לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/תצא

כי תצא,  א׳

 כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלהיך בידך ושבית שביו וגו׳. הנה איתא בזהר שעת צלותא שעת קרבא וכתיב אשר לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי ות״א בצלותי ובבעותי. ולהבין מה ענין המלחמה בתפלה וגם למה מתפללים בכל יום. הנה ארז״ל תפלות כנגד תמידין תקנום. והענין כדכתיב את קרבני לחמי לאשי שהיו מקריבין הקרבן בזמן בית המקדש לעולה ע״ג המזבח ממין הבהמה כדי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה. כי חיות נפש הבהמית היא יסודה מיסוד האש כי ד׳ בחי׳ דצח״מ הם כנגד ד׳ בחי׳ ארמ״ע ובחי׳ אש הוא בחי׳ נפש החי ובחי׳ רוח הוא בחי׳ מדבר כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ות״א לרוח ממללא וכשהיה יורד אש מן השמים היה נכלל אש שלמטה באש שלמעלה ובחי׳ אש שלמעלה ג״כ הוא בחי׳ בהמה וחיה ושרשן במרכבה העליונה פני אריה פני שור כו׳. וזהו אריה דאכיל קרבנין כו׳. ומשחרב בית המקדש תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה שיקריב כ״א נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא ג״כ מיסוד האש ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש מרכבה העליונה פני אריה פני שור כו׳ אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע״ש שמרי האופנים נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה שהוא ג״כ בחי׳ חמימות האש וגם היצה״ר הוא אש זר דולק וצריך להעלות נפש הבהמית לשרשה בחי׳ אש שלמעלה ולהתכלל בבחי׳ מרכבה העליונה בחי׳ אש אוכלה אש לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה״ז שלא לילך בהם אלא בקרירות ולהפך מהיפך להיפך להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלהים חיים (ועמ״ש מזה בד״ה בפ׳ נסכים בפ׳ שלח). והנה בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וצריך בכל יום להמשיך בחי׳ אש שלמעלה. כי הנה כתיב ימים יוצרו שיש מספר וקצבה לשני חיי האדם ימי שנותינו בהם שבעים שנה כו׳ ולא נתנו לנפשו האלהית שבקרבו כי הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה הואיל והיא נצחית ואינה מתלבשת בבחי׳ זמן אלא מתאחדת במקור חוצבה באור א״ס ב״ה כמ״ש (ד״ה א׳ סי׳ ד׳ כ״ג) עם המלך במלאכתו ישבו שם ועיין ברבות בראשית פרשה ח׳ ובמדרש רות פ״ב כי היא לא נלקחה מבחי׳ פני אריה ושור כו׳ כנפש הבהמית שבאדם אלא מבחי׳ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ ורוח האדם היא העולה למעלה כו׳ ורוח הבהמה יורדת למטה לארץ שהוא מבחי׳ הארץ העליונה כמ״ש והארץ הדום רגלי (עמ״ש בד״ה וספרתם לכם בענין עומר שעורים מאכל בהמה ועיין ברבות ס״פ האזינו ובבראשית פי״ד) משא״כ רוח האדם היא בבלי׳ מלעה מעלה וגבוה מעל גבוה כו׳ וע׳ מ״ש בענין והרוח תשוב בד״ה האזינו השמים אלא מספר חיי האדם ניתן  להתלבש בו נפשו הבהמית ושניו קצובים לו במספר ששיערה חכמתו יתברך שיוכל לשאת בנפשו להעלות ממנה כ״כ כחות וניצוצים שנפלו שמה בשבירת הכלים ובכל יום נתעלה נצוץ וכח חדש (ועמ״ש מזה בפ׳ בחקותי בד״ה מבואר בע״ח): ב והנה כדי שתרד ותמשך בחי׳ אש שלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט ע״י אתערותא דלתתא והיינו ע״י התבוננות במקור חוצבה ושרשה במרכבה העליונה שממנה נלקח הכח המתאוה שבנפשו הבהמית כנ״ל. איך שהם בטלים בבחי׳ מרכבה וכסא לגבי דמות אדם שעל הכסא וזעים וחלים מחיל כסא ומתלהבים ומתלהטים בלהבת ושלהבת רשפי אש ליבטל ולהכלל באור ה׳ השופע עליהם וממילא יאיר אור האהבה גם על כח המתאוה שבנפשו הבהמית שנלקח משם לעורר לבו להיות נעתק מתענוגים גשמיים אשר נשקע בהם ולהיות נמשך אחר שרשו להבטל ולהכלל באור ה׳ ולכן תקנו אכנה״ג ברכות ק״ש שתים לפניה ברכת יוצר אור ששם נאמר ונשנה באריכות סדר המלאכים ושרפים וחיות איך השם בטלים לאורו ית׳ ויוצר משרתים ואש משרתיו כו׳. יוצר משרתים שכמה אלף ורבוא רבבות נבראים בכל יום ומחמת תוקף אהבתם כאש בוערת כלים ונשרפים וחוזרים ומתחדשים ואשר משרתיו מששת ימי בראשית כמה אלף ורבוא רבבות בגדוד א׳ ולגדודיו אין מספר כדכתיב היש מספר לגדודיו כדמשני בגמרא וכולם מעריצים ומקדישים כו׳ מחמת השגתם שיודעים ומשיגים שחיותם וקיומם הנמשך להם מאתו ית׳ הוא מבחי׳ שמו לבד כמו עד״מ שמו של אדם שאינו עצם מעצמותו כלל אלא איזה בחי׳ הארה והתפשטות ממנו כדי שיוכל זולתו לקרוא לו בשמו ונקרא אור א״ס ב״ה כלומר הארה ממנו בלבד כאור וזיו המתפשט מן השמש וכמ״ש במ״א ואומרים קדוש כלומר שהוא מובדל מהם ואינו מתלבש בהם בבחי׳ גילוי כי הנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים שכל חיות המתפשט מאור א״ס ב״ה להחיות כל הנבראים להיות ממלא כל עלמין אינו כדרך הנשמה המחיה וממלא כל הגוף שהיא מתלבשת בתוכו והיא מתפעלת ממקרי הגוף משא״כ בו ית׳ אני ה׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו׳ אלא שכל העולמות מקבלים חיותם ושפעם וקיומם מבחי׳ מלכותו בלבד שהוא בחי׳ התפשטות והארה ממנו ולחוץ. וכמו למשל מבשרי אחזה אלוה שגם באדם התחתון הנה השכל והמדות הם עצמותו ומהותו ובחי׳ התנשאות שבו אינו אלא ממנו ולחוץ שאינו נוגע אל עצמותו אלא להתנשא על זולתו והוא בחי׳ ומדרגה אחרונה שבו כך הנה התפשטות בחי׳ מלכותו ית׳ אינה אלא זיו והארה ממנו ית׳ אל הנבראים ואין מלך בלא עם. וזהו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו. פי׳ שכל השבח  וההילול מחמת איזה השגה אינו אלא בחי׳ שמך ששמו נקרא על הנבראים והוא בבחי׳ לעד שאינו מתלבש ומתגלה בהם אלא עומדים בריחוק מקום וכדכתיב כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם ופי׳ צוה ונבראו כאלו הם מעצמם נבראו ממילא מאין ליש ע״י צוויו שאין חיותו ית׳ המחיה ומהוה אותם מאין ליש מתפשט ומתלבש בתוכם בבחי׳ גילוי כי מ״ש וברוח פיו כל צבאם לא שיהיה כח הפועל מתלבש ממש בנפעל אלא שהוא כח השופע עליהם בלבד (ועמ״ש בד״ה קול דודי ובד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ והים עליהם מלמעלה). וזהו ג״כ וברוח פיו דהיינו עד״מ בחי׳ ההבל היוצא מן הפה ולחוץ שגם שהוא יוצא מתוכו ופנימיותו נראה כאלו הוא דבר נפרד מתוכו להיות דבר בפ״ע ואינו מתלבש בהם אלא בחי׳ מלכנו להיות מלך שמו נקרא עליהם ואותה אנו מבקשים שישתבח דהיינו להיות בבחי׳ זו שבח ותוספת בתוקף אור וגילוי (ועמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח את העם) אבל הקב״ה בעצמו ובכבודו הוא קדוש ומובדל כו׳ כנ״ל: ג והנה המלאכים מחמת גודל עוצם השגתם ששפען וחיותן נמשך מבחי׳ שמו לבד שהוא קדוש ומובדל לכן הם בבחי׳ רצוא ושוב רצוא ברשפי אש שלהבת מתלהטת להכלל באורו ית׳ ושוב ביראה שמחמת היראה הם חוזרים ונרתעים לאחוריהם כענין שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו שיבורך ויומשך למטה ג״כ בבחי׳ גילוי כמו שהוא למעלה ומזה יתבונן המשכיל להיות ג״כ בבחי׳ רצוא ושוב באהבה וחשיקה וחפיצה להיות נמשך אחר שרשו להתכלל באור ה׳ שהוא קדוש ומובדל כו׳ ושוב ביראה להיות מקבל עול מלכות שמים למטה כמ״ש שום תשים עליך מלך וכמארז״ל אם רץ לבך שוב לאחד שיעשה מכון לשבתו ולהיות ה׳ אחד שורה למטה כמו למעלה ועד״ז תקנו ג״כ פסוד״ז ששם נאמר הודו לה׳ קראו בשמו כו׳ הודו על ארץ ושמים כו׳ לך ה׳ הגדולה כו׳ וצבא השמים לך משתחוים אלא שהוא בבחי׳ ומדרגות העולמות שלמטה בחי׳ דומם וצומחו ושם ג״כ יש בחי׳ רצוא ושוב. ולכן יש פסוקים מדבר באהבתו ית׳ ויש ביראתו ומשניהם נולדה מדת הרחמנות שיש פסוקים מדברים בזה כמו והוא רחום כו׳. אתה הוי׳ לא תכלא רחמיך כו׳ ושלשה בחי׳ אלו הם בחי׳ אברהם יצחק ויעקב ובחי׳ הרחמנות זו היא מדתו של יעקב. וז״ש רז״ל תפלות אבות תקנום ומזה יבא ויגיע לבחי׳ ומעלת ומדריגות ביטול גדול מזה בק״ש להכלל בבחי׳ אדם שעל הכסא בחי׳ פנימית וזהו שמע ישראל שמע לשון הבנה כי הוי׳ שהוא בחי׳ עצמותו ומהותו כביכול בחי׳ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ הוא אלהינו שהוא בחי׳ אחד א״ח ד׳ וד׳ רבתי שהוא בחי׳ דבר ה׳ חיות הכללי של כל העולמות כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובמאמר אחד יכול להבראות והוא בחי׳ מחשבה אחת וכמ״ש בזהר במחשבה אחת ברא את העולם ע״ד שכתוב צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש כו׳ וכמ״ש במ״א ובחי׳ מחשבה הוא בחי׳ הדיבור לפי שהוא מקור לגילוי העולמות וכמו עד״מ באדם יש כמה מחשבות שמחשב שאינן באין לכלל גילוי הדיבור ונקראו מחשבות ויש מחשבות שמחשב ומהרהר איך להוציא הדברים מפיו הרי מחשבה זו נכללה בבחי׳ הדבור ממש. כך הנה כתיב מאד עמקו מחשבותיך שהם בחי׳ מחשבתין סתימין כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה באתי לגני. אך הנה המחשבה שהוא מקור ושרש לעלמא דאתגליא היא נקראת ועולה בשם בחי׳ הדבור והגילוי וזוהי בחי׳ ד׳ רבתי דאחד שהוא המאמר א׳ שבו נכללו כל העשרה מאמרות שהוא בחי׳ אור א״ס הנמשך ומתפשט בעשרה מאמרות להוות כל הנבראים מאין ליש ולפי שאין שם עדיין בחי׳ ריבוי והתחלקות עשרה מאמרות לכן נק׳ מחשבה אחת ועי״ז יגיע למדריגות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה״ר וכח המתאוה שבנפשו יוכלל  בשרשו ואתהפכא מחשוכא לנהורא. וזהו כי תצא למלחמה על אויביך. פי׳ כי תצא למלחמה זו לנצח כח המתאוה שבנפשו לקררה בתענוגי עוה״ז הגשמים ולאתהפכא לאהבת ה׳ תהיה בבחי׳ על אויביך דהיינו בבחי׳ שרשם למעלה כי אין רע יורד מלמעלה ושרשם הוא טוב שהוא מבחי׳ מרכבה עליונה שבקדושה (ועמ״ש בד״ה ונתתי לך מהלכים). אלא שלאחר ירידת והשתלשלות המדרגות נעשו שמרי האופנים ומשם נמשכו הע״ש שמהם נמשכו כל תענוגי עוה״ז והכח המתאוה כנ״ל. וכשנתעלה ונכלל בשרשו מתהפך מרע לטוב: ד אך א״א להתהפך טבעית מדתו לשנותה לגמרי בלתי עזר וסיוע אלקי׳ כמארז״ל אלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ דהיינו שאין כח בנפשו לבד להיות עולה ונכלל בשרשו רק אחר שיומשך הארה מאור א״ס ב״ה על נפשו והוא הארת אור התורה והמצות מבחי׳ דמות אדם שעל הכסא רמ״ח אברים דמלכא ושס״ה גידים שהם מעבר להדם הוא הנפש והחיות המפשט לכל האברים ע״י קיום ושמירת מל״ת ועי״ז נותן כח באש שלמעלה שהוא בבחי׳ כסא להמשיך ולירד למטה לכלות ולשרוף את כח נפש המתאוה הבהמית ולהעלותו לשרשו כנ״ל ואזי יאירו בו מדותיו של הקב״ה ולא מדות טבעי׳ שבנפשו (ועמ״ש מזה ע״פ בהעלותך בפי׳ שיורד על פי מדותיו) וזהו ונתנו ה׳ אלהיך בידך הוי׳ הוא בחי׳ התורה שהיא רצונו וחכמתו ית׳ ואורייתא וקוב״ה כולא חד ואלהיך בחי׳ המצות רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא ושרש ב׳ בחי׳ אלו הם נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כי בחי׳ התורה הוא בחי׳ מלך כמארז״ל מתניתא מלכתא שהמשנה הוא עד״מ כמו מלך שהוא גוזר ואומר שאם יטעון ראובן כך כו׳ יהיה פסק כך וכך וכן בדיני איסור והיתר ובחי׳ המצות הם בחינת עבד לשמוע בקולו וכדכתיב כי חי בני ישראל עבדים. והנה בחינת מלוכת התורה שבה מלכים ימלוכו הוא מחמת שכל העוסק בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. וכמ״ש ואשים דברי בפיך ויעקב חבל נחלתו כמו למשל באדם המנענע בחבל למטה מתנענע גם למעלה בראש החבל ולזה נמשלה התורה למים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך וזהו נעוץ תחלתן בסופן ובחי׳ המצות הם סופן בתחלתן כי סוף מעשה במחשבה תחלה (ועמ״ש ע״פ השמים כסאי והארץ כו׳ וע״פ עלי באר בפי׳ מעין גנים באר מים חיים וסד״ה קול דודי גבי מדלג ומקפץ) ולכן פעם ארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה אלמא מעשה עדיפא ופעם אמרו ותלמוד תורה כנגד כולם כי שניהם אמת שבבחי׳ נעוץ תחלתן בסופן תלמוד תורה גדול. ובבחי׳ סופן בתחלתן מעשה גדול ושניהם צריכים להיות באדם כי ההמשכות שאדם ממשיך בבחי׳ התורה הוא להיות בחי׳ רצוא מחמת התבוננות בתחלתן ובשרשן כי אורייתא מחכמה נפקת והוא וחכמתו הכל א׳ וכשהוא עוסק בה הקב״ה קורא ושונה כו׳ ואם רץ לבך שוב לאחד היינו ע״י מעשה המצות שסופן בתחלתן ומתעלה ונכלל בשרשם למעלה מעלה עד רום המעלות אור א״ס ב״ה ועי״ז יומשך ויתפשט למטה כח האש שלמעלה במרכבה עליונה ונגעה עד נפש הבהמית כי החיות נושאות ומנושאות עם הכסא שהרוכב על הכסא נושא את נושאיו וזהו בחי׳ אדם בגימטריא מ״ה שהוא בחי׳ חכמה כ״ח מ״ה בחי׳ ביטול כו׳ כנזכר במ״א כי לפי שבחי׳ גילויו ית׳ בעולמות הוא במדות וראשיתן בחי׳ חסד כמ״ש כי אמרתי עולם חסד יבנה. ולכן א״א להפך המדות שבעולמות כ״א בהמשכות חכמה עילאה שהוא מקור התורה והמצות כנ״ל (ועמ״ש מזה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו בענין המנורה כו׳) ואח״כ ושבית שביו דהיינו מה שהי׳ בשביה אצל כח המתאוה ע״י שהמשיך את עצמו ברעות העולם הזה ותענוגיו הנה חיל בלע ויקיאנו להיות עולה ונכלל ג״כ בקדושה (ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר) ועד״ז תקנו בתפלות ש״ע סלח לנו כי חטאנו שעד שלא הי׳ לו אתערותא דלתתא  הי׳ בבחי׳ אוילים מדרך פשעם כו׳ כמ״ש במ״א ע״פ בהעלותך את הנרות ועכשיו שרואה שחטא צריך שיחזיר הניצוצים שנפלו בשבירה בחטאיו וע״ז תיקנו לומר והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. פי׳ שיהיה בבחי׳ לפניך כמכו שהם בשרשן שיכללו ויתאחדו החיות שלהם במקור חוצבם באור א״ס ב״ה ומשם יושפע שפע חדש והארה חדשה. וזהו ענין כל הברכות שבש״ע ברוך אתה שיוברך ויומשך המשכה והארה חדשה מאור א״ס ב״ה לבחינת דעת ותשובה וסליחה כו׳. וזהו ענין שנאמר ריח ניחוחי לשון נחות דרגא ופי׳ שעל ידי שיקריב לחמי לאשי היא עולה לריח שיהיה נחת רוח לפניו ית׳ כמאן דאריח ריחא ואזי יהיה בבחינת ניחוחי דהיינו להיות נחות דרגא לתתא להשפיע שפע טובו ואורו כנ״ל. וזהו ניחוחי ניחוח שליש כאלו ממשיכין אותו כביכול בעצמו למטה להיות שורה ומתגלה בתחתונים בבחינת גילוי כו׳. (ובזה יובן ג״כ מ״ש אדם כי יקריב מכם קרבן כו׳ דהל״ל אדם מכם כי יקריב כו׳ וכמ״ש במ״א אלא כי פי׳ אדם קאי על התורה רמ״ח מ״ע הם בחינת רמ״ח אברין כו׳ ועל ידי זה כי יקריב מכם מן הבהמה כו׳ שעל ידי זה נמשך הכח לברר נה״ב כי אדם בחינת תורה שם מ״ה מברר ב״ן בחי׳ בהמה כו׳ וכדלעיל בפי׳ ונתנו ה׳ אלקיך בידך ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה בחדש השלישי ולכן כל הקרבנות היו במשכן או במקדש דוקא שבו השראת אור א״ס שם מ״ה מברר ב״ן כו׳):

