לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/לשבת שובה

דרושים לשבת שובה,  א׳

 שובה ישראל כו׳. הנה יש ב׳ בחינות יעקב וישראל וכתיב לאי עקב יאמר כו׳ והענין הנה נודע כי תכלית בריאת העולמות להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דהיינו ע״י אתכפיא סט״א ואתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ כי הנה עולם הוא מלשון העלם שהוא החשך וההסתר שמעלים ומסתיר אור א״ס ב״ה השוכן בתוכו ונראה ליש ודבר בפני עצמו וחשך זה יתהפך לאור לע״ל כי עין בעין יראו כו׳ והיינו על ידי מעשינו ועבודתנו בימי הגלות בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא של הנפש מזה לעומת זה בקיום מ״ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי״ה הוא האלקים כו׳ שעל ידי בחי׳ ידיעה זו שבהיום לעשותם שהיא בחי׳ ידיעה לבדה זוכה לימות המשיח למחר לקבל שכרם בבחינת ראיה ממש כי עין בעין יראו כו׳ ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול וענין הוי׳ הוא האלקים הוא ענין יחודא עילאה ויחודא תתאה (שילוב שם הוי״ה בשם אלקים ואדנ״י ושילוב שם אלקים ואדני בשם הוי׳) שבק״ש אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם) שעי״ז יבוא לואהבת כו׳ ולהיות בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא כו׳ ולכך קורין ק״ש פעמים בכל יום ערב ובוקר לפי שצ״ל יחוד זה של הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ כו׳ וכנגד ב׳ בחי׳ אלו שהם שמים וארץ קורין ק״ש פעמיים ערב ובוקר (וע׳ מ״ש מענין ערב ובוקר מדת לילה ומדת יום בד״ה תחת אשר לא עבדת והוא ג״כ ענין כי אל דעות שיש ב׳ דעות שמלמטה למעלה נק׳ יש מאין וזהו מדת לילה ומלמעלה למטה הוא בהפך שלמעלה היש ולמטה כלא חשיב וזהו מדת יום ועיין מ״ש סד״ה והיה מספר בני ישראל). והנה כמו שיש בעולם שמים וארץ כך יש בנפש האדם ב׳ בחינות אלו  כי הנפש כלולה מארבעה בחינות אלו שכל ומחשבה דבור ומעשה (ועיין זח״ג פנחס ר״כ ע״ב ע״פ אין מעשה וחשבון כו׳) והנה השכל והמחשבה הם בחינת שמים והדיבור והמעשה הם בחי׳ ארץ שעם היות שגם המחשבה היא בחינת לבוש אל הנפש כמו הדבור והמעשה מ״מ היר המחשבה כלולה ומתאחדת עם הנפש המשכלת וא״א להיות לה שכל בלי אותיות המחשבה והרי הוא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה משא״כ הדבור והמעשה הם בחינות נפרדים מן הנפש ואין הנפש מתלבשת בהם תמיד אלא בעתים שמדבר ועושה כו׳ ולכן נקרא בשם ארץ וצ״ל אתכפיא ואתהפכא בנפש מזה לעומת זה בין בבחי׳ שמים ובין בבחי׳ ארץ שיהיו כל הארבעה בחינות מיוחדים לה׳ לבדו דהיינו שהשכל והדבור יהיו ממולאים מתורה דאורייתא מחכמה כו׳ ודברת בם כו׳ ובחי׳ המעשה מפורש בפרשה שניה ואספת דגנך הוא מעשה הצדקה כו׳ והנה יחודא תתא ה היא בחי׳ יעקב י׳ עקב י׳ בחי׳ חכמה וביטול הנמשך בבחינת עקב וסוף המדרגה להיות אתכפיא ואתהפכא והיינו כשעדיין האדם בבחינת מלחמה באתכפיא ואתהפכא זו שאז מדת אלקים וצמצום להיות עלמא דפרודא היא הגוברת בו והיא עיקרית בנפש האדם אלא שממשיך בחינת יו״ד דהיינו שילוב הוי׳ באלקים ואדנ״י כי הוי״ה בחכמה כו׳ אבל ישראל כי שרית עם אלקים שכבר גבר שם הוי׳ על שם אלקים דהיינו שילוב שם אלקים ואדנ״י בהוי׳ והרי הוא למעלה מבחי׳ אלקים הוא הצמצום כו׳ ועם אנשים הם כחות המתפשטות משם אלקים שהם שלוחי הדין והקטרוג כו׳ (וע׳ זח״א וישלח קע״ד א׳): ב והנה כתיב וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו הוי״ה הוא האלקים ב״פ (במלכים א׳ סי׳ י״ח) (ועיין מזה ברבות בקהלת קרוב לסופו ס״פ זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח וזח״ג) (ס״ה א׳ רס״ד א׳) זח״א (מ״ה א׳) בתד״א פי״ז ירושלמי פ״ג דתענית ה״ד וע׳ בפרש״י (בשופטים סי׳ ה׳) בפסוק שמעו מלכים ובכרמל יאמר ב״פ. ולהבין למה כפלו ב״פ. אך הענין כי הוי״ה הוא האלקים יש בו ב׳ פירושים הא׳ שהוי׳ הוא גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ המשכה והתפשטות שהיא מבחי׳ הוי׳ וחסד זכר חסדו להוות כל ההוויות הוא הוא עצמו האלקים וצמצום שנתצמצם להיות עולמות נפרדים בעלי גבול ברבוי התחלקות המדרגות מינים ממינים שונים שהצמצום הזה עם היות שבאמת הוא צמצום גדול לגבי אור א״ס ב״ה שאינו בבחי׳ גבול מ״מ הוא הוא הוי״ה שהרי עי״ז נמשך בחי׳ הוי׳ להוות כל ההוויות מאין ליש שמבלעדי הצמצום לא היו העולמות כלל שהיו בטלים במקורם והיו כלא היו וא״כ גם הצמצום הוא הוא הוי׳ והמשכת החסד ומיוחדים ביחוד גמור ואמיתי ממש (וע׳ מ״ש מזה בד״ה וידבר אלקים כו׳ אני הוי׳ וארא אל אברהם כו׳ וסד״ה וידעת היום) ופירוש השני כי בחי׳ הוי׳ והמשכת החסד שמהווה כל ההוויות שעל שם זה נקרא הוי׳ לשון הוה והיו״ד שבראש התיבה להורות שהוא מהוה תמיד הרי בחינה זו הוא רק בחי׳ אלקים וצמצום לגבי עצמותו ומהותו יתברך כביכול וכמ״ש אני הוי׳ הוא שמי שבחינת הוי׳ אינו אלא בחי׳ שם כמו עד״מ שם האדם אברהם שאינו אלא לזולתו לקרוא אותו בשמו אבל אין להשם ערך ויחוס כלל אל עצמות ומהות העדם שאינו ממהותו ולא מערכו כלל כך הנה בחי׳ המשכה זו של הוי״ה וחסד מאור א״ס ב״ה להחיות העולמות ולהוותם מאין ליש אין ערוך אליו ית׳ כלל וכמשל זיו השמש מהשמש כו׳ כי הנה הוא לבדו ית׳ קדוש ומובדל מגדר עלמין וגם שמו נשגב בבחי׳ לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ וכו׳ הארה דהארה ואף גם זאת בבחיד על דייקא ולא שייך עליו ית׳ בחי׳ הוי׳ כי ענין הוי׳ יו״ד חכמה כו׳ ולא שייך עליו ית׳ אפילו אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אלא לגבי בחי׳ השתלשלות שנשתשלו בחי׳ חכמה ובינה  והרי הוא ית׳ מקור להן כמ״ש כי עמך מקור חיים והוא מקור החכמה ומקור הבינה אבל אינו מתלבש ממש בבחי׳ חכמה כי החכמה מאין תמצא כתיב מבחינת אין דהיינו שאין התהוות החכמה מבחינת השתלשלות והתלבשות אור א״ס ב״ה ממש אלא מבחי׳ שהיא אין ואפס הוא בחי׳ זיו כו׳ כמ״ש במ״א (ועיין בד״ה לא תהי׳ משכלה) והרי זיו זה הוא עצמו צמצום רב ועצום לגבי אור א״ס ב״ה ע צמו כביכול וזהו שאמר יעקב בתפלתו אם יהיה אלקים עמדי ושמרני כו׳ ושבתי בשלום אל בית אבי אזי והיה הוי׳ לי לאלקים פי׳ כי אחר שיהיה אלקים עמדי בבחינת אתכפיא ואתהפכא ואחר כל המדרגות עד ושבתי בשלום כו׳ אזי יבא ויגיע למדרגה גדולה ונפלאה היא ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מבחי׳ הוי׳ עד שבחי׳ הוי׳ בבחי׳ אלקים תחשב (ועמ״ש מזה סד״ה אני הוי׳ אלקיכם דפ׳ ציצית וסד״ה ושבתי בשלום וע׳ ברבות ויצא פרשה ע׳ גבי נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים ועמ״ש מזה סד״ה וכל בניך): ג והנה יעקב אמר כסדר המדרגה ממטה למעלה והיינו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני ה׳ ממדרגה למדרגה אך מי שהעביר את הדרך וחטא על הנפש שפגם באיזה ל״ת או בביטול מ״ע הרי א״א לו להמשיך בחי׳ הוי׳ בבחי׳ אלקים ביחודא עילאה ותתאה להיות אתכפיא ואתהפכא מאחר שפגם בשם הוי׳ כי המצות נקראו מצות הוי׳ כמ״ש בזה״ק דתליין בשמיה כענבין באתכלא מימינא ומשמאלא מימינא מ״ע ומשמאלא מל״ת. והנה אומרים בתיקון ק״ש שעל המטה אם פגמתי באות יו״ד ונתחייבתי סקילה וכן בוידוי על חטא ביוהכ״פ מזכירין סקילה שריפה כו׳ לא דברו בעבירות חמורות דוקא שחייב עליהם סקילה ממש (כגון עובד עבודת כוכבים שהוא מהנסקלין) שהרי התורה היא בבחינת השתלשלות שיש בה גשמיות ורוחניות וכשם שיש סקילה גשמיות על עבירות החמורות בגשמיות כן יש סקילה רוחניות על עון ששקלוהו חז״ל בעבירות חמורות ע״ד מארז״ל בפרק לפני אידיהן ישראל שבחו״ל כו׳ כי ענין עבודת כוכבים בגשמיות הוא המשתחוה לשמש וירח מפני שמהם תצא השפעת המזון וכמ״ש ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים הגם שבאמת נמשך ההשפעה על ידם הרי הם שלוחי ההשפעה בלבד והמשתחוה להם מחשיב אותם ליש ודבר נפרד כאלו הם משפיעים מצד עצמם והנה ההשתחואה בגשמיות היינו שכופף ראשו וקומתו הגשמיים ויש השתחואה ברוחנית שכופף ומבטל שכלו לדבר הנשפע מן השמש והירח שהם מגד תבואות כו׳ בדאגת הפרנסה ע״י איזו תחבולה כאלו התחבולה ההיא היא עיקרית בהשפעה זו הגם שנאמר וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה הרי ה׳ אלקיך כתיב שלא יהיה נפרד מאלקותו ית׳ כו׳ משא״כ כשמחשיב את התחבולה עיקר ההשפעה שהוא בבחי׳ נפרד כו׳ וע״ז הרי הוא חייב סקילה רוחנית כי סקילה היא באבנים והיינו שעי״ז גורם להיות לו לב אבן שלא יוכל לפתוח לבו בהתבוננות בחי׳ הוי׳ כו׳ וכן כל הכועס כו׳ וגסות הרוח כו׳ שהם כאלו עובד עבודת כוכבים לפי שהם היפך הביטול והרי פוגם באות יו״ד שהוא ענין הביטול בחינת חכמה כו׳ וכה״ג בביטול מ״ע התלויות באות יו״ד ביטול תורה דאורייתא מחכמה כו׳ (וע׳ בר״מ ר״פ כי תשא ופ׳ שופטים רע״ד ב׳) והה׳ של השם הוא בחי׳ התבוננות באורך ורוחב בגדולת א״ס ב״ה להלהיב לבו כו׳. דהיינו כמו אות ה׳ שיש לה אורך ורוחב עד״מ וכנגד זה שריפה שישרוף לבו באש זרה ותאות חומריו׳ כו׳ וכיוצא בזה הרבה פרטי עבירות וביטול מצות שהם פוגמים את השם הוי׳ כל חד לפום מאי דידע בנפשי׳ אשר ע״כ לא יוכל להמשיך שם הוי׳ בבחי׳ אלקים הוא הצמצום ביחודא תתאה ועילאה להיות אתכפיא ואתהפכא. והעצה היעוצה לזה ויצעקו אל הוי׳ שכדי להיות  המשכות הוי׳ צריך להקדים בחי׳ צעקה בלב מקרב איש ולב עמוק מעומקא דלבא ולהיות בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מבחי׳ הוי׳ כי אני הוי׳ הוא שמי כו׳ כנ״ל אלא מצד עצמותו ומהותו ית׳ נק׳ בשם אנכי מי שאנכי שאינו נתפס בשם וע״ז נאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וכתיב לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ ששם הוא עליות כללות נשמות ישראל ביום הכפורים והיינו על ידי בחי׳ רחמנות מדתו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו מן הקצה התחתון שירד מטה מטה אל הקצה העליון שמראש כל דרגין בחי׳ אנכי שלמעלה מבחינת הוי׳ ובחי׳ רחמנות זו הוא שיעורר רחמים על ניצוץ אלקות שבנפשו אחרי שישים אל לבו רוממות א״ס ב״ה בכבודו ובעצמו שהוא רם ונשא מבחי׳ הוי׳ כי הוי׳ בחכמה וכולם בחכמה עשית כתיב שהוא כעשיה גשמיות ואי לזאת הרחמנות גדולה על ניצוץ אלקות שבנפשו איך שירד פלאים מאיגרא רמה כו׳ ובחינת רחמנות זו אותה אנו מבקשים אלקי עולם ברחמיך הרבים כו׳ ברחמיך דייקא כלומר שאתה יודע הרחמנות כמה גדלה בלי שיעור ואין ביכולת השגת נשמותינו לשער גודל עוצם הרחמנות על הירידה הגדולה הזאת מאור א״ס ב״ה מאחר שנשמותינו הן בבחי׳ גבול ונברא יש מאין אין להם הרגשה זו על הירידה הזאת שמאור א״ס ב״ה (ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר). וזהו ותתפלל חנה על הוי׳ ובכה תבכה שעל ידי בחינת בכיה היא בחי׳ ומדת התעוררות הרחמנות תתפלל על ה׳ על דייקא למעלה מבחי׳ הוי׳. ועמ״ש מזה בפ׳ משפטים ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה כו׳. וזהו שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך פירוש עד שהוי׳ יהיה בבחינת אלקים וצמצום על ידי התשובה הוא התעוררות הרחמנות כי עיקר התשובה בלב שתהיה התשובה גדולה כל כך בפנימית הלב מעומקא דלבא עד כי ישוב ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה ממש שלמעלה מעלה מבחינת הוי׳ רק לפני הוי׳ תטהרו ואנכי אנכי הוא מוחה כו׳. ועמ״ש ע״פ כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו׳ בפ׳ נצבים: ד והנה סדר התשובה הוא שלא כסדר והשתלשלות המדרגה ממטה למעלה כנ״ל רק הוא בבחינת דילוג למעלה מבחי׳ השתלשלות והטעם ביאר הכתוב כי כשלת בעונך והיינו כמ״ש כשל בעוני כחי היינו הנשמה וכמ״ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו׳ (ע׳ זח״ג פנחס ר״כ ע״א) שהנשמה קרויה נר כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם ועבירה מכבה כו׳ כלומר שמכבה את הנר כו׳ (כמ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו) לכך אין כח בנשמה לעמוד בקשרי המלחמה בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא ולהמשיך הוי׳ בבחי׳ אלקים ביחודא עילאה ותתאה אחר שנתחלשה וכשל כחה מפני העבירה שכבתה נרה וע״כ צריכה לדלג שור אל רום המעלות. וזהו כי תצא למלחמה על אויביך על דייקא ולכן מתחלה שובה ישראל עד שהוי׳ יהיה בבחי׳ אלקיך ואח״כ קחו עמכם דברים הם התורה והמצות וכמ״ש ברבות פ׳ תצוה פל״ח ושובו אל הוי׳ להמשיך בחי׳ הוי׳ בבחי׳ אלקים ביחודא עילאה ותתאה ע״י אתכפייא ואתהפכא כי זהו תכלית בריאת האדם בעוה״ז לשמור ולעשות כסדר המדרגה (ולכן ארז״ל במי נמלך בנשמתן של צדיקים ועיין זח״ג אמור) (ד״ק ע״ב) ע״פ בת אבי היא כו׳ ובחי׳ בת אבי היא כמ״ש סד״ה יהודה אתה בפי׳ בני אביך ולילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה רק התשובה הוא לפי שעה שהנשמה צריכה לכך לדלג שור שלא כסדר ודרך ההשתלשלות אבל אח״כ שישוב אל ה׳ וירחמהו הנה מזה נמשך שם הוי׳ בחי׳ התהוות כל ההוויות בהתחדשות החיות כו׳ ולתקן כל הפגמים ולמלאות כל החסרונות שחיסר מ״ע או שפגם במל״ת אזי יהיה נמשך שם הוי׳ בבחי׳ אלקים ביחודא עילאה ותתאה להיות אתכפיא ואתהפכא. וזהו שנאמר ביג״מ רחמים ויקרא הוי׳ הוי׳ כלומר שהוי׳ קורא וממשיך בחי׳ הוי׳ דהיינו שע״י בחי׳ הוי׳ אלקיך שהוי׳ הוא בבחי׳ אלקים ממשיך להיות הוי׳ נמשך בבחי׳ אלקים ביחודא עילאה  ותתאה וב׳ הוויות אלו הם כתובים בשני מקראות דכתיב הוי׳ רחום וחנון וכתיב חנון ורחום הוי׳ פי׳ הוי׳ רחום וחנון שמבחינת הוי׳ נמשך בחי׳ רחמנות וחסד להוות עולמות יש מאין ולהתצמצם במדת אלקים שהיא ג״כ מדת החסד כנ״ל. וחנון ורחום ה׳ פי׳ שהתהוות והמשכות החסד שהרי אין זה אלא בחי׳ צמצום לגבי אור א״ס ב״ה עתמו כביכול הגורם להיטות צמצום זה הוא חנון ורחום שמבחי׳ אנכי מי שאנכי נמשכים יג״מ רחמים שבהם ועל ידם קורא וממשיך הוי׳ הוי׳ כו׳ כנ״ל (ועמ״ש מזה סד״ה ואתחנן אל הוי׳) וזהו כי עמך הסליחה למען תורא כי בבחי׳ סליחה ביום הכפורים שהוא גילוי רצון העליון לפני הוי׳ תטהרו נמשך יג״מ רחמים להיות גילוי בחי׳ יראה הוא יו״ד של שם ה וי׳ כמ״ש בזה״ק יו״ד על רישי׳ דביה שריא דחילו והה׳ הוא בחי׳ אהבה והם הנסתרות לה׳ אלקינו שהנסתרות הם אהוי״ר והנגלות ו״ה נגלות הן התורה והמצות תורה וי״ו המשכה הקול קול יעקב ה׳ בחי׳ מצות מעשיות שבעשייה כו׳ והיינו גילוי של שם הוי׳ להיות התחדשות ההתהוות כו׳ כנ״ל. ועמ״ש עוד מענין כי עמך הסליחה למען תורא ע״פ שובה ישראל עד כו׳ וע״פ תקעו בחדש וע׳ בזהר אמור דק״א א׳. וזהו הלך ילך ובכה כו׳ כי הנה ישראל נקראו בשרשם למעלה זרע קדש מצבתה (בישעיה סס״י ו׳) שיסודתה בהררי קדש עליון (עיין זח״א ט״ו א׳ ובזהר הרקיע ר״פ בראשית ע״פ הנצנים נראו כו׳) ומשך הזרע היינו ההמשכה וירידה שירדו ונשתלשלו נשמותיהם למטה (ועיין ברבות ר״פ ויגש גבי במושך הזרע זה יוסף ועמ״ש מענין יוסף סד״ה ושמתי כדכד. וע׳ עוד ברבות וישלח פע״ט דקאי על יעקב והכל ענין אחד וכמ״ש אלה תולדות יעקב יוסף ועמ״ש מזה סד״ה ויקחו אליך פרה גבי עץ ארז ואזוב) ולהיותם חוזרים ועולים בקדש העליון ממטה למעלה הלך ילך ממדרגה למדרגה בהליכה שאין לה שיעור והפסק הגבה למעלה מאד ע״י בחי׳ ובכה היא התעוררות הרחמנות ובכה תבכה שעי״ז יהיו בבחי׳ על ה׳ כו׳ כנ״ל. ואח״כ בא יבא ברנה נושא אלומותיו שחוזר וממשיך מלמעלה למטה תוספת וריבוי אור בהתחדשות ההתהוות להמשיך בחינת שם הוי׳ בבחי׳ אלקים להיות אתכפיא ואתהפכא בכל הדברים הן בסור מרע הן בועשה טוב שע״ז נאמר קחו עמככם דברים ושובו אל ה׳ שהם דברים הרבה שיהיה בהם המשכת הוי׳ וזהו נושא אלומותיו שהוא עד״מ כמו אלומות ועומרים שהם ממין הגרעין שנעשו בתוספת וריבוי כך יהיה גדול כח התשובה (ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה בענין וזרעתיה לי בארץ כו׳ נטעתיך שורק כו׳ ע״ש מה שכתבתי ע״פ והנה אנחנו מאלמים אלומים ומענין פי׳ ברנה בד״ה ושבתי בשלום כו׳ והיה כו׳. ובזה מובן המדרש אגדה שהביא רש״י) (בשופטים רס״י ה׳) נאמר בסיני אנכי הוי׳ אלקיך בכרמל יאמר כפול ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים בימי אליהו עכ״ל והיינו כי בסיני היו נש״י צדיקים וע״י התומ״צ ממשיכים שם הוי׳ בבחי׳ אלקים כנ״ל אבל בהר הכרמל ע״י התשובה הגיעו עד הוי׳ אלקיך דהיינו ע״י ששבו ליבטל בעצמות אור א״ס ב״ה שלמעלה משם הוי׳ כנ״ל ולכן כפלו לומר ב״פ הוי׳ הוא האלקים שזהו ענין ב׳ הפירושים הנ״ל. וז״ש במדרש בקהלת שם ד״א זבובי מות יבאיש כו׳ מדבר בדורו של אליהו אתמול מבאישין דברים כנגדו כו׳ והיום מביעים דברים ואומרים ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים עכ״ל שנק׳ זה יביע שמן רוקח שהוא השמן המעורב בבשמים שיש בו ריח טוב והוא כענין מארז״ל ע״פ ריח בגדיו ריח בוגדיו כמו שכתוב ברבות תולדות ס״פ ס״ה. והוא גם כן ההמשכה מי״ג מדה״ר בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ ועמ״ש סד״ה מי יתנך כאח לי וסד״ה זאת חנוכת המזבח ומענין יביע בד״ה להבין ענין הברכות וזהו ג״כ ענין שבסיני נאמר אנכי ובתבור נאמר ב״פ אנכי ע״ש ברש״י והיינו כי ע״י המצות ממשיך בחינת הוי׳ מבחי׳ אנכי והוא להיות  אלקיך אבל בתשובה נאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך ב׳ פעמים אנכי כנגד ב׳ ממעמקי הלב ממעמקים קראתיך כמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום כו׳ ע״ש והוא למעלה מההמשכה שע״י המצות. וזהו שבהר תבור זכו לבחי׳ זו דהיינו ע״י תשובה ומזה נמשך ג״כ ענין הכפל ב׳ פעמים הוי׳ הוא האלהים דהא בהא תליא. וע׳ מענין תבור וכרמל ברבות ויחי ר״פ צ״ט ובת״י (בשופטים סי׳ ה׳ ובתהלים סי׳ ס״ח ט״ז) ובגמרא פ״ד דמגילה (דכ״ט ע״א) והוא כענין הנזכר בזח״א ויצא (דקנ״ח ע״א) בענין הרי בתר שהם טורי דפרודא בחי׳ ומשם יפרד והיו לארבעה ראשים ועיין ברבות בראשית פי״ו ובשה״ש ע״פ עד שיפוח היום כו׳ והנה העלייה מטורי דפרודא להתכלל באחד זהו ענין בחי׳ תשובה וזהו ענין המבואר במ״א ע״פ ורב שלום ורב להושיע ולכן מזה נמשך העלייה אח״כ שלא בהדרגה והוא ענין מ״ש בסוף שיר השירים ברח דודי כו׳ על הרי בשמים בחי׳ ריח והריחו ביראת ה׳ וזהו ג״כ ענין יביע שמן רוקח כנ״ל ואעפ״כ ניתנה התורה בסיני דוקא שרומז לבחינת צדיקים וכמ״ש בת״י (בשופטים שם) דהוא חליש וזעיר מכל טורייא שהוא ענין השפלות והביטול בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה ועי״ז דוקא פתח לבי בתורתך משא״כ הרי תבור וכרמל טורי דפרודא נקרא הרים גבנונים מלשון או גבן או דק שהחוטא פוגם במצוה אחת הרי נעשה מחוסר אבר כו׳ כמש״ש בד״ה כי המצוה הזאת בענין תמים תהיה כו׳ אלא שעל ידי התשובה הנה במקום שבעלי תשובה עומדין כו׳ לכן נאמר בהם אח״כ ב׳ פעמים אנכי כו׳ וכנ״ל. אבל עכ״ז הרי מבואר לעיל שהתשובה הוא לפי שעה לדלג שור כו׳ אבל אח״כ צריך להמשיך על ידי התורה ומצות. וזהו ענין סיני. שזהו בחי׳ הקביעות של סדר ההמשכה וברבות פ׳ ויצא פס״ח ע״פ והנה סולם מוצב ארצה כו׳ זה סיני. שהוא ג״כ בחינת וראשו מגיע השמימה. והיינו כמ״ש יעקב אם יהיה אלקים עמדי כו׳ והיה הוי׳ לי לאלקים. והוא מדרגת הצדיקים כנ״ל שעי״ז ג״כ יוכל להגיע לבחינה זו ע״ד מ״ש גבי מצות תשובה מי יעלה לנו השמימה כו׳. ועמ״ש בד״ה יונתי ב חגוי הסלע והענין כי התשובה אינה על עבירות דוקא אלא על הריחוק מה׳ וכמ״ש בד״ה האזינו השמים בפי׳ כל ימיו בתשובה וכל הקרב אל ה׳ ביתר שאת צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה בבחינת ותתצב אחותו מרחוק ה׳ נראה לי. וכמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין מה שתקנו בתפלת שמונה עשרה סלח לנו כי חטאנו אחר קריאת שמע שמקבל עליו עול מלכות שמים ומצות ואהבת כי היא הנותנת דדוקא לאחר שקיבל עליו עול מלכות שמים ומאריך באחד אזי יבין שיש חטא ופשע ואזי יאמר סלח לנו כו׳ ע״ש ועמ״ש ע״פ מה טובו בענין ג׳ תשובות דנר״נ שנמצא כולם צריכים לתשובה וע׳ זח״ג פ׳ אחרי (דע״ג ע״א) גבי תלת דרגין מתקשרין דא בדא כו׳ ע׳ מ״ש מזה בביאור ע״פ ולא תשבית מלח והנה אורייתא סתים וגליא ולכן עם היות שבסיני נאמר רק פעם אחת אנכי הוי׳ אלקיך מכל מקום אורייתא סתים ומרומז בזה ג״כ הבחינה הב׳ שבפי׳ הוי׳ הוא האלקים והיינו על ידי התשובה ולכן נאמר שובה ישראל דוקא שהוא בחי׳ הפנימית דיעקב והיינו שבקריאת שמע אומר שמע ישראל ואזי דוקא אח״כ אומר בשמו״ע סלח לנו כי חטאנו כו׳ כנ״ל שהוא ענין שובה ישראל וגם י״ל פי׳ שובה ישראל דרצה לומר שובה להיות בבחינת ישראל שלמעלה מבחינת יעקב וכל כך תשוב עד אשר הוי״ה יהיה בבחי׳ אלקיך כנ״ל:

דרושים לשבת שובה,  ב׳

ביאור על שובה ישראל איתא במ״ח (מסכת יומא) בענין ז׳ פעמים הוי׳ הואט האלקים  שאומרים בנעילת יטום הכפורים וז״ל הוי׳ ז״א הוא האלקים נוק׳ כו׳ הוי׳ ז״א חזר להיות אלקים בעלותו אל עתיקא שלגבי העתיקא כאלהים חשוב עכ״ל. והענין כי הנה יש ב׳ שילובים שילוב הוי׳ באד׳ ושילוב אד׳ בהוי׳ והם בחי׳ יחודא עילאה ותתאה כמ״ש (בלק״א ח״ב) כי זהו כלל בפע״ח שאות ראשונה שבשם היא הגוברת כו׳ ונמצא כי שילוב אד׳ בהוי׳ שהיו״ד הוא אות ראשונה היא בחי׳ יחודא עילאה שבחי׳ הוי׳ גבר על בחי׳ אד׳ ונכלל שם אד׳ בשם הוי׳ ושילוב הוי׳ באד׳ הוא יחודא תתאה שהא׳ היא אות ראשונה והרי שם אד׳ גובר על שם הוי׳ (ועמ״ש בד״ה והקרבתם עולה אשה) והענין כי הנה שם אד׳ הוא שם אלקים ששניהם בחי׳ א׳ וכמ״ש במ״ח הנ״ל שאלקים הוא נוק׳ כו׳. והנה בחינת נוק׳ הוא בחי׳ דבור שהוא נפרד ולבוש החיצון של הנפש ואינו דומה למחשבה עם היות שגם היא לבוש אל הנפש (אלא שהיא לבוש פנימי) ה״ז כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה שהמחשבה היא מתאחדת עם הנפש שכך הוא דרך וסדר בריאות הנפש המשכלת שחושבת ומהרהרת תמיד משא״כ הדיבור הוא רק לפעמים ואף גם זה ברצון הנפש תליא מלתא שברצותה תתלבש כו׳ וכך הוא בחינת הנוק׳ שהיא מקור הנפרדים היא בחי׳ דבור עליון אותיות וצרופים המפרידים להיות התחלקות עולמות אין מספר אלף אלפים כו׳ עד שהיו הנפרדים רבים מאד מאד הרבה מלאכים ונשמות כהנה וכהנה כו׳ ואין ב׳ ברואים שוים כו׳ ומבשרי איזה ב׳ ידים שבאדם אחת היא ימנית ואחת שמאלית ואינן דומות זו לזו ואפילו הבשר החופה על כל הגוף שהוא בשר א׳ יש בו מקומות יש מקום שהוא גבוה ויש שהוא נמוך כו׳ ויש טעמים לזה ע״ד הקבלה גם המחקרים חקרו ומצאו כן כו׳. ועד״ז יש ריבוי התחלקות במלאכים כמו מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה כו׳ ובנשמות אברהם מדת אהבה ויצחק יראה כו׳ וכלם אין אחד דומה לחבירו כו׳ ושרש ומקור חיות הנבראים להיות התחלקות כל הבחינות הללו הוא דיבור העליון והיינו לפי שאינו ממשיך חיות להם אלא בבחי׳ מלך וכנודע מענין אין מלך בלא עם עוממות כו׳ דברים נפרדים כו׳ והוא ענין שם אד׳ ואלקים להיות אדון ואלקים תקיף כו׳ וזהו חיותם וקיומם שיהיה להם התהוות בפ״ע אשר ע״כ הם מובדלים אחד מחבירו אך מכל מקום נמשך להם מלמעלה בחי׳ ביטול שעם היותם נפרדים יהיו בטלים וכמו שכתוב וצבא המשים לך משתחוים ומשכ׳ זו היא מבחינת הוי׳ וכענין המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו שענין השלום הוא שאין מים מכבין כו׳ לפי ששניהם בטלים במקורן מפני שנמשך בחי׳ המשל ופחד וזהו ענין שילוב הוי׳ באדנות כי הנה כדי שיתחברו ב׳ בחי׳ עליון ותחתון צריך אחד מב׳ דברים או שיגביה התחתון לעלות אל העליון או שירד העליון וישפיל א״ע למטה אל התחתון והנה שילוב הו׳ באדנות היינו ענין ירידת והמשכת בחי׳ עליונה מלמעלה למטה שהוא בחינת ביטול הנמשך בנבראים להיותם נפרדים ובטלים כו׳ וכמו שיהיה לע״ל כי עין בעין יראו כו׳ וראו כל בשר כו׳. שבגשמיות במקום העוה״ז יומשך אור עליון וע״ז נאמר נפלה לא תוסיף קום פי׳ קום מלשון הגבהה ועליי׳ ממטה למעלה כענין עליות העולמות בשבת ויו״ט דהיינו שילוב אד׳ בהוי׳ ובבחי׳ זו של קום לא תוסיף עוד אלא שיהיו המשכות מלמעלה למטה ובמקום החשך שם ישכון אור א״ס ב״ה והיינו כמארז״ל על עוה״ב שהוא עולם התחי׳ שאין בו לא אכילה כו׳ אלא צדיקים יושבין ונהנין כו׳ דודאי אין ר״ל שיהיו ביטול האברים גשמיים דא״כ מאי קמ״ל שאין בו אכילה והרי הנשמה קודם בואה ג״כ לא היה בה אכילה ולא היה שייך בה כלל דבר מעניני עוה״ז אלא ודאי שיהיה גוף ואברים גשמיים (דעוה״ב אינו ר״ל ג״ע עולם הנשמות אלא הוא עולם התחיה) וא״כ צריך להבין מאחר שאין בו אכילה כו׳ א״כ בריאת הגוף  והאברים הם לריק ח״ו אלא הענין שגם הגוף והאברים הגשמיים יהיו ניזונים מן הרחוניות ומה שהן נהנין מזיו השכינה נעשה מזון לגוף ואברים הגשמיים קרבייים ואצטומכא גשמיים כו׳ וכמו שהיה גבי משה בהר ארבעים יום שהיו גופו ואבריו גשמיים בשלימות אלא שהיו ניזונין מן הרוחניות רק דגבי משה אחר ירידתו מן ההר היו כלי הגוף צריכין למזון גשמי לפי שהעולם עדיין לא נזדכך כו׳ משא״כ לע״ל שיזדכך חומריות העולם וראו כל בשר כו׳ אזי יהיה נמשך מזון עליון למטה גם במקום החשך באברים הגשמיים כנ״ל ובחי׳ זו אנו מבקשים בר״ה ויוהכ״פ ותמלוך אתה הוא ה׳ אלקינו כו׳ שבחי׳ הוא ובחי׳ הוי׳ אלקינו שהן בחי׳ ומדרגות עליונות מאור א״ס ב״ה תהיינה בבחינת מלוכה וגילוי שיהיה העולם מתנהג על ידן והיינו שיושפע מזון רוחני לכים ואברים הגשמיים וזהו ענין פי׳ הא׳ של הויה הוא האלקים (ר״ל ב׳ שילובים הנ״ל הכל הוא עדיין בכלל פי׳ אחד שבהוי׳ הוא האלקים דהיינו יחודא עילאה ויחודא תתאה): ב אך פי׳ הב׳ הוא כי הנה כתיב אני הוי׳ הוא שמי פי׳ כי הגם שבחי׳ הוי׳ הוא בחי׳ אציל׳ שהוא אלקות דאיהו וחיוהי חד בהון ואיהו וגרמוהי כו׳ אעפ״כ אין ערוך אליו לעצמיות ומהות א״ס ב״ה וכל בחי׳ אצי׳ אינו רק בחי׳ שם כמשל שם של האדם אברהם שאינו ממהותו כלל כו׳ וכמשל זיו השמש כו׳ וז״ש במ״ח לגבי עתיקא דהיינו מל׳ דא״ס כו׳ ומה שנמשך אור א״ס להיות ע״ס חכמה וחסד כו׳ היינו שנתצמצם להתלבש בבחי׳ חכמה לא מיבעי בכלים אלא אפי׳ באורות אין זה אלא בבחי׳ צמצום והתלבשות אנת חכים פי׳ אנת הוא אור א״ס ב״ה משפיל א״ע בבחי׳ חכים כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו כו׳ וזהו הגדול הגבור ה׳ גדול ה׳ גבור שלהיות גדול וגבור צמצם ע״י ה׳ ולהיות נורא הם ב׳ צמצומים ו״ה מוהנורא כו׳. וזהו ענין תפלת יעקב אם היה אלקים עמדי היינו המשכה מלמעלה למטה ושמרני בדרך הזה לברר בירורין כו׳ שהרי הלך לחרן מלשון חרון אף הוא מקום הקליפות והס״א כו׳ ואח״כ כאשר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי לאלקים כלומר שבחי׳ הוי׳ יהיה לי בבחי׳ אלקים וצמצום לגבי עצמיות אור א״ס כי בחי׳ יעקב היא שעולה מעלה מעלה עד רום המעלות מבריח מן הקצה אל הקצה כי מדת יעקב הוא נחלה בלי מצרים שהיא בלי גבול. כי מדת אברהם היא חסד יש לה גבול עד כמה תתפשט מפני שיש מעכב ומונע ההתפשטות כי החסד ניתן מצד האהבה ונדיבות ויש לזה מדה וגבול עד כמה האהבה מגעת וכמה נדיבות ראוי להתנדב מצד המקבל אם ראוי לכך ועד כמה הוא ראוי כו׳ משא״כ מדת יעקב היא רחמנות לזה אין גבול שאע״פ שאין ראוי לכך מ״מ יש לרחם עליו כו׳. וזהו שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך פי׳ להיות בבחי׳ ישראל עד שהוי׳ יהיה בבחי׳ אלקים כו׳ כנ״ל. וזהו ותתפלל חנה על הוי׳ על דוקא ובכה תבכה הוא בחי׳ רחמנות כי הגם שבכיה היא מצד השמחה ג״כ מ״מ אינה שמחה לבדה שהרי בשמחת נישואין אינה מתערבת בכיה רק בשמחה שבאה מתוך צער כיתרון האור הבא מן החשך וכמו מי שהיה רחוק מאביו ואח״כ ראהו כו׳ והרי הבכי׳ באה מהתכללות ב׳ הבחי׳ כמו רחמנות שהיא כלולה משני בחי׳ ועי״ז נמשכים י״ג מדה״ר ויקרא הוי׳ הוי׳ שהויה הא׳ קורא וממשיך הוי׳ הב׳ כי הוי׳ האד הוא בא״א שם חנון ורחום ה׳ שכדי להיות הוי׳ הקדים חנון ורחום והוי׳ הב׳ בז״א להיות הוי׳ אל רחום וחנון כו׳ וכמ״ש כי עמך הסליחה למען תורא פי׳ כשנמשך סליחה גילוי רצון בחי׳ א״א אזי למען תורא גילוי יו״ד דשרא על רישי׳ דביה שריא דחילו היא אור אבא כי אבא יונק ממזל הח׳ ואבא הוא שרש האצילות ועי״ז נמשך בחי׳ הוי׳ היא בחי׳ כללות כל האצי׳ וחזר להיות תיקון האצי׳ כולו אחר שפגם באות יו״ד כו׳ והיינו ע״י כי שובה ישראל עד הויה אלקיך כו׳:

דרושים לשבת שובה,  ג׳

 שובה ישראל עד הויה אלקיך כו׳. להבין מהו לשון עד והל״ל שובה להוי׳. הענין כי הנה לשון שובה יש בו ב׳ פירושים. הא׳ כמשמעו שובה את עצמך. והב׳ כמו שובה ה׳ את שביתנו שהוא פועל יוצא. ולהבין זה צ״ל מ״ש דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב שדרשו רז״ל על עשרת ימי תשובה שאז הוא בהמצאו והיותו קרוב וכמ״ש שובו אלי ואשובה אליכם. ולכאורה לא שייך היותו קרוב ואשובה אליכם לגבי הקב״ה אשר מכה״כ וכתיב את השמים ואת הארץ אני מלא ולית אתכר פנוי מיניה בשלמא לגבי האדם שייך שפיר לומר שובה אלי בשביל שנתרחק מקרבת אלהים לדבקה בו ית׳ ונמשך אחר ההפך. אבל הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו לא שייך עליו לומר שנתרחק שמכה״כ תמיד. אך הענין שהוא כמשל ב׳ בני אדם שעומדים בקירוב מקום סמוכים זה אצל זה הנה כשהם פונים זה לזה פנים בפנים הרי קרובים ממש אבל אם א׳ הפך פניו מחבירו הרי קרובים נעשו רחוקים. וכך גבי עבודת כוכבים כתיב וסרתם ועבדתם אלהים אחרים דהיינו בחינת אחוריים וגם בכל עבירות כן הוא ברוחניות שהעובר על איזה עבירה יונק מבחי׳ אחוריים דקדושה ואינו ממשיך השפע מבחי׳ פנימיות אבל ע״י התשובה ואשובה אליכם בבחי׳ פנים להמשיך לו השפע מבחי׳ פנימית ולהבין איך שייך לפניו ית׳ לשון פנים ואחור. והרי כתיב ג״כ וראית את אחורי ופני לא יראו שאפילו בקדושה עצמה יש בחי׳ אחוריים (ועמ״ש מזה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ בפ׳ תצוה). הנה מבשרי אחזה שיש באדם מחשבה דיבור ומעשה שכולן הן התפשטות החיות מהנפש שבמעשה יש כח הפועל בנפעל אך התפשטות החיות שבמעשה הוא בחי׳ חיצוניות מכח החיות שבנפש ובחי׳ הדיבור הוא פנימי יותר והמחשבה יותר פנימית ופנימית לפנימית במחשבה עצמה שיש מחשבה בעלמא שהיא בחי׳ חיצוני׳ לגבי בחי׳ המחשבה שנגעה עד הנפש כמו החושב בדבר שחייו תלויין בו שהמחשבה ההיא בעומקא דליבא ששם פנימית ותוכיות החיות ותוך תוכו. והנה כל הבחי׳ הללו הן בהתפשטות החיות מהנפש משא״כ הנפש עצמה שהיא למעלה מהתפשטות החיות אשר ממנה בתוך הגוף אינה מקבלת שום שינוי. וכך עד״מ יש בחי׳ מחשבה דבור ומעשה לפניו ית׳ הגם שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגם בבחי׳ הדיבור הרי מדיבור האדם אינו יכול להיות שום התהוות מה שאין כן בדבר ה׳ שמים נעשו כי הוא אמר ויהי. מ״מ דבררה תורה כלשון בני אדם מחשבה דבור ומעשה לגבי הקב״ה היינו מ״ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. [עמ״ש מזה בד״ה מי מנה]. בראתיו בחי׳ מחשבה כי בריאה היא מאין ליש כך המחשבה היא מאין שלא נולדו ונתהוו בחי׳ אותיות קודם המחשבה ואותיות המחשבה הן בבחי׳ העלם. וכך בחינת הבריאה היא להיות עלמין סתימין דלא אתגליין (כמו עד״מ אותיות המחשבה שאינן נפרדים. משא״כ אותיות הדבור שיוצא ההבל לחוץ. ועמ״ש בד״ה אז ישיר בפ׳ בשלח). ויצרתיו בחינת עולם הדבור להיות שהדיבור הוא גילוי ההעלם שבמחשבה ונקרא יצרתיו מלשון צורה שמצייר החומר ההיולי שהוא בבחי׳ ההעלם והצורה הוא גילוי להחומר ואף עשיתיו הוא עולם המעשה ונקרא בלשון אף שהתלבשות המחשבה בבחי׳ המעשה אינה כהתלבשותו בבחי׳ הדבור ששם מתלבשת ממש עד שהיו לאחדים. משא״כ המעשה הוא דבר נפרד וכל זה בהתפשטות החיות להיות גילוי העולמות שהם מבחי׳ זיו והארה בלבד. משא״כ בא״ס ב״ה עצמו לית מחשבה תפיסא ביה כי אני הוי׳ לא שניתי ונמצא שיש כמה בחי׳ אחוריים וחיצוני׳ לגבי פנימית המלובשת בתוכן ופנימית לפנימית עד רום המעלות: (קיצור ביאור ענין פנימיות ואחוריים. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו):  ב והנה בשבת כתיב כי ששת ימים עשה וגו׳. וביום השביעי שבת. ולכאורה אינו מובן שהרי הוא ית׳ מחדש בכל יום מע״ב וגם בשבת מחדש להיות השפעת והמשכת החיות שאילו היה מסתלק כרגע ח״ו היה העולם חוזר לאין ואפס ולכן אומרים גם בשבת המחדש בטובו. אך הענין דכתיב כי ששת ימים עשה דייקא דהיינו מה שנתפשט ונמשך החיות ע״י בחי׳ עשייה אבל בשבת שבת מבחינת התלבשות בבחי׳ עשייה וגם לא נתלבש בבחי׳ הדיבור שהם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולכן כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר וארז״ל שלא יהא דיבורך של שבת כו׳ והיינו כי להיות בצלם אלקים ברא את האדם לכך צריך לשבות בשבת מפני כי בו שבת הקב״ה והקב״ה שבת מבחינת הדיבור כי ששת ימים עשה היינו ע״י עשרה מאמרות וביום השביעי שבת מהם אלא התלבשות אור א״ס ב״ה להוות ולהחיות הברואים ולדש בטובו מאין ליש בשבת בוא בבחי׳ המחשבה לבדה שהוא עולם הבריאה ולכן נמשכה נשמה יתירה בשבת דהיינו מעולם הבריאה (עיין בזח״א פ׳ נח דע״ה ע״ב ע״פ שער החצר הפנימית ובמק״מ שם בשם הפע״ח ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש בחדשו) שהוא עולם הנשמות ומשם נמשך גם כן שפע וחיות העוה״ז הגשמי׳ שבבחינת העשיה. ולכן ארז״ל דיבור אסור הרהור מותר אבל אין זה בדרך התלבשות אלא בחינת עשיה הוא בבחי׳ ביטול לגבי בחי׳ המחשבה הנ״ל. ולזה יש נוסחאות בברכת יוצר בשבת שאין אומרים מה רבו מעשיך כו׳ לפי שבשבת אין ההתלבשות בבחי׳ עשיה אבל באמת הנוסחא העיקרית לומר גם בשבת מה רבו מעישך כי גם בחי׳ מחשבה הוא בחי׳ עשיה לגבי קוב״ה ואפילו בחינת חכמה כדכתיב כולם בחכמה עשית אלא אנת הוא חכים פי׳ שמתלבש בבחי׳ חכים ואף גם זאת לא בחכמה ידיעא כו׳. והנה לשון שביתה שנאמר אצל הקב״ה כי בו שבת הוא עד״מ כאדם השובת ונח ממלאכתו אשר עשה שבשעת מעשה היה שכלו ומחשבתו מלובשים במעשה ההיא ואח״כ כששובת חזרו שכלו ומחשבתו למקורן. וגם המעשה ההיא כלולה בהם שבשכלו ומחשבתו יש ג״כ בחי׳ המעשה דהיינו בחי׳ מעשה שבשכל שהוא מתבונן בשכלו על המעשה שעשה והרי עולה החיות המתפשט ושכלו ומחשבתו שנתלבש במעשה וחוזר להתכלל במקורו הוא השכל והמחשבה. וכך עד״ז בשבת עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בע״מ שנברא העולם לבחי׳ המחשבה (דהיינו שעלמין דאתגליין מקבלים החיות ממקום שמקבלים עלמין סתימין ונקרא חצר הפנימית הפונה קדים ועלמין סתימין מתעלים יותר כו׳) ולכן שבת אותיות תשב שענין שבת וענין תשובה הכל אחד דהיינו חזרת הדברים למקורן ושרשן כי הנה תשובה אינה מעבירות שבידו דוקא אלא תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה לדבקה בו ית׳ לבטל רצונו מפני רצון עליון ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה ויוהכ״פ גם לצדיקים גמורים כי זה כל האדם ועיקר התשובה הוא כמו שכתוב לך אמר לבי בקשו פני כו׳ פי׳ פנימית הלב שהלב אומר בקשו פני (ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול בענין חצר הפנימית ומפתחות הפנימיות) והוא בחי׳ תשובה עילאה מעומקא דליבא כאדם המעמיק במוחו ולבו ומחשבתו בדבר שחייו תלויין בו ונוגע עד הנפש ממש. כך ישים אל לבו אהבת ה׳ מקרב איש ולב עמוק כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי וגו׳. והיינו אהבה רבה לי טעם ודעת כי אהבה הנלקחה מטעם ודעת המושג ומובן בהתבוננות שכלו ורוח בינתו אין בה עומק כ״כ להיות כלה שארי ולבבי כ׳ רק היא אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת שאינו רוצה ליפרד מיחודו ית׳ כי חלק הוי׳ ממש עמו וע״כ יש בכח ל ישראל למסור נפשו באחד  והיא היא בחי׳ תשובה וחזרת הדברים למקורן כי כמו שיש מחשבה דבור ומעשה בפו״מ כך יש כל בחי׳ הללו בשכל (שבחי׳ מעשה שבשכל זהו כענין בחי׳ שכל המעשיי׳ הנזכר בשמונה פרקים להרמב״ם דהיינו השכל שבעשייה איך לעשות מלאכת מחשבת כו׳ שזהו בחי׳ האחרונה שבשכל ונקרא עשייה שבשכל כו׳ וכמ״ש במ״א. והנה הנמשל מזה למעלה כי הנה מחודומ״ע הן בי״ע ומדומ״ע שבחכמה היינו בי״ע דאצילות כי דרך כלל אצי׳ הוא בחי׳ חכמה. אך יש באצילות עצמו ג״כ בי״ע וכמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא ומודומ״ע שלמעלה מהשכל זהו מ״ש בע״ח דא״ק נקרא אדם דבריאה כו׳ ונקרא מחשבה הקדומה ועיין בזח״א נח) (דס״ה ע״א) ועמ״ש בביאור ע״פ את שבתותי תשמרו וע״פ ראיתי והנה מנורת זהב. וכך כל בחי׳ הללו הן במקורן ושרשן שהוא למעלה מן השכל וע״י התשובה מעומקא דליבא שלמעלה מהשכל עולה גם החיות שבמחשבה דו״מ ונכלל למעלה מן השכל: (קיצור ענין וביום השביעי שבת מבחי׳ אשר עשה ונמשך החיות מבחי׳ מחשבה שהוא חצר הפנימית ולכן שבת אותיות תשב. בקשו פני פנימית הלב): ג והנה עי״ז נמשך להיות את פניך הוי׳ אבקש פניך בחי׳ פנימית עליון יאר ה׳ פניו אליך ובחי׳ פנים למעלה הוא אור א״ס ב״ה שלמעלה מהחכמה ונקרא פנים עד״מ כמו שבאדם עיקר החיות הוא בפניו ששם התגלות כל החושים ראיה ושמיעה ריח ודבור. משא״כ העורף יש בו חיות מועט ומצומצם מאד עד שנחשב בבחי׳ דומם לגבי החיות הנמשך בפנים כך הוא למעלה מה שמתגלה בו חיות ואור א״ס ב״ה בגילוי רב נקרא בחי׳ פנים לגבי בחי׳ אחוריים ובחי׳ חיצוני׳ שאין מתגלה בהן אלא חיות מועט ומצומצם וחיצוני׳ עליון נעשה פנימית תחתון וכמה בחי׳ זו למעלה מזו זו פנימית מזו עד רום המעלות את פניך הוי׳ הוא גילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו הסוכ״ע שהוא עיקר החיות שאין ערוך אליו ית׳ כלל עכד שבחי׳ ח״ע נחשבת לגבי אור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע בבחי׳ עשיה גשמי׳ ובחי׳ דומם. וזהו שביקש דהע״ה את פניך הוי׳ אבקש (עיין מזה בהרמ״ז פ׳ אמור בדף צ״ג ע״ב) להיות בנפשו גילוי הארת אור א״ס ב״ה ממש יאר ה׳ פניו אליך הארת פנים מרצון העליון שלמעלה מהחכמה כי חכמה היא בחי׳ יו״ד אשר אות יו״ד הוא נקודה שהוא בחי׳ צמצום וכל סדר ההשתלשלות שהוא התפשטות גדולת א״ס ב״ה בריבוא רבבות מדריגות ועולמות אין מספר הנה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כי אימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלקינו כו׳ דהיינו בחי׳ צירופי אותיות כי אותיות הן המשכות מלשון אתא כו׳. וזהו וחכם באחור ישבחנה. שכל בחי׳ השבח של גדולתו ית׳ והתפשטותו שבבחי׳ חכמה הוא בחי׳ אחוריים לגבי בחי׳ הפנימי׳ שהוא רצון העליון ב״ה הסוכ״ע. וזהו וראית את אחורי כי מרע״ה זכה לתורה ואורייתא מחכמה נפקת. אבל ופני לא יראו שגילוי אור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע שלמעלה מהתורה והוא מקור התורה אינו מתגלה בבחי׳ ראיה והשגה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל אלא בבחינת תשובה כי עמך הסליחה. פי׳ שבחי׳ הסליחה הוא בבחי׳ עמך ממש כי משם לוקחה ונמשכה כמ״ש ממעמקים קראתיך הוי׳ פי׳ קראתיך כאדם הקורא לחבירו ממקום למקום כך קורא וממשיך בחינת גילוי הוי׳ ממעמקים מבחינת ישת חשך סתרו סתימא דכל סתימין ומשם קראתיך להיות גילוי בחי׳ הוי׳ כי בחי׳ ממעמקים עצמה א״א לבא לידי גילוי כ״א בבחי׳ הוי׳ שהוא צמצום המשכה והתפשטות כו׳ וכמ״ש במ״א וקריאה והמשכה זו היא מחמת כמים  הפנים לפנים להיות בחי׳ ממעמקים עומקא דליבא באתעדל״ת ועי״ז אתערותא דלעילא ג״כ בחי׳ ממעמקים וכשם שמלמעלה למטה א״א לבא בחי׳ ממעמקים לידי גילוי אלא בבחינת צמצום והתפשטות כו׳. כך צ״ל ב אתערותא דלתתא כמים הפנים לפנים ממטה למעלה ג״כ בחי׳ צמצום שהוא בחי׳ הסתקלות לסלק ולבטל א״ע שלא יעשה בשביל עצמו ומזה יבא למדריגת ממעמקי׳ ומשם נמשך מחילת עוונות כי הפגם הוא שפוגם בתורה שהיא חכמתו ית׳ וכך חייבה חכמתו להיות זו מ״ע וזו מל״ת אבל למעלה מהחכמה שם אין פגם מגיע כי שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והעובר על התורה שהיא בחי׳ חכמה צריך להמשיך ממקום עליון למעלה מן החכמה היא בחי׳ ממעמקים וכמו עד״מ אם נתקלקל מוצא מים צריך לחפור בעומק המעיין לתקן וכך אנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכולהו פי׳ ממלא כל שמהן שהתורה כולה היא שמותיו של הקב״ה שכמו שע״י שם האדם אשר יקרו לו הנה ע״י קריאה זו נמשך האדם ופונה אל הקורא כך התורה היא בחי׳ שם להקב״ה להיות קוראין וממשיכין גילוי אלקותו ית׳ ע״י התורה כי רמ״ח מצות הן רמ״ח אברין דמלכא שבהם נמשך חיות ואור א״ס ב״ה כמו שבאברי האדם עד״מ נמשך הדם הוא הנפש ולכן ע״י התורה נמשך אור א״ס ב״ה אבל מי שהעביר את הדרך ופגם בתורה הנה זאת תקונו לשוב אל ה׳ ממעמקים מעומקא דליבא. וכמ״ש ויצעקו אל ה׳ בצר להם ואזי ממשיך מעומק העליון בחי׳ אור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע כי הוא הממלא כל שמהן ואיהו שלימו דכולהו ועי״ז משלים וממלא כל החסרונות והפגמים. וזהו כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני כי הנה הנשמה מתחלקת לעשר בחינות ומדרגות ז׳ מדות וג׳ שכליים והן נמשכות מלמעלה מבחי׳ לך הוי׳ הגדולה והגבורה כו׳ ז׳ מדות וכן השכלים כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. והנה כללות המדות הן אהבה ויראה נק׳ בשם בן ובת. כי באהבה נאמר זכר חסדו וביראה נאמר אשה יראת ה׳ (וזהו שאמרו רז״ל בת בתחלה סימן יפה לבנים כי ראשית והתחלת העבודה הוא להמשיך עליו בחי׳ יראה וכמ״ש בזהר ע״פ בזאת יבא אהרן כו׳ וכמ״ש במ״א) והשליים נק׳ בשם אב ואם המולידים המדות כנודע שהמדות נולדו ונתהוו מן השכליים. והנה מי שהעביר את הדרך ופגם בתורה שהיא חמתו יתברך נקרא אבי ואמי עזבוני אבל מ״מ וה׳ הוא גילוי א״ס ב״ה עצמו ממש יאספני דהיינו שיאסף ויקבץ כל חלקי הנפש למעלה מעלה מבחי׳ התחלקותם כי ההתחלקות הוא מחכמה ולמטה. אבל למעלה מן החכמה שם הן בבחינת התכללות ועיין מ״ש ע״פ וה׳ יגיה חשכי והיינו ע״י כמים הפנים לפנים בהיות הנפש ג״כ בבחי׳ התכללות במס״נ ממש שהוא למעלה מטעם ודעת כנ״ל ואותה אנו מבקשים אל תסתר פניך ממני בחי׳ פנימית הנ״ל. אל תט באף עבדך פי׳ שלא תטה את עבדך לבחי׳ אף עשיתיו שהוא התפשטות בחי׳ חיצונית החיות אלא מבחי׳ פנימית כי עמך הסליחה כו׳: (קיצור. ענין את פניך הוי׳ אבקש. הארת פנים שלמעלה מהחכמה וחכם באחור ישבחנה. והיא בחי׳ מ״ש ופני לא יראו ומ״מ כי עמך ממש הסליחה. כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני): ד והנה תכלית המכוון מתשובה בעומקא דליבא זו להיות בקשו פני ואת פניך הוי׳ כנ״ל הוא מ״ש כי עמך הסליחה למען תורא פי׳ שעיקר גילוי הסליחה הוא כדי להיות גילוי בחינת יראתו ית׳ ולקיים שום תשים עליך מלך. וזהו תכלית המכוון במעשה בראשית. כמ״ש והאלקים עשה שייראו מלפניו סוף דבר הכל נשמע  את האלקים ירא וגו׳ כי זה כל האדם. פי׳ שהאדם שעל דמות העסא כמראה אדם מלמעלה היינו בחינת התורה שהיא רמ״ח מצות רמ״ח אברין דמלכא. ושס״ה ל״ת כנגד שס״ה גידין וכל בחינות הללו נמשכו למטה בשביל גילוי מדת היראה שהוא בחי׳ ביטול רצון מפני רצון המלך העליון הן בסור מרע והן בועשה טוב לעשות הכל מה שהוא נגד רצונו וטבעו של האדם ולהפוך את לבו מן הקצה אל הקצה. וכמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה וגו׳ (ובקהלת רבה ע״פ ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים. א״ר יודן גדולה היא היראה ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הה״ד והאלקים עשה שייראו מלפניו. א״ר ירמיה גדולה היא היראה ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה הה״ד) (בספר משלי סס״י ל״א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה׳ היא תתהלל. ובסיפרא הדין כתיב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא. ועיין מענין יראת ה׳ היא תתהלל פ״ב דסנהדרין (ד״כ ע״א). וברבות שמות פ׳ א׳ ע״פ ותיראן המילדות ובספר חסידים סי׳ קנ״ח. כי הנה תכלית בריאת העולמות מאין ליש הוא כדי שיהיה יש ויהיה היש בטל. והיינו בדמת מלכותו ית׳ כי אין מלך בלא עם כו׳. ומלכותך מלכות כל עולמים שהעולמות וההעלם היא רק מבחינת מלכותך ואין התכלית להיות העלם אלא כדי שיתגלה מלכותו ית׳ ובהתגלות כבוד מלכותו ית׳ הרי זה ביטול היש לבחי׳ מלכותו המיוחדת בו בא״ס ב״ה ממש וכל זה מפני שכך עלה ברצונו להיות נח״ר בביטול היש ואתכפייא דסט״א. וזהו צחוק עשה לי אלקים שמדת אלקים והצמצום להיות יש מאין הוא בשביל בחי׳ צחוק שיהיה לעתיד לבא כל השומע יצחק לי לעתיד בביטול היש ונגלה כבוד ה׳ כו׳ והיינו ע״י עסק תורתנו ועבודתנו כל ימי משך הגלות שעיקר כוונת המצות בסור מרע ובעשה טוב להיות בחי׳ בטל רצונך הנ״ל ועי״ז נעשה ביטול היש בכל יום מעט מעט. אך בר״ה ועשי״ת שהם כללות השנה צריך להמשיך כללות ביטול זה להיות המשכת הביטול על כל השנה. ולזאת צריך להמשיך מבחי׳ פנים העליונים את פניך הוי׳ אבקש ממעמקים קראתיך הוי׳ שהוא מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שלמעלה מן החכמה והתורה. וזהו ענין ברכת המצות שתיקנו חז״ל לומר קודם כל מצוה ברוך אתה כו׳ לפי שצ ריך להמשיך בחי׳ מלך העולם ע״י עשיית המצות בשביל אשר קדשנו במצותיו ונמשך בחי׳ ביטול היש להיות התגלות כבוד מלכותו שלא יהיה העולם מעלים ומסתיר החיות שבו עד שנראה בעיני גשמי׳ ליש ודבר בפ״ע אלא יהיה מלך העולם שהתגלות העולם יהיה בבחי׳ מלך ויבין כל היצור כי העולם הוא בחי׳ מלך בלבד ומלך ועולם הם דבר א׳ ממש וכמ״ש בע״ח שהארץ הלזו החומריות הוא מלכות דמלכות דעשיה פי׳ שהתהוותה מאין ליש תמיד בכל רגע הוא ע״י הארה והשפעת מל׳ דמל׳ דעשי׳. ולזאת בטלה היא במציאות בהשגה וידיעה שמלמעלה למטה וכמ״ש באריכות בסש״ב שער היחוד והאמונה. והנה התהוות העולם הוא רק בשביל אין מלך בלא עם כו׳. ואי לזאת מקדימים ואומרים ברוך אתה. כלומר שיהא ברוך ונמשך ממקור הברכות מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע ביטול זה וכנודע שביטול היש הגשמי היותר תחתון במדרגה הוא ע״י הארה והמשכה היותר עליונה (ועמ״ש בפ׳ בראשית בד״ה להבין הטעם כו׳ ובד״ה ולהבין בתוספת ביאור ענין וייצר כו ע״ש ועמ״ש בפ׳ תצוה סד״ה ועשית בגדי קדש ותכלית וסוף הברכה כו׳ ועמ״ש במק״מ פ׳ צו) (בדף כ״ו ע״ב) שהוא בא ממקום גבוה כו׳ שה״ס בשכמל״ו כו׳ ע״ש ולכן כדי לבא לבחי׳ זו שיהיה גילוי מלכותו ית׳ בבחי׳ ביטול היש הגשמי צריך להקדים בחינת תשובה עילאה את פניך הוי׳ אבקש וממעמקים קראתיך הוי׳ כמים הפנים ע״י עומק הלב למסור  נפשו באחד. וזהו ענין יחודא עילאה תחלה בק״ש הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד אחד ממש דכולא קמי׳ כלא וכאין ממש ואח״כ יחודא תתאה בשכמל״ו שנראה ונתגלה בחי׳ יש אך היש בטל לאין בשביל התגלות כבוד מלכותו ית׳. וכן בברכת המצות ברוך אתה אומרים תחלה הוי׳ אלקינו כלומר שיהיה אלקינו ואנחנו נהי׳ בטלים אליו ית׳ כביטול הרגל לגבי הראש. וכך ישראל לי ראש וברא כרעא דאבוה דהביטול הזה הוא בבחינת אחדות ממש שמתאחד ומתכלל באור א״ס ב״ה ומוסר נפשו להעלותה למעלה כמו שהיתה טרם ירידתה שהיתה כלולה במאצילה ב״ה ביחוד גמור. ומזה נמשך אח״כ להיות מלך העולם ביטול היש כעבד לפני מלך כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם לי דייקא שגם בחינת עבד הוא בבחינת לי ועבדי ועיין מ״ש ע״פ ועתה יגדל נא בפ׳ שלח: (קיצור ופי׳ כי עמך הסליחה למען תורא שתכלית המכוון מהמשכות העליונות הנ״ל הוא למען תורא והאלקים עשה שייראו מלפיו והוא ביטול היש. וזהו ענין ברכות המצות): ה והנה בחי׳ זו שהיא התגלות כבוד מלכותו להיות יש מאין שיהא היש בטל לאין נק׳ בשם עד כי עד הוא לשון נצחית כמו לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד לעדי עד ימלוך והנה בדבר שהוא תחת הזמן ממש אין נמשך בבחי׳ נצחיות ובדבר שהוא למעלה מהזמן בבחי׳ א״ס שם לא שייך לשון נצחיות ועולמות שלשון זה אינו נופל כ״א בבחי׳ וגדר זמן שיומשך זמן רב כ״כ אבל מה שאינו בבחי׳ וגדר הזמן שם לא שייך המשך הזמן כלל אלא היה הוה ויהיה הכל א׳ ולא שייך בחי׳ זו ולשון זה עולמיות ונצחיות אלא בבחי׳ מלכותו יתברך שהוא בבחינת וגדר הזמן מלך מלך וימלוך כמ״ש בסש״ב ח״ב פ״ז. ואעפ״כ הרי היא הארת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ וכך בעבודת האדם בגילוי אור א״ס ב״ה על נפשו תכון מלכותו יתברך לעד הקרב האדם להיות גילוי כבוד מלכותו בבחי׳ בטל רצונך לנצח כל ימיו בל תמוט: וזהו שובה ישראל עד. פי׳ להשיב בחי׳ עד היא בחי׳ התגלות כבוד מלכותו למקורה ושרשה הוא אור א״ס ב״ה ממש כי הארת אור א״ס בבחי׳ התגלות מלכותו ית׳ שמאיר ומתגלה בבחי׳ מלך העולם שלא יהא העולם מעלים כו׳ תלוי בעבודת האדם בגילוי אור א״ס ב״ה על נפשו וכמארז״ל גלו לאדום שכינה עמהם. וכך כשנמשך אחר גופו ונפשו הבהמית שמקליפת וסט״א שניצוץ אלקות שבו הוא בגלות הגוף כו׳. והעיקר להשיבה בבחינת עד דהיינו שתהי׳ הארה זו בה לנצח ולעולם ועד בל תמוט ולא שיהיה לפרקים ועתים מזומנים בלבד רק תהיה יראת ה׳ על פניו בגילוי כבוד מלכותו ית׳ תמיד כי הארה שהיא לפרקים נק׳ בשם דודים רק להיות יחודא תתאה כמו יחודא עילאה בחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין (וזהו כמ״ש אהל בל יצען ובל יסע יתדותיו לנצח) (בישעיה סי׳ ל״ג כ׳) והיינו כמו שכתוב בלק״ת בזכריה ע״פ ביום ההוא יהיה שבחי׳ ו״ה יהיו במדרגת י״ה כו׳ וממילא יהיה אהל בל יצען. כמ״ש בעמה״מ שער הששי ס״פ מ״ז וע׳ מזה בזח״א בראשית (נ״ג א׳). ויחי (דרל״ט א׳). וס״פ תשא (קצ״ד א׳). והיינו כי עכשיו יש בבחי׳ מל׳ עליות וירידות ולכן נק׳ אהל מועד לשון זמן קצוב שמקדש ראשון עמד ת״י שנה כו׳ משא״כ לע״ל לא יהיה שינויים כ״א בל יצען. והיינו ע״י גילוי בחינת סוכ״ע וכמ״ש מזה סד״ה וידעת היום והשבות בענין ומלאה הארץ דעה כו׳. וזהו נאוה שאנן אהל בל יצען. כי נוה שאנן זהו ההמשכה מבחי׳ אני ה׳ לא  שניתי כמ״ש באד״ר (דקל״ז סע״א) נוה שאנן לעתיק יומין אתמר. ומבחי׳ זו יומשך שיהיה אהל בל יצען כו׳ בל יסע יתדותיו. יתד הוא המקשר ומחבר האהל עם הארץ (כמ״ש רש״י בחומש ס״פ תרומה) וזהו ענין כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא ועמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו גבי וברית שלומי לא תמוט. וזהו כי כה אמר רם ונשא שוכן עד. וכמ״ש ה׳ ימלוך לעולם ועד. וזהו ענין יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. דפירוש שמיה רבא היינו שמו הגדול שהוא בחי׳ אור א״ס ממש ולכן עי״ז יהיה הברכה וההמשכה לעלם ולעלמי עלמיא בבחי׳ בל יצען כו׳. וכל זה הוא בכח התשובה וזהו שובה ישראל עד ועיין מענין שובה ישראל ברבות וישב פרשה פ״ד: כי כשלת בעונך. שע״י עון נכשל כאדם הכושל רגלו ונופל ראשו למטה. כך גלו לאדום שכינה עמהם. והעצה היעוצה היא קחו עמכם דברים היינו התעוררות י״ג מדה״ר בעשי״ת שהם רחמים עליונים רחמים פשוטים מבחי׳ ויעבור הוי׳ על פניו והיא היא בחי׳ תשובה עילאה מעומקא דליבא ויצעקו אל ה׳ בצר להם עד כי נוגע עד הנפש ממש וחייו תלויין בו ממש שהיא ההארה שלמעלה מטעם ודעת המושג ומובן בהתבוננות שכלו. וכן היג״מ הן למעלה מבחי׳ חכמה ודעת המושג ומובן. כי שאלו לחכמה הנפש החוטאת במה תתכפר ואמרה הנפש החוטאת היא תמות. כי החכמה מחייבת להיות זו מ״ע וזו מל״ת ומי שעובר ע״ז ועושה נגד מה שהחכמה מחייבת ראוי לעונש כך וכך ככל העונשין הכתובים בתורה דאורייתא מחכמה נפקת. אבל י״ג מדה״ר שהם לרחם ולחון אע״פ שאינו ראוי הגון וראוי מצד החכמה ונסלח לו הרי הן למעלה מבחי׳ חכמה ודעת. ולכן נאמר קחו עמכם דברים שהדברים הם עמכם כי עיקר התשובה בלב מקרב איש ולב עמוק עומקא דליבא שלמעלה מעלה מהשכל וההתבוננות. ואין התשובה באה מחמת התבוננות הדברים האלה אשר ישים אל לבו. כענין שתים ברכות שלפני ק״ש שתיקנו כדי לקיים הק״ש אחד ואהבת והיינו ע״י התבוננות איך המלאכים מקדישים ואיך אהבת עולם אהבתנו (ונק׳ בחי׳ התבוננות זו דברים ע״ד ותן בלבנו בינה להבין כו׳ היינו להבין דבר מתוך דבר. תוך דבר היינו ממכ״ע וצ״ל מזה בחי׳ סוכ״ע כו׳ כמ״ש בד״ה השמים כסאי) אבל בתשובה שהיא מעומקא דליבא אין הדברים מעוררים דהיינו ההבנה וההשגה כי תשובה זו היא למעלה מהשגה והבנה. אלא הדברים הם רק כדי להיות עומקא דליבא זו יוצאת מהעלם אל הגילוי: אמרו אליו כל תשא עון. לפי שאתה כל וכללות הכל דהיינו בחי׳ אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שלמעלה מהחכמה כי מחכמה ולמטה יש התחלקות לפרטות חכמה ומדות אבל למעלה מן החכמה אין שום התחלקות. ולכן תשא עון כי אין פגם העון מגיע עד שם שלא פגם אלא בבחי׳ חכמה כנ״ל: ונשלמה פרים שפתינו. כי גדולה תשובה יותר מכל הקרבנות לפי שבקרבן נאמר קרבן להוי׳ אשה ריח ניחוח להוי׳ והיינו לפי שהקרבן הוא שמקריבים הבהמה ע״ג המזבח תמורת נפש הבהמית של האדם נפש תחת נפש ועכשיו שאין לנו קרבנות התפלה הוא במקום קרבן. ומיכאל עומד ומקריב נשמותיהן של ישראל. מיכאל כהנא רבא היא בחי׳ אהבה רבה הבאה מלמעל׳ למסור נפשו באחד. והנה כל השנה המשכה זו היא דרך השתלשלות על ידי המלאכים מיכאל כהנא רבא. אבל בעשי״ת דרשו את ה׳ בהמצאו כתיב שהיא המשכת אור א״ס ב״ה בעצמו שלא בדרך השתלשלות. ועמ״ש בד״ה אני לדודי בענין הרועה בשושנים רק ע״י בחי׳ תשובה עילאה שהוא מעומק הלב כנ״ל  לכן ענין הקרבנות נעשה על ידינו עצחמן (וזהו שיוהכ״פ אסור בנעילת הסנדל וכמ״ש בשל״ה כי המנעל והסנדל מורה על המלאכים מט״ט וסנדל שנק׳ נעל דשכינתא וביום הכפורים הוא למעלה מבחי׳ זו כו׳ ע״ש והיינו כי מט״ט וסנדל קושר קשרים לקונו מתפלותיהן של ישראל שהן מעלים התפלות כמ״ש במ״א ע״פ מה יפו פעמיך בנעלים כו׳ וזהו ע״ד שבקרבנות היה אריה דאכיל קרבנין כו׳. אמנם ביוהכ״פ אין צריך שיעלו התפלות ע״י המלאכים כ״א הקב״ה בעצמו מקבלן ועמ״ש במ״א בד״ה כנשר יעיר ובד״ה ואריה כבקר יאכלתבן כו׳) ונעשית עליה יתירה בעילוי אחר עילוי בבחי׳ ממעמקים. ופי׳ בעשרת ימי תשובה עד יוהכ״פ שאז לפני הוי׳ תטהרו שמגיע לבחי׳ פני הוי׳ בחי׳ פנים הנ״ל. הגם דכתיב ופני לא יראו היינו שהפנים בעצמן אין באים לידי גילוי. אבל הגילוי נמשך משם ממעמקים קראתיך להיות גילוי בחי׳ הוי׳ וגם ופני לא יראו בבחינת המשכה למטה אבל בבחינת העלאה את פניך הוי׳ אבקש: