לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ואתחנן

ואתחנן,  א׳

 ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳. להבין מהו החילות וכי לא היה הרבה נסים כגון קריעת ים סוף ויצ״מ ומ״ת ומלחמת עמלק וכיוצא בהם ואיך שייך לקרות כל זה התחלה בלבד. הנה ארז״ל עד שלא נבה״ע הי׳ הוא ושמו בלבד. ולכאורה אינו מובן איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחי׳ שם להקב״ה ומי קראו בשמו. אך הענין דהנה איתא בזוה״ק דתכלית בריאת האדם בגין לאשתמודע לי׳ וביאור הדברים כי הנה ירידות והשתלשלות המדרגות בצמצומים רבים היא צורך עליה כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא ולזה ברא אלקים את האדם על הארץ כי להיות עוה״ז הוא עולם השפל והחשך עב כפול ומכופל וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך ע״כ ברא אלקים את האדם שהוא בחי׳ האור והנר כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם שהוא נר המאיר הארת שם הוי׳ בבחי׳ גילוי להאיר את העוה״ז ולאהפכא חשוכא לנהורא. וע״ז נאמר והיה ברכה. ברכה בקרב הארץ וכתיב כי הם זרע ברך ה׳ שהוא לשון המשכה כמו המבריך והמרכיב כו׳ בכדי להיות ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא להיות הוי׳ בבחינת גילוי והממשיכים גילוי זה הם ישראל שהם זרע ברך ה׳ ונר ה׳ נשמת אדם ריבוא נשמות שהם כמה ריבוא נרות שלפי ריבוי החשך ועביו הכפול ומכופל כך צל ריבוי הנרות בנשמות וגילוי זה הוא שיהיה התפעלות בלב האדם מקרב איש ולב עמוק לצאת הנפש מנרתקה ולהיות כלתה נפשי לה׳. (ועמ״ש בד״ה רני ושמחי הראשון בענין נר הוי׳ נשמת אדם שנשמת אדם הוא בחי׳ נשימה ברצוא ושוב אז הוא בחי׳ נר להאיר ולהמשיך גילוי שם הוי׳ כו׳) ולא די בהתבוננות במחשבתו בלבד שהוא ית׳ ממלא כ״ע וסוכ״ע ולית אתר פנוי מיניה שאין זה בחי׳ גילוי אלא הוא בחי׳ עלמא דאתכסייא שהוא בבחי׳ העלם שאינו מתפשט ומאיר אל תוך נקודת לבבו אלא הוא רק בבחי׳ מקיף מלמעלה כנודע ממארז״ל גנבא אפום מחתרתא כו׳ שאין נוגע אל עצמיות ומהות הנפש ממש להיות לאחדים ממש אלא הוא כמו דבר נפרד ועומד מלמעלה משא״כ בחי׳ גילוי הוא להיות נוגע אל עצמיות הנפש ממש כאשר ישים אל לבו איך שהוא ית׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳. ואי לזאת לא תוכל הנפש שאת מהכיל התלבשותה בגוף הגשמי בחשך תאות העולם רק רוחו ונשמתו אליו יאסוף ותתאחד הנפש במקורה (וזהו ענין בגין לאשתמודע לי׳ שהדעת הוא הכרה והרגשה ממש וכמ״ש לקמן ע״פ וידעת היום ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ ויקחו אליך ובפ׳ ואלה המשפטים כו׳) ועל דרך זה תיקנו קודם פסוקי דזמרה לומר ברוך שאמר והיה העולם. פי׳ להיות בחי׳ שאמר והיה העולם בבחי׳ ברוך וגילוי שיהיה נמשך התפעלות הלב ממה שאמר והיה העולם כי הוא אמר ויהי ובמאמר א׳ נברא העולם כו׳. וכן ברוך הוא שיהיה בחי׳ הוא בבחינת גילוי בלב שיהיה הבל מתפעל כו׳ ודרך כלל הם י״ג ברוך כנגד י״ג תקוני דיקנא שהם בחי׳ שערות פי׳ שהם המשכות שנמשכו דרך בחינת שערות עד״מ כמו שער שאינו נוגע אל עצמות ומהות הגוף והראש אלא הוא מותרות. כך הנה ההמשכות אלו להיות גילוי בלב האדם הוא דבר שאינו נוגע אל עצמיות ומהות הדבר שממנו נמשך הגילוי שעצמיות הדבר שהוא מקור ההמשכה לא ישתנה בשום שינוי או גירעון ותוספת בפעולת ההמשכה בשינוי ההתפעלות והגילוי בלב (ועמ״ש במ״א ע״פ והיה לכם לציצית) והנה י״ב ברוך הם בחי׳  המשכות פרטיות והי״ג הוא הכולל כל ההמשכות והוא ברוך אתה הוי׳ אמ״ה פי׳ שיהיה בחי׳ הוי׳ בבחי׳ גילוי כאילו הוא לנוכח בחי׳ אתה להיות אלקינו שיתייחד עלינו שיהא שלנו ממש ובחי׳ הוי׳ הוא הכולל כל הבחי׳ הפרטיות הנאמרים בי״ב ברוך והוא ראשיתן ועיקרן: ב וביאור ענין זה יובן במאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי צריך להבין מהו מחדש והלא כל הימים שוים ויום זה דומה ליום של אתמול. אלא הענין כי יש בחי׳ שנק׳ סדר ההשתלשלות מעילה לעילה ויש בחי׳ שנק׳ למעלה מדרך סדר ההשתלשות. מה שהוא בבחינת סדר ההשתלשלות דרך כלל הוא עד״מ כמו אצל האדם שכל ומדות ומחשבה ודבור שהשכל מוליד המדות ומהם נעשה המחשבה כו׳. כך הענין בהשתלשלות העולמות וריבוי ירידות המדריגות מעילה לעילה נקרא עד״מ בחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם שיש למעלה ג״כ כביכול בחינת מחשבה אלא שאינה מחשבה גשמיות כמו אצל האדם ח״ו כי מחשבת האדם אינה פועלת כלום מה שאין כן במחשבה שלמעלה נבראו העולמות וכן בדבור בדבר ה׳ שמים נעשו אלא בחינת מחשבה ודבור הוא בחינת גילוי העולמות שיצאו מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי כדרך שהמחשבה הוא בחינת גילוי השכל והדבור הוא גילוי המחשב׳ וכמה בחי׳ ומיני מדריגות ירידות והשתלשלות במדרגות רבים ועצומים וצמצומים שונים וכולם נק׳ מחשבה וכמ״ש בזהר דכמה מחשבתין למחשבתין כו׳ דא מוחא לדא כו׳ וכן בבחי׳ דבור והתחלקות רבוי המדרגות האלו הם במלאכים וגם בנשמות שיש מיכאל ואברהם בבחי׳ מחשבה ויש בבחי׳ דבור. ובחי׳ מחשבה מעולם שלמטה נק׳ בחי׳ דבור לגבי עולם שלמעלה ממנו עד רום המעלות דא מוחא לדא כו׳ ובלשון גמרא נק׳ בתי גוואי ובתי בראי הם בחי׳ פנימיות ובחי׳ חיצוניות ופנימיות שלמטה נקרא חיצוניות לגבי שלמעל׳ ממנו ועד״ז כמה ריבוא השתלשלות המדרגות עצמו מספר וכמ״ש היש מספר לגדודיו כו׳. אך כל זה נק׳ בחי׳ השתלשלות בסדר המדרגו שיציאתן מההעלם אל הגילוי הוא שבחי׳ ומדרגות ההעלם מוציא מה שהיה בכחו בהעלם להיות בבחי׳ גילוי הגם שהכח שבהעלם הוא ביתר שאת ומעלה מבחי׳ הגילוי שנחשב ירידה כו׳ מ״מ הרי הכח שבהעלם הוא המקור לבחי׳ הגילוי ויש בכח ההוא בחי׳ הגילוי כ״כ אלא שהוא בהעלם וכמשל השכל ומדות ומחשבה הנ״ל ובחי׳ השתלשלות הלזו לא שייך אלא בבחי׳ הנאצלים והנבראים כי גבוה מעל גבוה שומר כו׳. אבל לגבי המאציל עצמו ית׳ אין ערוך אליו ית׳ כלל. וא״א להיות בריאות העולמות כלל בדרך ההשתלשלות מעילה לעילה כי אין ערוך נברא לגבי בורא ית׳ ואיך יקבלו חיותם מכח עצמותו ומהותו כבי׳ ואיך יתכן להיות בחי׳ כח עצמותו כבי׳ לצאת מההעלם אל הגילוי להיות מזה כח נברא כו׳ כי הוא רם ונשא למעלה עד אין קץ ואי אפשר להיות התהוות נברא אפי׳ בריבוי השתלשלות אין קץ לפי שאינו בגדר זה של ההש תלשלות [וזהו ענין אנת הוא חד ולא בחושבן שאין ערוך כו׳ וכמשנ״ת לקמן ד״ה ענין ק״ש ובד״ה היום הזה מצוך ובד״ה פתח אליהו] אלא בריאת העולמות הוא ע״י בחי׳ כי ובטובו מחדש שבטובו פי׳ טוב שלו עצמו דהיינו בחי׳ עצמותו כבי׳ הרי זה מחדש מעשה בראשית שנעשה חדש ממש מאין ליש וכמ״ש והחכמה מאין תמצא.  שהחכמה הוא בחי׳ ראשית והיא תמצא מאין בבחי׳ התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו והוא ע״י בחי׳ יו״ד שהוא בחי׳ צמצום ואח״כ הו״ה ה״א הוא התפשטות אורך ורוחב ויש ה׳ עילאה וה׳ תתאה עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא. והוי״ו המחברם כו׳. וזהו בחי׳ הוי״ה שאומרים ברוך אתה הוי״ה שיהי׳ בחי׳ הוי׳ בבחי׳ גילוי שהוא מקורא דכולא דהיינו להיות התפעלות הלב ממה שהוא ית׳ למעלה מבחי׳ ההשתלשלות ואין ערוך אליו ית׳ אלא שמהווה כל העולמות בבחי׳ הוי״ה ע״י בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כנ״ל [וזהו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. הוא היינו מהותו ועצמותו ית׳ ושמו הוא האור והגילוי שהוא ג״כ א״ס ונק׳ אא״ס שהיה כלול בעצמותו דהיינו מה שיש ביכולת במהותו ועצמותו כביכול שיומשך ממנו גילוי אור א״ס ויכולת זו נק׳ שמו ועמ״ש מזה בד״ה קול דודי ובפ׳ פנחס ד״ה צו את בנ״י]. וזהו ואהבת את הוי׳ אלקיך פי׳ ואהבת אהבה מלשון אבה והה׳ הנוספת הוא בחי׳ הבל הלב שאבה פי׳ רצון המוח ואהבה הוא רצון הלב ואהבת שיהיה הרצון והתשוקה שבלב להיות הוי׳ שיהי׳ בחי׳ הוי׳ עצמו שורה בך להיו אלוה שלך ממש שיתאחד בך בבחי׳ גילוי וזהו את ה׳ אלקיך פי׳ את כמו עת לאהוב בעי״ן לפי שהוא בחי׳ הגילוי להיות סדר זמנים. שהזמן הוא בחי׳ נברא שהזמן לא שייך אלא במדת מלכותו ית׳ מלך מלך וימלוך משא״כ למעלה וכמ״ש מזה סד״ה שובה ישראל עד. אלא שבחי׳ גילוי זה במקורו קודם שבא לידי גילוי הזמן נק׳ את באלף כמו את בשרו את הטפל לבשרו כך בחי׳ גילוי במקורו הוא הטפל לההעלם כי הוא גילוי כח ההעלם כנ״ל ועמ״ש עוד מענין את הטפל ע״פ וידעת היום והמשכת גילוי בחי׳ הוי׳ יהי׳ בכל לבבך תוך שני לבבות פנימיות וחיצוניות שהם שהם בחי׳ בתי גוואי ובתי בראי עמ״ש בפ׳ ראה ע״פ כי תשמע בקול פנימיות הלב הוא התפעלות מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ דלית מחשבה תפיסא בך כלל. וכמ״ש אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד והראת הוא בחי׳ גילוי בבחי׳ פנימיות הלב והוא מבחי׳ האהבה המסותרת שבטבע כל אדם כו׳ ורשימו נשאר כל היום אפילו אחר התפלה כו׳ וחיצוניות הלב הוא שנתפשט האהבה לאכפייא לסט ״א ולאהפכא כו׳ מתחלה לאכפייא כדכתיב עוצם עיניו מראות ברע וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם שירצה להיות גם הגילוי בחי׳ הוי׳ שהנה העולם נק׳ מלשון העלם שמעלים ומסתיר אור ה׳ מלהיות בגילוי וצריך לאכפייא כו׳ ואח״כ לאתהפכא חשוכא לנהורא. פי׳ שהכח יסוד האש הטבעי שבנפשו הטבעית להתאוות כל תאוה יתהפך מן החושך של עוה״ז הגשמי להיות מתאווה לדבקה בו ית׳ כי יסוד האש הוא טבעי בתגבורת החום ועי״ז מתאווה כל תאוה שנמשך אחריו. אך כשמסיר החמימות מלמשוך אחרי העוה״ז ע״י שמקרר אצלו תאוות עוה״ז ומואס ברע הנה עי״ז מאליו וממילא יהי׳ התגברות החום הטבעי באלהות עמ״ש בפ׳ שלח בד״ה בפ׳ נסכים והיינו להיות ואהבת בכל לבבך שיתאווה להיות גילוי בחי׳ עלמא דאתכסייא בעלמא דאתגלייא ולאהפכא חשוכא לנהורא הוא ע״י אתעדל״ת בתפלה בבחי׳ צעקל לבם כדכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם להיות ממארי דחושבנא ואז עי״ז רוח אייי רוח ואמשיך רוח להיות ברכה והמשכה בגילוי ברוך אתה הוי׳ כו׳: ג אך ות״ת כנגד כולם. כי הנה לימוד התורה הוא מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בדבר שעדיין אינו יודע אם יוצא ממנו הפסק דין למעשה כגון כל קושיות הגמרא שאינן אליבא דהלכתא וגם אפילו מי שאינו מבין הפסק דין מתוך הגמרא וגם אפילו בדבר שאינו נוגע למעשה כלל ועמ״ש מזה בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר והענין כי תלמוד תורה הוא רק המשכה מאתעדל״ע וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך  והמשכה זו נעשית שלא ע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להשיגה רק ע״י לימוד התורה בצירופי אותיו הוא ממשיך וכמ״ש קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי ויכתוב משה כו׳ שע״י הורה קורא וממשיך בחי׳ הוי׳. ולכן נקרא קורא בתורה כמ״ש במ״א. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם כו׳ שגם הדברים אשר אנכי מי שאנכי מצוך יהי׳ מאליהם וממילא על לבבך ע״י ודברת בם כי ודברת מלשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים לכומר כי בם בעצמם תדבר ותמשיך בחי׳ אנכי מי שאנכי שהוא בחי׳ אתעדל״ע שנעשית שלא ע״י אתעדל״ת כלל מפני שהיא למעלה מעלה מאתעדל״ת (וז״ש בפ׳ תרומה) (קכ״ח א׳) אשתדלותא דאורייתא כו׳ וזהו ענין ותורתך חנני (בתלים קי״ט כ״ט) אתה חוננת׳ למדע תורתך והיינו כדלקמן בפי׳ ואתחנן מתנת חנם. ועמ״ש בפ׳ במדבר ענין וממדבר מתנה כי בחי׳ מדבר הוא כמ״ש במדבר כו׳ בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם פי׳ שאין האתעדל״ת של האדם מגעת שם כלל והיינו כי ענין אתעדל״ת הוא כמ״ש כמים הפנים כו׳ כן האתעדל״ת של לב האדם מעורר אתעדל״ע מבחי׳ אדם העליון משא״כ בבחי׳ כי לא אדם הוא אין אתעדל״ת מגעת שם וזהו ולא ישב אדם שם כו׳ אלא שנמשך אתעדל״ע מצד עצמו בבחי׳ מתנה והוא ענין המשכה שע״י עסק התורה שנאמר בה וממדבר מתנה כו׳ וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים (ועמ״ש בפ׳ ראה ע״פ אחרי ה׳ כו׳ תלכו בענין ובקולו תשמעו ובד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות. ובאג״ה בסופו ד״ה דוד זמירות קרית להו) וזהו אתה החילות להראות את עבדך כי משה קיבל תורה מסיני ושם הוא אתה החילות אתעדל״ע לבד וע׳ בסד״צ (תרומה קע״ו א׳) (וברבות כאן אתה החלות כו׳ אתה התחלת לבוא אצלי כו׳) וגם לבחי׳ אתעדל״ת להיות אתעדל״ע צריך להיות תחלה אתעדל״ע שהוא בחי׳ ב״ק יוצאת מהר חורב כו׳ הארה מלמעלה להיות הרהורי תשובה כו׳. ועד״ז תקנו חכמים ברכות המצות עובר לעשייתן כי אשר קדשנו במצותיו פי׳ שע״י המצות שהם בחי׳ אתעדל״ת שנעשים בדב רים גשמים ציצית של צמר ותפילין של קלף סוכה לולב כו׳ נעשה אתעדל״ע והוא להיות שורה קדושה עליונה. אך כדי להיות קדשנו במצותיו וצונו להיות אתעדל״ת גורם ומעורר אתעדל״ע הוא ע״י אתעדל״ע תחלה שהיא ההארה הבאה מלמעלה להיות בא״י אמ״ה שיהי׳ ברוך ונמשך בחי׳ גילוי הוי׳ למטה שעי״ז אשר קדשנו במצותיו וצונו. ולכן תקנו הברכה קודם המצוה שע״י הברכה היא שנעשית ההמשכה להיות עשיית המצוה באתעדל״ת גורם אתעדל״ע ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וזהו שביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ כו׳ כי ארץ העליונה הוא כנסת ישראל שנק׳ ארץ חפץ ורצה משה להמשיך בה בחי׳ אתה החילות שהוא בחינת אתערותא דלעילא הנעשית שלא ע״י אתעדל״ת: ד והנה בחי׳ אתעדל״ע בבחי׳ זו לא תמשך למטה להיות בבחי׳ גילוי ממש בשכל והשגת המחשבה ממש כי לית מחשבה תפיסא בך כלל. ואינו נתפס כ״א בבחי׳ ראיה והסתכלות הלב וכמ״ש עיניך יונים דהיינו כשכנ״י היא בבחי׳ יונתי תמתי שאז היא במדרגה עליונה מא נעלה ואזי היא בבחי׳ עינים שהוא בחי׳ הסתכלות לבד שאין המשכה זו נתפסת בגילוי וההתלבשות בהמחשבה כ״א הארה בעלמא כענין מ״ש ויצא כברק חצו שהוא כעין ברק המבריק במוחו שהוא למעלה מכדי השגתו שאין כח השגת מוחו יכול להכיל. וע״כ אשתומם כשעה חדא ולכן כתיב ואראה את הארץ שרצה משה להמשיך בחי׳ זו בבחי׳ ראיה ואנכה״ג שתקנו הברכות של המצות להמשיך בחי׳ אתעדל״ע הם הנק׳ חכמים עיני העדה שהם מבחי׳ עיניך יונים להמשיך הארה מבחי׳ ראי׳  והסתכלות (ועמ״ש בד״ה לבבתני גבי באחד מעיניך וע״פ לעשות הישר בעיני ה׳ וזהו אתה החילות להראת את עבדך דלפי פשוטו אינו מובן מהו לעבדך דייקא והרי גם לכל ישראל הראה הוא ית׳ כל האותות והמופתים ובמ״ת פב״פ דבר ה׳ עמכם כתיב אלא כי פי׳ להראות הוא כמ״ש וירא ראשית לו שמשה זכה לבחי׳ ראיה הנ״ל שהיא הנמשכת מבחי׳ אתה החילות כו׳ כנ״ל וע״כ אעברה נא ואראה את הארץ להמשיך בה ג״כ בחי׳ ראיה זו כנ״ל) וכדי להמשיך בחינה זהו הקדים משה ואמר ואתחנן אל הוי׳ והענין כי הנה בשלמה כשבנה בהמ״ק כתיב אשר התחננתי לפני הוי׳ וכאן כתיב אל הוי׳. והענין כי הנה כתיב ה׳ אל רחום וחנון כו׳ וכתיב חנון ורחום ה׳ אך הנה פי׳ הוי׳ אל רחום וחנון שמבחי׳ הוי׳ מקור כל ההתהוות נמשכו המדות להיות חנון ורחום. אבל חנון ורחום ה׳ פי׳ שכדי להיות בחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כל זה הוא מחמת שהוא חנון ורחום כו׳ כמ״ש במ״א סד״ה שובה ישראל. וזהו ואתחנן אל הוי׳ שהמשכתי מבחי׳ חנון כדי להיות בחי׳ הוי׳. וזהו שאמרו אין ואתחנן אלא מתנת חנם כו׳. פי׳ חנם בלא מצות דהיינו שהמשיך מבחי׳ גבוה ונעלה מאד למעלה מעלה מבחי׳ המצות שאין המצות מגיעות שם (ועמ״ש ע״פ ובשביעית יצא לחפשי חנם) שהוא בחי׳ מדרגת ומעלת מקור אור התורה ושרשה לעילא שהוא בחי׳ ומדריגת משה שנא׳ עליו אנכי עומד בין ה׳ וביניכם להגיד לכם את דבר ה׳ כו׳ שהי׳ שרש נשמתו מבחי׳ אנכי מי שאנכי ולכן היה בו כח להמשיך בחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳ אתעדל״ע בעת ההיא פי׳ שיהי׳ בחי׳ עלמא דאתכסייא שהוא נק׳ בשם ההיא להיות בגילוי בבחי׳ עת לאהוב (והוא ע״ד מ״ש בזהר פ׳ שלח) (דף קע״ז א׳) בפי׳ יום ההוא כו׳ דאחיד סיפא בשירותא וע׳ מזה ג״כ בפרדס. והיינו לפי שאתה החילות שכבר התחלת להיות אתעדל״ע לבד. והנה אז לא נתקיימה בקשה זו שיהי׳ אתעדל״ע לבדה בבחי׳ גילוי אלא אתעדל״ע להיות אתערותא דלתא שעל ידי גילוי אתערותא דלתתא זו יהי׳ גילוי אתערותא דלעילא. וזו היתה מדריגת יהושע וכל ישראל שנכנסו לארץ וקיימו מצות באתעדל״ת וכן עד״ז הברכות של המצות שהם בחי׳ אתערותא דלעילא לאתעדל״ת. אבל לעתיד לבא כתיב כי עין בעין יראו וגו׳ (וע׳ בפ׳ נשא קל״ז ע״א ק״ל ע״א):

ואתחנן,  ב׳

קיצור מהדרוש ע״פ ואתחנן אל ה׳ אות א׳ יבאר כי להיות עולם הזה הוא עולם השפל ע״כ ברא אלקים את האדם שהוא נר הוי׳ נשמת אדם להאיר את העוה״ז ועמ״ש מענין נר הוי״ה בביאור ע״פ וירד הגבול. ומ״ש ע״פ גם את העולם נתן בלבם בד״ה והיה מספר בנ״י. והיינו ע״י ק״ש ותפלה שיאיר שם הוי״ה בלבו ע״י שיתפעל מקרב איש ולב עמוק וזהו ענין ברוך אתה הוי״ה כו׳: אות ב׳ יבאר פי׳ וענין הגילוי שם הוי״ה בלבו דהיינו ע״י שיבין ענין ובטובו מחדש בכל יום מע״ב. בריאה חדשה ממש מאין ליש. ולא דרך השתלשלות שהוא ענין גילוי ההעלם לבד. וע״ז מורה שם הוי׳. (ועיין מענין פי׳ טוב בזח״א פ׳ בראשית) (ד״ל ע״ב) ומ״ש ע״ז במא״א (אות טי״ת סעיף ה׳) ובפ׳ נח (ד״ס ע״ב) ובפ׳ לך (דפ״ב ע״ב) ובפ׳ תרומה (קכ״ח סע״ב) ע״פ והטוב בעיניך עשיתי אך פי׳ ובטובו ע״ש בפ׳ תרומה (קס״ח ב׳) ובמ״ש בד״ה ואכלת ושבעת וברכת גבי הזן כו׳ בטובו כו׳ ועיין בגמרא פ״ב דחגיגה (די״ב ע״א) ע״פ האור כי טוב ובזח״ב פקודי (דף ר״כ ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בענין הטוב כי לא כלו רחמיך בת״א פ׳ בשלח בד״ה אשירה להוי״ה וזהו ואהבת את הוי״ה שיהיה שורה בך בבחינת גילוי. והיינו בכל  לבבך תוך שני לבבות פנימית וחיצוניות. וע״י אעדל״ת זו נמשך אתעדל״ע להיות ברכה והמשכה בגילוי ועמ״ש בד״ה הוי״ה לי בעוזרי: אות ג׳ יבאר. אך ותלמוד תורה כנגד כולם שהוא רק המשכה מאתעדל״ע מבחינה שאין אתעדל״ת יכולה להשיגה וזהו אתה החילות וגם כדי להיות אתעדל״ת צריך להיות תחלה אתעדל״ע כמ״ש ע״פ אלה מסעי בענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. וע״ז ביקש משה אעברה נא ואראה להמשיך בה בחינת אתה החילות: אות ד׳ יבאר שהמשכה מבחינה זו אינו נתפס בגילוי והתלבשות המחשבה כ״א הארה בעלמא כענין מ״ש ויצא כברק חצו (בזכריה סי׳ ט׳ י״ד) (וע׳ מזה בת״ז) (תקון למ״ד דע״ז ע״ב) בענין שבמתן תורה היו קולות וברקים ועיין באג״ה סס״י ט״ו דעת העליון כו׳ שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו כו׳ וע׳ במא״א אות ב׳ סל״ד. וזהו ואראה את הארץ וכמש״ש וה׳ עליהם יראה. עיניך יונים. ועד״ז חכמים שהם עיני העדה תקנו ברכת המצות. ועמ״ש ע״פ צאינה וראינה כו׳ בעטרה כו׳ וכדי להמשיך בחינה זו הקדים משה ואמר ואתחנן אל הוי״ה להמשיך מבחינת חנון שהוא אוצר מתנ חנם שאין אתעדל״ת מגיע שם משם המשיך בחי׳ הוי״ה שהוא אתעדל״ע:

