לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/פינחס

פנחס,  א׳

 צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי כו׳ ואמרת להם זה האשה כו׳. להבין מהו ואמרת ואמרת ב׳ פעמים. הנה כל המצות צריך האדם לקיים במחשבה דבור ומעשה וכן בקרבנות מחשבה זו תפלה עבודה שבלב שכנגד הקרבנות. ודבור הוא ת״ת דקרבנות כל העוסק בתורת עולה כו׳ ועבודת הקרבנות עצמן כבשים בני שנה כו׳ הוא המעשה. והנה ואמרת להם זה האשה כו׳ נאמר על מעשה הקרבן עצמו ופסוק ראשון צו את בני ישראל ואמרת אליהם קאי על בחינת מחשבה ודבור. וביאור ענין זה הנה  צריך להבין ענין ריח ניחוח שנאמר בקרבנות ופירשו חז״ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני שזה שייך בכל המצות ולמה נאמר בקרבנות דוקא. וגם להבין למה עבודת הקרבנות תלויה בבית המקדש דוקא משא״כ שאר המצות ות״ת כנגד כולם ואפי׳ מחשבה ודבור דקרבנות שהם תפלה שכנגד הקרבנות ות״ת דקרבנות יכולים לקיימן בזמן שאין בהמ״ק קיים ג״כ: אך הנה כל זה יובן בהקדים להבין מ״ש היום לעשותם ולא למחר לעשותם שהעוה״ז דוקא הוא עולם המעשה ובו נתנה הבחירה ביד  האדם לבחור בטוב ולא עוד אלא אפילו אם כבר עבר עבירה יכול הוא לשוב בתשובה ולחזור לעבודת ה׳. משא״כ בעוה״ב אין הבחירה חפשית ביד האדם רק כמו שנמשך בעוה״ז כך נשאר בעוה״ב, והגם שרואה שם גילוי אלהות ביתר שאת ושם הוא ביטול הנבראים כמ״ש וצבא השמים לך משתחוים, ואפילו הקליפות וסט״א הם שם בבחי׳ ביטול דקרו ליה אלהא דאלהיא ואעפ״כ אין יכול לשלוט בנפשו להוציאה ממסגר ומאסר הגוף וכחותיו וכחות נפש הבהמית שנמשך אחריהם בעוה״ז, והוא ענין כף הקלע שמקלעין ומשליכין ומפילין אותו במחשבותיו שנמשך בהם בעוה״ז בהבלי עולם שמתלוצצים ממנו ומראים לו כאלו עודנו עומד בעוה״ז וחושב ומדבר ועושה כדרכו, כי הנה מחשבה דבור ומעשה שהם ג׳ מיני לבושים כנודע שנתלבש בהם בעוה״ז הם נעשים לו לבושי שק ובגדים צואים לעוה״ב שמלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה וכמארז״ל מלפפתו כו׳ ואין חבוש מתיר א״ע כו׳ רק כענין שנאמר הסירו הבגדים הצואים כו׳ הסירו דייקא [וע׳ מענין כף הקלע בזח״ב בשלח דנ״ט א׳ משפטים צ״ט ב׳ תרומה קמ״ב ב׳. ויחי דרי״ז ב׳ וירא דק״ו ב׳. ויקרא דף כ״דסע״ב כ״ה א׳ ור״פ בלק קפ״ו א׳. ובזהר הרקיע פ׳ ויחי בדף רכ״ה א׳]. וטעם ההפרש וההבדל שבין עוה״ז לעוה״ב הוא כי בעוה״ב אין לך דבר שאין לו מקום שכל מדרגה היא מובדלת מחברתה מלאכים ונשמות דקדושה הם מובדלים בפ״ע ואין להרע שייכות עם הטוב כלל ולכן במקום שנמשך רע לא נמשך טוב כלל. משא״כ בעוה״ז נמשך הטוב גם במקום שיש רע ולכן אע״פ שעשה עבירה יכול לעשות מצוה ויכול הוא לשנות את טעמו מרע לטוב. והענין כי הנה בעוה״ב שם נמשך גילוי אור א״ס ב״ה כי לכן ג״ע הוא תענוג הנשמות שמתענגים על ה׳ בהשגתם והשכלתם באור א״ס ב״ה הנמשך להם בבחי׳ גילוי והשגה ובבחי׳ גילוי זה והשגה זו נעשה רבוי התחלקות המדרגות לאין קץ מעולם ועד עולם במלאכים ונשמות. הגם שכולם מקבלים מאור א״ס ב״ה ה״ז כדמיון הנשמה המתפשטת בגוף שעם היות שבנשמה עצמה אין בה התחלקות מ״מ העין מקבל כח הראיה כו׳ וכל אבר מקבל כח פרטי שאין מקבל חבירו עד שאין פעולת א׳ דומה לחבירו. וכך עד״מ כל סדר ההשתלשלות מחנה מיכאל באהבה דוקא ומחנה גבריאל ביראה כו׳ וכל צדיק יש לו מדור בפ״ע וכשם שאי אפשר לשנות פעולת האברים לעשות מרגל ראש. כך אי אפשר לשנות גילוי סדר ההשתלשלות בעוה״ב וגילוי זה נק׳ בשם ממכ״ע שהוא לכל עולם לפי מדרגתו ולכן מאחר שהמשיך האדם ע״ע לבושי העוה״ז ובגדים צואים שוב א״א להמשיך עליו גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ב. משא״כ המשכת אור א״ס ב״ה שבעוה״ז הוא ע״י תורה ומצות אשר יעשה אותם האדם במעשה דבור ומחשבה שהמשכה זו הוא מבחי׳ סוכ״ע שע״י קיום התורה והמצות שבהם מלובש אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול דלית מחשבה תפיסא בי׳ ממשיך אור א״ס ב״ה בעצמו הסוכ״ע על נפשו שהוא למעלה מעלה מגילוי ההשגה שבג״ע. וכמ״ש בסש״ב פרק מ״ח דסוכ״ע הוא בחינת העלם והסתר וממכ״ע הוא בחינת גילוי רק שהוא בצמצומים רבים ועצומים ובחי׳ גבול, משא״כ סוכ״ע הוא בבחי׳ א״ס כו׳. והנה בחי׳ גילוי ההוא שבג״ע הוא רק זיו בלבד מתורתו ועבודתו כו׳ וכמ״ש לעבדה ולשמרה שהאדם הוא ממשיך ג״ע דהיינו גילוי אלהות שבג״ע ותענוג הנשמות כו׳ וכמ״ש במ״א. ואור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע הוא השוה ומשוה קטן וגדול ולפניו כחשכה כאורה. והמלאכים שואלים איה מקום כבודו ואומרים מלא כל הארץ כבודו. ולכך אע״פ שירד מטה מטה יכול הוא לעלות מעלה מעלה ונעוץ סופן בתחלתן. והענין כי המשל המבואר לעיל שא״א לעשות מרגל ראש. היינו בעוה״ב שהוא עולם ברור שכבר נתברר וכל דבר הוא על מקומו הראש ראש והרגל רגל כו׳ ע״כ א״א להשתנות. משא״כ בעוה״ז שהוא קודם הבירור והוא עולם המעשה והבירור ה״ז כמו הולד קודם גמר יצירתו שהראש והרגל כלולים יחד בהטיפה שבבטן האם שיוכל להשתנות ענין יצירתו בכמה אופנים, (וכמ״ש בגמ׳  ברכות) (דף ס׳ ע״א) ובא״ח סי׳ ר״ל דתוך ארבעים יום ליצירת הולד מועיל תפלה שתוליד זכר כו׳: ב וזהו ענין כח התשובה להשיב החיות הנמשך למטה מטה אל מקורה ושרשה להיות נעוץ סופן בתחלתן כי זה שירד מטה מטה הוא בבחי׳ ממכ״ע שנמשך ממדת מלכותו ית׳ מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה שמזה נמשך השתלשלות המדרגות מעולם ועד עולם שכל מה שיורד מטה מטה יורד ומתמעט בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה שהגילוי הוא להיות בחי׳ ביטול שאין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו׳. ובעולם האצי׳ שם הגילוי רב ועצום עד שהוא בבחי׳ ביטול ויחוד גמור ומשם נמשך ויורד לעולם הבריאה שהגילוי ההוא להיות ביטול אינו בערך עולם האצי׳ כו׳. ותכלית ירידות המדרגות דקדושה במדרגות תחתונות דעשיה הוא ענין כריעה במודים שע״ז ארז״ל מאן דלא כרע במודים שלא הגיע אפילו לבחי׳ ביטול זה הרי זה נעשה נחש דקליפה וסט״א ובזהר אמרו דלא יקום בתחיית המתים. והנה רגליה יורדות מות כתיב שיורדת בסתר המדרגה להחיות ולהתלבש בקליפת נוגה ולמטה מק״נ שמשם נמשך ונשפע השפעות גשמיות וכח הרע כו׳, ובכח התשובה שהיא הארה מבחי׳ סוכ״ע ישוב החיות למקורו ושרשו ונעוץ סופן בתחלתן דהיינו אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳. (ועיין בפרדס בסוף שער ערכי הכינויים ערך תשובה וז״ל ותשובה זו הוא ע״י שיתגלה כ״ע מראש האצילות ויורד ונוקב עד המלכות כו׳ אז היא שבה אל מקומה כו׳ ע״ש. ועיין בפ׳ ויקרא) (דט״ו סע״ב ודף ט״ז ע״א) ובמק״מ ובהרמ״ז שם. ומכ״ז יובן ג״כ ענין עליות המלכות ביוה״כ שהוא יום התשובה ועיין בפרשה אמור (דף ק׳ ע״ב) ועמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר כו׳. וצ״ל תחלה אתכפיא דהיינו שאהבת דברים זרים בפועל ממש יהי׳ בבחי׳ אתכפיא ולא תתורו כו׳ אשר אתם זונים כו׳, זונה נקרא מי שלבו להוט אחר דברים זרים ואפי׳ עניני גופו הצריכים לו לא יהיה בהתלהבות והתלהטות הלב רק בקרירות וכאלו כפאו כו׳ וכח התשוקה הנשאר בלב יתהפך לה׳ לבדו ולהיות ואל אישך תשוקתך לזאת יקרא אשה אש ה׳ כי מאיש לוקחה זאת אש י׳ והיינו מפני שנעוץ סופן בתחלתן כו׳. וזהו יפה שעה א׳ בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי חיי העוה״ב הם בבחי׳ גילוי ממכ״ע הנמשך ממדת מלכותו ית׳ וכמאמר יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. פי׳ יחיד הוא לבדו ית׳ וחי העולמים מלך הוא שכל חיות העולמות אינו אלא בחי׳ מלך ומה שהוא משובח ומפואר אפילו עדי עד הוא רק שמו הגדול בחי׳ שם בלבד משא״כ תשובה ומע״ט הם מבחי׳ סוכ״ע כנ״ל וזהו שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך פי׳ שתשוב כ״כ עד שהוי׳ אור א״ס ב״ה הסוכ״ע יהי׳ אלקיך בבחי׳ גילוי. ועד״ז נאמר ואהבת את הוי׳ אלקיך וקאי על אחד דלעיל מיניה כלומר אחד ואהבת דהיינו בחי׳ יחיד שהוא בחי׳ סוכ״ע יהי׳ בבחי׳ גילוי בחי העולמים מלך והוא בחי׳ יחו״ת והיינו לקשר ולייחד יחו״ע ביחו״ת: ג אך כיצד תהיה המשכת השראת אור א״ס ב״ה ממש על נפשו שהוא הסוכ״ע דלית מחשבה תפיסא כו׳ ולאו מכל מדות כו׳. הנה זהו ע״י ענין עבודת הקרבנות שנאמר בהם לחמי לאשי. כי הנה הקרבן שהוא מחי הוא מיסוד האש כי ד׳ בחי׳ דצח״ם הם כנגד ד׳ יסודות. עפר הוא דומם ומים הוא צומח שהמים מצמיחים כו׳ וכתיב זורעי על כל מים כו׳ ואש הוא בחי׳ החי כי משרתיו אש לוהט הם פני אריה פני שור כו׳ שבמרכבה וכתיב ומראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים ומהם משתלשלות ונמשכות נפשות כל בע״ח כנודע מזה״ק ורוח הוא האדם המדבר כמ״ש ויהי האדם לנפש חיה ות״א לרוח ממללא. והנה יסוד האש שלמטה שבקרבן עולה ונכלל באש שלמעלה שיורד מלמעלה למטה על המזבח לכלות ולשרוף הקרבן. ועד״ז תפלה במקום קרבן תקנו ביוצר אור להזכיר איך שהמלאכים מתלהבים ומקדישים ואומרים ביראה כו׳ כדי להלהיב  ולהלהיט נפשו הבהמית בחי׳ בהמה שמיסוד האש שלמטה שיש בה התלהבות והתלהטות ותשוקה מורגשת בעולם הזה להיות אתכפיא ואתהפכא להיות התשוקה בבחי׳ ואל אישך תשוקתך. וזהו על ידי לאשי אש י׳ שהוא בחי׳ אש שיורד מלמעלה מבחי׳ סוכ״ע להעלות יסוד האש שבנפשו הבהמית בחי׳ אשה אש ה׳ וכמו שכתוב שמאלו תחת לראשי שבחי׳ שמאל ורשפי אש שלמעלה הוא מגביה ומעלה ממטה למעלה (ועמ״ש מענין זה דאש יו״ד ואש ה׳ בפ׳ שלח בד״ה והיה לכם לציצית ועמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר בענין בנקרת הצור ובפ׳ נשא בענין ויתן עוז למלכו כו׳). אך המשכה זו שיהיה אש שלמעלה נמשך הוא על ידי לחמי דהיינו ע״ד שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כמו הלחם שעליו יחיה האדם הוא משיב את הנפש להיות שורה ומתפשט בגוף שמפני חלישות ותשות כח שבלא אכילה היתה הנפש מסתלקת וע״י הלחם תשוב לאיתנה להתלבש בגוף להחיותו. כך הנה כל העולמות נק׳ עד״מ בשם גוף וכמ״ש בת״ז וכמה גופין תקינת לון כו׳ וכדי שיהיה השראת והתפשטות הנשמה בחי׳ סוכ״ע דלאו מכל מדות כו׳ הוא ע״י בחי׳ לחם שבאתעדל״ת נעשה אתעדל״ע להיות בחי׳ לאשי אש י׳ וזהו ענין ריח ניחוחי ריח העלאה ממטה למעלה ניחוחי מלשון נחות דרגא הורדה מלמעלה למטה וגם לשון מנוחה כמו שפי׳ רז״ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני והכל אחד שהורדה והשפלה זו היא בחי׳ ירידת אש שלמעלה אש י׳ מבחי׳ סוכ״ע בחי׳ רצון עליון שלמעלה מחכמה כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות בעשרה מאמרות שנבה״ע ובראשית נמי מאמר הוא. והנה החכמה מאין תמצא מבחינת אין שהוא רצה״ע רעדכ״ר ורצה״ע זה הוא נמשך למטה בבחי׳ עשיה וזהו ונעשה ר צוני וכנודע שהא״ס ב״ה מצד עצמו כביכול לא שייך בו בחי׳ רצון כלל להיות לו דירה בתחתונים כי כולא קמיה כלא ממש חשיבא ואין ערוך לך ואם צדקת מה תתן לו כו׳ רק שכך עלה ברצונו שעל ידי אתעדל״ת בתומ״צ אתעדל״ע להמשיך רצה״ע למטה וזהו שאמרתי היא התורה ועל ידי קיום התורה נעשה לו בחי׳ רצון לדור בתחתונים שהוא בחי׳ גילוי כו׳. והנה כנגד ב׳ בחי׳ אלו שהם העלאה והמשכה תיקנו ב׳ תפלות חובה שחרית ומנחה שחרית ממטה למעלה עד ברוך שאמר בחי׳ עשיה ומברוך שאמר ואילך פסוקי דזמרה וקריאת שמע הכל בחי׳ העלאה ממטה למעלה ומנחה לשון מנוחה שהוא בחינת המשכה מלמעלה למטה בבחי׳ תפלת י״ח שבמנחה אין שם רק תפלת י״ח מה שאין כן בשחרית תקנו ברוך שאמר ופסוקי דזמרה וקריאת שמע שהם בחי׳ ממטה למעלה. ותפלת י״ח שהיא המשכה מלמעלה למטה בח״י פעמים ברוך אתה שכל ברכה הוא המשכה היא בחי׳ עקדת יצחק שנכלל יצחק באברהם: ד אך הנה התכללות זו אש שלמעלה באש שלמטה הוא ע״י את קרבני את הן בחי׳ אותיות שמא׳ עד תי״ו שהן הן קרבני כלומר קרובים אלי ומקרבין אותי (ועמ״ש סד״ה ואתה תצוה בפי׳ חקת עולם לדורותם מאת בנ״י מאת היינו מבחי׳ אותיות התורה כו׳ והן הגורמי׳ כו׳ ע״ש) והוא ע״ד מ״ש ודברי אשר שמתי בפיך ואמרו מתניתא מלכתא שעושה כמלך שמצוה לעשות מצוה זו כך כו׳ וכל הקורא בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו שע״י עסק הדבור בת״ת נעשה ביטול ויחוד דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו׳ והנה בחי׳ ביטול הוא בחי׳ ומדרגת משרבע״ה כנודע לפיכך נאמר צו את בנ״י ואמרת אליהם שע״י שאתה תהי׳ צו בצוותא חדא עם בנ״י דהיינו ע״י שיומשך להם בחי׳ משה יהי׳ להם כח הדבור ואמרת להם את קרבני שיהי׳ התקשרות וביטול דבור בדבור כו׳ (ועמ״ש בד״ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר ומ״ש ד״ה משה ידבר וסד״ה ואתה תצוה הנ״ל ועמ״ש ע״פ חקת התורה בענין תולעת יעקב כו׳ עולת תמיד אותיות תולע כו׳ ע״ש. ומשם יובן בתוספת ביאור ענין את קרבני לחמי כו׳ ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה  בחדש השלישי בענין שהתורה נק׳ עוז ותושיה). והנה בתורה יש ב׳ בחי׳ תורה שבכתב ותשבע״פ תשב״כ תנ״ך נקרא בשם מקרא קורא בתורה מלשון קריאה כאדם הקורא לחבירו בשמו וכך הנה כל התורה הן שמותיו של הקב״ה ועל תנ״ך אמרו שצרופי אותיותיהן הן שמות הקדושים אך תשבע״פ ע״ז נאמר תשמרו כו׳ כי שמור זו משנה שמור לנוק׳ בחי׳ מקבל וכך הנה התורה שבע״פ היא בחי׳ מקבל שבה וע״י יהיה נשמר בלב האדם בחי׳ לאשי אש יו״ד ולא יהיה מאבד מה שנותנים לו פי׳ מה היינו בחי׳ ביטול וכמ״ש ונחנו מה וכמ״ש במ״א בפי׳ מה ראו על ככה כו׳ ושם מ״ה נותנים לכל אדם מלמעלה וכמ״ש בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב כו׳ ע״ש. וצריך שלא יהיה מאבד ח״ו בחינת מ״ה שנותנים לו והיינו ע״י שמור זו משנה (ועמ״ש ע״פ וזאת המצוה כו׳ לשמר כו׳ ושמרת כו׳ וע׳ מענין שמור בפ׳ בראשית) (מ״ח ב׳ יתרו דף ע׳ ע״ב. צ״ב א׳). ור״פ נח (נ״ט ב׳). ורזא אוליפנא דהא נח אצטריך לתיבה כו׳ ע״ש ומבואר במ״א תיבה היינו אותיות הדבור של התורה ותפלה כו׳. כי הנה עיקר תושבע״פ הוא להיות השגת הרצון עליון לידע ההלכה והמצוה על בוריה משא״כ תורה שבכתב אין בה גילוי הרצון כי כשאמר הכתוב וקשרתם לאות כו׳ איני יודע מה הוא עד שבאו רז״ל ופירשו ד׳ בתים שבתפילין תפרן ואלכסונן וד׳ פרשיות כו׳ וכן סוכה שהיא גבוה מכ׳ כו׳ והיינו לפי שכל בחי׳ תורה שבעל פה הוא להיות כלי קיבול מוגבל להגביל את הרצון העליון מאור א״ס ב״ה כיצד תהי׳ השראתו ובאיזה אופן שבאם שנעשה כמצותה אזי שורה הרצון מאור א״ס ב״ה ובאם לאו אינו שורה ולכן נעשה ג״כ בחי׳ כלי קיבול לבחי׳ אש י׳ השורה ומתגלה בנפש להגבילה שתהא ההתלהבות והתשוקה לה׳ ברשפי אש שמורה ותקועה בלב בל תמוט עולם ועד. אבל תשב״כ עיקרה צורת האותיות שיהיו בדמותן ובצלמן ככתבם וכלשונם מפני שהוא בחי׳ שמות משא״כ תורה שבע״פ אין הכתב והלשון מעכב ובאיזה כתב ולשון שהוא מדבר הכל נקרא תורה שבע״פ והנה תשב״כ הוא בחי׳ קריאה להיות את קרבני [ועמ״ש בפ׳ וארא בד״ה לכן אמור לבנ״י] ותורה שבע״פ בחי׳ שמירה וכנ״ל. והנה כל זה הוא בחי׳ דבור שהוא ת״ת שע״ז נאמר את קרבני ותשמרו כנ״ל ובחי׳ מחשבה זו תפלה ע״ז נאמר להקריב לי במועדו במועדו אלו יו״ט שלש רגלים. כי הנה נודע שתפלת כל ימות החול נמשך משבת שנאמר בה קדש היא לכם קדש העליון הוא בחי׳ קדוש ומובדל ולהיות נמשך ממנו איזה המשכה. וכמ״ש ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה כו׳ דרך ה׳ זו היא המשכה כדרך שהולכין בה מעיר לעיר הנה הדרך הזה הוא ע״י המועדים שהמועדים הם מקראי קדש שהקדש נקרא ונמשך בהם [וכמ״ש במ״א בד״ה מצה זו ועיין ר״פ קרח (דקע״ו ע״ב) גבי כולהו זמינין כו׳ ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא ובפי׳ הרמ״ז שם בזה] ובהם ועל ידם נמשך ג״כ להיות המשכות בתפלות כל ימי החול. פסח בחי׳ אברהם בבחי׳ תפלת שחרית ממטה למעלה שבועות בחי׳ יצחק שקול השופר הוא אילו של יצחק והוא כנגד תפלת המנחה וסוכות בחי׳ יעקב ויעקב נסע סוכותה הוא תפלת ערבית. והנה כל בחי׳ אלו צריך האדם לקיים בכל המצות רק שבכל המצות הגילוי הוא בנפש. ובקרבנות היה הגילוי בפועל ממש בקרבן שמיסוד האש שהיה יורד אש שלמעלה בגילוי ממש והגילוי כזה א״א רק בבהמ״ק ולכן הקרבנות תלוין בבהמ״ק דוקא משא״כ שאר המצות ואפילו מחשבה ודבור דקרבנות יכול להיות אפילו בגלות שלהיות הגילוי בנפש יכול להיות בכל זמן. [כי כדי שיהיה נמשך הגילוי גם בעולם בחיצוניות בפועל ממש צריך להיות שרש ההמשכה מלמעלה מעלה ע״ד המגביהי לשבת המשפילי לראות כו׳ כי בחינת העולם והחיצוניות מקבל חיות ממקום עליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות וכמ״ש סד״ה למנצח על השמינית שלכן כל העליות שבת רק בפנימיות  כו׳ ע״ש באריכות. ולכן כדי שיומשך הגילוי בחיצוניות ממש צ״ל שרש ההמשכה מלמעלה מעלה כי הוא ע״ד ענין קי״ס שהוא ענין שעלמא דאתכסיי׳ נמשך בבחי׳ גילוי באתגליא ממש ולכן שרש המשכה זו ע״י הארה גדולה ועצומה מלמעלה מעלה שמשם נמשך לשנות סדר ההשתלשלות כו׳. ועד״ז ג״כ ענין אש שלמעלה שהיה יורד ע״ג המזבח הוא ההמשכה מעלמא דאתכסיא מבחי׳ סוכ״ע לעלמא דאתגליא וכמ״ש במ״א בד״ה אז ישיר כו׳ וכדי שיהיה המשכה זו בעולם ובחיצוניות זה תלוים בבהמ״ק דוקא כי בחי׳ הבית הוא מקיף עליון מאד שלמעלה מהמקיף דבחי׳ עלמא דאתכסיא (וכמ״ש במ״א ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ועמ״ש ע״פ ויקרא אל משה בענין כי שכן עליו הענן) ומשם דייקא נמשך הכח הזה להיות אש שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע יורד ונמשך באתגליא בפועל ממש. ועוד י״ל בזה ע״ד מ״ש במ״א ע״פ המאמר ר״פ ויקרא בענין שאל לך אות כו׳ הגבה למעלה דא אות יו״ד כו׳ ע״ש]:

פנחס,  ב׳

ביאור ע״פ את קרבני לחמי הנה כתיב לעבדה ולשמרה שהאדם הוא העושה הג״ע דהיינו שהוא הממשיך גילוי אלקות מאור א״ס ב״ה להיות ג״ע. והנה ארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב פי׳ ביו״ד צמצום הארה נקודה קטנה שבא״ס ב״ה שאין לו סוף ואין לו קץ ותכלית לית מחשבה תפיסא ביה כלל וא״א להיות שום השגה לשכל נברא להיות תענוג הנשמות אלא שנהנין מזיוו כו׳ וכמשל בהירות השמש או האבוקה שא״א להסתכל בהם מחמת בהירותם. וכן הוא לענין השגה שבאור א״ס ב״ה עצמו לא שייך שום השגה כלל מחמת בהירותו הגדול כי ישת חשך סתרו רק ע״י צמצום הארה נקודה קטנה (ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה ע״ג אש לבנה). וזהו העוה״ב דייקא שהוא גילוי השגה לשכל נברא להתענג ולכן עוה״ב נבנה על מדת הדין הקשה כמבואר בספרים שעוה״ז נאמר בו עולם חסד יבנה משא״כ עוה״ב הוא מדת הדין. שהרי יסורי עוה״ז נק׳ יסורים של אהבה וחסד כי יסורים ממרקין. ויסורי עוה״ז איבוד ממון ונוקף אצבעו כו׳ אין ערוך לגבי יסורי גיהנם שהאש א׳ מששים כו׳ ומה שהיה ראוי לידון בגיהנם בעוה״ב מחשבין כנגדו יסורי עוה״ז הקלים וה״ז חסד כו׳ משא״כ בעוה״ב עונשים גיהנם כו׳ לפי שהוא נבנה על תוקף מדה״ד הקשה לשלם לרשע רע כרשעתו וכ״ז הוא מפני שעוה״ב שהוא גילוי ההשגה ותענוג הנשמות הוא ע״י גבורות וצמצומים [י״ל כי גם החכמה שהיא בחי׳ יו״ד שבו נברא העוה״ב הרי התהוותה מאור א״ס הוא ע״י גבורות וצמצומים והוא מה שנמשך האור והשפע רק ע״י בחי׳ שערות כו׳. ושרשם מגבורה דע״י המלובשת במו״ס ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני מענין שער בשמאל כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳ שהאתעדל״ת לצמצום וגבורה זו הוא ג״כ ע״י שהאדם מצמצם א״ע בבחי׳ בטל רצונך וזהו ענין לעבדה כו׳. וכמבואר פי׳ וענין עובד אלקים בסש״ב פט״ו וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך צפון הוא בחי׳ גבורות שעי״ז נמשך גילוי התענוג בג״ע ועיין מזה בר״ח שער האהבה פ״ו ליראיך כו׳ כי אם אין יראה אין חכמה יראה גימ׳ גבורה איזהו גבור הכובש כו׳] וזהו להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו זיו השכינה הן הם גבורותיו שהם צמצומים ע״י השתלשלות מעילה לעילה כו׳ מלאכים ונשמות אין א׳ מהם דומה לחבירו מחנה מיכאל באהבה דוקא ומחנה גבריאל ביראה דוקא ואין להם אהבת מיכאל באהבה רק אהבה אחרת באופן אחר. והגם שכולם מקבלים מאור א״ס ב״ה כמו כח הנשמה המתפשט באיברים שבנשמה עצמה אין בה התחלקות ואעפ״כ כח הראיה מקבל העין וכח השמיעה  מקבל האזן כו׳ ואין העין מקבל אלא חלק פרטי שהוא כח הראיה בלבד כו׳ בלי שום שכל והשגה והשכל וההשגה שורה במוחין לבד ואין שם כח הראיה הגשמיות. והאזן מקבל כח השמיעה בלבד כו׳ וכיוצא בזה בשאר אברים שאין אחד דומה לחבירו כו׳ [ועמ״ש בפ׳ שלח בביאור ע״פ והיה לכם לציצית מענין שכליים נבדלים כו׳]: ב והנה כל ההשתלשלות מעילה לעילה הוא ב׳ בחינות מקיף ופנימי [מקיף מה שאין נכנס תוך הכלי שאין הכלי מלבישו לפי שאין בו השגה כו׳] ומתחלה נמשך המקיף ואח״כ נמשך הפנימי כי הפנימי הוא הארה קצת מבחי׳ המקיף הנמשך שנכנס להיות פנימי ומפנימי׳ עליון נעשה מתחלה מקיף לתחתון ואח״כ נמשך קצת הארה ממנו להיות פנימי וכך הוא בכל סדר ההשתלשלות מאימא לז״א ומז״א כו׳ כי הכל הוא בחי׳ מקיף ופנימי כו׳ וכמשל הדבור מן המחשבה שלא כל מחשבתו יוכל להכניס בדבור רק אפס קצהו בלבד וכן מן השכל למדות כמ״כ מההתבוננות בתפלה שא״א להיות התפעלות הלב כ״כ בכל כח השגתו והתבוננותו רק שמתקצר כח ההבנה וההשגה כו׳ והוא בחי׳ עגולים ויושר שמתחלה נמשך עגולים ואח״כ פרצוף יושר שהוא בחי׳ האדם כח הראיה בעין כו׳ ורמ״ח אברים שונים ובזה יש עיבור יניקה מוחין קטנות וגדלות. משא״כ בעיגולים הוא בהשוואה לכל צד כו׳. ובכלליות ההשפעה וההמשכה מריש כל דרגין נק׳ בשם מ״ה וב״ן שבחי׳ מ״ה הוא מקיף לגבי ב״ן הגם שגם שם מ״ה הוא פנימי אך לגבי ב״ן הוא המקיף ששרש מ״ה הוא ממצחא דא״ק ומצח הוא הנק׳ תמיד בחי׳ רצון וכמ״ש והיה על מצחו לרצון כו׳ ונק׳ בזהר רעוא דכל רעוין כו׳ [עמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ בסופו ובד״ה למנצח על השמינית. ובביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב. ועמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר בפ׳ נשא (דקכ״ח ע״ב) בענין כחמר טב דשקיט ושכיך על דורדייה מענין מ״ה וב״ן שבמו״ס ועמ״ש בביאור ע״פ משה ידבר מענין שם מ״ה ובד״ה ענין האבות הן הן המרכבה. ובביאור ע״פ יונתי בענין מלגאו איהו שם מ״ה. ובביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים]: והנה שם ב״ן הוא בחי׳ נוקבא שמור לנוק׳ וזכור לדכורא כי מל׳ תשבע״פ קרינן לה בחי׳ מל׳ ב״ן אמנם מ״ה הוא בחי׳ תשב״כ בחכמה אתברירו והבירור הוא לעשות ג״ע דהיינו להמשיך אור א״ס ב״ה שבבחי׳ מקיף להיות פנימי (ועמ״ש בד״ה ויקח קרח מענין בחי׳ חכמה שבה שורה אור א״ס ומ״ש בד״ה ואהבת את וחכמה היא כח מ״ה) ועיקר ההמשכה להיות בחי׳ ביטול כי אין אור א״ס שורה אלא במי שבטל דייקא ומ״ה הוא בחי׳ ביטול גמור ונחנו מ״ה כו׳ ומתחלה נברר להיות עולם האצילות שמה שאינו בטל שם אינו שורה גילוי אור א״ס ומ״מ נדחה לעולם הבריאה שבערך עולם הבריאה נחשב בחי׳ ביטול שמלאכים ונשמות בחי׳ נבראים הם בטלים הגם שבערך עולם האצילות אין זה ביטול גמור להיות גילוי רב כבעולם האצילות ואח״כ נדחה לעולם היצירה עד שתכלית הבירור הוא במדריגות תחתונות דבעשייה. והוא ענין כרע במודים כריעה בעלמא להיות כפוף בבחי׳ הודאה כו׳ וארז״ל מאן דלא כרע במודים נעשה נחש שנדחה להיות נחש דקליפה לגמרי שאין שם עוד שום בירור טוב ובזהר (שלח קס״ד א׳) ובסבא דמשפטים (דף ק׳ ע״א) שלא יקום בתחה״מ. והנה לכן בעוה״ב א״א לשנות את טעמו ממה שנמשך בעוה״ז כי עוה״ב הוא עולם שלאחר הבירור דהיינו שכבר נמשך אחר הבירור משם מ״ה המקיף להיות פנימי וגילוי השגה ותענוג לשכל נברא הרי כבר נתברר הטוב ומובדל מן הרע שהרע נדחה לגמרי ומובדל בעצמו להיות מלאכי חבלה ומזיקים כו׳ מה שאין כן עולם הזה שהוא עולם הבירור שמאיר שם מ״ה המברר בתומ״צ הרי יכול לשנות א״ע ולהפך מרע לטוב [ועמ״ש  ע״פ ועתה יגדל נא כו׳] והמשכה זו להיות כח זה של בירור שם מ״ה לברר שם ב״ן נמשך מבחי׳ רצון העליון רעוא דכל רעוין וע״ז אמרו אין טעם לרצון כו׳ שהוא למעלה מהשגה כו׳. וזהו נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני שנעשה ונמשך רצון העליון שאין טעם והשגה בו [ואפשר שנקרא נחת רוח כי רוח היינו בחי׳ אויר אור יו״ד שהוא מקור אותיות התורה כמ״ש במ״א בביאור דמזוזה מימין כו׳ ועיין בזהר תרומה (דקע״ח סע״ב) ובאדרא דנשא דק״ל ע״ב] וזהו בחינת תורה שבכתב שהוא למעלה מהשגה שעיקרה אינה אלא האותיות כדמותן וכצלמן משא״כ ההלכות על בוריין א״א להשיג מתורה שבכתב כגון וקשרתם לאות כו׳ איני יודע מהו עד שבאו חז״ל ופירשו ד׳ פרשיות ט״ט בכתפי כו׳ וד׳ בתים תפרן ואלכסונן וכן סוכה גבוה כ׳ אמה כו׳ שהוא ענין השגות הרצון שזהו כלי קיבול לרצון שבשיעור דוקא ששיערו חכמים להגביל כל מצוה ומצוה כדת מה לעשות אזי שורה ומתגלה רצון עלי ון ובאם לאו אינו שורה כו׳: ג והנה אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה כו׳ הם חו״ג והנה ה״ג הם ה״פ אש בחי׳ אשה אש ה׳ שצ״ל בחי׳ אש מלמטה למעלה כי רוח אייתי רוח כו׳ שמאלו תחת לראשי שפני שור שמהשמאל הוא המגביה כנס״י מקור נשמת ישראל ומנשאה תחת לראשי ע״י בחי׳ גבורות בחי׳ שמאל התלהבות הנפש ומזה בא לידי ביטול שהוא למעלה מהתלהבות כי אחרי האש קול דממה דקה כו׳. ומ״ש לא באש ה׳ תירץ בת״ז אית אש ואית אש אית רעש ואית רעש כו׳ ומכל מקום אפילו מה שהוא באש ה׳ מ״מ קול דממה דקה יותר נעלה כו׳ [כי אש היינו בעולם הבריאה ששם השרפים וקול דממה דקה מבחי׳ אצי׳. והנה באצי׳ ג״כ יש אבי״ע וזהו אית אש ואית אש בריאה שבאצי׳ כו׳ וגם שם קול דממה דקה נעלה יותר שהוא בחי׳ אצי׳ שבאצי׳ כו׳]. אך צ״ל אש תחלה שהיא העלאה ממטה למעלה ואחר כך נמשך בחי׳ ביטול וכענין הכהנים הלוים וזהו לחמי לאשי. לחמי ישראל מפרנסין כו׳ כמו שהמאכל משיב את הנפש להתפשט בגוף. לאשי שעל ידי אתעדל״ת אש ה׳ נעשה למעלה אש יוד להיות יורד אש שלמעלה כו׳ והיינו את קרבני א״ת צירופי אותיות שמא׳ עד תי״ו קרבני נעשו קרובים אצלי ממש להיות שורה בהם גילוי אלקות ואור א״ס ממש ע״י לחמי לאשי שמאש ה׳ נעשה אש יוד שם מ״ה נמשך ממש לתוכו והוא בבחי׳ מל׳ דאצי׳ שם ב״ן כי כל ישראל בני כו׳. ריח ניחוחי מלמטה למעלה מעורר מוחין דאבא שבגלות הוא בחינת שינה והסתלקות וריח הוא המעורר כו׳ ניחוחי הוא לשון הורדה ולשון מנוחה המשכת הביטול כו׳. היינו בחי׳ קול דממה דקה שהוא למעלה אפילו מבחי׳ אש יו״ד כו׳. תשמרו שמור זו משנה שיהיה בחינת כלי לגילוי אור א״ס בבחי׳ אשי וכמארז״ל כל העוסק בתורה הקב״ה שונה כנגדו ודברי אשר שמתי בפיך ממש שזהו את קרבני כי הרי האבות היו חג״ת הן הן המרכבה ומשה בחי׳ ביטול ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ בחי׳ הרוכב כו׳. וכ״ז הוא מבחי׳ משה בחי׳ ביטול דמות כמראה אדם בחי׳ רוכב שהוא יסוד אבא ונחנו מ״ה כו׳ ואיך יגיע האדם לבחי׳ ביטול הוא על ידי צו את בני ישראל שבחי׳ משה ישפיל עצמו ויומשך למטה שיהיה בצוותא וחיבור ועי״ז ואמרת אליהם אמירה בחי׳ אבא שיהיה ודברי אשר שמתי בפיך להקריב לי במועדו מועד ל׳ ונועדתי אשר לא יעדה כו׳ יעוד ומועד ונועד הכל ל׳ יעוד ויחוד וחיבור שכל המשכות הם מבחי׳ שבת קדש הוא לכם בחינת אבא אך הוא ע״י יו״ט מקרא קדש בחי׳ אימא אלא שגם שם הוא התלבשות אבא באימא כו׳ פסח מלמטה למעלה הוא בחי׳ אברהם תפלת שחרית תחלה עולם העשיה עדברוך שאמר פסוקי דזמרה הוא עולם היצירה. ויוצר אור בריאה ותפלה הוא ביטול והמשכה מלמעלה למטה מה שאין כן מנחה  לשון מנוחה שאין שם אלא תפלת י״ח בלבד וערבית יש בו ג״כ ק״ש ותפלה אלא שאין מאריכין לפי שיעקב כלול משניהם וגם תפלת שחרית כלולה עקידת יצחק באברהם כו׳. וגם מועד ל׳ וככלה תעדה כליה שהוא לשון עדי וקישוט בחי׳ כתר כו׳ ועמ״ש בד״ה אלה פקודי בענין משכן העדות. ועיין מענין את קרבני בזח״א ויצא (דף קס״ד ע״ב) ובמ״א נז׳ בזהר נצח והוד עלייהו אתמר את קרבני כו׳ וע״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה בסופו דנו״ה הם בחי׳ אותיות התורה כו׳ ומענין ריח ניחוחי בפ׳ פקודי (דרל״ט סע״א). ומענין להקריב לי בפ׳ שמות (ד״כ ע״ב) ומענין במועדו בפ׳ לך לך (דפ״ט ע״ב. וע״ש דפ״ח א׳ ובפ׳ שמות דכ״א ובפ׳ פנחס דרכ״ד א׳ דרכ״ו ע״א דר״מ ע״א). ועיין במדרש ויקרא רבה פ׳ ב׳ ובמדרש שוחר טוב פי״ט מענין תשמרו להקריב לי כו׳ ועיין מה שכתוב מענין זה על פ׳ וארשתיך לי כו׳. ועיין זהר חלק א׳ פרשה ויחי (דרמ״ה סע״ב) ומה שכתוב מזה בביאור על פ׳ יונתי ובפסוק שיר השירים כו׳: קיצור מפי׳ הפסוק צו את בנ״י. צו לשון צוותא שיהיה נמשך בחינת משה להיות בצוותא חדא עם בנ״י (ועמ״ש סד״ה ואתה תצוה) ועי״ז ואמרת אליהם שעי״ז יומשך להם כח הדבור להיות יחוד וביטול דבור האדם בדבר ה׳ (ועמ״ש בד״ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר ומ״ש סד״ה משה ידבר) וזהו את קרבני את הן בחינת אותיות מא׳ עד תיו הן הן קרבני קרובים אלי ומקרבין אותי וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך הקב״ה קורא ושונה כנגדו (עמ״ש סד״ה ואתה תצוה הנ״ל גבי מאת בנ״י ועמ״ש בד״ה ואתחנן גבי בעת ההיא ובד״ה וידעת היום גבי ואהבת את). ועי״ז יהי׳ ג״כ לחמי לאשי. אשי אש יו״ד שהוא בחי׳ אש שיורד מלמעלה מבחי׳ סוכ״ע להעלות יסוד האש שבנפשו הבהמית בחינת אשה אש ה׳ (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית וסד״ה כי תצא גבי ונתנו ה׳ וע״ש בד״ה ע״כ יאמרו המושלים בענין שלהבת י״ה ומ״ש בד״ה אתם נצבים בענין כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא ומ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר בענין בנקרת הצור) שהמשכה זו דבחי׳ אש יוד הוא ע״י לחמי ישראל מפרנסין (כי הלחם נהפך לדם בחי׳ חום ויסוד האש והיינו הקרבנות שנק׳ לחמי וע׳ במא״א אות למ״ד סכ״א כמה בחי׳ שנק׳ לחם ולחם משנה. ויש לפרש דבחי׳ אשה אש ה׳ נק׳ לחמי לאשי לבחי׳ אש יוד ע״ד מ״ש כי אם הלחם אשר הוא אוכל) (וישב ל״ט ו׳) וכן קראן לו ויאכל לחם בפ׳ שמות ב׳ כ׳. ור״ל כי הוא יחוד משפיע ומקבל ע״ד ביום חתונתו זו מתן תורה כי יוד הוא בחי׳ משפיע כענין ביוד נברא העוה״ב וה׳ בחי׳ מקבל כענין בה׳ נברא העוה״ז וזהו ג״כ ענין ריח ניחוחי. (או י״ל שלהיות את קרבני שיהי׳ האותיות קרובים אלי זהו ע״י לחמי לאשי. כי ע״י האתעדל״ת נמשך בתורה בחי׳ גבוה יותר וענין ריח ניחוחי המשכת קול דממה דקה שלמעלה מבחי׳ אש יוד) ואח״כ צ״ל תשמרו שמור זו משנה שיהי׳ נשמר בלב האדם בחי׳ לאשי אש יוד (שלא יהי׳ בחינת פולטת). וכ״ז בחי׳ דבור שהוא תלמוד תורה שע״ז נאמר את קרבני ותשמרו. ובחי׳ מחשבה זו תפלה עז״נ להקריב לי המשכת אור אין סוף שבחכמה בחי׳ שבת קדש במועדו יו״ט ג׳ מועדים שהם מקראי קדש וממשיכים בחי׳ קדש בתפלת ימי החול (ע״ד חולין שנעשו על טהרת הקדש). ונ׳ דאת קרבני זהו יחוד זו״ן אכן להקריב לי במועדו זהו יחוד או״א והוא כענין מ״ש ע״פ אלה פקודי המשכן יחוד ו״ה. משכן העדות יחוד י״ה. ונק׳ בחי׳ זו לי. כי יחוד או״א שרשו מעתיק וא״ס וע׳ זח״ב (בשלח ס״ג ב׳) ע״פ ממעמקים קראתיך. ובפ׳ תרומה (קל״ד ב׳) ע״פ ויקחו לי תרומה. ואע״ג שהקרבן עיקרו המשכת מ״ד מז״א כמ״ש באגה״ק סי׳ כ״ח מ״מ הרי כתיב וישע ה׳ אל הבל המשכת ש״ע נהורין וע׳ בהרמ״ז ר״פ צו קה״ק תלת רישין כו׳. ועיין מענין צו את כו׳ תשמרו להקריב בגמרא פ״ד דתענית (כ״ו א׳) פ״ט דפסחים צ״ו א׳. וברבות בראשית (ס״פ ט״ז) גבי לעבדה ולשמרה. תולדות (ס״פ ס״ה). פ׳ צו (ספ״ז) אמור (ס״פ כ״ז).  במדבר (פרשה ז׳). נשא פי״ב (רמ״ו ג׳). ס״פ בהעלותך (רס״ה א׳) ע״פ אספה לי. ר״פ פינחס וס״פ. שה״ש רבה (י״א ג׳) ס״פ צווארך בחרוזים. בפתיחתא דאיכה (נ״א א׳) סד״ה והמה כאדם עברו ברית. שה״ש רבה (ל״ה ב׳) ס״פ ראשך עליך ככרמל:

פנחס,  ג׳

צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי כו׳. ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו כו׳ את הכבש אחד תעשה בבוקר כו׳. להבין כפל ב״פ ואמרת וגם שינוי לשון דכתיב אשר תקריבו וכתיב את הכבש אחד תעשה לשון עשי׳. וגם תקריבו לשון רבים ותעשה לשון יחיד. והענין הוא כמארז״ל כל מקום שנאמר צו הוא מיד ולדורות. (רבות במדבר פ״ז). וזהו כפל אמירה. ואמרת אליהם מיד והוא ענין הקרבנות שהקריבו בזמן שבהמ״ק קיים. ואמרת להם היינו לדורות שתקנו תפלה כנגד תמידין. והנה צ״ל איך התפלה כנגד תמידין שהן כבשים בני שנה והתפלה היא בקשת רחמים ואיך היא תמורת הקרבן. גם להבין מ״ש בקרבנות ריח ניחוח לשון נח״ר וגבי נח כתיב וירח ה׳ את ריח הניחוח. איזה נח״ר הוא מריח הקרבנות. (ועיין בזהר פ׳ נח דס״ה ע״א) אך הענין הוא. כי הנה נודע שתכלית ירידת הנשמה לעוה״ז להתלבש בגוף בנה״ב ירידה צורך עליה היא. והנה קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. שמו בגימט׳ רצון שהוא מקור ההשפעה וחיות הנבראים מפני שעלה ברצונו הפשוט להיות מלך שמו נק׳. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך שהוא לבדו יחיד ומיוחד וחי העולמים אינו אלא בחי׳ מלך כו׳. וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שבחי׳ מלכותו היתה כלולה בא״ס ב״ה ממש ונק׳ אור א״ס ב״ה שהוא האור וזיו. והי׳ האור כלול במאור עצמו ואחר שנבה״ע נעשה התפשטות האור והזיו להחיות הנבראים מאין ממש ליש בסדר השתלשלות המדרגות דרך עילה ועלול עד עוה״ז הגשמי שהוא היש הגשמי ודבר נפרד ממש (ועמ״ש מזה בשיר השירים בד״ה קול דודי גבי פי׳ מלכותך מלכות כל עולמים). והוא ירידה גדולה לגבי האור והזיו שהיה כלול באור א״ס ב״ה ותכלית הירידה היא צורך עליה להיות מיש לאין שיהיה היש ג״כ בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש. והיא העלי׳ העיקרית שעליה נאמר לויתן זה יצרת לשחק בו שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה בביטול היש לאין. שהתהוות מאין ליש הוא ענין הבריאה. כמ״ש והחכמה מאין תמצא. וחכמה היא ראשית הגילוי מהשתלשלות העולמות. משא״כ התהוות מיש לאין הוא דבר חדש ושינוי הטבע (ועמ״ש בביאור ע״פ הבאים ישרש), ועיקר השחוק והחדוה הוא משינוי והתחדשות כדרך שעושין לפני מלכים ושרים איזהו שינוי והתחדשות לשמחה ושחוק. וכמ״כ כתיב ותחדש פני אדמה ישמח ה׳ במעשיו (ועיין בסש״ב ס״פ ל״ג ונקרא לויתן כי לויתן הוא לשון חיבור כמו וילוו עליך וישרתוך בפ׳ קרח) (י״ח ג׳). הנלוים על ה׳ לשרתו (בישעיה סי׳ נ״ו). וכך הוא ענין חיבור ודיבוק היש לאין ע״י הביטול. והנה למטה ביטול היש לאין הוא ביטול גשמיות לרוחניות אך באמת למעלה גם בחי׳ הרוחניות הוא בחי׳ יש שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו׳ והמזל מקבל משמרי האופנים והאופנים מקבלים מחיות הקדש שבמרכבה והחיות משרפים כו׳ שהמזל הוא בבחי׳ יש לגבי האופנים והאופנים לגבי חיות הקדש. וע״ז אמרו כל בעלי השיר יוצאין בשיר שהשירה והזמרה הוא בחי׳ שמחה ותענוג שהוא בחי׳ יציאתם מנרתקן הוא בחי׳ כלים שלהם המגבילים אותם כידוע שכל החיות הנמשך לנבראים הוא בחי׳ אורות וכלים וע״י השיר שאומרים המלאכים יוצאים מבחי׳ כלים שלהם להתכלל באור א״ס ב״ה ממש כי שם עוז וחדוה במקומו (ועמ״ש מענין השיר בד״ה יבל הוא בפ׳ בראשית ובד״ה מזמור שיר חנוכת הבית). והנה עיקר הביטול יש לאין הוא במעשה הקרבנות  שנפש הבהמות הוא מבחי׳ פני שור מהשמאל. וע״י הקרבן עולה ונכללת בשרשה בבחי׳ פני שור שבמרכבה ולכן היה השיר על הקרבן וכמ״ש מזה בד״ה ושם אחיו יובל, ומשם הוא עולה למעלה מעלה עד רום המעלות ע״י ארי׳ דאכיל קרבנין דכמו שלמטה הקרבתה הוא ע״י הכהן איש החסד כך מעורר למעלה בחי׳ חסד אריה דאכיל קרבנין וגבוה מעל גבוה בחי׳ חסד עליון בחי׳ וימינו תחבקני להתכלל באור א״ס ב״ה ממש. וכך הוא ענין התפלה. כי הנה נודע שמיכאל שר הגדול מקריב נשמותיהן של ישראל ע״ג המזבח. וכמאמר ואשי ישראל ותפלתם ולמטה בהתלבשות בגוף הגשמי הוא בחי׳ אה״ר הבא׳ מלמעלה בתפלתם להעלותם ולקשר נפשם של ישראל באלקים חיים ולדבקה באור א״ס ב״ה ממש. וזהו לחמי לאשי, פי׳ לאשי לאש שלי ששורפים ובוערים אלי דהיינו השרפים שהם בחי׳ יקד יקוד אש בוערה בלבם תמיד בתשוקה גדולה ונפלאה ובאהבה עזה כרשפי אש להבטל ולהכלל באור א״ס ב״ה מחמת השגתם הגדולה שהם בעולם הבריאה שהוא למעלה מעולם היצירה ועשיה (ועמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י בענין כת אחת אומרת קדוש פעם א׳ ובד״ה שחורה אני ונאוה) והקרבן נעשה להם בחינת לחם, כי אין לך עשב מלמטה כו׳ והמזל מקבל משמרי האופנים והאופנים מחיות הקדש שבמרכבה והחיות מהשרפים. ולכן בהעלות הקרבן למעלה עולה ונכלל עד בחי׳ שרפים ונעשה להם בחינת לחם. כמו בחי׳ לחם המתעכל במעי האדם ונעשה כבשר ודם האדם ממש עד שנעשה לו מזון ומוסיף לו כח וחיות. כך הקרבן מתעכל ונכלל בחיות ושרפים עד שנעשה להם מזון ומוסיף כח וחיות בשרפים להעלותם ולאשתאבא בגופא דמלכא ממש (ועמ״ש באגה״ק סד״ה איהו וחיוהי ועמ״ש בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים ובד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מ הלכים בין העומדים): ב אך להבין למה בא קרבן התמיד מן הכבש. הענין הוא שעם היות שהחיות של נפש הבהמות יורד ונמשך מבחינת פני שור שבמרכבה ולשם הוא עולה. מ״מ בחר ה׳ בכבשים דוקא. שכבש יש לו קול רחמים מדתו של יעקב וגם הכבש יש לו צמר בעורו שממנו רוב המלבושים. כמ״ש ומגז כבשים יתחמם. ולמעלה הנה העור הוא ענין הרקיע שממנו נמשכין בחי׳ צירופי אותיות שהם בחינת שערות שע״ז אמרז״ל שהמלאך סנדלפון קושר כתרים לקונו מצרופי אותיות התפלה והדברים עתיקים ואין להאריך. אך הבשר והחלב והדם וגידים ועצמות של התמיד הי׳ עולה כולה כליל ע״ג המזבח. אבל העור עם הצמר ניתן לכהן המקריב. כמ״ש עור העולה אשר הקריב לכהן כו׳. לפי שאינו יכול ליכלל עם חיות הנפש הבהמית כמו הבשר והחלב ודם ועצמות וגידין ולכן אינו נשרף עמהם. אלא כולה ניתן לכהן המקריב כמו שהוא בשלימות עם הצמר. והנה ביאור ענין בשר גידין ועצמות למעלה עד״מ. יובן ממ״ש בספרי חכמת הניתוח שהתהוות העצמות נמשך מהמוח והתהוות הבשר הוא מהדם שמשכנו בלב שממנו נעשה בשר. וכמארז״ל לובן שממנו עצמות כו׳. והנה הלב הוא מקום משכן המדות אהוי״ר כו׳. שהן הן בחי׳ רתיחת הדמים שבלב הגשמי אהבה רעה תאוות גשמיות כו׳ ונצוח כו׳. וכך למעלה מחנה מיכאל באהבה עזה ומחנה גבריאל כו׳ הן הן בחי׳ הבשר הנמשך מן הדם שבלב (ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך בענין חייך שלך גדול משלהם ובד״ה והי׳ מדי חדש כו׳ בענין יבא כל בשר להשתחוות) אך הדעת והשגה שמשיגים בגדולת א״ס ב״ה כל חד לפום שיעורא דיליה. ולפי מדרגתו הוא בחי׳ העצמות שבאין מן המוח (וע׳ ברע״מ פ׳ שופטים דער״ה ע״א מענין עצמות ובשר). והנה הגם שהמדות הן לפי הדעת והשגה כי לפי שכלו יהולל איש. קטן לפי קטנו וגדול לפי גדלו. מ״מ לא כל הדעת והשגה מלובשת במדות שהרי ההשגה היא בגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף  כו׳. ומלכותך מלכות כל עולמים למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית אין לו תחלה ואין לו תכלה כו׳. וכן וממשלתך בכל דור ודור שבכל עולמים ובכל דור ודור שהן בחי׳ עולם ונפש וגם בחי׳ שנה נמשכה הארת אור א״ס ב״ה. כמ״ש לית אתר פנוי מיניה ממש. וא״כ אם היתה כל ההשכלה מלובשת במדות שבלב לא היה ביכולת המדות אוי״ר כו׳ להכיל ולהגביל ההשגה כלל אלא היו מתבטלים ממציאותם, וכמארז״ל הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן כו׳ אלא ההשגה המתלבשת במדות היא בחי׳ הארה מצומצמת מעט מזעיר מהשגה שבמוח הנמשכת להתלבש בלב מקום המדות והם הם בחי׳ גידין ועורקים המחברים העצמות עם הבשר כמ״ש להודיע לבני האדם גבורותיו הן הגבורות והצמצומים כמו דרך גידים דקים עד״מ (וענין גידים אלו י״ל שזהו בחי׳ מ״ט שערי בינה שהוא מה שיוצא אור ההשגה ממוח תבונתו ונמשך ומתפשט בלב כמ״ש בד״ה עיני כל. גם ע״ד שנתבאר בד״ה כי קרוב אליך הדבר בענין מ״ש ובחרת בחיים כו׳ לאהבה את ה׳ שהבחירה היא בשכלו והאהבה היא בלב והבחירה קודם לאהבה והוא בחי׳ והשבות אל לבבך והיינו ענין מדות שבשכל מ״ט שערי בינה שמהם נמשך ומתפשט במדות שבלב. לחבר הלב עם המוח. ובזהר הרקיע) (בראשית נ״א) כ׳ הגידים והעורקים הם צנורות שהם מעבר לאור פנימי הנק׳ רצון האור הוא רצון והמעבר שהוא הכלי נקרא צנור אותיות רצון. ועיין בפרשה ויחי (רל״ד ב׳) ע״פ ואגידה לכם: ג ומעתה יובן ענין זה ג״כ בתפלה שכנגד הקרבנות שההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך דכולא קמיה כלא ממש חשיבי ואין ערוך אליו אפילו כערך טפה מים אוקינוס כנ״ל הוא בחי׳ העצמות. כשההתבוננות היא בבחי׳ דעת התקועה בחוזק בקביעות תמיד ולא שתהא חולפת ועוברת אחר התפלה רק בהתמדה והעמקה מעומקא דלבא באמת לאמתו (וזהו כענין מ״ש במ״א בענין משכיל לאיתן שאיתן הוא קשה וחזק כו׳) שמהדעת הזה נמשכה הארה דרך גידים דקין לבחי׳ בשר הנמשכת מבחי׳ דם הלב שהוא מקור המדות שבנה״ב אהבה רעה ותאוות גשמיות ונצוח והתפארות כנ״ל לאכפייא לון ולהפכן לקדושת הנה״א המשכלת ומתבוננת בגדולת א״ס ב״ה וכמ״ש בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה״ר שמשכנו בלב בחלל השמאלי המלא דם ישוב לאהבתו ית׳ (ועיין בזהר ויקרא) (כ״ד א׳) וברע״מ פ׳ צו (ל״ג ב׳) מענין עצם מעצמי ובשר מבשרי ועוד מזה ברע״מ ס״פ תצא (רפ״א א׳) ובזהר בפ׳ אחרי (ע״ח א׳). ובמ״א בזהר בראשית (כ״ו א׳) פי׳ דעצם מעצמי ובשר מבשרי זהו שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ועמ״ש מזה בד״ה שיר השירים. וענין זה הוא מבואר בק״ש שמע ישראל לשון הבנה איך שה׳ אלקינו הוא אחד ממש ואין עוד מלבדו בשמים ממעל כו׳ שהחיות הנמשך בשמים ובארץ הוא רק כי ה׳ אלקינו הוא אלקים בחי׳ צמצום כו׳ (וכמ״ש בד״ה אלה תולדות יצחק). וכטפה מים אוקינוס כו׳. והטפה חיות ההוא היא כלולה ומיוחדת במאצילה ממש בבחי׳ סוכ״ע שלמעלה מן ההשתלשלות שרוחניות וגשמיות שוין לפניו כחשיכה כאורה שמזה ברוך ונמשך בהשתלשלות המדרגות בבחי׳ ממכ״ע בחינת שם כבוד מלכותו להיות עילה ועלול רוחניות וגשמיות. ואי לזאת ואהבת את ה׳ אלקיך שיהיה הוי׳ ממש אלקיך להיות נכלל באור א״ס ב״ה בתשקוקה וצמאון, ולא יהיה לו חפץ ורצון אחר זולתו ית׳ כלל. וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ כי באמת אין עוד מלבדו ולמי יחפוץ זולתו. והתעוררות אהבה זו בלב איש הוא בחינת דם הקרבן כי מלבד בשר גידין ועצמות שבקרבן שהקריבו ע״ג המזבח עוד הקטירו החלב וזרקו את הדם ע״ג המזבח. וזריקת הדם הוא בחי׳ אהבה עזה הנמשכת מהתבוננות בגדולת א״ס ב״ה במס״נ באחד ממש בדעת  התקועה בחוזק כי גם אהבה זו היא בחי׳ רתיחת הדמים (ועמ״ש מענין זה בד״ה בכ״ה בכסלו בפ׳ וישב בענין דם התמיד קודם להטבת שתי נרות כו׳) והיינו לפי שהדעת וההתבוננות עצמה שהיא בחי׳ עצמות היא בחי׳ קרירות כי המוח מים וליחות כו׳. אבל אהבה שבלב מקום משכן הדמים שם יסוד האש והצמאון כו׳ (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית) והוא מ חמת התבוננות התקועה בחוזק באמת לאמתו בקרב איש ולב עמוק עד שימסור נפשו ממש באחד שלא יחפוץ חפץ ורצון אחר זולתו ית׳, ואי לזאת תגדל התשוקה והצמאון בלב בהתגלות אהבה כרשפי אש ממש בכל לבבך כל לבו וכל חפצו לאהבת ה׳ בכלות הנפש ממש ואח״כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך הוא בחינת הקטר החלב והשמנונית שבבהמה וכן באדם הגשמי כי ירעב לאכול ע״י רתיחת הדמים. ואח״כ למלא נפשו כי ירעב וממלא רצונו וחפצו אזי נגדל החלב והשמנונית מחמת התענוג אשר השלים חפצו ורצונו וכן עד״מ בעבודה שאחר התשוקה והצמאון אשר יעורר האדם באהבת בכל לבבך זאת ישים אל לבו כי הדברים הן ד״ת ומצות הן הם אשר אנכי ממש מצוך ולא בבחי׳ שם כבוד מלכותו בבחינת ממכ״ע לבד שהוא בחי׳ שם ולא בחי׳ עצמיות. אבל במצות אומרים אשר קדשנו במצותיו שהוא מובדל מגדר עלמין למעלה מן ההשתלשלות בבחי׳ סוכ״ע. וזהו קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כי התבואה היא בבחי׳ ממכ״ע בבחי׳ סדר ההשתלשלות אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כי גבוה מעל גבוה כו׳ (ועמ״ש בסמוך ע״פ זה). משא״כ ישראל הן בחי׳ ראשית תבואתה וקודם להם. לפי שהן בבחי׳ קדש מפני אשר קדשנו במצותיו. ובהם נמשך ומתלבש עונג העליון ב״ה הגם שהמצות מלובשים ג״כ בגשמיות זרעים מועד כו׳ תרומות ומעשרות כו׳. הנה ע״ז נאמר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב פי׳ ישרים שאינם בדרך השתלשלות עו״ע בבחי׳ הסתר פנים וירידת המדרגות שמתעבה ומתגשם והולך בדרך וסדר התלבשות שמחכמה ושכל אלקות נעשה שכל אנושי אבל פקודי ה׳ הם ישרים שנמשך בהם אור א״ס ב״ה כמו למעלה ממש (וכמ״ש במ״א בפי׳ לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך ועי׳ בזהר בפ׳ ויקרא דט״ו סע״א). כי הן הם חכמתו ורצונו ית׳ ממש ולכן הם משמחי לב האדם למטה בהגלות נגלות אור א״ס ב״ה. וכמ״ש ולישרי לב שמחה והיא השמחה הבאה אחר הצמאון שבואהבת לדבקה באור א״ס ב״ה ממש. כשישים אל לבו שזאת התורה והמצות הגשמיים אשר לפנינו יסודתם בהררי קדש עליון והן בחינת ישרים שאור א״ס ב״ה ממש נגלה בהם למטה כמו למעלה שאין שם הסתר פנים על אור ה׳ וקדושתו. ובזה ימלא נפשו כי ירעב וישלים חפצו ורצונו בעסק וקיום המצות ות״ת כנגד כולם כי הם אשר אנכי ממש מצוך והיינו היום דוקא בחי׳ היום לעשותם כי בבחי׳ היום לעשותם נמשך דוקא מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שלמעלה מגדר ההשתלשלות כי עשייה היא לעילא (כמ״ש בזהר פ׳ בהר דק״ח ע״ב ובפ׳ וירא דקט״ו ע״א). ופי׳ הענין כי הנה דרך השתלשלות עילה ועלול בלבד לא היה נשתלשל עד עולם העשייה גשמי כי התהוות גשמיות העולם וחומריותו לא נתהווה מרוחניות ואין הרוחניות פועל הגשמיות. אלא כמארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל שהגידול של צמח האדמה מכח הצומח אשר בארץ הוא ע״י המזל. אבל התהוות צמח האדמה ועשב הגשמי ממש אינו ע״י המזל כלל רק הוא כח האלקי אור א״ס ב״ה ממש הסוכ״ע שלפניו רוחניות וגשמיות שוין וכשם שהוא פעל ועשה רוחניות מאין ליש כך פעל ועשה את הגשמיות מאין ממש ליש לכן בע״מ כתיב והיו למארת וכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. וכן יהי רקיע ויעש אלקים את הרקיע. תוצא הארץ נפש חיה. ויעש אלקים את חית הארץ. שעל הרוחניות נאמר יהי. ועל הגשמיות ויעש. שהיתה עשיה בפ״ע לגשמיות. שבמאמר שנבראו  הרוחניות לא נתהווה הגשמיות (ועמ״ש מזה במ״א בד״ה יביאו לבוש מלכות ובאגה״ק ד״ה איהו וחיוהי) ולזאת ישמח לבב אנוש אף גילת ורנן בעשותו א׳ ממצות ה׳ המלובשות בגשמיות דוקא שהוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע ממש. ובודאי כדאי הוא הדבר הזה לרוות צמאונו ותשוקתו שבואהבת: ד אך זאת עוד אחת היא הדרך המביאה להיות גילוי נה״א המשכלת ומתבוננת בגדולת אור א״ס ב״ה שיהא פועל ישועות בקרב איש ולב עמוק לאהבה את ה׳ בכל לבבך ממש ושיהא גם כח המתאוה שבנה״ב מתהפך וישוב ג״כ לאהבת ה׳ היא בחינת רחמנות לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות שבנפשו שירד מאיגרא רמה כו׳ להתלבש בגוף ונה״ב לזון ולפרנס בצרכי הגוף אכילה ושתיה כו׳. וע״ז תקנו בפסוד״ז לומר והוא רחום ב״פ. וגם בברכת יוצר אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו. ופי׳ ברחמיך לפי שכל דרך איש ישר בעיניו ודומה לו שכך היא המדה הנכונה. וכך היא חובתו להשתמש בצרכי הגוף איש לפי ערכו במדה שאדם מודד לעצמו כך צריך לו ולא סגי בלא״ה. אכן זאת הוא רוח אנוש בשגם הוא בשר אבל לגבי קוב״ה הנה ירידה גדולה היא מאד לא״ס ותכלית. ורחמי ה׳ מרובים מאד. על ירידה הגדולה הזאת. ולזאת אנו מבקשים רחמי שמים המרובים ואומרים הגם שלפי שכלנו הדל אין אנו מרגישים הרחמנות. מ״מ ברחמיך הרבים רחם עלינו וגדול כח רחמנות זו לעורר את האהבה שבלב ונפש הבהמית ע״י בינה ודעת דנה״א המשכלת בגדולת ה׳. וכמאמר אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה כו׳ (ועמ״ש בשה״ש בד״ה קול דודי הנזכר לעיל בענין מצה ומרור כו׳ ובפ׳ במדבר סד״ה וידבר בענין למשפחותם לבית אבותם. ועמ״ש ע״פ כנשר יעיר כו׳ וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים שהוא בחי׳ מדת הרחמים שעי״ז דייקא ואביא אתכם אלי ממש) וזהו ענין קרבן התמיד שבא מן הכבשים כי הכבשים יש בהם בחי׳ רחמנות וקולן קול רחמים. והרחמנות הוא כמ״ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה וענין גוזזיה הוא כי הנה הכבש יש לו צמר בעורו והעור הוא המפסיק בין הבשר והצמר. כי מן הבשר עצמו א״א לצמוח שערות הצמר כ״א ע״י הפסק העור. ויובן זה למעלה כי ענין שערות הם הן צרופי אותיות המתלבשות בבי״ע להיות מאין יש ודבר נפרד והתהוות בחי׳ צרופי אותיות להיות עולמות הנפרדים הוא ע״י מסך מבדיל בחי׳ רקיע (ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך בד״ה והבדילה הפרוכת ובד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא) וגוזזים השערות הן המפרידים בחי׳ צרופי אותיות הנ״ל משרשם שהם דבוקים ומיוחדים באלקות ממש להיות בבחי׳ נפרדים ממש ללכת אחר חיות הגוף ונה״ב בלבד ותמו ונכרתו משרשם עד שנראה העוה״ז הגשמי ליש ודבר נפרד ממש כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה והיה אור הלבנה בפ׳ צו) וע״י כן נאמר ורחל עקרה שאינה מולדת בחי׳ אוי״ר כו׳. שהן בחי׳ הבנים כו׳. לפי שרחל לפני גוזזיה נאלמה לכך היא בחי׳ עקרה שאינה מולדת ולזה תיקנו בתקון חצות תקון רחל לעורר בכיה ורחמנות. וכמ״ש רחל מבכה וכו׳ ואח״כ תקון לאה היא אם הבנים שמחה שהיא השמחה הבאה אחר לידת האהבה כשנעשית אם הבנים. שאז תתענג כו׳. והנה בחי׳ כבש ורחמנות היא בחי׳ יעקב שהיה רועה צאן לבן. גם מרע״ה היה רועה צאן יתרו. אך איתא בזהר משה מלגיו שהוא רע״מ ויעקב מלבר. והענין כי הנה התעוררות רחמנות זו היא מצד הדעת שהיא השגה בגדולת אור א״ס ב״כ שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ואין ערוך אליו וכו׳ אשר לזאת כשישים אל לבו ששם היתה נשמתו כלולה במאצילה ב״ה טרם ירידתה וירדה פלאים מטה מטה יעורר רחמים רבים בלבו מאד מאד על גודל עוצם הירידה. משא״כ כשאין בו דעת כל דרך איש ישר בעיניו. וכמאמר ברחמיך הרבים כו׳ וכנ״ל. והנה המשכת הדעת בנש״י הוא ע״י משה רע״מ כי משה הוא שושבינא דמלכא ועי״ז נמשך להיות בחי׳  יעקב בחי׳ הרחמנות. וזהו משה מלגיו ויעקב מלבר (ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו׳ ע״ש. וע״פ שניך כעדר הרחלים וע׳ עוד מענין משה ויעקב בזהר פ׳ בלק דקפ״ז ע״ב ובפ׳ ויצא דקנ״ב ע״ב). וזהו ענין שנאמר זה האשה אשר תקריבו לשון רבים כי הקרבת הכבש הוא בחי׳ הרחמנות הוא מצוה לכל ישראל רק שנקרב ע״י הכהן אהרן שושבינא דמטרוניתא. משא״כ לעשות את הכבש שהוא התעוררות והתהוות בחי׳ הרחמנות לעשות בנפשו כתיב תעשה לשון יחיד וקאי על מרע״ה עצמו שהוא היה עושה וממשיך הדעת בנש״י לעשות ולעורר את הרחמנות בכדי שיבא לואהבת ה׳ בכל לבבך בכלות הנפש ממש וזהו עולה בבחי׳ ריח ואח״כ ניחוח לשון נחות דרגא שהן המשכת אור א״ס ב״ה בצרופי אותיות התפלה רופא חולים כו׳ ומברך השנים כו׳ שהן בחי׳ שערות הצמר הנמשכין מן העור לבלתי היות בבחי׳ נפרד. וע״ז אמר שסנד״ל קושר כתרים לקונו מצרופי אותיות התפלה שנעשה בחי׳ תענוג וכתר ממש וד״ל. (ועמ״ש מזה בד״ה נר חנוכה כו׳ ומזוזה מימין ובד״ה מה יפו פעמיך בנעלים ועמ״ש עוד מענין כבש בפ׳ אמור בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הביכורים): ועוי״ל בענין שהתמיד בא מהכבשים דוקא דהנה יש ב׳ בחי׳ צדיקים ובעלי תשובה ואע״ג שארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והיינו משום דבחילא יתיר מ״מ לפעמים מצינו ג״כ שבחי׳ צדיקים גבוה יותר כמאמר במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים ועיין בגמרא ספ״ה דברכות וגם כי הצדיק אינו מתיירא מיניקת החיצונים. ועד״ז י״ל בחי׳ כבש לגבי פר כי הפר יש לו כח וגבורה יותר וזהו כמו העלאה דתשובה בחילא יתיר ולכן נסכיו ג״כ מרובים יותר ועמ״ש מזה בפ׳ שלח סד״ה ענין הנסכים. אבל עכ״ז מעלת הכבש שיש לו צמר בעורו שמהם הלבושים רומז למצות שנק׳ לבושים וגם התורה נמשכה מבחי׳ ושער רישיה כעמר נקא לכן רומז לבחי׳ צדיק. וזהו ורעו כבשים (ישעי׳ ה׳ י״ז) כבשים ללבושך (משלי כ״ז כ״ו). ולכן לגבי קרבן התמיד צ״ל כבש דוקא כי תשובה אינו אלא לפי שעה. אבל בתמידית צ״ל בחי׳ צדיק וכמ״ש סד״ה שובה ישראל גבי קחו עמכם דברים וגבי כי עמך הסליחה למען תורא. גם כבש י״ל מלשון ומלאו את הארץ וכבשוה. ונכבשה הארץ. וכך הצדיק כובש את היצה״ר. וגם להפך שהוא נכבש לפני הקב״ה ומבטל רצונו אליו ית׳ ונכבשה הארץ לפני ה׳ (במדבר ל״ב כ״ב). ואני ככבש אלוף (ירמיה י״א). ועיין בתו״א בד״ה ותוסף אסתר ובד״ה אם לא תדעי לך בענין ורחל היתה יפת תואר. גם הוא מן הנעלבים ואינן עולבים בחי׳ כרחל לפני גוזזיה נאלמה. ובגמ׳ (פ״ב דחגיגה די״ג ע״א) ע״פ כבשים ללבושך אמרו דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך ופרש״י סתרו של עולם. כמו רישא בכבשא (חולין דצ״ג ב׳). בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות ד״י) ממני יצאו כבושין (מכות כ״ג ב׳). ופי׳ סתרו של עולם היינו כי אורייתא סתים וגליא וקוב״ה סתים וגליא והנה בחינת ז״א נק׳ גליא לגבי ע״י ולכן נק׳ חסד דז״א חסד דלבר וחסד דע״י נק׳ חסד דלגאו (באד״ר דקל״ג ב׳). וההמשכה מבחי׳ ע״י נק׳ כבשי דרחמנא כמו שתוק כך עלה במחשבה כמ״ש במ״א. והנה בחי׳ התמיד הוא להמשיך רחמים רבים מבחי׳ עתיקא לפני הוי׳ למעלה משם הוי׳ וכו׳ וזהו ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך כמ״ש בזח״א בפ׳ תולדות דקמ״א (ועמ״ש בד״ה לבבתני) וע״כ היה בא מן הכבשים דוקא שהוא לשון סתר להמשיך מבחי׳ סתים לבחי׳ גליא. והוא בחינת תמיד בחינת לא שניתי כו׳. וגם כבש שבמזבח ולא תעלה במעלות והוא בחי׳ הצנע לכת וזהו עלה בכבש ופנה לסובב בחי׳ סובב כולא עלמין. גם כמארז״ל מ״ט עיזי מסגין ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא הרי אימרי נק׳ נהורא.  והנה יחו״ת נק׳ חשוכא לגבי יחו״ע ועד״ז אפילו ז״א דאצילות נק׳ כן לגבי ע״ק כי שערות דז״א הן שחורות כעורב ושל ע״ק כעמר נקא. גם י״ל אימרי ע״ד את ה׳ האמרת היום ופרש״י (פ״ק דברכות ד״ו סע״א) לשון חשיבות ושבח. ועמ״ש ע״פ מי כמוך באלים הוי׳ דשבח זה קאי על ע״ק (באד״ר דקכ״ח א׳). (והנה הרקיע הוא הפרסא המפסיק בין אצילות לבריאה. ואמנם יש כמה בחינות פרסא כמ״ש במ״א ע״פ והבדילה הפרוכת כו׳. ובחי׳ עור של הכבש כיון שגם לאחר הפסק הרקיע נמשכים ממנו שערות שהן בחי׳ צמר שהוא בחי׳ גבוה א״כ מורה שהרקיע המפסיק הוא ע״ד הפרוכת המפסיק בין קדש לקדש. משא״כ בעזים שמשערות העזים נמשך יניקה לחיצונים א״כ מורה שהעור המפסיק הוא למטה במדרגה שמבדיל בין קדש לחול ולכן נאמר שערך כעדר העזים שגלשו כו׳. וכ״ש בשאר בהמות שאין שערות שלהן ראויים ללבושי׳ כצמר. וא״כ דוקא בעור הכבש מרומז תיקון הפרסא והאותיות הנמשכי׳ דרך הפרסא לבלי יהיו בבחינת נפרד כו׳ וע״כ בא התמיד מהכבשים דוקא. ושרש עור ורקיע זה הוא בחינת קרומא דאוירא כו׳ כמ״ש במ״א בענין שנזכר ב׳ פעמים הבדלה בענין יהי רקיע כו׳): קיצור(א) שני פעמים ואמרת מיד ולדורות. תקריבו תעשה. קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, שהיה האור כלול במאור עצמו. ואחר שנברא העולם נעשה התפשטות האור. והוא ירידה גדולה לגבי האור כמ״ש בד״ה תקעו בחודש. והוא בשביל עלייה שיהיה היש בטל לאין. לויתן זה יצרת לשחק בו. ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי. ובד״ה אני דפ׳ ציצית וזהו ענין השיר של המלאכים. ועיקר ביטול היש לאין הוא במעשה הקרבנות, ולכן היה השיר על הקרבן. וכך הוא ענין התפלה. ואפ״ל דלכן בתפלה אומרים תחלה פסוד״ז ושירת הים וכמ״ש בד״ה אז ישיר משה ובנ״י. פי׳ לחמי לאשי. לבחינת השרפים:(ב) ומה שהתמיד בא מכבשים דוקא. אף שפני שור הוא ראש לכל הקרבנות בפרשת שור או כשב או עז כמ״ש ברבות שם פכ״ז. היינו מפני שכבש יש לו קול רחמים עמ״ש בד״ה והניף הכהן אותם. וגם יש לו צמר בעורו אשר נמשל בהם בחינת ושער רישיה כעמר נקא. (וכתיב אם יאדימו כתולע כצמר יהיו עמ״ש בד״ה האזינו השמים. והנה עולת תמיד פי׳ האריז״ל עולת אותיות תולע עמ״ש בד״ה חקת התורה בענין תולעת יעקב). והנה הבשר גידין ועצמות של התמיד היה עולה כולה. עצמות נמשכים מהמוח והוא בחי׳ חב״ד ועמ״ש בביאור ע״פ וידבר דעשרת הדברות שהעצמות מתקשרים עם עצם הגלגלת דחפיא על מוחא. אך בתוכם יש מוח ג״כ. והבשר נמשך מהדם שבלב והוא משכן המדות. והגידים הם המחברים החכמה עם המדות דהיינו העצמות עם הבשר. וכ״ז היה עולה כליל:(ג) וכן בתפלה ההתבוננות והדעת איך דכולא קמיה כלא חשיב זהו בחי׳ עצמות. (ועיין ברבות פ׳ אמור ספ״ל ע״פ כל עצמותי תאמרנה השדרה כו׳ ובזח״ג) (פנחס רנ״ו א׳) חוט השדרה דביה ח״י חוליין כו׳ לקבל ח״י ברכאן דצלותא כו׳ ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב מענין זה. גם בירושלמי ספ״ק דברכות שצריך לכרוע בשמו״ע עד שיתפקקו כל חוליותיו ע״ש כל עצמותי תאמרנה. מכ״ז יובן ענין בחי׳ עצמות. בתפלה שכנגד קרבן התמיד ומזה נמשך גידים לבחינת בשר להפך מדות נה״ב. (ולפמ״ש בזהר בפי׳ עצם מעצמי ובשר מבשרי ובפרדס בערך עצם י״ל כי עצמות זהו בחי׳ יחו״ע למס״נ באחד. ובחי׳ בשר זהו יחו״ת בחינת בכל נפשך ועמ״ש בד״ה וארשתיך לי בענין לבי ובשרי ירננו. וצ״ל התחברות ב׳ הבחינות ע״ד כעיר שחוברה לה יחדו שנתבאר בד״ה אלה פקודי המשכן והיינו ע״י הגידים  המחברים עמ״ש בד״ה וישלח יהושע כו׳ מרגלים ועיין בפרדס ערך גד גימל שהוא בינה משקה לדלת שהיא מלכות. והשקאה זו הוא ע״י צדיק בחי׳ יו״ד שבין גימ״ל לדל״ת) (עזח״א ויחי רל״ד ב׳) דהיינו כי גימ״ל הוא כללות כח״ב שמהם נמשך השפעת הביטול דיחו״ע שהוא היוד להיות מזה ביטול היש לאין כו׳ ולהיות מציל עני מחזק ממנו עיין רבות וירא (ר״פ נ״ד) וזח״ג ואתחנן (דרס״ז ב׳) דקאי על יצה״ר וזריקת הדם הוא בחינת אהבה עזה. ואח״כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. זהו ענין הקטר החלב בחינת תענוג כי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. והיינו היום לעשותם עשייה היא לעילא ועמ״ש בפי׳ היום בד״ה ביום השמע״צ בפי׳ זה היום עשה הוי׳:(ד) אך הדרך המביאה לגילוי נה״א להיות ואהבת בכל לבבך עמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי. בפי׳ בכל לבבך שיהיה נקלט כו׳ היא בחי׳ רחמנות (וזהו שמזכירין ברחמיך הרבים רחם עלינו בברכת יוצר המאורות. כדי להיות יחוד שמשא וסיהרא. ולא יהיה מארת חסר וע׳ בירושלמי פ״ג דתענית ה״ג זח״א בראשית) (י״ט ב׳ מ״ו ב׳) תולדות (קמ״ו א׳) ר״פ וישלח (קס״ו א׳) ובפי׳ הרמ״ז שם אלא בחי׳ אשר לא תחסר כל בה וכענין בשמחה ובטוב לבב מרוב כל דהיינו כי לבנה היא כנס״י כמ״ש בד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י. יומשך בה אור השמש הוא שמש הוי׳ שיהי׳ נקלט ונתפס הביטול דיחו״ע מה דכולא קמיה כלא חשיב כביטול זיו השמש בשמש. עמ״ש ע״פ ששזפתני השמש. ומ״ש בד״ה ושמתי כדכד שמשותיך ובד״ה והיה מדי חדש בענין שמש צדקה ומרפא כו׳. ועיין בגמרא פ״ד דתמיד (דל״א סע״ב) ע״פ שנים ליום כנגד היום. ופי׳ המפרש נגד השמש וכ״כ הרעב״ט שם בפי׳ המשנה ובהרמב״ם (פ״א מהלכות תמידין דין י״א). והיינו (ע״ד הנ״ל להמשיך גילוי שמש הוי׳. וכ״ז הוא ע״י הכבש בחי׳ רחמים) והרחמנות הוא כמ״ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה (בישעיה נ״ג ז׳) וע׳ מזה בזח״ב וארא (כ״ט ב׳), ועי״כ ורחל עקרה. ולכן צריך לעורר רחמים. שהוא מבחי׳ יעקב. וזהו נעשה ונמשך מבחינת משה שהוא הדעת. שממנו התהוות הרחמים וזהו את הכבש אחד תעשה, תעשה ממש. (וכענין מ״ש או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. שעושה ממש בחי׳ השלום עליון ושלום תחתון כמ״ש הרמ״ז פ׳ במדבר) (דקי״ח ע״א) ועמ״ש בפ׳ בהר (דק״י ע״ב) ע״פ ועשה טוב. ועשה ממש ע״ש בהרמ״ז. ומ״ש במ״א ע״פ ועשיתם אתם כאילו עשאוני. ועיין במא״א אות כ״ף ס״ד מענין כבש וכבשים. וע׳ זח״א ויצא קנ״ו סע״ב וכן את הכבש השני תעשה. ותקריבו היא מצוה לכל ישראל (ועזח״א חיי קל״ג א׳ ודו״ק ובפ׳ ויחי רכ״ט ב׳) וזהו ריח ניחוח דקרבנות: עוי״ל בענין כבש. כי אע״ג דשור יש לו כח יותר רומז לבחינת בחילא יתיר. מ״מ כבש שיש לו צמר בעורו רומז לבחינת צדיק ובחינת צדיק צ״ל תמיד. גם כבש לשון כבשונו של עולם. להמשיך מבחי׳ סתים לבחי׳ גליא. אימרי ע״ד את ה׳ האמרת. וענין העור והרקיע כו׳:

פנחס,  ד׳

קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. כל אוכליו יאשמו. ראשית תבואתה בה״א כתיב משמע דישראל הם ראשית תבואת ה׳. וצריך להבין מה זה התבואה הנצמח אשר ישראל מכונים בשם ראשית לה. וזהו שכתוב בורא קדושים יוצר משרתים ואשר משרתיו. פי׳ ואשר משרתיו משמע מאז מעולם הם משרתים אותו ויוצר משרתים הם המלאכי׳ שמתהווים בכל יום לומר שירה לפניו כמ״ש במדרש איכה ע״פ חדשים לבקרים. ובאמירתם מתבטלים לגמרי דהיינו שחוזר כח גילוי התהוותן למקורו להיות בכח ולא בפועל. וזהו שאמר הכתוב תדשא הארץ דשא פי׳ הארץ בה׳ היא הארץ העליונה (עמ״ש ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בארצך) כמו שהארץ הגשמיות  מגלה כח הצומח אשר בקרבה בכל יום להוציא מיני צמחים כן הארץ העליונה מגלה כח ההתהוות אשר בה לבריאה ולהתהוות יש מאין. ובזה נתהוה מלאכים בכל יום שיאמרו שירה ויתבטלו למקורם והם הנקראים דשא (וכמ״ש בזהר בפ׳ בראשית ד׳ י״ט ע״א ובמק״מ שם ובפ׳ תרומה דקע״א ע״א. ועיין פ׳ פינחס דרי״ז ע״א ע״פ מצמיח חציר כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ כשעירים עלי דשא). לכן אנו אומרים בכל ערב שבת הבו לה׳ בני אלים בני אלהים המה המלאכים שנבראו מששת ימי בראשית אבל בני אלים הם המלאכים שנתהוו בכל יום מבחי׳ ה׳ אחרונה חכמה תתאה מלכות דאצילות. ופי׳ אלים לשון כח כמו ואת אילי הארץ כי בני אלים הם מלאכים דעשייה כמ״ש בפע״ח. וע״י המלאכים דעשיה נמשך כל השפעות לעוה״ז הגשמי אין לך עשב שאין לו מזל כו׳ נמצא הם הכח וחיות העוה״ז וכשהמאכל מתעלה ע״י שהאדם אוכלו בטהרה ומתפלל בכח ההוא בנקודת לבבו עי״ז מתעלה גם המלאך השופע הכח והחיות להמאכל ההוא להיות מתעלה ונכלל במקור חוצבו. וגם הטעם שנק׳ בני אלים חסר ה׳ שהוא ע״ד מארז״ל בגיטין (דנ״ו ב׳) ע״פ מי כמוך באלים מי כמוך באלמים. ופי׳ אלמים היינו כמ״ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה שאין דבר ה׳ מאיר בבחי׳ גילוי בבי״ע לפי שאין ערוך עשיה לגבי אצילות. וזהו בחי׳ אלם משם אלקים שאין הדבור בגילוי רק בחי׳ הבל בלבד שבההבל אין התלבשות החכמה בגילוי כלל משא״כ בדבור שבו נמשך ומלובש החכמה והשכל וזהו ההפרש בין המלאכים הנק׳ בני אלהים שהם נמשכים מדבורו של הקב״ה שהדיבור מלובש בו גילוי החו״ב וזהו בחי׳ י״ה דאלקים. משא״כ בחי׳ אלם דאלקים היינו שאין בחי׳ י״ה נמשך ומתלבש בההבל. וזהו נאלמתי דומיה דום י״ה כו׳ (ועמ״ש בד״ה ולא יקרא עוד שמך אברם גבי מילה שהוא בחי׳ מ״ל י״ה מ״ל לשון גילוי כו׳ והיינו ע״י הדבור לרוח ממללא שעי״ז נמשך חו״ב בבחי׳ גילוי כי פי ה׳ דבר וההפך מזה הוא כשכנס״י היא בחי׳ נאלמתי דומיה החשיתי חש דחשמל והיינו מחמת הסתר דק״נ דעשייה. ועמ״ש בד״ה והיה אור הלבנה כו׳ ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י בענין פי׳ מעשה ידיך כו׳ כח המעשה שהוא כח החיצוני כו׳ ע״ש. והיינו ענין בחי׳ ההבל שלמטה מבחי׳ הדבור ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וספרתם לכם) והנה לכן א״א להמלאכים הנ״ל לעלות ולהתכלל בחכמה עילאה כ״א ע״י ישראל שהם נמשכים מפנימית חכמה עילאה וכמ״ש בפ׳ משפטים (דקכ״א) ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי בענין קומי לך רעיתי לכן אנו מבקשים הבו לה׳ בני אלים. פי׳ הבו לשון הזמנה הזמינו עצמיכם לעלות וליכלל במקור שם הוי׳ ב״ה. וז״ש ששת ימים תעבוד בחי׳ עבודה הוא ההתהוות יש מאין וביום השביעי תשבות זהו חזרת העולמות למקורם בתוספת אור עליהם ונכללים הכל בעצמות שם הוי׳ ב״ה. וכמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי ומבואר הפי׳ במ״א בד״ה באתי לגני דהיינו שכלתה בחינת ומדרגת אלקים שנעשה קץ ותכלית למדרגה זו ונמשך גילוי שם הוי׳. ולכן אנו אומרים להמלאכים שנמשכים משם אלקים הבו להוי׳ בני אלים שיזמינו עצמם לעלות וליכלל בשם הוי׳ ב״ה המתגלה בשבת וזהו השתחוו לה׳ בהדרת קודש והוא בחי׳ אצילות בכלל שבי״ע מתעלים באצי׳ וזהו ג״כ ענין ז׳ קולות שנזכרו במזמור זה קול ה׳ על המים כו׳ הכל המשכת והתגלות שם הוי׳ ועמ״ש סד״ה זאת חנכת המזבח. והנה עד״ז הוא כל ענין לכו נרננה להוי׳ כו׳ שירו להוי׳ כו׳ שאומרים בקבלת שבת. וזהו כי גדול הוי׳ כו׳ נורא הוא כל כל אלהים דהיינו על כל ק״ך צירופי אלקים כמ״ש במ״א והנה עלייה זו הוא ע״י ישראל שהם פנימית העולמות. פי׳ כי כל הנבראים לא נתהוו כ״א דרך מעבר בכדי שיתהווה ויתגלה בחי׳ ישראל בזה העולם הגשמי. וזהו ג״כ בכל יום תכלית העבודה זו תפלה כדי להבטל וליכלל עצמו וכל העולמות בשם הוי׳ ב״ה המהווה אותם מאין ליש ולימשך  אותו ג״כ בזה העולם הגשמי ע״י תורה ומצות יחודא עילאה יחודא תתאה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית הוא רק כח שם ה׳ ב״ה (ועמ״ש בד״ה באתי לגני הנ״ל. וזהו יונתי בחגוי הסלע כו׳ השמיעני את קולך כי כשהיא בחגוי הסלע בסתר המדרגה היא בחי׳ נאלמתי דומיה ונק׳ יונת אלם. אכן ע״י עסק התורה והמצות השמיעני את קולך כו׳ ממשיכים בחי׳ י״ה דהוי׳ ודאלקים שלא להיות בחי׳ אלם כ״כ בספר ע״ה) (דק״ג א׳) וע״ז נאמר קול דודי דופק. ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ וארא (דכ״ו א׳) גבי נאלמתי דומיה כו׳ ואי אתער כו׳ ובפע״ח שער הקדישים פ״ב ורפ״ג: ב ולבאר היטיב ענין עלייה זו וגילוי זה ע״י תורה ותפלה. צריך לבאר מאמר רז״ל תלמוד תורה כנגד כולם אפילו כנגד עיון תפלה. ומ״מ קודם התפלה אסור לאכול וקודם הלימוד מותר לאכול. וזהו מחמת כי האדם הוא עולם קטן. וכמו שיש בעולם יום ולילה ביום מאיר האור ובהעדר האור הוא בחי׳ לילה בגשמיות כן הוא באדם ג״כ ברוחניות כמ״ש גם כי אשב בחושך ה׳ אור לי אפילו בעוה״ז הגשמי ה׳ מאיר בישראל וכאשר מתפשט ומאיר בו כח נשמתו אזי נק׳ יום ובהסתלקות אור נשמתו מכונה בשם לילה (ועמ״ש מענין זה בד״ה ותוסף אסתר וע״פ וידעת היום והשבות כו׳ ובד״ה תחת אשר לא עבדת) לכן בלילה הוא בבחינת שינה לגמרי מחמת הסתלקות אור נפשו. ובבקר בעמדו משינתו אזי כח נשמתו היא רק באפיו כי אין לה גילוי מחמת חומר ישות הגוף להאיר ולהתפשט בקרבו ובכדי שלא יחזור להיות אין ואפס השי״ת מהוה ומחזיר לו נשמתו בכל בקר כמ״ש חדשים לבקרים רבה אמונתך ועיין פ׳ ויקהל (דרי״ג סע״ב) פי׳ כמ״ש המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי מלת בראשית הוא ברא״ת י״ש. ר״ל מזה שמחדש בכל יום הוא המהווה יש מאין. אך מחמת שנתגשם חיות הגוף מאד מאד אינו יכול לקבל הארת נשמתו בקרבו כ״א מעט מזעיר בבחי׳ אפיו. דהיינו שהנשמה האלקית אין לה גילוי בלבו וגופו מחמת חומר ישות הגוף כיון שעדיין לא התפלל. שע״י התפלה שמבטל רצונו לרצון העליון ב״ה והנה הרצון הוא מקור כל המדות והוא חיותן וקיומן וזהו ענין מסירת נפש שמוסר רצונו כו׳ והדם הוא הנפש שהוא הרצון לכן עי״ז נמשכת הנשמה שהיא מבחינת שם הוי׳ ומתפשטת בכל הגוף. משא״כ קודם התפלה היא עדיין רק באפיו דהיינו שרק במוחו ושכלו מודה לה׳ אבל לא נתפשטה עדיין בלב כו׳ וכן פי׳ הרמ״ז פ׳ תצוה (ד׳ קפ״ב) ע״פ כהאריז״ל ענין אשר נשמה באפו. ועיין בזהר שם על פסוק זה בענין אחר. ועמ״ש ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י בתוך היינו שיותפס ענין קדושתו ית׳ בלב האדם דייקא. ועמ״ש סד״ה להבין ענין משארז״ל יפה שעה א׳ בתשובה כו׳ בענין הכורע צריך שיראה איסר כנגד לבו. וז״ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא א״ת במה אלא במה פי׳ חדלו לכם לשון הבדלו עצמיכם מן בחי׳ אדם כזה שנשמתו רק באפיו שלא יכלה להתפשט בכללות גופו כי במה נחשב כמו הבמה נראה ונגלה הישות שלו ליש ודבר בפ״ע כן בו ג״כ גברה חומר הישות שלו עד שאינו מתבטל כלל מפני אור ה׳ הוא אור נשמתו אשר באפיו (ועיין מ״ש ע״פ בעלי במות ארנון). לכן אסור לאכול קודם התפלה. כמאמר רז״ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם בכדי שלא ליתן סטרא דדמא בישא לשלוט בו ושוב לא יכול להאיר בו כח נשמתו לגמרי. לכן תקנו לנו ברכת השחר כמו מלביש ערומים מתיר אסורים המכין מצעדי גבר מחמת שאצל אדם בחינת אדמה לעליון כל כחותיו אפילו להלביש בגד ומנעל הכל הוא כח שם הוי׳ ב״ה ואין דבר חוץ ממנו (וע׳ לעיל ע״פ מה יפו פעמיך בנעלים). הגם כי הברכות הם מדרבנן מ״מ הם קודם מחמת שהם  הכנה לק״ש דאורייתא שהוא גילוי אמיתית שם ה׳ אשר הוא באמת אין עוד זולתו למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. וע״י התבוננות מקודם בברכות יכול לבוא לזה בק״ש באמרו בתחלה ברוך אתה ה׳ אלהינו. ברוך הוא כמו בריכת המים לשון המשכה שאנו ממשיכים אור א״ס ב״ה אשר הוא בהעלם והסתר להיות בבחי׳ גילוי בישראל ובמקור כנס״י. לכן אנו מבקשים ברוך אתה שיהיה הוי׳ ב״ה נמשך בבחי׳ אתה שהוא נוכח פי׳ בגילוי כמו שבאמת הכל בטל לפניו לגמרי. כמ״ש אני ה׳ לא שניתי רק אצלינו נדמה לנו הגשמיות ליש אבל אצלו ית׳ כל הגשמיות אפס ותהו נחשבו לו פי׳ ה׳ הוא אלהינו כמו אילי הארץ פי׳ הוא כחנו ממש כי גם כל כחות הגוף הנדמה לנו שהם טבעיים אבל אצל ישראל הם הכל כח הוי׳ ב״ה, כי הנה פרעה אמר לא ידעתי את הוי׳ שלא ידע רק שם אלקים ואמר עזב ה׳ את הארץ כי הכל יודעים ומודים שיש אלהים אלא שמחשיבים כח עצמותם וכל חיות העולם ליש ודבר נפרד בפ״ע כמו שהם חוץ לאלהות דקרו ליה אלהא דאלהיא כאשר באמת כל השפעותם הוא רק על ידי ע׳ שרים הגם דכתיב מי לא ייראך כו׳ ובכל מלכותם מאין כמוך משמע שגם עובדי כוכבים אומרים שאין כמוך מ״מ כתיב רם על כל כו׳ פי׳ שהוא מרומם מעכו״ם ואינו משפיע להם כ״א ע״י ע׳ שרים המקבלים יניקה וחיות מבני אלים שהם המלאכים דעשיה שמהם נמשך כח וחיות השפעת עוה״ז כנ״ל. לכן אין להם כח וחיות כ״א להיות יש ודבר נפרד בפ״ע אבל לא כן עם בנ״י כי חלק הוי׳ עמו נשמות ישראל מעצמות הוי׳ ב״ה לכן אצלנו הוא הוי׳ אלהינו פי׳ הוא כחנו וחיינו בלי שום אמצעי כלל. (ועיין מזה בפי׳ הרמ״ז ר״פ האזינו בענין כי חלק הוי׳ עמו) וע׳ בפ׳ משפטים (צ״ו א׳). לכן בודאי מהראוי לבטל רצוננו לגמרי מפני רצונו ית׳ כמארז״ל בטל רצונך כו׳. כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ פי׳ כשאני עמך שה׳ הוא אלהינו אזי לא חפצתי בארץ בארציות כי אין בה לא חפץ ולא רצון ותשוקה כלל. וזהו פי׳ שמע ישראל שמע הוא לשון הבנה ה׳ אלקינו ה׳ אחד. ר״ל כאשר הוא מבין באמת שהוי׳ הוא אלהינו כל חיות וכ חות שלנו הם כח הוי׳ ב״ה אז הוא אחד. פי׳ אין עוד מלבדו כי כל הכחות בטלים למקור לגמרי (ועמ״ש ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך שבכל נפש יש בחי׳ והארה משם הוי׳ ממש. ובסש״ב באגרת התשובה פרק ד׳ וזהו הפי׳ דשם הוי׳ הוא כחנו וחיינו כו׳. משא״כ העולמות ואפילו המלאכים חיותן הוא משם אלהים ולכן נקראים בני אלהים או בני אלים ע״ש באגרת התשובה שם ועמ״ש בד״ה מה טובו ובד״ה בפ׳ נסכים. וזהו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי׳ פ׳ אמור) (דף צ״ד סע״א) פי׳ מי כמוך באלים הוי׳ דהיינו מה ששם הויה הוא למעלה משאר השמות אל ואלקים כו׳ שהם בחי׳ חיצוניות לגבי שם הוי׳. ועמ״ש מענין זה בד״ה אם בהרת קדמה כו׳ וזהו שארז״ל כל המאריך באחד פי׳ שמאריך ומתבונן איך הוי׳ הוא אלהינו בכדי שיראה שהוא אחד אמיתי אז מאריכין לו כו׳. וזהו פי׳ קרוב ה׳ לכל קוראיו שאנו קוראים אותו ית׳ שלא יהיה בבחי׳ רם ח״ו אלא שיתגלה ויהיה בבחי׳ אלהינו כמו שבאמת הוא כן אז הוא קרוב מאד ויכול לבוא לואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך מאחר שכבר נתבטלו כל רצונותיו ולא נשאר כ״א רצון השם ואז יוכל להתפלל כמ״ש רצון יראיו יעשה אז ואת שועתם ישמע ויושיעם: ג אבל כתיב לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה כי באמת הוא הודו על ארץ ושמים. שמים וארץ הם רק בחי׳ הוד וזיו. אבל הנשמות הם פנימית העולמות פנימית חכמה. והנה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה פי׳ כי מלכות לית לה מגרמה כלום. כי היא רק גילוי פנימית רצונו תורה ומצות הם פנימית רצונו. לכן אחר שביטל כל רצונות המגושמים עוד זאת היא תכלית  הבריאה ליכלל בפנימית רצונו ית׳ בכדי לעשות לו דירה בתחתונים דהיינו בעשיה הגשמיות יתגלה פנימית רצונו מקור החיים של כל העולמות. וז״ש ראה חיים עם אשה אשר אהבת (בקהלת סי׳ ט׳). פי׳ שכבר אהבת (דהיינו כמ״ש במ״א ע״פ הגידה לי שאהבה נפשי. מכבר היינו כשהיתה הנשמה בבחי׳ עיבור למעלה. ואשה פי׳ אש ה׳ וכמ״ש במ״א. ועיין ברבות בשה״ש ס״פ שימני כחותם. ולכן גם כשנמשך מבחי׳ אהבה עליונה זו ג״כ בנשמה כשמלובשת בגוף שזהו פי׳ הגידה לשון המשכה שנמשך מבחי׳ אהבה עליונה כו׳. ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳) מ״מ אחר כל האהבות ראה חיים עמה. ועיין מזה בפ׳ מקץ (דף קצ״ו ע״ב) ובפ׳ קרח (קע״ז ע״ב) ובר״ח שער האהבה ספ״ט. ואין חיים אלא תורה כמ״ש כי הוא חלקך בחיים וכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך דקאי על התורה וזהו שכתוב כי הוא חלקך בחיים כתיב הוא והמשמעות היא והיינו כמ״ש עץ חיים היא כדאיתא בזהר (ז״ג בראשית דל״ט ע״ב) ופי׳ היא המה ששה סדרי משנה וברייתא הגם שכל עניני התורה והמצות מדברים בדברים גשמיים מ״מ הן המה פנימית רצונו ית׳. כמ״ש ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (בהושע סי׳ י״א) פי׳ תרגלתי מלשון רגלים (וכן איתא ברבות באיכה ע״פ איכה יעיב והובא בילקוט בהושע שם ארכבותיו כו׳) כי נשתלשל פנימית רצונו עד בחי׳ רגלים במדרגה תחתונה מאד בעשי׳ גשמיות בבחי׳ קחם על זרועותיו. פי׳ להגביהם על זרועות למעלה ראש. כמו למשל אדם גדול שמרכין עצמו אצל תינוק קטן בכדי ליקח אותו על זרועותיו ולהגביה למעלה ראש מחמת גודל רצונו ותשוקתו בו. כן השתלשל הש״י פנימית רצונו בדברים גשמיים בכדי שיוכלו ישראל ליכלל בפנימית רצונו שהוא למעלה מעלה אפי׳ מבחי׳ חכמה עילאה (וע׳ בביאור ע״פ לכן אמור לבנ״י בפי׳ אשר נשאתי את ידי כו׳). לכן ג״כ לא יכול להתחיל בתפלה כ״א בעשיית מצות בתחלה דהיינו להתעטף בטלית ותפילין שהם קישורא ופריסא דמלכא כמ״ש עוטה אור כשלמה. וביאור הענין היינו כי תשבע״פ שהיא בחי׳ מל׳ נק׳ ג״כ רגלי. וכמ״ש והארץ הדום רגלי כו׳ וארץ היינו תשבע״פ וכמ״ש במ״א. והנה עיקר התגלות הרצון העליון לידע ההלכה והמצוה על בוריה היא בתשבע״פ משא״כ בתשב״כ אין בה גילוי הרצון. ועמ״ש בזה בד״ה לכן אמור לבנ״י הנ״ל בענין והבאתי אתכם אל הארץ כו׳. ובפ׳ פנחס בד״ה צו את בנ״י בענין תשמרו. וזהו ואנכי תרגלתי אנכי מי שאנכי הוא בחינת פנימית רצון העליון. וכביכול ואנכי תרגלתי השפלתי את בחי׳ אנכי לבחי׳ רגלי הוא תשבע״פ כי נעוץ תחלתן בסופן וכ״ז לאפרים. דהיינו שכ״ז הירידה וההשפלה הוא בשביל הנשמות שיהיה בנשמתם גילוי בחי׳ אנכי. שלכך נמשך וירד רצון העליון ונתלבש בפשטי ההלכה המדברים בעניני עולם העשיה המחליף פרה בחמור כו׳ שע״י התקשרות השכל של נש״י בחכמה ושכל זה דתשבע״פ הם מתקשרים ממש במוח האב היינו בחכמתו ורצונו ית׳ שנשפלו ממש בהלכה זו. וזהו ענין המשל שהאב מרכין ראשו אצל רגליו כדי להגביה בנו הקטן כו׳. כך על דרך זה ואנכי תרגלתי לאפרים ועיין מ״ש ע״פ קול דודי מדלג כו׳ מקפץ כו׳ דשם נתבאר ג״כ שהתגלות והמשכות אור א״ס הנמשך ע״י התורה הוא עד״מ כמו המדלג ברגליו כו׳ ע״ש. והנה בחי׳ זו היא עליה גדולה יותר משרש הנשמה מצד עצמה עם היות כי חלק הוי׳ עמו וכנ״ל וכנודע דבחי׳ אנכי מי שאנכי הוא למעלה מעלה משם הוי׳ כי הוא בחי׳ דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל כו׳. אמנם אף על גב דואנכי תרגלתי בעסק התשבע״פ עוד זאת צ״ל ג״כ קחם על זרועותיו. כי הנה עד״מ אע״ג שהאב כופף ראשו וקומתו אצל הילד עכ״ז לא סגי בהכי להגביה ולנשאות את הילד מעל הארץ למעלה ראש אצל ראשו של אביו כמו שהיא כשמגביה קומתו אלא לזה צריך עוד שישפיל האב זרועותיו עד תחתית רגליו ממש ויקחם על  זרועותיו ועי״ז יגביהנו וינשאנו למעלה אצלו ממש. וכך אע״ג דבתשבע״פ נמשך ומתלבש ממש רצון העליון שלמעלה מהחכמה. אך אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם כי תשבע״פ מדבר הכל בענינים גשמיים והוא לברר בירורים דק״נ ע״י כשר ופסול כו׳. וכדי להיות העלאת הבירורים הוא דייקא ע״י התפלה בדחילו ורחימו. ועמ״ש בפ׳ בהר ע״פ כי תבואו אל הארץ בפי׳ בא לכאן ותלמודו בידו ובפ׳ בחקותי ע״פ ואפו עשר נשים כו׳. ולכן אהוי״ר נקרא גדפין. אך יש ב׳ בחינת באהוי״ר היינו אהוי״ר שהאדם מעורר בנפשו. והם רק הכנה לאהוי״ר הנמשכים מלמעלה ועל זה נאמר קחם על זרועותיו. אך הנה ידוע שימין ושמאל של הקב״ה הם הפכיים משל האדם. כי מדות האהוי״ר של האדם הן בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה. אבל מדותיו של הקב״ה הן המשכה וגילוי מלמעלה למטה שיהיה הגילו י למטה כמו למעלה ועמ״ש מזה ע״פ בהעלותך את הנרות בענין שיורד ע״פ מדותיו כו׳. ולכן כדי שיומשכו ימינו ושמאלו של הקב״ה להיות גילוי מדותיו בנפש האדם הוא דייקא ג״כ ע״י השפלת מדותיו של הקב״ה במצות מעשיות שתוכל הנשמה להתקשר במדותיו ממש ע״י קיום המצות שהן מדותיו של הקב״ה. וכמארז״ל הדבק במדותיו מה הוא רחום כו׳. ועי״ז יוכלו המדות עליונות להתגלות בנשמה. וזהו ענין מעשה הצדקה שהיא בחי׳ מדותיו של הקב״ה. ולכן נאמר צדקה תרומם גוי שעי״ז הוא בחי׳ קחם על זרועותיו כו׳. ועמ״ש בד״ה מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת כו׳ ע״ש מענין זה. ודרך פרט ימינו ושמאלו של הקב״ה הם תורה וצדקה כי התורה היא מימין כמ״ש מימינו אש דת למו. ושלחן שהוא השפעת המזון שהקב״ה משפיע לעולם הוא בצפון וכן גשמים שהם פרנסה יורדים בגבורה כי כדי שיומשך השפעה בפנימית הוא ע״י בחי׳ גבורות (וכמ״ש בביאור ע״פ קול דודי בפי׳ שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ע״ש). ואע״ג דלעיל נת׳ דתשבע״פ נק׳ רגלי וכאן אנו אומרים דהיא בחי׳ יד ימין י״ל דהיינו תשב״כ וזהו השמים כסאי דקאי על תשב״כ שהידים הם על הכסא. משא״כ תשבע״פ היא בחי׳ והארץ הדום רגלי שנשתלשלו למטה מבחי׳ כסא אלא דנעוץ סופן כו׳ כנ״ל וגם שמים היינו אש ומים וזהו בחי׳ ימינא ושמאלא כו׳: ד ונחזור לעניננו דלכך כתיב לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה לכן ארז״ל תלמוד תורה כנגד כולם גם מי שהוא בעל עסק מ״מ צריך לקבוע עתים לתורה וגם יעסוק במשא ומתן באמונה בלי חמימות הלב אלא בבחינת אחוריים. וכמ״ש במ״א ע״פ ידך בעורף אויביך אז יכול ג״כ ליכלל מחודו״מ שלו בפנימית רצונו ית׳ ומי שאינו יכול ללמוד אזי בנתינת צדקה עולה ונכלל כל עשייתו כמ״ש צדקה תרומם גוי. וכמ״ש סד״ה וארשתיך לי. וזהו בכל נפשך בכל רצונך בתורה ובצדקה. וזהו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה. פי׳ על ידי תורה וצדקה עולה ונכלל ג״כ מקור כנס״י בפנימיות רצונו ית׳ וע׳ בזהר תרומה (דקס״ו ע״ב). וזהו פי׳ קדש כו׳ לה׳ מי שהוא בחי׳ ישראל על שם כי שרית עם אלקים שמנצח המלחמה עם נפש הבהמית שנמשכה ע״פ השתלשלות מק״ך צירופי אלקים הוא קדש לה׳ שהוא עולה ונכלל בפנימי׳ רצון א״ס ב״ה (ועיין מענין קדש כו׳ בפ״ב דקדושין דנ״ג סע״א דפי׳ ראשית תבואתה הוא ענין תרומה וכן תרגם יונתן שם וכ״ה ברבות בא פט״ו קרוב לר״פ משפטים פל״א ויקהל פמ״ט. ועיין עוד ברבות וישלח ר״פ פ״א. בשלח ס״פ כ״ד. בחקותי פל״ו. במדבר פ׳ ב׳. ר״פ ד׳. פ״י. ובשה״ש רבה בפ׳ אל גנת אגוז ועיין בספר הגלגולים פט״ו בענין מארז״ל שאדה״ר היה חלתו ותרומתו של עולם כמ״ש ברבות בראשית ר״פ י״ד. משפטים פ״ל. והוא בסגנון אחד עם מה שפירשו ברבות  ר״פ במדבר ענין וירם קרן לעמו שהוא מ״ש שאו כו׳ לגולגלתם. ועמ״ש בד״ה כי אתה נרי בענין פי׳ ארוממך ומ״ש במ״א בענין סלסלה ותרוממך ובענין וצדקה תרומם גוי. ומ״ש ע״פ ואתה הרם את מטך כו׳) (ועיין עוד מענין הפסוק קדש ישראל בפ׳ אמור צ״א א׳ צ״ד א׳ ק׳ סע״ב משפטים קכ״ב א׳ ק״א ב׳ ק״ח ב׳ ק״כ ב׳ קכ״א. בא מ״ב א׳ שמיני מ״ב א׳. בשלח נ״ט א׳ גבי נאדר בקדש) ראשית תבואת ה׳ הוא ההתחדשות כי ע״י חכמה תתאה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית מהוה ומחיה מאין ליש מתחלת בריאה עד סוף עשייה אזי להתחדשות זאת ישראל המה בבחי׳ ראשית לו כי כאשר יש להם עליה על ידי התחדשות מוחין בפנימית רצונו ית׳ אזי גם מקור כנסת ישראל וכל המלאכים עולים ונכללים בפנימית רצון א״ס ב״ה (ועיין מענין תבואת ה׳ בפ׳ ויחי) (דרכ״ו ב׳) פ׳ האזינו (דף רצ״ז ע״א). וכד נהיר דא חכמה עילאה חכמה דשלמה נהיר כו׳. ועיין מה שכתוב במ״א ע״פ המאמר פרשה קרח (דף קע״ו ב׳) ה״נ קדש תתאה כו׳ ועיין פרשה פקודי (דף רכ״ה ב׳) מה ההוא קדש כו׳. ובפירוש הרמ״ז שם. ויובן כ״ז על דרך משנ״ת בפ׳ ויחי בד״ה אסרי לג פן בפי׳ מה שאנו אומרים בשבת וינוחו בו ישראל מקדשי שמך דהיינו שממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ שמך קדוש כו׳ ע״ש. ועמ״ש מזה הענין דישראל מקדשי שמך בביאור ע״פ צאינה וראינה. וזהו המכוון גם כאן בפי׳ ראשית תבואתה. ועמ״ש עוד מענין זה דהנשמות שרשן מבחי׳ קדש וענין הירידה בגוף שהיא צורך עלייה בביאור ע״פ כי כארץ תוציא צמחה וע״פ בשלח פרעה דלשם נת׳ מענין הזריעה והצמיחה מבחי׳ ראשית תבואתה יעו״ש אבל להפך ח״ו כל אוכליו יאשמו. פי׳ שאוכל בחי׳ ישראל שלו דהיינו כח הארת נשמתו המחודש בו בכל יום הוא דוחה אותה ח״ו עד שאינה יכולה להאיר בקרבו דהיינו מחמת כעס. כמאמר רז״ל כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו (וע׳ בפ׳ תצוה) (דף קפ״ב א׳) שזהו ענין טורף נפשו באפו ובפ׳ משפטים (קכ״א ב׳) גבי ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו או מחמת תאוות כמ״ש לא יגורך רע או מחמת גסות. בהכל יכול לאכול בחינת ישראל שלו כמ״ש נבלע ישראל פי׳ שנבלע בחי׳ ישראל שלו בשבע מדות רעות שהם מכחות מצרים וכנען. לזאת כתיב כל אוכליו יאשמו יביא אשם כמועל בקדשים שהיה מביא איל ומקריב השמנונית הוא החלב וגם הדם הוא החמימות ע״ג המזבח אזי גם הוא מחוייב לעשות כן ולא סיגופים בלבד אלא מרירות להתמרמר לבו בקרבו כדי שיהיה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כמ״ש שמנת עבית כשית פי׳ בשמנונית ובגשמיות שלך כסית אור נשמתך עד שאינה יכולה להאיר ולשלוט בך אך מלת כשית כתיב בשי״ן ג׳ קוין שיש עוד זכות ג׳ אבות. וע׳ ברבות בחקתי ס״פ ל״ו א״ר אחא ועמ״ש ע״פ שניך כעדר הרחלים. ועפ״ז י״ל עוד בענין יאשמו כי הנה במועל בקדשים כתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו. והחומש הוא אחד מארבעה מן הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה כמ״ש בגמ׳ בב״מ פרק הזהב ובהרמב״ם הלכות מעילה. והענין כמבואר במ״א ע״פ ומספר את רובע ישראל שבבחינת ישראל יש ד׳ בחי׳ היינו כמ״ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג׳ בחי׳ מחשבה דבור ומעשה ואף דעשיתיו מרבה בחי׳ רביעית והוא בחי׳ רצון עליון שלמעלה מעלה מבחי׳ מחודומ״ע והוא הנמשך ומתגלה בנפש ע״י מעשה המצות. וד׳ בחי׳ אלו הם ממש בחי׳ ד׳ אותיות שם הוי׳ וזהו קדש ישראל להוי׳. וכשמעל בקדשים ואכל בחי׳ ישראל שלו צ״ל תשובה תשוב ה׳ והוא בחי׳ עומקא דליבא ממעמקים קראתיך שהיא בחי׳ חמישית שלמעלה מד׳ מדרגות הנ״ל שהן בחי׳ מעלת ומדרגת הצדיקים. והיינו כמ״ש במ״א שהרצון עליון יש לו ב׳ בחינות הא׳ המלובש בחכמה שבחי׳ רצון זה נמשך ע״י תורה ומצות שהן הן רצה״ע ב״ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת  וזהו ענין היו״ד דשם הוי׳ שהוא בחי׳ חכמה שבו מלובש הרצון עליון שהוא קוצו של יו״ד. אך הבחי׳ הב׳ הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי׳ חכמה ונק׳ רעוא דכל רעוין והוא המתגלה בבעלי תשובה ע״י עומקא דליבא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת כו׳ וע״ז נאמר לפני הוי׳ תטהרו. והוא ענין יוהכ״פ שנאמר בו  וכפר על הקדש והיינו ע״י שנכנס הכה״ג לפני ולפנים לבית קדש הקדשים שהוא מה שלמעלה מבחי׳ קדש שמשם נמשך להיות וכפר על הקדש כו׳ וכמ״ש במ״א. ולכן יוהכ״פ הוא יום שנתחייב בה׳ תפלות. (וע׳ בע״ח של״א פ״ז ע״פ וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה בסופו וע׳ זח״א ויגש דר״י ע״א ע״פ והקול נשמע בית פרעה):