לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/נצבים

נצבים,  א׳

 אתם נצבים היום כלכם וגו׳. הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר״ה ומרומז במלת היום דקאי על ר״ה כי זה היום תחלת מ מעשיך זכרון ליום ראשון. שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי׳ ראשיכם שבטיכם וגו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך פרט הכתוב עשר מדרגות שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם דהיינו ג׳ שכלים וז׳ מדות כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה וכללות נשמתותיהן נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות ובראש השנה מתעלים כל המדרגות אפילו מחוטב עציך עד שואב מימיך שהם בחינות ומדרגות התחתונות [ועיין מענין אתם נצבים ברבות בא פט״ו וז״ל במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו ובנשמות נאמר אתם נצבים היום ועמ״ש מענין שרפים עומדים ממעל לו בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל ועד״ז יובן ענין אתם נצבים היום לפני ה׳. ועיין עוד מענין אתם נצבים ברבות באיכה ס״פ אני הגבר וס״פ דוב אורב ובקהלת בפסוק אני קהלת ובזהר פ׳ יתרו דף פ״ב ע״א] להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (ע׳ בזהר שמות די״ו ע״ב) פי׳ שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד. כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחי׳ נעוץ סופן בתחלתן שאין לו בחינת ראש וסוף והוא בחי׳ עגולים שנמשך מבחי׳ סובב כל עלמין (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ויהי קול מעל לרקיע) ולכן אמרו רז״ל הוי שפל רוח בפני כל אדם לפי שיש בכל אחד ואחד בחי׳ ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכח אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו מ״מ הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחי׳ ראש לגבי חבירו הרי אין לו שלימות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחבירו משלימו ועי״ז יהיה בטל ושפל רוח לגבי חבירו מבלי ימצא האדם ראש וסוף וע״י ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו ית׳ שמסטרא דקדושה בלי ראש וסוף משא״כ מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו ועושה ראש וסוף נפרדים הרי הוא נופל בעלמא דפרודא שמסט״א והנה בראש השנה הוא בחי׳ התשובה שכללות נשמות ישראל תשובנה למקורם ושרשם. וזהו בהתאסף ראשי עם ראש הוא בחי׳ המחשבה וראשי עם הם בחינות המחשבות של כללות ישראל שהם מתאספים מעלמא דפרודא שנפלו מחשבותם להיות זה פונה לכאן וכו׳ ונעשים רשות היחיד ליחודו ית׳ (ועד״ז הוא פי׳ שמע ישראל שמע לשון אסיפה מלשון וישמע שאול וכמ״ש במ״א וע׳ בפע״ח שער ר״ה פ״ג) וזהו דרך כלל:  ב אך דרך פרט איך הוא דרך היחוד ומהו ענין התשובה ולמה דוקא בראש השנה. ביאר הכתוב אח״כ לעברך בברית והענין כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם שאלו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ. וע״י כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ. והיינו מפני שעושין ביניהם קשר אמיץ וחזק שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת שאף שע״פ הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה אעפ״כ מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה לפי שבאו בברית והתקשרות כאלו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק מעל חבירו. ולכן נק׳ בלשון כריתת ברית כמ״ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים. והנה ככל המשל הזה עשה לנו ה׳ אלהינו דכתיב הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות פי׳ למעלה מן הטעם ודעת וכמו שאמר דוד ליהונתן נפלאתה אהבתך וגו׳. כי על ידי יגמה״ר שהמשיך משה רבינו ע״ה נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקב״ה עם ישראל לעורר את האהבה וסלחת כו׳ שלא יהיו עונותיכם מבדילין כו׳ כי חלק ה׳ עמו: ג והנה אמרו רז״ל אמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. כי הנה ראש השנה הוא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון שנברא בו אדם הראשון בר״ה ואמר ה׳ מלך גאות לבש וגו׳ לפי שאז נתגלה מלכותו ית׳ והיה זה באתערותא דלעילא בלבד ועכשיו צריך להיות זכרון ליום ראשון ע״י אתערותא דלתתא לעורר התגלות מלכותו ית׳ עלינו ע״י זכרון הברית וההתקשרות שבין ה׳ ובינינו והיינו על ידי השופר שהוא בחינת תשובה עילאה בחינת צעקת הקול מעומקא דליבא מנקודת פנימית הלב עד שאין כלי הדבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד ולכן אין אומר ואין דברים אלא בחינת תקיעה קול פשוט ושברים הוא ג״כ אינו אלא קול אלא שיש בקול עצמו כמה בחינות ותנועות גנוחי גניח כו׳. וביאור הדבר דכתיב לך אמר לבי בקשו פני וגו׳ פני היינו פנימיות הלב. כי הנה יש בבחי׳ צעקת הלב ב׳ בחינות בחי׳ פנימית גם בחי׳ חיצונית חיצונית הלב הוא נמשך מן הדעת והתבוננות בגדולת ה׳ והתפשטות אור א״ס ב״ה על הנבראים להוות מאין ליש כל צבא השמים העליונים והארץ וכל אשר בה ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואתה מחיה את כולם כו׳ אשר בהרחיב דעתו בדברים האלו וכיוצא באחן נמשך לאדם בחי׳ צעקת הלב לצעוק לבו אל ה׳ ולמשוך אחריו לדבקה בו ית׳ בתשוקה וצמאון כו׳. וזהו  אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג שיש בחי׳ שאגה בבחי׳ חיצוניות הלב הוא בחי׳ אחרי ה׳ ילכו כאריה שבמרכבה עליונה פני אריה אל הימין כו׳ והם כל מחנה מיכאל שעבודתם ושאגתם הוא אל הימין בחי׳ אהבה וגודל אהבתם ותשוקתם להבטל ולהכלל באור א״ס ב״ה המהווה והמחיה אותם מחמת השגתם התהוותם מאין ליש וחיותם וקיומם והשפעתם שנמשך להם בכל רגע כל זה נקרא חיצוניות הלב שנלקחה מבחי׳ התפשטות זיו והארת ית׳ על הנבראים ששם עלו השגת הנבראים כל אחד ואחד לפי ערכו ואין זה אלא זיו (ועמ״ש בפ׳ ראה בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ובד״ה כי תשמע בקול בענין מפתחות החיצונית ומפתחות הפנימיות) אבל הקב״ה בכבודו ובעצמו רם ומתנשא כו׳ וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו שאפילו בחנית שמו הוא בבחי׳ לבדו דלית מחשבה תפיסא ביה ואני ה׳ לא שניתי כתיב כמו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבדו כו׳ כמ״ש במ״א. וכמאמר המלך המרומם לבדו מאז המשובח כו׳ פי׳ מאז קודם שנברא העולם היה בחי׳ המלך שהוא בחי׳ שמו בבחי׳ לבדו ומובדל כו׳. וגם עתה שיש ימות עולם מ״מ הרי הוא משובח ומפואר ומתנשא מהם שאינו מתפשו ומתלבש בתוכם בב חינת גילוי וכדכתיב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה ע״ד משל ואינו יורד ומתפשט. (וע׳ בזהר תרומה דקל״ב ע״ב) כי הנה כל השפעה והמשכה מאור א״ס ב״ה בעולמות הוא בחי׳ ירידה והשתלשלות ממקום גבוה למקום נמוך בחי׳ מים ולא שייך זה אלא אחר כמה מיני צמצומים והתלבשות האור במדריגות שונות ומסכים רבים להעלים ולהסתיר גילוי אלהותו ית׳ בעצמו ובכבודו שלא יהיו העולמות בטלים והיו כלא היו ויחזרו לאין ואפס כשהיו אבל בגילוי אלהותו ית׳ בעצמו ובכבודו לא שייך שום השפעה לא בגדר ממאל ולא בגדר סובב. ולכן נקרא אל עליון כלומר שהוא רם ונשא וגבוה מאד (וע׳ בפרדס בעה״כ בפי׳ אל עליון דפי׳ שהוא בבחינת כתר שהוא עליון על כל האצילות ועמ״ש בשיר השירים בד״ה לסוסתי בפי׳ כמראה אדם אדמה לעליון משא״כ עליון ממש הוא בחי׳ כי לא אדם הוא ע״ש). ומשם נמשך להיות לאדם בחי׳ צעקה בפנימית הלב למעלה מן הדעת שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ולהיות לבו בוער כרשפי אש שלהבת העולה מאליה ומעצמה בלי טעם ודעת להשתפך נפשו אל חיק אביה ולמסור נפשו באחד כי חלק ה׳ עמו וישראל עלו במחשבה בבחי׳ פנימית כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו לך אמר לבי בקשו פני פנימית הלב היינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש כי מבחי׳ אחרי הוי׳ ילכו בחי׳ אחרי היינו זיו והארה מזה נמשך להיות כאריה ישאג שהוא הצעקה דחיצונית הלב ולהיות בקשו פני הצעקה שמפנימית הלב הוא הנמשך מבחי׳ את פניך הוי׳ אבקש שהוא הקב״ה בכבודו ובעצמו וכנ״ל. והוא בחי׳ ובכל מאדך וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ מעמקי הלב (ולכן אומרים מזמור זה בעשרת ימי תשובה) כי ע״י תשובה עילאה מעומקא דליבא כי רע ומר עזבו את ה׳ וריחוקו מאור פניו ית׳ אשר נגעה עד הנפש ממש בקרש איש ולב עמוק. עי״ז מעורר ג״כ למעלה להיות קראתיך ה׳ מהעלם אל הגילוי שיתגלה בחי׳ פנימיות מלכותו ית׳ (עיין בד״ה שוש אשיש גבי וזהו תגל נפשי באלקי כו׳ להיות נגלה כבוד הדר מלכותו בחי׳ מל׳ דא״ס כו׳ ומשם נמשך במלכות דאצילות כי ממלכות שבכתר נעשה כתר שבמלכות כמ״ש בד״ה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ע״ש) עלינו וכמ״ש מרחוק ה׳ נראה לי (ועמ״ש בביאור ע״פ כי המצוה הזאת בפי׳ ולא רחוקה היא וע׳ בזהר ויקרא דף כ׳ סע״ב ובפ׳ צו דל״ה סע״ב) וזהו ענין זכרונות שלשון זכרון נופל על דבר שהוא רחוק לכך אומרים אתה זוכר מעשה עולם וכו׳ שהם רחוקים מאור פניו ית׳ ואנו מעוררים את זכרון האהבה פנימיות מעצמותו ומהותו ית׳ על ידי השופר שהוא קול היוצא מפנימיות הלב כנ״ל:  ד וזהו הללו יה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו הללוהו כרוב גודלו הללוהו בתקע שופר. פי׳ בקדשו בקדש העליון שהוא מרום וקדוש מובדל בבחינת לבדו מכל בחי׳ וגדר השפעה (וגם פירוש בקדשו היינו כענין מ״ש בד״ה כי כארץ תוציא צמחה בענין המלך הקדוש קדושתי למעלה מקדושתכם כו׳ וזהו בקדשו דייקא) שהוא בחי׳ אש אוכלה ומאל עליון הנ״ל נשפע האור והחיות ע״י רקיע עוזו שהם המסכים רבים שמעלימים ומסתירים גילוי אלקותו ית׳ בהעלם אחר העלם (עמ״ש בביאור ע״פ שמע ישראל בענין יהי רקיע כו׳ ויעש אלקים את הרקיע כו׳ ועיין עוד בזהר בראשית דף ל״ב ע״ב ובפ׳ ויגש דרי״א ע״א) ובגבורותיו הן הם הצמצומים אשר אחר ההעלם והתלבשות אור א״ס ב״ה בכמה מיני לבושין ומדרגות שונות אזי נשפע האור והחיות קו לקו זעיר שם זעיר שם כדי שיוכלו כל העולמות עליונים ותחתונים לקבל חיותם כו׳ וכרוב גודלו פי׳ שאחר המסכים והצמצומים נתהוו ונאצלו ונבראו ריבוי רבבות עולמות לאין קץ ותכלית כמ״ש ועלמות אין מספר ובכל עולם אין מספר לגדודיו ובגדוד אחד אלף אלפים כו׳ (ולכן כתיב כרוב גודלו ולא כגודל גודלו שלשון רוב מורה שיש כמה מיני ריבוי התחלקות בבחי׳ גדולת התשפטות החיות בכמה מיניעולמות וכמ״ש בד״ה ענין ק״ש בפ׳ ואתחנן) וכל זה הללוהו להמשיך בתקע שופר שהוא בחי׳ תשובה עילאה בחי׳ פנימיות נקודת הלב קול פשוט תקיעה כו׳ בלא התחלקות אותיות להיות בחינת דיבור כנ״ל. משא״כ ע״י חיצוניות הלב שהיא צעקה הבאה מבחי׳ טעם ודעת היא באה לכלל דיבור והתחלקות האותיות כי מכח השכל נחצבו האותיות כי אבא יסד ברתא כמ״ש בזהר. (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש שופר ויש לומר שכנגד ב׳ בחי׳ צעקה אלו ארז״ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳. עד שקראה אמי. כי בחי׳ בתי היינו אבא יסד ברתא שהיא הצעקה הבאה מבחי׳ טעם ודעת. אבל הצעקה שמפנימית הלב נק׳ אמי שהיא למעלה מהשכל הנמשך בהמדות ועיין בזהר שמות) (ד״כ ע״א) ובפרדס ערך צעקה: ה אך הדבר הגורם ההמשכה מבחי׳ אש אוכלה בחי׳ קדשו ובחי׳ אל עליון ולהיות ישראל עלו במחשבה וחלק ה׳ עמו שיוכלו לעורר התגלות פנימיות מלכותו ית׳ מעצמותו ומהותו כנ״ל הנה הוא להיות אין מלך בלא עם. (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד גבי והנה תכלית המכוון הוא מ״ש כו׳ למען תורא כו׳ ע״ש). פירוש שהם נקראו במדרגות עמו שהם אנשים כמותו. ומתייחסים אליו בערך מה רק שהם הפחותים שבמדרגות והוא גבוה מעליהם ולכן נקרא מלך עליהם. משא״כ לגבי קוב״ה בעצמו ובכבודו אין ערוך אליו וכמשל אלו נאמר שמלך על עצים ואבנים שאינם מן המין והסוג שיתייחס ותפול עליהם שם המלך להיות מלכותו נקרא עליהם. אבל הוא הברית אשר כרת ה׳ עמנו כמו במשל הנ״ל שעושה מצד הברית וההתקשרות אשר הכריח את עצמו להיות לו לאוהב נאמן אף שעל פי השכל אינו כדאי לו. כך הנה עשה ה׳ לנו שהכריח את עצמו כביכול לקשר נפשותינו בו ית׳ להיות ישראל עלו במחשבה ושיתגלה אור פנימיות מלכותו עלינו וזהו לעברך בברית עד״ שכתוב עד יעבור עמך ה׳ דהיינו לעבור ממדרגה למדרגה ממטה למעלה מאהבה שלמטה מן הדעת עד אהבה העליונה שלמעלה מן הדעת שהיא רק בחינת ברית אשר כרת ה׳ למען הקים אותך היום לו לעם פי׳ כי אין מלך בלא עם וצריך לכריתות ברית להקים ולרומם אותך כדי שתהיה בבחי׳ עם להיות ישראל עלו עד בחי׳ מחשבה העליונה והוא ית׳ השפיל את עצמו כביכול להיות לך לאלהים ובזו הבחינה הוא הקישור והיחוד בינו ית׳ ובין ישראל עם קרובו (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי כארץ תוציא צמחה  ע״ש. ועמ״ש בפסוק שיר השירים בפי׳ אשר לשלמה ומ״ש ס״פ בראשית בד״ה צאינה וראינה בפי׳ במלך שלמה). אך הנה כתיב משפט לאלקי יעקב שיש משפט למעלה מי יזכה להיות במדרגה זו להיות גילוי אלהותו עליו ושיתקשר נפשו בקשר אמיץ וחזק בה׳ לכן צריך לעורר זה בראש השנה תחלת מעשיך ואז הוא בחי׳ ויהי בישורון מלך (וכמ״ש במ״א שבחי׳ ישורון זהו בחי׳ גבוה מאד וע׳ בזהר שמות) (דף ט״ז ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״א סע״ב) וגם ישורון מלשון שיר שהוא מבחי׳ עגולים שנמשך מבחי׳ סוכ״ע ואפשר דהיינו בחי׳ הנשמות כמו שעלו במחשבה כו׳ וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתשמליכוני עליכם שתוכלו להמליכו מפנימיות מלכותו ית׳ ויתעלה ויעלה זכרוניכם לפניו לטובה שיזכור ויעורר בחי׳ הברית והקשר שישראל עלו במחשבה וגם כי עתה רחק ממנו בעונינו ועונותיכם מבדילין כו׳. מ״מ ע״י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ובמה בשופר דהיינו ע״י פנימיות הלב כנ״ל לעורר מעומקא דליבא להתחרט בעקירת הרצון מנקודה אמיתית שבלב כו׳ ואזי יתגלה כו׳ כנ״ל: ו וזהו ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים כי הנה הרים וגבעות הם בחי׳ ומדריגות האהבה כי ב׳ בחינות הם הרים וגבעות גבעות הם במדריגתן למטה מבחי׳ הרים כי גבעות אינון אמהן שמקבלין מן ההרים והוא בחי׳ אהבה בחיצוניות הלב הנלקח מטעם ודעת והתבוננות בגדולת ה׳ כי רב הוא והנה כדי לזכך נפשו להאירה באור אהבה זו צריך להמשיך עליו אור תורה ומצות כי רמ״ח פיקודין הם רמ״ח אברים דמלכא והם בחי׳ אברים החיצנוים ותורה היא בבחי׳ אברים הפנימים ולכן ת״ת כנגד כולם שחיות הנפש תלוי יותר באברים הפנימים שנקיבתן במשהו והם הם כמשל כף מאזנים ששוקלין בכף זו ונותנים משא בכף השניה להכריע כך ע״י משא התורה והמצות מכריע כף האהבה להאיר על נפשו (וכמ״ש במ״א שזהו ענין מחצית השקל ומ״ש ע״ז ברע״מ אבנא למשקל בה דא י׳ ועמ״ש בד״ה השמים כסאי בענין והארץ הדום רגלי ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בפי׳ מאזני צדק) אבל בחי׳ ומדרגות הרים הם בחינת הרים הגבוהים שהיא בחי׳ האהבה שלמעלה מן הטעם ודעת שהיא למעלה מבחי׳ תורה ומצות דאורייתא מחכמה נפקת וא״א להגיע אליה ע״י תורה ומצות כ״א ע״י תשובה מעומקא דליבא שלמעלה מן הדעת מחמת ריחוקו מאור פניו ית׳ שאז מרחוק דוקא ה׳ נראה לי כנ״ל. וזהו ענין פלס פי׳ שהוא המשקל של עץ ארוך ורצועות תלוין בראשו (שקורין בעזמין) ששם שוקלין את הדבר הניתן בו ואריכות וכובד העץ ומרחקו הוא המכריעו. וכך ע״י המרירות שבנפשו על ריחוקו מאת ה׳ אשר רחק ממנו בתכלית וע״י עקירת הרצון ממה שהיה תקוע בו בתחלה הוא מעורר את האהבה רבה העליונה שלמעלה מן הדעת. (ובזהר נזכר ענין ושקל בפלס כו׳ ס״פ תרומה) (דקע״ה סע״ב). ובמאורי אור פי׳ פלס הוא בינה הובא בספר עה״כ ויש לכוונו עם מש״כ ע״פ מ״ש בפרדס ש״ח פ״א שהבינה נקרא תשובה כי שם עיקר תליית הסליחה והכפרה בכח כתר עליון השופע עליה. וע׳ בזהר ויקרא (דט״ז א׳) ועמ״ש בפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י מענין התשובה גבי ובכח התשובה שהיא הארה מבחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש והמשכה זו היא ע״י המרירות מהריחוק וע׳ בד״ה כי המצוה הזאת גבי וזהו אנכי אנכי הוא כו׳ והכח הזה שיש בתשובה כו׳ ע״ש. ומכ״ז יובן ענין הפלס שהמרירות מהריחוק זהו בחינת נעוץ סופן בתחלתן ועי״ז ממשיך האהבה רבה העליונה. וזהו הרים הגבוהים ליעלים פי׳ שבחי׳ הרים הגבוהים נמשך למטה ע״י יעלים שהוא בחי׳ קול השופר כי שופר של ראש השנה של יעל פשוט שהוא בחינת תשובה מעומק הלב כנ״ל. ולשון יעל הוא לשון עלייה שמעלה את האדם  לבחינת ומדריגת האהבה שלמעלה מן הדעת ופשוט דכל מאי דפשיט ליבי׳ טפי עדיף דהיינו לפשוט את האהבה מהתלבשותה בגוף להיות צועק לבו בקרבו למסור נפשו להד ולהתכלל באחד. וזהו וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב שהם בחי׳ הרים הגבוהים כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם. ונהר הוא היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד כו׳ שהוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה להיות שם השגת הנבראים כו׳ כמ״ש במ״א אבל מעבר הנהר הוא למעלה מן הדעת בחינת הרים הגבוהים שם הוא שרש בחי׳ ומדריגות האבות ומשם היתה השבועה והכריתת ברית להיות לך לאלהים בבחי׳ פנימית כנ״ל (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם): קיצור. (א) פי׳ נצבים כולכם ע״ד בהתאסף כו׳ יחד כו׳ להיות לאחדים מבלי ימצא האדם ראש וסוף: (ב) והיינו כדי לעברך בברית. דהיינו כאלו נעשה לאחדים ועד״ז נאמר כי חלק ה׳ עמו וע״ז נאמר הנה אנכי כורת ברית וגו׳: (ג) וזהו ענין מלכיות וזכרונות שבר״ה לעורר התגלות מלכותו ית׳ עלינו ע״י זכרון הברית. ובמה בשופר. שהוא בחי׳ תשובה עילאה בקשו פני פנימית הלב. ונמשך ע״י ע״י את פניך ה׳ אבקש. כי מבחינת אחרי ה׳ ילכו בחי׳ זיו והארה נמשך להיות כאריה שבמרכבה ישאג שנק׳ עדיין צעקה מחיצוניות הלב. אבל הקב״ה בכבודו ובעצמו הוא רם ומתנשא מימות עולם. וזהו ענין אש אוכלה הוא. וזהו ענין פניך הוי׳. ומזה נמשך הצעקה מפנימית הלב. ועי״ז מעורר למעלה גילוי פנימית מלכותו ית׳ עלינו. וזהו ענין זכרונות זכרון האהבה פנימית מעצמותו ומהותו ית׳: (ד) וזהו ענין הללו אל בקדשו כו׳ עד בתקע שופר: (ה) וכ״ז הוא למען הקים אותך היום לו לעם כי אין מלך בלא עם. ובזו הבחינה הוא הקישור והיחוד והברית אשר כרת ה׳ עמנו. אך כתיב משפט לאלהי יעקב. וצריך לעורר זה בר״ה. וזהו ענין אמרו לפני מלכיות וזכרונות ושופרות: (ו) וזהו ענין וכאשר נשבע לאבותיך כי בעבר הנהר יוצא מעדן ישבו אבותיכם והוא בחי׳ לעברך בברית עד יעבור עמך כו׳ ונק׳ הרים הגבוהים ליעלים ועד״ז שופר של ר״ה של יעל פשוט וע״ז נאמר ושקל בפלס הרים כו׳:

נצבים,  ב׳

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה כו׳. להבין מהו המצוה הזאת דלא קאי על כל התורה כולה דהל״ל כי כל המצות כו׳ וגם מהו אשר אנכי כו׳. הנה כל המצות נק׳ בשם מצות הוי׳ כי רמ״ח מ״ע הן רמ״ח אברים דמלכא ומלכא היינו בחי׳ הוי׳. והנה בתחלת דבר ה׳ בעשרת הדברות פתח אנכי ה׳ אלקיך. ולכאורה אינו מובן איך שייך עליו ית׳ לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי׳ אלקיך דזה לא שייך כ״א באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע אשר יאמר עליו כי הוא זה משא״כ הוא ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכתיב כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר כו׳. אך הענין כי הנה ידיעת אלקותו ית׳ שהוא ברא הכל מאין ליש והוא הבורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומהוה ומחיה את כולם כבר היה נקבע ידיעה זו בלב כל ישראל מאמינים בני מאמינים גם קודם מ״ת שידיעה זו היא בחי׳ הרגשה בנפש כמו ראייה שהרי אין רואין את השמים והארץ וכל אשר בה ואין הדבר עושה א״ע ומבשרי אחזה אלוה כמו שמגישין נשמתו של אדם בראות חיות הגוף וקיומו [וכמ״ש בפ׳ ואתחנן בד״ה וידעת היום כו׳] ומה שהודיע במ״ת אנכי ה׳ אלהיך הענין הוא כי הנה פי׳ הוי׳ שהוא המהווה כל ההוויות כי הוי׳ לשון הוה והיו״ד שבראש התיבה להורות על התמדת  הפעולה כמו ככה יעשה איוב כל הימים. כלומר שתמיד מהוה ומחדש מאין ליש. והנה הגם שלגדולתו אין חקר כתיב שהתפשטות גדולתו הוא למעלה עד אין קץ כו׳ מ״מ הרי העולמות והנבראים הן בבחי׳ גדר וגבול ומספר אלף אלפין כו׳ מן הארץ לרקיע ת״ק שנה כו׳ ואעפ״כ אני ה׳ לא שניתי כתיב שאינו כדמיון הנשמה שמחיה את הגוף שמקבלת שינויים ממאורעי הגוף כו׳ והיינו מפני שאין אור א״ס ב״ה עצמו כביכול הוא שמתלבש בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש אלא בחי׳ זיו והארה משמו ית׳ בלבד וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ וכו׳. ואף גם זאת על ארץ דוקא וככה התהוות כל המדרגות עליונים מריש כל דרגין אינן אלא בבחי׳ זיו וכמ״ש והחכמה מאין תמצא מבחי׳ שהוא אין ואפס. ואינו תופס מקום (ועמ״ש מזה בד״ה וירא ישראל את היד הגדולה כו׳ ובביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו) דהיינו בחי׳ זיו בלבד וזיו זה נמשך ע״י בחי׳ צמצום והתפשטות שהוא בחינת יו״ד ובחי׳ ה׳ לצמצם ולהעלים שלא יתגלה אלא בחי׳ זיו כו׳ ואח״כ המשכה והתפשטות בחינת ו״ה כו׳. הרי בחי׳ הוי׳ שהוא כללותך ההשתלשלות של כל העולמות וכן בפרטיות בכל ההשתלשלות מעילה לעילה כו׳ הכל בבחי׳ הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳. אך הגורם להי ות צמצחם זה ובחי׳ הוי׳ זו שהרי כתיב אני הוי׳ הוא שמי שאין זה אלא בחי׳ שם שהוא לזולתו ואינו ממהות עצם הדבר כלל אלא אנכי מי שאנכי היינו בחי׳ עצמותו ומהותו כביכול כלומר אנכי בעצמי ולא שמי שאינו קורא בחי׳ זו בשם כלל ולהיות אנכי הוי׳ דהיינו שלהיות נמשך בחי׳ הוי׳ להוות העולמות בבחי׳ שם הוי׳ ממכ״ע בהשתלשלות וירידות המדרגות כו׳ מבחי׳ אנכי שאינו נתפס בדר עלמין והוא קדוש ומובדל ואינו נק׳ בשם כו׳ כ״ז הוא מפני כי אלקיך אנכי שע״י שאתה ישראל ממשיך בקרבך אלקות הרי בזה ממשיך ג״כ להיות הוי׳ מבחי׳ אנכי כי באתערותא דלתתא תליא מילתא והיינו ע״י המצות שהמצות הם מצות הוי׳ פי׳ שתלוים ורמוזים בשם הוי׳ יש שרמוזים ביו״ד ויש שרמוזים בה״א כו׳ וכמו אשר יעשה אותם האדם למטה כך יעורר למעלה בחינת יו״ד כו׳. וממשיך וכו׳ [ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בת גבי וזהו ה׳ צלך] וכמ״ש וזכרתם את כל מצות הוי׳ ועשיתם אתם אתם כתיב וכמו ויעש דוד שם כו׳ [וע׳ בזהר ח״ג פ׳ בחקתי דף קי״ג ובאגה״ק על פסוק זה ועמ״ש בפ׳ בענין וזכרתם כו׳]: ב והנה כתיב תמים תהיה עם ה׳ אלהיך. פי׳ כשיהיה הוי׳ נמשך להיות אלקיך דהיינו ע״י המצות אזי תהיה תמים ושלם בכל אברי הנפש [וע׳ בזהר פרשה שלח דקס״ו א׳ קס״ג ב׳ וברע״מ פ׳ פנחס דף ר״ל סע״א] משא״כ אם חיסר מצוה א׳ או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר כי שלימות אברי הנפש תלוי בהמשכת אברין דמלכא שהן המצות שהן הן חיות אברי הנפש ובלעדן אין להם קיום וחיות. אך אם כבר חטא על הנפש ופגם באיזה מצוה הן שעבר על ל״ת או שביטל מ״ע וצריך לתקן הפגם והחסרון מה תהיה תקנתן הנה ע״ז נאמר כי המצוה הזאת דקאי על התשובה דלעיל מיניה כתיב כי תשוב אל ה׳ כו׳ כי תשובה תשוב ה׳ וה׳ זו יש בה מילוי יו״ד והיא המצוה אשר אנכי מי שאנכי מצוך כו׳ (וכ״כ בר״ח פ״א משער התשובה בשם הרמב״ן דפסוק כי המצוה הזאת קאי על מצות התשובה): וביאור ענין זה הנה תשובה היא בחי׳ רפואה וכמ״ש ארפא משובתם (ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה ס״פ בראשית) וכמו שהרפואה גשמיות לחולי הגוף היא יקרה יותר ועליונה ממאכלי הגוף שעליהם יחיה האדם מאחר שהיא המתקנת את כל החיות להיותן חיים מתוקנים כו׳ כך תשובה היא במדרגה עליונה יותר מכל המצות שהן המשכות חיות הנפש משם הוי׳ ומאחר שפגם בשם הוי׳ ע״י שחיסר מצוה התלויה  ביו״ד של שם או בה״א כו׳. והתשובה היא באה לתקן ולהמשיך הוי׳. לכך צ״ל התשובה מגעת למעלה מעלה לבחי׳ אנכי הוא עצמותו ית׳ להמשיך בחי׳ הוי׳ משם למלאות הפגם והחסרון. וכמ״ש ממעמקים קראתיך ה׳ עומקא דבירא שכמו מעיין שנתמעטו מימיו עד״מ שצריך לחפור בעומק עד המקור שמשם נובעין המים להמשיך משם כך ממעמקים בחי׳ עומקא דבירא ומקורא דכולא (ע׳ בזהר ח״ב בשלח דס״ג ע״ב) דהיינו בחי׳ אנכי משם קראתיך הוי׳ כלומר שעי״ז קורא וממשיך שם הוי׳ להיות חידוש התהוות החיות והיינו בחי׳ ר״ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון שהוא זמן התחדשות החיות כללי של כל השנה כו׳. והנה עיקר התשובה בלב ממעמקים מעומקא דליבא לצעוק אל ה׳ בצר לו וכמ״ש צעק לבם לבם דוקא וצעק לשון אסיפה כמו ויצעק איש אפרים שיאסוף אליו ית׳ לבו רוחו ונשמתו מקרב איש ולב עמוק וממעמקים לשון רבים כי יש עומק למעלה מעומק ומבקשי ה׳ יבינו כל כי כאשר ישים האדם אל לבו אל תוכו ותוך תוכו נקודת לבבו האמיתית עוד יוסף אומץ פנימיות הלב עד אשר אין שליט ברוח לכלוא כו׳ והוא בחי׳ בכיה שנאמר לע״ל בבכי יבואו שבוכה מעצמו ומאליו הלוך וגעו והוא בחי׳ תעלומות הלב. וזהו מ״ש בכתבי האריז״ל שמי שאינו בוכה בימים נוראים אין נשמתו שלימה. וזהו ענין תשוב ה׳ במילוי יו״ד שהה״א היא בחי׳ תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו״ד היא בחי׳ תעלומות לב שבהעלם כו׳ (וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו בענין עומקא דבירא ועומקא דכולא וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ג ע״ב גבי לך אמר לבי ולשון תעלומות לב הוא בתהלים סי׳ מ״ד ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני שלח) וזהו אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני ב״פ אנכי כנגד ב׳ מעמקי הלב שבהם וע״י מתלבש אור א״ס ב״ה בעצמו כביכול בבחי׳ הוא (עיין בפרדס בעה״כ בערך הוא ובע״ח דפוס דובראוונא של״ג ספ״ב ובזח״ג קרח דקע״ח ב׳ ע״פ ועבד הלוי הוא אמור ק׳ ע״ב. האזינו דר״צ ע״א תרומה דקע״ז ב׳ ע״פ הוא עשנו ועמ״ש ע״פ לך לך מענין הוא עשנו) להיות מוחה פשעיך ע״י המשכת י״ג מדה״ר נושא עון ועובר על פשע והכח הזה שיש בתשובה הוא מפני כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שע״י התשובה שממטה למעלה הרי נעוץ סופן בתחלתן ועי״ז נמשך בחי׳ מלמעלה למטה הוא בחי׳ נעוץ תחלתן בסופן (וכמ״ש בזח״ג ויקרא דט״ז ע״א מאן ישוב כו׳ ועמש״ל מזה בפ׳ פנחס בד״ה צו כו׳ את קרבני כו׳) ולכן נאמר על מצות התשובה אשר אנכי מצוך היום כי כל המצות הם מצות הוי׳ משא״כ תשובה היא למעלה בבחי׳ אנכי. וביאור ענין היום כי מה שאנכי מצוך לשון צוותא והתקשרות היינו בהיום לעשותם כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא הוא גילוי בחי׳ אנכי בעוה״ז עולם המעשה ולא למחר לקבל שכרם כי ביו״ד נברא העוה״ב והיינו יו״ד משם הוי׳ ולכן שם אין בחירה ביד האדם כו׳: ג והנה כתיב לא נפלאת היא ממך כו׳ שלא יאמר האדם הואיל והוא מדרגה גבוה מאד נעלה בחי׳ אנכי מי שאנכי איך אגיע לזה. לכך אמר לא נפלאת נפלאת מלשון כי יפליא לנדור נדר כו׳ שהוא לשון הפרשה והבדלה כלומר שאין מדרגה זו מובדלת ומופרשת ממך ולא מופרדת ממך שאינך בבחי׳ נפרד ממנה ולא רחוקה היא בריחוק ההשגה: לא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא. שמים הוא בחי׳ מקיף עליון כמו שמים לרום שאינו נראה על הארץ כי גוון תכלת הנראה לעינינו הוא מראה האויר ולא מראה השמים (ועמ״ש בד״ה בעצם היום הזה נמול בענין מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה וס״ת הוי׳ ע״ש] ועבר לים הוא ג״כ בחי׳ מקיף כי ים הוא ים החכמה ועבר לים הוא המקיף שעליו כי הגם שבאמת בחי׳ אנכי כו׳ הנ״ל הוא בבחי׳ מקיף  ומקיף דמקיף כו׳. עכ״ז אינו דומה לשמים ועבר לים כי אעפ״כ קרוב אליך הדבר כו׳ ה׳ דבר בחי׳ ב׳ ההי״ן מחשבה ודבור הוא דברה׳ במאמר אחד יכול להבראות בפיך היינו ע״י התורה דברי אשר שמתי בפיך כי כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו והיינו המשכת אור א״ס ב״ה להיות נמשך ומתגלה בבחי׳ קורא ושונה קורא הוא בחי׳ חכמה עילאה תושב״כ. ושונה תורה שבע״פ היא בחי׳ ח״ת) (וכמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י כו׳ והבאתי אתכם) שכל המשכות אלו מא״ס ב״ה תלויות בעסק התורה של ישראל למטה כי לולי זאת הרי הקב״ה מצד עצמו רם ונשא אפי׳ מבחי׳ ח״ע וכמ״ש כולם בחכמה עשית שהיא עשיה גשמיות כו׳ כנודע במ״א. וזהו ודברי אשר שמתי בפיך כלומר שבפיך הדבר תלוי אם פיך ידבר בד״ת אזי גם אני קורא ושונה כו׳ ובלבבך שהמשכה זו תלוי בלבבך שיהאחושק ומתאוה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח ואם ישים אליו לבו כו׳ (וכמש״ש סד״ה לכן אמור הנ״ל) והיינו בחי׳ תשובה כי עיקר התשובה בלב ועי״ז לעשותו דהיינו לעשות את הדבר האמור למעלה. כי קרוב אליך הדבר עושי דברו להיות את ה׳ האמרת כו׳ שהם הם העושים וממשיכים את דבר ה׳ כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו׳ וע׳ בזהר פ׳ בלק דקצ״א ע״א) וגם בפיך בבחי׳ שופר בראש השנה ע״י פה התוקע והממשיך הקולות קול השופר כמ״ש במ״א:

נצבים,  ג׳

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך וגו׳. (פ״ה דעירובין נ״ד א׳ רבות כי תשא פ״ז וס״פ נצבים תד״א ח״א פכ״ז ח״ב פי״ד) להבין כפל הלשון במה שנאמר תחלה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. אך הנה נפלאת עם שהוא לשון פלא הוא ג״כ לשון הפרשה. כמו לפלא נדר (בפ׳ אמור כ״ב כ״א). ותרגומו לפרשא וכן פרש״י שם להפריש וכנזכר מזה בד״ה ואכלתם אכול גבי להפליא (ואפשר שהם ענין אחד כי מה שהוא מופרש ומובדל הרי זה כענין הפלא שהוא ג״כ ענין המכוסה ונעלם ואינו מושג וכ״כ בשרשים) והענין כי תלת דרגין אינון מתקשראן דא בדא קודשא ב״ה ואורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא פי׳ שכל אחד הוא בבחי׳ סובב וממלא. ממלא הוא בבחינת הלבשה והשגה ונק׳ גליא וכמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בני ישראל בפי׳ וענין עלמא דאתגלייא. וסובב הוא למעלה מהדעת וההשגה ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי דעת ואמונה. ומ״ש בד״ה וירא ישראל את כו׳ ויאמינו בה׳. ובתורה יש ג״כ גליא וסתים וכמ״ש בד״ה תורה צוה. ובנשמות ישראל יש ג?״כ גליא וסתים כמבואר לעיל ע״פ כי תצא ובד״ה היום הזה מצוך ובד״ה יונתי בחגוי וישראל מתקשראן באורייתא שהשגת התורה מלובשת בכל אחד ואחד מישראל. כמ״ש וזאת לפנים בישראל ואין זאת אלא תורה שהיא מלובשת בפנימיות כו׳ (עמ״ש סד״ה ראה אנכי נותן ובד״ה ויהי מקץ ועיין מענין וזאת לפנים ברות ר״פ נשא וברות ע״פ זה זח״ג חקת ק״פ סע״א) ואורייתא מתקשראה בקודשא בריך הוא דאורייתא וקוב״ה כולא חד ע׳ בפ׳ בשלח (ד״ס סע״א). והיינו שהתורה היא הממוצע המחבר ומקשר בחינת אלהותו ית׳ בנש״י בבחינת ממלא ובבחינת סובב שיהא התקשרות בחי׳ גליא שבנש״י לבחי׳ גליא דהקב״ה בחי׳ ממכ״ע. ובחינת פנימיות וסתים שבנש״י לבחי׳ סובב כל עלמין והיינו ע״י דאורייתא ג״כ סתים וגליא (ועמ״ש בד״ה ולא תשבית מלח וסד״ה שובה ישראל ועמ״ש בביאור ע״פ ועשו להם ציצית בענין עוטה אור כשלמה ובענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה דהיינו שיש בה פנימיות וחיצוניות כו׳) וזהו כי המצוה הזאת כו׳ לא נפלאת וגו׳ ר״ל שאינו מופרש ממך כלל דהיינו שהיא בחינת ממלא שמתלבש בתוך עצמות נשמות ישראל. ולא רחוקה היא בחינת סובב שאינה מתלבשת אבל אינה רחוקה שמאיר דרך מקיף. ופי׳ אשר אנכי מצוך היום היינו כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים  כי התורה נצחית ובכל יום אנו אומרים היום וכן והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום אמרו רז״ל שיהיו בעיניך כחדשים. ועמ״ש מזה בד״ה ציון במשפט תפדה. וכמאמר היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שכל עוה״ז עד למחר שהוא קבול שכר נק׳ היום. ובראש השנה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך שכל ר״ה נעשה בבחי׳ היום מחדש ונמשך על כל השנה. אך צריך להבין מה שאמרו רז״ל אדם נדון בכל יום גם ראש חדש נקרא ראשי חדשים וכן שבת מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. והענין שהוא ית׳ למעלה מהזמן לכן כל בחינת זמן של ששת ימי באשית במחשבה אחת נברא צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה והארה אחת כמ״ש ויצא כברק חצו שהוא בדרך סקירה והארה אחת כל שבעת ימי בראשית וימות המשיח ותחיית המתים. וכן חמשים אלפים יובלות שהם גילוים ועליות בעילוי אחר עילוי כולם נבראו במחשבה אחת שהוא חיות כללות [עמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע] כמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון שיש כמה בחי׳ חי כמ״ש חי חלי הוא יודוך לכן נאמר לכל חי שכל עולם מקבל חיותו בפרטיות אבל הכל הוא בחי׳ רצון אחד פשוט ובהשתלשל לדיבור עליון נעשה עשרה מאמרות ע״ד משל מבשרי אחזה אלוה שהדיבור נחלק לפרטי פרטים ובמחשבה הוא כולל כל הדבורים במחשבה אחת מכ״ש למעלה ככל הפרטים נכללים בחיות כללי אחד: והנה כל החיות של כל השנה הוא נמשך בר״ה כי אדם נברא בראש השנה. והעולם נברא בכ״ה באלול וביום וי״ו נברא אדם בצלמנו כדמותנו שהוא כולל כל הנבראים כולם כמ״ש ויפח באפיו נשמת חיים שהיתה נשמתו כוללת כל הנשמות. לכן בכל ר״ה נעשה צירוף חדש שהוא הארה מהמקור שהוא הסובב חיות כללי על כל השנה וכל שנה ושנה הוא צירוף לחיות חדש ואח״כ נתחלק לפרטים שהם י״ב חדשים וכל חדש מקבל חיות מהארת הכלל והיום הוא הפרט מכלל החדש ומקבל ממנו חיותו. ולכן אמרו רז״ל איזה חג שהחודש מתכסה בו הוא ראש השנה שהוא המקור הכולל לכן הארת החודש מתבטל בו כביטול זיו השמש בשמש [ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות גבי ולכן ארז״ל הנביאים והכתובים עתידים להבטל כו׳ ע״ש] כמאמר ברוך שאמר והיה העולם הוא חיות כללי לכל העולם וזהו שארז״ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות שהוא החיות כללי [ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ תולדות בדף קל״ה ע״א בפי׳ במאמר אחד ע״ש] ברוך אומר ועושה הוא הפרט שהוא צירוף חדש לכל יום [ע׳ בזהר בשלח דס״ג ע״ב ובפ׳ יתרו דפ״ח ע״א ועמ״ש בד״ה לבאר ענין יוה״כ גבי כאשר יתבונן המשכיל כי באמת חדשים לבקרים כו׳ יעו״ש] וכן חיות של שנה זו אינו החיות של שנה שעברה. וזהו שאומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך שנעשה הארה מחדש מהכלל וכן אצל התורה נאמר אשר אנכי מצוך היום כי באמת צריך לירד דרך השתלשלות להתלבש בזמן [ועמ״ש בפ׳ עקב בד״ה ולהבין שרש כו׳ גבי פי׳ על תורתך שלמדתנו] ובכל יום יורד הארה חדשה מהתורה להתלבש. וזהו שאנו מברכין בכל יום נותן התורה מחדש. [ועוד יובן זה עפמ״ש לעיל סד״ה כי המצוה הזאת גבי כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו ועמ״ש בד״ה אני ישנה ולבי ער גבי והנה באתעדל״ת זו אתעדל״ע כו׳ וכמ״ש ויקם עדות ביעקב כו׳ ע״ש ובד״ה צאינה וראינה ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום] וכן כנסת ישראל חדשים לבקרים רבה אמונתך שבכל יום צריך לקנות בנפשו אמונה חדשה מהמקור כי ימים יצרו כל ימי האדם שהם שבעים שנה הם יצרו וקצובים לאדם ולא אחד בהם שהקרי הוא בוי״ו שהימים הנקצבים הוא בשביל שיתגלה ויתרבה הארה באמונה בתוספת חדש בכל יום וזהו רבה אמונתך מבחי׳ סובב ע״י שרואה בכל יום ערב ובקר תמידין כסדרן מזה יכיר למעלה מהזמן: ב והנה הארה שבנפש האדם היא בשני בחי׳ ממלא וסובב ממלא נקרא שמתלבש ונתפס במוחו השגת אלהות. כמ״ש ובחרת  בחיים לאהבה את ה׳ וגו׳ כי הוא חייך כי הבחירה בשכל לבד לבחור בטוב ולמאוס ברע ואהבה הוא בלב והבחירה קודם לאהבה שצריך להרגיל א״ע בשכלו שיהיה מוסכם אצלו לבחור בחיים [ועמ״ש מזה בד״ה שמע ישראל בפ׳ ואתחנן] כמאמר ראה נתתי לפניך היום וגו׳ ובחרת בחיים שהוא החיות של שמים וארץ שאנו רואים ולא לבחור בגשמיות שהן כל תענוגי עולם הזה הכלה ונפסד שנקרא מות ואחר שיסכים בשכלו הבחירה בטוב שהוא החיים יתבונן לבוא לבחינת אהבה וכמ״ש מזה בהד״ה שמע ישראל כי הוא חייך שהוא החיים האמיתים כמ״ש כי עמך מקור חיים וזהו בחינת ממלא שבנפש האדם שהאהבה נתלבש ונתפס בשכלו והוא בחינת בכל לבבך ובכל נפשך ובחינת סובב הוא בחינת ובכל מאדך למעלה מהכלי שהוא השכל. ועיין מ״ש בד״ה ועתה יגדל נא. [ועד״ז גם בתשובה יש ב׳ בחינות תשובה תתאה ותשובה עילאה] אך להסביר הענין איך אפשר להיות עבודה בבחינת סובב למעלה מהשכל. אך הענין הוא על ידי תשובה במסירת נפש שהוא למעלה מהדעת וכמ״ש במ״א שלכן לא נאמר בתורה טעם על מס״נ כמו שנאמר טעם על אהבה כדכתיב לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך והיינו לפי שהאהבה נמשכה מבחי׳ שכל וטעם דדרך השתלשלות משא״כ על מס״נ לא נאמר טעם לפי שהוא למעלה מהשכל [וכמ״ש בד״ה כי טובים דודיך. בפ׳ שמות ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא] והיא בחינת אמונה שלמעלה מהדעת שנמשך מבחי׳ סובב [ועמ״ש בביאור ע״פ ואלה המשפטים גבי כי תקנה עבד עברי. ששרש הנשמות מבחי׳ בעבר הנהר היוצא מעדן שהוא מבחי׳ עגולים וסוכ״ע. והנה גילוי בחי׳ זו בנפש האדם זהו הגילוי מבחי׳ סובב והוא שלא כסדר ההשתלשלות משכל למדות כו׳ כ״א מלמעלה מסדר ההשתלשלות. וכענין אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. שהמשכה זו מבחי׳ מזליה בפנימית הוא הגילוי מלמעלה מבחי׳ השתלשלות עילה ועלול שכל ומדות כו׳] לכן במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳. אך להבין טעם הדבר הנה כתיב אני ראשון ואני אחרון וכתיב בדבר ה׳ וגו׳. פירוש שהבריאה היא על ידי דבור וכתיב בראשית ברא אלהים שהבריאה היא יש מאין והענין שבריאת העולמות אינו בדרך השתלשלות מעילה לעלול. ע״ד משל אצל האדם שהמדות מהשכל והדיבור מהמדות הוא דרך השתלשלות שע״י המדה נעשה הבל הלב. ואחר כך קול ודבור שהדבור נמשך מהקול והקול וכו׳ הכל בדרך המשכה והשתלשלות עילה ועלול. אבל בבריאת העולמות אינו דרך השתלשלות והמשכה שמאמר יהי רקיע אינו ערך של המאמר שיהיה נמשך ממנו רקיע שאף ריבוא רבבות צמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה דרך עילה ועלול לא יועילו שישתלשל ויתהוה חומר גשמי אפילו כמו חומר הרקיע מהשתלשלות הרוחניות כו׳ אלא שהוא כח א״ס ב״ה הכל יכול לברוא הרקיע ע״י המאמר יהי רקיע יש מאין וזהו שלא כסדר ההשתלשלות כ״א בבחי׳ דלוג וכן כל הנבראים כו׳ מהבורא הוא מאין ולא דרך השתלשלות כי א״א להיות נמשך בחי׳ נברא גם בחי׳ חכמה שבהם אפילו מבחי׳ דבור שלמעלה שהוא בחינת התגלות שלמעלה שהבורא הוא היפך הנבראים ואפילו גם על התהוות חכמה עילאה מא״ס ב״ה נאמר והחכמה מאין תמצא שאפילו להיות נמשך בחינת אנת חכים ולא בחכמה ידיעא היינו התלבשות אור א״ס בחכמה אינו בבחינת השתלשלות וכל מה שנזכר בספרים השתלשלות עילה ועלול אינו על הנבראים מהבורא [כ״א בהשתלשלות רוח הבהמה מפני שור שבמרכבה משא״כ בהתהוות הגשמיות ממש וכן בהתהוות הרוחניות מא״ס ב״ה הוא יש מאין ממש וכמ״ש כ״ז באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי]. וזהו אני ראשון פי׳ שלהיות התהוות ראשית ההתהוות היינו חכמה עילאה הוא שלא ע״י השתלשלות אלא והחכמה מאין תמצא. וזהו אני ראשון אני אותיות אין ועד״ז גם כן אני אחרון היינו להיות התהוות שמים ו ארץ גשמיים מן המאמר הרוחני אינו דרך השתלשלות כ״א יש מאין והוא מבחינת סוכ״ע. ועמ״ש מזה ע״פ יביאו לבוש מלכות ולכן כל המשכות צריך להיות מהמקור שהוא האין.  ולכן כדי להמשיך הארה והמשכה זו ומה גם בר״ה שאזי נמשך חיות כללי לכל השנה לכן צ״ל העבודה ג״כ בבחי׳ סובב שבנפש וזהו דוקא ע״י תשובה שכאשר האדם מוסר נפשו לה׳ כמו רבי אליעזר בן דרודייא שהוא מסירת הרצון. ועד״ז עכ״פ מסירת הרצון לה׳ בכל עניני רצונות הנפש להיות בטל רצונך להיות עוצם עיניו וכנ״ל. וכן בשמיעה ודיבור וכן לא תתורו אחרי לבבכם ביטול רצון כנ״ל. וכן בעשיית טוב בעל כרחך דוקא לעשות הכל בהיפוך רצונו. וזהו ג״כ בחי׳ מס״נ כי מה לי קטלא כולה כו׳ שהוא אתכפייא סט״א ע״י לב נשבר ונדכה אדם ובהמה תושיע שיעשה עצמו כבהמה ולא יחפוץ ברצון ותאוות גשמיות כמ״ש ועמך לא חפצתי דהיינו אפילו מה שעמך הוא היודע הוא המדע איהו וגרמוהי חד כ״א כלה שארי ולבבי אליו ית׳ ממש וכמאמר בכל קראנו אליו ולא למדותיו מכש״כ וק״ו רצונות גשמיים כו׳. ועי״ז יוכל לבא לבחי׳ ובכל מאדך להמשיך מבחי׳ סובב כי ע״י ביטול הרצון הוא מגיע להמקור שהוא האין וכתיב קרוב ה׳ לכל קוראיו וגו׳ באמת וזהו קורא בתורה שקורא להמקור להיות נמ שך בתורה כי אורייתא מכחהמ נפקת והחכמה מאין תמצא וע״י מסירת נפש ממשיך מהמקור וכל מה שלומד וקורא אח״כ הוא נקרא תורה לשמה לשם התורה שממשיך הארה מהמקור להתורה. וזהו ועשיתם אתם אל תקרא אותם אלא אתם וכו׳ שנקרא עשיית המצוה ולא קיום בלבד כי אם עשיה מחדש שהוא בחינת התפשטות המחיה כל העולמות וז״ש כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו. לעשותו דוקא להמשיכו מחדש מהמקור וכמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו נעשה בפי׳ עושי דברו. ולכן נאמר במוסף דר״ה ועשיתם עולה בחי׳ לעשותו. דהנה כי נשגב שמו לבדו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שהשם אינו עצמותו כמו אצל האדם שם ראובן ושמעון אינו אלא הארה מעצמותו. ועמ״ש מזה בד״ה את שבתותי תשמרו. וכן ביו״ד נברא עולם הבא ובה״א נברא עולם הזה הכל בבחי׳ שם לבד. וע״י מסירת נפש הוא ממשיך בחי׳ סובב שמגיע עד המקור. וזהו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. אני ממש שהוא מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ שם והארה כו׳ ולכן נקרא עשייה מחדש והיינו ע״י בפיך הוא תורה. ובלבבך הוא תשובה. וזהו לעשותו פי׳ שזהו שעושים ממש כביכול בחי׳ דברו ולא קיום בלבד כנ״ל וכענין ויעש דוד שם כמ״ש במ״א. וז״ש בקרבן מוסף דר״ה ועשיתם עולה כי ר״ה הוא ת חלת מעשיך שעושים ובונים בחי׳ דברו ית׳ והיינו מהמקור שהוא האין. וזהו שאומרים במלכיות כה אמר הד צבאות מלך ישראל וגואלו אני ראשון ואני אחרון כו׳. ועמ״ש מזה בשה״ש בד״ה צואך בחרוזים. וע׳ בזהר ס״פ פנחס דרנ״ח ע״ב מענין ועשיתם עולה. וגם פי׳ לעשותו ע״ד מ״ש בזהר פ׳ וירא דקט״ו ע״א ע״פ ויעש ה׳ לשרה כו׳ עשייה איהו לעילא. והיינו כי משם נמשך ג״כ להיות העשייה וההתהוות יש מאין שזהו למעלה מהשתלשלות ועמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את הכבש האחד תעשה כ׳ו והיינו ע״י ועמך לא חפצתי. אשר פי׳ חפץ הוא התשוקה הפנימית וכמ״ש בד״ה ושמתי כדכד גבי לאבני חפץ והיינו ע״י שיתבונן שכל העולמות הוא רק בחי׳ זמן שהוא בחי׳ התפשטות הארה אחת כנ״ל וכלא חשיב לגמרי לגבי מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ זמן. וע׳ מ״ש בד״ה מי אל כמוך. ולזה נתקנו עשרת ימי תשובה שיש עשר ספירות בנפש האדם ג׳ שכליים וז׳ מדות וצריך להעלותם כולן לה׳ בבחי׳ תשובה עד יוה״כ שהוא למעלה כדכתיב לפני ה׳ תטהרו והיינו ע״י תשובה. ודרך פרט שי בתשובה ג״כ ב׳ מדרגות תשובה תתאה ותשובה עילאה תשובה תתאה היא בבחינת ממלא שבנפש היינו במחשבה דבור ומעשה הנמשכים מהשכל ומדות לקשרן כולן אליו ית׳ כל אחד לפי ערכ ו וזהו ענין בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך. אך תשובה עילאה הוא בחי׳ סובב שבנפש בחי׳ בכל מאדך וגם בחינה זו הוא קרוב אליך כמ״ש כי קרוב אליך הדבר מאד וכנ״ל בפי׳ ולא רחוקה היא כו׳ כי קרוב כו׳:

נצבים,  ד׳

 שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי. כי הלבישני בגדי ישע וגו׳. (במדרש הובא פסוק זה בויקרא רבה בפ׳ צו ס״פ עשירית וס״פ ואתחנן. ובשה״ש רבה בפ׳ נגילה ונשמחה בך ועיין בזח״ב בפ׳ יתרו ד״צ ע״ב נשא קל״ג א׳ בלק קצ״ט ב׳) הנה ההפרש שבין שמחה לגילה הוא כי השמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמ״ש וגילו ברעדה שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ רק תוכו צוף השמחה ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה והוא בחי׳ ר״ה וכמשי״ת (וזהו ה׳ מלך תגל הארץ והיינו בחינת ימים נוראים שנקרא הקדוש ברוך הוא המלך הקדוש המלך המשפט הנה אז הוא בחינת גילה תגל הארץ. וזהו גם כן בני ציון יגילו במלכם. ועיין מ״ש לקמן סד״ה ביום השמיני עצרת מענין גילה) והנה הכתוב אומר שוש אשיש ולא פי׳ מי הוא האומר והיינו לפי שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל. וביאור הענין הנה כתיב תקעו בחדש שופר. ופשטיה דקרא אינו מובן לכאורה שאמר בחדש ולא פי׳ באיזה חדש והל״ל בחדש השביעי. וגם מאי דכתיב שופר בשופר מיבעי ליה. אך הענין כי הנה חדש הוא מלשון התחדשות שעל שם זה נק׳ כן כל חדש מפני חי דוש הלבנה שמתחדשת בכל חדש ואמר תקעו בחדש שופר פי׳ בחידושו של שופר שהשופר מתחדש בכל שנה ושופר של שנה זו אינו שופר של שנה אחרת ולבאר זה צריך להקדים ביאור ענין ר״ה שנקבע באחד בתשרי שבו נברא האדם הוא יום ששי למע״ב. כי בכ״ה באלול נברא העולם. וצריך להבין למה אין קובעין ר״ה ביום א׳ למע״ב. ויום א׳ למע״ב הי׳ צ״ל א׳ בתשרי ולמה היה תחלת בריאת שמים וארץ בכ״ה באלול. ור״ה שהוא יום א׳ בתשרי היה ביום ברוא אדה״ר. אך הנה על תחלת בריאת שמים וארץ לא היה צריך לקבוע ר״ה יום מיוחד בשנה כי בריאת שמים וארץ היא בריאה מאין ליש גשמי להיות נראה גשמיות העולם וחומריותו ליש ודבר. וע״ז נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב שבריאה זו מתחדשת תמיד בכל יום ולא בר״ה בלבד אלא על בריאת האדם ביום ששי למע״ב ולא על בריאת גופו אלא על נפשו שנא׳ ויפח באפיו נשמת חיים שנשמת אדה״ר היתה כלולה מכל נש״י וכמ״ש אדם אתם והיא תכלית עיקר בריאת העולמות כמ״ש בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית הנה התחדשות בריאה זו שהיא מאין ליש רוחני היא מתחדשת בכל ר״ה. (וענין זה הוא מ״ש בע״ח שער הנסירה רפ״ב ובפע״ח שער הק״ש פ״ה כי ב׳ יחודים יש למעלה בחכמה ובינה האחד להחיות העולמות ולקיים קיום הכ רחי והמשכה זו ויחוד זה הוא תדירי ואינו נפסק לעולם כי אם יתבטל רגע אחד יתבטלו כל העולמות. ויחוד ב׳ להולדת מוחין שהם נשמת זו״נ פנימית העולמות וזה היחוד וההמשכה אינו תדיר כו׳. והנה פי׳ יחוד חו״ב הוא ענין ההמשכה מאין ליש כי החכמה מאין תמצא ובינה נק׳ יש כנודע ממ״ש להנחיל אוהבי יש. והנה בחי׳ הא׳ להחיות העולמות ע״ז נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד כו׳ שאינו נפסק ההמשכה מאין ליש תמיד כו׳ ומזה נמשך התהוות חיצוניות העולמות. וזהו ענין מאין ליש גשמי כו׳ ר״ל חיצוניות העולמות דאבי״ע כו׳. אמנם מאין ליש רוחני היינו הולדת הנשמות שהם פנימי׳ העולמות ומקורם לידת זו״נ שהם בחי׳ אדם וחוה כ׳ו והיינו ע״י יחוד עליון דחו״ב שמקבלים ההשפעה מא״א ועתיק ומלמעלה מעלה עד א״ס כו׳ וכמ״ש בלק״ת פ׳ וירא וכללות המשכה זו הוא בר״ה שאז הוא לידת והמשכת מוחין דזו״נ כו׳) שלכן נק׳ בשם ר״ה כמו ראש האדם עד״מ ששם ראשית גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש אשר בעצמות הנפש כל פרטי התחלקות החיות כלולים בהעלם וראשית יציאתן מההעלם אל הגילוי הוא ע״י שנמשך תחלה גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש במוחין שבראש ומהם מתפשט  לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך בר״ה נמשך גילוי כללות החיותשל כל השנה וממנו נמשך חיות להתחלקות פרטים שלש רגלים וארבע תקופות ובארבעה פרקים שבהם העולם נידון וי״ב חדשים ואח״כ לימים אחדים להיות מחדש בכל יום תמיד מע״ב ואדם נידון בכל יום ואח״כ גם לרגעים וכמ״ש לרגעים תבחננו מפני שראשית גילוי ההמשכה הכללית היא מבחי׳ סוכ״ע שאינו בגדר עלמין כלל דהיינו שאין שם בחי׳ גילוי עלמין כלל רק שכל בחי׳ עלמין הם שם בהתכללות בהעלם כמו עד״מ בעצמות הנפש הנ״ל. ואין פי׳ סובב ומקיף מלמעלה שהרי כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש אלא שאין שם בחי׳ גילוי לשיוכלו העולמות לקבל ולא יבטלו במציאות שהרי כל העולמות הם בע״ג ת״ק שנה ואפילו המלאכים שהם שכליים נבדלים הרי יש גבול להשגתם ואין יכולין לקבל אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ועל ידי התחדשות גילוי כזה שהוא למעלה מן ההשתלשלות לבחינת וסדר ההשתלשלות דהיינו מבחי׳ אני מלא אני ממש לבחי׳ מכה״כ כבוד הוא בחינת התלבשות בבחי׳ ממכ״ע נמשך תחלה ראשית הגילוי בכללות החיות בר״ה על כל השנה ואח״כ לפרקים וחדשים וימים ורגעים בדרך השתלשלות. וזהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה פי׳ קוב״ה היינו בחי׳ קדוש ומובדל. וכענין הגבל את ההר וקדשתו דהיינו בחי׳ סוכ״ע ושכינתיה הוא בחי׳ ממכ״ע והיחוד היא ההמשכה שמבחי׳ סוכ״ע בחי׳ אני מלא לבחי׳ ממכ״ע להיות מכה״כ וזה נמשך בר״ה בכללות (וזהו ובכן תן כבוד ה׳ לעמך כו׳ שיומשך מבחי׳ סוכ״ע בחי׳ אני מלא לבחי׳ ממכ״ע שנק׳ כבוד. וזהו ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו׳. ועמ״ש במ״א בד״ה כי על כל כבוד חופה וע׳ מזה ג״כ בד״ה כי כארץ תוציא צמחה): ב והנה בעת בריאת אדה״ר היה בחי׳ כי חפץ חסד הוא ועכשיו באתעדל״ת תליא מילתא (וכמ״ש בע״ח שם שיחוד הפנימי להולדות נשמות אינו נעשה אלא על ידינו) כי כח זה ניתן לאדה״ר כמ״ש ויהי האדם לנפש חיה שהוא לכאורה כפל לשון שהרי כבר נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ולמה נאמרה ונשנית עוד ויהי האדם לנפש חיה. אלא פי׳ חיה הוא שם דבר ומקור כלומר דבר שיש בו חיות להחיות כל חי דהיינו כמו שהנפש היא חיה שיש בה חיות להחיות הגוף בהתלבשותה בו כך ויהי האדם להיות כמו נפש זו המחיה. וזהו וירדו בדגת הים ובעוף השמים כלומר שהם יורידו וימשיכו החיות לכל דגת הים ולכל עוף השמים שחיות כל חי תהא תלוי במעשה האדם וכח זה הוא ממאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומה הוא ית׳ כתיב ביה ואתה מחיה את כולם כך ניתן לאדם כח זה. והנה אדה״ר הי׳ כלול מכל נש״י לכן כל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדה״ר שלכן נאמר אדם אתם אתם קרוים אדם ולכן באתעדל״ת שלנו תליא מילתא להמשיך בר״ה כללות החיות מאור א״ס ב״ה הסכ״ע להיות גילוי אלקותו ית׳ על כל השנה (וזהו ואמרתם כה לחי ופי׳ בזח״ב ר״פ וארא) (דכ״ג ע״ב) יו״ט דר״ה הוה לקשרא כה לחי כו׳. וכן משמע בגמרא פ״ק דר״ה (די״ח ע״א). והנה ארז״ל כל הנביאים נתנבאו בכה היא בחי׳ מל׳ שנקרא אספקלריא דלא נהרא בחי׳ כדמותנו. וזהו ענין בכ״ה באלול נברא העולם בבחי׳ כה כדמותנו להיות נראה העולם ליש ודבר ואח״כ צ״ל ביטול היש ע״י קבלת עול מלכות שמים ועי״ז לקשרא כה לחי והיינו כמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וכנ״ל. וזהו ענין יחיד חי העולמים מלך כו׳. וע׳ בזח״א תולדות (קל״ה ב׳) בענין באר לחי רואי (וישלח קע״א ב׳) בענין כה לחי. והתקשרות ויחוד זה זהו בר״ה שבו נברא האדם שבו נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ע״כ הוא יכול להמשיך יחוד זה דבחי׳ כה לחי. והיינו ע״י ואמרתם ע״ד כי אמרתי עולם חסד יבנה אמ״ר ר״ת אש מים רוח תורה עבודה גמ״ח כמבואר בד״ה לסוסתי בשה״ש וכן קול השופר כלול מג׳ בחי׳ אמ״ר. והנה בט״ב איכה ישבה בדד אי כ״ה כמ״ש בפ׳ תרומה (דף קמ״ג ע״ב ע״ש) וברבות ע״פ איכה ישבה אוי לכה. ופי׳ ישבה בדד היינו ההפך מבחינת כה לחי כ״א  ובפשעיכם שולחה אמכם. כמ״ש ברבות בראשית (ס״פ י״ט) בשלוחין כו׳ בגרושין כו׳ איכה ישבה כו׳. ועיין בת״ז סוף תיקון י״ט. ועמ״ש בד״ה ואשה כי תדור נדר גבי איכה תרעה אך הנה על ידי הבכייה רחל מבכה כו׳ מעוררים רחמים להיות נמשך אח״כ באלול יג,מ הרחמים שעי״ז יומשך בר״ה להיות ואמרתם כה לחי כ נ״ל ועמ״ש במ״א בד״ה ת״ר נר חנוכה בש״א כו׳ איך שיש מעלה באספשא״מ שיכולים לראות בה מה שאין רואים באספה״מ. ולכן אמר ישעי׳ ואראה את ה׳ לפי שנתנבא בכה שהוא אספשא״מ ומשה שנתנבא בזה אמר כי לא יראני כדאיתא בגמ׳ ספ״ד דיבמות (דמ״ט). ומה יובן איך שאע״פ שבחי׳ זה ובחי׳ חי הוא למעלה מבחי׳ כה עכ״ז יש ג״כ מעלה יתירה בבחי׳ כה ואספשא״מ שעי״ז יבוא לבחי׳ בכל מאדך ועיין ברבות פ׳ וירא פ׳ נ״ו ע״פ נלכה עד כה. וזהו ענין התשובה כמ״ש סד״ה הראיני את מראיך וזהו ענין ואמרתם כה לחי כו׳ להיות התחברות ב׳ הבחי׳ יחד ואומרים אתה זוכר מעשה עולם וזכרנו לחיים ומקדש ישראל ויום הזכרון כי לשון זכירה נופל על דבר קטן ופחות הערך אשר נקל בעיני האדם לשכוח עליו ולאבדו וצריך לזכור עליו כך הנה המשכה זו להיות ראשית גילוי החיות בבחי׳ ממכ״ע הוא רק בבחי׳ זכר רב טובך יביעו להודיע לבני האדם גבורותיו הן הצמצומים רבים ועצומים עד אין מספר שצממם אא״ס ב״ה הסוכ״ע דכולא קמיה כלא ממש חשיבי ואינו אפילו ערך טפה מים אוקיינוס רק מלכותך מלכות כל עולמים בחי׳ מל׳ בלבד וכנודע ממאמר יחיד חי העולמים מלך וכו׳ כמ״ש במ״א ולכן כל מעשה עולם אינם רק בבחי׳ זכירה כאדם שזוכר על החפץ קטן שיש לו שנקל לאבדו ואפילו כל יצורי קדם הן העולמות העליונים כו׳. (ועמ״ש מזה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי). וזהו השבח שמשבחים לפניו ית׳ אתה זוכר כי כל סידור שבחיו של מקום הוא ע״ד במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ״ש במ״א ואותה אנו מבקשים זכרנו לחיים להיות בחי׳ זכירה זו לפניו ית׳ להיות המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע לבחי׳ ממכ״ע. והנה בר״ה אומרים זה היום תחלת מעשיך הגם שר״ה הוא יום ברוא אדה״ר והוא יום ו׳ למע״ב הוא מפני כי סוף מעשה במחשבה תחלה וכמ״ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ישראל עלה במחשבה ופי׳ במחשבה זו הוא עד״מ כמו שבאדם עיקר הנהגתו הוא ע״י המחשבה שאחריה נמשכו כל האברים ונשמעים לה כך המחשבה העליונה הקדומה אנא אמלוך היתה ע״י ישראל שבשביל ישראל שנק׳ ראשית כו׳ וביום ברוא אדם ביום ו׳ נגמרה תחלת המחשבה ולכן נק׳ תחלת מעשיך שהמחשבה היא כמעשה לגבי הקב״ה שאף המחשבה נחשבת אצלו לבחי׳ עשיה. וכמ״ש ביום עשות הוי׳ אלקים כו׳ ובע״מ נברא העולם ובמדרש איתא במחשבה אחת כו׳. אך הכח הזה הניתן לישראל באתעדל״ת להיות זה היום תחלת מעשיך להמשיך מבחי׳ סוכ״ע לבחי׳ ממכ״ע ביארו מסדרי התפלה כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב דמלת כי פירושו נתינת טעם על מה שקדם לומר זה היום תחלת מעשיך כו׳. וביאור הענין הוא כי הנה התורה נק׳ חוק ומזון לישראל שהיא המשכת אור א״ס ב״ה בפנימי׳ הנפש שא״א להנשמה שהיא בע״ג לקבל אור א״ס ב״ה שאין לה ערוך אליו ית׳ כ״א ע״י התורה שהיא היא חכמתו ורצונו ית׳ והתורה נק׳ חק שהיא נתפסת ונקלטת בפנימיות הנפש והמצות נק׳ משפטים לפי שהמצות הן בבחי׳ חיצוניות רק משפט לשון הילוך כתרגום על כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא דהיינו שמ״מ יש בהן בחי׳ התפשטות והילוך ההמשכה מאור א״ס ב״ה והוא נמשך ומתפשט עד בחי׳ אלקי יעקב יו״ד עקב עקב בחי׳ חיצוניות (שע״י התומ״צ נמשך מאור א״ס הסוכ״ע בנשמות וי״ל כי אורייתא מחו״ב נפקא וכבר נתבאר שע״י יחוד חו״ב נמשכו נשמות זו״נ כו׳. עוי״ל עפמ״ש בזח״א תולדות) (קל״ד ב׳) והובא בע״ח שער הפרצופים שכ״ט סוף דרוש א׳:  ג אך לקרב אל השכל איך תהיינה התורה והמצות ממשיכות גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע להיות בבחי׳ ממכ״ע בנשמת האדם הנה יובן ע״פ מה שנודע שהשמחה גורמת ענוה ושפלות וכמשל המלך שבשעת שמחתו הוא מתגלה לכל עבדיו ומשים א״ע כהדיוט עמהם. וכמ״ש ודוד מכרכר כו׳. (בשמואל ב׳ סימן ו׳). משא״כ שלא בשעת השמחה הוא סגור ומסוגר ומרומם על בני אדם ומאן חשוב ומאן ספון כו׳. והרי הענוה והשפלות מתגלה מצד השמחה. והנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כו׳. ופי׳ מרוב כל אפילו מחיי העוה״ה שיש בה שמחה יותר מבחיי העוה״ב. ולכאורה מאין יבא לאדם בחי׳ זו בשמחה בחדות ה׳ ותהי השמחה הגדולה הזאת לאלקים בבחי׳ זו מרוב כל. אך הנה נודע שהשמחה היא התגלות התענוג שהעונג כשבא לידי גילוי אזי נולדה ונתהוה השמחה בהתגלות הלב וכל מה שיש גילוי תענוג יותר הוא שש ושמח יותר. והנה נודע בכל תענוגי עוה״ז שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והמזל ההוא רוחנית התענוג ואין ערוך התענוג גשמי לגבי רוחני שהתענוג שברוחני גדול מאד מערך תענוג הגשמי. וכ״ז הוא בעניני עוה״ז שהם נשפעים מפסולת ושמרים דקדושה כמ״ש ונשב בגיא מול בית פעור והתענוג שבקדושה הוא נפלא לאין קץ במעלה יתירה ונפלאה עד מאד וגם בקדושה יש עילוי אחר עילוי ג״ע תחתון ועליון ועדן הוא למעלה מג״ע שהוא מענג העליון מאד ונחל עדניך תשקם ועדן הוא בחי׳ חכמה ושם מתגלה תענוג. אך עצמיות התענוג הוא עליון יותר כמו שנראה בחכמת האדם שיש בה תענוג והתענוג ההוא הוא בחי׳ עליונה מהחכמה שבחכמה זו שנפלה לאדם מלמעלה מהשכל היינו מכח השכל נופל ונמשך התענוג משא״כ בחכמה מצד עצמה אין התענוג מורגש שם אלא שמחמת התחדשות גילוי החכמה מאיר בו התענוג וכ״ז אינו אלא זיו והארה מעצמיות התענוג וכך ההארה הנמשכת בעדן העליון הוא רק זיו והארה מעצמיות התענוג הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא מקור התענוגים ואין לכנות לו שם רק בשם עצמיות התענוג הפשוט מאחר שהתענוג הוא יותר עליון מכל המדרגות רק שהתענוג נפלא עד מאד ואינו מושג אפילו לעולמות העליונים ונק׳ סתימא דכל סתימין שאפילו לגבי עולמות הנעלמים הוא סתום ונעלם והנה שם הוא שרש התורה והמצות כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת מ״מ שרשה למעלה מהחכמה והמצות הן תרי״ג דאורייתא וז׳ דרבנן בגי׳ תר״ך שהם אותיות כתר מלשון כותרת ומקיף ששם הוא השראת ענג העליון מקור התענוגים בבחי׳ כותרת ומקיף שאינו בא לידי גילוי רק בבחי׳ מקיף (ע׳ בע״ח שכ״ב ספ״ו בחי׳ מקפת עליו כו׳ אור רוחני מקיף עליו) ואף גם זה ע״י רבוא רבבות מדריגות צמצומים רבים ושונים כמ״ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר שכדי להיות המשכת נפלאותיך אלינו בבחי׳ פלא ומקיף הוא ע״י צמצומים רבים עד אשר עצמו מספר כי פלא העליון נקרא לגבי אור א״ב ב״ה עצמו עושה פלא בחי׳ עשייה כו׳ והיינו התלבשות התענוג ברצון שהרצון אינו אלא בחי׳ כותרת ומקיף בבחי׳ חיצונית ולא גילוי פנימית התענוג ומשם מושרש שרש המצות שהן הן רצונו ית׳ ובקיום המצות נמשך ענג העליון המלובש ברצון נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני שבקיום המצות שורה נח״ר ותענוג העליון המלובש ברצון העליון שאינו בא לידי גילוי בעדן שאינו אלא זיו כו׳. והנה מגילוי עונג העליון הזה במצות נמשך בחי׳ שמחה שהוא גילוי התענוג להיות עוז וחדוה במקומו והשמחה היא הגורמת ענוה ושפלות לכן בה וע״י יומשך אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בנשמת האדם להיות בחי׳ ממכ״ע בהגלות נגלות עוז וחדות ה׳ מעונג העליון ב״ה (ועיין מ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת גבי אשר קדשנו במצותיו אשר נשבעת כו׳. ועיין בר״ח שער  הענוה פרק א׳ בשם הרע״מ פ׳ פנחס) (דר״ל) שמדת מלכות נקרא ענוה. והיינו כמש״ל בד״ה אתם נצבים שהרי אין מלך בלא עם פי׳ שהם נקראו במדריגת עמו שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו בערך מה כו׳ והרי לגבי הקב״ה אין ערוך אליו כו׳. ולכן זה שאעפ״כ נשפל ונמשך להיות בחי׳ מלך וכמ״ש ה׳ מלך כו׳. וכתיב למען הקים אותך היום לו לעם כו׳. זהו ענוה והשפלה גדולה. וזהו שע״י השמחה בקיום התורה ומצות ממשיכים ענוה זו להיות בא״י אמ״ה כו׳ וע׳ שם עוד בר״ח מענין הענוה בהקב״ה. וזהו שוש אשיש בה׳. פי׳ אשיש הוא לשון הפעיל כמ״ש כן ישיש ה׳ עליכם כו׳. וארז״ל הוא אינו שש אבל אחרים משיש כי הוא פועל יוצא לאחרים. ופי׳ שכנס״י אומרת שהיא מפעלת השמחה בהוי׳. דהיינו להיות גילוי הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳ שהוא ע״י בחי׳ השמחה של הוי׳ דהיינו גילוי עונג העליון ב״ה למטה (וזהו מ״ש במדרש רבה פ׳ צו ספ״י בענין כפל לשון שוש אשיש נחמות כפולות דהיינו שמפעיל השמחה והגילוי בסוכ״ע וממכ״ע. ועמ״ש במ״א מענין ההפרש בין שמחת פורים לשמחת יו״ו שהוא לפי שע״י המס״נ שהיה להם אז הגיעו למעלה מעלה בעצמות אור א״ס ב״ה להמשיך משם גילוי האור והנס ולכן השמחה מגילוי זה הוא ביתר שאת ויתר עז כו׳ ואפשר עד״ז י״ל ענין כפילת השמחה שוש אשיש כו׳ וע׳) (זח״ג קל״ג א׳) ע״פ שוש אשיש ובשה״ש רבה ס״פ נגילה ונשמחה בך והוא בקיום התומ״צ שישראל עושים למטה שבזה ממשיכין המשחה הוא גילוי ענג העלין ב״ה שכל המצות הם המשכות מההעלם אל הגילוי (וזהו ויספו ענוים בהוי׳ שמחה) (בישעי׳ סי׳ כ״ט) פי׳ שהם מוסיפים כביכול שמחה בשם הוי׳ וכנ״ל בפי׳ אשיש שהיא מפעלת השמחה בהוי׳ כו׳. וסיום הפסוק (בישעיה שם) ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו יתבאר לקמן: ד אך הנה המשכה זו של תומ״צ אנו ממשיכין בכל השנה אבל בראש השנה שמתחדש חיות כללי על כל השנה מבחי׳ סוכ״ע אין המשכת תומ״צ מספקת להמשיך התחדשות אור חדש ובפרט מי שפגם בעשותו אחת מממצות ה׳ אשר לא תעשינה או שלא קיים מצוה אחת ממצות ה׳. אשר לזאת נקבע ר״ה יום מיוחד להמשיך אור חדש הזה ע״י השופר. וזהו בחדש שופר בחי׳ התחדשות. והענין כי הנה השופר הוא ג״כ המשכת בחי׳ ענג העליון אלא שהוא המתגלה בבחי׳ פנימיות ע״י גנוחי גנח וילולי יליל בחי׳ בכיה לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים שהן י״ג מדה״ר שבכתוב והן הן המשכת פנימית ענג העליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ ענג העליון המלובש בתומ״צ שאינו מתגלה אלא בבחי׳ חיצוני׳ ובחי׳ מקיף בלבד ולכן מתקן כל הפגמים וממלא כל החסרונות שבהמשכת התורה והמצות אך הגילוי הזה הוא ע״י בחי׳ גנוחי גנח וילולי יליל כי הבכיה היא על ריחוק אור א״ס ב״ה בבחי׳ גילוי רק זכר רב טובך יביעו להודיע לבני האדם גבורותיו רק הצמצומים רבים ועצומים ריבוא רבבות מדריגות עד אין חקר וכמ״ש אגידה ואדברה עצמו מספר שצמצם אור א״ס ב״ה להיות נראה ונגלה כבוד הדר מלכותו ומלכותך מלכות כל עולמים שמזה חיות העולמות וקיומם כי אין מלך בלא עם. וכאשר יתבונן המשכיל על ריחוק זה מגילוי אור א״ס ב״ה שכמה צמצומים ועולמות אין מספר המעלימים ומסתירים גילוי אור א״ס ב״ה מקור התענוגים ירבה בבכיה מאד כי שי לו לבכות יותר מאשר בוכים עוברים בגיהנם שעליהם אמר הכתוב עוברי בעמק הבכא (תהלים סימן פ״ד) שהרי הגיהנם הוא רק מירוק נפשו וכמו שאמרו על אחר מוטב דלידייני׳ וליתי לעלמא דאתי. ואם על הסתלקות עונג עוה״ב בוכים שאינו אלא זיו. ומכ״ש וק״ו שיש לבכות על סילוק גילוי אור א״ס ב״ה מקור התענוג (וזהו רחל מבכה על בניה כו׳ כי איננו וכדפי׳ בזח״ג ויקרא) (דף כ׳ ע״ב) בגין דקב״ה סליק לעילא לעילא ולא  אשתכח בגווה. הה״ד כי איננו פי׳ שהוא הסתלקות ההמשכה והגילוי מבחי׳ סוכ״ע בבחי׳ ממכ״ע. ומחמת זה כרחל לפני גוזזיה נאלמה היינו ירידת הנשמה ושעבודה לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף ותאוות נפש הבהמית החיונית מה שהן מותרות כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי. והנה מזה נמשך בחינת מבכה ע״ד מבכה אחרים עמה שהוא התעוררות הבכיה בלב האדם על סילוק גילוי אור א״ס ב״ה כו׳. והנה על בכיה זו נאמר קול ברמה נשמע וכדפי׳ זח״א ויגש (דר״י ע״א) מאי ברמה דא הוא עלמא דאתי כו׳ וכמ״ש ותתפלל חנה על הוי׳ ובכה תבכה כו׳ שע״י התעוררות רחמים בבחי׳ בכה תבכה הנ״ל הוא מעורר בחיט׳ על הוי׳ למעלה מבחי׳ ומדריגת שם הוי׳ הנמשך ע״י קיום המצות ובבחי׳ בכיה זו ממשיך גילוי בחי׳ פנימיות עונג העליון המלובש ביג״מ הרחמים המתגלה ע״י ריבוא רבבות ומדרגות צמצומים בחנית גבורתך. וזהו תגל נפשי באלהי כי שם אלקים הוא בחי׳ הצמצום ומגן לשם הוי׳. כמ״ש כי שמש ומגן הוי׳ אלקים הואו ענין חמה בנרתקה כמ״ש במ״א. ולהיות כל המשכות הללו שבבחי׳ פנימית הם בבחי׳ צמצומים וגבורות (וזהו גם כן ענין ממעמקים קראתיך עשרה עומקים דעשי״ת עומק גימטריא רי״ו גימטריא גבורה כמו עד״מ עומק המעיין שהוא יוצא ונמשך ממקורו שהנביעה דקה ביותר כקרני חגבים עד״מ ורה״ג דאל״כ היה כמו במבול כשנבקעו מעינות תהום כו׳. וכך עד״מ הגילוי וההמשכה מעומקא דכולא צ״ל ע״י בחי׳ גבורה וצמצומים כו׳ וזהו דעומק גימטריא גבורה דייקא וזהו ענין רי״ו הנז׳ בפע״ח בכוונות ראש השנה ויוהכ״פ. וזהו שעל זה נאמר תגל נפשי באלקי שלהיות ההמשכה מבחי׳ על הוי׳ צ״ל ע״י צמצום וגבורה כו׳ ולכן במ״ת נאמר ג״כ וידבר אלקים לפי שצ״ל גילוי והמשכה מבחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳ וז״ש ג״כ בברכת יצחק ויתן לך האלקים כי להיות ההמשכה מבחינת טל השמים טלא דבדולחא פנימית עונג העליון צ״ל ע״י שם אלקים מטעם הנ״ל וע׳ בזח״ג פ׳ פנחס דרל״ט ע״ב גבי ואתר דא אתקין האלקים תדיר כו׳ מאין סוף ומאין חקר ובמק״מ שם בשם נ״ב מהרח״ו ובפ׳ ואתחנן) (דרס״ז ע״ב) ע״פ עין לא ראתה אלקים זולתך כו׳ ע״ש ועמ״ש בביאור ע״פ כן אד׳ הו י׳ יצמיח צדקה ותהלה שהוא שם הוי׳ בניקוד אלקים ובד״ה אתם נצבים בפי׳ למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים שהוא להיות נגלה כבוד הדר מלכותו בחי׳ מל׳ דא״ס שאין העולמות יכולים לקבל הארה זו בפנימיותם רק כמ״ש שום תשים עליך מלך עליך דייקא. ולכן המלאכים זעות מחיל כסא וחיל ורעדה יאחזון מפני שמשיגין התלבשות מל׳ דא״ס ב״ה ואין יכולים לקבל הארה מזה בבחי׳ פנימיותם רק כמ״ש שום תשים עליך מלך עליך דייקא. ולכן המלאכים זעות שמ״מ מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומזה תפול עליהם אימה ופחד. וכך המשכת השופר שהוא המשכת פנימיות עונג העליון א״א לבא לידי גילוי הנפש בבחינת פנימיות כ״א בבחי׳ חרדה ורעדה. ולכן קול השופר גורם חרדה וכמו שכתוב וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם כו׳. וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר וירא העם וינועו כו׳. אך מבפנים נמשך גילוי פנימית ענג העליון. וזהו תגל נפשי בבחי׳ גילה שאין השמחה נראית ונגלית מבחוץ א לא שמבחוץ הוא התגלות החרדה ורעדה ותוכה רצוף הגילה והחדוה בפנימית עונג העליון הנמשך ע״י השופר ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ גבי וכדי להבין ענין תשובה כו׳ הנה עד״מ יש שני מיני תענוג לפני המלך כו׳ ע״ש וגם ע״ד ההוא יובן ענין שוש אשיש ותגל נפשי שהן שני מיני תענוג הנ״ל: ה אך בכסה ליום חגנו. פי׳ בחי׳ בכסה שהוא התכסות והסתר השמחה שלא נראית ונגלית בר״ה כי חרדה ורעדה הם המעלימים ומסתירים את השמחה שלא תהא אלא בבחי׳ גילה. הנה התכסות הזאת תתגלה ליום חגנו הוא חג הסוכות שהוא סתם חג  שבגמרא שאז תתגלה השמחה בגילוי כי בר״ה החרדה היא בחי׳ שמאל דוחה ולא דוחה לגמרי ח״ו אלא כמ״ש שמאלו תחת לראשי שבחי׳ שמאל דוחה גורם נשיאות ראש להתגלות בחג הסוכות בחי׳ וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו מאהבה ואינו מניחו להפרד ממנו. כך בחג הסוכות הסכך וג׳ דפנות הן בחי׳ חיבוק וקרבת ה׳ ממש שסובבו ומקיפו מכל צד ואינו מניחו להיות בבחי׳ פירוד ח״ו (ועמ״ש מענין סוכות סד״ה האזינו השמים) וזהו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה שמן המצר שבר״ה נעשה מרחב בחג הסוכות (כי מן המצר היינו שופר דראש השנה שהשופר צדו א׳ צר כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ וכל העם רואים את הקולות כו׳ והמרחב שבחג הסוכות הוא התגלות בחי׳ ורב חסד כו׳ בחי׳ כי חפץ חסד הוא וזהו וחסדי מאתך לא ימוש כו׳) ולכן נאמר ושאבתם מים בששון שהי׳ ניסוך המים ע״ג המזבח בשמחה גדולה שמחת בית השואבה. כי בכל השנה היו מנסכין יין ששם שורה בחי׳ שמחה מצד עצמיות אין שמחה אלא ביין משא״כ בחג הסוכותהיה גילוי השמחה במים שאין בהם שמחה מצד עצמותו רק מפני גילוי השמחה עליונה (ועמ״ש כה״ג ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית שבחי׳ בית ומקיף עליון לא שייך בו שמחה מצד עצמו שהוא למעלה מהשגה כו׳ וממשיכים בו שמחה ממקום עליון יותר כו׳ וכך הוא בענין השמחה שבניסוך המים ולכן נקרא בית השואבה) אך התגלות השמחה זו שבחג הסוכות אינה בהתגלות פנימית הנפש כ״א בבחי׳ מקיף. כי מצד שהמשכות שמחה זו מי״ג מדה״ר הממשיכות מענג העליון המרומם ומתנשא מימות עולם א״א לבא לידי גילוי כ״א בבחי׳ מקיף וכמאמר המלך המרומם כו׳ ברחמיך הרבים כו׳ צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו הם הן ג׳ בחי׳ מקיפין כי משגב ומגן הם בחי׳ מקיף כנודע (וכ״ז נמשך מבחינת ברחמיך הרבים כו׳ היינו ע״י יג״מ הרחמים דעשי״ת שמהמצר ענני במרחב כו׳) וזהו כי הלבישני בגדי ישע בגדים היינו בחי׳ מקיפין ונק׳ בגדי ישע כי ישע מלשון וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שהוא מלשון פונה ממקום למקום שהמקיפין הן מושכין את האדם ופונים אותו ממקום למקום. כמו הסוכה שהיא בחי׳ חיבוק כנ״ל. ובה ועל ידה תמשך נפש האדם לדבקה בו וכל כחות הנפש אפי׳ מה שעוסק בצרכי העולם תהיינה עולות לה׳ וכמשל האדם החובק את חבירו מאחוריו שאפי׳ בחי׳ אחוריים מקיף ומסבב להיות כולו עולה לה׳. וגדול כח המקיף בזה להעלות נפש האדם שלא כדרך השתלשלות בסדר המדרגה וכמ״ש מדגל על ההרים כו׳: ו ומעיל צדקה יעטני. הנה הצדקה היא ג״כ בחי׳ לבוש אלא שגדול כח ומעלת הצדקה יותר משאר המצות. שצדקה וגמ״ח הם מהדברים שאוכלים פירותיהן בעוה״ז שיש בה המשכה וגילוי למטה בעוה״ז יותר מבשאר מצות ולכן נקרא בשם מעיל שתלוים בו זגים ורימונים להשמיע קול ונשמע קולו בבואו אל הקדש וקול הוא המשכה וגילוי: כחתן יכהן פאר. פי׳ כחתן מלשון חות דרגא מזה ימשיך בחי׳ כהן וחסד בחי׳ אתה כהן לעולם הוא חסד ה׳ הנמשך מעולם ועד עולם ולהיות בבחי׳ פאר היינו בחי׳ חוק ומזון לישראל אשר בך אתפאר: וככלה תעדה כליה. [ע׳ בזח״ג בלק (קצ״ט ב׳)] כליה אלו הן נש״י שהן בבחי׳ כלים ומקבלים אוא״ס ב״ה הנמשך מתורה ומצות. ודברי אשר שמתי בפיך. והם בחי׳ כלים הבטלים לאורו כו׳ והכלה היא כנס״י ומקור נש״י תעדה אותן בעדי עדיים בעטרה שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתנו בראש כל צדיק. וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן. וכוונת הפסוק שכמו החסד הנמשך מעולם ועד עולם בבחי׳ פנימית לתפארת ישראל בהמשכת התורה וכמו בחי׳ העטרות של צדיקים בגן עדן שהן בחי׳ מקיפים שכ״ז הוא נמשך מזיו התורה ועבודה כן ויותר מכן שוש אשיש בהוי׳ עצמו ותגל נפשי באלקי כי  הלבישני כו׳ הן המשכות פנימיות ומקיפין של התורה והמצות עצמן שהן בבחי׳ אלקות ממש:(ולתוספת ביאור ענין וגלו ברעדה. הנה הוא בחי׳ גבוה יותר מבחי׳ התגלות השמחה ע״ד שעלמא דאתכסיא גבוה מעלמא דאתגליא. וזהו ענין לוחות אחרונות שביוהכ״פ שניתנו בחשאי כו׳ כמ״ש לקמן בד״ה האזינו השמים ולעיל בפ׳ תבא ע״פ היום הזה כו׳ ושם בד״ה ענין ראש השנה שהוא בחינת חסדים המכוסים וחסדים המגולים ומבואר במ״א דחסדים המכוסים הם בחי׳ עץ החיים משא״כ) (מקום) [חסדים] המגולים נקרא עץ הדעת טו״ר כו׳ עלמא דאתגליא כו׳ וזהו ענין והצנע לכת כו׳ וע׳ בזהר הרקיע ריש ספרא דצניעותא. ועמ״ש ג״כ לקמן סד״ה ביום השמיני עצרת שהגילה נמשכה מבחי׳ עליונה יותר מהשמחה כו׳. וזהו ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו פי׳ אביון שתאב לכל. והיינו בחינת רחל מבכה כו׳ שהוא המרירות על כי איננו הסתלקות האור והגילוי ולכן נקרא אביוני אדם כי על הכסא דמות כמראה אדם כו׳ ובהסתלקות האור והגילוי דבחי׳ אדם לבחי׳ כי לא אדם הוא נק׳ היסוד ומל׳ אביונים כו׳ שהם תאבים לגילוי האור כו׳. והוא בחי׳ בעלי תשובה שהתשובה אינה על עבירות דייקא רק המרירות על ריחוקו מה׳. ונודע שבמקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ כי ע״י מרירות זו מעוררים י״ג הרחמים כמ״ש לעיל וכמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו ובד״ה כי כארץ תוציא צמחה כו׳. וזהו בקדוש ישראל יגילו כלומר בבחי׳ שהוא קדוש ומובדל מבחי׳ ישראל דלעילא דהיינו כמו שכתוב על הוי׳ למעלה משם הוי׳ דהיינו למעלה מבחי׳ ומדרגת צדיקים כו׳ ואפשר שזהו ג״כ ענין ותגל נפשי באלקי שהוא כענין מ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים כמ״ש ע״פ זה בפרשת ויצא ובד״ה שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך ובד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ צור לבבי וחלקי אלקים לעולם וזהו בחינת ומדרגת עשי״ת שאז זוכים כל ישראל לבחי׳ תשובה והרי נק׳ אביוני אדם כמו שאומרים בכל הוידוים אשמנו בגדנו כו׳ חטאנו עוינו פשענו כו׳. והיינו בחי׳ אביונים מבחי׳ אדם רמ״ח מ״ע רמ״ח אברין דמלכא כו׳ וע״י שתאבים ומתאוים לשוב אל ה׳ מעומקא דליבא עי״ז בקדוש ישראל יגילו בחינת כי לא אדם הוא ולא ישב אדם שם וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת וזהו ענין לקדוש ה׳ מכובד שנאמר ביוהכ״פ ופי׳ מכובד שמשם יומשך בבחי׳ ממכ״ע להיות מלא כל הארץ כבודו כו׳ כמבואר ענין זה בד״ה כי כארץ תוציא צמחה כו׳ הנ״ל. וזהו ענין תגל נפשי באלהי וכנ״ל. והנה מבואר למעלה שהשמחה למעלה גורם ענוה להיות המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בנשמת האדם להיות בחי׳ ממכ״ע כו׳. ולפ״ז הגילה שהיא חדוה ושמחה פנימית יותר דהיינו מפנימית עונג העליון שלמעלה מבחי׳ עונג העליון המלובש במצות כו׳ היא גורמת ג״כ ענוה ושפלות יותר והוא ענין המשכת י״ג מדות הרחמים וכמ״ש בר״ח שער הענוה שם בשם הרמ״ק שי״ג מדה״ר הם מורים על הענוה כו׳ ע״ש באריכות. והיא ענוה גדולה ועצומה להשפיל עצמו למטה מטה גם למקום העוונות להיות נושא עון ומגביהו שיהיה אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ ועמ״ש מזה על פסוק ועתה יגדל נא והיינו לפי ששרש י״ג מדות הרחמים נמשכו מפנימית עונג העליון כנ״ל. וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך. הטוב הוא בחינת עמך מקור חיים עמך הסליחה היינו מה שהוא עמך ממש שמשם דייקא לוקחה הסליחה והיינו ע״י המשכת י״ג מדות הרחמים נושא עון כו׳ ועיין מ״ש בד״ה שובה ישראל עד ועמ״ש עוד מענין ענוה בביאור מאמר פ׳ פקודי (דף רל״ג) ע״פ והנה איש מראהו כו׳ בסוף הדרוש ע״ש:

נצבים,  ה׳

ביאור ע״פ שוש אשיש ולתוספת ביאור להבין ענין השופר צריך להקדים תחלה ענין  ממלא וסובב כי לכאורה אינו מובן מאחר שפי׳ סובב אין פירושו שסובב ומקיף מלמעלה אלא שהוא נמצא למטה כמו למעלה רק שההפרש הוא בבחי׳ העלם ובבחי׳ גילוי וכמ״ש במ״א א״כ איך יתקרב אל השכל מה שנודע שיש רבוא רבבות בחי׳ בחי׳ ומדרגות וצמצומים רבים ושונים עד שבא מבחי׳ סובב שהוא בבחי׳ ההעלם לבחי׳ ממלא שהוא בחי׳ גילוי מאחר שהכל במקום׳ ואין ביניהם ריחוק מקום וכלום חסר רק יציאה מההעלם אל הגילוי ואיך שייך לומר כ״כ רבוא רבבות מדרגות וצמצומים רבים ושונים עד אין קץ ותכלית כנודע. אך הענין יובן עד״מ מבשרי אחזה שנראה בחוש באדם הגשמי שיש לו שכל וחכמה להשכיל כל דבר אשר יעשה ולפי מה שהסכימה חכמתו כך נוטה רצונו לעשות הדבר ההוא שחייבה חכמתו שכמו שחייבה חכמתו לדבר ההוא כך יש לו רצון ותשוקה לאותו דבר שהחכמה מנהגת את הרצון כנודע וע״פ הרצון מחשב ומהרהר איך לגמור מה שעלה ברצונו שפעולת הדבר אינה נגמרת אלא ע״י הרהור אותיות מחשבתו שאותיות הללו הן למטה ממדרגת הרצון כנודע. והנה מקום משכן השכל הוא במוח וכן משכן הרצון הוא ג״כ במוח וגם הרהור אותיות המחשבה הוא מהרהר ומחשב במוח הרי שבמוח א׳ יש בו ג׳ מיני התלבשות שמתחלה מתלבש בחכמה והחכמה מתלבשת ברצון והרצון מתלבש באותיות המחשבה והכל במקום א׳ הוא המוח הרי שמצינו כמה בחינות והשתלשלות מעילה לעילה במקום א׳. והטעם הוא לפי שהתלבושת דבר רוחני אינו דומה לדבר גשמי כי הדבר הגשמי הוא תופס מקום והעליון שמתלבש בתחתון נעשה התחתון למטה ממנו בריחוק מקום משא״כ הרוחני אינו תופס מקום מצד עצמו רק שנתפס ונקלט בגדר ובחינת מקום שהמקום ההוא אינו אלא כלי ומשכן להשראת הרוחני בו ולכן יכול להיות השראת כמה מיני כחות והתלבשות במקום א׳. ומזה יובן למעלה למשכיל איך כמה מיני צמצומים והשתלשלות והתלבשות המדרגות רבות במאד באור א״ס ב״ה במקום א׳ ממש ובאמת הוא ית׳ מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ועוד יובן יותר ע״פ משל אחר מכח השכל המתלבש במעשה כגון מעשה הכתב שהיד כותבת מה שעלה בשכלו והרי מלובש שם כח השכל וגם אותיות המחשבה שהרי עכ״פ צריך להרהר באותיות המחשבה לכתוב אותיות הכתב. וגם יש לו איזה תשוקה בשעה שכותב וגם כח העשיה הוא כח היד הכותבת. נמצא שיש כאן ארבעה מיני התלבשות וצמצומים שכל ומחשבה ומדות ומעשה וד׳ בחינות צמצומים והתלבשות אלו יש ג״כ בדבור האדם שמדבר מה שחייבה חכמתו ומחשב האותיות אשר מדבר בהם ויש לו רצון ותשוקה לדבר ההוא אשר ידבר. והנה ד׳ צמצומים אלו הן מה שנרגשים לפי שכלנו שאין אנו מרגישים רק ד׳ מיני צמצומים כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳ דהיינו הצמצומים שהן בבחי׳ ההשתלשלות מחכמה ולמטה אבל באמת יש רבוא רבבות מדרגות וצמצומים למעלה מן ההשתלשלות עד שיהי׳ יכול להיות התהוות בחי׳ הוי׳ כי להיות התהוות והתלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה הוא יותר צמצום ממה שנתצמצמה החכמה להתלבש במדות והמדות במחשבה כו׳ כנודע. וגם מצינו התלבשות משני הפכים בנושא א׳ כגון אהבה וכעס ששניהם בלב וגם לפעמים הם ברגע א׳ כגון אב המכה את בנו בכעס מחמת אהבתו אותו ורוצה בתקנתו והאהבה והכעס שבלב הם מלובשים גם שניהם ביד האב המכה את בנו. הכלל העולה שמצינו בחוש כמה מיני התלבשות במקום א׳ ואף התכללות שני הפכים בנושא אחד והתבלשותן במקום אחד כנ״ל: ב ומכל זה יובן ג״כ באור א״ס ב״ה כי הנה הצמצום ומקום פנוי וחלל הוא באור א״ס ב״ה דהיינו באור ושפע הנשפע ממנו להיות בחי׳ גילוי. ולא בא״ס ב״ה עצמו ח״ו כנודע והיינו  שנתצמצם הזיו וההשפעה שלא להיות גילוי אלא דרך קו וחוט ומה שאינו בא לידי גילוי נק׳ סובב שהגם שהוא נמצא למטה הוא בבחי׳ העלם ולא בבחי׳ גילוי [ועד״ז אמרו בת״ז וכד אנת תסתלק מינייהו כו׳ דאין הפי׳ כפשוטו כהסתלקות הדבר ממקום זה למקום עליון מאחר שהוא ית׳ אינו בגדר מקום אלא הפי׳ שנעשה האור בבחי׳ העלם מהם ואינו מתגלה בהכלים דע״ס. וכמו ע״ס דאצילות מאיר אור א״ס בגילוי רב עד דאיהו וגרמוהי חד משא״כ בע״ס דבריאה אין הגילוי עד״ז. וזהו ענין הסילוק וההעלם. וכ״ז אינו בגדר מקום. ונמצא ענין הסתלקות והתפשטות זו אינו כפשוטו לומר שנסתלק ואינו נמצא עוד במקום זה דלא שייך כלל לומר כן באור א״ס ב״ה אלא הוא רק ענין העלם וגילוי. וקצת משל לזה הוא כמו ענין גילוי כח הראיה בעין והנה כשסותם העין ואין מתגלה כח הראיה לראות אין הענין שנסתלק כח הראיה מהעין כי באמת ישנו נמצא בהעין רק שאין מתגלה כחו. ועד״ז הוא ענין העלם וגילוי שמתגלה האור בהכלים והעולמות או שאינו מתגלה בהן והעלם זה הוא לגבי הכלים והעולמות משא״כ לגבי האור עצמו אין שום שינוי וכ״ש במהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ האור והגילוי ועמ״ש בד״ה שחורה אני ונאוה בענין ישת חשך סתרו. [ועיין בזהר פרשה אחרי דף ע״ג ע״א בענין קוב״ה סתים וגליא כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה כי קרוב אליך הדבר]. ולהסביר הענין איך הוא נמצא למטה מאחר שאינו מתגלה. הענין הוא כי הנה נודע שנשמת משה רבינו עליו השלום היתה מבחינת אצילות וכן נשמת אברהם והיינו שבמשה רבע״ה ובאברהם היה מאיר בהם אצילות בבחינת גילוי למטה. הרי שנמצא גם למטה בחי׳ אצילות. וכמ״ש בגלגולים פ״כ ג״כ שיש בחינת אצילות גם בעשיה. והנה מצד אור האצילות עצמו אין מניעה שאילו היה משה ואברהם גם היום פה עמנו היה אור האצילות מתגלה בהם רק שבדור הזה אין גילוי אור האצילות למטה. אבל מ״מ מוכרח להיות שבמציאות יש אור אצילות למטה ג״כ אלא שאינו מתגלה בדורנו זה. וכן שלמה דכתיב ביה ויחכם מכל האדם וידבר שלשת אלפים משל והרי נגלה אליו חכמה גדולה כ״כ הגם שגם הוא היה בעוה״ז בבחי׳ עשיה הרי שמציאות החכמה היא גם למטה בעוה״ז ולכן היתה נגלית לשלמה אלא שנעלמה מעין כל חי זולתו. וכן עד״ז יש מציאות נבואה גם בעוה״ז רק שבנביאים היתה בבחי׳ גילוי שהנבואה הי תה מתגלה בהם לפי שהיה בהם כח לקבל ועכשיו המניעה מצד המקבלים אבל מצד האור והשפע אין מונע שבמציאות יש האור והשפע גם היום רק שאינו נגלה ונראה אלא לפי ערך כח המקבלים: והנה מכל זה יובן למעלה בחי׳ סובב. כי פי׳ סובב הוא מה שאינו בא לידי גילוי כנ״ל. וחכמת שלמה לגבי ערכנו נקרא בחי׳ סובב. וכן בחי׳ מדבר לגבי בחי׳ בע״ח נקרא סובב שאין בחינת מדבר מתגלה בבחי׳ בע״ח שנתצמצמה ההארה עד שאין בו אלא בחי׳ בע״ח ולא מדבר והיינו לפי שבחי׳ מדבר ישנה במציאות גם בעוה״ז אלא מפני שבבע״ח נתצמצם ואינו נראה ונגלה הרי בחי׳ זו לגבי דידהו בחי׳ סובב שאינו מתגלה ובבחי׳ צומח נתצמצמה ההארה יותר עד שאין בה אפי׳ בחי׳ בע״ח ובדומם מתצמצמת ההארה יותר. וכל אלו הד׳ צמצומים שבדצח״מ היינו שירדה ונתמעטה ההארה מדרגה אחר מדרגה והכל בבחי׳ ההארה והגילוי שנתגלה באדם בבחי׳ מדבר ירד ונתמעט בבע״ח והגילוי שנתגלה בבע״ח ירד ונתמעט בצומח. שהרי הבע״ח מרגישים כאב בחתיכת אבר מהם מפני שיש בהם גילוי החיות משא״כ הצומח וכן גילוי המתגלה בצומח ירד ונתמעט בדומם. ולפי שאין הצמצום אלא בבחי׳ מיעוט הגילוי ולא שאינה במציאות כלל כי הרי באדם מתגלה בחי׳ מדבר אע״פ שהוא במקום א׳ עם הדצ״ח לכך נק׳ בחי׳ מדבר לגבי בע״ח  בחי׳ סובב וכן חכמת שלמה לגבי ערכנו וכן מדרגת הנבואה שאלו היה מרע״ה וכל הנביאים פה עמנו היום היתה הנבואה מתגלה בהם נמצא שאינו חסר רק הגילוי אבל מצד אור הנבואה בעצמו אין מונע לכך נקרא בחינת סובב כו׳. ומזה יובן שכל מיני הצמצומים והשתלשלות היו באור וגילוי לבד ולכך כולם הם במקום א׳ ג״כ וכנ״ל: ג ומעתה צריך להבין ענין השופר ומתחלה יבואר ענין המצות של כל השנה והוא כי הנה במצות מלובש עונג העליון ב״ה אשר עד אין קץ כנודע שיש עונג למעלה מעונג כי אין לך עשב כו׳ וגבוה מעל גבוה כו׳ ומעדן התחתון נעשה גן לעדן העליון דבריאה ועדן דבריאה שהוא חכמה דמל׳ דאצילות שהיא בחי׳ עדן לבחינת הגן דבריאה היא בחי׳ גן לעדן דאצילות שהיא חכמה דאצילות עצמה (וכמ״ש בזהר פ׳ ויקהל דר״י ע״ב ופ׳ חקת דקפ״ב סע״ב וע׳ באדר״ז דרצ״ו ריש ע״א) ועונג העליון הוא למעלה מעלה מבחי׳ חכמה דאצילות שהיא בחינת כתר ושם תר״ך עמודי אור כמו עמוד המחבר עליון עם התחתון כמו שני עמודי התוך אשר הבית נשען עליו דגבי שמשון כך נמשך תר״ך עמודי אור מכתר עליון להתלבש במצות ששרשם ועיקרם הוא במל׳ מצות המלך והיינו מפני ששרש ומקור המצות הוא בבחי׳ הכתר שהוא רצון העליון ושם מלובש עונג העליון נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני ועונג זה הוא מלובש ג״כ בסוף המעשה כשנעשה רצוני דהיינו במצות המלך כי עיקר המצות הוא במל׳ ולכן אמרו בגמרא מצות צריכות כוונה לצאת י״ח ואפי׳ בק״ש איתא בפע״ח שקודם ק״ש יכוין לצאת י״ח שעם היות שענין הק״ש אחד ואהבת הם דברי אמת מצד עצמן מ״מ לא די במה שקורא בהם מצד שרוצה לדבר דברי אמת אלא שצריך לדבר בם כדי לקיים מצות המלך שצונו בכך וכדי לעשות רצונו ובזה ממשיך רצון העליון ב״ה ועונג המלובש בו במלכות [ובאם לאו אינו ממשיך כלום כמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא אדח] והן הם תר״ך עמודי אור תרי״ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן כנודע המחברים רצון העליון ברוך הוא במל׳: והנה רצון העליון ב״ה שהוא בחי׳ כתר נק׳ גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא למעלה מעלה מבחי׳ חכמה מוחא. אך הנה עדיין צריך ביאור שהקושיא מפורסמת ומבואר בע״ח שכ״ב פ״ה שהרי אנו רואים בחוש באדם הגשמי שהגלגלת היא רק עצם החופף על הראש שחיותו מועט והמוח הוא משכן כללות החיות של האדם ואם ניקב קרום של מוח טרפה שהחיות מסתלק בנקב בעלמא משא״כ בגלגלת אינו טרפה כ״א בנתרוצץ רוב העצם לפי שאין החיות תלוי בו כ״כ ולמה גדלה וגבהה מעלת הגלגלתא על המוחא. אך הענין הוא כי הן אמת כי מעלת המוח היא גדולה מאד שהמוח הוא עיקר החיות והוא בבחי׳ פנימית משא״כ הגלגלת היא רק בחי׳ חיצוניות לבד אבל מ״מ היא כלי ומשכן להשראת ענג העליון ב״ה יותר מבחי׳ חכמה. והענין כי הנה ענג העליון אינו בא לידי התלבשות בבחי׳ פנימי׳ רק נשאר בבחי׳ מקיף מלמעלה ושורה בבחי׳ חיצוני׳ הכלים. ולכן עצם הגלגלת שהוא בחי׳ חיצוני׳ הכלי הוא יותר מוכן להיות כלי ומשכן להשראת המקיף שעליו. [וע׳ בע״ח שכ״ב ספ״ו אור רוחני מקיף עליו וע׳ בזהר פ׳ אמור דצ״ו סע״ב גבי רישא וגולגלתא ובפי׳ המק״מ שם וכמ״ש מזה במ״א] וכמ״כ יובן באדם ג״כ. כי הנה לא כל הנשמה מלובשת באדם רק הארה ממנה ומה שבא לידי התלבשות מלובשת במוח בבחי׳ פנימית ועצם הנשמה שהוא בבחי׳ מקיף שורה ומקיף על הגלגלת. ומזה יובן ג״כ ברצון שהרצון אין בו גילוי התענוג בבחי׳ פנימי׳ רק הוא בבחי׳ חיצוני׳ אלא ששם שורה התענוג בבחי׳ השראה ומקיף בלבד נח״ר לפני שאמרתי כו׳ ועונג זה השורה ומקיף בבחי׳ רצון העליון ב״ה הוא הנמשך ע״י המצות:

יובן ההפרש שבין מצות השופר שבר״ה ובין מצות של כל  השנה. כי הנה בר״ה ועשי״ת דרשו ה׳ בהמצאו כתיב שהוא זמן תיקון כל הפגמים וחסרונות שחיסר איזה מצוה או שקיצר בעבודתה ותיקון הפגמים והחסרונות לא די בהמשכה חיצוניות כמו המשכת מצות של כל השנה שהן רצון העליון שהוא בבחי׳ חיצונית ואינו אלא כלי ומשכן להשראת עונג העליון ששורה ומקיף עליו מלמעלה וכנודע מענין נהר שנחרב ויבש שצריך לחפור בעומק יותר כו׳ וע״ז באה מצות השופר גנוחי גנח וילולי יליל לעורר י״ג מדות הרחמים שהן י״ד ת״ד מותרי מוחין ומוחין היינו בחי׳ פנימיות. הגם שהי״ג ת״ד הן המשכות שנמשכו למטה מבחינת הגלגלתא מ״מ להיות שרשם מבחי׳ מוחין מו״ס לכך הם תיקונין לתקן בחי׳ חיצוניות הגלגלתא כי במו״ס מלובש עונג העליון בבחינת פנימיות ולא בבחינת הארה בלבד כבמוחין שבראש. כי המוחין שבראש עד״מ הן הבאין לידי גילוי שכל והבנה בטעם ודעת המושג ומובן ואין שם גילוי עונג כ״א בבחינת הארה בלבד שכשמשכיל על דבר נופל לו תענוג. משא״כ מו״ס היא בחי׳ שתוק כך עלה במחשבה שלא ניתנה להשכיל ולהשיג הטעם והדעת מחמת שהיא עצם אחד עם התענוג המלובש בה ולא יפרדו [והתענוג ההוא הוא בבחינת פנימיות התענוג ועמ״שמזה בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית וגם יובן זה ע״ד מ״ש בפע״ח שער הק״ש פט״ו דפנימית אבא הוא חשוב כמו עתיק כו׳ ע״ש. וכ״כ הרמ״ז פ׳ ואתחנן (בדף ר״ס ע״ב) ובהגהת מהר״ן באוצ״ח (דל״ח ע״א) בדרוש עתיק איתא דהיינו כמו פנימית עתיק וכ״מ בפע״ח שם בהדיא וכ״כ ג״כ הרמ״ז בפ׳ כי תצא (בדף רע״ו ע״ב) בשם הפע״ח וכללי הח״ו סי׳ ס״ג דפנימית אבא הוא חשוב כפנימית דעתיק ע״ש ובפ׳ בא (ד״מ) בד״ה זמין איהו ובתוך פנימיותו כו׳ וי״ל דכש״כ מו״ס מקור ושרש דבחי׳ אבא שע״ז איתא באדר״ז (דר״צ ריש ע״א) והאי עדן דהיינו אבא אתמשך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין ע״ש. ולכן המשכה זו היא למעלה מההמשכה שע״י המצות של לכ השנה שהוא מבחי׳ א״א גולגלתא כו׳ כנ״ל] והמשכת ענג זה נמשך בר״ה ע״י השופר גנוחי גנח וילולי יליל ומחמת זה נמשך תיקון כל הפגמים בעשי״ת הבאים אחר ר״ה. ולכן בשופר יש חרדה כי המשכה זו היא ממו״ס אשר שם נמשך גבורות דעתיק ומתלבשות במו״ס כנודע: 

ובזה

 נבא לביאור הפסוקים שוש אשיש בהוי׳. היינו המשכת עונג העליון מרצון למל׳ שנמשך דרך בחי׳ הוי׳ שהן י״ס דאצילות [וע׳ באד״ר דקל״ג א׳ וע׳ עוד בזהר תרומה דקל״ז א׳ גבי ישיש מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל]. תגל נפשי באלקי היא בחי׳ השופר שהוא בחי׳ אלקי בחי׳ גבורות וצמצומים שהמשכות פנימי׳ הן בגבורות וצמצומים וגבורתך ידברו [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ קול דודי כו׳ גבי פסח בענין מאי פירות מצות וע׳ בזהר ח״ג דרל״ט סע״א וע״ב ודרס״ז ב׳] כי הלבישני בגדי ישע. פי׳ ישע ש״ע נהורין בתוס׳ יו״ד המורה על העתיד דהיינו ש״ע נהורין שיהי׳ לעתיד לימות המשיח כי יש כמה בחי׳ בש״ע נהורין כו׳ [ע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ שמיני ובפ׳ בראשית על דף ד׳ וסע״ב בההיא שעתא ארח כו׳ ועמ״ש בד״ה בכ״ה בכסליו בענין וכובע ישועה בראשו באגה״ק ע״פ וילבש צדקה כו׳] וש״ע נהורין אלו הן למעלה מעלה מן ההשתלשלות ותרגום של וישע ה׳ אל הבל והוה רעוא מן קדם ה׳. רעוא בחי׳ רצון העליון והלבישני להמשיך את נפש האדם ג״כ למעלה מן ההשתלשלות ומעיל צדקה יעטני. מעיל הוא לבוש כמו שאר לבושין אלא שבשוליו יש זגין ורמונים להשמיע קול. 

דועתה וכך הצדקה היא בחינת לבוש כמו שאר מצות שהם בחינת לבושים אלא שמעלה זו יתירה בצדקה שהיא מהדברים שאוכלים פירותיהן בעולם הזה ג״כ והן בחינת זגים ורמונים כו׳ והטעם כי נעוץ תחלתן בסופן דווקא והיינו בצדקה שהיא במל׳. וגם להיות כי המל׳ היא בחי׳ דל דלית לה מגרמה כלום והחיות הנמשך בה בבחינת גילוי היא בחי׳ השמעת  קול ההמשכה שאפי׳ במקום דלית מגרמה כלום נמשך חיות [וע׳ בזהר פ׳ פקודי (דרל״א ע״א) מענין ונשמע קולו כו׳ ובמק״מ שם ובזהר בראשית (דף נ׳ ע״ב) ובפ׳ ויגש (דר״ט סע״ב ודר״י ריש ע״א) ובמק״מ שם. ועוי״ל בעבודה ענין בגדי ישע ומעיל צדקה הם ב׳ בחי׳ לבושים המבואר במ״א בפסוק כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. דהיינו לבושי המדות של הנפש שנק׳ לבושי הגוף ולבושי הג״ר ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא כו׳ וכן מבואר בזוהר פ׳ יתרו (דף צ׳ ע״ב) מהו בגדי ישע כו׳ ישע אסתכלותא הוא. וזהו הנמשך ע״י התשובה שעי״ז תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע לבושי הראש וכענין וכובע ישועה בראשו וע״י קיום שאר המצות נמשך בחי׳ לבושי הגוף וזהו ענין ומעיל צדקה כו׳ וע׳ מזה בד״ה אסרי לגפן] כחתן יכהן פאר. היינו ת״ת דאימא שנעשה כתר לז״א [ויסוד דאימא מסתיים בחזה דז״א שהוא ת״ת דז״א] יכהן היינו המשכת החסדים שהיא תורה שבכתב כו׳ בבחי׳ פני מית [ועמ״ש עוד מענין כחתן יכהן פאר בפ׳ צו בד״ה להבין ענין משמח חתן כו׳] וככלה תעדה כליה תתעדה בכליה לא נאמר אלא תעדה כליה כי כליה הם הצדיקים [ע׳ בזהר פ׳ בלק דקצ״ט ע״ב וע׳ בזהר ויחי דרמ״ו סע״ב ודרמ״ב ע״א ובפ׳ פקודי דרל״ח ע״א] כמו האבות הן הן המרכבה בבחי׳ ביטול אליו ית׳ והם כלים ומשכן לשכינה השורה עליהם והכלה היא השכינה שתעדה אותם בעטרות שצדיקים יושבין בג״ע ועטרותיהן בראשיהן והיינו בחי׳ מקיפים [ועמ״ש בד״ה אלה פקודי בענין משכן העדות] והכוונה שכמו החתן יכהן פאר המשכת פנימית בעסק התורה והכלה תעדה כליה בבחי׳ המצות במקיפים. כן שוש אשיש בהוי׳ המשכת עונג העליון להיות תגל נפשי באלקי בחי׳ פנימית. וכי הלבישני בגדי ישע בבחי׳ מקיפים דלעתיד והכל מבחי׳ ענג העליון כנ״ל [והיינו שיש כמה בחי׳ זו למעלה מזו במדרגת הלבושים הנעשים ממעשה המצות וכמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש כו׳. וכן בבחי׳ פנימיות הנמשך ע״י עסק התורה ועמ״ש בביאור ע״פ אני הוי׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה כו׳ ע״ש. ועכשיו ההמשכה בג״ע ע״י התורה ומצות פנימיים ומקיפים הוא מבחי׳ זו״נ דאצי׳ שזהו ענין כחתן כו׳ וככלה תעדה כו׳. ולעתיד יומשך המשכת פנימי׳ מבחי׳ מו״ס דעתיקא ומקיפים דכתר דא״א וע״ז אמר שוש אשיש כו׳ תגל נפשי כו׳ כי הלבישני כו׳ כנ״ל. ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה דלשם נתבאר פי׳ וענין שת״ת דאימא נעשה כתר לז״א ושעד״ז יש בחי׳ עליונה יותר הנמשך מכתר ומו״ס וזהו ענין שוש כו׳ ותגל כו׳ כחתן כו׳ ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ ונאוה כו׳ כיריעות שלמה. וביאור הענין דהנה מבואר במ״א בד״ה שיר השירים. בפי׳ מצהלות חתנים לשון רבים כי הנה התורה נק׳ חתן וכדי להיות המשכת אור א״ס ב״ה בתורה שלפנינו יש דרך כלל ב׳ בחי׳ חות דרגא כו׳ ע״ש באריכות. אכן לעתיד יהיה הגילוי למטה כמו למעלה נמצא שבחי׳ חות דרגא הא׳ יתגלה ג״כ למטה ממש. וזהו ענין וארשתיך לי וכמ״ש מזה בפ׳ במדבר. ונתבאר מזה לקמן סד״ה להבין מ״ש ביום השמיני עצרת ועד״ז יובן פי׳ שוש אשיש בהוי׳ כו׳ כחתן יכהן כו׳ ופי׳ שעכשיו ההמשכה למטה בעלמא דאתגליא הוא מבחי׳ ז״א דאצי׳ שנק׳ חתן חות דרגא. והוא ירידה הב׳ ולעתיד יהיה הגילוי גם למטה מבחי׳ כתר המחבר וממשיך א״ס ב״ה אל הנאצלים שזהו ירידה הא׳ להיות ראשית האצילות כו׳ שגילוי זה ממש בעצמו יהיה למטה וז״ש בזהר ח״ג (דקל״ג א׳) שוש אשיש בהוי׳ בעתיק יומין אתמר. שהוא בחי׳ המרומם לבדו המתנשא מימות עולם. שגילוי זה יהיה גם למטה. ועד״ז יובן ענין וככלה תעדה כליה. וזהו ענין ביום ההוא יהי״ה שגם בחי׳ ו״ה יהיו בבחי׳ י״ה. ועמ,ש בד״ה והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו׳ ועמ״ש ע״פ כמשוש חתן כו׳]:

נצבים,  ו׳

  (ועיין בזהר תרומה קס״ו ב׳). הנה כל הנביאים לא נתנבאו על מתן שכרן של מצות רק לענין אכילת פירותיהן בעוה״ז בשכר גשמי לימות המשיח אבל לענין השכר הרוחני שיש בכל מצוה ומצוה מצד עצמה כי שכר מצוה מצוה ע״ז נא׳ עין לא ראתה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ מנורת זהב. כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה כו׳. ולא דברו הנביאים בזה כלל. וזה יתגלה לע״ל בתחיית המתים אך אעפ״כ ישנו בהעלם בכל נפש מישראל בבחי׳ עבודה גם עתה בעשותו המצוה ובראש השנה ויוהכ״פ נתגלה מן ההעלם ועל זה נאמר כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה כו׳. ולהבין ביאור ענין זה הנה בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש כו׳. ולכאורה אין לזה טעם דבשלמא בראש השנה המלך יושב על כסא דין וכסא רחמים אומרים המלך הקדוש. אבל בעשרת ימי תשובה שאחרי ר״ה מאיזה טעם אומרים המלך הקדוש המלך המשפט. וגם מהו ענין המלך אצל הקדוש כי קדושה ענין בפ״ע ומלוכה ענין בפ״ע. ויובן כל זה בהקדים תחלה ענין ירידת הנשמות בעוה״ז שהיא ירידה לצורך עלייה והיינו ע״י מעשה המצות אשר קדשנו במצותיו כו׳. כי הנה ידוע כי ישראל עלו במחשבה. פי׳ כי המלאכים נמשכו מבחי׳ דבור העליון כמו שכתוב וברוח פיו כל צבאם אבל הנשמות נמשכו מבחינה עליונה יותר דהיינו מבחי׳ מחשבה עילאה וההפרש ביניהם הוא כמו עד״מ למטה הנה הדיבור נמשך מהבל הלב שנמשך ונעשה קול ודיבור על ידי הקנה וההבל והקול נמשך מהגוף החומרי (ועיין באגה״ק ד״ה ויעש דוד שם) וגם יוצא ונתפשט באויר העולם ונעשה בחי׳ נפרד מעצמיות האדם. משא״כ המחשבה שמתאחדת עם השכל הנה היא התפשטות השכל ולא התפשטות גופני. וגם איננה נעשית בחי׳ נפרד מעצמיות האדם כי אדרבה היא מיוחדת בעצמותו כי הדבור הוא היוצא ונמשך לזולתו ולא המחשבה. וכדוגמא זאת יובן למעלה מעלת הנשמות על המלאכים ושאר כל הנבראים שכולם נבראו על ידי עשרה מאמרות וכמארז״ל ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו׳ (שהוא עד״מ התפשטות גופני כנודע שהמלאכים שרשן מחיצוניות הכלים שהם בחי׳ גוף כו׳ ונשמות מהפנימית) אבל ישראל עלו במחשבה קודם שבא הדיבור בי׳ מאמרות והיינו בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית לפי שעלו במחשבה ולכן היו ג״כ קודם שי״ב. וכיון שכן שגם קודם ירידתן בעולם הזה עלו במחשבה עילאה למעלה מבחי׳ המלאכים כו׳. א״כ צריך להבין מהו ענין הירידה צורך עלייה מהו העלייה עוד יותר (ועיין מזה בד״ה ושמתי כדכד) והענין דהנה כתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל לה׳. וארז״ל ע״פ קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וצ״ל איך קס״ד שיהיו כמוני עד שהוצרך להשמיענו שקדושתי למעלה כו׳. אך הענין כי יש בחי׳ קדש ובחי׳ קדוש. פי׳ קדוש הוא מה שהוא מובדל מבחי׳ השתלשלות העולמות ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. אך קדוש בוי״ו הוא בחי׳ המשכה היינו הארה הנמשכת מבחי׳ קדש העליון המובדל מהעולמות להיות נמשך ומתלבש בהעולמות שעצמות בחי׳ הקדש העליון א״א לו להיות נתפס ומתלבש בהעולמות כי אין ביכולת העולמות להכיל בחי׳ זו דקדש עצמו וכמאמר קדש מלה בגרמיה הוא (בזהר אמור דצ״ד ב׳) שבגילוי בחי׳ זו היו העולמות בטלים במציאות לגמרי רק הארה מצומצמת נמשך מבחי׳ קדש להתלבש בהעולמות. וזהו בחי׳ קדוש בוי״ו שהוי״ו הוא בחי׳ המשכה וזהו ענין שהמלאכים אומרים ג״פ קדוש שהם ג׳ בחי׳ המשכות מבחי׳ קדש העליון שנמשך בג׳ מדרגות ממדרגה למדרגה עד שאחר ג׳ בחי׳ אלו הוא נמשך בבחי׳ הוי׳ צבאות להיות מהוה צבאי צבאות שבעולמות עליונים אלף אלפים גדוד א׳ כו׳ וג׳ מדרגות אלו היינו שמתחלה יורד אור מבחי׳ קדש ומתלבש במחשבה ואחר כך ממחשבה  למדות וממדות לדבור עד שנמשך להוות צבאי צבאות העליונים שהתהוותם מבחינת הדבור וכדכתיב וברוח פיו כל צבאם (ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי) והנה באמת אין ערוך כלל בחינת הארה זהו לגבי עצמות בחינת קדש העליון כמו עד״מ שאין ערוך זיו השמש לגבי השמש ואין הזיו פועל בו שום שינוי וכך כתיב אני הוי׳ לא שניתי והנה נשמות ישראל ע״י שמקיימין המצות בעוה״ז בהתלבשותן בגופים עי״ז הם מתעלים לבחי׳ קדש העליון שהוא בחינה שלמעלה מבחינת קדוש בוי״ו וזהו ואנשי קדש תהיון לי ואנשי קדש ממש. (ועמ״ש מכ״ז בד״ה שבת שבתון) וכמו שכתוב בזהר משפטים (דקכ״א סע״א) וזהו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו פי׳ בבחי׳ קדש עצמו והיינו ע״י מצותיו דוקא שהמצות הם בחי׳ רצון העליון ב״ה שלמעלה מבחי׳ חכמה. וכענין שתוק כך עלה במחשבה. וזהו שתרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור לפי שהם בבחי׳ כתר עליון לשון כותרת ומקיף מלמעלה שהוא בחי׳ קדש ומובדל רק מקיף מלמעלה בחינת סוכ״ע כו׳. ועי״ז אשר קדשנו במצותיו כו׳. וזהו שארז״ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדשו כי ענין אמרית קדוש בוי,ו להמשיך הארה מבחי׳ קדש העליון להעולמות שזהו בחי׳ קדוש. לכן לפי שלע״ל יתעלו הצדיקים בבחי׳ קדש העליון וכמאמר קדושים תהיו. ואנשי קדש תהיון לי כו׳. ע״כ יאמרו לפניהם קדוש. להמשיך מהם ה ארה ובחי׳ וי״ו שזהו בחי׳ קדוש כו׳. וזהו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים שהמצות מביאים לידי קדושה כנ״ל ופי׳ קדושים לאלקיכם היינו שיהיו צרורים בצרור החיים את ה׳ וכמ״ש רננו צדיקים בה׳. והנה גילוי בחי׳ זו יהיה לע״ל שע״ז נאמר עין לא ראתה כו׳ ועכשיו הוא בבחי׳ העלם במעשה המצוה אך קצת גילוי מבחי׳ זו נמשך להאיר לנפש האדם בעבודה הארה מבחי׳ קדושה זו (וכמ״ש בפ׳ ראה ע״פ ואת מצותיו תשמרו וע״פ וידבר משה אל ראשי המטות ובשאר דוכתי) וזהו ענין ברכת המצות שאומרים אשר קדשנו במצותיו וזהו פי׳ ברוך שיהיה ברוך ונמשך מעצמות א״ס ב״ה להיות מאיר ומתגלה עד שיהיה בחבי׳ אתה לנכח והמשכה זו היא ע״י שם הוי׳ ובחי׳ מלך העולם כי מדת המל׳ היא מקור העולמות ומתלבש בבחי׳ זמן ומקום כמאמר מלך מלך וימלוך כו׳ מלכותך מלכות כל עולמים כו׳ דור ודור כו׳. ולכך ע״י קבלת עומ״ש יומשך גילוי בחי׳ זו בנפש להיות אשר קדשנו במצותיו כו׳ והוא להיות בנפש בחי׳ אהבה רבה כו׳ הנקרא בשם קדושה שמקבלת מקדש בחי׳ סוכ״ע (ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ מקושש עצים. וע׳ ברע״מ פ׳ אמרו דצ״ג א׳ בענין קדש קדוש קדושה) והנה בענין ברכת המצות ארז״ל עובר לעשייתן ועובר לישנא דאקדומי הוא גם עובר לשון מקיף כמו עובר לסוחר לשון סחור סחור והיינו שממשיכין תחלה בחי׳ מקיף שיהיה מקיף לעשייתן ר״ל למעשה המצוה כו׳ כי המצות הן מלובשות בדברים גשמיים כמו טלית ותפילין וכדי שיומשך אור קדש העליון לשכון בדבר גשמי צריך להקדים הכנה לזה קודם עשיית המצוה והוא בברכת המצוה שימשיך בחי׳ מקיף על מעשה המצוה כו׳. וזהו לישנא דאקדומי להקדים להמשיך בחי׳ מקיף לעשייתן מריש כל דרגין להיות ברוך ונמשך במלך העולם ואזי אח״כ יוכל להמשיך גילוי אור קדש העליון גם בבחינת פנימי׳ ע״י מעשה המצוה כו׳ (ועמ״ש מענין ברכת המצות בד״ה ואתחנן אל כו׳ ובביאור ע״פ אלה מסעי ועיין בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה שבשיר השירים) ובזה יובן ענין ירידת הנשמה שהיא צורך עלייה הגם שגם מתחלה עלו במחשבה אך כי העלייה הוא למעלה מעלה מבחי׳ מחשבה דהיינו בבחי׳ קדש העליון שמובדל מכל ההשתלשלות משא״כ בחי׳ מחשבה מקבלת רק הארה בעלמא מבחינת קדוש בוי״ו כו׳ (ועיין מ״ש בד״ה ושמתי כדכד):

 על גילוי שע״י מעשה המצות נאמר כי כארץ תוציא  צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. כי להבין איך ע״י עשייה גשמיות דמעשה המצות יתעלו בבחי׳ קדש העליון ממש שלמעלה מההשתלשלות כו׳. אך הנה ע״ז נאמר במצות לשון זריעה זרעו לכם לצדקה כו׳ זורע צדקות ומצמיח ישועות. פי׳ שכמו עד״מ שאנו רואים שמגרעין הנזרע בארץ צומח עץ פרי והנה הפרי יש בו טוב טעם וענג מה שלא היה כלל וכלל בהגרעין שהרי הגרעין אין לו שום טעם כלל. 

בוהנה וא״כ יפלא איך נצמח ממנו פירות משובחים בטוב טעם למעלה מעלה ממהותו של הגרעין. אך הענין הוא דעיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שיש בארץ משי״ב והוא ממאמר תדשא הארץ דשא כו׳ ועץ עושה פרי כו׳ שכל זה המאמר הוא מלובש בכח הצומח שבארץ והוא כח אלקי ממש (בחי׳ מל׳ דמל׳ שבע״ס דעשייה כו׳) לחדש יש מאין להוציא כל מיני צמיחה בטעמים שונים כו׳. רק שמ״מ יש צורך בזריעה ונטיעת הגרעין דוקא לפי שאין הברכה שורה רק כשיש בחי׳ כלי מלמטה לשכון בו הברכה וכידוע בזהר דלית ברכתא שריא באתר ריקנא כו׳ ע״כ זורעין בו הגרעין שיהיה בחי׳ כלי לשכון בו אור ושפע כח הצומח (והעשבים והפירות הצומחין מאליהן בלי זריעה אינם משובחים כ״כ ועיין לקמן) והיינו ע״י שהגרעין נרקב בארץ וכל כחו עולה ונכלל בכח הצומח. לכן נמשך האור וגילוי מכח הצומח שהוא מבחינת מאמר תדשא כו׳ ועץ כו׳ להצמיח אילן כו׳. וכמו״כ יובן למעלה איך ממעשה מצוה שנתלבשה בענינים גשמיים יהיה הצמיחה להיות גילוי בחי׳ קדש העליון דהיינו משום שהמצות הן בחי׳ זריעה שנזרעים בארץ העליונה (עמ״ש מענין פי׳ ארץ העליונה ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וע״פ הבאים ישרש יעקב ובאגה״ק ד״ה זורע צדקות) ונעוץ תחלתן בסופן היינו שבארץ העליונה שנקרא ארץ סופא דכל דרגין נעוץ מתחלתן ממש בחי׳ קדש העליון כו׳. וזהו בחינת כח הצומח שבה להצמיח גילוי אורות עליונים ע״י מעשה המצות ועיין בד״ה שבת שבתון הוא גבי אני כברוש רענן ופי׳ שכמו שכח הצומח שבארץ הגשמיות מצמיח כל מיני מגדים שיש בהם טוב טעם ועונג כו׳ כך נשפע מכח הצומח שבארץ העליונה כל מיני התגלות תענוג עליון שיהיו נהנין מגילוי אור א״ס ב״ה והוא עונג נפלא לאין קץ שהרי אפילו על תענוג שבגן עדן התחתון אמרו מוטב דלידייניה כו׳ שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ כש״כ בגילוי שיהיה לעדתיד לבוא כו׳ וכמו שאין גילוי כח הצומח שבארץ הגשמי רק ע״י זריעת הגרעין כמ״כ הוא גילוי כח ארץ העליונה דוקא ע״י זריעה של מעשה המצות כו׳ (כמבואר ענין זה באריכות ע״ פ הבאים ישרש הנ״ל) וז״ש כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. שהצמיחה היא למעלה מעלה ממהות הזרע הזרוע בה. והנה מ״ש זרועיה תצמיח. זרועיה לשון רבים הענין כי יש ב׳ מיני זריעות. האחד זריעת גופה של מעשה המצוה ומזה נצמח גילוי האור והזיו בג״ע התחתון (ועמ״ש מענין ג״ע התחתון ע״פ ועתה יגדל נא וע״פ וידבר כו׳ במדבר סיני כו׳) והב׳ הוא זריעה רוחניות יותר והוא כוונת המצות כי כל המצות צריכות כוונה. והכוונה היא בלבו ומוחו שהוא ענין רוחני יותר מגופה של מעשה המצוה כי הרי עיקר הכוונה הוא לדבקה בו ית׳ ע״י מעשה המצוה הזאת. וכן במצות ל״ת בחינת הכוונה הוא שלא להיות נפרד עי״ז מיחודו ואחדותו ית׳ כמ״ש ולא תתורו כו׳ אשר אתם זונים כזונה שאסורה לבעלה כך א״א לו עוד לקבל מבחי׳ קדש העליון כו׳. והנה מכוונת המצות נמשך ונצמח האור בג״ע העליון כו׳ וזהו וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה היינו ב׳ זריעות הנ״ל ועיין בסש״ב פרק ל״ח. והנה פי׳ כארץ תוציא צמחה היינו מדרגה ג׳ והיא הצמיחה אשר תוצמח בלתי זריעה כלל והיינו כמו עשבים העולים מאליהן וכן כמו פירות היער כמו התפוחים שבעצי היער שגדילים ונצמחין מעצמן בלי זריעה.  אך הפירות שע״י הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן כו׳. והנמשל יובן דבחי׳ זו הג׳ היינו ענין מצות מעשיות שנעשים בלי שום כוונה לדבקה בו ית׳ וכענין שנאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמודה. שהרי זה כאלו אין כאן בחי׳ זריעה כלל ואעפ״כ הארץ תוציא צמחה ע״י אהבה המסותרת שיש באדם אף שהיא מסותרת לגמרי כיון שלא הוציא האהבה מהעלם לגילוי לכוין לדבקה בו ית׳ מ״מ מאחר שעכ״פ יש בו האהבה המסותרת הנה הארץ תוציא צמחה. ומ״מ לא דמי כלל למה שגנה זרועיה תצמיח שהם המצות שנעשו בכוונה כ׳ו (וע׳ בזהר תרומה) (קס״ו ב׳) ע״פ וכגנה זרועיה כו׳ וע״פ אור זרוע כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ ויגש ע״פ וילקט יוסף כו׳ ובשיר השירים ע״פ ששים המה מלכות כו׳ וע׳ בס״ח סימן שכ״א וזהו משנת״ל בענין ברכת המצות עובר לעשייתן שכדי להיות אתעדל״ת של מעשה המצוה מעורר גילוי אתעדל״ע זה הוא ענין הברכה בא״י אמ״ה. פי׳ כמ״ש בזהר ח״א (דקכ״ב א׳) ע״פ מלך לשדה נעבד מאן מלך דא קוב״ה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד. מאן שדה דא שדה אשר ברכו ה׳. פי׳ אשר ברכו ה׳ היינו ענין ברכת המצות שהוא המשכה עליונה מלמעלה מעלה להיות גילוי כח הצומח אשר בארץ העליונה להצמיח ישועות ע״י מעשה המצוה בריבוי האור כו׳ וכמו שכתוב במ״א על פ׳ י ברכך ה׳ בפרשה נשא ע״ש:

 כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח היינו בחי׳ הצמיחה שממעשה המצות ומכוונת המצות. הנמשך בכל השנה כשישראל מסגלין תורה ומצות. כן אד׳ הוןי׳ יצמיח צדקה ותהלה והוא הצמיחה וגילוי האור שלמעלה בר״ה ויוהכ״פ ועשי״ת. וכמ״ש בזהר תרומה (קע״ז א׳) בהאי זמנא אד׳ הוי׳ אתה החלות כ׳ו שב׳ שמות אלו אד׳ הוי׳ מתגלים בר״ה ויוהכ״פ והיינו להיות יצמיח צדקה ותהלה כו׳. ויובן זה בהקדים ענין בחי׳ בעלי תשובה דהנה כל הנ,ל היא כשהאדם הוא סר מרע ועושה טוב שאז הוא ענין הזריעה זורע צדקות כו׳ וכן שאר כל מצות התורה נקראים בשם צדקה דרך כלל וכמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ בשלח בד״ה אשירה) שהן בחינת זריעה להיות עי״ז מצמיח ישועות וכן גם קיום מל״ת נק׳ זריעה כמ״ש בארץ לא זרועה שבחי׳ הלא דהיינו מה שיושב ואינו עובר עבירה הוא ג״כ בחי׳ זריעה בארץ העליונה כמו בעושי מצוה כו׳. אבל כשהאדם חוטא ח״ו ומבטל מ״ע נק׳ חוטא לשון חסרון והעדר בחי׳ זריעה הנ״ל. 

גוהנה וכש״כ בעברו על מל״ת שנקרא עון מלשון העוה דרכו שהוא ענין עיוות ודרך עקלתון שממשיך יניקה לחיצונים וכמ״ש הפושעים בי בגופא דמלכא כו׳ ועל זה נאמר ימצאהו בארץ מדבר. שהוא מקום שאינו ראוי לזריעה כלל וכמ״ש לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כו׳ (ועמ״ש מענין מדבר בד״ה אני לדודי ובד״ה כנשר יעיר) אך על כל זה כנשר יעיר קנו כו׳ דהיינו כי גם לזה יש עצה על ידי התגלות י״ג מדה״ר ע״י בחי׳ תשובה ובפרט בעשרת ימי תשובה שהן עיקר הזמן לקבלת השבים כמ״ש דרשו ה׳ בהמצאו כו׳ כי הנה בעשי״ת הוא זמן התגלות י״ג מדה״ר כמ״ש ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא פי׳ ויעבור שנמשך מצד עצמו בבחי׳ אתעדל״ע לבד כי בכל השנה אין הגילוי אור רק מבחי׳ אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת דוקא. אבל בעשי״ת נמשך בחי׳ אתעדל״ע מצד עצמו. והיינו ויעבור ה׳ על פניו. ארך אפים אריכו דאנפין שמתארך ונמשך למטה גם עד מקום העונות והפשעים להיות נושא עון למלאות כל הפגמים כו׳ וכל החסרונות שנעשו בהמשכת אור הקדש העליון בביטול מ״ע ומל״ת כו׳ והיינו כמ״ש לפני הוי׳ תטהרו כי כל המצות נק׳ מצות הוי׳ (כמש״ל ע״פ כי המצוה הזאת כו׳) אך על יוהכ״פ נאמר ולקדוש  הוי׳ מכובד כלומר שהוא בחי׳ קדוש ומובדל ומרומם למעלה מבחינת שם הוי׳ וזהו ענין לפני הוי׳:

הדברים הנה יובן בהקדים ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת דהנה ידוע בשרש ענין ר״ה שהוא ענין בנין מדת מלכותו ית׳ וכמאמר רז״ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני כו׳. והטעם שזהו בר״ה דוקא הוא כי בכ״ה באלול נברא העולם וביום הששי למעשה בראשית נברא אדם הראשון והוא ר״ה. 

וביאור והנה ביום ברוא אדה״ר היה התחלת גילוי מדת מלכותו ית׳ כי לא שייך בחי׳ מלוכה רק על בחי׳ אדם שהאדם מקבל עול מלכותו כמאמר ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו׳ משא״כ על בהמות וחיות שקדמו לבריאת אדם הראשון לא שייך כלל בחי׳ לשון מלוכה ואמר אדה״ר אז השיר של יום ו׳ הוא ה׳ מלך גאות לבש כו׳ לפי שבו נמשך להיות בחי׳ מלך ונתלבש בלבוש מלכות ולכן בכל שנה שחוזר הדבר לקדמותו הנה ביום ר״ה הוא המשכת בחי׳ מלכות ממקורו כמו שהי׳ המשכה זו ביום זה בתחלת בריאת העולם. והוא ענין מה שעלה במחשבה הקדומה אנא אמלוך כלומר זהו בחי׳ רצון שעלה במחשבה הקדומה של עצמות המאציל להיות בחי׳ מלך על עם נפרד ורצון זה להיות מלך הוא בחי׳ מקור למציאות התפשטות מדה זו דמל׳ אח״כ דהיינו להיות בחי׳ הצמצום ולצמצם ולהסתיר א״ע כדי שיהא בחי׳ התהוות היש ודבר נפרד (שיהיה דבר נפרד בידיעתו ור״ל בידיעתו של היש ונברא שנדמה לו שהוא יש ודבר נפרד כו׳) כדי שיהיה המאציל מלך על עם והרי צמצום זה אינו אלא אצלנו אבל קמיה ית׳ כולא כלא חשיב כמו קודם הבריאה ואין כאן שום דבר נפרד באמת כי אני הוי׳ לא שניתי וכמו קודם שנברא העולם כו׳ וא״כ אין לך דבר שחוץ ממנו ועל מי הוא מולך רק שלפי שמ״מ מחמת בחי׳ הצמצום נעשה בחי׳ יש ודבר נפרד בידיעתינו הגם דקמיה כולא כלא מ״מ שייך בחי׳ מלוכה על עם שהרי הם יש ודבר נפרד בידיעתם כו׳ ולפי דקמיה כלא חשיב לכן צריך להמשיך תחלה בכל שנה ושנה להיות לו הרצון למלוך. והוא ענין המשכה מבחי׳ הנ״ל אנא אמלוך כו׳ והמשכה זו הוא ענין מלכיות שאומרים בר״ה וכמארז״ל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שעי״ז מעוררים וממשיכים הרצון דבחי׳ אנא אמלוך. וזהו ענין מה שאומרים בר״ה המלך הקדוש כי מלך סתם הוא כל השנה דהיינו מדת מלכותו אשר מתפשטת בעולמות כמו שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה אבל מקור מדת המלוכה דהיינו בחי׳ המשכת מחשבת אנא אמלוך נקרא המלך הקדוש שעדיין מובדל ומרומם הוא מבחי׳ התפשטות בעולמות ואין עוד מלבדו ממש רק שעלה ברצונו להיות מלך כו׳. (וזהו כענין בריש הורמנתא דמלכא כו׳ וכמ״ש ברע״מ פ׳ פנחס) (דרנ״ו ע״ב) אתר דאתגזרת מתמן דאיהו אין סוף כו׳ וכמ״ש בת״ז תיקון עשירי בפי׳ איה מקום כבודו כו׳ וע״ש ברע״מ (דרנ״ה ע״ב) בענין הראיני נא את כבודך כו׳ וכמ״ש במ״א ע״פ ואולם חי אני וימלא כבוד כו׳ כבוד היינו בחי׳ מחשבת אנא אמלוך שהיא ג״כ בחי׳ לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש והמשכת בחי׳ מחשבה זו נמשך עד״מ מכח המחשבה כו׳. ועד״ז נזכר בזהר פ׳ נח (דס״ה א׳) כמה בחינות שנק׳ מחשבה עילאה כו׳ וכמו עד״מ באדם כח המחשבה הוא מקור המחשבה כו׳ והוא הנקרא מקום כבודו. פי׳ מקום ר״ל מקור ושרש המחשבה כו׳ והוא בחי׳ איה בחי׳ אין סוף. וז״ש אתר דאתגזרת מתמן דאיהו אין סוף כו׳ והוא בחינת מה שאמרו רז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד דבחי׳ שמו זה זהו ענין איה מקום כבודו ומשם נמשך להיות בחי׳ אנא אמלוך כו׳ וזהו בחי׳ המלך הקדוש שהוא מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כדלקמן. ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין מלכותך מלכות כל עולמים. ולכן אומרים המלך  הקדוש בכל עשי״ת כי בכל הימים הללו ממשיכים בכל יום מעצמות המאציל רצון למלוכה (ועשרה ימים כנגד ע״ס דמל׳ שבכל יום נמשך בחי׳ אחת כמ״ש בפע״ח). והנה בחי׳ המלך הקדוש הוא בחי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם דהיינו שהמשכה זו היא מלמעלה יותר מהמשכה שע״י המצות עם היות שע״י המצות ממשיכים מבחינת קדש העליון ממש. אך עכ״ז אמרו קדושים תהיו יכול כמוני כו׳ ר״ל שיש עוד אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ע שע״י אתעדל״ת של מעשה המצות דהיינו שאין אתעדל״ת ממעשה המצות מגיע לשם כלל (כ״א ע״י התשובה ממעמקים כו׳ וכדלקמן וגם ע״י התורה נמשך מבחי׳ אתעדל״ע זו כמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ ומזה יובן משנ״ת במ״א בפ׳ בראשית בד״ה צאינה וראינה שהתשובה נק׳ רפואה וכן התורה והיינו לפי שקדמו לעולם כו׳ ע״ש). וגילוי זה עיקרו מצד אתעדל״ע מצד עצמו שלמעלה מאתעדל״ת כמ״ש ויעבור ה׳ על פניו ויקרא כו׳. וזהו שנק׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כו׳ וע״י המשכה זו מתתקנים כל הפגמים שפגמו ע״י העונות וחטאים שהם מגיעים עד בחי׳ קדש העליון שהוא מקור אור המצות אבל כשנמשך מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם ניתקנו ונתמלאו כל החסרונות שבבחי׳ קדש העליון כו׳. וזהו בחינת ומדרגת בעלי תשובה שלמעלה מבחי׳ צדיקים גמורים כי הצדיקים גמורים ממשיכים מבחי׳ קדש. ולכן יאמרו לפניהם קדוש אבל גדולה בחי׳ תשובה בחילא יתיר שממשיך מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם. ולכן אומרים המלך הקדוש בכל עשי״ת:

 כי כארץ כו׳ וכגנה כו׳ ג״ע העליון והתחתון יצמיחו גילוי זיו השכינה מאתעדל״ת וזריעה של מעשה המצות וצמיחה זו היא גילוי מבחי׳ קדש העליון אשר קדשנו במצותיו כו׳. כן אד׳ הוי׳. ב׳ שמות אלו המתגלים בר״ה ויוהכ״פ שם אד׳ היינו בחי׳ ר״ה כי הוא בחי׳ שתמליכוני עליכם דינא דמלכותא דינא אותיות אד׳ כו׳ ושם הוי׳ בניקוד אלקים היינו בחי׳ יוהכ״פ יצמיח גילוי אור עליון יותר היינו מבחי׳ אתעדל״ע דקדושתי שלמעלה מקדושתכם ועל זה נאמר אד׳ הוי׳ אתה החלות כו׳. ועמ״ש בפ׳ ואתחנן ע״פ אתה החלות כו׳. ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ נושא עון כו׳. (ועמ״ש בביאור ע״פ באתי לגני בענין אריתי מורי. ועיין בפ׳ שלח) (קנ״ט א׳) ובהרמ״ז שם גבי תלת עלמין אית ליה לקוב״ה כנגד ג״ע העליון והתחתון כו׳ יעו״ש ועיין בפ׳ בא (דל״ה א׳) גבי דזרע בגנתא ומש״ש במק״מ בשם הרח״ו. גם י״ל שייכות לגילוי בחינה זו בר״ה ויוהכ״פ כי הנה כתיב ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם. ה׳ אלקים שם מלא. עיין ברבות בראשית פט״ו ובזח״ג נשא (קל״ח ב׳). והנה וישם שם את האדם אשר יצר היה בר״ה יום ברוא אדה״ר. וזהו ענין כשמחך יצירך בג״ע מקדם ומבואר במ״א פי׳ מקדם היינו בלי אתעדל״ת אלא מפני כי חפץ חסד הוא. ועיין בגמרא פ״ד דפסחים (דנ״ד א׳) בענין מקדם ועמ״ש סד״ה ראה אנכי נותן והנה לכן גם בכל ר״ה מתעורר בחי׳ זו להיות וכגנה זרועיה כו׳ כן כו׳ ועמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים. ופי׳ יצמיח צדקה. כי צדקה הוא בחי׳ שם אד׳. א׳ דין שהדין נמתק ע״י אלף פלא עליון כו׳. וזהו ג״כ ענין צדקה צדק ה׳ כי צדק איהי דין וכשנמתק הדין ע״י ה׳ חסדים נק׳ צדקה. וכמ״ש בזהר בחקתי (דקי״ג ע״ב) ועיין בהרמ״ז שם ובאדר״ז (דרצ״א ע״ב ודרצ״ב ע״א) וע״ז נאמר צדק מלאה ימינך וכמ״ש במ״א ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳ ע״ש. והענין כי הנה צדיק ה׳ בכל דרכיו וכתיב צדיק ה׳ צדקות אהב. פי׳ צדיק היינו בעל צדקה עד״מ הצדקה הגשמית שניתנת לעני להחיות רוח שפלים כך הקב״ה בכבודו ובעצמו עושה צדקה להחיות רוח שפלים שהן כל העולמות  דכולא קמיה כלא חשיב כו׳ ועיקר המשכה זו היא בר״ה כי הנה בר״ה נמשך ג״כ אור ושפע אלקי׳ לכל א׳ בתורה ועבודה לכל השנה כנודע בפי׳ כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. 

דוזהו והגם שנאמר לשון משפט שהאדם נידון בנפשו איך וכמה יומשך גילוי אלקות בנפשו. ואופן הדין והמשפט תלוי במעשיו של אדם בשנה העברה כו׳. מ״מ משפט איהו רחמי וכמ״ש באדר״ז שם וכ״כ ברבות באסתר ב פסוק בימי אחשורוש ע״פ הוא ה׳ אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו לעולם. והיינו שהרחמים ממתיקים הדין וע׳ בזהר ויקרא (דט״ו סע״א וע״ב) ובפרשה אמור (דף ק׳) ובפ׳ לך לך (דפ״ז ע״פ) ומלכי צדק מלך שלם כו׳ ע״ש. וזהו לך אד׳ הצדקה ולנו בושת הפנים. והיינו בחי׳ השפעה לבעלי תשובה שע״י החטאים ועונות חסרו לו הלבושים הנעשים מתומ״צ וזהו ולנו בושת הפנים. כי הנה אנו אומרים ותן בלבנו בינה כו׳ לעשות ולקיים כו׳. ועי״ז ולא נבוש כו׳ משא״כ כשחטא הוא בחי׳ ולנו בושת הפנים וכמו שכתוב בזהר אמור (דפ״ט ב׳) אך ע״י התשובה והיא ג״כ בחי׳ בושת הפנים. וכענין יראה בשת להתבושש מאור א״ס ב״ה וכמש״כ בסש״ב פרק מ״ג ובהערה לתיקון חצות. עי״ז לך אד׳ הצדקה למלאות כל הפגמים ע״י יג״מ הרחמים כו׳. ועמ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין שמש צדקה. וענין תהלה הוא נמשך משם הוי׳ בניקוד אלהים שהוא בחי׳ יוהכ״פ. פי׳ תהלה לשון הילול ושבח וגם לשון בהילו נרו כו׳ הארה בבחי׳ גילוי ושניהם אמת כי זה נמשך מזה וכמ,ש כל הנשמה תהלל י״ה שע״י סידור שבחיו של מקום שזהו ענין פסוקי דזמרה עי״ז ממשיך הארה אלקית על נפשו. והנה ע״י הארה זו נדחה ג״כ החשך דנה״ב המסתיר. ולכך נקראו ההילולים דהללו יה פסוקי דזמרה מלשון זמיר עריצים שנכרתו ונזמרו הקליפות המסתירים כו׳ וזהו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים שע״י בחי׳ רוממות אל בגרונם והיא בחי׳ כל הנשמה תהלל י״ה עי״ז נמשך חרב פיפיות כו׳ להעביר החשך דנה״ב. וביום הכיפורים שהוא בחינת יכפר עליכם לטהר אתכם כו׳ ע״ז נאמר הוי׳ יצמיח תהלה זו בנפש נגד כל הגוים והיינו שע״י הארה זו נעשה ב׳ בחי׳ האחת להיות הגילוי בנה״א שיבא לבחי׳ כל הנשמה תהלל. ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין התהללו בשם קדשו. והב׳ שעי״ז נדחה החשך של הנה״ב לכך נאמר שם הוי׳ בניקוד אלקים ששם זה מצמיח תהלה זו כי הגילוי הוא ע״י שם הוי׳ וע״י ניקוד אלקים הוא לדחות החושך ולהעביר רוה״ט וגם כי הנה דרך כלל הן שני מונעים. הא׳ נמשך מחסד דקליפה והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב. והב׳ מבחי׳ גבורה דקליפה שהוא החמימות לגרום תאות איסור כו׳ ופרטי כל התאוות והמונעים נמשכים מב׳ דברים אלו וע״י שם הוי׳ בניקוד אלקים שהוא בחי׳ חו״ג עליונים דקדושה נכרתים ב׳ מונעים הנ״ל כו׳. ולכן אומרים ביוהכ״פ ז״פ הוי׳ הוא האלקים כי האור והגילוי דיוכ״פ הוא מבחי׳ שם הוי׳ בניקוד אלקים:

בענין כי כארץ עפמ״ש ע״פ וזאת המצוה אשר צוה ה׳ לעשות בארץ שמע ישראל כו׳ ע״ש וממש״ש יובן בתוספת ביאור ענין כי כארץ כו׳ כן כו׳ דכמו שהצמיחה בק״ש היא בכל מאדך כן נמשך בר״ה ויוהכ״פ בחי׳ צמיחה בחי׳ תשובה עילאה מבחי׳ עליונה יותר. כי יש כמה מדרגות בבחי׳ רצון עליון דבכל מאדך כמבואר ע״פ האזינו השמים. 

עוי״ל והנה פשט הענין שתלה הפסוק זה בזה כי כארץ וכגנה כ׳ו כן אד׳ כו׳ היינו כי הצמיחה הזאת בר״ה ויוהכ״פ הוא לפי ערך הזריעה בתחלה בקיום התורה ומצות כל השנה וכמ״ש משפט לאלקי יעקב כו׳ וגם בתשובה תליא מילתא כי אף שנמשך בחי׳ אתעדל״ע עליונה שלמעלה מקדושה הנמשכת ע״י מעשה המצות בכל השנה כו׳  על כל זה השראה והמשכה זו הוא לפי ערך השלימות הנמשך ע״י התורה והמצות בכל השנה וכמ״ש במ״א ע״פ פתחי לי כו׳ וזהו כן אד׳ הוי׳ יצמיח היינו על ידי תשובה תתאה שהיא בבחי׳ שם אד׳ וע״י תשובה עילאה שהיא בבחי׳ שם הוי׳ בניקוד אלקים והם בחי׳ פנימיות ארץ תתאה ועילאה כי עשר קדושות הם בארץ עד בחי׳ קדש הקדשים פנימיות העשר קדושות שמשם יצמיח סליחת העונות ונק׳ ההר הטוב והלבנון שמלבין עוונותיהם ברבות ר״פ ויקרא וזהו דבפ׳ אמור כתיב שבת שבתון הוא לכם הוא לשון זכר ובפ׳אחרי כתיב שבת שבתון היא לכם היא לשון נקבה. והיינו ע״ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו כשההמשכה היא מבחינת אתעדל״ע לבד כשאין שלימות באתעדל״ת וע״ז נאמר בפ׳ אחרי שבת שבתון היא לכם כו׳ חקת עולם שמ״מ נמשך גילוי זה מאתעדל״ע בבחי׳ חקת עולם היינו אף גם כשלא אכשור דרי כ״כ אלא שאז היינו בחי׳ שבת שבתון היא לשון נקבה. משא״כ בפ׳ אמור כתיב שבת שבתון הוא לכם והיינו לפי שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה כו׳ היינו בחי׳ אתעדל״ת בשלימות בעשי״ת ועי״ז יולדת זכר כו׳:

נצבים,  ז׳

ביאור ע״פ כי כארץ

שורש הדברים הנ״ל. הנה תחלה יש להבין כללות ענין ראש השנה ויוהכ״פ ועשי״ת שהוא זמן התיקון לתקן פגם העוונות והחטאים וכמארז״ל ע״פ דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליוהכ״פ. ומפורש בתורה כי ביום הזה יכפר כו׳. ולהבין ענין התיקון הזה איך הוא (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש שופר) והענין הוא כי הנה בר״ה הוא בנין הנוק׳ שהיא מלכות דאצילות. וכמ״ש ויבן ה׳ אלקים את הצלע כו׳ פי׳ עד״מ כאשר בית אחד נתקלקל באיזה מקום באמצעו או בתחתיתו הנה כדי לתקן אותו הקלקול ההכרח שיחזרו ויבנו כל הבית מחדש מיסודו עד גגו שבהתחדשות הבנין יכולים לתקן ולעשות קיום חזק גם באותו מקום המקולקל כו׳. 

להבין והנמשל יובן מזה כי פגם העוונות וחטאים עשו חסרון וקלקול למעלה בע״ס דאצילות. כי שלשים כלכים דזו״נ דאצילות נעשים נשמה לבי״ע עשרה כלים הפנימיים בבריאה והתיכונים ביצירה והחיצונים בעשייה. וא״כ גם מי שיש לו רק נפש דעשייה מגיע הפגם מעונו גם באצילות היינו בעשרה כלים החיצונים דאצי׳ המלובשים בעשייה. וזהו מ״ש הפושעים בי בגופא דמלכא. ועיין בזהר פ׳ תזריע ובע״ח בדרוש הנגעים. והעצה לתקן זה הוא עד״מ לבנות הבית מחדש. וזהו ענין ראש השנה זה היום תחלת מעשיך בנין המל׳ וכן למעלה עד רום המעלות הכל נבנה מחדש לחדש כל ההשתלשלות מאין כו׳ מעצמות המאציל. ובזה יתמלאו כל הפגמים שנעשו באורות וכלים דע״ס דאבי״ע כי אנת הוא שלימותא דכולהו כו׳ (ועיין בזה בלק) (דקפ״ז ע״א) זילי נטורי ביתך כו׳ המשיל בחינת התלבשות המל׳ בבי״ע ג״כ לבחינת בית כו׳ וגם המל׳ עצמה נק׳ בית כנודע ומבואר במ״א ע״פ מזמור שיר חנכת הבית וע״ש. ועמ״ש ע״פ תבנה ותכונן עיר סיחון כו׳. ועיין בע״ח שער מ״א בפי׳ כי תבנה בית חדש כו׳ ויש לומר כי הנה ארז״ל אל תקרי בניך אלא בוניך. שעוסקים בבנינו של עולם כו׳ אך מי שחטא ופגם בבנין הזה כנ״ל ע״ז נאמר כי תבנה בית חדש שצריך לבנות הבית מחדש והיינו על ידי התשובה מעומקא דליבא ועשית מעקה על דרך תשובת הגדר שהיא בחי׳ שמירה שלא יפול ח״ו וכמ״ש ע״פ וגלחה את ראשה כו׳ ע״ש:

להבין ביאור ענין הנ״ל. צריך להקדים ענין ירידת הנשמות שהיא צורך עלייה והיינו על ידי אשר קדשנו במצותיו ומה  שאמרו קדושים תהיו יכול כמוני כו׳. כי הנה שרש נש״י נמשכין מבחי׳ חכמה דאצילות הנק׳ מוחין דאבא שהרי נאמר בנים אתם לה׳ בני בכורי ישראל והבן נמשך מטפה הרוחניות שבמוח האב (ועיין בסש״ב ח״א פ״ב ופרק י״ח) וזהו בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית כי בחי׳ חכמה נק׳ ראשית וזה נק׳ עלו במחשבה וזהו שאמרו ג״כ גבי ר״ע (במנחות פ״ג) ששאל משה רבינו ע״ה להקדוש ברוך הוא וכי זו תורה וזו שכרה. והשיב לו הקב״ה שתוק כך עלה במחשבה לפני. דהיינו במו״ס שלמעלה מעלה מחכמה דאצי׳ כו׳ [והיינו שע״י מס״נ עלו במחשבה עילאה דמו״ס ועיין בזהר פ׳ נח (דס״ה ע״א) שיש מעלות ומדרגות גבוה מעל גבוה שנק׳ מחשבה עילאה כו׳ (ועיין בפע״ח שער נפ״א ספ״ה פ״ו)]. והנה ענין ירידת הנשמות בגופים צורך עליה היינו שעל ידי בירורים הנ״ל יעלו למעלה יותר והוא בבחי׳ אור הכתר שלמעלה מעלה מבחי׳ ח״ע וע״ז נאמר ואנשי קדש תהיון לי (כי קדש היינו מו״ס שהוא בבחי׳ כתר והענין כי קדוש בוי״ו הנה הוא בחי׳ הארה בעלמא הנמשך מהכתר להוות בחי׳ חכמה דאבא יונק ממזל הח׳ שהוא בחי׳ שערות כמשל השערה ש היא רק מותרי מוחין ואינו ערוך לעצמיות המוחין. ויובן זה ביותר על פי מה שידוע דלפעמים משמע שמהשערות יש יניקת החיצונים ולכן ארז״ל שער באשה ערוה ועיין באדרא) (דקמ״ב א׳) וכן בלוים והעבירו תער וביפ״ת וגלחה את ראשה. ולפעמים משמע דקדושה תלי׳ בשערות כמ״ש בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ועיין בזהר פרשת תזריע (דמ״ח סע״ב) ובמש״ש. אך הענין כי הנה ארז״ל שיחת חולין של ת״ח צריכין לימוד פי׳ שיחת חולין הוא כמו בחי׳ נובלות שלו ולפי שהוא ת״ח ע״כ גם בנובלות שלו יש דבר חכמה. משא״כ שיחת חולין ונובלות של שאר בנ״א יהיו דברים בטלים כו׳ כמ״כ בחי׳ השערות הוא בחי׳ נובלות והוא בחי׳ המשכה בצמצום רב ועצום ולא מבחי׳ עצמיות המוחין כנ״ל ונמשל לשיחת חולין שאינו עצמיות השכל ואעפ״כ הנה יש בחי׳ ומדרגה ששערות הן קדושה עליונה שי״ג מדה״ר נק׳ תיקוני דיקנא. 

והנה וכתיב שער רישי׳ כעמר נקא להיות שהן המשכות מבחי׳ קדש העליון בחי׳ כתר ישת חשך סתרו שהמהות אינו מושג כלל רק אחר שנמשך בבחי׳ צמצום ושערות אז החכמה תתהוה מבחי׳ מזל הח׳ כנ״ל. וזהו בחי׳ קדוש שהוי״ו בחי׳ קוצין ושערות הנמשך מבחי׳ קדש ע״כ שערות אלו הן קדושה נפלאה כי רק על ידי צמצום זה יכול להיות איזה גילוי כו׳ מ שא״כ מה שלמעלה מהצמצום לית מחשבה דח״ע תפיסא ביה משא״כ בבחי׳ שערות שלמטה ארז״ל שער באשה ערוה שיש יניקה לחיצונים אחידן בשערהא כו׳ כמבואר בזהר פרשת אחרי (ד״ס ע״ב) וע״ז נאמר כרחל לפני גוזזיה נאלמה כו׳. כי בחי׳ מל׳ היא בחי׳ ממכ״ע המתלבשת בתוכיות העולמות ע״כ כשנמשך מבחי׳ זו המלובשת בבי״ע ע״י צמצום רב ועצום כמו בחי׳ שערות יכול להיות ג״כ יניקת החיצונים כו׳. ועמ״ש מזה ע״פ ויקח קרח ובד״ה ונקדשתי בתוך בני ישראל. וממוצא דבר נשמע איחך שהשערות אין ערוך לבחינת המוחין עצמן שהרי שער באשה ערוה כו׳ ובחי׳ מוחין דמל׳ עצמן דבריאה יצירה עשיה הן מקור חיות העולמות דקדושה כו׳ והיינו לפי שהן כבר נמשכו בצמצום רב ועצום עד שאין ערוך לגבי העצמיות. א״כ כמ״כ מזה נשכיל בענין שערות דת״ד הנק׳ קדוש בוא״ו שג״כ אין להם ערך כלל לבחי׳ קדש העליון שהוא מו״ס דא״א שמשם מקור התהוות השערות דת״ד כו׳ דאף על פי ששערות אלו הן קדושה עצומה ונפלאה מכל מקום אינן ערוך לגבי עצמיות הכתר ומו״ס וכמ״ש במ״א דשערות הן רק בחי׳ צומח שבמדבר כו׳. והנה הנשמות שרשן מחכמה דאצילות המקבלת מבחינת שערות דמו״ס ועליין היינו בבחי׳ קדש העליון שלמעלה מבחי׳ קדוש והיינו ע״י התומ״צ תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן תר״ך עמודי  אור היינו ששרשן בבחי׳ כתר העליון שממנו נמשכים תר״ך עמודי אור שהעמוד מחבר הגג עם הקרקע ויכולים לעעלות בו וע״י על הגג כו׳ והנה ע״ז נאמר ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וע,ז אמר יכול כמוני ת״ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. פי׳ כי הגם שע״י המצות מגיעין ועולין עד בחינת אור הכתר מ״מ קדושתי למעלה כו׳. אך באמת ג״ז אינו מובן מה בא להשמיענו ודאי ידוע שבחי׳ הכתר כ״כ כלא חשיב לגבי עצמות א״ס ב״ה כו׳ שהוא ית׳ נק׳ עושה פלא היינו שהכתר שהוא פלא עליון כעשיה גשמיות חשוב אצלו ית׳. וא״כ קדושתו ית׳ למעלה מעלה לין קץ על קדושתנו אפי׳ לאחר עליי׳ הנשמות בקדש העליון דכתר. אך הענין כי הנה ידוע דבחי׳ מל׳ דא״ס נעשה כתר לנאצלים. ודרך כלל בחי׳ הכתר הוא בחי׳ ממוצע בין עצמות אור א״ס לנאצלים והממוצע יש בו מבחי׳ תחתונה שבמאציל והוא בחי׳ ע״י ויש בו ג״כ בחי׳ שרש הנאצלים והוא בחי׳ א״א וכמ״ש בע״ח שמ״א באריכות. והנה בחי׳ עתיק יומין להיותו בחי׳ א״ס הוא למעלה מעלה הרבה מבחי׳ א״א שרש הנאצלים ולכן נק׳ עתיק לשון המעתיק הרים שנעתק ונבדל מבחי׳ הנאצלים כו׳ ואע״פ שבחי׳ ע״י הוא בחי׳ תחתונה דא״ס מ״מ הוא למעלה מעלה לאין קץ משרש הנאצלים כו׳. והנה ע״י המצות הוא העליי׳ בבחינת כתר כנ״ל ולזה אמר יכול כמוני אין ר״ל כמוני ממש מהותו ועצמותו רק כמוני היינו בחי׳ אור א״ס שבכתר והוא בחי׳ ע״י שהוא בחי׳ התחתונה שבמאציל כנ״ל שהרי ע״י מכלל בחי׳ הכתר הוא. לזה אמר ת״ל כי קדוש אני כו׳ כי ע״י המצות העלי׳ בבחי׳ א״א כי תרי״ג מצות נמשכין מתרי״ג ארחין דגלגלתא. וזהו בחי׳ קדש העליון שלמעלה מבחי׳ קדוש כנ״ל באריכות אבל בחי׳ ע״י ע״ז נאמר קדושתי למעלה כו׳. וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת שהוא בחי׳ מלכות דא״ס שהוא בחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם וע״כ אז זמן התיקון למלאות כל הפגמים שנעשו ע״י העונות והחטאים. מאחר שקדושה זו המתגלה בעשי״ת היא מקור לקדושת המצות ולמעלה הרבה ממנה ע״כ יש ביכולת׳ להמשיך מקור הקדושה מחדש ולמלאות כל פגם וחסרון כו׳. וזהו ג״כ ענין הברכה שעל כל המצות להמשיך לבחי׳ קדושת המצות שהוא קדושת הכתר מבחי׳ מלכות דא״ס שהוא בחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ ואתחנן שברכת המצות הוא מבחי׳ אתעדל״ע שמאליה ומעצמה להיות עי״ז באתעדל״ת אתעדל״ע ע״ש ולכן א״ש שזהו מבחי׳ קדושתי כו׳ ע״ד שנתבאר במ״א פי׳ יכול כמוני ת״ל כו׳ קדושתי למעלה מקדושתכם שיש אתעדל״ע שנמשכת ע״י אתעדל״ת והוא הנמשך ע״י מעשה המצות שבאתעדל״ת נמשך אתעדל״ע וזהו ענין קדושתכם ויש אתעדל״ע קודם אתעדל״ת להעלות ממטה למעלה ואתעדל״ע זו גדלה מעלתה מאד מאותה שע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להגיע אליה כו׳ וע״ז כיוונו קדושתיש למעלה מקדושתכם הרי א״כ ברכת המצות שהיא בחי׳ אתעדל״ע זו שרשה מבחי׳ קדושתי כו׳ ואין זה סותר למ״ש כאן דפי׳ קדושתי כור היינו בחי׳ ע״י מל׳ דא״ס כי שרש אתעדל״ע זו היא נמשכת באמת מבחי׳ ע״י מל׳ דא״ס כו׳ אלא שבברכת המצות ההמשכה הוא רק כדי להיות עי״ז באתעדל״ת אתעדל״ע כו׳ עמ״ש ע״פ לסוסתי כו׳ גבי שיר השירים. אבל בעשי״ת שאומרים המלך הקדוש הוא גילוי גדול מבחינה זו למלאות כל הפגמים שנעשו בהאתעדל״ת ואתעדל״ע שע״י אתעדל״ת):

 ענין כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. דר״ל בקדושה הנמשכת ע״י המצות שנק׳ זריעה כמ״ש זורע צדקות מצמיח ישועות שהזריעה הוא אתעדל״ת והצמיחה היא אתעדל״ע שעל ידה. ומשל בחי׳ זו למה שהארץ והגנה יצמיחו וכמ״ש ויניחהו  בג״ע לעבדה ולשמרה לעבדה זו רמ״ח מ״ע ולשמרה זו שס״ה ל״ת. כי הנה נראה בחוש שהזרע והגרעין אינם בעכך להיות מהם צמיחה רבה כ״כ מצד עצמן אלא שזהו ע״י כח הצומח שיש בארץ מעשרה מאמרות ממאמר תדשא הארץ דשא כו׳ שהוא מבחי׳ מל׳ דמל׳ דעשייה. 

בוזהו וכח הצומח הזה הוא בחי׳ כח היולי להצמיח כל מיני עונג וטעם ומאכל כו׳ והגרעין הנזרע אינו אלא העלאת מ״ן להמשיך מכח הצומח ההיולי להצמיח מין זה הפרטי כפי הגרעין הנזרע כו׳ והכח הזה בארץ הוא מפני שנעוץ תחלתן בסופן. וכמ״ש ענין זה באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי במ״ש ועוד זאת כו׳ הוא מראה כחה ויכולתה ביסוד העפר כו׳ המצמיח תמיד יש מאין כו׳ ע״ש. וכמ״כ הוא ענין מעשה המצות הוא ענין זורע צדקות שכל מעשה הצדקה וכן כל המצות שנק׳ בשם צדקה. נמשלה לזריעה שהגרעין אין בו ריח וטעם כלל וכך כל מעשה המצות הם מלובשים בדברים גשמיים ועכ״ז הם בחי׳ העלאת מ״ן לשרש נש״י שהיא בחי׳ ארץ העליונה מל׳ דאצילות כו׳ שבהנזרעים המצות ועי״ז מצמיח ישועות גילוי אור א״ב ב״ה והיינו על ידי שבארץ העליונה יש הכח הזה להצמיח כו׳ כי נעוץ תחלתן בסופן שהמל׳ שרשה בכתר שהכתר הוא בחי׳ מקור התענוגים וע״י כל מצוה נצמח גילוי עונג עליון בפרט שהוא מקור מצוה זו כו׳ (ועיין מ״ש מזה באריכות ע״פ הבאים ישרש יעקב וע״פ כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ כו׳ ובאגה״ק ד״ה זורע צדקות ע״ש). והנה פי׳ וכגנה זרועיה הם ב׳ זריעות שהם בחי׳ כוונת המצות ומעשה המצוה עצמה כו׳ שכוונת המצוה הוא הזריעה להצמיח גילוי עונג העליון בג״ע העליון ששם מאיר בחי׳ בינה ומהמצוה עצמה היא הזריעה להצמיח ממנה הגילוי בג״ע התחתון שבו מאיר בחי׳ מלכות ועמ״ש מענין ג״ע התחתון והעליון בסד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳. ועוד בחי׳ ג׳ כארץ תוציא צמחה הוא ע״י מצות אנשים מלומדה שבלי כוונה כו׳ כמו שנת׳ למעלה. כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה הוא בחינת ההתגלות שבר״ה ויוהכ״פ שהוא מבחי׳ המלך הקדוש בחינת קדושתי שלמעלה מקדושתכם כו׳ והוא ע״ד המבואר בספרא דצניעותא בזהר תרומה קע״ז א׳ בהאי זמנא (דהיינו ביוה״כ ור״ה ע״ש) אד׳ הוי׳ אתה החלות להראות את עבדך את גדלך כו׳ ופי׳ אתה החלות היא בחינת אתעדל״ע לבד כמ״ש במ״א באריכות ע״פ ואתחנן כו׳ ע״ש והיא בחי׳ קדושתי כו׳ הנ״ל כי בחי׳ אתעדל״ע זו היינו כמו שבתחילת הבריאה כי חפץ חסד הוא ולכן מתגלה בחינה זו בר״ה שהוא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון שהוא בחי׳ כי חפץ חסד הוא לכן בכל ר״ה מתעורר גילוי זה. וזהו בהאי זמנא אתה החילות כו׳ וזהו ענין אד׳ הוי׳ כי שם אד׳ מאיר בר״ה כי ר״ה הוא בנין המל׳ שהיא בחי׳ שם אד׳ דינא דמלכותא אותיות אד׳ ושם הוי׳ בניקוד אלקים הוא בחי׳ בינה שהוא בחי׳ יוהכ״פ אימא עילאה כו׳ שלכן יוהכ״פ אין בו אכילה ושתיה כמו העוה״ב שאין בו אכילה ושתיה ועוה״ב הוא מבחינת בינה כו׳ וע״ז נאמר כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה שהן ב׳ שמות דאד׳ הוי׳ אתה החלות כו׳. וזהו ענין י״ג מדה״ר דכתיב ויעבור ה׳ על פניו פי׳ שעובר מלמעלה מבחינת פניו. דהיינו מבחי׳ עתיק שלמעלה מא״א ומשם נמשכים י״ג מדה״ר ועיקר התגלות זו הוא בנעילה דיוהכ״פ וסיבת המשכה והעברה זו שעובר על פניו כו׳ הוא מבחי׳ כי חפץ חסד הוא ובר״ה מתחיל בחי׳ גילוי זה שהוא בחי׳ תחלת מעשיך פי׳ תחלת מעשיך היינו כענין אתה החלות כו׳ ונגמר בנעילה דיוהכ״פ. ומעין זה יובן ג״כ בברכת המצות שאמרו מברך עליהן עובר לעשייתן פי׳ עובר הוא ג״כ ע״ד הנ״ל בפי׳ ויעבור ה׳ על פניו כו׳ דר״ל שעובר מלמעלה מבחי׳ עשייתן דהמצוה עצמה דהיינו מבחי׳ אור מקיף שהוא למעלה מהמצוה עצמה שהיא בחי׳ א״פ רמ״ח אברין כו׳ וכנ״ל ששרש ברכת המצות נמשך ג״כ מבחי׳  אתעדל״ע דאתה החלות כו׳. וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשרת ימי תשובה דוקא דהנה פי׳ קדוש בוי״ו היינו המשכת י״ג ת״ד שהן בחי׳ יודי״ן ווי״ן שהשערות הן בחי׳ ווי״ן והאור שבתוך השערה הוא בחי׳ יו״ד כמ״ש בלק״ת ר״פ תולדות. אך מה שאומרים המלך הקדוש היינו שנמשך האור בי״ג ת״ד מבחי׳ מלכות דא״ס שהוא בחי׳ עתיק דאצילות שלמעלה מא״א ומשם מאיר האור הנמשך בי״ג ת״ד כו׳ וזהו המלך הקדוש והוא המשכה מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם כנ״ל. (ובזה מתורץ דהנה המצות שרשן מגלגלתא דא״א וא״כ איך הפגם שנעשה במעשה המצות יתוקן ע״י גילוי י״ג מדה״ר שהן י״ג ת״ד שהיא רק המשכה בבחינת שערות לבד והשערות אינו ערוך לעלצמיות המוח כו׳ אלא שהוא מטעם הנ״ל כי האור הנמשך ומתלבש בהן נמשך מבחי׳ עתיק שלמעלה מא״א ובמבוא שערים ש״ג ח״ב פ״ה שפנימית י״ג ת״ד נמשכים מאוירא ששם מתגלה הדעת דעתיק כו׳. ועיין מזה ג״כ בהרמ״ז פ׳ ויקרא) (בדף ט״ו ע״ב) ובפ׳ אמור (בדף צ״ד) בשם הלק״ת שיש ב׳ בחי׳ בדיקנא שערות והפנימית וזה הפנימית הוא מע תיק והוא מאיר בזמן הרצון כו׳ ע״ש ועיין עוד מענין י״ג מדה״ר בפרדס שער הצחצחות פרק א׳ עד סוף פ״ד ועכ״פ בר״ה ויוהכ״פ שאומרים המלך הקדוש הייינו שממשיכים בי״ג ת״ד מבחי׳ קדושתי שלמעלה מקדושתכם לכן הוא מכפר על הפגמים דמעשה המצות כו׳. ועי״ל כי התורה ומצות עצמן הם בזו״נ דאצילות בסוד השמים כסאי והארץ הדום רגלי אלא ששרשן ממו״ס וגלגלתא דא״א והי״ג מדות הרחמים הם י״ג מכילין דא״א עצמן והאור הנמשך ומתלבש בהן הוא מעתיק ממש. ועמ״ש בביאור דבגדי לבן דכה״ג ביוהכ״פ בפ׳ אחרי. ובזה יובן דהנה יוהכ״פ נק׳ שבת שבתון שהוא למעלה מבחי׳ שבת כמ״ש במ״א באריכות בד״ה האזינו השמים כו׳ ואף על פי כן הרי יוהכ״פ נקרא בשם מקרא קדש ושבת הוא קדש עצמו עיין בזהר פ׳ אמור (דף צ״ד). אך כי לפי שבחינת קדושה זו דיוהכ״פ היא מבחי׳ קדושתי כו׳ כנ״ל לכן גם בחי׳ מקרא קדש דבחינה זו גבוה הרבה יותר מעצם הקדש דקדושתכם כו׳. וכמו שבי״ג מדות הרחמים עם היותן בי״ג ת״ד שהן רק בחינת שערות וקדוש בוי״ו ואעפ״כ הם ממלאים הפגמים שנעשו בתומ״צ שהן מבחי׳ קדש העליון עצמו כו׳ אלא לפי שבהן נמשך ומתלבש מבחי׳ קדושתי כו׳ בחי׳ עתיק לכן אע״פ שההמשכה נמשך רק דרך בחי׳ שערות וקדוש בוי״ו הוא גבוה מבחי׳ קדש עצמו הנמשך ע״י התומ״צ וכמ״ש נושא עון כו׳. ויובן עוד ע״ד מאמר בב״ר פ׳ ס׳ יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים וכמש״ל דפי׳ שיחה הוא משל על ההמשכה שבבחי׳ שערות ונובלות ואעפ״כ יפה שיחתן כו׳ והיינו לפי שהאבות שרשן מחג״ת דעתיק כמ״ש בד״ה אם בחקתי בענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם ועיין בהרמ״ז פ׳ אמור (דצ״ט ע״ב) גבי ואפיק לון מגו נהרא כו׳ והוא שרש ומקור האור הנמשך בי״ג ת״ד. ולכן ארז״ל עד אברהם לא היה זקנה כו׳ בגמרא פ״ז דב״מ (דף פ״ז ע״א) ובסנהדרין פרק חלק (דף ק״ז ע״ב) וברבות תולדות פס״ה ולכן תיקון הראשון מי״ד ת״ד שם אל שהוא חסד שהוא בחינת אברהם כמ״ש וחסד לאברהם. וזהו ענין יפה שיחתן כו׳ מתורתן של בנים וכנ״ל. ועד״ז נתבאר במ״א גבי תנופת שתי הלחם ע״ג שתי הכבשים דמה שחכמה ובינה יונקים ממזלות דא״א שהוא מבחי׳ י״ג ת״ד הוא גבוה יותר ממה שמלבישים לזרועות דא״א שהם חו״ג ע״ש. ועמ״ש בדרוש יו״ט הראשון של ר״ה שחל להיות בשבת גם הנה ארז״ל שלשה הטעימן הקב״ה בעוה״ז מעין העולם הבא אלו הן אברהם יצחק ויעקב כדאיתא בגמרא ספ״ק דב״ב (די״ז א׳). ועמ״ש מזה סד״ה קול דודי. ועוה״ב נק׳ ודרך חיים שלמעלה מנר מצוה ותורה אור כדאיתא בגמרא פ״ק דברכו ת (ד״ה סע״א) וברבות בראשית ס״פ ט׳. שמות פ׳ א׳. וענין  בחי׳ ודרך חיים היינו פנימית התורה שיתגלה לע״ל עמ״ש מזה ע״פ תורה צוה וע״פ כי על כל כבוד חופה. וזהו ג״כ מ״ש ענין השמים החדשים כו׳ עומדים לפני. שלמעלה מבחי׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי שהוא ענין כי נר מצוה ותורה אור כו׳. ולזאת יפה שיחתן כו׳ מתורתן של בנים וזהו ענין ההמשכה שממשיכים בעשי״ת בירח האיתנים שבו נולדו איתני עולם למלאות הפגמים שבתורתן של בנים. ועמ״ש עוד מזה בסוף ביאור ע״פ תורה צוה. עוי״ל בענין יוהכ״פ ושבת בלשון אחר כי הנה יש בחינת קדש ויש בחי׳ קדש הקדשים שלמעלה מבחי׳ קדש וכמ״ש בזהר משפטים (דקכ״א). ושבת הוא בחי׳ קדש עצמו אבל ביוהכ״פ נמשך מבחי׳ קדש הקדשים וזהו שנק׳ שבת שבתון ולכן ביוהכ״פ היה נכנס הכה״ג לבית קדש הקדשים כו׳ ולכן גם בחי׳ מקרא קדש הזה דקדש הקדשים גבוה מעצמיות בחינת הקדש לבד ולכן הוא ממלא ומשלים כל הפגמים שנעשו בקדש כו׳. ושני הדרכים קרובים זל״ז כמובן. מיהו גם שבת נקרא שבת שבתון אלא שלא נאמר בו שבת שבתון הוא לכם כמ״ש גבי יוהכ״פ ומבואר מזה סד״ה לבאר ענין יוכ״פ:

 נש״י שרשן ממלכות דאצילות ולפי שנעוץ תחלתן בסופן כו׳ שהמל׳ שרשה מכתר וכמאמר כתר עליון דאיהו כתר מלכות (וכמש״ל בשם הרע״מ פ׳ פנחס דרנ״ו ב׳ ות״ז תיקון עשירי כו׳) והיינו מבחי׳ מלכות דא״ס וע״כ ע״י התשובה יכולים הם להמשיך י״ג הרחמים מבחי׳ מלכות דא״ס שהוא פנימית הכתר כו׳. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד היינו שעל ידי התשובה ממשיך מבחי׳ עתיק פנימית הכתר מה שאין העלאת מ״ן דמעשה המצות מגיע שם. וזהו ענין המלך הקדוש. ואומרים זה בכל עשי״ת כי יש עשרה עומקים לי״ס שממשיכים בכל יום עומק אחד (והם בחי׳ הכתרים דע״ס שהם בחי׳ אצילות שבאצילות עי׳ בהרמ״ז פ׳ קרח) (דקע״ו) וזהו מילוי כל הפגמים שנעשו בע״ס שע״י המשכת העומקים מתמלאים הפגמים כו׳ ומקור המשכה זו הוא ממעמקים קראתיך פי׳ ממעמקים ב׳ עומקים והיינו בחי׳ עתיק ואריך כו׳ והיינו ענין המלך הקדוש ולכן אומרים זה בכל עשי״ת להמשיך לכל העשרה עומקים ממעמקים הנ״ל. וזהו ענין אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה שם אד׳ בר״ה כו׳ (וענין ששם אד׳ יצמיח גילוי י״ג מדות הרחמים דעתיק יובן ממ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ בענין אם עונות תשמר י״ה אד׳ מי יעמוד ע״ש וכדלקמן) ושם הוי׳ בניקוד אלקים ביהכ״פ והיינו כי תהלה שהוא גילוי אור א״ס ב״ה ע״ד בהילו נרו זהו שם הוי׳ והנה ע״י גילוי זה דוחה החשך כמ״ש רוממות אל בגרונם כו׳ ולכן ע״ז בא ניקוד אלקים. וזהו ענין ותהלה נגד כל הגוים ועיקר הענין כי הנה הכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו מבחי׳ תחתונה שבמאציל והוא בחי׳ מל׳ דא״ס וזהו מה שהוא בחי׳ מקבל מהמאציל א״ס ב״ה ונק׳ בחי׳ זו עתיק ויש בו משרש הנאצלים וזהו מה שהוא ראש ומקור לנאצלים ונק׳ א״א. 

גוהנה והנה מצד מה שהוא בחי׳ מקבל נק׳ אלקים כי אלקים זהו בחי׳ מל׳ סופא דכל דרגין כו׳ וכך הוא במל׳ דא״ס. ומצד מה שהוא משפיע וראש לנאצלים נק׳ הוי׳. ועיין כה״ג בזהר בלק (דקפ״ז סע״א) במל׳ דאצילות שבאצילות נק׳ מלאך לגבי או״א ובירידתה בבי״ע נקרא הוי׳ כו׳ וכנודע בפי׳ ואמונה כל זאת וקיים עלינו שבבחינת אצילות נקרא המלכות זאת לשון נוק׳ ובירידתה בבי״ע נק׳ דכר וזהו וקיים ל׳ זכר והיינו עלינו ראש לשועלים כו׳ וכמו שכתוב מזה לעיל בפ׳ עקב גבי בהמ״ז. וכך יובן גם כן בבחי׳ מל׳ דא״ס שנעשה כתר לאצילות כו׳ וזהו ענין הוי׳ בניקוד אלקים בחינת הוי׳ היינו שרש הנאצלים והיותו בניקוד  אלקים היינו בחינה תחתונה שבמאציל. ועד״ז ממש פי׳ בע״ח (שמ״א ספ״ג) בענין אני ואין שבחינת אני נקרא מלכות דא״ק ובחינת אין נק׳ כשנעשה כתר לאצילות וכ״ה עוד בע״ח ש״ב פ״ב. וזהו שנק׳ יוהכ״פ קדוש הוי׳ שהוא למעלה מבחי׳ שם הוי׳ כנ״ל וזהו ענין ז״פ הוי׳ הוא האלקים שאומרים בנעילה כו׳ ועד״ז יש לפרש מ״ש בסבא דמשפטים (דק״ה) דבחי׳ שמו הגדול היינו שם אלקים כו׳ ושמו הגדול הוא בחי׳ א״ס ממש כמ״ש במ״א וזהו אם עונות תשמר י״ה אדני מי יעמוד. והוא מש״כ אד׳ הוי׳ יצמיח כו׳ כי הוי׳ בניקוד אלקים היינו מי שהוא בחי׳ בינה והיינו שמב׳ שמות אלו נמשך ההתגלות שבר״ה ויוהכ״פ למלאות כל הפגמים כנ״ל ועיין מזה בזהר בלק (דקפ״ה ע״ב) ועיין במק״מ ובהרמ״ז שם שהאריך בזה. וזהו מי ימלל גבורות וכו׳ וכדפי׳ בזהר יתרו (פ״ג א׳) שהוא מלשון וקטפת מלילות והיינו שמרכך וממתיק הגבורות ועי״ז ישמיע כל תהלתו יצמיח תהלה כו׳ ועמ״ש סד״ה היום הזה מצוך גבי לתהלה דתהלה פי׳ אור ועיין ברבות ר״פ תצוה מאירים למי שמאיר כו׳ ויובן עם מ״ש בזח״ג נשא (ק״ל ע״א) בענין באור הוי׳ דהיינו אור א״ס ב״ה המאיר בשם הוי׳ כמ״ש במ״א בענין ושמרו דרך הוי׳. וזהו מ״ש לעברך בברית כו׳ למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים. וכמ״ש בד״ה אתם נצבים להיות ישראל עלו עד בחי׳ מחשבה העליונה והוא ית׳ כביכול השפיל א״ע להיות לך לאלקים ור״ל שישראל לי ראש והיינו שמתעלים עד בחי׳ א״א שנקרא גלגלתא שזהו בחי׳ ראש והוא מ״ש שאו את ראש כל עדת בני ישראל כו׳ לגלגלתם והוא בחי׳ שרש הנאצלים שעד שם עלו נש״י והוא ית׳ המאציל העליון השפיל את עצמו היינו התגלות מלכות דא״ס להיות עתיק לאצילות. וזהו ענין המלך הקדוש. וזהו להיות לך לאלקים. ונק׳ אלקים שהרי הוא בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ אבל מ״מ זהו תכלית הפנימית שאפשר להתגלות באצילות כו׳ ויותר יומתק ענין זה בפסוק שבפ׳ בחקתי והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם. פי׳ בתוככם ממש מאחר שיתעלו עד בחי׳ א״א אשר בו מתלבש ומתגלה בחי׳ עתיק. וז״ש לי לעם וכ״מ שנאמר לי אינו זז לעולם כו׳ כמ״ש במ״א משום כי פי׳ לי היינו בחי׳ עתיק כו׳ וכ״כ ר״פ וארא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים כו׳ וידעתם כי אני הוי׳ פי׳ מה שעכשיו בחי׳ לא נודעתי היינו רדל״א יומשך בבחי׳ וידעתם כו׳. וז״ש במ״ת וידבר אלקים כו׳ אנכי הוי׳ אלקיך כו׳. וז״ש ג״כ בברכת יצחק ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳ עיין בזהר יתרו (דפ״ג) ועמ״ש ע״פ שוש אשיש בהוי״ה ותגל נפשי באלקי. דשם נת׳ ג״כ כי הגילה היא השמחה בפנימית שגבוה יותר מהשמחה שבחיצונית וכמ״ש ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. ובני ציון הם היקרים ונאמר עליהם יגילו כו׳ דייקא. ועמ״ש מזה ע״פ ציון במשפט תפדה ועד״ז נאמר ה׳ מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים. הרי בארץ שהיא חשובה יותר מאיים נאמר תגל כו׳ וכתיב תגל נפשי באלקי דייקא ולפי הנ״ל אתי שפיר כי הגילה נמשך מגילוי פנימית הכתר בחי׳ עתיק וזהו ענין באלקי כנ״ל. אך שם נת׳ בע״א כי מה שנק׳ אלקי זהו ע״ש שההשפעה מעתיק שהוא גילוי פנימית הכתר א״א להיות כ״א על ידי גבורות וצמצומים כו׳ וכענין י״ג ת״ד כו׳ נמצא לפ״ז מצד ההשפעה שמבחי׳ עתיק הוא שנק׳ בשם אלקים כו׳ (ועד״ז יתפרש הטעם שאומרים על שם אלקים אלקינו משא״כ בכל השמות. והתירוץ כי פי׳ אלקינו היינו שלנו שיומשך בבחינת גילוי ממש לנו וזהו דייקא על ידי שם אלקים שהוא בחינת גבורות כו׳. אמר לפני הסתלקותו שכך חלם לו בחלום אז ואמר שהתירוץ פשוט והקושיא טוב כו׳):