ואתחנן,  ג׳

ביאור ואתחנן הנה ענין בא״י שבברוך שאמר שהוא ענין ובטובו מחדש כו׳. כי הנה שם הוי׳ הוא באצילות והנה מחכמה ואילך הוא בחינת השתלשלות משא״כ החכמה מאין מצא שלא בבחי׳ השתלשלות כי יש פרסא המפסיק בין חכמה לכתר (וע׳ בזהר פרשה נח) (דס״ה א׳) ובמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בפרשת אחרי וכל זה אחר הצמצום ומקום פנוי כו׳ וע׳ בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה שעל ידי זה משתנה השפע למהות אחר ולא בבחי׳ השתלשלות עילה ועלול שמחכמה ולמטה כו׳ ולכן נקרא החכמה לגבי הכתר יש מאין וזהו ענין ובטובו מחדש ממש יש מאין והיינו ע״י יו״ד דשם הוי׳ שהוא בחי׳ הפרסא כו׳ (ע׳ מק״מ שם שפי׳ דפרסא היינו מוחא סתימאה וי״ל דהיינו קרומא דאתחפייא על מו״ס דאתכסייא האי ח״ס בההוא קרומא ע״כ נק׳ הקרומא פרסא. וגם פי׳ שם עוד בחי׳ פרסא שלמעלה גם ממו״ס גם בפרדס שער הצחצחות פ״ו פי׳ דהפרסא היינו הכתר בעצמו כו׳ וזהו דהיו״ד דשם הוי׳ הוא בחינת הפרסא כי היו״ד וקוצו הוא חכמה וכתר) וזהו ענין זרע ברך הוי׳ שממשיכים גילוי שם הוי׳ למטה דהיינו מלמעלה מהשתלשלות והיינו על ידי אתעדל״ת בירורי רפ״ח ניצוצין בתפלה שהוא בחי׳ העלאת מ״ן ויצעקו אל ה׳ כו׳ וכן העשייה דמעשה המצות קלף התפילין כו׳ הם בירורי רפ״ח ועי״ז נמשך מ״ד משרשו מח״ס. והנה ענין ברכת המצות הוא המשכת אתעדל״ע לפני אתעדל״ת ולכן הוא עובר לעשייתן. והמשכה זו שרשה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם וזהו שהברכות תקנו אותם החכמים שהם עיני העדה בחי׳ עיניך יונים והוא ע״ד מ״ש בע״ח (שער א״א פי״ד) שע״י הסתכלו או״א או זו״נ בא״א או הסתכלות א״א בהם נמשך אליהם כח הזווג כו׳ והענין כי הזווג דמ״ן ומ״ד הוא רק באצילות לבד אבל למעלה מאצי׳ שם היחוד בבחי׳ הסתכלות לבד מפני שממקום גבוה כ״כ א״א להיות הגילוי רק ע״י בחי׳ ראיה לבד (וכמ״ש בסוף ביאור חכלילי עינים) ובחי׳ הסתכלות זו שנמשך ההארה ממצחא דעתיקא לזו״נ הוא גורם יחוד מ״ן ומ״ד דזו״נ כי להיות היחוד הוא ע״י המשכת המוחין חחלה כמו עד״מ למטה הקטן אינו מוליד לפי שאין לו דעת שהמוחין שלו הם בקטנות ואינן בשלימות וכשנעשה גדול ומתחזקין המוחין שלו ונגדלים  אזי יש בו כח ההולדה וכך עד״מ יחוד עליון הוא ע״י המשכת מוחין עליונים לאו״א וזו״נ וזה נמשך בהם ע״י ההסתכלות דא״א שעי״ז נמשך בהם הארה גדולה כמ״ש בע״ח שם ובמ״מ מסכת זיווג או״א לכן עי״ז נמשך בהם הכח לזיווג כו׳ ולכן עד״ז תקנו חכמים שנק׳ עיני העדה את ברכת המצות שהוא המשכת הכח להיות אתעדל״ת ואתע דל״ע שע״י מעשה המצות שהם בחי׳ מ״ן ומ״ד שיש במעשה המצוה והמשכה זו דהברכ׳ היא מבחי׳ עיני העדה דוקא שיש בכחם להמשיך בחי׳ הסתכלות דעתיקא בזו״נ שהוא הכח לזיווג מ״ן ומ״ד כי בחי׳ ההסתכלות הוא למעלה מהמ״ן והמ״ד עצמן שהם מבחי׳ תהו ותיקון והשבירה היה בעולם הנקודים ובירורי ניצוצים משבה״כ זהו ענין המ״ן ועי״ז נמשך מ״ד מעולם התיקון וזהו ענין אתעדל״ת ואתעדל״ע שע״י אתעדל״ת. אבל בחי׳ עקודים הוא למעלה מהשבירה והתיקון. ומשם הוא ענין האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת ועיין מה שכתוב ע״פ אכלוהו היום בענין מן וזהו ענין ההסתכלות כו׳ אשר משם שורש ענין ברכת המצות (וע׳ מ״ש במ״א בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה דקאי על ברכת המצות כו׳ ועמ״ש עוד מענין ערבים עלי ד״ס ע״פ ושאבתם מים בששון) והנה זהו ענין בקשת משה אעברה נא ואראה את הארץ. כי משה הוא יסוד אבא וחכמה היא בחי׳ ראיה וז״ש במשה וירא ראשית לו ועד רום המעלות בכל העולמות הוא כן והנה בחי׳ מל׳ היתה בבחינת אב״א כ״ז משך דור המדבר (וע׳ בע״ח של״א ושל״ז רפי״ו) ומרבע״ה רצה שיהיה החזרת פב״פ שזהו ענין בואם לארץ על ידו דוקא ע״י ואראה את הארץ שימשיך בה מבחי׳ ראיה והסתכלות הנ״ל שהוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת (וע׳ מענין בחי׳ ראיה בע״ח שער אח״פ פרק א׳ ופרק ג׳ ועמ״ש ע״פ השמים כסאי כו׳ ואל זה אביט כו׳) ויובן קצת ענין בחי׳ ראיה מהו ברוחניות ממ״ש בפע״ח שט״ז פ״א שפעם א׳ נכנס ר׳ אברהם הלוי אצל האריז״ל ומצאו שהיה ישן והקיץ ואמר ששמע בישיבה של מעלה סודות ורזין עילאין בפרש בלק ובלעם שאם הי׳ דורש שמונים שנה רצופים יומם ולילה לא יוכל להשלים. ואיך הוא זה שישיג בשני שעות מה שצריך זמן פ׳ שנה ויותר לאומרם. הענין כי השגה וגילוי זה נק׳ בחי׳ ראיה שהוא למעלה מבחי׳ תבונה והשגה ממש (וכמ״כ יש ב׳ בחי׳ אלו בהשגות עליונות למעלה בג״ע ג״כ מה שהוא נמשך בחי׳ השגה ממש ומה שהוא למעלה מההשגה ונקרא וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו בבחי׳ ברק המבריק על השגתו. וכמ״ש על פ׳ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳ וכן איתא בע״ח שער אח״פ פ״ג דראיה היא בחי׳ מקיף כו׳ ועד״ז יובן ענין השגת האריז״ל הנ״ל שהיא בבחי׳ ראיה כו׳. וזהו ענין וירא ראשית לו ובחי׳ זו רצה להמשיך בכנס״י וזהו ענין ואראה את הארץ כו׳ ועיין מה שכתוב מענין זה בביאור ענין קי״ס ושם נתבאר שזהו בחי׳ עדן והוא שיתגלה לע״ל ע״י משיח וז״ש בזהר ואתחנן) (דר״ס ע״ב) סיומא מלכא משיחא הוא כו׳ ע״ש וז״ש במשה ועתה ישראל שמע כו׳ כי לא פעל המשכת בחי׳ ראיה הנ״ל בכנס״י אלא בחי׳ שמיעה. אכן לע״ל יתגלה בחי׳ זו כנ״ל: ב וזהו ואתחנן אל ה׳ שהוא ענין מתנת חנם. והמגיד נ״ע פי׳ במ״ש (במדבר י״א ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. דפרש״י חנם מן המצות דהיינו שנמשך השפע ממקום גבוה שלמעלה מאתעדל״ת אשר אין מגיע לשם העלאת מ״ן ממעשה המצות (ע׳ בזהר פרשת בהר דק״ח ע״א ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים כו׳ ובשביעית יצא לחפשי חנם ע״ש). והנה כתיב חנון ורחום הוי׳ וכתיב הוי׳ רחום וחנון והענין שיש בחי׳ מדת רחמים הנמשכת משם הוי׳ וא״ז נאמר הוי׳ רחום וחנון כו׳ אך יש בחי׳ רחמים שלמעלה משם הוי׳ שהם  בחי׳ רחמים גדולים וע״ז נאמר חנון ורחום הוי׳ שהקדים בחי׳ חנון ורחום להיות הוי׳ (וכמ״ש במ״א ע״פ אשירה להוי׳ ע״ש) והיינו פי׳ ואתחנן אל ה׳ ולא נאמר כדכתיב גבי שלמה אשר התחננתי לפני הוי׳ מפני שבחי׳ החנון שנאמר בשלמה היא למטה משם הוי׳ וכענין הוי׳ רחום וחנון אבל ואתחנן אל ה׳ היינו שמשה המשיך מבחי׳ י״ג מדות הרחמים מקור האצילות אל בחי׳ הוי׳. וזהו אל הוי׳ בעת ההיא שהוא בחי׳ זו״נ שע״י כח המשכה זו נמשך ונעשה יחוד זו״נ וכנז״ל (ועפ״ז יובן ג״כ מ״ש בספ״ד) (תרומה קע״ז א׳) בהאי זמנא אד׳ ה׳ אתה החלות כו׳ דקאי על התגלות י״ג מדות הרחמים שבחדש תשרי ע״ש דלכאורה אינו מובן איך מרומז כאן ענין התגלות ההוא ולפמש״כ א״ש כי זהו ענין אתה החלות דר״ל שאתה הוא המחיל מעצמך כי הוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת והיינו ענין י״ג מדות הרחמים וזהו ג״כ ענין ואתחנן כנ״ל וענין מ״ש ב׳ שמות אלו אד׳ ה׳ אתה החלות יובן עפמ״ש במ״א ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ כן אד׳ ה׳ יצמיח צדקה ותהלה שב׳ שמות אלו שם אד׳ הוא המאיר בר״ה ושם הוי׳ בניקוד אלקים הוא המאיר ביוה״כ והם המצמיחים וממשיכים אור וגילוי י״ג מדות הרחמים כו׳ ע״ש ועוי״ל כי הנה באברהם אצל ברית בין הבתרים כשנאמר לו לתת לך את הארץ הזאת הזכיר גם כן ב׳ שמות אלו אד׳ הוי׳ במה אדע כי אירשנה והיינו כי ב׳ שמות אלו הן הן שרשת הארץ החיים שנק׳ ארצות החיים ב׳ ארצות. מל׳ ובינה. כדפי׳ בפרדס בעה״כ ערך ארץ וכמ״ש ע״פ וללבן שתי בנות והן הן ב׳ שמות הנ״ל כנודע וע׳ מענין בארצות החיים בזהר ס״פ תרומה (דקע״ח סע״ב) ולכן משה שביקש ליכנס לארץ לכן הזכיר ג״כ ב׳ שמות אלו דייקא ועיין עוד מענין אתה החילות בפ׳ שמות (י״ג א׳) פ׳ שלח (קע״ד א׳) ומענין ואתחנן בפ׳ פינחס (רכ״ו א׳ ודר״ס ע״ב) וענין אעברה נא יש לפרש ג״כ על המשכות י״ג מדות הרחמים וע״ד שפי׳ פ׳ לך לך (דע״ט ע״ב) מ״ש ויעבר אברם בארץ כתיב הכא ויעבר וכתיב התם ויעבר ה׳ על פניו ויקרא כו׳ ע״ש בפי׳ הרמ״ז וכך הפי׳ כאן בענין אעברה נא להמשיך מבחי׳ ויעבור כו׳ אל הארץ והיינו ע״י ואראה כו׳ וכנ״ל. והנה בזה יובן מה שברוב משנה תורה נאמר הוי׳ אלקיך ובפסוק שמע ישראל נאמר הוי׳ אלקינו. והענין דהוי׳ אלקיך היינו הלבשות אור א״ס במוחין דזו״נ שמשם מקבלים כל נשמות ישראל ובאי הארץ. אבל מרבע״ה שזכה לבינה נקרא איש אלקים שהיה למעלה מבחי׳ מל׳ דאצי׳ שהיא בחי׳ דבור והיה כבד פה שלא יכול להשפיל א״ע בבחי׳ דבור רק שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ולכן אמר על מוחין דזו״נ הוי׳ אלקיך דייקא כי משה עצמו זכה לבינה שמקבל מאו״א ששם גילוי אור א״ס יור כו׳ (וע׳ בע״ח שער רחל ולאה ספ״ו ועיין בסה״מ סי׳ קנ״ו דפ״ו ע״ב) ואמנם בפסוק ראשון דק״ש שמע ישראל שהוא יחוד או״א אמר הוי׳ אלקינו כו׳ וזהו שבמשה נאמר וירא ראשית לו הוא בחי׳ ח״ע ולכן משה רצה וראאה את הארץ בחי׳ ארץ חפץ היא כנס״י שימשיך בה מבחי׳ זו דייקא. אך לא פעל זאת שיעבור בארץ שאז היה משפיע בה בבחי׳ א״פ כ״א ראה אותה מרחוק שעי״ז הראי׳ מרחוק נמשך לה בחי׳ אור מקיף ולא בחי׳ א״פ ממש והוא ענין ברכת המצות שהוא אתעדל״ע בבחי׳ מקיף עובר לעשייתן ע״ד עובר לסוחר כו׳ מה שאין כן להיות הגילוי אתעדל״ע בבחי׳ פנימי׳ ממש אינו אלא ע״י אתעדל״ת תחלה והוא הנמשך ע״י קיום המצו ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ (וע׳ מ״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה. והנה הגם שתורה צוה לנו משה מורשה והרי התורה היא אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת וא״כ איך לא נתקיימה בקשה זו עכשיו וגם הרי כבר ניתנה התורה קודם שביקש משה ואתחנן כו׳ אלא הענין שהרי ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. כי גם המשכה זו שע״י התורה צ״ל ע״י שיתפלל  תחלה מקרב איש ולב עמוק וכמ״ש במ״א שזהו ענין קומי לך רעיתי כו׳ קומי לך זהו ענין התפלה ועי״ז אח״כ תהיה רעיתי בחי׳ לכו לחמו שהוא עסק התורה כמשנ״ת ע״פ יונתי בחגוי הסלע כו׳ והגם שהתורה היא באמת המשכה ממקום שלמעלה מאתעדל״ת אך שהוא כמ״ש ע״פ פתחי לי אחותי רעיתי. שארז״ל פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם שעם היו פתחו של אולם לא היה לו דלתות והוא פתוח תמיד שהוא רומז להמשכת אתעדל״ע שאינו תלוי במעשה התחתונים אך מ״מ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות למטה שהרי א״א להגיע לפתחו של אולם עד שיפתח תחלה הפתחים שיש להן דלתות שהיו קודם האולם שזהו ענין אתעדל״ע פתחי לי כו׳. וכך להיות מגיע להמשכת אור זה שע״י התורה שהיא אתעדל״ע מבחי׳ עליונה מאד הוא ע״י פתחי לי תחלה וה״ע התפלה כו׳ ועם היות שגם ע״י התורה לבד גם בלי הקדם התפלה נמשך ג״כ המשכה עליונה מבחי׳ אתעדל״ע לבד אך עכ״ז הרי נודע שיש מעלות ומדרגות אין קץ בהמשכה זו ולכן לא דמי התורה שקודם התפלה לעסק התורה שאחר התפלה כמ״ש במ״א שזהו מאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כו׳ ועמ״ש סד״ה אדם כי יקריב מכם. אך עיקר בקשת משה היה להמשיך בחי׳ ראיה בעסק התורה על דרך מה שאמר דעה״ע גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:)

ואתחנן,  ד׳

וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳. הנה יש להבין הלא כבר נאמר אתה הראת לדעת וגו׳. ומהו עוד וידעת גם מהו היום. אך הנה אחר מתן תורה שראו פנים אל פנים ושמעו בעצמם עשרת הדברות אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע וגו׳ קרב אתה ושמע וגו׳. והקב״ה הסכים על ידם ואמר היטיבו כל אשר דברו וגו׳ לך אמור להם וגו׳. וכתיב וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ עד ארץ זבת חלב ודבש. וכתיב בתריה שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ואהבת וגו׳ שהיא המצוה הראשונה שנצטוו אחר עשרת הדברות מפי משה. וצריך להבין למה הקדים לומר וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ דהא פרשה שמע חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ כו׳. ולהבין כל זה צריך להקדים ביאור ענין דעת וענין אמונה שהם שתי מצות כי הנה כתיב דע את אלהי אביך וגו׳ (בד״ה א׳ כ״ח ט׳) (דר״ל בחי׳ דעת והשגה ממש ועד״ז פי׳ בשל״ה בפרק בעשרה מאמרות מאמר א׳). וכתיב ויאמינו בהוי׳ (ועיין ברבות בשלח פכ״ג ע״פ תשורי מראש אמנה. ובשה״ש רבה בפסוק אתי מלבנון). והענין כי באמת זה שהעולם קורין בשם אמונה להאמין מה שהקב״ה מחיה את כולם הוא ברא את כל העולמות מאין ליש טועים הם שאין צריך לזה אמונה שהרי זה נרגש בבחי׳ ראיה הגם שאינו רואה בעיני בשר הרי זהכאילו רואה. וע״ז נאמר ומבשרי אחזה אלוה אחזה דייקא. והיינו מבשרי שכמו בבשרי בשביל שרואה חיות הגוף וקיומו יודע ומרגיש כי נפשו היא בו שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין חיות וקיום לגוף. כך אחזה אלוה מאחר שרואין את העולמות שהם כמו גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳. וכן אפילו דברים רוחנים כמו מלאכים ונשמות כו׳ הן כגוף לגבי החיות שבתוכם מא״ס ב״ה המהווה והמחי׳ אותם ומקיימם כמ״ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וידיעה זו מורגשת כאלו רואה כו׳. וזהו לשון אחזה ולכן אין זה נקרא בשם אמונה בלשון הקודש אלא בשם דעת כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא״כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי.  ב אך הנה דעת והרגשה זו היא בבחי׳ ממלא כל עלמין (ולכן נק׳ בחי׳ ממכ״ע בשם עלמא דאתגליא כמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י), אבל בבחי׳ סובב כל עלמין כתיב אני הוי׳ לא שניתי (וע׳ זח״ב ס״פ תרומה קע״ו א׳, ח״ג קל״ז ב׳) ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ שאינו בגדר עלמין כלל רק בחי׳ מלכותך לבדה היא מלכות כל העולמים דהיינו בחי׳ זיו והארה ממדת מלכותו ית׳ כמאמר בשכמל״ו שם כבוד מלכותו ולא מלכותו עצמה. וע״ז אמרו רז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שגם שמו היא מדת מלכותו היא בבחי׳ לבדו וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ כו׳ (וע׳ מזה בד״ה לכן אמור לבנ״י ובד״ה קחו מאתכם תרומה ובד״ה יביאו לבוש מלכות ובד״ה ובבואה לפני המלך ובד״ה שיר השירים ובד״ה קול דודי), ונקרא הוא ית׳ בשם סובב כל עלמין שאין העולמות תופסים מקום נגדו שחיותו המתפשט תוך העולמות אינו כדמיון הנשמה המתלבשת ממש תוך הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו׳, אבל לפניו ית׳ הגם שנמצא למטה כמו למעלה אינו נתפס בגדר מקום ח״ו ומעלה ומטה שוין ואין הפי׳ סוכ״ע שהוא מלמעלה מן העולמות אלא הוא נמצא בתוך העולמות ג״כ ואעפ״כ הוא בבחי׳ סוכ״ע וזהו והקדוש בשמים ובארץ שלפי שהוא קדוש ומובדל הוא בחי׳ סובב כל עלמין לכן הוא שוה ממש בארץ מתחת כמו בשמים ממעל (והמלך הגדול היינו בחי׳ ממלא כל עלמין התפשטות גדולת מלכותו ית׳ כי ולגדולתו אין חקר כתיב וכתיב אלף אלפים כו׳ וע׳ בזח״א דרל״ט א׳. ויגש דר״ו ע״ב ויחי דרל״ז א׳. ח״ג דקע״א סע״א) שאינו בגדר עלמין ואין העולמות פועלים בו שום שינוי ח״ו וכמו מקודם שנברא העולם ובבחי׳ זו לא שייך דעת והרגשה שאין נתפס בשום שכל והשגה איך אין שינוי לפניו ית׳ אלא זו היא בחי׳ אמונה להאמין בה׳ שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין ולפניו כחשיכה כאורה (ועמ״ש מזה בד״ה וירא ישראל כו׳ ויאמינו בהוי׳): ג והנה כתיב שכן ארץ ורעה אמונה פי׳ ורעה מפרנס שצריך לפרנס ולהמשיך מזון להגדיל את האמונה עד שתהיה קבועה בלב האדם ג״כ בבחי׳ דעת והרגשה וכאלו רואה כו׳ וכמו שיהיה לעתיד לבא כדכתיב ומלאה הארץ דעה פי׳ הארץ היא האמונה שנק׳ בשם ארץ שהיא המדרגה התחתונה שאין בה גילוי אלא אמונה בלבד כי נעוץ תחלתן בסופן שאין גילוי תחלתן אלא בבחי׳ סופן ובחי׳ אמונה זו תהיה מלאה דעה שתהי׳ בבחינת הכרה והרגשה וכאלו רואה וכו׳. וכמ״ש ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כו׳ והמשכה זו להיות הגדלת האמונה הוא ע״י תורה ומצות (ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות ובאגה״ק ע״פ חגרה בעוז מתניה. ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון אמון פדגוג. ובד״ה משה ידבר גבי בצלמנו כדמותנו), שעליהם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו רמ״ח מצות הם רמ״ח אברין דמלכא בחי׳ אדם אדמה לעליון שהם הן רמ״ח המשכות מבחי׳ סובב כל עלמין. ודרך כלל נחלקין הרמ״ח מצות לג׳ קוין ימין ושמאל ואמצע והם תורה ועבודה וגמילות חסדים. תורה הוא שמותיו של הקב״ה קורא בתורה הוא כמו שקורא בשם וכו׳. וגמ״ח זו צדקה להחיות רוח שפלים על ידי אערותא דלתתא אתערותא דלעילא להיות המשכת סובב כל עלמין בבחי׳ ירידה והשפלה להחיות רוח שפלים. ועבודה זו קרבנות בחי׳ רשפי אש שלמטה ליכלל באש שלמעלה. וכן בתפלה שכנגד הקרבנות תקנו ברוך שאמר ופסוקי דזמרה להגדיל מדורת האש האהבה שממטה למעלה באומרו ברוך שאמר והיה העולם דהיינו במאמר אחד ואח״כ נפרט ע״י ט׳ מאמרות כו׳. וכן בהללויה כי נשגב שמו לבדו רק הודו גו׳ וירם קרן לעמו וגו׳ לבנ״י עם קרובו וגו׳ וכיוצא בזה משאר פסוקים שמהם נמשך רשפי אש והתלהטות הלב. ועי״ז  כמים הפנים לפנים וגו׳ ממשיך למטה בחי׳ סוכ״ע שתהי׳ אמונה זו קבועה ותקועה בלב ונפש האדם, וזהו וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל וגו׳. כי הנה ענין פרשת שמע ישראל הוא שהוי׳ סובב כל עלמין שהוא אלהינו שאנחנו מאמינים בו בבחי׳ אמונה לבדה יהי׳ בבחי׳ אחד בבחי׳ גילוי בשבעה רקיעים ובארץ בבחי׳ דעת והרגשה (וכ״כ בפע״ח שער הק״ש פי״א בענין הוי׳ אחד שהוא המשכת הדעת עליון כו׳) להיות ביטול ויחוד אמיתי בבחי׳ יחודא עילאה ביטול במציאות ממש ונעשה ונמשך בחי׳ זו ע״י המשכת המצות לבחי׳ ארץ היא בחינת אמונה ואמונה זו היא בחי׳ ארץ זבת חלב ודבש. חלב הוא בחי׳ הגדלת המדות שתגדל האהבה המסותרת בלב ותצא מההעלם אל הגילוי, (כי הגדלת המדות הוא ע״י בחי׳ אמונה מבחי׳ סובב כלעלמין דייקא משא״כ מבחי׳ ממלא כל עלמין לא תתגדל אהבתו ויראתו לה׳ מכאשר תוכל נפשו שאת. ועמ״ש בד״ה באתי לגני בפי׳ ייני עם חלבי. וסד״ה חכלילי עינים גבי רוחצות בחלב ובזח״ג קל״ו ב׳). ודבש הוא בחינת מתיקות ותענוג כמ״ש אז תתענג על ה׳ והיינו מבחי׳ סובב כל עלמין דהיינו כאשר יתבונן כי אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳. ורק הודו על וגו׳. ועם כל זה הנה וירם קרן לעמו ולבנ״י עם קרובו ממש. אי לזאת יגיל וישמח לבו ויתענג על ה׳ ממש וזהו וצדיק באמונתו יחיה מלשון תענוג ופיקוח נפש כמו בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, שפי׳ חסרונם דבר החסר לאדם לקיום חיותו להחיות בהם נפש כל חי שאינו אלא להתענג ופיקוח נפש וכך יחיה באמונתו להשיב את נפשו יותר מכל התענוגים ומרוב כל וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳. (וזהו ורעה אמונה והתענג על ה׳ והיינו ע״י ועשה טוב. וע׳ זח״ג פינחס דרכ״ה ב׳ מענין זה. ובפ׳ בהר דק״י ע״ב. ובפי׳ הרמ״ז שם מענין טוב. ח״ב תרומה ק״ע ע״א ע״פ מזמור לדוד ה׳ רועי ודקע״א א׳): ד אך בחי׳ אלו של חלב ודבש עדיין לא הגיעו למעלת ומדריגת ומלאה הארץ דעה שיהיה לעתיד לבא בבחי׳ דעת והרגשה ממש משא״כ חלב ודבש הם בבחי׳ האמונה עדיין. והענין כי הנה אנו רואים שהעולם כמנהגו נוהג בבחי׳ ממלא כל עלמין שיש לכל עת כו׳. כי הנחש הטיל זוהמא בחוה בחי׳ כנסת ישראל ובמתן תורה פסקה זוהמתן. ואח״כ בחטא העגל חזר כו׳. ואח״כ בימי יהושע עבדו את ה׳ ובימי שפוט השופטים קלקלו ובימי דוד ושלמה היו במעלה העליונה ואח״כ בחטא ירבעם כו׳ וכך בכל דור ודור נשתנה לפי הענין וגם בימי התנאים והאמוראים אין זמן א׳ דומה לחבירו וכל העתים משתנים והזמנים מתחלפין ומתהפכין. והיינו לפי שהם בבחינת ממלא כל עלמין שהם בחי׳ פרצוף ראש ויד ורגל ושאר אברים שאין אחד דומה לחבירו ופעולת האיברים משתנין גם לפעמים כואב אחד מהאברים או נחלש כו׳ וכיוצא בזה שינוים מקרים (וע׳ זח״א ויחי דרכ״א א׳ דאשתניאת מגוונא לגוונא וס״פ אמור דק״ז. זח״ג תצא רפ״א א׳ ועיין בפרדס שער אבי״ע ספ״א). וכן בכל אדם בפרטיות לפעמים נופל במחשבה דבור ומעשה אשר לא טוב. ולפעמים יפול לו הרהורי תשובה ומעשים טובים כי לכל עת וגו׳ ולאום מלאום יאמץ. כשזה קם כו׳. לא נתמלאה צור כו׳. וע״כ אל יפול לב האדם עליו בראותו שנופל כו׳ כי כך הוא סדר תהפוכות הזמן ויכול הוא לחזור ולשנות את טעמו מרע לטוב. וכל זה הוא בבחי׳ ממלא כל עלמין. אך להיות בחי׳ סובב כל עלמין בבחי׳ גילוי בבחי׳ דעת והרגשה ממש צריך להיות ובערת הרע וגו׳ (וכמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה) שזה יהיה לעתיד לבא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. משא״כ בזמן חורבן הבית שבית ראשון היו בו נביאי השקר ובית שני היה בו שנאת חנם  שהם הם בחי׳ זה לעומת זה כנגד בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת, והענין כי כמו שיש בסטרא דקדושה בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת כך הי׳ אז בין ישראל אמונות כוזבות (כמבואר בירמיהו סימן מ״ד פסוק י״ז י״ח). והם זה לעומת זה והנה בבית ראשון בהתגברות סטרא דקדושה היה גילוי שכינה ארון וכפורת וכך בזה לעומת זה בהתגברות סטרא דקליפה מחמת החטא היה התגברות כנגד אמונת אלהות והנשים שהי׳ מבכות את התמוז אמרו מעת חדלנו לקטר למלכת שמים חסרנו וגו׳ וכך היו נביאי השקר (כמ״ש בירמיה סי׳ כ״ז פסוק י״ד ט״ו), דהיינו אמונות כוזבות בנביא להעאמין במה שלא דבר ה׳, משא״כ בבית שני שחסרו ה׳ דברים לא היתה ג״כ בלעומת זה התגברות הקליפה כ״כ והיתה האמונה רעה במילי דעלמא להאמין באנ שי רכיל לשנוא את חבירו שהשנאה ההיא היא שנאת חנם שחבירו לא עשה לו רעה באמת. כי אם לא היה מאמין באנשי רכיל בוודאי לא היה איש שונא לרעהו כלל שזה כנגד הטבע שישנא אחד לחבירו חנם אם יודע באמת שחבירו לא פשע כו׳: וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳ כי להיות הידיעה והרגשה בבחי׳ ממלא כל עלמין כבר נאמר אתה הראת לדעת וגו׳. כבר הראת כו׳. אבל להיות וידעת בבחי׳ סובב כל עלמין דהיינו בשמים ממעל שמים בחי׳ סובב כמו השמים שהם כדורים וכמו הארץ שהיא בתוך השמים והשמים מקיפין לה (ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת גבי לא בשמים היא). כך הנה דבר ה׳ הוא בחי׳ ממלא כל עלמין היא מוקפת בבחי׳ סובב כל עלמין שאין דבר חוץ ממנו. וכמשל הדבור בעודו בכח הנפש שעדיין לא יצא ונפרד כו׳. וידיעה זהו הוא דוקא היום כמו היום לעשותם ולא למחר בעוה״ב שהעולם הבא הוא בחי׳ ממלא כל עלמין השתלשלות המדריגות מעילה לעלול מדריגה אחר מדריגה וכמשל פרצוף שיש בו ראש ויד ורגל כו׳. כך יש מדריגות רבות ג״ע עליון וג״ע תחתון כו׳. ולכן המעשים ודיבורים ומחשבות נעשו לבושין צואים לעוה״ב ואין יכול לפשוט אותם וכאלו קשור בשק אם לא ע״י כף הקלע וכיוצא בזה להתיר ולהפקיע הקשר וכו׳ (וכמשנ״ת בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי), משא״כ היום והשבות אל לבבך בשני יצריך בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כו׳ שהיום יכול לברר ולהפריד הרע על ידי המשכה מבחי׳ סובב כל עלמין ע״י והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך היום דוקא שהתורה והמצות הם מבחי׳ סובב כל עלמין וע״י זה וידעת היום כי הוי׳ הוא האלהים הוי׳ הוא בחי׳ גילוי האלהים בחי׳ הסתר וצמצום כי כמו שיש בחינת הסתר וצמצום בבחי׳ ממלא כל עלמין בחי׳ עליות וירידות לפי זמנים מתחלפים כנ״ל, כך יש בבחי׳ סובב כל עלמין בחי׳ הוי׳ זה גילוי ובחי׳ אלהים היינו הסתר וצמצום בהתגברות זה לעומת זה, וצריך להיות וידעת היום והשבות אל לבבך בבחינת אתכפיא ואתהפכא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ועי״ז תהיה ומלאה הארץ דעה וגו׳ והארץ תרצה את עונה דהיינו שזדונות יהי׳ כזכיות. (בגמ׳ נזכר פסוק וידעת היום ר״ה ל״ב ב׳ גיטין נ״ז ב׳. רבות בפ׳ ואתחנן ע״פ דוידעת היום. ובפ׳ וזאת הברכה וס״פ ויקרא ספ״ו ע״פ והוא עד או ראה או ידע. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת היום. ויש לפרש ע״פ האמור דפסוק אתה הראת לדעת זהו על בחי׳ ממכ״ע שע״ז נאמר ומבשרי אחזה שאו מרום עיניכם וראו. וזהו או ראה. אתה הראת. אבל פסוק וידעת היום קאי על האמונה והדעת בבחי׳ סוכ״ע מה שאינו בגדר עלמין כלל וע״ז נאמר וידעת היום כנ״ל. וזהו או ידע כו׳. וזהו שיש בפסוק ראשון דק״ש ע׳ רבתי וכן ד׳ דאחד שהוא ענין עד דהיינו בחי׳ ואתם עדי כמש״ש במדרש והיינו ע״י אתה הראת לדעת וידעת היום כו׳ וכנ״ל. וגם י״ל ע׳ רבתי דשמע עין בחי׳ ראיה הראת לדעת. ושמע לשון הבנה בחי׳  וידעת. וזהו ע״פ שנים עדים יקום דבר כי עדות אותיות דעות ושנים עדים היינו בחי׳ או ראה או ידע הנ״ל ועי״ז יקום דבר. הוא בחי׳ דבר ה׳. וע״ז מרמז הד׳ רבתי דאחד):

ואתחנן,  ה׳

ביאור הדברים ע״פ וידעת היום כו׳ ולעיל מיניה כתיב אתה הראת לדעת וא״כ מהו עוד וידעת כו׳. הנה ע״ס דקדושה וכנגד זה עשר כתרי מסאבותא והם זה לעומת זה אברהם חסד דקדושה וישמעאל חסד דלעומת זה. ופי׳ אברהם שיצא ממנו ישמעאל שיצא ונפרד ממנו כפירוד הסיגים מן הכסף כו׳ יצחק גבורה דקדושה וכנגדו גבורה דקליפה. אבל אין ישמעאל כנגד יצחק. כי אין ביכולת כל מדה שבלעומת זה להיות מנגד רק למדה שכנגדו בקדושה. והאהבה זרה היא מנגד לאהבה דקדושה. וזהו זה לעומת זה. כי שתיהן הן מדות שוות רק חסד דקדושה הוא אהבה לאלקות והמנגד לזה הוא אהבה זרה חסד דקליפה. אבל אינה מנגדת לבחי׳ גבורה דקדושה שהוא מדת היראה והפחד, ור״ל שלגבי בחי׳ אהבה דקדושה תוכל האהבה זרה להתגבר לפעמים ע״ד ולאום מלאום יאמץ משא״כ ע״י שיצטרף ג״כ מדת היראה דקדושה הנה לגבי בחינה זו אין כח כלל באהבה זרה לעמוד כלל והיינו לפי שאינה כלל הלעומת זה של היראה עד שיהי׳ שייך ע״ז אפילו לעתים ענין ולאום מלאום יאמץ. וזהו ענין שבארות שחפר אברהם סתמום פלשתים אחרי מות אברהם כי פלשתים לצנים היו בחי׳ הוללות ושמחה דקליפה ולכן אחרי מות אברהם היינו בהסתלקות האהבה דקדושה יש יניקה לחיצונים מהבארות שהוא בחי׳ אהבה הנמשכת כמים שמבחי׳ אברהם והיינו להיותן לעומת זה של בחי׳ זו דקדושה אבל ע״י חפירה דיצחק שחפר עוד הבארות הללו דאברהם לא נפסקה עוד נביעתם שאין להוללות ושמחה דקליפה יכולת כלל לעמוד נגד מדת היראה והפחד דקדושה שהרי אינן כלל לעומת זה של היראה כו׳. ועמ״ש ע״פ אלה תולדות יצחק וסד״ה ויהי בשלח פרעה כו׳ ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ע״ש. ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ באר חפרוה שרים וע׳ בזהר פ׳ צו (דל״ב ע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם. והנה גם בחינת יצחק שהוא מדת היראה ופחד דקדושה כשהיא רק לבדה יש לה ג״כ מנגד מבחי׳ הגבורה דקליפה וכמו יראה רעה או כעס וכו׳ כי אף שע״פ רוב יש כח ועוז בכל מדה דקדושה לבטל המדה דקליפה המנגדת לה כי יש יתרון לצד הקדושה על הקליפה כיתרון האור מהחושך. עכ״ז לפעמים נאמר ולאום מלאום יאמץ כנ״ל. והיינו דוקא נגד מדה א׳ דקדושה אבל ע״י הצטרפות והתכללות גם המדה השנית דקדושה להיות התכללות אהוי״ר אז לא יוכלו המנגדים שבלעומת זה לנגוע בהן. וע״ז נאמר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מע״פ הבאר כו׳ כל העדרים דייקא היינו התכללות המדות ואזי וגללו את לב האבן המטמטם הלב כו׳. אמנם כ״ז במדות חו״ג אבל בחי׳ יעקב הוא בריח התיכון ומדתו אמת שהוא הארה מכתר. והיינו להיות כי התפארת הוא המחבר חו״ג וזהו ענין יושב אהלים כמ״ש בזהר ס״פ תרומה (דקע״ה ע״ב). ויקרא (י״ב ב׳). וישלח (קס״ז ב׳). ועיין ברבות תולדות פ׳ ס״ג יושב אהלים שני אוהלים אהלו של שם ואהלו של עבר, רומז ג״כ לשני משכנין עילאין תשב״כ ותשבע״פ. ואפשר תשב״כ נק׳ אהלו של שם שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה (וע׳ זח״א בראשית ד״נ ע״ב. וע׳ עוד מענין יושב אוהלים ברבות וישלח פע״ט בחקתי ס״פ ל״ו. במדבר פרשה ג׳ דרי״ד א׳. נשא פי״ג גבי ביום השני הקריב נתנאל. ובפ׳ דברים). וכיון שכן שהוא כלול חו״ג ע״כ לא יוכלו החיצונים לינק ממנו וכמ״ש כי לא יכול לו וכתיב כי שרית כו׳ ולכן הוא בלבדו גלל האבן מע״פ הבאר כו׳  ולכך נק׳ מדה זו אמת כמ״ש שפת אמת תכון לעד שאין למדה זו הפסק מחמת הלעומת זה כו׳. משא״כ במדות חו״ג שהן כל א׳ רק קו אחד כו׳, ולכן יוכל להיות שם שינויים והפסק ואין זה אמת גמור משא״כ בבחי׳ יעקב וזהו תתן אמת ליעקב, ועיין באגה״ק סד״ה זורע צדקה שכר אמת, ובעבודת ה׳ ענין תפארת היינו כשמתבונן בתפארת יקר גדולתו ית׳ שאין לה קץ ותכלית (ועמ״ש מזה ע״פ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש) וכל השתלשלות העולמות הכל רק כטפה אחת כו׳ מזה יעורר רחמים רבים על נפשו שירדה בסתר המדרגות ועמ״ש סד״ה במדבר סיני מענין בחי׳ רחמים ובד״ה כנשר יעיר. וכ״ה ג״כ בענין הנהגת המדות עליונות דתפארת שהוא קו האמצעי הוא מחבר חו״ג וגם מבריח מן הקצה העליונה עד הקצה החחתונה. וע׳ במק״מ פ׳ וישלח קס״ז פי׳ שהוא הוי״ו דשם הוי׳ שממשיך מבחי׳ י״ה לבחי׳ ה׳ אחרונה. ומבואר במ״א בענין הללו י״ה כי ע״י המשכה מבחי׳ י״ה שהוא בחי׳ אור א״ס המלובש בחו״ב עי״ז דוקא נמשך שלא יהי׳ יניקה למדות הרעות כמ״ש ימותו ולא בחכמה כו׳ ולכן נק׳ מדת יעקב אמת ועיין בזח״ג ר״פ ויקרא ע״פ ונתתם לי אות אמת ובפרדס בעה״כ ערך אמת ולכן שם הקב״ה שכינו חז״ל לו ית׳ הוא בהתלבשותו ית׳ במדת תפארת דאצילות וכמ״ש מזה במ״א ע״פ הזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א) גבי קב״ה דאתכליל מאתר עילאה כו׳: קיצור. ענין שמדת יעקב תפארת נקרא אמת אך משום שבחי׳ יעקב יש לה קיום יותר בעבודה ומשום שהוא קו האמצעי בריח התיכון: ב והנה הארה זו שמאיר בתפארת היינו בחי׳ דעת כן הוא בפרדס שער שלישי פ״ח וגם ע״פ קבלת האריז״ל הוא כן שהרי כשאין הכתר נמנה בחשבון הי״ס אנו מונין הדעת במקומו וע׳ מזה בע״ח שער כ״ב פ״א אות ב׳ ואות ד׳ והנה הדעת הוא קיום המדות וחיותם וכמ״ש בע״ח שם שהוא נשמה דז״א כמו שעתיק יומין הוא נשמה לכל האצילות. והענין כי עד״מ שאנו רואין למטה שהמדות הן לפי הדעת כי התינוק מדותיו הם בקטנות מאד שמתאוה לדברים קטנים מאד כמו לשחוק באגוזים וכיוצא וכשיגדל ויתחזק שכלו ודעתו יוקטן בעיניו שחוק ההוא ויתאוה למנעלים יפים או בגדים נאים וכיוצא ואח״כ כשיגדל יותר יתבזה אצלו זה הדבר ג״כ ויתאוה לממון כו׳ ואח״כ לכבוד וכל זה מחמת גידול דעתו שלפי ערך הדעת כך הם המדות עד כשיתחזק הדעת יומשך שיהי׳ המדות לאלקות וע׳ מזה בפי׳ המשניות להרמב״ם (בסנהדרין פרק חלק). והנה קטן אין לו דעת כמ״ש בגמרא (בגיטין דכ״ב סע״ב) וביבמות (דק״ד ע״ב) דלאו בני דעה נינהו נמצא שמחמת קטנות הדעת נמשך שהמדות הם בקטנות מאד. לפי שהדעת הוא קיום המדות וחיותן וע׳ מזה באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה כו׳ בענין הספירות. ובסש״ב ח״א ספ״ג ולכן נקרא הדעת אמת שהוא עצמות ומהות הדבר ממש משא״כ מלכות נקראת אמונה כמו שמאמין באמיתת הדבר אבל דעת הוא אמתת הדבר עצמו וכמש״ל שדעת הוא לשון הכרה והרגשה כאלו רואה כו׳. וכמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בענין אין דומה שמיעה לראי׳ והדעת הוא הממשיך להיות כאלו רואה כו׳ וכמ״ש בפרדס שם שהדעת ממשיך מכתר וחכמה כו׳ ונודע דחכמה היא בחי׳ ראיה וזהו שנק׳ אמת ר״ל כאלו רואה אמתת הדבר עצמו. וזהו שארז״ל משה אמת ותורתו אמת כי משה מלגאו ויעקב מלבר פי׳ יעקב הוא תפארת ומשה הוא הדעת וכמ״ש מזה ע״פ את הכבש האחד תעשה בבקר כו׳ ע״ש, וע״כ נק׳ משה אמת וגם כי דעת עליון דז״א שרשו מתיקון ואמת שבי״ג מדה״ר דא״א כמ״ש במ״א. וגם כי אמת הוא בחינת לא שניתי. וכן בעבודת ה׳ באדם ע״י הדעת נמשך קיום המדות אהוי״ר שלא ישתנו המדות מחמת גשמיות העולם וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו כו׳ וכמ״ש  במ״א בדג״ה ואלה המשפטים וע״פ מים רבים וגבי ענין הלולב ומיניו. והיינו בחי׳ אמת הפך הכזב אך בחי׳ אמונה היינו אע״פ שאינו משיג להיות כאלו רואה כו׳ ועכ״ז מאמין ומקבל האמת. ועד״ז נק׳ המל׳ דאצי׳ אמונה וכמ״ש בזהר פ׳ בלק (דקצ״ח ע״ב) אמונה בשעתא דאתחבר בה אמת כו׳ כדין אקרי אמונה. והיינו כי דעת הוא בחי׳ יחו״א דכולא קמיה כלא חשיב שכל מה שלמטה הוא בחי׳ אין ממש. ומל׳ היא יחו״ת מקור דבי״ע שיהי׳ יש מאין שלמטה היש כו׳ כי אין מלך לבא עם. אך עכ״ז הרי נמשך מיחו״ע ביחו״ת וזהו ענין המשכת אמת באמונה להיות ג״כ גילוי הדע דיחו״ע גם ביחות והיינו בבחי׳ אמונה כמו שמאמין באמתת הדבר כו׳ וזהו ג״כ איהי בהוד וכמ״ש ג״כ במ״א בדרוש בהמ״ז בענין לחם מן השמים ולחם מן הארץ כו׳ וז״ש גבי יהושע ונתתה מהודך עליו כי משה הוא הדעת ונק׳ שמש יחו״ע ויהושע הוא פני לבנה בחי׳ יחו״ת אלא שמקבל מיחו״ע מבחי׳ הוד דוקא וכנודע ההפרש בין ברכה להודאה כי הודאה הוא הגם שמודים שהאמת הוא כמו שהוא קמיה מ״מ אינו בגילוי ממש. וזהו דאיהי אמונה היא בהוד כו׳: קיצור. ענין משה מלגאו ויעקב מלבר כי משה הוא הדעת שהוא פנימית בחי׳ יעקב. וענין אמ ואמונה: ג והנה מל׳ נקראת עטרה שהיא בחי׳ כתר בבחי׳ א׳ כמ״ש מזה בביאור ע״פ מנורת זהב כולה ובביאור ע״פ הראיני את מראיך. והוא כמשל השמש שכאשר זורח למטה יש שלשה אוירים ואויר התחתון הוא חם כמו העליון משא״כ האמצעי קר לפי שכאשר זורח על הארץ מכה בכח ונעשה אור חוזר. ועד״ז יובן למעלה שלפי שבחי׳ המל׳ היא סופא דכל דרגין ונק׳ ארץ ובה סיום הארת הקו מאור א״ס המלובש בא״א ואו״א וזו״נ דאצילות וה״ז כמשל השמש שבסוף וסיום זריחתו על הארץ מכה בכח יותר ונעשה אור חוזר עד שאויר התחתון חם כמו אויר העליון כו׳ כך הארת הקו מאיר באור חוזר ממל׳ דאצילות ומל׳ דאצילות הוא בחי׳ כתר מלמטה למעלה. וזהו ענין נעוץ תחלתן בסופן בסופן דייקא וכדפי׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי. וזהו ענין כתר מלכו וגם שהיא למעלה מן הדעת. עטרת תפארת לעמוסי בטן בשרשה שהיא משם ס״ג שלמעלה ממ״ה כו׳. והיינו כי היא עטרה לבחינת תפארת כמ״ש בזהר ר״פ תזריע (דמ״ב ע״ב) שזהו פי׳ עטרת תפארת. ומבואר לעיל כי פנימית התפארת הוא הדעת וע׳ בזהר ס״פ משפטים (דקכ״ג ע״א) אלא דעת כו׳. וא״כ המל׳ שהיא עטרה לתפארת היינו ג״כ להדעת והיינו מאחר שהיא בחי׳ כתר מלמטה למעלה אשר הכתר הוא למעלה מהדעת. ועמוסי בטן הם ז״ת דאימא מדות שבשכל כו׳ וע׳ בזהר בראשית (די״ג סע״א) בפי׳ העמוסים מני בטן משא״כ הדעת המתפשט במדות עיקר קבלתו מהבינה כי אם אין בינה אין דעת אלא שבבינה מלבוש הארת הכתר כמ״ש במ״א ע״פ לך לך ויובן זה ג״כ למטה על פי מ״ש לעיל בפנים כי באדם הדעת והרגשה הוא בבחי׳ ממלא כל עלמין אבל בבחי׳ סוכ״ע לא שייך דעת והרגשה כו׳ אלא זהו היא בחינת אמונה להאמין בה׳ שהוא יתברך אינו בגדר עלמין כו׳ וע׳ מ״ש בפ׳ בשלח ע״פ וירא ישראל כו׳ בפי׳ ויאמינו בהוי׳ ע״ש. נמצא מובן מזה שבחי׳ סוכ״ע מאיר ומתגלה בבחי׳ אמונה דייקא יותר מבדעת שבדעת אין הגילוי רק מבחי׳ ממכ״ע. ומעין זה יובן הנמשל למעלה איך שבמל׳ מאיר בחי׳ כתר יותר מבדעת ותפארת כו׳. וכמ״ש ג״כ בפרדס בעה״כ ערך עטרה ובשער המציאות פ״ד בענין ארץ שהיא המל׳ קדמה לשמים שהוא ת״ת בשרשה וזהו בחכמה יסד ארץ והיינו אמונה הנק׳ ארץ שרשה מחכמה עילאה שלמעלה מהתבונה והדעת וכונן שמים שהוא פארת בתבונה אם אין בינה אין דעת כו׳ ואע״ג דלעיל נתבאר שהדעת ות״ת  נק׳ אמת והמלכות נק׳ אמונה שהיא בחי׳ מקבל מן האמת. מ״מ כן הוא ודאי שהיא בחי׳ מקבל מז״א אבל עכ״ז מאיר בה ג״כ מבחי׳ כתר שהוא מקור ושרש האמת דז״א כנודע וגם בחי׳ אמת שרשו מהאר ת פנים דעתיקא כמ״ש בזח״ג (נשא קל״ג ב׳) אשר הארה זו מאיר ג״כ במל׳ יותר ועל זה נאמר בשה״ש הנך יפה רעיתי. וזהו ענין שנשבחו האמהות ביפת תואר ויפת מראה דלכאורה תמוה מהו שיכתב זה בתורה אלא דהפי׳ שהיה בהם הארת הכתר שמאיר במל׳ דאצילות בבחי׳ נעוץ תחלתן בסופן כו׳. ועמ״ש גבי פסח סד״ה קול דודי בענין מקפץ על הגבעות כו׳. וזהו ענין ויאהב יעקב את רחל היינו בחי׳ מל׳ בחי׳ אמונה ויעקב הוא בחי׳ תפארת המקבל מהדעת שהוא הארת הכתר ע״י ויאהב יעקב את רחל היא בחי׳ אמונה שמאיר בה בחי׳ הכתר ממש סוכ״ע כי נעוץ תחלתן בסופן כנ״ל. וזהו ג״כ ענין מאמר רחל ליעקב הבה לי בנים כי הבנים היינו אהבה ויראה ועיקר הולדה שלהם הוא מהדעת מה שאין כן מהאמונה בעצמה בלי המשכת הדעת היא עטרה ובחי׳ מקיף לבד ולא נמשך מזה הולדת המדות אהוי״ר והיינו מחמת טרדות העוה״ז והסתר הגוף ונה״ב שעל ידי זה היא בחי׳ כרחל לפני גוזזיה נאלמה ולכן ורחל עקרה כו׳. אך ע״י התעוררות רחמים רבים ע״י הדעת המתבונן בגדולת ה׳ אזי נמשך ההולדה מבחי׳ רחל שהיא בחי׳ אמונה ואזי הם אהוי״ר הנמשכים מבחי׳ סוכ״ע שהם בחי׳ אהוי״ר היותר עליונים. וזהו ענין יוסף שהוא בחי׳ צדיק עליון אהבה בתענוגים כו׳: קיצור. ענין שהאמונה נקראת עטרה. עטרת תפארת נעוץ תחלתן בסופן: ד אך הנה כעת מקבלת מז״א אבל לעתיד לבוא כי מלאה הארץ דעה שיהיו שוים בקומתם ויהיה בה השפעת הדעת ותגדל עד בחי׳ הכתר שיהיו שניהם בכתר אחד (בזהר דרשו פסוק כי מלאה הארץ דעה בהשמטות דחלק א׳ סס״י כ״ה על נסוך במים בחג כמ״ש בסיפיה דקרא כמים לים מכסים והיינו לפי שעי״ז ממשיכים ח״ע במל׳ כו׳ וגם כי כמים לים מכסים היינו עלמא דאתכסיא שהוא סוכ״ע שם הוי׳ דלעילא שלעתיד יומשך גילוי זה בארץ שהיא עלמא דאתגליא והיינו שמה שעכשיו הוא בחי׳ סוכ״ע יומשך בגילוי להיות ממכ״ע ובז״ג ח״א) (דל״ח ע״א) פי׳ שזהו ענין וידע אדם עוד את אשתו שנאמר אלע״ל. עוד נז׳ במ״ה פ׳ חיי שרה (דקר״ה א׳) ועיין בפי׳ הרמ״ז שם דשרש המשכה זהו הוא גילוי דעת דעתיק (וע״ש במ״ה דק״ל סע״א ודק״מ סע״א ובזהר פ׳ ויקרא דכ״ג ע״א יתרו דס״ח ע״א) ועמ״ש במ״א בענין שבעת ימי המילואים כו׳ למלאות פגימת הלבנה כו׳ שהוא המשכה וגילוי סוכ״כ בממכ״ע וכענין וכבוד ה׳ מלא ע״ש. ועד״ז ג״כ יש לפרש ענין כי מלאה הארץ דעה כו׳. וכמו במנחת שבת עליית המל׳ וכן בנעילת יוהכ״פ אלא שאח״כ יש ירידה לפי שכהיום בבחי׳ ממכ״ע יש עליות וירידות שבזמן מתן תורה היו פב״פ כו׳ ואח״כ בחטא העגל כו׳ ואח״כ בזמן בית ראשון הכל שינוי זמנים מתחלפים בכל דור (וע׳ בס׳ חסד לאברהם בתחלתו מונה והולך שינויי הזמנים) והיינו לפי שההמשכה מבחי׳ ממכ״ע וכמו עד״מ פרצוף אדם למטה ראש ורגל ויש בטן ומעיים שיש בהם צואה ואעפ״כ יש חיות מעט מזעיר כו׳ ועפ״ז יובן ג״כ מה שבזמן חורבן בית ראשון היו נביאי השקר ובזמן חורבן בית שני שנאת חנם לפי שהתגברות הקליפה הוא זה לעומת זה ובזמן בית ראשון שהיתה שכינה בין שני בדי ארון והיה גילוי אלקות כו׳ היה התגברות הקליפה כנגד אלקות באמונות כוזבות. ולכן היו הנשים שהיו מבכות את התמוז (ביחזקאל סי׳ ח׳ ובירמיה סי׳ מ״ד) שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים כו׳ חסרנו כל שהיו אמונתם מהיפך להיפך (וחסרו כל מפני שלא עבדו את ה׳ מרב כל והם האמינו להפך כי  עזב ה׳ את הארץ תחת יד המזלות כו׳) וכן נביאי השקר לא היו בעלי מופתים כלל וכמ״ש ביחזקאל (סי׳ י״ג) בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית נפשות אשר לא תמותנה כו׳ בכזבכם ע״ש בפרש״י. ונביאי האמת ודאי היו בעלי מופתים כמו ירמיה ויחזקאל הגם שלא היו כ״כ כמו אליהו כו׳ ואעפ״כ האמינו בשקר דוקא. ובבית שני שפסקו מהם וחסרו ה׳ דברים לפי שלא היה גילוי בחי׳ ה׳ ראשונה דשם הוי׳ למטה ועמ״ש מזה בד״ה יו״ט של ר״ה ולכן לא היתה ג״כ לעומת זה התגבכרות הקליפה כ״כ באמונות כוזבות שנגד אמונת ה׳ אלא באמונת אנשי רכיל במילי דעלמא שזהו ענין שנאת חנם שהוא כנגד הטבע שישנא איש את רעהו אם לא גמלו רעה אך ע״י אנשי רכיל ששקר ענו בחבירו שדורש רעתו נעשה שונאו והוא שנאת חנם ע״פ האמת שחבירו לא פשע כלום. והנה כל עליות וירידות הם בבחי׳ ממכ״ע שעדיין יש מקום לרע לשלוט כמו שיש בטן וחואה ואעפ״כ עוברת חיות מועט וכן שערות נמשך בהם חיות מצומצם משא״כ סוכ״ע כתיב ואת רוח הטומאה אעביר שאז יהיה גילוי סוכ״ע. וגילוי זה לעתיד הוא ע״י היום לעשותם ע״י תורה ומצות וזאת המצוה כו׳ לעשות בארץ שצ״ל המשכת התורה ומצות בבחי׳ אמונה להיות ורעה אמונה כו׳ והוא המשכת סוכ״ע. וזהו וידעת היום והשבות להמשיך בהאמונה בחי׳ דעת בבחי׳ סוכ״ע. ועמ״ש בביאור ע״פ מים רבים בענין שיש שני בחי׳ דעת. דעת תחתון ודעת עליון. דעת תחתון הוא הנמשך מהבינה כמאמר אם אין בינה אין דעת והוא הדעת בבחי׳ ממכ״ע אך דעת העליון הוא הנמשך מבחי׳ כתר ממש שהוא בחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש. וזהו ענין ב׳ בחי׳ דעת שבפסוק אתה הראת לדעת ובפסוק וידעת היום כנ״ל. וזהו וידעת היום היום דוקא בעוה״ז כי עולם הבא ר״ל ג״ע הוא עולם הדין מבחי׳ ממכ״ע שרחוק מאד מבחי׳ סוכ״ע משא״כ בעוה״ז הגם שהוא בהעלם מ״מ עכ״פ נמשך הוא ע״י התורה ומצות כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ פינחס ע״פ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני כו׳ ולכן היום בעוה״ז דוקא תוכל להמשיך בחי׳ סוכ״ע להיות ורעה אמונה וזהו כי הוי׳ הוא האלקים וכדפי׳ בזהר ח״ג (דקמ״ג ע״א) הוי׳ עתיק יומין הוא סוכ״ע הוא האלקים וכולא הוא חד כו׳: קיצור. ענין ומלאה הארץ דעה. והיינו על ידי וידעת היום והשבות ורעה אמונה:

ואתחנן,  ו׳

להבין בתוספת ביאור ע״פ וידעת היום והשבות אל לבבך כו׳ בענין הדעת והאמונה ולהבין איך יהיה בחי׳ סוכ״ע בבחי׳ הדעת וההרגשה והלא לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל כידוע אך הענין הוא דיש להבין עיקר ענין הדעת מהו בהיות ידוע בלשון הפלסופים וכמ״ש הרמב״ם בידיעת אלקות שהוא יתברך הוא הידוע מציאותו ולא מהותו וזהו הנק׳ בחי׳ דעת כי ענין הדעת הוא ידיעת והרגשת המציאות. ויובן עד״מ באדם מבשרי אחזה שהאדם מחמת חומר הגוף הגשמי אינו יכול להשיג אפי׳ מהות הרוחניות המלובש בו ממש דהיינו הנפש וכחותיה ואעפ״כ מרגיש הוא מציאותן בידיעה והרגשה ממש כמו עד״מ המחשבה יודע מציאותה ועכ״ז אינו משיג מהותה שהרי אנו רואים שמחשבה תתפשט גם ברגל וישנה ממש בהתלבשות ברגל כי הלא מיד שעולה במוחו לחשוב שינענע הרגל מיד ילך הרגל כמו שעלה במחשבה ואם נאמר שמחשבה זו שבמוח להלוך ירדה ונמשכה בירידות המדריגות עד שבאת לרגל והניעתו א״כ היה צריך שיהיה שוהה ומתעכב התנועה איזה זמן מה ולמה מיד שעלה במחשבה יניע הרגל להלוך בלתי שהות ועיכוב כלל אפילו לרגע מזה נראה שלא ירדה המחשבה מן המוח דרך ענין המשכה כמים שנמשכים ויורדין כו׳ אלא שנמצאת ממש ברגל ואף שעיקרה במוח עכ״ז הארתה תתפשט בכל האברים כמו אור השמש על הארץ ואינו מושג כל זה איך ומה  היא. וכן השכל ואותיות המחשבה שבנפש אינו מושג מהותם ממש כמו אדם שלמד מסכת אחת בעיון ושגורה בפיו וכאילו מונחת אצלו בקופסא ואח״כ כשעסוק בענין אחר או לומד מסכת אחרת אעפ״כ כשרוצה נזכר על כל מסכת ההיא שלמד תחלה. הרי ע״כ צריך לומר שישנה במוחו ושכלו גם בעת שאינו מהרהר בה כלל. וא״כ איך ומה הוא מהות שכל זה שיש אצלו אף כשאינו מחשב בו כלל. הרי אין זה מושג כלל איך ומה הוא. והיינו מפני שהאדם להיותו בגוף אינו משיג אפילו מהות הרוחניות שבו היינו הנפש וכחותיה. כי אם מציאותן לבד. ומ״מ מציאותן יודע ומרגיש ממש אף שאינו משיג מהותן ואין צריך על זה אמונה וראיה. כ״א נרגש ממש. וזהו הנקרא השגת המציאות ולא השגת המהות בלשון הפלסופים. ומזה יובן לנו למעלה באלקות שהשגת מציאותו בלבד ולא השגת מהותו דהיינו ע״ד הרגשת הגוף את הנפש כנ״ל הוא הנק׳ בשם דעת כמ״ש דע את אלקי אביך כו׳ שענין הדעת הוא ענין ההרגשה כידוע שהוא ענין השגת המציאות בלבד כמו עד״מ הנ״ל שידע האדם מנפשו אשר בתוכו שאינו יודע רק מציאותה ולא מהותה אמנם מרגישה הרגשה שלימה ונק׳ הרגשה זו בשם ידיעה שיודע א״ע כו׳. כך אור א״ס ב״ה בהתלבשותו בכל העולמות מורגש ונודע לנבראים הוא אבל לא נודע רק מציאותו ולא מהותו כמ״ש הרמב״ם. ובזה יתורץ הקושיא הנ״ל איך יהיה בחי׳ סובב בבחי׳ דעת הלא לית מחשבה תפיסא בי׳ כו׳. דפי׳ תפיסא הוא ענין השגת המהות דוקא כאדם התופס דבר בידו כו׳. וזהו פי׳ השגה סתם שמשיג מהות הדבר כו׳ ובאמת אין במהות אור א״ס שום השגה אלא השגת מציאותו בלבד כנ״ל. ומ״מ הא דלית מחשבה תפיסא היינו השגת מהותו אבל בענין הדעת וההרגשה שהוא רק ענין השגת מציאותו בלבד יכולים הנבראים להגיע ולהשיג וזהו מ״ע דוידת היום כו׳ וכן אתה הראת לדעת כו׳: ב ויובן ענין זה בביאור יותר במה שמצינו כדוגמת זה בעסק התורה שיש בה סתים וגליא שהם ג״כ בחי׳ גוף ונשמה כמבואר בזהר בהעלותך (דקנ״ב ע״א) ובגופי התורה שייך השגת המהות משא״כ בבחי׳ הסתים והפנימי׳. ומ״מ ע״י גופי התורה יוכל האדם לידע ג״כ קצת המציאות מהפנימית עד״מ שע״י חיות גוף האדם מרגיש מציאות הנשמה כו׳. וביאור הדבר דהנה ארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שבג״ע לומדים ג״כ כל התשבע״פ כמו ע״ד דוגמא עניני ההלכות שאנו שונין כאן בעוה״ז החומרי שור שנגח כו׳ וכיוצא וידוע דהלכה זו דבר ה׳ היא והקב״ה יושב ושונה כנגדו כו׳ וא״כ בג״ע שהנשמות עוסקים בהלכה זו דשור שנגח כו׳ אין לומר דהשגתם שם כהשגתנו כאן על ענינים גשמיים ממש דהרי אין שור גשמי בג״ע כו׳ ומופשט שם בודאי מכל גדר וגשם כו׳. אך ודאי השגתם שם על רוחניות כמו בבחי׳ השור דמרכבה פני שור מהשמאל וכיוצא וסוד הכוונה בטעמה של הלכה למה יהיה הדין כך כו׳ וזהו הנק׳ פנימית התורה ונשמתא דאורייתא אבל השגתנו כאן הלכה זו דשור שנגח זהו בחי׳ גוף התורה ויש ג״כ שנק׳ לבושא דאורייתא בזהר שם. וכן בדוגמא זה בכל ההלכות שאנו שונין כאן כמו אם בהרת קדמה לשער לבן כו׳ כדאיתא בגמרא דקוב״ה במתיבתא דרקיעא אומר טהור כו׳ ומאן נוכח רבה בר נחמני כו׳ ובודאי אין ענין הנגעים שם ענין גשמי כנגעים שלמטה אלא הם בחי׳ דינא קשיא אשר מהם יניקת החיצונים כמ״ש בזהר וכיוצא ועל ענין הסוד שלהם איך ובמה יומתקו כו׳ זהו ענין ההלכה ששונין שם אם בהרת קדמה כו׳ ונק׳ פנימיות התורה שנשמות עוסקים בהם בג״ע כו׳ וכן כיוצא בזה בהלכות אחרות כמו הלכות מקוואות שש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו׳  הנה המקוה כאן הוא ארבעים סאה מים גשמיים כו׳ ולמעלה הוא ענין המשכת מים העליונים דבינה ממקור החכמה ע״י בחי׳ ד׳ היודי״ן דע״ב כו׳ שמהם נמשכו מ׳ סאה כמבואר בפע״ח שער השבת והסוד של ענין הטהרה דוקא בהן לכל טומאה הוא ענין פנימיות התורה ועד״ז שונין שם גם זאת ההלכה דשש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו׳ שהם ששה צירופים של יה״ו כמ״ש בפע״ח שם ועד״ז בכל עניני המצות כולן וכמו בסוד התפילין דבכאן נתלבשה מצות תפילין במעשה גשמי׳ בקלף ודיו גשמיי׳ כו׳ ופ׳ קדש לי כל בכור כו׳ ידוע ששרשה בבחי׳ חכמה כי קדש הוא חכמה ונמשך להכתב בקלף ולהנתן בבית התפילין ויהיה נמשך מזה בחי׳ מוחין עליונים לאדם בבחי׳ מקיף מה שא״א לו להשיג במוחין של עצמו כו׳ כמ״ש במ״א. והרי נמשך אור א״ס בחכמה שבפ׳ קדשכו׳ בכ אן דרך לבוש וענין גשמי ולמעלה הוא בבחי׳ הפנימי׳ והמהות ממש דהיינו בחי׳ אור החכמה דקדושה עצמה ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה משה ידבר בענין המצות מה שהם למעלה ענין ביקור חולים וענין תפילין כו׳ ע״ש. והנה לפי שהנשמה מלובשת בגוף גשמי ע״כ א״א לנו להיות להו השגת המהות ואפי׳ לגדולי חכמי האמת כ״א לנביא וחוזה לבד שמכונה בכתוב בשם ראי׳ ממש וכמ״ש כ״ז במ״א ע״פ עוטה אור כשלמה כ״א זהו לימוד במתיבתא דרקיעא ששם מושג מהות פנימית התורה כמו שהיא בכח״ב דבריאה כו׳ אך מ״מ אע״פ שפנימית התורה אין מושג לשום חכם המהות כלל אבל עכ״ז מתוך לימוד גופי התורה יוכל לעמוד מעט מזעיר על ידיעת המציאות מהפנימית שהרי מ״מ אפס קצהו מובן ומושג שעל כרחך יש אופן של פנימית התורה וטעמי מצות אשר הן נשמה של גוף הלכה זו ומצוה זאת. כמו שבגשמיות ממה שאנו רואים גוף האדם מורגש שיש בו נשמה אע״פ שאינו יודע מהותה איך ומה היא. וכך התורה נק׳ אדם רמ״ח מ״ע הם רמ״ח אברים כו׳ ויש בה גוף ונשמה כנ״ל ולכן ארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שע״י לימוד גופי התורה בעוה״ז משיג בג״ע מהות ממש מפנימית כו׳ משא״כ מי שאין בידו כלל מגופי תורה כו׳ והנה עד״ז יובן ג״כ בענין שיוכל להיות בחי׳ המשכת הדעת בסוכ״ע ע״י קיום התומ״צ כי הגם דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל מ״מ ידיעת המציאות יוכל להיות והיינו ע״ד ידיעת פנימית התורה שהתורה ומצות הן מבחי׳ סוכ״ע. ועוד שהרי יודעים אנו שבחי׳ ממלא אינו אלא זיו והארה כו׳ והוא נובע בהכרח ממקור העצמי כמאור השמש שמאיר האור וכיוצא א״כ בידיעה זו מורגשת לנו ידיעת והשגת מציאות דסובב עכ״פ דהיינו שיש מציאת סובב לגבי ממלא ועמ״ש בד״ה השמים כסאי גבי ותן בלבנו בינה להבין דהיינו להבין דבר מתוך דבר פי׳ תוך דבר הוא ממכ״ע שמלובש בתוך העולמות ומבחי׳ ממכ״ע נהי׳ מבינים בחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש ועמ״ש במ״א בפי׳ ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא בענין פי׳ אתה ופי׳ הוא שהוא בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳ ע״ש והיינו מה שנצטווינו גם על בחי׳ סובב וידעת היום כו׳ כי הוי׳ שהוא בחי׳ סובב הוא האלקי׳ להיות בבחי׳ גילוי לכם דהיינו בבחי׳ השגת המציאות עכ״פ אך המשכת הדעת בבחי׳ זו היינו דוקא ע״י עסק התומ״צ שע״ז [שעי״ז] ורעה אמונה שממשיך מזון בהאמונה שעם היות שבאמת בבחי׳ סוכ״ע לא שייך רק בחי׳ אמונה מ״מ ע״י התומ״צ ממשיכים להיות באמונתו יחיה ממש והיינו שע״י התומ״צ נמשך בחי׳ הדעת וכמשי״ת לקמן ע״פ הספרי שמתוך כך אתה מכיר כו׳ וגם יובן עדו ע״פ מ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בענין כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ ע״ש: ג והנה פי׳ וענין דע את אלקי אביך היינו העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לזכרון לפניו תמיד כמ״ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד. וביאור הענין הנה מתחלה צריך להבין עוד ההפרש בין דעת  לאמונה כי הנה הדעת הוא בחי׳ פנימית המדות ונק׳ בזהר מפתחא דכליל שית עיין בספד״צ ספ״א ומבואר בע״ח כו׳ עיין לקמן. וביאור הדברים הנה מבשרי אחזה דאנו רואין באדם שכל המדות בטילים אחרי בחי׳ הדעת כו׳. כי הנה כשאדם יודע ומרגיש א״ע כנ״ל הרי אנו רואים בחוש שלפי הוא מרגיש א״ע וחיותו מאד אזי מדותיו מתפעלים בתכלית ההתפעלות לאהוב בהתפעלות מה שיאהב ולשנוא בהתפעלות מה שישנא יותר משאינו מרגיש א״ע כ״כ כי מפני הרגשת עצמותו תיקר נפשו בעיניו מאד ויהיה דבר שהוא לטובתו יאהבנו בתכלית התפעלות האהבה ובהיפך דבר שאינו לטובתו אלא מזיק לו ישנאהו בהתפעלות השנאה בתכלית משא״כ על אדם אחר אפילו על אוהבו וריעו לא איכפת ליה כ״כ כמו על עצמו כי אף שהוא אוהבו עכ״ז אין מרגיש כ״כ תמיד ומסלק דעתו ממנו לכן לא יתפעל כ״כ מענינו כמו על עצמו שאינו מסלק דעתו והרגשת עצמו לעולם ע,כ יתפעל ביותר מעניני עצמו. ולכן גם בעניני עצמו אם מסלק לפי שעה בחי׳ ההרגשה מעצמותו כ״כ לא תיקר נפשו כ״כ בעיניו ויוכל להיות שלא יתפעל כ״כ מדבר שהוא נגד רצונו וכן לא יאהוב דבר שהוא לטובתו כ״כ בהתפעלות האהבה להיותו מסולק מענין עצמותו ואיננו מרגיש את נפשו וחיותו להיות יודע א״ע כ״כ כמו כאשר טרוד הוא בענין גדול שמסולק אז מעניני הרגשת עצמותו וכדומה וראיה ממה שכתב הרמב״ם ספ״ז מהל׳ מלכים וכל המתחיל כו׳ ומבהיל עצמו עובר בל״ת שנאמר אל ירך לבבכך אל תיראו כו׳ וקשה איך יעשה שלא יפחד אלא הענין שיסלק מחשבתו והרהורו מפחד זה ועי״ז מתבטל הפחד וז״ש וכל המתחיל לחשוב ולהרהר הרי ראיה ברורה שאפילו ההתפעלות הטבעית שבאהבת עצמו היא תלויה ע״פ הדעת והמחשבה וא״כ אנו רואים שכל המדות אהבה ושנאה ויראה ודומיהן אינן נמשכין ונגררין רק על ידי הדעת וההרגשה שלפי שיודע ומרגיש א״ע תמיד לכן יומשך ההתפעלות מאד בעניני עצמו ובהפך אם מסלק הדעת וההרגשה כ״כ מאהבת עצמו כו׳ כנ״ל. ומזה יובן איך שהתפעלות המדות נמשך רק אחר הדעת וההרגשה שאפילו בדבר הנוגע לעצמותו לא יומשך ההתפעלות רק על ידי הדעת דייקא שהוא המתפשט במדות להחיותן וממנו עיקר הנהגתן והטייתן כנ״ל. וזהו שנקרא הדעת בשם מפתחא דכליל שית פי׳ להיותו פותח את התפעלות המדה ומעוררה כמו עד״מ המפתח הגשמי כו׳ והוא כליל שית מכל ש שת המדות חג״ת וכו׳ ועיין מה שכתוב במ״א מענין הדעת בביאור ע״פ מים רבים בפ׳ תולדות ובד״ה לא הביט און ביעקב. ועד״ז יובן ענין דע את אלקי אביך דהיינו להתבונן תמיד ושלא יסיח דעתו מהז שעי״ז דוקא יומשכו המדות אהוי״ר כמו עד״מ שמתפעל מאד בעניני נפשו וגופו שהוא לפי שאינהו מסלק דעתו והרגשתו כו׳ כמ״כ ויתר מכן צ״ל שלא יסיח דעתו מחיי החיים א״ס ב״ה ועי״ז יומשכו מדותיו לאהוב את ה׳ בלב ונפש ומאד וליראה ולפחוד מגדולתו ית׳ וכמשי״ת. והנה מה שנקרא בחי׳ הדעת מפתח לגבי המדות והוא להם בבחי׳ התוך והפנימי׳ כנ״ל ולגבי החכמה שבמוחין אינו נמשך משם רק בבחי׳ אחוריים דחכמה כמ״ש בע״ח דמאחוריים דאבא המלובש ביסוד דאימא נעשה בחי׳ הדעת לז״א וכמ״ש בלק״ת פ׳ שמות גבי ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו. והענין מובן מצד עצמו להיות כי ענין ההרגשה הנ״ל הרי איננה השגת המהות כמו בחי׳ ראיה שהיא בחי׳ החכמה רק היא ידיעה והשגה מרחוק לא במהות ואיכות רק בבחינת ההרגשה בלבד שמרגיש מציאות הדבר וא״כ אין זאת רק בחי׳ אחוריים של החכמה כי גופה של חכמה ופנימיותה הוא ענין בחינת ראיה ולכן השגת הנביאים מכונה בכתוב בשם ראיה וירא אליו ה׳ וראית את אחורי ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש מ״מ הנמשל צ״ל  דומה למשל משא״כ הדעת וההרגשה הוא רק בחי׳ אחוריים לגבי בחינה זו ועל כן מבחי׳ אחוריים דיסוד או״א בלבד הוא שנעשה ונמשך בחי׳ הדעת לז״א. וזהו ענין ומבשרי אחזה שר״ל בחי׳ הדעת ואחזה הוא תרגום של ראייה והיינו רק בחי׳ אחוריים של בחי׳ ראייה ממש ועיין בלק״ת בתהלים על פ׳ ולתבונתו אין מספר מבואר שהתבונה היא למעלה מבחי׳ הדעת דז״א והיינו מטעם הנ״ל. והנה מאחר שנתבאר שע״י בחי׳ הדעת הוא נמצא מציאת ההתפעלות דוקא כנ״ל יובן מזה עיקר ההפרש בין הדעת ובין האמונה כנ״ל כי כמו שמבואר למעלה בבחי׳ הדעת שבנפש האדם כך יובן למעלה בבחי׳ הדעת באלקים חיים ומלך עולם דהיינו בחי׳ המדות דז״א דאצי׳ שבהן מלובש בחי׳ הדעת הן הן היורדין להתלבש במל׳ דאצי׳ בחב״ד ומדות שבה כדי להחיות רוח שפלים מאין ליש כו׳ וזהו בחי׳ ממכ״ע ומזה נמשך בחיי׳ הדעת גם בנבראים כולם מה שיודעים ומכירים את בוראם בבחי׳ ההרגשה ממש כאדם שיודע א,ע וחיותו כך יודעים את מקור החיים וחיי החיים שמחיה כל הנבראים כו׳. ושבלעדו אין להם קיום ומציאות כלל אפילו רגע ומסתעפי׳ מזה הדעת בחי׳ המדות אהוי״ר לאהוב את ה׳ ולעשות מצותיו כמו שיאהוב חיי נפשו וכמ״ש לאהבה את ה׳ כי הוא חייך כו׳ ולשנוא מה שמנגדו ומזיק להארה האלקי׳ עליו והוא כל שס״ה ל״ת להתרחק מהם בתכלית כמו שישנא האדם דבר שמזיק לו תכלית השנאה וא״כ סיבת קיום מצות עשה וריחוק כל ל״ת תלויה רק בבחי׳ הדעת והוא ההרגשה שמרגיש הנפש האלקית את אור האלקי והיותו בחי׳ חיי החיים וע״ז נאמר דע את אלקי אביך להיות לזכרון בין עיניו תמיד כדי שירגיש מאד איך שצריך ליראה מלעבור רצונו ועיין מה שכתוב בד״ה ראשי המטות בפי׳ וענין יראת חטא. ושצריך להשתוקק ולחשוק לדבקה בו ית׳. ואמנם האמונה הוא למעלה מבחי׳ הדעת וההשגה דהיינו שהוא רק בבחי׳ מקיף על השכל והמדות. ולכן אין ממנה התפעלות המדות כ״כ שהרי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא הרי מאמין ביכולת רבש״ע ועכ״ז הוא עובר רצונו ית׳ והיינו מפני שהאמונה אצלו בבחי׳ ריחוק ובבחי׳ מקיף בלבד. וע״כ נק׳ האמונה בשם עטרה שהיא כעטרה המקפת על הראש כמ״ש למעלה. ולמעלה באלקות יובן מזה שהוא בחי׳ ומדרגה הגבוה מבחי׳ הדעת דז״א הנ״ל אלא הוא בחי׳ אור מקיף על המדות דאצילות עד שאינם מתפעלים ממנו כלל כו׳ והוא הנק׳ בחי׳ כתר דז״א כמו העטרה הכותרת על הראש כו׳ וכשבא הארה זו למטה במל׳ דאצי׳ נק׳ כתר מל׳ כו׳ ודרך כלל זהו מבחי׳ סובב בכל עולם לפי ערכו באצי׳ מבחי׳ סובב דאצי׳ ובבריאה מבחי׳ סובב וכתר דבריאה כו׳ ולפי שהוא בחי׳ סובב ומקיף ע״כ אינו מאיר בגילוי כ״כ בהעולם בבחי׳ דעת ממש וכן למטה באדם הדעת הוא בבחי׳ ממכ״ע אבל האמונה היא גם בבחי׳ סוכ״ע. אך ע״י המצות ממשיכים בחי׳ סוכ״ע שיומשך ג״כ בבחי׳ דעת כי רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת נמשכין מבחי׳ ה״ח וה״ג הנמשכין מבחינת הדעת כו׳ ושרש המשכה זו היא מבחי׳ רצון העליון הסוכ״ע ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר רפ קרח ועמ״ש עוד מזה לקמן בס״ד וזהו עיקר ענין הציווי וידעת היום שע״י הדעת וההעמקה בבחי׳ אני ה׳ לא שניתי בחינת סוכ״ע עי״ז דוקא תגדל אהבתו ויראתו וכמ״ש בפע״ח שער חג המצות פ״א שיש כמה בחינות מוחין דגדלות כו׳ והנה ע״י קיום מצות וידעת היום שהוא רק בחי׳ הידוע מציאותו ולא מהותו הנה עי״ז יומשך השכר לעתיד להיות ונגלה כבוד ה׳ כו׳ בבחי׳ ראיה והשגה ממש כי עין בעין יראו וכמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל ע״ש: ד והנה לפ״ז צ״ל מ״ש לע״ל ומלאה הארץ דעה דהרי גדולה מזו נאמר לע״ל ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כו׳ וכתיב עין בעין יראו אשר הראיה היא השגת המהות ממש וכמארז״ל שלהי מסכת  תענית ע״פ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו׳ וכנודע ג״כ מענין משה שנתבא בזה לפי שראה באספקלריא המאירה. וא״כ מהו שנאמר אלע״ל ומלאה הארץ דעה אשר הדעת אינו אלא השגת והרגשת המציאות ולא המהות ממש. והענין כי הנה ע״פ המבואר למעלה יובן שיש ג׳ מדריגות למטה באדם. האחד היא בחי׳ ראייה והשגת המהות. הב׳ בחי׳ הדעת הוא ידיעת והרגשת המציאות ולא השגת המהות. הג׳ בחי׳ האמונה שמאמין האמת בכל לב אף שאין זה בבחי׳ דעת והרגשה אצלו ועד״ז שם שמים שגור בפי הכל כנ״ל והנה א״כ למעלה ג״כ עד״ז הוא בג׳ המדרגות הללו ואמנם ממילא מובן שלמעלה כל מה שהוא יותר גבוה יותר מופלא ונעלם הוא. והנה החכמה נק׳ אתה כי אתה אבינו כמ״ש באדר״ז (דר״צ ע״א) והיינו לפי שהיא ראישת הגילוי כולם בחכמה עשית שמתלבשת בכל העולמות ובג״ע היא בבחי׳ גילוי ההשגה לכל חד לפום שיעורא דילהי בבחינת השגת המהות ממש בזיו והארה זו (ועמ״ש מזה בת״א פ׳ חיי שרה) ולכן נק׳ אתה. כי אתה הוא לשון נוכח ובחי׳ גילוי ממש וגילוי זה הוא מבחי׳ ממכ״ע שמקורו מבחי׳ ח״ע אבל מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה שהוא בחי׳ סוכ״ע אין מאיר הארה בג״ע בבחינת גילוי והשגת המהות כ״א התגלות זו יהיה לע״ל דייקא בתחה״מ כמ״ש באגה״ק ד״ה נודע דבאתעדל״ת כו׳ ע״ש. אבל בג״ע אין מאיר מבחי׳ סוכ״ע בגילוי ממש רק מ״מ שייך גם בסוכ״ע בחי׳ דעת שהוא הידוע מציאותו אע״פ שאינו יודע [ידוע] מהותו ולכן איתא באדר״ז שם דעתיקא לא אקרי אתה בגין דאתכסיא ולא אתגליא. ואקרי הוא. וכמ״ש ג״כ בזהר פ׳ קרח ע״פ ועבד הלוי הוא. הוא דא עתיקא. והיינו שמ״מ ידוע מציאותו רק שאינו ידו מהותו. וכמו עד״מ באדם שיש בחי׳ שכל ויש בחי׳ כח המשכיל שממנו נובע השכל שאע״פ שכח המשכיל אינו מושג כלל עכ״ז ידוע מציאותו שמאחר שהשכל נובע מוכרח שיש מקור שממנו נובע זה כו׳. ועד״ז שבג״ע מאיר החכמה בבחי׳ גילוי הנה הכתר שממנו מקור נביעת החכמה ידוע מציאותו ונק׳ הוא. וע״כ שייך בו בחי׳ דעת (ועמ״ש בד״ה אם בהרת קדמה גבי קוב״ה אומר טהור שהוא ענין מה שמאיר להם מבחינת המקיף והוא למעלה מבחי׳ ההשגה שלהם כו׳). אמנם יש עוד בחי׳ מקיף עליון יותר שלמעלה גם מבחי׳ סוכ״ע ונק׳ רישא דלא אתיידע כי לפי שהוא למעלה גם מהיות מקור לחכמה הנק׳ אתה לכן אינו מושג אפילו בג״ע בבחי׳ דעת ממש כי אם בבחי׳ אמונה ולכן נק׳ דלא אתיידע פי׳ שהוא למעלה מבחי׳ הדעת ואינו מאיר כ״א בבחי׳ אמונה. וכמשנ״ת כ״ז בפי׳ ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא כו׳ ע״ש. (ועיין בסידור בביאור ע״פ אתה הצבת גבולות ארץ בענין הודאה) והנה לע״ל יהי׳ עליי׳ העולמות דעכשיו מקבלת המל׳ מז״א שנק׳ אתה שהוא בחי׳ ממכ״ע. ולכן בחי׳ סוכ״ע אינו מושג אפילו בג״ע רק בהשגת המציאות בלבד וכנ״ל. אבל לע״ל שתהיה עלי׳ המל׳ בכתר שלמעלה מבחי׳ הדעת דז״א ומה שעכשיו בחינת הכתר אינו אלא בהשגת המציאות כנ״ל יהיה על״ל בהשגת המהות כענין הנשמות שנהנין מזיו כו׳ שנהנים ממש וכפי אופן מאמרם ז״ך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן כו׳ עד הנה אלקינו זה כו׳ שאין זה אלא לנוכח בודאי כמו בג״ע שיושבין ונהנין שהיא השגת המהות כנ״ל וגילוי זה יהיה לעתיד מבחי׳ סובב כל עלמין שהוא בחי׳ כתר ולכן נק׳ מחול שהוא עיגול דהיינו בחי׳ עגולים ומקיפים עליונים יומשכו בבחי׳ גילוי שיאמר עליהם זה. וע״ז נאמר לעתיד כי עין בעין יראו ואז יומשך להיות בחי׳ סובב ממדרגות עליונות יותר דהיינו שהמקיף העליון יותר שעכשיו הוא למעלה מבחי׳ סוכ״ע ונק׳ רישא דלא אתיידע יומשך לעתיד להיות בבחי׳ סובב וע״ז נאמר ומלאה הארץ דעה כו׳. ועמ״ש בד״ה יתקע בשופר גדול. וביאור הדבר הנה ידוע  דיש ריבוי רבבות מדרגות בהשתלשלות וכמו שבג׳ עולמות בי״ע יש בכלל ג׳ מדרגות הידועים והוא ג״ע העליון וג״ע התחתון ועוה״ז דעולם העשי׳ והנה ידוע דבכל עילה ועלול מה שבעליון הוא בחי׳ גילוי נעשה בחי׳ העלם בתחתון העלול ממנו כו׳ והיינו מה שהוא בחי׳ ממלא בעליון נעשה בחי׳ סובב בתחתון וכן העליון לגבי העליון הימנו ועד״ז עד רום המעלות בריבוי רבבות מדרגות עד אין קץ ושיעור הכל הוא בבחי׳ העלם וגילוי דהיינו סובב וממלא כו׳ וגם בג״ע העליון וג״ע התחתון ע״ד הזה. דהיינו מה שבג״ע העליון הוא בבחי׳ השגת המהות לנוכח דהיינו בבחי׳ גילוי ממש עדיין בבוא ההארה הזאת למטה בג,ע התחתון היא להם שם בבחי׳ ההעלם והסובב והוא רק להם בבחי׳ השגת המציאות בלבד כו׳ ולעתיד כתיב וישם מדברה כעדן שמה שהוא עכשיו בחי׳ עדן יהי׳ גילוי זה למטה ממש להיות מדברה כעדן וא״כ בחי׳ עדן יתעלה עוד יותר לאין קץ כו׳ ועד״ז יש נ׳ אלפים יובלות כו׳ ומכ״ז יובן ענין ומלאה הארץ דעה וכ״ז נמשך ע״י וידעת היום: ה וזהו ענין דברו על לב ירושלים וקראו אליה. פי׳ וקראו אליה היינו מה שיומשך בבחי׳ א״פ ממש בהשגת המהות ע״ד עין בעין יראו. ודברו על לב הוא בחי׳ מקיף והיינו כי לאחר שיומשך המקיפים דעכשיו להיות בבחי׳ א״פ אזי יומשך אור עליון וגדול יותר להיות בבחי׳ מקיף מה שעכשיו הוא למעלה מעלה גם מהיות נק׳ אור מקיף (ועיין מענין דברו על לב ברבות וישלח פרשה פ׳. אחרי פכ״א במדרש איכה בסוף אלפא ביתא קדמאה בפסוק תבא כל. במדרש קהלת ע״פ דברתי אני עם לבי וע״פ עת לאהוב גבי ועת לדבר ועמ,ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בענין והיו הדברים כו׳ על לבבך). וע״ז נאמר ומלאה הארץ דעה וממילא מובן שיהיה מקיף למקיף מבחי׳ עליונה יותר כי לגדולתו אין חקר וכמ״ש כרוב גודלו כו׳. וע״ז נאמר לעתיד ג״כ והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ בלק דקצ״ח ע״ב). אך כל המשכות אלו לעתיד הוא ע״י היום לעשותם וזהו כי מלאה צבאה. שהוא ענין בירורי הניצוצות שמבררין ע״י תפלה ותומ״צ. וזהו ג״כ משארז״ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין. שתשובה היינו שיחזרו הניצוצות שנפלו למטה לשוב למקורן ושרשן ואחר שישלמו בירור כל הניצוצות ע״ז נאמר כי מלאה צבאה. ואזי דברו על לב כו׳ ועמ״ש בד״ה וכל בניך כו׳ מרבים שלום כו׳ ע״ש והנה ע״י בירור ניצוצות הנ״ל נמשך ג״כ גילוי בחי׳ הדעת וכמ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ועיקר הבירור היינו ע״י התפלה ותורה ומצות והיינו שעי״ז ממשיכים בחי׳ ורעה אמונה ועמ״ש באגה״ק ע״פ חגרה בעוז מתניה איך ע״י עסק התורה נמשך החיות והכח בהאמונה. ובספרי איתא ע״פ והיו הדברים האלה כו׳ שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. והענין כי השגת ולימוד התורה הוא השגת מהות רצונו וחכמתו ית׳ ממש שלמעלה מידיעת המציאות בלבד רק שהשגה זו הוא כמכו שנתלבשו חכמתו ורצונו ית׳ בעשיי׳ גשמיות שלפי שנתלבשו בעשייה גשמיות ע״כ יש בהם השגת המהות משא״כ כמו שהם למעלה הרי לית מחשבה תפיסא בהן כלל. ועמ״ש מזה באריכות במ״א בביאור ע״פ ולא תשבית מלח בפ׳ ויקרא אבל עכ״פ הוא השגת מהות חכמתו ורצונו ית׳ ממש. ולכן יש בכח השגה זו להיות ורעה אמונה שהוא ענין המשכת הדעת כי הדעת הוא השגת והכרת המציאות מבחי׳ סוכ״ע כנ״ל והשגת ולימוד התורה היא השגת מהות חכמתו ורצונו ית׳ שמבחי׳ סוכ״ע ולא בהשגת המציאות לבד רק שהתורה נשפלה למטה בענינים גשמיים והרי זה כמו עכד״מ המאכל שמחיה את האדם ומוסיף בו דעת שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן והיינו לפי ששרש החטה מבחי׳ דעת דתהו שלמעלה מהאדם כו׳  ולכן אע״פ שנשפל למטה מהאדם עכ״ז מחיה הוא את האדם וממשיך בו דעת כך עד״ז אע״פ שהתורה שבע״פ מדברת בענינים גשמיים שבעוה״ז שזהו למטה מבחי׳ ההשכלה וההתבוננות בגדולת ה׳. אך עכ״ז שרשה גבוה יותר כי היא השגת המהות רצונו וחכמתו ית׳ ממש. לכן היא בחי׳ מזון לנפש ורעה אמונה שממשיך בחי׳ דעת באמונה. וזהו אתה הראת לדעת ראייה הוא השגת המהות והיינו ע״י עסק התורה שהיא חכמתו ורצונו ית׳ רק שנתלבשו בעשיי׳ ולכן מזה נמשך לדעת כי ה׳ הוא האלקים וגו׳. ועמ״ש ע״פ בשברי לכם מטה לחם. ועמ״ש בסש״ב פנ״א ומהו הלבוש כו׳ דלעילא לעילא כו׳. ועיין עוד בסידור בד״ה ששת ימים תאכל מצות בענין ראתה שפחה על הים כו׳ והיינו ע״י הגילוי מבחי׳ אנכי מי שאנכי שעי״ז נהפך הים ועלמא דאתכסייא לבוא לידי גילוי בבחי׳ ראייה ממש כמ״ש זה אלי ואנוהו ועד״ז יובן ג״כ שהתורה והמצות שהם הדברים אשר אנכי מצוך היום. אנכי מי שאנכי ע״כ יש בכחן להמשיך בחי׳ הדעת בהאדם שיבוא לבחי׳ הראת לדעת וידעת היום כו׳: קיצור. ענין הדעת שהוא אינו ידיעת המהות כ״א ידיעת המציאות כמו ידיעת האדם כחות נפשו ולכן אע״ג שהקב״ה לית מחשבה תפיסא ביה כלל עכ״ז צ״ל וידעת היום כו׳ ממש. והנה בהתורה יש ג״כ כמו״כ השגת המהות וידיעת המציאות. והנה המשכת המדות הוא ע״פ הדעת וזהו דע את אלקי אביך שהוא שלא יסיח דעתו מזה שויתי ה׳ לנגדי תמיד ומ״מ הדעת הוא רק בחי׳ אחוריים לגבי ראייה אך השכר מוידעת היום לעתיד עין בעין יראו כו׳. וענין ומלאה הארץ דעה. ענין דברו וקראו ושכל המשכות אלו נמשך ע״י וידעת היום היום לעשותם:

ואתחנן,  ז׳

וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד. פי׳ וידעת היום כמו שהיום הוא עם הלילה ושניהם אחד כמ״ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. כך והשבות אל לבבך שכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש שהב׳ לבבות שהם היצר טוב והיצר הרע הם שניהם כאחד שגם היצר הרע ישוב לעבודת הוי׳ כד אתכפיא סט״א כו׳ וכמ״ש בכל לבבך בשני יצריך ומזה וידעת כי כך הוי׳ הוא האלהים כו׳ (ועיין מזה בר״ח שער האהבה ספ״ה ובספר עה״ק ח״א פרק י״א י״ב ובזהר פ׳ וארא דכ״ו ע״ב ודכ״ז ע״א ובפי׳ הרמ״ז). וביאור ענין זה להבין דמיון המשל עם הנמשל צריך להקדים מארז״ל שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת הוי׳ אלקיך תירא פירש כו׳ לפי שהיה קשה בעיניו את לרבות כי מה הוא בא לרבות והקשו המפרשים למה לא היה קשה לו בואהבת את הוי׳ אלקיך מה בא את לרבות כמבואר בתשו׳ מהרי״ל. אך הענין הוא כי ריבוי את הוא את הטפל כו׳ והוא ענין מה שכתוב בזהר הקדוש על פסוק ואהבת את הוי׳ אלהיך דא איהו רזא לאכללא שמאלא בימינא כו׳ הוא בחינת יראה והיינו שתהא האהבה כלולה ביראה ולא אהבה לבדה והוא ענין ריבוי את לרבות את הטפל הוא בחינת יראה לאכללא שמאלא שהוא בחי׳ את הטפל דהיינו בחי׳ ביטול כו׳ (ולפי שהיראה היא נרמזת במלת את הטפל לכן באה בריבוי את בואהבת כו׳) משא״כ האהבה אינו באה בריבוי את באת הוי׳ אלקיך תירא לפי שאין האהבה בחי׳ טפל ליראה כי האהבה הוא בחי׳ דכר וימין זכר חסדו והיראה היא בחי׳ נוק׳ אשה יראת ה׳ והנוק׳ היא בחי׳ טפל לגבי הדכר ולא להפך. אך להבין איך תהיה היראה כלולה באהבה והרי אהבה ויראה הם שני הפכיים כי הנה האהבה היא התשוקה לדבקה בו ית׳ היא באה מחמת ריחוק וכמשל מי שהוא רחוק מבית אביו ומתאוה ומשתוקק לראות פניו.  וע״ז נאמר נפשי אויתיך בלילה (בישעיה סי׳ כ״ו ט׳) כלומר לפי שהוא לילה וחושך בהעלם והסתר אור א״ס ב״ה לכך אויתיך להיות גילוי אור וכמ״ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך כי להיותו בארץ ציה ועיף תגדל התשוקה והצמאון ביתר שאת והיינו כשישים אל לבו שא״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים ארץ זו גן עדן התחתון ושמים גן עדן העליון שגם הם אינן אלא בחינת הודו וזיוו של שמו צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה והאדם ירד מטה מטה בעוה״ז שהוא מדבר וציה כו׳ אשר ע״כ צמאה הנפש ותכסוף אליו ית׳ להיות כן בקדש חזיתיך. וזהו מזמור לדוד בהיותו במדב ר יהודה כי בחינת המדבר והציה של עוה״ז הוא הגורם להיות יהודה הפעם אודה וגו׳ ולהגדיל בחי׳ הצמאון כו׳. (ועמ״ש בענין נפשי אויתיך בלילה בד״ה רני ושמחי גבי רננא ברמשא. רבות במדבר ר״פ גימ״ל. זח״ג דס״ז ע״א) אבל היראה היא באה מחמת בחי׳ הקירוב דהיינו כשיתבונן בקרבת ה׳ הסובב כל עלמין כו׳ כי אמת הוא שרחוק הוא מאד מאד מאור ה׳ מצד ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ע״י שירד מטה מטה מדרגה אחר מדרגה עד שנתרחק מאור פניו ית׳ והיינו מבחי׳ זיו וגילוי אור א״ס ב״ה להיות ארץ ושמים רוחניות וגשמיות. אבל אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין אינו בגדר ההשתלשלות כלל כי הוא השוה ומשוה קטן וגדול המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו׳ וכמו שהוא נמצא בעליונים כך הוא נמצא בתחתונים. ועמ״ש בד״ה מצה זו כו׳. וסובב כל עלמין אין פירושו שהוא סובב ומקיף מלמעלה לבד אלא שהוא נמצא למטה כמו למעלה בבחי׳ סובב ומקיף ובבחינת העלם ולא בבחי׳ פנימיות וגילוי. וכאשר יתבונן האדם כי הוי׳ הסובב כל עלמין נצב עליו ממש שהוא למטה כמו למעלה אזי תפול עליו אימה ופחד יראה בושת שהוא יראה עילאה או יר״ת שלא למרות עיני כבודו ח״ו: קיצור. האהבה נמשך מבחי׳ הריחוק וזהו נפשי אויתיך בלילה. והיראה נמשך מבחי׳ הקירוב. ולכן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק לנוח מעט מהיראה העצומה שנפלה מצד הקירוב: ב אך ההתכללות שתהא אהבה כלולה עם היראה והיראה עם האהבה ולהיות שני הפכים כאחד. ע״ז נאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (בישעיה סי׳ נ״ז י״ט) לרחוק שנעשה קרוב רחוק הוא בחי׳ האהבה קרוב הוא בחי׳ היראה (כי יראה היא מבחינת חכמה עילאה כמ״ש ראשית חכמה יראת ה׳ והחכמה היא בחי׳ אצילות בכלל ופי׳ אצילות היינו ג״כ מלשון אצל וסמוך כמו ואהיה אצלו אמון כי בחכמה הוא גילוי אור א״ס ב״ה. ולכן מזה נמשך היראה שהיא מקרוב דוקא בחי׳ אצל וסמוך לגילוי אור א״ס ב״ה משא״כ האהבה אפי׳ בחי׳ אהבה רבה היא הנמשך מבחי׳ הבינה אשר בינה מקננא בבריאה בחי׳ ומשם יפרד ולא אצל וסמוך כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה ששים המה מלכות וזהו שאהבה היא מרחוק) שנעשה ביניהם שלום והתכללות כי שלום הוא המחבר שני הפכיים כמ״ש עושה שלום במרומיו במלאכים שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש והיינו לפי שנמשכה הארה יותר עליונה הכוללת ומחברת שני הפכים ע״י שבטלים אל הארה ההוא עד שאינו מורגש שם כלל דבר והיפוכו רק הכל שוה שם כרחוק כקרוב והמשכה זו היא מ״ש בתפלה והנורא אל עליון בתוספת וי״ו (משא״כ הגדול הגבור בלא וי״ו) המשכה להיות גילוי בחי׳ נורא הוא גילוי ביטול זה שעל ידו יוכללו הב׳ הפכים שנמשך מבחי׳ אל עליון כי הנה אל עליון היינו עליון למעלה מן ההשתלשלות שהם בחי׳ זיו וגילוי אור. אבל אל עליון נאמר ישת חשך סתרו שהוא ענין ההעלם והעדר ההשגה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל סתימא דכל סתימין כו׳. וע״ז נאמר ברוך אברם  לאל עליון קונה שמים וארץ ששמים וארץ רוחניות וגשמיות בטלין לפניו בשוה (ובפע״ח גבי אל עליון גומל חסדים טובים פי׳ אל עליון הוא בבחינת כתר והוא למעלה מעלה גם מבחי׳ חכמה עילאה ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים ועיין בזח״א פרשה לך לך) (דפ״ז ע״א) גבי והוא כהן דא ימינא לאל עליון עלמא עילאה דפי׳ אל עליון היינו בינה אך כי התגלות עתיק הוא בבינה ולכן נקרא בינה ג״כ שמו הגדול וכמ״ש מזה בביאור ענין מזוזה מימין ונ״ח משמאל. (ועיין בזח״ב ר״פ יתרו דס״ז ע״ב רזא דקדש הקדשים כו׳ ותחותיה אית כהן כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) כי השוה ומשוה קטן וגדול ושם הוא כחשיכה כאורה שניהן שוין לפניו ית׳ הגילוי שהוא האור והעלם שהוא החשך דכולא קמיה כלא חשיב ממש ולא שייך ענין גילוי והעלם אלא לגבי העולמות הנבראים כו׳. אבל לפניו ית׳ גם חשך לא יחשיך ממך כו׳ ומשם באה ההארה והמשכה בתוספת וי״ו והנורא דהיינו להיות גילוי נורא הוא גילוי הביטול שעי״ז נכללות המדות האהבה ויראה (ו צ״ל כי ההמשכה מבחינת והנורא הוא למעלה מבחינת יראה עילאה מצד עצמה אף שהיא ג״כ בחינת קרוב דוגמת מ״ש בהערה לתיקון חצות הנה מעלת יראה זו הבאה מלמעלה כו׳ על בחינת היראה עילאה יראה בושת שבנפש היא כמעלת ויתרון האור על החשך ממש ע״ש הטעם ועד״ז יובן גם כאן) (ועמ״ש בד״ה החלצו מאתכם וסד״ה וכל העם רואים וסד״ה וישלח יעקב מענין רע״ק שנכנס בשלום ויצא בשלום) וזהו ענין עקידת יצחק התכללות מדת יצחק במדת אברהם ויעקוד את יצחק בנו וגו׳ ממעל לעצים עצים הם ב׳ עצים עץ החיים ועץ הדעת וממעל לב׳ בחי׳ עצים (ועמ״ש ע״פ מקושש עצים בפ׳ שלח מענין והיה כעץ כו׳ ועל יובל ישלח שרשיו. ועיין בזח״ג פ׳ שלח דקנ״ח ע״ב ע״פ היש בה עץ אם אין) דהיינו ישת חשך סתרו נמשך גילוי והנורא להיות התכללות היראה מדתו של יצחק במדתו של אברהם. וגם התכללות האהבה ביראה. וענין התכללות זו הוא כמ״ש וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך. הלבבות ייראוך במדת היראה וקרב וכליות יזמרו במדת האהבה ולכן קרב וכליות דוקא יזמרו כי הרינה והזמרה הבא מחמת התגלות האהבה והתשוקה הנה רינה הוא בפה כנודע. אבל כשהלבבות יייראוך במדת היראה והביטול אין הרינה מתגלית בגלוי בפה מבחי׳ התגלות האהבה שהם ב׳ הפכים כנ״ל מ״מ בקרב וכליות בבחי׳ פנימית תהיה הזמרה והשמחה מחמת האהבה (ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בענין רננא ברמשא וצדקתך ירננו וזהו ענין רנה בפה והיא נמשכת ממדת לילה בחי׳ חשך והעלם אור א״ס ב״ה כנ״ל בענין נפשי אויתך בלילה אך ע״י גילוי מבחי׳ והנורא אל עליון אזי נמשך וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו שהיא הרינה והזמרה שבפנימית הלב. וזהו כענין המבואר בזח״א ר״פ ויצא) (דקמ״ח ע״ב) ע״פ וחסידיך ירננו ולוייך ירננו מיבעי ליה כו׳ עד דאינון חשיבי יתיר והיינו כענין ההפרש שבין בחי׳ רינה הנ״ל דהשיר של הלוים הוא רינה בפה. לארמא קלא. אבל מה שחסידיך ירננו שהם הכהנים היינו ברעותא דלבא וכמ״ש בזח״ג פרשה שמיני (דל״ט ע״א) דכהנא עובדוי בחשאי אינון כו׳ ע״ש וא״כ הרנה שלהם זהו כענין וכל קרב וכליות יזמרו כו׳ ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית ההפרש בין מזמור לשיר שהוא גם כן עד״ז והיינו כי בחי׳ פנימית הלב יש בו כח להיות כלי ומכון להכיל אהוי״ר גם שתיהן יחד ע״י גילוי מבחי׳ והנורא שנמשך ומתגלה בפנימית הלב וגם כמ״ש במ״א שפנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין. אבל בחיצנויות הלב אין כל להכיל שתיהן יחד וזהו וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו שהיא בחי׳ פנימית הלב כו׳ ועמ״ש ע״פ שוש אשיש כו׳ תגל נפשי גילה ברעדה שהיראה תכסה מבחוץ ותוכו רצוף אהבה ונתבאר ג״כ מזה ע״פ ביום השמע״צ כו׳ בני ציון יגילו במלכם כו׳ ועמ״ש ע״פ  בשלח פרעה בפי׳ ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וזו היא השמחה בה׳ אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין השוכן אתו ממש שהוא למטה כמו למעלה הגם שאין בו גילוי השגה. הנה ע״ז נאמר וצדיק באמונתו יחיה מצד אמונה שלמעלה מהשגה: קיצור. אך ההתכללות שתהא האהבה כלולה עם היראה ע״ז נאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. והיינו ע״י המשכה מבחי׳ והנורא וזהו ענין העקדה ממעל לעצים וענין התכללות זו היינו כמ״ש וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך: ג והנה גילוי שמחה זו בפועל ממש היא שמחה של מצוה כמ״ש תחת אשר לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל יותר מרוב כל כי השמחה היא מחמת אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון. והו ענין ברכת המצות ברוך אתה הוי׳ פי׳ שמבקשים להיות ברוך ונמשך מלמעלה מעלה מהשתלשלות (ועיין זח״א פ׳ לך לך שם ברוך אברם כמה דאמרינן ברוך אתה. לאל עליון הוי׳ אלקינו ע״ש ודלא כפי׳ המק״מ שם) כי להיות המשכת ודרך סדר ההשתלשלות מעילה לעילה עד שנעשה מלך העולם ומלכותך מלכות כל עולמים להוות ולהחיות עולמות מבחי׳ מלכותו ית׳ שהוא בחי׳ שם בלבד שלפי שנק׳ שמו ומלכותו עליהם הם חיים וקיימים והוא בחינת זיו והארה כו׳. אבל במצות קדשנו בקדש העליון שלמעלה מן ההשתלשלות בחי׳ סובב כל עלמין והמלאכים שואלים איה מקום כבודו כו׳ אומרים מלא כל הארץ כבודו בארץ הלזו התחתונה שהתורה והמצות שבעוה״ז שנתלבשו בגשמיות יסודתן בהררי קדש עליון למעלה מעלה מן ההשתלשלות והן נעשין בחי׳ כסא ומכון ממש לשבתו ית׳ הסובב כל עלמין דלית מחשבה תפיסא ביה כ״א כאשר תפיסא בתורה ומצות כו׳. וע״ז נצטוינו ואהבת את כלומר שתמשיך מדת האהבה והשמחה בבחינת את הטפל הוא מדת היראה והביטול. וזהו את הוי׳ אלהיך כלומר לפי שהוא אלהיך לנכח למטה כמו למעלה ושיהיה גילוי האהבה ושמחה זו בפועל ממש בקיום והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום שמחבי׳ היום לעשותם נמשך גילוי אנכי ולא זיו והארה בבחי׳ שם בלבד רק אנכי בעצמי כביכול מצוך לשון צוותא וחיבור במצות ה׳ שהם גילוי עצמותו ומהותו כביכול בתר״ך עמודי אור הנמשכים בתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן. ודברת בם בשבתך בביתך כי הנה כתיב קול קורא במדבר קול התורה הקול קול יעקב קורא ונמשך בבחי׳ מדבר ושממה הוא העוה״ז פנו דרך ה׳ להיות בו המשכה ודרך הוי׳. וזהו ענין המשכת וי״ו והנורא מבחי׳ אל עליון שלמעלה מבחי׳ השתלשלות וכו׳ ולכן אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה,ז מכל חיי העוה״ב כי עוה״ב לפי שהוא בבחי׳ השגה ושכל נברא להיות מתענג ונהנה אינו אלא זיו כו׳ והוא זיו תורתם ועבודתם. משא״כ בעסק התורה והמצות עצמן שבקיום המעשה בעולם הזה בפועל ממש הנה בהם נמשך גילוי בחי׳ אנכי בעצמו ובכבודו שלא ניתן להנות בהשגת הנבראים כו׳. וע״ז אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו שכמה בחי׳ גבורות וצמצומים הן להיות גילוי זה של בחינת אנכיכ בתורה ומצות שהוא למעלה מן ההשתלשלות בחינת ישת חשך סתרו חשך והעלם ולא אור וגילוי (ועמ״ש כה״ג בד״ה ושאבתם מים בששון שניסוך המים בחג הוא המשכת חכמה עילאה בחי׳ ביטול ומה שאעפ״כ יהיה בששון דוקא זהו משום דחו״ב הם תרין ריעין כו׳ והיינו ג״כ ענין התכללות הביטול ויראה עם השמחה והוא אחר עשי״ת ויוהכ״פ שממשיכים מבחי׳ לפני הוי׳ תטהרו. שלום שלום לרחוק ולקרוב כו׳. עי״ז נעשה אח״כ התכללות זו. אך כאן הגילוי הוא השמחה והששון רק תוכו רצוף הביטול והיראה):  קיצור. ושמחה זו דבחי׳ וכל קרב וכליות יזמרו הוא שמחה של מצוה. וזהו ענין ברכת המצות. ואהבת את ודברת בם: ד אך הנה גילוי זה שמן החשך בריבוי הצמצוצים באתערותא דלתתא תליא מילתא להיות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה״ר ישוב לעבודת ה׳ בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא שכמו שהאדם מתגבר למטה נגד טבעו הן בסור מרע הן בועשה טוב בבחינת בטל רצונך שמבטל רצונו ומסלק את עצמו ומשליך נפשו ורצונו מנגד כו׳. כך נמשך מלמעלה בחי׳ ביטול וסילוק עצמיות אור א״ס ב״ה שלא יאיר ויתגלה כמו שהוא שאין לו סוף כו׳ שאין העולמות יכולים לסבול את האור הזה כמו שהוא. ולכן נק׳ חושך ולא אור וגילוי אלא שיתצמצם בכמה מיני צמצוצים וירידות המדרגות להיות גילוי האור מתוך החושך שהיא בחי׳ ירידה אצלו ית׳. כמארז״ל במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה כו׳ שהניח את עצמיות אור א״ס ב״ה ומשרה שכינתו בבחינת צמצום כדי להיות גילוי ואור מתוך החושך העליון (וגם כי ע״י אתהפכא חשוכא שלמטה לנהורא מעוררים למעלה הגילוי מבחינת ישתש חשך סתרו שלמעלה מבחינת אור. וזהו ענין יתרון האור מן החשך דייקא) (עיין בזהר פ׳ תזריע דמ״ז ע״ב. ובפ׳ בשלח דנ״ז ע״א. ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה בענין מצות ל״ת כו׳) ועי״ז נמשך גילוי זה גם בלב האדם למטה להיות בחי׳ כלי ומשכן שתהיינה כלולות בו ב׳ המדות אהבה ויראה גם יחד ע״י המשכת בחי׳ שלום הכולל ומחבר כו׳. וע״ז נאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כ״א) פי׳ שלא תהא נפשו צרה וקצרה מהכיל ב׳ הפכים כאחד שהן אהוי״ר אלא כמ״ש הרחיבי מקום אהלך וגו׳ והיינו ע״י שמירת פיו ולשונו בבחי׳ אתכפיא סט״א הן בבחי׳ סור מרע כו׳ (ועיין מענין שומר פיו ולשונו בשל״ה בתשב״כ בס״פ תו״א השייך לפ׳ בהר שם פי׳ שזהו מענין מ״ם סתומה של למרבה המשרה ושם נאמר ולשלום אין קץ כו׳ וכנ״ל) שעי״ז נמשכה אהבה זו הכלול׳ ביראה בפנימיות ותוכיות הלב להיות הלב בחי׳ כלי ומשכן לאהבה זו והיא תקועה ושמורה לנצח בל תמוט ממנו כל הימים בין במחשבה בין בדבור ומעשה וכמ״ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו׳ וקשרתם לאות וגו׳ והוקשה כל התורה לתפילין שכמו שתפילין שהם על הקלף גשמי ושורה בהם קדושה עליונה מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע בפרשיות הכתובין בהם. כך הוא ענין כל המצות שהם בעשיה גשמיות ואעפ״כ שורה ומלובש בהם אור א״ס ב״ה ולזאת יהיה כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו בעסק התורה והמצות בבחי׳ אהבה זו וביטול זה. משא״כ ע״י אהבה שמבחי׳ הצמאון אף שנמשך עליו בחינת וימינו תחבקני היא בחינת חיבוק מבחוץ ולכן היא חולפת ועוברת אחר התפלה כו׳. והמשככת גילוי זה בלב שיהא הלב משכן וכלי לאהבה זו שתהיה בפנימיותו ותוכיותו שתהיה תקועה ושמורה לנצח נעשה ע״י בחי׳ מחוקק שעושה חקיקה לכלי לקבל (ועמ״ש ע״פ במחוקק במשענותם וע״פ החלצו מאתכם) ומחוקק זה משה כמ״ש כי שם חלקת מחוקק ספון הוא הדעת שהוא מקור התורה. וע״ז נאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (ועמ״ש במ״א ע״פ ואלה המשפטים אשר תשישם לפניהם) פי׳ לפני בבחינת פנמיות בני ישראל להיות המשכת והנורא מבחינת אל עליון ומבחי׳ ישת חשך סתרו יהיה גילוי אור עד שמאיר אור האהבה הכלולה ביראה בתוך פנימיות שבו ועל ידו נעשה הלב כלי קיבול להיות תוכיות הלב ופנימיותו רצוף אהבה זו בל תמוט לעולם ועד. ועם כל הנ״ל יובן ענין וידעת היום להיות שהיום הוא עם הלילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד היינו כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא שמן החושך נעשה אור כך הוא גילוי אור א״ס ב״ה מחשך עליון ברישא חשוכא בחינת ישת חשך סתרו ואל עליון והדר נהורא  להיות בחי׳ אור וגילוי והיינו ע״י הדעת וזהו וידעת היום ומזה וידעת כי הוי׳ הוא אלהים שנמשך להיות חיבור ויחוד שם הוי׳ עם שם אלהים ע״י המשכות וי״ו והנורא מאל עליון הכולל ומחבר השני הפכים. והמשכה זו שהוא מלמעלה מעלה מן ההשתלשלות מבחינת ישך חשך סתרו להיות גילוי אור שהוא ע״י בחי׳ גבורות וצמצוצים באתעדל״ת תליא מילתא ע״י כי והשבות אל לבבך שיהיו ב׳ הלבבות כאחד שגם היצר הרע ישוב לעבודת ה׳ בבחינת אתכפיא ובטל רצונך כו׳ שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא במקום שאתה מוצא גדולתו וכו׳:

אך גילוי זה באתעדל״ת תליא באתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא שעי״ז נמשך מלמעלה גילוי ואור מתוך החושך העליון. שומר פיו ולשונו כו׳. והיינו ע״י במחוקק בחינת דעת וזהו וידעת היום. ומזה וידעת היום כי הוי׳ הוא האלקים. והיינו ע״י והשבות אל לבבך כו׳. ועד״ז י״ל משארז״ל (בברכות דנ״ה ע״ב) גבי בצלאל. בצל אל היית וידעת. פי׳ בצל אל היינו בחי׳ אל עליון כמ״ש בזח״ב תרומה (קנ״ב סע״א). ומזה נמשך בחי׳ וידעת היינו וידעת היום בחינת ברישא חשוכא והדר נהורא וכנ״ל ואח״כ והשבות אל לבבך כו׳ וזהו שאמר לעשות משכן תחלה להמשיך המקיף העליון מבחינת ישת חשך סתרו ואח״כ ארון וכלים שיהיה ההתכללות בפנימית. ועיין מענין כי הוי׳ הוא האלקים בזח״ג נשא (קמ״ג א׳). קרח (קע״ח ב׳) פ׳ אחרי (דס״ה א׳) בראשית (די״ב סע״א). וארא (דכ״ה א׳) ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל: 

קיצור.

ואתחנן,  ח׳
לעשות בארץ כו׳ למען תירא את ה׳ אלהיך לשמור את כל חקותיו כו׳ ושמעת ישראל ושמרת לעשות כו׳ שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. הנה צריך להבין כפל השמירות לשמור ושמרת. גם הנה וזאת המצוה קאי על פרשת ק״ש שלאחרי׳ שמע ישראל וא״כ מהו לעשות בארץ. שהרי כל המצות הכתובים בפ׳ שמע ודברת בם כו׳ וקשרתם כו׳ הן חובת הגוף ונוהג בין בארץ בין בחו״ל. אך הנה ג״ע נק׳ ארץ וכמארזל כ״י יש להם חלק לעוה״ב שנאמר ועמך כו׳ לעולם יירשו ארץ (בישעיה סי׳ סמ״ך כ״א) שג״ע התחתון הוא שכר מעשה המצות. (וע׳ בהרמב״ם פ״ח מהל׳ תשובה ה״ז. ועמ״ש בד״ה וישב יעקב בענין ב״פ בארץ הנאמר באותו פסוק) אבל ג״ע העליון הוא שכר כוונת המצות והתורה וע״ז נאמר מי יעלה בהר ה׳ כו׳ נקי כפים כו׳ יעלה בחי׳ עליות בשבתות ור״ח כו׳ (עיין מענין מי יעלה ברבות פ׳ וזאת הברכה. חיי שרה פנ״ט. וישלח ״פ פ״ב. זח״א וירא צ״ט א׳ ק׳ ב׳. קכ״ג סע״ב מקץ ר״א א׳ תזריע מ״ה סע״ב משפטים ק״כ ב׳. ועיין עוד מענין העלייה בשבתות ור״ח וירא קט״ז א׳ תרומה קנ״ו בע״ב נשא קמ״ה א׳ ועיין בגמרא פ״ז דב״מ דפ״ה ע״ב כי סלקי למתיבתא דרקיעא) אך הנה להיותץ שהנשמות הם מחודשים ונבראו מאין ליש ואיל תוכל להשגי תענוג אלקות להיות נהנין מזיו ע״ז נאמר לעשות בארץ לעשות לשון תיקון כמו ועשתה את צפרניה שישראל ממשיכים את הזיו להיות נהנין כו׳ וכמ״ש וינחהו בג״ע לעבדה ולשמרה כו׳ לעבדה זו רמ״ח מ״ע כו׳ שע״י המצות ממשיכים את הזיו ועונג העליון ועושין את בחי׳ ג״ע (ועמ״ש מזה בד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר בענין מעין גנים ובד״ה כי כארץ תוציא צמחה) וזהו ענין לשם יחוד קוב״ה שאומרים לפני כל מצוה ומצוה דהנה נודע שיש ב׳ בחי׳ בהשתלשלות ממכ״ע וסוכ״ע וכמ״ש תרי קראי כתוב א׳ אומר מלא כה״כ דמשמע כבודו וזיו בחי׳ לבוש מאני מכבדותא ולא עצמותו ית׳. וכתוב א׳ אומר את השמים ואת הארץ אני מלא. אני דייקא עצמותו (ועמ״ש מזה בד״ה אני לדודי)  אך הנה כי מכה״כ היינו ממכ״ע שהוא בחי׳ החיות הנתפס תום עלמין להחיותן שהחיות מתמעט מיעוט אחר מיעוט עד בחי׳ דומם הוא חיות מועט היותר אחרון ובצומח החיות יותר מרובה ולכן הוא צומח כו׳ שהחיות מתמעט בירידתו למטה מטה וכמ״ש שרפים עומידם ממעל לו כו׳ שמשיגים חיות ואור האלקי שבתוכם משא״כ האופנים וחיות שאין משיגים החיות והאור אלקי שבתוכם יותר מועט ומצומצם ולכן הם ברעש גדול כו׳ וה״ז כדמיון הנשמה שממלא כל הגוף שהחיות הוא בהתחלקות ושינויים רב ים השכל שורה במוח ודבור בפה ויורד מטה ומתמעט כו׳. כח התנועה ביד וכח ההילוך ברגל. 

וזאת המצוה אשר צוה ה׳ כו׳. ובחינת החיות שבבחי׳ ממכ״ע נק׳ בשם שכינתי׳ לשון ושכנתי בתוכם כו׳ שהחיות מתלבש בעלמין כנשמה המתלבשת בגוף כו׳ ובחי׳ סוכ״ע הוא ג״כ חיות ואור א״ס בתוך כל העולמות אלא שאינו בבחי׳ גילוי והתחלקות ריבוי ומיעוט שהחיות ההוא שוה ומשוה קטן וגדול כו׳ ונק׳ סובב כמו העיגול עד״מ שמעלה ומטה שוים שבחי׳ זו נק׳ קוב״ה קדוש ומובדל שאינו נתפס בבחי׳ עלמין כלל מלשון אל תגע בי כי קדשתיך או הגבל את ההר וקדשתו וכן קדושים תהיו מובדלי׳ תהיו שבחי׳ המובדל ומופרש נק׳ בלה״ק בשם קדש. וזהו ענין לשם יחוד קובה״ו שע״י המצות ממשיכים בחי׳ סוכ״ע בחי׳ קדוש להיות בגילוי בבחי׳ ממכ״ע. וזהו ענין כוונות ברכות המצות בא״י אמ״ה היינו שבחי׳ הוי׳ סוכ״ע יהיה בבחי׳ ברכה והמשכה בגילוי בבחי׳ אתה לנוכח ועי״ז נמשך תוספת אור בג״ע וכדלקמן:

שע״י המצות ממשיכים תוספת אור בג״ע ע״י שממשיכים מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע: 

קיצור.

 כללות ענין המשכה זו מסובב בממלא זהו מבואר בק״ש הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד פי׳ הוי׳ אלקינו הוא בחי׳ סוכ״ע. והוי׳ אחד הוא להיות המשכה מסוכ״ע בממכ״ע (וכמ״ש מזה בד״ה לבתתני אחותי כלה) כי אחד החי״ת היינו ז׳ רקיעים וארץ והד׳ הוא ד׳ רוחות העולם שהוא בחי׳ התחלקות הנמשך מבחי׳ ממכ״ע בטלים ונכללים בתוך האלף הוא ההמשכה מסוכ״ע שהוא בלתי התחלקות ע״כ נק׳ אלף (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי אמרו אליו כל) ומה שנראה העולם ליש ודבר הוא מפני כי בשכמל״ו אין מלך בלא עם כו׳ ואי לזאת ואהבת לשון אבה הוא רעותא דליבא שהוי׳ בחי׳ סוכ״ע יהיה בחי׳ אלקיך לנוכח בגילוי (ע״י שמאיר בבחי׳ ממכ״ע שזהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה) משא״כ בחי׳ סוכ״ע עצמו בחי׳ הוי׳ אלקינו הנאמר בפסוק שמע הוא בחי׳ העלם כו׳. בכל לבבך בשני יצריך שע״י היצה״ר דוקא שהוא בחי׳ ההעלם וההסתר של אור האלקי עי״ד יהי׳ צעק לבם אל ה׳. וזהו חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה (איכה ב׳ י״ח) שע״י בחי׳ החומה וההסתר אור אלקי עי״ז ויצעקו אל ה׳ בצר להם. וזהו תכלית ירידת הנשמה בעוה״ז להיות בבחי׳ בע״ת דמשכין ליה בחילא יתיר מקום שבע״ת עומדין כו׳ כי הנשמה קודם ירידתה לעוה״ז היתה בחי׳ צדיק גמור וירדה לעוה״ז להיות בחי׳ בע״ת בחילא יתיר. 

בוהנה וזהו בחי׳ בכל מאדך בלי גבול והיינו בעוה״ז דייקא לפי שבעוה״ז הוא בחי׳ סוכ״ע. וזהו אשר אנכי מצוך היום בחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳ מצוך היום דייקא. היום לעשותם בעוה״ז שבעוה״ב אין שם בחי׳ תשובה. משא״כ בעוה״ז מרשע גמור יכול להיות צדיק גמור והיינו לפי שבעוה״ז עולם היותר שפל מתגלה בחי׳ סוכ״ע וכחשיכה כאורה בלי שום בחי׳ הסתר כלל שוה ומשוה קטן וגדול כו׳ (וכמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי) וזהו אשר אנכי מצוך היום ולהיות המשכת בחי׳ סוכ״ע בגילוי בבחי׳ ממכ״ע היא ע״י תומ״צ דייקא כי המצות הן רצה״ע בחי׳ סוכ״ע שורה ומתלבש בתפילין ומזוזות  ע״ג קלף גמיש שכותב ה׳ אחד ע״ג קלף וכן בכל המצות ובפרט מעשה הצדקה כסף וזהב גשמיים ע״י שורה בו אור אלקי וממשיך בחי׳ חסד עליון. והיינו לפי שבחי׳ סוכ״ע מעלה ומטה רוחני׳ וגשמיים שוין. וזשארז״ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שזהו ענין הברכות המשכות בחי׳ סוכ״ע להיות בגילוי בבחי׳ ממכ״ע. בא״י שבחי׳ הוי׳ סוכ״ע יהיה בגילוי ברוך אתה כו׳. וזהו ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך כו׳ דלכאורה אינו מובן איך היראה היא מלתא זוטרתא כ״כ עד שאמר כי אם ליראה כו ׳. אך כי פי׳ ליראה את ה׳ אלקיך הנה מבואר למעלה דאלקיך היינו בחי׳ ממכ״ע והוי׳ אלקיך הוא המשכת סובב בממלא וא״כ כיון דהיראה יומשך מבחי׳ זו דממכ״ע היא בחי׳ יראה תתאה אבל יש בחי׳ יראה עילאה הנמשך מבחי׳ גילוי סוכ״ע עצמו ע״ד החרדה שנפלה על חברי דניאל משום דמזלייהו חזי דהיינו מבחי׳ מקיף כו׳. לכן ז״ש שאינו שואל מעמך כי אם ליראה יראה תתאה כי על יראה עילאה ארז״ל אם אין חכמה אין יראה שבחי׳ יראה זו נמשך על ידי עסק התורה לפי שאי אפשר להיות התגלות בחי׳ זו בנפש אלא בבחי׳ מזלייהו והוא נמשך בנפש על ידי עסק התורה דישראל מתקשראן באורייתא וכמ״ש במ״א בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ובשעת מ״ת היה גילוי בחי׳ יראה עילאה הנמשך מבחי׳ אנכי מי שאנכי בחינת והנורא ולכן ארז״ל שעל כל דבור פרחה נשמתן כו׳. אך עכ״ז אינו שואל מעמך כי אם ליראה היינו בחי׳ יראה תתאה:

והמשכה זו היא בק״ש ואהבת את ה׳ אלקיך מאה ברכות. ליראה את ה׳ אלקיך: 

קיצור.

 הנה המשכת שרש המצות אשר קדשנו כו׳ להיות בגילוי למטה במעשה המצות הוא ע״י תורה וכמ״ש ודברת בם כו׳ לשון ידבר שהוא מענין הנהגה והמשכה ואחר כך וקשרתם וכתבתם כו׳. כי הנה התורה הוא מזון לנפש והמצות הם לבושים וכמו המזון שמחיה את האדם כך ע״י תורה טעמי המצות נמשך שרש המצות אשר קדשנו במצותיו רצה״ע להיות שורה ומתגלה במעשה המצות וכמ״ש החכמה תחיה בעליה בקהלת סי׳ ז׳ י״ב. שהמצות נקרא בעליה דחכמה דתרגום בעל לשון מרא ורבון דהיינו שיש לו ממשלה על בחי׳ חכמה שהמצות הם מבחינת רצה״ע שלמעלה מבחי׳ חכמה ואורייתא מחכמה נפקת ואעפ״כ החכמה תחיה כי התורה היא פירוש וביאור טעמי המצות ולכן ע״י התורה דוקא נמשך שרש המצות ורצה״ע להיות בגילוי בבחי׳ ממכ״ע (וכמ״ש במ״א בד״ה מנורת זהב כולה מענין החכמה תחיה בעליה ועמ״ש ע״פ אני לדודי בפי׳ נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה כי א״א להיות התעוררות המשכת בחי׳ סוכ״ע ע״י המצות שהם מדברים גשמיים ציצית מצמר אם לא ע״י התורה שהיא הממוצע המחברם כמו עד״מ באדם שהדיבור הוא הממוצע המחבר ומוציא מהעלם לגילוי רצונו וחפצו. ור״ל כמו שגילוי והמשכת הרצון במעשה הוא ע״י הדבור והדבור נלקח מהשכל כמ״כ המשכת רצה״ע במעשה המצות הוא ע״י הדבור בד״ת דאורייתא מחכמה נפקת). וזהו ענין לעשות בארץ פי׳ להמשיך בבחי׳ המצות רצון העליון בחי׳ סוכ״ע (וגם כמש״ל דארץ היינו ג״ע וצריך לעשות ולתקן היינו להמשיך בו מבחי׳ רצה״ע כי ההארה שנברא בג״ע הוא רק זיו השכינה ונמשך מב׳ אותיות בי״ה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב אבל ע״י המצות נמשך עצם רצה״ע דכלא חשיבי האותיות הנ״ל אצלו או כמשל שאיןם ערוך תענוג ומתיקות המלובש בפרי כתפוח וכה״ג לגבי עצם מקור הכח הצומח שממנו נמשכים טעמי׳ אלו כמ״ש במ״א) ולכך נאמר וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ ואח״כ כתיב שמע ישראל והיא מצות ק״ש ואח״כ ודברת בם  מצות ת״ת והכל חובת הגוף הוא ונוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ. אלא דפי׳ לעשות בארץ היינו להמשיך אור הסוכ״ע בממכ״ע הנקרא ארץ והוא בחי׳ ג״ע התחתון כנ״ל. ועיקר כללות המשכה זו היינו מצות ק״ש כמש״ל שזהו פי׳ הוי׳ אחד כו׳. וכמ״כ הוא ע״י כל המצות רק בק״ש הוא עיקר המשכה זו ולכן נאמר ג״כ בק״ש ודברת בם דהיינו בד״ת כי המשכה זו ע״י המצות הוא התורה כנ״ל: 

גאך

אך הנה כדי להמשיך גילוי רצון העליון בנפש ע״י המצות הוא ע״י התורה וע״ז נאמר החכמה תחיה בעליה: 

קיצור.

את כל מצותיו כו׳ ושמרת לעשות ענין השמירה הוא להיות כי מעשה המצות הם נעשים בדברים גשמיים כסף וזהב שעושין בהן צדקה וקלף גשמי לסת״מ ושאר דברים תחתונים שהם נמשכים מק״נ כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. פי׳ מזל הוא שר המשפיע אותו עשב וע״י שעושים בו המצוה נכלל חיות זה בקדושת ה׳ אחד ועל זה נאמר ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. פי׳ גדיותיך הוא מלשון גדא דהר שבגמרא שהוא ל׳ מזל מלשון העורכים לגד שלחן דהיינו מעשה המצות שהם נתלבשו בדברים גשמיי׳ תחתונים שנמשכים מן המזלות והמזלות מקבלים מן שמרי האופנים וע״י העלאה זו של המצות הם מתעלים על משכנות הז׳ רועים אברהם ויצחק כו׳ שנק׳ רועים על שם שממשיכים בחי׳ עונג העליון ואוי״ר לכנ״י וכמ״ש במ״א בד״ה אם לא תדעי לך. 

לשמור והנה מאחר שמ״מ הם נלקחים מדברים תחתונים רק שנמשך בהם רצה״ע כו׳ ע״כ צריכים הם שימור שלא יומשך מזה יניקה לחיצונים ח״ו כי הבחינה שהיה מבחי׳ תערובות טו״ר אע״פ שנתברר ונתעלה צריך הוא שמירה שלא יהיה מזה יניקה כנ״ל. משא״כ בחינת הטוב בעצם א״צ שימור כ״כ כי רחוק הוא בעצם מן הרע וזהו שנאמר שומר את גרים דאין ר״ל גרים ממש דוקא כ״א אמ״ש תלה עושה משפט לעשוקים כו׳ שהם הניצוצים שנפלו בשבה״כ או ע״י חטא אדה״ר שהם עשוקים בידי החיצונים והש״י מרחם עליהם במשפט דאיהו רחמי להעלותם לשרשם. וע״ז ארז״ל לא גלו ישראל אלא כדי כו׳ שהם ניצוצין אלו המתעלים ע״י קיום המצות בדברים גשמיים ולכך נאמר בזה שומר את גרים פי׳ שגם לאחר שנתבררו מצטרכים לבחי׳ שמירה מעולה שלא יהיו חוזרים ונופלים וכמו עד״מ האדם שחטא ואשם וחזר בתשובה צריך שמירה מעולה שלא יחזור לסורו משא״כ מי שלא טעם טעם חטא שאין צריך לשמירה כ״כ. וכידוע שזהו ענין תשובת הגדר כי יש תשובת המשקל והיא שכפי הנאה שנהנה בעבירה כן לפי ערך זה יש לו להצטער בדאגת הלב כנגד החשק והתאוה אשר נהנה. את תשובת הגדר וא להתרחק ביותר עד קצה האחרון מהרע כדי שלא יתאוה לעבירה ח״ו והבעל תשובה צריך לזה יותר ממי שלא חטא כו׳ וכן אמר הה״ק המגיד נ״ע שאע״פ שארז״ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו׳ אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי היינו במי שלא חטא מעולם אבל הבע״ת צ״ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר אי אפשי כו׳ בכדי שלא יפול ח״ו. נמצא מבואר שמי שהיה כבר למטה במדרגה צריך שמירה יתירה אף גם לאחר שנתעלה ומכל זה נוכל להבין ענין לשמור הנז׳ גבי עשיית המצות דאע״פ שהמצות הם המשכות קדושה עליונה מבחי׳ סוכ״ע אשר קדשנו במצותיו ממש שהקב״ה מניח תפילין וכו׳. אך לפי שנתלבש דוקא האור העליון בדברים גשמיים שהן מבחי׳ ק״נ כנ״ל ע״כ צריכים שמירה שלא יהיה מזה יניקת החיצונים ח״ו מפני שהניצוצים האלו היו עשוקים אצלם ועכשיו יצאו משם ונתבררו ע״כ צריכים שמירה לבלתי יתערב בהם יניקת החיצונים והוא שלא יתפעל האדם בעצמו בעשותו המצוה להחזיק טובה לעצמו או להיות תפארת וגדלות ממנה או שאר איזה פנייה  ח״ו כי מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב. פי׳ בר לבב שהוא בלי שום תערובת זר ח״ו (ועיין מה שכתוב בד״ה כה תברכו גבי וישמרך וב״ה קול דודי בענין ושמרתם את המצות כו׳ שנאמר בפ׳ בא) (י״ב י״ז). וברבות פרשה עקב נראה דמפרש ושמרתם את המצות היינו כל מצותיו ית׳. ועיין בזוהר חלק ב׳ תרומה (קל״א א׳) בעין ליל שמורים:

ענין לשמור את כל חוקותיו כו׳: 

קיצור.

 הנה כיון שאפילו מעשה המצות צריכים לבחי׳ שמירה א״כ איך וע״י מה יהיה בחי׳ שמירה זו אך הענין כמארז״ל שמור זו משנה וכמ״ש במ״א ע״פ תשמרו להקריב לי. ולכן השמירה הוא על ידי עסק התורה שבעל פה שבה ועל ידה יוכל להיות השמירה (ועמ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ע״ש) והענין דהנה המצות הם בחי׳ לבושים לנפש דהיינו שהוא המשכת בחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וזהו בחי׳ לבוש שהוא המקיף להגוף. אך שמירת הגוף והלבוש הוא על ידי בית וזהו בחי׳ התרוה. 

דאך וכמ״ש בזהר דאורייתא היכלא עילאה דקודשא בריך הוא וגם ארז״ל מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה הרי ד״א של הלכה הם נגד בחי׳ בית המקדש שהוא בחי׳ בית וכמ״ש וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך אל תקרא בניך אלא בוניך כו׳ שישראל הם הבונים את ההיכל והיינו על ידי תורה שבע״פ. ולכך על ידי זה יהיה שמירה לבחי׳ לבושים דמעשה המצות שלא יהיה מהם יניקת החיצונים על ידי שמירה דבחי׳ בית הנ״ל. וביאור הענין הוא כי הנה כל התורה שבעל פה הוא להחמיר חומרות ודקדוקי סופרים שלא לעשות. וכן במצות עשה אם עושה כך כשרה ואם לאו פסולה ואינה מצוה כלל. שזהו יסוד כל התורה שבעל פה להחמיר על דברי תורה שלא לעשות ועל זה ארז״ל ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה כי זהו עיקר הסייג והשמירה לד״ת (ועמ״״ש בד״ה ושמע אביה). כי הוא בחי׳ גבורות עליונות מבחי׳ חכמה עילאה שמהם נעשה בחי׳ החותם והחומה שלא יהיה יניקת החיצונים מהמצוה והרצון עליון. וזהו אני חומה שארז״ל זו תורה ומשמע ביבמות (דס״ב ב׳) דקאי על תשבע״פ שהרי אמרו בלא חומה דכתיב נקבה תסובב גבר והיינו בחי׳ תורה שבע״פ. ועמ״״ש בד״ה וכל בניך בענין אל תקרא בניך אלא בוניך והנה על ידי הדבור בתורה שבע״פ באמרו פטור וחייב טמא וטהור אסור ומותר נעשה בחי׳ ההבדלה וההפרשה שלא יוכלו לקבל היניקה והאחיזה ח״ו וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך אני המשנה המדברת בפיך אלו ואלו דברי אלקים חיים הוא הוא המדבר בפיכם. ולא דברי בית שמאי ובית הלל עצמן. לכך הנה עי״ז נעשו החיצונים רחוקים ולא יהיה להם אחיזה מהאור הנמשך ע״י קיום המצות. וה״ז כדמיון הבית עד״מ שנעשה למחסה ולמסתור מזרם וממטר ולכך ת״ח נק׳ בוניך שהם הבונים את הבית ע״י דיבורם דברי אלקים חיים המדבר בפיהם. אך עכ״ז אם ה׳ לא יבנה בית כו׳ שתחלה צ״ל בבחינת וכל בניך למודי הוי׳ דהיינו להיות ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך רעותא דלבא שיחפוץ באמת לאמתו בעומק הלב גילוי אלקות בחי׳ סוכ״ע רוח אייתי רוח ואמשיך כו׳ ועי״ז יוכל להיות בחינת בוניך משא״כ אם לומד בפ״ע אינו ממשיך כלום. וזהו למען תירא את ה׳ אלקיך כו׳ לשמור כו׳ שכדי שיהיה בחי׳ בית ושמירה ע״י עסק התשבע״פ הוא ע״י למען תירא את הוי׳ כו׳ אבל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. והטעם הוא שהרי עיקר כח השמירה הוא לפי שדבור זה הוא דבר ה׳ המדבר בתוך פיו וכמאמר מתניתין מלכתא כמלך הגוזר שלא יקרב זר כו׳. וכדי שיהיה בחי׳ דבור של האדם כלי לדבר ה׳ הוא ע״י היראה ורעותא דליבא דוקא שחפץ באמת לגילוי זה. וזהו סדר הפסוקים וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ  היינו המשכת גילוי רצה״ע ב״ה בחי׳ סוכ״ע בממכ״ע הנק׳ ארץ ואח״כ למען תירא כו׳ לשמור. ועוד ושמרת לעשות היינו ב׳ שמירות שמירה מבפנים ומבחוץ בחי׳ מזון ובחי׳ בית והיינו ע״י תשב״כ ותשבע״פ ודברת בם כו׳ לשמור ושמרת כו׳:

ואתחנן,  ט׳
הנה להבין ענין המצות שנק׳ מצות המלך ששרשם מבחי׳ מל׳ ואעפ״כ הם ג״כ בחי׳ לבושים ומקיפים צריך להקדים תחלה ענין ההשתלשלות מעילה לעלול וענין בחי׳ יש מאין כ׳ו כי הנה ג״ע הוא בחי׳ מל׳ שג״ע התחתון הוא במל׳ דיצירה וג״ע העליון הוא במל׳ דבריאה וכמ״ש האריז״ל שהוא בבחי׳ בינה שבמל׳ (עיין בע״ח שער מ״ג שער ציור עולמות אבי״ע פ״א ועיין בפ׳ בראשית דכ״ו ע״א גן דא שכינתא תתאה כו׳ ובפ׳ תרומה קס״ו ב׳ ויקהל דר״י ע״ב ובפ׳ פנחס דר״מ ע״ב) כי הנה ענין הג״ע הוא בבחי׳ השגת אלקות יושבין ונהנין מזיו השכינה וזהו מבחי׳ בינה דוקא אך לא מבחי׳ בינה כמו שהוא בבחי׳ האצילות אלא אחר שעוברת דרך המל׳. והטעם הוא כי הנבראים הם בע״ג ומחודשים מאין ליש ממש וא״א להם להכיל בהם אור ההשגה כמו שהוא בבחי׳ אצילות מאחר שאין ערך ביניהם כלל (וכמ״ש במ״א שלכן נק׳ יסוד יתום מאמו דהיינו מ״ש גבי יוסף יפה תואר ויפה מראה ר״ת יתום כי יסוד הוא מקור ההשפעה בבי״ע ואי אפשר להיות בהשפעה זו גילוי בחי׳ בינה ממש כמו שהיא באצילות כמ״ש מזה ע״פ הרע״מ פ׳ כי תשא גבי והדל לא ימעיט כו׳) אם לא ע״י שעוברת ההארה באמצעות בחי׳ המל׳ שהיא הגורמת פעולת שינוי ההשפעה ממהות למהות ממש עד שיהיה בריאה חדשה ממש וכנודע ההפרש שבין בחי׳ ההשתלשלות העולמות באצילות עצמו שהוא רק באופן עילה ועלול העלם וגילוי בלבד כי המדות הגם שהם מתהווים מהשכל ונולדים ממנו כנראה בעליל סיבת שינוי המדות באדם כשהוא קטן מתאוה לדברים קטנים ופחותים וכשהוא גדול אינו מתאוה להם כלל שהוא מסיבת הארת מוחין דגדלות כנ״ל (ועיין בפי׳ המשניות להרמב״ם בסנהדרין משנת כל ישראל יש להם חלק. במ״ש שים דעתך כי נער קטן כו׳) והרי אנו רואים אופן המשכתם מהשכל שהוא רק בבחי׳ עילה ועלול דהיינו בבחי׳ גילוי מהעלם שגם קודם יציאתם בגילוי מהעלם להיות מציאת אהבה ותשוקה או יראה ופחד הם כלולים ונמצאים ממש באותו השכל המוליד וא״כ הוא בבחי׳ יש מיש שהמקבל קרוב בערך להמשפיע. משא״כ אופן התהוות בי״ע מבחי׳ מל׳ דאצילות הוא בריחוק יותר גדול עד שהנבראים אינם ממהות אצילות כלל וזהו שנק׳ מאין המוחלט ליש להיות כי בחי׳ המל׳ נקרא אין שאינה מושגת אצלם כנ״ל וכמו עד״מ ההתפשטות מלך ב״ו על אנשי מדינתו שהוא בבחי׳ ריחוק שהרי מקבלים עול מלכות אף שאינם רואים פניו כלל (ועיין מ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ והים עליהם מלמעלה) וזהו הטעם שהג״ע הוא בבחי׳ מל׳ דייקא דהיינו צמצום האור עד שיהיה מהות חדש ממש בבחי׳ אור של תולדה ונקרא יש מאין עד שיהיה מושג לנשמות ומלאכים דבי״ע והזו ג״כ הטעם שאנו ממשיכים כל האורות לבי״ע ע״י בחי׳ המל׳ דוקא וכמו שאנו אומרים ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם. 

למען תירא את הוי׳ אלקיך. וזהו מ״ש וזאת המצוה כו׳ לעשות בארץ אשר ארץ הוא בחי׳ מלכות דאצילות שכל ההמשכות בבי״ע הוא ע״י המל׳ דוקא ע״כ נאמר לעשות בארץ דוקא והיינו מטעם הנ״ל שא״א להיות גילוי הארה מאור א״ס בבי״ע אם לא ע״י אמצעות בחי׳ המל׳ דוקא שאז יוכל להיות מושג בנבראים ע״י בחי׳ הצמצום דרך המסך. משא״כ מאו״א לז״א ומז״א לא היה מושג בנבראים כלל להיותם בחי׳ אצי׳ שלמעלה מההשגה ואף בהמדות אע״פ שהם בחי׳ ירידת המדרגה לגבי בחי׳  חו״ב מ״מ הם ממהות אחד כו׳ ונק׳ הנצח לכך בשם ענף החכמה כנ״ל וכנודע. אך הכח הזה בבחי׳ מל׳ להעלים האור ולהוות יש מאין הוא מהארת הכתר המאיר בה שהוא מבחי׳ עצמיות אור א״ס ב״ה ונק׳ לכך כתר שהוא מענין כותרת דהיינו בחי׳ מקיף כו׳ והוא המהוה כל העולמות מאין ליש כי גם האצי׳ אינם ערך אליו ומקבלים ג״כ הארה מצומצמת מאד באופן יש מאין וכמ״ש והחכמה מאין תמצא. והנה לפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע״כ הארת הכתר מאיר במל׳ יותר מבכל הע״ס והוא הנותן בה כח ועוז להחיות מאין ליש בבי״ע כנ״ל. ועיין בד״ה איהו וחיוהי ועיין מ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים בענין השמים כסאי וזהו ענין המצות שהם בבחי׳ מל׳ מצות המלך דהיינו רמ״ח מיני המשכות מבחי׳ מל׳ בבי״ע ואעפ״כ שרשם בבחינת כתר תרי״ג ארחין דגלגלתא דהיינו מטעם הנ״ל שהארת הכתר הוא במל׳ דוקא (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ והיה לכם לציצית וע״פ וידבר דעשרת הדברות) וזהו שאמרו שתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן הם בבחי׳ תר״ך עמודי אור דהיינו כמו עמוד שמחבר הגג עם הרצפה שהוא בחיי׳ נעוץ סופן בתחלתן כנ״ל. והנה לפני כל המצות צ״ל לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה והענין כי המשכת אור זה שמהכתר הוא אינו כ״א ע״י בחינת היחודים דוקא יחוד או״א ויחווד זו״נ. והענין כי היחוד הוא מסיבת תוספת ההאארה בהמשפיע עד שיוכל להוריד ממנו הארה למטה כנ״ל וכמארז״ל פחות מבן ט׳ שנה אין ביאתו ביאה שהוא לפי שלא נשלמו בו עדיין בחי׳ המוחין דגדלות ואף שיש בו אז ג״כ כח וחיות ויש לו ג״כ בחי׳ המוחין זהו רק כדי סיפוק לבד לצורך עצמו ודי להפקיע כו׳ אמנם בבוא ההארה יתירה אז יכול להשפיע גם למטה ולהוליד מהות חדש ממש וכך יובן בענין כששיבחו חז״ל את ר״מ שהיה אומר ג׳ מאות משלים ובשלמה כתיב וי דבר שלשת אלפים משל וזהו פלא לכאורה איזה חידוש גדול יש במשלים הלא הם רק מענינים גשמיים שבעוה״ז ויותר יש שבח בידיעת רזין עילאין כנ״ל. אך הענין שהמצאת המשל לנמשל דהיינו שיוכל להוריד חכמתו בלבושים גשמיים זהו ע״י עומק החכמה דייקא שלמעלה מהחכמה שבנמשל ולכן אנו רואים הרבה אנשים חכמים שאע״פ שידע דבר חכמה אעפ״כ לא יוכל להסביר החכמה ההיא ומה גם ע״י משלים כו׳ ואם יאמר משלים יהיו מילין דכדי. והיינו מפני כי לזה צריך עומק החכמה (ועמ״ש מזה בד״ה הנה אברם כו׳ ובד״ה והבדילה הפרוכת ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי גבי פי׳ יפתי הלבושים שממעשה המצות) וזהו ג״כ ענין הנ״ל שלצורך השפעה צ״ל תוספת אור במשפיע (ועמ״ש בביאור דמזוזה מימין גבי והנה שרש גילוי האותיות כו׳ אבל שרשם כו׳ והמשל בזה כח ההולדה כו׳) וכמו״כ כאן שא״א להיות המשכת הכתר במל׳ ע״י המצוה שצריך להיות נמשך דרך או״א וז״א אם לא ע״י תוספת הארה באצילות ואז ממילא היה השפעה למטה והוא הנק׳ בחי׳ יחודים (ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש גבי והנה בזה יובן ענין ברכת המצות כו׳ ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳):

 יובן מ״ש ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה את הוי׳ אלקיך וארז״ל א״ת מה אלא מאה כו׳ פי׳ כי ענין המצות הוא המשכת כתר במל׳ והיינו מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה ולהמשיך אור הכתר במל׳ הנק׳ הוי׳ אלהיך כי בחי׳ אור הכתר כמו שהיא למעלה אינן יכולים לקבלו ובמ״ת שהיה גילוי אור הכתר אנכי פרחה נשמתם אבל מהו שואל מעמך להמשיך אור הכתר במל׳ הנק׳ מה כמ״ש מה רב טובך כו׳ (עיין זח״א בההקדמה ד״ב ור״פ תרומה). וזהו אלא מאה שע״י מאה ברכות ממשיכים מבחי׳ אור הכתר כמ״ש בפ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א). והרב המגיד הקדוש ז״ל היה מרגלא בפומיה תמיד פסוק זה דועתה מה הוי׳ שואל  מעמך כו׳ והיה נותן בו טעם בתוספת ביאור ודקדוק הלשון כ״א ליראה את הוי׳ אלקיך דוקא דהיינו שא״צ לפרש ליראה את הוי׳ אלקיך שהוא המשכת אור א״ס במל׳ הנק׳ אלקים אלא יתפרש כפשוטו שכאו״א ימשיך אור הכתר באלקות השורה בו ממש דהיינו בחי׳ ניצוץ הארת המל׳ שבנפשו שע״י המצוה ששרשה מאור הכתר ימשיך בו הארה משם. 

בועתה וזהו אלקיך דוקא. וז״ש ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל מאדך שהיא בחי׳ רעותא דלבא דהיינו פנימית הלב שלמעלה מהגבלת הכלים דלב והוא ז״א בעתיקא אחיד ותליא עי״ז יתעורר הכתר עליון מקורהמקיפים להיות נמשך ושורה למטה. וזהו כל עיקר ענין המצות כו׳. והנה המצות נקראו לבושים ומקיפים אך התורה היא בחי׳ מזון לכו לחמו בלחמי והענין כי התורה היא בחי׳ חו״ב שהוא תשב״כ שנק׳ ספר דאורייתא מחכמה נפקת ותשבע״פ היא בחי׳ בינה והענין כי התורה שרשה ג״כ מבחי׳ הכתר אלא שהיא בבחי׳ חכמה שבכתר. וכמ״ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל דהיינו בחי׳ קו האמצעי שמבריח מן הקצה העליונה דכתר אל קצה התחתונה בסוף האצילות והוא המזווג ומייחד או״א להמשיך בחי׳ טפת אבא כו׳. והוא בחי׳ התורה והיינו ע״י הארת הכתר כנודע וז״ש החכמה תחיה בעליה פי׳ כי למטה החכמה תחיה ממש את המצות שהרי המצות הם בבחי׳ מל׳ ומקורה ושרשה הוא מאו״א וז״א כי ממל׳ שבחכמה נעשה חכמה שבמל׳ וכן ממל׳ דבחסד כו׳ וכמו התורה שהיא בירור המצות דהיינו הטעם והשכל של אותו המצוה וה״ז חיות המצוה ממש (וכמ״ש מזה בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כו׳) ומ״מ בשרש כל השרש המצות יותר נעלה אף מבחינת החכמה דתורה הרי שרש המצות מכתר שבכתר שהוא למעלה מהחכמה שבכתר. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה וע״פ יביאו לבוש מלכות) וע״כ נקראו המצות בעליה דחכמה רק שאעפ״כ החכמה תחיה בעליה וכידוע שלכך נק׳ התורה מזון לנפש כמ״ש לכו לחמו בלחמי כו׳ להיותם מחיה ממש אבל המצות נק׳ בשם לבושים דהיינו מצד שרשם באור הכתר שהוא בחי׳ מקיפים (ועמ״ש עוד מזה בביאור ע״פ אני לדודי כו׳) אך במקיפין עצמן יש ב׳ בחי׳ ולנגד זה נק׳ המצות לבוש והתורה נק׳ בית אל תקרא בניך אלא בוניך והמל׳ נק׳ ג״כ לבוש ובית וכמאמר ר׳ יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי וכתיב ויבן ה׳ את הצלע לשון בנין. והענין הוא כי ההפרש בין הלבוש לבית הוא כי אף ששניהם הם בחינת שומרים ומגינים על האדם מ״מ יש הפרש גדול ביניהם כי הלבוש הוא בקירוב גדול אל המהתלבש בו וגם שהוא מיוחד למדתו דוקא. משא״כ הבית הוא בריחו הרבה ממנו לפי שהוא בהרחבות והתפשטות יתירה וע״כ אינה מיוחדת לפי מדת הדר בו. וכמ״כ למעלה יש ב׳ מיני מקיפים הא׳ המקיף שבבחי׳ השתלשלות שמבחי׳ פנימי שבעליון נעשה מקיף לתחתון שהוא מיוחד רק לפי ערך הכלי שלגבי מדת אותו הכלי בשיעור קבלתה הוא בחי׳ מקיף משא״כ אם היתה רחבה היה נכנס בבחי׳ פנימיות וכמו שהוא בחי׳ פנימיות בעליון כו׳ והוא הנק׳ בחי׳ לבוש. והב׳ הוא בחי׳ מקיף כל המקיפין דהיינו בחי׳ אור העגול הראשון שהוא מקיף כל העולמות בהשוואה א׳ ולא שהוא מקיף פרטי כי הוא מעצמות אור א״ס השוה ומשוה כו׳ וכוללם כולם כא׳ והוא הנק׳ בשם בית. וז״ש בע״ח דשרש ההיכלות הוא משיורי אור המקיפין כו׳ (ועיין מענין מזון לבוש בית ע״פ מזמור שיר חנכת הבית. ועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ מקיפים בשיר השירים ע״פ כאהלי קדר כיריעות שלמה ובביאור ע״פ הבאים ישרש כו׳ ובביאור ע״פ כי תצא בענין ל׳ מ׳ דצלם) והנה ב׳ מיני מקיפין הללו שניהם באים ומתגלים בבחי׳ מל׳ (ולכן אמר דוד מזמור שיר חנכת הבית עם היות ששלמה בנה הבית והיינו לפי שדוד היה מרכבה לכללות בחי׳ מלכות דאצילות וכמ״ש במ״א) והיינו שמצד מה שהוא בבחי׳ מצות המלך זהו בחי׳  לבוש ושרשו מאור הכתר כנ״ל. אמנם מצד שהוא בחי׳ תשבע״פ נק׳ בית כמו הבית שהוא שומר להאדם ומצילו מן הקור והגשמים או מן החום כמ״כ שמור זו משנה שמור לנוק׳ שהוא בבחי׳ שומר הטוב מהרע ומבררת אותו כמ״ש ותתן טרף לביתה בחכמה יבנה בית חכמות נשים בנתה ביהת עיין ברבות ר״פ שמיני כי בחכמה דייקא אתברירו. אך עכ״ז הוא ע״י כח המקיף עליון דבחי׳ בית ובחי׳ זו בתורה הוא הבל הדבור שמדבר המשנה שהוא בחי׳ מקיף וכמ״ש ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וכמ״ש במ״א ע״פ ביום השע״צ בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכמ״כ ג״כ בבינונים ספ״ה בשם הפע״ח ועמ״ש ג״כ מענין הדב ור בד״ת בד״ה את חקת התורה גבי ושני תולעת. אך להיבן מה שאמרו שמור זו משנה דוקא דהיינו תשבע״פ. והענין כי התורה היא להבדיל בין הטמא לטהור. וארז״ל בת״כ ס״פ שמיני צ״ל בין פרה לחמור והלא כבר הם מפורשים. א״כ למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. בין טמאה לך לטהורה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שעורה עכ״ל והיינו כי מה שמבואר בתשב״כ שהוא אסור או מותר אין זה צריך לפנים ואינו נק׳ הוראה כלל בפ״ק דהוריות (דף ד׳ ע״א) לענין הורו ב״ד משום דזיל קרי בי רב הוא. כי הוראה זהו שייך על דבר שאינו גלוי כ״כ ויש לספק בו ולכן עיקר הוראה זו הוא ע״י תשבע״פ שבה מתברר אף בדברים המסופקים מהו אסור ומהו מותר וההוראה הוא הבירור וזהו דשמור זו משנה. והנה בגשמיות ההבדלה הוא כפשוטו שלא יאכלו האיסור. אך ההבדלה ברוחניות הוא כי ידוע שכל דבר איסו מה שהוא אסור על האדם יש לו שרש ומקור למעלה בקליפות. ולכן ארז״ל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד וע״י זה שאומר הוא אסור ופסול וכיוצא הוא מבטלו ומורידו מגדולתו כי באמת הרע מצד עצמו היה כלא היה רק בבחי׳ חוצפא אם תגביה כנשר כו׳ וע״י המבטשין יפלו ויתפרדו כל פועלי און. והנה ב חינה זו הוא בחי׳ מל׳ מתניתא מלכתא שגוזר כך וכך כו׳. ולכן התשבע״פ בבחי׳ זו שנקראת בית היא בחי׳ שומר להלבושים הנעשים ממעשה המצות והענין כי המצות עמן אף ששרשן בכתר והוא בחי׳ הרצון אשר במצוה אבל גוף הדבר שנעשה בו המצוה הוא מנוגה כמו ציצית מצמר וכיוצא ויש בו טו״ר וצריך בירור והיינו ע״י בחי׳ מל׳ ותתן טרף לביתה כו׳ וגם צריך שמירה והוא בחינת תכלת נהורא תכלא שחפו בו המשכן הוא בחי׳ בית. ועמ״ש סד״ה מה טובו אוהליך יעקב אוהל נק׳ דירת עראי בחי׳ בעלי עסקים שקובעים עתים לתורה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית משכנותיך נק׳ דירת קבע כשעוסק בתורה תמיד ועכ״פ נק׳ התורה דירה ובית שהוא שומר להלבושים ועמ״ש מענין מקיף דתכלת סד״ה ויקח קרח וזהו למען תירא. כי הנה מתחלה נאמר וזאת המצוה כו׳ לעשות בארץ. אבל צ״ל ג״כ למען תירא כ׳ו לשמור. ופי׳ כי לעשות היינו המשכת הכתר ע״י המצות והוא הנק׳ לבוש כנ״ל והדר לשמור כו׳ היינו בחי׳ שמור זו משנה אך אם ה׳ לא יבנה כו׳ וצ״ל למען תירא את ה׳. פי׳ אם ה׳ לא יבנה בית היינו כי אותיות התורה נק׳ בית וכמ״ש דס״ה אחת שאלתי מאת ה׳. שבתי בבית ה׳. וצ״ל בית הוי׳ דוקא דהיינו כמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך וכמ״ש מזה סד״ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר כו׳ וזהו תען לשוני אמרתך וכמ״ש ג״כ סד״ה ששים המה מלכות בענין פי׳ בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו׳ ע״ש ולהיות כן הוא ע״י לעמן תירא את הוי׳ ולא תחללו כו׳ שלא להיות יש ודבר מפסיק כו׳ משא״כ התורה שבלי יראה אינו נק׳ בית ה׳ כ״א נק׳ רק תרעא לדרתא (בפ׳ במה מדליקין דל״א) וזהו כי אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ואין נעשה כלל הבירור וההבדלה באמרו כשר ופסול. וע״כ אמר למען תירא כו׳ לשמור וגם כמ״ש במ״א ע״פ השמים כסאי  כו׳ איזה בית אשר תבנו לי שבחי׳ מקיף עליון דבית הוא הנעשה ע״י כריעות והשתחואות דשמו״ע שהוא בחינת ביטול כו׳ וזהו למען תירא כו׳ לשמור כו׳. וע׳ בפ׳ נח (דף ע״ד א׳) ע״פ והבית בהבנותו ובפ׳ וישלח (דף קע״ב) ועמ״ש בד״ה וכל בניך גבי א״ת בניך אלא בוניך:

ואתחנן,  י׳
וצריך להבין למה הזכיר ב׳ פעמים הוי׳. ועוד להמ הפסיקו אכנה״ג בין אחד לואהבת בבשכמל״ו. וגם צריך להבין פי׳ שמע שהוא לשון אסיפה מלשון וישמע שאול את העם וגם לשון הבנה והנה ואהבת הוא לשון ציווי וגם לשון עתיד פי׳ שאומר הכתוב שכשיעמיק בדעתו ויבין שהוי׳ אחד יבוא לבחי׳ ואהבת לשון עתיד בכל לבבך בשני יצריך. שאפילו היצה״ר הוא נכנע ובטל לגבי אהבת ה׳. 

שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ואהבת כו׳. והנה כל אחד ואחד אומר ב׳ פעמים בכל יום קריאת שמע שחרית וערבית ואעפ״כ אינם מגיעים לבחי׳ ואהבת. אך הענין הוא כי הנה כתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו׳ ובחרת בחיים לאהבה את הוי׳ אלקיך בכל לבבך כי הוא חייך היינו כל אחד ואחד שרוצה לעבוד ה׳ צריך לידע בתחלה הבחירה שלו. ולכן כתיב ובחרת בחיים. וצריך להבין מי הוא שאינו רוצה לבחור בחיים והלא כל או״א אוהב חיים. ואדרבה מי שאוהב חיים הוא אדרבה אוהב את ההיפוך דהיינו תענוגי עוה״ז. ואיך כתיב ובחרת בחיים לאהבה את הוי׳ אלקיך והלא היצה״ר אוהב את החיים. אך צריך לידע מה נק׳ חיים הנה כתיב ויאמר אלהים יהי רקיע וכו׳ ויהי מבדיל כו׳ ויעש אלקים את הרקיע ויבדל במין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. וצריך להבין למה שינה במאמר זה יותר מבשאר מאמרים שנאמר ענין הבדלת הרקיע שני פעמים ויהי מבדיל ויבדל. אך הנה מבשרי אחזה אלוה למשל כל החיות שבאדם נמשך מהלב דהיינו עד״מ התהוות הקול והדבור הוא שנמשך מהלב להריאה ומהריאה לקנה וזהו קול ודבור שיוצא מהם וגם אפילו המוח מקבל חיות מן הלב שעולה מן הלב למוח לחשוב ולהרהר והנה זהו בחי׳ המשכת חיות רוחני מהלב שיומשך מזה הדבור והמחשבה וכן נמשך כ״כ מהלב חיות גשמי לכל האברים והוא דם הנמשך מהלב לכל האברים ומזה נעשה גידול הבשר ודם זה נעשה מהמאכל שמתברר בקיבה וכבד והמובחר עולה ללב והפסולת יוצא דרך בני מעיים לחוץ. וכל זה הוא מתחלק על ידי הפרסא שמפסקת דהיינו חצר הכבד שהוא המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון. כך ממש בנמשל כביכול הנה כתיב צור לבבי שכללות החיות נמשך ממנו ית׳ כדכתיב ואתה מחיה את כולם והנה יש גם כן ב׳ בחי׳ השפעות. הא׳ הוא הנקרא בחי׳ מים עליונים הוא תענוג עליון אז תתענג על ה׳. והב׳ הוא מים תחתונים הם הפסולת תענוגי עוה״ז שנמשכים ע״י הפרסא ורקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים וזהו ובחרת בחיים העליונים שהוא בחי׳ עץ החיים ותענוג עליון ולמאוס בתענוגים גשמיים שמבחי׳ מים תחתונים עה״ד טו״ר. אך איך יוכל להגיע לבחי׳ זו הוא ע״י ק״ש שחרית וערבית שמע הוא שם ע׳ רבתי. ע׳ הוא ז׳ מדות לך הוי׳ הגדולה והגבורה כו׳ ז׳ מדות כל אחד כלול מעשר ושם הוא אותיות מהמדות [כמ״ש בד״ה השמים כסאי] שהוא הארה הנמשך ומתפשט להוות יש מאין דהיינו ששמו ית׳ מחיה בעצמו דהא כי נשגב שמו לבדו כתיב ששמו הוא נשגב הודו על ארץ ושמים שאפי׳ על ארץ ושמים אינו אלא הודו זיו הארה מהאותיות והוא בחי׳ בדבר ה׳ שמים נעשו שיש בו התחלקות הזמן. דהיינו ביום א׳ יהי אור. ביום ב׳ יהי רקיע ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. והענין הוא כך שבכל יום ויום מתגלה דבר יום  ביומו היינו בחי׳ האותיות והדבור הנמשך מבחי׳ המדה שביום ההוא דהיינו ביום א׳ נמשך אותיות יהי אור מבחי׳ מדת החסד. ביום ב׳ יהי רקיע וכו׳. ויום שבת הוא חוזר למקורר כמו שהיה כמשל אדם שהוא מחשב או מדבר וכשיכיל מדבורו או ממחשבתו חוזר למקורו הראשון. כך כביכול אצלו יתברך נק׳ שבת להוי׳ אלקיך. ופי׳ ישראל הוא ישראל עלה במחשבה וכשמתבונן שהוי׳ אלקינו שם הוי׳ הוא בחי׳ צמצום והתפשטות והמשכה והוא להיות אלקינו בחי׳ מחשבה עילאה להיות התהוות נש״י שנתהוו מבחי׳ מחשבה עילאה שהוא גבוה יותר מבחי׳ הוי׳ אחד שהוא צמצום והתפשטות והמשכה להיות בחי׳ דבור שמזה שרש התהוות ז׳ רקיעים והארץ וד׳ רוחות העולם הנרמזים בחי״ת ד׳ דאחד. וכנ״ל במשל מהלב נמשך חיות לדבור וגם למוח לחשוב ולהרהר והרי המשכה לבחי׳ מחשבה הוא גבוה יותר כו׳ וזהו שנאמר ב׳ שמות הוי׳ וכך יובן ג״כ למעלה שפי׳ הויה אלקינו היינו נש״י עלו במחשבה האו גבוה יותר מבחי׳ ההמשכה דבחי׳ דבור ואפילו מבחי׳ מלאכים וברוח פיו כל צבאם כו׳ והענין שבחי׳ הוי׳ אחד אין נופן לשון אחד כ״א בהשתלשלות בחי׳ שמים וארץ כו׳ שהם בחי׳ ששה קצוות רוחניים וגשמיים כו׳ והוא ית׳ אחד בהם לפי שהם בטלים אליו ית׳ [וכמ״ש בפרשה בהעלותך וע״פ וארא] אבל בחי׳ הויה אלקינו הוא המשכה מבחי׳ יחיד שהוא ית׳ יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא וכמאמר זרע יצחק יחידו שהוא בחי׳ חיי החיים שלמעלה אפילו מבחי׳ חיים הרוחניים שהוא בחי׳ ואתה מחיה את כולם בחי׳ ואתה אותיות הדבור מא׳ עד ת׳ וה׳ מוצאות הפה. וזהו מכלכל חיים. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך שהוא ית׳ יחיד ומיוחד וחי העולמים אינו אלא מבחי׳ מלך כו׳ וזהו כי עמך מקור חיים. וכשמתבונן בזה שהוי׳ אלקינו בחי׳ יחיד ממש וכמ״ש אחת היא יונתי אחת היא היינו מה שהנשמה נק׳ יחידה ע״ש שמקבלת מבחי׳ יחיד. וע״י התבוננות זו ממילא יבא לבחי׳ ואהבת את הויה אלקיך ממש בכל לבבך בבחי׳ יחידה שבנפש שבכל ניצוץ האדם כביכול ישראל עלה במחשבה. וע״ז אמר משה רבינו עליו השלום ונשב בגיא מול בית פעור כשהזהיר על משנה תורה אמר שיהיה מול בית פעור ופעור הוא שם ע״ז שרצו להמשיך החיות מלמעלה למים התחתונים שהוא תענוגי עוה״ז וכענין בן סורר זולל וסובא שבתורה פ׳ כי תצא לכן היו מתריזין עצמן להמשיך הפסולת כו׳ וכמ״ש בע״ח של״א פ״ה ולכן הזהיר ונשב בגיא מול בית פעור כי גיא היינו בחי׳ שפלות והכנעה וביטול אליו ית׳ שהוא מול והיפך בית פעור כיכ כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי׳ אלקיך שנעשה מהם כלא היו אבל ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כו׳ ופי׳ ונשב בגיא י״ל שזהו ענין ק״ש שהיא מיושב וק,ש הוא להיות בחי׳ ביטול למס״נ באחד. והנה קודם החורבן בית ראשון שהיו נשמות גבוהות היו יכולים להגיע לואהבת ע״י התבוננות לבד שמע ישראל כו׳ ואהבת. אבל אחר החורבן אינו יכול להגיע לואהבת אלא על ידי בשכמל״ו שהוא קבלת עול מ״ש. ובזה מתורץ הקושיא דלעיל להמ אין כל אחד מגיע לבחי׳ ואהבת כי כדי להגיע עכשיו לבחי׳ ואהבת צ״ל ע״י קבלת עול מלכות שמים שזהו ענין בשכמל״ו שהצריכו לומר קודם ואהבת והיינו ענין לאכפיא ס״א דהיינו בטל רצונך ביטול הרצון גשמי הוא בחי׳ עבודה וקבלת עו״מ ית׳ דאין מלך בלא עם לשון עוממות שהוא יש ודבר ואעפ״כ מבטל רצונו מכל וכל וכל דבר שאינו בביטול הרצון אינו נק׳ עבודה כלל (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל. וע״פ כי עמך מקור חיים) וביטול רצון היינו כפשוטו לעשות הפך מה שהלב חומד הן בבחי׳ סור מרע הן בבחי׳ ועשה טוב בסור מרע הוא קדש א״ע במותר לך והוא בחי׳ נדר ואיש כי ידור נדר לה׳ נדרים סייג לפרישות מביא לידי קדושה הוא בחי׳  אה״ר בכל לבבך (ועמ״ש ע״פ ראשי המטות כו׳) ופעמים נאמר נקיות מביא לידי פרישות והיינו שקודם החורבן השיגו בחי׳ נדר (עיין ברע״מ ס״פ יתרו) (דצ״א ע״ב) נדר איהו לעילא ואינון חיי כו׳ וע׳ מש״ל בפי׳ חיים אבל כהיום אנו אומרים בלא נדר. ובבחי׳ ועשה טוב ההיפוך הוא היינו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד שהפעם האחד שהוא יותר מרגילותו חשוב ממאה אשר הוא רגילותו וכן בצדקה שהפרוטה שהוא נותן יותר מרגילותו חשוב ביותר מן הרגילות וזהו קבלת עומ״ש ועי״ז יכול לבוא לבחי׳ ואהבת ובכל מאדך כי הנה כתיב אור זרוע לצדיק וזרעתיה לי בארץ (ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה) וזהו כלל שלא יוכל להש תנות מיש ליש אחר אלא בביטול מהותו כמשל הזריעה שזורעין גרעין אחד אינו צומח עד שנרקב וכשנרקב צומחים ממנו כמה שבלים. כך הוא ממש בנמשל כשמבטל רצונו ואתכפיא סט״א אזי יוכל לבוא לבחי׳ ואהבת בכל מאדך בחי׳ אהבה גדולה שאינה יכולה להתקבל בכלי שבחי׳ בכל נפשך הוא בחי׳ אהבה שנתקבל במוח שהוא בחי׳ כלי אבל בחי׳ ובכל מאדך לא היה בשום כלי אלא הכלי שלה הוא מל׳ פה ותושבע״פ קרינן לה ונקרא מצות המלך אסור ומותר טמא וטהור כשר ופסול ומתניתא וכו׳. וזהו כן יעמוד זרעכם ושמכם זרעכם הוא בחי׳ אור זרוע אשריכם זורעי כו׳ ושמכם בחי׳ ויעש דוד שם קבלת עול מלכות שמים שהוא בחי׳ הביטול רקיבת הגרעין שעי״ז יוכל להיות הצמיחה (והנה עי״ז נקרא כנס״י בחי׳ תמתי שממשיכים שגם למטה יהיה הגילוי כמו למעלה. וזהו שכתוב לע״ל ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים שהוא בחי׳ מים תחתונים שלא יהיו עוד בבחי׳ ומשם יפרד כו׳ וכמ״ש במ״א ע״פ ששים המה מלכות כו׳ והיינו ע״י בחי׳ עומ״ש ובכל מאדך שהוא בחי׳ באר מים חיים שנעשים המים בחי׳ מים חיים ע״י עברם דרך הארץ כו׳ וכמ״ש פ׳ חקת ע״פ עלי באר כו׳ ועי״ז נמשך בחי׳ ומעין יצא כו׳ והשקה כו׳) ועיין מענין פסוק שמע ישראל ברבות ס״פ ואתחנן ויחי פצ״ח ויקרא ס״פ ד׳. בשה״ש פסוק ועלי תשוקתו באיכה ס״פ נשקד עול. ושם גבי מעשה במרים בפסוק על כן אוחיל לו. ובפסוק חלקי ה׳. בקהלת בפסוק יש אחד. ובפסוק מרוע אחד. באסתר בפסוק ישנו עם אחד. וזהו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ומבואר לעיל דבחי׳ חיים זהו מה שלמעלה מהפרסא ומות נקרא הפסולת שנתברר מתחת הפרסא. אך הנה הרע הוא מר ממות דהיינו ענין פעור שהיו עושין מהפסולת יש גמור ה״ז רע יותר מעצם הפסולת מצד עצמו. והנה עד״ז בחי׳ הטוב הוא למעלה מבחי׳ החיים וכמארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב וכתיב כי טוב חסדך מחיים כי חיות כל העולמות הוא רק מב׳ אותיות בי״ה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב כו׳ והם כלא חשובים לגבי מהותו ועצמותו יטת׳ וגם כמ״ש והחכמה תחיה והוא ית׳ למעלה מעלה מחכמה חי ואל בחיים כו׳ וכתיב כי עמך מקור חיים שאפילו בחי׳ מקור החיים הוא רק עמך טפל ובטל לך כו׳. ועמ״ש בפי׳ ובטובו מחדש בד״ה שחורה אני. וזהו ענין הבדלת הרקיע שנאמר שני פעמים והמשכה זו הוא ע״י בכל מאדך כו׳:

ואתחנן,  י״א
וגם ביאור פ׳ ראשונה בכללה. הנה איתא בת״ז אנת הוא חד ולא בחושבן כו׳. וביאור הדבר כי הנה כל ההשתלשלות מעילה לעילה בכל עולם ועולם הם עשר ספירות וכן בנפש האלקית יש ע״ס וכן בנפש החיונית וראשיתן החכמה כו׳ והנה יש בחי׳ שהיא למעלה מן החכמה והוא בחי׳ הרצון העליון כי אית רצון  ואית רצון אית רצון שהוא למטה מן החכמה והדעת והוא רצון שבמדות שנלקח מטו״ד כמו עד״מ בגשמיות בנפש המשכלת ענינים הצריכים לגופו איך שטוב לפניו מו״מ זה שיש בו ריוח וע״כ נפשו חושק ומתאוה ורוצה לעשות כן ואית רצון שהוא למעלה מן הטעם והדעת שלפעמים אדם רוצה בדבר שפילו יבואו כל אדם ויראו לו בשכלם ותבונתם שאין לעשות כן אעפ״כ לא יאבה ולא ישמע להם מפני עקשותו בדבר והוא הרצון שלמעלה מן הדעת שאין הדעת פועל בו שום פעולה. 

ענין ק״ש אחד ואהבת כו׳. וכן באלקות הוא ע״ד מארז״ל שתוק כך עלה במחשבה כי אין טעם לרצון ואע״פ שבוודאי יש טעם לדבר אך הטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכים ולכן אמר להם שתוק כו׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה) והנה מחכמה ולמטה נק׳ בחי׳ השתלשלות כי כל השתלשלות הוא להיות בחי׳ גילוי וגילוי הראשון נק׳ אצילות מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משהלפי שמשה היה במעלה עליונה וגבוה מאד נעלה הי׳ עליו למשא הנהגת בני ישראל בגשמיות לתת להם בשר כו׳. וזהו שאמר מאין לי בשר (עמ״ש בד״ה בהעלותך שלך גדול כו׳) ולכך אמר לו הקב״ה שיאסוף שבעים איש הזקנים ואצלתי מן הרוח כו׳ כלומר שירד ונשתלשל עד מעלת ע׳ זקנים שהם הסנהדרין שהיו למטה ממנו במדרגה ועי״ז ונשאו אתך במשא העם שאצילות זו היא ירידה והשתלשלות ממדרגה למדרגה כדי שישאו במשא העם וכך לגבי אור א״ס ב״ה דלית מחשבה תפיסא ביה לא היו העולמות יכולים לקבל זיו והארה ממנו ית׳ ולהיות התהוות העולמות כלל אם לא ע״י ירידת והתשלשלות האצילותצ וכמ״ש בד״ה כי אברהם לא ידענו שע״ס דאצילות הם ממוצעים בין בחי׳ המאציל א״ס ב״ה לבחינת נבראים בי״ע. והשתלשלות זו מלשון שלשלת כמו שלשלת האחוזה טבעת בטבעת עד שנעשית ארוכה כך להיות גילוי והתהוות העולמות הוא ע״י שלשלת הארה והארה דהארה כו׳ משכל למדות וממדות למחשבה דו״מ כו׳ גם כי לא מחשבותי מחשבותיכם שאין זה מהות המחשבה כלל שהרי ממחשבה ודיבור גשמי א״א להיות שום התהוות משא״כ בדבר ה׳ שמים נעשו ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור כי הוא אמר ויהי רק כ״ז נק׳ בשם שכל ומחשבה כו׳ עד״מ כמו בגשמיות שהדבור מורג לזולתו משא״כ המח שבה כך החיות הנמשך להחיות עלמין דאתגליין להיות בגילוי בפו״מ כמו הנביאים ששמעו קול ה׳ בגילוי ממש כמ״ש במשה וישמע את הקול כו׳ וכמו התהוות העולמות בע״מ יהי אור ויהי אור שנתהווה אור גשמי בפו״מ הרי החיות הנמשך לגילוי זה נק׳ בשם דבור שהוא מורגש לזולתו משא״כ עלמין סתימין כו׳. וזהו הללוהו כרוב גודלו ולא כתיב כגודל גודלו שגודל גודלו היה משמע גדולת בחי׳ התפשטות של מדת הגדולה שהיא החסד שכח ההתפשטות של החסד הוא גדול מאד אבל כרוב גודלו פי׳ שכמה מיני ריבוי התחלקות בבחי׳ גדולת ההתפשטות של החסד בכמה מיני עולמות ומדרגות רבות עד לאין קץ כי התפשטות החסד דעשי׳ הוא עד״מ מן הארץ לרקיע ת״ק שנה ומרקיע לרקיע כו׳ זו היא התפשטות גדולה ויש התפשטות לענין השגה כמו השגת משרבע״ה אדון הנביאים שהיתה התפשטות השגתו לאין קץ וכיוצא בזה יש מדרגות רבות מעולם ועד עולם מריש כל דרגין כו׳ ועיין בר״ח שער היראה פ״א:

 השתלשלות זו היא באצילות וממנה ולמטה שהוא להיות חכמה שכל ומדות ומחשבה כ׳ו שהמדות נשתלשלו מהשכל והמחשבה מהמדות כו׳ אבל במאציל עצמו ב״ה אין ערוך אליו ית׳ ולשון ערך הכתוב בתורה בערכין שמעריכין כסף ערכו במספר שניו וכן ערך במספר נק׳ כערך שנים אל ארבעה כך ערך ארבעה אל שמונה שהוא חציו וכיוצא בזה וכן בכל סדר ההשתלשלות יש ערך מאחד אל חבירו שהרי נשתלשלו זה מזה מדות משכל ומחשבה ממדות כו׳ וכן גשמיות  לגבי רוחניות יש ערך שהרי הרוחניות מתלבשת בגשמיות כח השכל במוח וכח הראיה בעין כו׳ והרי יש ביניהם איזה קישור וחיבור ע״י אידים כמבואר בחכמת הניתוח שבתלת חללי גלגלתא תלת מוחין אם יש איזה חסרון באיזה מוח גשמי כמו מוח הזכרון יהי׳ שכחן כו׳. 

בוהנה וכן השכל מתלבש אפי׳ במעשה גשמיות כמו מעשה הכתב שכותבין על הספר בדיו דברי שכל עמוק אבל במאציל עליון ב״ה לא שייך כל בחי׳ אלו שאינו בבחי׳ השתלשלות ולא בבחי׳ התלבשות כלל אלא נק׳ סוכ״ע שמעלה ומטה שוין אצלו שאינו נתפס ומלובש בגדר עלמין כלל כי אני ה׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא כו׳ ואם היה איזה תפיסא והתלבשות ממהו״ע ית׳ בהעולמות היה שינוי ח״ו שהרי קודם שנברא לא היתה תפיסא והתלבשות ואחר שיכלו ימות עולם ג״כ לא יהיה כו׳ אלא שגם עתה אינו בהתלבשות אלא שהחיות הנמשך בתוך עלמין להחיותם הוא בבחי׳ שם בלבד ממדת מלכותו ית׳ כמשל המלך שאע״פ שהוא מרחוק שמו נק׳ על מקומות ממשלתו שהם תחת רשותו ושמו נק׳ עליהם שהם שלו וזהו חד ולא בחושבן כלומר שאינו בבחי׳ ערך כי אינו בגדר ההשתלשלות כלל וכשישים האדם אל לבו בחי׳ אחד זה בק״ש אזי יהיה ואהבת בכל לבבך בבחי׳ יחידה שבנפש שהוא כל לבבך שבנפש יש נרנח״י והוא עד״מ כמו שרואים שכחות הנפש מתפשטות מדרגות רבות ומתפעלות מהתפשטות שלה אבל אין ההתפעלות שוה שהרי כשמספרים לפני האדם סיפורי מעשיות ממלחמות מתפעלת הנפש קצת שיש לה נחת מן הסיפורים ההם אבל לא מתכליתם שאינו נוגע לה אם המעשה כך או כך אבל בדבר הנוגע לה מתפעלת יותר מדבר והיפוכו ויש בדבר הנוגע לאדם מדרגות רבות עד שיש דבר שנוגע עד מיצוי הנפש ממש בתכלית נקודת הלב שאליו הוא נושא את נפשו ממש וזהו בחי׳ יחידה שבנפש השכלית והחיונית וכן בנפש האלקית מקור נשמות ישראל היא כנ״י נק׳ בשם לבי נקודת הלב בחי׳ יחידה שמקבלת בחי׳ אחד שהוא בחי׳ הרצון שלמעלה מן הטעם ודעת והיינו לפי שיתבונן איך שהוא ית׳ אחד חד ולא בחושבן וההשתלשלות היא ירידה גדולה ועצומה מא ור פניו ית׳ בבחי׳ שם בלבד יהללו את שם הוי׳ כי נשגב שמו לבדו רק הודו כו׳ וכמה מיני ריבוי רבבות מדרגות צמצומים רבים ועצומים לאין קץ עד שנתהווה הויות העוה״ז הגשמי יהי אור גשמי ועל קוטב זה הולך וסובב כל דבר בע״ח מראשיתו ועד סופו שתחלת דבריו ביאור צמצום א״ס וסוף דבריו בדף האחרון בריאת שמים וארץ ומתחלת הצמצום עד שנעשה שמים וארץ הוא כל ההשתלשלות שבע״ח. ועד״ז תקנו חז״ל סדר פסוד״ז וברכת יוצר להאריך באחד שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו היא מדת האהבה שנק׳ יום כמ״ש יומם יצוה ה׳ חסדו שע״י שמאריך להתבונן באחד תגדל ותתרבה מדת האהבה אליו ית׳ ובפסוד״ז מבואר איך שיהללו את שם ה׳ כו׳ והללוהו בגבורותיו הללוהו כרוב גודלו שכרוב גודלו הוא רבוי התחלקות מדת הגדולה בכמה מיני מדרגות בכל עולם ועולם נמשך ע״י גבורותיו הן הן הצמצומים רבים והעצומים ועי״ז ישוב לאהבת ה׳ אור א״ס ב״ה להבטל ולהכלל אליו ית׳ כי תקטן מאד בעיניו אהבת עוה״ז וכחותיו הגשמיות שהם ירדו ונשתלשלו מעולם ועד עולם בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בכמה מיני צמצומים רבים ושונים:

 שהתנאים ואמוראים לא היו מאריכין כ״כ בתפלה ובפרט בפסוד״ז (ועמ״ש מזה בד״ה ויעש משה נחש נחושת) רק היינו לפי שהיו גבוהים מאד במעלה כמאמר רשב״י בחד קטירא אתקטרנא כו׳ שהיה נתפס אחד אמת בלבבם בהתבוננות מועטת בפעם אחת והיתה יתד תקועה בלבבם בל תמוט עולם ועד (ע׳ זח״ג קכ״ח א׳ מענין יתד במקום נאמן וברבות תצוה ר״פ ל״ז וכתיב אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח) (בישעיה ל״ג) והוא בחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין  ועמ״ש סד״ה שובה ישראל עד ועמ״ש מזה בד״ה תחת אשר לא עבדת משא״כ אנחנו מגושמים ורחוקים מרוחניות שצריך להאריך עד שיותפס בשכלנו ולבנו ענין הרוחניות ואיך שהגשמיות היא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכמשל התינוק שצריך להסביר לו ההלכה באריכות הדברים ובמשלים ומליצות שונות לקרב אל שכל הקטן לפי קטנו וריחוקו משכל הגמרא ומידיעת עניני טיב העולם במה שההלכה עסוקה. לכך תקנו לנו פסוד״ז ושתים לפניה כו׳ שעי״ז מקיים ואהבת את ה׳ אלקיך להיות הוי׳ אלקיך ממש שורה ומתגלה בך והיינו ע״י התבוננות שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ היה הוה ויהיה. אלקינו אלוה שלנו שאנחנו בטלים אליו בביטול ויחוד אמיתי כמ״ש בנים אתם לה׳ אלקיכם ברא כרעא דאבוה כמכו הרגל שבטל לגבי הראש ואפילו אם הראש רוצה להכאיב את הרגל ולהדאיבו לתשובה או לרפואה כגון אם הזיק את הרגל בקרירות שהרפואה היא לשפשפו בשלג ואם נכוה הרפואה היא לחממו ביותר במרחץ שהרפואה היא כואבת ביותר בשעת מעשה מאד ואין הרגל מרגיש את הרפואה כ״א הראש ואעפ״כ אין הרגל מונע מפני ביטולו להראש באחדות וע״ז יפול שם אלקינו אלוה שלנו שבאדם אחד יכול לומר על כל האברים שהם שלו דהיינו שהראש הוא של הרגל או שהרגל הוא של הראש. משא״כ על אחד אחר נפרד אינו יכול לומר שהוא שלו ממש כך נק׳ בכל התורה כולה אני ה׳ אלקיכם אלוה שלכם ממש כי חלק ה׳ ממש עמו אלא שירדה ונשתלשלה בהשתלשלות המדרגות מאיגרא רמה כו׳ ולפיכך ואהבת את הוי׳ שיהיה אלקיך ממש ואל יאמר האדם שהוא רחוק מזה כי ע״ז מסיים בסוף ק״ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהיתה ערות הארץ ונדבקנו בנו״ן שערי טומאה והקב״ה הוציאנו משם ובחמשים יום קבלו את התורה ונתעלו בעילוי רב מאד עד שהיה להיות לכם לאלקים גילוי השכינה במ״ת לפיכך גם עכשיו אני ה׳ אלקיכם ותכלית הירידה היא להיות המשכות אלקות בתורה ומצות. מצות הם רמ״ח אברין דמלכא כמו אברים שבהם מלובש כחות הנפש בעין כח הראיה כו׳ וע״י שמושך העין מושך כח הראיה שבנפ ש שנתלבשה שם כך המצות הן המשכות אור א״ס ברוך הוא המלובש בהם שע״י הטלית ממשיך כך כו׳ אך ההמשכה הוא על ידי ואהבת כי רוח אייתי רוח כו׳ אם ישים אליו לבו כו׳ (כמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י ובד״ה מנורת זהב בענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצות) ודרך כלל המצות הם בחי׳ אהבה וחסד ה׳ חסדים ה״פ אור ה״פ מים שנאמרו ר״פ בראשית (כי מים היינו בחי׳ מעשה המצות שהם ה׳ חסדים כמיא דאשקי לאילנא מים יורדים מגבוה לנמוך וכמ״ש בד״ה והיה מספר בני ישראל. אך פנימיותם הוא ה״פ אור היינו בחי׳ אהבה שהוא פנימיות של החסד). והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ זו תשב״כ מקרא מלשון והיה לך למקרא העדה שנאמר גבי חצוצרות שהוא לשון קריאה ואסיפה כך כל התורה שמותיו של הקב״ה וע״י זה קורא וממשיך אור א״ס מלמעלה למטה. ושנתתם לבניך זו תשבע״פ שהוא ממטה למעלה שעיקרה היא ההשגה ואינו חילוק בין לשון המשנה או לשון התוספתא וירושלמי ולשון הב״י הכל נק׳ תשבע״פ וע״י ההשגה הוא המעלה מלמטה למעלה כו׳ (וזהו ושמתי כדכד שמשותיך ב״פ כד הא׳ ותמלא כדה כ״ד ספרין דאורייתא מלמעלה למטה ופירושן בתשבע״פ הוא בחי׳ מלמטה למעלה וכמ״ש במ״א) וקשרתם זו מעשה המצות כי הוקשה כל התורה לתפילין כשם שתפילין הוא ענין המשכת יחודו ית׳ שיתגלה בגשמיות כמו שכותבין הפרשה של אחד בקלף ובדיו להיות כתוב בתפילין בגשמיות ולהניח על היד ובין עיניו בגשמיוחת. כך כל המצות הם המשכת יחודו ית׳ שיהא אחדותו ית׳ שורה ומתגלה בגשמיות המצות כמו בטלית כו׳: 

גואמת

ואתחנן,  י״ב

  הנה מואהבת עד ובשעריך מ״ב תיבין ופ׳ שניה שם ע״ב ועיין בזח״ב תרומה (קל״ב ב׳) ובפרדס (שכ״א פ״ו ופרק י״ב). והנה נודע כי שם מ״ב הוא בגבורה ושם ע״ב בחסד והלא כאן נהפוך הוא. כי פ׳ ראשונה דק״ש היא בחי׳ חסד ואהבת ופ׳ שניה השמרו לכם כו׳ בגבורה. וכמבואר מענין סדר הפרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע שהם חו״ב חו״ג קדש בחכמה כו׳. אך הענין דאיתא בזהר על האורות דאחליפו דוכתייהו ואכלילו שמאלא בימינא. ואהבת את הוי׳ אלקיך כו׳. והביאור הוא שנתחלפו האורות בבבחי׳ כליהם שאור החסד שורה בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלכי החסד [עיין מזה בהרמ״ז פ׳ צו בדף כ״ז וכנזכר מזה בביאור ע״פ לבבתני] והכי נמי בב׳ פרשיות אלו דפ׳ ראשונה היא בבחי׳ חסד בבחי׳ כלים ואהבת בחי׳ כלי החסד ושם מ״ב בגבורה הוא אור הגבורה השורה בכלי החסד ופ׳ שניה שם ע״ב אור החסד בכלי הגבורה. ולהבין ביאור זה יש לבאר תחלה ענין יחו״ע ויחו״ת שבשמע ישראל ובשכמל״ו דהנה בתיבות הוי׳ אלקינו שבפסוק ראשון דק״ש פי׳ האריז״ל שזהו ענין המשכת האור בחו״ב דאצי׳ ונק׳ יחוד או״א. ופי׳ כי הנה ההשתלשלות וההתהוות מאין ליש צ״ל תמיד כמ״ש בח״ק ולא מאין ליש גשמי בלבד כמו ז׳ רקיעים וארץ כו׳ שצ״ל מתחדשים בכל שעה ורגע מאין ליש שלו הי׳ נפסק המשכת החיות בהם היו חוזרים לאין ואפס ממש כמו קודם שי״ב וכמ״ש באריכות בסש״ב חלק ב׳. אלא כמו כן ממש גם בעולמות העליונים ואפילו להיות בחי׳ חו״ב כמ״ש והחכמה מאין תמצא וממנה נמשך בבינה שנק׳ בחי׳ יש להנחיל אוהבי יש. וזהו ענין ונהר יוצא מעדן יוצא ל׳ תמידית ההמשכה מאין ליש תרין ריעין דלא מתפרשין. וזהו אשר ברא אלקים לעשות דפי׳ אשר ברא זהו יש מאין רוחני בחי׳ והחכמה מאין תמצא ומזה נמשך אח״כ לעשות הוא בחי׳ מאין ליש גשמי ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו. וכנודע שעצמות אור א״ס ב״ה מרומם ונשגב למעלה מעלה מגדר ובחי׳ חכמה עילאה שהחכמה עילאה אין ערוך אליו כלל ואנת הוא חד ולא בחושבן פי׳ שאין ערוך כו׳ וכמשנ״ת לעיל בד״ה ענין ק״ש. ולאו מכל אלין מדות איהו כלל אלא לאחזאה כו׳ ולכן להיות אנת חכים פי׳ אנת בחי׳ חד ולא בחושבן נמשך ומתלבש בבחי׳ חכמה עילאה זהו השפלה וירידה וזהו ענותנותו ולכן צריך להיות אתערותא דלתתא לעורר ירידה והמשכה זו כי תחילת בריאת העולם בריש הורמנא כו׳ היה מאליו וממילא כד סליק ברעותי׳ כו׳ כי חפץ חסד הוא אבל עכשיו תלוי בהעלאת מ״נ כו׳ והעלאת מ״נ זו היא בק״ש שאזי אנו ממשיכים ההתהוות מאין ליש הוי׳ אלקינו כו׳ פי׳ אלקינו מה שאנו משיגים ויש יכולת בשכלינו להיות תפיסה והשגה כו׳ הוא מבחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול כו׳ שמאין תמצא שלא כדרך וסדר בחי׳ ההשתלשלות שהוא יש מיש משא״כ חכמה לגבי בחי׳ כתר כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא ובביאור ע״פ מי מנה כו׳] ובחי׳ חכמה זו היא בחי׳ הוי׳ המהוה להיות בחי׳ אלקינו מאין ליש כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך וביאור ע״פ יונתי מענין המשכה זו שבק״ש שהוא המשכת אור חדש כו׳ ע״ש) ולכן מקדימין לומר שמע ישראל היא ההעלאת מ״נ ממטה למעלה כשי להמשיך התגלות אור א״ס ב״ה באו,א שזהו מ״ש אח״כ הוי׳ אלקינו כנ״ל. והיינו כי שמע שם ע׳ עי״ן רבתי הוא מקור המדות דהיינו כשהמדות הם בשכל (וז׳ מדות כל א׳ כלולה מיו״ד הרי ע׳) שאז הן בבחי׳ גדלות. משא״כ כשנעשות מדות גמורות אחר שנמשכו ללב להיות התפעלות האהבה גמורה ויראה גמורה הן בבחי׳ קטנות ואין להן ערוך לכשהם בשכל שאז האהוי״ר הם גדולים ביתר שאת כו׳ ולכן נק׳ המדות בשם ז״א שנתקטנו ונעשו זעיר לשון מועט. ועמ״ש בד״ה את קרבני לחמי בענין עצמות גידין ובשר ומ״ש בפ׳ הבררה ע״פ ואתה  מרבבות קדש ועיין בזהר רפ ויקרא ובפ׳ תרומה (דקל״ב) מענין אתוון רברבין ואתוון זעירין ועמ״ש ע״פ ויקרא אל משה בענין אלף זעירא ואלף רברבא. והעלאת מ״ן למקור המדות הוא ע״י בחי׳ שם דהיינו רפ״ח ניצוצין עם שם ב״ן בגימט׳ שם כי שם ב״ן הוא המעלה בחי׳ רפ״ח ניצוצין שנפלו בשבה״כ להחיות כל עניני׳ גשמיים שכל חיותם הוא מרפ״ח ניצוצין ורפ״ח ניצוצין הללו שהן החיות שבכל ענינים הגשמיים עולה ע״י שם ב״ן מל׳ המברר כו׳ לבחי׳ ע׳ רבתי מקורות המדות שמהם המשכת הרפ״ח ניצוצין הנ״ל. וזהו שם ע׳ ועוד יש טעם על שנקרא שם ע׳ לשון שם ממש והיינו גם מצד שרש שרשן של הרפ״ח ניצוצין ודשם ב״ן דתיקון שהוא הכל רק מבחינת שמו ית׳ בלבד וכמ״ש כי אני הוי׳ הוא שמי וכנודע שכתר הוא ממוצע בין מאציל לנאצלים ונק׳ מל׳ דא״ס בחי׳ שם בלבד שהוא להיות התהוות בחי׳ אצי׳ ושבירה ותיקון. משא״כ בא״ס עצמו לא שייך כלל כי אני ה׳ לא שניתי ואני ראשון ואני אחרון וקודם השבירה ואחר השבירה ובשעת התיקון והבירור ולאחר שיוגמר תשלום הבירור הכל שוה לפניו ית׳ כי שבה״כ לא היתה נוגעת כ״א לאור א״ס ב״ה ולא במאור עצמו ח״ו שבמאור עצמו לא היה שום שינוי ח״ו וכמשל מסך וענן המפסיק את אור וזיו השמש ומחשיכו שאינו נוגע לעצמיות ומהות השמש כו׳. ובחי׳ שם זה הוא המעלה רפ״ח ניצוצין לע׳ רבתי היא בחי׳ בינה מקור המדות שרש הז׳ מלכים שנשברו וימלוך וימת כו׳ שהם המלכים שמלכו בארץ אדום כו׳ היא בינה ומשם נפלו ונשברו והשם הזה הוא המעלה אותן רפ״ח ניצוצין שבשביר׳ למקורן ושרשן שהיא בחי׳ בינה ע׳ רבתי כו׳. ואח״כ העלאה יותר לבחי׳ ישראל כי א״ל הוא נהירו דחכמתא כמ״ש בזהר ע״פ השמים מספרים כבור א״ל כו׳ וישראל אותיות שי״ר א״ל כו׳ [ועמ״ש בשיר השירים בביאור ע״פ צאינה וראינה בענין וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. ובביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע בענין ישראל עלו במחשבה ומ״ש ע״פ ולא ראה עמל בישראל]:

 ע״י בחינת ההעלאות מ״נ הנ״ל ממשיכים מלמעלה למטה להיות הוי׳ אלקינו כו׳ הוי׳ בחכמה בחי׳ ביטול כו׳ כי אין אור א״ס שורה אלא בחכמה שהיא כח מ״ה ואפילו בבינה אינו שורה אור א״ס אלא ע״י התלבשות חכמה וחכמה היא בחי׳ המחברת להיות המשכת אור א״ס בכל עולם כו׳ כי כולם בחכמה עשית וכנודע מענין התורה שבכל עולם כו׳ והיינו כי הנה אור א״ס ב״ה הוא הסוכ״ע שמקיף מראש עד רגל בהשוואה אחת. 

בוהנה ועד״ז המשיל בע״ח משל העיגול הגדול המקיף את הקו ואינו יכול להתלבש בשום כלי בבחי׳ אור פנימי. כי כולם כלא נחשבו קמיה ית׳ ואין ערוך כו׳ וע״ז נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת והיינו בבחי׳ העלם כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו מתלבש בשום כלי בבחי׳ א״פ כ״א בבחינת החכמה לבדה שבה הוא מתלבש בבחי׳ אור פנימי ועל ידה נמשך ופועל בשאר הט״ס וכמ״ש הטעם בסש״ב פל״ה בהג״ה. ולכן ע״י עסק התורה ממשיכים אותו ית׳ שיתגלה אלינו בבחי׳ אור פנימי כי התורה נתלבשה בדברים גשמיים בבי״ע ואנו משיגים אותה ותוכה מלובש חכמה עילאה שבתוכה דוקא מלובש אור א״ס בבחי׳ א״פ כנ״ל מה שאינו מתלבש בשום כלי בבחי׳ או״פ כ״א בבחי׳ ארו מקיף כ׳ו כנ״ל וזהו ענין הוי׳ אלקינו ועי״ז הוי׳ אחד כי הנה מלת אחד אינו מורה על יחודו ית׳ כי מאחר שאין עוד מלבדו לא שייך לשון אחד שלשון זה לא שייך רק בדבר המתפרד ומתחלק ואעפ״כ הכל אחד. כמו אלו ואלו דא״ח שאע״פ שלכאורה הם חלוקים מ״מ הכל אחד כו׳. אלא דקאי על מדותיו ית׳ חו״ג כו׳ דהיינו שהגם שהם דברים נפרדים וכמעט שני הפכיים שבמקום שיש חסד לא שייך גבורה ואעפ״כ הכל א׳ לפי שנמשך אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה ליבנה ומשם נמשך  למדות ג״כ להיות בהם ג״כ ביטול והתכללות ולמהוי אחד באחד וכמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שהכל בטלים לך ואינן עולים בשם כלל דלאו מכל אלין מדות כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ בהעלותך את הנרות וע״פ וארא אל אברהם ואח״כ ממשיכים יחוד זה בשכמל״ו ברוך לשון המשכה שנמשך בבי״ע ובהיכלות ג״כ בחי׳ יחוד כמו למעלה באצילות שנמשך גם להם אור א״ס להיות ביטול והתכללות כו׳. [ומזה יובן מ״ש בחורבן בהמ״ק מלאכי שלום מר יבכיון נשמו מסלות כו׳ וכמ״ש תלמידי האריז״ל שכשיש יחוד בזו״נ דאצילות אזי מתייחדים ג״כ ההיכלות הנמשכים מת״ת עם ההיכלות הנמשכים מבחי׳ מלכות ועיין במק״מ ר״פ שמות (דף ד׳) ע״פ איש וביתו באו ופי׳ וענין יחוד זה היינו שנמשך בהם גילוי אור א״ס להיות ביטול וזהו ענין בשכמל״ו ולכן בחורבן בהמ״ק מלא כי שלום מר יבכיון על העדר הגילוי כו׳ ועמ״ש עוד מענין יחוד זה דההיכלות ומלאכים ע״פ ועזוז נוראותיך יאמרו. וגך י״ל פי׳ יחו״ע הוא שרש המשכת מאין ליש חו״ב דאצי׳. ויחו״ת הוא מאין ליש בבי״ע עד שנמשך ג״כ מאין ליש גשמי] ועי״ז ואהבת את הוי׳ אלקיך בכך מאדך בליג גבול דהיינו לצאת מבחי׳ כלי וגבול שהכלי הוא המגביל את האור. ועד״ז כל הפרשה כולה היא להיות הסתלקות האור מן הכלי. והנה הסתלקות זו הוא בחי׳ שם מ״ב בגבורה כנודע שכל העלאות הוא ע״י שם מ״ב [ועמ״ש מזה ע״פ אלה מסעי בענין מ״ב מסעות]. ולכן מיוסד לומר בק״ש שעהמ״ט להעלות הנשמה ע״י שם זה ולכן יש בו ז״פ ששה ששה תיבות בשתים יכסה כ׳ו ובשתים יעופף יעופף מן הכלי לעלות ולהסתלק למעלה והוא ענין גבורה שבחסד כו׳ וזהו ענין דאחליפו דוכתייהו ששורה האור בכלי אחר. כי פ׳ ראשונה הוא חסד שנאמר בה ואהבת כו׳ והיא בחי׳ כלי החסד אבל האור הוא גבורה והסתלקות למעלה וזהו שם מ״ב ובזה יובן שהכוונה דוקא שבק״ש היא בשם זה. לפי שהכוונה היא פנימית [בחי׳ אור] דהיינו המכוון התכלית שעל יסוד זה סובב הולך כל הענין וכל הענין הוא בבחי׳ חיצוני׳ כו׳ ולכן גוף הפרשה שהוא הענין הוא בואהבת כו׳ כלי החסד כנ״ל (ר״ל כי הרי החיצוניות והכלי דאהבת בכל מאדך היא בחי׳ חסד דהיינו מה שהיא בחי׳ אהבה ואהבה הוא בחי׳ חסד דרך כלל. אך פנימיותה שהוא המכוון מאהבה הוא בחי׳ אור הגבורה שהוא להיות הסתלקות וליפרד מן הפתילה כו׳ ועיין בסש״ב פ״נ וזהו כרע שכב כארי וכלביא וארז״ל ספ״ק דברכות) (די״ב ע״ב) שבקשו לקבוע פ׳ בלק בק״ש משום דכתיב בה היא קרא ובילקוט עומדין כאריות חוטפין ק״ש. והיינו כי בחי׳ אריה הוא ג״כ ע״ד הנ״ל דאור הגבורה בכלי החסד כמ״ש הרמ״ז פ׳ צו (דכ״ז כ״ח) בענין האש שע״ג המזבח שהיה בצורת אריה שאריה גימטריא גבורה וכתיב פני אריה אל הימין כו׳ ע״ש וזהו עומדין כאריות דוקא שיהיה בק״ש בחי׳ ואהבת כו׳ בכל מאדך כו׳:

 זה בפ׳ ראשונה שהיא בחינת רצוא אבל פ׳ שניה היא בחי׳ שוב להיות דוקא המשכת אורות בכלים ולכן לא נאמר בכל מאדכם. ובזה הוא להיפך שהכלי הוא גבורה השמרו לכם כו׳ וחרה אף כו׳. אך הפנימיות הוא בשם ע״ב שהוא בחסד [חסד גי׳ ע״ב] שהחסד נחלק לע״ב בחי׳ הם ע״ב גשרים. 

גוכל וענין גשר הוא כמו שעושין עד״מ ע״פ המים גשר בנוי חדרים רבים להיות המים עוברים בו בהתחלקות בכל חדר כו׳ ולא יעברו בבת אחת כ״א שיהי׳ הבדל בין מים למים כו׳ כך עד״מ יש ע״ב גשרים שהם ע״ב מיני הבדלות בחסדים בין חסד לחסד שכמה ענינים יש וכולם מרומזים בחסד יום ראשון חסד. ואור (שנברא בו) חסד. ומים חסד. גוון לבן חסד כו׳ וכיוצא באלו הרבה פרטים למטה. וכן למעלה השיר של מלאכים וצדיקים יושבין ונהנין מזיו כו׳ בג״ע עליון ותחתון כ׳ו וש״י עולמות כו׳ וכיוצא יש הרבה פרטים עד אין מספר רק שכולם נכללים דרך כלל בע״ב בחי׳. [וע׳ בתוספתא שבזח״ב ( בשלח ד״נ) ע״פ ויסע מלאך כו׳ גבי ומיין סתימן תחות נוקבי בשבעין ותרי אתוון ומבואר במ״א] אבל בחסד אחד פשוט לא היו יכולים העולמות להיות כלל רק דרך צמצוצים והשתלשלות המדרגות בג״ע העליון כך ובג״ע התחתון כך ולהיות אור ומים כו׳ ולכן שם ע״ב שבג״פ ויסע ויבא ויט יש בכל שם ג׳ אותיות גי׳ רי״ו שהוא בגי׳ גבור״ה שירידת החסד הוא בבחי׳ גבורות וצמצוצים כמו גבורות גשמים שמזכירין הגשם באתה גבור לפי שמטר יורד בגבורה הגם שהגשם הוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע ולחם לאוכל כו׳ אלא שגבורתו היא במה שיורד טיפין טיפין שצ״ל בהתחלקות לטיפין רבים שלא ישטף ויעשה מבול ולא לתוהו בראה כו׳ ולשבת יצרה בבחי׳ כלים הוא דוקא בבחי׳ גבורות כדי שיהיה יכולת בכלי לקבל כו׳. והנה המשכת אור זה בכלי דפ׳ שניה דק״ש היא במ״ש בה בכל נפשכם דהיינו להיות בבחי׳ ולא תחללו כו׳ שלא  לעשות חלל והפסק להשראת אור א״ס שהמשיך על נפשו בפ׳ ראשונה דק״ש בבחי׳ ובכל מאדך במס״נ כו׳ שעי״ז נמשך בו אור א״ס ממש בבחי׳ שם ע״ב ונתתי מטר ארצכם מטר מ״ד ארצכם דמ״נ [ועיין בפע״ח שער הק״ש פכ״ד]. וזהו ונתתי והל״ל ונתן ה׳ ומהו ונתתי הגם שהוא מאמר משה רבע״ה שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו אעפ״כ הרי לא נאמר כן במקום אחר. רק לפי שבכאן הוא ענין המשכת ע״ב שהיא המשכת אור א״ס ממש בכלים ואף כל אדם יכול להיות אומר פ׳ זו ע״ע מאחר שהיה בפרשה ראשונה במס״נ כו׳ והתכללות באור א״ס ממש הרי ממשיך אור א״ס ממש בנפשו להיות בכל נפשכם ולא תחללוכו׳ ול היות המשכת שם ע״ב ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש בפיך כו׳. וענין הג׳ פסוקים ויסע ויבא ויט ישר והפוך וישר שצ״ל תחלה ממעלה למטה ואח״כ ממטה למעלה ואח״כ חוזר להיות ממעלה למטה והם ג׳ קוין כו׳: