לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ראה (ואלול)

ראה, א׳

 ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו׳. הנה ארז״ל כל מקום שנאמר היום הוא נצחי ולעולם גם היום הזה. ולהבין זה בכאן וגם מלת לפניכם דהוי ליה לומר לכם. אך הענין כי הנה יש בכל אחד ואחד מישראל בחי׳ פנימיות ובחינת חיצוניות (עמ״ש מזה ע״פ ויהי מקץ בדבור השני) והנה כתיב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם כי בשעת קבלת התורה נמשך לכל אחד ואחד מישראל בחינת הוי׳ בבחי׳ פנים שלהם בכל ניצוץ נשמותיהם וזהו ענין קבלת הדבור אנכי ה׳ אלקיך פי׳ שיהיה בחי׳ שם הוי׳ מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהא נקרא על שמך להיות אלהיך אלהים שלך כמ״ש במ״א.

וביאור ענין זה איך יש בחינת שם הוי׳ בכל אחד ואחד. הנה ארז״ל אפילו רשעים מלאים חרטות שנופלים להם הרהורי תשובה מחמת שאינו רוצה להיות נפרד מהקב״ה והוא בלי טעם ודעת מפני כי בחינה זו היא באה מבחינת חכמה שהיא בחי׳ ביטול אליו ית׳ שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (כמ״ש בסש״ב פי״ח) ונקרא בחי׳ משכיל על דבר וכתיב משכיל לאיתן אזרחי פי׳ משכיל להיות איתן מלשון חיזוק כמו איתן מושבך כי בחינה זו היא בחינה חזקה שנתחזק בכל אחד ואחד מישראל מאד בבחי׳ קשה עורף כמ״ש כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו׳ כמ״ש במ״א לפי שהוא רצון פשוט בלי שום טעם ושכל מושג וגם אותיות איתן משמשות לעתיד לבא (שהן באין בראש התיבה להורות על שימוש הפעולה להבא אפע״ל יפע״ל תפע״ל נפע״ל) כי לעתיד לבא יהיה בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול הנ״ל בהתגלות בכל אחד ואחד מישראל משא״כ עכשיו הרוח שטות מכסהו שדומה בעיניו שעודנו ביהדותו כמ״ש במ״א (ע׳ בסש״ב פכ״ד) וזהו האזרחי מלשון אזרח הארץ שיש בכל אחד ואחד בחינה זו מאז מעולם כי ישראל עלו במחשבה במקורא דכולא ובחינה זו היא בחינת יו״ד של שם הוי׳ ב״ה (עיין באגרת התשובה פ״ד ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני ובד״ה יונתי בחגוי שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה ועמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה פי׳ וענין בקדמין וז״ש כאן מאז מעולם כו׳ ועמ״ש ס״פ שלח בענין ישראל לי ראש ועמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בפי׳ כל האזרח בישראל כלומר מה שאני עתיד להזריח כו׳ ושני הפי׳ אמת שלעתיד יזריח ויאיר בחינה זו בגילוי בכל  אחד מישראל). ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה רחובות הנהר שיש לה אורך ורוחב כו׳ דהיינו ענין התבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה איך הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכולא קמיה כלא חשיב ממש וב׳ בחי׳ אלו צריכין להיות תמיד אצל האדם בעבודת ה׳ בלי פירוד כי על ב׳ בחינות אלו איתא בזהר שהן תרין ריעין דלא מתפרשין לכן צריך להיות גם באדם כך דהיינו להתבונן ולהעמיק שכלו ובינתו באורך ורוחב כפי אשר יד שלו ורוח בינתו מגעת וליבטל אליו ולדבקה בו במסירת נפש ממש בבחי׳ חכמה שלמעלה מטעם ודעת המושג שאם לא יהי׳ לו בחי׳ ביטול הנ״ל אזי אפילו אם יתבונן בגדולת ה׳ בהרחבה כפי כחו ויוליד מזה אהבה ויראה לא יהיה להם קיום אמיתי ויפול ממדרגתו ח״ו כי החכמה תחיה בעליה פי׳ בעליה דתרגום בעל מרא ורבון דהיינו אפילו מה שיש לו בחינת ממשלה על הארה מבחינה זו כי ההתבוננות בגדולת ה׳ בהרחבה ובעומק יש לה מעלה יתירה על בחי׳ ביטול שמבחי׳ חכמה הנ״ל (ועמ״ש ר״פ לך לך בענין ה״א דאברהם וע׳ בע״ח שער או״א פ״ב שהבינה נק׳ א״ח עטרת בעלה כו׳) לפי שאין מחשבה תפיסא ביה כי אם הארה כל שהוא מבחינת חכמה אבל ההתבוננות הרי המחשבה תפיסא בכולא ואעפ״כ הנה החכמה תחיה ונקרא נקודה בהיכליה (עיין בזהר בראשית) (ד׳ ו׳) ובת״ז תיקון ה׳ ועמ״ש סד״ה כי אתה נרי בפ׳ מקץ ועפ״ז י״ל דענין פך של שמן שמצאו כו׳ הנז׳ שם זהו ענין הנקודה שבהיכליה כי שמן הוא חכמה עילאה ע״ש שהנקודה מחיה את ההיכל שאם אין נקודה אין ההיכל משמש כלום וגם אם יהיה לו בחי׳ נקודה זו אם אין היכל אינו כלום ולפיכך צריך להיות שתיהן כאחד והם תרין ריעין דלא מתפרשין למטה כמו למעלה:

ב ובחי׳ וא״ו של שם הוי׳ הוא בחינת נחל איתן שמבחי׳ איתן הנ״ל יורד בחי׳ נחל בחי׳ המשכה למטה למקום מדות שבלב שנחלקין לשש בחי׳ והוא בחי׳ וא״ו להפכם לקדושה ואח״כ לבחי׳ ה׳ אחרונה בחי׳ מחשבה דבור ומעשה שהם כנגד ג׳ קוין שבה׳ אחרונה והוא בחי׳ תורה שבע״פ מלכות פה קרינן לה וגדול תלמוד שמביא לידי  מעשה (ענין נחל איתן מבואר באגה״ק בסופו בד״ה וצדקה כנחל איתן שהיא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימית הלב ליבטל ביחודו ית׳ בתכלית מעומקא דליבא. וכן נתבאר בד״ה בכ״ה בכסליו שפנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין כו׳ וזהו ענין המבואר לקמן בפ׳ נצבים בד״ה כי המצוה הזאת בפי׳ ממעמקים קראתיך לשון רבים כי יש עומק למעלה מעומק כו׳ תשובה תשוב ה׳ במילוי יו״ד שהה״א היא בחי׳ תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו״ד הוא בחי׳ תעלומות לב שבהעלם וכו׳ והיינו ב׳ יסודות דאו״א כי יסוד אימא בינה ליבא זהו בחי׳ פנימית הלב עומקא דליבא ויסוד אבא הוא הארת ח״ע המאיר בפנימית הלב ונק׳ תעלומות לב ונתבאר מזה ע״פ ביום השמיני שלח הנ״ל וע׳ לקמן ע״פ ושמתי כדכד שבחי׳ אהבה זו הנמשכת מחכמה עילאה נק׳ אבני חפץ שהיא עמוק עמוק כו׳ ע״ש. והנה חפץ הוא פנימיות הרצון וזהו עניןועמך לא חפצתי חפצתי דייקא והרצון הוא חיצוניותו וזהו שרש בחינת נקודה בהיכליה וכמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל) (דכ״ב ע״א) שבחי׳ גלגלתא המקפת את המוח זהו בחי׳ בינה שהוא היכל לחכמה הגנוזה בתוכה ועמש״ל ס״פ שלח בפי׳ לי ראש והנה חכמה מקורה בח״ס וזהו שהאהבה הנמשכת מחכמה נקרא אבני חפץ כו׳ וזהו ענין תעלומות לבו וז״ש בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) בפי׳ ממעמקים עומקא דכולא עומקא דבירא שהם ב׳ יסודות דאו״א נקודה בהיכליה כו׳ דהיינו חכמה עילאה שבפנימית הלב תשוב ה׳ במילוי יו״ד ועי״ז מעורר ג״כ למעלה בחי׳ ממעמקים שהוא בחי׳ גלגלתא וחכמה הגנוזה בתוכה בחי׳ מאד עמקו מחשבותיך כו׳ שהם שרש ומקור בחי׳ נקודה בהיכליה כנ״ל וזהו בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו וכדפי׳ לקמן יהי שם י״ה רבא שיגדל בחי׳ שם י״ה דהיינו גילוי חו״ב בחי׳ נחל איתן כו׳ לכן עי״ז נמשך מלמעלה התגלות רצונו וחפצו ית׳ בחי׳ ממעמקים קראתיך מאד עמקו מחשבותיך כו׳ וע׳ עוד מענין איתן בזהר פ׳ ויחי (דר״ל ע״ב) ובסבא דמשפטים (דק״י סע״א) אית משכיל לעילא כו׳ (וע״ב) ובפ׳ תרומה (דק״ע ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״ו סע״ב) ובמק״מ שם וענין בחי׳ אלו הנרמזים בשם הוי׳ הוא ענין קבלת התורה בדבור אנכי הוי׳ אלהיך וזהו שאמרו רז״ל גבי עובר בבטן אמו נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה. נר דלוק הוא בחי׳ יו״ד שבשם הוי׳ ומלמדין אותו כל התורה הוא בחי׳ ה״א אחרונה שבשם לומר לך שכל הענין מבחינות אלו שבשם הוי׳ מיו״ד עד ה״א אחרונה מלמדין אותו כדי להיות לו אחר לידתו וצאתו לאויר העולם יותר בנקל תפיסת וקליטת הבחינות האלו במוחו ולבו ולצאת מהעלם אל הגילוי (ועיין מ״ש מזה ע״פ שחורה אני ונאוה בשיר השירים ובפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית. וזהו משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו כו׳ וכמש״ש):

ג אך אמרו רז״ל שבזמן הגלות אין השם שלם כו׳ (עמ״ש מזה ע״פ ועשית ציץ וע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק ובמגלת אסתר בדרוש הראשון שעל מארז״ל חייב אינש לבסומי בפוריא) והיינו שאותיות ו״ה הם מפורדים מאותיות י״ה. והענין בעבודת ה׳ הוא שאע״פ שמתבונן ומעמיק בגדולת ה׳ ומעמיק דעתו בבחי׳ בטול אליו ית׳ בבחינה שלמעלה מהדעת עכ״ז אינן פועלים להיות נמשך בלב להפך המדות אהבה ויראה בהתגלות הלב ברשפי אש ותשוקה לה׳ לבדו והיינו בסיבת הגלות שמלובש בתאות וענינים גשמיים וע״ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ וביאור הענין כי הנה כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך.

וצריך להבין דמשמע שבחי׳ מילה זו יהיה מאת ה׳ לבדו והרי נאמר ומלתם וגו׳ אך הענין כי בחינת הערלה החופפת על הלב דהיינו בחינת תאוחת ועניינים גשמיים המונעים ומפסיקים בין שם י״ה לו״ה שלא יהיה התגלות האהבה אין הדבר תלוי אלא בתשובה כאמור עונותיכם מבדילים וגו׳ וכתיב ונרגן מפריד אלוף  כו׳ אך בענין התגלות עצמיות האהבה יש ב׳ בחי׳ בחי׳ חיצויות הלב ובחי׳ פנימיות נקודת הלב דהיינו שיתגלה אהבתו כ״כ עד שתהיה בחי׳ ביטול לגמרי ולא יהיה הרגש האהבה מפני שהיא נקודה עצמיות מעומקא דליבא כמ״ש במ״א (באגה״ק ד״ה אין ישראלנגאלין אלא בצדקה וע״ש) המשל מענין אדם אם נוגע אל תוך פנימיות נקודת לבו שלו מעצמותו ומהותו ושכל חייו תלויין בזה. וזו הבחינה היא מבחינת נחל איתן המשמשות לעתיד שלעתיד לבא כתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך וגו׳ והיטבך והרבך מאבותיך שתהיה בעילוי אחר עילוי במדרגה גבוה מאד אפי׳ יותר מהאבות כמ״ש כי הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם וכו׳ ואז כתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך ערלת לבבך לא כתיב אלא לבבך דהיינו שכל בחי׳ חיצוניות הלב ימול לצאת מן ההעלם אל הגילוי בחי׳ פנימיות נקודת הלב הנ״ל:

ד וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך כי בזה״ג אין השם שלם כו׳ ולזאת אנו אומרים יהי שם י״ה רבא שיגדל בחינת שם י״ה (זהו כפי׳ הטא״ח סי׳ נ״ו בפי׳ שמיה רבא ולעיל ס״פ שלח ע״פ אני כו׳ נתבאר דשמיה רבא היינו שמו הגדול והוא כמ״ש התוס׳ ריש ברכות ושתי הכוונות אמת. וגם י״ל כי הא בהא תליא ע״ד שנז׳ בביאור ע״פ זכור הנ״ל שלהיות התחברות י״ה בו״ה הוא ע״י המשכה מא״א בחי׳ קוצי דשערי כו׳ וגם ע״י ששם י״ה רבא בנפש האדם עי״ז נמשך גילוי בחי׳ שמשו הגדול כומ״ש בסמוך בפי׳ בשעה שישראל אומרין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע ראשו כו׳) דהיינו ההתבוננות בגדולת השם והביטול אליו ית׳ עד שיהיה יתברך בחי׳ ברכה והמשכה למקום המדות להפכם לקדושה מעומק נקודת פנימיות הלב וכידוע וכמ״ש במ״א ענין ההפרש שבין ברכה להודאה כי ברכה הוא בחי׳ ראיה בחי׳ ביטול הנ״ל ואח״כ יתפשט יותר לעלם דהיינו העלם אחד ולעלמי העלם ב׳ עלמיא העלם ג׳ דהיינו בחי׳ ג׳ לבושים מחשבה דבור ומעשה שאפילו בבחי׳ מעשה שהוא העלם ולבוש השלישי החיצון מכולם יאיר שם י״ה שיהיו כולם לה׳ לבדו ובטלים אליו דהיינו ע״י מחשבות ודבורי התורה ומעשה המצות. כי הנה מראש מקדם נסוכה סוף מעשה במחשבה תחילה פי׳ מראש היינו מראשית כל השתלשלות העולמות ומקדם היינו קודם למראש שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין כלל ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו׳ בלי שום שינוי כמ״ש אני ה׳ לא שניתי וגו׳ כי הוא למעלה מבחי׳ עולמות מבחינת ממלא ומבחי׳ סובב כל עלמין כי ממלא וסובב שייך לומר בגדר ובחי׳ עולמות אבל במהותו ועצמותו לא שייך לומר לא בחי׳ ממלא ולא בחינת סובב וע״ז אמרו רז״ל מה לפנים מה לאחור כו׳.

והנה בחינה זו ירדה ונשתלשלה ונתלבשה במעשה המצות אשר לזאת גם במעשה המצות יש בחינת ביטול הנ״ל וצריך בעסק התורה והמצות שתכלה אליו הנפש למקורא דכולא מקור מים חיים וגו׳ משא״כ האומר אין לי אלא תורה כו׳ ועל זה נאמר אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳. וזהו ראה אנכי נותן פי׳ אנכי מי שאנכי דהיינו בחי׳ אנכי ה׳ אלהיך שהוא דבור ראשון של קבלת התורה (ועיין ברבות ר״פ ראה א״ר אלעזר משאמר כו׳ ועמ״ש בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה). נותן לפניכם בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ ברכה שבשביל שיש בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ הוי׳ כי ישראל עלו במחשבה לזאת תוכלו להמשיך עליכם בחינת ברכה ממקורא דכולא וזהו את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי׳ מפני כי מראש מקדם נסוכה (ופי׳ מקדם יובן ממ״ש בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין שנק׳ התורה משל הקדמוני קדמונו של עולם כו׳ ובד״ה ששית ימים תאכל מצות בפי׳ רוח קדים דגבי קריעת ים סוף ובד״ה ביום השמיני שלח בפי׳ וקדם צרתני כנ״ל ולשון נסוכה  הוא כמ״ש במ״א ע״פ ושמנה נסיכי אדם. וביאור ענין ראה אנכי נותן כו׳ הנה במ״א נת׳ בענין ההפרש בין ברכה לתפלה שהברכה היא גילוי השרש שבהעלם שיתברך ויהיה נמשך לידי גילוי ולא המשכה חדשה לגמרי. וזהו ההפרש בין ברכה לתפלה וזהו איש אשר כברכתו ברך אותם ולכן אמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו כי שרשו נעלה יותר וזהו שבשביל שעלו במחשבה לזאת דייקא תוכל להמשיך אליכם בחי׳ ברכה כו׳.) (ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בפי׳ כי תקנה עבד עברי) להמשיך בהם בחי׳ הדעת משרשן כו׳ ע״ש והנה מבואר לעיל שההפרש בין ברכה להודאה שברכה היא בחי׳ ראיה וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. שע״י שאנכי נותן לפניכם ברכה עי״ז ראה בחי׳ ראיה שהוא בחי׳ ביטול דח״ע כו׳ ועוי״ל בענין אנכי נותן כו׳ ברכה ע״ד מ״ש סד״ה האזינו השמים בענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳:

קיצור(א) בשעת קבלת התורה דכתיב פב״פ דבר הוי׳ עמכם נמשך לכל אחד בחינת הוי׳ בבחינת פנים בהנשמה (עמ״ש בד״ה זכור ושמור שהנשמות שרשן מבחינת גרמוהי וע״י התורה מתעלים בבחי׳ חיוהי וזהו שאזי נמשך בהם בחינת הוי׳. והיינו ע״י דבור אנכי בחינת איהו ממש ועמ״ש ע״פ וארא כו׳ ושמי הוי״ה לא נודעתי להם כ״א זהו נמשך על ידי מתן תורה) בחינת היו״ד דשם הוא החכמה שהיא בחינת ביטול שלמעלה מהבינה והדעת כמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח ונק׳ משכיל לאיתן וזה כפי׳ הפרדס ערך משכיל וערך איתן זח״ב משפטים (ק״י סע״א) (ועמ״ש בד״ה מצה זו ובד״ה מי מנה בענין הבחינה הרביעית דרובע ישראל) ובחי׳ ה״א עילאה היא בחי׳ בינה התבוננות (עמ״ש סד״ה ביום השמיני עצרת) וב׳ בחי׳ אלו נקרא נקודה בהיכליה ונקרא תרין ריעין ועמ״ש מענין יו״ד של שם בבה״ז פ׳ אחרי ע״פ המאמר שם (דע״ט ע״ב) הביאו עלי כפרה:

(ב) ובחינת וא״ו הוא ההמשכה מחו״ב לששה מדות שבלב ונק׳ נחל איתן עיין בפרדס ערך נחל ובמא״א אות נו״ן סכ״ו ואח״כ ה׳ אחרונה היא מחודומ״ע של התורה. וזהו נר דלוק על ראשו (ועמ״ש בד״ה כי אתה נרי הויה) ומלמדי׳ אותו כו׳ (ועמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי׳ ועיין במא״א אות למ״ד סעיף כ״ט):

(ג) אך ענין שאין השם שלם היינו שאין נמשך בחי׳ נחל איתן לתוך המדות ומחדומ״ע וכענין מ״ש בזח״א (ד״ו ע״ב) ע״פ ונהר יחרב ויבש וע׳ בפ׳ שמות (ד״ט ע״ב). וצ״ל ומלתם את ערלת לבבכם שעי״ז אח״כ ומל ה׳ את לבבך גם מילה היינו מל י״ה והנה את לבבך ואת לבב זרעך ר״ת אלול כי הם ימי רצון עמ״ש בד״ה אני לדודי:(ד) וזהו שאנו מתפללים יהא שמיה רבא מברך פי׳ שם י״ה יהיה רבא שיהיה נמשך בבחי׳ ו״ה. וכן פי׳ בזח״ב תרומה (קס״ה ע״ב) ע״פ סלו לרוכב בערבות בי״ה שמו. וע״ש בהרמ״ז ומ״ש מזה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים. והמשכה זו היינו ע״י מחשבה ודבור של התורה ומעשה המצות וזהו את הברכה שיהיה שם י״ה מברך זהו על ידי אשר תשמעו אל מצות הוי״ה עמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳. ומ״ש סד״ה טובה הארץ מאד מאד. וסד״ה מי מנה. וגם כי מל״ת שרשם בי״ה ומ״ע בו״ה כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן. ועיין מענין ברכה בזח״ב בשלח (ס״ג ע״ב) ובמא״א אות בי״ת (סל״ה ול״ט). והיינו שעיקר הברכה הוא המשכת אור הסוכ״ע בחי׳ ע״ק בממכ״ע והיינו ענין שיהיה השם שלם. עיין זח״ב ס״פ תרומה (קע״ה ב׳) ובפ׳ וישלח (קס״ז ב׳). ועמ״ש מענין וברכת את ה׳ סד״ה ואכלת ושבעת. ולכן הכח הזה להמשיך הברכה זהו ע״י דבור אנכי שעל ידי זה נמשך בכל אחד שם הוי׳ שעל ידי זה הוא המשכת הברכה  להיות ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם כו׳ (בתהלים סס״י ק״ו):(ה) וגם כי הנה התורה מתחלת בבי״ת לפי שהוא סימן ברכה ועמ״ש מזה בזח״א ר״פ ויגש (דר״ה ע״ב) ואע״פ שהאל״ף הוא אותיות פלא שלמעלה מבחינת בי״ת אך הוא בבחי׳ פלא והעלם וגם כי שם הוא כחשכה כאורה כו׳ וכמ״ש בד״ה בשלח פרעה בענין כמה ארך אפים כו׳ ואיתא ברבות ר״פ בראשית כ״ו דורות היה האל״ף קורא תגר כו׳ למחר אני בא ליתן תורה ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי כו׳ והיינו כי ע״י שניתנה תורה אזי יוכל להיות גילוי ההעלם וגם אז נמשך אנכי להיות הוי׳ אלקיך כו ולכן ניתנה בהר סיני שירדה שנאה על הרע עמ״ש סד״ה מצה זו בענין בעבור זה כו׳ ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות בפי׳ פותח בברוך כו׳ וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה היינו שמבחי׳ אלף דאנכי שלמעלה ממדרגת הבי״ת נמשך היום הברכה לפניכם כו׳ והיינו ע״ד מ״ש בזח״א ויצא (קנ״ח ב׳) ע״פ ברוך הוי׳ כו׳ מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא דהיינו ע״ד מ״ש לפני יג״מ ויקרא הוי׳ הוי׳ דהיינו לחבר ולהמשיך שם הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות שהוא ע״ק בשם הוי׳ שבסדר השתלשלות והתהוות העולמות וכמ״ש מזה סד״ה וירא ישראל את היד הגדולה.

וזהו ענין שמיה רבא מברך כו׳ וזהו למעלה ממדרגת הברכה מה שנברא העולם באות בי״ת שהוא הברכה משם הוי׳ שבהשתלשלות העולמות כו׳. אבל על ברכה והמשכה זו דבחי׳ הוי׳ ה׳ מן העולם ועד העולם על זה נאמר ראה אנכי מי שאנכי נותן לפניכם היום דוקא ע״י מתן תורה ברכה כו׳.

ולהמשיך ברכה זו זהו ע״י אשר תשמעו אל מצות הוי׳ כנ״ל וע״ד מארז״ל היום אם בקולו תשמעו. עמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ והקללה אם לא תשמעו הוא רק להעביר רוח החיצונים והטומאה של היצה״ר בכדי שיתקיים הברכה הנ״ל כמ״ש מזה בד״ה אלה החוקים והמשפטים בפ׳ בחקתי. וז״ש גבי ברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו כמ״ש גבי והקללה אם. כי הברכה אינה בספק כי בין כך ובין כך הסוף שיקויים הברכה וזהו ויברך דוד את ה׳ ר״ת ודאי. הודאי שמו כן תהלתו עיין מ״ש מזה במא״א אות וא״ו ס״ו:

ראה, ב׳

אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו׳. פרט הכתוב ששה דברים בעבודת ה׳. תלכו. תיראו. תשמרו. ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו. ובו תדבקון. הנה מה כתיב לעיל מיניה כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת וגו׳.

ולהבין מהו כי מנסה וגו׳. הענין כי הנה הנשמה קודם ירידתה בעולם הזה היתה עומדת בעולם העליון. וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ושם היה אצלה גילוי אלהותו ית׳, ואח״כ ירדה בסתר המדרגות בעוה״ז השפל להיות בהסתר פנים וריחוק מקום מאור ה׳ ותכלית ירידתה היא בשביל הנסיונות שבאין להאדם שהם מהסתר פנים והסתלקות חיות השפע במניעת בריאת הגוף או מניעת ממון כדי להסתיר על אור וחיות ה׳ וקדושתו ית׳ ולהיות מונע מבית ומבחוץ לאדם שבא להתקרב לה׳ ולעבודתו ית׳ כי דרך רשעים צלחה.

וזהו ובא האות והמופת לאמר נלכה כו׳. כלומר ששם גילוי האות והמופת והגבהת קרנם בהגדלה וריבוי החיות ולכן אומרים ידינו דוקא רמה וגו׳ ומגביהין כנשר קנם וצריך האדם התגברות יתירה לעמוד בנסיון שלא לחוש לשום מניעה ח״ו. ובשביל כך באין לו הנסיונות כדי שיתגבר עליהם כדי שעי״ז כן יבוא למעלת ומדרגת לדעת דהיינו שיהא אצלו בחי׳ דעת והשגה והרגשה בו ית׳ בבחי׳ ראיה והשגה שהדעת הוא נמשך מבחי׳ ראיה כדכתיב אתה הראת לדעת שהוא בחי׳ ומבשרי אחזה אחזה ממש (ובזה יובן הפסוק כי מנסה כו׳ אתכם  לדעת כו׳) (דאין פי׳ הפסוק לדעת הישכם אוהבים כו׳ שיהיה הקב״ה יודע כו׳ דאטו לנסיון הוא צריך כדי לדעת והלא הכל גלוי לפניו ית׳ ויודע בראש מה שיהיה בסוף ומה שיבחור האדם ועיין במדרש רבה פ׳ וירא ר״פ נ״ד והרמב״ן בפי׳ החומש ס״פ וירא פי׳ שהנסיון הוא כדי להיות לאדם שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב לבד ועיין בזהר וירא) (דק״ו ע״ב) וצ״ל דא״כ מהו פי׳ כי מנסה כו׳ לדעת כו׳. ולפמ״ש א״ש דפי׳ לדעת היינו שעי״ז יומשך בחי׳ הדעת בנפש האדם דהיינו כמו שמרגיש את נפשו כאלו רואה שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין לגוף קיום וחיות כו׳, כך יהא מורגש אצלו כי הוא ית׳ חיי החיים כאלו רואה כו׳.

והטעם שהנסיונות מביאין את האדם לידי דעת כי הנה הנסיונות הגם שירדו בהסתר פנים להיות מסתירים על חיות ה׳ וקדושתו ית׳ הנה מוסתר בהם חיות אלהי כענין ה׳ אמר לו קלל כו׳ וכמאמר רז״ל גלו לבבל שכינה עמהם שהיא היא המסתתרת ומתלבשת בשר של בבל להיות הוא המושל ולהיות ישראל נתונים תחתיו.

והנה החיות אלהי שירד מטה מטה בהעלם והסתר פנים יסודתו בהררי קדש ממקום גבוה מאד נעלה ממדרגות עליונות דקדושה כנודעממשל נ פילת החומה כו׳ אלא שנפל וירד מטה מטה בסתר המדרגות וכשעומד האדם בנסיון ומתגבר נגד כל מונע אזי קורע כל המסכים המסתירים ומעלימים אור וחיות ה׳ ונמצא שיוצא אור וחיות ה׳ מהעלם אל הגילוי ונמשך גילוי זה בנפשו להמשיך לה בחי׳ דעת והתגלות אלקותו ית׳ וכמו מוצא פי׳ ה׳ שבמאכל שמחיה את האדם לפי ששרשו מאד נעלה כו׳ כמ״ש במ״א (אלא שזה הניצוץ המוסתר בהנסיון שרשו גבוה ונעלה יותר מהניצוץ שבמאכל שהרי נפל למטה יותר כו׳ וכנודע מענין פני אריה ופני שור כו׳ וזהו אחרי ה׳ תלכו והוא ע״ד מ״ש משכני אחריך נרוצה. פי׳ אחריך דייקא בחינת אחוריים שהוא כמ״ש ואנכי הסתר אסתיר פני כמו האב המסתיר א״ע מבנו בכדי שהבן ירדוף אחריו ויתגלה חכמת הבן ודעתו החזקה שיבין שההסתר אינו אמיתי אלא רק בכדי שיבקשנו בחפש מחופש ואז ימצאנו וישמחו שניהם וזהו משכני להיות אחריך נרוצה. ועי״ז אח״כ נגילה ונשמחה בך שמבחי׳ אב״א יבוא לבחי׳ פנים בפנים כו׳ ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את כו׳ ועיין בזח״ג ויקרא דף כ׳ תחלת ע״ב). אך להיות גילוי הדעת באדם היינו כאשר תתבונן נפש השכלית בגדולת א״ס ב״ה כל חד לפום שיעורא דיליה וכמרז״ל אם אין בינה אין דעת שע״י התבוננות נעשה הרחבת הדעת להגדיל האהבה המוסתרת בלב שהיא בהעלם בבחינת נקודה חדא ועל ידי ההתבוננות נגדלת ונתרבה האהבה ויוצאת מהעלם אל הגילוי כו׳ וענין התבוננות זו שגורמת הגדלת אהבה זו היא מבוארת בפסוק אחרי ה׳ אלהיכם תלכו. כי הנה ביאור ענין אחרי וביאור ענין תלכו הוא על פי מה שנודע מאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שבכל יום מתחדש חידוש הבריאה מאין ליש וכמו שהיתה תחלת הבריאה בשי״ב מאין ליש ממש. כמו״כ עתה מתחדשת הבריאה יש מאין ממש כו׳.

ולהבין ענין יש מאין והלא כתיב כי ממך הכל וכולא קמיה כלא חשיב כו׳ שכל מה שלמטה מטה הוא כלא וכאין כו׳ ולמה נק׳ הבריאה בשם יש מאין והלא נהפוך הוא. אך על זה אמר דוד המלך עליו השלום כי עמך מקור חיים באורך נראה אור שהאמת הוא שמקור החיים הוא עמך כי ממך הכל ומ״מ נק׳ יש מאין כי באורך נראה אור. פי׳ באור וזיו בעלמא כמשל זיו השמש מהשמש שאינו מערך מהותו כלל כך השתלשלות והתהוות כל העולמות הם רק בחי׳ הארה והארה דהארה כו׳ באורך הם עולמות עליונים נראה אור הם עולמות תחתונים שהם הארה דהארה כו׳ (ע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי). ולכן אמר כי עמך ולא אמר כי אתה דהוה משמע שאתה בעצמך כביכול הוא המתלבש כו׳. אבל כי עמך פי׳ שמקור חיים הוא בטל וטפל עמך שנמשך מבחי׳ זיו בלבד כי מהותו ועצמותו  ית׳ כביכול אינו בגדר השתלשלשות והתלבשות כלל.

ולכן נקרא הבריאה יש מאין דהיינו מבחי׳ שהוא כאין ואפס וכלא חשיב שאינה מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ כלל רק בחי׳ זיו והארה ממנו ית׳ והוא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים שע״י שעלה במחשבתו ית׳ אנא אמלוך כו׳ שבחי׳ מלוכה הוא רק בחי׳ שם שהיא התפשטות לזולתו להיות שמו נקרא מלך עליהם שאין זה אלא זיו כו׳.

וזהו ענין אחרי ה׳ בחי׳ אחוריים ומזה נמשך תלכו היא בחי׳ אהבה שנק׳ בשם הליכה כמ״ש הלוך ונסוע הנגבה שכאשר יתבונן ויעמיק בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק שכל השתלשלות העולמות אינן אלא זיו כו׳ ממילא יומשך לאהבת ה׳ לבדו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ (ועמ״ש בפ׳ וארא בפי׳ וידבר אלקים וגו׳ אני הוי׳. שעל ידי ההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה והתפשטותו בנבראים שזהו בחי׳ שם אלקים מזה ישוב לאהבה את הוי׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳. וזהו פי׳ אחרי הוי׳ תלכו דבחי׳ גדולת א״ס ב״ה והתפשטותו בנבראים נק׳ אחרי הוי׳ בחינת מלכותו ית׳ ומזה יומשך ההליכה לאהבת ה׳ לבדו כו׳) ולהיות בחי׳ הליכה באהבה זו ממדרגה למדרגה דכמה דרגין על דרגין עד אין חקר ואהבה זו היא גדולה ונפלאה לאין קץ ותכלית להתענג על ה׳ ממש תענוג נפלא לאין קץ מאחר שבאמת כל העולמות אינן אלא זיו כו׳ וכתיב הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו׳ לבני ישראל עם קרובו שהם קרוביו ממש כי חלק ה׳ ממש עמו.

ואי לזאת מה מאד תהיה שמחת הנפש גדולה לאלהים ואהבה בתענוגים. ועל זה נאמר עבדו את ה׳ בשמחה היא שמחת הנפש המשכלת ומתבוננת בה׳ חיי החיים ברוך הוא ואמרו רז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העוה״ב לפי שחיי עולם הבא אינן אלא זיו ממנו ית׳ כו׳. מה שאין כן תשובה ומעשים טובים שענין תשובה הוא להשיב את הנפש ולדבקה בו יתברך מקורא ושרשא דכולא. וזהו ג״כ מ״ש בשמחה ובטוב לבב מרוב כל דהיינו יותר מעולם הבא שנק׳ יום שכולו ארוך כו׳ (ועמ״ש בפ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבנ״י וע״פ ובבואה לפני המלך במגלת אסתר):

ב ואותו תיראו. הוא בחינת שוב כי תלכו הוא בחי׳ רצוא הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה באהבה כו׳ והשוב הוא להיות תיראו יראה בושת היא יראה פנימית מפני גדולת א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה תפיסא בי׳ וכל נהוראין מתחשכאן קמיה כו׳. כי אית יראה ואית יראה יראה חיצוניות היא מפני התפשטות גדולת מלכותו ית׳ כמורא בשר ודם מפני התפשטות גדולת מלכותו על ריבוי עם ומדינות מלכותו כו׳.

וכך כתיב אלף אלפין ישמשוניה כו׳. וע״ד זה תקנו ברכת יוצר אור ששם נאמרה ונשנית יראה זו יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳ ומשמיעים ביראה כו׳ כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כו׳ והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול כו׳ שמזה מקבלים ישראל ג״כ בחי׳ יראה זו. כמשל הרואה שרים משתחוים לפני המלך כו׳ וכמ״ש במ״א.

והנה יראה זו קודמת לאהבה שעי״ז שמקבלים יראה זו נמשכה מדרגת האהבה האמורה באהבת עולם אהבתנו כו׳ ויחד לבבנו לאהבה כו׳ הבוחר בעמו ישראל באהבה עד שבק״ש נמשכה מדת האהבה העליונה לקיים ואהבת את ה׳ אלהיך כו׳ ועל בחינת יראה ואהבה זו נאמר אכלתי יערי עם דבשי יער הוא שבו כל עץ ועצי שטים עומדים הם המלאכים שרפים עומדים.

וזהו בברכת יוצר אור ששם נאמר ענין המלאכים שעומדים ומשמיעים ביראה והאופנים ברעש גדול כו׳. ודבשי היינו מתיקות ותענוג היא האהבה בתענוגים שנמשכה בק״ש ואהבת בכל לבבך שגם תוכיות הלב שהיא בהעלם והסתר האהבה המסותרת יהיה גם תוכו רצוף אהבה בהתגלות. ובכל נפשך כל כחות הנפש מחשבה במחשבה כו׳ ובכל מאדך בלי שיעור והפסק שהאהבה בתענוגים  אין לה קץ וסוף שיש להתענג מרוב כל כנ״ל (ועמ״ש ע״פ אני ישנה כו׳ גבי פי׳ יונתי), ומבחינת אהבה זו יבא ויגיע למדרגת יראה פנימיות בחי׳ ביטול במציאות ממש והיינו בחי׳ השתחואות שבתפלת שמונה עשרה כי בחינת יוצר אור הוא מדרגת המלאכים ויראתם והשתחואתם הוא בבחינת חיצוניות. משא״כ תפלת שמונה עשרה היא בחי׳ ביטול והשתחואות הנשמות שהם בבחי׳ פנימיות. דהיינו להיות בבחי׳ בטול במציאות ממש מפני אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלית מחשבה כו׳ בחי׳ סובב כל עלמין [ועמ״ש מענין ביטול במציאות שבשמונה עשרה ע״פ יהודה אתה כו׳ וע״פ השמים כסאי כו׳ איזה בית אשר תבנו לי כו׳ והקדוש בשמים ובארץ שאין לפניו ית׳ בחי׳ שמים ולא בחינת ארץ שמעלה ומטה שוין אצלו ואין תופס מקום לפניו ית׳ גשמיות כמו רוחניות ממש ולכן יכול להיות נמשך בחינת ביטול זה גם בגשמיות כי הכל רק בבחינת באורך נראה אור באורך גן ע דן העליון ונראה אור גן עדן התחתון וכולם אינם רק אור וזיו כו׳ כנ״ל:

ג ואת מצותיו תשמרו. הנה במצות כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך. פי׳ כדי להמשיך לבבך אליו ית׳ כמים הפנים כו׳ שעל ידי המצות שהם רצונו ית׳ אשר קדשנו במצותיו שנמשכות למטה על נפש האדם יתעורר רצון הנפש ג״כ אליו ית׳ כמים הפנים. וזהו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. פי׳ שיומשך רצונו ית׳ שהן המצות למטה כדי שיומשך רצון הנפש אליו ית׳. וזהו ענין נר מצוה דהיינו שמן המצוה נמשך נר והארה בנפש היא הארת הרצון והאהבה שבלב (ועמ״ש מזה ע״פ והיה לכם לציצית איך שהמצות הן הן שממשיכות בחי׳ חכמה עילאה בחינת ביטול לכללות נשמות ישראל כו׳ ונר בגימט׳ ר״ן כי בחי׳ רמ״ח מ״ע הן נמשכות ע״י ב׳ בחי׳ ימין ושמאל כו׳ ע״ש, וכמ״ש בזהר תרומה) (דקס״ו ע״ב) ע״פ כי נר מצוה כו׳. ועיין ברבות קדושים פכ״ה אחרי כו׳ תלכו וכי אפשר לב״ו כו׳ ובו תדבקון כו׳ עד אלא למטע תחלה כו׳ ע״ש והיינו להמשיך בהארץ מבחי׳ עץ החיים (ועיין בזהר בפ׳ ויחי דרכ״ו ע״ב גבי בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן קדושים דפ״ז סע״א. בלק דף ר״ב. פנחס רנ״ג א׳. ועיין ברבות נשא פ״י רל״ו ג׳ ובשה״ש בפסוק שוקיו עמודי). אך הנה המצות צריכות שמירה דהיינו הנר שנמשך מהן וכענין לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו׳, ואמרז״ל עבירה מכבה מצוה דהיינו שמכבה את הנר ונשקע אש האהבה, אבל אינו מכבה גוף המצוה עצמה ח״ו לומר כי לא תזכרנה לו המצות בחשבון ח״ו שהרי מי שיש בידו מחצה זכיות ומחצה עונות הרי זה מנוחלי עוה״ב אלא שנפרעין ממנו על עונותיו ואינו מאבד זכיותיו ח״ו אלא הכוונה שמכבה את הנר וההארה שנמשך מהמצוה בנפש וע״ז נאמר ואת מצותיו תשמרו שלא יבא לידי איבוד ח״ו והיינו ע״י ובקולו תשמעו הוא קול התורה כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה.

והטעם שעם היות שהמצוה היא הארת רצון העליון ב״ה עכ״פ הרי ירדה למטה בנפש ונגבלה בבחי׳ כלי והרי יש בחי׳ זה לעומת זה שכשם שע״י המצוה הוא מקיים הרצון כך הנה בעבירה הוא עובר הרצון ולכן עבירה מכבה הארת המצוה. אבל התורה היא אלפים שנה כו׳ אורייתא מחכמה נפקת כו׳ היא המאירה את הנר מצוה וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור שהתורה הוא האור להנר של מצוה (ועיין בהרמ״ז ר״פ בהעלותך פי׳ משום דהתורה היא עץ החיים שהוא בחי׳ יסוד אבא כו׳ ואין כח בקליפה לשלוט שם, משא״כ במצוה שהיא בחי׳ מלכות ששם עה״ד טו״ר ויש שם אחיזה לחיצונים, והיינו שהמצוה נק׳ נר שהיא המשכת ח״ע ע״י רמ״ח אברים, אבל התורה אור היינו המשכת ח״ע ממש כמו שהיא למעלה מהתלבשות באברים כו׳ וזהו ענין הנז׳ כאן שהתורה היא אלפים שנה כו׳ אאלפך חכמה  אאלפך בינה בחינת עץ החיים כנ״ל. ויובן זה עוד ממ״ש ע״פ והיה מספר בנ״י בענין פקדת הארץ ותשוקקה דקאי על המצות שעי״ז נעשה הנפש שוקקה כמים הפנים כו׳ אך התורה היא בחי׳ עד יערה עלינו רוח ממרום שלמעלה מבחי׳ מים שהן המצות כו׳ ע״ש ועיין ברע״מ פ׳ צו) (דכ״ח ע״ב) מענין ואין עבירה מכבה תורה ובהרמ״ז שם. כי מקור התורה ושרשה היא הגבה למעלה מקורא ושרשא דכולא מבחי׳ י״ג מדה״ר הנמשכות בחדש אלול כי אז הוא זמן ועת רצון למעלה, ובכל השנה ממשיכים י״ג מדה״ר על ידי התורה כי מקור התורה תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן בגימט׳ תר״ך הם תר״ך עמודי אור מקורות הרחמים והסליחות ושם נושא עון ופשע ולכן אין עבירה מכבה תורה לפי שנמשך מבחי׳ נושא עון כו׳ (וזהו הרועה בשושנים שהם י״ג מדה״ר ואמרו בזהר שמות דף עשרים ע״ב באותן ששונין בתורה כו׳. ויובן זה ממ״ש במ״א ע״פ ואתחנן שהתורה הוא המשכת אתעדל״ע מבחינה שאין אתעדל״ת מגעת שם וזהו ענין ואתחנן מתנת חנם חנם בלא מצות וגם ואתחנן בחינת חנון ורחום הוי׳ שזהו בחי׳ י״ג מדה״ר כו׳ ע״ש. הרי מכ״ז מבואר איך שייך המשכת י״ג מדה״ר ע״י התורה ועמ״ש עוד מענין תורה ומצות בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות). וזהו ובקולו תשמעו כי כל קול הוא ענין המשכה מלמעלה למטה כך התורה הנה נמשכה מלמעלה ממקום גבוה מאד ע״י תנאים ואמוראים מארי מתניתין וגמרא והלכה זו שנאמרה מפי בית שמאי ובית הלל היא דבר ה׳ עצמו וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך דברי ממש וזהו ובקולו ממש תשמעו כי כל היושב ושונה הקב״ה יושב ושונה כנגדו רק אתם תשמעו כענין שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, פי׳ שאתה הוא בחי׳ תורה שבעל פה שהיא היא הדבר ה׳ המדברת בפיך.

ואותו תעבודו פי׳ תעבודו להיות בחי׳ עבד וכמ״ש עבדו את ה׳ בשמחה כי צריך להיות בב׳ בחינות בחי׳ בן ובחי׳ עבד. בחי׳ בן הוא האהבה ושמחת הנפש להיות תלכו ממדרגה למדרגה.

ובחי׳ עבד הוא לעבוד כמו העבד שהוא עובד את אדונו שאין כונתו רק לעבוד את אדונו למלאות רצונו הגם שלא יהיה לו שום טעם והשגה בעבודתו וגם אינו יודע טיב העבודה ומהותה שיהיה לו חפץ ותשוקה מצד העבודה עצמה אעפ״כ הרי הוא עובד בלב שלם מחמת שמקבל עליו עול רבו לעבדו בכל כחו, כך צריך אדם לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים מצותיו ית׳ מחמת כי כן צוה לו המלך כו׳, הגם כי מצות צריכות כוונה וכוונתה היא השמחה באהב ת ה׳ כמים הפנים מפני שבה ועל ידה נמשך רצון העליון אשר קדשנו במצותיו, מ״מ צריך להיות ג״כ בחי׳ עבודה כי הגם שעבודה זו היא מדרגה התחתונה שבנפש נגד השמחה באהבת ה׳ מ״מ הרי יש בה מעלה אחרת מצד ההכנעה והביטול כו׳ וכמ״ש במ״א, שזהו שהוכיח שמואל את שאול הלא שמוע מזבח טוב וגו׳ (ועמ״ש עוד מענין מעלת בחינת עבודה זו דבחינת עבד בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כו׳). וגם הנה עי״ז ובו תדבקון ל׳ רבים כי יש בנפש ג׳ בחי׳ נפש רוח ונשמה שהם מחשבה דבור ומעשה. ומעשה הוא בחי׳ עבד בחי׳ עשיה וצריך האדם לאכללא דבור בדבור ומחשבה במחשבה כו׳ והנה התקשרות המחשבה היא בדביקות הנפש ושמחתה באלהים חיים, אך המעשה שהיא מדרגה אחרונה וצריכה ג״כ לעלות ולהתקשר בה׳ אין התקשרותה אלא ע״י בחי׳ עבד שהוא בחינת עשי׳, וגם למי שאין יד שכלו ותבונתו מגעת להוליד מהם אהבה עזה בבחינת תלכו תהיה זאת עבודתו עבודה תמה לעבוד עבודת עבד.

ועי״ז ובו תדבקון כתיב בתוספת נו״ן כי הנו״ן פשוטה יש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת גילוי אלהותו ית׳ למטה מטה עד שאפי׳ בחי׳ עשיה יהיה כולו קדש לה׳ שאז לא יהיה יניקה לסט״א וחיצונים כלל וכמ״ש  ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו׳ זכריה סי׳ י״ג ועמ״ש מענין נו״ן פשוטה ע״פ נשא את ראש בני גרשון כו׳ וע׳ בזהר בשלח דף מ״ט ע״א מענין ובו תדבקון:

קיצור מד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו

(א) ענין כי מנסה ה׳ שהנסיונות באין לאדם כדי שיתגבר עליהן כדי שעל ידי כן יבא למעלת ומדרגת לדעת. אך אם אין בינה אין דעת שעל ידי התבוננות נעשה הרחבת הדעת והיינו להתבונן איך שהבריאה יש מאין שמקור ההתהוות מבחי׳ זיו והארה שהוא כאין ונק׳ שם. וזהו כי עמך מקור חיים. ונקרא אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים ומזה נמשך תלכו הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה וזהו בחי׳ רצוא שהוא הנמשך מבחי׳ אחרי ה׳:

(ב) ואח״כ ואותו תיראו הוא בחי׳ שוב שזה נמשך מבחינת אותו ממש דהיינו מפני גדולת א״ס ב״ה בעצמו ועמ״ש בד״ה וידעת היום. וזהו ענין שמו״ע ויש יראה חיצוניות שהיא ביוצר אור כולם עומדים כו׳ ביראה ואח״כ בק״ש בחי׳ אהבה תלכו (ועמ״ש בד״ה נשא את ראש בני גרשון בענין בני מררי קרשים עומדים ואח״כ ונתתי לך מהלכים בין העומדים ואחר כך יראה עילאה) ואח״כ ואותו תיראו יראה פנימיות:

(ג) ואת מצותיו שעל ידי המצות שהם רצונו ית׳ יתעורר רצון הנפש ג״כ וכמ״ש בד״ה כי תצא בענין לך אמר לבי בקשו פני והיינו על ידי את פניך ה׳ אבקש. וזהו נר מצוה. ועמ״ש מזה ע״פ והיה לכם לציצית אך נר המצוה הנ״ל צריך שמירה מעבירה המכבה מצוה. והיינו ע״י ובקולו תשמעו היינו תורה. ותורה אור שמקור התורה מבחי׳ י״ג מדה״ר ולכן יש יג״מ שהתורה נדרשת בהן אלפיים שנה קדמה ועמ״ש בד״ה באתי לגני וגם נוצר חסד לאלפים הנ״ל:

(ד) ואותו תעבודו להיות בחי׳ עבד בלי טעם שעז״נ הלא שמוע מזבח טוב. ועי״ז ובו תדבקון התקשרות מחודומ״ע של האדם במחודומ״ע של הקב״ה:

ראה, ג׳

ביאור אחרי

א הנה פי׳ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו. שכל ההשתלשלות נמשך ונתהוה רק מבחי׳ מדת מלכותו ית׳ שהיא הנקראת אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים הארה בעלמא כו׳ (וכמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את כו׳ בפי׳ וישב ה׳ מלך לעולם ועיין בזהר ויקרא) (דף עשרים בתחלת עמוד ב׳) ועמ״ש ע״פ הזהר קדושים (דפ״ו סע״א) ע״פ ואחרי לא יהיה והוא כמו כן עד רום המעלות, כי גם הקו נמשך ע״י צמצום ומקום פנוי מבחי׳ מלכות דא״ס לבד, (וזהו ענין אל תקרי שמות אלא שמות המבואר במ״א ע״פ ובבואה לפני המלך כו׳ ע״ש וכמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו בפי׳ וענין בורא קדושים ישתבח שמך כו׳ ע״ש. ובזה יש להבין ענין ג״פ קדוש ע״ד מ״ש האריז״ל כדלקמן. דהנה פי׳ קדוש היינו מובדל שאינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש כו׳ משא״כ אצלו ית׳ שהוא קדוש ומובדל כו׳. וצ״ל מהו ענין כפילות הקדוש ג״פ. אך הענין דהנה מבואר במ״א בד״ה וקבל היהודים וע״פ קול דודי פי׳ יהללו את שם הוי׳ כי הוא צוה ונבראו, כי הוא דהיינו עצמותו ומהותו ית׳ צוה ונבראו שלא שייך עליו ית׳ לומר לשון  ברא לנוכח דמשמע שיש כח הפועל בנפעל ולא שייך זה אלא בשמותיו ית׳ כמ״ש בראשית ברא אלקים וזהו יהללו את שם בחי׳ שם בלבד שאינו מערךעצמותו ומהותו אבל כי הוא עצמותו ומהותו כביכול הוא רק כאלו צוה ונבראו ממילא כו׳ ע״ש. והנה גם לשון ברא לנוכח הוא מורה על התהוות יש מאין דוקא וכמ״ש הרמב״ן ר״פ בראשית. וצ״ל מאחר דפי׳ ברא לנוכח היינו שיש כח הפועל בנפעל איך נק׳ יש מאין. אמנם הענין כמ״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי וגרמוהי חד דהיינו שהכלים דע״ס דאצילות הנק׳ גרמוהי הן אלקות לברוא יש מאין כמו הא״ס ולא בבחי׳ השתלשלות עילה ועלול לבד, כי ע״י סדר ההשתלשלות לבד אפילו צמצומים רבים לא יועילו להיות התהוות גשמיות מרוחניות, ולכן נקרא יש מאין ע״ש וכן כתבו ג״כ חכמי המחקר שהתהוות הגשמיות מרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה, שהרי גם ריבוא רבבות ירידות והשתלשלות לא יועילו שיתהוה הגשמיות מהרוחניות, אלא שזהו רק כחו ויכולתו לבד יתברך שהוא הכל יכול והכח הזה בכלים דאצילות היינו לפי שבהן מלובש הארת הקו מאור א״ס שהאור מעין המאור כו׳ ומתייחד עמהן בבחינת איהו וגרמוהי חד ועל ידי זה בורא על ידן יש מאין. ובאמת גם התהוות נבראים רוחניים דבי״ע מהכלים דאצילות הוא בחינת יש מאין ולא דרך השתלשלות כמש״ש באגה״ק הנ״ל. והנה מצד הארת הקו המלובש בכלים דאצילות שייך לומר ברא לשון נוכח שהרי הארה מהכלים ו גם אפילו הארה דהארה מהקו מלובש ממש בהנבראים להחיותם כמ״ש באגה״ק שם וכמ״ש בסש״ב ח״ב פ״א בשם האריז״ל שגם בדומם ממש מלובש אותיות הדבור מעשרה מאמרות כו׳ והרי זה בחי׳ כח הפועל המלובש ממש בהנפעל כמש״ש פ״ג ואעפ״כ התהוות הנפעל כמו האבן מבחינת כח הפועל המלובש בו שהן צרופי אותיות דבר ה׳ המלובש בו זהו ממש התהוות יש מאין שהרי האותיות הם כחות אלקיים ושיתהוה מזה אבן גשמי עד״מ הרי זה ממש מאין ואפס כו׳ שהרי על פי דרך השתלשלות בלתי אפשר כלל וכלל שהכח הרוחני ונבדל מגדר הגשם יהיה ממנו לבד התהוות אבן גשמי עד״מ. וזהו ענין קדוש דפי׳ מובדל כי אע״פ שיש כח הפועל ממש בנפעל מ״מ כח זה הוא רק בחי׳ הארה בעלמא שאינו נוגע להארת הקו המלובש בע״ס דאצילות כי הוא רק כמו זיו השמש מהשמש וע״ש באגה״ק שהוא רק הארה דהארה, והארה דהארה דהארה כו׳, ועוד זאת שגם כח הפועל מעשרה מאמרות וכלים דאצילות המלובש ממש בהנפעל שהם בי״ע אינו כלל כדמיון הנשמה המלובשת בגוף שהרי אין שרש התהוות הגוף ועצמותו מנשמתו כו׳ מה שאין כן כח הפועל ורוח פיו ית׳ שבנפעל הוא מהוה את הנפעל מאין ליש כו׳ ולכן הנפעל בטל באמת לגבי כח הפועל שבו ולא כמו גוף לגבי הנשמה כמ״ש כ״ז בסש״ב ח״ב פ״ג וספ״ו, ועיין עוד באגה״ק קרוב לסופו בד״ה להבין מ״ש בפע״ח במש״ש והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים כו׳ שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה כהסתר והעלם הבורא מהנברא:)ב והנה ידוע דיש ב׳ מיני המשכות מאור א״ס ב״ה בחי׳ ממכ״ע ובחי׳ סוכ״ע ונק׳ פנימיים ומקיפים והנה כל הנ״ל מענין התלבשות הארת הקו בע״ס דאצילות שעי״ז מהוה בי״ע יש מאין זהו בחי׳ ממכ״ע שהוא נמשך בבחי׳ התלבשות וכח הפועל בנפעל. אבל בחי׳ סכ״ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע״ס דאצילות אלא שמהוה ומחיה ע״י בחי׳ מקיף לבד דהיינו כמ״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה כי ע״י שעלה ברצונו להיות התהוות העולם עי״ז ממש נתהוה העולם, אף שאין הרצון מלובש כלל בהנברא שהרי הוא בחי׳ א״ס ואפילו בע״ס דאצילות אינו מתלבש כו׳ וזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם שע״י שעלה במחשבה עי״ז נתהוו כו׳ וכמבואר ענין זה בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות, ונמצא כל נברא בפרט וכל העולמות בכלל יש בהם שני מיני חיות האחד הנמשך ומתלבש בתוכיותם והוא מבחינת ממכ״ע ושרשו מהארת הקו שבע״ס דאצילות וע״ז נאמר ברא לשון נוכח כנ״ל, והב׳ הוא בחי׳ המקיף מבחי׳ סוכ״ע וכמאמר נשמה שנתת בי כו׳ ואתה  משמרה בקרבי כו׳ וכמו שהוא בהנשמה כך בכללות הבריאה כו׳ והנה על זה נאמר כי הוא צוה ונבראו כי מבחינה זו דסוכ״ע אין שייך כלל התלבשות כח הפועל בהנפעל שהרי אינו מלובש כלל כ״א שעל ידי שעלה ברצונו שיהיה ההתהוות עי״ז דוקא נעשה ע״כ אין שייך ע״ז רק כמ״ש כי הוא צוה ועי״ז ונבראו כו׳. ועיין מ״ש מענין ממכ״ע וסוכ״ע בד״ה אלה מסעי גבי ברכת המצות שיש בהם לשון נוכח ברוך אתה כו׳ ולשון נסתר אשר קדשנו כו׳ ע״ש.

והנה ידוע דעיקר ההתהוות והחיות הוא מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ א״ס ממש וכמש״ש ע״פ יביאו לבוש מלכות וכמ״ש בסש״ב פכ״ב והנה רצון העליון הוא מקור החיים המהוה את כל העולמות כו׳ וזהו יש מאין דהיינו שאין שום התלבשות כלל בהנפעל מבחי׳ כח הפועל שבבחי׳ סוכ״ע (וגם מבחי׳ ממכ״ע אע״פ שנמשך כח הפועל ומתלבש בהנפעל נק׳ יש מאין ממש כנ״ל) וזהו ענין הקדוש הב׳ דהיינו בחי׳ סוכ״ע שהוא קדוש ומובדל מבחי׳ העלמין יותר מבחי׳ קדוש הג׳ שהוא בחי׳ ממכ״ע דהיינו שאפילו בחי׳ זיו והוד לא נמשך ממנו להתלבש בהעלמין בפנימיותם אלא שהוא אור מקיף ועד״ז נתבאר במ״א בפי׳ אתה קדוש ושמך קדוש. שמך קדוש היינו בחי׳ ממכ״ע וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו אלא הודו וזיוו של שמו נמשך ומתלבש בהעלמין וכמארז״ל זיו השכינה זיו דייקא אבל אתה קדוש היינו שאפילו זיו והוד לא היו העולמות יכולים לקבל חיות ממנו בפנימיותם ותוכיותם אלא שמחיה ומהוה אותם ע״י בחי׳ מקיף כנ״ל ועמ״ש מזה פ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבני ישראל כו׳ וע ״פ אסרי לגפן בפי׳ ויחי:

ג והנה בבחי׳ סוכ״ע יש ג״כ ב׳ בחינות כי הנה כתר לשון כותרת שהוא סובב ומקיף והנה הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו ב׳ בחי׳ עתיק וא״א עתיק בחינה אחרונה שבמאציל וא״א בחינת שרש הנאצלים כי בחי׳ שרש הנאצלים יש לה איזה שייכות עם עלמין להיות ממנה התהוות הנאצלים בבחי׳ סוכ״ע שנק׳ ע״ש עלמין אלא שהוא סובב ומקיף מבחוץ ואינו נכנס בפנימית כו׳ אבל בחינה אחרונה שבמאציל אין לה ערך ויחוס כלל עם התהוות עלמין כי הוא המתנשא מימות עולם אלא שהוא מקיף דמקיף וכמ״ש במ״א ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית בענין ג׳ בחי׳ מזון לבוש בית והמקיף דמקיף הוא המחבר המקיף עם הפנימי כו׳ היינו שיהיה התחברות סובב וממלא שלום בפמליא של מעלה כו׳ וזהו שארז״ל שהעוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה כי התורה נקרא משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם ע״כ ממשיך שלום בפמליא של מעלה כללות בחי׳ סובב וממלא וגם בפמליא של מטה היינו כי בכל נברא יש מב׳ בחי׳ הנ״ל וכמאמר ואתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי וכנ״ל וזהו ענין הקדוש הא׳ שהוא המשכת בחי׳ עתיק שהיא המשכה גדולה ועצומה מאור א״ס ב״ה מה שהוא מובדל עדיין ומרומם מגדר עלמין כו׳ אלא שבחי׳ א״א הנמשך ממנו הוא בחי׳ סוכ״ע כו׳.

והנה נודע מענין כי אל דעות שממטה למעלה כל מה שהוא למעלה יותר נק׳ אין לפי שאינו מושג וע״כ הגם שהתהוות הנבראים מבחי׳ מל׳ דאצי׳ ממכ״ע נקרא יש מאין מ״מ עיקר בחי׳ אין הוא בחי׳ סוכ״ע לפי שאינו מושג יותר שאינו מתלבש כלל וכמ״ש במ״א ע״פ היש הוי׳ בקרבנו אם אין אך מלמעלה למטה הוא בהפך שכל מה שלמטה יותר נקרא אין משום דכלא חשיב ולכן אדרבה בחי׳ ממכ״ע נקרא אין וזהו כי עמך מקור חיים היא בחי׳ מל׳ דאצי׳ מקור ממכ״ע נק׳ עמך שהוא טפל ובטל וכלא חשיב ונקרא אחרי הוי׳ בחי׳ אחוריים כו׳ וגם אפי׳ בחי׳ סובב נקרא אין לגבי בחינה שאינו בגדר עלמין וכמאמר כתרא עילאה אע״ג דאיהו אור צח אוכם הוא קדם עילת העילות כו׳ וכמ״ש ע״פ שחורה אני כו׳ וזהו שהבריאה נק׳ יש מאין היינו שמקור התהוות העלמין הוא מבחי׳  שנק׳ אין גם מלמעלה למטה כו׳.

ועמ״ש ע״פ ואהיה אצלו אמון בפי׳ אחור וקדם צרתני דגבי תורה וע״פ שובה ישראל בפי׳ וראית את אחורי כו׳ והנה בפע״ח שער חזרת העמידה פ״ד בכת״י קודש האריז״ל וז״ל והנה ג׳ קדושות לג׳ רישין דע״ק. א׳ לההוא דלא אתיידע כלל. הב׳ לכתר עילאה. הג׳ למו״ס חכמה קדמאה עכ״ל והיינו כי רדל״א היינו עתיק בחינה תחתונה שבמאציל וכתר עילאה היינו כתר דא״א סוכ״ע והיינו ב׳ בחי׳ הנ״ל דסוכ״ע. אמנם מ״ש הג׳ למו״ס אף דמו״ס הוא בחי׳ חכמה שבכתר בחי׳ סוכ״ע היינו לפי שהוא דיבר בשרש בחי׳ ממכ״ע שבעולם האצי׳.

והנה כמו שבי״ע ממש התהוותם יש מאין מבחי׳ מל׳ דאצילות שהוא מקור בחי׳ ממכ״ע דבי״ע כמ״כ באצי׳ יש ג״כ בי״ע היינו או״א הם בריאה דאצילות וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שהיא נק׳ בריאה יש מאין וזהו ענין בורא קדושים ישתבח שמך כמ״ש במ״א וגם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה בגימט׳ יש והאין שממנו תמצא החכמה הוא בחי׳ כתר והוא ג״כ ע״י ב׳ המשכות ממלא וסובב א״פ וא״מ וח״ס הוא מקור לבחי׳ הא״פ וכמ״ש בע״ח שער א״א פ״ד וגם כי או״א יונקים מב׳ מזלות ונוצר ונקה ששרשן ממו״ס וז״ש בזהר ח״ג (דרפ״ט) דח״ס הוא רישא דכל רישא לשאר חכמות. וזהו ענין הקדוש הג׳ כי ההמשכה רק מבחי׳ שערות וח״ס עצמה הוא קדוש ומובדל וכתרא עילאה הוא בחי׳ מקיף וסובב כתר לשון כותרת כו׳ ועתיק הוא בחי׳ מקיף למקיף וזהו ענין ג״פ קדוש והם ג׳ המשכות להיות שרש ג׳ בחי׳ בית לבוש מזון דכללות העולמות בית נק׳ בחי׳ מקיף למקיף כו׳ ולבוש הוא בחי׳ מקיף וסוכ״ע וכמ״ש במ״א ע״פ יביאו לבוש מלכות.

ומזון היינו בחי׳ ממכ״ע ודרך פרט ממל׳ דאצי׳ לבי״ע נמשכים ג״כ ג׳ בחי׳ אלו שהרי נעשית עתיק וכתר לבריאה שהוא נק׳ מקיף כו׳ ע״ד שמל׳ דא״ק נעשה עתיק וכתר לאצי׳ וגם מתלבשת בפנימיותם (וע׳ מ״ש ע״פ מי מנה בפי׳ והים עליהם מלמעלה ומ״ש בפסוק ויקהל משה וע״פ קחו מאתכם תרומה כו׳ ובביאור ע״פ ועתה יגדל נא כו׳ וע״פ כי אתה נרי כו׳ ומ״מ עיקר הפי׳ בפסוק אחרי הוי׳ קאי על מל׳ דאצילות כמבואר בזהר) (ויקרא דף כ׳ ע״ב) וכדלקמן גבי ואותו תיראו כו׳. וזהו אחרי כו׳ תלכו היינו שכאשר יתבונן ויבין שכל השתלשלות העולמות אינן אלא מבחי׳ זיו והארה ונק׳ אחרי ה׳ ע״ד וראית את אחורי ועמ״ש עוד בד״ה שובה ישראל עד מענין פי׳ אחוריים ופנים מזה יומשך בחי׳ תלכו והוא בחי׳ אהבה ותשוקה נפלאה אליו ית׳ לבדו מקורא ושרשא דכולא אך היינו דוקא ע״י שיתבונן ויעמיק בזה בשכלו ותבונתו מקרב איש ולב עמוק כי אם אין בינה אין דעת וגם אם אין דעת אין בינה.

וביאור ענין כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ הנה בחינת הנסיונות הם הסתר פנים ובהסתר עצמו יש אלהות ואנכי הסתר אסתיר כו׳ וכתיב ה׳ אמר לו קלל וע״כ כח ה׳ שיש בנסיון הוא המביא לידי דעת וגלוי אלהות כשעובר עליו כל הנסיון ועומד בנסיונו שבכל הנסיונות יש כח ה׳ המחיה את הדבר ההוא שמביא הנסיון עליו וזהו כי ה׳ אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה׳ ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אלו נסתלק רוח פיו ית׳ מרוחו של שמעי לא יוכל לדבר מאומה וזהו כי ה׳ אמר לו ממש בעת ההיא לקלל את דוד כו׳ (ועיין בע״ח שמ״ח פ״ב) והטעם שהנסיונות מביאין לידי גילוי אלהות כי הנה הנסיונות וההסתר פנים הוא מעולם התהו מלפני מלך מלך שירדו ונתלבשו בקליפות והקליפה היא המסתרת (ועיין בזהר וירא דקי״ט ע״ב) וכששוברין הקליפה ע״י שעומד בנסיון נמצא הפרי בתוכו הוא כח ה׳ המוסתר ומלובש שם ה׳ אמר לו קלל שבא לידי גילוי לפי שכח ה׳ המלובש בו הוא מלמעלה מעלה  כנודע ממשל נפילת החומה שהאבן העליון יותר נופל למטה יותר וכמ״ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שכדי שירד וישתלשל גם למקום הקליפות צריך להיות ממקום גבוה מאד נעלה עד שיגיע שיהיה גילוי אלהות גם במקום הקליפות ולכן אותו הכח מביא לידי דעת לפי שהוא מרפ״ח ניצוצין מעולם התהו עקודים נקודים כו׳ וס״ג מעולה ממ״ה כו׳ ועמ״ש ע״פ וידעת היום והשבות. רק אם אין בינה אין דעת כו׳ שכל ההולדה הוא מבינה שהפסולת נברר בדם נדות והולד נגדל בט׳ חדשים שמתחלה היתה רק טפה ואח״כ נעשה הולדת אברים בבחי׳ פרצוף ובמעי אמו אוכל מה שאמו אוכלת ואח״כ יוצא ונפרד לעצמו וככל המשל הזה הוא בחסידות ביראה ואהבה שמתחלה היתה האהבה מסותרת נקודה אחת ואח״כ נגדלה להגדיל מדורת אש האהבה בהתלהבות כו׳ וכן היראה וזהו שלאה אם הבנים ילדה ששה בנים הם נקראים בחי׳ אהבה ובת הוא מדת מלכות ושמה דינה דינא דמלכותא דינא (וכמ״ש ע״פ אמר עם הספר שהבירור הוא במחשבה שהיא בחינת בינה על ייד התלבשות החכמה שם כו׳ והוא כענין כולם בחכמה עשית בבינה וכמ״ש במ״א בפי׳ ברוך עושה בראשית):

ד והנה תלכו הוא בחי׳ רצוא ואח״כ ואותו תיראו הוא בחי׳ שוב והענין כי הנה נודע מ״ש דשם הוי׳ הוא דחילו ורחימו רחימו ודחילו ו״ה הוא בחי׳ אהבה ויראה ז״א הוא אהבה זוטא (ולכן נק׳ זעיר) ויראה היא המלכות יראה חיצונית מהתפשטות מלכותו כמ״ש בהערה לתיקון חצות ובזו היראה קודם לאהבה ממטה למעלה ויראה זו אינה כתובה בתורה כאן (שהרי התחלת הפסוק מבחי׳ תלכו שהוא אהבה ואע״ג דההתחלה צ״ל מבחי׳ יראה דיקא כי זה השער כו׳ דיראה היא תרעא לאעלאה אך הוא כמ״ש בזהר פ׳ בא) (דל״ח ע״ב) ובאתר דאשתכחי דכר ונוק׳ לית שבחא אלא לדכורא וה״נ כיון שנאמר תלכו שהיא בחי׳ אהבה שנק׳ דכר זכר חסדו א״צ להזכיר היראה שנק׳ נוק׳ אשה יראת ה׳ כי היראה צ״ל כלולה באהבה לאכללא שמאלא בימינא כו׳ ועוד י״ל שיראה זו נרמזת כאן בתיבת אחרי הוי׳ שהיא בחי׳ מלכות ואח״כ אהבה רבה היא בינה וחכמה יראה פנימית היא בחי׳ יראו את ה׳ משא״כ יראה חיצוניות הוא בחי׳ ייראו מה׳. אבל יראו את ה׳ היינו להיות בחי׳ את הטפל שהוא בחי׳ ביטול והוא בחי׳ אצילות. שהוא בחי׳ חכמה דכללות העולמות כי בדרך כלל אצי׳ הוא חכמה כי אבא שרש האצי׳ ובינה אימא מקננא בכורסייא כמ״ש בע״ח שמ״ז פ״ג (ואפ״ל שזהו ואותו תיראו בחי׳ יראו את שבטל לבחי׳ ואותו כו׳ וע׳ בזהר ח״א) (דצ״ד ע״א) ע״פ אותו ואת נוהו כו׳ גם פי׳ ואותו לשון אות ורושם וכמ״ש אות היא ביני ובין בני ישראל. ופי׳ כידוע דכשהיה הצמצום הראשון להיות מקום פנוי כו׳ נשאר רשימו מהאור שנסתלק כו׳ ואח״כ נמשך קו כו׳ ועל זה אמר ואותו היינו אות ורושם הנ״ל תיראו כי אות היא ביני ובין כו׳ (וענין שייכות יראה עילאה הנ״ל לבחי׳ אות ורושם הנ״ל אפ״ל ע״ד מ״ש בזהר ח״ג) (קכ״ח סע״ב) גבי חכמה סתימאה והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי״ו רשים רישומ׳ לעתיק יומין ועמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל ובפע״ח ובמשנת חסידים בענין כוונת תשר״ק הנזכר במוסף שבת שהוא סוד הארת כ״ב אתוון במוחא עילאה כו׳ ע״ש נמצא בחי׳ אות ורשימו הנ״ל מאיר בח״ס וח״ס היא שרש בחי׳ יראה עילאה כמ״ש במ״א ולכן שפיר שייך ואותו דייקא תיראו כו׳ שהיראה בושת ששרשה מח״ס ננמשכת מבחי׳ ואותו ועמ״ש עוד מענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו בביאור ע״פ כי אתה נרי בפ׳ מקץ.

ובענין ובמורא גדול זה גילוי שכינה ע״פ ששת ימים  תאכל מצות גבי פסח וע״פ קול דודי כו׳ בשיר השירים ושם נת׳ מורא גדול נמשך ע״י גילוי בחי׳ מלך מלכיכ המלכים מלכות דא״ס כו׳ וזהו ממש ענין הרשיטמו שבמו״ס כי הרשימו הוא מבחינת מלכות דא״ס כמ״ש בביאור האדרא מהאריז״ל שם ולכן מזה נמשך בחי׳ מורא גדול שהוא בחי׳ ח״ס כו׳ ומורא גדול לשון זכר משא״כ יראה תתאה היא בחי׳ נוקבא כנ״ל. לפ״ז פי׳ אחרי הוי׳ ואותו היינו בחינת מלכות דאצילות ומלכות דא״ס כו׳ ועמ״ש במ״א מענין אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה גבי חג השבועות על פסוק וידבר אלקים כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום ע״ש:

ה ואת מצותיו תשמרו הנה השמירה היא ע״י המקיף וכנודע מענין ואתה משמרה בקרבי והיינו בחי׳ חיה יחידה שאינם מתלבשים בכלים אלא שהם בחי׳ מקיפים והם בחי׳ השמירה לנר״נ המתלבשים בכלים נשמה במוח כו׳ כי אור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ וגם המקיף מסמא עיני החיצונים נמצא ע״י המקיף אין החיצונים יכולים להתקרב כו׳.

והנה השמירה צריך לא״פ כשנתלבשו בכלים כי אז צריך שמירה לפי שע״י הפגם ח״ו כלי נמשך יניקה גם מן האור המלובש בה כמו ע״י שחותך ידו יוצא דם כמ״ש במ״א משא״כ כשאורות כלולים עדיין במאצילן וכן אורות מקיפים לא שייך בהם פגם ויניקה כו׳ והנה המצות נקרא רמ״ח אברים דמלכא שהם המשכות אורות בכלים (ע׳ באגה״ק בסופו בד״ה להבין מ״ש בפע״ח שכל המצות לתקן רמ״ח אברי ז״א ע״י המשכת אור א״ס ב״ה בהן כו) וזהו כי נר מצוה כי בלשון תורה נק׳ נר הכלי שבתוכה הנר הדולק כמ״ש נרות המערכה וגם הנרות הדולקים שבהכלי נק׳ נרות כמ״ש בהעלותך את הנרות והיינו שבמצות יש שני בחינות שהם בחינת כלים וגם על ידן נמשכים אורות המתלבשים בהכלים וע״כ צריכים שמירה וזהו ואת מצותיו תשמרו והיינו על ידי ובקולו תשמעו היא התורה שנק׳ ותורה אור בחי׳ מקור האור הנמשך בהנרות (ע׳ בזהר ר״פ בהעלותך ובהרמ״ז שם) והיינו שהיא בחינת אור מקיף שלמעלה מבחינת הכלים ואברים כ׳ו כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת נפקת דייקא אכן שרשה למעלה מהחכמה כו׳ והיינו שהיא מבחי׳ מקיפים למ״ד ומ״ם כו׳ עמ״ש בביאור ע״פ כי תצא כו׳ וזהו ג״כ פי׳ ותורה אור כי המצות שהם בחי׳ אורות המתלבשים בכלים מתחלקים לתרי״ג בחי׳ רמ״ח מ״ע כו׳ היינו לכל כלי וכלי אור בפ״ע כו׳ אבל התורה שהיא בחי׳ מקיף היא בחי׳ אור אחד ר״ל למעלה מבח׳ התחלקות כו׳ ועמ״ש בפ׳ וארא סוף דבור הראשון וארא אל כו׳ שהתורה הוא המשכת בחי׳ יחיד אנכי מי שאנכי כו׳ ע״ש (וז״ש באדרא דנשא דקכ״ט א׳ חד ארחא דנהיר כו׳ לתרי״ג ארחין דאורייתא דפליג בז״א דכתיב ביה כל ארחות כו׳ ואיתא שם הפי׳ בספר רוח דוד ובביאור האדרא מהאריז״ל שבז״א נתגלים התרי״ג מצות עצמם כו׳ וז״ש כל ארחות כו׳ ובא״א כתיב וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור כו׳ אורח ואור לשון יחיד כי שם נעלמים ובז״א מתגלים ונעשים התרי״ג מצות עכ״ד. ואמנם התורה נמשכה ממו״ס דא״א וזהו ותורה אור לשון יחיד וזהו ענין המבואר במ״א שהתורה היא בחי׳ רעוא דכל רעוין שהיא ממשכת הנהגת הרצון עליון לתוך הרצון המתפשט בתוך המצות עיין בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ע״ש באריכות וזהו שהמצוה נק׳ נר והתורה היא האור המאירה את הנר בחי׳ דעדכ״ר הוא מקור הרצון שבמצות כו׳ ועמ״ש ע״פ ויקהל משה שבחי׳ כתר דז״א הנק׳ רצון הוא הכלי לבחי׳ רצון עליון רעוא דכל רעוין כתר דא״א שהוא בחי׳ האור כו׳ ע״ש ועמש״ל שהתורה נק׳ משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם כו׳) והנה עיקר שמירה זו היינו לבחי׳ ההארה הנמשך מהמצוה לנפש האדם כו׳. וענין הארה זו שנמשך מן המצוה על הנפש יובן ע״ד מאמרז״ל  שבשעת מ״ת כפה עליהם הר כגיגית כו׳ ומכאן מודעא רבא לאורייתא וידוע פי׳ וענין כפה עליהם הר שהוא בחי׳ וימינו תחבקני דהיינו התגלות אהבה העליונה לישראל כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳.

וע״י זה ממילא נתעורר האהבה ג״כ בנש״י ע״ד כמים הפנים לפנים כן לב האדם כו׳ עד שבאו לכלות הנפש וזהו המודעא רבא דהיינו שאתעדל״ת זו שלהם לא היה בבחירה ורצון כ״א שע״י הגילוי מלמעלה נמשך ממילא בלבם כ״כ כך כו׳ וכך מעין זה יובן ג״כ בענין קיום המצות שהם המשכת רצון עליון ממש וה׳ חסדים וימינו תחבקני התגלות אהבה עליונה כו׳ לכן עי״ז נתעורר ג״כ רצון האדם אליו ית׳ כמים הפנים כו׳ וזהו פקדת הארץ ותשוקקיה כו׳ וזהו אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו׳ וע״ז אמרו עבירה מכבה מצוה שע״יט העבירה שהיא נגד רצון העליון ב״ה נכבה הארה זו שנמשך לו מרצון העליון על נפשו כו׳ משא״כ בהמצוה עצמה שהיא רמ״ח אברים דמלכא לא שייך כיבוי ח״ו וז״ש שחת לו לא בניו מומם וכתרגומו חבילו להון לא ליה. אמנם אין עבירה מכבה תורה כי התורה היא מבחי׳ רעוא דכל רעוין כו׳ שמשם נמשך בחי׳ נושא עון. כי הנה ידוע שכדי להיות המחילה וסליחה ע״י תשובה שהיא החזרת הרצון שנסתלק ע״י העבירה הנה הוא ע״י המשכות מבחי׳ רצון העליון שלמעלה יותר מבחי׳ הרצון שבמצות והוא בחי׳ רעדכ״ר שאין שם לעומת זה כו׳ ומשם שרש התורה וכמ״ש ע״פ ואתחנן שהתורה נמשכה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מדעת שם כי היא מבחי׳ מקיפים עליונים אשר שם נאמר לא הביט און ביעקב כו׳.

וזהו שארז״ל כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו כנגדו דייקא ע״ד ה׳ צלך שהוא בחי׳ צל ומקיף מה שאינו יכול להיות מתלבש בכלים כו׳. ועמ״ש ע״פ ביום השמע״צ בפי׳ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך.

ומ״מ כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו וכמ״ש במ״א כו׳ כי התורה אשר אינה בטהרת הלב נקראת רק תרעא לדרתא כו׳ וגם כי בצדקה תכונני כתיב כו׳ כי לית ברכתא שריא אלא כו׳ לכך א״א להיות המשכת המקיפים העליונים שע״י דבור התורה אלא כשיש מכון להשראה זהו דהיינו בחי׳ כלי וא״פ שע״י המצות רמ״ח אברים דמלכא כו׳ ועמ״ש כעין זה סד״ה ועשית בגדי קדש בענין ברכת המצות כו׳ ועמ״ש ר״פ ויקרא ע״פ ויקרא אל משה כו׳:

קיצור(א) ענין ההתבוננות שהבריאה יש מאין וזהו אחרי הוי״ה הוא ענין ג׳ פעמים קדוש עד שאח״כ נמשך הוי׳ צבאות שמהוה צבאי צבאות וכמ״ש מזה בד״ה זאת חנוכת המזבח. והענין דכתיב כי הוא צוה ונבראו וכתיב ברא לנוכח היינו כח הפועל בנפעל כמ״ש בסש״ב ח״ב פ״א ופ״ג ועמ״ש מזה בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית ובשה״ש בד״ה מי יתנך כאח לי.

ואעפ״כ נקרא יש מאין ממש שלהיות התהוות הגשמיות מן המאמר ואותיות רוחניים המלובשים בו ה״ז בריאה חדשה מאין ואפס ממש ולא השתלשלות מההעלם אל הגילוי לבד ועמ״ש מזה בד״ה ואתחנן בפי׳ המחדש בטובו ומקור להמשכה והתהוות זו הוא מהארת הקו המלובש בע״ס דאצילות וע״ז ארז״ל בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת כו׳ (פ״ב דחגיגה י״ב א׳). וע״ז נאמר ברא לשון נוכח. וזהו ענין קדוש השלישי שהוא״ו דקדוש זהו המשכה מבחי׳ קדש והוא הארת הקו להיות מקור לבחי׳ ממכ״ע ואעפ״כ הוא קדוש ומובדל כי רק הארה דהארה לבד נמשך להיות מלובש בכלים דע״ס דבי״ע ועמ״ש מענין וא״ו דקדוש בד״ה צאינה וראינה (ב) וכ״ז הוא נקרא ממכ״ע אבל בחינת סוכ״ע הוא מה שאינו מתלבש כלל אפילו בע״ס דאצילות אלא שמהוה ומחיה על ידי בחינת מקיף לבד ע״ד כל אשר חפץ ה׳ עשה. וע״ד כי לא מחשבותי  מחשבותיכם בביאור ע״פ יונתי בחגוי. ועל זה נאמר כי הוא צוה ונבראו וזהו ענין שהבריאה יש מאין ממש. שמבחינה זו אין שום התלבשות כח הפועל בנפעל וזהו ענין הקדוש השני. שקודם הקדוש השלישי:(ג) והנה בבחי׳ סוכ״ע יש ג״כ ב׳ בחינות. וזהו ענין גאה גאה. דהיינו ב׳ הבחי׳ שבכתר עליון ונקרא בגמרא שני כתרים א׳ כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע אשר הבחינה הראשונה לא שייך כלל לומר עליה סובב כל עלמין לפי שאינו בגדר עלמין כלל ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול רק שהוא המחבר סוכ״ע וממכ״ע.

וגם בחינה זו הוא רק המשכה מאור א״ס ב״ה וזהו ענין הקדוש הראשון. ומלמעלה למטה נק׳ סוכ״ע בחי׳ אין לגבי בחי׳ זו היינו שהוא רק הארה כו׳ וכ״ש בחי׳ ממכ״ע וזהו ענין שהבריאה היא יש מאין.

וזהו ענין אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו וענין בורא קדושים ישתבח שמך. וענין א״ת שמות אלא שמות. אך היינו ע״י כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ ע״ד כי ה׳ אמר לו קלל שע״י שעומד בנסיון שובר הקליפה ואזי דוקא נתגלה הפרי. ומבואר במ״א איך קליפה קדמה לפרי. דהיינו שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת הסתר משבה״כ נפל שמה ממדרגות עליונות וגבוהות מאד. לכן דוקא ע״י שבירת הקליפה מתגלה בחי׳ הדעת וזהו ענין מי יתן טהור מטמא. ועמ״ש בד״ה בשלח פרעה את העם:

(ד) תלכו היינו ב׳ בחינות אהבה עמ״ש בד״ה להבין קישור וחבור הזכרת ברית ותורה בברכת הארץ. ואח״כ ואותו תיראו יראה פנימית יראו את ה׳ ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. גם פי׳ ואותו לשון אות ורושם. ועמ״ש סד״ה ואתה מרבבות קדש בפי׳ מארז״ל אות הוא בצבא שלו:(ה) ואת מצותיו תשמרו המצות נקראו רמ״ח אברים שהם המשכת אורות בכלים עמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן. ומשם ע״י הפגם נמשך יניקה לחיצונים ע״ד שופך דם האדם באדם ועמ״ש מזה בביאור ע״פ בשעה שהקדימו הנ״ל. והיינו מבחי׳ נר״נ המלובש בכלים. ולכן צ״ל ואת מצותיו תשמרו והיינו ע״י המקיפים חיה יחידה וזהו ע״י ובקולו תשמעו היא התורה שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אף בזה״ז כי היא למעלה מבחינת אורות שבכלים. (ועמ״ש בד״ה וזאת המצוה כו׳ לשמור את כל חקותיו כו׳ ושמרת לעשות כו׳ ע״ש) ועיקר השמירה צ״ל לבחינת נר מצוה היינו לבחינת ההארה הנמשך מהמצוה בנר״נ של האדם ועיין בזח״ג נשא (קכ״ט ב׳) ע״פ שומר ישראל. ובפ׳ האזינו (דף רכ״ט א׳):

ו ואפ״ל עוד בענין ואותו תעבודו ע״ד מ״ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. (במלאכי סי׳ ג׳ י״ח) ואמרו רז״ל (פרק קמא דחגיגה דף ט׳ ע״ב) עובד ואשר לא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. ועיין מזה בסש״ב פט״ו. עכ״פ דבחינת עובד אלקים הוא למעלה מבחינת צדיק גמור.

וזהו שאחר ד׳ מדרגות. תלכו. תיראו. תשמורו. תשמעו. שזהו ודאי בחינת צדיק גמור. נאמר אח״כ ואותו תעבודו שזהו בחי׳ שלמעלה במדרגה יותר. והיינו על ידי שמהפך טבעו מלשון עורות עבודים. ועיין מ״ש בביאור על פסוק מים רבים בפ׳ תולדות שעל זה שאל רבי חנינא בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא דהיה מסתפק שמא הטבע שלו גורם שקידתו בתורה אף במס״נ כו׳ ואם כן עדיין מסופק אם שינה טבעו לגמרי להיות בבחינת עובד אלקים דשמא הוא עדיין בחינת אשר לא עבדו אף שהיה צדיק גמור.

והנה אלקים גימטריא הטבע היינו כי שמש ומגן הוי״ה אלקים ששם אלקים הוא מגן ונרתק  המסתיר על גילוי שם הוי׳ ומזה נמשך מה שעולם כמנהגו נוהג שבחי׳ זו נקרא הטבע. אף שהוא באמת הכל משם הוי׳ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית רק שנמשך ע״י מגן ונרתק המכסה ומסתירועיין מענין הטבע בשו״ת ח״צ סי׳ י״ח קרוב למ״ש. לכן ע״י שהאדם הוא עוסק בעבודת הש״י יותר מטבעו ומשנה טבעו נקרא עובד אלקים היינו שלא יהיה הסתר הנרתק לכן עי״ז זוכה למ״ש אח״כ וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא שהוא ענין מארז״ל הקב״ה מוציא חמה מנרתקה (בפ״ק דע״ז דף ד׳ ע״א). ועיין מזה ברבות ויצא פע״ח ובפ׳ בא פט״ו משפטים פל״א (דקמ״ט ע״א). ובזח״א מקץ (דר״ג ע״ב) ובפרשה אמרו (דפ״ח ע״א). וזהו ענין אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו׳ וכמ״ש בסש״ב שע״י זו האחד היתירה על מאה מהפך טבעו והרגלו כו׳. ועיין במהרש״א בח״א שם שפי׳ דמספר מאה זהו מגיע עד נר״נ שהם בסוד יחידות עשירות מאות וזהו ענין מאה ברכות. אבל השונה פעם אחת יותר מזה הוא חלק אלוה ממעל כו׳ ע״ש. ובשל״ה במסכת שבועות שלו (דקפ״ב ע״א) כ׳ כי החכמה מאין תמצא מאין הוא מספר מאה ואחד כו׳. והנה פי׳ מאין ידוע שהוא בחינת שלמעלה מהחכמה. וזהו הנמשך ע״י שעובד אלקים ומשנה טבעו שהוא ביטול היש ומשנה מבחינת יש לאין ועי״ז ממשיך מבחי׳ אין תמצא. והנה ארז״פ פ״ק דקדושין (ד״ל ע״ב) ע״פ ושמתם סם תם נמשלה התורה לסם חיים. ועזח״ג ר״פ חקת (דקע״ט סע״ב) מענין סמא דחיי. וה״ע רפואה כמ״ש ולכל בשרו מרפא. והנה בזח״ ב תרומה (קכ״ז ע״ב) סמ״ך מ״ם כו׳ רזא דאינון מאה ברכאן כו׳ ובמק״מ ובהרמ״ז שם דבחי׳ מ״ם זהו תבונה ובחינת סמ״ך זהו בינה עילאה המקבלת מששה ספירות ראשונות דחכמה כו׳ והוא ב׳ בחינות דעולם הנשמות דהיינו ג״ע ועולם התחייה. ואפ״ל שזהו ענין מ״ס וסמ״ך שבלולות בנס היו עומדים כו׳ וזהו ענין סם חיים בחי׳ הנ״ל דמאה ברכות שהם סמ״ך ומ״ם כו׳ ומבואר במ״א ע״פ מאמר הזח״א פ׳ חיי (קכ״ג א׳) בענין חיי שרה מאה שנה ששרש מאה ברכות הוא המשכות מבחי׳ א״א דהיינו מבחי׳ סוכ״ע. אך ע״י שעובד אלקים ומשנה טבעו להיות שונה פרקו מאה פעמים ואחד ממשיך עוד מבחי׳ שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ חד ולא בחושבן כו׳ וכנ״ל בענין הקדוש הראשון ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש.

ואפשר שזהו פי׳ סם חיים. וזהו ואותו תעבודו פי׳ ואותו ע״ד אות היא ברבבה שלו שהוא בחי׳ חד ולא בחושבן. והיינו על ידי תעבודו בבחי׳ עובד אלקים. ועמ״ש בפ׳ ויצא בד״ה ושבתי בשלום כו׳ והיה הוי״ה לי לאלקים.

ועפ״ז י״ל שזהו ההפרש בין בחי׳ ואותו תעבודו לבחי׳ ד׳ מדרגות הראשונות כי ד׳ בחי׳ תלכו תיראו תשמרו תשמעו י״ל שהן נגד ד׳ אותיות הוי״ה. כי תלכו תיראו זהו רצוא ושוב שהוא בחי׳ י״ה שהן אהוי״ר.

ואח״כ תשמרו תשמעו תורה ומצות זהו ענין ו״ה וכמ״ש ע״פ וכל בניך למודי הוי״ה וזהו בבחי׳ ומדרגת ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע שעל זה נאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו׳ גילוי שמש הוי׳. שלא יהיה מסתיר הנרתק ומגן כו׳. אך בחי׳ ואותו תעבודו שזהו למעלה מבחי׳ צדיק כנ״ל זהו כענין עד יעבור עמך הוי׳ למעלה מבחי׳ שם הוי׳ ואפשר שע״ז רומז קוצו של יו״ד דשם הוי׳ וע״ש בד״ה ולא אבה בפ׳ כי תצא. וסד״ה קדש ישראל בעניין ד׳ הידות כו׳ והחמישית כו׳. וזהו הבחי׳ החמישית ואותו תעבודו ועי״ז ובו תדבקון כו׳ והוא בחי׳ פנימית הכתר ע״ד שפי׳ בזח״ג פ׳ אחרי (דס״ו ע״ב) בענין בי נשבעתי ובפ׳ נשא (דק״ל ע״א) וע׳ בע״ח שמ״א פ״ג שיש ה׳ בחי׳ נרנח״י ובתוך הבחינה החמשית שהוא יחידה מלובש הבחי׳ תחתונה דאור א״ס כו׳ וזהו ענין הב׳ כתרים כו׳ כנ״ל ועי״ז והיה הוי׳ לי לאלקים שמה שעתה הוא שם הוי׳ יהיה בחינת  אלקים לגבי גילוי זה והיינו ע״י שהוא בבחי׳ עבד עובד אלקים והיינו שעבודתו הוא שיהיה בחי׳ והיה הוי׳ לי לאלקים כו׳ ואפ״ל שזהו פי׳ המדרש תלים שהביא הבחיי פ׳ בשלח ע״פ עזי וזמרת יה אבל לעוה״ב בשש אותיות שנאמר כי ביה הוי׳ צור עולמים כו׳ (ועיין זח״ב תרומה קס״ה ב׳) והיינו ע״י ששה מדרגות שפרט כאן תלכו תיראו תשמרו תשמעו תעבודו תדבקון והש״ך כאן פי׳ ששה דברים שבפסוק זה תלכו עד תדבקון הם כנגד ששה תיבות שבפסוק שמע ישראל. ועיין בפע״ח שער ק״ש שעהמ״ט ר״פ י״א בענין רומח ואפשר לכוון הששה תיבות דפסוק שמע עם ששה בחינות הנ״ל. כי שמע היינו שם ע׳ וכמש״ל בפ׳ ואתחנן בד״ה שמע ישראל ע״ש וא״כ זהו בחי׳ ומדרגת אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ותיבת ישראל זהו ענין ואותו תיראו כמ״ש ברבות פ׳ ויחי פצ״ח שמעו אל ישראל שבשמים אביכם וכן איתא בפרקי דר״א שהקב״ה נקרא ישראל.

והיינו בחי׳ כי שרית עם אליקם שמשתרר ומושל על שם אלקים. ואח״כ תיבות הוי׳ אלקינו זהו ענין ההמשכה שע״י תורה ומצות. וזהו ענין תשמרו תשמעו. ועמ״ש גבי ציון במשפט תפדה בענין שבחי ירושלים את הוי׳ הללי אלקיך ציון בד״ה ברבות פ׳ עקב. .

ואח״כ הוי׳ אחד זהו ענין ואותו תעבודו כו׳ כי הנה מבואר בביאור ע״פ חקת התורה בענין ב׳ שמות הוי׳ בפסוק אחד שהשם הא׳ באצילות יו״ד חכמה ה׳ בינה כו׳ והשם השני הוא למעלה מאצילות ועד״ז י״ל גם כאן דפי׳ הוי׳ אלקינו היינו המשכת אור א״ס המלובש בע״ס דרמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים דמלכא ואח״כ בחי׳ הוי׳ אחד בחינה שלמעלה מאצילות אנת הוא חד ולא בחושבן כו׳ וזהו ע״י ואותו תעבודו ובו תדבקון לשנות טבעו וזהו ענין למס״נ באחד וברבות פ׳ ואתחנן אמרו דפסוק שמע ישראל הוא קבלת השני דברות אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הקב״ה והיינו כי הוי׳ אלהינו הוא קבלת הדבור אנכי הוי׳ אלקיך והוי׳ אחד הוא קבלת דבור ולא יהיה לך וכ״ה בשל״ה במסכת תמיד שלו (דרנ״ב סע״ב) בשם הרמב״ן שהובא ברד״א גבי ק״ש והנה דבור אנכי כולל כל רמ״ח מ״ע ודבור לא יהיה לך כולל כל שס״ה ל״ת. ומבואר במ״א דבחי׳ ל״ת זהו ענין אתכפיא וביטול יותר ממ״ע ולכן ע״י ל״ת ממשיכים בחינה גבוה יותר ועמ״ש מזה בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם לכן עד״ז ג״כ א״ש ענין הנזכר:

ראה, ד׳

כי תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעות הישר בעיני ה׳ אלקיך. הנה כתיב עין ה׳ אל יראיו וכתיב עיני ה׳ אל צדיקים. והענין יובן כי הנה התורה נקראת מפתחות הפנימיות והיראה נקרא מפתחות החיצוניות.

ואמרו כל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לידו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לידו כו׳. וביאור ענין זה הנה נודע ענין המצות דרמ״ח פיקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא. שכמו שהאברים ממשיכים החיות של הנפש. כך המצות ממשיכים חיי עולם הבא לצדיקים שיושבין ונהנין מזיו השכינה שהנאתם ותענוגם על ה׳ אור א״ס ב״ה שאין לו סוף כו׳ ואין ערוך אליו ית׳ כלל אין זה אלא זיו והארה בעלמא להיות גילוי השגה בנשמות שהן בחי׳ נברא ומחודש יש מאין. והגרם להמשכה זו הם המצות שהם הממשיכות הזיו הזה בגן עדן וזיו זה הוא זיו המצות עצמן וכמארז״ל שכר מצוה מצוה (וכמ״ש הענין בסש״ב פל״ט) וע״ז נאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה במצות עשה כו׳ שע״י המצות עשה הוא עובד את הג״ע שממשיך בו את הזיו. והנה לפי שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי עוה״ב אי לזאת  מכ״ש וק״ו שצריך להמשיך המשכת הזיו לעבודתו ית׳ בעוה״ז ומה גם שעוה״ז הוא דומה לפרוזדור בפני עוה״ב שדומה לטרקלין והתקן עצמך בפרוזדור כו׳ אלא שבעוה״ז אינו בבחי׳ נהנה מהשגה ותענוג נפלא כבעולם הבא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בבחי׳ באמונתו יחיה יחיה ממש כמ״ש במ״א (ע״פ וידעת היום כו׳). והנה העוה״ב שהוא משכן הנשמות בלא גופין מתגלה בחי׳ הזיו מן המצות בבחי׳ גילוי. אבל בעוה״ז שהנשמה מתלבשת בגוף צריך לשית עצות בנפשו להיות המשכה זו בגילוי הנפש והיינו ע״י שיתבונן איך שהוא ית׳ ממלא כל עלמין אתה עשית את השמים ושמי השמים כו׳ יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ביראה ומשמיעים בקול כו׳ והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו׳.

ומזה תפול על האדם ג״כ אימה ויראה והיא בחי׳ מפתחות החיצוניות שיראה זו לקוחה מבחינת חיצוניות היא בחינת זיו והארה בעלמא להיות התהוות העולמות וכל צבא מעלה שבהם וע״י נמשכה בחינת היראה וכמ״ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך כו׳ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו׳ ברוך שאמר והיה העולם שמה שברוך נלקח ממה שאמר והיה העולם שאין זה אלא זיו כו׳ ועמש״ל ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו. אבל העיקר הוא מפתחות הפנימיות בחי׳ מפתח לפתוח בגילוי בחי׳ פנימיות. דהיינו גילוי אור א״ס ב״ה ממש שאינו בגדר עלמין כלל וכמ״ש אתה הוא ה׳ לבדך ממש כמו קודם שנברא העולם שהיה הוא לבדו ית׳ ואני ה׳ לא שניתי וגו׳ והיינו משום דכולא קמיה כלא וכאין ממש חשיבא. כי הנה כתיב כי ביה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב ובה׳ נברא העוה״ז שהן כמו אותיות היו״ד והה״א במחשבתו של אדם שבטילות לגבי כללות מחשבתו ושכלו ומכ״ש לגבי מהותו ועצמותו כן ויותר מכן בטילות כל בחי׳ העוה״ז והעוה״ב לגבי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ואין עולות בשם עולמות כלל שהם כאין ואפס ממש והיה כלא היה רק לשכך את האזן ע״ד משל גשמי איתא בכתבי האריז״ל שהוא כדמיון טפה אחת בים אוקיינוס כו׳ ולכן גם עתה הוא לבדו יתברך.

ואותו אנו מבקשים שיהיה בגילוי הנפש וכמ״ש ואהבת את הוי׳ אלהיך. פי׳ ואהבת מלשון אבה שהוא לשון חפץ ורצון שיהיה רצון הנפש שיהיה הוי׳ אלהיך בגילוי לנוכח. וכמ״ש בזוהר ע״פ ויקחו לי תרומה כי לי פי׳ אותי כו׳ דהיינו שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה ממש על נפשו להיות ביטול הנפש אליו ית׳ בכל לבבך וגו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ וארשתישך לי) והיינו ע״י התורה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום אנכי ממש ולא בחי׳ שם בלבד שהוא בחי׳ זיו והארה אלא עצמותו ומהותו כביכול מתגלה ע״י התורה כי התורה נקראת קול הקל קול יעקב כמו שהקול הוא ממשיך מהלב אל הדיבור והוא המחבר רוחניות עם גשמיות. כך התורה היא המשכת גילוי בחי׳ פנימיות שהוא אור א״ס ב״ה ממש להתלבש בגשמיות התורה ומצותיה הכתובים בה.

ולכן נק׳ קורא בתורה כאדם הקורא את חבירו שיבא אצלו כי כל התורה שמותיו של הקב״ה. פי׳ כמו שע״י שם האדם קורין עצמותו ומהותו. כך ע״י התורה קוראין וממשיכין עצמות אור א״ס ב״ה כי היא שמו ית׳ שהיא חכמתו ורצונו ית׳ שאינו מובן ומושג בשכל אנושי שעל פי שכל אנושי לא היה הדין נותן כך כמ״ש בתורה אלא שכך עלה ברצונו ית׳ וכך חייבה חכמתו ית׳ שהוא למעלה משכל והשגת הנבראים.

ולכך נקראת בבחי׳ שמו שבה ועל ידה יקראוהו להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה ממש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון שנמשך רצון העליון לכל חי ורחמיו על כל מעשיו ארך אפים וגדל חסד להיות קרוב לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו דייקא אותו בעצמו ולא בחי׳ שם כו׳:

ב וזהו כי תשמע בקול ה׳ אלהיך דכתיב בקול ולא לקול וכמ״ש ויאמר  אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך כו׳ קול היינו המשכה מההעלם אל הגילוי ולקול פי׳ השמיעה וההבנה להמשכה זו והיינו לבחינת ההמשכה עצמה שהיא בחינת חיצוניות. אבל בקול היינו בפנימית הקול כי תשמע שתהיה השמיעה בבחי׳ פנימית ההמשכה מה שנמשך מההעלם דהיינו בחינת אור א״ס ב״ה שיומשך גילוי זה על נפשו להיות בבחינת ביטול וזהו שאמרו רז״ל ברבות ר״פ כי תבא ע״פ אשרי אדם שומע לי אשרי לאדם בשעה ששמועותיו לי כ׳ו (ועיין בזהר בהעלותך) (דף קנ״ב ע״א) נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש ונודע דתפארת נקרא קול הקל קול יעקב כו׳. וא״כ מה שמלובש בפנימיות הקול זהו מש״ש בזוהר ונשמתא לנשמתא דא הוא ע״ק כו׳ ועמ״ש בד״ה שימני כחותם כי יש תורה ויש תורה כו׳ נקרא קורא בתורה כו׳ ע״ש והוא ענין מש״כ ולכן נקרא קורא בתורה כו׳ וזהו כי תשמע בקול כו׳. אך צריך להיות כסדר המדרגות תחלה מפתחות החיצוניות ואח״כ מפתחות הפנימיות כי הנה יש חצר החיצונה וחצר הפנימית כמ״ש במגלת אסתר ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית והמן בא לחצר בית המלך החיצונה. חצר החיצונה הוא בחי׳ פסוקי דזמרה שהם המדברים בשבח גדולת יוצר הכל והתפשטותו על כל הנבראים ואשר עשה את הנפלאות ואת הגדולות הללו את ה׳ מן השמים כו׳ אתה עשית את השמים כו׳ וכן ענין השירה שעל קריעת ים סוף התגלות הנס הנפלא בעולם הזה.

וחצר הפנימית הוא קריאת שמע וברכותיה. והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות הוא בחי׳ תפלת שמונה עשרה שהוא בחי׳ ביטול כו׳ ומשם ויושט המלך את שרביט הזהב הוא בחינת ומעלת הזהב דהיינו רשפי אש האהבה כו׳ שהושיט והמשיך מבחינת בית לבחינת חצר הפנימית דהיינו שיהא גילוי אהבה זו גם בק״ש בקיום ואהבת כו׳. וזהו אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ב׳ חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימית והדר נשבעה בטוב ביתך בחינת בית בתפלת שמונה עשרה שהוא בחינת ביטול כו׳ (ע׳ בזוהר חיי שרה דף קכ״ט ע״ב מענין ישכון חצריך ועיין מ״ש ע״פ וארשתיך לי כו׳ בהפטרה דפרשת במדבר. גם ע״פ ויקהל משה מענין שער החצר הפנימית כו׳ וע״פ ויושט המלך לאסתר כו׳ ומענין שמו״ע שנק׳ בית ע״פ השמים כסאי כו׳ איזה בית כו׳) והנה המשכת ביטול זה להיות תקועה וקבועה בלב ונפש כל היום שלא יפסיקוהו ולא יטרידוהו מחשבות הזמן הטורדות כו׳ היינו ע״י התורה שנאמר ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך כו׳ וזהו אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה כו׳ כי שפת אמת דוקא תכון לעד כי האהבה המתגלה בתפלה לפי שהיא בזמן לכך חולפת ועוברת אחר התפלה. אבל התורה היא למעלה מן הזמן אשר אנכי מצוך אנכי ממש הוא אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין ולכך נאמר בה היום כי כל מקום שנאמר היום פי׳ לעולם ולעולמי עולמים שאין לו ביטול והפסק:

ג אך הנה יסוד התורה הוא מיוסד על מצות עשה ומצות לא תעשה הכתובים בה ולכך אין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה על פי התורה להיות קבוע בלב ונפש כ״א בקיום מצות עשה ומצות לא תעשה ובערת הרע כו׳ כי לא יגורך רע וטהור עינים מראות ברע וכמשל הבית שרוצה להכניס שם את המלך שצריך כיבוד וריחוץ שיהיה מנוקה מכל דבר מלוכלך שלא ימצא בו שום ניוול ואשפה כך כדי שיהי׳ הלב משכן ומכון להשראת גילוי אור א״ס בתוכו ובפנימיותו צריך לטהר את הלב מכל רע הן בסור מרע גמור באיסור כו׳ והן בכיבוש מדות רעות בנפש כמו כעס כו׳ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כו׳ שקראם הכתוב בלשון זונים כמו זונה שאסורה לבעלה אחרי אשר הוטמאה וגו׳.

ולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו כי התורה בבחינה זו אשר אינה בטהרת הלב נקרא בחינת תרעא  לדרתא שהיא למטה ממדרגת היראה כו׳. וזהו לשמור את כל מצותיו את פי׳ כמכו עם (כמו הולך את חכמים יחכם פי׳ עם חכמים) דהיינו שעם המצות תהיה בחי׳ שמירה לבחינת המשכת אשר אנכי מצוך היום הנמשכת ע״י התורה להיות לה שמירה וקיום בלב בל תמוט עולם ועד. כי הנה במצות יש ב׳ בחינות כי המות הם רמ״ח אברין הממשיכים החיות של הנפש והב׳ שהם כלים לאור הנאחז ודולק שם שמבלעדי השמן והפתילה אין האור מאיר כלל וכן מבלעדי המנורה ישפך השמן ולא יומשך אחר הפתילה ויסתלק האור. כך המצוה היא בחי׳ נר לאור התורה שאור א״ס ב״ה הנמשך ומתגלה בתורה אין לו קיום אמיתי כ״א ע״י המצות שהן בחי׳ שמירה וקיום לאור התורה שיהא נשמר ומתקיים על ידן בקיום המצות במעשה בפועל ממש וע״ז נאמר והיה מעשה הצדקה שלום מעשה דוקא שצדקה היא כללות המצות.

ולכן נקרא בשם מצוה סתם וכמ״ש בנחמיה והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל וגו׳ כי כמו שהצדקה היא השפעת והמשכת החיות להחיות רוח שפלים כך הוא קיום כל המצות כולם נקראים על שם צדקה וכתיב בצדקה תכונני. פי׳ תכונני שע״י הצדקה תעשה מכון ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה שאין לו קיום ומצב לעמוד על כנו אלא ע״י הצדקה שהוא בחי׳ כללות המצות שהן הן השומרים ומקיימים את האור.

ולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה כו׳ שהפירוש הפשוט הוא שצריך שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים ולא בתורה לבדה. והענין כי התורה לבדה הוא אור בלא כלי ואין לה קיום כ״א ע״י גמילות חסדים כללות המצות. (ועיין מ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ג״כ שהשמירה היא ע״י המצות והיינו שע״י הכלים נשמר ומתקיים האור כו׳. אמנם לעיל ע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו נתבאר שע״י התורה הוא השמירה לנר מצוה ולפ״ז היה אפשר לפרש כאן הפסוק כפשוטו כי תשמע בקול שהוא בחי׳ תורה שעי״ז יומשך לשמור את כל מצותיו שהתורה היא השמירה לנר מצוה כו׳ וע׳ פנים לתורה וגם כי פי׳ השמירה הנזכר כאן ר״ל שלא יסתלק האור לשרשו וזה הוא ע״י הכלים דוקא וכמשנ״ת בביאור ע״פ וקבל היהודים בפי׳ ענין נעשה ונשמע כו׳ ע״ש וע״פ והארץ הדום רגלי כו׳ ולעיל ר״ל השמירה מבחי׳ עבירה מכבה מצוה דהיינו מיניקת החיצונים מהא״פ והכלי. ושמירה זו הוא דייקא ע״י אורות מקיפים כו׳ ועיין מ״ש בפ׳ ואתחנן ע״פ וזאת המצוה כו׳ לשמור את כל חקותיו כו׳ ושמרת כו׳ ב׳ שמירות. ועיין מ״ש ע״פ תשמרו להקריב כו׳ שמור זו משנה כו׳). ובזה יובן מ״ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ולכאורה אינו מובן כי השכל וידוע אותי היינו להיות דעת אלהים אצלו ומאי מסיים כי אני ה׳ עושה חסד כו׳. אך עם הנ״ל יובן כי השכל וידוע אותי. פי׳ אותי ממש הוא אור א״ס ב״ה ממש עצמותו ומהותו כביכול המתגלה בתורה ועיין ברבות נשא ר״פ עשירי. אך אין זה קיום אמיתי כ״א ע״י עשיית חסד משפט וצדקה שהם בחי׳ כלים והטעם שהם דייקא בחי׳ כלים מפרש הכתוב כי באלה חפצתי כלומר שכך עלה ברצונו ית׳ להיות המצות דוקא בחי׳ כלים לגילוי אור א״ס ב״ה אשר אנכי מצוך היום שבבחי׳ היום לעשותם הוא גילוי אנכי ממש דהיינו מהותו ועצמותו כביכול (ועיין ברבות סוף קהלת בפ׳ ויותר שהיה קהלת חכם ובפ׳ נח ס״פ ל״ה משפטים פ״ל זח״ב קכ״ב סע״א קנ״ח ב׳ ח״ג ק״י ע״א רנ״ו ע״ב) משא״כ עולם הבא הוא גילוי זיו והארה בעלמא. ובזה יובן מ״ש מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים כו׳ שלא כל האדם זוכה לעוה״ב כי אם ע״י יסורים של גיהנם ונהר דינור כו׳ וכמארז״ל שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולם לא נתנו אלא ע״י יסורים. עולם הבא תורה וארץ ישראל.

ויסורי עוה״ב הם  כפלי כפלים מיסורי עוה״ז עד שאין ערך כו׳ ולכאורה אינו מובן שהרי אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב ולמה בעוה״ז יכול להיות בתשובה ומעשים טובים ואין צורך יסורים כ״כ לחיי עוה״ב. אך הענין הוא לפי שעוה״ב הוא גילוי הזיו שהגילוי הזה הוא דרך ירידת והשתלשלות המדרגות שהן רבות ושונות וכדי להיות גילוי זה לכל אחד ואחד כאוי לו לפי מעשיו ומדרגתו מוכרח הוא לסבול יסורים כ״כ לפי ערך כו׳ אבל בעוה״ז שהוא גילוי אנכי ממש ה נה עליו ית׳ נאמר גם חשך לא יחשיך כו׳ וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת כי הוא השוה ומשוה קטן וגדול והמלאכים שואלים איה מקום כבודו היינו אור א״ס ב״ה ממש שאינו מושג כו׳ (משא״כ בבחי׳ הזיו הרי והאופנים ברעש גדול כו׳ יהללו את שם ה׳) ואומרים מלא כל הארץ. הלזו הגשמית. כבודו:

ד אך הנה תכלית המכוון בכי תשמע בקול ה׳ אלהיך הוא המשכת בחינת אור א״ס ב״ה בגילוי על נפשו ובשמירת כל מצותיו להיות כלי ואור לגילוי זה הוא כדי להיות בחי׳ ביטול כו׳ וזהו לעשות הישר בעיני ה׳ כו׳.

וביאור ענין זה הנה כתיב אל דעות ה׳ ב׳ דעות יחודא עילאה ויחודא תתאה יחודא עילאה מלמעלה למטה דכולא קמיה כל׳ כו׳. ויחודא תתאה ממטה למעלה בחי׳ יש מאין כו׳ כמ״ש במ״א ושתיהם הם כחות אלהות יחודא תתאה בשם אלקים המצמצם ומפריד להיות עלמא דפרודא בחי׳ יש כו׳ שיהיה ביטול היש דוקא ויחודא עילאה בשם הוי׳ כו׳.

וזהו משמים הביט ה׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים ה׳ משמים השקיף כו׳. פי׳ שנתלבש במדה זו להשגיח משמים מלמעלה למטה דהיינו בחינת יחודא עילאה שלפעמים מתלבש במדה זו ולפעמים מתלבש ומשגיח במדה שממטה למעלה בחי׳ יחודא תתאה.

וזהו עין ה׳ אל יראיו שליראיו שהן בבחי׳ מפתחות החיצוניות הוא משגיח בבחי׳ עין אחת או יחודא עילאה או יחודא תתאה משא״כ אל הצדיקים שהן בבחינת התקשרות עמוד אחד וצדיק שמו כי כל בשמים ובארץ ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא וכו׳ הוא בבחי׳ עיני ה׳ שאלו השני בחי׳ עינים הן שוין ממטה למעלה כמו מלמעלה למטה (ועד״ז הוא מאמר המדרש סוף שיר השירים רבה בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הקב״ה מביט אליהם בשתי עיניו הה״ד עיני ה׳ אל צדיקים ובשעה שאין עושין רצונו של הקב״ה הוא מביט עליהם בעינו אחת הה״ד עין ה׳ אל יראיו) וכמ״ש ישר יחזו פנימו ישר ממש שגם ממטה למעלה מתגלה בחי׳ ביטול דכולא קמיה כלא חשיב וכמ״ש כי עין בעין יראו וכו׳ דהיינו עין שמלמעלה למטה בעין שמלמטה למעלה וכמ״ש בזהר הקדוש למהוי אחד באחד שבבחי׳ יחודא תתאה שורה ומתגלה יחודא עילאה. כי בלא גילוי בחינת יחודא תתאה תחלה אינו שורה ומתגלה יחודא עילאה כמאמר קוב״ה אחד לעילא לא יתיב כו׳.

וע״ז אומרים מודים אנחנו לך כו׳ כאדם שמודה לחבירו שאמת הוא כמו שהוא אומר כך מודים אנחנו לך שאמת הוא דכולא קמיה כלא כו׳. ולא כאשר נראה לעיני בשר יש מאין כו׳ ומאן דלא כרע במודים כו׳ שצריך להיות בבחי׳ הודיה עכ״פ. אך להיות גילוי ממש בבחי׳ ביטול זה למטה כמו למעלה הוא ע״י התורה כי תשמע בקול ה׳ אלהיך בפנימיות הקול שפנימיות זו היינו אור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ושם מעלה ומטה שוים לכך נמשך משם להיות גילוי ביטול זה למטה כמו למעלה. וזהו לעשות הישר בעיני ה׳ אלהיך פי׳ הישר כמו ישר יחזו פנימו דהיינו לעשות ב׳ בחי׳ עינים בבחי׳ ישר בהשואה א׳ למהוי אחד באחד ועין בעין יראו וגו׳:

ראה, ה׳

ביאור הדברים. הנה נודע ענין יחו״ע ויחו״ת שיחו״ת הוא בשם אלקים שהוא המפריד להיות בחי׳ יש דוקא שיהיה היש בטל  כי יש ב׳ מיני ביטול. הא׳ ביטול יחו״ע אתה הוא הוי׳ לבדך כו׳ דכולא קמיה כלא כו׳ והב׳ ביטול יחו״ת אתה עשית את השמים שמי השמים וצבא השמים לך משתחוים ביטול כו׳ והוא ענין מודים אנחנו לך ומאן דלא כרע במודים כו׳ שהוא בחי׳ ביטול היש כו׳ (ועמ״ש לקמן בביאור לפסוק שובה ישראל בד״ה איתא במ״ח) והנה ב׳ בחי׳ אלו יש ע״ז ב׳ מיני השגחות שמשגיחים כך מלמעלה (עמ״ש בפי׳ לבבתני באחת מעיניך). וזהו ענין משמים הביט ה׳ שהוא משגיח באופן כמו שהוא מלמעלה למטה דכולא קמיה כלא כו׳ ולפעמים משגיח במדת החסד ולפעמים במדת הגבורה כו׳ כי מדה הוא ל׳ לבוש מלשון מדו בד כו׳ וכשם שהוא במדות כך הוא בהשתלשלות העולמות חו״ג דז״א נק׳ משמים הביט ויש חו״ג דמל׳ ולפעמים משגיח כמו שהוא בבי״ע שבחי׳ בי״ע הוא בחי׳ חיצוניות ממש ואין ערוך לאצי׳ שבאצי׳ איהו וחיוהי חד כו׳ ושם הביטול יותר עליון מה שאין כן ביטול דבי״ע (ובמדרש רבה ע״פ וירא איתא אין שייך לומר הבט אלא מלמעלה למטה והיינו כי משמים הביט שהוא ההשגחה ע״ד שהוא מלמעלה למטה כנ״ל ועמ״ש בפ׳ וירא ע״פ ארדה נא ואראה מענין ב׳ השגחות הנ״ל). וע״ז נאמר עיני ה׳ אל צדיקים עיני להיות התחברות ויחוד בין ב׳ בחי׳ השגחות כי אל דעות ב׳ ב׳ דעות כלולים עין בעין יראו כו׳ (עמ״ש מזה בפ׳ יתרו ע״פ משה ידבר ובד״ה לבבתני) והיינו אל צדיקים ב׳ צדיקים יוסף ובנימין יוסף שושבינא דמלכא מלמעלה למטה ובנימין שושבינא דמטרוניתא ממטה למעלה. וכענין עליות שבת ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה למשרי עלה רזא דאחד יחו״ע אך קב״ה אחד לא שריא עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד יחו״ת למהוי אחד באחד דהיינו כשיש יחו״ת אזי שורה ומתגלה יחו״ע שיהא למטה כמו למעלה ובשבת הוא בפנימית העולמות לבד ולע״ל יום שכולו שבת בזמן התחיה יהיו גם הגופים מרכבה אין בו לא אכילה כו׳ והמחבר הוא עמוד אחד וצדיק שמו כי כל בשמים וארץ (דאחיד בשמיא ובארעא שמחבר בחי׳ יחו״ע משמים הביט עם בחי׳ יחו״ת. וזהו בן פורת יוסף אותיות תופר וכמ״ש סד״ה ויקח קרח וע״כ עיני ה׳ אל צדיקים התחברות ויחוד ב׳ ההשגחות) אבל אל יראיו מפתחות החיצוניות עין ה׳ אל יראיו עין א׳ או יחו״ע או יחו״ת אבל לא בהתכללות כו׳ (וצ״ל דההתכללות עדיף גם מבחי׳ השגחה עין יחו״ע וכמארז״ל גבי מצות ראיה מה לראות בשתי עיניו של מקום כו׳ בשתי עיניו דוקא דהיי נו יחוד ב׳ ההשגחות שיהיה ביחו״ת כמו ביחו״ע כו׳ שזהו תכלית הבריאה. ועוד כי זה שגם ביחו״ת יהיה הגילוי כמו ביחו״ע הוא ע״י המשכה מלמעלה מב׳ הבחי׳. ועוי״ל דהמעלה בזה כי כשהוא בחי׳ עין ה׳ אל יראיו אפילו מיחו״ע הרי אח״כ יוכל להיות ההשגחה ע״י עין דיחו״ת משא״כ בבחי׳ עיני ה׳ אל צדיקים התכללות ב׳ הבחי׳ לא שייך שינוי אח״כ. ועד״ז נת׳ במ״א פי׳ המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו בבחי׳ יחו״ת ולבו למעלה לבחי׳ יחו״ע והוא כדי שיהיה התכללות ב׳ הבחי׳ בכדי שלא יסתיר היש אח״כ כו׳). וזהו למטה בנפש וכן למעלה הוא ענין יחודא עילאה ויחודא תתאה שהוא בחי׳ התחברות ויחוד זו״נ. ואמנם יובן ענין זה עוד למעלה יותר דפי׳ עיני ה׳ שהוא התחברות ויחוד ב׳ השגחות. הוא ענין אסתכלותא דע״ק בז״א כי הז״א ק״נ נהורין ונמשך לו יאר ה׳ פניו ונעשה ש״ע נהורין כי ז״א שהוא באצי׳ נק׳ עדיין מפתחות החיצוניות. ועיין בזח״א תולדות (קמ״א ב׳) ע״פ חכמות בחוץ מתמן ולהלן איהו חוץ ובפ׳ אחרי (דע״י א׳) ע״פ או מולדת חוץ. וע״ק הוא פנימית א״ס ב״ה בעצמו שהוא למעלה מאצי׳ וכנודע ממ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים גבי יעקב אחר שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי אמר והיה הוי׳ לי לבחי׳ אלקים כי נגד בחי׳ ע״ק יהיה הוי׳ וז״א כאלקים הוא בחי׳ צמצום (וכמו שבחי׳ יחו״ת נק׳ אלקים לגבי יחו״ע כנ״ל)  וכמ״ש בנעילת יו״כ ז״פ הוי׳ הוא האלקים עליות ז״א לגבי ע״ק (וכמ״ש בביאור ע״פ שובה ישראל הנ״ל) והתחברות זה שיומשך מלמעלה מבחי׳ ע״ק וא״א שהם עולמות א״ס לבחי׳ אצילות הוא ע״י התורה וכמו שכתוב באדרא (קל״א ב׳ ק״מ ע״א) בפי׳ חכמות בחוץ ע״ש (ודרס״ב א׳) וזהו בן פרת יוסף בן פרת ב״פ בן פרת ע״ש ב׳ התחברות הנ״ל וזהו עלי עין היינו למעלה מבחינת עין ה׳ אל יראיו אלא בבחינת עיני ה׳ אל צדיקים. וזהו לעשות הישר בעיני ישר כמו ישר יחזו פנימו שיהיו שוים יחו״ע ויחו״ת שהתורה היא מתרי״ג ארחין דא״א והיא העושה הישר בחי׳ קו אמצעי כו׳ [ור״ל שגם בזו״נ יהיה האור והגילוי מבחי׳ ע״ק ממש ועמש״ל פ׳ צו בפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳ כאור שבעת הימים כו׳ וזהו בחי׳ הישר שיהיה למטה כמו למעלה וזהו פי׳ ישר יחזו פנימו. פנימו היינו פנים דע״ק ודז״א שכאשר יחזו פנימו והוא אסתכלותא דע״ק בז״א זהו בחי׳ ישר וכדפי׳ בזהר ויקרא (דט״ו סע״א) וע׳ בהרמ״ז שם שזהו פי׳ כמים הפנים לפנים ונודע דהתורה נק׳ מים שע״ז נאמר כל צמא לכו למים והיינו שעל ידי התורה נעשה בחי׳ הפנים לפנים להיות יחזו פנימ ו. שהתורה היא מבחי׳ קו האמצעי המחבר וז״ש באד״ר (קכ״ט א׳) בפלגותא דשערי כו׳ ובפי׳ האריז״ל שם כי תשב״כ היא עמודא דאמצעית׳ כו׳ ועמש״ל פ׳ מטות בביאור לפסוק החלצו בפי׳ או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו׳. גם יובן ע״ד מ״ש ע״״פ שחורה אני כו׳ כיריעות שלמה כו׳ דע״י ל״ת התלויות בשערות דז״א ממשיכים מבחי׳ גבוה יותר ממ״עא התלויות בשערות דא״א לכן ע״י התורה נעשה השלום וההתחברות מבחי׳ יריעות שלמה שגם בזו״נ יהיה גילוי ע״ק ממש וע׳ עוד מפי׳ ישר במ״ש ע״פ הזהר וישלח (דקע״ה ע״ב) ע״פ כי ישרים דרכי ה׳ וע׳ בזהר אמור (דק״ז) ובפ׳ תרומה (דק״נ ע״א) ובס׳ ע״ה (דכ״ח א׳)]:

קיצור מד״ה כי תשמע בקול(א) היראה נקרא מפתחות החיצוניות לגבי התורה שנק׳ מפתחות הפנימיות. (בפ״ב דשבת ל״א ב׳). רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים שממשיכים חיי העוה״ב לצדיקים זיו השכינה והוא זיו המצות עצמן עמ״ש בד״ה נורת זהב ובד״ה אני דפ׳ ציצית וע׳ במא״א אות זיין סי״ח בענין זיו. ובעוה״ז בעבודה המשכת הזיו הוא ההתבוננות בתפלה שהיא נוגעת רק בבחי׳ זיו והארה ונק׳ שם כמ״ש יהללו את שם וכמ״ש בד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו. ולכן היראה הלקוחה מזה נקראת מפתחות החיצוניות. אבל העיקר הוא מפתחות הפנימיות מפתח לפתוח בגילוי בחי׳ פנימיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש והיינו על ידי התורה. ובזח״ב תרוהמ (קע״ד א׳) משמע שיסוד אבא נקרא מפתח ועיין זח״א (די״ג סע״ב) גבי פטר כל רחם ועמ״ש מזה סד״ה מה טובו אהליך. וע׳ במא״א אות ב׳ סנ״ז פי׳ שאו״א נק׳ בתי גוואי וזו״נ נק׳ בתי בראי וע׳ זח״ג נשא (קל״ג ב׳) בענין חסד דלגאו וחסד דלבר:

(ב) וזהו כי תשמע בקול ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה בפי׳ לשמוע בקול דברו. אך צ״ל תחלה כסדר תחלה מפתחות החיצוניות ואחר כך מפתחות הפנימיות וכענין אם אין יראה אין חכמה:

(ג) והיינו ג״כ שיסוד התור׳ הוא מיוסד על מ״ע ומל״ת כי לא יגורך רע עמ״ש ע״ז בביאור ע״פ במדבר סיני באהל מועד והתורה שאינה בבחינה זו נקרא רק תרעא לדרתא לגבי יראה. וזהו לשמור את כל מצותיו שע״י המצות תהיה שמירה לבחי׳ המשכה פנימית שע״י התורה  וז״ש כ״א בזאת יתהלל כו׳ עושה חסד ומשפט כו׳ ועמ״ש בד״ה וידבר הנ״ל בענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך:

(ד) ותכלית המכוון לעשות הישר בעיני ה׳. כי עין ה׳ אל יראיו שהיראה הואיל והיא עדיין מפתחות החיצוניות ע״כ נאמר עין ה׳ מביט להם בעינו אחת. אבל אל צדיקים מביט אליהם בשתי עיניו דהיינו שיהיה שוה מלמטה למעלה כמו מלמעלה למטה מחמת שהצדיק הוא המקשר העולמות. ועיין זח״ב בשלח (דף ס׳ ע״ב) ע״פ והישר בעיניו תעשה דא צדיק וזהו ענין ישר יחזו פנימו:

ה ובספר פנים יפות פי׳ לעשות הישר שיהיה כמו מדרגת אדה״ר קודם חטא עה״ד שעליו נאמר אשר עשה האלקים את האדם ישר (בקהלת ס״י ז׳) וכמ״ש ברבות שם וע׳ מזה בזח״א ויחי (דרכ״א) אמור (דק״ז סע״א). וברבות בראשית פכ״א. והוא ג״כ עולה בקנה א׳ עם משנ״ת. והנה ברבות לך לך ר״פ מ״ם פי׳ הנה עין ה׳ אל יראיו זה אברהם שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.

וא״כ לפ״ז א״א לומר שזהו למטה ממדרגת עיני ה׳ אל צדיקים. שהרי אין לך עושין רש״מ יותר מאברהם ובפרט ע״י העקדה שהיה נסיון העשירי. אך הענין דבלא״ה יש להבין מ״ש בגמרא שהיראה נק׳ מפתחות החיצוניות לגבי התורה שהרי שם גופא אמר שהתורה לגבי יראה נקרא תרעא לדרתא.

ועמש״ל אות ג׳ ליישב בדוחק. אך הענין י״ל עפמ״ש במ״א בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי הוי׳ כו׳ פי׳ המאמר אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה דהיינו שיש ב׳ בחינות יראה. הא׳ היא יראה תתאה שע״ז אמרו שצ״ל יראת חטאו קודמת לחכמתו. כי היא מפתחות החיצוניות וע״ז אמר אם אין יראה אין חכמה.

והב׳ היא יראה עילאה שא״א להשיגה כ״א ע״י החכמה שהיא התורה. והתורה נקרא אצלה תרעא לדרתא כמ״ש בסש״ב ס״פ כ״ג כי יראה עילאה זו שרשה ממו״ס שלמעלה מהחכמה דאצילות דאורייתא מחכמה נפקת. ולכן על יראה זו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ועיין מענין כי ירא אלקים אתה בגמ׳ ספ״ה דסוטה (דל״א ע״א) ובשל״ה פרק בעשרה מאמרות גבי ועתה אבאר היראה שהיא לפני ולפנים בד״ה נחזור לענין. ובפ׳ וירא בד״ה הדרך השלישי. וע׳ מזה ברבות ר״פ מטות ובפ׳ בהעלותך ובפ׳ וירא פמ״ט ובפ׳ חיי פנ״ט. והיא בחי׳ פנימיות יותר מהחכמה. (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל בענין וראית את אחורי כו׳) וא״כ א״ש דלא סתרי אהדדי המדרשים דמ״ש בשה״ש רבה שבחי׳ אל יראיו היינו כשאין עושין רצון של הקב״ה זהו כשהם רק בבחי׳ יראה תתאה שאזי הם למטה מבחי׳ צדיקים ואזי הפי׳ שמביט אליהם בעינו אחת היינו בחי׳ מל׳ כמ״ש בזח״ג פנחס (דרנ״ה סע״ב) ולכן בחי׳ עיני ה׳ אל צדיקים שמביט אליהם בשתי עיניו שהם זו״נ גבוה מבחי׳ זו כי זהו התחברות ב׳ ההשגחות דיחו״ע ויחו״ת יחד וע׳ מענין עיני ה׳ אל צדיקים בזח״א ויצא (קס״ד א׳). בשלח (ד״ס סע״ב) פקודי (דרכ״ה סע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם ויקהל (דר״ב ע״ב) ס״פ שלח (דקע״ה סע״ב). ומ״ש בזח״ג נשא (דק״ל ע״א) דאדרבא בחי׳ ומדרגת הנה עין ה׳ אל יראיו הוא הגבה מאד נעלה. זהו ליראיו שבבחי׳ יראה עילאה כענין הנז׳ ברבות לך לך ר״פ מ׳ כנ״ל ואזי נמשך אליהם מבחי׳ סוכ״ע בחי׳ כי לא אדם הוא שהוא למעלה מבחי׳ כמראה אדם שבבחי׳ דמות כמראה אדם שייך ב׳ עינים דהיינו ב׳ מיני השגחות ימין ושמאל אלא שמתחברים יחד להיות שוה כו׳ אבל בבחי׳ סוכ״ע שאין בו התחלקות המדרגות כלל ולית שמאלא כו׳ עז״נ הנה עין ה׳ אל יראיו לשון יחיד. ועמ״ש בד״ה וידעת היום בפי׳ ממעל לעצים שהן עה״ח ועה״ד כו׳:

ראה, ו׳

 ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו׳ (בישעיה סי׳ נ״ד) ובגמרא (פרק חמישי דב״ב) אמר רבי שמואל בר נחמני פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל (ובילקוט בישעיה איתא מיכאל וגבריאל) חד אמר שהם וחד אמר ישפה. אמר הקדוש ברוך הוא להוי כדין וכדין. ושמשותיך פי׳ הארת השמש (וכדפירש״י) (בישעיה שם) ובסנהדרין (דף ק׳ ע״א) חלונות שהשמש זורח בהם כו׳ ועיין ברבות בא פט״ו. והנה כתיב כי שמש ומגן הו׳י אלקים (תלים סי׳ פ״ד) ששם הוי׳ נק׳ שמש וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה במלאכי (סי׳ ג׳ כ׳). הרי גם בחי׳ צדקה נק׳ שמש. וזהו ענין שמשותיך ב׳ בחי׳ שמש. ולהבין זה יש להבין תחלה מה שמבואר בספרים שבאלול מאירין י״ג מדות הרחמים עד ראש השנה ואחר כך בעשרת ימי תשובה חוזרין ומתגלים הי״ג מדות (וכמ״ש בזח״ב ס״פ תרומה) (דף קע״ו ע״א). ולכך אומרים ויעבור הוי׳ כו׳ עד יוה״כ. וצריך להבין מהו ההפרש שבין אותה ההתגלות שבאלול לאח״כ בעשי״ת. ויובן כל זה בהקדים ביאור ענין התשובה שאינה על עבירות דוקא שהרי ארז״ל שיהיה כל ימיו בתשובה אלא הוא ענין השבת הנפש ששב ונושא את נפשו אליו ית׳ כי ירידה צורך עליה היא.

ולהבין זה דלכאורה הרי בלא״ה נש״י עלו במחשבה דהיינו שאינן כמו המלאכים צבא מעלה ומטה שמקור התהוותן מבחי׳ דבור העליון כדכתיב וברוח פיו כל צבאם. אבל הנשמות נלקחו מאותיות מחשבתו ית׳ והן הן ס״ר אותיות שבתורה שהן כנגד ס״ר נשמות שבהם כלולים כל הנשמות שבאוצר להיותן ענפים וניצוצין המפשטים מהם וכנודע וא״כ הרי מקורן ושרשן הוא גבוה מאד נעלה ומהו העליה עוד. (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני ה׳ אלקיכם כו׳ וע״פ מי מנה עפר יעקב וע״פ את שבתותי תשמרו כו׳). אך הנה מודעת זאת דכמו עד״מ בנפש יש כמה כחות שלמעלה מהמחשבה כי המחשבה אינה אלא לבוש להשכל השוא מתלבש בה ומתחלק באותיות אבל בעצם השכל הוא מהות אחר ונעלם ממנה כגון דבור תוספת ורא״ש שההשכלה עצמה אינה מסוג האותיות כלל ונעלית מהם במדרגה כי היא סברא רוחניות ונקודה א׳ רק שנתפסת ומתלבשת בתיבות וצירופי אותיות אלו ומתחלקות בהן כו׳.

ולכן השכלה אחת שבדבור התוספת היא באותיות ותיבות אלו ובהרא״ש והר״ן השכלה זו עצמה היא באותיות ותיבות אחרים והיינו שהאותיות והתיבות לגבי השכל הן כמו לבוש לבד וכלבוש תחליפם. ויש ג״כ בחי׳ שלמעלה מהשכל כי השכליים נובעים ומתחדשים תמיד חדשים לבקרים ומוכרח שיש מציאות איזה כוחות הנפש המהוה אותן והוא הנק׳ משכיל שהוא לשון מפעיל והוא מ״ש משכיל לאסף משכיל לאיתן האזרחי למנצח משכיל כו׳.

ולכן נקרא הנפש נפש המשכלת וכמ״ש במ״א. כן ממש יובן למעלה עליית הנשמות אחר ירידתן ממקור חוצבן מחשבה עילאה להתלבש בגוף חומרי שהעלייה הוא למעלה מעלה מהמחשבה. וזהו ענין התשובה תשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד כו׳. (כי מחשבה עילאה היא בחי׳ ה׳ עילאה דשם הוי׳ ותשוב ה׳ עילאה לגבי יו״ד היינו למעלה מבחי׳ מחשבה שהיו״ד עצמו הוא בחי׳ חכמה עילאה שנק׳ משכיל לאיתן כו׳ וקוצו של יו״ד הוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמ׳ וע׳ במ״ש הרמ״ז בפ׳ שלח) (דקנ״ט ע״א) בענין יו״ד של שם שקשור ממש בעולם א״ס בסוד קוצו של יו״ד כו׳ עד יו״ד וקוצו א״ס ואצי׳ ה׳ עולם הבריאה הכולל יצירה ועשיה כו׳ ויש פרסא מבדלת כו׳ ע״ש וע׳ בראשית חכמה פ״ב משער התשובה במ״ש עוד ביארו בזהר שהתשובה עולה עד הכתר כו׳:

ב כי הנה אור א״ס ב״ה מרומם ומתנשא רבבות מדרגות עד אין קץ למעלה מהמחשבה ואפי׳ מבחי׳ ח״ע כו׳ וכנודע ובמחשבה א׳ הוא סובב וממלא לכל העולמות וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות  היה הוה ויהיה וג״ע ועוה״ב ותחה״מ בכלל בסקירה אחת ממש והוא מ״ש בתחלת הע״ח כשעלה ברצונו כו׳ שברצון ומחשבה זו נאצלו כל העולמות הן אותם הנזכרים ומובארים בספרי האמת והן אותם שאינן גלוים וידועים מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כולן במחשבה א׳ נתהוו. ולמשל כמו בנפש האדם כשחושב מחשבה א׳ זהו כלא ממש לגבי כללות המחשבה שיכול לחשוב מחשבות עד אין קץ ותכלית וכ״ש לגבי מהות ועצמות הנפש כו׳ (וע׳ מזה בד״ה אלה מסעי). כך הוא הארת החיות הנמשכת ממנו ית׳ לכללות העולמות כולן דכלא ממש חשיבא קמיה ית׳ ואין ערוך אליו. וע״כ לית מחשבה תפיסא ביה ולכן נק׳ ההמשכה בשם אור א״ס שהאור אינו פועל שינוי בעצם המאור כנודע ולהיות כן ה״ז תכלית כל האדם להיות נכספה וגם כלתה נפשו ליכלל בעצמותו ית׳ דוקא הבלתי בע״ג ולדבקה בו ולא ירצה אפילו לקבל פרס בג״ע כי הוא זיו והארה בלבד וע״י צמצומים רבים וכמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב כו׳. והיינו מ״ש לאשתאבא בגופא דמלכא בגופא דמלכא דוקא. (ועמ״ש בד״ה אחריה׳ אלקיכם תלכו ולקמן בד״ה כי תצא ובד״ה שובה ישראל ובד״ה האזינו השמים). וזהו ענין התשובה שהוא השבת הנפש דהיינו לשוב למעלה ממקור מחצב נפשו דהיינו למעלה מן המחשבה כנ״ל והוא העליה שאחר הירידה. ועמ״ש ע״פ ואלה מסעיהם למוצאיהם. ושעת הכושר לזה הוא בק״ש באמרו אחד ואהבת כו׳ וכמבואר בספרים שצריך למסור נפשו באחד ואין הכוונה על ציור ק״ה בפ״מ בלבד אלא גם ברוחניות והוא ביטול הנפש להתכלל באור ה׳ אחד והוא בחי׳ ומדרגת יחידה ועל זה אמר דוד המלך ע״ה (תהלים ל״ה) מכפירים יחידתי אודך בקהל רב כי יש נרנח״י חיה הוא בחי׳ חכמה כמ״ש והחכמה תחיה ונשמה הוא בחי׳ בינה שהוא בחי׳ השגה כו׳ אבל יחידה הוא בחי׳ הרצון פשוט שלמעלה מן החכמה ויחידה הוא לשון נקבה שמקבלת מיחיד כי היא רק תשוקתה ליחידו שלעולם בלבד ליכלל בעצמותו ית׳ דוקא וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו׳ שמים וארץ ג״ע עליון ותחתון בכלם לא חפצתי רק אותך ית׳ בלבד ועמ״ש ע״פ אחת היא יונתי ובחי׳ זו ישנה אפי׳ בפחותי הערך כי כל אחד ואחד מישראל יש בו בטבעו בחי׳ מס״נ ורצון זה שלמעלה מהשכל וכמבואר בספרים שגם מי שאין לו אלא נפש או נפש דנפש מ״מ גם בחי׳ יחידה כלולה בה (ועיין בשע״ק להרח״ו חלק שלישי שער ב׳). והנה זה לעומת זה עשה האלהים שגם בסט״א יש בחי׳ יחידה זו שהיא בחי׳ רצון שלמעלה מהשכל והטעם וע״כ יכול להיות רצון חזק לאדם גם במילי דעלמא כענין רצון זה שבקדושה שלמעלה מהטעם אם ימשיך עליו עול דרך ארץ כו׳. (ע״ד הנזכר בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה וכשנעשה התקשרות לה העולם כ״כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל כו׳) ומקור בחינה זו נק׳ כפירים כי כחם רב ועצום ויש בהם תגבורת החיות כ׳ו. ועל זה ביקש דוד המלך ע״ה מכפירים יחידתי להיות בחי׳ היחידה רק בקדטשה בלבד ליחידו של עולם והוא בחי׳ ומדרגת אהבת בכל מאדך כי בכך נפשך כולל ד׳ בחי׳ נרנ״ח ובחי׳ בכל מאדך הוא בחי׳ יחידה כי מאד הוא בלי גבול כו׳ והיינו דאמרז״ל בכל מאדך בכל ממונך ולכאורה הוא פלא מה ענין הממון לבחי׳ מאד שהוא בחי׳ ומדרגה היותר גבוה שבנפש בחי׳ יחידה. אך הענין כמ״ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (במשלי סי׳ י״ד ל״ד) פי׳ חטאתם של ישראל הוא הגורם חסד לאומים. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כו׳. ועי״ז נמשך חסד שהוא בחי׳ השפעה ח״ס דלי״ת לס״א כי ע״י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש ובמקור שורשה לפי שמתלבשת בנפש הבהמית והיא שמורידה וממשיכה בעמקי הקליפות והיכלות החיצונים כו׳.

ואמנם הצדקה תרומם גוי זה ישראל כמ״ש ומי כעמך כו׳ והיינו נפש הבהמית שעל ידי הצדקה שאדם עושה נפרדת ונבדלת נפש  הבהמית מן הרע הגמור ומתרוממת גם היא להיות כל מדותיה ולבושיה לה׳ לבדו.

והוא בחי׳ ומדרגת בע״ת שהפליגו רז״ל במעלתן ואמרו במקום שבע״ת עומדין כו׳ כי כל המדות שבנה״ב בעצם מציאותן הן תקיפין וחזקים יותר מהמדות הקדושות שבנפש האלקית וכמו בגשמיות שהבהמות וחיות המה בעלי כח וגבורה בטבעם יותר מבני אדם.

והטעם משום ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה בחי׳ יד החזקה והן המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל למעלה מעלה ממקור נפשות ישראל הקדושות כו׳ רק שירדו ונפלו למטה מטה.

ואמנם כד אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא הרי נכלל בחי׳ תוקף זה בקדושה וזו היא מעלת בע״ת דבחילא יתיר וכמבואר במ״א. וזהו שביקש דוד להנצל מכפירים יחידתי כי יש בחי׳ יחידה שהוא תוקף והתגברות הרצון שלמעלה מהטעם גם בסט״א ונק׳ כפירים כמ״ש הכפירים שואגים לטרף שהוא התגברות החיות גבור כארי כו׳ כנ״ל.

ולזה אמר דוד מכפירים יחידתי שתהיה יחידתי מקושר בקשר אמיץ וחזק להשי״ת לבדו ולא תפול ח״ו בידי החיצונים הכפירים. וזהו תרומם גוי שיתהפכו המדות שבנפש הבהמית לדבקה בו ית׳ והיינו ע״ י הצדקה דוקא כי במדה שאדם מודד מודדין לו וכמו שהוא מרחם על העני להחיות נפשו ממתי רעב כך מלמעלה מתגלגלים רחמים המרובים ממקור הרחמים על נפשו לרוממה משפלותה וטומאתה וכמ״ש מחיה מתים כו׳ (ועמ״ש סד״ה ציון במשפט תפדה בענין ושביה בצדקה):

ג וזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים באלול שקודם עשי״ת. כי הנה בעשי״ת מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה כי באתערותא דלתתא דוקא אזי הוא אתערותא דלעילא וכמבואר בזהר ע״פ אם ישים אליו לבו כו׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.

והנה כד אייתי רוח ממטה למעלה כאשר רצון לבו לה׳ בבחי׳ מאד בחילא יתיר אזי ימשיך ג״כ רוח דוגמתו מלמעלה למטה בחי׳ מאד העליון שבלי גבול והן הן י״ג מדות הרחמים שבפסוק מי אל כמוך נושא עון כו׳. אך גם בכדי שתהיה אתעדל״ת זו שנשוב אל ה׳ בכל נפשנו ומאדנו צריך ג״כ התעוררות מלמעלה עד אשר ממרום יערה רוח ה׳ על ישראל עמו לעורר לבבם שיצעקו אל ה׳ מתוך תוכם נקודת לבבם.

וזהו ענין התגלות י״ג מדות הרחמים שבאלול שע״י הרחמים האלה קמה נפשו מנפילתה וגם נצבה ועולה לה׳ ברוח נדיב׳ בבחי׳ מאד ממש בחילא יתיר כו׳. ולכן מבואר בדברי רז״ל שצריך להרבות בצדקה מר״ח אלול.

והיינו מטעם הנ״ל כי צדקה תרומם ותגביה כו׳. ולכן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה קודם ק״ש בקשות התעוררות רחמים עלינו בשתים שלפניה והוא מה שאומרים אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין כו׳ וכן ברחמיך הרבים רחם עלינו ברחמיך הרבים דייקא וכמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב כי אנחנו שכבר ירדנו בעולם השפל הרחק מאד מאור פני מלך חיים אין אנו משיגים ומכירים הרחמנות שעלינו אבל הוא ית׳ הוא היודע כו׳ וכולא קמיה כלא חשיבא ממש יודע גודל הרחמנות שעל הנשמות אשר ירדו מאיגרא רמה בסתר המדרגה בעוה״ז השפל ובגוף החומרי ונתרחקו מאד מאלקותו ית׳ וע״י רחמים רבים יתן בלבנו בינה להבין כו׳ היינו להבין דבר מתוך דבר. פי׳ שמתוך דבר שהוא הארת אור א״ס הממלא כל עלמין אשר לגדולתו אין חקר ממש להחיות עולמות רבים עד אין קץ ותכלית ואעפ״כ הוא כאין ואפס ממש לגבי עצמותו ית׳ וכמשל ביטול דיבור א׳ כו׳. מזה יביך איך שעצמותו ית׳ הוא המרומם ונשגב לבדו (וע׳ בד״ה השמים כסאי) ואז לזאת תכסוף אליו נפש כל חי בבחי׳ מאדך בלי גבול ממש למסור נפשו ממש באחד האמיתי ובע״כ אתה חי כו׳ ואנו אין לנו לבקש כ״א קרבת אלקים ית׳ אלינו.

וזהו ענין שמ״ע שלאחר ק״ש שהוא ביאור ופי׳ המס״נ שבק״ש שהמבוקש הוא להיות  בא״י אלקינו כו׳ ברוך הוא לשון בריכה והמשכה שיתגלה אלקותו ית׳ למטה מטה עד שיהיה בבחי׳ אתה לנוכח.

ובחי׳ אלקינו שלנו ממש. ואמנם המלך אין רואים אותו כשהוא ערום ולזאת צריך לעשות בחינת לבושים וכלים מכלים שונים שיתגלה בהן אלקותו ית׳ והיינו מ״ש ודברת בם בדברי תורה כי התורה היא בחי׳ לבוש שבה מתלבש אור א״ס ב״ה וכמ״ש עוטה אור כשלמה.

והצדקה היא נקראת ג״כ בשם בחי׳ לבוש כמאמר לבושו צדקה. והענין הוא עד״מ מלך בשר ודם שיש לו לבושים פנימים שלבוש בהם כשיושב בהיכלו פנימה ויש לו לבושים חיצונים שלובש אותן כשיוצא לחוץ כך למעלה התורה היא בחי׳ לבוש הפנימי שאור א״ס שורה בה כמו שהוא מתגלה למעלה באצילות.

והצדקה היא לבוש החיצון דהיינו כשנמשך למטה מטה בעולמות הנפרדים בבי״ע וסביב רשעים יתהלכון הם היכלות ומדורות החיצונים המבקשים טרף ויניקה כו׳ ואז לבושו צדקה וכמ״ש וילבש צדקה כשריון ושריון קשקשים הוא לבוש וכמ״ש במ״א.

וזהו ענין ב׳ בחי׳ שמש שמש הוי׳ ושמש צדקה שהם מאירים ע״י כדכד היינו מחיצה דקה הלבוש דתורה כ״ד ספרין דאורייתא והלבוש דצדקה כי העוונות נקראים חשך וענן וכמ״ש מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך להיותן מסתירים על אור ה׳ ועל ידי הצדקה תאיר ותזרח הארה בנפשו להיות מתבטל ומתכלל באור א״ס ממטה למעלה וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

והוא ע״ד מארז״ל בפ״ב דיומא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם כי העונות נקראים מכות ופצעים כמאמר הנביא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום כו׳. והיינו לפי שע״י כל חטא וחטא נעשה פגם בנפש ומשפעת כח וחיות לקליפות ועל ידי התשובה הוא מביא רפואה שתצא הנפש מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה ליכלל באור ה׳ אחד כנ״ל.

וזהו ומרפא בכנפיה כי הכנפים הם המעופפים ומעלים את העוף. וכך הוא האוי״ר הם בחי׳ גדפין. ובהם ועל ידם הוא ההעלאה ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא נמשכים מלמעלה י״ג מדות הרחמים שהם בחי׳ מאד העליון שבלי גבול. וזהו בחי׳ שמש הב׳ הנקרא שמש הוי׳ כו׳ (וזהו ענין ההפרש בין התגלות י״ג מדות שבחדש אלול. וכמ״ש לקמן ע״פ אני לדודי. שהוא עד״מ המלך כשהוא בחוץ בשדה קודם בואו להיכלו. ושם יוצאים לקבל פניו. ואז הוא לבוש עד״מ לבוש החיצון. וזהו בחי׳ וילבש צדקה כו׳ וכובע ישועה בראשו. וזהו בחי׳ שמש צדקה וכדכתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ואמנם התגלות י״ג מדות בעשי״ת ובפרט ביוהכ״פ זהו עד״מ הזוכה לקבל פני המלך בהיכל מלכותו ושם הוא לבוש לבושים הפנימיים וזהו בחי׳ שמש הוי׳ והוא ג״כ בחי׳ תורה שנק׳ שמש כמ״ש לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כו׳ והתורה נק׳ חתן וכמ״ש במ״א בשיר השירים ע״פ לסוסתי ועיין בזהר ר״פ בהעלותך והיינו בחי׳ שמש הוי׳ כדכתיב תורת הוי׳ תמימה ועמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ אתה החלות כו׳. וכמ״ש בזהר תרומה) (דקע״ז א׳) שהתגלות זו דאתה החלות הוא בעשי״ת וגם לוחות אחרונות ניתנו ביוהכ״פ:(ועוי״ל באופן אחר דשמש צדקה הוא בחי׳ עליונה יותר כי שמש הוי׳ היינו בחי׳ שמש במגן חמה בנרתקה אבל שמש צדקה ארז״ל בפ״ק דעכומ״ז היינו מה שלעתיד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה. ועמ״ש בזה בד״ה תקעו בחודש. גם ברבות בא פט״ו משמע דשמש צדקה היינו מ״ש ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וע׳ בפ׳ משפטים פל״א ובזח״א מקץ) (דר״ג ע״ב) דשמש צדקה היינו אור שגנזו הקב״ה. וכ״כ ר״פ אמור (דפ״ח א׳) ועיין בפ׳ פקודי (דף רכ״ד ע״ב). וא״כ הוא למעלה מבחי׳ שמש הוי׳. והיינו כמ״ש במ״א בד״ה אשירה להוי׳ בענין ושמרו דרך הוי״ה לעשות צדקה. שע״י אתעדל״ת בצדקה  עי״ז אתעדל״ע להיות דרך הוי׳ פי׳ דרך ומבוא להיות שם הוי״ה וע״ז נאמר חנון ורחום הוי׳ שהקדים בחינת חנון ורחום להיות הוי׳ שהן הן י״ג מכילין דרחמי מקור האצילות כו׳ ע״ש.

והיינו יג״מ המתגלים ביוהכ״פ שהוא בחי׳ לפני הוי׳ תטהרו למעלה משם הוי״ה ועמ״ש סד״ה וכל בניך בענין בצדקה תכונני. וכמ״ש במ״ע בענין זורע צדקות מצמיח ישועות התגלות שע״ה נהורין. ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש בענין שמש בשבת צדקה לעניים. ולפ״ז שמש הוי׳ היינו מ״ש הוי׳ אל רחום וחנון. ועמ״ש בזה סד״ה ואתחנן אל ה׳ וזהו ענין ושמתי כדכד שמשותיך דהיינו ב׳ בחי׳ שמש הא׳ מלמעלה למטה המאיר בחדש אלול. והב׳ מלמטה למעלה שהוא בחי׳ העליות שבר״ה ויוהכ״פ והוא ענין שמש הוי׳ ושמש צדקה וכנ״ל (וז״ש בירושלמי דאמר רב כד תחמי שמשא בריש דקלא הב לי גולתא דניצלי נעילת שערים. כי בנעילה הוא עליית ז״א הנק׳ שמשא בדיקנא דא״א וזהו בריש דיקלא ע״ד צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו׳) (בזהר ויקרא דט״ז ע״א) צדיק הוא בעל צדקה בחינת שמש צדקה. וכתיב אעלה בתמר וע׳ בזהר ח״ג (דרפ״ג א׳) והוא מעין בחי׳ ואור החמה יהיה שבעתים כאור כו׳. ועלייה זו הוא מלמטה למעלה עליית הכלים לגבי אורות עליונים שזהו ענין שבת ויוהכ״פ כמ״ש באגה״ק בסופו והנה ב׳ בחי׳ שמש אע״פ שעכשיו יש ג״כ הארות אלו כנ״ל מ״מ הן רק בפנימית העולמות אבל לעתיד עין בעין יראו. וגם שלעתיד יהיו ב׳ בחי׳ שמש הנ״ל במדרגות גבוהות אין קץ:

ד וזהו ענין חד אמר שהם וחד אמר ישפה ושניהם דברי אלקים חיים. דהנה כתיב ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל כו׳ לזכרון לפני ה׳ שהשנים עשר אבני החשן היה כתוב עליהן שמות השבטים כסדר תולדותם אודם לראובן כו׳ ואהרן שושבינא דמטרוניתא היה מעלה אותם לפני ה׳ למעלה מעלה מבחי׳ שם הוי׳ וכמ״ש במ״א.

והנה מה שנחקקו שמות השבטים על אבנים טובות דייקא הוא עד״מ כמו בגשמיות כי טעם סגולת מלכים וכלי יקר באבנים טובות דוקא ומה שדמיהן מרובים עד שלא יעריכום כסף וזהב הוא רק מפני שהוא דבר פלא שהאבן הדומם יהיה זך ובהיר להאיר כאש.