כי תצא,  ב׳

כי תצא למלחמה על אויביך וגו׳. הנה איתא בזוהר שעת צלותא שעת קרבא ומלחמה זו היא מה שכתוב מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור. שבכל דור ודור ובכל יום ויום צריך להיות מלחמה זו בנפש האדם כי זה לעומת זה עשה אלהים נפש דקדושה מעשה דבור ומחשבה מדות ושכל דקדושה וכנגדה נפש החיונית הבהמיות כו׳ ולאום מלאום יאמץ. וצריך האדם להגביר נפש דקדושה ושעת מלחמה היא שעת התפלה שאז הוא שעת הכושר למעלה וכו׳ (עיין בפרשה ויחי ע״פ יהודה אתה שב׳ פרשיות דק״ש שמע והיה הם בחינת ראובן ושמעון ואמת ויציב הוא בחינת לוי ושמו״ע הוא בחי׳ יהודה אתה ביטול כו׳ וי״ל דלכן זמן ק״ש והזכרת יצ״מ שהוא ענין אמת ויציב הוא עד סוף שלשה שעות נגד ג׳ בחינות דראובן שמעון ולוי ותפלת שמו״ע עד ארבע שעות בחינה הרביעית דיהודה). והנה איתא בזהר מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא חויא הוא נחש הקדמוני בחינת עמלק ומאן דקטיל לחויא שנצח המלחמה יהבין ליה מלעילא בחינת ברתא דמלכא. והענין כי הנה במלחמה זו יש בה ב׳ בחינות האחת היא מצד כח הנפש האלהית שהיא שכל ומדות כו׳ ויש לה כח דקדושה להתגבר ולנצח המלחמה. וע״ז אמרו מאן דקטיל לחויא כו׳. והב׳ היא מה שאין בכח הנפש מצד עצמה להתגבר. ועל זה אמרו יהבין ליה מלעילא הוא בחינת מלחמה לה׳ בעמלק. וביאור ענין זה הנה ברתא דמלכא הוא נקודת ציון וכנסת ישראל שכונסת ואוספת לתוכה הארת ישראל דלעילא (ע׳ מענין זה בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק ועיין בזח״ב ר״פ מששפטים צ״ד ב׳) והיא בחינת נקודת הלב ופנימיותו המתגלה בכללות נשמות ישראל בבחי׳ רעותא דליבא וכמ״ש בכל לבבך שיש ב׳ לבבות חיצוניות הלב. ופנימיות הלב (ע׳ מזה בד״ה מי מנה ובד״ה אתם נצבים ועמ״ש בד״ה ששים המה כו׳ מש״ש בשם המ״ח). חיצוניות הלב היא למטה מן הדעת שממנה לוקחה והיא התגברות הנפש בכח השגתה והשכלתה שמשכלת ומתבוננת שאין לך עשב מלמטה שאין לו מהל כו׳ וגבוה מעל גבוה וגומר עד רום המעלות ומקור וראשית כל ההשתלשלות והתהוות החיות הוא וברוח פיו כל צבאם ואתה מחיה את כולם. וכתיב ראה נתתי לפניך היום את  החיים וגו׳ שבכל דבר נברא יש בו בחינת מות וחיים שהמות הוא גשמיות הדבר וחומריותו והחיים היינו הרוחניות שבו שע״י זה ובחרת בחיים לאהבה את ה׳ כי הוא חייך וגו׳. שהוא חיי החיים ב״ה ומקורא וראשיתה דכולא והכל נגדו בחי׳ מות וזהו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות וגו׳ ור״ל גוים הם המעשים ודיבורים ומחשבות אשר לא לה׳ המה והם נמשכים מבחינת עמלק והנקמה שהיא ביטולן ושבירתן הוא ע״י וחרב פיפיות שמבחי׳ רוממות אל דהיינו כשמתבונן האדם שהוא מקור ושרש ההשתלשלות וחיי החיים ב״ה. וזהו שכתוב בחרבי ובקשתי ותרגום אונקלוס בצלותי ובעותי שע״י התפלה שבה נזכר רוממותו וסידור שבחיו של מקום נעשה מזה בחי׳ חרב וקשת לבטל הרע שבנפשו. והנה התבוננות זו היא מבחי׳ מלכותו ית׳ הממלא כל עלמין כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב ושם עלו השגת הנשמות ומלאכים (ע׳ מענין זה בד״ה רני ושמחי בפי׳ וצדקתך ירננו) ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳ ומקדישים וממליכים את שם כו׳ דהיינו בחי׳ ומדת מלכותו שאינו אלא בחי׳ שם כי הוא לבדו יתברך מרום וקדוש שמרומם ומתנשא ומובדל וכו׳ ושם הוא דביקת הנפש המשכלת ומתבוננת בשרשה באלהים חיים בחי׳ מלכותו ית׳ וכמאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואהבת כו׳: ב אך בחי׳ פנימיות הלב היא רעותא דליבא ותעלומות לב (עיין סד״ה ושמתי כדכד בפי׳ וכל גבולך לאבני חפץ ובד״ה ראה אנכי בפי׳ וענין נחל איתן וע״פ ביום השמיני שלח ובד״ה כי המצוה הזאת גבי תשובה תשוב ה׳ במילוי יו״ד כו׳) אשר למעלה מעלה מן הטעם ודעת המושג ומושכל בכח השגת הנפש והשכלתה והיא בחי׳ אלהות שבנפש המתגלה בבחי׳ יחידה שבה להשתפך נפשה אל חיק אביה ממש בבחי׳ ביטול כו׳ והארה זו היא מבחי׳ סובב כל עלמין כי הנה ממלא כל עלמין היינו חיות ואור א״ס ב״ה שיורד ומשתלשל בהשתלשלות המדריגות מעילה לעילה הארה והארה דהארה כו׳ וסובב כל עלמין היינו שהוא לבדו ית׳ כמו קודם שנברא העולם כו׳ ואינו בגדר עלמין כלל ולא שייך לפניו ית׳ בחינת השתלשלות כלל וכמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא ששמים וארץ שוה וכמאמר והקדוש בשמים ובארץ שהוא קדוש ומובדל בשמים ממעל כמו על הארץ מתחת שגם הרוחניות כמו גמשיות יחשב לפניו ית׳ ולכן המלאכים אומרים איה מקום כבודו ואומרים מלא כל הארץ כבודו. והנה כוכבים וכל צבא השמים וגו׳. אשר חלק כו׳ כוכבים הם המזלות שמקבלים מע״ש והם מקבלים חיות משמרי האופנים וגבוה מעל גבוה עד שמקבלים מרוח פיו ית׳ שהוא בדרך וסדר השתלשלות ממדריגה למדריגה. והנה אמרו רז״ל אין מזל לישראל כו׳ וכדכתיב כי חלק הוי׳ עמו ואתם תהיו לי וגו׳ שהם מקבלים מבחי׳ קדוש ומובדל שאינו בגדר ההשתלשלות בחי׳ סובב כל עלמין ושם הוא שרש נקודת פנימיות הלב להיות האהבה לה׳ למעלה מבחי׳ טעם ודעת בבחי׳ רעותא דליבא. וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי כו׳ (ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ ובד״ה אם לא תדעי כו׳). והנה אהבה זו בנפש היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק בבחי׳ גלות בתוך הגוף ונפש הבהמית וכענין מאמר רז״ל גלו לאדום שכינה עמהם. דשכינה היא ניצוץף אלהות שבנפש (ע׳ בע״ח שמ״א פ״ג) שהוא בבחי׳ גלות ושעבוד דאגת הפרנסה שמקפת ומלבשת את פנימיות הלב והנפש כי בנפשו יביא לחמו וטרוד לבו ברבות מחשבות כו׳ וע״ז נאמר מאן דקטיל לחויא בהתגברות הנפש בחיצוניות הלב במלחמה המסורה בידה בכח שכלה והשגתה יהבין ליה מלעילא ברתא דמלכא היא בחינת גילוי נקודת פנימיות הלב בנפש והיא מלחמה לה׳ בעמלק להוציאה מההעלם אל הגילוי (ועמ״ש כה״ג ע״פ תספרו חמשים יום ובענין פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של  אולם בביאור ע״פ אני ישנה). וזהו כי תצא למלחמה דהיינו מלחמת הנפש בזה לעומת זה אזי תהיה על אויביך היא בחי׳ גיל וי נקודת הלב שהוא מבחי׳ סובב כל עלמין למעלה מאויביך שאין לאויב שלמטה שליטה ואחיזה שם וכמ״ש אשר חלק וגו׳. ואזי ושבית שביו שנתהפך הרע לטוב בהסרת הבגדים הצואים כו׳. (וכמ״ש בע״ח בשם הזהר הובא בסש״ב סוף פרק ט׳). והיינו בהגלות נגלות אור ה׳ הסובב כל עלמין בבחי׳ פנימיות נקודת הלב שהוא למעלה מאויביך דוקא: ג והנה גילוי זה שע״י ניצוח המלחמה בכח הנפש שלמטה הוא גילוי הארת נקודת הלב בנפש להפוך לבושי מחשבה דיבור ומעשה שבזה לעומת זה ולקבץ כחות הנפש האלהית המפוזרים בפיזור הנפש בלבושים ההם שכחותיה והארותיה בלבד הם שמתפשטים בלבושים הללו. ועל זה נאמר אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך כו׳ שהנדחים הם הארת הכחות המתפשטות מן הנשמה להתפשט ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית ברבות מחשבות הטורדות ומבלבלות ומפילות את האדם להמשך אחריהם וכנודע מענין החלומות וכף הקלע שהם מהלבושים המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה עד שהיא אסורה וקשורה בהם והקבוץ הוא ע״י הארת גילוי נקודת הלב שמבחי׳ סובב כל עלמין דיהבין לי׳ מלעילא ע״י דקטל לחויא כנ״ל. אך להיות גילוי עצמות נקודת הלב ממש להפך עצמיות המדות מרע לטוב ע״ז נאמר וראית בשביה אשת יפ״ת וגו׳ (ועמ״ש בד״ה אם לא תדעי בענין ורחל היתה יפ״ת והנה להבין קצת מהו שרש ענין גילוי עצמות נקודת הלב ממש וגילוי הארת נקודת הלב כו׳ דלכאורה אינו מובן כ״כ ההפרש מאחר שגם ההארת נקודת הלב היא מבחי׳ סוכ״ע כנ״ל. וא״כ מנלן לעשות מדרגות כ״כ בנקודת הלב שבאדם בין עצמיות להארה כו׳. אך הענין כמ״ש הרמ״ז ר״פ משפטים) (דצ״ד ע״ב) בשם ספר הגלגולים שיש ג׳ בחינות בנשמות א׳ היא נר״ן מבחי׳ בי״ע. בק נר״ן מבחי׳ אצי׳ שבפנימית בי״ע. ג׳ מסוד אצילות בעצמו. והנה חיצונית הלב שהוא נלקח ונמשך מן הדעת וההתבוננות זהו בחי׳ הא׳ דהיינו נר״נ דבי״ע עצמן כי בינה מקננא בכורסייא שהוא עולם הבריאה כו׳ ועצמיות נקודת הלב אשר למעלה מעלה מן הטעם ודעת המושג זהו בחי׳ הג׳ שהוא אצילות עצמו כי אצילות בכלל הוא בחי׳ חכמה ומוחין דאבא הוא מה שלמעלה מהבינה ודעת כו׳. וזהו ענין רובע ישראל הבחינה הרביעית היא בחינת אצילות. ומעתה יובן כ״כ היסוד לעשות מדרגות בנקודת הלב שבאדם בין עצמיות נקודת הלב ממש שזהו בחי׳ גילוי והמשכה ממלכות דאצילות עצמו העליון. ובין הארת נקודת הלב שהוא מבחי׳ אצילות שבפנימית העשייה או אצילות שבפנימית יצירה ובריאה שהם הארה מאצילות העליון ולכן נק׳ הארת נקודת הלב וע״כ פעולת גילוי הארה זו הוא להפך לבושי מחשבה דבור ומעשה שהן הן בחי׳ בי״ע עצמן כנודע. ומעתה מובן איך שבחי׳ זו דנקודת הלב ישנו בכל אחד מישראל שהרי גם בנפש שמבחי׳ עשייה מלובש בפנימיותו בחי׳ אצילות כנ״ל ועמ״ש ע״פ מי מנה בענין אף עשיתיו אף מרבה הבחינה הרביעית הנ״ל. ועמ״ש ע״פ הרע״מ פ׳ כי תשא בענין והדל לא ימעיט כו׳ יסוד אבא ארוך שהארת אבא נמשך ומתפשט בכל א׳ מישראל אף מי שאין לו בינה ודעת והיינו להיות מס״נ בלי טעם ודעת כלל כו׳. והיינו אפילו בנפש דנפש דעשייה שאין בו הארת הבינה והדעת. עוי״ל דעצמיות נקודת הלב ממש נמשך מבחינת כנסת ישראל ממש שהוא פרצוף הפנימי דמל׳ דאצילות והארת נקודת הלב נמשך מבחי׳ פרצוף החיצון כו׳ וזה קרוב ג״כ לדרך הא׳. וביאור הענין הנה פי׳ תואר הוא ענין מ״ש נעשה אדם בצלמנו וגו׳. והנה כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים כו׳ ב׳ פעמים בצלם כנגד ב׳ בחינות שיש בנשמה הא׳ המתפשטת ומתלבשת בגוף והוא  אשר ירדה בדרך וסדר ההשתלשלות מעילה לעילה וכמ״ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ובחינה הב׳ היא בחי׳ הנשמה שעומדת למעלה בבחי׳ מקיף ואינה מתפשטת ומתלבשת תוך הגוף כלל ונקרא בשם מזל בלשון רז״ל דאע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי. כי מזל לשון מפעיל שמזיל וממשיך ההארה והשפעה לבחי׳ הנשמה שבתוך הגוף. והנה הנשמה שבבחי׳ מקיף נק׳ בשם יפת תואר ששרשה מבחי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת שהתפארת הוא ענין יופי הנך יפה דודי וגו׳. ובחי׳ הנשמה שבתוך הגוף נק׳ אשת יפת תואר שמקבל מיפת תואר (עיין בזהר ר״פ במדבר דקי״ז ע״א פ׳ שלח דקנ״ט א׳ וע׳ בזח״א ויחי דרמ״ה סע״א וע״ב). וכדי להוציאה מן השביה בבחי׳ עצמותה ומהותה דהיינו השכל והמדות עצמן שתהיינה לה׳ לבדו ולבער הרע מקרבו מכל וכל והיינו בהתהפכות המדות של הרע לטוב ממש ולהכלל בקדושה וכמ״ש בסש״ב פרק יו״ד צריך להמשיך גילוי אלהות מבחי׳ מזל הוא הנשמה שלמעלה מן הגוף. וע״ז אמר דוד המלך ע״ה בקשו פני פי׳ פנימי׳ שלי היינו עצמיות פנימיות נקודת הלב ורעותא דליבא שהוא בהסתר והעלם וצריך לבקשה ולחפש אחריה ולהוציאה מההעלם אל הגילוי (וכענין שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך) וכיצד יבקש ויחפש אחריה את פניך ה׳ אבקש היינו פנימיות הוי׳ בחי׳ ויעבור הוי׳ על פניו וגו׳ שמשם נמשכים י״ג מדות הרחמים והן נמשכות בימי הסליחות שאז הוא זמן ועת רצון למעלה ובכל השנה נמשך פנימית הוי׳ בבחי׳ זו על ידי התורה והמצות שהן הן פנימיות רצונו וחכמתו של הקב״ה בכבודו ובעצמו כביכול דלית מחשבה תפיסא ביה שע״י עסק התורה נקרא קורא בתורה שקורא וממשיך חכמתו ית׳ דאורייתא מחכמה נפקת שהיא בחי׳ הארת פנימיות כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו. (ע׳ בביאור ע״פ ויכתוב משה את מוצאיהם כו׳). ועי״ז יאר פניו אתנו סלה והמצות הן הם פנימיות רצונו ית׳ תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן בגימט׳ תר״ך עמ ודי אור שהן נמשכות למטה ע״י קיום המצות כמאמר אשר קדשנו במצותיו כו וכמאמר רז״ל הקב״ה מניח תפילין כו׳. וצדקה כנגד כולם כי ענין הצדקה הוא להיות מדת החסד חנם להחיות רוח שפלים שהן כל המדרגות שבהשתלשלות העולמות דכולא קמי׳ כלא חשיב. וזהו והיה מעשה הצדקה שלום וכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק שנעשה קרוב כי שלום היינו בחי׳ התקשרות מעלה ומטה שיהיה גם הרחוק בבחי׳ קרוב כנ״ל. וכשם שנמשך מלמעלה למטה בחי׳ את פניך ה׳ כך נמשך ממטה למעלה בחי׳ בקשו פני להיות נקודת פנימית הלב עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ממש. (וע׳ בד״ה מי מנה ובד״ה ראשי המטות ובד״ה והיה מספר בנ״י ובד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ואת מצותיו תשמרו ובד״ה אם לא תדעי כו׳ צאי כו׳ ע״ש) ולא מהעוה״ז לבד שהוא בחי׳ התקבצות מפיזור הנפש המתפזר ומתפשט במחשבה דיבור ומעשה לבושי הגוף הגשמי שנמשכין אחר עוה״ז אלא אפילו מג״ע התחתון ועליון כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו׳. ועל זה נאמר מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה על דודה ממש. וזהו ולקחת לך לאשה דהיינו כענין שנאמר ביום ההוא וגו׳ תקראי לי אישי. והיינו ע״י התורה וכמארז״ל ביום חתונתו זה מ״ת שהתורה היא בחי׳ חתן וכנסת ישראל נק׳ כלה בחי׳ כלה שארי ולבבי ממש. אך להיות בחי׳ זו של המשכת התורה והמצות פנימיות רצונו ית׳ וחכמתו כדי להעלות בחי׳ פנימיות נקודת הלב בבחי׳ עצמותה ומהותה ממש צריך להקדים להיות בבחי׳ וחשקת בה שיהא כל ישעו וחפצו בזה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. משא״כ אם אינו חושק ומתאוה להעלות פנימית נקודת הלב בודאי לא ימשיך כלום:  ד והבאתה אל תוך ביתך. והענין כמ״ש בזהר (פ׳ ויקרא ד״ו סע״א וע״ב וברע״מ פ׳ פנחס דרנ״ז סע״א וע״ב) על פסוק נפלה לא תוסיף קום וגו׳ (בעמוס רס״י ה׳). שלא תהיה בבחי׳ קום ממטה למעלה. רק כמ״ש ביום ההוא אקים וגו׳. שיומשך מלמעלה למטה שהיא לה גם למטה בחי׳ קימה מעלייתא (וכענין מ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין חד אמר שהם ועיין בזח״א ויחי) (דרל״ז ב) פי׳ בע״א ממ״ש בפ׳ ויקרא י״ל זהו כמ״ד ישפה והיינו להיות אור פני ה׳ נמשך למטה להיות כמים הפנים בבחי׳ והחזירנו בתשובה שלמה לפניך לפניך דייקא בבחינת פנימיות שזו היא שלימות התשובה תשוב ה׳ כו׳ והוא בחי׳ קומה אקים את סוכת דוד הנופלת כו׳. וזהו בחינת עשרת ימי תשובה כמים הפנים כו׳ שבסליחות ממשיכין ויעבור הוי׳ על פניו וגו׳ להיות בעשרת ימי תשובה בבחינת והחזירנו בתשובה שלימה לפניך: וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. הנה שערות הראש הן מותרי המוחין שנפלו במילי דעלמא. וצפרנים הן מותרי מדות חסד דרועא ימינא אברהם שיצא ממנו כו׳. וצריך האדם להסיר המותרות כי מסטרא דקדושה עליונה הנה המותרות הם בחינת קדושה. וכמו י״ג מדות הרחמים שנמשכות מבחי׳ שערות כו׳. וכענין קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. (ע׳ מזה לקמן ע״פ כי כארץ תוציא צמחה ובפ׳ אמור ע״פ ונקדשתי בתוך). אבל בלוים שהם למטה במדריגה מסטרא דדינא קשיא כתיב והעבירו תער וגו׳ ועיין בפ׳ תזריע (דמ״ח סע״ב) ושער באשה ערוה ששם יניקת החיצונים. וזהו ענין אמרם עם הארץ אסור לאכול בשר שהבשר הוא מורידו ומשפילו למטה משא״כ תלמיד חכם כי צדיק אוכל לשובע נפשו כתיב. וכן אמרו שיחת חולין של תלמידי חכמים כו׳ דייקא. ולכן הבע״ת צריך לסגף א״ע כדי להרחיק עצמו מהמותרות שלא יורידנו ויחזירנו לסורו ח״ו: והסירה את שמלת שביה. הנה ארז״ל בבואה דבבואה לית להו. אבל בבואה לחודה אית להו גם בזה לעומת זה דהיינו בחי׳ מקיף למעלה כענין עבירה גוררת עבירה ומטמאין אותו הרבה וכו׳ וצריך להסיר גם בחי׳ המקיף שנמשך מלמעלה מאליו כי עוונותיכם מבדילין כתיב שמבדילין ומפסיקין בין השראת גילוי אלהותו ית׳ שנמשך ע״י התורה והמצות ובין נקודת פנימיות הלב שאינו נוגע לפנימיות הלב בלתי אם יסור המכסה והמסתיר לבחי׳ המקיף שבזה לעומת זה שע״י הסרה זו וישבה בביתך שתהיה בחי׳ ישיבה וקביעות האהבה שבנקודת הלב בל תמוט עולם ועד ובזה יעלה ויבוא ויגיע לבחי׳ ומדריגה יותר עליונה היא מדריגת ובכתה את אביה וגו׳ כי הנה מעלת ומדריגת הבכיה היא בחי׳ תשובה עילאה הגדולה מכולם שכמה בחי׳ ומדריגות יש בתשובה עילאה והיא העולה על כולנה וע״ז נאמר לע״ל בבכי יבואו וגו׳ וכתיב והנה נער בוכה ותחמול עליו והיינו ע״ד שאמרו על ר׳ עקיבא כשאמר שיר השירים זלגו עיניו דמעות שהבכיה הלזו היא מחמת דביקות הנפש בשרשה למעלה מכדי אשר תוכל נפשו שאת שאז אין שליט ברוח לכלוא וגו׳ (ועמש״ל סד״ה ושמתי כדכד ובפ׳ וישלח ע״פ ויקח מן הבא בידו מנחה וע״פ וקבל היהודים) ועל ענין בכיה זו איתא בשם האריז״ל שכל מי שאינו בוכה בר״ה ויוה״כ אין נשמתו שלימה שבכיה זו היא שלימות הנשמה ועיקרה ביוהכ״פ בחי׳ תשובה עילאה לפני הוי׳ תטהרו:

כי תצא,  ג׳

ביאור כי תצא. ענין שהאדם נברא בצלם אלקי׳ וענין בבואה ובבואה דבבואה הנה כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וגו׳. ומבואר בע״ח ענין צ׳ דצלם ולמ״ד דצלם מ״ם דצלם. ובמבוא שערים שער ה׳ ח״א פי״ג כ׳ המוחין דז״א הם בחי׳ נפש  וחיות אל הז״א והוא דמות פרצוף זך ורוחני מאד שלם בי״ס והוא מתפשט בתוך הכלים של ז״א בתוך גופו להחיותו והוא בחי׳ צלם א׳ שיש בו ג׳ בחי׳ כנגד ג׳ אותיות צלם. ל׳ מ׳ מקיפים וצ׳ הוא אור פנימי. ופי׳ שהא״פ הוא בחי׳ צ׳ היינו ט״ס דז״א חב״ד חג״ת נה״י כל אחד כלול מעשר עולה צ׳. וכמ״ש במ״ח מסכת הגדלות ז״א פ״ג. ולמ״ד הוא מקיף היינו ג׳ מוחין חב״ד דאצי׳ אשר כל א׳ כלול מעשר עולה למ״ד אשר הוא בחי׳ מקיף לכללות הא״פ דט״ס דז״א שהיא בחי׳ צ׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי קדש למ״ד מלמטה. והמ״ם הוא בחי׳ כתר מקיף הכללי כולל כל הד׳ בחי׳ כחב״ד (ע׳ בכוונת ברכת כהנים ובקידוש דשבת) והוא בחי׳ מקיף למקיף שהמקיף הראשון שהוא בחי׳ ל׳ יוכל להתלבש לפעמים ליכנס בתוך הא״פ והכלים משא״כ המ׳ שהוא בחי׳ מקיף למקיף כו׳ ומ״מ ב׳ מקיפים אלו דל׳ מ׳ הם לבד ענין הכתר דז״א ומאירים עליו מרחוק יותר מבחי׳ הכתר דז״א כמ״ש במ״ח שם פ״ו (ועיין מענין מקיף ומקיף למקיף בפ׳ שמות בביאור ע״פ הבאים ישרש יעקב ובמ״ש במ״א ע״פ חנכת הבית לדוד בענין לבוש ובית כו׳ וע׳ לקמן פ׳ נצבים בפי׳ לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כו׳ בחי׳ מקיף ומקיף דמקיף כו׳ ע״ש) וכן יובן למעלה יותר מריש כל דרגין הנה הא״פ הוא בחי׳ הקו כו׳ (וע׳ בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳) והנה כמ״כ בנשמת האדם נאמר ג״כ ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ע״ד הנ״ל. ועיקר ענין הצלם הוא להיות ממוצע בין אלהות לנשמה כי הנשמה הוא בחי׳ נברא יש מאין ע״י התלבשות האור במל׳ דעשי׳ בכלים. וכ״זה הוא עדיין אלקות כו׳ ולהיות התהוות הנשמה שהיא נברא הוא ע״י הצלם אלקים ומתחלק לב׳ בחי׳ צ׳ דצלם היינו בחי׳ אלקות שבתוך הנשמה (וע׳ בע״ח שמ״א פ״ג) ולמ״ד בחי׳ מקיף וזהו בחי׳ מזלא הנז׳ בדרז״ל מזליה חזי. שמשם נמשך בחי׳ צ׳ להתלבש בנשמה וכנודע ממאמר הבעש״ט נ״ע בענין הב״ק שמכרזת שובו בנים דקשה מי הוא השומע כו׳. וא״כ מהו הפעולה מהכרוז. אלא היינו דמזליה חזי הכרוז ומזה נמשך ג״כ הרגשה בנשמה שבגוף שנמשך לה מלמעלה מבחי׳ מזליה וע״כ נק׳ מזל שממשיך ההזלה וההשפעה (ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בפירוש ונוזלים מן לבנון כו׳) והמזל הוא בחי׳ אלקות שאינו מתלבש בנפש כלל שהוא למעלה ממדרגת מלאך וכמ״ש הרח״ו בשער הקדושה והנבואה שהמדרגה הגדולה שבכולם הוא גילוי הנשמה שלו עצמו שהוא למעלה ממדרגת גילוי אליהו והיינו בחי׳ הנשמה שלמעלה מן הגוף למ״ד דצלם. ונק׳ בחי׳ יפת תואר שהוא מז״א עצמו (ר״ל למעלה מבחי׳ מל׳ וע׳ בזח״א) (פ׳ ויחי דרמ״ה) ע״פ שימני כחותם בגין דאינון אתיין מסטרא דדכורא כו׳. וע׳ מ״ש לעיל פ׳ בשלח סד״ה וה׳ הולך לפניהם יומם במש״ש ישראל נעשו אז למעלה מבחי׳ שכינה כו׳ ועל דמות הכסא כו׳ לך הוי׳ הגדולה והגבורה והתפארת תפארת עיקר שהוא בחי׳ גוונין ש״ע נהורין כו׳ וזה נמשך מבחי׳ למד שהוא חב״ד וכמ״ש חכמת אדם תאיר פניו עד״מ שצהבו פניו מהשכלת שכל חדש שהשכל החדש נמשך מבחי׳ משכיל שהוא הארת המקיף וזהו ענין יאר ה׳ פניו תרין תפוחין כו׳ (הנז׳ באד״ר וכמ״ש ג״כ בפע״ח בכוונות ברכת כהנים בפי׳ יאר ה׳ פניו כו׳ שהוא המשכה מבחי׳ ל׳ מ׳ דצלם כו׳ ועמ״ש מענין תפארת סד״ה יונתי בחגוי ובד״ה אם בהרת קדמה) והמ״ם הוא מא״א כו׳ כנ״ל. והצ׳ הוא בחי׳ אשת יפ״ת שיורד ומתלבש כו׳ ועיקר העבודה להעלות צ׳ דצלם אשת יפ״ת. וכמ״כ למעלה הצ׳ יורד למטה במל׳ ונק׳ אשת יפ״ת והלמ״ד נשאר למעלה ועל דמות הכסא וכמו בנשמה שמתחלקת לב׳ בחינות הארה שמתפשטת בגוף ומה שנשאר למעלה בבחי׳ מקיף שממנה באין ההשפעות והארות הנשמה כו׳ (ועיין בזהר ר״פ במדבר):  ב והנה בסדר העלאה זו מתחילה ושבית שביו דהיינו בהתפשטות הארת הנפש במודומ״ע של הבלי העולם פיזור הנפש והיינו כחותיה והארותיה שנתפזרו ע״י מודומ״ע דמילין דהדיוטא וכנודע מענין החלומות וכף הקלע שהם התפשטות הארת הנפש במודומ״ע שלא נאבד כו׳ והארות אלו נתפזרו בכמה לבושין וצריך לקבצם ועל זה נאמר משם יקבצך כו׳ (ובפי׳ משם. עיין בד״ה אני לדודי) והקיבוץ היינו ע״י עקירת הרצון וגם ע״י וידוי דברים שהרי הם בחינת אותיות הנפולין וע״י אותיות אשמנו בגדנו כו׳ מעלים האותיות. ולכן לא די בעקירת הרצון לבד כ״א ג״כ וידוי דברים. ועוד כי הנה מכל עון נברא קטיגור א׳ ויש בו ג״כ נפש וגוף. הנפש נעשה מן התאוה והרצון שלבו נתאוה לדבר ההוא. והגוף נעשה מהמעשה ההוא או מהדבור כו׳. ולכן כדי להיות מחיתי כעב פשעיך כו׳ הוא ג״כ ע״י ב׳ דברים שע״י עקרית הרצון מוציא הנפש וע״י וידוי דברים נמחה הגוף כו׳. וההעלאה הוא לבחי׳ למ,ד דצלם בחי׳ מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלכן אחיזתם בין פנימי למקיף ואחוריהם למקיף שאין יכולים להסתכל בא״מ שהוא מסמא עיניהם. וזהו על אויביך דהיינו למקום שאין האויבים שולטים כו׳ (ובזה יש לתרץ קושיא במ״ש אסתר למרדכי כל עבדי המלך כו׳ יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא כו׳ ואני לא נקראתי כו׳. דלכאורה אין זה תירוץ כלל דהרי עכ״פ יכלה לבוא אל החצר החיצונה ונערי המלך יגידו אליו מי בחצר וכמ״ש והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך כו׳. אך אסתר קיימה כמ״ש בתורה כי תצא למלחמה צ״ל על אויביך דהיינו למקום שאין האויבים שולטים והוא בחינת חצר הפנימית משא״כ בבחינת חצר החיצונה הרי שם יש אחיזה למהן ג״כ כמ״ש והמן בא לחצר כו׳ החיצונה כנ״ל. כי חצר החיצונה הוא המשכת החיות לחיצוניות העולמות כמ״ש בפ׳ במדבר ע״פ וארשתיך לי כו׳ וע׳ בד״ה ונתתי לך מהלכים בפי׳ תשמור את חצרי כו׳ דלכך צריך שמירה כו׳. אך חצר הפנימית הוא בחי׳ מפתחות הפנימית וכמ״ש בפ׳ ראה בד״ה כי תשמע שהוא המשכת אור א״ס ב״ה מבחי׳ סוכ״ע וז״ש שער החצר הפנימית הפונה קדים. שהוא פונה לבחי׳ קדמונו של עולם. וע״ז נא׳ סגור יהיה כו׳ וביום השבת יפתח וכמ״ש במ״א ע״פ ויקהל משה כו׳. ולכן הוכרחה לבוא דוקא אל החצר הפנימית שהוא בחי׳ על אויביך אשר משם נמשך נצוח המלחמה לה׳ בעמלק כו׳) וכ״ז הוא בחי׳ העלאות התפשטות פיזור הנפש במודומ״ע שהן לבושים. אבל להעלות עצמיות הצ׳ שהוא בחי׳ חב״ד חג״ת נה״י צ״ל תשובה יותר עילאה כי כמה מדרגות יש בתשובה (עיין בד״ה האזינו השמים הנ״ל בענין שבת אותיות תשב ומי שטרח בע״ש היינו התפלה שבכל יום כו׳ שהיא ג״כ בחי׳ תשובה כו׳ עי״ז יבוא לבחי׳ תשובה דשבת. ויש עוד בחי׳ שבת שבתון שלמעלה גם מבחי׳ תשובה דשבת כו׳ ע״ש ומשם יובן למש״כ) והיינו ע״י המשכת למ״ד דצלם בחי׳ מזל שצריך להתחיל מבחי׳ מזל והיינו ע״י תורה ומצות מצות הם כתר ותורה חכמה אורייתא מחכמה נפקת כו׳ וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ועי״ז יאר פניו אתנו סלה להיות גילוי פנימית הלב. וז״ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש כו׳. וע׳ מ״ש בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר גבי אם אין חכמה אין יראה. שזהו ענין יראה עילאה הנמשך מבחי׳ מזלייהו חזי כנזכר גבי חברי דניאל אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. וגילוי זה בבחי׳ מזלייהו נמשך ע״י עסק התורה שעי״ז תתעורר שרש נשמתו למעלה בחינת מזליה ולכן אם אין חכמה אין יראה. והנה עי״ז ולקחת לך לאשה שהצ׳ דצלם נקרא אשה לגבי תורה שהתורה הוא החתן ביום חתונתו זה מ״ת. ולפעמים נקרא התורה כלה א״ת מורשה אלא מאורשה והיינו לגבי  מ׳ דצלם (עיין בביאור ע״פ ששים המה מלכות כו׳ אחת היא יונתי כו׳ וע״פ יונתי בחגוי הסלע וצ״ל מ״ש בזח״ג נשא) (קל״ד א׳) בענין הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה בהיכל משמע דהתורה ג״כ יש בה בחי׳ מקיף הנקרא מזלא והיינו בחי׳ מ׳ שהתורה עצמה היא בחינת חכמה ובפ׳ בהעלותך (דקנ״ב ע״א) ונשמתא לנשמתא כו׳ ועד״ז י״ל המדרש בשה״ש רבה ע״פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאמר ר׳ יוחנן לר׳ חייא בר אבא שמכרתי דבר שניתן לששת ימים כו׳ שנאמר כי ששת ימים עשה אבל התורה ניתנה לארבעים יום שנאמר ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום. דענין ארבעים יום י״ל כנגד בחי׳ כחב״ד הנקרא מ״ם כנ״ל ועמ״ש במ״א גבי מזמור לתודה הריעו לה׳ כל הארץ בענין התודה שהיו בה ארבעים חלות כו׳ ע״ש. וא״כ לכאורה אינו מובן מש״כ שהתורה נקרא מאורשה לגבי בחי׳ מ״ם שבנשמה אך י״ל דמה שבתורה עצמה יש ג״כ בחי׳ מ״ם היינו מקור ושרש התורה שמשם ניתנה וכמ״ש במ״א בפי׳ וממדבר מתנה סד״ה צאינה וראינה. אבל התורה עצמה היא בבחי׳ חכמה אורייתא מחכמה נפקת כו׳. וזהו ענין ברכו בתורה תחלה שהוא על המשכת אור א״ס בח״ע: ג וגלחה את ראשה. מותרי מוחין כי הנה במדרגות העליונות דקדושה המותרי מוחין הוא בחי׳ קדושה עליונה שהוא בחי׳ י״ג מדה״ר שהן נמשכין מבחי׳ שערות כו׳ משא״כ בלוים והעבירו תער כו׳. והוא עד״מ כמכו שיחת חולין של ת״ח כו׳ והיינו לת״ח דייקא משא״כ לשארי אנשים הם דברי הבאי והיינו לפי שהת״ח הוא בבחי׳ מוחין דגדלות לכך אף השיחת חולין שלו שזהו כמו מותרי מוחין ימצא בהם טוב וקדושה וזהו ענין ועלהו לא יבול אפילו בחי׳ העלין שהם אינם עיקר הפרי אעפ״כ כו׳ שלגודל חכמתו לכך גם בשיחת חולין שלו מלובש חכמה מה שאין כן לשארי אנשים (והוא קרוב לענין מ״ש במ״א גבי ענין משלי שלמה דדוקא שלמה היה יכול להלביש השכל במשל גשמי וכן ר׳ מאיר ולכן אמרו משמת ר״מ בטלו מושלי משלים כו׳. וע׳ בפרשת לך לך בד״ה והבדילה הפרכת). ולכן עד״ז אמרו ע״ה אסור לאכול בשר שהבשר שהוא מותרות מפיל אותו משא״כ צדיק אוכל לשובע נפשו כו׳ וכן עד״ז בבגדים הנה בכה״כ כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת כי כה״ג שהוא מבחי׳ חכמה כח מה בחי׳ ביטול לכך כבוד חכמים ינחלו. משא״כ לשארי אנשים הרי התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (וכמ״ש בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר כו׳) וכה״ג הבעל תשובה צריך לסיגופים. תשובת הגדר שלא יפול ח״ו משא״כ מי שלא חטא כו׳. וזהו וגלחה את ראשה. דהיינו המותרות ולהסתפק בהכרחי: ועשתה את צפרניה. היינו מותרי המדות חסד דרועא ימינא אברהם שיצא ממנו כו׳ שאחיזתם הוא בצפרנים פסולת. אך פי׳ וגלחה את ראשה. דהיינו מותרי מוחין הוא ענין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. והוא ע״ד מ״ש לא לחכמים לחם. כי הגם דכתיב וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה. שהברכה וההמשכה נמשך בכל אשר תעשה דוקא שהוא כלי וסיבה שבזה יומשך לו מה שנקצב לו בר״ה ויוה״כ פרנסה משא״כ אם ישב בטל ולא יעסוק כלל באיזה פרנסה לא יומשך ההמשכה בגשמיות והיינו משום שבעוה״ז הגשמי נמשך ההשפעה בלבוש והסתר עד שאותותינו לא ראינו (וכמ״ש במ״א בד״ה ומרדכי יצא כו׳ ע״ש ובד״ה וברכך הנ״ל וע׳ ג״כ בפ׳ מסעי בד״ה לבאר ענין המסעות במש״ש לכן שם אל אד׳ המחיה עשייה כו׳) אך מ״מ ההשפעה עצמה נמשך מלמעלה וברכך ה׳ בכל כו׳ אלא שהאדם מחויב לעשות כלי שבזה יומשך  הברכה לפי שכך הוא סדר ההמשכה כנ״ל. אך ריבוי ההתחכמות בזה הוא מותרי מוחין אשר ע״ז נאמר לא לחכמים לחם. כי בזה מראה שעולה על דעתו שהסיבה והלבוש ההוא והתחבולה היא עיקרית בהשפעה זו והוא בחי׳ נפרד כו׳ (וכמ״ש בד״ה שובה ישראל כו׳ שעי״ז גורם להיות לו לב האבן כו׳ ע״ש) והוא כמשל מי שתופר לו לבוש כמדה הצריך הוא טוב אבל אם מאריך אותו יותר מדאי גורם שיפול מחמתו ח״ו. (והא דארז״ל נדה) (דף ע׳) מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה כו׳ זהו כמש״ש כשמבקש רחמים מיי שהעושר שלשו על עושר אז ודאי צריך ג״כ לעשות לבוש וכלי שיוכל לשרות בזה הברכה. וגם זאת רק ירבה בסחורה ולא ריבוי ההתחכמות יותר מדאי וההעמקה דאדרבה לא לחכמים לחם כו׳ וכ״ש מי שאינו אץ להתעשר רק מסתפק בהכרחי או אף אם רוצה להתעשר אלא שלא בקש רחמים ע״ז אז רבוי הסחורה ג״כ ה״ל כלבוש ארוך יותר מדאי כו׳. אלא דכשמבקש רחמים ע״ז אז לא סגי בלי שירבה בסחורה כמש״ש בגמ׳ דהא בלא הא לא סגי. והיינו מטעם הנ״ל שההשפעה בעשייה נמשך על ידי לבוש כו׳ בכל אשר תעשה. וזהו ענין וגלחה את ראשה המותרי מוחין הנ״ל (שהם נמשלו לבחינת שערות שמהם יניקת החיצונים ע״ד שער באשה ערוה משא״כ בתורה כתיב סלסלה ותרוממך כי התורה שרשה מח״ע וכתר עליון אשר משם ההמשכה דייקא ע״י בחי׳ שערות כו׳. שאל״כ לא יוכלו העולמות לקבל כו׳. ועיין מ״ש במ״א ס״פ לך לך בד״ה שרי אשתך והנה למעלה כך היא המדה כו׳ ע״י צמצום דוקא כו׳ משא״כ למטה בבחי׳ שרה כו׳ הוא להיפך ממש כו׳ וע׳ בפ׳ תצוה בד״ה ועשית בגדי קדש במש״ש אבל בחי׳ ורב חסד כו׳ ודרך גילוי זה והמשכה זו כו׳ הוא כמ״ש כשמן ה טוב על ראש יורד על הזקן כו׳ ע״ש. וע׳ בפ׳ אמור בד״ה ונקדשתי בתוך כו׳ ובפרשת נצבים בביאור על פ׳ כי כארץ תוציא צמחה כו׳): והסירה את שמלת שביה. שמלה הוא בחי׳ מקיף ויש מקיף גם בזלעו״ז כי בבואה דבבואה לית להו אבל בבואה לחודא אית להו (ועיין מזה בפע״ח בכוונת הושענא רבה אך שם נת׳ ענין בבואה דבבואה באופן אחר) והיינו כמבואר למעלה שבקדושה יש ב׳ מקיפים ל׳ מ׳ והם בחינת מקיף ומקיף דמקיף והם בחינת חיה יחידה שהם ב׳ מקיפים ונר״נ הם פנימים וע׳ בפי׳ הרמ״ז פנחס (דר״כ סע״א) גבי העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו ועמ״ש בביאור על פ׳ כי כאשר השמים החדשים. ובקליפה אין להם בחי׳ בבואה דבבואה שהוא בחי׳ המקיף למקיף. וז״ש ומכפירים יחידתי שהוא יחדה ממש שאין לה לעומת זה בקליפות. אבל בחי׳ בבואה לחודא היינו מקיף א׳ יש להם (ובזה יתורץ איזה דרושים הסותרים לכאורה זא״ז דבמ״א נת׳ דבחי׳ אהבה רבה אין כנגדה לעומת זה כמ״ש ע״פ חכלילי עינים כו׳ ובמ,א נת׳ שכמו כן בקליפה יש מבחי׳ הרצון שלמעלה מהשכל שהוא עומק ההתקשרות בהבלי העולם כו׳ וכמ״ש בד״ה ושמתי כדכד כו׳ בעין ומכפירים יחידתי. ולפמש״כ א״ש דבחי׳ מקיף א׳ יש להם ובחי׳ מקיף היינו מה שלמעלה מהשכל. אך בחי׳ מקיף השני שהוא עיקר בחי׳ המקיף עליון בחי׳ יחידה ממש והוא נקרא תעלומות לב לית להו רק בקדושה יש בחי׳ זו כו׳) והיינו בחי׳ למ״ד והוא ענין עבירה גוררת עבירה וענין אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה (עיין בר״ח פ׳ ד׳ משער הקדושה) והיינו מה שאינו מרגיש בנפשו שזה נמשך לו מבחי׳ המקיף דקליפה. וזהו ענין והסירה את שמלת שביה שצ״ל הסרת המקיף דקליפה בכדי שישרה המקיף דקדושה בחי׳ למ״ד כנ״ל: וישבה בביתך. בקביעות שתתיישב היטב בנפש בל תמוט לעולם  ועד. (ועוי״ל בפי׳ והבאתה אל תוך ביתך כו׳ וישבה בביתך כו׳. היות ב׳ בחי׳ מקיפים הנ״ל נקראים ג״כ לבוש ובית אשר הלבוש הוא בחי׳ מקיף הקרוב ובית הוא מקיף למקיף וענין ב׳ מקיפים אלו בקדושה מבואר ג״כ לעיל פ׳ ואתחנן ע״פ וזאת המצוה כו׳ וע׳ בד״ה השמים כסאי בענין איזה בית כו׳ ובשאר דוכתי. וז״ש כאן על וראית בשביה אשת יפ״ת כו׳ שהוא להפך עצמות המדות בחי׳ צ׳ כנ״ל הנה שמירה זו הוא ע״י והבאתה אל תוך ביתך בחי׳ מקיף העליון כו׳ וגם המקיף דבחי׳ ל׳ שנק׳ לבוש שלכך בלעו״ז נקרא שמלת שביה וצ״ל והסירה שמלת שביה שעי״ז ישרה הלבוש ומקיף דקדושה כו׳ מ״מ צריך להיות וישבה בביתך דוקא וכמשנ״ת ע״פ וזאת המצוה כו׳ לשמר כו׳ ושמרת כו׳ ע״ש): ובכתה את אביה. היא בחי׳ תשובה עילאה יותר וכנודע ממ״ש האריז״ל מי שאינו בוכה בר״ה ויוהכ״פ אין נשמתו שלימה ואין בכיה זו באה מצד מרה שחורה. אלא כענין שאמרו רז״ל גבי רבי עקיבא שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות והיא מעלה האמורה לעתיד לבא בבכי יבואו כו׳ שהיא מדרגה גדולה כי והנה נער בוכה ותחמול עליו. והוא בחי׳ יוהכ״פ. (ועמ״ש מענין בכייה בפ׳ וישלח סד״ה ויקח מן הבא בידו מנחה כו׳ ובד״ה וקבל היהודים במש״ש. אך לע״ל נאמר עין בעין יראו לפי שאז נאמר בבכי יבואו כו׳ ע״ש). ואח״כ תבא אליה ובעלתה היינו ענין מס״נ והוא ענין נפילת אפים ובחינת נעילה שהוא גמר העליות כמ״ש במ״א (וע׳ בפע״ח בענין נפילת אפים וע׳ מ״ש במ״א ע״פ לריח שמניך שכנ״י נק׳ כלה וכשמאיר אור אלקות בנש״י בתוך לבו בעומק לבו זה נק׳ כד קבילת דכר כו׳ וע׳ מ״ש במ״א ע״פ עיני כל איך יש בחי׳ ארוסה ונשואה. דהיינו כשההתבונונת נקלט בעומק הלב ע״ד בכל לבי דרשתיך זהו הנק׳ בחי׳ נשואין וז״ש נודע בשערים בעלה כו׳. ומזה יובן מש״כ ובעלתה היינו ענין מס״נ כו׳ וע׳ בפ׳ מטות סד״ה ואשה כי תדר כו׳):

כי תצא,  ד׳

כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשניאה. להבין מאמר והיה כו׳ הוא ע״פ מ״ש הרח״ו בשער הקדושה שיש לכל אחד ואחד מישראל שתי נפשות וכמ״ש ונשמות אני עשיתי לשון רבים נפש אחת נקרא נפש החיונית והבהמית ומלובשת בדם האדם להחיות הגוף כמ״ש במ״א והיא נשתלשלה ממקום גבוה על ידי אמצעים רבים ודרך שרים ומזלות כמאמרם ז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל כי גבוה מעל גבוה וגו׳ וגבוהים עליהם ועל ידי ריחוקה מאור ה׳ בהשתלשלות ממדרגה למדרגה ומעילה לעלול בהסתרים וצמצוצים רבים עד שנתלבשה בגוף האדם בשר ודם לכן היא כלולה מטוב ורע וממנה באות לאדם מדות רעות מיסודות הרעים שבה וגם שכל אנושי כי כל נפש כלולה מחב״ד ומדות ומצדה יכול האדם להיות מעוברי רצונו ח״ו כמ״ש ונפש כי תחטא כי מחמת ריבוי ההסתרים וצמצומים המכסים ומעלימים אור א״ס ב״ה נראה לאדם שהוא יש ודבר בפני עצמו. ונפש השנית בישראל נקרא נפש אלהית חלק אלוה ממעל והיא הבאה לאדם בלי אמצעים כלל כמ״ש והאלהים עשה את האדם ישר (בקהלת סס״י ז׳) וכמ״ש ואתה נפחתה בי ואתה ממש בלי ממוצעים ויפח באפיו נשמת חיים וגו׳ כמשל הבל האדם שיוצא ממנו ואעפ״כ היא מיוחדת עמו בלי הפסק כי אין לך דבור שחוץ ממנו כמ״ש בסש״ב לכן תמיד היא מיוחדת במאצילה בתכלית היחוד ומצדה לא היה באפשריות האדם לחטוא כלל ולהיות מעוברי רצונו אחרי שהיא מיוחדת תמיד  במאצילה זולת שהנפש הבהמית מלביש אותה ומכסה ומעלים מהביט באור א״ס ב״ה כמבואר בלקוטי אמרים (ושתי נפשות אלו נקרא בכתוב בצלמנו כדמותנו שהנפש האלהית היא בחי׳ צלם והחיונית היא בחי׳ דמות) והנה ירידת נפש אלהית בעולם היתה בכדי להתלבש בנפש החיונית הבהמית ולהלחם אתה ולבררה להפריד הטוב מן הרע ולהעלותה לה׳ להפכא חשוכא לנהורא וכו׳ לכן נקרא בשם ישראל כמ״ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל פי׳ שהנפש אלהית תשתרר על החיונית הבהמית להפוך כל מחשבותיה ומדותיה אשר לא לה׳ המה מרע לטוב והמדות נקראו אלהים כמ״ש ויראו ויראו בני האלהים וגו׳ ותרגומו בני רברביא ועם אנשים בחינת מעשה אנוש אנוש הוא ולהפוך אותם מרע לטוב ע״י נפש אלהית המיוחדת במאצילה בלי הסתר פנים כלל המבררה ומעלה את נפש החיונית להבטל ולהכלל באור ה׳ וזו בחי׳ ישראל ישר אל ואל הוא לשון חוזק וממשלה לנצח מלחמתה עם נפש החיונית וזהו שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה בהם דייקא בשתי הנפשות שבכל יום הוא מלחמה חדשה ולפיכך א ין חיותם שוה שזה חי יותר וזה חי פחות והכל תלוי לפי ערך המלחמה שצריך ללחום עם נפשו הבהמית לפי חלק הרע שבה כמה שנים שצריך ללחום עמה עד שתתהפך לטוב וזהו פי׳ הכתוב ועתה ישראל שעתה דוקא בזמן הזה שהרע מעורב בטוב נקרא׳ הנשמה בשם ישראל שצריכה להשתרר ולנצח את נפש הבהמית ולאהפכא מרע לטוב אבל לעתיד נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולא יהיה הרע כלל ולא תצטרך ללחום עוד ולא יקרא בשם ישראל (ואפשר הענין כדאיתא בגמ׳ פ״ה דב״ב) (דע״ה ב׳) ע״פ כל הנקרא בשמי ע״ש בפרשב״ם. ולהבין תכלית ירידת שתי הנפשות למלחמתם בעוה״ז אחרי שגם נפש החיונית טרם שירדה בהסתר וצמצומים רבים היתה במקורה בטלה באור ה׳ ולמה ירדה כ״כ שעל ידה הוצרך לרדת גם הנפש האלהית לבררה ולהעלותה צריך להקדים תחלה ענין המלחמה וזמנה המבואר בזהר שעתא דקרבא היא שעתא דצלותא כו׳ מאן דקטיל לחויא יהבין לי׳ ברתא דמלכא דא צלותא. וביאור הענין שבפסוקי דזמרה האדם מפריד הרע מהטוב שבנפשו הבהמית כמ״ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כו׳ שתי פיות להעלות הטוב למעלה ולהפריד הרע למטה ועיין ברע״מ ר״פ שופטים והוא כשמתבונן האדם בגדולת ה׳ איך שהוא מחיה את כולם ומהווה את כולם וכולם בטלים אצלו ית׳ וכולא קמי׳ כלא חשיב כמ״ש לך ה׳ הגדולה וכו׳ שכל המדות העליונות בטלים אצלו ית׳ כמי״ש בתיקונים ולאו מכל מדות אלין כלל. והוא נעלה מעלה מהם רבבות מדרגות אין מספר והמלאכים אומרים קדוש כו׳ קדוש פי׳ מופרש ומובדל למעלה מעלה מגדר ממלא וסובב כל עלמין כמארז״ל במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שאע״פ שלגדולתו אין חקר על כל זה הוא רם ומתנשא מבחי׳ גדולתו עד שמדת גדולה נחשב ענוה ושפלות לפניו ית׳ וכאשר יעמיק האדם מחשבתו בהתבוננות זו וכיוצא בה ממילא יתפרדו כל פועלי און בחי׳ הרע שבנפשו בהיות כי הרע וסט״א אין להם חיות כלל מצד עצמם זולת שמקבלים חיותם מאחוריים דקדושה ע״י שס״ה ל״ת ולכן הם בטלים אל הקדושה כביטול החושך מפני אור אך לא די להפריד הרע לבד אלא שצריך לבטלה מכל וכל. כמ״ש החרם תחרימם ולהפכא חשוכא לנהורא וזהו ע״י ק״ש כמ״ש ויקח רמח בידו שית תיבין דיחודא שבפסוק שמע ישראל עם כללות רמ״ח תיבין דק״ש הם נקראים רומח וע׳ בספר מאורי אור אות ריש סט״ו. והיינו כמו שע״י הרומח הוא נטילת חיות האדם לגמרי כך ע״י ק״ש מבטלים ומחרימים הרע מכל וכל. וביאור הדבר צ״ל ענין שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. פי׳ אחר שנבראו עולמים שייך לומר  לשון אחד שפירושו א״ח ד׳ שהוא אחד בח׳ בז׳ רקיעים וארץ וד׳ ד׳ רוחות העולם וכן למעלה לאחר שנאצלו מדות עליונות שייך לומר לשון אחד בח׳ ז׳ מדות הגדולה והגבורה וכו׳ וד׳ חיות פני אריה וכו׳ ודמות פניהם וכו׳ ואיהו מייחד להון שכולם בטלים אליו ית׳ אבל לגבי מהותו ועצמותו קודם שנבראו לא שייך לשון אחד כלל שאינו בגדר עלמין כלל וכמבואר בספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר שמהותו ועצמותו נעלה מעלה רבבות עד אין קץ מבחי׳ סיפור וזה הוא בחי׳ הוי׳ ראשונה ה׳ אלקינו דייקא שאפילו המלאכים אינם משיגים ואומרים קדוש ושואלים איה מקום כבודו זולת נשמות ישראל שנמשכו משם כמו שמבואר לעיל בלי הסתר והלעם כלל חלק הוי׳ כמארז״ל מי גילה רז זה לבני שהוא בחינת סוד העליון ישת חושך סתרו שנעלם אפילו מעיני המלאכים. והנה שמע פי׳ לשון הבנה כשיתבונן המשכיל ויתקע מחשבתו בחוזק איך שהניח עליונים ותחתונים להיות הוי׳ אלקינו ממש. והנשמה ירדה ממקום גבוה כ״כ חלק אלוה למקום נמוך מאד להתלבש תוך נפש החיונית אשר לזה יאות שתכלה אליו נפשו ורוחו אזי יגיע לבחינת ואהבת את ה׳ אלקיך שהוא פועל עומד שתרצה שיהיה הויה אלהיך וגם פועל יוצא שתעשה האהבה למעלה כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ והיינו שתתלהב נפ שו באהבה עזה כרשפי אש שלהבת להבטל וליכלל באורו ע״י האהבה הבאה מלמעלה כמ״ש הגידה לי שאהבה נפשי ומזה יעלה ויגיע לבחי׳ בכל מאדך מאד בלי גבול ותכלית אהבה שלמעלה מהדעת וזהו שאמר מגלה עמוקות מני חושך ויוציא לאור צלמות פי׳ שע״י שמגלה בלבו עמוקות מני חושך בחינת הוי׳ אלקינו מבחי׳ ישת חשך סתרו ממילא נתהפך חשוכא לנהורא ויוציא לאור צלמות בחינת הרע שבנפשו שנהפך לטוב. והנה בדורות הראשונים שלא היה הרע גובר בהם כ״כ היה די להם לבטל הרע שלהם מכל וכל בק״ש לבדו לא כן עתה בעקבות משיחא שהרע מתגבר מאד ובלתי אפשר לבטלו מכל וכל בק״ש לבדה לזאת תקנו שמונה עשרה ברכות וברוך הוא לשון השפעה והמשכה שאנו מבקשים שיומשך ויושפע בחי׳ אתה לנוכח הויה אלהינו שיהיה בנו בהתגלות לבנו וממילא יבוטל הרע מכל וכל כביטול החושך כו׳ כנ״ל ובברכת סלח לנו אין פירושו מפני יראת העונש שיסלח לנו בשביל שלא יענוש אותנו ח״ו אך פירושו כמשל אדם המבקש מחבירו מחילה וסליחה שיתגלה רצונו אליו ע״י התעוררות רחמנותו. כן אנחנו מבקשים התגלות רצונו ע״י י״ג מדה״ר ונקרא בלשון י״ג נהרא אפרסמונא דכיא המבררים ומלבנים עונותיהם של ישראל ולא יהיו מסכים מבדילין בהתגלות רצונו ית׳. והנה ימי אלול מיוחדים להתעוררות י״ג מדות הרחמים וביום הכפורים הוא התגלות הרצון כמו בעת שחטאו ישראל בעגל נתבשר להם סליחה ביום הכפורים כי אז הוא התגלות הרצון והנה בחי׳ אהבה רבה הנ״ל בחינת בכל מאדך היא ביתר שאת ועוז הגבה למעלה מאהבת הנשמה טרם בואה לעוה״ז והיא באה דוקא על ידי התבררות נפש החיונית וביטול הרע שבה כמ״ש מגלה עמוקות מני חושך וכיתרון האור מן החושך דוקא וכמו שכתוב במ״א וזהו תכלית ירידת הנשמה בעולם הזה לברר וללבן הרע שבנפש הבהמית בכדי שתגיע לאהבה רבה זו. וביאור הדבר בהיות ששרש נפש החיונית היא מדרגה גבוה מאד כמ״ש ואלה המלכים כו׳ בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ״י רק שנפלה בשבירת הכלים בהסתרים וצמצוצים רבים שמכסה ומסתיר יחוד אור א״ס ב״ה ולכן כאשר נתברר ונפרד בחינת הרע שבה ע״י נפש האלהית ממילא תגיע לאהבה רבה הנ״ל ביתר שאת כמו קודם ירידתה וזהו והיה הבן הבכור לשניאה שדוקא מנפש הבהמית שהיא שנואה והיה הבן הבכור לפני מלך מלך.  והנה לשניאה כתיב ביו״ד לשון דבר אחר והיינו הר סיני שירדה שנאה לעכומ״ז למאוס הרע בתכלית על ידי התגלות הרצון ואהבה שלמעלה מהדעת:

כי תצא,  ה׳

ולא אבה הוי׳ אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כו׳. להבין מהו הפלא הגדול ועצום מה שלא אבה לשמוע בקול איש בליעל כבלעם הרשע וגם מהו ויהפוך ה׳ את הקללה לברכה מאחר שלא שמע אל בלעם כלל. הענין הוא שיש מקטרגים שמקטרגים על ישראל שלכך נוטלין שופר בר״ה לערבב הקטגור והוא שמחפש אחר עוונות בני ישראל ומדקדק אחריהם ללמד עליהם חובה וזהו נק׳ בחי׳ בלעם שכך היה דרכו של בלעם ג״כ שהיה מחפש ג״כ למצוא מקום עון לישראל ראש הפעור הנשקפה ע״פ הישימון וישת אל המדבר פניו מקומות שהיו עתידים שם ישראל לחטוא כו׳ וזהו השבח ששיבח הכתוב כי אע״פ שבא בטענה אעפ״כ ולא אבה הוי׳ אלהיך לשמוע ופי׳ שלא אבה לשמוע אל דבריו כלל ולא שיש להשיב על דבריו תשובה נצחת מטעם ודעת המושג ומובן רק שאין מקבלין ושומעין את דבריו כלל בלי טעם ודעת. וכ״כ למה ביאר הכתוב ולא אבה הוי׳ אלהיך כי הוי׳ הוא אלהיך ממש שבכל נפש מישראל יש בחי׳ והארה משם הוי׳ וכמ״ש כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו שהם חלק והארה משם הוי׳ ממש [ועמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי]. וביאור ענין זה הוא כי הנה בכל נפש מישראל יש בחי׳ אהבה הטבעית המיוסדת ומוטבעת בטבע נפשו האלהית שלא להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ואין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות המטעה אותו לומר שאף על פי כן עודנו ביהדותו כו׳ אבל ליפרד מיחודו ית׳ הרי אפי׳ קל שבקלים מוסר נפשו על ק״ה כו׳ מחמת טבע נפשו נר ה׳ נשמת אדם כנר הדולק שהשלהבת עולה מאליה כו׳ בלי טעם ודעת אלא שהיא מסותרת ומכוסה בלבוש שק הוא הגוף הגשמי וממנו בא הרוח שטות כו׳ אבל כשמעורר את האהבה עד שתחפץ לצאת מלבושיה הרי הוא בא לידי יראת חטא שלא לעבור אפי׳ על דבר קל של ד״ס כי חמורים ד״ס יותר מד״ת שלכן נקראו סופרים כי הנה יש בחי׳ סופר וספר וספור ספר הוא בחי׳ תשב״כ וסופר הוא העושה את הספר היא בחי׳ תשבע״פ א״ח עטרת בעלה כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה ושאבתם מים בששון ובד״ה שחורה אני ונאוה] ובחי׳ אהבה זו הוא בחי׳ קוצו של יו״ד של שם הוי׳ כי הקוץ שעל היו״ד פונה למעלה ורומז שהוא נמשך למעלה לא״ס ב״ה שהוא למעלה מגדר ההשגה ולית מחשבה תפיסא ביה וכולא קמי׳ כלא חשיב כי אני ה׳ לא שניתי כו׳ וכך הוא ענין אהבה זו שהיא בלי טעם ודעת היא מצד השראת אור א״ס ב״ה ממש המלובש בחכמה שמחיה את הנפש שהיא למעלה מגדר ההשגה כו׳ ולכן היא כשלהבת העולה מאליה ומעצמה כו׳ רק לפי שהיא מסותרת צריך האדם לעוררה ובאתעדל״ת אתעדל״ע להיות ג״כ ולא אבה לשמוע מבחי׳ שהיא למעלה מן הטעם והדעת [ועיין בשע״ק להרח״ו ח״ג שער א׳ כי קוצו של יו״ד כו׳ ע״ש וע״ש שער ב׳ ויחידה כו׳]: ב וביאור ענין היו״ד של שם הוי׳ איך הוא בנפש הנה היו״ד הוא בחי׳ חכמה כח מ״ה שהיא בחי׳ הצמצום שאינה אלא בחי׳ נקודה כו׳ והענין כי הנה נודע שלהיות התהוות בחי׳ חכמה שהיא ראשית גילוי ההשתלשלות מאור א״ס ב״ה שהוא למעלה מעלה מבחי׳ וגדר ההשתלשלות הוא ע״י כמה צמצומים וירידת האור בהעלם אחר העלם עד שירדה ונמשכה הארה מועטת ומצומצמת מאד כדמיון הארה היוצאת דרך שערות הראש שצומחין ויונקין מן  המוחין שבראש דרך הגולגלתא החופפת על המוחין שמעלמת ומסתרת את המוחין עצמן שלא יהיו בגילוי כדי שעי״ז תצמחנה השערות מעצם הגולגלתא החופף ומכסה על המוחין והארה ההיא היא מצומצמת מאד עד שאין לה ערך ויחוס עם הארת המוחין עצמן כמו שאין ערך ויחוס לשערות עם המוחין שהרי אפילו אם מגלחין את השערות לא ירגיש כאב במוחין כלל כך ככל המשל הזה ויותר מזה לאין קץ הוא ענין התהוות החכמה מלמעלה מן החכמה מאור א״ס ב״ה שהוא רם ונשא כו׳ יותר מהתהוות המדות אהוי״ר מן החב״ד שעצמיות החב״ד הן מלובשות במדות אבל התהוות החכמה מאור א״ס ב״ה אין עצמיות אור א״ס ב״ה מלובש בה אלא הארה מועטת ומצומצמת מן ההעלם דהיינו לאחר ההעלם וההסתר עצמיות אוא״ס ב״ה וכמ״ש ישת חשך סתרו שמסתתר בבחי׳חשך והעלם להיות גילוי ההארה בבחי׳ חכמה ראשית גילוי ההשתלשלות וזהו ה׳ מלך גאות לבש כו׳ אף תכון תבל כו׳ שכדי להיות תכון תבל הוצרך להתלבש אור א״ס ב״ה בבחי׳ לבוש וכסוי שלא יאיר ויתגלה כמו שהוא אלא בבחי׳ צמצום כו׳ וז״ש בראשית ברא אלקים כו׳ בראשית בגילוי בחי׳ ראשית הגילוי היא בחי׳ חכמה ברא אלקים במדת הצמצום וכמארז״ל בתחלה עלה במחשבה לברא במדה״ד כו׳ כי היא הארה מצומצמת כדי להיות ראשית הגילוי בהשתלשלות העולמות כי החכמה ראשית גילוי ההשגה וההבנה באור א״ס ב״ה המתגלה בבחי׳ בינה שהיא ה׳ עילאה בחי׳ התפשטות אורך ורוחב כו׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳ אלא שבחכמה ההשגה ההיא בבחי׳ העלם שאינה מאירה ומתגלה אלא כברק המבריק במוח שכלו של אדם עד״מ ובלתי צמצום אור א״ס ב״ה והתלבשותו בבחינת חכמה לא היה יכול להיות התפשטות בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע שהיו העולמות בטלים במציאות לגמרי והיו אין ואפס ממש כי גם עכשיו אחר שנבראו העולמות הרי קמי׳ כולא כלא אלא שהוא כלא בכ״ף הדמיון ולא לא ממש ואף גם זאת אינו אלא קמי׳ ולא לגבי הנבראים. אבל אם היה אור א״ס ב״ה מתגלה כמו שהוא היו בטלים ממש והיו אין ולא ממש ולכן אמרז״ל בשעה שקטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כו׳ הושיט אצבעו הקטנה ב יניהן ושרפן פי׳ שהושיט והמשיך גילוי עצמותו ית׳ יותר מכדי מדה ושיעור המצומצם בהשגת המלאכים מעט מזעיר בחי׳ אצבעו הקטנה (וע׳ בפרדס בתחלתו בשם ספר יצירה עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות כו׳ ובזח״ב ר״פ יתרו) ואזי ושרפן שנשרפו ונתבטלו במציאות לגמרי והיו כלא היו רק הצמצום הוא הגורם התהוות העולמות. והנה תחלת בריאת העולמות היה מפני כי חפץ חסד הוא אך מה שבטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית מחדש בבחי׳ יש מבחי׳ חכמה וצמצום בכל יום כי בכל יום מתחדשת הארה אחרת [וגם בכל שעה מתחדש צירוף שם הוי׳ כו׳] באתעדל״ת תליא מילתא וצ״ל צמצום והעלם זה גם באתעדל״ת והוא להיות בחי׳ בטל רצונך כו׳ דהיינו לצמצם ולכבוש את כל רצונותיו אשר לא לה׳ המה הן במחשבה רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום והן בדבור שלא להיו׳ דבורו ורוח פיו כרצונו והן במעש׳ עוצם עיניו מראות ברע ולא תתורו אחרי לבבכם כו׳ בין באיסור בין בהיתר כמארז״ל קדש א״ע במותר לך והוא בכל שיעור קומה של אדם להשליך נפשו ורצונו מנגד כו׳ וביטול זה הוא בבחי׳ חכמה כי בחכמה אתברירו לברר הטוב מהרע ולבטל רצון הרע מפני הטוב בכח החכמה שבנפש ולכן ארז״ל קדש א״ע כו׳ כי קדש הוא בחכמה כמו קדש לי כל בכור כו׳. וע״י בחי׳ ביטול זה שבאתעדל״ת שמבטל ומסלק א״ע ורצונו ליבטל אליו ית׳ אתעדל״ע להיות ביטול וסילוק עצמיות אור א״ס ב״ה שלא יאיר ויתגלה אלא בבחי׳ צמצום בהעלם אחר העלם בבחינת ישת חשך סתרו חשך ולא אור ויהי׳ גילוי בחי׳ יו״ד שהיא חכמה כו׳ ע״י בחי׳ יו״ד חכמה שבנפש:  ג וענין הה׳ של שם הוי׳ שבנפש הוא כי הנה ה׳ ראשונה היא בחי׳ בינה עילאה בחי׳ התפשטות הה׳ באורך ורוחב ממכ״ע וסוכ״ע מן צמצום הנקודה כו׳ ובנפש הוא התפשטות והתרחבות ההשגה מן ברק המבריק במוח שהיא בחי׳ נקודה כו׳ להיות מרחיב דעתו ובינתו בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא ממכ״ע וסוכ״ע בהארה אחת מצומצמת כו׳. ועי״ז יהיה ג״כ ההתפשטות וההתגלות בלב והתלהבות והתלהטות רשפי אש האהבה וכן שמחת הנפש בה׳ עושה הוא ע״י התרחבות ההתבוננות בלב אם הבנים שמחה ואתעדל״ת לגילוי בחי׳ ה׳ זו היא בחי׳ תשובה עילאה ממטה למעלה [וזהו תשובה תשוב ה׳] ויצעקו אל ה׳ בצר להם כי הירידה מאור פניו ית׳ הוא בבחי׳ צר בבחי׳ הארה מועטת ומצומצמת ובפרט אם ישים אשם נפשו מכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו אשר לא לה׳ המה אשר בהבל בא ובחשך ילך ואי לזאת ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף לדבקה בו ית׳ ממש ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו׳. ועד״ז סובב הולך כל ענין התפלה להתבונן בירידת והשתלשלות אור א״ס ב״ה בהארה מועטת ומצומצמת בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע עד שיהללו את שם ה׳ כו׳ בחי׳ שם בלבד וישתבח שמך לעד כו׳ בכדי שעי״ז יבא לקיום ואהבת בק״ש את הוי׳ אלהיך ממש להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש ואותה אנו מבקשים שיהי׳ בבחי׳ גילוי ההתפשטות באורך ורוחב בלב ונפש וזהו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך פי׳ להיות המשכת פניך פנימיותך דהיינו בחי׳ אור א״ס ב״ה ממש וכמ״ש יאר ה׳ פניו כו׳. וענין הו״ה בנפש הוא להיות גילוי ההמשכה בתורה ומצות בקיום המעשה בפו״מ כי התורה היא בחי׳ וי״ו קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ להיות המשכת קול התורה קורא דרך ה׳ וגילוי אורו ית׳ אפי׳ בבחי׳ מדבר שהוא העוה״ז שיהי׳ בו כן בקדש חזיתיך המשכת קודש עליון [ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול פ׳ ראה] והמשכה זו היינו בה׳ תתאה היא בחי׳ המעשה והיה מעשה הצדקה מעשה דייקא וצדקה היא כללות המצות כי כמו שצדקה הוא להחיות רוח שפלים כו׳ כך כללות המצות הן להיות המשכת חיות ואור א״ס ב״ה למטה בעולם השפל הגשמי ונגלה כבוד ה׳ למטה כו׳ והוא בחי׳ ה׳ כי צדק מלאה ימינך שנק׳ צדק בלא ה׳ וכשמלאה ימינך התפשטות והמשכות החסד אזי הוא נק׳ בתוספת ה׳ צדקה (וע׳ בזהר פ׳ בחקתי דקי״ג ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובאדר״ז דרצ״א סע״ב ודרצ״ב ע״א). והנה גילוי זה שבבחי׳ המעשה הוא ע״י בחי׳ הוי״ו שהוא ענין ההמשכה כו׳: ד אך הנה כ״ז הוא ענין בחי׳ הוי״ה שבנפש האלקית שיש לה בחי׳ התלבשות בגוף ונפש הבהמית אבל יש בחי׳ הוי׳ הנמשך מלמעלה וזהו כי אהבך ה׳ אלקיך. פי׳ אהבך לשון פועל יוצא שהוא הממשיך בך מדת האהבה הבאה מלמעלה שהיא אתעדל״ע שלפני אתעדל״ת ומשם ויהפוך ה׳ לך את הקללה לברכה שזדונות נעשו כזכיות ממש. וביאור ענין זה הוא כי הנה גדול כח בע״ת דמשכין ליה בחילא יתיר כו׳ והיינו ע״י בחי׳ ובכל מאדך למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת הן במס״נ בפו״מ כמעשה דר״א ב״ד כו׳ והן בבחי׳ ביטול אליו ית׳ וכלות הנפש בק״ש וכמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא וגו׳ ובחי׳ ובכל מדך הוא המתגלה בבע״ת יותר מבצדיקים שבצדיקים היא בחי׳ ובכל נפשך כו׳ והיינו לפי שיתרון האור הוא הבא מתוך החשך דוקא שע״י הזדונות שישים אשם נפשו איך שבהבל בא כו׳ ונגעה בו עד הנפש. אי לזאת יצעק אל ה׳ בצר לו מאד ותהי׳ הצעקה גדולה לאלקים למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת וזהו ענין י״ה עם שמי שס״ה כו׳ שהל״ת הן בשם י״ה למעלה מבחי׳ עשה שהן בשם ו״ה וכמ״ש בארץ לא זרועה שבחי׳ לא הוא הנזרע כו׳ כמ״ש במ״א כי לפי ששם י״ה הוא למעלה משם ו״ה א״א בכח הנפש להמשיך משם  בבחי׳ המשכה שהוא בקיום מ״ע רק בשמירת הל״ת שהוא ענין עקירת הרצון מן ההיפך ועיקרה זו שמן ההיפוך תגדל מאד עד שיבא ויגיע לבחי׳ ובכל מאדך למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת. והנה ע״ז נאמר ממעמקים קראתיך הוי׳ כי יש יו״ד עמקים שהם כנגד עשר בחינות הנפש ז׳ מדות וג׳ שכליים והעומק שלהן הוא השרש שבכל בחי׳ שנק׳ עומקא דחשוכא דהיינו בחי׳ החשך שעדיין לא בא לידי גילוי בנפש שאין בו בחי׳ התלבשות בגוף ונפש הבהמית הוא מהמדות עליונות הבאות מלמעלה שהן למעלה מכוחות המתגלות בנפש רק ע״י בחי׳ ובכל מאדך מתגלה בחי׳ ממעמקים ומשם קראתיך הוי׳ להיות התחדשות בחי׳ הוי׳ בנפש ולהיות בנפש הוי׳ זו של בחי׳ ממעמקים שעדיין לא היתה בגילוי הנפש ועי״ז ויהפוך ה׳ את הקללה לברכה שמשם נמשך מחילת וסליחת העוונות וזרקתי עליכם מים טהורים כו׳ מחיתי כעב פשעיך כו׳ ולכן אומרים בעשי״ת מזמור זה ממעמקים שבכל יום ממשיך עומק א׳ עד שביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו לפני הוי׳ המתגלה בנפש שמשם נמשך להיות תטהרו:

כי תצא,  ו׳

ביאור ולא אבה להבין שרש הדברים הנה קוצו של יו״ד רומז לכתר שהוא אהבה מסותרת שבלב כל ישראל והיינו מפני שהיא נלקחה ממקום גבוה מאד נעלה לכך הוא בכל ישראל שהוא ממל׳ דא״ס שהוא בבחי׳ עצמי׳ דא״ס ואינו בגדר ההשגה ולכך היא באה בלב כל ישראל אף מי שאינו יודע להבין כ״כ בשכלו ובינתו ולכן קוצו של יו״ד הוא בחי׳ רמז בלבד שרומז לא״ס בלבד ברמז בעלמא בלי שום תפיסא כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל אלא ברעותא דלבא מקרב איש ולב עמוק ועיין מ״ש בד״ה וישב יעקב. והיו״ד הוא בחי׳ חכמה כי חכמה ראשית גילוי ההשגה וההבנה שבבחי׳ בינה והמשכת החכמה שבבחי׳ בינה נק׳ נקודה בהיכלא אלא שהחכמה היא בבחי׳ ההעלם בבחי׳ ברק המבריק במוח והבינה היא ההשגה באורך וברוחב. והנה להיות גילוי אפי׳ בחי׳ חכמה עילאה השכל הנעלם מכל רעיון הגם שזה נאמר על הכתר מ״מ גם החכמה הוא בחי׳ השכל הנעלם מכל רעיון כמ״ש בד״ה לך לך כי הנה מבריאה ולמטה הוא בחי׳ גילוי החכמה עד שבא לכלל גילוי בשכל והשגת הנבראים מלאכים ונשמות אבל באצילות ולמעלה מאצילות לא שייך שם חכמה כלל רק מ״מ הוא מקור לחכמה וזהו ענין חכים ולא בחכמה ידיעא כמ״ש בד״ה פתח אליהו וכדי להיות בחינת גילוי חכמה זו הוא ע״י כמה בחי׳ צמצומים ואפילו כדי להיות בחינת חכמה סתימאה הוא ע״י צמצום דהיינו שבחינת גבורה דע״י מתלבש בח״ס גבורה הוא בחי׳ צמצום וכדי שיהיה נמשך משם בחכמה דאצילות הוא ע״י צמצום עצום שנמשך ויורד דרך שערות ומזלות אבא יונק ממזל הח׳ כו׳ ומשל השערות הוא כי השערות יונקין מן המוחין שבראש ע״י שחופף על המוחין הגולגלתא המסתיר ומעלים את המוחין ודרך הגולגלתא צומחין השערות שהם הארה מן המוחין ואין להם ערך ויחוס עם המוחין רק הארה בעלמא כך להיות מלמעלה מהאצי׳ בחי׳ האצי׳ אין ערוך כלל משא״כ מחכמה להיות בינה ומבינה מדות הוא ענין דרך וסדר ההשתלשלות שיש להם יחוס זע״ז אבל מלמעלה מן האצי׳ להיות אצילות אינו רק דרך הארה כדמיון שערות הראש היוצא דרך הגולגלתא החופפת ומעלמת ומסתרת בחי׳ ישת חשך סתרו וזהו ה׳ מלך גאות לבש כמו לבוש המסתיר ומעלים להיות נמשך גאות בחי׳ השערות כו׳ כי גאות הם ת״י נימין כמ״ש בפע״ח ובלק״ת. והנה גילוי בחי׳ חכמה זו הוא בחי׳ צמצום ודין  ל״ב אלקים דעובדא דבראשית הם בחי׳ ל״ב נתיבות חכמה שהחכמה מתחלקת לל״ב נתיבות והם בחי׳ צמצום והעלם להיות גילוי ההתפשטות ממלא וסובב כי להיות ההתפשטות א״א בלי צמצום כי אפילו כשהושיט אצבעו הקטנה כו׳ וגם עכשיו כולא קמיה כלא חשיבי אלא שהוא כלא בכף הדמיון ואף גם זאת קמי׳ דוקא ולא אצלנו אבל אם היה התפשטות עצמותו בלי צמצום והעלם היה לא ממש. ולהיות בחי׳ צמצום והעלם זה הוא ע״י אתערותא דלתתא בטל רצונך כו׳ כי יש ב׳ ביטולים הא׳ קוצו של יו״ד למעלה מן הדעת אינו רוצה בטבע ליפרד כו׳ והביטול הב׳ בחכמה בטל רצונך בחכמה ודעת כי ענין בטל רצונך הוא לברר הטוב מן הרע בחי׳ בירורים ובחכמה אתברירו שע״י החכמה מברר משא״כ בקוצו של יו״ד שהוא למעלה מן הדעת שם עדיין אין רע כלל ולא שייך שם בירור רק מעה״ד טו״ר כו׳ וע״י ביטול זה שבאתערותא דלתתא שהוא סילוק עצמותו נעשה בחי׳ ביטול וסילוק מלמעלה להיות בחי׳ העלם והתלבשות האור ה׳ מלך גאות לבש ובחי׳ עתיק יומין שהוא כענין המעתיק הרים והמתנשא מימות עולם כדי שיהיה התהוות כו׳ [ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה שלהיות המשכת הרצון מא״ס ב״ה זהו הנק׳ ביטול וסילוק עצמותו כביכול שמצד עצמו הרי אם צדקת מה תתן לו כו׳ ולכן י״ל שע״י הביטול רצון בנפש שבבחי׳ קש״י ממשיכים להיות המשכת הכתר ורצון עליון והיינו ע,י בחי׳ עתיק יומין כ׳ו וע״י הביטול רצון שבחכמה ממשיכים להיות גאות לבש שיומשכו בחי׳ השערות. ועמש״ש בענין ביטול שבבחי׳ נעשה ושבבחי׳ נשמע וזהו כענין קש״י ויו״ד כו׳]. והה׳ הוא ענין ההתפשטות באורך ורוחב ממלא וסובב הוא בחי׳ בינה תשובה עילאה שהוא בחי׳ התפשטות שבלב שמבחי׳ ברק גילוי החכמה שהוא בחינת צמצום ונעשה אח״כ התלהבות והתלהטות הלב כו׳ ושמחה שהיא ג,כ התפשטות בלב אם הבנים שמחה וע״י תשובה מלמטה למעלה נעשה למעלה ג״כ התפשטות הגילוי באורך ורוחב ממלא וסובב והיינו ע״י ויצעקו בצר להם שהכל מקום צר שאינה אלא הארה מועטת ואפילו ג״ע ועוה״ב אינו אלא זיו ועי״כ מי לי בשמים כו׳ והוי״ו הוא המשכת תורה והה׳ הוא בחי׳ מעשה המצות שע״י תורה נעשה המשכה במצות. והנה ו״ה הוא ע״י המשכה משא״כ י״ה אינו ע״י המשכה כי היו״ד עצמה מתגלה בה׳ ולכן אין שם וי״ו שהה׳ הוא גילוי בחי׳ ממלא וסובב שנעשה מבחי׳ נקודה חדא מבחי׳ הצמצום עצמו שבלא צמצום א״א להיות התפשטות כו׳ והצמצום הוא להיות ההתפשטות וכל בחי׳ א׳ וכן באתעדל״ת הכל ענין א׳ הוא אלא שכאשר מתבונן בגילוי ממלא וסובב דהיינו איך שבחי׳ נקודה חדא נעשה בחינת ההתפשטות ממלא וסובב הוא בחי׳ הה׳ אבל כשמתבונן על הצמצום דהיינו איך שכל ההתפשטות הוא רק מנקודה חדא הוא בחי׳ יו״ד והרי ה׳ ויו״ד הכל ענין א׳ שהיו״ד עצמו בא לכלל גילוי הה׳ [וזהו הבן בחכמה וחכם בבינה]. משא״כ ו״ה הוי״ו הוא המשכת הקול המחבר המדות אל הה׳ היא בחי׳ הדבור להיות בחי׳ אותיות ודיבורים וכמשל הדיבור שהוא לפי המדות אם באהבה כו׳ והרי הדבור הוא ענין ומהות אחר שהוא צירוף אותיות אלא שנמשך בהם הוי״ו מן המדות להיות הדבור נמשך אחר המדות וכך הוא למעלה בחי׳ הה׳ עלמא דאתגליא כו׳ שנשתנה למהות אחר כו׳ [ועמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י בפי׳ ביום ההוא יהיה]: ב אך הנה כל זה הוא הוי״ה שבנאצלים אבל כי אהבך הוי׳ אלקיך בפועל יוצא ממשיך להיות בך אהבה וגם אהבך אוהב אותך והא בהא תליא שנעשה מע״ס שבמאציל עצמו [ע״ס דא״ק ועיין ברבות כי תשא ר״פ מ״ט בענין ואוהב את יעקב ובסדר וישב  ר״פ פ״ו ובשה״ש רבה ס״פ שימני כחותם ובפסוק מים רבים וס״פ השבעתי אתכם מענין אהבתי אתכם. זח״ג (ס״ב ב׳ קכ״ח א׳) ואתחנן (רס״ז ב׳) ובתד״א (ח״א פכ״ח ח״ב פי״ט) ועיין מ״ש בד״ה וירא ישראל בפ׳ בשלח בענין שיש ב׳ בחי׳ שמות הוי׳ וע׳ באד״ר (דקל״ח ע״ב) חז לז״א ולד לעתיקא ועד״ז יובן כאן] באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ובאתעדל״ע אתערותא דלתתא ומשם ויהפוך את הקללה לברכה זדונות נעשו כזכיות. וביאור ענין זה כי הנה להיות תשובה בשם י״ה הגם שנמשך כך מלמעלה למטה מ״מ האדם שהוא מקושר למטה האיך יכול לבא לזה אך הוא ע״י בכל מאדך לצאת מן הכלי שלו הגם שלגבי בחינה שלמעלה ממנו גם אור אהבה זו הוא בבחינת כלי אך מ״מ למטה צ״ל בכל מאדך מאד שלך והנה בכל מאדך מתגלה בבע״ת דוקא ע״י הזדונות שהוא ע״י ההיפך וכענין בארץ לא זרועה שע״י לא הוא נזרע כו׳ והענין כי שמי עם י״ה שס״ה כו׳. שהל״ת למעלה מן העשה לפי שע״י קיום הל״ת שהוא עקירת הרצון מן ההפך עי״ז הוא מגיע לבחי׳ בכל מאדך ובחי׳ מס״נ הן בפו״מ כמעשה ר״א בן דרודייא הן במס״נ בתפלה ויצעקו אל ה׳ בצר להם על רחוקו מה׳ שעל יסוד זה מיוסד ענין התפלה לבא לקיום ואהבת בק״ש והנה על ידי בכל מאדך זדונות נעשו כזכיות שממעמקים קראתיך כו׳ עומקא דחשוכא בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא כי המוחין חב״ד הם בג׳ חללי דגולגלתא ועליהם חופף הגולגלתא שמעלים ומסתיר שלא יהיה גילוי כ״א דרך שערות כו׳ וע״י בכל מאדך דמשכין להי בחילא יתיר בא לבחי׳ ממעמקים ויש י׳ עומקים דהיינו כתר שבכל בחי׳ מי״ס והנה י״ס הנאצלים שכבר באו לידי גילוי דרך השערות שם היה אחיזה ויניקת הקליפות ועשתה את צפרניה דרך הצפרניים ומאחורי העור דנוק׳ בין גומא לגומא כו׳ דהיינו בבחי׳ הכלי ולא באורות עצמן אבל מ״מ האור הוא מלובש בכלים ששם אחיזה ויניקה ולכן א״א להיות מחיתי כעב פשעיך ובחי׳ רחיצה לרחוץ עוונות כו׳ שהרחיצה היא מלמעלה מעלה מעומקא דחשוכא מי״ס שבמאציל וממעמקים קראתיך הוא להמשיך בחי׳ גילוי הוי׳ מחדש מבחי׳ עומקא אשר עדיין לא בא האור הזה לידי גילוי ולא נתלבש בכלים והיינו על ידי בכל מאדך כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא דקב״ה פי׳ אסתלק שנתרומם למעלה בבחי׳ ע״י המעתיק הרים והמתנשא מימות עולם דהיינו בבחינת העלם ומשם נמשך בחי׳ הוי׳ מחדש גילוי הוי׳ שלפני האצילות וזהו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. לפניך לפני הוי׳ שבאצילות ששם הוא בחי׳ תשובה שלימה כנ״ל. והנה בהמשכת י׳ עומקים בכל עשי״ת אזי ביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו והוא בנעילה שסוף היום מכפר כדאיתא בגמ׳ שסמוך לשקיעת החמה ולכן איתא במשנה פב״ת דכריתות מי שבא על ידו ספק עבירה ביוהכ״פ אפילו עם חשכה פטור שכל היום מכפר שמתכפר לו בסוף היום שהוא העיקר שאז הוא זמן נעילה עילוי המל׳ בכתר עילוי שאין למעלה הימנו ונקר׳ לפני הוי׳ ואז תטהרו שמשם נמשך טהרה ורחיצה וכל העוונות מתכפרים [ועמ״ש במ״א ע״פ הזח״ג פ׳ אמור (דף ק׳ ע״ב) בענין אתכפייא ואתהפכא שבבחי׳ אתכפייא נמשך ממוחין דאימא אך בשבת שהוא מוחין דאבא נמשך להיות אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ ועמ״ש בפ׳ מטות בענין ושמא אביה את נדדרה כו׳. אך כ״ז הוא אתהפכא חשוכא דקליפת נוגה שממנה הנפש הבהמית שבאדם הכלולה מטו״ר. אבל התשובה בכל מאדך הוא שהזדונות שלמטה מטה מנוגה יהיו נעשים כזכיות זהו ענין ויהפוך את הקללה ממש לברכה וזהו ע״ש מ״ש במ״א ע״פ ויאבק איש עמו שהעלו אבק עד כסה״כ. שגם בחי׳ אבק דאשתאר מן נורא שהוא המדרגה התחתונה שבקליפות נתכלל למעלה בכסה״כ וזהו בחי׳  תשובה ולכן ארז״ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד מל׳ דאצילות שהיא הנק׳ ברכה ולשם מגיע התשובה דהיינו שמהקללה נהפך לברכה וז״ש שהעלו לשון רבים כו׳ ע״ש וזהו שיוהכ״פ נק׳ שבת שבתון דאפילו לגבי שבת הוא בחי׳ שבתון כי שבת הוא כמ״ש שבת להוי׳ שבששת ימי המעשה הוא בחי׳ שם אלקים ושבת הוא התגלות שם הויה מוחין דאבא והחכמה תחיה שהיא בחי׳ יו״ד דשם הוי׳ וכו׳ ומזה נמשך שיוכל להיות אתהפכא חשוכא לנהורא אך מוחין דאבא הוא בחי׳ אצילות וא״כ הוא שם הוי׳ שבנאצלים ולכן נמשך מזה להיות אתהפכא חשוכא דק״נ לנהורא. אבל להיות ויהפוך את הקללה שלמטה מטה מק״נ לברכה זהו בחי׳ לפני הוי׳ תטהרו דהיינו שם הוי׳ שבמאציל כנ״ל וזהו ענין יוהכ״פ שנק׳ שבת שבתון כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ הוי׳ יחתו מריביו כו׳ ועי״ז ויתן עוז למלכו והיינו ג״כ כענין ויהפוך כו׳. ועמ״ש מענין זה בד״ה ויושט המלך לאסתר]:

כי תצא,  ז׳

כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה׳. הנה הרים נקראו האבות (כן הוא ברבות בחקתי ס״פ ל״ו על פסוק זה דכי ההרים ימושו. ועוד נזכר פסוק זה ברבות פ׳ עקב גבי ד״א ושמר ה׳ אלהיך לך את הברית ואת החסד. ובגמרא פרק לפני אידיהן דף י״ז ע״א) וכמ״ש שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ והוא עד״מ כמו הר שיוצא מכדור הארץ שהוא שטח שוה וממנו משפע ועולה עד לשמים כמו ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כך הנה האבות הם בחי׳ הרים לכנס״י שהוא בחי׳ הארץ הדום רגלי לנטלה ולנשאה עד רום המעלות. וע״ז נאמר מי יעלה בהר ה׳ כו׳. והנה אין קורין אבות אלא לשלשה שהם אברהם יצחק ויעקב שהג׳ בחי׳ אלו הם המנשאים ומעלים את כנס״י שהם כללות כל נשמות ישראל להתכלל באור א״ס ב״ה ממש. וכמ״ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שבחינת שמאל הוא בחינת רשפי אש האהבה היא המעלה את הראש ומוחין של כנ״י ובחי׳ ימינו תחבקני כמשל המחבק את חבירו מגבו והיינו שמגביה ומעלה אפי׳ בחי׳ אחוריים וחיצוניות של נשמותיהם. והנה אמרו רז״ל (פ״ק דברכות ד״ד ע״ב) מפני מה לא נאמר נו״ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל כו׳ ואעפ״כ חזר דוד וסמכה ברוח הקדש שנאמר סומך ה׳ לכל הנופלים (עיין זח״א בראשית דף ג׳ ע״א ובזהר הרקיע שם ובזהר פ׳ שמיני דף מ׳ ע״א) והענין דכתיב ותפול לפני רגליו שבזמן שאין בהמ״ק קיים כנס״י היא בבחי׳ נפילה (וע׳ בד״ה כי אהרבם לא ידענו גבי פורים). והנה להבין זה איך הוא למעלה בכנסת ישראל דלעילא אין די באר אך למטה בכללות נשמות ישראל בירידתה להתלבש בגוף האדם בנפש הבהמית יובן כי הנה במ״ת כתיב פנים בפנים דיבר הוי׳ כו׳ שהיה הקב״ה עם כנס״י בבחינת פנים בפנים. וכן היה כל זמן בהמ״ק (אך לא היה בבחי׳ דיבר ה׳). ופנים של הנפש דהיינו כמו עד״מ בגשמיות שרואים בחוש שבפנים מתגלה ונראה כל החושים ראייה שמיעה כו׳ לפי שהוא גילוי עיקר חיותו של האדם. משא״כ באחוריים שלו אינה מתגלה כ״א חיות מועט כך עד״מ בנפש האדם מה שהוא עיקר חיותה ושם רצונה וחפצה האמיתי בטבעה נק׳ בחי׳ פנים משא״כ מה שאינו כ״כ חפץ ורצון הנפש אלא על צד ההכרח או אגב גררא ובקרירות הרי זה נק׳ בחי׳ אחוריים של הנפש שאין שם אלא חיות מועט. והנה בזמן בהמ״ק היה כללות נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה׳ לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי שזה עיקר וחיות הנפש ושאר צרכי העוה״ז הגם שהיה ג״כ אכילה ושתייה ומו״מ מ״מ לא היה אצלם כ״א על צד ההכרח ודרך עראי  ובקרירות שלא היה חיות הנפש בזה אלא דבר מועט משא״כ בזמן שאין בהמ״ק קיים הוא להיפך ממש כי טבע נפש האדם לימשך אחר צרכי הגוף ועניני עוה״ז ואפילו מה שעושה טוב וסר מרע ומעורר את האהבה לה׳ לדבקה בו ובתורתו הוא מצד יגיעת הנפש שמייגע בעמל ויגיעה להתבונן בגדולת ה׳ ולהטות לבבו לעורר את האהבה ונק׳ לעשותה לאהבה כו׳ שהאהבה זו היא ע״י קדימת עשייה בלב ונקרא בחי׳ זו אחור בפנים וכו׳ כי פנו אלי עורף פי׳ אפילו מה שפנו אלי לפנימיות שלי הוא בבחי׳ עורף שהוא בחי׳ חיצוניות ואחוריים שאין שם אלא חיות מועט (ועיין מזה בד״ה וארא אל אברהם כו׳) והנה בחינה זו נקרא בחי׳ נפילה לגבי מהות הנפש שמצד טבעה לפי מקור חוצבה ראויה להיות בטבעה כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו אלא כל זה הוא לפי שנפלה וירדה בסתר המדרגות תחת ממשלת הגוף ונפש הבהמית והיא אצלם במאסר ובגלות (וע׳ מזה בד״ה וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני כו׳) והנה יש בזה ב׳ בחינות נופלים וכפופים כפופים הוא עד״מ כאדם שכופף ראשו וקומתו אבל רגליו על עמדם עומדים כך יש שהראש ומוחין שלו כפופים למטה ונמכיכם אחר צרכי הגוף ועניני עולם הזה. אבל בחינת הרגלים שבו דהיינו מדרגה אחרונה שבו שהוא ענין המעשה בסור מרע ועשה טוב בפו״מ עדיין עומדים על עמדם בשלימות להזהר בתכלית מן הרע עד קצה האחרון אפילו מה שאדם דש בעקביו כגון שקר וגסות הרוח כו׳. וגם בועשה טוב בשמירת כל המצות בתכלית כל פרטיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים. אבל כשגם בחינה זו אינה בשלימות אפילו בדבר קל ודקדוק קל מדקדוקי סופרים הרי זה נקרא מן הנופלים שנפל מן רגליו לגמרי: ב והנה עיני כל אליך ישברו מצפים ומקוים לישעו שעדיין יש תוחלת ותקוה שיהי׳ החזרת פנים בפנים [עמ״ש בפי׳ עיני כל בד״ה יחיינו ימומים. בגמרא נזכר פסוק זה (פ״ו דכתובות דס״ז ב׳) ובהזר בפ׳ ויגש (דר״ח א׳) בשלח (דס״ב א׳) אחרי (נ״ח א׳) פינחס (רכ״ו א׳)]. אך צריך לשית עצות בנפשו איך יומשך הארה זו בנפשו להיות פנימית הנפש אליו ית׳ ולא יהא מונע מבית ומבחוץ. והעצה היעוצה לזה הוא כמאמר אשר קדשנו במצותיו. והענין כי הנה הוא יתברך קדוש ומובדל כו׳. לאו דאית לך צדק ידיעא ולאו מכל מדות אלין כלל אלא לאחזאה איך אתנהג עלמא לאחזאה דייקא שהוא רק כמו דמיון ומראה לעיני השגת המקבלים כדי לאתנהג עלמא אבל הוא יתברך רם ונשא עד אין קץ ואינו בגדר מדות ואפי׳ בחי׳ חכמה היא כעשייה גשמיית נחשבת וכמאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא שאין ערוך אליו ית׳ ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כי הוא ית׳ למעלה מן החכמה והרצון ומה שמחיה את העולמות וכולם בחכמה עשית הוא רק מבחי׳ מלך בלבד ומלך הוא העולם. אבל הוא ית׳ בכבודו ובעצמו הוא קדוש ומובדל למעלה מכל הבחינות ומדרגות עד אין קץ ואינו כמו הנשמה המחיה את הגוף שעם היות שקודם ירידתה להתלבש בו היא מאד נעלה במקור חוצבה מ״מ בירידתה היא מתלבשת בתוך הגוף ומקושרת בו שמתפעלת ממקרי הגוף. אבל מדת הקב״ה אינו כן כי אני הוי׳ לא שניתי כתיב שכולם אין תופסים מקום אצלו כלל דוכלא קמיה כלא חשיב כו׳ וחיות ושפע שמשפיע לעולמות עליונים ותחתונים הוא בבחי׳ מלך בלבד ולאחזאה בלבד שעליו נאמר המשפילי לראות בשמים ובארץ שמצד עצמותו ומהותו ית׳ כתיב כי כל בשמים ובארץ ששמים וארץ שוין לפניו שלא שייך לפניו ית׳ מעלה ומטה כלל אלא שהוא השמפילי בירידה גדולה וצמצום גדול שיתהווה בחי׳ שמים כו׳ ופי׳ שמים שם מים כי מים הוא ים החכמה כו׳ ולהיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה היא ירידה אצלו כי כולם בחכמה עשית שהיא נחשבת כעשייה גשמיות כו׳. וירידה והשפלה זו הוא ע״י בחי׳ שמים תורה שבכתב וארץ היא  בחי׳ תושבע״פ שהם כללות כל התורה והמצות (וכמ״ש מזה בד״ה כי עמך מקור חיים גבי חנוכה) והיינו על ידי התורה והמצות שהאדם עושה למטה ע״י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וכמ״ש אשר יעשה אותם האדם. פי׳ ע״ד מ״ש ועשיתם אתם כתיב שהאדם עושה אותן למצות וחי בהם שממשיך בהם בחי׳ חיים מחיי החיים ב״ה. וזהו ענין עושים רצונו של מקום שממשיכים בחי׳ רצונו יתברך שלמעלה מעלה מבחי׳ מקום לבחי׳ מקום להיות רצון העליון שורה ומתגלה גם בבחי׳ מקום (ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום) ודרך כלל נחלקים לג׳ בחי׳ ימין ושמאל ואמצע שהם ג׳ בחי׳ תורה ועבודה וגמ״ח שמזה נמשך להיות אלקי אברהם אלקי יצחק ואלהי יעקב. פי׳ אלקי לשון צמצום וירידה שיורד ומשפיל א״ע להיות בחי׳ אלקות שורה ומתגלה במדת אברהם ויצחק כו׳. וזהו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו. פ׳ בעתו של המאכל והענין כי הנה כנס״י נק׳ רעיתי פרנסתי וכמאמר רז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים והיינו שהתורה והמצות נק׳ לחם מאכל. וכמ״ש את קרבני לחמי. וכתיב לכו לחמו בלחמי שבעת שישראל מסגלין תורה ומצות למטה שהם בחי׳ רצון העליון מתעורר למעלה ג״כ עת רצון. וכמ״ש בעת רצון עניתיך וע״י כן נותן להם את אכלם השפעתם ופותח את ידיך. פי׳ יודי״ך שמבחי׳ ג׳ יודי״ן מתפתחין ונמשכין ג׳ ווי״ן שהם ג׳ פעמים קדוש בוי״ו הוא המשכה מקודש העליון וכל המשכה מלמעלה א״א לירד למטה כ״א ע״י בחי׳ צמצום כו׳ שהוא בחי׳ יו״ד שההמשכה הנמשכת למטה אין ערוך למה שהיתה במקורה ושרשה למעלה ולא תוכל להיות למטה אלא ע״י בחי׳ צמצום כו׳ [ועיין מזה בפ׳ ויחי ע״פ חכלילי כו׳ בגמרא נזכר פסוק פותח את ידיך פ״ק דברכות (דף ד׳ ב׳) ופ״ק דתענית (דף ב׳ ע״ב ודף ח׳ ע״ב). רבות בראשית (פי״ג. פ״ך קרוב לסופה) ויצא (פע״ג). ויחי (פצ״ז). בשלח (פכ״ה). ובפ׳ כי תבא ובזהר בפ׳ פנחס (דרכ״ו א׳) וירא (ק״ז א׳) בשלח (ס״ב א׳) תרומה (קנ״ז ב׳)]. ומשביע לכל חי רצון פי׳ שהרצון עליון נמשך לכל בחי׳ חי כי בחי׳ חי נקרא השפעת והמשכת אור א״ס ב״ה מעילה לעילה כו׳ והשפעה והמשכה זו שמעילה לעילה הוא מבחינת צדיק שהוא בחינת התקשרות עולם בעולם כדי שיוכל התחתון לקבל מן העליון ולכן נקרא צדיק איש חי וכמ״ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי (בשמואל ב׳ סי׳ כ״ג כ׳) והיינו לפי שממשיך חיות מעולם לעולם (עיין מזה בגמרא רפ״ג דברכות די״ח סע״א ובזהר בראשית ד״ו ע״א ויצא קס״ד א׳ ויגש ר״ז ב׳) וכמה עולמות דרגין על דרגין וכולהון איקרון חי ועל ידי פתיחת היודי״ן משביע רצון בחי׳ חי מעולם ועד עולם להיות שורה ומתגלה רצון העליון בכל הבחינות ומדרגות. וזהו צדיק ה׳ בכל דרכיו צדיק הוא בחינת התקשרות שמעולם ועד עולם. וכמאמר רז״ל עמוד אחד בעולם וצדיק שמו שהוא בחינת עמוד המחבר מעלה ומטה להיות שורה ומתגלה רצון ה׳ אפילו בבחינת עשיה גשמיות כו׳. (ועמש״ל פרשת ראה סד״ה כי תשמע בקול. וד״ה לויתן זה) רק שקרוב ה׳ לכל אשר יקראוהו באמת דוקא דהיינו שישים אליו לבו כו׳ (ע׳ מענין קרוב כו׳ יקראוהו באמת ברבות פ׳ קדושים ר״פ י״ז נשא פי״א גבי ד״א ישא ה׳ פניו ובמדרש איכה בפסוק טוב ה׳ לקויו ובמדרש מגלת אסתר בפסוק עם על המלך טוב ובזהר חקת) (דקפ״ג סע״ב) בשלח (נ״ז א׳) אחרי (נ״ח ב׳) האזינו (רצ״ז א׳). ועי״ז רצון יראיו יעשה פי׳ שנעשה גם למטה רצון אצל יראיו להיות גילוי פנימית הרצון ופנימית הלב להיות אליו ית׳ בבחי׳ פנים בפנים (ועיין בזח״א מקץ) (קצ״ד ב׳) ע״פ רוצה ה׳ את יראיו ובפי׳ הרמ״ז שם שמשפיע בהם אור רצונו העליון ועושה אותם מושפעים ומלאים מאור רצונו יתברך עכ״ל. וזהו אשר קדשנו במצותיו שעל ידי מצותיו שהם מבחינת רצון העליון שהוא קדוש ומובדל כו׳  קדשנו להיות אנחנו ג״כ בבחי׳ רצון העליון קדוש כו׳ והוא בחי׳ רעותא דליבא פנימית נקודת הלב מבחי׳ פב״פ. וזהו מצות צריכות כוונה להיות מכוון למטה כמו למעלה שבמצות הוא גילוי פנימיות רצונו ית׳ וכך יהיה גילוי פנימית רצון נפשו לה׳. והזו כוונת המצות שבהם ועל ידם נמשך למטה גם בנפש האדם להיות גילוי בחי׳ רצון העליון (וכמש״ל ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ואת מצותיו תשמרו וע״פ כי תצא בענין לך אמר לבי בקשו פני כו׳ ובד״ה והיה לכם לציצית ובד״ה מי מנה ובד״ה וידבר משה אל ראשי המטות ובד״ה חכלילי כו׳) ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע הוא בחי׳ ויצעקו אל ה׳ בצר להם שעי״ז יושיעם וינטלם וינשאם למעלה מעלה: ג אך הנה אמרו רז״ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. פי׳ ואם לאו אע״פ שלא יהיו עושי עבירה מכל מקום אין הדבר תלוי אלא בתשובה. והענין כי אע״פ שממשיכים במצות רצונו של מקום לג׳ בחי׳ מקום ימין ושמאל ואמצע להיות אלקי אברהם ואלקי יצחק כו׳ מ״מ בזמן שאין בית המקדש קיים הם ענפין מתפרדין ואינן כמו שבזמן שבית המקדש היה קיים שהיו כל הג׳ בחינות קשורים ואגודים יחד. וכמ״ש ואגודתו על ארץ יסדה שהיו בחינת אגודים כי הנה ישראל נחלקים גם כן לג׳ בחי׳ כהנים לוים וישראלים והנה היו הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כולם אחודים וקשורים יחד באגודה אחת. משא״כ בזמן שאין בית המקדש קיים בנוי דאברהם בגלותא דאדום בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל. וכתיב מפוזר ומפורד ולכך צריך תשובה דוקא. וכמ״ש השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם פי׳ שיהיו בבחינת קדם ששם הוא בבחינת פנים בפנים דהיינו בבחי׳ פנימית גילוי רצון כו׳ (ואפשר שזהו הענין הנזכר בגמרא ובמדרש רבה בחקתי ס״פ ל״ו שיש מ״ד תמה זכות אבות עד א״ר אחא לעולם זכות אבות קיימת דמ״ד תמה היינו לפי שאין הגילוי כמו בזמן שבהמ״ק היה קיים כו׳. ועיין מענין ואגודתו על ארץ יסדה ברבות אמור ספ״ל ובפ׳ בהעלותך פט״ו גבי אספה לי שבעים איש ובגמרא פ״ג דמנחות) (דכ״ז ע״א) ובפ״ק דכריתות (ד״ו ע״ב). והיינו שעי״ז דוקא הבונה בשמים מעליותיו ופי׳ מעליותיו עיין במא״א אות ע׳ סל״ה בענין מעל שמים חסדך כו׳ על כל מים כו׳ ותתפלל חנה על הוי׳ ועיין בזח״ג ס״פ צו (דל״ה א׳) ובמק״מ שם ועיין בפרדס ערך אגודה ובמאורי אור אות א׳ סי׳ כ״ט משא״כ בזמן שאין בהמ״ק קיים איתא שם בזהר פ׳ ויקרא (ד״כ ע״ב) קוב״ה סליק לעילא לעילא וע׳ מזה בזח״א ויגש (דר״י ע״א) וארא (דכ״ט ע״ב) וכמשנ״ת ענין זה במ״א ע״פ וארא אל אברהם כו׳ ע״ש וע׳ בהרמ״ז פ׳ וארא (דכ״ו א׳) בפי׳ קלא אסתלק כו׳ וגם ובפשעיכם שולחה אמכם ואע״פ שע״י המצות ממשיכים רצון העליון ועמ״ש ע״פ יתום ואלמנה יעודד אך כדי להיות הגילוי ממש למטה עצמיות בחינה זו דסליק לעילא לעילא הוא ע״י תשובה דוקא כדכתיב ממעמקים קראתיך כו׳ וגם שע״י התשובה הוא תשוב ה׳ תתאה מנפילתה לעלות למעלה וזהו שהתשובה הוא ענין החזרת פנים בפנים וע׳ בזהר ויקרא שם (ד״כ סע״ב) בפי׳ מרחוק ה׳ נראה לי ופי׳ מרחוק היינו ע״י התשובה שהיא ענין לרחוק שנעשה קרוב כו׳ וגם כמ״ש ע״פ ושקל בפלס הרים כו׳ המרירות שבנפשו על ריחוקו כו׳ בד״ה אתם נצבים. וז״ש גבי ק״ש זאת המצוה כו׳ לעשות בארץ כו׳ שמע ישראל ומבואר לעיל הקושיא דהא ק״ש חובת הגוף היא. ועמש״ל מזה בד״ה וזאת המצוה ובד״ה וידעת היום. ומ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהיינו שקיום המצות בארץ ובפרט בזמן שבית המקדש קיים הוא בבחי׳ עליונה יותר מקיום המצות עתה והיינו משום שיש כמה בחי׳ ומדרגות בענין ההמשכה שנמשך ע״י המצות וכמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית גבי וזכרתם את כל מצות הוי׳  ובד״ה ועשית בגדי קדש ועוד זאת כמ״ש במ״א בביאור ע״פ קול דודי שהמצות נקראו לבושים וגם נקראו פירות כמארז״ל מאי פירי מצות (בגמרא פ״ט דסוטה). והיינו שעל שם היות על ידן המשכת רצון העליון שהוא אור מקיף סוכ״ע נקראים לבושים ועל שם בחי׳ האור וההמשכה הנמשך על ידן מסוכ״ע בממכ״ע בבחי׳ אור פנימי נק׳ פרי וזהו בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק ע׳ זח״א (דפ״ה ע״ב) ח״ב (דרכ״ג ע״ב) ועפ״ז י״ל שבחי׳ אור מקיף נמשך ודאי גם עתה ע״י המצות מבחי׳ סוכ״ע ורצון העליון ממש אך בענין ההמשכה זו שבבחי׳ פנימית יש הפרש גדול בין בזמן שבית המקדש קיים ובין עתה וכמ״ש בזח״ב תרומה (דקס״ו סע״ב) בענין ונהר יחרב כו׳ גנתא לא עאל ביה ההוא גננא כו׳ ועיין מזה בפרדס סוף שער שמיני פכ״ו ועיין במק״מ והרמ״ז ובפ׳ בראשית (תחלת דף ו׳) גבי לרחוק דא יעקב כו׳ (וע״ב) גבי על נהר כבר. וע׳ בפע״ח שער ספירת העומר פל״ג (ומכ״ז יובן ענין אם ישראל עושין תשוב דוקא) ועל התשובה הנה אמרו רז״ל במקום שבע״ת עומדין כו׳. וע״ז נאמר כי הנה ההרים ימושו כו׳ כי מה כתיב לעיל מיניה וברחמים גדולים אקבצך. פי׳ רחמים גדולים כי מדתו של יעקב הוא מדת רחמנות הנמשך ממדת יצחק מדת הדין הקדשה ש״י שפוגע באדם מת הדין ח״ו נופל עליו שם רחמנות מחמת הרע שאירע לו. וכך מדת הרחמנות שבסדר השתלשלות העולמות שאין רחמנות נמשך אלא מצד הגבורות משא״כ במדה טובה וחסד לא שייך רחמנות כלל. אבל מדת הקב״ה אינו כן כי הוא למעלה מגדר עלמין וכולא קמיה כלא כו׳. וא״כ על כולם שייך ונופל רחמנותו שכולם אין ערוך אליו ית׳ וכולם רחוקים מאור א״ס ב״ה ממש. וכמאמר ברוך מרחם על הבריות שעל כל הבריות ועולמות עליונים שייך ונופל רחמנותו ית׳ והנה ענין התשובה באה ממדת רחמנות דהיינו שישוב אל ה׳ וירחמהו כביכול על ניצוץ אלקות שבנפשו ועל ידי אתעדל״ת אתעדל״ע מעורר למעלה בחי׳ רחמים גדולים ולכן במקום שבע״ת עומדים צדיקים גמורים אין כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר. כי צדיקים גמורים הם ממשיכים חיות ואור א״ס ב״ה דרך סדר ההשת לשלות מדרגה אחר מדרגה מעילה לעילה כו׳. משא״כ ע״י תשובה יפה שעה א׳ כו׳ ובשעה א׳ ויצעק אל ה׳ בצר לו הרי הוא בא ממטה מטה למעלה מעלה שלא בדרך הדרגה והיינו מפני שהוא בא למעלה מסדר ההשתלשלות בחי׳ ברחמים גדולים אקבצך שמעלה ומטה שוין: והנה אחר הדברים והאמת האלה כולם צריכין לתשובה ואפילו מי שלא חטא מימיו מ״מ ישוב אליו וירחמהו על ניצוץ אלקות שבנפשו שירד פלאים מטה מטה מאור פיו ית׳ דלית מחשבה תפיסא ביה וכל השגתו בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בחי׳ גשמיות לגבי אמיתית אור א״ס ב״ה בעצמו כי כולם בחכמה עשית והחכמה כעשיה גשמיות נחשבת כו׳. ועל תשובה שבבחי׳ זו היא שתלויה ביאת המשיח. ולכן כתיב לע״ל כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו׳. והנה כתיב קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. פירוש קול דודי שנמשך למטה היא כביכול שמדלג ממדרגה למדרגה ומעילה לעילה כו׳ לבחי׳ הרים ולבחי׳ גבעות שהן למטה מבחי׳ הרים והיינו דרך וסדר ההשתלשלות אבל כשיתגלה לע״ל בחי׳ רחמים גדולים אזי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה  אלא וחסדי פי׳ חסד שלי עצמו בחינת כי חפץ חסד הוא (ואפשר שעד״ז יש לפרש ג״כ ענין תמה זכות אבות אלא שיומשך מבחי׳ וחסדי כו׳ והמסקנא דלא תמה כי בחי׳ כי חפץ חסד הוא מתלבש בבחינת חסד לאברהם וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וכמ״ש במ״א בד״ה הוי׳ יחתו מריבו. וזהו ג״כ פי׳ כי ההרים ימושו ע״ד מארז״ל כל הנביאים בטלים לעתיד דאין ר״ל בטלים ממש ח״ו אלא שיהיו כנר בפני האבוקה לגבי גילוי הגדול שיהיה לעתיד ועד״ז הוא ג״כ ענין כי ההרים ימושו כו׳ לגבי גילוי בחינת וחסדי מאתך לא ימוש כו׳). וברית שלומי הוא ברית עליון (וע׳ לעיל בפ׳ לך בד״ה בעצם היום הזה) המקשר מה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות לבוא לידי גילוי ולא בחי׳ כל חי שמסדר ההשתלשלות לבד מעולם ועד עולם רק בחי׳ צדיק עליון שעליו נאמר או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. וכמאמר עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שמעלה ומטה שוין בגילוי בחי׳ רחמים גדולים שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות. (וע׳ לעיל פ׳ נשא סד״ה כה תברכו. ועמ״ש סד״ה להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת) ולכן כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל שלא יהיה בחי׳ קימה ועלייה ממטה למעלה אלא כדכתיב כי בועליך עושיך כו׳ אלקי כל הארץ יקרא שבכל הארץ הלזו הגשמית יהיה גילוי אלקות. וכמ״ש כי עין בעין יראו כו׳ ולכן ארז״ל עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שלא כהיום שאומרים קדוש ממטה למעלה אלא יאמרו קדוש מלמעלה למטה לפי שגם למטה יהי׳ גילוי אלקות וכל זה לפי שאמר מרחמך ה׳ שכל זה נמשך מבחי׳ רחמים גדולים שמעלה ומטה שוין:

כי תצא,  ח׳

ביאור הדברים בענין בחי׳ בע״ת דמשכין ליה בחילא יתיר. כי הנה רמ״ח מ״ע שהם רמ״ח אברים דמלכא הוא בחי׳ ז״א דאצילות ומז״א האורות מתלבשים בהכלים ולכן הצדיקים המקיימים המצות ממשיכים בחי׳ האורות להתלבש בכלים דז״א ודרך כלל מתחלקים לג׳ קוין חח״נ מימין כו׳ והוא כנגד תורה ועבודה וגמ״ח וזהו פותח את ידך ומשביע לכל חי. חי הוא בחי׳ יסוד המקשר וממשיך ההשפעה מהעליון לתחתון ומז״א למקור נש״י ופי׳ כל חי היינו כנודע מענין ט״ו מעלות טובות שהוא מספר ט״ו יסודות שבחמשה פרצופי האצילות כמ״ש במ״ח. עד שעי״ז נמשך רצון העליון לנו בגילוי היינו כדרך סדר ההשתלשלות מעולם ועד עולם דרך ט״ו יסודות כו׳. אבל בע״ת ע״י שמעורר רחמים גדולים הוא מבחי׳ י״ג ת״ד דא״א שהוא אורות שלמעלה מהכלים ומשם נמשך האור שלא כסדר ההשתלשלות כי מעלה ומטה שוין שם וע״ז נאמר כי ההרים שהן חג״ת דאצילות ימושו והגבעות נה״י תמוטינה וחסדי הוא חסד דעתיק מאתך לא ימוש וברית שלומי היא יסוד דעתיק המקשר ומחבר א״ס ב״ה בהנאצלים לא תמוט היינו שיומשך גילוי זה מא״ס ב״ה גם למטה בעשייה שיומשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות מא״ס ב״ה למטה ממש עד שיהיה פמליא של מטה ופמליא של מעלה שוין ועיין בהרמ״ז פ׳ בחקתי (דקי״ג ע״ב) ע״פ ועשיתם אתם שאע״פ שאתם למטה בעוה״ז כו׳ תזכו למדרגות אצילות אפי׳ עד יחידה כו׳ (משא״כ כשנמשך בדרך ההשתלשלות ע״י בחי׳ כל חי כו׳) אמר מרחמך הוי׳ שכ״ז נמשך ע״י שישוב אל ה׳ וירחמהו: