך לומר ממכ״ע וסוכ״ע אלא בזיו וההארה מאור א״ס ב״ה המאיר ומחיה כל עלמין והוא בחי׳ מלכות א״ס ב״ה כמ״ש מלך יחיד חי העולמים וכתיב מלכותך מלכות כל עולמים אבל הוא לבדו הוא לא בגדר ממלא כל עלמין ולא בגדר סובב כל עלמין ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו׳ כנ״ל ואני הוי״ה לא שניתי כתיב ותשוקה נפלאה זו ורצון זה נמשך לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם בחג השבועות על ידי מתן תורה בעשרת הדברות כמארז״ל שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והיינו שהדבור היה ממשיך להם תשוקה זו שהדבור הוא המשכה  ממהותו ועצמותו ית׳ לנש״י (ועמש״ל פ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם ומ״ש ע״פ ואהי׳ אצלו אמון) וזהו אנכי ה׳ אלהיך דייקא המאיר ומתפשט בך ואנכי מי שאנכי פי׳ שאין מכיר ומשיג בחי׳ אנכי אלא אנכי בעצמי והוא הוא הוי״ה אלקיך דהיינו ניצוץ אלהות השורה בך כי חלק הוי׳ עמו כמ״ש ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום כי הנה מהות הנשמות ועצמותן לא ירדה להתלבש בעוה״ז בגוף ונה״ב אלא זיו והארה בעלמא ממנה בלבד הוא שמתפשט ונתפס בשכל ומדות כנ״ל שהן הן כחות הנפש אבל עיקר מהותה ועצמותה של הנשמה לפי מה שהיא במקור חוצבה מריש כל דרגין וכו׳ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הוא למעלה מעלה מגדר ההשגה הנתפס בשכל אנושי אלא שהיא דבוקה בשורשה באלהים חיים בדביקות נצחי לעולמי עד ואין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמי׳ בלבד לעול׳ בלי שינוי בבחי׳ ביטול אליו ית׳ לפי שהיא חלק אלוה ממעל ממש (וכמבואר במ״ע ע״פ יונתי בחגוי כו׳) והשינויים הם למטה מצד שינוי ההשגות בכחות הנפש בלבד. והיינו לפי שהנפש עצמה אינה מתלבשת בכחותי׳ אלא עומדת עליהם מלמעלה בבחי׳ מקיף בלבד. ובשבועות על ידי מתן תורה נתגלה הרצון העליון שהוא למעלה מן הדעת והאיר אז שורש נשמות תוך כחות הנפש בגילוי רב ועצום (ועמ״ש במ״א ע״פ כי תצא בפי׳ בקשו פני את פניך ה׳ אבקש כו׳) ולכן על כל דבור פרחה נשמתן דהיינו שנסתלק למעלה מבחי׳ וגדר השכלה והשגה להכלל ולבטל במציאות, ממש אליו ית׳ בכלות הנפש ממש. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים שכל העולמות ומדרגות שלמטה מבחי׳ זו נק׳ בשם מצרים לגבי בחינה זו כי שאר כל עניני השגות ודביקות באלהים חיים הם עדיין בבחינה וגדר מצר וגבול הנ״ל וכמ״ש במ״א (לקמן ע״פ וספרתם לכם ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי הענין שעד ירדן יריחו נק׳ יצ ״מ). וזהו בטל רצונך מפני רצונו שענין עשה רצונו כרצונך הוא מצד רצון התחתון הנמשך מהשגת והשכלת לבותם כל אחד מכחות הנפש המתלבש בגוף והרי עדיין יש לו רצון נפרד בפני עצמו אלא שאעפ״כ על ידי העמקת הדעת והתבוננות בגדולתו ית׳ יתפעל ויעשה בנפשו ולבו רצונו של מקום ב״ה משא״כ ענין בטל רצונך כו׳ הוא בחי׳ ביטול והעברה לגמרי שלא יהיה לו רצון עצמו כלל כ״א רצון אחד לה׳ לבדו דהיינו שיהיה רצון עליון לבדו מאיר בו להשתפך נפשו אל חיק אביה ממש. וזהו שאו את ראש וגו׳ לגולגלותם וגו׳ דהיינו לקשר רצון התחתון הנמשך מבחי׳ ראש ומוחין המלובשים בגוף ונפש ולחברו ולהעלותו למעלה מעלה למקור חוצבה עיקרה ושרשה דיליה שהוא מהות הנשמה עצמה העומדת למעלה והיא בבחי׳ מקיף ואינה מאירה בתוך הגוף כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ וכמ״ש במ״א, והוא כמשל האדם שנכרת גופו מראשו. והעצה היעוצה לזה הוא כמו דרך משל אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו, כך הוא הענין נשיאת ראש שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כחות הנפש להעלות למעלה לבחי׳ גולגלותם דווקא דהיינו גולגולת שלהם עצמם שהוא שרש נשמתם למעלה כי שם מאיר רצה״ע כנ״ל (ועמ״ש פ׳ כי תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי וע״פ ויקהל משה) וזהו ענין ספירת העומר היום יום כו׳ פי׳ כי ימים הם בחי׳ המשכות והיינו המשכת רצון העליון (עמ״ש בד״ה וספרתם הנ״ל בפי׳ וענין תספרו חמשים יום וע׳ ג״כ מ״ש בפ׳ אמור בפי׳ וספרתם לכם ממחרת השבת כו׳) מלמעלה למטה והיינו ע״י בחי׳ אהל מועד כי מועד על שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה ונועדתי ונודעתי הוא ענין אחד אותיות דדין כאותיות דדין ושניהם לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בנש״י, אלא שנודעתי הוא ע״י הדעת וההשגה בגדולתו ית׳ כמ״ש נודע בשערים בעלה, אבל ונועדתי הוא בחי׳ יחוד וקשר עליון מבחי׳ אנכי מי שאנכי לקשר נפשם להשתפך אל חיק אביה (ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו וע׳ בזהר פ׳ ויגש דר״ו ע״ב ובהרמ״ז שם ובזהר משפטים דצ״ז ע״א). אך אי אפשר להמשיך ולהאיר על נפשם בהתגלות ממש אור בחינה זו כ״א ע״י בחי׳ אהל  ומשכן שהוא מה שכתוב אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תושבע״פ כמו שהולד ניתן בבטן אמו כך הוא ענין רצה״ע המלובש בדיני התורה שבע״פ איסור והיתר חייב וזכאי כו׳, והגם שירדה תורה ונתלבשה בדברים גשמיים עכ״ז הרי מלובש בה רצה״ע ממש ועי״ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצה״ע ממש אשר לית מחת״ב כלל כמ״ש במ״א (וע׳ בזח״ב צ״ו א׳). אך שצריך האדם לתת עצות בנפשו שלא ישאר למטה וצריך לזה ב׳ בחי׳ בחינת כהנים ובחי׳ לוים. בחינת כהנים הוא מלמעלה למטה בחי׳ מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך ובחי׳ לוים הוא בחי׳ שלהבת אש העולה ממטה למעלה. וביאור ענין זה הנה כתיב ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים פי׳ ובחנות המשכן כשירד בחי׳ המשכן ממדרגתו תהיה הקמה ע״י הלוים דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונה״ב בעוה״ז. הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי׳ גבורות קדושות והם מתחלקים לשלש בחי׳ גרשון קהת ומררי גרשון הוא ענין מ״ש גרש את האמה הזאת ואת בנה שהוא מבחי׳ גבורות (שלכן קוראין פרשה זו בר״ה) כי שמאל דוחה ומגרש את הרע מקרבו ואיזהו גבור הכובש את יצרו והוא בחי׳ היותר מעולה ממ״ש ביצ״מ כי ברח העם לפי שהיה עדיין הרע בתוקפו כמ״ש במ״א, אבל העיקר הוא לגרש את הרע מקרבו שיהיה הרע בורח ממנו וכמ״ש ורדפו מכם חמשה מאה ולכן (לע״ל ) כתיב כי לא בחפזון תצאו וגו׳ דאתכפי׳ סט״א וזהו ותאמר שרה שהיא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ לאברהם שהוא בחי׳ חסד עליון גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו׳, ישמעאל הוא בחי׳ תאוות רעות ושרשם, וכענין לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכמ״ש במ״א. ומררי הוא ענין המרירות בהיות ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחשך ילך בכריתות הגוף מן הראש הוא בחי׳ לגולגלותם של נפשו שאינה מאירה בנפשו כ״א לעתים רחוקים מפני עוונותיו המבדילים. או משום שעדיין לא אתכפייא סט״א וכו׳. או משום שהלביש נפשו בלבושים צואים מהבל ורעות רוח מדברים בטלים ומחשבות אדם ותחבולותיו בעניני עוה״ז וכסופין בטלין דילי׳. ובחינה זו היא ג״כ מבחי׳ לוים שרש הגבורות שהמרירות הוא מיסוד אש ושעי״ז הוא מתעורר כח החמימות וכמ״ש במ״א, ועי״ז הוא בא לבחי׳ ומעלת קהת מלשון ולו יקהת עמים (אלא שהיו״ד נוספת להורות על הפעולה לעתיד) שהוא לשון אסיפה וקיבוץ כתרגומו ולו יתכנשון עממיא דהיינו שמתאסף ומתקבץ אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף במקור חוצבה ברשפי אש שלהבת העולה למעלה. ומה שלא נאמר בפירוש לשון אסיפה כדכתיב בהתאסף ראשי עם וגו׳ כי שם נאמר יחד שבטי ישראל שקבוצם נקרא אסיפה אבל בהקבץ בחי׳ שאר עמים להתאסף למקורם נאמר יקהת מלשון קיוהא הוא ענין חריפות וחמיצות כמו דרך משל העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים וכו׳, כך הוא בענין זה דאתהפכו מרירא למיתקא ו לכן נק׳ בחי׳ זו קהת והיא ג״כ עבודת הלוים מבחי׳ גבורות שמרירו הוא דאתהפכא למיתקא וחשוכא לנהורא (ועמ״ש ע״פ נשא את ראש בני גרשון כו׳ מענין ג׳ בחי׳ הלוים). והנה כל זה הוא עבודת הלוים להעלות נפשו לה׳ ממטה למעלה להיות דבוקה בשורשה באלהים חיים, אבל בחי׳ הכהנים הוא מלמעלה למטה, כי הנה כתיב ובא אהרן ובניו וגו׳ וכסו וגו׳ שהם הם המכסים ומלבישים את כלי הקדש בלבושים רבים שש וארגמן כו׳ שית גוונין הם שית סדרי משנה שבהם מלובש רצה״ע ית׳ משא״כ בבני קהת כתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. והענין כי אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו שעיקר תשוקתו וחפצו יהיה לה׳ לבדו ולדבקה בו ית׳ ולא להתורה בלבד וכמ״ש אחזתיו ולא ארפנו אחזתיו דוקא אלא שהבאתיו אל בית אמי וגו׳ והוא ע״י בחי׳ אהרן הכהן העליון המביא רצה״ע אל בית אמי כנ״ל (וע׳ בזהר פ׳ קרח דקע״ז ב׳ ובהרמ״ז שם וע׳ בזהר ויחי דרל״ב ב׳ פי׳ פסוק ולא  יבואו כו׳ בע״א) וכמ״ש בתורה כמה פעמים וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן שדבר ה׳ נמשך לישראל ע״י בחי׳ משה ובחי׳ אהרן וזהו ענין עוטה אור כשלמה וכמ״ש במ״א. (וע׳ מענין שאו את ראש ברבות מצורע ס״פ י״ח. במדבר פרשה א׳ שזהו ענין וירם קרן שם ר״פ ד׳. פרשה ז׳ דרכ״ג ב׳. פרשה ט׳ דר״ל ב׳ פרשה י׳ דרל״ו ג׳. פנחס פכ״א דרפ״א ב׳. שה״ש רבה בפסוק שררך אגן זח״ג פנחס רנ״ג ב׳):

במדבר, ב׳

ביאור הדברים הנה אית רצון ואית רצון כו׳. רצון הנולד מן הדעת וההשכלה לפי העמקת שכלו שתופס ומשיג עד״מ איכות ההטבה שיהיה לו מן הדבר ככה תתגדל התשוקה כו׳. והנה לית מחשבה תפיסא בי׳ אלא בהתפשטות גדולתו מהוה מאין ליש ומחיה עליונים כו׳. ודבר זה כאשר נתפס בשכלו ובהעמקת הדבר נולד מזה התשוקה בלב בחיצוניותו כי הלב יכול להיות כלי לקבל אור זה המתפשט בשכלו כי המוח שליט על הלב (וזהו נודע בשערים בעלה שבעלה דמטרוניתא הוי׳ נודע בשערים כו׳) ואהבה זו בא מלמעלה בבחי׳ השתלשלות רבות בהתפשטות גדולתו ושם אתה מוצא ענותנותו כו׳. וזהו נודע בשערים בעלה לכל חד וחד לפום מה דמשער בלבא ושבחא דקב״ה איהו בעלה דמטרוניתא שהוא נודע כו׳.

והנה בתשוקת אהבה זו יש בה בחי׳ קטנות וגדלות לפי גדלות וקטנות השכל כי הקטן אוהב כו׳. ולכן נק׳ רצון תחתון שהוא המתפשט מכחות הנפש שכל ומדות. אבל אית רצון לעילא בשרש הנשמה במקור חוצבה בכל העולמות אבי״ע. ובהארתה למטה בבחי׳ יחידה שבנפש הפרטי בביטול מערך השגתו והשכלתו מפני עוצם רוממותו ית׳ דלית מחשבה תפיסא בי׳ וביטול כל הנבראים לגבי עצמותו ומהותו ית׳ דכולא קמי׳ כלא ממש חשיבי (הגם דלית מחשבה תפיסא במהותו ית׳ מ״מ היינו במהות עצמו אבל בגדולת מהותו לגבי נבראים שאין ערוך אליו ית׳ כל הנשמה תהלל ולגדולתו אין חקר) ועי״ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה זה הגוף. והנה לזה אין חיצוניות הלב כלי להיות האהבה ויראה מורגשת בו כי גבהו ממנו אלא תתבטל הנפש מכחותי׳ והיה כלא היה וזהו ובכל מאדך והוא מאיר בהשוואה גמורה לכל נפש מישראל אלא שהמונע הוא שאין התלבשותה בגוף אלא עומדת בבחי׳ מקיף.

וזהו שאו את ראש שהוא הרצון התחתון הנולד מהתפשטות החיות בנבראים לגבי רצון העליון שהוא לגולגולת בחי׳ שרש הנפש ובחי׳ יחידה הנולד מהתבוננות ביטול ערך הנבראים לגבי עצמותו ומהותו לכן מ״ש בענין כריתות כו׳. כי הרשעים מלאים חרטות מבחינת יחידה והמחבר בחי׳ מקיף הזה להתפשט בכחות הנפש המתלבשים בגוף הוא מ״ת בשבועות שעל כל דבור פרחה נשמתן שהדיבור המשיך מעצמותו ית׳ אנכי מי שאנכי וכן כלל התורה הוא וחכמתו א׳ וטעמי תורה לא נתגלו דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳.

ומ״מ שכל אדם תפיסא בה בחיצוניותו כי נתלבשה בדברים גשמיים זרעים מועד כו׳. וכאשר האדם מדבק בה שכלו ומחשבתו הרי המאור שבה שהוא הוא עצמותו ומהותו ית׳ המלובש בה מחזירו למוטב. פי׳ כי טוב הוא זיו ואור הגנוז לצדיקים שנהנין כו׳ ומוטב הוא מקור הטוב הגבה למעלה בשרשו. אך הנה ובחנות המשכן כו׳ שהוא סוכת דוד הנופלת כו׳ רגליה יורדת כו׳ יקימו אותו הלוים ג׳ בחי׳ גרשון קהת ומררי. בחי׳ גרשון לאכפייא לסט״א ולבער הרע כו׳ ותשליך במצולות ים כו׳ מררי להתמרמר על ירידה זו ועל ידי כן אתהפכא חשוכא לנהורא. בחי׳ קהת ולו יקהת עמים ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה זדונות נעשה כזכיות וזהו עבודת הלוים להקימה מנפילתה.

ועבודת הכהנים ובא אהרן ובניו כו׳ כי האומר אין לי אלא תורה כו׳ אלא כמ״ש אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו כו׳ אחזתיו דייקא אלא דלית מחשבה תפיסא בי׳ וא״א להתגלות ולהתפשט בכחות הנפש עד שהבאתיו כו׳ וד״ל:

במדבר, ג׳

 מבן עשרים. בע״ח שכ״ד פי׳ מארז״ל פ״ט דב״ב ולמכור בנכסי אביו עד שיהי׳ בן עשרים שנה, כי אזי נכנסים בו מקיפי אבא (ע׳ מענין מקיפי אבא סד״ה ושאבתם מים בסידור) וע׳ ד״ה כי תצא שיש בנקודת הלב שלמעלה מהבינה והדעת ב׳ בחינות הא׳ הארת נקודת הלב הב׳ עצמיות נקודת הלב. וי״ל ע״ד מ״ש בד״ה תקעו בחודש שהרצון עליון שלמעלה מהשכל יש בו שני בחינות הא׳ המלובש בחכמה והב׳ גלגלתא דחפיא על מוחא. וזה ג״כ כענין מצות וחוקים בד״ה אם בחקותי. וזהו ג׳ המדרגות הא׳ עשה רצונו כרצונך מבינה נעשה כתר לז״א והוא הרצון שלמטה מהשכל. הב׳ כדי שיעשה רצונך כרצונו רצון העליון המלובש בחכמה שבהשכל יש מלמעלה מהשכל וזהו נשמת כתר דז״א מת״ת דאבא. וב׳ בחי׳ אלו זהו בכל לבבך ובכל נפשך. הג׳ בטל רצונך גלגלתא. בכל מאדך. והנה יו״ד במילואו עשרים וענין ו״ד שהם מילוי היו״ד היינו המדות ששרשן מאבא שי״ב והדבור ששרשו מאבא יסד ברתא. ועמ״ש ע״פ כי מראש צורים אראנו. א״נ ו״ד קול ודבור. ועיין מכ״ז בענין מחצית השקל. וגם י״ל תשב״כ ותשבע״פ. ולכן בן עשרים מאיר בו יו״ד עם המלוי מוחין דאבא שלמעלה מבחי׳ ה״א נש״ב שהם שערים הנמשכים מהבינה שכל המושג למדות אזי ההעלאה לגלגלתם רצון העליון מה שאינו מושג כלל בחכמה ע״ד ומשה נגש אל הערפל כי ב׳ מקיפים חיה יחידה חיה מוחין דאבא והחכמה תחיה. אח״כ יחידה לגלגלתם. ועמ״ש ע״פ ומשה נגש כו׳. וכענין פתחי לי ואזי אפתח כפתחו של אולם שהוא למעלה מבחי׳ עשרים כו׳. ועיין בענין חיי שרה עשרים שנה או״א כתר מאה כו׳. וע״כ מבן עשרים שנה ומעלה דוקא יכולים לישא בחי׳ מוחי׳ שלו לבחי׳ הכתר כי אור החכמה קרוב יותר לכתר ועולה ראשונה וגם עמו עולה כל המסתעפים ממנו כו׳ וכמ״ש והחכמה מאין תמצא כו׳ משא״כ פחות מבן עשרים שאין לו מבחי׳ מוחי׳ דאבא עדיין רק בחי׳ מוחי׳ דאמא עדיין רחוק הוא מבחי׳ אור הכתר ולא יכלו להעלותו לגלגלתם כו׳:

במדבר, ד׳

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו׳ שאו את ראש כל עדת בנ״י למשפחותם וגו׳ תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. הנה למשפחותם פי׳ לבחי׳ ע׳ משפחות שיצאו מע׳ נפש יוצאי ירך יעקב וכדי להרים ולישא ראש ומוחין של נש״י המושרשים במקור חוצבם בחי׳ כנ״י להעלותם לבחי׳ ע׳ נפש הנ״ל תפקדו אתה ואהרן שבחי׳ משה ואהרן הם המעלים ומנשאים בחי׳ כנ״י וכמ״ש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. וביאור הדבר הנה נודע שירידת נשמותיהם של ישראל להתלבש בגוף ונפש הבהמית בעוה״ז היא ירידה גדולה להן ממעלתן וממדרגתן שהיו מקודם לכן שבעודן קשורות במקורן היו נהנין מזיו השכינה בג״ע עליון ותחתון אך הירידה צורך עלייה היא. והנה ארז״ל דע מאין באת ולאן אתה הולך פי׳ שמקור הנשמה היא מאין בחי׳ ג״ע העליון (וע׳ בליקוטי הש״ס מהאריז״ל ע״ז המאמר) והולכת לקבל שכרה לבחי׳ אן שהיא ג״ע התחתון כי אן הוא מלשון אנה שהוא נופל על דבר שיש בו מקום וגבול כמו אנה פניך מועדות (ביחזקאל סי׳ כ״א) דהיינו בחי׳ ג״ע התחתון שהוא בבחי׳ מקום וגבול כמארז״ל בפ״ט דפסחים העולם א׳ מששים בגן כו׳ וא״כ מהו היתרון והמעלה. אלא הענין שתכלית ירידת הנשמות לא היתה בשביל קיבול שכרן בעוה״ב בלבד אלא הירידה היא צורך עליה גם בעודן בעוה״ז מלובשות בגוף הגשמי והוא ענין מארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי כל חיי העוה״ב הוא שנהנין מזיו השכינה ואין זה אלא זיו כו׳ משא״כ תשובה ומע״ט נק׳ בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא (וע׳ בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת ובשיר השירים ע״פ אני  ישנה מענין פי׳ לאשתאבא בגופא דמלכא, והנה עם היות כי עיקר גילוי בחי׳ זו יהי׳ לעתיד וע״ז אמרו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש. מ״מ הארה מבחי׳ זו מאיר ג״כ בג״ע וכמ״ש בסש״ב פ׳ ל״ט בשם הזוהר ונהנין מזיו השכינה כו׳ והוא זיו תורתן ועבודתן ממש כו׳, ולפ״ז יש לומר שזיו תורתן ועבודתן המאיר בג״ע התחתון הוא הגבה מאוד נעלה מהבחי׳ שהשיגה הנשמה אפי׳ בג״ע העליון קודם ירידתה בעוה״ז והוא מובן ע״ד מ״ש בס׳ הגלגולים פ׳ עשרים הובא בתו״א פ׳ חיי שרה בד״ה עיין מ״ש בע״ח וכן הוא בהרמ״ז ר״פ משפטים, שבחי׳ אצילות ממש מתלבש בבי״ע בפנימיותם, ואצילות של פנימי׳ העשיי׳ הוא גדול לאין קץ יותר מהבחינה היותר גדולה של הבריאה שמבחי׳ עצמה. והנה ג״ע העליון הוא מבריאה וע״י תורה ומצות ממשיכים מ״ד דאצילות כמ״ש בד״ה עיין מ״ש בע״ח הנ״לובפ׳ ב ראשית בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים כו׳ שהמשכת האצילות בבי״ע נעשה ע״י תורה ומצות דוקא ע״ש. ונמצא הנשמה קודם שירדה בעולם הזה לקיים התורה ומצות כשהיתה בג״ע העליון שהוא בבריאה לא השיגה כלל בחי׳ אצילות שבבריאה, שהרי בחי׳ אצילות אינו נמשך רק ע״י תורה ומצות כנ״ל, ואף הנשמות היותר עליונות שבג״ע העליון לא השיגו רק בחי׳ בריאה שבבריאה. וזהו ישראל עלו במחשבה מחשבה היא בחי׳ בריאה. ועלה במחשבה היינו הבחי׳ יותר עליונה שבמחשבה, והיינו בחי׳ מחשבה שבמחשבה שהיא בריאה שבבריאה משא״כ בחי׳ אצילות לא השיגו כלל, ואע״פ שבפי׳ עלו במחשבה באמת יש פירושים גבוהים יותר הרבה מבחי׳ ג״ע שבבריאה כמ״ש ע״פ יונתי בחגוי הסלע ובשאר דוכתי מ״מ אחר שירדה הנשמה בג״ע קודם ירידתה בגוף היא בבחי׳ בריאה, אבל ע״י ירידתן בעוה״ז בקיום התומ״צ נמשך להם זיו תורתן ועבודתן שהוא הארת מ״ד דאצילות ממש לכך גם כשנמשך לה גילוי זה אפי׳ רק בג״ע התחתון שהוא בעשייה ה״ז כענין האצילות שנמשך ומתלבש בפנימית העשייה שהוא גבוה יותר אין קץ מהבחינה היותר גדולה שבג״ע העליון מצד עצמו שהוא כענין בחי׳ בריאה שבבריאה כנ״ל, ועמ״ש ע״פ מי מנה בענין אף עשיתיו אף מרבה בחי׳ רביעית והוא גילוי אור האצילות שאינו נמשך ומתגלה כ״א ע״י יריד׳ הנשמה בעוה״ז דוקא ע״ש. וענין התלבשות אצילות ממש בעשיי׳ יש לצייר מנבואת מרע״ה שהי׳ מאיר בו אפי׳ בחי׳ אצילות העליון ממש עם היותו מלובש בגוף שמעשי׳ הגשמיו׳, ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שוש אשיש כו׳ וכמ״ש בשע״ק להרח״ו ח״ג ש״ו שנבואת מרע״ה הי׳ מאצילות ממש דרך מעבר הבריאה. ועיין מ״ש עוד מענין התגלות זיו השכינה שבג״ע התחתון ע״י מעשה המצות בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כו׳ ע״ש). אך איך ובמה תתגדל מעלת התשובה ומע״ט כ״כ. הנה הוא ע״י ב׳ בחי׳ במדבר סיני ובאוהל מועד בחי׳ מדבר הוא מ״ש ומדברך נאוה מלשון דיבור כי הנה דבר ה׳ זו גילוי שכינה כו׳ וכשמתלבשת בבי״ע נק׳ מדבר בתוס׳ אות מ פתוחה לפי שאז יש פתח ומבוא לחיצונים הם הקליפות וס״א לינק ולקבל חיות ממנה בהתלבשותה בע״ש כו׳ (ועי׳ בזח״א ד״ו ע״ב משא״כ ם סתומה עלמא דחירות חירות ממה״מ כו׳ וע׳ בזהר ר״פ שלח בענין לםרבה המשרה ובמק״מ שם) שבזמן שבהמ״ק היה קיים נק׳ מדבר מלשון ידבר עמים כו׳ שכולם היו מוכנעים תחת הקדושה. והנש״י היו ממשלותיו (ועד״ז אמרו רז״ל פרק ג׳ דר״ה ד׳ כ״ג ע״פ אתן במדבר ארז כו׳ ואין מדבר אלא ירושלים). אבל בזמן הגלות הנה אמרו רז״ל גלו כו׳ שכינה עמהם ונקרא מדבר כארץ מדבר וציה כב״י והנה כשם שהוא בכללות העולם כך הוא בפרטיות בנפש האדם שבזמן הגלות הנה גם ניצוץ אלקי שבנפש האדם הוא בגלות ומאסר הגוף הגשמי במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש בהבלי העולם וירידת ניצוץ אלקי בגלות הזה הוא צורך עליה דהיינו כדי לברר ולהפריד הרע שבנה״ב מלבושי נוגה כו׳ (כי  הנשמה א״צ תיקון לעצמה כו׳) כמ״ש במקום אחר וצ״ל עליה זו ג״כ בבחי׳ מדבר דהיינו ע״י דיבור התפלה ברשפי אש וצמאון כו׳ וצעקת הלב כמ״ש צעק לבם כו׳ כי כל זמן שאינו מעורר את האהבה בתפלה כרשפי אש עד שתחפץ להתפשט מלבושיה שבנוגה הנה האדם בטבעו מעורב טו״ר ואף שאינו עושה רע בפו״מ הוא מחמת שהרע ישן אצלו אך אעפי״כ בטבעו הוא בכחו כתולדתו עד שיפרידנו ברשפי אש (וכמ״ש במקום אחר ע״פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו) האהבה והיינו שיהיה בבחי׳ צמאון כארץ מדבר וציה כו׳ שהיא ארץ מלחה לא זרועה ולא יצמח בה כל עשב לפי שאין בה חיות של כח הצומח, וכך ישים האדם אל לבו שאפי׳ כל העולמות עליונים מריש כל דרגין כו׳ הם בחי׳ מדבר ושממון ובחי׳ דומם ממש שאין בהם חיות כלל לגבי הקב״ה כי אתה עשית את השמים ושמי השמים כו׳ ואתה מחיה את כולם שהוא הוא ית׳ חיות כל העולמות ואין עוד מלבדו ואפס זולתו והיו כלא היו. ולזאת תכלה אליו נפש כל חי לדבקה בו ית׳ חיי החיים ב״ה וכמ״ש לאהבה את ה׳ אלהיך כי הוא חייך פי׳ שאין חייך אלא הוא וכדכתיב ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אלא שמקרא זה על לעתיד נאמר שאז יאמרו ראו עתה כי כו׳ בבחי׳ ראי׳ חושיית ממש כדכתי׳ ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כו׳ וכתיב כי עין בעין יראו וגו׳, משא״כ עכשיו בזמן הגלות הוא בחי׳ הצמאון לבוא לבחי׳ ומדריגה זו שיהי׳ בחי׳ ראי׳ חושיי׳ כמ״ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳ והנה כתיב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה׳ בצר להם כו׳ שמבחי׳ הצמאון עד שנפשו עליו תתעטף נולד בחי׳ הצעקה בלב על ההיפך כי צר לו מאד הגלות ומאסר הגוף הגשמי והיינו כי בשומו ללבו שאין חיות אמיתי לכל הנבראים ואפי׳ לעולמות עליונים אלא אתה הוא המחי׳ כו׳ ואי לזאת ישים אשם נפשו איך שהוא רחוק מה׳ בתכלית הריחוק וחייו אינן חיים אלא חיי ההבל. וזהו במדבר סיני שירדה שנאה על הרע שמחמת בחי׳ המדבר וצמאון גורם לעורר שנאה על הרע להיות צעקת הלב וכו׳ כנ״ל. ובזה יובן מה שתקנו התפלה בזמן חורבן בהמ״ק דוקא כי בזמן שהיה בהמ״ק קיים לא היתה שליטה וממשלה להרע שמקליפות וסט״א לידבק באדם כ״כ. ויתפרדו כל פועלי און כו׳ אבל בזמן חורבן בהמ״ק עת אשר שלט כו׳ תגבורת היצה״ר ונה״ב צריך להפריד ע״י התפלה דוקא ברשפי אש וצמאון וצעקת הלב כו׳ כנ״ל ותיקנו להתפלל בכל יום כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וצריך להוסיף אומץ כו׳ ועל בחי׳ תפלה זו נאמר ומדברך נאוה דהיינו כשעולה בבחי׳ מדבר וצמאון כו׳ (וזהו הא דאיתא בזח״ג פ׳ אחרי דע״ב א׳ ע״פ הוציאוה ותשרף בשלהובי טיהרא בגלותא, דהיינו שמחמת הוציאוה בגלותא שהוא בחי׳ מדבר ארץ ציה ועיף בלי מים תגדל בחי׳ הצמאון והאהבה בחילא יתיר דבחי׳ תשובה וזהו ותשרף היינו רשפי אש האהבה וכענין בחי׳ השרפים המבואר ע״פ ונקדשתי בתוך ועמ״ש ע״פ ואני אראה. וזהו ומדברך נאוה וכענין שחורה אני ועי״ז דייקא ונאוה כמ״ש במקום אחר וגם ומדברך נאוה היינו הדיבור של התפלה והתורה עיין בזח״א ויחי דרמ״ו ע״ב ובדף יו״ד סע״א בההוא מדבר דלחישו דשפוון איהי עולה כו׳). והנה עד״ז נתקנו כל פסוד״ז כדי לעורר ולהגדיל בחי׳ הצמאון בקרב איש ולב עמוק בשומו ללבו איך אפי׳ השמים ושמי השמים והמים אשר מעל השמים יהללו את שם כו׳ בחי׳ שמו בלב׳ וגם בחי׳ שמו הוא נשגב בבחי׳ לבדו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו׳ כמ״ש במ״א, וכן עד״ז היא ברכת יוצר אור כו׳ איך שהמלאכים אומרים קדוש כו׳ שהוא קדוש ומובדל כו׳ ואין ערוך אליו ית׳ יותר ממה שאין ערוך בחי׳ דומם לגבי בחי׳ אדם בעל שכל חי ומדבר כו׳ כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ אוסרי לגפן ובפ׳ בשלח ע״פ אשירה בפי׳ אדון הנפלאות ועושה פלא ובפ׳ משפטים סד״ה עיין בסש״ב פ׳ מ״ו. ומזה יובן דאפי׳ בחי׳ מדבר העליון) (דלקמן) בחי׳ ולא ישב אדם שם שעליו נאמר במדבר הגדול והנורא,  עכ״ז לגבי א״ס ב״ה כמדבר וכשממה ממש יחשב וכמ״ש ג״כ ע״פ שחורה אני מענין כתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו׳ ע״ש וכ״ז הוא ענין הגדלת הצמאון ממטה למעלה והוא בחי׳ מדבר סיני כו׳ עד ברכת אהבת עולם אהבתנו שברכת אהבת עולם היא המשכה מלמעלה למטה לרוות הצמאון כו׳ (ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי לעולם כו׳) ונק׳ בחי׳ אהל מועד: ב וביאור הענין כי הנה מלת מועד מלשון ונועדתי לך שמה, והנה ונועדתי אותיות ונודעתי (ועמ״ש לעיל בד״ה שאו את ראש כו׳ לגולגלותם ועמ״ש ר״פ וארא סד״ה וארא מענין נודעתי) שהוא לשון התקשרות והתחברות מלשון והאדם ידע כו׳, דהיינו המשכת יחוד א״ס ב״ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם יחודו ית׳ האמיתי איך הוא ממכ״ע בשוה ואפי׳ מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית׳ כו׳ כי הוא חיי החיים ב״ה ואין עוד מלבדו כו׳, ולזאת תהי׳ שמחת הנפש גדולה לאלקים להתענג על ה׳ בבחי׳ אהבה בתענוגים מפני קרבת ה׳ ודבקותה באלקים חיים תחת אשר היתה צמאה מתי אבוא ואראה כו׳ והרווה את נפשה בגילוי יחוד זה והשביע נפש שוקקה כו׳ וכדכתיב עבדו את ה׳ בשמחה וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ומרוב כל פי׳ יותר מכל התענוגים אפי׳ רוחניים בחי׳ ג״ע העליון כו׳. ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו. אך איך הוא דרך יחוד א״ס ב״ה למטה בנפש האדם מאחר דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳, אך הנה הוא באמת ע״י בחי׳ אוהל וזהו אוהל מועד והענין כמ״ש ובצל ידי כסיתיך כו׳ (ועמ״ש מענין זה ע״פ ביום השמיני עצרת דרוש השני) בחי׳ צל ולא אורה נגלית והיינו ע״י בחי׳ רמ״ח פיקודין שהן רמ״ח איברים דמלכא ונק׳ איברים עד״מ כמו איברי הגוף שהם בשר גידים ועצמות ובאין מליחה סרוחה ואעפ״כ שורה ומתלבש בהם חיות הנפש, כך הם עד״מ הרמ״ח מצות שאף שהם מלובשים בענינים גשמיים סדר זרעים ומועד כו׳ אעפ״כ שורה ומלובש בהם אור א״ס ב״ה ממש לפי שהן הן חכמתו ורצונו ית׳ והוא ית׳ ורצונו וחכמתו הכל א׳ כו׳ והנה כמו למשל א׳ האוהב את חבירו שמפני אהבתו הוא מחבקו בגופו או בידו הנה זה ודאי שלא מפני אהבת הגוף עצמו או היד עצמה ממש הוא מחבקו אלא מפני שאוהב פנימיותו וחיותו הוא מחבקו בגופו או בידו מפני שא״א לו לתפוס בפנימיותו וחיותו בלבד. כך עד״מ הנה כתיב וימינו תחבקני שהיא התורה הנק׳ ימינו של הקב״ה וכן כשהאדם דבוק בתורה הרי זה קרבת ה׳ ממש ויחוד אא״ס ב״ה בנפשו ממש. והנה יחוד זה הוא יחוד נפלא ועצום שאין כמוהו בגשמיות, ולכן נק׳ לאשתאבא בגופא דמלכא ממש ועמ״ש בד״ה מה טובו אוהליך יעקב: ג והנה ב׳ בחי׳ אלו שהם מדבר סיני ואוהל מועד הם נעשים ונמשכים ע״י בחי׳ משה ואהרן כי משה שושבינא דמלכא פי׳ כמו עד״מ שושבינו של החתן שמוליך את החתן למקום הכלה, כך מרע״ה הוא הממשיך בחי׳ יחוד אור א״ס ב״ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם שיהי׳ בבחי׳ אוהל מועד כו׳ ואתפשטותא דמשה בכל דרא שהוא משבעה רועים כו׳ הוא בחי׳ משה דעת ה׳ דהיינו לידע את ה׳ שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו׳ וכמ״ש דע את אלקי אביך ועבדהו ובחי׳ דעת אינה הידיעה לבדה אלא דעת מלשון הרגשה שהיא ההרגשה בלב שיכיר וירגיש כאלו רואה לעיני בשר בראי׳ חושיי׳ ממש וכמ״ש ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי והגם שמקרא זה נאמר על לעתיד שאז יאמרו ראו עתה כי אני כו׳ כנ״ל (ועיין בגמרא פ״ו דפסחים דס״ח סע״א סנהדרין דצ״א ע״ב זח״א פ׳ לך לך דפ״ז ע״ב ח״ב משפטים ק״ח ב׳) מ״מ כח זה יש בכל נפש ונשמה מישראל ביניקתה מנשמת מרע״ה לקשר מחשבתו בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר  גשמי שרואה בעיני בשר כו׳ אלא שצריכה ליגיעה רבה כו׳ כמ״ש בסש״ב פמ״ב (ועמ״ש ע״פ ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר). ואהרן שושבינא דמטרוניתא, פי׳ מטרוניתא היא בחי׳ כנ״י מקור נשמות ישראל ולהעלות נשמות ישראל ולקשרם בה׳ ולדבקה בו ית׳ חיי החיים ב״ה הוא ע״י אהרן שהוא ג״כ משבעה רועים כו׳ הממשיך לכללות נשמות ישראל להיות התפעלות הנפש בחי׳ מדבר וצמאון ורשפי אש כו׳ כי עבודת אהרן הוא בהעלותך את הנרות. פי׳ הנרות הם הנשמות כי נר ה׳ נשמת אדם וע״י אהרן היתה הדלקתם והתלהבותם כרשפי שלהבת כו׳ כמ״ש במ״א. אך עוד אחת היא כי הנה א״א לבוא לבחי׳ ומדרגות אלו שהם בחי׳ מדבר סיני ואוהל מועד כו׳ שהוא ענין צאת הנפש מנרתיקה מלבושי נוגה כו׳ ושמחת הנפש בה׳ עושה כו׳ עד שיפריד מנפשו קודם חלאת טומאת הרע גמור שמשלש קליפות הטמאות לגמרי דהיינו להיות סור מרע גמור בפו״מ והוא ענין יציאת מצרים. וזהו באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כו׳ כי בחי׳ חודש ובחי׳ שנה הכל א׳ וצ״ל בבחי׳ שנית מיציאת מצרים דהיינו אחר שיהיה סור מרע גמור בתכלית ואזי יכול לבוא לידי בחי׳ ומדרגת מדבר סיני ואוהל מועד כו׳ ע״י בחי׳ משה ואהרן כו׳ כנ״ל (ובמדרש במדבר רבה) (פ׳ ג׳ דף רי״ד ע״ד) איתא שלא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות אהל מועד. היינו כי אלמלא עוזרו לא יכול לו וכמ״ש מזה ע״פ אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בפ׳ שלח ועזר זה הוא בזכות בחי׳ אהל מועד הנ״ל, ועיין בזח״ג פ׳ במדבר קי״ז ב׳ באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד והאי אקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא, והיינו שהבחי׳ ראשונה דיצ״מ בחדש הראשון זהו בחי׳ סור מרע והוא בחי׳ ומדרגת אתכפיא סט״א וזהו יסוד היסודות ואח״כ החדש השני נק׳ חדש זיו דנהיר לבחי׳ ראשונה היינו לבוא לבחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא שזהו ענין מדבר סיני כו׳ רשפי אש וצמאון כו׳ והן הן ג״כ ב׳ בחי׳ חצר החיצונה וחצר הפנימית עמ״ש ע״פ ויושט המלך לאסתר, ועיין מענין זה עוד בזח״ג בהעלותך קנ״ב ע״ב ומש״ש דאי תימא כו׳ לאו הכי כו׳ ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא כו׳ יובן למשכיל ממ״ש ע״פ קחו מאתכם תרומה. בפ׳ ויקהל. בענין בחי׳ אתכפיא שיש בה בחי׳ שהוא למעלה מבחי׳ אתהפכא, ועמ״ש בשיר השירים ע״פ קול דודי כו׳ בענין מקפץ על הגבעות: ד ועם כל הנ״ל יובן מ״ש שאו את ראש כו׳, כי הנה ארז״ל אין קורין אבות אלא שלשה שהם אברהם יצחק ויעקב ומדתו של אברהם היא האהבה ושל יצחק היא היראה פחד יצחק ומדתו של יעקב היא הרחמנות שכלולה משתיהן כו׳. והנה מדת הרחמנות היא נמשכה מבחי׳ הדעת כמו שאנו רואים בחוש שטבע התינוק להיות אכזרי לפי שאין בו דעת, וכן הוא ענין מ״ש כרחם אב על בנים ולא כרחם אם כו׳ מפני שנשים דעתן קלה משא״כ האיש מפני שדעתו רחבה יותר הוא מרחם ביותר וכשם שהוא לענין המרחם כך הוא לענין מי שצריך לרחם עליו וכמארז״ל כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו לפי שאין הרחמנות נופל אלא על מי שיש בו דעת. והנה מדת הרחמנות של יעקב לעורר רחמים רבים אפי׳ על עולמות עליונים מחמת דעת ה׳ כו׳ כי הוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו׳ והרי הרחמנות שוה על עולמות עליונים מריש כל דרגין כמו על התחתונים ממש מאחר שכולם בחי׳ מדבר ושממון כו׳ וכולא קמי׳ כלא חשיב שהוא מחיה את כולם בשוה ומעלה ומטה שוין אצלו כו׳. אך בהשתלשלות והמשכת המדרגות נמשך מבחי׳ יעקב בחי׳ י״ב שבטים שבט לשון המשכה כמו כוכבא דשביט והוא כמו למשל ענפי האילן שנמשכו מן האילן שממדת רחמנותו של בחי׳ יעקב נמשך מדת רחמנות אחרת של בחי׳ י״ב שבטים. והענין כי בחי׳ ומדרגות השבטים הוא מ״ש עומד על שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה שהשנים עשר  בקר הם בחי׳ מרכבה לבחי׳ הים ושם עלו שבטים וכדכתיב ובשם אלקינו נדגול פי׳ שהדגלים הם בחי׳ מרכבה לבחי׳ שם ה׳ שהוא בחי׳ ים והוא בחי׳ מקור וראשית הגילוי בחי׳ עלמא דאתגליא להחיות ולהוות עלמין דאתגליין. והנה בחי׳ עלמין דאתגליין המקבלים חיותם מבחי׳ עלמא דאתגלייא הם הנק׳ מים תחתונים ונק׳ מי בוכים כדאיתא בזהר שהמים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא והיינו מפני הדעת וההשגה כי יש מים עליונים מהם בבחי׳ עלמין סתימין דלא אתגליין אך הם נקראים מים התחתונים ויבדל אלקים בין מים למים דעלמין סתימין מקבלים חיותם מכחות והמשכות נעלמות כו׳ כמ״ש בסש״ב ח״ב פי״א ולכן בוכים על ירידתם מטה מטה וכל חפצם וישעם להיות קדם מלכא דוקא. וכך היא בחי׳ ומדת הרחמנות של י״ב שבטים בכל אדם לעורר ר״ר על ניצוץ אלקות שירד ממקום כבודו ממקום גבוה למקום נמוך מאיגרא רמה כו׳ (ועמ״ש בפ׳ ויצא ע״פ וישכם לבן וע״פ כנשר יעיר וע״פ ויאכילך את המן כו׳) והנה בהשתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה יצאו מי״ב שבטים ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב שהם ג״כ בחי׳ ומדרגת הרחמנות מדתו של יעקב והוא ג״כ בכל אדם לעורר ר״ר על נפשו ולא בשביל הירידה לבדה שירדה ממקום כבודה אלא אף גם זאת שנתלבשה בלבוש הגוף החומרי. והנה כל בחי׳ ומדרגת המשכת והתעוררות הרחמים על נפשו ולהעלותה ולקשרה בה׳ הן הם המשכות עליונות הבאות מלמעלה וכמ״ש ונתן לך רחמים ורחמך כו׳. וכן אנו אומרים בברכת אהבת עולם אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה כו׳ ואין זה מצד הנפש עצמה לפי השגתה שהרי זה מצד ביטול ההשגה והשגת הנבראים כו׳ והוא מבחי׳ דעת ה׳ מבחי׳ מרע״ה כו׳ (וכמ״ש בפ׳ פנחס ע״פ את הכבש אחד תעשה כו׳) והנה ג׳ בחי׳ ומדרגות של ג׳ מיני רחמנות הנ״ל הם כסדרן מלמעלה למטה אך כדי להעלות נפש האדם שהוא למטה מטה מהם צריך להעלות כסדרן מלמטה למעלה דהיינו תחלה למשפחותם בחי׳ ע׳ נפש ואח״כ לבית אבותם בחי׳ בני יעקב ואח״כ למדרגת יעקב כו׳ (ואפשר לומר שכנגד זה מזכירים ומעוררים בשלשה מקומות בתפלה התעוררות רחמים היינו האחד בפסוד״ז כמו שאומרים והוא רחום כו׳ זכור רחמיך כו׳ וכן בברוך שאמר ברוך מרחם כו׳ וכן באשרי חנון ורחום הוי׳. הב׳ בברכת יוצר אור ברחמיך הרבים רחם עלינו. הג׳ באהבת עולם אבינו אב הרחמן כו׳ שכ״ז התעוררות ג׳ בחי׳ רחמים הנ״ל כסדרן מלמטה למעלה לפני ק״ש שיוכל לבוא לומר ק״ש בחי׳ אחד ואהבת כו׳) והנה זהו ענין ספירת העומר להמשיך בשבעה שבועות בחי׳ הרחמנות מבחי׳ ע׳ נפש כו׳ עד יום חג השבועות שאז הוא זמן מתן תורה שעל כל דבור פרחה נשמתן כו׳ שהוא גילוי בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מעלה מבחי׳ הדעת כו׳ והיא היא בחי׳ עבודת מתנה כו׳ ובחי׳ אש שלמעלה כו׳ וזהו לגלגלותם שהוא ענין גלגולת שהיא החופפת על הראש ומוחין שאינה יכולה להתלבש בהם:

במדבר, ה׳

להבין ביאור הדברים הנ״ל בענין במדבר סיני באהל מועד כו׳. הנה מדבר סיני ואהל מועד הוא הכל בחי׳ מלכות דאצילות רק כי מדבר סיני הוא ענין העלאת מ״נ דמל׳ שעולה ממטה למעלה בבחי׳ מ״נ ואהל מועד הוא ענין המשכת מ״ד שנמשך מז״א להמתיק המ״נ דגבורות דנוק׳ כו׳. וזהו ענין התפלה עד אהבת עולם שנק׳ מדבר סיני ומאהבת עולם ואילך הוא ההמשכה ונק׳ אהל מועד וכמשי״ת אי״ה. והענין דהנה ידוע דבלילה יורדת המל׳ בבי״ע ליתן טרף לביתה כו׳ דהיינו לברר בירורי נוגה דבי״ע שנפלו בהם מרפ״ח ניצוצים וכל תשעה ספירות שלה יורדים בבי״ע לברר בירורים רק הכתר שלה נשאר למעלה באצילות וכמ״ש לעולם ה׳ דברך נצב בשמים (כ״כ בפע״ח שער י״ז פ״ב ד״ה והנה מצאתי  כתוב אצלי כו׳ ובשערי ציון ובמ״ח. והרמ״ז פ׳ יתרו דס״ז תפסו בפשיטות כמש״ש תחלה בפע״ח ובשער א׳ פ״ז שהכתר שלה יורד להיכל ק״ק העליון דבריאה והט״ס נכללים בלאה כו׳. אך ממ״ש במק״מ פ׳ אמור דף צ׳ ע״א מלשון הרח״ו בפי׳ מש״ש בזהר בשעתא דכנס״י אתערת כי אז מתעלים ט׳ נקודות שבבריאה משמע כמש״כ, וכ״כ עוד בפ׳ אמור דקי״ג ע״ב בשם הרח״ו, וגם בלקוטי הש״ס להאריז״ל דט״ז ע״ד ד״ה דע משארז״ל לכי ומעטי א״ע. כ׳ אבל הכתר אינו זז ממקומו כו׳ ע״ש ונרשם שם מהרב ז״ל כנראה שהוא מהאריז״ל עצמו. ומה שיש להבין ד׳ הפע״ח הנ״ל איך יתיישב עם מ״ש בע״ח שער מיעוט הירח פ״ב ושמ״ח פ״ג מענין התלבשות ט״ס שלה כו׳ אין כאן מקומו. ועיין בהרמ״ז ר״פ צו ומ״ש בענין לכי ומעטי כו׳. והנה לפמ״ש בזהר הרקיע בפ׳ פקודי דף רל״ד ג״כ הכתר שלה אינו מכלל ט״ס הנ״ל כי הוא הנקודה השרשית שלה). וענין הבירורים הוא לברר את הניצוצי קדושה דהיינו להוציא האוכל מן הפסולת שהניצוצי קדושה נפלו בבי״ע בק״נ ונתערבו בפסולת המרובה על האוכל שהוא בחי׳ התערובות הטוב עם הרע בתכלית כתערובות הכסף בסיגים. לכן הבירור הוא להפריד הטוב מן הרע לבלתי יהיו מעורבים ואז הרע מתפרד ונופל למטה. והנצוצי קדושה שהם הטוב שהוברר מתעלה למעלה בבחי׳ מ״נ להכלל באצי׳. ונוכל להבין עד״מ ענין התערובות טו״ר וענין ההפרדה והבירור בעבודת ה׳ בנפש האדם. שמצד הנפש הבהמית הרי הוא מעורב טוב ורע יחדיו. והגם שהוא עושה מצות ואינו עושה עבירות מ״מ בהעלם יש בו הרע שהרי יוכל להתאוות תאוה ועוד זאת שיוכל למצוא בנפשו איך התורה ומצות שמקיים אינם זכים ומיוחדים בתכלית לקיים רצון הבורא ית׳ לבד בלי שום פניה אחרת כי מתערב בזה איזו פניה וכוונה אחרת בפנימיותו. נמצא יש ת ערובות טו״ר אפילו בקיום התורה ומצות שהם בחי׳ לבושים דתורה ומצות שהוא מקיים. ואצ״ל בפנימית המדות דנה״ב שלא נתהפכו עדיין מטבעם ותולדתם והרי בטבעם הם מעורבים טו״ר לפי שנלקחה מקליפת נוגה המעורבת טו״ר כנודע. וכשמתפלל בכוונה הנה ע״י שלהבת האהבה של הנפש אלקית הבאה מהתבוננות בגדולת ה׳ אזי מתברר הטוב מן הרע. דהיינו שאז ימצא ויראה איך שהוא רחוק מה׳ כי מעשיו אינם זכים ומיוחדים להש״י כדבעי. כי מחמת שיבין היטב ויתאמת אצלו בראי׳ חושיות ע״י ההתבוננות וההעמקה בגדולת ה׳ איך שאפס זולתו ממש אז יבוש ויכלם ממעשיו שהוא מבחוץ עדיין בבחי׳ יש ודבר ולגרמייהו עבדין כו׳ וישית עצות בנפשו לדחות הרע כו׳. נמצא ע״י התפלה נתגלה הרע מה שהיה תחלה מעורב בטוב ולא היה ידוע כלל שהוא רע שהיה נדמה לו שדרכו זכה וישרה עכשיו ע״י הבירור נתגלה הרע. ועי״ז יופרד מן הטוב וישאר הטוב לבדו בלי תערובות רע. וכמו שהוא הבירור בנפשות האדם שהנפש אלקית מבררת את הנפש הבהמית בשעת התפלה. כך יובן עד״ז למעלה ענין ירידת המל׳ דאצי׳ לברר קליפת נוגה דבי״ע. דהנה הרפ״ח ניצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים הם מעורבים בנוגה וכמשל תערובות הטו״ר בנפש הבהמית שבאדם. ולזאת ע״י ירידת המל׳ בבי״ע לברר מבררת ומפרדת הטוב מהרע ואז הרע נפרד ונופל למטה והרפ״ח ניצוצים מתעלים למעלה ליכלל באצי׳ ולכן בירור זה הוא דוקא ע״י ירידתה בבי״ע כי באצילות לא יגורך רע כלל ואף הקליפות דאצי׳ הם עומדים ג״כ בבריאה וכמ״ש ברבות בא פט״ו דקל״ב ד׳ בכסאו של הקב״ה אין דבר רע נוגע שנאמר לא יגורך רע (וע׳ בזח״א בראשית דכ״ז רע״א ובמק״מ שם. נ״ב א׳ נ״ו סע״ב פ׳ נח דס״ב רע״א וישב קפ״ח א׳ ויחי דרי״ט ב׳. ח״ב משפטים ק״ג א׳ קי״ז סע״ב כי תשא קצ״ג סע״ב. ח״ג אמור ק״ה ב׳ ובגמרא פכ״ג דשבת קמ״ט ב׳ פ״ב דחגיגה די״ב סע״ב ספ״ז דסוטה מ״ב א׳ סנהדרין דק״ג סע״א פ״ב דנדה י״ג ב׳ הכל מענין לא יגורך רע  בתלים סי׳ ה׳). וגם בבי״ע הרע נמצא רק בהלבושים דבי״ע ששם יש רע שבבריאה מיעוטו רע וביצירה חציו רע ובעשי׳ רובו רע זהו הכל בלבושים דבי״ע ולכן יורדת שם לברר. (ועפ״ז יובן מה שאנו רואים שבשעת התפלה כשהאדם רוצה לדבק שכלו בגדולת הבורא ית׳ אזי נופלים לו מחשבות זרות המטרידים ומבלבלים אותו מה שלא היו נופלים לו כלל בכל היום כולו. והענין דדוקא מצד שבשעת התפלה הוא שעת הבירור להפריד הרע מהטוב ולדחותו ולכן יתאמץ גם הוא להתדבק בתכלית בהטוב ואינו רוצה להפרד מן הטוב כי כלחיותו מהטוב ומצד עצמו אין לו חיות וקיום כנודע. משא״כ בכל היום כולו שלא בשעת הבירור שאזי הוא מעורב עם הטוב הנה הוא שוקט ונח על מקומו. וכך יובן למעלה דכשהמל׳ יורדת לברר הרפ״ח אזי גם כללות קליפת נוגה רוצה לעלות כו׳ וכנזכר בפע״ח) (שער י״ח פ״ג) בכוונת הרחיצה בחמין בע״ש שהוא בחי׳ שלהובא דאשא הנמשך מלמעלה לדחות הק״נ שלא תעלה כו׳ וז״ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. דהיינו שלא יתעלו רק הניצוצי קדושה לבדם שהובררו ולא הרע כו׳. ולכן אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלים לו מחשבות זרות בתפלה לומר שתפלתו אינה כלום דהא כך הוא המדה גם בענין הבירורים למעלה רק שיש לו לדחותם ולהסיח דעתו מהם וזהו כענין שלהובא דאשא הנ״ל: ב והנה בעליית המל׳ מבי״ע לאצילות ע״ז נאמר מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. פי׳ כשיורד׳ בבי״ע לברר נקרא׳ מדבר בתוס׳ מ׳ פתוחה והוא מפני שמצד התלבשות׳ בבי״ע לברר יכולים החיצונים לינק ממנה כיון שהיא מתלבשת שם בבחי׳ ההתלבשות ממש משא״כ בזמן שבהמ״ק היה קיים אז היא בבחי׳ ידבר עמים כו׳ שהוא בחי׳ ממשלה. והענין דאז לא היתה יורדת לבי״ע כלל אלא היתה תמיד באצי׳. וזהו ענין דבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא בבחי׳ יחוד פב״פ עם ז״א באצילות. אך לפ״ז צ״ל לכאורה דא״כ איך היו מתבררים הרפ״ח ניצוצין שנפלו מכבר בשבירה לבי״ע שהם מתבררים ע״י המל׳ וכמ״ש בפי׳ ותתן טרף. וא״כ כיון שאז לא היתה המל׳ יורדת כלל בבי״ע א״כ איך היו מתבררים. אך הענין דאע״פ שאז לא היתה יורדת כלל בבי״ע מ״מ היו מתבררים הניצוצים מחמת היחוד זו״נ שהי׳ באצילות פב״פ ואז מחמת רוב גילוי האור באצילות ממילא היו מתבררים הניצוצים ונכללים בהמל׳ כנר בפני אבוקה מעוצם הגילוי כו׳. ודוקא עתה בזמן הירידה (שאין הגילוי כמו אז) היא נצרכת לירד בבי״ע לבררם. וזהו שורש ענין ההפרש בין ידבר למדבר שכשהיא מיוחדת במאצילה באצי׳ ובירור הניצוצות הוא ממילא. דהיינו שמתבטלים מעוצם הגילוי הם מתבטלים ממילא. משא״כ כשמוכרחת לירד בבי״ע לבררם נקראת מדבר בתוס׳ מ׳ פתוחה. וביאור הענין מבואר במ״א ע״פ מאמר הזח״א פ׳ ויצא (דקמ״ח ע״א) ע״פ קומה ה׳ למנוחתך דזהו ההפרש בין המשכן שהי׳ במדבר לבית עולמים שנקרא מנוחה. לפי שענין בירור הניצוצות ישנו בב׳ בחי׳ הא׳ כמ״ש ותתן טרף כו׳ שהיא לשון מלחמה עד״מ המלך יוצא לקראת שונאו באשר הוא שם ונלחם עמו עד שמכניעו וכך הוא ענין ירידת המל׳ בבי״ע לברר שהוא בחי׳ היציאה למקום השונא באשר הוא שם להכניעו. ולכן היה המשכן במדבר שהיא מקום יניקת החיצונים ודוקא לשם נמשך הגילוי להכניעם ובחי׳ זו היא דרך המלחמה (והנה דרך המלחמה לפעמים מתכוין ליתן מקום לשונאו שיגביר באיזו מלחמה קטנה כדי לנצחו במלחמה הגדולה ממנה. כי לפעמים לא סגי בלאו הכי. וכך עד״מ בענין ירידת המל׳ דלכך נק׳ אז מדבר במ׳ פתוחה שנותן מקום ליניקת החיצונים כדי לנצחם במלחמה הגדולה להוציא בלעם מפיהם כמ״ש חיל בלע ויקאנו כו׳ וכענין עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. אך כ״ז הוא בבחי׳  הבירור שבדרך מלחמה אמנם הבחי׳ השנית בענין הבירורים הוא שלא בדרך מלחמה. והיינו כמו עד״מ למטה במלכותא דארעא הנה מלך גדול ונורא שכבר נודע ידו כי חזקה היא וחכמתו רבה עד שאינוצריך ל צאת נגד שונאו להלחם בו ולהכניעו רק מחמת התפשטות גדולתו במקומו ממילא מוכנעים וכפופים וכמו שמצינו דבר זה בשלמה המלך ע״ה) (כמבואר במלכים א׳ ה׳). וכך יובן עד״מ למעלה שיש ג״כ בירור ניצוצות עד״ז שלא בדרך מלחמה אלא בהמשכת אור א״ס למטה כמו שהוא למעלה בעולם האצילות ממילא נעשה ביטול הסט״א כביטול הנר בפני האבוקה שהאבוקה היא במקומה וכל הנרות הקטנים ממילא בטלים בהתקבץ כל אורות הנרות לאבוקה מחמת המשכתם אחריה ונדעכים ממקומם וא״צ לירד למקום הקליפות להכניעם כו׳. והנה עד״ז היה הבירור בזמן הבית כו׳ דהגם שלא היתה יורדת המל׳ בבי״ע לברר בחי׳ מלחמה. מ״מ היה הבירור באופן נעלה יותר. דהיינו לפי שאז היה זו״נ פב״פ שעל כן היה גילוי גדול מאד מא״ס ב״ה ע״י יחוד זה דזו״נ שבאצילות אזי ממלא היו מתבטלים הקליפות מעוצם הגילוי הזה שבאצי׳ והיו נכללי׳ הניצוצי׳ שבהם כנר באבוקה לכן נק׳ בחי׳ זו מנוחה שא״צ לבחי׳ מלחמה (ועיין בע״ח שער מיעוט הירח ספ״ב ואח״כ כאשר נבנה בית ראשון ע״י שלמה כו׳ בין בשבת בין בחול כו׳. וצ״ע ממ״ש הרמ״ז ר״פ צו ורחל יורדת בבריאה כו׳ ובזמן בהמ״ק לתת טרף לביתה וכ״מ בזהר פ׳ ויחי דרכ״ט סע״ב ודף ר״נ ע״א ובפ׳ יתרו דס״ז ע״ב, וי״ל דירידתה אז היה רק להיכל ק״ק דבריאה כמ״ש הרמ״ז פ׳ יתרו שם והוא מהפע״ח ש״א פ״ז. ובכח זה היו מתבררים הבירורים כו׳ וע׳ בסש״ב ח״א פנ״ג) משא״כ אחר החורבן שירדה המל׳ פלאים ונתמעט אורה בימי החול כמ״ש בע״ח שם לכך א״א להיות בירור הניצוצות ע״ד הנ״ל לכך צ״ל הבירור ע״י התלבשותה בק״נ לברר (ועמ״ש כעין זה בפ׳ בראשית סד״ה הן האדם היה כו׳). וזהו שנקראת עתה מדבר במ״ם פתוחה מצד שמתלבשת בק״נ לברר כו׳. אבל מ׳ סתומה הוא בחי׳ בינה עלמא דחירות לפי שאין שם יניקה כו׳ ונק׳ ג״כ יין המשומר משי״ב. וזהו מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן כו׳ הוא הרפ״ח שנבררי׳ שעולים בהעלאת מ״נ כדמיון העשן כמ״ש במ״א: ג ועוד זאת הטעם שנק׳ מדבר. כי הנה הטעם שהמדבר אינו מגדל צמחים הוא מפני תוקף חום השמש שבו וענין משל זה דתוקף החום הוא מרמז לבחי׳ עליי׳ המל׳ מבי״ע לאצילות שהוא בבחי׳ גבורות וצמאון כמ״ש למען יזמרך כבוד כו׳ קארי תדיר ולא שכיך וע״ז נאמר אל תחרש ואל תשקוט אל. וזהו ענין תוקף החום תגבורת האהבה וכנזכר בפ׳ בלק דקצ״א ע״פ שחורה אני ונאוה. מגו דחיקו ורחימו אזעירת גרמה והיינו שמכל הפרצוף שלה שהיתה בבי״ע נעשית רק נקודה א׳ באצי׳. והוא בחי׳ הביטול בתכלית כמבואר באריכות בביאור מאמר הנ״ל. ונקודה זו הוא בחי׳ כתר דמל׳ שנשאר באצי׳ תמיד וגם הט״ס שירדו בבי״ע עולים בגבורה וצמאון באצילות וזה נמשך להם מבחי׳ הכתר שבאצי׳ תמיד ואז נעשית נקודה תחת יסוד והוא בחי׳ נקודת הכתר כנ״ל וזהו ענין במדבר. כי בחי׳ זו דכתר הוא הרצון שלמעלה מהחכמה ליכלל במאצילה והוא כמשל המדבר שאין בו שום צמיחה רק בחי׳ דומם ממש בחי׳ העפר מחמת תוקף החום כך הוא ענין תוקף ביטול זה ורצון זה עד שהיא בבחי׳ דומם לגבי מאצילה נקודה א׳ כו׳ אזעירת גרמה וזהו ומדברך נאוה. פי׳ זו העליה דמל׳ שעולה מבי״ע בבחי׳ גבורות שאז נק׳ מדבר לשון דיבור למען יזמרך כבוד כו׳ נאוה שכך היה כוונת המאציל ית׳ בתחלה שתרד בי״ע בכדי שתתעלה אח״כ והירידה צורך עלייה וכנז״ל. וע״ז אמר דוד המלך ע״ה שהי׳ מרכבה למדת מל׳ ואמר כנגד מדתו צמאה לך נפשי היא המל׳ מתי אבוא ואראה שתתעלה באצילות כו׳. והנה כמו שיש  בחי׳ זו למעלה במדת מלכות שיורדת בבי״ע והירידה צורך עליי׳ לברר ולהעלות כו׳ כך הוא בנפש האדם שהוא ניצוץ פרטי הנמשך ממדת מל׳ שמתלבש בגוף ונפש הבהמית דוגמת ירידת השכינה בכדי לברר הנפש הבהמית. (וכמ״ש בפ׳ בראשית שם שזהו ענין וישלחהו מג״ע לעבוד את האדמה כו׳ ע״ש). ועיקר הבירור בשעת התפלה שאז עולה בבחי׳ מדבר וצמאון והוא הבחי׳ צעקה שנת״ל שזה היא בחי׳ מדבר כדכתיב תעו במדבר כו׳ צמאים כו׳ ויצעקו כו׳ ליכלל באורו ית׳. וזהו מדבר סיני והוא ענין הבירורים שהרע נפרד מהטוב בין למעלה ע״י המל׳ שמבררת כנ״ל. ובין בנפש האדם ע״י התפלה (ובזה יובן ענין תיקון חצות כי אז מתחיל עליית המל׳ בבחי׳ מדבר וצמאון למען יזמרך כו׳ ולכן צריך לבכות על ירידה זו של השכינה שהוצרך לירד ולהתלבש בק״נ ועי״ז מוסיף כח למעלה להיות עליית המל׳ וגם ממשיך לה תענוג עליון ע״י עסק התורה שאחר חצות וכמבואר בפע״ח עד שבתפלת השחר אח״כ היא עולה באצי׳ ממש וכן בנפש האדם ג״כ שאז שעתהכושר להתבונן בגדולת ה׳ להמשיך גילוי יחוד א״ס ב״ה בנפשו): ד ובכל זה יש לפרש המדרש רבה פ׳ במדבר פ״א בענין וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וז״ל ע״פ ישאו מדבר ועריו חצרים וגו׳ (בישעי׳ סי׳ מ״ב י״א) לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר הנשיא זו העיר טובה היא מכל המדינות כאן אני בונה כס נאה כאן אני דר. כך כשבא הקב״ה לים ברח מלפניו שנאמר הים ראה וינוס וכן ההרים רקדו כאלים בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות. בו אני בונה כנסיה ודר בתוכו התחילו שמחים שהקב״ה דר בתוכו שנאמר ישושום מדבר וציה עכ״ל. והענין כי עיקר עסק התורה הוא להיות בבחי׳ ביטול באור א״ס ב״ה לגמרי וכמ״ש ולא תחללו שלא להיות בחי׳ חלל כמאמר דוחק רגלי השכינה כביכול כו׳ ולכן כל האומר אין לי אלא תורה היינו שהוא בחי׳ לי יש ודבר אפילו תורה אין לו. וכמ״ש מזה בד״ה ועשית ציץ ובד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י מאמ״צ. והנה בחי׳ ים הוא מים תחתונים וכמ״ש יהי רקיע ויהי מבדיל כו׳ דהיינו המקור להתהוות יש ודבר נפרד משא״כ מים עליונים הם עלמין סתימין דלא אתגליין כו׳ שהם בבחי׳ ביטול. ובמא״א אות יו״ד סט״ז ים נק׳ היצירה ומלכו׳ שבה נק׳ ים סוף סופא דדרגין עכ״ל והוא ממ״ש בזח״ג שלח קס״ג ב׳. והיינו כי בריאה נק׳ עלמין סתימין ויצירה הוא עלמא דאתגלייא כמשל המחשבה והדבור כמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב. ולכן נק׳ יצירה מים תחתונים לגבי הבריאה. וכמו ההפרש שבין שרפים ובין חיות ואופנים שמתנשאים ברעש גדול כו׳ לפי שהשרפים בבריאה שם מאיר אור א״ס בגילוי והם משיגים ע״כ הם אומרים קדוש כו׳. אבל החיות והאופנים שהם ביצירה ואין משיגים האור לכן מתנשאים ברעש כו׳. ולכן עיקר עה״ד טו״ר מתחיל ביצירה. כמ״ש במא״א אות ע׳ סי״ז וז״ל אך אמיתית עה״ד טו״ר הוא ק״נ מעורבת עם מט״ט כי ביצירה הטוב והרע שוים הם מעורבים עכ״ל משא״כ בבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע וגם אין מעורבים וכ״כ הרמ״ז ר״פ וישב, ולכן מי הים הם מלוחים ואין ראוים לשתיה. ובהיות כן זהו ענין הים ראה וינוס שברח מלפני הקב״ה, היינו כשראה גילוי אור א״ס ב״ה דקמיה כולא כלא חשיב ממש לא יוכל לעמוד ולקבל ביטול זה שא״כ היה כלא היה. שהרי עיקר בחינתו הוא בהיות יש ודבר נפרד עד ששם בחי׳ עה״ד טו״ר כנ״ל. וכמ״ש כה״ג סד״ה וכל העם רואים את הקולות בפי׳ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק דקאי על הערב רב שלא היו רואים את הקולות שהם ההמשכות  מאור א״ס ב״ה מה שאור א״ס שורה במה שבטל אליו. שלא רצו לקבל המשכה וביטול זה. כ״א ויעמדו מרחוק. לקבל מחיצוניות החיות שמאיר הקב״ה שעי״ז יוכלו להיות בבחינת יש שלהם אף שעכ״ז מתפעלים מגדולת הקב״ה רק שהוא מרחוק כו׳ היינו שאעפ״כ נשאר בבחי׳ יש כו׳, וע׳ כה״ג בזח״א ויצא דקס״ב ע״ב בפי׳ והיו העטופים ללבן כו׳ אתכספן ומתעטפי מההוא זהרא ולא יכלי לקרבא לגביה כו׳ ע״ש ומבואר במ״א, ועמ״ש מענין ים שהוא ביצירה ע״פ רפאני הוי׳ וארפא, ואמר עוד במדרש בפי׳ ההרים רקדו כאילים דהיינו ג״כ שברחו מלפניו. כי ענין הרים אלו הם מ״ש למה תרצדון הרים גבנונים וכדפירש״י (פסחים קי״ח ב׳) שהם בחי׳ הרי בתר טורי דפרודא, והיינו כי כמו הר הוא בליטה וגובה כך הוא ענין גסות הרוח שהוא בחי׳ יש ודבר כו׳ משא״כ הר סיני דת״י (בשופטים סי׳ ה׳) דהוא חליש וזעיר מכל טוריא היינו בחי׳ ביטול ובחי׳ מעט הגובה שבו זהו ע״ד שת״ח צ״ל בו שמינית שבשמינית כו׳ כמ״ש הפי׳ בד״ה יביאו לבוש מלכות. משא״כ הרים הנ״ל שהם בבחי׳ יש וגסות ועז״נ וכל הר וגבעה ישפלו כו׳ וע״כ רקדו וברחו שלא יכלו לקבל המשכה וביטול זה. בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמרישאו מדבר ועריו חצרים כו׳. פי׳ לשון מדבר חריבה זהו ע״ד שארז״ל על אלף השביעי וחד חרוב. שהוא מחמת עוצם גילוי אור א״ס יום שכולו שבת יום שכולו ארוך. לא יוכל גשמיות העולם לקבל חיות משם להיות כמו שהוא עתה בבחי׳ יש ודבר נפרד כו׳ ויהיו מים במים שבחי׳ מים תחתונים יהיו במדרגת מים עליונים עלמין סתימין כו׳ שמעל לרקיע ופרסא המבדיל כו׳ ונק׳ זה וחד חרוב. בבחינת ביטול ע״ד נקודה תחת היסוד כו׳ ועי״ז יהי׳ אח״כ בנין חדש. ביתר שאת בבחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה שלא יהיו מעלימים ומסתירים כלל. וכמ״ש בת״א פ׳ ויצא גבי עשר אעשרנו לך. ואתעדל״ת זו הנשארת מן העילוי הראשון כו׳ יעו״ש. ועיין עוד מענין וחד חרוב שם בד״ה ובבואה לפני המלך. עוי״ל כי הנה פי׳ במדבר כו׳ לא ישב אדם שם. יש לפרש בב׳ אופנים הא׳ לגנאי. וכמ״ש בד״ה אני לדודי. דהיינו ארץ לא זרועה הם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה כו׳. וזהו אשר לא ישב אדם שם פי׳ אדם הוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שם כו׳ ע״ש והיינו כמ״ש כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ״ד י״ג). ופי׳ דקאי על התורה הנק׳ אדם. ובית הוא תשבע״פ ע״ד א״ת בניך אלא בוניך כו׳. (וע׳ זח״ב קי״ז ב׳ ח״ג קמ״א סע״ב). משא ״כ בחי׳ מודומ״ע של הבלי עולם נק׳ מדבר אשר לא ישב אדם הנ״ל שם. והוא ארץ חריבה לגנאי. ע״ד אמרם ז״ל ע״פ אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. הוא יראה שלם. והב׳ הוא לשבח ע״ד ההפך מזה וכמ״ש סד״ה ענין ימי המילואים שנתמלא יראה שלם ממילא נחרב תאוות נה״ב כו׳ כי ולאום מלאום יאמץ כו׳. ועד״ז ארז״ל וחנינא בני די לו בקב חרובין כו׳ וכן רשב״י ור״א בנו במערה איברי להו חרובא כו׳ (פ״ב דשבת דל״ג ע״ב). ופי׳ לא ישב אדם שם ע״ד מ״ש במ״א ע״פ והאיש משתאה לה מחריש כו׳ וע״ד לית דין בר נש כו׳. ולכן לתקן בחי׳ מדבר הנ״ל מה שנפל במודמ״ע אשר לא לה׳ המה בבחי׳ לא ישב אדם שם. זהו ג״כ ע״י ומדברך נאוה. בבחי׳ תשובה שהיא ג״כ בבחי׳ לא ישב אדם שם שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים הנק׳ אדם יכולים לעמוד כו׳. אך עיקר המכוון כאן בפי׳ במדבר סיני זהו מה שנסתר פרצופה שהיה בבי״ע בבחי׳ כתפארת אדם כו׳ אדם תתאה ועולה באצילות להיות נקודה תחת יסוד. ע״ד וחד חרוב כו׳ כנ״ל. ומזה יומשך אח״כ להיות בבחי׳ אהל מועד. להיות בנין מחדש ביתר שאת ועמ״ש ע״פ ויסב אלקים את העם דרך המדבר כו׳:  ה והנה אחר שביררה הניצוצי׳ בבי״ע והיא עולה בבחי׳ מ״נ ע״י גבורו׳ וצמאון שז״ש מדבר כנ״ל אזי אח״כ המשכ׳ מ״ד להמתיק גבורות דמ״נ והוא ענין יחוד זו״נ וכמ״ש כל צמא לכו למים שהוא בחי׳ מ״ד הממתיק הגבורות וצמאון דמל׳. וזהו בחי׳ אהל מועד שהוא בחי׳ היחוד זו״נ שהיא בהיכל אהבה. וזהו שורש ענין הנז״ל דברכת אהבת עול׳ הוא בחי׳ אהל מועד כי ברכת אהבת עולם הוא היכל האהבה וזהו ענין וימינו תחבקני הנז׳. ולמטה באדם הוא ענין קיום התורה ומצות כמבואר שם הטעם דהוא בחי׳ חיבוק (ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי לעולם), וזהו ענין מ״ש וישק יעקב לרחל שבחי׳ יעקב נשפל ונמשך בהיכל ק״ק להשפיע המ״ד כו׳. וזהו ענין אהל מועד מלשון ונועדתי שהוא הצירוף של ונודעתי שהוא בחי׳ הדעת כדכתיב והאדם ידע שממנו נמשך ההשפעה ע״י בחי׳ היסוד (וכנודע בכונת הלולב ונראה דאהל מועד בחי׳ אהל אח״כ נמשך בחי׳ המשכה פנימי׳ וזהו מועד ונודעתי והאדם ידע כו׳ והוא ענין שים שלום) כי ביסוד ז״א מלובש יסוד דאבא שבו מוחין דאבא ודא״א וע״י שהוא בחי׳ התלבשות וגילוי התענוג העליון ולמטה בנפש הוא ענין שמחה של מצוה שהשמחה הוא בחי׳ גילוי בנפש מבחי׳ עונג ושמחת ה׳ וזהו ענין לאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מהג״ע שהג״ע רק זיו כו׳. אבל ע״י ירידת הנשמה הנה העלי׳ היא כשהמל׳ עולה מבי״ע בבחי׳ מ״נ היא מעלית ג״כ נשמות הצדיקים ממש ונכללי׳ בה בבחי׳ מ״נ ואח״כ נמשך בהם ממש ג״כ המ״ד מיסוד ז״א וזהו בחי׳ לאשתאבא בגופא כו׳. והיינו דוקא ע״י התורה ומצות כי טפת מ״ד נמשך מה״ח שמהם נמשך כל הרמ״ח מ״ע כנודע וגם הטפת אבא נמשכת ע״י כל הרמ״ח אברים שמהם נמשכים הרמ״ח מ״ע וכמ״ש מזה במ״א ע״פ והיה לכם לציצית כו׳ ע״ש. וזהו ג״כ שורש ענין הנזכר דבחי׳ זו דאהל מועד הוא ע״י משה והעלאה דבחי׳ מדבר סיני הוא ע״י אהרן. שמשה הוא שושבינא דמלכא פי׳ שמשה הוא יסוד אבא לכך הוא השושבינא המוריד את החתן שהוא ז״א ו״ק דאצי׳ שירד ויתלבש ברמ״ח מ״ע גשמיים שהוא בחי׳ ירידה גדולה. וכמו עד״מ ירידת והתלבשות כח השכל שהוא רוחני במוח הגשמי שבאדם שהוא ירידה גדולה לפי שהמוח גשמי אינו מערך ומהות שכל שהוא רוחני וכמ״כ למעלה ממש שהרמ״ח מ״ע הם ענינים גשמיי׳ שהם נתלבשו בעשי׳ גשמיי׳ והו״ק שהם המדות דאצילות רמ״ח אברי׳ דמלכא הם רוחניי׳ בחי׳ אצי׳ שהרי אין ערוך כלל ביניהם ולזה הוא ירידה גדולה להיות התלבשות ו״ק דאצי׳ ברמ״ח מ״ע גשמיים כמו פ׳ קדש שבתפלין שהוא בחי׳ ח״ע שנתלבש באותיות הכתב גשמיי ע״ג קלף גשמי. וכן בכל המ״ע. ובחי׳ ירידה זו נק׳ חתן חות דרגא ביום חתונתו זו מתן תורה. לכן להיות ירידה זו הוא ע״י משה שהוא בחי׳ יסוד אבא והוא בחי׳ השושבינא דמלכא ויובן זה ע״פ מ״ש בד״ה מצה זו בפי׳ וענין מוחין דאבא שהוא הבחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות דקמיה כחשכה כאורה ומשם דוקא נמשך הכח להתלבש במצות מעשיות בגשמיות ע״ש גבי בעבור זה עשה ה׳ לי כו׳. ועמ״ש עוד מענין משה בד״ה ואלה המשפטים כו׳. וזהו ויקם משה את המשכן שמשה שהוא יסוד אבא שושבינא דמלכא הוא הקים את המשכן שהוא מלכות דאצי׳ שהמשיך בה גילוי בחי׳ ז״א הנק׳ מלכא ועי״ז נעשה קימה מעלייתא לבחי׳ המשכן ועיין מזה ברבות פקודי פנ״ב כמה חכמים היו שם כו׳ ולא היו יכולין להקימו כו׳ עד ואת עלית על כלנה ע״ש ובפ׳ נשא פי״ב (דרמ״ט ב׳) ע״פ להקים את המשכן ומי עלה לשמים כו׳ מי הקים כו׳ ובזח״ב פקודי רל״ח ב׳ ר״מ ע״ב. רמ״א ב׳. ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא שממשיך ה״ג מבינה למל׳ כדי שתתעורר בהעלאת מ״נ להיות בחי׳ מדבר סיני כו׳ כי אהרן בחי׳ ורב חסד והנה כמו שבדרום אין בו ישוב כ״כ כ״א  בחי׳ מדבר מתוקף החום כך עד״מ מתוקף האהבה רבה דאהרן שהוא בחי׳ ימינו של הקב״ה נמשך להיות בבחי׳ במדבר סיני כו׳ כנ״ל. וזהו שאו את ראש בנ״י למשפחותם כו׳ והיינו ע״י משה ואהרן דייקא וההעלאה מתחלה שמעלים אותנו שאנו למטה בעשי׳ היינו אל בחי׳ למשפחותם ע׳ נפש. שהם בבריאה. אח״כ י״ב שבטים שהם המחברים בריאה ואצילות אח״כ עוד העלאה לבית אבותם האבות הן מרכבתא עילאה חג״ת דאצילות. והן ג׳ בחי׳ רחמים (והנה רחמים נמשכים מתפארת כי ע״י ההתבוננות ביקר תפארת גדולת א״ס ב״ה יומשך הרחמים על הירידה כו׳ ומבואר במ״א ענין ג׳ שלישים שבכלי מדת תפארת ע״כ אפ״ל שזהו שורש לג׳ בחי׳ רחמים הנ״ל עמ״ש בפ׳ קדושים בד״ה ונטעתם כל עץ מאכל כו׳). ואח״כ לגולגלותם הוא בחי׳ כתר וגולגלתא דז״א ובעבודת ה׳ הוא בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מן הדעת שאינה נתפסת בהשכל כלל וכמו הגלגלתא שמקיף על המוחין. וזהו בחי׳ שבועות שאז נמשך הכתר דז״א שבכל ימי הספירה ממשיכים הכל מבחי׳ המדות דאצילות שבוע ראשון חסד וכל א׳ כלול מז׳ והוא כענין ההעלאה למשפחותם לבית אבותם ובשבועות נמשך גילוי הכתר בחי׳ לגולגלותם. (והנה מבואר במ״א דבחי׳ כתר זה שנמשך לז״א בחג השבועות הוא מא״א ממש. ועפ״ז יובן עוד מה שנאמר וידבר כו׳ במדבר כו׳ שאו כו׳ לגולגלותם. כי הנה מבואר במ״א בביאור ע״פ צאינה וראינה ענין מ״ש במדבר כו׳ בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, דבחי׳ מצחא דז״א נק׳ אשר לא ישב אדם שם שהוא למעלה מבחי׳ אדם כדכתיב כי לא אדם הוא, וכמבואר באדרא) (דקל״ו ע״ב), ולכן נק׳ ג״כ מדבר כי הנה המדבר אין בו שום צמח האדמה כך מצחא אין בו צמיחת שערות כי הוא למעלה מבחי׳ צמיחה שהוא בחי׳ שינויים מקטנות לגדלות שזהו בבחי׳ אדם משא״כ בבחי׳ כי לא אדם כתיב לא שניתי כו׳, ועד״ז הוא ענין וחד חרוב שהוא בחי׳ מנוחה לחיי העולמים שהוא בחי׳ עלייה שאין למעלה הימנה עוד עלייה בשמטה זו כו׳ ע״כ היינו שאין בו זריעה וצמיחה כו׳, ועד״ז י״ל מ״ש בזהר פ׳ במדבר קי״ז ב׳ אי באהל מועד אמאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא ופי׳ במק״מ דהיינו דמדבר הוא התורה שרומזת לז״א כו׳ וזהו הפך ממש״כ דמדבר סיני הוא העלאה ממטה למעלה והיינו עליי׳ המל׳ מבי״ע וכדכתיב מי זאת עולה מן המדבר. אך לפמ״ש א״ש כי יש ג״כ בחי׳ מדבר עליון בחי׳ אשר לא ישב אדם שם כנ״ל והוא מקור התורה שנאמר וממדבר מתנה וז״ש במדבר סיני כו׳ שאו כו׳ לגלגלתם מדבר סיני הוא בחי׳ מדבר שממטה למעלה ומדברך נאוה כו׳ והיינו מה שנעשית בבחי׳ נקודה א׳ תחת היסוד שהוא בחי׳ הכתר שבה בכל מאדך כו׳ ונעוץ סופן כו׳ והיינו שאו כו׳ לגלגלותם הוא בחי׳ מדבר העליון כי מצחא הוא גילוייא דבחי׳ גלגלתא כמ״ש באדרא (קכ״ט א׳) ובאדר״ז (דף רפ״ט ב׳) היינו כתר עליון והנה גם בחי׳ מדבר העליון שהוא בחי׳ מצחא ורצון העליון י״ל שזהו חיצונית התורה אבל פנימיותה היא בחי׳ ואהי׳ שעשועים שלמעלה מבחי׳ מדבר הנ״ל. ועמ״ש ע״פ ואהי׳ אצלו אמון מענין דוד זמירות קרית להו כו׳ שיש בתורה פנים ואחור כו׳. ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני ה׳ כו׳ מענין בשעה שישראל אומרים איש״ר מברך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו כו׳, ואפ״ל שזהו ענין וממדבר מתנה כו׳ עבודת מתנה כו׳ פי׳ מתנה זהו ענין אתדל״ע מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם אלא שבאה ממילא בתורת מתנה אחר היותו בבחי׳ מדבר כו׳ ועמ״ש סד״ה אני ישנה בענין פתחי לי כו׳ ואני אפתח לך ועמ״ש בד״ה ואתחנן כו׳:

במדבר, ו׳

והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הנה האדם הוא עולם קטן. כמ״ש באדר״נ פל״א וכמו שיש בעולם  ד׳ יסודות אש רוח מים עפר כך יש בנפש האדם ד׳ יסודות. (ועיין בע״ח שמ״א פ״ג שד׳ יסודות הם ד׳ אותיות הוי׳ וכ״כ במא״א אות ד׳ סכ״ד ושהם ג״כ ד׳ עולמות אבי״ע). וכמ״ש גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (בקהלת סי׳ ג׳ י״א) פי׳ שהעולם הוא נתן בלבם של בני האדם דהיינו ד׳ יסודות שלו וכל העולם תלוי באדם כשיתקן ד׳ יסודות שלו בזה הוא מתקן את כל העולם כולו (ועיין בזהר פ׳ מקץ דקצ״ה ע״ב). ולהבין זה וגם להבין פי׳ דקרא מבלי אשר לא ימצא האדם וגו׳. הנה מקור הנשמות היא כנסת ישראל נק׳ בשם ארץ. וכמ״ש והארץ הדום רגלי והוא בחי׳ מלכותו ית׳ שהיא מקור וחיות כל העולמות. וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים. כי בא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול אתמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא היו העולמות יכולים להתהוות יש מאין בבחינה זו אלא הרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם רק מה שהעולמות חיים וקיימים שנתהוו מאין ליש היינו בבחי׳ מלכותו ית׳ שאין מלך בלא עם שלהיות עם בבחי׳ נפרד הוא מבחי׳ מלך משא״כ בשאר מדותיו ית׳ כמו חכים ולא כו׳ שהרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם ואחר שנברא. והנה בחי׳ מלכותו ית׳ הוא בחינה ומדרגה התחתונה להחיות ולהוות מאין ליש והוא בחי׳ עלמא דאתגליא ונק׳ עולם הדבור כי דבר מלך שלטון שהנהגת המלך הוא ע״פ דבורו שהוא הנראה והנגלה לזולתו. משא״כ המחשבה סתומה. ודבור מלשון ידבר עמים שע״י הדבור הוא מנהיג ולכן נקרא בחי׳ מלכותו ית׳ בשם ארץ שהיא המדרגה התחתונה להיות עם (עמ״ש בפ׳ מקץ ד״ה ענין חנוכה כארץ הלזו השפלה כו׳, ועמ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ וענין שהבריאה היא מאין ליש דהיינו מבחינה שהיא כאין ואפס ע״ש). וממנה נמשכים הנשמות כמארז״ל במשנה ספי״ד דשבת ר״ש אומר כל ישראל כו׳ וכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (וממלכת הוא לשון פועל יוצא כלומר שממשיכין בחי׳ מלכותו ית׳ בגילוי למטה במה שמקבלים עליהם עול מלכות שמים) ובמא״א אות מ״ם סס״ב פי׳ ממלכת כהנים הם מל׳ דאו״א (ועיין בזח״ג פ׳ צו דל״ד ע״ב קדושים פ״א א׳, וברבות פקודי פנ״א קס״ג ב׳ משפטים פ״ל קמ״ו ג׳ כי תשא ר״פ מ״ה קנ״ט ב׳). שהם מבחי׳ מלכותו ית׳ ובחי׳ דבור וכמ״ש ויהי האדם לנפש חיה ות״א לרוח ממללא הגם שישר אל עלו במחשבה היינו בשרשן ומקורן שסוף מעשה במחשבה תחלה ה׳ בחכמה יסד ארץ שיסוד ושורש ארץ היא בבחי׳ חכמה וסוף מעשה היא בחי׳ מלכותו ית׳, (וזהו מ״ש בזח״ב פקודי דרכ״ה ע״ב ת״ח נשמות איהו קדש כו׳ עד ואית ליה לבר קדש אחרא ועיין בפי׳ הרמ״ז שם). והנה ארז״ל למה נק׳ שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ברבות פ׳ בראשית ספ״ה שארץ מלשון רצוא. וכמ״ש כי בכה ארוץ גדוד וגם מלשון רצון כלומר שרוצה לעשות רצון קונה, ולהיות לה רצון ותשוקה ממטה למעלה והכל א׳ שבחי׳ כללות נש״י במקורן ושרשן יש בהם בחי׳ רצוא ברצון ותשוקה לדבקה בו בא״ס ב״ה (ועמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה כו׳) וכמ״ש ואל אישך תשוקתך (עמ״ש בד״ה והיה לכם לציצת ובד״ה בפ׳ נסכים), והיינו מפני השגתה בהיותה בבחי׳ ארץ שהיא בחי׳ המדרגה התחתונה להיות עם ודבר נפרד אשר על כן תכלה אליו ית׳ בבחי׳ צמאון, וכמ״ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי לדבקה בו ית׳ ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה חיי החיים ב״ה ממש כמו שהיתה קודם ירידתה מאור פניו ית׳. וע״ז נאמר שלש הנה לא תשבענה כו׳ ארץ לא שבעה מים (במשלי סי׳ ל׳ ט״ז) פי׳ מים נקרא בחי׳ השפעה מלמעלה למטה המחדש בטובו כו׳ (וזהו כענין מ״ש ויבוא כגשם לנו ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים בפי׳ יערוף כמטר לקחי. ומ״ש מענין גשם בד״ה תורה צוה. וזהו שארז״ל ברבות פ׳ עקב דרצ״ב ג׳ רבנן אמרי  כל הנסים שעשה הקב״ה לישראל לא עשאן אלא על המים כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש ענין יקוו המים אל מקום אחד ופי׳ אחד היינו מה שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובד׳ רוחות העולם דהיינו המשכת אלקותו ית׳ במדות עליונות משא״כ לגבי הקב״ה מצד עצמותו ומהותו ית׳ לא שייך עליו מדת אחד כלל שהרי הוא יחיד ומיוחד כו׳ כמ״ש במ״א והמשכה זו אל מקום אחד נק׳ יקוו המים מים יורדים מגבוה כו׳ ועמ״ש בד״ה וכל העם רואים את הקולות) (וע׳ בזח״א בראשית די״ח א׳ ודל״ג א׳) ועמ״ש מזה בד״ה ששת ימים תאכל מצות ומ״ש בבה״ז פ׳ בשלח בד״ה עוד י״ל מאמר הנ״ל באופן אחר דבחי׳ ים ובחי׳ ארץ הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שבבחי׳ עלמא דאתגליא הנברא יש ודבר נפרד מאין ליש כנ״ל משא״כ בעלמא דאתכסיא הם כלולים שם בבחינת ביטול כו׳ ע״ש באריכות, ונזכר ג״כ בת״א פ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה שזה ענין מ״ש במשה כי מן המים משיתיהו כו׳ ע״ש וע״כ ארץ היא צמאה למים ולא שבעה מים כו׳. ותמיד בחי׳ זו היא בצמאון למעלה למקורה ושרשה כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ הארה בעלמא והיא לא שבעה רק תמיד היא בבחי׳ צמאון זה (וכמ״ש ע״פ אתם נצבים בפי׳ למען ספות הרוה את הצמאה) וכמ״ש לע״ל ילכו מחיל אל חיל כי בא״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה לא שייך שביעה ותמיד כלתה אליו ית׳ לדבקה בו ממש כי הוא חיי החיים ב״ה ומקורא דכולא, (ועמ״ש ע״פ אני ישנה בפי׳ יונתי ע״ד עיניך יונים שזהו ענין מ״ש עיני האדם לא תשבענה כו׳ בכל יום יהיו בעיניך כחדשים שלא שבעתן העין ועמ״ש ע״פ בשברי לכם כו׳ בפי׳ ולא תשבעו). וכן הוא ג״כ בנפש האדם למטה המשכלת ומתבוננת בה׳ אחד איך שהוא ית׳ המחדש בטובו כו׳ ומהווה כל העולמות מאין ליש ממש אשר ע״כ היא ג״כ בחי׳ ארץ בבחי׳ רצוא ורצון בחי׳ צמאון שמיסוד האש כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית׳ ולאהבה את הוי׳ כי הוא חייך ולכן לא שבעה בחי׳ מים הנ״ל וזהו וגם הנפש לא תמלא (בקהלת סי׳ ו׳). וכמ״ש ברבות שם על פסוק זה וז״ל שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה היא עמלה לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים כו׳ וכ״ה ברבות (פ׳ ויקרא פ׳ ד׳ ע״ש) ובקהלת רבה ע״פ כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא: קיצור. ענין שהאדם הוא עולם קטן גם את העולם נתן בלבם. ד״י ארץ בחי׳ אחרונה וע״כ היא בבחי׳ רצוא ורצון. ארץ לא שבעה מים. ויבא כגשם לנו: ב אך בהיות הנשמה מלובשת בלבוש הגוף הגשמי ונמשך אחר ענינים גשמיים שבעוה״ז. הנה הגוף והעולם הם המעלימים ומסתירים על קדושת נפשו כי עולם מלשון העלם שלא יתפעל ולא יתלהט בנפשו להיות בחי׳ רצון וצמאון ותשוקה מורגשת בנפש שוקקה, (וזהו ג״כ פי׳ גם את העלם נתן בלבם שפירשו ברבות בקהלת על פסוק זה שהוא לשון העלם כמ״ש זה שמי לעלם כו׳ ע״ש). והנה ע״ז נאמר פקדת הארץ ותשוקקיה (בתלים סי׳ ס״ה יו״ד) להיות נפש שוקקה וכמ״ש אני לדודי ועלי תשוקתו. וארז״ל בשה״ש רבה על פסוק זה ואין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים. והיינו ע״י פקדת ארץ היינו המצות שהם פקודי ה׳ כי המצות הן נמשכות מרצון העליון רעוא דכל רעוין ושורש המצות הוא בחי׳ חסד ואהבת ה׳ אלינו וכמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ (ועמ״ש סד״ה ולא אבה בפ׳ תצא גבי כי אהבך ה׳ אלקיך) אשר על כן ציונו המצות האלה להיות וימינו תחבקני וזהו כמים הפנים לפנים שע״י קיום המצות שהם מבחי׳ מים עליונים ולמעלה מבחי׳ הים שהרי הים הוא מבחי׳ מים תחתונים שמתחת לרקיע דאע״ג שהוא עלמא דאתכסיא הנה ידוע מענין יוצר אור ובורא חשך שבחי׳ בריאה נק׳ העלם ועלמא דאתכסיא כמו בחי׳ מחשבה ויצירה נק׳ עלמא דאתגליא בחי׳ דיבור כמ״ש בד״ה  מי מנה עפר יעקב וכ״ז הוא מתחת לרקיע ופרסא שבין אצילות לבריאה אבל המצות שהן מבחי׳ אצילות הן מים עליונים שמעל לרקיע וזהו יערוף כמטר לקחי ועי״ז מתעורר ג״כ בנפש האדם רצון העליון שבנפש לאהבת ה׳ (וכמ״ש ענין זה במ״א ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות ובד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו גבי ואת מצותי תשמרו וע״פ כי תצא). גם פקדת לשון פקידת עקרה. וכמ״ש וה׳ פקד את שרה כמארז״ל (פ״ק דתענית ד״ח ע״ב). כי בזמן שאין בהמ״ק קיים נקרא כנס״י בשם עקרה לא ילדה דהיינו שאין לה בחי׳ לידה והתגלות האהבה לה׳ רק שהאהבה היא מסותרת בבחי׳ עיבור והעלם וזהו בחי׳ עקרה (ועמ״ש בפ׳ משפטים ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה ובפ׳ תזריע ד״ה שוש תשיש ותגל העקרה). אך ע״י המצות פקדת להיות גילוי האהבה (ועמ״ש ע״פ אני ישנה בפי׳ קול דודי דופק פתחי לי וע״פ אלה פקודי המשכן), ועד״ז נתקן ענין התפלה וקודם התפלה ממשיכים עליו מצות ה׳ בטלית ותפילין שכל תפלה היא בחי׳ לידת המוחין וחבלי לידה הם הוידויים סלח לנו. ויענך ע׳ קלין דיולדה כו׳ (עמ״ש בפ׳ וארא בד״ה לכן אמור) והמוחין הם אהבה ויראה היינו להיות אהוי״ר מתגלה בנפש האדם ע״י היגיעה בתפלה בכל אדם לפי בחינתו ומדרגתו וזהו ותשוקקיה שעי״ז נעשה בחי׳ נפש שוקקה ממטה למעלה בתפלה כי פקדת ממעלה למטה ותשוקקיה ממטה למעלה ועי״ז רבת תעשרנה פלג אלקים מלא מים (ע׳ מענין פלג פ״ק דתענית שם וברבות בראשית פרשה ד׳ ובערוך ערך קבה ובמא״א אות פ׳ ססעי׳ י״א ובלק״ת מהאריז״ל בתלים ע״פ זה). והענין כי אלקים הוא בחי׳ הצמצום והסתר פנים דהיינו בזמן שהמוחין שהם אהוי״ר הם בעלמא דאתכסיא. אך ע״י שפקדת הארץ ותשוקקיה נעשה פלג אלקים כי שם אלהים מתחלק ונעשה מ״י אל״ה שבחי׳ עלמא דאתגליא הנקרא בשם אלה אינה מסתתרת ומתעלמת ונכללת במקורה בתוך עלמא דאתכסיא הנק׳ בשם מ״י והוא פי׳ שם אלהים כנודע מזוה״ק (בהקדמה דף ב׳ ע״א) אלא יצא ממקורה מהעלם אל הגילוי להיות בחי׳ עלמא דאתגליא ונתחלק שם מ״י משם אל״ה הן ששה קצוות אשר כל אחד ואחד כלול מכולם כו׳ כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן והיינו להיות התגלות אהבה ויראה בגילוי הלב ונעשה מלא מים. (והוא ענין המשכת וגילוי החסדים מהעלמם וכיסויים ביסוד אימא הנק׳ פלג וזהו ענין וימינך מקרב חוקך כלה חיקך קרי כמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון וזהו נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים) (בתלים סי׳ מ״ו ה׳) ועיין מזה בזח״ב משפטים צ״ח ב׳ הם המשכת והשפעת המצות שהם אורות עליונים אשר ירדו ונתגשמו בענינים גשמיים כמו ציצית של צמר ותפילין על הקלף כמו מים שיורדים ממקום גבוה לנמוך והמים הם שמצמיחים כל מיני תענוג, כך המצות הם מצמיחים האהבה והיראה שבנפש להיות לה רצון וצמאון ונפש שוקקה (ופי׳ רבת תעשרנה פי׳ ברבות בחקותי ס״פ ל״ה אחד לעשרה כו׳ ובשה״ש רבה בפסוק אני לדודי ועלי תשוקתו פי׳ לשון עשירות והיינו כמ״ש ברע״מ ר״פ תשא העשיר דא עמודא דאמצעיתא מפני שתפארת עולה עד הכתר בחי׳ והבריח התיכון כו׳ ומשם יומשך כח הצמיחה ותוספת האור ברבוי והגדלת המדות אהבה ויראה ושיהיו כלולים זה מזה כמ״ש בד״ה וידעת היום והשבות ועמ״ש ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ ובד״ה בשלח פרעה בענין פי׳ ראשית תבואתו ומ״ש ע״פ עשר אעשרנו לך. עוי״ל ע״ד מ״ש בזח״א ויחי דרמ״ו א׳ שיש לחם עני ולחם פנג ע״ש ובפ׳ בראשית דל״ג א׳ פי׳ דלחם עני זהו בחי׳ יבשה לשון יבישות ממילא מובן דע״י שנתמלא מים זהו בחינת רבת תעשרנה וז״ש ארץ אשר לא במסכנות כו׳ ע׳ בזהר ויחי דרמ״ט ע״ב, וב׳ מדרגות אלו בעבודה היינו בחי׳ אתכפיא ואתהפכא. וז״ש שלחייך פרדס כו׳ שגם בהיותה בחי׳ בית השלחין ארץ יבשה לחם עוני בחי׳ אתכפיא גדלה מעלתה כו׳ ונמשך עי״ז נרד וכרכם כו׳ כענין ריח  ניחוח שמשיב את הנפש כו׳ ועמ״ש בפ׳ויקהל בד״ה קחו מאתכם). אך תכלית הצמאון הזה הוא כדי לדבקה בחי׳ רוחא ברוחא מחשבה במחשבה והיינו ע״י התורה וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש דבור בדבור מחשבה במחשבה כו׳. ועז״נ ונחה עליו רוח ה׳ כי בחי׳ הדבור נק׳ רוח ממללא ובחי׳ זו תהיה נחה עליו מלמעלה. וכמארז״ל כל היושב ושונה הקב״ה שונה כנגדו (והמשכה של בחי׳ רוח גבוה מבחי׳ ההמשכה הנק׳ מים וכמ״ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים וכמ״ש מזה סד״ה והניף ידו על הנהר בעים רוחו). והנה בחי׳ רוח זה הוא ממעלה למטה וכמ״ש עד יערה עלינו רוח ממרום שהרוח הוא יורד ממקום עליון וגבוה מאד נעלה בחי׳ אויר אור יו״ד דאורייתא מחכמה נפקת והחכמה מאין תמצא כנודע. (ועמ״ש מענין אויר אור יו״ד שהאויר הוא מקור האור בפ׳ מקץ סד״ה נר חנוכה מצוה כו׳ מזוזה מימין כו׳ וע׳ בזח״ג נשא דק״ל ע״ב רוחא דנפיק כו׳ ע״ש ובפ׳ ויחי) (דרל״ה א׳) והנה לפי משנ״ת לעיל ד׳ יסודות שבנפש הן ד׳ אותיות הוי׳, והנה ענין מלא מים זהו יחוד ו״ה בחי׳ מים ועפר וענין רוח ואש זהו יחוד י״ה וזהו כענין יחו״ת ויחו״ע וכמ״ש במ״א ע״פ פקודי המשכן משכן העדות כו׳ ומשם תדרשנו. ומשם יובן יתרון מעלת ההמשכה מבחי׳ רוח על ההמשכה שמבחינת מים כו׳ וזהו גם את העלם נתן בלבם ופי׳ ברבות דהיינו מ״ש זה שמי לעלם היינו שם הוי׳ שעכשיו הוא בבחי׳ העלם וכמארז״ל לא כמו שאני נכתב אני נקרא כו׳ וניתן להם הכח להמשיכו מההעלם אל הגילוי בלבם כמ״ש בד״ה וארא אל אברהם ועי״ז יומשך הגילוי בעולם ג״כ: קיצור. שצ״ל פקדת ארץ. ועי״ז כמים הפנים לפנים. גם לשון פקידת עקרה ועי״ז ותשוקקיה וזהו פלג אלקים שנתחלק שם אלקים להיות מי ברא אלה. ועי״ז רבת תעשרנה. והתשוקה יסוד האש ומזה נמשך ונחה עליו רוח הוי׳ ע״י הדבור בד״ת רוח ממללא: ג והנה כל זה הוא עכשיו בהיות העולם מעלים והתלבשות הנשמה במאסר הגוף והעולם הגשמי שאז צריך להיות פקדת הארץ ותשוקקיה מלמעלה למטה ולהיות נחה עליו רוח ה׳ לרוות הצמאון שמיסוד האש שיסוד הרוח גבהה מעלתו ממעלת ובחי׳ האש שמלמטה, וכן בחי׳ מים של המצות גדלה מעלתם מבחי׳ ארץ שבהם ועל ידם נעשה הארץ שוקקה באתערותא דלתתא בתפלה ועכשיו תמיד היא שוקקה ולא שבעה מים כי הרי אחר התפלה חוזרת ומתלבשת בעניני הגוף כל אחד ואחד לפי מדרגתו ובחינתו והמאכל מגשם את האדם ומסתיר ממנו אור ה׳ וקדושתו שלא יבא לידי גילוי בלב ולכן צריך להתפלל בכל יום עד עת קץ עד בא אמרת ה׳ לעתיד לבא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו׳ ואזי תהי׳ מעלת אתערותא דלתתא גדולה וגבוה לאין קץ מצד עצמה שלא תצטרך לאתעדל״ע מים ורוח כי בחי׳ ארץ רצוא וצמאון שמיסוד האש שלמטה תהא עולה למעלה מעלה ונכללת באור א״ס ב״ה מאליה ומעצמה (והוא כענין כמעלת הזהב על הכסף המבואר בתניא פרק חמשים וע״ש מ״ש בשם האריז״ל ע״פ והכהנים הלוים כו׳ והוא בלק״ת ביחזקאל, וע׳ ברע״מ פ׳ תרומה דקנ״ח א׳ מסט׳ דעלמא דאתי כו׳ אחע״ב ב״ן יתעלה בס״ג שלמעלה ממ״ה. ועוד יובן ענין זה ע״פ מ״ש בד״ה יהודה אתה בענין פי׳ ביום ההוא תקראי אישי כו׳ ע״ש). וזהו והיה מספר בנ״י מספר היינו בחי׳ מצות שניתנו במספר תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם מספר תר״ך למספר בני ישראל המתחלק לששים רבוא ניצוצות נשמות בבחי׳ גלגלתם שכדי שיומשכו למטה בנש״י הוצרכו להיות בבחי׳ התחלקות לחלקים ולבא במספר ובמפקד (וע׳ באגה״ק ד״ה אשרינו מה טוב חלקנו כו׳). וזהו ג״כ פי׳ פקדת הארץ לשון מנין כמו פקוד כל בכור זכר והיינו לפי שירדו ממעלה למטה וירידתם צורך עלייה היא להעלות  הנפשות ולקשרם בה׳ אחד בבחי׳ רצוא וצמאון ולכך כשיוגמר עליות הנפש אזי תהיה בחי׳ רצוא וצמאון שלהם כרשפי אש העולה למעלה עד אין קץ ויהי׳ מספר הזה בבחי׳ אשר לא ימד ולא יספר והוא בחי׳ תשובה וכמאמר רז״ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין כי תשובה מיסוד האש והצמאון ויצעקו אל ה׳ בחילא יתיר ותשובה עילאה בינה לבא וכתיב לתבונתו אין מספר למעלה מבחי׳ מספר (ע׳ מ״ש לעיל בפ׳ אחרי סד״ה כי ביום הזה יכפר בענין ושמתיך בנקרת הצור וע׳ בזח״ב דרכ״ה ב׳ הנ״ל). דהיינו למעלה מסדר ההשתלשלות כי ההשתלשלות נקרא מה שהוא נמשך כסדר והדרגה מעילה לעלול כו׳ כשלשלת הארה והארה דהארה כו׳. וכך הם המשכות המצות במספר ושנק׳ רמ״ח אברים דמלכא ז״א היינו בחי׳ ט״ס טפ״ט כו׳ וגם נקראו מצות המלך ועמ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר א״כ הוא נק׳ סדר ההשתלשלות משא״כ תשובה באה שלא כסדר והדרגה רק למעלה מסדר ההשתלשלות ועמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו, וזהו כחול הים שהחול הוא למעלה מן הים וכמ״ש אשר שמתי חול גבול לים וכתיב יורדי הים כך תהיה בחי׳ ארץ למעלה מהמים וכתיב לרוקע הארץ על המים ובחי׳ אש תהיה למעלה מבחי׳ הרוח (ועמ״ש בפ׳ בראשית ד״ה כאשר השמים החדשים בענין פי׳ שמים וארץ חדשים שיהי׳ לע״ל וז״ש בירמיה) (סי׳ ל״א) כי ברא ה׳ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. היינו שיהי׳ התחדשות בחי׳ חדשה בארץ כי עכשיו כאשר ירד הגשם מן השמים והרוה את הארץ אזי דייקא והולידה והצמיחה אבל לע״ל תהיה בחי׳ ארץ למעלה מבחי׳ מים ולא תצטרך לקבל מבחי׳ מים וזהו נקבה תסובב כו׳. ועד״ז בחי׳ אש תהי׳ למעלה מבחי׳ רוח וע׳ בע״ח שער א״א פ״ב וז״ש ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש כו׳ ועיין מענין והיה מספר כו׳ אשר לא יספר כו׳ (בגמרא רפ״ב דיומא דכ״ב ע״ב ורפ״ח דפסחים). ולכן כתיב והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי פי׳ במקום ממש כי ע״י תשובה זדונות נעשו כזכיות ואתהפכא מרירו למיתקא (והענין דהנה כתיב ואשים דברי בפיך כו׳ ולאמר לציון עמי אתה והיינו כי פי׳ עמי מבואר בד״ה אתם נצבים גבי לעברך בברית כו׳ להיות לו לעם. כי אין מלך בלא עם פי׳ שהם נקראים במדרגת עמו שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו בערך מה כו׳ כי הנשמות עלו במחשבה כו׳ ע״ש וזהו עמי אשר נקרא שמי עליהם) (בד״ה ב׳ סי׳ ז׳). וע״ד מ״ש בזח״א ה׳ א׳ ע״פ ולאמר לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי כו׳ (ועיין ת״ז תקון י״ח דף ל״ה ב׳). וזהו ולאמר לציון דוקא עמי אתה והיינו כמשארז״ל בירושלמי פ״ד דתענית סוף ה״ב חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא זה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה. והמכוון כדפי׳ הקה״ע שם שע״י קיום מצות המרומזים בפסוק זה ואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמילת חסדים כו׳ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו עבודת הקרבנות אזי נק׳ ציון שהם מצויינים בעולם והיינו כמ״ש בת״א פ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי דס״ב סע״ב וביאור ענין ציון כו׳ בצלמנו כדמותנו הן רמ״ח פקודין רמ״ח אברין דמלכא והיינו רוחניות המצות ורוחניות התורה כמו שהן למעלה באור א״ס ב״ה שהן הן בצלמנו ממש אך גשמיות המצות כו׳ הם רק בחינת ציון מלשון סימן כו׳ אזי נקראת כנס״י ציון כו׳ והיינו שאז כנס״י מקבלת כל האורות שלמעלה ממש הנמשכים בז״א בבחי׳ י סוד שלה הנק׳ נקודת ציון וזהו ולאמר לציון עמי אתה שאזי דוקא כשנקרא ציון ע״י קיום תורה ועבודה וגמ״ח. אזי הם בחי׳ עמי. והיינו אנשים כמותו שהרי הם מצויינים ברמ״ח איברין דמלכא ממש. משא״כ כשפוגמים בביטול מ״ע וכ״ש בעברם על ל״ת נאמר לא עמי אתם. מטעם הנ״ל כי פי׳ עמי שהם אנשים כמותו כו׳ וזה אינו רק ע״י קיום המצות שהם בחי׳ בצלמנו כדמותנו כנ״ל וכשעובר  ח״ו על המצוה נקרא לא עמי כו׳ ח״ו. אך ע״י התשובה נעשו בבחי׳ בני אל חי. שהוא יותר גבוה ממדרגת עמי כו׳. ועמ״ש בפי׳ אל חי בד״ה וארשתיך לי כי במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ וזהו במקום אשר כו׳. (ועיין מענין והיה במקום כו׳ בגמרא קדושין דל״ו ע״א ובפרש״י שם ובמדרש שמות רבה מפסוק זה ויקהל ס״פ מ״ח. וארא ר״פ י״ג כי תשא פל״ט. במדבר רבה פ׳ ב׳ וס״פ בלק). וזהו מבלי אשר לא ימצא כו׳ מראש ועד סוף שלא יהיה ראש וסוף כי למעלה ולמטה יהיה שוה כחשכה כאורה כי בבחי׳ א״ס ואין מספר לא שייך מעלה ומטה כי הוא למעלה מעלה מבחינת השתלשלות ממדרגה למדרגה. וזהו איש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו שמה שצריך להיות ע״י אתערותא דלעילא תחלה בזמן שאין בהמ״ק קיים ע״י זה צריך להיות בחי׳ מספר וצמצום בחי׳ נקבה ודין. וזהו שארז״ל בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים כו׳ כנזכר בגמרא רפ״ק דברכות. ופ״ב דחגיגה יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים. וזהו מ״ש בזהר ענין הכרוזין שמלמעלה והם נמשכים מבחי׳ יג״מ הרחמים לעורר בתשובה. ועמ״ש ע״פ אדם כי יקריב מכם. אך לפי שהתעוררות זו נמשך מבחי׳ אתעדל״ע לבד איש מזריע תחלה ע״כ יולדת נקבה היינו בחינה הנק׳ בת קול שהוא התולדה מבחי׳ קול העליון. והוא בבחי׳ גבורות וע״כ נקרא בת. ועיין בעה״כ בפרדס ערך בת (ועיין בתוספות פ״ק דסנהדרין די״א ע״א ד״ה בת קול. ובתוי״ט פרק בתרא דיבמות מ״ו ד״ה בת קול. וברש״י פ״ז דסוטה דל״ג ע״א) ולכן דינים שולטים בזמן שאין בהמ״ק קיים, אבל לעתיד לבא אשה מזרעת תחלה מלמטה למעלה בלא אתערותא דלעילא ולכן יולדת זכר בחי׳ חסדים להיות זכר חסדו וכו׳. (עוי״ל במעלת ומדרגת התשובה כנודע דבתשובה נאמר לפני הוי׳ תטהרו שנמשך מלמעלה מבחי׳ שם הוי׳. והענין כי שם הוי׳ זהו נמשך ע״י ד״י שבנפש רוח אש מים עפר כנ״ל. אך לפני הוי׳ למעלה מד״י זהו מ״ש בע״ח שמ״א פ״ג ענין הבחי׳ שלמעלה מד״י הכולל ד״י בכח ולא בפועל כו׳ והוא מקורן ושרשן ולכן ע״י התשובה נשלם הפגמים שבד״י כו׳. וזהו ממש בחי׳ אשר לא יספר כי בתורה ומצות נאמר את מספר ימיך אמלא ע״ד ואברהם זקן בא בימים כו׳ כמשנ״ת בפ׳ משפטים, אבל בע״ת אפלו בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא כו׳ קריבין לגבי קוב״ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים כמ״ש בזהר פרשה חיי שרה דקכ״ט ובגמרא יש קונה עולמו בשעה אחת כו׳ והיינו מפני שממשיך מבחי׳ שלמעלה מגדר מספר כנ״ל, וזהו ג״כ פי׳ את העלם נתן בלבם זה שמי לעלם כו׳ כי הנה גבי יג״מ הרחמים כתיב ויקרא הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בגווייהו ועמ״ש בת״א פרשה בשלח בד״ה וירא ישראל כו׳ ובחי׳ שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות זהו ענין זה שמי לעלם שהוא בבחי׳ העלם וגם את ההעלם הזה נתן בלבם הכח להמשיכו מההעלם אל הגילוי ע״י התשובה והיינו ע״י כי בהלב יש ג״כ בחי׳ תעלומות לב שהוא פנימית נקודת הלב שלמעלה מהשכל כמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח. וזהו ענין התשובה ממעמקים קראתיך מעומקא דליבא וע״י גילוי תעלומות לב ממשיכים גילוי בחי׳ זה שמי לעלם כו׳ להיות שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא). ואזי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו פי׳ יהודה מלשון הפעם אודה שהוא בחי׳ ממטה למעלה וישראל בחי׳ שמלמעלה למטה ונקבצו יחדיו שיהיה הכל ביחד ושמו להם ראש אחד שעכשיו הם שני בחי׳ יחוד יחודא עילאה ויחודא תתאה. וכענין שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם שמלמעלה למטה כל מה שלמטה מטה הוא כאין ואפס לגבי העליון ממנו וממטה למעלה הוא בהיפך משא״כ לעת״ל יהיה ראש אחד דהיינו למהוי אחד באחד (ועמ״ש ע״פ ויגש אליו יהודה) כי גדול יום יזרעאל פי׳ יזרעאל זריעת אל כי חסד נקרא בשם אל והיינו הצדקה וחסד  שעושין למטה שנזרע בארץ שמטמינים אותו בעפר. וכך כל המצות הם נזרעו ונתלבשו בלבושים גשמיים ולעתיד לבוא הארץ תוציא צמחה יהי׳ מצמיח ישועות כי קרובה ישועתי לבוא ועי״ז נעשה הכל בחי׳ יום שלא יהיה ב׳ בחי׳ אור וחשך רק לעת ערב יהי׳ אור. וזהו כי גדול יום מאחר שנעשה הכל בחי׳ יום וכו׳: קיצור. שכל זה עכשיו ההמשכות מים ורוח גבוה מההעלאה דארץ ואש. אבל לע״ל תהיה מעלת האתעדל״ת גבוה מצד עצמה והיה אור הלבנה כאור החמה שוין בקומתן. ובחינת מספר בני ישראל המצות יהיה בבחי׳ אשר לא יספר ע״ד ולתבונתו אין מספר. והיינו על ידי התשובה. וזהו והיה במקום כו׳. וזהו מבלי אשר כו׳ אשה מזרעת תחלה אתעדל״ת ונקבצו כו׳ כי גדול יום כו׳:

במדבר, ז׳

ביאור הדברים ע״פ והיה מספר בני ישראל כו׳. הנה להבין שרש ענין פלג אלקים כו׳. הנה בתיבת אלקים יש אותיות מי אלה כידוע וכמ״ש בזהר בתחלתו ע״פ מי ברא אלה כו׳, והנה מי הוא בחי׳ נסתר מאחר דקיימא לשאלה מי הוא מפני שלא נודע ונגלה למטה כו׳ ואלה הוא בחי׳ נגלה שהרי אינו אומר אלה אלא על דבר הנגלה ונראית לעין כל שיתכן שיאמר עליו אלה לנכח כו׳.

וא״כ ב׳ תיבות הללו הם ב׳ ענינים הפכיים שזה נסתר וזה נגלה. ושרש הענין הוא למעלה הן הנה ב׳ העולמות עלמא דאתכסיא שנק׳ מ״י ועלמא דאתגליא שנק׳ אלה כו׳, ודרך כלל הנה אותיות י״ה דשם הוי׳ הן חו״ב שנק׳ נסתרות ואותיות ו״ה הן המדות והדבור שנקראו נגלות. והנה הבינה מתלבשת בז״א שהוא המדות ויש בחינת חסדים המכוסים ביסוד הבינה ויש בחי׳ חסדים המגולים (כמ״ש בע״ח שכ״ה ושער האונאה) וזהו ענין פלג אלקים דהיינו שנחלקו אותיות אלה המורים על הגילוי שהם החסדים המגולים מאותיות מי המורים על החסדים המכוסים. והוא כדי להיות גילוי החסדים המגולים. שע״ז נאמר מי ברא אלה וענין בחי׳ זו בנפש היינו התגלות המוחין שהם דחילו ורחימו שכליים. משא״כ כשאותיות אלה הם בצירוף בתיבה אחת עם אותיות מי והוא בחינת שם אלקים הרי אז גם אותיות דאלה עדיין הם בבחי׳ הסתר והעלם כמו אותיות מי ומה גם שקדמו אותיות אלה לאותיות מי בתיבת אלקים. והיינו כאשר כל הה״ח הן סתומים ומכוסים עדיין ביסוד אימא. (ועיין מזה בע״ח שער האונאה פ״ג ובלק״ת פ׳ לך לך במצות מילה). וענין בחי׳ זו בנפש היינו מ״ש בבינונים פט״ז אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה׳ בהתגלות לבו כו׳ רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו כו׳ יעו״ש באריכות. אך כאשר נמשכים ב׳ חסדים וב״ש להאיר בבחי׳ גילוי בז״א נק׳ פלג אלקים שנפלגו ונחלקו אותיות אלה שהם בחי׳ גילוי מב״ח המכוסים שהם בחי׳ מי ואזי דייקא הוא מלא מים שהחסדים נמשלו למים והם יורדים מגבוה לנמוך (וכמ״ש בע״ח שכ״ה הנ״ל). ומ״מ שרש הגילוי דאלה נמשך מההעלם דמי. וזהו מי ברא אלה והיינו שע״י ההתבוננות בשכלו ועומק תבונתו נולד ונמשך הדחילו ורחימו בהתגלות לבו. ועיין בע״ח ובלק״ת שם דלפעמים מתגלה גם שליש העליון דחסד המכוסה ואף כל הה״ח כו׳ וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ וירא (בדף צ״ח ע״ב) גבי כיון דאתגזר אתגלי כולא כו׳. [ואפשר שזהו ענין מי גילה לבני רז זה פי׳ מי היינו בינה גילה לבני נו״ה רז זה היינו החסדים המכוסים ביסוד אימא שנק׳ רז לפי שהם מכוסים ומי גילה לבני רז זה היינו יציאתם מההעלם אל הגילוי, ועמ״ש מזה בד״ה בשעה שהקדימו נעשה לנשמע כו׳ דפי׳ רז זה היינו גילוי האהבה המוסתרת שיש בכל נפש מישראל כו׳ ושם נתבאר דפי׳ רז זה היינו יסוד דאבא] (ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ וימינך מקרב חיקך כלה):

 ב ופי׳ פקדת ארץ ותשוקקה שע״י המצות שהם בחי׳ מים נולדה גילוי האהבה בהארץ שהיא כנס״י. והענין כי נגד ד׳ יסודות אש רוח מים עפר הם ד׳ שמות ובחי׳ שם ב״ן זהו בחי׳ ארץ ועפר. ובחי׳ מים הוא בחי׳ מ״ה כמ״ש בפתח אליהו שם מ״ה כו׳ כמיא דאשקי לאילנא כו׳ וזהו ארץ לא שבעה מים דהיינו יחוד מ״ה וב״ן.

והנה ידוע דמ״ה הוא המברר ב״ן כי בחכמה אתברירו. והענין יובן בתורה ומצות דאורייתא מחכמה נפקת והנה כל התורה הוא הוראה והבדלה בין טמא לטהור כשר או פסול שהוא ענין הבירור. אך כשר ופסול וחייב וזכאי כו׳ נמשך מהמדות חו״ג והיינו שהחכמה מתלבשת להיות מוחין לז״א ועי״ז הוא הבירור וזהו ענין שם מ״ה שהוא בז״א אך שהוא בהתלבשות החכמה בז״א כי חכמה כח מ״ה (ועיין בזהר בלק דקצ״א ע״ב ע״פ מה שמו כו׳). ומה שנק׳ המצות מים כי הם מבחי׳ ה׳ חסדים כי רמ״ח מ״ע הם מבחי׳ ט״ס דז״א טפ״ט הוא פ״א כו׳ עד ה׳ חסדים המגדילים כמיא דאשקי לאילנא. אך הגם דאורייתא מחכמה נפקת היינו שמשם נפקת בבחי׳ גילוי אבל שרשה הוא מבחי׳ כתר שתרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור וכתר הוא רצון העליון רעוא דכל רעוין.

וזהו ענין נה״י דא״א שמתלבשים בז״א כמ״ש בע״ח סוף שט״ו שז״א מלביש לנה״י דא״א דהיינו המשכת רעוא דכל רעוין המתלבש בהמצות שהן בט״ס דז״א כנ״ל. וזהו שע״י שפקדת ארץ במעשה המצות עי״ז ותשוקקיה כי לפי שהמצות הם מבחי׳ רעוא דכל רעוין ע״כ עושין התשוקה והרצון בכנס״י כו׳.

וגם כח הבירור ע״י שם מ״ה נמשך מהארת המצחא שהוא רעוא דכל רעוין כמ״ש במ״א בביאור ע״פ את קרבני לחמי. וביאור ענין ארץ שהיא כנס״י לא שבעה מים שהם המצות וכמארז״ל והוי רץ למצוה קלה כו׳ לפי שתמיד צריכה להמשכה זו שע״י המצות שהם יעשו בה התשוקה והרצון עליון. והטעם הוא לפי שהמל׳ דאצי׳ מקור נש״י היא תמיד בבחי׳ עליות וירידות שבלילה יורדת לבי״ע. וכמ״ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף כו׳ ובתפלת שחרית היא עולה באצילות (וכמ״ש מזה במ״א ע״פ באתי לגני). וזהו ענין לכי ומעטי את עצמך שמסתתרת בבי״ע וכמו שבהלבנה יש שינויים שמתמעט אורה בסוף כל חדש וחוזרת ומתגדלת מר״ח עד אמצע החודש כו׳ כך הוא ג״כ למעלה בבחי׳ מל׳. וע״ז נאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום כו׳ ואני תפלה לעלות מבי״ע לאצילות (וכמ״ש ע״פ וארשתיך לי בענין נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳). אך עכ״ז מחמת גודל הירידה וההתלבשות לברר ק״נ דבי״ע אין בה כח כ״כ מעצמה לבד לעלות מצד שעדיין לא נבררו הבירורים דב״ן בשלימות והם מחשיכים קצת ולכן צריכה עזר וכח מלמעלה משם מ״ה שתוכל לעלות (וזהו ענין לכה דודי לקראת כלה כו׳) ויותר יובן זה למטה שלכך א״א לנש״י להתעוררות בהעלאת מ״ן מעצמו וצ״ל פקדת ארץ ותשוקקיה. והוא משום שהאדם ניזון ממאכלים גשמיים שמק״נ ואף שהאדם באכילתו מברר אותן עכ״ז אין הבירור בשלימות גמור עדיין ובהכרח נשאר מעט מטומאת ק״נ [וע׳ בתניא פ״ח] ולכך המאכל מגשם את האדם האוכלו שמוריד את נפשו להמשיך אחר גשמיות העולם, ואפילו הצדיק שמכוין באכילתו רק לשם שמים ואוכל רק לשובע נפשו שהיא השכינה (כמ״ש בזהר פ׳ ויחי דף ר״מ סע״א) מ״מ כיון שעדיין לא הגיע הזמן שתצא ק״נ לגמרי מחלאתה וטומאתה ותעלה לקדושה עד עת קץ הימין (כמ״ש בבינונים פל״ז) לכן בהכרח שהמאכל מגשם קצת כו׳. ותדע דמי לנו גדול ממשה רבינו ע״ה יודע בשלימות כוונת היחודים עליונים באכילה ולכן נאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים דהיינו שלפי שהיה משה עמהם נק׳ אכילתם לפני האלהים (וכדאיתא בגמרא סוף מסכת ברכות). ועכ״ז כשעלה לקבל התורה נאמר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל. והיינו מטעם הנ״ל שמצד חומריות המאכל וגסותו מק״נ בהכרח  שיהיה מסתיר ומגשם קצת כיון שלא הגיע זמן שתתברר ק״נ לגמרי כנ״ל וגדולה מזו שאפילו המן שמלאכי השרת ניזונים בו לא אכל.

והיינו משום שהגם ששרש המן גבוה מאד אך כשצ״ל יורד ונמשך למטה בבי״ע נמשך דרך חיצונית הכלים והלבושים דבי״ע אשר שם יש תערובות מעה״ד טו״ר. ולגבי קבלת התורה היה גם זה מגשם כו׳ ולכן עם היות שמצד משה עצמו לא היה שום מניעה שיהיה הבירור על ידו בשלימות כדבעי. מאחר שהוא בחינת מ״ה כמ״ש ונחנו מ״ה. אך הזמן גרמא שבהכרח המאכל שמק״נ א״א שיתברר כל כך עד שלא יסתיר לגמרי עד עת קץ הימין שאז דייקא תצא ק״נ מטומאתה וחלאתה לגמרי ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה׳. (ועמ״ש מענין זה בפ׳ יתרו ע״פ וכל העם רואים כו׳ ועמ״ש ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות בענין פרישות מביאה לידי קדושה). ומכ״ז יובן קצת למעלה בענין ירידת המל׳ בבי״ע לברר ק״נ דכיון שעדיין א״א להיות הבירור לגמרי לתכליתו. הנה הם המונעים ומעכבים עליית המל׳ וצריך שיבוא לה העזר והסיוע מלמעלה תמיד ולכן ארץ לא שבעה מים שהוא בחי׳ פקדת הארץ ותשוקקיה כו׳ ע״י פלג אלקים מלא מים שעי״ז דייקא תוכל לעלות [וז״ש תלמיה רוה כו׳ כי בחינה זו נק׳ יורה כמ״ש בגמרא פ״ק דתענית ד״ו בענין יורה ומלקוש שיורה הוא ללחלח הארץ (וע׳ ברע״מ משפט ים קט״ו א׳). ובלקוטי הש״ס מהאר״י ז״ל במסכת תענית פי׳ פסוק פקדת ארץ]. וכמ״כ בחי׳ זו באדם ארץ לא שבעה מים שע״י המצות הנמשלים למים וכמ״ש זורע צדקות וכתיב אשריכם זורעי על כל מים. עי״ז דייקא נמשך הרצון והתשוקה בנפש להיות בבחי׳ ארץ ורצוא כו׳ ותמיד צ״ל המשכה זו כי הגם שהתפלל היום בכוונה עכ״ז מאחר שאח״כ אוכל ושותה ושאר גשמיות. ע״כ צריך תמיד לסיוע מלמעלה לעורר התגלות הרצון והיינו ע״י קיום המצות ששרשם מבחי׳ רעוא דכל רעוין כו׳:

ג והנה כ״ז הוא עכשיו שצ״ל פקדת הארץ שבחי׳ מים של המצות מבחי׳ שם מ״ה גדלה מעלתם מבחי׳ ארץ שם ב״ן כו׳ וזהו ג״כ ענין מיעוט הירח כנ״ל אבל לע״ל כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה שיהי׳ זו״נ שוין בקומתן והוא מ״ש בע״ח שער מיעוט הירח ספ״א שתקבל אורותיה מאימא עצמה שלא ע״י ז״א דמיון או״א כו׳ דהיינו שזו״נ יקבלו שניהם השפע מחכמה עילאה בהשואה א׳ (ועמ״ש מזה בד״ה מהרה ישמע כו׳ משמח חתן עם הכלה). ופי׳ הענין הוא דהנה שם ב״ן הוא בחי׳ מל׳ דאצילות שהיא בחי׳ דבור העליון כמ״ש באשר דבר מלך שלטון כמו עד״מ במלך בשר ודם שהמלך מנהיג מלכותו בדבורו. וכך עד״מ למעלה נק׳ בחי׳ מלכות בשם דבור ועמ״ש מזה באגה״ק ד״ה להבין אמרי בינה. והנה שרש הדבור הוא מהחכמה ונקרא אבא יסד ברתא. בחכמה יסד ארץ (כמ״ש באגה״ק ע״פ ויעש דוד שם). אך הארת חכמה הנמשכת ומתלבשת באותיות הדבור הנמשכים ומתגלים בבי״ע הוא רק הארה מצומצמת וזהו מיעוט הירח שמתלבשת המל׳ באותיות הדבור המתגלים לחוץ כו׳ אבל לע״ל שיהיו שוין בקומתן היינו שבחי׳ מקור הדבור היא בחי׳ מל׳ דאצילות תתעלה למעלה לקבל השפע דחכמה עילאה כמו שמקבלים המדות מהחכמה שזהו בחי׳ התכללות ועליות הדבור בחכמה.

והוא ע״ד מ״ש במשה רבינו ע״ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי. דהיינו מפני שהיה מבחי׳ עצמיות חכמה עילאה לא היה יכול כח הדבור שלו לירד ולהתלבש בחיצוניות כ״כ כ״א היה כח הדבור נכלל ומתעלה בעצמיות חכמה כו׳. כך עד״מ למעלה הוא עליית הנוק׳ דבור העליון לקבל מחו״ב עצמן. אך לפעמים יש בחינה כזו שהוא להפך וחסרון גדול דהיינו מה שעל זמן חורבן בית המקדש נאמר נאלמתי דומיה כו׳ וזהו לגריעותא והיינו שאי אפשר להיות גילוי הדבור מחמת ההסתר של הקליפות  כרחל לפני גוזזיה נאלמה (וכמ״ש מזה במ״א ע״פ והיה אור הלבנה כו׳). אבל בחי׳ כבד פה דמשה הוא להפך ממש שמצד התגלות הח״ע לא יוכל לדבר וזהו ענין עליית הדבור כו׳ (וזהו ענין יונת אלם דלשבח קאמר וכענין מלה בסלע משתוקא בתרין. והנה עכ״ז אינו מובן דמ״מ לפ״ז אין כאן דבור כלל ואיך נק׳ עליית המל׳ שהוא עליית הדבור. ואפ״ל עפמ״ש באגה״ק ע״פ ויעש דוד. שהאותיות הן בבחינת חומר וצורה הנק׳ פנימית וחיצונית כו׳ ועיקר בחי׳ המל׳ שנק׳ דבור היינו פנימית הדבור והוא המאיר בעולמות עליונים רק בעשייה נמשך ע״י התלבשות בחיצונית הדבור שהוא חומר וגוף האותיות. כמו עד״מ באדם הדבור היוצא לחוץ. ולעתיד שיהי׳ עליות העולמות לא יצטרך להיות ההתלבשות בחומר וחיצוני ות כו׳ וזהו עליית הדבור, גם כמו שתי רוחות מספרות זו עם זו הרי הסיפור והדבור שלהם דק כמו מחשבה שלנו, ועד״ז יובן ענין עליית הדבור. ועמ״ש בפ׳ נח בביאור ע״פ מים רבים בפי׳ ביום שידובר בה שהדבור אינו בפ״ע רק בה שאינו נמשך למטה כו׳ ע״ש וזהו כענין מ״ש כאן. ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בענין שם מ״ב דאנא בכח גדולת ז׳ פעמים ו׳ וזהו ג״כ ע״ד שבשבת הוא עליית הדבור. ועיין בזהר תרומה דקל״ז ע״א בפי׳ אין אמר ואין דברים כשאר אמירן דעלמא כו׳ אלא הם בחי׳ בלי נשמע קולם ואעפ״כ בכל הארץ יצא קום ע״ש היטב ובזהר בראשית ד״נ ע״ב ועד״ז איתא בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ ואתחנן דר״ס ע״ב גבי רב לך בענין וישמע את הקול מדבר אליו כו׳ שלא ע״י כלי הדבור רק בפנימיות כו׳ הוא שרש הדבור בפנימיותו כו׳ ע״ש ואפשר דהיינו פרצוף הפנימי דמלכות) (וכמ״ש מזה במ״א בביאור מאמר הזהר ר״פ בראשית כשושנה כו׳ כן רעיתי כו׳). ובמ״א נתבאר באופן אחר שעתה הדבור אינו מקבל הארת ח״ע אלא ע״י המדות עליונות אבל לעתיד יקבל הדבור מח״ע עצמה שלא ע״י המדות כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ והיה מדי חדש בחדשו ועמ״ש במ״א ע״פ שמח תשמח רעים האהובים בפי׳ ע״כ יעזוב איש את אביו ואת אמו כו׳ אך ע״י השמחה כו׳ ע״ש אך מ״מ כשהדבור עצמו מקבל מחו״ב עצמן זהו בחינה גבוה יותר.

ובמ״א נתבאר עוד בפי׳ אז נדברו יראי ה׳ דפי׳ נדברו הוא הדבור אשר בא ממילא ומאליו והיינו בחינת ודברי אשר שמתי בפיך רק שתען לשוני אמרתך והיינו ע״י בחי׳ הביטול בעסק התורה וכמ״ש המגיד להב״י אני המשנה המדברת בפיך וע״ד שכינה מדברת מתוך גרונו של משה.

ועד״ז י״ל ג״כ פי׳ וענין ביום שידובר בה שזהו בחי׳ אז נדברו כו׳. וזהו ענין לרוקע הארץ על המים שבחי׳ שם ב״ן שנקרא ארץ לא יצטרך לקבל משם מ״ה שהוא ז״א הנק׳ מים כו׳ וזהו הנני בורא חדשה בארץ נקבה תסובב גבר ולא תהיה צריכה למים כו׳ וכמ״ש במ״א:

ד והנה ע״ז נאמר והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כי הנה בחינת מספר נופל על דבר שהוא בבחינת התחלקות ופירוד. והתחלקות זו נמשך מבחי׳ הגבורות וזהו ענין התחלקות הקול וההבל בכ״ב אותיות הדבור שבה׳ מוצאות שהוא ע״י ה״ג מנצפ״ך. ועד״ז גם המצות הם בבחינת מספר לפי שהתורה נמשך מבחינת גבורה מימינו אש דת כו׳.

והנה כתיב ולתבונתו אין מספר פי׳ שעיקר התהוות ההתחלקות המדרגות עד ששייך בחינת מספר זהו אחר סיום יסוד אימא דהיינו למטה מהחזה דז״א ששם החו״ג מגולים ומתחלקים החסדים לג׳ קוין עד ששם שרש בחי׳ מספר ומשם מקבלת המל׳ שמתחלת מהחזה ולמטה כו׳. אבל לתבונתו היינו במקום שהחו״ג מכוסים ביסוד אימא הם בבחי׳ אחדות והתכללות כל החסדים דג׳ קוין באחדות א׳ ממש ביסוד אימא ולכן הם בבחי׳ אין מספר למעלה מבחינת ומדרגת המספר דאינו שייך אלא בבחינת התחלקות משא״כ למעלה בעלמא דאתכסיא הם בבחינת אחדות והתכללות וביטול באור א״ס ב״ה שלמעלה מבחינת  התחלקות המדרגות וזהו ולתבונתו דייקא אין מספר. שהוא בחי׳ סתים שלמעלה מבחינת גליא (ועיין מזה בלק״ת סוף תהלים ע״פ ולתבונתו אין מספר ועיין בזוהר ס״פ תרומה דקע״א ע״ב). ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי המתחיל לבאר ענין המסעות בענין לא יחפוץ כסיל בתבונה כו׳ דשם נתבאר ששם בחי׳ סתים הוא התגלות עתיק כו׳ ונקרא עץ החיים ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ במדבר דקי״ז בפי׳ והיה מספר כו׳ דמבואר ממש ע״ד שנתבאר כאן. והנה עכשיו המל׳ שהיא הדבור עליון מקבל מבחינת ז״א והיינו מהחזה ולמטה ששם מתחיל בנין הנוק׳ ולכן נקרא מספר בנ״י שמשם הוא שרש בחינת מספר (וגם משם הוא שרש בחינת התהוות הזמן כמ״ש בלק״ת פ׳ בראשית והיינו כי הזמן הוא ג״כ בחינת מספר והתחלקות) אבל לע״ל שתתעלה המל׳ שהיא הדבור לקבל מבחינת חו״ב עצמן שהוא בחינת ולתבונתו אין מספר אזי יהיה בחינת והיה מספר בנ״י כו׳ אשר לא ימד ולא יספר. דהיינו שגם עלמא דאתגליא שהוא עכשיו בבחינת מספר. יהיה לעתיד במדרגת בחינת סתים ועלמא דאתכסיא אשר הוא בבחינת אין מספר. והיינו על ידי התשובה שהיא בחינת בינה ליבא ולתבונתו אין מספר כו׳ (ולכן עי״ז והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי דהפי׳ במקום ממש כי זדונות נעשו כזכיות כנזכר לעיל. ומזה יובן ג״כ ענין יום הכפורים שהוא יום הסליחה משום שאז עליית המל׳ בבחינת ולתבונתו אין מספר) (כמ״ש בזהר פ׳ אמור דף ק׳ ע״ב ודף ק״ב ע״א ובשאר דוכתי) וזהו ביום ההוא יהיה ופי׳ בלק״ת שאותיות דשם הוי׳. יהיו לעתיד בבחינת יהיה ב״פ י״ה. ור״ל שמדרגת ו״ה שהם זו״נ יהיו לע״ל כמו בחי׳ י״ה שהם או״א וזהו ממש ענין הנ״ל דוהיה מספר כו׳ אשר לא יספר לפי שעכשיו המל׳ שהיא ה׳ אחרונה דשם הוי׳ בחי׳ דבר ה׳ מקבלת מבחינת ו׳ שהוא המשכה מיו״ד שבראשו מה שנמשך ויורד מלמעלה למטה ועמ״ש מזה בד״ה ושבתי בשלום כמו בחינת מים יורדים מגבוה לנמוך ואינו עצמיות היו״ד ממש כ״א שהולך ומתקצר ונעשה קו דק יותר הרבה מהיו״ד עצמו שבראשו והוא ענין קלישת האור כמ״ש במ״א בענין כפילא וקלישא ומבחינת הוי״ו נמשך לבחינת ה׳ תתאה אבל בחינת י״ה אינו ע״י המשכה אלא כי היו״ד עצמו מתגלה בה׳ והכל בחינה אחת. (ועיין בספר עטרת זקנים בא״ח סי׳ ל״ב גבי כתיבת אות ה׳ ראשונה דשם ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ולא אבה ה׳ אלקיך) אכן לע״ל יתעלה העולם שבחינת עלמא דאתגליא יהיה בבחינות ומדרגות עלמא דאתכסיא ויהיה זו״נ המדות והדבור ג״כ בבחינות י״ה שהם או״א (ע״ד משנ״ת בע״ח שער מיעוט הירח ספ״א כנזכר לעיל). וזהו ג״כ ענין ונקבצו בני יהודה ובנ״י יחדו. שיחו״ת יהיה ג״כ במדרגת יחו״ע. ופי׳ כי יהודה הוא בבחינת מל׳ איהי בהוד וישראל לי ראש היינו בחינת ז״א מהחזה ולמעלה שבו מאירין המוחין דאו״א. ולעתיד תהיה ספירת המל׳ ג״כ במדרגת ז״א אור הלבנה כאור החמה. ועמ״ש ע״פ ויגש אליו יהודה וע״פ יהודה אתה וע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר בעיני כו׳. וזהו ושמו להם ראש אחד שהוא בחינת תפארת דאימא שיהיה כתר לשניהן בשוה (ועמ״ש בפ׳ תרומה גבי ענין הכרובים):

במדבר, ח׳

ביאור מעט ע״פ כי גדול יום יזרעאל ביאור ענין כי גדול יום הוא כמ״ש בזהר ח״ג דקל״ד ע״ב הה״ד יום אחד הוא יודע כו׳ עד לא אתקרי לא יום ולא לילה דלית יום אלא מסטרא דילן ולית לילה אלא מסטרא דילן. ופירש שם בספר רוח  דוד כי יום ולילה הם ז״א ונוק׳. אבל לעתיד שיהיה גילוי א״א כתיב לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור דלילה כיום יאיר. וענין אומרו דלית יום ולילה אלא מסטרא דילן. יובן ע״פ משנ״ת במ״א בד״ה וידעת היום כו׳ פי׳ כמו שהיום הוא עם הלילה ושניהם אחד כך והשבות אל לבבך שכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש שהשני לבבות שהם היצ״ט והיצה״ר הם שניהם כאחד שגם היצה״ר ישוב לאהבת הוי׳ כד אתכפיא סט״א כו׳ ומזה וידעת כי הוי׳ הוא האלקים שנמשך להיות חיבור ויחוד שם הוי׳ עם שם אלקים שבאתעדל״ת תליא מלתא שע״י והשבות אל לבבך שיהיו ב׳ הלבבות כאחד שישוב גם היצה״ר להיות בטל לגבי היצ״ט נמשך כמ״כ למעלה שיהיה שמאלא אתכליל בימינא, וזהו ענין שמזכירין מדת לילה ביום ומדת יום בלילה בברכת יוצר אור ובברכת מעריב ערבים כו׳ וז״ש דלית יום אלא מסט׳ דילן ולית לילה אלא מסט׳ דילן שכמו שהיא בנפש כך הוא בעולם, וגם כי באתעדל״ת תליא. והנה ע״י אתעדל״ת זו שהיא בבחי׳ זריעה נצמח לעתיד בחי׳ גילוי א״א שהוא בחי׳ רב חסד דלית שמאלא בהאי עתיקא ולא שייך שום יום ולילה כלל כמו בזו״נ דשייך בחי׳ צמצום והסתר כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ והי׳ אור הלבנה כאור החמה כו׳ כאור שבעת הימים כו׳): וזהו ענין ויברך ובזהר ח״ג פ׳ אמור דצ״ו ע״ב פי׳ ג״כ פסוק והיה יום אחד הוא יודע כו׳ על חג השבועות והיינו לפי שבשבועות נמשך לז״א הכתר מא״א ממש. ומה״ט י״ל מנהג כל ישראל להיות נעורים בחג השבועות כדי להמשיך מבחי׳ גם לילה כיום יאיר כו׳. וע׳ בפי׳ הרמ״ז שם בפי׳ יודע להוי׳ והיינו שזהו התגלות דעת עליון שלמעלה מעלה מבחי׳ וידעת היום כו׳, וזהו ענין כי גדול יום פי׳ התגלות בחי׳ א״א יום שכולו ארוך וכ״ז נמשך על ידי יזרע אל זריעת הצדקה והחסד עכשיו אשר זהו כלי לגילוי בחי׳ ורב חסד. כגופא לנשמתא (כמ״ש במ״א ע״״פ ה׳ יחתו מריביו וע״פ אני הוי׳ אלקיכם דפ׳ ציצית). וזהו אל עליון גומל חסדים טובים: ועוי״ל בפי׳ והיה מספר כו׳ ע״ד מ״ש במ״א שבחינת סתים וגליא הנ״ל דחסדים המכוסים והמגולים הנ״ל הוא כמ״כ למעלה מעלה עד רום המעלות עד אין קץ כו׳ ואפילו בא״ק כו׳. ועיין בע״ח שער אריך אנפין פ״א וספ״ב בהג״ה ובשער או״א פ״א שיסוד דעתיק המתלבש בא״א מסתיים ג״כ במקום החזה דא״א ע״ד יסוד אימא בחזה דז״א כו׳. וזהו ענין סתים וגליא שלמעלה מעלה בא״א ע״ד שהוא בז״א כו׳. והנה ז״א מלביש לא״א לנה״י שבו כנזכר לעיל ובחי׳ כתר דז״א מלביש לחלק הת״ת דא״א שתחת הפרסא כמ״ש במ״ח מסכת הלידה דהיינו למטה מהחזה דא״א. נמצא בחינת הסתים דא״א מה שלמעלה מהפרסא ששם מסתיים יסוד דעתיק אשר הוא המשכת אור א״ס בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ אינו נמשך ומתלבש כלל בז״א וכ״ש בנוק׳. אכן לע״ל אשר יתעלה בחי׳ עלמא דאתגליא להיות במדרגת עלמא דאתכסיא ממש כך עד״ז גם למעלה בא״א יתפרש כן וממילא שגם בזו״נ שמלבישי׳ לא״א יהיה גילוי זה שמבחי׳ יסוד דעתיק ממש שלמעלה מהפרסא שבא״א כו׳. וזהו ג״כ נכלל בפי׳ והיה מספר בנ״י כו׳ אשר לא ימד ולא יספר. כי לפני אחד מה אתה סופר. (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר בראשית דף ח׳ בד״ה אזדמנת למהוי): ומכ״ז יובן ג״כ מ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין ביאור המאמר מפלגך לעילאי כו׳ מפלגך לתתאי. דמפלגך לתתאי היינו מ״ש ומשם יפרד. ונקרא מפלגך לתתאי כי מקור התהוות בי״ע הוא מבחי׳ מל׳ דאצילות שמקבלת מלמטה מהחזה דז״א וכמ״ש בזהר בראשית (דל״ב ע״ב) ע״פ יהי רקיע בתוך המים אית קרומא במציעות מעוי דבר נש כו׳ והבדילה הפרוכת כו׳ והקרום היינו הפרסא שמתחלת מהחזה מצד פנים כמ״ש במק״מ שם בשם האוצ״ח. (ועיין  בע״ח שער או״א פ״ג מזה. ובשער הנקודים פ״ב במ״ש וכיוצא בזה כו׳) וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה עכ״ל. אכן לע״ל דכתיב והיה מספר בנ״י שהוא עלמא דאתגליא שמהחזה ולמטה יהיה בבחי׳ ומדרגת עלמא דאתכסיא שלמעלה מהפרסא בחי׳ ולתבונתו אין מספר וא״כ יהי׳ הגילוי למטה כמו למעלה:

במדבר, ט׳

וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק כו׳ וארשתיך כו׳. (עיין רבות בא ס״פ י״ח. תרומה פל״ג קרוב לס״פ. ובפ׳ עקב גבי ד״א ושמר לך). הנה כנסת ישראל שהיא מקור כל נשמות ישראל נק׳ כלה ע״ש הפסוק כלתה נפשי כמ״ש ואל אישך תשוקתך. כי תשוקתה לדבקה במקורה וחיי החיים ית׳ בכלות הנפש וכמ״ש אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל (ע׳ בזהר ח״א קע״ח ב׳ ע״ז ב׳ פ״ו ב׳. ח״ב ק״מ א׳ רנ״ו ב׳), וכן בפרטות נשמות כאו״א מישראל הנה כתיב נר אלקי׳ נשמת אדם שיש בטבעה לעלות למעלה כאור הנר וכשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית׳ בכלות הנפש ממש. אך והוא ימשול בך שבע״כ אתה חי והחיות רצוא ושוב לירד ולהתלבש בגוף ולכן גם למטה אחר התלבשותה בגוף הנה זהו עיקר עבודת האדם להיות נכספה וגם כלתה נפשו ממש אליו ית׳. והנה יש שני בחי׳ בענין כלות הנפש וזהו הענין של שני בחי׳ כלה שהוזכרו בגמרא (פ״ב דכתובות) כלה אחת היינו כלה נאה וחסודה וע״ז נאמר כלתה נפשי לחצרות ה׳ (רבות ויחי פצ״ט קרוב לר״פ, נשא רפ״י ס״פ י״ג גבי ביום הששי קערת כסף). והב׳ כלה כמות שהיא אפי׳ חיגרת או סומא ע״ז נאמר לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וביאור הענין כי הנה האותיות נק׳ אבנים וצירופיהם נקראו בתים וחצרות כמ״ש בספר יצירה שתי אבנים בונות שני בתים כו׳ לפי שהאותיות הדבור שבאדם נחשבות לבחי׳ דומם לגבי מהות השכל. והנה ריבוי התחלקות העולמות לאין מספר לכמה מיני רבבות מדרגות חלוקות זו מזו כמ״ש ועלמות אין מספר וכן מלאכים ונשמות הצדיקים שאין חב״ד ומדות של זה דומה לזה כולם הם נמשכים ונשפעים מבחינת צירופי אותיות דבר ה׳ המהוה אותם מאין ליש שהם בחינת דומם לגבי מהות מקור חוצבה שבעולם האצילות (ע׳ באגה״ק ד״ה ויעש דוד שם ועמ״ש בפ׳ בראשית בד״ה ולהבין בתוספת ביאור ענין וייצר כו׳ ועמש״ל ע״פ והיה מספר בני ישראל בענין ארץ לא שבעה מים). והנה גם מקורן ושרשן בעולם האצילות דאיהו וגרמוהי חד שהם בחינת אלקות ואור א״ס ב״ה מופשט מכל בחי׳ גדר ומדה וגבול על כל זה מאחר שהם מקור לבחי׳ העולמות שנמשך מהם למטה יש שם למעלה בכח כל כך כחות והמשכות שיתהווה מהם בחי׳ התחלקות העולמות בפועל ממש (ועד״ז יובן מ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבין בגלגלתא כו׳ אינן עלמין ממש כו׳ ור״ל שהם ג״כ בחי׳ אותיות שכשיומשכו למטה יתהוה מהם כ״כ עלמין בפועל ממש) וכמשל אותיות הדבור בעודן בכח חכמתו ולגבי א״ס ב״ה עצמו הסובב כל עלמין גם הם נקראים בחי׳ אותיות שהוא בחינת דומם כאבנים שהן במדרגה תחתונה שבעשי׳ כמ״ש כולם בחכמה עשית. שאפילו בחינת ומדרגת חכמה נחשבת לבחי׳ עשייה גשמיות אצלו ית׳ (כמ״ש בלק״א), ומה שנק׳ בחי׳ אלקות היינו שהם בחי׳ אלקות שהם בחי׳ א״ס ב״ה שלא נתצמצם ונגבל בבחי׳ כלי. אבל אינם בערך א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ממש רק הארה וזיו המתפשט מעצמות א״ס ב״ה וכמשל זיו השמש המתפשט מגוף השמש כמ״ש במ״א. וכמו בדבור האדם עם היות שאין ערך בו לגבי מהות שכלו על כל זה הארת השכל מתפשט ומתגלה בדבורו ואי אפשר להשכיל לזולתו כ״א דרך העברת הקול ודבור. והדבור שלו נעשה שכל לחבירו.  כך כביכול הארת עצמות א״ס ב״ה מתגלה ע״י בחי׳ אותיות שהם הם מקורי ושרשי המשכת החיות מאור א״ס ב״ה להתלבש ולהשפיע החיות בעולמות עליונים ותחתונים ובחי׳ אותיות שבעולם העליון שהוא מדרגה תחתונה שבו נעשה בחי׳ ראש ושכל לעולם שלמטה ממנו וכמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר, ולכן נקרא בחי׳ מקור ושורש המשכת החיות בשם חצרות שדרך שם עובר החיות והשפעה שמשפיע לנבראים. ויש בהם ב׳ בחי׳ המשכות. אחד הוא לחיצונית העולמות ונק׳ חצר החיצונה והב׳ הוא לפנימית העולמות שהם בחי׳ אותיות התורה והתפלה ונשמות הצדיקים ונק׳ חצר הפנימית נוכח בית המלך: ב וזהו כלתה נפשי לחצרות ה׳. נפשי הוא מקור נש״י שהיא מלכות דאצילות המתלבשת בבי״ע וחפצה ותשוקתה להיות במקורה ושרשה באצילות אשר שם הוא החצרות ה׳ המשכת החיות מאור א״ס ב״ה הממשיך ומשפיע לה חיות ובירידתה למטה בבי״ע כלתה נפשה תיכף לדבקה במקורה ושרשה וחיותה. וכמו שהאדם תאב לחיי נפשו כמ״ש נפשי אויתיך כו׳ וכמ״ש במ״א (וע׳ בזהר ויחי דרמ״ח ע״ב). וכן למטה הנה זהו בעבודת האדם לדבקה בו ית׳ בדבורי ומחשבות אותיות התורה והתפלה שהם הם חצרות ה׳ והמשכת אלקות מאור א״ס ב״ה. והנה יש שני בחי׳. בחי׳ חצר. ובחי׳ בית. ושתיהן הן בחי׳ אבנים רק בית הוא מקורה והחצר אין לה גג. וככה ממש יש ב׳ בחי׳ בעבודת ה׳. הנה יש מי שהוא עוסק בתורה ותפלה ומכוין את לבו לאותיות שבהם לבדם כי גם זו דרך ישרה כמ״ש במ״א. הנה אין מלובש בהם רק כח המחשבה לבד בלא כח השכליות וכיון ששכלו פנוי הרי יכול ליפול בשכלו מחשבות חוץ כמשל החצר שאין לה גג שהמטר יורד לתוכו. לפיכך מי שהוא בעל שכל ואין מחשבתו יכולה להלביש את שכלו. הנה זאת עצתו להעמיק דעתו ושכלו לפירוש המלות שבתפלה עד מקום שידו מגעת ובעיון שכלו בעסק התורה בפרד״ס וזה נק׳ פנימית התורה ובחי׳ זו נק׳ בית שהוא פנימי וגם הוא מקורה שכל עצמיותו מראשו ועד רגלו מלובש ומעוטף בו (וע׳ בזהר ח״ג ער״ה א׳ גבי המקרה במים כו׳ ובהרמ״ז שם). וז״ש בזהר דאורייתא היכלא עילאה דקוב״ה דתמן יתיב מלכא והיינו פנימיות התורה שהיא פי׳ וטעמי התורה שמלובש בהן חכמה עילאה רק כשמבין בפשטי התורה וגם פירוש המלות שבתפלה לפי פשוטו נק׳ בתים והיכלות דעשייה וכל זה הוא בחי׳ כלה נאה וחסודה דהיינו מי שכל ימיו בתורת ה׳ חפצו ולא סר ממנה ימין ושמאל ונפשו האלקית היא העיקרית בו: ג אך מי שהעביר את הדרך שהוא בחי׳ חיגרת או סומא וכמ״ש עינים להם ולא יראו ונפשו הבהמית היא שמושלת בו וע״כ אין לו כלות הנפש לחיי נפשו האלקית מאחר שהיא במאסר הגוף ונפש החיונית הבהמית. הנה זאת עצתו להיות אעפ״כ בבחי׳ כלה וע״ז אמרו כלה כמות שהיא. כי להיותו חיגרת או סומא מצד נפשו הבהמית אין זה מונע מלהיות בחי׳ כלה מצד נפשו האלקית ע״י בחי׳ לבי ובשרי ירננו אל אל חי. כי הנה הלב והבשר לפי שהם כלים גשמיים אינם יכולים להיות תשוקתם וחפצם למקור חיותם לאור א״ס ב״ה המשפיע חיותם כי גברו הצמצוצים והמסכים ורבו למאד בהסתר ובהעלם אחר העלם ע״כ אינם נכספים וכלות לחצרות ה׳ שהוא מקור וחיי הנפש כ״א כאשר ירננו אל אל חי והוא כאשר יתבונן באמונה האמיתית בה׳ שהוא למעלה מעלה מבחי׳ סוכ״ע שאינו בגדר ובחי׳ עלמין כלל רק לפי שכלנו הדל שאין אנו משיגים אותו אומרים עליו שהוא ממכ״ע וסוכ״ע. אבל באמת הוא רם ונשא וגבוה מאד אפי׳ מבחי׳ סוכ״ע שהוא שייך בענין השפעה לנבראים והמשכת החיות לאמר שבחי׳ ההשפעה אינה מתלבשת ונתפסת בתוך עלמין רק שהוא למעלה מהם וסובב עליהן. והנה ענין השפעה אינו שייך כ״א בבחי׳ אותיות הנ״ל וכשצריך להשפיע השכלה לזולתו כו׳. אבל מצד עצמותו  ומהותו קודם שבא לבחי׳ השפעה לא שייך בחי׳ עלמין כלל לא בחי׳ ממלא ולא בחי׳ סובב וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בזה יתעורר ויקוד יקד אש בלבו להתלהב ולהתלהט להיות הלב גשמי ממש נמס ותשתפך נפשו בכלות הנפש ממש לדבקה בו ית׳. וכאשר יעמיק שכלו ובינתו בענין הנ״ל הנה מחמת שהתבוננות הנ״ל הוא ממקום גבוה מאוד דהיינו בחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ ולפניו כחשכה כאורה לכן יכולה היא ההתבוננות הנמשך מזה לנגוע גם עד לבו ובשרו הגשמיות להיות גם הם תשוקתם וחפצם לכלות אליו ית׳ לדבקה בו בכלות הנפש ממש וזהו לבי ובשרי ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו קודם שבא לידי בחי׳ המחיה ומשפיע לזולתו כנודע שכל מה שהוא בחי׳ עליונה יותר יכולה היא לירד ולהתפשט למטה יותר ועי״ז באה ונגעה עד הלב כו׳. (ועמ״ש בפ׳ משפטים ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בענין שכשכנס״י היא בבחי׳ עקרה שאינה מולדת אהבה ויראה העצה הוא ותתפלל חנה על הוי׳ למעלה מבחי׳ שם הוי׳ כו׳ ע״ש, ועמ״ש בפ׳ יתרו בביאור ע״פ משה ידבר בשם האדרא רבא ששלש עולמות בי״ע שרשם מהתיקון הראשון די״ג ת״ד דא״א מי אל כמוך כו׳ ע״ש, ואפשר שזהו לבי ובשרי ירננו אל אל כו׳ וע״ש בד״ה מראיהם ומעשיהם). וזהו וארשתיך לי לעולם כי בזמן שאין בהמ״ק קי ים נק׳ כנס״י סוכת דוד הנופלת מחמת שיש לה עליות וירידות ותמיד היא בבחי׳ נופלת שעולה ויורדת וגם למטה בכללות ישראל בעבודתם עולים ויורדים, אבל לע״ל כתיב אקים את סוכת דוד הנופלת שתהא קמה וגם נצבה לעולם בלי הפסק שלא תהי׳ בבחי׳ נפילה ח״ו. וזהו שאנו אומרים ומבקשים קדשנו במצותיך. ופעם אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שכבר קדשנו והיינו לפי שעכשיו בקדושין אלו יש בחי׳ ירידה עדיין לכן אנו אומרים ומבקשים קדשנו במצותיך קדשנו לעולם שיהי׳ בלי הפסק ח״ו (וע׳ בזהר ויקרא ד״ו ע״ב וברע״מ פ׳ תצא דרע״ז ע״א): ד והנה ענין הקדושין ומאמר ענין א׳ הוא. וביאור הענין ע״ד מ״ש את ה׳ האמרת היום. ופי׳ האמרת לשון מפעיל שהפעלת האמירה בו ית׳ ע״י עסק התורה כמ״ש במ״א. והנה באמירה זו שהוא בחי׳ אותיות התורה מתגלה בו הארת עצמות א״ס ב״ה עם היות שאינה מבחינתו ולא כערכו כלל, כמשל דבור גשמי שבאדם שבו משכיל לזולתו מבחי׳ חכמה שבו, ובחי׳ הנ״ל הוא בחי׳ מקיף אך אינו מתלבש בו לגמרי כי בעודו בכח חכמתו אזי אין בו בחי׳ אותיות המגבילים לדבר על ענין זה באותיות אלו וכשיוצאים מכח אל הפועל מהעלם אל הגילוי בפה הנה הבל הדבור מפריד הקול ומחלק האותיות ולכן הבל הדבור הוא בחי׳ מקיף לנשמה כי דרך הבל הדבור יוצא ומתגלה הארה עצמיות וההבל נעשה לבוש אליו ומקור ההבל נשאר בבחי׳ מקיף עליו מלמעלה ושורש ההבל זה הוא מרוח פיו ית׳ שורש כל המקיפין שממנו נמשך הארה להיות עובר בתוך הבל הקול שלו (ע׳ בסש״ב ספ״ה בשם הפרע״ח ועמ״ש בס׳ מבוא שערים ש״ג ח״ב פ״ג ע״פ האדרא נשא דקל״ד מהאי פומא עילאה נשבא רוחא כו׳ ע״ש. ועמ״ש מזה ע״פ ביום השמיני עצרת בפי׳ ואשים דברי בפיך וע׳ רבות כי תשא פמ״א ע״פ מפיו דעת ותבונה. ומענין האמרת היום רבות שם ר״פ מ״ה. נשא פי״ד בפסוק ביום השביעי במדרש איכה בפסוק על אלה אני. גיטין דנ״ו ע״ב חגיגה ד״ג ע״א ברכות דף ו): וזהו ענין הקדושין שנותן לה טבעת בחי׳ אור מקיף. וכך את ה׳ האמרת היום וממשיך עליו או״מ ממקור ושורש כל המקיפי׳ הרי הוא מקודש לשמים. פי׳ שהוא מוכן ומקושר לדבקה בו ית׳ כמו אדם המקדש אשה שבקדושין אלו נאסרה על כל העולם ומיוחדת רק לבעלה. כך ע״י התורה בחי׳ את ה׳ האמרת הנ״ל הוא מקושר ודבוק בהבל הדבור להיות מכון לשבתו. מה שאין כן אם אינו לומד להמשיך בחי׳ כח הדבור אליו הרי הוא כאלו חבירו מדבר לפניו והוא אינו שומע שלא ידבק בשכלו ומחשבתו של חבירו בלי שמיעת הקול. וזהו וארשתיך לי כו׳ אך עוד הוא צריך לפדות נפשו האלקית מתוך מאסר הגוף ונפשו הבהמית שלא תהי׳ נקראת  חיגרת או סומא והפדיון הוא בצדקה, וזהו וארשתיך לי בצדק כי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה כו׳ וכרבי אליעזר דיהיב פרוטה לעני והדר מצלי. וכמ״ש באגה״ק ד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה. שעי״ז פודה נפשו כו׳ ועתה נפדה כו׳ ע״ש באריכות (ועמ״ש בפ׳ כי תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי). ובמשפט דהנה כתיב רשע מכתיר את הצדיק ועל זה נאמר ובערת הרע מקרבך לכך צ״ל משפט ע״ז ובחסד וברחמים דהיינו לעורר ר״ר על נפשו וכדכתיב ליעקב אשר פדה את אברהם כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ בשלח ע״פ אשירה. בפי׳ משפט וצדקה ביעקב אתה עשית ועיין ברבות פ׳ עקב מענין וארשתיך לי בצדק ובמשפט). וארשתיך לי באמונה דהיינו מי שאינו יכול ללמוד וגם איש עני הוא ואין יכול ליתן צדקה אעפ״כ אין מונע לו להיות בחי׳ כלה וארוסה ע״י האמונה כנ״ל בהתבוננות מעומק דליבא איך דכולא קמיה כלא חשיבי ושהוא למעלה מעלה מבחי׳ סוכ״ע (ועמ״ש ע״פ כי אברהם לא ידענו כו׳ כי אתה ה׳ אבינו כו׳. וממש״ש יובן יותר ענין וארשתיך לי באמונה). וכ״ז הוא בבחי׳ כלה וארוסה אבל אח״כ צריך להיות בחי׳ נשואין (וכמ״ש ברבות בא ס״פ י״ח) וזהו וידעת את ה׳ מלשון והאדם ידע את חוה שהוא בחי׳ התקשרות האמיתי. כמ״ש ומלאה הארץ דעה את ה׳ פי׳ שתמלא כולו לה׳ שלא יהיה שום מחשבה דבור ומעשה כי אם לה׳ לבדו וכל מחשבות אדם יהיו ממולאים רק מן דעת ה׳ וזהו ותן חלקנו בתורתך שיהיה חלקנו מיוחד בתכלית היחוד בתורתך ויהיו לאחדים ממש וד״ל:

במדבר, י׳

ביאור מעט ע״פ וארשתיך לי

בפרדס בעה״כ ערך חצרות הביא מ״ש בזהר ס״פ ויחי (דרמ״ח ע״ב) ע״פ כלתה נפשי לחצרות ה׳, ובתי בראי אינון אקרון חצרות ה׳ ועפ״ז פי׳ שהם הז״ת דאצי׳ כי כמו שהחצר בית שער לבית כן הז״ת הם בית שער לג׳ ספירות העליונות.

ועמש״ל ע״פ ויושט המלך לאסתר. נת׳ החילוק בין חצר לבית שאין המלך דר בקביעות בחצר כמו בבית. וזה י״ל ג״כ בענין ז״ת לגבי ג״ר והוא כמ״ש בע״ח הובא בסש״ב פל״ה שאור א״ס ב״ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע״י התלבשותו תחלה בספירת חכמה כו׳ נמצא עיקר השראת והתגלות אור א״ס הוא בחכמה עילאה ונק׳ איהו וחיוהי חד וע״י החכמה נמשך ומתלבש במדות ונק׳ איהו וגרמוהי.

וזהו דאורייתא דמחכמה נפקת נק׳ היכלא עילאה דקב״ה שהמלך דר בו בקביעות ואו״א הם תרין ריעין דלא מתפרשין. אבל הז״ת נק׳ חצרות. ופי׳ חצר החיצונה וחצר הפנימית י״ל לפ״ז שהן חיצונית הכלים דז״א ופנימית הכלים וכעין מ״ש בלקוטי הש״ס להאריז״ל ד״ח ע״א דע כי הנצח וההוד נקראים בתי בראי אבל פנימיותם עצמם נק׳ גוואי, ובזהר פ׳ לך לך דצ״ד ע״ב ע״פ ישכון חצריך נתבאר דחצירך הם ציון וירושלים שהם יסוד ומל׳ (כמ״ש במק״מ שם עיין בזהר פ׳ ויחי דרי״ט ע״א). וי״ל דב׳ בחי׳ אלו הן חצר החיצונה וחצר הפנימית והוא כמבואר במ״א ע״פ כרוב אחד מקצה מזה הוא ז״א דאצילות שהוא ירידת אור א״ס מלמעלה למטה והמל׳ הוא מקור בי״ע ושרשם שבאצילות כו׳ לכן המל׳ נק׳ חצר  החיצונה שהוא מקור הנבראים. אבל יסוד ז״א הוא בחי׳ חצר הפנימית הפונה קדים כו׳ (וכה״ג פי׳ במאורי אור אות ח׳ סי׳ נ׳). וזהו כלתה נפשי לחצרות ה׳ ועמ״ש במ״א ע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ דחצר החיצונה הוא פסוד״ז וחצר הפנימית היא ק״ש כי בפסוד״ז נזכר גדולתו ית׳ ממה שהוא מחיה עולמות ומלאכים כמ״ש הללו את ה׳ מן השמים כו׳ כל מלאכיו כו׳ הללוהו ברקיע עוזו כו׳ אשר מקור חיותן נק׳ חצר החיצונה. אבל ק״ש שבה נאמר קבלת עול מלכות שמים ועול מצות זהו בחי׳ חצר הפנימית הפונה קדים שהתורה נק׳ משל הקדמוני קדמונו של עולם כו׳ ועמ״ש מענין זה ג״כ בד״ה ויקהל משה. ובזהר פ׳ נח (דע״ה ב׳) לפי׳ המק״מ שם משמע דחצר הפנימית הוא עולם הבריאה וחצר החיצונה הוא עולם היצירה. וכן בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ט ע״ב) ע״פ ישכון חצריך משמע דחצר נק׳ עולם היצירה כמ״ש במק״מ וזהו ענין פסוד״ז שהוא תפלת היצירה. ולפ״ז ק״ש שנקרא חצר הפנימית היינו עולם הבריאה. ובית זהו תפלת שמו״ע שהוא בחי׳ אצילו ת והיינו כי אצי׳ הוא בחי׳ חכמה דכללות העולמות וזהו בחכמה יבנה בית כו׳.

ואף גם לפי׳ זה אינו סותר למשנ״ת לעיל דחצרות ה׳ הן בעולם האצילות כי באצילות עצמו יש ג״כ אבי״ע אשר הכתר או החכמה נק׳ אצילות שבאצילות ובינה וז״א ונוק׳ נק׳ בי״ע שבאצילות ועמ״ש מזה בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ ולכן שייך חצרות בבי״ע ממש וגם באצילות כו׳, ובר״ח שער הקדושה פ״ב פי׳ בכוונת הזהר ס״פ נח הנ״ל ששער החצר הפנימית הוא אור האצילות שביום השבת הוא נפתח כו׳ ועיין בפע״ח שער השבת פכ״ד שבשבת מאיר א״פ עצמו של אצילות בבריאה, ועיין מזה בהרמ״ז ר״פ וארא (בדף כ״ג ע״ב) שבבריאה יש ב׳ בחינות א׳ הוא האור שבעצם יקרא בשם בריאה והב׳ הוא אור אימא דאצילות המאיר בה והיינו פנימיות ותוכיות הבריאה שמאיר ביום השבת עכ״ל:

ב והנה לקרב אל השכל ענין חצר החיצונה וחצר הפנימית ובית המלך והוא ע״ד הנז׳ לעיל כי האותיות נקראו אבנים וצירופיהם נק׳ חצרות ובתים. וידוע שיש אותיות הדבור ואותיות המחשבה, שאותיות הדבור יוצאים מהעלם אל הגילוי לחוץ לזולתו ונעשה בחי׳ בפ״ע וזהו ענין חצר החיצונה משא״כ אותיות המחשבה שהן בבחי׳ העלם והמחשבה היא מתאחדת עם הנפש המשכלת תמיד בלי פירוד ע״כ היא הנק׳ חצר הפנימית.

ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין מחשבה ודבור שהם בחי׳ בריאה ויצירה כו׳ ע״ש. אך בחי׳ בית המלך שהוא ג״כ מאבנים ואותיות אלא שהמלך דר בו בקביעות משא״כ בחצר. הענין כמו עד״מ למטה האותיות הם מעלימים על השכל ואין עצמיות השכל מתגלה מתוך האותיות.

ולפעמים שאין החכמה מתגלה כלל מתוך האותיות כמו מי שלומד בספר ומבין האותיות ואינו מבין הפשט ובאמת אפילו אותיות המחשבה אין עצמיות החכמה מתגלה בהן כלל. ולכן בריאה שהיא מחשבה היא בחינת בריאה יש מאין וכמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו בפי׳ בורא קדושים ישתבח שמך כו׳. ולכן נק׳ בחי׳ האותיות למעלה בחינת חצר שאין המלך דר בו משא״כ בחי׳ בית המלך שהמלך דר בו בקביעות זהו בחי׳ האותיות שנמשך בהן גילוי עצמיות החכמה עילאה שלא יהיו האותיות מעלימים ומסתירים (ועמ״ש בענין קי״ס בד״ה הנה ים סוף גבי והניף ידו על הנהר כו׳ ועמ״ש ע״פ אם בחקותי תלכו בענין אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה כו׳ ע״ש), וכמ״כ עד״ז בעבודת ה׳ יש בחי׳ ישכון חצריך ובחי׳ נשבעה בטוב ביתך דהיינו מי שהוא עוסק בתורה ותפלה ומכוין את לבו לאותיות שבהם לבדם זהו בחי׳ ישכון חצריך אף שהוא בחי׳ חצר הפנימית. אבל מי שמעמיק דעתו ושכלו להבין פירוש המלות שבתפלה עד מקום שידו מגעת וכן בעיון שכלו בעסק התורה זהו בחי׳ נשבעה בטוב ביתך דאורייתא היכלא עילאה דקוב״ה. וזהו ענין כלתה נפשי לחצרות ה׳ שנק׳ כלה וארוסה לבד לפי שמקבלת רק מבחי׳ חצרות שהם האותיות לבד. וזהו ענין קדושין (וכנז׳ לעיל בפנים) שקדושין ומאמר ענין אחד הוא. ומאמר היינו אותיות התורה כו׳ שהם בחי׳ מקיפים כמו טבעת קידושין כו׳ אבל בחי׳ עיון התורה שנקלט בנפשו השגת התורה שהיא טפת חכמה עילאה וכן בתפלה להיות נקלט רוממות ה׳ אל תוך  תוכו ופנימיותו בקרב איש ולב עמוק זהו נקרא בחי׳ נשואין שהוא בחי׳ פנימיות כו׳:

ג אך להבין מ״ש וארשתיך לי הנה יובן בהקדים פי׳ מ״ש במדרש שוחר טוב פרשה י״ט ע״פ מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי כו׳ כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה״ז ולא בעוה״ב וכ״ה ג״כ במדרש רבה פ׳ ויקרא פרשה ב׳ אינו זז לעולם כו׳.

ומבואר במ״א בפ׳ יתרו בביאור ע״פ זכור את יום השבת, בענין מאמר שמואל לשאול וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, שזהו תשובה על שביקש שאול ממנו שתשוב לו המלוכה.

והשיב לו שמואל שמאחר שכבר ניתנה לדוד אי אפשר להעביר המלוכה ממנו כי מלכות בית דוד נלקחה ממקום עליון שהיא מבחי׳ כי לא אדם הוא להנחם ולא כמלכות שאול שנלקחה מבחי׳ אדם כו׳ מבחי׳ חכמה ובבחי׳ אדם שייך ימינא ושמאלא ונמשך ההשפעה לפי מעשה התחתונים וע״כ יש שינויים כו׳ אבל למעלה מבחי׳ אדם לית שמאלא בהאי עתיקא לפי שהוא המתנשא מימות עולם רם ונשא כו׳ וזהו ענין רמה קרני, ותרם כראים קרני כו׳.

וזהו פי׳ וענין המדרש דכ״מ שנאמר לי אינו זז לעולם והיינו לפי שהוא מבחינת דלית שמאלא כו׳ וע״כ לא אדם הוא להנחם ואין שייך שינוי. וא״כ מובן מזה דפי׳ לי הוא בחי׳ עתיקא וכן בפרדס בעה״כ ערך לי פי׳ לי לעצמי שאינו מושג ואע״ג דפי׳ דהיינו בבחי׳ בינה לא תברא דבינה נק׳ ג״כ עתיקא לפעמים כמ״ש בזהר ס״פ קרח הוא דא עתיקא שהתגלות עתיק הוא בבינה כו׳ וע׳ בע״ח שער תיקון נוקבא ספ״ב הטעם שנק׳ בינה הוא כו׳. ועפ״ז יובן ג״כ ענין מ״ש וארשתיך לי דיהיו הקדושין לי ממש. והענין כי הנה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו והוא ג״כ לשון אירוסין וקדושין (כמ״ש הרד״א גבי ברכת נטילת ידים) וא״כ מהו שאנו מבקשים קדשנו במצותיך כו׳ לשון להבא. והלא כבר קדשנו במצותיו. אך הענין דהנה מבואר במ״א בביאור ע״פ והיה לכם לציצית גבי וזכרתם את כל מצות דהמצות הן נק׳ מצות המלך דהיינו שהן בבחי׳ מל׳ דאצילות אך שרשן הוא בז״א וע״י אתעדל״ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא דז״א ועוד שממשיכים ג״כ מא״א בז״א כו׳ ע״ש. עוד נתבאר זה במ״א בענין ההפרש שבין זכירה ראשונה שאמר וזכרתם את כל מצות הוי׳ לזכירה שניה שאמר למען תזכרו כו׳ מצותי. דזהו ג״כ ב׳ בחי׳ הנ״ל שבמצות אך מ״מ מבואר משם הטעם שנק׳ בחי׳ הב׳ מצותי ממש שלמעלה משם הוי׳ לפי שהוא המשכת אור א״ס בעצמו בז״א דהיינו שממשיך מבחי׳ חיה יחידה שלמעלה מהכלים וזהו אני הוי׳ שאני הוא בחי׳ הכתר והוא נמשך להיות הוי׳ והוא בחי׳ מצותי ממש. ועיין מ״ש בביאור ע״פ וידבר אלקים דעשרת הדברות בענין זה דשרש המצות הוא המשכת א״א (ועיין מזה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב ועיין מזה באגה״ק בסופו ד״ה להבין מ״ש בפע״ח). ועד״ז י״ל מה שאנו מבקשים קדשנו במצותיך אע״פ שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שכבר קדשנו. כי מה שכבר קדשנו היינו כמו שנמשכו המצות למטה בבחי׳ מל׳ דאצילות המקבלת מז״א. אבל מה שאנו מבקשים קדשנו במצותיך היינו בחי׳ רמ״ח אברים דמלכא.

ועיקר המשכה זו היינו המשכת א״א בז״א וכמו האבר שממשיך החיות מהנפש ממש לתוכו כמו העין ממשיך גילוי כח הראיה כו׳ ולע״ל שנאמר וארשתיך לי. היינו ז״א כשיהיה מתעלה בבחי׳ ומדרגת א״א ממש, לכן נק׳ לי. והיינו מ״ש במ״א בד״ה והיה מספר בנ״י אשר לא ימד ולא יספר דמספר היינו בחי׳ המצות שנתנו במספר. שלע״ל יתעלו בבחי׳ ולתבונתו אין מספר כו׳ שהוא ענין התגלות א״א שהוא בחי׳ אין סוף. (ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל). וע״ז אנו מבקשים קדשנו במצותיך כו׳, וזהו ג״כ בקשת כנס״י ישקני מנשיקות פיהו ופי׳ בזהר תרומה דקמ״ו סע״ב מאן ישקני ההוא דסתים כו׳ ובמה בההוא רתיכא עילאה  עיין מק״מ שם.

וע״ז נאמר וארשתיך לי. ולכן הוא לעולם. כי בקדושין דעכשיו שהם מבחינת אדם העליון שהוא בחי׳ ז״א אשר שם ישחו״ג ימינא ושמאלא ע״כ יש ירידה כו׳, אכן לע״ל שיהיה התעלות ז״א בבחי׳ עתיקא ממש וזהו לי ועי״ז הוא לעולם כי לית שמאלא כו׳ ולא אדם הוא להנחם כנ״ל ועמ״ש סד״ה וידעת היום והשבות מענין זה שכשהיום יש עליות וירידות לפי שהוא מבחינת ממכ״ע אבל לעתיד שיהיה גילוי סוכ״ע כו׳, ועיין בתד״א ח״א רפ״ו ע״פ ואהבת עולם אהבתיך משמע שגבוה מבחינת אהבה רבה כמש״ש אהבה רבה אהבתיך לא נאמר אלא אהבת עולם אהבתיך שמא תאמר אהבת הקב״ה שלש שנים או אהבת עשר שנים או אהבת מאה שנים לכך נאמר אהבת עולם אהבתיך עכ״ל, והיינו על דרך המבואר כאן בפי׳ וארשתיך לי לעולם שבחינה זו גבוה מאהבה רבה שהיא בז״א ועיין במא״א אות א׳ סעיף ל״ז ובסש״ב פרק מ״ג דאהבה רבה גבוה מבחינת אהבת עולם, ויש ליישב דהנה יש ב׳ בחינת עולם מל׳ ובינה שהן שורש עוה״ז ועוה״ב (כמ״ש בזח״א פ׳ בראשית ל״ד א׳ ויגש דר״י ע״א ויצא קנ״ח ב׳ ור״פ וארא ק״ב א׳ ובפרדס ערך עולם הבא) ואהבה רבה הוא בז״א כמ״ש במא״א שם ובפרדס ערך אהבה וא״כ אהבת עולם שבמל׳ שהיא עלמא תתאה היא למטה מאהבה רבה שבתפארת אבל אהבת עולם עלמא עילאה דבינה היא למעלה מאהבה רבה וגם כי התגלות עתיק הוא בבינה והוא בחינת אהבה בתענוגים גם יש לומר עוד ע״פ מ״ש בד״ה חכלילי עינים מיין בפי׳ וענין אהבת עולם שלמטה מבחי׳ אהבה רבה דהיינו לפי שנמשכת מבחינת עולם משא״כ פי׳ לי לעולם לשון נצחיות ועמ״ש ע״פ שובה ישראל עד זהו ענין אהבת עולם שלמעלה מאהבה רבה.

ומזה יובן הא דבעינן בקדושין שיאמר לי דבעינן כדכתיב וארשתיך לי כו׳. ועיין בזהר גדול ח״א דט״ו ע״א פי׳ ג״כ וארשתיך לי בגין דינקא לימינא כו׳ ושרש הענין היינו שתקבל מבחי׳ דלית שמאלא בהאי עתיקא וזהו טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם כמ״ש במ״א דר״ל מבחינת אדם העליון כו׳ (ועיין עוד ברע״מ פ׳ תצא דרע״ז ע״א ובהרמ״ז שם ועמ״ש בפ׳ תצא ע״פ כי ההרים ימושו כו׳ וברית שלומי לא תמוט כו׳) והנה בחי׳ זו נמשך ע״י לבי ובשרי ירננו אל כו׳ שהוא בחי׳ הכלות אל מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ חצרות ה׳ שעי״ז נמשך וארשתיך לי כו׳ וזהו ענין במקום שבע״ת עומדים כו׳ וזהו ענין ורב טוב לבית ישראל. וגם פי׳ וארשתיך לי לעולם שיהיה הגילוי למטה ממש ולא יהי׳ העולם מסתיר והיינו לפי שיהי׳ הגילוי מבחי׳ המגביהי לשבת ע״כ הוא המשפילי כו׳ שיהי׳ הגילוי לעולם ממש למטה. וזהו ענין אהבת עולם אהבתנו כו׳ חמלה גדולה ויתרה כו׳ היינו בחינת וארשתיך לי ממש לעולם:

ד והרמ״ז פ׳ תרומה (דקל״ד ע״ב) ע״פ ויקחו לי תרומה פי׳ לי היינו חכמה עילאה שהוא נשמת כל העולמות כו׳ ולכן כל מקום שנאמר לי קיים לעולם כו׳ והוא שם ע״ב שעיקרו ד׳ יודי״ן גימטריא לי, ועמ״ש מענין ד׳ יודי״ן אלו בביאור ע״פ ומספר את רובע ישראל. ויש לפרש לפ״ז ענין וארשתיך לי ע״ד מ״ש האריז״ל בפי׳ הפסוק ביום ההוא יהיה שלעתיד יהיו זו״נ שהם ו״ה במדרגת או״א ממש הנק׳ י״ה וזהו בחי׳ יהיה נמצא כנס״י שהיא בחינת ה׳ תתאה. תקבל מבחי׳ יו״ד שהוא חכמה עילאה ממש (ועמ״ש בפ׳ חיי שרה סד״ה יגלה לן טעמיה). והיינו כי פי׳ כנס״י היינו שמקבלת מישראל דלעילא וישראל היינו לי ראש אך יש בחי׳ ישראל זוטא וישראל סבא וכמ״ש סד״ה ואלה שמות בנ״י דישראל זוטא היינו המשכת ח״ע שנמשך ומתפשט בהמדות אך לעתיד יהיה גילוי עצמיות חכמה עילאה עדן העליון כו׳ ישראל סבא לי ראש ממש ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפרשה ציצית ועמש״ש מענין מ״ש בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה שבחינת תורת ה׳ הוא תורה שלמעלה שיתגלה לע״ל והיינו ע״י עסק התורה שלפנינו שהיא כלי לגילוי זה וכן עד״ז במצות  שיש ב׳ בחי׳ חסד כו׳ ע״ש וזהו ענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך. בתורתך היא תורת ה׳ שיתגלה לע״ל ע״י עסק התורה עכשיו ועז״נ וארשתיך לי כו׳ וידעת את ה׳:

במדבר, י״א

וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ תספרו חמשים יום. להבין כ״ז וכי חמשים יום סופרים והלא אין סופרים כי אם מ״ט יום (וע׳ מזה בתוספות במנחות פרק רבי ישמעאל דס״ה ע״ב). גם להבין פי׳ הספירה היום יום אחד לעומר היום שני ימים לעומר וכו׳ שהם שבוע אחד וכן שני שבועות וכו׳ וכן כולם. ולכאורה כך היה ראוי לומר היום יום ראשון לעומר היום יום שני לעומר היום יום שלישי כו׳. הנה ענין הספירה כי בפסח היו מקריבים העומר משעורים שהוא ראשית קצירכם בזמן ההוא ושתי הלחם מחטים בשבועות שהוא זמן בכורי קציר חטים ומקציר שעורים עד קציר חטים צריך לספור. וביאור ענין זה הנה במרכבת יחזקאל כתיב ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה (עיין מזה בזח״ג פנחס דרכ״ט סע״א ודף רכ״ג סע״א ובת״ז תיקון נ״ו בתחלתו וסוף תיקון ה׳ ובעה״ק ח״ד פי״ט). פי׳ וכנפיהם עפיפתם והסתלקותם למעלה ליכלל במקורם באהבה ויראה וכדכתיב אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג. פי׳ כאריה שבמרכבה ששואג והומה קדוש וגו׳ וכל חפצו וכל ישעו להתכלל ולהתבטל במציאות וכן שור גועה כו׳. ועד״ז נאמר וישרנה הפרות כו׳ הלך וגעו (בש״א סי׳ ו׳ ב׳), הוא פני שור שבמרכבה הנה בחי׳ זו של כנפיהם הם פרודות מלמעלה כל אחד ואחד לפי מדרגתו שמדרגת האחד מובדלת ומופרדת מחבירו וכדכתיב פני אריה אל הימין באהבה הוא מחנה מיכאל. ופני שור מחנה גבריאל מהשמאל ביראה. ופני נשר היא מדה ממוצעת בחי׳ רחמנות כנשר יעיר קנו כו׳. ועל זה נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳ כי מחמת שהיו ישראל במצרים בחומר ובלבנים בגשמיות לא היו ראוים לזכות להמעלה הגדולה ויתירה שזכו במתן תורה פנים בפנים דבר ה׳ וגו׳ כ״א ע״י בחי׳ רחמנות שהם כנפי נשרים שעי״ז ואביא אתכם אלי (ועמ״ש בפ׳ בלק סד״ה מי מנה עפר יעקב). והטעם שכנפיהם פרודות הוא מפני שכל שפעם וחיותם הוא מבחי׳ מל׳ ית׳ וכדכתיב מלכותך מכ״ע המרומז באות ה׳ משמו ית׳ וכדכתיב בהבראם בה׳ בראם שהוא בחי׳ רוח פיו ית׳ כי וברוח פיו כל צבאם כמו, עד״מ הבל היוצא מן הפה וכמאמר באתא קלילא דלית ביה מששא וה׳ זו הוא בחי׳ ה׳ מוצאות הפה דהיינו כמו שהבל הדיבור מתחלק לה׳ מוצאות עד״מ כך בחי׳ רוח פיו ית׳ מתחלק להיות מדרגות חלוקות ומובדלות זו מזו ד׳ מחנות שכינה מחנה מיכאל פני אריה כו׳ כנגד ד׳ מוצאות. ומוצא הה׳ הוא בחי׳ גיכ״ק מוצא החיך בחי׳ עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין המים מכבים כו׳ מפני השפעה הכללית שבהם ממקור חוצבם אשר לבחינה זו כולם כאחד עונים באימה ואומרים קדוש כו׳. וזהו בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות כו׳ פי׳ היא מתהלכ׳ ה׳ מתהלכ׳ דהיינו לפי שנמשך בהם השפעת בחי׳ הה׳ לפיכך בוערים ואומרים קדוש. (וז״ל הזהר בראשית דמ״א ע״ב היא מתהלכת מאן היא דא רוחא קדישא אתר דנפקו מינה ואיהי נהיר לון והיינו בחי׳ מלכות שהיא בחי׳ ה׳ דשם הוי׳ אך פי׳ רוחא קדישא היינו כדאיתא בפרדס ערך רוח שהמל׳ נקרא רוח הקדש כשמקבלת מחכמה שהיא נק׳ קדש ולכן בחי׳ זו היא גיכ״ק מוצא החיך שהוא נמשך מבחי׳ חכמה כמבואר בסמוך), והמשכה והשפעה זו נרמזת במלת ופניהם שיש עליו טעם זקף גדול שהוא הפסק מאמר להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם כמ״ש רש״י לומר שפניהם פי׳ פנימיותם אינם פרודות כמו כנפיהם, שפנימיותם הוא בחי׳ גיכ״ק מוצא החיך כי חכו ממתקים כתיב ששם הוא בחי׳ המתיקות והטעמים כי חיך  אוכל יטעם שהוא בחי׳ חכמה כו׳, ולפי שהשפעת אהבה ויראה הנמשך להם להיות כגחלי אש בוערות ולומר קדוש וברוך וימלוך כו׳ הוא מבחי׳ ה׳ זו שהוא עלמא דאתגליא דהיינו מחמת השגתם באור א״ס ב״ה הנמשך בעלמא דאתגליא ושהוא ממכ״ע וסוכ״ע כו׳. ולכן גם אהבתם ויראתם הוא בהתגלות ובתשוקה מורגשת. וכמ״ש מראיהם כגחלי אש בוערות כו׳ כלומר כגחלי אש אשר האש עודנה קשורה בגחלת ומתלהטת בו. (ועיין מזה ברבות בהעלותך פט״ו דרס״ג ע״ד ובשה״ש רבה ר״פ צאינה וראינה ובזהר ח״ג פ׳ צו ד׳ א׳ ב׳ ובת״ז ד״ג סע״ב ד׳ ב׳ ועמ״ש מענין אש בד״ה בפ׳ נסכים) וזהו ענין שרפים עומדים ממעל לו פי׳ ממעל כלומר במקום פתוח לרוחה דהיינו בגילוי עוז ותעצומות האהבה וכן בפרות שנשאו את הארון בימי דוד כתי׳ וישרנה הפרות כו׳ הלוך וגעו מפני שנשאו את הארון שהוא בחי׳ עלמא דאתגליא נשפע עליהם שפע אלקי להיות משוררות וגועות וכו׳ (עיין ברבות וירא ס״פ נ״ד ובפרק אין מעמידין דכ״ד ב׳ ובזח״א פ׳ חיי שרה דקכ״ג ובפ׳ תרומה דקל״ח א׳): ב והנה השפעה והמשכה זו שנמשכת במלאכים להיות אריה שואג ושור גועה ולהיות בוערים כו׳ ועונים ואומרים קדוש כו׳ נקרא בשם שעורה כי שעורה הוא מאכל בהמה פי׳ מאכל והשפעת המלאכים הנקראים בשם בהמות וחיות פני אריה פני שור כו׳ ונקרא שעורה על שם שעור ה׳ פי׳ שיעור ומדה הנמשך מבחי׳ הה׳ (ועמ״ש בענין בה״א נברא העוה״ז בד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת) והיינו בחינת היא מתהלכת בין החיות להיות בוערים ולהיות מראיהם כגחלי אש ונמשך בשיעור ומדה להתחלק לד׳ מחנות השכינה לכל אחד במדרגתו ולהיות מדרגת האחד מובדל ומופרד מחבירו וכן מדרגת כל אחד ואחד היא נקצבת במדה שנמדד לו מששת ימי בראשית שלכן נקראו המלאכים עומדים שעומדים כל ימיהם במדרגה אחת בלי שום גירעון ותוספת ובלי שום שינוי. ושעורה בשין שמאלית כתיב מלשון וסביביו נשערה מאד וקדמונים אחזו שער (איוב י״ח כ׳) ודומיהם שהוא ענין רעדה כי וגבורתך ידברו וזעים וחלים מחיל כסא וכו׳ (ועמ״ש עוד מענין שער בשמאל ושער רישיה ושער בימין זה השער בפ׳ שלח בפ׳ ציצית ע״פ אני כו׳, ומזה יובן גם כאן שאח״כ בימי ספירת העומר ממשיכים מ״ט שערי בינה הוא שער בימין בחינת חסדים כו׳). והנה השפעת והמשכת בחינת שעורה הנ״ל במלאכים תלויה בעבודת ישראל למטה שבזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים עומר השעורים והניף הכהן את העומר ובאתערותא דלתתא אתעדל״ע הוא חסד עליון שע״י הארת בחינת חסד עליון מלמעלה מאור א״ס ב״ה נעשה העלאת בחי׳ עומר היא בחינת עלמא דאתגליא ומקטיר הקומץ באש של מעלה כו׳, ועי״ז נשפע בחי׳ השעורה להיות מאכל בהמה במלאכים שיהיה להם בחינת בוערים כמראה הלפידים ולהיות שואגים קדוש וברוך וימלוך כו׳. ולכן העומר בא מתרומת הלשכה שהיה לכל ישראל חלק בו להיות השפעה זו ע״י כל ישראל כי קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה (בירמיה סימן ב׳ ג׳) ופירש״י ות״י שם קדש היינו תרומה ראשית תבואתה זהו העומר והיינו כי עצם נפש האלקית היא בחינת תרומה (כמ״ש ברבות פ׳ בראשית ר״פ י״ד ע״פ וייצר כו׳) וגם כי תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כמ״ש במשנה פ״ק דתרומות מ״ז ובגמרא פ״ק דגיטין (דל״א א׳) והוא ענין נשמות עלה במחשבה, אך יש בה ג״כ מבחינת ראשית תבואתה עומר שעורים מאכל בהמה ע״ד מ״ש אדם ובהמה תושיע הוי׳ ופי׳ בגמרא פ״ק דחולין (דף ה׳ ע״ב) שמשימים את עצמם כבהמה דכאי רוח ועוד כמ״ש לקמן דבתחלה נמשך הנפש מבחינת אופנים מסטרא דבעירו דכיא כו׳ ולזאת הנה בחי׳ נפש האלהי׳ שבישראל הוא בחינת ראשית ההמשכה שעל ידה נמשך בחינת התבואה והשעורים הנ״ל לעולם המלאכים בתוספת אור  וגילוי זיו המתחדש מדי שנה בכל פסח כמארז״ל בפסח על התבואה (ועיין בזח״א ויחי דרכ״ו ע״ב בפי׳ תבואתה בה״א. וע׳ מק״מ שם) ומתוספת וריבוי גילוי אור והזיו שבעולם המלאכים נמשך ומשתלשל למטה מטה לנפש הבהמית שבישראל (ועיין לקמן סוף הדיבור) שתתהפך מחשוכא לנהורא וכו׳ דהיינו לשבע מדות הקדושות שממשיכים בז׳ שבועות ימי הספירה וכל אחד כלולה מז׳ כו׳ (וכמ״ש לקמן): ג והנה כל זה הוא בחינת שעורה שמתגלה בפסח ראשית קצירכם שהוא ענין השגת הנפש בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה בעלמא דאתגליא איך הוא ממכ״ע וסכ״ע וכו׳ לכל נפש כפי אשר תוכל שאת השגתה. כאשר יעמיק האדם בדעתו ויתבונן בגדולתו ית׳ כל חד לפום שעורא דיליה (וע׳ בפי׳ קצירה במא״א אות ק׳ סל״ב ועמ״ש בד״ה והי׳ מספר בנ״י לידת המוחין כו׳). אך בשבועות הוא גילוי בחינת חטה שהוא גילוי מה שלמעלה מהדעת והשגה וכמארז״ל עץ הדעת חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו׳ שידיעת התינוק שקורא אבא ואימא אינה ידיעה נגלית בהשגה והבנה המושכלת בטעם מושג ומובן שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו אלא שקורא אבא מפני שנפשו קשורה בנפש אביו בלי שום טעם ודעת ולא עוד אלא שההתקשרות ההוא חזק מאד שיש לו געגועים אחר אביו וקשה עליו פרידתו עד שגועה בבכיה ונותן את נפשו ממש בבכייתו. והיינו מפני שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק מחמת החטה הוא ענין גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מעלה מן הדעת המושג והמובן ולכן ההתקשרות שלו חזקה מאד עד מיצוי הנפש ממש, כי אהבה זו נפלאתה מאד מכאשר תוכל הנפש שאת השגתה ואין כח בנפש לכלוא את הרוח האהבה שיסודתה ושרשה שממנה לוקחה הוא הדעת הנעל׳ שהוא עליון וגבוה מהדעת המתפשט בכחות הנפש והשגתה אלא הוא גילוי בחינת ההעלם עצמו להיות ביטול כחות הנפש שתהא הנפש נכספה וגם כלתה כו׳ (ועמ״ש מענין פי׳ מוחין דאבא שלמעלה מדעת המושג בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳). והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה כך הוא ענין גילוי בחי׳ חטה בשבועות ע״י מתן תורה שעל כל דבור פרחה נשמתן והיינו בחי׳ מסירת נפש למסור נפשו באחד מחמת גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמותו ומהותו שאינו בגדר תפיסא והשגה כלל דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל. ובזה יובן מ״ש אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ולכאורה אין זה שבח ומעלה כ״כ לפני המקום שהיה הוצאת יש מיש. והלא גדלה מעלתו אשר עשה שמים וארץ שבריאתם הוא יש מאין וגם שמים לרום וארץ לעומק וכו׳. אך יובן עם הנ״ל כי הנה מצרים למעלה הוא מצר ים דהיינו מה שים החכמה הוא בבחי׳ מצר וגבול בגדר השגת הנבראים בגדולתו ית׳ והיינו בגילוי זיו והארתו הודו על ארץ ושמים כו׳. איך שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו׳, אבל בהתגלות אנכי מי שאנכי הרי הוצאתיך מארץ מצרים למעלה מעלה מגדר ההשגה וכן יש בחי׳ מצרים למטה כשהאדם בבחי׳ מצר וגבול כל אחד לפי מה שהוא נתון בתוך מאסר הגוף המגבילו שלא לצאת חוץ לגדרו וגבולו. משא״כ בהגלות נגלות בנפשו בחי׳ אנכי מי שאנכי אזי תכסוף ותכלה אליו לצאת מנרתיקה הוא מאסר הגוף במסירת נפש ממש למסור נפשו באחד וזהו מעלת ומדרגת בעל תשובה כו׳. ולכן במתן תורה היו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה דהיינו מה שהיה בבחי׳ שמיעה מרחוק שהוא בחי׳ ההעלם בא לידי גילוי וראיה ומה שהיה בבחי׳ ראיה והשגה נסתלק למקורו לבחי׳ ההעלם בחינת שמיעה לפי שאז היה גילוי ההעלם עצמו כנ״ל (ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין שלום שלום לרחוק ולקרוב). והנה בחי׳ ומדרגה זו נמשכה לישראל במתן תורה שנתינת התורה היא גילוי בחי׳ זו שהתורה  והמצות הם נמשכין מאור א״ס ב״ה עצמו ממש מבחי׳ ההעלם עצמו שלמעלה מעלה מבחי׳ הארה שבירידת המדרגות וסדר ההשתלשלות בעלמא דאתגלייא כי התורה והמצות עליהם נאמר אם בחקותי תלכו בחי׳ אותיות שבחקיקה כו׳ כמ״ש במ״א. הגם שמלובשים בענינים גשמיים מ״מ הרי אור א״ס ב״ה עצמו מלובש בהם כמו עד״מ הנשמה שמתלבשת בגוף וכח הראיה שבמוח מלובש בעין וכח השמיעה המלובש באזן גשמי שהעין והאזן עם היותם גשמים נעשים כלים להיות פועל בהם כח הראיה והשמיעה שבמוח לצאת מן ההעלם אל הגילוי כך התורה והמצות הם בחי׳ כלים לאור א״ס ב״ה המלובש בהם שבהם ועל ידם מתגלה אור א״ס ב״ה בגילוי ממש. וזהו בחי׳ שתי הלחם שהיו מקריבין מחטה בשבועות כי חטה היא בחי׳ כ״ב אתוון דאורייתא ושתי הלחם על שם הפסוק לכו לחמו בלחמי וגו׳ פי׳ לחמו אתם לחם תורתכם בלחמי דוקא דהיינו להיות גילוי תורתו בחי׳ אנכי מי שאנכי. וכמ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגו׳. והיינו ע״י בחי׳ לכו. וכמ״ש אם בחקתי תלכו דהיינו להיות בבחי׳ הליכה מן המקום אשר עמד שם ולמסור נפשו באחד וכמ״ש שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד. והיו הדברים וגו׳: ד אך כדי להגיע למעלה ומדרגה זו להיות בחי׳ גילוי אנכי מי שאנכי בשבועות זמן מתן תורתנו צריך לספור ספירת העומר והוא שהכתוב אומר תספרו חמשים יום כי הנה נ׳ שערי בינה שהוא ענין גילוי אור א״ס ב״ה להיות בחי׳ התבוננות בגדולת א״ס ב״ה הם מ״ט בחינות והם מרומזים בפסוק לך ה׳ הגדולה וגו׳ שהם ז׳ מדות עליונות וכל אחד כלול מז׳ הרי מ״ט ושער החמשים הוא שער העליון הכולל כל הבחינות שבשער ההוא כלולים כל המ״ט בחינות והיו לאחדים באחדות אחד ואינן ענפין מתפרדין כמו למטה (וז״ל הע״ח שער א״א פי״ד ויש שער נ׳ הכולל כל המ״ט כו׳ וכ״ה בהרמ״ז פ׳ אמור בדף צ״ו ע״ב ובפ׳ פנחס בדף רנ״ג ע״א ובפ׳ בראשית בדף ח׳ ע״א בד״ה אזדמנת למהוי. וכן הוא ג״כ באריכות בפרדס שער השערים פ״ה) והשער ההוא הוא שער המחבר כל המ״ט שערים למקורן ושרשן במאצילן ב״ה כי בו ועל ידו נמשך גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמיות אור א״ס ב״ה לכל המ״ט שערים (ע׳ בפרדס שם פ״ז בשם הת״ז והוא סוף תיקון כ״ב כ״ע איהו שלימו דחמשין שערי בינה כו׳ וכ״ה בע״ח שם ועיין לעיל בפ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם) ולכך כתיב תספרו חמשים יום להיות אחוזים בשער החמשים שבו ועל ידו יהיה גילוי אנכי וספירה זו היא המשכה למטה לבחי׳ עומר השעורים שיהא גילוי אנכי גם בבחי׳ עומר השעורים למטה. כי הנה כל אדם יש לו נפש החיונית שהיא הבהמיות מבחי׳ בהמה וגם נפש אלהית כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא דכיא זכה יתיר כו׳ וכמ״ש בזהר ר״פ משפטים (דצ״ד ע״ב) ושפעה וחיותה מבחינת שעורים מאכל בהמה כו׳, וכדי שתהא גם נפשו הבהמית ברצונה ליכלל באחד ולמסור נפשו כו׳ ולאתהפכא חשוכא לנהורא צריך שיהיה גם בה גילוי בחי׳ אנכי כדי שעי״ז תכסוף ותכלה אליו ית׳ בביטול מהותה כו׳. והמשכה זו היא מעט מעט מתחלה יום אחד כו׳ ואח״כ אומרים שני ימים כו׳, הרי יש כאן שני ימים שנמשכו למטה ואין אומרים יום שני לפי שאין זו בחי׳ והמשכה מדרגה אחרת אלא הכל הוא המשכת בחי׳ ומדרגות שער החמשים הכולל ומיוחד במקורו רק שנמשך מעט מעט וכשסופרין וממשיכין כל המ״ט בחי׳ ממילא מגיעין בשבועות לשער החמשים ונעשים חמשים יום בשבועות, אך א״צ לספור ולהמשיך לעומר אלא מ״ט בחינות כדי לחבר ולקשר ענפין דמתפרדין למטה ולהעלותן ולקשרן למקורן ושרשן ולייחדן במאצילן ב״ה ע״י שער החמשים וכו׳: ועוד יובן ענין ההפרש בין בחי׳ שעורה שעור ה׳ מוצאות הפה ובין בחי׳ חטה שהוא ג״כ כ״ב אותיות התורה שזהו ע״ד שנתבאר בד״ה כי תשמע בקול בענין מפתחות החיצוניות ומפתחות הפנימיות ועמש״ל  בד״ה וארשתיך לי בענין חצר החיצונה וחצר הפנימית כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה אני ישנה בענין האותיות שאלוני על בני כו׳ והיינו מ״ש כאן שע״י בחינת חטה יודע לקרות אבא כו׳:

במדבר, י״ב

בישעיה סי׳ י״א ז׳

ואריה כבקר יאכל תבן. הנה כבר נתבאר כי שעורה היא בחי׳ שעור ה׳ שהיא שיעור ומדה הנמשך מבחי׳ ה׳ שהוא בחי׳ רוח פיו ית׳ הוא מאכל בהמה פי׳ השפעת המלאכים הנקראים בשם בהמות וחיות. וכדכתיב פני אריה פני שור כו׳. שמזה בוערים כמראה הלפידים באהבה ויראה לומר קדוש וברוך וימלוך וכו׳. והשפעה זו שבמלאכים תלוי בעבודת ישראל למטה בזמן בית המקדש שהיו מקריבין עומר השעורים והניף הכהן את העומר כו׳ ומקטיר הקומץ באש של מעלה כו׳. והנה אש של מעלה שבבית המקדש היה בדמות אריה והיא בחי׳ אריה דאכיל קרבנין. (עיין זח״א ד״ו ע״ב). והענין כמו דאיתא בזהר שכמה מלאכים ממונים על התפלה שמקבלים ומעלים כו׳. והיינו לפי שא״א לקול ודבור גשמי של האדם לעלות למעלה ולהתכלל במקורו באור א״ס ב״ה כ״א ע״י המלאכים כמו שא״א להיות התלבשות הנפש בגוף האדם כ״א ע״י ממוצעים דהיינו ע״י הדם שהוא הנפש וגם הדם עצמו הוא גשמי אלא שע״י חמימות הדם מעלה אדים רוחניים. ועי״ז מתאחדים כחות והתפשטות הנפש. (כמ״ש בספר הכוזרי מאמר שני סי׳ כ״ו), כך ע״ד משל א״א להיות אור א״ס ב״ה מלובש בקול ודבור התפלה כ״א ע״י המלאכים שהם בחי׳ שלוחי׳ דהיינו שהם כלים לאור א״ס ב״ה הנמשך בהם ואור א״ס הנמשך בהם הוא הפועל והעושה בהם כרצונו ולכן תמיד מששת ימי בראשית הם עומדים במדרגה אחת כפי שיעור וגבול שנגבל בהם אור א״ס ב״ה ולכן אמר המלאך שוב אשוב אליך ובשליחותו של מקו׳ אמר לו כן כאלו הקב״ה מדבר בעצמו.

וכן כתיב בהגר ותקרא שם ה׳ הדובר אליה וגו׳. והיינו המלאך שדבר עמה לפי שאינן אלא המשכות בחי׳ אור א״ס ב״ה שנמשך בכמה מדרגות מלאכים וכלים מכלים שונים. [ועמ״ש מזה בפ׳ כי תשא בד״ה שמאלו תחת לראשי וע׳ באגה״ק בסופו סד״ה להבין מ״ש בפע״ח וסד״ה להבין אמרי בינה] וזהו העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד שבורא מלאך אחד ע״י עשיית המצוה והיינו לפי שע״י מצוה זו שעושה באתעדל״ת אתערותא דלעילא כמו היושב ושונה הקב״ה שונה כנגדו והוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה בבחי׳ ומדרגת אותה המצוה בבחינת ומדרגת חכמה או בחסד כו׳ והמשכה זו הוא בבחי׳ מלאך בחסד במחנה מיכאל כו׳.

והנה כאשר נמשך למטה במלאכים המשכת אור א״ס ב״ה לקבל התפלות ולהעלותם הרי הם נכללות באותו כח ואור ועי״ז יש כח להתפלה לעלות למעלה יותר ושם גבוה מעל גבוה כו׳ [ועמ״ש מענין זה ע״פ מה יפו פעמיך בנעלים ובפ׳ מקץ בד״ה נר חנוכה מצוה כו׳]. ואם כך הוא בתפלה שכנגד הקרבנות הנה גם בקרבנות עצמן ג״כ כנ״ל שהקרבנות הן מן הבקר בחי׳ פני שור שהוא מהשמאל וצריך לאכללא שמאלא בימינא בבחי׳ פני אריה אל הימין:

והנה במשכן של משה לא היה האש של מעלה בדמות אריה כי משה לא רצה במלאך אלא ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳. [עי׳ מ״ש ע״פ כנשר יעיר וסד״ה שובה ישראל בפי׳ ונשלמה פרים שפתינו וע׳ בזהר ס״פ משפטים דקכ״ה א׳ ור״פ וילך דרפ״ג ב׳ ובפ׳ האזינו דרצ״ח ב׳].

והנה לעתיד לבוא כתיב הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד אפילו מבחינת משה ותהיה מעלת ומדרגת הנשמות הגבה למעלה מאד מבחי׳ מלאכים  וכמ״ש כעת יאמר כו׳. ואמרו רז״ל שהמלאכים יהיו חוץ למחיצת הנשמות עד שישאלו מהם מה פעל אל.

וגם אמרו עתידים צדיקים שיאמרו מלאכים לפניהם קדוש וע״כ לא תהיה העלאת הקרבנות והשפעת השעורה הנ״ל ע״י בחי׳ ארי׳ כ״א ע״י הצדיקים בעצמן. כמ״ש קדש ישראל וכו׳ לה׳ ראשית תבואתה שבחי׳ התבואה והשעורים יהי׳ נכלל בישראל עצמן אבל אריה יהי׳ שוה כבקר ולא יאכל אריה את הקרבן הבא מן הבקר ושניהם יאכלו תבן שהוא בחי׳ השפעה שנמשך ונשפע מן השעורים אבל לא השעורים עצמן:

במדבר, י״ג

ביאור על הדרוש וספרתם לכם דחג השבועות ביאור ענין שעורה שעור ה׳. הנה כתיב אחרי ה׳ ילכו כאריה כו׳ שור גועה כו׳ [דהיינו כמו בחי׳ פני אריה שבמרכבה ששואג ואומר קדוש. ושור גועה היינו בחי׳ פני שור שבמרכבה שעבודתו ביראה בחי׳ מחנה גבריאל ופני ארי׳ הוא בחי׳ אהבה]. והענין כי הנה המלאכים הם שלוחים [כי מלאך נק׳ שליח כנודע] כמ״ש ותקרא שם ה׳ הדובר אליה וכן שוב אשוב אליך. כי הוא אור א״ס בעצמו המשתלשל ויורד לכל א׳ לפי מדרגתו מיכאל בחסד כו׳ ויש מיכאל דעשיה כו׳. [דהיינו כי המלאך הוא כלי אל האור המתפשט בו מאלקות וכיון שהוא עצמו רק כלי ובטל לגבי האור והאור הוא העיקר לכך יוכל לומר על עצמו לשון אלהות כי הן אומרים כן ע״י האור המתלבש בהם שהוא אלהות (כמ״ש בפרדס שכ״ד פי״א). והאור היינו מבחי׳ צירופי אותיות דמדת מל׳ דאצילות. כמו מיכאל נתהוה מצירופי אותיות דמדת החסד שבמל׳ דאצי׳ וגבריאל מצירופי אותיות דבחי׳ גבורה שבמל׳]. ופרטי פרטיות בע״ס חסד שבחסד חסד שבגבורה כו׳. וכל יו״ד כלול מיו״ד חסד שבחסד דחסד חסד שבחסד דת״ת כו׳ [וכערך שינוי מזיגת הספי׳ כן ערך שינוי המלאכים המתהוים מהם] וכמ״ש היש מספר לגדודיו ורבוא רבבות מלאכים מחנה מיכאל כלולים מחסד בכמה מיני בחי׳ ומדרגות שונות [ר״ל חסד שבחסד שבחסד או חסד שבגבורה שבחסד וכפי הספי׳ שמקבל ממנה כך בחי׳ המלאך לכן יש כמה רבוא מלאכים במחנה מיכאל לבד אף שכולם מבחי׳ א׳ הוא חסד רק שיש כמה מיני בחי׳ בחסד כנ״ל ועיין מ״ש ר״פ שלח בד״ה ענין המרגלים] והגם שכלולים מכל הע״ס מ״מ נק׳ בכלל מחנה מיכאל בחי׳ חסד כי התגברות החסד הוא מאד בהם והחסד מתפשט בהם. וכן מחנה גבריאל בכלל מדת היראה ומזיעתן של חיות יוצא נהר דינור על ראש רשעים יחול. פי׳ זיעתן הוא בחי׳ פסולת היוצא מהאש שהוא ממדת הגבורה שבמלאכים אלו. וכמו הזיעה היא יוצאת מכח החמימות שדוחה את הזיעה לחוץ. כך החמימות של המלאכים למעלה שעומדים ביראה ורתת כו׳ ולמטה נעשה זיעה שהוא ענין ארס החום והכעס על ההיפך ועל ראש רשעים כי מאחר שמשיגים בגדולת א״ס ב״ה נעשה הרוגז על עוברי רצונו איך מלאו לבם כו׳. וזהו ענין שעורה שעור ה׳ [שהוא מזון המלאכים הנק׳ בהמה אריה ושור כו׳] ששיעור ומדה נקצב להם מבחי׳ ה׳ היינו ה׳ מוצאות הפה ונתחלק לד׳ מחנות מחנה מיכאל פני אריה ומחנה גבריאל פני שור ובחי׳ פני נשר הוא רחמנות כו׳ והנה למטה באדם הרחמנות הוא שמעורר רחמים רבים על ריחוקו מה׳ ונופל במ״ש על ריחוקו וכמ״ש בכל עצב יהיה מותר. אך למעלה לא שייך לומר כן רק מ״מ הרחמנות ג״כ מגדולת א״ס ב״ה ואין ערוך נברא לגבי הבורא ית׳ לכן גדלה הרחמנות על כל העולמות (ועמ״ש בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ למשפחותם לבית אבותם ובפ׳ ויצא בד״ה וישכם לבן בבקר). וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים שלהיות ישראל היו באותו זמן במצרים  בחומר ובלבנים. וכדי לזכות למ״ת פב״פ דבר ה׳ הוא ע״י כנפי נשרים שמגביה למעלה. לכן כל הד׳ מחנות הם מד׳ מוצאות הפה. אך מוצא הה׳ הוא בחי׳ גיכ״ק בחיך וכולם בחכמה אתברירו הוא העושה שלום כו׳. וזהו חכו ממתקים ששם גילוי המתיקות כמו בגשמי חיך אוכל יטעם וטעמים הם בחכמה כו׳ ואותיות גיכ״ק הם ממתיקים את הגבורות של הד׳ מוצאות [וע׳ בזהר פ׳ שמיני דף ל״ט ע״ב ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ חכלילי עינים כו׳ בפי׳ כל חיך הטועם כו׳ וע׳ בפע״ח בשער השופר פרק א׳ בענין גיכ״ק מהחיך שהוא החכמה כו׳ ע״ש ובהרמ״ז ר״פ אחרי ובזהר ס״פ משפטים דקכ״ג א׳ ובאדר״ז דרצ״ה ב׳] והנה ביאור ענין ה׳ מוצאות הפה. הענין שאותיות הם המשכות כו׳ כמו ויפח באפיו נשמת חיים שמהבל עליון נעשה ונתהווה למטה שכל דהיינו נשמת אדה״ר כו׳. כי ענין ופי׳ הבל ר״ל התפשטות חיות הנפש כמו התפשטות הכח שביד לעשות כל מלאכה שהרי כשישן אינו יכול לעשות מאומה כו׳. ובחי׳ זו הוא התפשטות חיצוניות הנפש דהיינו בחי׳ כח העשיה ועד״ז נאמר למעלה ג״כ עשה את השמים ואת הארץ שהוא התפשטות חיצוניות בעולם העשיה (וע׳ מזה בד״ה בחדש השלישי בפ׳ יתרו בענין על כל שבח מעשה ידיך) אבל וברוח פיו כל צבאם שהם מבחי׳ התפשטות חיות ההבל שהוא יותר פנימי כו׳ ויש בחי׳ התפשטות המחשבה ולמעלה מהם מדות ולמעלה מהם הרצון וכעד״ז כל הע״ס רק שאינם מתגלים למטה רק ה׳ בחי׳ כמ״ש בע״ח. ואותיות מלשון אתא בוקר ויאמר אלקים יהי אור המשכת החסד כו׳. שהכל המשכת אור א״ס ב״ה בנשמות בבחי׳ פנימי׳ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ובמלאכים בבחי׳ חיצונית שבכל עולם שומרי הגן כו׳. והנה השפעת המלאכים שעור ה׳ הוא ע״י ישראל במנחת העומר שמניף הכהן כו׳ ונק׳ עומר התנופה ופי׳ בזהר בלק קפ״ח ב׳ תנו פה תנו כבוד כו׳ עליית הנוק׳ למקורה ושרשה ומשם יורד ההשפעה כו׳: ב אך בשבועות קציר חטים הוא המשכה וגילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת. כי עה״ד חטה היתה שאין התינוק יודע כו׳ הרי ע״י החטה נמשך גילוי בחי׳ הדעת והוא גילוי ההעל׳ שלמעל׳ מן הדעת כו׳. דהיינו בחי׳ אנכי ה׳ אלקיך אנכי מי שאנכי דלית מחשבה תפיסא ביה בבחי׳ דעת נגלה ממש רק ע״ד שהתינוק קורא אבא אע״פ שאינו משיג איך הוא אביו ובחי׳ גילוי זו הוא מבחי׳ אנכי מהו״ע ית׳ למעלה מעלה מן הגלוי דבחינת שעורה מזון המלאכים שהוא בחי׳ דבר ה׳ בחי׳ חיצוניות בלבד. וביאור הדבר הנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ פי׳ מוצא פי ה׳ שנשתלשל בלחם ממנו יחיה האדם. והגם שבאדם ג״כ נשתלשל ונמשך מוצא פי ה׳ אלא שהאדם הוא מעולם התיקון מזיווג זו״נ כו׳ כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם הכל מעולם התיקון אבל החטה הוא ממה שנפל בשבירת הכלים בנוגה ונוגה לו סביב ובחי׳ נוגה הוא מעולם התהו. וחטה הוא בלע שהוא הראשון לז׳ מלכין קדמאין דתהו בחי׳ הדעת דתהו אלא שירד למטה מפני שהוא מחיצוניות העולמות דתהו. אבל מ״מ כיון שהוא מעולם העליון נעשה חיות לאדם וירידתו למטה הוא כמארז״ל אין לך כל עשב מלמטה כו׳ [בב״ר פ׳ יו״ד] שההשפעה היא מלמעלה וגבוה מעל גבוה כו׳. והנה התינוק שיודע לקרות אבא אין דעתו דעת הגלוי שהרי אינו יודע למה הוא אביו אלא נעשה לו התקשרות לאביו בלי טעם ודעת והתקשרות זו היא חזקה מאד אך היינו גילוי ההעלם עצמו [פי׳ גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת המושג והיינו דעת דתהו שהוא למעלה מהדעת דתיקון שהוא דעת המושג ולפיכך נולד ע״י החטה ששרשה מדעת דתהו. או י״ל דעת הנעלם היינו דעת העליון שהוא למעלה מדעת המושג שהוא דעת תחתון ועמ״ש מענין דעת עליון בביאור ע״פ כה תברכו וע״פ  החלצו מאתכם ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים ועמ״ש ע״פ ששת ימים תאכל מצות] וגם בשעורה יש מוצא פי ה׳ שמחיה את האדם אלא שאינו משפיע בו גילוי ההעלם שהוא הדעת החזק שמעולם ההעלם כו׳. וגילוי ההעלם הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים למעלה מעלה מגדר ההשגה [כמ״ש בפנים] מצרים נק׳ בינה ובינה בגרון שהוא מיצר המפסיק בין מוח ללב והוא הקול שמעורר הכוונה וכן פרעה במצרים וג׳ שריו קנה וושט וורידין ובגשמיות בין הראש ללב גרון המפסיק כי להיות לב ומדות נמשך מהמוח צריך שיתקצר כו׳ [כמש״ל פ׳ יתרו ובפ׳ וארא ע״פ לכן אמור]: ג והנה חמשים שערי בינה ענפין מתפרדין אבל במקורם הם כלולים כשהם בא״א ש״ע נהורין ר״ך וק״ן חשבון גדול תיקון אריך כו׳ [וכמ״ש בע״ח שער א״א פי״ד וע׳ בפע״ח שער ספירת העומר פ״ז גבי מורי זלה״ה לא היה מסתפר כו׳ ועמ״ש מענין פי׳ חשבון גדול בביאור ע״פ על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. ועמ״ש באגה״ק ד״ה וילבש צדקה בענין פי׳ כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו׳ וע׳ בע״ח שער א״א ספ״ה שבהיות למעלה הם חשבון גדול כו׳] ומשם למל׳ דאצי׳ כו׳ הארת פנים יאר ה׳ פניו המשכות הכתר. והוא ענין תורה שאומרים כ״ד ספרים בליל שבועות הגם דאורייתא מחכמה נפקת מקורה תרי״ג ארחין שהוא הלבנונית מגלגלתא דאריך כתר שבכתר כו׳ והוא ענין שתי הלחם שבשבועות לכו לחמו בלחמי המשכת מוחין מנו״ה דאבא ובפסח מצה לפי שבאצי׳ אין לעורר הגבורות אבל בשבועות גילוי הכתר שהוא בחי׳ שלמעלה מאצילות חמץ תאפינה דייקא ששם הגבורות נכללים כו׳ לית שמאלא בהאי עתיקא חירות ממ״ה וכמארז״ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו׳. אך צ״ל ממטה למעלה מעט מעט היום יום א׳ שני ימים פי׳ מכיון שממשיכים הרי יש כאן שני ימים שאין המשכה זו של יום זה בחי׳ אחרת משל יום אחר אלא הכל הוא בחי׳ אחד מעט מעט ובליל ע״ש אינן אלא מ״ט ימים אבל מכיון שהגיע יום השבועות ממילא נעשו חמשים יום מכיון שהגיעו למקורן כו׳ ושער החמשים הוא המחבר כו׳. ועי״ז נמשך אור הכתר והוא הארת הפנים גילוי הפנימי׳ דרך הכלי שלא יהיה הכלי מפסיק וגם דרך מוצא פי ה׳ הוא גילוי פנימי אך הוא דרך נקב וחלון כו׳. ולא ראי זה כראי זה שדרך נקב הוא גילוי יותר אבל הארת פנים אינו אלא הארה בעלמא כו׳ כמו הארת המצחא. אך הארת פנים מתחלה כד סליק ברעותא כו׳ [ע׳ בע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ב׳] אבל עכשיו באתעדל״ת תליא כמ״ש יאר פניו אתנו אתנו דוקא באתעדל״ת מחמת שמחת העבודה בשמחה וטוב לבב מעוררין שמחה מלמעלה וגם ענין השמחה הוא התגלות הפנימי׳ כמו צהבו פניו של רבי כו׳ [ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ ויין ישמח כו׳ להצהיל פנים משמן] והנה תחלה אנו ממשיכים לעומר שהיא הנוק׳ המשכת ש״ע נהורין אר״ך וק״נ ודוקא בזמן שבהמ״ק היה קיים שאז היו מקריבין העומר. משא״כ תפלה ש״י אפי׳ בח״ל שכמה מיני מדרגות כו׳. ע״י הנפת העומר עליות הנוק׳. והנה עכ״ז עליי׳ זו ע״י המלאכים אריה דאכיל קרבנין כו׳. אבל לע״ל ירום ונשא וגבה מאד אפי׳ מבחי׳ משה ובמשכן של משה לא היה ארי׳. וזהו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל כו׳. ועתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו׳. אז ארי׳ כבקר יאכל תבן תבן הוא השפעת השעורה וזהו שעכשיו המלאכים מעטרין לתפלה גפיף ונשיק ומעטר לה כי להיות התפלה בקול ודבור גשמי א״א לעלות כ״א ע״י המלאכים הממונים (שהם הממוצעים גבוה מעל גבוה וכמו הנפש מתלבשת בדם ע״י ממוצעים הם האדים כו׳) שנותן פנימי ומקיף שלו. אבל לע״ל שיתקיים ומלאה הארץ דעה יהיו כל הבחי׳ בישראל עצמן:  מעט תוס׳ ביאור על ענין וספרתם לכם כו׳ חמשים יום. הנה עפמש״ל כי ענין ספירת העומר הכל הוא המשכת בחי׳ ומדריגת שער החמשים הכולל ומיוחד במקורו רק שנמשך מעט מעט כו׳ עד כדי לחבר ולקשר ענפין דמתפרדין כו׳ ע״ש עפ״ז מדויק מאד מ״ש תספרו חמשים יום. לומר שספירה זו היא המשכת שער החמשים ממש. אך במ״א נת׳ פי׳ תספרו חמשים יום בע״א דהיינו שיום החמשים שהוא שער החמשים אין בנו כח להמשיך לכן אין בו ספירה רק מ״מ הוא נמשך מאיליו וממילא והיינו דוקא ע״י שכבר נעשה שלימות ההמשכה במ״ט ימים ולכן נאמר תספרו חמשים יום וקרוב לזה פי׳ הרמ״ז בפ׳ בראשית (דף ח׳ ע״א) ד״ה אזדמנת למהוי. וי״ל דמה שנת׳ שם הוא ע״ד שכתב הרמ״ז שם ובפ׳ אמור דצ״ו שחג שבועות נק׳ ע״ש שבו מתגלים המ״ט בחי׳ הכלולים בשער הנ׳. אבל השבעה שבועות דספירת העומר הם מ״ט שע״ב ממש ולא בחי׳ שער החמשים (וכ״מ בזח״ב תצוה קפ״ג א׳. ובפרדס שער השערים פ״ה. וכ״מ ממש״ל פ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם). אמנם לפמש״כ משמע לכאורה דבספה״ע שבע שבתות לבד מה שממשיכים בחי׳ מ״ט שערי בינה עוד ממשיכים ג״כ עליהם הארת שער החמשים ג״כ וזהו ענין וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו מבחי׳ שלמעלה מהשבת שהוא הבינה כמ״ש לעיל בפ׳אמור בד״ה וספרתם לכם ובד״ה והניף הכהן את העומר. ולדברי הפרדס שער השערים פ״ה שער החמשים היא בינה בעצמה ומ״ט שערי בינה הם בשבעת ימי הבנין וע״ש בעה״כ ערך יובל וערך שבת. וכיון שבספה״ע ממשיכים ז״ת דאימא ה״ז הארת שער החמשים ובשבועות נמשך ומתגלה עצמיות שער החמשים. וגם עפמ״ש בפע״ח שכ״ב רפ״א שבספה״ע ממשיכים ג״כ המוחין דגדלות דאו״א. וגם עפמ״ש במ״א בענין ברכת הזימון גבי יין המשומר בענביו משי״ב שבספה״ע ממשיכים ו״ק דאבא שמתלבשים בו״ק דבינה. א״כ עפ״ז אפשר לומר שזהו ג״כ הארת שער החמשים. ומ״מ צ״ע. והנה אם נאמר כן יהיה מדויק יותר ענין תספרו חמשים יום וכן מה שאומרים היום שני ימים שלשה ימים ולא יום שני יום שלישי כו׳ וכנ״ל, ואין זה סותר למ״ש במ״א ששער החמשים אין בנו כח להמשיך אלא שנמשך ממילא בחג השבועות כו׳. ויש להקדים מה שארז״ל ספ״ק דסוטה ע״פ ולא ידע איש את קבורתו לאותם שעמדו למעלה נדמה להם למטה ולאותם שעמדו למטה נדמה להם למעלה. וביאר זה המגיד נ״ע. כי הנה מרע״ה השיג בחייו מ״ט שע״ב אבל שער החמשים לא אתייהב למשה כמ״ש בגמ׳ ובתיקונים (סוף תיקון כ״ב) וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שאז השיג שער החמשים וזהו ענין ולא ידע איש את קבורתו וכמ״ש בזהר פ׳ יתרו (דפ״ט ע״א) מה ע״ק טמירא מכל טמירין כו׳ ע״ש. אמנם פי׳ לעליונים נדמה להם למטה כו׳ היינו כי שער החמשים דבינה הוא הממוצע בין חכמה לבינה כי חכמה היא בחי׳ אין ובינה נק׳ יש והממוצע ביניהם המחברם הוא שער החמשים ולכן לעליונים היינו לגבי בחי׳ אין ממש נדמה למטה כי השער החמשים כיון שהוא הממוצע בין אין ליש א״כ הוא למטה מבחי׳ אין ולגבי תחתונים בחי׳ יש והשגה נדמה שהוא למעלה דהיינו שהוא בחי׳ אין ממש. ועכ״פ לפ״ז מבואר ששער החמשים הוא בחי׳ ממוצע בין אין ויש, וכן לפמ״ש בת״ז ובע״ח שם דשער החמשים הוא כתר עליון הרי נודע ג״כ דהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים כמ״ש בע״ח (שמ״א פ״ג) ועמ״ש בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בפי׳ היש הוי׳ בקרבנו אם אין (וע׳ באדר״ז דף רפ״ח ע״ב). והנה מבואר בע״ח שם שהממוצע כלול מב׳ הבחינות שהוא ממוצע ביניהם דהיינו שיש בכתר ב׳ בחי׳ הבחי׳ הא׳ הוא בחי׳ תחתונ  שבמאציל והבחי׳ הב׳ הוא שרש כל הנאצלים דהיינו שכולל כולם כאחד כו׳. ועד״ז ג״כ בכל בחי׳ כתר יש ב׳ בחי׳ אלו כמו בכתר דז״א שנעשה מת״ת דאימא יש ג״כ ב׳ בחי׳ אלו הא׳ הוא נק׳ בחי׳ תחתונה שבעליון הב׳ נק׳ שרש וראש התחתון וזהו ענין ג׳ שלישים שיש בת״ת דאימא כו׳ וע׳ במ״ח בתחלתו מענין זה. וכך ג״כ בענין שער החמשים שהוא הממוצע בין מ״ט שערי בינה. ובין מה שלמעלה מהבינה. וכמבואר שבו ועל ידו יתייחדו המ״ט שערי׳ במאצילן ב״ה שהוא גילוי אנכי מי שאנכי א״כ יש בו ב׳ הבחי׳ היינו הבחי׳ תחתונה שבו הוא הכולל כל המ״ט שערים כא׳. כענין מ״ש בע״ח דהבחי׳ שבכתר הנק׳ שורש הנאצלים יש בו שרש כל הי״ס בהעלם ודקות גדול שא״א לנאצל להיות יותר דקות ממנו. ולמעלה מעלה ממהות המ״ט שערים שנמשכו אח״כ ממנו שהוא כענין המשכת הע״ס משרש הנאצלים, אמנם הבחי׳ העליונה שבשער החמשים דבינה אין שייך לומר בו שהוא שרש המ״ט שערים כי הוא למעלה לגמרי מגדר שערי בינה כי אינו בגדר הבנה והשגה. וזהו ענין שיש בכתר בחי׳ תחתונה שבמאציל דלית מחשבה תפיסא ביה כלל הוא בחי׳ אנכי מי שאנכי, ומעתה יבואר ג״כ הא דלפעמים נזכר ששער החמשים אין בנו כח להמשיך כלל אלא שנמשך מאליו וממילא בחג השבועות. וכאן נתבאר דספירת העומר הוא המשכת בחי׳ ומדרגת שער החמשים כו׳ והיינו כמשנ״ת במ״א בענין פי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם שמה שיש בכחנו להמשיך ע״י אתעדל״ת בקיום המצות זהו מבחי׳ התחתונה שבכתר הנק׳ שורש הנאצלים וזהו ענין קדושתכם אשר קדשנו במצותיו, אבל הבחי׳ שבכתר שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל זה א״א לנו להמשיך וזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם כלומר שזה נמשך אח״כ מלמעלה בתורת מתנה כו׳ ואפשר שעד״ז ג״כ יש לפרש מה שאומרים בשבת ויו״ט קדשנו במצותיך אע״פ שאומרים אשר קדשנו במצותיו שכבר קדשנו כו׳. וכמ״כ בענין ספה״ע וחג השבועות, דאף לפמ״ש כאן דאפשר שע״י ספירת העומר אנו ממשיכים ג״כ גם מבחי׳ שער החמשים אכן זהו רק הבחינה תחתונה שבו היינו הבחי׳ שבו הכולל המ״ט שערים וזה ממשיכים מעט מעט בימי ספה״ע וזהו ענין היום שני ימים היום שלשה ימים כו׳, אבל הבחי׳ העליונה שבו שלמעלה משרש המ״ט שערים זה אין בכחנו להמשיך כלל אלא שלאחר שסופרין וממשיכין הבחינה הכוללת המ״ט שערים וזהו ענין היום מ״ט ימים כו׳ אזי ממילא ומאיליו מתגלה אח״כ בחג השבועות הבחינה העליונה שבו כו׳ שהוא ענין התגלות בחינה תחתונה שבמאציל. אמנם להבין איך שייך לומר דשער החמשים הוא הממוצע בין חכמה לבינה. ולעליונים דהיינו לגבי חכמה עילאה נדמה שהוא למטה. והלא בתיקונים וע״ח אומר דשער החמשים הוא כתר עליון. אך כי בלא״ה צ״ל איך שייך לומר שהוא כתר עליון וגם הוא שער הנ׳ דבינה. ובהרמ״ז בפ׳ בראשית שם ובפ׳ פנחס דרנ״ג משמע דמ״ש שהוא כתר עליון ר״ל כתר דז״א שנמשך לו מבחי׳ שער הנ׳ דבינה ממש. וא״כ לפ״ז שייך ג״כ לומר ששער זה החמשים הוא ממוצע בין חו״ב. אמנם גם לפי פשט לשון התיקונים דר״ל כתר עליון ממש עכ״ז יתכן לומר שהוא ממוצע בין חכמה שהיא בחי׳ אין לבחי׳ בינה ע״פ מ״ש בספר עמק המלך שער ט׳ דבחי׳ אין הוא חכמה והוא למעלה מבחי׳ אריך שהיא בחי׳ בינה כו׳ וכן הוא בביאור האדרא מהאריז״ל גבי ההוא ארחא אתפרשא לתרי״ג אורחין דאורייתא. (באדרא דקכ״ט א׳) וז״ל ודע שגלגלתא זאת המקיף את המוח הוא בינה שהוא היכל לחכמה כו׳. א״כ שפיר י״ל דשער החמשים דבינה הוא הממוצע בין אין לבחי׳ בינה ועמ״ש עוד בענין אין בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו. (עוד יש לתרץ מ״ש בתיקונים דכתר עליון איהו שלימו דחמשים שערי בינה והוא ע״פ  משנ״ת בפ׳ לך לך שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא וזהו ענין ה׳ שנתוסף לאברהם להיות מאב רם שהוא ח״ע אברהם כו׳ וקרוב לזה תירץ בפרדס שם פ״ז). והנה ע״פ משנ״ת בשם המגיד נ״ע דשער החמשים הוא הממוצע בין בינה שהיא בחי׳ יש לחכמה שהיא בחי׳ אין, יובן ענין ספה״ע שהוא מקציר שעורים עד קציר חטים. כי הנה ענין שעורה שעור ה׳ שהוא ענין השגת הנפש לכל חד לפום שיעורא דיליה הנה שורש המשכה זו מבחי׳ בינ ה. אבל חטה שהוא ענין המשכת הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת המושג ומובן זהו בחי׳ חכמה וכמבואר במ״א (בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו) ענין מוחין דאבא שהוא למעלה מעלה ממוחין דאימא. והממוצע ביניהם הוא שער החמשים דבינה וזהו ענין ספירת העומר שהוא המשכת שער החמשים לבחי׳ שעורה כו׳ ע״ד הנ״ל. והנה ע״פ האמור שבספה״ע ממשיכים ג״כ משער החמשים והמשכה זו היא למ״ט שערי בינה ממש לקשרם ולחברם לשער החמשים הממוצע כו׳. עפ״ז י״ל דזהו ענין מ״ט תיבות שבמזמור אלקים יחננו ומ״ט אותיות שבפסוק ישמחו. היינו שרומזים למ״ט שערי בינה ולמ״ט בחי׳ אלו הכלולים בשער החמשים שממשיכים ע״י ספה״ע ממ״ט בחי׳ שבשער הנ׳ אל מ״ט שע״ב כדי להעלותן למקורן ושרשן ולייחדן במאצילן ב״ה (בספר ע״ה ש״ז פ״ה איתא דחטה הוא בחכמה דעולם התהו ושעורה בבינה. ומחו״ב הנז׳ נעשה אח״כ בעולם התיקון בחי׳ אין ואריך אנפין כו׳):

במדבר, י״ד

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו שנא׳ (תלים סי׳ ק״ג כ׳) ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע. (בגמרא פ״ט דשבת דפ״ח סע״א). להבין ענין זה צריך מתחלה להבין ענין מתן תורה והלא כבר קיים אברהם אבינו ע״ה את כל התורה עד שלא ניתנה כמ״ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, ופרט ד׳ דברים משמרתי אלו מצות ל״ת. מצותי אלו מצות עשה וחקותי ותורתי אלו בחי׳ פנימיות של מצות עשה ולא תעשה. וכמ״ש למען אשר יצוה את בניו וגו׳ והרי היתה התורה ירושה להם מאבותיהם. וגם להבין ענין ירידת ה׳ על הר סיני בקולות וברקים בעשרת הדברות ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן ומה כתיב בהון לא תרצח לא תנאף וגו׳. שהם דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן. ויובן כל זה בהקדים מה שכתוב במשנה תורה אחר עשרת הדברות כי ישאלך בנך מחר לאמר. מה העדות וגו׳. ואמרת לבנך וגו׳. ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ וגו׳. והוא שאלת בן חכם כמ״ש בירושלמי (פרק ערבי פסחים ה״ד) בהיות כי הנה כלל כל המצות לא שייך אל הנשמה רק בהיותה מלובשת תוך הגוף הגשמי אשר מצאהו רעות רבות ועליו שייך הציווי סור מרע שהגוף נמשך אחריו ועשה טוב בקיום מצות עשה המצות מעשיות בגשמיות כמו ציצית ותפילין ושופר וסוכה ולולב ודומיהן. משא״כ הנשמה לעצמה בטרם ירידתה לעוה״ז להתלבש בגוף לא היתה צריכה לכך וא״כ למה זה ירדה הנשמה כל כך להתלבש בגוף גשמי בשביל קיום מצות מעשיות ומה יתרון לה בכל עמלה, וע״ז תירץ לנו הכתוב כי תכלית כל המצות כדי ליראה את ה׳ וגו׳. וביאור הענין הנה כתיב לך ה׳ הגדולה וגו׳ (בד״ה א׳ כ״ט) כי מה שהקב״ה נק׳ גדול כמ״ש גדול ה׳ ומהולל מאד אמרו רז״ל אימתי נקרא גדול כשהוא בעיר אלקינו פי׳ כי מה שנקרא גדול על שם גדולתו שמתפשט מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין להוות מאין ליש כל הנאצלים והנבראים וכו׳ ולהחיותם ולקיימם כדכתיב אתה עשית את השמים וגו׳ ואתה מחיה את כולם  וכמה רבוא רבבות עולמות תלוי במאמרו. כמ״ש היש מספר לגדודיו וגו׳. הנה מדת גדולה זו אינה נחשבת ואינה נקראת בשם גדולה כלל אלא בהתהוות כח הפועל בנפעל ע״י עשרה מאמרות בצירופי אותיות כמ״ש במ״א (וזשארז״ל פ״ט דברכות דנ״ח סע״א לך ה׳ הגדולה זו מעשה בראשית). והנה האותיות נקראין אבנים והצירופים נקראו בתים כמ״ש בספר יצירה שני אבנים בונות שתי בתים וכלליות כל הצירופים נקרא בשם עיר (ועמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בענין פי׳ כעיר שחוברה לה יחדו י״ל דהיינו צירופי אותיות המחשבה המהווה עלמין סתימין וצירופי אותיות הדבור המהוה עלמין דאתגליין). וזהו אימתי נקרא גדול כשהוא בעיר אלקינו. אבל לגבי קוב״ה בכבודו ובעצמו אינו נקרא בשם גדול כלל כי אני ה׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי נשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ ושמים בחי׳ הוד וזיו לבד שמתגלה בחי׳ מציאת התפשטותו ולא מהותו כי ולגדולתו אין חקר כתיב. וזהו לך ה׳ הגדולה שמדת גדולה זו בטל אליך ואינה עולה בשם כלל, (וזהו לך הוי׳ הגדולה שלהיות התהוות בחי׳ גדולה זהו ע״י שם הוי׳ דהיינו יו״ד צמצום כו׳ ולכן בחי׳ גדולה זו כלא חשיבא לגבי עצמותו ית׳ ובחי׳ אין ממש. וע״ד שנתבאר בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ שהבריאה נק׳ יש מאין. שנמשך ונתהוה מהארה בעלמא שהיא בחי׳ אין וכלא חשיבא אצלו ית׳ וכמ״ש לקמן אות ג׳ שאצלו ית׳ כל מה שלמעלה נקרא בחי׳ יש לגבי שלמטה הימנו כו׳ ע״כ גם בחי׳ הגדולה שבבחי׳ עיר אלקינו היינו הדבור עליון המהווה מאין ליש נקרא אין ממש ועמ״ש מענין לך ה׳ הגדולה בת״א פ׳ ויצא בד״ה וישכם לבן. ובפ׳ וארא בד״ה וידבר אלקים אל משה). (וע׳ עוד על פסוק זה ברבות ר״פ ואלה המשפטים. ובפ׳ במדבר פרשה א׳ דר״י ע״א זח״א בראשית דל״א סע״ב. ויחי דרמ״א סע״א. ח״ב פ׳ בא מ״ב סע״ב. ח״ג אמור פ״ט א׳ צ״ב א׳. נשא קל״ז ב׳. האזינו דרצ״ה סע״א). וכמשל דבור האדם שבטל לגבי מקור חוצבו שהוא הבל הלב כך כביכול עד״מ הנה כתיב דבר מלך שלטון שבחינת גדולה והתפשטות זו נקרא בשם דבור שכמו הדבור של האדם אינו אלא לזולתו כך גדולה והתפשטות זו אינו אלא להוות כל הנמצאים וכו׳ וכשם שאין ערך דבור אחד של אדם לגבי מדותיו ומכ״ש לגבי השכל. כך אין ערך מדת גדולה זו שהיא רק התפשטות מב׳ אותיות משמו של הקב״ה כמ״ש בי״ה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא עוה״ב ובה׳ עוה״ז וכמו שהיא במדת גדולתו ית׳ כך הוא בכל מדותיו כי כל בשמים ובארץ כתיב שהכל בטלים אצלו ית׳. (ועיין מענין כי כל בשמים ובארץ ברבות ר״פ תרומה. זח״ב משפטים קט״ז א׳ נשא קמ״ח א׳. שלח קס״ח ב׳. פנחס דרנ״ז סע״א. וז״ש ברבות ריש קהלת ע״פ הבל הבלים ששבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית כו׳ ע״ש שהם בחי׳ ז׳ מדות הנ״ל שהם רק בחי׳ הבל והארה בעלמא שאין נוגע כלל למהותו ועצמותו ית׳. וע׳ מזה בזח״ג תזריע דמ״ז ב׳). וכך הוא בבחי׳ חכמתו ובינתו ית׳ שאפילו בחי׳ חכמה עילאה קמיה ית׳ כלא ממש נחשב אלא שכך עלה ברצונו להמשיך אור א״ס ב״ה בעשר ספירות שתהיינה בחי׳ חכמה ובינה כו׳. וכמאמר רז״ל בראשית נמי מאמר הוא שראשית הגילוי הוא בחי׳ חכמה ג״כ אינה אלא בחי׳ מאמר ועשיה כי מאמר ועשיה הכל אחד כמאמר ברוך אומר ועושה. והנה כתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ פי׳ שבחי׳ ארץ היא בחי׳ דבר ה׳ דעשרה מאמרות שנברא העולם יסודו של בחינת הדבור הוא בחכמה (עמ״ש מזה באג״ה ע״פ ארץ אשר כו׳ עיני ה׳ כו׳ וע״פ ויעש דוד שם) כמו ע״ד משל באדם הגשמי שצרופי האותיות הם מחכמה שהרי התינוק כל זמן שאין בו דעת לא יכול לדבר. וזהו בראשית ברא אלקים ות״י בחוכמתא.  ואמרו רז״ל בראשית נמי מאמר הוא פי׳ כדי שיומשך דבר ה׳ למטה בתחתונים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳. הוצרך להיות ראשית הגילוי בחכמה בכללות. ואח״כ נחלק לפרטיות בתשעה מאמרות אחרות ותרגם אונקלוס בראשית בקדמין רומז על בחינה יותר עליונה שהוא ענין קדמות השכל מחשבה קדומה דהיינו בחי׳ רצון העליון מקור להיות בחי׳ חכמה ראשית הגילוי כי מה שהחכמה נקרא ראשית הוא בערך הנאצלים והנבראים וכו׳ משא״כ לפניו ית׳ הרי רם ונשא רבבות מדרגות כו׳ שאפילו שנקרא חכים ולא בחכמה ידיעה וכו׳ מ״מ הרי לית מחשבה תפיסא ביה ולא שייך לקרותו אפילו בשם זה כלל ועליו נאמר כולם בחכמה עשית שאפילו חכמה עילאה נחשבת כעשיה גשמיות לפניו. וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה. פי׳ מה שהוא ראשית הגילוי שהוא בחי׳ חכמה הוא סוף מעשה של הקב״ה ע״כ תרגם אונקלוס בראשית בקדמין שהוא מחשבה קדומה להיות מקור לבחינת החכמה שתהיה ראשית הגילוי והוא בחינת רצון העליון והוא מקור התורה והמצות: קיצור. ברישא עושי דברו והדר לשמוע. ענין מתן תורה. ועל כל דבור פרחה נשמתן. ענין ויצונו כו׳ ליראה את. שזה תכלית כל המצות ותכלית ירידת הנשמה לתוך הגוף. לך ה׳ הגדולה. אימתי גדול כשהוא בעיר. בחי׳ הדבור עליון אבל אצלו ית׳ גדולה זו כלא חשיב ונק׳ אין כי כל כו׳. בראשית ח״ע נמי מאמר הוא. ות״א בקדמין בחי׳ רצון העליון מחשבה קדומה: ב והנה כדי להיות צמצום זה וענוה זו לירד ולהתלבש בבחי׳ הדבור הנק׳ גדולה שזהו ירידה גדולה וכמארז״ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. פי׳ שאין לך ענוה עצומה יותר מההשפלה להתלבש בבחי׳ הגדולה כו׳ מאחר שהוא באמת כאין ואפס חשיבא אצלו ית׳ וכנ״ל בענין הבל הבלים כו׳. הנה הוא ע״י תורה ומצות וכמארז״ל ע״פ בראשית ברא בשביל התורה שנקרא ראשית כו׳ גם כמאמר הספרי פ׳ האזינו אחד משלשה קנינים שקנה הקב״ה בעולמו תורה קנין אחד כו׳ שהקנין מורה על דבר שהוא יקר ביותר (וכמ״ש במ״א). והנה המצות נזכר בזהר שרמ״ח פקודין הם רמ״ח אברין דמלכא. פי׳ כמו דרך משל אבר שהוא בשר וגידין ועצמות שהם בחי׳ כלי והאור והחיות מתפשט בתוכן וכללותן נקרא בשם אבר כך המצות הם כלים לרצונו ית׳ שבהם ועל ידם מתפשט אור וחיות רצון העליון ית׳ מסובב כל עלמין להיות בחינת ממכ״ע בבחי׳ גילוי בתחתונים ע״ד שיתבאר (לקמן אות ג׳) בפי׳ ליראה את ה׳ והיינו ע״י ישראל עושי המצוה כמ״ש אשר קדשנו במצותיו כו׳ (ועמ״ש בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות גבי כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם). והנה התורה היא בחי׳ הדם היא הנפש שהוא הוא הממשיך רוח חיים באברים מן הנפש עצמה והוא מקור חיות הנפש באברים (עיין לקמן בשיר השירים בד״ה לסוסתי ברכבי בדרוש השני) כך הוא ענין התורה שהיא נותנת חיים לבחי׳ המצות עצמן. וזהו זאת התורה אדם א׳ ד״ם שהן הם פירושי המצות ופרטי הלכותיהן איך שתהיה המצוה כתיקונה, ובזה יובן מארז״ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה שנאמר זאת התורה לעולה וכו׳, ואמרו על פסוק ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה אלו תלמידי חכמים וכו׳ ולמה תהיה א״כ מעלת התורה זו עדיפא מהמצות עצמן שאינם נוהגות אלא בזמן שבית המקדש היה קיים דוקא במקום מזבח ותלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום ובכל זמן מעלה עליהם הכתוב וכו׳ וכן בשארי מצות התורה יש מהן שתלוין בזמן כמו שבת שופר סוכה ולולב אין נוהגין אלא בזמן. אבל שלא בזמנן לאו מצוה היא כלל. משא״כ ת״ת שהוא מצוה בכל זמן לעסוק בדברי תורה ואפילו בהלכות שבת וסוכה וכו׳. אלא הענין הוא כנ״ל שהתורה היא בחי׳ הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן. משא״כ המצות שהם אברין דמלכא עד״מ יש בהן  התחלקות עת וזמן כמ״ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים פי׳ שהמצות אע״פ שהן חפץ ורצון ה׳ יש בהן עת וזמן לפי שהם תחת השמים פי׳ שהם למטה מבחינת התורה הנק׳ שמים לפי שהמצות הם התגלות המשכות הרצון להאיר אור א״ס ב״ה באיזה בחינה. כמו עד״מ לעשות סוכה וכו׳ שהוא התגלות אור א״ס ב״ה בבחינה עליונה ומדרגה עליונה מאורות עליונים מפני שכך עלה ברצונו והתורה היא התנהגות באיזה אופן תהיה ההתגלות הזאת כמו עד״מ בסוכה שתהיה דוקא ז׳ על ז׳ טפחים ושלא תהיה סככה מדבר המקבל טומאה וכיוצא בהן הרבה פרטי דינין באיזה אופן דוקא יהיה המשכות הרצון ואז דוקא יהיה שורה ומתגלה אור א״ס ב״ה בבחינה זו עד״מ בעל הבית מסדר בביתו שכלי פלוני יעמוד במקום פלוני וכלי פלוני במקום פלוני. וכך הוא ענין בחי׳ התורה שנעשה כמו בעל הבית לעסק המצות ולכן נמשלו המצות להיות נקראים בשם אברים דמלכא שהחיות המתפשט בתוכן הוא לחלוחית המגדלם לבד בבחי׳ קרירות משא״כ התורה נמשלה לדם בחי׳ אדם א׳ ד״ם שהדם הוא הנפש והוא הוא הממשיך עיקר החיות ורוח החיים אשר בקרבו ולא בבחי׳ הגדלה לבד ולכן היא למעלה מבחינת מקום וזמן. וזהו זאת התורה אדם פי׳ האדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם בחי׳ אדמה לעליון בחי׳ סוכ״ע למעלה מבחי׳ מקום וזמן. וכמ״ש הנה מקום אתי וגו׳ שלגבי החיות מעלה ומטה שוין כמו שאנו רואים בחוש שהדם הוא הנפש המתפשט בתוכם להגדילן נעשה כמוהם והיו לבשר אחד ממש ויש בהם התחלקות האברים ולכן הם נתונים תחת הזמן והמקום אבל התורה שאינה בבחי׳ התגלות המשכות הרצון בלבד רק בחי׳ התגלות הנהגות הרצון כנ״ל, והרי היא ממשכת הנהגות הרצון העליון לתוך הרצון המתפשט בתוך המצות הרי מקור המשכה זו נק׳ בחי׳ רעוא דכל רעוין שאינה בגדר מקום וזמן כלל (ולכן ארז״ל ע״פ וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כו׳) (ועמ״ש ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו ומ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר): קיצור. ענין בראשית בשביל התורה, וענין רמ״ח אברי דמלכא עת לכל חפץ. וענין התורה שנק׳ אדם. וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וכל חפצים לא ישוו בה): ג והנה תכלית ענין התורה והמצות בהמשכת גילוי רצונו למטה הוא שהכתוב אומר ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ וכו׳ דהנה כתיב יראו את ה׳ קדושיו. וצ״ל מהו קדושיו דוקא הלא כתיב ייראו מה׳ כל הארץ. אך הענין כנודע מ״ש במ״א על פסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלפניו ית׳ כל מה שלמעלה נק׳ בחי׳ יש לגבי שלמטה הימנו כמ״ש להנחיל אוהבי יש משא״כ ממטה למעלה כל מה שלמטה הוא מושג ונראה לעין כל בשר נק׳ יש לגבי שלמעלה הימנו שנק׳ אין. שאינו מושג ונראה. וזהו עיקר המשכה של גילוי רצונו ית׳ למטה להיות ממטה למעלה שוה כמו מלמעלה למטה, וכמו שמלמעלה למטה הכל בטל לפניו ית׳ וכאין ואפס ממש כמ״ש לך ה׳ הגדולה וגו׳ וקמיה כולא כלא חשיב ממש כך יהיה בבחי׳ גילוי ממטה למעלה וראו כל בשר יחדיו וגו׳ ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ וגו׳ להיות בטל אליו ית׳ ועד״ז הוא ההפרש בין מ״ש ייראו מה׳ כל הארץ שהיא יראה תתאה כמו שנדמה לנו שלמטה היש. אבל פי׳ יראו את ה׳ היינו שיהיה בחי׳ את הטפל לשם הוי׳ דהיינו ביטול ממש כמו שלמעלה היש ולמטה כלא חשיבא וזהו כי אין מחסור ליראיו שיהיה בבחי׳ אין וביטול ועי״ז אין מחסור כו׳. ובחי׳ יראה עילאה זו נמשך ע״י עסק התורה שע״ז אמרו אם אין חכמה אין יראה וכמ״ש לקמן בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי הוי׳. וזהו יראו את ה׳ קדושיו שבחי׳ יראה זו נמשך ע״י אשר קדשנו במצותיו וזהו ויצונו כו׳ ליראה את ה׳ דוקא. ובחי׳ יראה  גדולה זו בבחי׳ גילוי רצון זה בגילוי רב ועצום היה בשעת מתן תורה (עמ״ש לקמן סד״ה וידבר אלקים את כל הדברים בשם הרבות יתרו פכ״ט בענין אריה שאג מי לא יירא דקאי על מתן תורה) על הר סיני בקולות וברקים ועל כל דבור פרחה נשמתן עד שאמרו רז״ל שפסקה זוהמתן אל תקרא חרות אלא חירות ממלאך המות ושיעבוד עד חטא העגל כו׳. (ועי׳ מענין חרות על הלוחות פ״ה דעירובין דנ״ד סע״א. ובפ״ו דאבות רבות פ׳ משפטים ר״פ ל״ב. כי תשא פמ״א קנ״ו ב׳. ס״פ מ״ז קס״א ג״ד. פקודי פנ״א קס״ג ד׳. מצורע פי״ח קפ״ה ב׳. נשא פ״י דר״מ ע״א. פי״ג רנ״ד א׳. בקרבן יששכר. שלח לך פט״ז רס״ז ד׳. זח״ב יתרו פ״ד משפטים קי״ד א׳ תצוה קפ״ג א׳ בשלח מ״ה ב׳. ח״א בראשית דל״ז סע״ב חיי שרה קל״א ב׳ ויקרא ד״ו ע״ב). ועל כן הוצרך לעבודתנו מעט מעט כו׳ וכמ״ש מעט מעט אגרשנו וגו׳. וזהו יתרון מעלת נתינת התורה לישראל בשעת מתן תורה. הגם כי האבות ג״כ קיימו התורה הנה כתיב באברהם וישמור משמרתי שנק׳ משמרת מצותי שלא נתנה עדיין להאיר על הארץ בגילוי רב ועצום כבשעת מתן תורה (וע׳ מענין עקב אשר שמע כו׳ בשמות רבה ר״פ א׳. ויקרא סוף פ׳ ב׳ שה״ש רבה בפסוק חכו ממתקים בגמרא יומא כ״ח ב׳ נדרים ל״ב א׳ שלהי קדושין פ״ב א׳ ועמ״ש מזה בד״ה משה ידבר). ובא הדבור לא תרצח וגו׳ שיומשך חיות גילוי רצונו ית׳ למטה אפילו בענינים אלו בשמירת לא תעשה זו. וענין לא תרצח כי הנה כתיב שופך דם האדם באדם כי זה לעומת זה עשה אלהים אדם בליעל הוא היצה״ר נגד אדם דקדושה. והנה ישראל עלו במחשבה ולכן הם גורמים ע״י חטאם במעשה דבור ומחשבה בחי׳ שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה. וכן עד״ז בשאר עבירות לא תנאף שלא יגרמו שפע לבטלה לחיצונים. וכן לא תגנוב וגו׳ שהוא ע״י שמירת וזהירת מצביעות ופניות כו׳. והנה בשעת מתן תורה הדבור בעצמו גוזר אומר לא תרצח פי׳ לשון עתיד שלא תהיה בחי׳ זו נראית לעולם. כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד אבל לאחר החטא שהוצרך לעבודתנו הוא ע״י דבורינו שאנו מדברים דברי תורה ממשיכין מעט מעט מרצונו העליון כמ״ש ואשים דברי בפיך ועי״ז יתמו חטאים מן הארץ. והנה התורה שבכתב היא עץ חיים למחזיקים בה ותורה שבעל פה נקרא בזהר אילן דטוב ורע שבו מפרידין הטוב מן הרע (וכמשנ״ת באריכות באגה״ק ד״ה בר״מ פ׳ נשא והמשכילים יזהירו). כמו עד״מ בשעה שלומדין אלו טריפות בבהמה כו׳ ואלו כשרות כו׳. נעשה בירור והבדלה בין הטמא לטהור ויתפרדו כל פועלי און כהמס דונג מפני אש וגו׳ עד ימות המשיח שיעביר רוח הטומאה מן הארץ וכתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד ולמהוי אחד באחד וזהו מצות ראיה יראה כל זכורך כדרך שבא לראות כך וכו׳ (רפ״ק דחגיגה). פי׳ כשם שמלמעלה למטה קמיה כולא כלא חשיב כך הוא מלמטה למעלה כנ״ל. וזהו כי עין בעין יראו שיהיה ראיית העין שלמטה שוה ומכוון לראיית העין שלמעלה ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול גבי לעשות הישר בעיני ה׳ אך עכשיו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ואין אנו יכולים לראות ולהשתחוות כו׳. והיינו מפני חטאינו כו׳. כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם פי׳ שעון עושה הבדל והפרש בין ראיית עין שלכם לבין ראיית עין אלהיכם שעי״ז קוב״ה סליק לעילא ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני וכו׳ שאפילו בבחי׳ בית ראשון בחי׳ בראשית נמי מאמר הוא בחי׳ חכמה יחרב ויסתלק בחי׳ המשכת גילוי אלהות ית׳ ומכ״ש שיבש בבית שני שהוא בחי׳ גילוי המדות שבלבבו (ועיין מענין זה בזהר בראשית ד״ו ע״ב ודכ״ו ע״א ובפ׳ שמות ד״ט ע״ב) והדבר תלוי בתשובה (עמ״ש ע״פ כי ההרים ימושו) שע״י התשובה ומעשים טובים יתגלה האור כי טוב והיינו ע״י מרירות נפשו בהיותו ממארי דחושבנא כמו שהיה  במצרים כמ״ש וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳. ואזי זכו ותעל שועתם אל ה׳: קיצור. שתכלית ענין התורה והמצות ליראה את ה׳ יראו את ה׳ קדושיו. והיינו הגילוי כמו שלמעלה היש ולמטה כאין ואפס ממש וכנ״ל בפי׳ לך ה׳ הגדולה. וגילוי זה היה בשעת מ״ת. וזהו היתרון על קיים אברהם כו׳. לא תרצח לא תנאף. ל׳ ציווי ול׳ הבטחה. ועכשיו הבירור ע״י דבור התורה וזהו כדרך שבא לראות. ואין אנו יכולים כו׳ וענין תשובה: ד והנה בחי׳ ראיה זו וביטול זה הוא נקרא לשמוע בקול דברו בחי׳ שום תשים עליך מלך וגו׳ לשמוע בקולו ולדבקה בו וליבטל אליו ית׳ (וזהו פי׳ לשמוע בקול דברו. דברו ממש ע״ד מ״ש לע״ל וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר היינו ולא יכנף עוד מוריך שלא יהיה עוד לבושים המסתירים על הדבור עליון להיות נראה העולם ליש ודבר נפרד כי אם יראו הכל איך שדבר ה׳ הוא המהוה ומחיה וכולא קמיה כאין ואפס ממש וכמ״ש בסש״ב פ״כ וכ״א ועמ״ש מזה סד״ה והניף ידו על הנהר. וזהו פי׳ לשמוע בקול דברו דגבי מתן תורה. ופי׳ בקול דברו יובן ע״ד מ״ש בד״ה כי תשמע בקול ומשם יובן איך שגם עכשיו שייך בחי׳ זו ע״י עסק התורה וכמ״ש בענין אם אין חכמה אין יראה כו׳ כנ״ל). אך צריך להקדים לזה להיות בחי׳ עושי דברו כי הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב שכל העולמות עליונים ותחתונים קיומם והתהוותם מאין ליש הוא מבחי׳ מלכותו ית׳. ולכאורה א״כ איך יתכן להיות מלך שמו נקרא עליהם. אבל הענין שע״י תורה ומצות ממשיכין בחינת רצון העליון להיות מלך שמו נקרא וזהו קדשנו במצותיו. וזהו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם פי׳ שיברך וימשיך בחי׳ אתה בחי׳ חסד להיות מלך העולם ע״י שהוי׳ אלהינו ואנחנו בטלים אליו וקדשנו במצותיו (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה תקעו בחודש שופר וסד״ה ביום השמיני שלח. וזהו ענין עושי דברו וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך שבונים מדת מלכותו ית׳ ע״י שממשיכים רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳), והנה הכח הזה שניתן לבנ״י עם קרובו להיות הגורם להמשיך רצונו ית׳ הוא ע״י שגילה רז זה לבני שכל אחד מישראל יש לו בהסתר ובהעלם האהבה המסותרת לה׳ וצריך להוציאה מהעלם אל הגילוי ביגיעת נפש וביגיעת בשר כמו שהיה במצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו׳ ואמרו בזהר בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא שע״י עסק התורה בעיון ובעומק. ועד״ז נתקן לנו התפלה למסור נפשו באחד והעיקר למסור הרצון להיות ביטול הרצון מפני רצונו ית׳ בסור מרע ועשה טוב וקדש עצמך במותר לך וכן בעסק התורה יותר מרגילותו כי העסק התורה אשר לפי הרגילות הוא דרך הטבע והוא כמצות אנשים מלומדה ועי״ז אי אפשר לעורר המשכת הרצון העליון שהוא נקרא טמירא דכל טמירין (ע׳ בזח״ב ס״פ יתרו דף פ״ט ע״א) אלא ע״י התעוררות מקרב איש ולב עמוק למעלה מהטבע שעי״ז יצא מנרתיקו מהעלם אל הגילוי ולכן עתה בזמן שאין בהמ״ק חובה עלינו מצות התפלה שבשעת התפלה כל בעל נפש יתלהב בנפשו לעורר לבבו לה׳ שעי״ז יוכל אח״כ להמשיך הרצון העליון ע״י עסק התורה אלא א״כ מי שתורתו אומנתו דנשמתי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ כמ״ש במ״א שהוא פטור מתפלה מפני שא״צ הכנה לעורר לבבו כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו בחי׳ תשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין בחילא יתיר מהעלם אל הגילוי. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי עולם הבא לפי שבחי׳ עוה״ב הוא מה שנהנין מזיו השכינה דהיינו בבחי׳ מה שהוא בחי׳ גילוי ההתפשטות משא״כ ע״י הבעל תשובה נמשך ממקורא דכולא טמירא דכל טמירין כנ״ל והיינו ע״י דאתכפיא הסט״א ואתהפכת חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא כי  הנה החשך יכסה ארץ שלא יאיר בגילוי רב למטה כמו למעלה כנ״ל. אלא לפי סדר ההשתלשלות והתלבשות בכיסוים רבים וא״כ גילויו למטה לפי ערך המקבלים. משא״כ כד אתכפיא סט״א וכו׳ אזי למעלה ולמטה שוין. כמ״ש כי עין בעין יראו וגו׳ וכתיב ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד למהוי אחד באחד כנ״ל וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע שבחי׳ נעשה שהוא ענין המשכת רצונו ית׳ להיות מלך העולם ע״י מעשה המצות אשר קדשנו במצותיו הוא תחלה לבחי׳ נשמע שהוא בחי׳ ביטול במציאות אליו ית׳ שבחי׳ נשמע נמשך מבחי׳ נעשה כנ״ל (ועיין במדרש פ׳ ויקרא רבה ר״פ א׳ וס״פ ה׳ מענין גבורי כח עושי דברו. ועיין בזח״ג פ׳ בלק דקצ״א ע״א מענין זה ובפ׳ לך לך ד״צ ע״א) והיינו ע״י שגילה רז זה לבני כו׳ שהוא ע״י יגיעת נפש ויגיעת בשר להוציא מהעלם אל הגילוי כנ״ל ובאתערותא דלתתא אתעדל״ע לעורר המשכת רצון העליון בחינת טמירא דכל טמירין כנ״ל ועיין בפ׳ בהר דק״ח ע״ב ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקוב״ה אקדימו עשיה לשמיעה. וכמ״ש במ״א. ועיין בד״ה יביאו לבוש מלכות. ועיין מ״ש מענין בשעה שהקדימו ישראל נעשה בד״ה צאינה וראינה. לא זז מחבבה ואפשר לומר פי׳ שהקדימו נעשה היינו שבחינת ביטול דנעשה להיות בטל לבעל הרצון. הוא עולה לבחי׳ מחשבה קדומה הנקרא בקדמין ברא שהוא למעלה מבחי׳ חכמה והוא מקור התורה והמצות כמבואר למעלה. ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בענין פי׳ וקדם צרתני: קיצור. (ובחי׳ ביטול זה נק׳ לשמוע בקול דברו וצריך להקדים להיות עושי דברו להמשיך הרצון בהדבור עליון והיינו ע״י גילוי אהבה המסותרת בחי׳ ביטול רצון שעי״ז מעורר גילוי רצון העליון ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳ שעי״ז ממשיך מלמעלה מסדר ההשתלשלות להיות הגילוי למטה כמו למעלה, וזהו ענין שהקדימו נעשה לנשמע. שבחי׳ נשמע נמשך מבחי׳ נעשה שעולה לבחי׳ רצון העליון בחי׳ בקדמין ברא): ה וביאור הענין ע״פ מ״ש ברבות ר״פ ויקרא או שמא משוי שקשה לס״ר נוח לאחד כו׳ אם יוספים אנחנו לשמוע כו׳ ומשה שומע כו׳ וע״ש שעד״ז פי׳ גבורי כח כו׳ לשמוע כו׳ ע״ש. והענין דמבואר במ״א פ׳ מטות ע״פ לאמר זה הדבר כו׳ ענין משה נתנבא בזה כו׳ גילוי קדש העליון משא״כ בחי׳ כה כדמותנו כו׳ ע״ש. וזה היה הגילוי במתן תורה וזה הי׳ קשה לס״ר נשמות לקבל כי גילוי אור א״ס עד״ז מאיר רק בחכמה עילאה שמשם בחי׳ משה כי חכמה כח מה והוא מ״ש במשה ונחנו מ״ה. משא״כ בס״ר נשמות ששרשן מו״ק שהן המדות שלמטה מבחי׳ חכמה. ולכן פרחה נשמתן כמ״ש נפשי יצאה בדברו וכמ״ש ברבות בשה״ש ע״פ חכו ממתקים. כי גילוי בחי׳ זו זהו כמו שלמעלה היש ולמטה בחי׳ אין ואפס ממש ועיין מזה בסש״ב ר״פ ל״ד וס״פ ל״ו. שעיקר גילוי זה הוא בחכמה עילאה כמש״ש פל״ה בהג״ה. וזהו הנקרא לשמוע בקול דברו, שרק משה יוכל לשמוע. ועמ״ש בד״ה בפי׳ כי תשמע בקול מפתחות הפנימי׳ כו׳ ובסידור בד״ה אדני שפתי תפתח בפי׳ בקול דברי אלקים חיים וע״פ קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳. והיינו ע״י שהי׳ בחי׳ גבורי כח. וע׳ בגמרא שבת פ״י (דצ״ב א׳) ופ״ד דנדרים (דל״ח ע״א) לפי שהיה בעל קומה עשר אמות דהיינו שמאיר בו עשר ספירות עליונות דאצילות שראשיתן היא חכמה עילאה. והיינו כי כח זהו בחי׳ חכמה כח מ״ה ומשם נמשך כח הביטול למס״נ. (ועמ״ש הרמ״ז פ׳ פנחס דף ר״כ בפי׳ העונה אישר״מ בכל כחו). והנה ע״י משה יוכלו נש״י לקבל לשמוע בקול דברו, וזהו ג״כ ע״י גבורי כח. והנה כח ב״פ יד זהו ענין שאו ידיכם קדש שמבואר בד״ה צאינה וראינה. ועי״ז הם עושי דברו עושי לשון תיקון והיינו מ״ש ועתה  יגדל נא כח אד׳ כמ״ש במ״א דהיינו שממשיכים גילוי אור א״ס סוכ״ע בהדבור עליון וזהו ענין העונה יהא שמיה רבא מברך והיינו ע״י בכל כחו גבורי כח כנ״ל וזהו ג״כ ענין שיעקב נתן לדוד כ״ח שנה משלו בחי׳ המשכת הכח בשם אד׳ כו׳. ונקרא בחי׳ זו מלאכיו גבורי כח. ע״ד שנתבאר בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י בפי׳ שרפים עומדים ממעל לו כו׳. וע״כ נקראו מלאכיו גבורי כח גם ע״ד והחיות נושאות את הכסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והם נושאים ומרוממים בחי׳ זו לאור א״ס עצמו והכח בהם ע״י ששרשם מעולם התהו כמ״ש כ״ז בד״ה זכור ושמור בדבור אחד בת״א פ׳ יתרו ובפע״ח שער השבת גבי כתר יתנו לך כו׳ מלאכים פי׳ שחו״ב נק׳ מלאכים כו׳ ע״ש וע׳ במא״א אות מ׳ סס״א וכפשוטו גבורי כח כדפרש״י ספ״ק דקדושין (ד״מ ע״א) שלבש כח לכוף יצרו ע״ש. וזהוכמארז״ ל (רפ״ד דאבות) איזהו גבור הכובש את יצרו. שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (במשלי ססי׳ ט״ז) והמכוון י״ל שעי״ז שכובש את היצה״ר שהוא מבחי׳ סיגי הגבורות וממתיקו שיהי׳ בטל ליצ״ט שהוא מבחי׳ אהבה וחסד עי״ז ממשיך המתקת הגבורות מבחי׳ ארך אפים ורב חסד כו׳ ועי״ז הוא עושי דברו שמתקן ובונה הדבור עליון שנק׳ עיר אלקינו שהוא מבחי׳ שם אלקי׳ ושם אד׳ והוא ממשיך בו הגדלת כח שם אד׳ כענין ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ והיינו ע״י ה׳ ארך אפים כו׳. ועמ״ש לקמן בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בפי׳ מקדש אדני כוננו ידיך כו׳ וזהו משארז״ל שלעתיד עתיד הקב״ה לקרוא לירושלים שם חדש. היינו מ״ש ושם העיר מיום הוי׳ שמה (סוף יחזקאל) כמבואר ברבות תולדות (פס״ה) ובמדרש איכה (דס״ח ע״ב ס״פ) על אלה אני בוכיה טבא למדינתא דשמה כשם מלכה כו׳ דכתיב ושם העיר מיום הוי׳ שמה (עיין שם) והיינו כי ירושלים הוא יראה שלם ועכשיו נקראת עיר אלקינו והאלקים עשה שייראו מלפניו. אכן לע״ל יהיו בבחי׳ יראו את הוי׳ בבחי׳ ביטול ממש ע״י ונגלה כבוד הוי׳ כו׳ כמבואר למעלה. וזהו ע״י העבודה עכשיו בבחי׳ גבורי כח שהם הם עושי דברו כו׳. ועי״ז יוכלו לשמוע בקול דברו ממש. מה שעכשיו נאמר זה רק במשה כו׳. כנ״ל. וכמ״ש במדרש תהלים (סס״י י״ד) שלע״ל יתקיים מה שאמר משה ומי יתן כל עם ה׳ נביאים ומ״מ גם עתה בחי׳ זו בעבודה היינו ע״י עסק התורה שעי״ז הוא בחי׳ קול דברו ממש כמ״ש ואשים דברי בפיך וכתיב תען לשוני אמרתך כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ וידעת היום בסופו ע״פ מאמר הספרי שמתוך כך אתה מכיר כו׳ אך צריך להקדים לזה להיות גבורי כח עושי דברו כו׳:

במדבר, ט״ו

ביאור על בשעה שהקדימו הנה שרש ענין הנזכר לעיל בפי׳ סוף מעשה במחשבה תחלה שבחי׳ חכמה עילאה הוא סוף מעשה של הקב״ה. פי׳ כי סוף התלבשות רדל״א הוא בחכמה דאצילות כמ״ש בע״ח שער מ״ז פ״ג ושער ב׳ במה״ב פ״א פ״ג והובא בסש״ב פרק ל״ה בהג״ה והנה רדל״א שנמשך ממל׳ דא״ק זהו בחי׳ מאמר וכמ״ש בפע״ח בכוונת ברוך שאמר והיה העולם רדל״א. ומבואר לעיל דמאמר ועשייה הכל אחד וזהו סוף מעשה. פי׳ שסוף התלבשות בחינת רדל״א הוא בחכמה הנק׳ מחשבה וזהו במחשבה תחלה. וע׳ במק״מ בפי׳ הזהר (בראשית ט״ו א׳) בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל כי אור א״ס אינו מתגלה רק בחכמה והחכמה מתפשט בתוך אימא וזו״נ כו׳ ע״ש: וענין התורה והמצות. הנה כמיא דאשקי לאילנא היינו ה״ח דז״א  המגדילים את הכלים ומהם שרש הרמ״ח מ״ע ושורש הה״ח הוא מחיוורתא דגלגלתא ושרש שרשן הוא מחסד דעתיק ושס״ה ל״ת הן מה״ג דז״א ושרש שרשן מגבורה דעתיק. ושרש התורה הוא ממו״ס שמשם שרש השערות דגולגלתא שהם הלכות התורה (ועיין בע״ח שער א״א פ״ה) והנה גולגלתא הוא חיצוניות הכתר ומשם נמשכים המצות מהלבנונית שבין השערות וכשנמשכי׳ בכתר דז״א נעשי׳ תרי״ג ארחין כו׳ כמ״ש באדרא (דנשא דקכ״ט א׳) לתרי״ג ארחין דפליג בז״א. אבל התורה נמשכה ממו״ס שהוא בחי׳ פנימי׳ היינו חכמה שבכתר אשר החכמה היא בחי׳ פנימי׳ ובחכמה אתברירו לברר מהו מותר ומהו אסור והוא למעלה מן המצות שהם הכלים. כמשל בעל הבית שמצוה באיזה מקום יעמידו הכלי. הרי הוא מושל על הכלי ומעמידה במקום שהוא חפץ כמ״כ עד״מ מצות סוכה הוא ענין המשכת מקיפים דאימא. ולימוד התורה איך ומה שתהיה הסוכה לא פחות מז״ט על ז״ט ולא למעלה מכ׳ ושאם לאו אינו מצוה כלל זהו הממשלה והציווי על המצוה והוא כמו בעה״ב שמצוה איך תעמיד הכלי כו׳ וזהו בוצינא דקרדוניתא קו המדה שמודד איך יהיה הבנין והוא מבחי׳ מו״ס שבו מלובש גבורה דעתיק והוא מאמר קו המדה וזהו ענין בראשיתנמי מאמר הוא והיינו מאמר קו המדה. ומשם הוא מקור התורה שמודד איך יהיו עשיית המצות. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ כה תברכו כו׳ וזהו זאת התורה אדם כי הדם הוא הנפש משא״כ כמיא דאשקי לאילנא שמגדלם לבד כו׳ ואדם אדמה לעליון שהתורה ממשיך מבחי׳ רעוא דכל רעוין מחשבה הקדומה כו׳ ולכן מתן תורה בשבועות, כי הנה ג׳ רגלים פסח כנגד אברהם כמ״ש לושי ועשי עוגות ושבועות כנגד יצחק כי מ״ת בקול שופר נגד אילו של יצחק. ואברהם הוא חסד שמשם שרש המצות אברהם גימטריא רמ״ח. היינו רמ״ח פקודין רמ״ח אברים ועיין מזה בגמרא ספ״ג דנדרים (דל״ב ע״ב) וזהו שמתחלה נק׳ אברם ואח״כ ע״י המילה נוסף בו ה׳ היינו ה״ח שהם שרש המצות כמיא דאשקי לאילנא כנ״ל והם מתגלים ע״י המילה ועמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י ושם נתבאר ג״כ איך המצות הם בחי׳ מים. ויצחק הוא בחי׳ גבורה עילאה וגם יצחק לשון צחוק ותענוג כי שרשו מגבורה דעתיק ולכן בשבועות שהוא מבחי׳ יצחק הוא זמן מתן תורה שהיא ג״כ מבחינה זו אדם כו׳ כנ״ל. ולכן בא בעשרת הדברות הדבור לא תרצח שלא להיות ח״ו שופך דם האדם באדם כו׳ כמבואר למעלה. וזהו ג״כ ענין ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני כו׳ כנ״ל. וזהו ענין שהראו לטיטוס שהי ה דם מבצבץ ויוצא (כדאיתא בגיטין פרק הניזקין), דהיינו שמפני העונות והפשעים של ישראל גרמו שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה. לא תנאף. כי הנה מבואר בע״ח שער מ״ז ענין שארה כסותה ועונתה שארה הוא בחינת החיות הנמשך בתוך העולמות בבחי׳ פנימי׳ ע״ד אור פנימי. וכסותה הוא בחי׳ אור מקיף. וכ״ז היינו מה שנמשך בסדר ההשתלשלות כמ״ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית דהיינו שמחדשם ומחיה ומהוה אותם שאל״כ יתבטלו כל העולמות, ועכ״ז התחדשות זו היינו לחדשם על דרך ואופן שהם. אך בחי׳ עונתה היינו המשכת אור חדש ממש מה שלא היה כלל בהשתלשלות העולמות כי אם נמשך אור חדש ונשמות חדשות ממש, ועל דרך מ״ש בהקדמת מהרנ״ש לפע״ח אז יוסיפו אור כו׳ ותהיה התוספת הזה מרובה על העיקר כו׳ והיינו המיוחס בספר הזהר בשם הזיווג כו׳ ע״ש, ועמש״ל בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה הטעם למה כינו ענין המשכת האור חדש הזה במשל זיווג ויחוד שהוא משל גשמי מאד ע״ש הטעם. ועד״ז בשבת נמשך תוספת אורות שנותנים במתנה אור חדש שלא היה עדיין בהתהוות אבי״ע ולכן נק׳ שבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ולכן מתפללין  תפלת מוספין על שם תוספת הקדושה. ועיין בפע״ח שער הק״ש פ״ה ומשם יובן דבחי׳ שארה כסותה נמשך מחיצוניות דאו״א. ועונתה נמשך מבחינת פנימית וגם שהמשכה זו באה מלמעלה מעלה אור חדש כמש״ש ספי״א. וזהו האזהרה לא תנאף שלא ימשיך ח״ו בחי׳ המשכה זו לחיצונים. וכן לא תגנוב שהוא ע״י שמירת מדמיונות שוא שלא ידמה בעצמו ששיבר התאוות רעות ובאמת שקר הוא כו׳, ומזה נמשך ג״כ הגניבה למעלה שהחיצונים גונבים מהקדושה כמ״ש בע״ח סוף שער האונאה כו׳ וגם כמ״ש במ״א בשם לקוטי הש״ס מהאריז״ל גבי ירדן שנוטל מזה ונותן לזה כו׳ ע״ש כנזכר בפ׳ שלח בד״ה ענין התכלת ועיין בפרש״י באיוב סי׳ ד׳ ע״פ ואלי דבר יגונב ובסנהדרין דפ״ט ע״ב, כי אם יראה לשבר התאוות באמת לאמיתו ועי״ז יומשך שלא יהיה הגניבה למעלה כו׳ [ועיין בזהר ס״פ יתרו ובמה דפסקא טעמא שרי למגנב דעתיה דרביה באורייתא ועיין בע״ח שער האונאה פרק שני רק גניבה ממש כו׳ וזהו ע״ד המבואר במ״א בענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין צדיק תחתון שבחי׳ גביע הכסף האהבה רבה ושמחת הנפש אינו של בנימין עצמו כי אם מבחינת יוסף]: ב והנה ע״י קיום המצות ועסק התורה עי״ז הוא עושי דברו שבונים ומתקנים דבר ה׳ שהוא בחי׳ מלכות דאצילות להיות המאציל א״ס ב״ה מלך על עם כו׳ ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו. אך הכח הזה להיות עושי דברו בעובדא וברעותא דליבא תליא והיינו ע״י מי גילה לבני רז זה שהקדימו נעשה שע״י גילוי האהבה המסותרת לצאת מההסתר וההעלם אל הגילוי עי״ז ממשיכים מלמעלה ג״כ הגילוי מבחינת טמירא דכל טמירין. וזהו ההפרש בין ישראל שקבלו התורה בסיני ובין מה שהאבות קיימו את התורה והוא ע״ד משארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, ופי׳ הטעם בזהר (פ׳ חיי שרה דקכ״ט ע״ב) דאינון משכי עלייהו ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי כו׳ דהיינו שמוציאים נקודת הלב מההעלם יותר אל הגילוי מהצדיקים. והוא ענין בחילא סגי דהיינו בכח גדול וחזק מפנימית ועומק נקודת הלב שמתגלה בהם. ולכן מעוררים ג״כ למעלה שיומשך ויתגלה מן טמירא דכל טמירין יותר. כי לפי האתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וז״ש גבי מתן תורה קול ה׳ בכח דהיינו לפי שהקדימו נעשה בבחי׳ גילוי הרז בחילא יתיר דהיינו בכח גדול וחזק מנקודת הלב והוא בחי׳ תשובה והיינו ע״י יציאת מצרים כו׳ לכן המשיכו ג״כ מלמעלה בעת מ״ת מההעלם יותר אל הגילוי יותר והיינו יותר ג״כ ממה שהמשיכו האבות שהיו בחינת צדיקים גמורים שההמשכות שהמשיכו הוא למעלה באצילות ולא ירד למטה כו׳ משא״כ ישראל המשיכו לשמוע בקול דברו שיומשך הגילוי למטה ושיהיה חרות על הלוחות כו׳ חירות מיניקת החיצונים כו׳ שהדבור גוזר ומבטיח לא תרצח דר״ל שלא יהיה עוד בחינה זו כו׳ וכמשנ״ת לעיל ופי׳ מי גילה לבני רז זה מי היינו בינה גילה לבני רז זה הוא יסוד אבא שאהבה המסותרת היא מבחי׳ ח״ע כמ״ש בבינונים פי״ח והתגלותה ע״י בינה התבוננות וזהו ענין נקודה בהיכלא. כמ״ש ע״פ ראה אנכי נותן כו׳ כי חו״ב תרין ריעין כו׳ [וע׳ בהרמ״ז פ׳ וירא (דצ״ח ע״א) גבי רזא סתימא איהו ור״פ חקת בפי׳ וברזא עילאה כו׳ וגם אפשר לומר דרז זה היינו החסדים המכוסים ביסוד אימא עמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וז״ש במדרש רבה (וירא פ׳ מ״ט) סוד ה׳ ליראיו זו מילה והיינו משום שע״י המילה הוא התגלות החסדים המכוסים ביסוד אימא שהיא נק׳ סוד דהיינו האהבה המסותרת כו׳]. והנה עי״ז ניתן הכח להמשיך ג״כ מלמעלה גילוי רצון העליון להיות עושי דברו וע״ד שנת׳ בזהר (בלק דקצ״א ע״א) ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו. ופי׳ בקול י״ל  ע״ד מ״ש ע״פ כי תשמע בקול דהיינו מה שבתוך הקול כו׳ וגילוי זה נמשך למטה ע״י דברו ע״ד מ״ש בזהר (ואתחנן דרס״א א׳) מלולא דדא מגו דא כו׳ ע״ש בפי׳ המק״מ ובפי׳ הרמ״ז. וזהו לשמוע בקול דברו ולכן צ״ל תחלה עושי דברו וכמ״ש כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו דהיינו לעשות ולתקן בחי׳ הדבר להמשיך בו גילוי בחי׳ קול וע׳ בזהר ח״ב (ד״ג ע״ב וד׳ כ״ה ע״ב) מענין התחברות קול ודבור וגם להמשיך בו בחי׳ בקול כנ״ל וכענין מ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ והיינו ע״י תומ״צ רעדכ״ר כו׳ וזהו א״ת בניך אלא בוניך ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו כו׳: ג ופי׳ מי גילה לבני יש לפרש עפמ״ש מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (בפ׳ ואתחנן ה׳ כ״ו). ועיין מזה ברבות ס״פ כי תבוא היה להם לומר אתה תן. וכ״ה בגמרא (דע״ז דף ד׳ ע״ב ודף ה׳ סע״א). והקשה מהרמ״א כי הלא ארז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיככה יוכלו לומר תן אתה. ומהרש״א בח״א שם כתב וז״ל גם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ״מ פשיטא דביד הקב״ה להטות לב בני אדם לטובה דכמה כתובים מורים על זה עכ״ל ועם כי דבריו מוכרחים שהרי אנו אומרים ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך. וכמ״ש בתלים (סי׳ פ״ו י״א) יחד לבבי ליראה שמך ועיין בגמרא (פרק בתרא דסוכה דף נ״ב ע״ב) אלמלא שלשה מקראות כו׳ ע״ש. אך א״כ איך יתפרש מאמרם ז״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן צ״ל כמ״ש הבחיי כאן דפי׳ הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. היינו כי שמים נקראו המדות עליונות שבהן ועל ידן התנהגות העולמות שהן חסד וגבורה הנק׳ אש ומים וזהו ענין שמים. אבל יראת שמים אינו תולה בבחינות אלו. כ״א בבחי׳ שלמעלה מהמדות עליונות דלאו מכל אילין מדות איהו כלל. ועז״נ מי יתן והיה לבבם כו׳ ע״ד מי יתן טהור מטמא כו׳ בחי׳ מי הוא א״ס ב״ה הסוכ״ע שאינו מושג כלל. והיינו כי למטה בבחי׳ שמים יש זה לעומת זה מדות הרעות דקליפה נגד מדות דקדושה. משא״כ לגבי א״ס ב״ה עצמו גם חושך לא יחשיך ממך כו׳ הרים כדונג נמסו כו׳. (ועיין בסש״ב ס״פ י״ט) וכעין זה פירשו מארז״ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא שהן המדות חו״ג כ״א במזלא תליא שהוא כתר כו׳. ואפשר לבאר הענין כי הנה בענין ידיעה ובחירה שהקב״ה יודע כל מה שיהיה. וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע. ואעפ״כ אין ידיעה זו מכרחת הבחירה כמבואר בהרמב״ם פ״ה מהלכות תשובה והראב״ד שם פי׳ שאין ידיעתו גזירה כו׳. והענין כי הידיעה היא בדעת עליון שהוא בחי׳ הכתר מחשבה הקדומה שהוא מאיר רק בבחי׳ מקיף ועל כן אין האדם מתפעל ממנה להיות מכרחת מעשיו כמ״ש בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו. משא״כ מבחי׳ המדות שמהם נמשך ההשפעה בפנימיות להאדם ועל בחי׳ זו אמרו שהמלאך שואל טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש כו׳ ואילו רשע או צדיק לא קאמר משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (פ״ב דנדה דט״ז ע״ב) דהיינו בידי שמים דוקא אין תלוי יראת שמים. וכש״כ המלאך שהוא מבחינת צבא השמים אין לו שליטה ע״ז. כי הידיעה מה שהקב״ה יודע שזה יהיה צדיק או רשע היא בבחי׳ גבוה מאד שלמעלה מהשתלשלות ונק׳ אור כללי שכולל כל השתלשלות העולמות במחשבה אחת כמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירא אחת ולא נמשך כלל משם ההמשכה בפנימיות אפילו במדות העליונות דאצילות הנק׳ שמים שבהם ועל ידם הקב״ה מנהיג עולמו. ועמ״ש ע״פ האזינו השמים ואדברה כו׳ ולכן אין ידיעה זו מכרחת הבחירה כלל. כי אם הרשות נתונה לכל אדם. אכן זהו שכן יסד הקב״ה עולמו להיות דעת עליון בלתי מאיר כלל בבחי׳ פנימיות אפילו בבחי׳ המדות עליונות כדי שלא יכריח הבחירה. אבל אם היה רצון  לפניו ב״ה להאיר ממנו איזו הארה בבחי׳ פנימיות. עי״ז ודאי יומשך היראה בבחי׳ פנימיות וע״ד אבל חרדה גדולה נפלה עליהם כו׳ משום דמזלייהו חזי. וע״ז נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. מי יתן דוקא הוא בחי׳ סתימו דכל סתימין ששם יש כח זה להמשיך בהם היראה. אע״פ שבידי שמים אין בחינה זו כנ״ל. וא״כ פי׳ מי יתן זהו ע״ד מארז״ל (פ״ק דברכות ד״ז סע״א) שהקב״ה מתפלל כו׳ יהי רצון כו׳ ופי׳ בספר שו״ס לתלמיד הרמב״ן ז״ל שהקב״ה נקרא כאן בחי׳ האור המאיר במדות העליונות והוא מצלי להמשיך הרצון ממקור הרחמים שלמעלה מעלה מהמדות כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש הפסוק מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה כו׳ (בקהלת סי׳ ג׳ כ״א) דלכאורה אינו מובן שהרי אח״כ אמר והרוח תשוב אלהאלקים אשר נתנה ואיך אמר תחלה מי יודע כו׳. אך הענין עפמ״ש ברבות ס״פ האזינו ואיני יודע להיכן נפשי הולכת כו׳ שנאמר מי יודע רוח כו׳ לכאורה תמוה שיסתפק מרבע״ה שמא נפשו כו׳ ועוד דאם ח״ו יורדת למטה בארץ א״כ מהו שאמר שתהא מונחת יפה. דלכאורה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ אין לה קיום א״ו עכצ״ל דשמים וארץ אינן שמים וארץ גשמיים אלא הן זו״נ דאצילות שנקרא שמים וארץ. אשר ארץ היא בחינת מלכות כמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י. ועז״נ והארץ הדום רגלי וכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. והנה הנשמה כלולה מב׳ הבחינות דשמים וארץ שהרי נולדו ע״י יחוד זו״נ ועיין בזח״א ויחי דרמ״ה סע״א תלת נשמתין אינון כו׳ אך יש נשמות עליונות שעיקר הנשמה מז״א הנק׳ שמים וקצת מהמל׳ הנקרא ארץ. וזהו ענין רוח האדם ויש להפך שעיקר נשמתם מבחי׳ מלכות שם ב״ן רוח הבהמה כו׳ וכמו המלאכים שנק׳ פני אריה פני שור וגם י״ב שבטים נק׳ י״ב בקר וכמ״ש במק״מ (פ׳ בראשית דל״ז סע״ב). וזה היה ענותנותו דמשה שנסתפק מאיזו בחי׳ היא נשמתו כו׳ גם שמים נקרא גן העליון והארץ נקרא ג״ע התחתון כנודע מענין מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ וכמ״ש ע״פ וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ ועז״נ מי יודע פי׳ בחי׳ מי שאמר והיה העולם הוא היודע איזה נק׳ רוח בני האדם העולה כו׳. וזהו ג״כ ענין מ״ש מי יודע ישוב ונחם האלקים (ביונה סי׳ ג׳ ט׳). ועמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא כח בפי׳ הפסוק אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. ועפ״ז יש לפרש ג״כ מארז״ל מי גילה לבני רז זה כו׳ ועמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ כו׳: וזהו מ״ש במדרש תלים סי׳ י״ד ע״פ מי יתן מציון ישועות ישראל את מוצא שני פעמים כתוב בספר תלים מי יתן כו׳ ולמה א״ר לוי הרב אמר כתוב אחד מי יתן והיה לבבם והתלמיד אמר כתוב אחד ומי יתן כל עם ה׳ נביאים לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה״ז. אבל לעוה״ב שניהם מתקיימין. דברי הרב מנין שנאמר ונתתי לכם לב חדש דברי התלמיד מנין שנאמר והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר עכ״ל הובא ג״כ בילקוט. וכל זה נמשך ע״י שלע״ל יהיה התגלות מבחי׳ מי שהוא בחי׳ שער החמשים דבינה כו׳. והוא שער האיתן שע״ז אמרו אותיות איתן משמשות לעתיד:

במדבר, ט״ז

ענין שניתנה התורה על הר סיני דוקא ולא על הר תבור וחרמון וכרמל שבאו ג״כ שתנתן התורה עליהם. וכמ״ש בתרגום יונתן בשופטים סי׳ ה׳ ע״פ הרים נזלו ובתלים סי׳ ס״ח ע״פ למה תרצדון לית רעוותי למיתן אורייתא על טוריא גיותנין מבסרניא (תרגום הבוז לגאי יונים מבסרניא וגיותניא) הא טור סיני דמכיך כו׳, והיינו שענין הגבהות של תבור וחרמון זהו ענין הגדלות שמגביה א״ע בגסות והגסות הוא שרש כל הרע וכנודע מענין שבה״כ כו׳ ועיקר התורה הוא להיות בבחינת ביטול  ולא תחללו כו׳ וכמ״ש בכמה דוכתי. ועיין בביאור ע״פ ולא תשבית מלח. וזהו שאמרו (עירובין נ״ד א׳) אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ופרש״י שאין לו גסות תורה ניתנה לו במתנה וכמאמר ונפשי כעפר לכל תהיה ואזי דוקא פתח לבי בתורתך (וכמ״ש מזה סד״ה ושאבתם מים בששון). ולכן ניתנה על הר סיני דמכיך שהוא ענין השפלות שאינו מגביה א״ע כו׳. אך צ״ל א״כ למה היה שום הר שהרי גם הר סיני הוא הר עכ״פ שהוא ענין הגבהה רק שאינו גבוה כ״כ. אבל הענין כי באמת עם היות שצריך כל האדם להיות שפל במאד מ״מ צריך התחזקות וקצת הגבהה כמ״ש ויגבה לבו בדרכי ה׳ (וכמ״ש מזה בד״ה יביאו לבוש מלכות) כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו מי אנכי ומה עבודתי. לכך צריך לו הגבהת הלב בתשוקה והצמאון שבו כו׳ אלא שהביטול צ״ל יותר הרבה כו׳ ע״ש, ובד״ה החלצו מאתכם גבי ענין שלום בפשמ״ע שבנפש מוח ולב כו׳. וזהו ענין ויספו ענוים בה׳ שמחה כי הנה השמחה היא התחזקות והגבהת הנפש, אלא ששמחה והגבהה זו נמשך מן הענוה והשפלות דוקא וכמ״ש בסש״ב ס״פ ל״ד שמצד הגוף ונפש הבהמית הוא נבזה בעיניו מאד והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקי׳ וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כו׳ ע״ש ובמ״ש סד״ה תחת אשר לא עבדת בשמחה דאדרבה כל מה שיעמיק בענין פחיתות עצמו ויהיה נבזה בעיניו נמאס אזי יהיה שמחת נפשו בעסק התורה כפולה ומכופלת כו׳. וזהו ויספו ענוים דוקא בה׳ שמחה. וזהו ענין הר סיני שירדה שנאה על מדות הרעות ע״ד לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ורוגז זה הוא ג״כ הגבהה והתנשאות על היצה״ר כו׳. אך שהוא עיקר הביטול להיות אתכפייא כו׳. ועיין מ״ש עוד מענין הר בד״ה שימני כחותם. ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין מדלג על ההרים ישאו הרים שלום לעם ועמ״ש סד״ה שובה ישראל:

במדבר, י״ז

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו׳. להבין מהו את כל הדברים האלה והל״ל וידבר אלקים אנכי כו׳, אך הנה ביאור מלת האלה הוא הוראה על דבר הנראה ונגלה באתגליא. ולכך משנה תורה מתחלת אלה הדברים כי הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באתגליא, משא״כ בספרים הראשונים נאמר וידבר ה׳ אל משה וכתיב במשה וישמע את הקול מדבר אליו משה לבדו שמע וכל ישראל לא שמעו. ולכן נק׳ משנה תורה מלשון משנה למלך שאינה בבחי׳ התורה עצמה שנאמר בה וידבר ה׳ אל משה בבחי׳ העלם אלא הוא גילוי התורה אשר דבר משה אל כל ישראל, וכן תשבע״פ הוא בחי׳ אתגליא שהוא גילוי התשב״כ שהתשבע״פ הוא דרך פי׳ וביאור המצות שהן בהעלם בתושב״כ ועל כולם הוא אומר את כל הדברים האלה. דהיינו כל בחי׳ אתגליא הן התשבע״פ והן משנה תורה הכל נכלל בעשרת הדברות (ע׳ בגמרא פ״ק דחגיגה דף ג׳ ע״ב גבי נתנו מרועה אחד דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים וכן הוא ג״כ ברבות נשא פי״ד ועיין עוד כזה ברבות כי תשא ר״פ מ״ז. יתרו ס״פ כ״ח. זח״ב תרומה קל״ה סע״א. ועיין עוד מענין וידבר ברבות בהר ס״פ ל״ג. נשא פי״א בתחלת הפרשה ובסופה בקהלת רבה בפסוק לכל זמן) וכולם וידבר אלקים בסיני שנתצמצם אור א״ס ב״ה בבחי׳ אלקים מדת הצמצום בכל הדברים האלה כי מפי הגבורה שמענום (ע׳ זהר ח״ב פ״ו א׳ כ״ה ב׳ ח״ג קל״ג א׳ ח״ב דר״ו סע״א). והנה כלל נתינת התורה לישראל היה ברעש וקולות וברקים ולכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים לא תרצח לא תנאף כו׳ אלא הענין הוא כי תכלית נתינת התורה כדי להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש שכשמו כן הוא  אין לו סוף כו׳ המלובש בתורה שהיא חכמתו ית׳ והוא וחכמתו א׳ כי הוא המדע והוא היודע כו׳ להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דוקא. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה. כדי לאמר אנכי ה׳ אלקיך דהיינו להיות אנכי הוא מהותו ועצמותו ית׳ ממש בבחי׳ גילוי עד שיהי׳ נקרא אלקיך (ועיין מענין וידבר כו׳ לאמר ברבות כי תשא ר״פ מ׳). אך כדי לבא למעלה ומדרגה זו צ״ל תחלה ספירת העומר ז׳ שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה. והענין כי בקמה היינו המדות הטבעיות שמנה״ב שהן בחי׳ יש כמו קמה שעומדת על עמדה וקיומה ונצבת במעמד קיום וחזק. וכך המדות הטבעיות הן חזקות בגוף בטבען ובתולדותן וצריך להכניען ולהשפילן בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא ולהניף עליהם חרמש להכריתן ולכלותן ולהפכן ממש לאין להיות ז׳ מדות הטבעיות שמנפש הבהמית. ז׳ שבועות תספר לך. שתהיינה בטלות ונכללות במדות עליונות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שהן בטלין באור א״ס ממש כמ״ש לך ה׳ כו׳. וז״ש וכל קומה לפניך תשתחוה פי׳ קומה בחי׳ קמה תשתחוה לפניך ממש, וע׳ בזח״ב תצוה קפ״ג א׳: ב וביאור הדבר הנה נודע מארז״ל שנמנו וגמרו שתלמוד גדול ממעשה ואמרו ע״פ וכל חפצים לא ישוו בה (במשלי ח׳ י״א) ואפי׳ חפצי שמים. ובירושלמי (פ״ק דפאה) איתא מ״ד שאפילו לדבר א׳ מן התורה אין כל המצות כדאי כו׳, וקרוב לזה הוא ברבות נח ס״פ ל״ה ועיין בסוף קהלת רבה בפסוק ויותר שהיה קהלת חכם. אלא דבגמרא (פ״ק דמ״ק ד״ט ע״ב) רמו קראי אהדדי כתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפי׳ חפצי שמים וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה דמשמע חפציך ולא חפצי שמים, ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים וכאן במצוה שא״א כו׳, ועכ״פ מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים מבטלין מפני תלמוד תורה ואפי׳ כל המצות אינן כדאי אפי׳ לדבר א׳ מדברי תורה כדאיתא בירושלמי. ולכאורה אינו מובן הלא ת״ת הוא העסק בפי׳ וביאור המצוה כיצד תהיה עשייתה ולמה יגדל כח ומעלת העוסק בפי׳ וביאור המצוה יותר ממעשה המצוה עצמה להיות מבטלין מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כגון הפרשת תרומה ע״ד משל שאפשר ע״י שליח בשביל עסק התורה שיהיה לו פנאי לעסוק בהלכות תרומה ויהיה הוא עוסק בפי׳ וביאור המצוה והמצוה תיעשה ע״י אחרים. אך הענין הוא כמארז״ל אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. וצריך להבין איך להתחיל. ויובן ענין זה בהקדים לבאר כי הנה נודע שבחיות ואור א״ס המחיה ומהוה את כל העולמות מריש כל דרגין כו׳ יש ב׳ בחי׳ הא׳ הוא בחי׳ ממלא כל עלמין להיות החיות מלובש וממולא תוך עלמין ממש ע״י ריבוי השתלשלות בדרך עילה ועלול וצמצוצים רבים וירידת המדרגות ממדרגה למדרגה. ומבשרי אחזה כמו התלבשות השכל במדות ומדות במחשבה ומחשבה בדיבור שיורד ומשתלשל מדרגה אחר מדרגה עד שנעשה מחשבה דיבור ומעשה וד׳ חושים ראיה שמיעה כו׳. והחיות השורה במוח ולב ומלב מתפשט לכל האיברים שמקבלים לפי מזגם ותכונתם להיות זה ראש וזה רגל כו׳. וכל זה הוא דרך וסדר ההשתלשלות. להיות מתפשט כח הנפש וחיותו ממולא בכל הגוף שיהיו איברי הגוף ממולאים מכח וחיות הנמשך אליהם ומקבלים כל אחד לפי מזגו ותכונתו ואין זה אלא בבחי׳ התפשטות כחות הנפש כי הנפש עצמה אין לה בחי׳ התחלקות לכמה כחות פרטים אלא שכל הכחות כלולים ומתאחדים ואין עולים בשם כח פרטי כלל. אך מ״מ הכחות ההם וראשיתם כח החכמה והשכל שמתפשט מהנפש הוא נמשך מעצמיות הנפש עצמה שלכך נקרא נפש המשכלת ע״ש כח השכל שמתפשט ממנה שהוא ראש ועיקר לכל הכחות כולם. שעם היות שאין בנפש גילוי כח  השכל פרטי מיוחד בפני עצמו. מ״מ מאחר שההתפשטות כח השכל המפשט מהנפש גם קודם התפשטותו הי׳ כלול בנפש אלא שהיה בנפש בהעלם. וההתפשטות הוא שיצא מההעלם אל הגילוי הרי היא מעצמיות הנפש. ולכך גם אחר ההתפשטות בבחי׳ גילוי כח שכל פרטי בפ״ע הרי הוא מתאחד עם הנפש ממש עד שנקרא הנפש על שמו נפש המשכלת. וככה ככל המשל הזה הוא ענין בחי׳ השתלשלות החיות מאור א״ס ב״ה להחיות כל העולמות בחי׳ ממלא כל עלמין. כי הנה כתיב אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים, פי׳ לבדך שהוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד דלאו דאית לך צדק ידיעא וכו׳ ולאו מכל אינון מדות איהו כלל אלא מ״מ אתה עשית את השמים כו׳. דהיינו התפשטות גדולת א״ס ב״ה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. שאין זה אלא בבחי׳ התפשטות בלבד בבחי׳ הארה וזיו כי מלכותך מלכות כל עולמים ואין זה אלא בחי׳ שם כמאמר ונזכיר שמך דהיינו כמו שם האדם שיקראו לו בשמו והוא עונה ופונה אל הקורא אותו. וכך כתיב וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שפונה ונמשך ממנו חיות אל הברואים והוא יחיד חי העולמים מלך פי׳ שהוא עצמו ית׳ יחידומיוחד לבדו רק חי העולמים דהיינו חיות וקיום העולמות הוא מבחי׳ מלך כו׳, והנה המשכה והתפשטות זו היא כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה כי בעולם האצי׳ איהו וחיוהי חד שאור א״ס ב״ה מיוחד שם ביחוד גמור כמו עד״מ התאחדות נפש המשכלת עם כח השכל המתפשט ממנה כנ״ל (כי אצילות הוא בחי׳ חכמה שע״ז נאמר כולם בחכמה עשית וכמ״ש בע״ח שמ״ז פ״ג), וע״ז נאמר גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר ולתבונתו אין מספר ואח״כ בעולם השרפים אלף אלפין ורבוא רבבן כו׳ ומ״מ היש מספר לגדודיו כו׳. ומשם יפרד יותר להיות מונה מספר לכוכבים וכתיב המוציא במספר צבאם. המוציא לשון המוציא מרה״י לרה״ר כי רה״י הוא עולם האצילות איהו וחיוהי חד ומשם יפרד בריבוי התחלקות המדרגות מעולם עד עולם להיות בחי׳ רה״ר טורי דפרודא, ומ״מ מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר פי׳ שלא נעדר מבחי׳ ביטול שזהו כלל בכל סטרא דקדושה ואפי׳ במדרגות תחתונים נמשך בחי׳ ביטול היש בכל עולם לפי מדרגתו. וכ״ז הוא בחי׳ הא׳ שהוא בחי׳ ממלא כל עלמין כסדר השתלשלות המדרגות: ג אך הבחי׳ הב׳ הוא בחי׳ סוכ״ע דהיינו שסובב ומקיף כלהו עלמין בהשואה א׳ השוה ומשוה כו׳. והמשכה זו היא בבחי׳ מקיף והעלם בלבד ואינה באה לידי גילוי פנימי במוח ולב האדם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל כי המשכה זו היא מעצמיות אור א״ס ב״ה שלמעלה מגדר עלמין ואני ה׳ לא שניתי ואין ערוך לך וכטיפה מים אוקיינוס כו׳. ואין כח בשום נברא שהוא מחודש מאין ליש להכיל גילוי אור זה שלא יתבטל במציאות ממש. רק מ״מ ארז״ל דאע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי גבי דניאל והאנשים אשר היו עמו כדכתיב וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. ואמרו בגמרא מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעית משום דמזלייהו חזו. פי׳ מזלייהו מלשון יזל מים מדליו שהוא לשון המשכה ומזל הוא המפעיל וממשיך המשכה ההיא. והיינו הנשמה שלמעלה שאינה מלובשת בגוף כי לא כל הנשמה מלובשת רק הארה והתפשטות ממנה וכל עצמיות הנשמה חופפת עליו מלמעלה והוא נקרא בשם מזל שממנה ניזל השפעה להתפשטות הנשמה המלובשת בגוף ובבחי׳ מזלייהו דחזו נפלה עליהם חרדה גדולה. כי דניאל שראה את המראה שנתפסה בכח השגתו לא נפל עליו אימה ופחד אבל האנשים אשר היו עמו מאחר שלא היה בכח השגתם להכיל את המראה אלא בבחי׳ מזלייהו שהוא למעלה מן ההשגה כי השגה הוא מבחי׳ התפשטות הנפש בגוף האדם בהתלבשותה במוחו ומוח שכלם  היה קטן מהכיל את המראה לכך נפל עליהם חרדה גדולה. וכך הוא בענין גילוי אור א״ס בבחי׳ מזל שהוא הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף לפי שאין גילוי זה בא לידי התלבשות להיות נתפס ונקלט במוח שכלו לכך תפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה, (ועמ״ש במ״א ע״פ האזינו ענין מזליה שהוא בחי׳ אין שלמעלה מהחכמה והשתא א״ש דבחי׳ סובב יוכל להתגלות לבחי׳ מזל). ועל יראה גדולה כזו שהיא למעלה מההשגה במוח שכלו רק בבחי׳ מזלייהו אמרו אם אין חכמה אין יראה. וכמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה כו׳ שלהיות גילוי זה בבחי׳ מזלייהו עד שתפול עליו אימה ופחד הוא ע״י עסק התורה דאורייתא מחכמה נפקת והוי׳ בחכמה כו׳ שאור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בחכמה כח מ״ה בחי׳ ביטול שאין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במה שבטל כו׳, (ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את יעו״ש). והיינו התורה שהיא חכמתו ית׳ ממש והוא וחכמתו אחד כי הוא המדע והוא היודע כו׳. ועיקר גילוי זה למעלה במקור התורה שהיא בחי׳ חכמה עילאה היא בבחי׳ מזל שמזיל וממשיך השפעה מגילוי זה להתפשטות התורה שלפנינו המלובשת בג שמיות. והנה תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא כו׳ וישראל נק׳ חיילין דאורייתא בזהר (ר״פ במדבר קי״ז ב׳) ע״פ שאו את ראש בני ישראל כו׳ כי ס״ר אותיות התורה הן שורש ומקור ס״ר נשמות ישראל כל אות שורש ומקור נשמה א׳ כו׳, ובעסק התורה למטה תעורר שורש נשמתו למעלה בחי׳ מזל להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה מקור התורה ששם יסודתה של הנשמה בהררי קדש להיות נמשך בחי׳ גילוי זה בבחי׳ מזלא שרש הנשמה למעלה ותפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה מפני גילוי אור ה׳ א״ס ב״ה ממש בבחי׳ מזלייהו דחזו. (ועמ״ש מזה בד״ה וזאת המצוה אשר צוה ובד״ה כי תצא. ועוי״ל בענין זה עפמ״ש בפ׳ בשלח ע״פ וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ שיש ב׳ שמות בי״ג מדות הרחמים ופסיק טעמא בינייהו ובחי׳ שם הוי״ה המהוה השתלשלות העולמות ממנו נמשך היראה שיראה הוא ע״י גילוי כמו והנורא בתוספת וי״ו משא״כ בבחי׳ שם הוי״ה שלמעלה מהשתלשלות סובב כל עלמין נאמר רק ויאמינו אבל לא שיומשך משם בחי׳ יראה. וזה היה קודם מ״ת אבל מ״ת הוא ויצונו כו׳ ליראה פי׳ שעי״ז יומשך גילוי שם הוי׳ סוכ״ע ג״כ שיהי׳ מזה ממש בחי׳ יראה. ואיך הוא זהו ע״י מזלייהו דחזי בשרש התורה שהיא ג״כ מבחי׳ מזלא עילאה כמ״ש באדרא דנשא קל״ד א׳ בפי׳ הכל תלוי במזל אפי׳ ס״ת בהיכל כו׳ וכנזכר לעיל דהיינו שמזיל וממשיך ההשפעה לתורה שלפנינו כו׳, ונמצא יש ב׳ בחי׳ יראה הא׳ יראה תתאה הב׳ יראה עילאה ע״ד דמזלייהו חזו ולכן אין מבטלין ת״ת למצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים דכיון שתכלית התורה הוא ויצונו כו׳ ליראה כו׳, ועיקר התגלות יראה עילאה הוא ע״י התורה כי אם אין חכמה אין יראה) (ועמ״ש עוד מענין עסק התורה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי בפי׳ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳ ע״ש). אמנם למצוה שאי אפשר לעשותה ע״י אחרים מבטלין ת״ת דאל״כ הרי אם אין יראה תתאה אין חכמה כו׳ וכשמבטל המ״ע הרי פורק יראה כו׳. ועיקר יראה עילאה זו איתא בהרמ״ז ר״פ וישב ופ׳ אחרי שהוא נמשך מגבורה דעתיק יראה גימ׳ גבורה והוא המלובש במו״ס שמשם המשכת בחי׳ מזלא שהוא מקור המשפיע לתורה שלפנינו דמחכמה נפקת. וע׳ באגה״ק כשהאדם עוסק בתורה דיוקנו עוסק למעלה בתורה היינו התקשרות מזלי׳ של הנשמה במקור התורה ועי״ז נמשך יראה עילאה הנ״ל. עוד יש לבאר ענין זה באופן אחר קצת והוא עפמ״ש בענין שרש העבודה ומצות תלמוד תורה והוא שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה עד שהחכמה וכ״ש שאר בחי׳ הנפש בינה ודעת וז׳ מדות הם רק בחי׳ כלים לעצמיות הנשמה שהיא  למעלה מהשכל, ועד״ז ויותר מזה לאין קץ שאור א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה מהחכמה אלא שמ״מ שורה ומתייחד בחכמה ואורייתא מחכמה נפקת הרי יש בה השראת אור א״ס ב״ה שלמעלה מהחכמה וע״י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה עי״ז יהיה ג״כ גילוי אור א״ס שלמעלה מהחכמה שהוא שורה בחכמה שבתורה יהיה גילוי ממנו לבחי׳ הנשמה שלמעלה מהחכמה כו׳ שהחכמה מתאחדת עם הנשמה אף שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה כנ״ל. ולכן ע״י עסק התורה שהוא התקשרות שכל האדם בחכמתו של הקב״ה עי״ז גם עצמיות הנשמה שלמעלה מהחכמה והשכל תתכלל ממש בעצמיות אור א״ס ב״ה שלמעלה גם מהחכמה עילאה כו׳ וכמ״ש מזה באריכות בביאור ע״פ ולא תשבית מלח. וזהו אם אין חכמה אין יראה דא״א להיות גילוי זה במזלייהו ועצמיות הנשמה שממנו נמשך היראה עילאה הנ״ל אא״כ ע״י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה משום דהוי׳ בחכמה וכנ״ל ממשל קריאת שם נפש המשכלת: ד אך כדי לבוא למעלה ומדרגה זו להמשיך בחי׳ חכמה עילאה מקור התורה שבה מלובש אור א״ס ב״ה ממש ומיוחדת עמו ביחוד גמור להיות גילוי זה למטה בעסק התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות בבחי׳ יראה וחרדה גדולה ע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה. והיא בחי׳ יראה תתאה בקיום המצות מעשיות בפועל ממש. כי הנה המצות הן מצות המלך ובקיומם מקיים שום תשים עליך מלך ויראה זו היא הכנה להמשיך על ידה גילוי אור א״ס ממש המלובש בח״ע שע״י עסק התורה. וזהו קדשנו במצותיך תחלה ואח״כ ותן חלקנו בתורתך. והענין כי פ׳ קדשנו הוא לשון קידושין ואירוסין וכמ״ש וארשתיך לי לעולם והיינו ע״י המצות. שכמו הקדושין הם ע״י שנותן הטבעת באצבע הכלה שהיא בחי׳ חיצוניות בלבד ועי״ז היא מתקדשת לו ונקנית לו בביאה שהיא המשכה פנימית. כך המצות הגם שהם בחי׳ חיצוניות ולבושים להנפש מ״מ בהם ועל ידם נעשה בחי׳ קדושין להיות שום תשים עליך מלך בבחינת חיצונית והייתם קדושים לאלקיכם ובזה ותן חלקנו בתורתך, בתורתך דייקא שתהא שורה ומתגלה המשכת ח״ע בבחי׳ פנימית בבחי׳ זיווג ויחוד ממש. וכמארז״ל ע״פ וביום חתונתו זה מ״ת שהיא בחי׳ חתונתו ממש, ולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו כי א״א להמשיך בחי׳ התורה במקורה ושרשה שהיא ח״ע בבחי׳ פנימית בלי קדימת המצות בבחי׳ יראה תתאה בחי׳ חיצוני׳. וזהו שארז״ל שאחר שקיבל עליו עומ״ש יקבל עליו עול מצות כי א״א להיות קיום אמיתי לקבלת עומ״ש שבפרש׳ ראשונה להיות עי״ז ודברת בם בשבתך בביתך כו׳ כ״א ע״י עול מצות המלך שהם בחי׳ קדושין כנ״ל: אך הנה כ״ז הוא דרך וסדר העבודה להקדים יראה תתאה בקיום המצות תחלה אם אין יראה אין חכמה. ואח״כ אם אין חכמה אין יראה דהיינו המשכת ח״ע בעסק התורה שבה מלובש ומיוחד יחוד אור א״ס ב״ה עד שתפול עליו אימה ופחד בבחי׳ מזלייהו. וסדר העבודה זו היא שייכא אחר שכבר ניתנו תורה ומצות לישראל. אבל בשעת מ״ת שעדיין לא היו ישראל מצווים על המצות מאין היתה המשכת התורה ח״ע בגילוי א״ס ב״ה ממש. אך ע״ז נאמר וירד ה׳ על הר סיני שהיתה אתערותא דלעילא ברצון ית׳ מאליו ולצורך שעה. רק שמ״מ ישראל הבינו מעצמם שא״א להיות קביעות זו לדורות אלא ע״י קיום המצות ולכך הקדימו נעשה לנשמע שא״א להיות נשמע הוא המשכת התורה בבחי׳ פנימית אלא ע״י נעשה בחי׳ עשיית המצות להיות כלים ומשכן להשראה והמשכה זו. וזהו שארז״ל מי גילה רז זה כו׳ שהיה באמת בחי׳  רז שהוא בחי׳ העלם שהרי הגילוי היה בהמשכת התורה בלי קדימת המצות. אלא שישראל הבינו הסוד שהיה בהעלם: ה אך כח גילוי זה שבמ״ת להיות גילוי רצון העליון ב״ה מלובש בח״ע למעלה מסדר ההשתלשלות וסדר קביעות העבודה הוא ע״י ספירת העומר ז׳ שבועות תספר לך מהחל כו׳. והענין כי הנה פי׳ ענין ספי׳ העומר הוא כי פי׳ ספירה הוא מלשון הארה. והיינו הארות והמשכות אל העומר שהוא מן השעורים מאכל בהמה דהיינו חיות הנפש הבהמית בז׳ מדות הטבעיות המתפשטות ממנה וצריך להאיר אותן ולזככן שתהיינה נכללות במדות דקדושה לך ה׳ הגדולה כו׳ בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא. והיינו ע״י המשכת היום יום שהוא המשכות ח״ע ב״ה שהוא אור וזרע זרוע המהפכים כו׳ ומעט אור דוחה הרבה חושך כו׳. וזהו מהחל חרמש בקמה. חרמש מל׳ החרם תחרימם. קמה הן המדות שהן קמות וגם נצבות על עמדן במעמד קיום וחזק בתקפן בטבען כתולדותן שצריך להניף עליהם חרמש בחי׳ החרם תחרימם להכריתן ולהכניען תחת הקדושה. והנה כל הז׳ שבועות הם בבחי׳ מלחמה של נפש האלקית עם היצר הרע ונפש הבהמית להיות אתכפיא ואתהפכא והוא מבחי׳ השתלשלות מחכמה ולמטה כי בחכמה אתברירו. אך אחר גמר המלחמה שגמר ונצח כל השונאים הן ז׳ מדות הטבעים לכבשן ולהכניען אזי מאליו וממילא מתגלה רצון העליון ב״ה שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות שהוא הסוכ״ע והוא השוה ומשוה כו׳. ובבחי׳ זו לא שייך שום מלחמה כי נעשה הכל א׳ ומרה״ר נעשה רה״י ליחודו ית׳ וכמשל איברי הגוף שהם בהתחלקות לאיברים פרטים לפי מזגם ותכונתם כח הראיה בעין כו׳ וזה ראש וזה רגל כו׳ מ״מ מתאחדים והיו לאחדים וכולם נשמעים לרצונו. כך עד״מ בהתגלות רצון העליון ב״ה כולם נכנסים תחת יד הקדושה ביחוד גמור בלי שום פירוד ח״ו. וז״ש ועשית חג שבועות לה׳ אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כו׳ ולא כתיב נדבת לבך שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב ויש מי שאוהב כו׳. ועדיין אין זה בחי׳ ביטול ממש. ובגילוי רצון העליון ב״ה בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב שאין הלב כלי קיבול להיות נתפס ומורגש בתוכו הרצון העליון ואזי נק׳ נדבת היד אשר תתן מאליה ומעצמה. כאשר יברכך ה׳ אלקיך כלומר כאשר נמשך מלמעלה. ולכן כתיב בשתי הלחם שהקריבו בשבועות חמץ תאפינה. כי חמץ הוא לשון התנשאות ובפסח אסור החמץ שיש לזה יניקה לקליפות וסט״א גבהות וגסות הרוח כו׳. משא״כ בשבועות שנזדככו המדות הטבעיות ועולות להיות נכללות בקדושה הרי אין ההתנשאות אלא בבחי׳ הקדושה שזו ההתנשאות היא כמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ ואין שם יניקה לקליפה וסט״א כלל. מחמת גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות. וזהו תכלית נתינת התורה לישראל כדי שיהי׳ גילוי זה שלמעלה מעלה מהשתלשלות למטה בבחי׳ וסדר ההשתלשלות בעסק התורה: וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה כדי לאמר אנכי ה׳אלקיך כי גילוי אנכי הוא מהותו ועצמותו שלמעלה מעלה מגדר השתלשלות להיות בבחי׳ הוי׳ אלקיך ממש הוא ע״י התורה וכמ״ש בק״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו׳. אך גילוי זה הוא בבחי׳ מזלייהו דחזי וצריך להקדים עול מצות. וע״ז רומז פ׳ שניה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו׳. שמבלעדי המצות אין קיום להמשכ׳ התורה כנ״ל (ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו):

==במדבר,  י״ח==

 ביאור על הדברים הנ״ל. להבין שרש המצות. הנה כתיב וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הוא בחי׳ יראה ופחד גדול עד מאד שאין כלי הנפש יכולה להכיל בתוכה את היראה הגדולה הזאת ונשאר בבחי׳ מזל שהוא בחי׳ מקיף וכמ״ש בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. (לפי זה נ׳ דר״ל שאין כח בנפש להכיל המראה והגילוי ונשאר בבחי׳ מזל ומקיף אבל החרדה והיראה מתפשטת גם בפנימי׳ כדמוכח מחברי דניאל. וכה״ג מבואר במ״א דכשמתפללים בעשרה יתפעל האדם יותר מחמת דאכל בי עשרה שכינתא שרי׳ וההשראה בבחי׳ מקיף על האדם רק מזלייהו חזי ומ״מ מתפשט עי״ז הארה בפנימית ג״כ שמתפעל יותר באהוי״ר) וארז״ל דאע״ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי פי׳ מזלייהו בחינת חי׳ ויחידה שבנפש. כי הנה בנפש יש נר״נ יחידה חיה (ברבות בראשית ס״פ י״ד). בחי׳ נר״נ הוא בחי׳ התלבשות אורות בכלים שהשכל שורה במוח כו׳. משא״כ בחי׳ חי׳ ויחידה אין להם בחי׳ כלי בנפש להשראתם ונק׳ בחי׳ מזל והגם שחכמה הוא ראשית הגילוי היינו בחי׳ יסוד אבא הארה בעלמא מבחי׳ אבא בא לידי גילוי והתלבשות. אבל עצמיות אבא טמיר ונעלם. וז״ש והחכמה מאין תמצא שעצמיות חכמה היא בחי׳ אין אלא שתמצא שיסוד אבא הוא מתלבש ביסוד אימא שנק׳ בחי׳ יש כמ״ש להנחיל אוהבי יש כו׳ דאו״א תרין ריעין דלא מתפרשין. ושם באימא הוא בחי׳ יש הבנת השכל בחי׳ אורך ורוחב כמ״ש קנה חכמה קנה בינה. ב״פ קנה גימטרי׳ י״ש והיינו בבינה ומשם לז״א בחי׳ הגילוי ביותר מדות אהוי״ר. וע״פ הנ״ל יובן ג״כ למעלה שבחי׳ כתר נקרא אין לפי שבחי׳ הכתר פנימיותו הוא בחי׳ מל׳ דא״ס למעלה מבחי׳ גילוי בכלים המלך המרומם לבדו כו׳ אין ערוך כו׳ כחשיכה כאורה ונקרא ג״כ בחי׳ מזל ומקיף כו׳: ב והנה ארז״ל אם אין יראה אין חכמה פי׳ אם אין יראה הוא בחי׳ יראה תתאה עול מצות כי גילוי המצות הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחי׳ מקיף שבחי׳ מלך על עבדיו הוא בחי׳ התנשאות עליהם ואין ערוך אליו והוא ענין מל׳ דאצילות עתיק לבריאה כו׳ שהוא בחי׳ כתר ומקיף ועי״ז מצד רוממותו והתנשאותו עליהם וכל צבא השמים לך משתחוים בבחי׳ ביטול ובחי׳ התנשאות זו הוא בבחי׳ מקיף עליהם ולא בבחי׳ א״פ כמו שאין קשר וחיבור למלך עם עבדיו וכמ״ש המלך המרומם כו׳. וכך למעלה מעלה בחי׳ מל׳ דא״ס כתר לנאצלים היא ג״כ בחי׳ מקיף לאצילות. וכמ״ש בתיקוני זהר כתר עליון איהו כתר מל׳ ואיהו קרקפתא שבחי׳ כתר ובחי׳ מל׳ הוא ענין א׳. כי הנה הכתר היא על הראש ואין לה ערך ושייכות כלל לעצם הראש. וכמ״כ בחי׳ מל׳ הוא בחי׳ התנשאות ואין ערוך בחי׳ מקיף כו׳. ומה שלפעמים נקרא מל׳ בשם לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש היינו ג״כ בבחי׳ לבוש ומקיף ולא בבחי׳ התלבשות פנימי׳ וזהו בחי׳ קרקפתא מקיף כו׳ וזהו בחי׳ קרקפתא עצם הגלגולת שהיא למעלה על הראש ואין לה קשר וחיבור עם המוחין שהמוחין מחי׳ את הגוף ע״י עורקים וגידים המסתעפים בכל הגוף אפי׳ ברגל שבחי׳ הקרקפתא היא בחי׳ כתר אלא שהיא בחי׳ חיצוני׳ הכתר. ובזה יובן שלפעמים נקרא תורה ומצות ז״א ונוק׳ כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור (ע׳ זהר ח״ב קס״ו ב׳) שהוא בחי׳ ו״ה שבשם הוי׳ ומצינו ג״כ שהמצות הם בכתר תרי״ג ארחין תר״ך עמודים אותיות כת״ר וכן מצינו שהמצות הם בז״א רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא שהוא בחי׳ ז״א כו׳. (נמצא יש כאן ג׳ קושיות. הא׳ דלפעמים משמע שהמצות גבוהים מהתורה והוא שהמצות הם בכתר ותורה מחכמה נפקת. ולפעמים משמע שהתורה גבוה ממצות  שהתורה בז״א ומצות בנוק׳. הקושיא הב׳ דפעמים משמע שתו״מ שרשם בזו״נ ולפעמים משמע ששרשם בכתר וחכמה כנ״ל. הג׳ קשה עוד דפעמים משמע שהמצות שרשם בז״א כנ״ל דרמ״ח פקודין כו׳. וזהו שלא כב׳ משמעות דלעיל ששרש המצות בכתר וג״כ במל׳ כנ״ל) אך הענין שיש בחינת אברי׳ הפנימי׳ ואברים החיצונים. והנה אברים הפנימים מקבלים חיותם מן המוחין שבראש ע״י עורקים וגידי׳ כו׳. ולכן יש להם קשר וחיבור זה עם זה. בחי׳ אברי׳ הפנימי׳ הוא בחי׳ המדות שהם לפי ערך השכל וכמ״ש לפי שכלו יהולל איש. שההתפארות וניצוח וכן כל המדות הוא עפ״י הוראת השכל משא״כ אברים החיצונים אין מתקשרים זה עם זה במוח שבראש. אבל מתקשרים עם עצם הגולגולת שיורד ונמשך ומתחבר בח״י חוליות שבשדרה ומשם לגיד הנשהושם מת פצל החוט ויורד לירכין וכמ״ש ויגע בכף ירכו שכל האברים החצונים מתחברים בעצם הגלגולת שבראש. ועפ״י הנ״ל יובן ענין המצות שהן מצות המלך היינו בחי׳ חיצוניות האברים ורמ״ח פקודין רמ״ח אברין היינו פנימיות האברים שהוא בחי׳ ז״א בחי׳ התורה. והגם שהמצות הן למטה במל׳ מצות המלך (ונמשך מחיצוניות האברים דז״א כדלקמן). למטה מבחי׳ תורה (שהוא פנימי׳ האברים דז״א) עכ״ז בשרשן הן למעלה היינו מבחי׳ קרקפתא עצם הגלגולת למעלה מן המוחין שהוא בחי׳ התורה דאורייתא מחכמה נפקת ואו״א מוחין לז״א בבחי׳ השתלשלות א״פ. (וכנ״ל במשל דפנימי׳ האברים מתקשרים במוח כן פנימי׳ האברים והכלים דז״א מתקשרים באו״א. וזהו בחי׳ אורייתא דמחכמה נפקת ומתלבשת בפנימית ז״א. וחיצוני׳ האברים מתקשרים בגלגלתא וזהו שרש המצות ששרשן בגלגלתא. ובהתמשכותן למטה מתלבשים דוקא בחיצוני׳ האברי׳ למטה מבחי׳ התורה שהוא פנימי׳. שכל דבר הגבוה יותר יוכל להתלבש למטה יותר עמ״ש במ״א ע״פ וייצר את האדם עפר כו׳ וכן ממשל כח הראיה שמתלבש בעשי׳ גשמיות משא״כ כח השמיעה. וז״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי חד וז״ל ובזה יובן היות המצות במל׳ והתורה בז״א הגם שלמעלה בא״א המצות הן בגלגלתא ושרש התורה מח״ס אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן יעו״ש) ומה שמצינו מצות בבחי׳ ז״א. כי הנה מל׳ לית לה מגרמה כלום רק שהיא עשיראה דכולא. כי ז״א הוא ט״ס מכתר עד מל׳ או מחכמה עד מל׳ ועד בכלל. וכל א׳ כלולה מט׳ הרי פ״א. ובכל א׳ יש ג׳ בחי׳ ראש תוך סוף שהוא חב״ד חג״ת נה״י כי בכל ספירה בפרט יש עצם המדה שהיא בחי׳ חג״ת. ושכל וטעם המדה בחי׳ חב״ד. ונה״י שהוא השפעה עד״מ בחי׳ הניצוח טעם הניצוח ועצם הניצוח והשפעת הניצוח שמתלבשת בבחינת המעשה בבחינת גילוי והוא בחינת עשיראה דכולא. וטעם המספר רמ״ח אברים הוא בז״א ג״פ פ״א עולה רמ״ג וה״ח המגדילים רמ״ח. ובחי׳ המל׳ עשיראה דכולא שממל׳ דחסד נעשה חסד שבמל׳ וממל׳ שבגבורה גבורה שבמל׳ שהוא בחי׳ חיצוני׳. [ומתורצים כל הקושיות דלעיל בענין שרש התורה ומצות. אך ביאור ענין מהות שרש המצות בכתר ואיך אח״כ הם בזו״נ. הענין כמו במצות שאנו עושים יש ב׳ בחי׳ מעשה המצוה. וענין רצון העליון שבה שהשי״ת רוצה שנעשה המצוה שנניח תפילין ונתעטף בציצית כמ״כ יובן שרש המצות בכתר היינו בחי׳ רצון העליון שבמצות. ושרשן בחיצוני׳ אברים דז״א הם תקון אברים דז״א שרצון העליון של המאציל ב״ה לתקנם ע״י רמ״ח מ״ע שאנו מקיימים כו׳ כמ״ש במ״א בענין פ׳ ציצית במ״ש ועשיתם את כל מצותי. וכן מובן ממ״ש באגה״ק ד״ה להבין מ״ש בפע״ח דבזה״ז כו׳ שכל המצות לתקן רמ״ח אברים דז״א ע״י המשכת אור א״ס ב״ה כו׳ וחפץ עליון להמשיך האור כו׳ כגון בצדקה וגמ״ח נמשך הארת א״ס ב״ה לחיצוני׳ הכלי דחסד דז״א ובקיום הדינים בחיצוני׳ גבורה.  וברחמים כו׳ יעו״ש. ומשם משמע דענין רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דז״א היינו חיצוני׳ הכלים ששם שרש המצות. וכן במעשה הרמ״ח אברים שנמנו שם במשנה (ספ״ק דאהלות) הם הכל חיצונית האיברים ולא אברים הפנימיים דדוקא אברים החיצונים שיש בהן עצמות נק׳ אברים שם, משא״כ האברים הפנימיים שאין בהם עצם אינן נקראים אברים לענין טומאה והם כשאר בשר שאינו אבר והיינו כי עצמות מלשון עצמיות שהוא בחי׳ עצם ומהות הדבר ועמ״ש במ״א ע״פ הרע״מ פ׳ שופטים (דער״ה ע״א) ואמאי בגרמין יתיר מבשרא כו׳ וגם כי עיקר כח המעשה שבאדם הוא ע״י אברים החיצונים כח התנועה לעשות כל דבר ביד וכח ההילוך ברגל כו׳. והא דמצות הן במל׳ מצות המלך לפי שהמל׳ נמשכת מחיצונית ז״א כנ״ל שהיא עשיראה דכולא והתורה שהיא בז״א היינו המוחין ופנימי׳ האברים מיהו כאן משמע דרמ״ח פיקודין רמ״ח אברים היינו פנימית ז״א ולא קאי אמצות כ״א על התורה ועכ״פ הכוונה א׳ דהמצות הם בחיצונית ז״א ובמל׳ עשיראה דכולא ושרשן מגלגלתא. ובזה מתורץ ג׳ המקומות שבהן המצות פעם בגלגלתא ופעם בז״א ופעם במל׳ דהכל אמת. והתורה היא פנימית ז״א ושרשה מח״ע ומתורץ ג״כ דבשרש התורה ומצות הרי מצות גבוהים גלגלתא למעלה ממוחא. ולמטה התורה גבוה כחותם המתהפך ונעוץ תחב״ס]: ג וזהו מה שמצינו משנה תורה היא בחי׳ מל׳ מלשון משנה למלך בחי׳ גילוי כתר מל׳ וידבר משה כו׳ משא״כ בספרים הראשונים וידבר ה׳ כו׳ בז״א. וגם במל׳ היינו בחי׳ חיצוני׳ ז״א עשיראה דכולא בחי׳ מל׳ שבז״א שמהם נעשה בנין הנוק׳ כו׳ ושרשן למעלה היא בחי׳ קרקפתא בחי׳ כתר (ע׳ בזהר ח״ג דרס״א ודף ז׳ א׳ בענין משנה תורה. וע׳ בח״א פ״ז ב׳. ובמק״מ שם בפי׳ אלא חד כו׳). וזהו אם אין יראה אין חכמה. שממטה למעלה צ״ל תחלה בחי׳ יראה תתאה. מצות המלך בחי׳ חיצונית. ומזה יעלה ויבא לבחי׳ חכמה בחי׳ פנימיות ואח״כ אם אין חכמה אין יראה בחי׳ יראה עלאה שהוא כתר ומזל כנ״ל. וכל זה הוא סדר ההשתלשלות אבל במ״ת שעדיין לא נצטוו על המצות הי׳ גילוי הארת הכתר שלא כסדר המדרגות ע״י יראה תתאה תחלה. אלא ע״י ספירת העומר. ואף שעדיין לא נצטוו על סה״ע מ״מ ע״י השבעה שבועות עצמן שהן בחי׳ יצ״מ ממ״ט שערי טומאה למ״ט שערי קדושה שהוא בחי׳ אתכפייא ואתהפכא בבחי׳ פנימית המדות להפכן מן הקצה אל הקצה. וכמ״ש בכסף משנה פ״ז מה׳ תמידין בשם הראשונים דבקמה קרי ביה בקומה בחי׳ קומה הוא מדות דקליפה בחי׳ יש וקומה שלימה להפכן להיות נכללים במדות דקדושה ע״י ספירת העומר היום יום גימטרי׳ ז״ן ע׳ בכוונת בהמ״ז גבי כי הוא אל ז״ן וגימטרי׳ אל הוי׳ ביצירה כי ביצירה הוא שרש ומקור המדות דקליפה וע״י התהפכות מדות דקליפה במדות דקדושה בבחי׳ פנימית הנה עי״ז מאליו וממילא נתגלה שער החמשים בחי׳ כתר וכמ״ש וירד ה׳ על ה״ס שנתגלה בחי׳ הכתר ממילא ומתחלק לשנים חצי לנוק׳ וחצי לז״א בחי׳ אין שבחכמה (דהיינו בחי׳ מו״ס שבכתר שרש התורה זהו נמשך לז״א). וחיצונית כתר בחי׳ קרקפתא לנוקבא. וזהו ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך אשר תתן ולא כתיב נדבת לבך כי נדבת הלב היינו בחי׳ ז״א שנק׳ לב לפי שמקבל הארת ל״ב נתיבות החכמה בבחי׳ פנימית. אבל בשבועות הארת הכתר מתגלה גם בבחי׳ חיצוניות. וזהו נדבת ידך חיצוניות היד כאשר יברכך ה׳ אלקיך הארת הכתר (וכדלעיל דדוקא חיצונית האברים מתקשרים בגלגלתא והוא בחי׳ מל׳ מצות המלך נדבת ידך כו׳. ומתן תורה כולל ב׳ בחי׳ תורה ומצות. וזהו ב׳ הכתרים חצי לז״א בחי׳ תורה וחצי לנוק׳ בחי׳ מצות ולפי דשרש המצות גבוה בגלגלתא ע״כ הזכיר נדבת ידך). וזהו שארז״ל בשעה שהקדימו ישראל  נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה רז זה לבני פי׳ שהבינו ישראל מעצמם שההארה שהיה אז במ״ת גילוי הכתר ממעלה למטה אינה קביעות הלכה לדורות בלתי ע״י קדימת עול המצות ת חלה נעשה ואח״כ נשמע כו׳. ולכן כתיב בשתי הלחם דשבועות חמץ תאפינה כי בכל הקרבנות נאמר בו כי כל שאור וכל דבש כו׳ לפי ששאור הוא בחי׳ התנשאות ויכול להיות אחיזה ויניקה לחיצונים משא״כ בשבועות הארת הכתר בחי׳ התנשאות המתנשא כו׳ כתיב חמץ תאפינה שאין לחיצונים שם שום אחיזה ויניקה כלל (ע׳ מענין וידבר כו׳ אנכי כו׳ בזהר ח״ג קי״א ב׳ י״א סע״ב ח״א פ״ז ב׳ פ״ט סע״א ח״ב פ״ג ב׳ כ״ה ב׳ ו׳ א׳):

במדבר, י״ט

דרוש לשבועות ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם. ופי׳ במדרש רבה ר״פ בראשית אמון פדגוג האיך מה דאת אמר כאשר ישא האומן את היונק והוא לשון פרנסה וכן הוא עוד ברבות משפטים פ״ל. והענין כי משה רבינו ע״ה אמר להקב״ה כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק כו׳ מאין לי בשר כו׳ והיינו לפי שהיה במדרגה גבוה מן המים משיתיהו עד שהיה כבד פה לגבי תשבע״פ וכבד לשון לגבי תשב״כ [ועמ״ש מזה בפ׳ בשלח בד״ה להבין ענין לחם משנה] ולכן אמר מאין לי בשר שאין זה בערכו כלל. [ועמ״ש מזה בפ׳ בהעלותך] רק המן ירד בזכותו מזונא דחכמתא, אבל התורה משבחת א״ע במעלה יתרה שיכולה היא לירד ממעלתה הגבוה והרמה להיות אמון שהיא רועה ומפרנס נש״י כנודע שהתורה נק׳ מזון לנפש ולכן נק׳ התורה לחם כמ״ש לכו לחמו בלחמי. וזהו כאשר ישא האומן את היונק. דר״ל שמפרנסו בלחם אחר ימי יניקה דאם ר״ל שמניקו מהו שאמר כאשר ישא האומן כו׳ מאין לי בשר כו׳. והנה גילוי בחי׳ זו להיות התורה בבחי׳ לחם הוא בשבועות זמן מ״ת שהקריבו שתי הלחם לחמו בלחמי תשב״כ ותשבע״פ כי בימי הספירה הם ימי יניקה כי לידת נש״י הי׳ בשביעי של פסח ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים שנמשכו מההעלם אל הגילוי ומשביעי של פסח עד שבועות מ״ד ימים הם בבחי׳ יניקה דהיינו הגדלת המדות חסד שבחסד כו׳ עד״מ שהחלב מגדל אברי הולד וכך ימי הספירה הם המשכות ימים עליונים היום יום כו׳ לעומר שעורים שהוא מאכל בהמה הוא מקור וחיות הנפש הבהמית של האדם [כי הנשמה ונפש אלקית א״צ תיקון לעצמה כו׳] להפוך כל המדות שבה שתהיינה לה׳ לבדו ולא תחללו כו׳ יום ראשון חסד שבחסד כו׳ והיינו בחי׳ גידול של המדות שבנפש הבהמית והעלאתן ממטה למעלה ע״י בחי׳ המשכת מוחין מלמעלה ונק׳ בע״ח מוחין דיניקה, וכמ״ש במ״א ע״פ ולבן שינים מחלב, וזו היא המשכה עליונה מלמעלה מן הימים העליונים הנמשכים במ״ד ימי הספירה עד״מ דם נעכר ונעשה חלב. כך ע״י אתכפיא שהאדם מזכך מדותיו נמשך הגדלת המדות. אך אין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן שבבחי׳ יניקה עדיין לא נכנס בו דעת עד שיטעום טעם לחם היא בחי׳ התורה שנתנה אחר ימי הספירה בשבועות ואזי הקריבו בו שתי הלחם והוא מזון לנפש האלקית לכו לחמו בלחמי והקרבה זו צריכה להיות ממושבותיכם בחי׳ ישיבה היא בחי׳ ק״ש כי תפלה בעמידה וק״ש בישיבה בעולם הבריאה ששם הוא היחוד שבק״ש יחודא עלאה או״א שא״א לנו להשיגו באצי׳ [וכמ״ש בפע״ח שער הק״ש פ״ד]. ופי׳ הכתוב ממושבותיכם מבחי׳ ק״ש במס״נ תביאו לחם כו׳ תוכלו להמשיך בחי׳ התורה להיות  לכם בבחי׳ לחם הגורם להמשיך בחי׳ הדעת וההשגה. וזהו ואהיה אצלו אמון: ב ואח״כ ואהיה שעשועים שע״י בחי׳ אמון הוא המשכת בחי׳ לחם ומזון להיות הדעת וההשגה עי״ז אח״כ נמשך גילוי בחי׳ השמחה והשעשועים. והנה ביאור ענין השמחה והשעשועים המתגלים ע״י הדעת וההשגה. יובן במ״ש זמירות היו לי חקיך כו׳ ואמרז״ל [במדרש רבה. ובתנחומא ובגמרא פ״ז דסוטה דל״ה ע״א] שנענש דוד על שקרא ד״ת זמירות ואמר לו הקב״ה זמירות קרית להו הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו והוא הביא את הארון בעגלה. והענין הוא כי פי׳ וביאור מלת זמירות הוא כמו זמר וניגון שמזמרים ומנגנים ניגון א׳ כמה פעמים אע״פ שהכל עריבות ומתיקות א׳ מ״מ כשערב לו לאדם איזה ניגון וזמר יכול לזמר ולנגן אותו כמה פעמים. וכך היה לי חוקיך חוקים נק׳ מצות שאין בהן טעם כמו פרה אדומה ושעטנז כו׳ כלומר שהגם שאין למצוה זו שום טעם ודעת בשכל המושג ומובן מ״מ ערב ומתוק לחיכו עד מאד והיינו לפי שאף גם אם אין טעם ודעת מלובש בהמשכת מצוה זו למטה בהתלבשותה בגשמיות מ״מ יסודתה בהררי קדש הוא מבחי׳ רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ טעם ודעת הנמשך מבחי׳ ח״ע והחכמה מאין תמצא שהיא נמשכת מבחי׳ אין הוא בחי׳ רצון העליון ב״ה כי הנה החכמה נק׳ עדן שהוא עונג הנשמות בג״ע בשכל הנבראים המשכילים בגדולת א״ס ב״ה ונהנים בהשגתם תענוג נפלא עד אין קץ ע״ד שאמרו בגמ׳ על אלישע אחר מוטב דלידייני׳ כו׳. והנה אף שבספרים נזכר רק ב׳ בחי׳ ג״ע תחתון ועליון. אבל באמת יש הרבה מיני ג״ע זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית גבוה מעל גבוה כו׳, וע״ז רמזו רז״ל ת״ח אין להם מנוחה לא בעוה״ז ולא בעוה״ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל כו׳ אלא שהספרים לא דברו מהם רק מהב׳ מיני ג״ע ג״ע עליון ותחתון. אבל בג״ע העליונים עד רום המעלות לא שלחו את ידם וכל עדן שלמעלה מעלה עד רום המעלות הכל נק׳ בשם חכמה כי העונג שבהם הוא לפי ערך ההשכלה וההשגה ויש השגה למעלה מהשגה עד רום המעלות. אך כל בחי׳ השגה ותענוג מריש כל דרגין כו׳ אינו אלא בבחי׳ זיו. וכמארז״ל ונהנין מזיו כו׳. וזהו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו. קדושים אלו הנשמות וקדושים בכל יום יהללוך סלה בלי הפסק בהשגה למעלה מהשגה כי ת״ח אין להם מנוחה כו׳. וכל ההילול והשבח הזה אין זה אלא ישתבח שמך בחי׳ שם בלבד בחי׳ זיו כו׳ (כמ״ש מזה בד״ה את שבתותי תשמרו) ושמו בגימ׳ רצון שהרצון הוא למעלה מעלה מבחי׳ חכמה והחכמה היא הנמשכת מבחי׳ הרצון שכך עלה ברצונו להתלבש בבחי׳ חכמה. ולזאת הרי בחי׳ החכמה בטילה כאין לגבי בחי׳ רצון העליון ב״ה המתלבש בה ואין ערוך אליו וזהו ענין הזמירות שקרא דוד לד״ת לבחי׳ החוקים שעם היות שאין בהם טעם היינו לפי שנמשכו ונלקחו מרצון העליון ב״ה שהוא למעלה מההשגה והטעם. ומ״ש אורייתא מחכמה נפקת נפקת דייקא. אבל יסודן למעלה מהחכמה תר״ך עמודי אור עד״מ העמוד שמחבר הגג עם הרצפה. כך המצות נשפלו למטה. אבל שרשן גבוה מאד נעלה ע״כ היה שמח שמחה גדולה בעסק התורה ומצות ע״י התבוננות זו שהם רצון העליון וע״כ קראן זמירות שהן היו לו כמין זמר שמנגנגין זמר א׳ בהם כמה פעמים מגודל המתיקות שבו. כך עם היות שכל המצות כולן הן רצונו ית׳ והרי זהו שבח אחד לכל המצות שבכולם מתלבש רצה״ע ב״ה מ״מ היה מתענג ושמח בכל א׳ כמו שמתענגים ושמחים בעריבות ומתיקות הניגון והזמר שניגון וזמר א׳ מנגנין ומזמרים כמה פעמים מאחר שהוא זמר יפה מאד וזו היא שמחה של מצוה. דהיינו מחמת  עוצם גדולת המצוה עצמה כי גבהה מעלתה מאד שהוא הוא רצה״ע ב״ה שלמעלה מהחכמה שהוא בחי׳ עדן ותענוג והשגה נפלאה עד אין קץ מריש כל דרגין כו׳. אך מ״מ נענש דוד ע״ז לפי שעדיין לא הגיע לתכלית השבח העיקר שבתורה ומצות ומעלתן העצמי׳ שהרי לא שבח אותן אלא בבחי׳ רצה״ע ב״ה המלובש בהן. והנה הרצון הוא עדיין בבחי׳ מעלת ומדרגת חיצונית שלהם. וכמ״ש וראית את אחורי ופני לא יראו. אבל פנימיותן ועיקרן הוא הוא עונג העליון ב״ה שהוא פנימית הרצון כידוע וע״ז נאמר אחור וקדם צרתני ועד״מ מבשרי אחזה שהתענוג הוא עיקר המכוון והרצון הולך אחר התענוג שמחמת שיש נחת רוח ותענוג לפניו לכך הוא רוצה וחפץ בכך. ולכן נק׳ הרצון בחי׳ אחוריים ובחי׳ חיצונית לגבי העונג העליון ב״ה המלובש בו וע״ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו שאין פנימית העונג מתגלה כ״א בחי׳ הרצון בלבד כמו שאינו נראה ונגלה באדם לזולתו רק בחי׳ רצון בלבד כשמגלה לו רצונו להיות כך וכך. אבל פנימית העונג המלובש בו והמכוון מזה איזה עונג ונחת רוח לפניו מזה לא ניתן להתודע ולהגלות ועונג זה הוא המלובש במצות שהן רצונו ית׳. וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר מלשון באשרי כי אשרוני שהוא לשון הילול ושבח והוא על עוצם ריבוי התענוג שיש בזה כדי להלל ולשבח מאד ובבחי׳ זו נאמר באשר וטובל בשמן רגלו שבבחי׳ רגלו בלבד הוא מלובש בבחי׳ שמן היא בחי׳ ח״ע כו׳: ג והנה ההפרש שבין בחי׳ אחוריים לבחי׳ פנים מבשרי אחזה שבעורף אין בו התחלקות אברים שעור א׳ מכסה את כולו. משא״כ בבחי׳ פנים נראה ונגלה ציור התחלקות האיברים עינים לראות אזנים לשמוע כו׳ ותענוג שבבחי׳ ראיה הוא בחי׳ אחרת משמיעה כו׳. כך הוא למעלה כביכול שבחי׳ רצון העליון ב״ה נק׳ בחי׳ אחוריים ואין בו שום התחלקות ולכך הרצון המלובש במצות כולל כל המצות בשוה שכולן הן בחי׳ רצונו ית׳ והרי זה שבח א׳ לכולן אלא שהוא שבח גדול מאד כנ״ל שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה כו׳ ולכן נק׳ העונג והשמחה הנמשך מזה בשם זמירות כמו זמר שמנגנים ניגון א׳ היפה מאד הרבה פעמים כנ״ל. אבל העונג העליון ב״ה המלובש במצות יש לכל מצוה תענוג פרטי כי העונג היא פנימי׳ המכוון המלובש ברצון ואין פנימית המכוון המלובש ברצון מצוה זו מלובש ברצון מצוה אחרת כי לכל מצוה יש כוונה אחרת כנודע. וכמו עד״מ בפנים הרי התענוג שבראי׳ המלובש בעינים אינו דומה כלל להתענוג שבשמיעה שבאזנים וכן תענוג שבטעמים חיך אוכל יטעם כו׳ כל מין תענוג הוא מהות אחר. כך בחינת עונג העליון הנמשך ומתגלה ע״י המצות בציצית תענוג מיוחד ומשונה מהתענוג שבמצוה אחרת וכן בתפילין כו׳ ובכל המצות. ולא כמו מעלת הרצון שהוא מדרגה אחת לכולן (ועמ״ש בד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת בפי׳ דרכיה דרכי נועם), ולכן במ״ת דכתיב פנים בפנים דבר ה׳ שהי׳ גילוי בחי׳ פנים עליונים שהוא עונג העליון ב״ה המלובש בתורה ומצות. הנה אמרז״ל על כל דבור פרחה נשמתן לפי שבכל דבור מעשרת הדברות הי׳ גילוי עונג פרטי המלובש בדיבור זה בלבד שאינו דומה לגילוי העונג שבדיבור השני והגורם לזה שזכו ישראל לכך במ״ת היינו משום דכתיב פנים בפנים, שגם מלמטה למעלה היה בבחי׳ גילוי הפנימיות ולא בבחי׳ אחוריים כי גם בתשוקה וכלות הנפש שממטה למעלה יש ב׳ בחי׳ הא׳ כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. דהיינו שמבטל רצונו וחפצו המלובש בגוף ונפש הבהמית ורוצה לדבקה בו ית׳ בתשוקה וצמאון כו׳. אך מ״מ רצון זה ותשוקה זו היא בחי׳ אחוריים שהרי עדיין נפשו האלקית מלובשת בגוף ונה״ב בתענוגות בני אדם אלא שרוצה לצאת מהם ומסכים בהסכמה אמיתית שתתפשט האהבה מלבושיה שבנוגה לדבקה באלקים חיים. אך עדיין לא נתפשטה  האהבה עד שתחפץ בקרבת אלקים בשמחה וטוב לבב מרוב כל ולהתענג על ה׳ אהבה בתענוגים ממש שזהו בחי׳ הב׳ וכמ״ש כלה שארי ולבבי כו׳ והיא בחי׳ ומעלה יתירה שמחה ותענוג בה׳ ממש והיא שמחה של מצוה ונשמח בדברי תורתך וב מצותיך לעולם ועד כי הם חיינו כו׳ ובחי׳ זו הב׳ היא בחי׳ גילוי פנימית וז״ש פנים בפנים דבר ה׳. כלומר שהיו חיבור והתקשרות בחי׳ פנים עליונים בבחי׳ פנים התחתונים שהי׳ התלבשות עונג העליון ב״ה שהוא הוא פנימי׳ הרצון בבחי׳ עונג התחתון שממטה למעלה כלה שארי ולבבי כו׳ בבחי׳ פנימי׳ האהבה בתענוגים להתענג על ה׳ ממש שעי״כ זכו והשיגו העונג העליון ב״ה המלובש בכל מצוה עונג פרטי. ולכן על כל דבור ודבור פרחה נשמתן. וזהו שנענש דוד המלך ע״ה על שלא שיבח את התורה רק בבחי׳ זמירות שהוא מצד בחי׳ אחוריים של המצות ולא שיבח את התורה בבחי׳ זו הפנימי׳ שהיא מעלתן העקרית העצמית, ולכן העונש היה ג״כ מדה כנגד מדה ששכח מעלת התורה שהיא בבחי׳ פנים כי הנה לכך נאמר בכתף ישאו שהלוים היו נושאי הארון והיו כתפיהם לחוץ ופניהם כנגד הארון זה כנגד זה והיינו לפי שצ״ל בחי׳ פנים בפנים כנ״ל וגם הלוחות שבארון הי׳ בבחי׳ פנים לכל צד שהלוחות היו כתובים משני עבריהם שלכל עבר לא נראה רק בחי׳ הפנים והוא נענש ששכח זה ונשאו בפרות על העגלה ומה שנענש שנפל בבחי׳ שכחה היא בחי׳ אחוריים [עמ״ש פ׳ תצוה סד״ה זכור כו׳ לא תשכח] היינו מדה כנגד מדה שלפי שלא שיבח את התורה בבחי׳ פנים אלא בבחי׳ אחוריים שכח מעלת הלוחות שהיו בבחי׳ פנים ונפל לבחי׳ שכחה היא בחי׳ אחוריים. ובזה יובן מ״ש ואהיה שעשועים כי בחי׳ שעשועים הן הן בחי׳ גילוי בחי׳ פנימי׳ דהיינו בחי׳ עונג העליון המלובש במצות שהיא פנימית הרצון משא״כ בחי׳ זמירות הן בחי׳ אחוריים שהוא הרצון כנ״ל [ועמ״ש עוד מענין זה ע״פ ויהי מקץ שנתים ימים ובאגה״ק קרוב לסופו ד״ה דוד זמירות קרית להו]. אך הנה ואהיה כתיב לשון הוה והיינו שצריך להמשיך גילוי והתהוות בחי׳ השעשועים. דבאתאדל״ת תליא מילתא. וזהו יום יום דהיינו בחי׳ ק״ש שאומרים דבר יום ביומו כי בכל יום נעשה בריה חדשה. וע״כ בכל יום צריך לקרות ק״ש ולמסור נפשו באחד בכל יום ואהבת בחי׳ תענוג כו׳ ועי״ז גורם ירידת התענוג עליון שעשוע שבעצמותו שיתלבש בתורה וזהו אני תורתך שעשעתי. שעשעתי הוא פועל יוצא שממשיך השעשועים בהתורה והיינו ע״י אני אותיות אין פי׳ בחינת ביטול היש שעושה מאני אין והיינו שגם בלימוד התורה לא יהי׳ בבחי׳ יש אלא בביטול היש כמ״ש בכל נפשך סמוך לודברת בם כו׳ ועי״ז גורם למעלה להמשיך מהיש לאין דהיינו מיש האמיתי שעשועים העצמיים יומשך הארה בחכמה שהיא בחי׳ אין ממש [והוא ג״כ ההמשכה מבחי׳ אני בבחי׳ אין ע׳ בע״ח שער השתלשלות הי״ס דרך העגולים במה״ב פ״ב בענין אני ואין. ובמא״א אות א׳ ססעי׳ ס״ד מל׳ דא״ק נק׳ אני מתלבשת ברדל״א נקרא אין עכ״ל וע׳ מענין ואהי׳ בזהר ויקהל דרי״ז ע״א והייתי לא כתיב אלא ואהיה כו׳ ור״פ שמיני דל״ה ע״ב ובהרמ״ז שם ובפ׳ אחרי דס״ה ע״ב וסימן ואהיה כו׳ ודס״ז ע״ב]: ד משחקת לפניו בכל עת. הנה יש כ״ח עתים י״ד לטובה כו׳ וא׳ מהם עת לחבק ועת לרחוק מחבק פי׳ שיש לפעמים עת רצון למעלה שנעשה בחי׳ חיבוק כנ״י מקור הנשמות עם הקב״ה כאדם החובק את חבירו מאחוריו שלא ילך מפניו כך כביכול הקב״ה מחבק כנ״י כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ ואהבתו לא תסור ממנו לעולמים שלא להיות האדם בבחי׳ נפרד ממנו ח״ו. וכמו שהיה במ״ת פנים בפנים דבר ה׳ עמכם שגם ממטה למעלה היה הכל בבחי׳ פנים שאפילו האחוריים נכללו בבחי׳ פנים ונעשה הכל בבחי׳ פנים דהיינו שגם נפש  הבהמית אתהפכא כו׳ וכמ״ש בכל לבבך בשני יצריך כו׳ וזהו ימין ה׳ עושה חיל [וע׳ בע״ח שער עשרים פ״ב דב׳ פעמים כ״ד אותיות שיש בפסוק בשכמל״ו דק״ש שחרית וערבית זהו ענין חיל ולכן נקרא כנס״י אשת חיל ועמ״ש ע״פ ושמתי כדכד וענין בשכמל״ו היינו קבלת עול מלכות שמים וביטול היש וזהו ימין ה׳ עושה חיל]. אמנם בגלות הוא בחי׳ עת לרחוק מחבק כשאין עת רצון אזי רחוק מלחבק ואזי אין עומדים כנס״י עם הקב״ה פנים בפנים דהיינו שאין דביקות הנפש באלקים חיים בבחי׳ פנים ממש ע״ד כלה שארי ולבבי כו׳ ויש לו תענוג במילי דעלמא הגם שיש לו רצון לה׳ הוא רק בחי׳ אחוריי׳ כנ״ל שהרצון נק׳ אחוריים והתענוג הוא בחינתפנים כו׳ וז״ש למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה חיקך קרי וחוקך כתיב וחוקך היינו התורה שהיא חוקת ה׳ והוא בקשת כנס״י שיתגלה ימינו ית׳ ולא יהי׳ גנוז ונעלם בחוקו ומכלל זה אתה שומע שיש עתים שהימין גנוז ונעלם בחוקו והיינו ע״ד מארז״ל אור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי לו גנזו לצדיקים. והיכן גנזו היינו בתורה ועי׳ בזהר פ׳ תרומה (דקמ״ט א׳) וזהו ענין שהימין שהוא חסד עליון שהוא בחי׳ נהורא קדמאה הוא גנוז בקרב חוקו הוא התורה (ומזה מובן המעשה דאיתא בזהר סוף ח״ג דף ש״ה ע״א שאמר ר׳ אלעזר ואנא חמינא כו׳ כי הוא היה יכול שיתגלה לו ע״י התורה בחי׳ אור ההוא הגנוז בו שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וע״כ אמר אנא חמינא ממש) וז״ש ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל כי תמיד יצוה ה׳ עלינו חסדו וימין ה׳ נטוי׳ עלינו רק לפעמים היא רוממה מנפש האדם רק היא גנוזה בתורה ולפעמים יורדת ונמשכת למטה בנפש האדם ואזי היא עושה חיל ולכן אמר הכתוב וימינך מקרב חיקך כלה כלומר שלא תהא מלובשת ומתעלמת בתורה להיות גנוזה שם רק תוציאנה מקרב חיקך מההעלם אל הגילוי להיות גילוי ימין וחסד ה׳ היא האהבה תקועה בנפש האדם והנה בכל עת ועת בין בבחי׳ עת לחבק בין בבחי׳ עת לרחוק מחבק נאמר על התורה משחקת, והענין כי הנה בחי׳ שחוק היא בחי׳ ביטול היש לאין וכמ״ש צחוק עשה לי אלהים פי׳ כי שם אלקים המעלים ומסתיר אור א״ס ב״ה להיות נראה העולם ליש ודבר נפרד כו׳ ושלא יבטל במציאות כו׳ כמו זיו השמש בשמש כו׳ הוא בשביל הצחוק שלבסוף הכל שישוב ויתהפך שיהי׳ היש בטל לאין ונגלה כבוד ה׳ לעין כל כי שם אלקים המסתיר ומעלים שיהא נראה ליש כו׳ הוא רק כמו צחוק שעושין לפני שרים שעושים שינויים דברים זרים לשחוק בהם ונעשה בחי׳ יש ושיהי׳ היש בטל לאין ועשיית גילוי היש יהי׳ כמו זר נחשב ואין זה רק בחי׳ שחוק ועד״ז הוא ענין השחוק לע״ל שעתיד הקב״ה לעשות קניגי לצדיקים שור הבר עם לויתן כו׳ וכמ״ש במ״א. והנה גילוי בחי׳ ביטול היש לאין שיהיה לעתיד הוא ע״י התורה שהיא המשכת אור א״ס ב״ה בדברים גשמיים שתחת ממשלת קליפת נוגה להעלותם ולקשרם באור ה׳ וקדושתו והוא בחי׳ ביטול היש לאין ולכן נקרא משחקת בכל עת היינו גם ע״י אתכפי׳ כו׳ נמשך התענוג עליון בהתורה וזהו בחי׳ בינונים זה וזה שופטן ויש בהם משני העתים הנ״ל שבשעת התפלה הוא דבוק באלקות ואח״כ פונה לעסקיו כו׳: משחקת בתבל ארצו. תבל ב״פ אריה כי יש אריה בחיות הקודש ויש אריה באופנים חיות בחי׳ יצירה שית ספירן מקננין ביצירה והן הם בחי׳ שיתא סדרי משנה שהם בבחי׳ טעם ודעת וכך החיות הקודש אהבתם היא בבחי׳ טעם ודעת ארי׳ שואג כו׳ מחמת השגתם כי קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות כו׳ איך שהוא קדוש ומובדל כו׳ ומבחי׳ זו שהיא בבחי׳ קדוש ומובדל שאינו בגדר עלמין נמשך לריבוי צבאות והיכלות עד שגם למטה מכה״כ ולכך הם מרעישים בקול רעש גדול  על עוצם קדושה זו ממקום קדוש כזה שיהי׳ נמשך ממקום כבודו מאור א״ס ב״ה שלמעלה מגדר עלמין להחיות העולמות אך עכ״ז הוא קדוש ומובדל ולא כדמיון הנפש שמתלבשת בגוף כו׳ אבל האופנים הם בבחי׳ עשי׳ שאין להם בחי׳ טעם ודעת והשגה גדולה באור א״ס ב״ה כחיות הקדש ואעפ״כ הם מרעישים מחמת אהבה טבעית שלהם וזהו משחקת בתבל ב״פ אריה שבב׳ בחי׳ ארי׳ הוא בבחי׳ משחקת בין בבחי׳ אריה שבחיות הקדש בין בבחי׳ אריה שבאופנים. והנה כמו שיש ב׳ בחי׳ במלאכים חיות ואופנים כך יש ב׳ בחי׳ בבני אדם שוכני מטה יש שמתבונן בגדולת הוי׳ בק״ש שמע ישראל שמע לשון הבנה באחד ובשכמל״ו ועי״ז יבא לקיום ואהבת בכל נפשך ממש ודברת בם בם בדברי תורה בבחי׳ ביטול היש לאין אני המשנה המדברת בפיך ודברי אשר שמתי בפיך והם הם הת״ח העוסקים בד״ת שיתא סדרי משנה שהם ביצירה. ויש מי שאינו יכול ללמוד ודעתו קצרה וגם עוסק במו״מ והוא מבחי׳ עשיי׳ ואעפ״כ גם הוא יכול לשאוג כאריה שבאופנים ע״י פי׳ הפשוט שבאחד שהוא ית׳ לבדו הוא ועי״ז נמשך בו ג״כ ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כי בכל א׳ יש אהבה הטבעית עיין בסש״ב פי״ח וזוכים לגילוי זה ע״י הצדקה שנק׳ מעשה כמ״ש והי׳ מעשה הצדקה שלום כו׳, ועי״ז גורמים וממשיכים בחי׳ משחקת בתבל ארצו הוא ענין המשכת עונג ושעשועים העליונים כנ״ל וכמ״ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם פי׳ כי יש ב׳ בחי׳ אדם היינו כי במלאכים פני אריה כו׳ כתיב ודמות פניהם פני אדם ויש בחי׳ אדם למעלה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם דהיינו רמ״ח מצות עשה ושס״ה ל״ת וע״י כמים הפנים לפנים להיות בחי׳ פנימי׳ מלמטה למעלה להמשכת בחי׳ פנימית עליון כן נמשך לב האדם העליון שעל הכסא הוא בחי׳ התורה רמ״ח מצות עשה כו׳ לאדם התחתון שבמלאכים ודמות פניהם כו׳ וז״ש ושעשועי את בני אדם הם הן ב׳ בחי׳ אדם הנ״ל להיות ההמשכה כמים הפנים כו׳. לכן אמרו רז״ל ביום חתונתו זו מתן תורה בחי׳ חתונה וזיווג משפיע ומקבל כו׳ שאין לך טפה יורדת מלמעלה עד שאין עולים כו׳:

במדבר, כ׳

ביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון א הנה ענין סה״ע הוא בחי׳ מוחין דיניקה והוא בחי׳ מיתוק הגבורות. ונעשה ע״י מיתוק הגבורות באדם שהוא בחינת אתכפיא ואתהפכא כי הקליפות שרשם בחינת גבורות. ולכן בחינת לאכפיא לסט״א ולאהפכא מחשוכא לנהורא הוא ענין מיתוק הגבורות, ויעקב חבל נחלתו כתיב וכמשל החבל שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה שע״י שמושך החבל מלמטה נמשך כמ״כ למעלה, כך ע״י המתקת הגבורות הנ״ל באדם מעורר ג״כ למעלה שיתמתקו הגבורות, ופי׳ וענין המיתוק היינו שהגבורות עצמן נעשים מתוקים, כמו עד״מ שממתיקים מאכל חמוץ הרי גם הוא עצמו בחינת מאכל רק שהוא חמוץ ועתה ממתיקים אותו ואז נעשה מרקחת ומשיב הנפש. כך בחי׳ מיתוק הגבורות שהם עצמן מתמתקים ואז הם מעולים ומשובחים יותר. וזהו בחי׳ מוחין דיניקה כמשל דם נעכר ונעשה חלב שהדם עצמו שהוא בחי׳ גבורות נהפך לחלב חוורתא חסדים כו׳. וזהו ענין מ״ד ימי ספירת העומר משביעי של פסח עד שבועות. כי שש״פ הוא לידת הנשמות ואחר הלידה הוא בחי׳ יניקה הגדלת המדות. וזהו כמ״ש והניף את העומר כו׳ לרצונכם. היינו שעיקר המכוון להפך הרצון והמדות שבנפש הבהמית שתהיינה לה׳ ואז הם משובחות יותר ממדות שבנפש האלקית וע״ז ארז״ל טוב זה יצ״ט מאד זה יצה״ר (ועיין בזהר פ׳ יתרו דס״ח ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם) ומטעם זה ג״כ ארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ ונודע שאין פי׳ תשובה על עבירות  דוקא אלא שצ״ל בכל אדם כל ימיו בתשובה להתקרב לה׳ בבחינת פב״פ והיינו ע״י להפך הרצון והמדות מבחי׳ יש כו׳. והטעם בזה שע״י בירור מדות נה״ב נק׳ טוב מאד הוא משום שהמדות שבנה״ב מצד עצם מציאותן הן תקיפים וחזקים יותר ממדות שבנפש האלקית כיתרון הגבורה בבהמה מבאדם אלא שהיא בהמה. אבל כשהבהמה נכלל בבחי׳ אדם אזי הוא רב כחו מאד כי שרשם מבחי׳ פני אריה פני שור שאהבתם ויראתם גדולה לאין שיעור וכמ״ש בזהר בהעלתך (דף קנ״ד א׳) ש״ע אלף אריוותא סוחרנא דהאי אריה כו׳ כד געי האי אריה מזדעזעין רקיעין כו׳. והטעם בכ״ז הוא כי גם בעולם התיקון עצמו שרש המדות הוא למעלה מהשכל כי או״א במזלא תליין אבל ז״א בעתיקא אחיד ותליא רק שיציאותו והתגלותו הוא ע״י בינה וכמשל בן זכר שאע״פ שמתגדל ברחם האם ומשם נולד עכ״ז הרי עצמותו נלקח מלמעלה ממנה כו׳ [ולפעמים ג״כ יפה כח הבן מכח האב ועמ״ש בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה בפ׳ יתרו]. והנה זהו אפילו במדות דז״א דתיקון. וכ״ש בירור המדות שמעולם התהו כו׳. שכשמתבררים מהשבירה הר י כחם רב מאד וזהו ענין מיתוק הגבורות וזהו פי׳ לרצונכם כו׳. ומי הוא הממתיק אותן היינו בחי׳ החסדים. והנה ה״ח הן מחסד שבחסד עד חסד שבהוד כי החסדים דיסוד ומל׳ הם רק כללות ה״ח וכללות דכללות כמ״ש בפע״ח בכוונות דהו״ר וה״ח אלו זהו ה׳ ימים דספירת העומר שלפני שביעי של פסח. ויום ראשון דפסח הוא בחי׳ מוחין דאו״א מקור המדות ולכן גומרים בו את ההלל. משא״כ יום ב׳ דפסח מתחיל ספה״ע הוא בחי׳ המדות. ולכן בא״י אין גומרים את ההלל ביום ב׳, והנה בשביעי של פסח שהוא בחי׳ לידת הנשמות בבריאה אשר שם יש יניקת החיצונים ע״כ צ״ל מיתוק הגבורות ע״י אתכפיא ואתהפכא שהאדם מזכך מדותיו כו׳ וה׳ ימים שלפני שביעי של פסח הם בבחי׳ אצילות ששם כתיב לא יגורך רע והם ה״ח הממתיקים הגבורות כו׳. והנה ספה״ע הוא בחי׳ מוחין דיניקה ועד״מ החלב מגדל אברי הולד כך המדות הם בבחי׳ קטנות כמו שהיו בתהו בבחי׳ נקודות וע״י החלב נעשה הגדלת המדות. ששבעה מדות נעשים שבעה שבועות לפי שכל א׳ מתכללת משבעה וע״כ בכל מדה יש ז׳ ימים. וזהו ענין ההגדלה [ועמ״ש ע״פ שתיתי ייני עם חלבי]. ועי״ז נעשים כלי קיבול רחב לקבל התורה בשבועות הוא בחי׳ ואהי׳ אצלו אמון כו׳ שתי הלחם כו׳: ב וענין ואהיה שעשועים. יובן בהקדים מ״ש בדוד זמירות היו לי חוקיך ונענש ע״ז. ויש להקדים ענין אור א״ס ב״ה. כי הנה אנו רואים למטה שהתענוג הוא הגדול ורב מכל כחות הנפש והוא ראש ומקור וחיות לכל דבר. וכמו שאנו רואים עוצם ריבוי מיני תענוגים שיש תענוג בראיה ותענוג בשמיעה ובריח ודבור וטעם וכן בכל מין ממינים אלו יש ריבוי בחי׳ תענוגים שיש כמה מיני מטעמים שאין טעם אחד דומה לחבירו והטעם הוא מעולם התענוג כו׳ וכן יש תענוגים רוחניים כמו התענוג מהשכל ודבר חכמה כו׳. נמצא התענוג שלמטה הוא עצום ורב מכל כחות הנפש. וכל בחי׳ התענוג שבעוה״ז בכללו הוא רק מהשבירה שנפל פסולת כו׳ ואין ערוך מהות התענוג שבעוה״ז למהות התענוג שבג״ע התחתון כו׳ וגבוה מעל גבוה כו׳ אבל אור א״ס ב״ה נק׳ מקור התענוגים. והיינו אור וזיו גילוי א״ס ב״ה ולא עצמותו שבעצמותו לא שייך לומר כן. רק בבחי׳ האור שייך לומר מקור התענוגים והתגלותו הוא בחכמה הנקרא עדן ע״י צמצום רב ועצום כי כדי להיות נמשך הארה בחכמה שהוא מקור להשגות הנשמות שאין ערוך אליו ית׳ צ״ל צמצום רב. שעי״ז נשתנה ממהות למהות שאין מהות התענוג המתגלה בחכמה מערך מהות מקור התענוגים. כ״א עד״מ השערות הנמשכים מן המוח שהם בחי׳ מותרות מותרי מוחין  עד שיכול לקוץ ולגלח השערות משא״כ קרום של מוח אם ניקב טרפה. והיינו לפי שהשערות נמשכים מהגלגלת החופה ומכסה על המוחין. וכך למעלה בחי׳ כתר הנק׳ גלגלתא הוא המלביש הארת א״ס ב״ה וממנו נמשך אח״כ ע״י שערות ומזלות אבל בחי׳ תענוג עליון המלובש בו הוא בחי׳ א״ס שלמעלה מעלה מבחי׳ הכתר וגלגלתא. וענין הכתר הוא תר״ך עמודי אור שהם תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן, והיינו עד״מ בחי׳ הרצון שבמצות שהן רצון העליון והרצון הוא בחי׳ חיצוניות היינו בחי׳ גלגלתא. שחופה ומלביש על הפנימית והוא בחי׳ עתיקא. ועד״מ באדם שיש לו רצון כמו לנסוע לאיזה מקום למסחור הרי רצון זה הוא רק חיצוניות אבל הפנימית והמכוון הוא התענוג שיתענג מהריוח שירויח במסחור ההוא. וכך בחי׳ עתיקא תענוג העליון הוא פנימית הרצון שבמצות אלא שהרצון הנק׳ גלגלתא הוא מלבישו ומעלימו שלא יהיה בגילוי אלא הרצון בלבד וכענין שתוק כך עלה במחשבה [וכמבואר במ״א בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית]. וממנו הוא שנמשך אח״כ הארה ע״י צמצום להתלבש בחכמה וזהו ביו״ד נברא העוה״ב בחי׳ שערות אבא יונק ממזלא ולפיכך אינו ממהות עצם התענוג העליון כו׳. [וזהו בורא קדושים ישתבח שמך שמ״ו בגמטריא רצון שמזה מקבלים כל בחי׳ הקדושים שהוא בחי׳ חכמה שנק׳ קדש כו׳ ועמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו] והנה דוד שיבח התורה בבחינת היותם רצון העליון שזהו ענין זמירות כמשל שמזמרים זמר א׳ כמה פעמים מגודל יפיו. כך עם היות מעלתם זו שהם רצון העליון. הוא זמר אחד שהרי הוא השבח הכולל של כל המצות שכולן הן רצונו. אבל יש לשמוח בזמר זה כל פעם מרוב כל, כי רצון זה הוא למעלה מבחי׳ החכמה והטעם עד שמבחי׳ שערה אחת הנמשכת מהרצון והוא בחי׳ המזלות כו׳ מזה מתהווים כל העולמות ג״ע התחתון שאמרו עליו מוטב דלידייניה כו׳ וג״ע העליון עד אין קץ כו׳ ואפילו חכמה עילאה עדן כנ״ל. ולכן אמר על החוקים שהם המצות שבלא טעם ובאמת כל המצות נק׳ חוקיך כי אין ערוך הטעם המושג לאמיתית הטעם. זמירות היו לי שהיו יקרים מאד אצלו מאחר שהן רצון העליון ומשערה א׳ בלבד הנמשך ממנו מתהווים כל החכמות והתענוגים שבעולמות אבי״ע כו׳. [ונמצא שיבח דוד את המצות במעלתם העליונה יותר מבחינת היותם בג״ע העליון תענוג הנשמות כו׳ שזהו נמשך רק משערה א׳ לבד הנמשכת מהרצון והכתר בח״ע מקור ושרש הג״ע והוא שיבחם בבחי׳ היותם רצון העליון עצמן כו׳]. אך מ״מ נענש דוד ע״ז, כי מעלתן זו אינן אלא בחי׳ חיצוניות שחיצוניותן הוא בחי׳ רצון העליון וגלגלתא. והיה לו לשבח התורה בבחי׳ פנימיותה שהוא בחי׳ התענוג עליון שהוא הגבה למעלה מהרצון עליון כנ״ל [וע׳ באגה״ק ד״ה דוד זמירות קרית להו והלכך גם כו׳ ע״ש והיינו כי הרצון עליון הוא מקור ושרש הנאצלים משא״כ בחי׳ עתיק כו׳] ומצד בחי׳ פנימיותן הנה יש תענוג פרטי לכל מצוה בפ״ע כו׳ ולא כמשל זמר אחד כו׳ [ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית מענין חיצוניות א״ק ופנימי׳ א״ק]. וזה הי׳ הגילוי במ״ת דכתיב פנים בפנים דבר ה׳ שהיה ההתגלות בחינת הפנימית של המצות שהוא בחי׳ התענוג עליון של אותו הדבור ולכן פרחה נשמתם על כל דבור, שכל דבור הי׳ בו גילוי עונג בפ״ע כו׳ וגילוי זה דבחי׳ פנים העליונים היינו ע״י שגם מלמטה היה בחי׳ החזרת פנים דהיינו ע״י ז׳ שבועות מיצ״מ עד מ״ת שהוא ענין ז׳ שבועות דספירת העומר (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ שמות ד״ב סע״ב בשם המדרש שגם ביצ״מ ספרו ישראל נ׳ יום למ״ת ועיין בזהר פ׳ אמור דצ״ז) שהפכו פנימיותם וכל המדות שתהיינה לה׳ לבדו וכמים הפנים לפנים כי לפי הפנים שמראים מלמטה כן כו׳. וכמ״כ עכשיו כתיב ואהיה שעשועים יום יום ע״י ק״ש במס״נ בכל יום ממשיכים מלמעלה גילוי התענוג עליון והתלבשותו בנאצלים כתר וחכמה. והם  הנק׳ יום יום. (ועיין ברבות שיר השירים ע״פ ראשו כתם פז מענין יום יום) וזהו אני תורתך שעשעתי. שכדי להיות תורתך שעשעתי שיתלבש בחי׳ התענוג עליון בהרצון עליון הנק׳ גלגלתא ובחכמה עילאה הנק׳ עדן הוא ע״י אני, דהיינו כשעושה מבחי׳ אני אין שהוא ביטול היש. עי״ז דייקא ממשיכים בחי׳ שעשועים ותענוג עליון הנ״ל. ויסוד כל התורה הוא ביטול היש לאין שכשלוקח האתרוג למצוה שורה עליו בחי׳ אין ורמ״ח מ״ע רמ״ח איברים כמשל האבר שבו נמשך חיות הנפש. וגם הנפש מקבלת ממנו כי לולי האבר לא היתה הנפש עושה פעולתה כו׳ וכך ע״י המצות נעשה ביטול היש לאין וע״י ביטול היש זה מעורר למעלה גילוי אין העליון הוא בחי׳ תענוג העליון דקמיה באמת כולא כלא חשיבא כי מה שהאדם מבטל עצמו אינו אמת עדיין אלא שעי״ז נמשך גילוי אין כו׳ [ובאדר״ז דרפ״ח תחלת ע״ב ובגין כך ע״ק איקרי אין והוא למעלה מבחי׳ גלגלתא כנ״ל ועמ״ש מענין זה ע״פ את שבתותי תשמרו] וזהו ענין שעשועים יום יום כי בכל יום עושה האדם מיש אין מחדש ועיקר בחי׳ זו ע״י מס״נ בק״ש כנ״ל: ג משחקת לפניו בכל עת. ב׳ עתים הן כנודע שיש כמה זמנים שונים במל׳ פעמים עומדת פב״פ ופעמים עד החזה דז״א ופעמים נקודה תחת היסוד והיינו שפעמים מקור נשמות ישראל פנימיותם לה׳ ופעמים בבחי׳ אחוריים וכמ״ש עת לחבק ועת לרחוק מחבק [וע׳ בזהר פ׳ אחרי דנ״ח סע״א וע״ב] כי וימינו תחבקני כתיב ועי״ז גורם שתהיה פנים בפנים [עמ״ש בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין שכפה עליהם הר כגיגית שהוא בחינת וימינו תחבקני כו׳ ע״ש וע׳ בפע״ח שער חג הסוכות] ופעמים עת לרחוק מחבק שהחסדים מכוסים ביסוד אימא ואינן מתגלים ומאירים אלא נעלמים בתוך הבינה. וע״ז אומרים ופרוס עלינו סוכת שלומך ואותה אנו מבקשים וימינך מקרב חיקך כלה שיצאו החסדים מיסוד אימא שהוא בחי׳ תשבע״פ ששם האור גנוז ולהיות ימין ה׳ עושה חיל כו׳. ועל הב׳ עתים הוא אומר משחקת כי בכל א׳ מישראל יש בחי׳ מס״נ ורצון לה׳ אלא שיש מי שהוא בבחי׳ אחוריים כו׳. ואעפ״כ גם אז יכול לעבוד עבודה תמה ולמס״נ באחד [ועמ״ש בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך כו׳ בענין ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך כו׳] ולכן גם ממנו הוא צחוק מביטול היש לאין ועי״ז מעוררים למעלה גילוי שעשועים עליונים בכתר וחכמה כו׳. [ושחוק זהו ענין התגלות התענוג ועיין בע״ח שער לידת המוחין פ״ב ושער לאה ורחל פ״ג דשחוק הוא ב״פ אור וכן ואהבת ב״פ אור, וב״פ אור זהו ענין ושמתי כד כד, והיינו כ״ד אותיות שיש בפסוק בשכמל״ו דק״ש שחרית וערבית וכנ״ל שע״י ביטול היש ומס״נ דק״ש נמשך התענוג עליון והשחוק כו׳ וע״ש דפ״ב כ״ד זהו ענין אשת חיל כו׳ ומזה יובן ענין ימין ה׳ עושה חיל, ועיין באוצ״ח דנ״ח מענין זה (ועיין בב״י ומ״א ססי׳ תק״ס) ועכשיו נאמר בתורה משחקת לפניו בכל עת ולעתיד אז ימלא שחוק פינו גם שחוק כחשבון מקור חיים ע״ש כי עמך מקור חיים והוא ג״כ כחשבון גימטריא אור א״ס שעל ידי גילוי אור אין סוף ב״ה נמשך התענוג עליון שהוא מקור חיים מקור התענוגים והתגלות התענוג זהו ענין השמחה והשחוק ועיין בזהר ס״פ וילך ובפ׳ וירא דקי״ד א׳ ובפ׳ חיי שרה דף קכ״ז א׳ ועיין בלק״ת בישעי׳ ע״פ ולא בכסף תגאלו מענין ישחק בשי״ן]: משחקת בתבל ארצו. הארץ הדום רגלי היא המל׳ ותבל ארצו פי׳ תבל ב״פ אריה ב״פ יראה דהיינו בחיות ובאופנים. אריה שאג ע״י התבוננות איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל לא כהתלבשות הנפש בגוף כו׳ וב׳ בחי׳ אלו יש בישראל כי יש שיש לו נפש דעשיי׳ ויש שיש לו רוח דיצירה [ועי׳ בזהר ר״פ משפטים דצ״ד ע״ב] ועל שניהם אומר משחקת שמשניהם נעשה שחוק למעלה כנ״ל. [ובע״ח שער תיקון נוק׳ ספ״ב פי׳ ג״כ ענין תבל ב״פ רי״ו אלא דפי׳ שרומז להמשכה גבוה מאד וכמ״ש ג״כ בפע״ח שער ק״ש שעל המטה פ״ו. אכן י״ל דהמשכה עליונה זו נמשך ע״י האתעדל״ת דב׳ בחי׳ אריה הנ״ל וזהו משחקת בתבל ארצו שמבחי׳ אתעדל״ת דתבל ארצו שבישראל נמשך בחינת שחוק ותענוג עליון והוא שרש המשכה עליונה שבע״ח ופע״ח שם]:

במדבר, כ״א

וענין ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. הנה בחי׳ ק״ש נק׳ ישיבה והיא העיקר בתפלה להיות מס״נ באחד ושתים לפניה אינם אלא הכנה. והשמו״ע שאח״כ הוא המשכה כו׳ אבל העיקר הוא בחי׳ מס״נ וביטול היש בחינת ק״ש. והענין כי להיות עצמותו ית׳ מרומם ונעלה למעלה מעלה מכל העולמות וכמאמר בורא קדושים ישתבח שמך כו׳ שהתהוותם מבחי׳ אור וזיו בלבד וכמשל האור שאינו ממהות עצם המאור כו׳ ובכל יום צ״ל נמשך אור חדש מן המאציל ונמשך בכתר וחכמה וכמ״ש בפע״ח [שער א׳ פ״ז] שאין המשכה שביום זה כהמשכה דיום אתמול וממשיכים אור חדש ע״י התפלה והיינו ע״י מס״נ דייקא שגורם צחוק ותענוג עליון כו׳ [וע׳ בפע״ח שער הק״ש פ״ו ופרק י״א וכמ״ש מזה בביאור ע״פ הראיני את מראיך כו׳] וכמ״ש בלק״א בשם המגיד נ״ע המשל מלב מלכים אין חקר כשרוצים להמשיכו שיפנה לבקשת ההדיוט הוא ע״י שמביאים בנו הקטן שישתעשע בו או שמביאים דבר חדוש כמו צפור המדברת. כי כלום חסר מבית המלך ואין כל זהב וכסף חשוב לנגדו מאומה רק איזה דבר חידוש. כמ״כ כתיב ממושבותיכם דייקא תביאו מבחי׳ ישיבה שהוא בי״ע משם דייקא הוא העלאת מ״נ, וע״ד באשה קראו מושב שהעלאת מ״נ וחימום הנקבה גורם להזריע זרע הזכר כו׳ וכך ממושבותיכם תביאו והיינו שהוא עד״מ דבר חידוש שהיש בטל. ועי״ז דוקא מממשיכים מ״ד מבחי׳ אצילות שהוא אלקות דאיהו וחיוהי חד וזהו תביאו לחם תנופה להמשיך האור בתורה ושתי הלחם ע״ג שני הכבשים מעלה ומוריד כו׳. [וע׳ בפע״ח שער הק״ש פ״ד במ״ש לכן גדולה מצות ק״ש יותר מן התפלה שהרי מי שתורתו אומנתו מפסיק לק״ש ואינו מפסיק לתפלה ולהיות זווג או״א עילאין ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותנו בעולם האצילות אך ורק בהיותנו בבריאה עכ״ל, והטעם י״ל כנ״ל דמבריאה דוקא שהוא בחי׳ יש ודבר נפרד כשנעשה ביטול היש זהו דבר חידוש כמו עד״מ צפור המדברת משא״כ מה שהאצילות בטל אינו דבר חידוש ולכן הגם שביטול האצי׳ גדול יותר לאין קץ עכ״ז עיקר המשכת אור חדש להיות יחוד או״א ממשיכים דייקא ע״י ק״ש שהוא ביטול היש דבי״ע כו׳, ועמ״ש עוד מענין זה בביאור ע״פ צאינה וראינה בסד״ה הנה להבין ענין. וזהו ממושבותיכם דייקא תביאו לחם תנופה שתים ושתי הלחם הם או״א או ב׳ מזלות מקור דאו״א וכמ״ש במ״א לחם בגימטריא מזלא וזהו ענין אני תורתך שעשעתי וענין שעשועים יום יום וכמבואר לעיל. בזהר נזכר עוד מענין ואהיה אצלו אמון כו׳ (ח״א ה׳ א׳. כ״ב א׳. קל״ד א׳. מ״ז א׳ ח״ג קע״ח א׳)]: