לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/דרושים לשמ"ע

דרושים לשמיני עצרת,  א׳

 ביום השמיני עצרת תהיה לכם. הנה כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. להבין מהו תחת לראשי. הנה ארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. וכבר נתבאר פעמים רבות במ״א. וכעת יובן בהקדים מארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והקושיא מפורסמת מאחר שעיקר מה שתלמוד גדול הוא מחמת שמביא לידי מעשה א״כ אדרבה מזה הטעם עצמו הרי המעשה גדול. אך הנה צריך להבין מהות ענין המעשה כי רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים דמלכא וצריך להבין מהו ענין ולשון אברים הלא אין לו דמות הגוף כו׳ וכתיב כי לא מחשבותי וכו׳ ולא דרכיכם וכו׳. כן גבהו מחשבותי וכו׳. אבל הענין הוא דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ולהבין מהו האמת שהנביא משבח שניתן ליעקב מדת אמת (ועמ״ש מזה באגה״ק בד״ה וזורע צדקה שכר אמת). הנה כתיב כי אל דעות ה׳ פי׳ שכולל ב׳ דיעות כי ממטה למעלה לפי מה שנראה לעיני בשר העולם הגשמי נראה ליש ודבר והרוחניות שלמעלה הוא בחי׳ אין ומה שלמעלה מעלה הוא בחי׳ אין יותר לפי שאינו מושג יותר. וכמ״ש והחכמה מאין תמצא. וכל זה הוא בערכנו אנחנו שוכני מטה. אבל לגבי קוב״ה דכולא קמיה כלא חשיב הוא היפך שמלמעלה למטה הוא בחי׳אין וכל מה שמשתלשל ויורד מטה מטה הוא יותר בחי׳ אין וכלא חשיב ממש כו׳. וזהו שתקנו בתחלת פסוקי דזמרה לומר הודו לה׳ כו׳ וכן בסיום שמו״ע לומר מודי׳ אנחנו לך כי לשון הודא׳ הוא כמו למשל האדם המודה לחבירו שמתחלה הי׳ נחלק עליו והיה לו סברא אחרת ואח״כ מודה שהאמת עם חבירו. וכך ע״י שיתבונן האדם שהאמת הוא דכולא קמיה כלא חשיב ומה שנראה העולם ליש ודבר הוא בערכנו מלובשים בגוף גשמי ורואים בעיני בשר גשמיים אבל האמת הוא להפך ממה שנראה לעיני בשר אזי יודה על האמת. וז״ש בהלל ואמת ה׳ לעולם עולם הוא מלשון העלם וצמצום שיהיה נראה לעיני בשר מזרח ומערב כו׳ ובכל זמן שתקנו לומר הלל הוא זמן התגלות אמת ה׳ שמלמעלה למטה  שהוא להיות מה שלמטה נקרא אין ולמעלה נקרא בחי׳ יש. וכמ״ש להנחיל אוהבי יש. (כי הרי ב׳ בחי׳ דעות הנ״ל הן בחי׳ יחודא עילאה שהוא שם הוי׳ ויחודא תתאה שמבחי׳ שם אלקים ואדנות המצמצם ומפריד להוות בחי׳ יש וכמ״ש סד״ה כי תשמע בקול והנה ההלל הוא להמשיך ולהאיר במל׳ שהוא שם אדנות. כמ״ש הרמ״ז פ׳ אמור) (תחלת דצ״ו) והארה זו היינו המשכה וגילוי שם הוי׳ בחי׳ יחודא עילאה וכמ״ש מזה סד״ה בכ״ה בכסלו. גם הוא כענין ועתה יגדל נא כח אדני. ועיין בפע״ח ש ער ר״ח פ״ב ולכן עי״ז נמשך גילוי ואמת ה׳ לעולם ולכן אומרים אח״כ הודו לה׳ בחי׳ הודאה אליו ית׳ שלא כאשר נראה לעיני בשר שלנו וזהו תתן אמת ליעקב כי יעקב הוא בחי׳ יוד עקב דהיינו יו״ד הוא בחי׳ צמצום שירד ונתפשט בעקב וסוף המדרגות שנתגשמו ואעפ״כ הקב״ה נותן אמת שיתגלה גם שם אמת ה׳ וכו׳ כנ״ל (ועמ״ש מענין תתן אמת ליעקב בביאור ע״פ אלה מסעי גבי ויכתוב משה) ומזה נמשך להיות חסד לאברהם כו׳ פי׳ חסד הוא המשכת המצות שכללותן הוא הצדקה וחסד ונמשך ונתלבש בחי׳ אמת ה׳ במעשה המצות שיהיה להם כח ועוז להיות באתערותא דלתתא תלוי אתעדל״ע שע״י מעשה הצדקה וחסד תחתון יתעורר כח חסד עליון וכן עד״ז בכל המצות (כי אמת היינו תורה וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים אשר בחי׳ הארת פנים זהו אמת כמ״ש באד״ר) (דל״ג ב׳) והתורה היא הנותן כח להיו׳ באתעדל״ת שע״י המצות אתעדל״ע כמ״ש לקמן א״כ מבחי׳ תתן אמת ליעקב נמשך בחי׳ וחסד לאברהם וזהו ענין חסד של אמת חסד דקשוט ע״ש באד״ר. וזהו כל ארחות ה׳ חסד ואמת וע׳ שם (דקכ״ט א׳) ועמ״ש בד״ה ואתחנן גבי אתה החלות ובענין ברכת המצות עיין שם: ב אך להבין מאין הכח הזה להיות אתערותא דלעילא תלוי באתעדל״ת. ואיך יש יחוס ושייכות לנברא שהוא מחודש מאין ליש לעורר חסד עליון של הבורא ית׳ שמו הלא אין ערוך אליו ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. הנה זה ביאר הכתוב אח״כ דכתיב אשר נשבעת לאבותינו פי׳ לאבותינו הוא אהב׳ הטבעית המסותרת בלב כל אחד ואחד מישראל בכח וגם בפועל ממש במס״נ על קדה״ש שאהבה זו נקרא בשם אב שממנה התולדה לעשות מצות ומעשים טובים כי כל המצות הם בשביל לדבקה בו ית׳ וגם אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. ובאהבה זו נמשך לנו הכח והעוז להיות תלוי אתערותא דלעילא באתעדל״ת ועי״ז ניתן הכח להמשיך ע״י מעשה המצות שע״י מצות מעשיות כמו ציצית של צמר תחתון מעורר ציצית עליונים וכן ע״י תפילין תחתונים מעורר תפילין עליונים. משא״כ אחד מעו״ג אע״פ שיתלבש בציצית ויניח תפילין לא ימשיך ולא יעורר כלום (ועמ״ש מזה בד״ה הבאים ישרש) לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו בנפשו אהבה הטבעית הזאת ואפילו חייבי כריתות דכתיב בהם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ כו׳ שנכרתה הנפש ההיא משרשה ואין אהבה טבעית זו מתגלה בנפשו מ״מ בשרשה למעלה נשאר בה בחי׳ אההבה טבעית אלא שאינה שורה ומתגלה בנפשם למטה כי הכרת תכרת וגו׳. רק הוא בהעלם אצלו ויש לו בחי׳ לאבותינו וזכות אבות לא תמה כי אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי פי׳ מזליה הוא שרש נשמתו למעלה בחינת אין שהוא מזל לישראל כו׳. כמ״ש במ״א ע״פ האזינו השמים. וע״ז אמר הפסוק כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני ר״ל אפי׳ מי שאבד ממנו בחי׳ אב ואם שבו דהיינו שנתחייב כרת ונאבד בחי׳ אהבה טבעית שבו מלהיות שורה ומתגלה בנפשו מ״מ וה׳ יאספני הוא ע״י בחי׳ שרשו למעלה שיפול גם עליו בחי׳ לאבותינו אך כיצד נמשך כח ועוז לאהבה טבעית זו לעורר את האהבה העליונה מפרש הכתוב אשר נשבעת לאבותינו נשבעת לשון נפעל וכן כל לשון שבועה מדבר בלשון נפעל כלומר שהתקשר א״ע בשבועה כמ״ש או השבע שבועה  כו׳ והענין כי צריך להבין ענין שבועה זו מה טבעה ולמה היה צריך הקב״ה לישבע ואיך שייך אצלו ית׳ לשון שבועה אלא הענין הוא עד״מ כאדם הנשבע לחבירו שהוא כדי שלא ישנה אפילו אם יגרום איזה דבר שיצטרך לשנות שאם היה גלוי וידוע לפניו שאין שום ענין הגורם השינוי לא היה צריך לשבועתו. כך הוא עד״מ בשבועתו של הקב״ה לאברהם בברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ כו׳ דהיינו אפי׳ אם יגרום החטא שלא יעכב מה שע״פ הדעת והחכמה לא יושג שיותן להם את הארץ אעפ״כ מחמת השבועה הוא עושה נגד חכמתו ורצונו כביכול (ועמ״ש מזה ע״פ אתם נצבים כו׳ לעברך בברית כו׳) וזהו עצמו ענין השבועה דהיינו מה שהבטיח נגד חכמתו ורצונו והיינו שלא יהיה כסדר השתלשלות המדרגות וירידה ממדרגה למדרגה ע״פ בחי׳ רצון וחכמה אלא שיהיה אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מתפשט ומאיר בגילוי רב למעלה מן הרצון והחכמה והארה והמשכה זו נמשכה מימי קדם קדמונו של עולם דהיינו מבחי׳ סובב כל עלמין למעלה מבחי׳ ממכ״ע שהוא בחי׳ השתלשלות וירידת המדרגות והוא בחי׳ כשעלה ברצונו וכו׳ שתוק כך עלה במחשבה כו׳ שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה כו׳. ומאחר שהארה והמשכה זו נמשכה לאבותינו מאור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לכן יש להם כח ועוז להיות באתעדל״ת תלוי אתעדל״ע (וע׳ בזח״ג) (דקל״ד ע״ב) בענין אשר נשבעת כו׳ (ודק״ל ע״א) בענין בי נשבעתי ובפ׳ אחרי (דס״ו ב׳) ובהרמ״ז ר״פ שמיני. וברבות (פ׳ אמור פכ״ט) ד״א בחודש השביעי רבי ברכיה היה קרי ליה ירחא דשבועתיה שבו נשבע הקב״ה לאברהם אבינו הה״ד ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳ מה היה צריך לשבועה כו׳ יעו״ש התירוץ והוא כדרך שנתבאר. והנה חודש השביעי תשרי מאיר בו תיקון השביעי מי״ג ת״ד שהוא תיקון ואמת שמשם שבועות אמת ועיין בזח״א (מקץ דר״ד ב׳ וירא קי״ב ב׳). וברע״מ (פ׳ יחרו דצ״א ב׳) ובפי׳ אשר נשבעת י״ל ע״ד מ״ש לקמן בפי׳ אשר קדשנו כו׳ והנה מימי קדם י״ל ג״כ ז׳ תיקונין דגלגלתא ועמ״ש בענין אם יהיו חטאכים כשנים כשלג ילבינו כו׳ כצמר יהיו ומ״ש ע״פ הנותן שלג כצמר ועמ״ש סד״ה ציון במשפט תפדה: ג וזהו אשר קדשנו במצותיו כו׳ פי׳ אשר מלשון באשרי כי אשרוני בנות כו׳ אשרי יושבי וגו׳ שהוא לשון שבח והלל כלומר שיש דבר טוב ויפה מאד עד להלל ולשבח על הטוב ההוא שאין לו קץ ותכלית והוא בחי׳ עונג העליון בגילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו על ידי מצותיו שהם בחי׳ רצון העליון כמו מבשרי אחזה שהנפש היא ז׳ מדות וג׳ שכליים ולמעלה מהם הוא הרצון העליון המנהיג את החכמה והבינה והדעת שלו כך המצות נקרא רצון העליון שלמעלה מן החכמה והוא בחי׳ כתר תר״ך עמודי אור כי תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך והם עד״מ כמו העמודים שראשם האחד הוא על הגג והב׳ הוא על הקרקע ובהם וע״י מתחבר הגג עם הקרקע והיו לאחדים. כך עד״מ המצות הם פנימיות רצון העליון שהוא למעלה מבחינת חכמה ובחי׳ חכמה ג״כ חכים ולא בחכמה ידיעא ורצון העליון הוא יותר נעלה שהוא נמשך מבחינת אשר שהוא תענוג העליון (ועמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב) ומתפשט ויורר בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה עד שמתלבש במעשה המצות הגשמיים במעשה התחתונים מצות ומע״ט. וזהו וצונו לשון התקשרות וצוותא להתעטף בציצית כלומר בציצית העליונים. וכן עד״ז כל המצות להיות תלוי אתעדל״ע באתעדל״ת שלנו משא״כ בעובדי כוכבים כו׳ כנ״ל והיינו מפני גילוי עונג העליון ושמחה העליונה כמשל המלך שביום שמחתו הוא מתגלה לעין כל. כך כביכול ע״י עונג העליון ושמחה העליונה מתגלה אור א״ס ב״ה ומתפשט עד למטה ליתן כח זה בתחתונים מה שלא היה יכולת באדם בלאו הכי (ועמ״ש מזה בד״ה לסוסתי ברכבי גבי כי על כל כבוד חופה  כחתן יוצא מחופתו ועמ״ש בד״ה שוש אשיש מענין זה איך שע״י גילוי עונג העליון והשמחה הנמשך ממנו הוא גורם שיהיה נמשך מבחינת סוכ״ע אל בחי׳ ממכ״ע ושם נתבאר הטעם כי השמחה הוא הגורם ענוה ושפלות שהוא ענין המשכה זו כו׳ ע״ש) וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא כי ענין עוה״ב ידוע שיש ג״ע עליון וג״ע תחתון בחי׳ ג״ע תחתון הוא שנהנין הנשמות מזיו והתפשטות ההארה ב״ה והגם שהוא תענוג עד אין קץ ונפלא מאד לכן אמרו רז״ל בגמרא על אלישע אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם להצילו בנפשו שתתענג מזיו כבוד ה׳ לפי שהתענוג הוא נפלא עד אין קץ כו׳ ואח״כ ע״י נהר דינור מתעלים בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כו׳ אך כ״ז הוא על ידי בחינת צמצום ביו״ד נברא עוה״ב כו׳ לפי ערך השגת הנבראים כו׳ משא״כ על ידי מע״ט שהם המצות נמשך עונג העליון שהוא גילו י אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שאינו לפי ערך השגת הנבראים ואין הנבראים יכולים לקבל העונג הגדול הזה אלא העונג הוא לפניו ית׳ כביכול שעשועי המלך בעצמותו (עמ״ש סד״ה לסוסתי ברכבי הנ״ל ובד״ה מנורת זהב) וזהו יותר מכל חיי העולם הבא שהעונג ניתן להנות בו בני אדם נשמות הנבראים. ובזה יובן ענין שבת דכתיב וקראת לשבת עונג כלומר שתמשיך בחי׳ עונג העליון להיות שורה ומתגלה ביום השבת חי׳ אז תתענג על ה׳ למעלה מבחי׳ הוי׳ שהיו״ד הוא הצמצום שבו נברא עוה״ב תענוג הנשמות כנ״ל והנה כל זה הוא ענין מצות ומעשים טובים שהם יותר טובים מכל חיי עוה״ב: ד וכדי להבין ענין תשובה שיפה מכל חיי עוה״ב שהרי על שניהם אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו׳ הנה עד״מ יש שני מיני תענוגים לפני המלך. האחד בעשיית המצות. והב׳ כשרואה את בנו שבא מארץ מרחק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע״פ שנתרחק האדם בחטאיו אעפ״כ מ״מ ע״י תשובה נתקרב למקורו ושרשו ואפילו בחייבי כריתות כתיב כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני שהוא ע״י בחי׳ שרש נשמתו למעלה בחי׳ מזל כו׳ כנ״ל וע״י תשובה במס״נ הוא משיג עד בחינת המזל אין כנ״ל כמ״ש במ״א וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב שיש ב׳ בחי׳ בשלום אחד הוא גילוי תענוג העליון לרחוק הוא בעל תשובה כאשר בא מארץ מרחק כי מרחוק ה׳ נראה לי כו׳ והב׳ הוא לקרוב ע״י מצות המלך כו׳ כנ״ל (וע׳ מענין לרחוק בזח״א) (ד״ו ע״א) לרחוק כד״א מרחוק ה׳ נראה לי כו׳ וע״ש במק״מ ובהרמ״ז ועמ״ש בד״ה החלצו מאתכם בענין שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה והיינו ענין ב׳ בחי׳ שלום דלרחוק ולקרוב וזהו ג״כ ענין ב׳ בחינות שלום שבפסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (בישעיה סי׳ כ״ז ה׳) ועיין מזה ברבות נשא פי״ג גבי ולזבח השלמים שבקרבן נתנאל בן צוער. שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה ובזח״ג (במדבר קי״ח א׳). ובפ׳ ויקרא (ד״כ סע״ב) ע״פ כי הנני מושיעך מרחוק (ודכ״א א׳ נ״ד א׳ ע״ו ב׳ ק״ט א׳). והענין דהנה כתיב אחכמה והיא רחוקה ממני וע׳ ברבות פ׳ חקת מזה וע״י התשובה נמשך גילוי בחינה זו וזהו ענין שלום לרחוק שיהיה קרוב ועמ״ש סד״ה כי המצוה הזאת בענין ולא רחוקה היא ועמ״ש לקמן סד״ה ביום השמע״צ גבי מאת הוי׳ היתה זאת. וזהו ענין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי יש ב׳ בחינות מקום דהיינו בחי׳ פמליא של מעלה ופמליא שלש מטה הנ״ל הן ב׳ בחינות מקום. והוא מ״ש בזח״ב (ויקהל דר״ז ע״א) בענין ברוך כבוד ה׳ ממקומו וכתיב הנה מקום אתי אתר דלא אתגליא. ובחינה זו הוא ע״י התשובה שהרי  גבי הנה מקום אתי נאמר י״ג מדות הרחמים שהוא בחינת תשובה כו׳ וזהו בחינת יום כפור שבכל עשרת ימי תשובה הוא כמתקרב לפני המלך ופורש מארץ מרחק דהיינו ממחשבותיו שבכל השנה שהיה נמשך אחר עוה״ז ותענוגיו ובעשי״ת אומרים אבינו מלכנו שרוצים להתקרב אליו ית׳ עד שביוכ״פ לפני ה׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ והיו״ד שבו נברא עוה״ב מחמת התענוג הגדול כביכול שעשועי המלך שראה את בנו שבא אליו מארץ מרחק. וכך כתיב ובמרחקים יזכרוני כו׳ (ז כריה יו״ד ט׳) וזהו שמאלו תחת לראשי פי׳ שע״י שמאל דוחה שבכל עשרת ימי תשובה דהיינו שהיה דוחה את עצמו להיותו בעיניו בבחינת רחוק מה׳ מאד. וע״ז תיקנו כל הוידוים חטאנו אשמנו כו׳ וכל מה שהפה יכול לדבר ולספר בגנותו אומרים על עצמם הוא הגורם להיות קירוב בתשובה מחמת מרירות נפשו כדכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם כו׳. וזהו מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו שעל ידי התשובה מתגלה עונג העליון שהוא בחינת ראשי. ולכן יוכ״פ אין בו לא אכילה ושתיה כו׳ (והנה ב׳ בחי׳ תענוג הנ״ל הן כענין או״י ואו״ח בחי׳ אברהם ויצחק היינו חסד וגבורה שבתענוג ועמ״ש ע״פ עלי באר בענין מעין גנים וענין באר מים חיים ויובן יותר ע״ד שנתבאר בד״ה שוש אשיש הנ״ל בענין השופר שהוא גילוי פנימיות עונג העליון שלמעלה מבחי׳ עונג העליון שממשיכים בכל השנה ע״י התורה והמצות שאמר ונעשה רצוני וגילוי פנימיות עונג העליון ההוא נמשך דוקא ע״י בכייה והתעוררות רחמים שזהו ענין התקיעות גנוחי גנח ילולי יליל כו׳ ע״ש באריכות שנתבאר הטעם לפי שע״י הבכיה ממשיכים י״ג מדה״ר שהן הן פנימיות עונג העליון ולפמש״כ יובן הטעם יותר כי הנה הבכייה והתעורורת רחמים זהו בחי׳ תשובה ממעמקים קראתיך והתשובה הוא ענין לרחוק שנעשה קרוב והעונג מזה למעלה הוא עד״מ תענוג המלך כשבא אליו בנו מארץ מרחק מאד. שהוא בחי׳ פנימיות התענוג יותר מהעונג שבמצות המלך מה שאמר ונעשה רצונו. ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים. וענין תענוג זה י״ל שזהו בחי׳ אשר נשבעת לאבותינו כי אשר בחי׳ תענוג כנ״ל בענין אשר קדשנו במצותיו אלא כי אשר קב״ו זהו התענוג הנמשך ע״י המצות ובחי׳ אשר נשבעת הוא בי״ג מדות הרחמים דמיכה שהוא הנמשך ע״י התשובה והוא הפנימיות התענוג כנ״ל וזהו שמאלו תחת לראשי ראשי היינו פנימיות התענוג וכענין בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע בראשו שזהו המשכה מבחי׳ שמיה רבא שמו הגדול ועמ״ש מזה בד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גם לראשי אותיות ישראל לי ראש. ועמ״ש ע״פ מאמר הזח״ג קרח) (קע״ח ב׳) בענין ועבד הלוי הוא אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא כו׳ ע״ש מענין שמאלו (וע׳ עוד מענין שמאלו תחת לראשי בזח״ב קל״ח ב׳ קנ״ד ב׳. ח״ג קמ״ח ב׳ ועוד בח״א קי״ב א׳ קל״ו א׳. ח״ב ד״ל ע״ב קי״ד א׳ רל״ח ב׳ ח״ג נ״ד ב׳ נ״ה א׳ קי״ח ב׳ קי״ט ב׳ ק״כ ע״ב) והנה בחי׳ גילוי עונג זה הוא בחי׳ שמחה ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו כי שמחה היא התגלות העונג והוא בחי׳ סוכות זמן שמחתנו ואזי מתגלה עונג העליון גילוי אור א״ס ב״ה להיות חופף עלינו כל ימי הסוכות והוא בחי׳ וימינו תחבקני כמשל החובק את חבירו מאחוריו כך וימינו תחבקני שאפילו בחי׳ אחוריים שהוא בחי׳ חיצוניות האדם שנמשך אחר עוה״ז שנקרא אחוריים ובחי׳ עורף וכמ״ש כי פנו אלי עורף כו׳ עכ״ז הוא מקיפו וסובבו להיות מהפך חשוכא לנהורא כו׳ ולבטל רצונו נגד רצון ה׳ והיינו מפני כי ימינו של הקב״ה הוא גילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו הוא הנותן כח ועוז להיות באתערותא דלתתא שעי״ז יהיה אתעדל״ע וכמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ (ועמ״ש מענין את היד הגדולה כו׳ בד״ה בפ׳ נסכים ועמ״ש ע״פ ידך בעורף אויביך וזהו ג״כ ואני נתתי לך  שכם אחד לעשות מבחינת שכם שהוא לשון כתף ואחוריים כמו על שכם שניהם להיות נהפך לבחי׳ אחד כמו לעבדו שכם אחד וכמ״ש במ״א) אך גילוי זה עלינו הוא בבחי׳ מקיף למעלה מעלה מבחינת השגת הנבראים. וזהו ה׳ צלך על יד ימינך בבחי׳ צל ומקיף והוא למעלה מעלה מעל יד ימינך פי׳ יד ימינך היינו האההבה הטבעית שבאדם ואהבה העליונה שורה על האהבה הטבעית זו בבחי׳ מקיף שאינה יכולה להתלבש בבחינת אהבה טבעית זו של האדם שאין אהבה הטבעית יכו לה להגבילה. אך מ״מ פעולת המקיף ליתן כח ועוז באהבה טבעית שבנפש האדם (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני שילח) שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא בכל השנה. וזהו פעולת חג הסוכות על כל השנה בכללה: ה ודרך פרט בכל יום הוא ענין תלמוד תורה ועל זה אמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והענין דכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שמן התורה נעשה בחינת סוכה בחינת צל שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה והוא בחי׳ מוצא פי הוי׳ כי לא על הלחם לבדו שהוא בחי׳ תורה בעצמה יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ שהוא ע״י מוצאיהם בהבל הפה שמזה נעשה מקיף לנשמה (ועמ״ש סד״ה וארשתיך לי ובזח״א) (בראשית דף ד׳ ע״ב) ע״פ ואשים דברי בפיך ובפי׳ הרמ״ז שם והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא במעשה המצות שיהי׳ תלוי בזה אתערותא דלעילא. וזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה פי׳ שהתלמוד שלומד בהבל הפה שאפילו לומד בענין שאינו צריך למעשה. כגון סדר קדשים וזבחים ומנחות ואפילו בענינים הנוגעים למעשה יש כמה דברים שאין צריך ללמדם בתוך הגמרא. ובפרט כי כעת יש קיצור דינים בשולחן ערוך והוא ג״כ גילוי רצון העליון הנוגע למעשה אף על פי כן צריך ללמוד הגמרא כי אין הענין בשביל שנוגע למעשה אלא בשביל שמוציא בפה דברי תורה שמזה נעשה מקיף לנשמה להיות נמשך עונג העליון והוא בבחינת התורה כמ״ש ואהיה שעשועים יום יום פי׳ יום יום תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחי׳ שעשועים אצלו ית׳ שהוא בחינת עונג העליון ותענוג הזה נמשך למטה כמ״ש ושעשועי את בני האדם (וזהו ענין שמביא לידי מעשה דר״ל שנותן כח ועוז במעשה המצות ואתעדל״ת שיהי׳ נמשך עי״ז אתערותא דלעילא שהכח לזה נמשך מבחי׳ עונג העליון כנ״ל והוא בחינת התורה שנאמר בה ואהיה שעשועים כו׳. וגם כי ב׳ בחינות שלום הנ״ל דלרחוק ולקרוב הם נמשכים גם כן עךל ידי עסק התורה כמאמר רז״ל) (סנהדרין דצ״ט ע״ב) כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי וכנ״ל ג״כ בשם מדרש רבה נשא פי״ג וכבר נתבאר ששני בחינות שלום דפמליא של מעלה ושל מטה היינו ענין שלום שלום לרחוק ולקרוב ויובן זה יותר עם מ״ש ע״פ זאת חקת התורה שהוא ענין אותיות החקיקה שלמעלה עדיין מבחינת תורה שבכתב ועל זה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי היא בבחינת חכמה סתימאה. ומשם ממשיכים האור בתורה שבכתב ותורה שבעל פה הרי זהו ג״כ בבחי׳ שלום לרחוק שממשיך מבחינת והיא רחוקה והיינו שהיא עונג עליון בחינת ואהיה שעשועים ומשם ממשיכים שיהי׳ ושעשועי את בני אדם והיינו ע״י שלום ולקרוב. והנה בגמרא ספ״ק דקדושין איכא מ״ד מעשה גדול והיינו משום שהמעשה זהו אתעדל״ת של האדם שטורח את עצמו במעשה רב. משא״כ התורה הוא בחינת דיבור והוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת כמ״ש בד״ה ואתחנן. וכיון שהמעשה הוא מעשי ידי האדם ופעולתו ואתעדל״ת שלו הרי עד״מ האדם מתפאר א״ע שלו אף בבחי׳ רגל שבו משא״כ בשל אחרים אינו מתפאר אפילו ביד שהיא חשובה יותר כיון שאינו שלו וכך לערך זה  המעשה זהו אתעדל״ת ממש משא״כ התורה עיקרה מתנה מלמעלה ועיין בזח״ב (תרומה קכ״ח א׳) שלכן על עסק התורה נאמר לכו שברו ואכלו כו׳ בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב משא״כ בעסק המצות צ״ל באגר שלים דוקא ע״ש ע״כ אמר מעשה גדול. ואעפ״כ איכא למ״ד לימוד גדול היינו אפילו מצד עצמו כיון שאדרבה הוא אתערותא דלעילא מבחינה שאין אתעדל״ת של מעשה המצות מגעת שם ועוד כי היא ג״כ בחינת עסק במחשבה ודיבור של האדם וגם עקימת שפתיו הוי מעשה רק שאינו מעשה רב כמעשה ממש עיין בגמרא פ״ז דב״מ (דף צ׳ סע״ב) ובחידושי הרשב״א (רפ״ג דשבועות דכ״א ע״א) ועיין בתוספות שם ושם נמנו וגמרו דלימוד גדול שמביא לידי מעשה דהיינו שגם הכח שבמעשה המצות לעורר אתעדל״ע נמשך ע״י עסק התורה כנ״ל וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם פי׳ ביום השמיני מדרגה השמינית ממטה למעלה בחינת בינה דהיינו ע״י בחי׳ התבוננות כמו שמלמעלה למטה כל מה שהוא למטה הוא בחינת אין וכלא חשיב נגד מה שלמעלה כך מלמטה למעלה יהיה כאין ואפס והוא בחינת מבין דבר מתוך דבר (עמ״ש בד״ה השמים כסאי) וכן בינה ליבא היא בחי׳ שמחת הלב זמן שמחתנו שמתקרבים יחד ב׳ השמחות ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו והיינו על ידי התורה כי לכן נקרא שמחת תורה שהתורה היא עונג עליון ועונג תחתון כנ״ל. ואזי עצרת תהיה לכם כתרגומו כנישין תהי לכון פי׳ שיתאסף ויתקבץ יחד בחינת המקיף המתפשט וחופף מלמעלה בבחינת אין סוף וקץ להיות מוגבל בתוך נפשות בני ישראל ולהיות בבחינת פנימיות כדי שאח״כ יהיה בחי׳ המצות באתעדל״ת אתעדל״ע כו׳ כנ״ל (ועיין מענין ביום השמיני עצרת ברבות בקהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה ובפסוק ביום טובה היה בטוב ובשיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים ובפרשת נשא פרשה יו״ד גבי ויאמר מנוח כו׳ נעצרה נא אותך. וס״פ פנחס. ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית. ומ״ש במ״א בענין שבעתים כאור שבעת הימים ועיין בזהר ח״ג בלק) (קפ״ה ב׳) בענין מי יעמוד ובפי׳ הרמ״ז שם: קיצור (א) פי׳ תתן אמת ליעקב היינו כי אל דעות ה׳ שכולל ב׳ דעות ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה זהו ואמת ה׳ לעולם ועז״נ תתן אמת ליעקב ועיין מענין אמת ברבות פ׳ וישלח פ׳ פ״א ומזה נמשך להיות חסד לאברהם היינו להיות באתערותא דלתתא נמשך אתערותא דלעילא זהו צדקה וחסד אשר עשה ה׳ עמנו ועמ״ש ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין פי׳ חסדי ה׳ לשון רבים ב׳ בחי׳ חסד ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין בחי׳ אברהם ובחי׳ אהרן: (ב) והכח להיות אתעדל״ע תלוי באתעדל״ת זהו אשר נשבעת לאבותינו דהיינו מה שהבטיח נגד סדר ההשתלשלות. והיינו מימי קדם קדמונו של עולם. מה שלמעלה מבחינת ימי עולם שהן בסדר השתלשלות. (וע׳ רבות אמור פכ״ט זח״ג פ׳ אחרי ס״ו ב׳ נשא ק״ל ע״א קל״ד ב׳): (ג) וזהו אשר קב״ו אשר הוא עונג העליון ממנו נמשך וצונו צוותא והתקשרות להיות נמשך אתעדל״ע ע״ח אתעדל״ת. ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳:(ד) וענין תשובה עד״מ שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות כמו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני עמ״ש בד״ה צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני. והב׳ כשרואה את בנו בא מרחוק וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב וזהו ג״כ בחי׳ יעשה שלום לי שלום יעשה לי. דהיינו יחוד י״ה ויחוד ו״ה. עמ״ש ע״פ אלה  פקודי המשכן וע״פ והיה מספר בנ״י וזהו ענין שמאלו תחת לראשי שמר״ה עד יוהכ״פ שהוא בחי׳ לרחוק שנעשה קרוב בחי׳ תשובה ועי״ז כמ״כ למעלה נמשך הבחי׳ מקיף עליון שלמעלה מהשתלשלות בחי׳ ימי קדם שלמעלה מימי עולם כמאמר המתנשא מימות עולם להיות מאיר בקירוב ע״ד ימיט עולם וזהו דרשו ה׳ בהמצאו בהיותו קרוב וגילוי עונג זה הוא בחי׳ שמן שמחתנו ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו ופעולת עונג זה העליון עם היותו בבחי׳ מקיף ליתן כח ועוז באהבה הטבעית שבנפש שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וזהו ענין שבעת ימים דחג הסוכות להיות הוי״ה צלך:(ה) ודרך פרט בכלי יום הוא בחי׳ תורה דכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. וגם נאמר בה חצבה עמודיה שבעה כמ״ש ברבות ר״פ שמיני ולכן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה כי הוא מבחי׳ תענוג עליון שעשועים יום יום ע״כ הוא המביא לידי מעשה שנותן כח ועוז למעשה המצות שיהיה נמשך בהן ועל ידן האתעדל״ע וזהו או יחזיק במעוזי שנקרא עוז שהוא כח. והנה ביום השמיני מדרגה השמינית ממטה למעלה. הבחינה שיוכל להיות הגילוי למטה כמו למעלה בחי׳ ואמת ה׳ לעולם. והוא שמחת תורה ושם מתחברים ב׳ השמחות דישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו והיינו ע״י התורה שהיא אצלו ית׳ שעשועים ושעשועי את בני אדם לכן נקרא שמחת תורה. ואזי עצרת תהיה לכם שיתאסף ויתקבץ האור מקיף להיות בבחי׳ פנימיות ע״ד יקוו המים אל מקום אחד ועד״ז נאמר מקוה ישראל ה׳ (ע׳ זח״ בראשית י״ח א׳ ל״ג א׳) ולכן אומרים בשמע״צ מוריד הגשם כדי שעי״ז יהיה בבחינת המצות באתעדל״ת אתעדל״ע:

דרושים לשמיני עצרת,  ב׳

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ותרגם אונקלוס כנישין תהי לכון פי׳ כנישין התאספות והתקבצות יחד למקום אחד דהיינו שכל בני ישראל יתקבצו כולם להכלל במקום אחד במקורם ושרשם. והענין הוא כי בראש השנה אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וביאור הענין כי הנה השתלשלות העולמות וירידתן מדרגה אחר מדרגה מריש כל דרגין כו׳ רבים ועצומים הם עד אין חקר ואין מספר כי מא״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו קץ ואין לו תכלית לא היו עולמות יכולים להיות עולמות נבראים שהם בעלי גבול ויש להם קץ ותכלית רק עד אחר ריבוי ההשתלשלות ממוצעים ג״כ בלי קץ ותכלית וענין הממוצעים הם כמו ג״ע התחתון שהוא הממוצע בין עולמות הרוחנים ובין עוה״ז הגשמי וכמ״ש בזהר דכל דיוקנין דלעילא ותתא משתכחין תמן והיינו לפי שהוא כלול מעילא ותתא. והנה יש נהר דינור בין עוה״ז לג״ע התחתון שאפילו צדיקים גמורים מוכרחים לירד ולטבול שם כדי לטהר את עצמן מגשמיות עוה״ז וחומריותו שמוכרח לשכח שלא יהיה לו כח הזוכר מגשמיות העוה״ז שהוא מסך מבדיל ואין הנשמה יכולה להיות בג״ע. וכמו ענין מחשבה זרה בתפלה שמבלבלת את האדם בתפלתו [ועמ״ש מזה בד״ה ויהי מקץ ובד״ה מראיהם ומעשיהם בפ׳ יתרו ע״ש] וכן מגן עדן התחתון לעליון צריך ג״כ לשכח ענין ג״ע התחתון שלגבי ג״ע העליון הרי הוא נחשב כגשמי ממש וכן עד רום המעלות יש כמה מיני ממוצעים כאלו עד אין חקר ואין מספר. וכמאמר הכל ירוממוך סלה וכל החיים יודוך סלה בלי הפסק וכנודע מענין השמיטות והיובלות כו׳ והכל עילוי אחר עילוי עד שמדרגה התחתונה לגבי העליונה כגשמיות תחשב [ועמ״ש בפ׳ ויצא גבי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך] והנה תחלת מעשיך הוא גן עדן התחתון שהוא תחלת עולם  העשיה ומזכירין אותו לפי שהוא תכלית ועיקר בריאת האדם שבשבילו נברא. וכמ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה כו׳ ובו הוא שלימות המעשה וכמו שיהיה לימות המשיח. משא״כ בעוה״ז הגשמי בזמן הזה כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה אוסרי לגפן. והנה כדי להיות תחלת מעשיך היינו ע״י זרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות כי נעוץ תחלתן בסופן כי הנה הגורם לירידת והשתלשלות המדריגות הוא בשביל שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא: ב אך הנה נודע כי ירידה זו צורך עלייה היא. וצריך להבין שהרי הירידה גדולה עד מאד שירדה הנשמה לעוה״ז הגשמי עד שבעלותה אפילו לג״ע התחתון מוכרחת לטבול בנהר דינור לשכח מכל כו׳. וכן מג״ע התחתון לג״ע העליון כו׳. וא״כ צריך להיות העליה ג״כ גדולה עד מאד עד שכל הירידה היתה כדאי בשביל עליה זו ובמה יזכה האדם לעליה גדולה ונפלאה כזאת ע״י הירידה הגדולה הזאת דוקא. ויובן על פי מה שכתוב אני הוי׳ הוא שמי כי שם הוי״ה מורה שהוא מהווה כל העולמות ע״י צמצום והתפשטות והמשכה כו׳. ואין זה אלא בחי׳ שם בלבד וכמשל זיו השמש וכו׳ ועל זה אמרו רז״ל צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה כו׳ מזיו דוקא והיינו מאחר שנהנין ממש שא״א להיות הנאה ותענוג לנפש המשכלת כפי השכלתה והשגתה באור ה׳ אלא בבחי׳ זיו בלבד ששם עולה השגת הנפש והשכלתה משא״כ אור א״ס ב״ה בעצמו אינו מושג כי הוא קדוש כו׳ אלא הוא ית׳ מקור החיים ומקור התענוגים כ׳ו ושם הוא ביטול השגת הנבראים וביטול הנשמות ויחודן במאצילן ב״ה למעלה מכדי כח השגתן וכמ״ש אז תתענג על ה׳. על ה׳ דוקא כמ״ש בזהר (ויחי דרי״ט ע״א) דהיינו למעלה מבחינת שם הוי׳ שאינו אלא זיו כו׳. והגילוי להיות זוכים למדרגה זו בבחי׳ ביטול זה הוא ע״י גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ז הגשמי דוקא בבחינת ביטול ההשגה המתגלה בבחינת תשובה ברעותא דליבא מקרב איש ולב עמוק וע״ז אמרו רז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט וכו׳ שאין הפי׳ תשובה גשמיות מעבירות דהיינו עזיבת החטא בלבד דא״כ מאי שעה אחת. אלא תשובה ומעשים טובים דהיינו שלהיות המעשים טובים ומאירים באור ה׳ א״ס ב״ה צריך להיות בחי׳ תשובה (וכמ״ש סד״ה יונתי בחגוי) שהוא להשיב את הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בו באור א״ס ב״ה ממש כי תשובה קדמה לעולם עולם הוא הנמשך משם הוי׳ שאינו אלא זיו כו׳ ועמ״ש בד״ה וירא ישראל את היד והתשובה הוא למעלה מבחינת זיו שהוא ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה ממש וכמ״ש מי לי במשים ועמך לא חפצתי בארץ שלא יחפוץ בגילוי השגה ותענוג שנתפס בנפש המשכלת כפי כח השגתה שזה נקרא על מנת לקבל פרס. פרס הוא דבר הפרוס ונבדל דהיינו בחי׳ זיו הנבדל ונחשב לדבר בפני עצמו לגבי עצמיות אור א״ס ב״ה שאין ערוך עליו כו׳ אלא צור לבבי. צור מלשון מחיצה ומסך מבדיל המבדיל ומעלים את האור וגילוי הזיו שאין בו גילוי ההשגה אלא הוא בבחי׳ ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה ממש שעליו נאמר ישת חשך סתרו ולפניו כחשיכה כאורה רוחניות וגמשיות שוין השוה ומשוה קטן וגדול כו׳ וחלקי אלהים לעולם הוא אור א״ס ב״ה בעצמו שרש ומקור שם הוי׳ כי שם הוי׳ במקורו נחשב כבחי׳ אלהים לגבי עצמותו ומהותו ית׳ כמ״ש בד״ה שובה ישראל כו׳ (ועד״ז יש לפרש ג״כ מ״ש ושמתיך  בנקרת הצור כו׳ כי לפי שהיה צ״ל המשכת י״ג מדה״ר שהן בחי׳ לפני הוי׳ ע״כ הוא ע״י בחי׳ צור שהוא מחיצה ומסך כו׳ מבחינת ישת חשך סתרו. וע׳ בזהר) (בשלח דנ״ז ע״א) גבי כי תבאו לראות פני כו׳. מאי לראות. אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעמקא באתר חשוכא דכתיב ישת חשך סתרו אך המק״מ שם פי׳ בענין אחר ועמ״ש עוד מענין ושמתיך בנקרת הצור סד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי ע״ש. ועמ״ש מענין תשובה קדמה לעולם בד״ה האזינו השמים שזהו ענין עד יעבור עמך הוי׳ ושע״ז נאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ע״ש באריכות והיינו כמ״ש כאן בפי׳ וחלקי אלקים לעולם. וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר (בראשית דף ד׳ סע״ב) בענין עין לא ראתה אלקי׳ זולתך. ועמ״ש עוד מענין תשובה קדמה לעולם בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך וכללות ישראל זוכים לבחי׳ תשובה זו ביום הכפורים שאז בנעילה אומרים הויה הוא האלקים ע״י כי לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ כו׳ וע״י זה זוכים להיות אז תתענג על הוי׳ על דוקא: ג והנה בכח תשובה זו נמשך בשמיני עצרת להיות שמחת תורה. והענין כי הנה תורה היא בכללותה ב׳ תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה כתיב שמע בני מוסר אביך זו תורה שבכתב ואל תטוש תורת אמך זו תורה שבעל פה. תורה שבכתב היא בחי׳ אב שהיא על דרך משל כמו האב אל הבן שהגם שמוח הבן נמשך ממוח האב עצמו על כל זה הרי עיקר גידולו ע״י שהייתו תשעה חדשים בעיבור בבטן אם ויניקתו מחלב האם והרי גידול הבן הוא בהתכללות והתאחדות האם עמו ממש והאב אינו אלא שרש ומקור להתהוותו וכל גדילתו הוא בריחוק מקום מן האב. וכך התורה שבכתב היא שרש ומקור לכל ההלכות שבתורה שבעל פה. ומ״מ כל עיקר ההלכות מבוארות יפה בתורה שבעל פה דייקא ובה הן כלולות ונגדלות ממש משא״כ בתורה שבכתב הן נרמזות ברמז בעלמא ביתור אות או תיבה ומזה נעשה מסכת שלימה בתורה שבעל פה בביאור כל פרטי ההלכות ודקדוקיהן והרי התורה שבעל פה היא בחי׳ אם שבה הן כלולות כל ההלכות ויונקים ממנה בקירוב מקום ממש משא״כ התורה שבכתב היא בחי׳ אב שממשיך בבחי׳ ריחוק ברמז כו׳ לפי שהיא בחי׳ חכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שמאירה בבחי׳ ריחוק [וכמ״ש בזהר פ׳ שמות (די״ב סע״א) ע״פ ותתצב אחותו מרחוק וע״פ מרחוק ה׳ נראה לי ובפ׳ בראשית (תחלת דף ו׳) ובמק״מ (שם ושם) ובפ׳ וירא (דק״כ ע״א) וס״פ תרומה (דקכ״ה סע״ב) ובפ׳ ויקרא (ד״כ סע״ב). ועוד נרשם מזה לעיל בד״ה היום הזה בפ׳ תבא. וע׳ בר״מ פ׳ פנחס (דרכ״ג ע״א) ע״פ זה דאמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ובפ׳ תולדות (דקל״ה ע״א) ובפ׳ ויחי דרכ״ה סע״ב] מה שאין כן תורה שבעל פה היא בחינת בינה רחובות הנהר כו׳. וביאור ענין זה בעבודת ה׳ שכמו שיש ב׳ בחינות אלו בתורה כך הם בעבודה. הנה בינה ליבא דהיינו להלהיב ולהלהיט את הלב ע״י התרחבות הדעת וההתבוננות בשם הוי׳ צמצום והתפשטות והמשכה כו׳. ואיך הוא משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול וישתבח שמך לעד מלכנו כו׳ שעי״ז אם הבנים שמחה להיות בבחי׳ אם היולדת את הבנים הם אהבה ויראה והשמחה היא הגדלתן בתוספת וריבוי שתהיינה בשמחה ובטוב לבב כו׳ כמ״ש בד״ה וארא אל אברהם. והנה הגדלת התלהבות והתלהטות הלב הוא ע״י התפלה בהתרחבות הדעת וההתבוננות כפי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה שהיא כלולה ומתאחדת ממש בהשגה זו שהיא נתפסת ממש תוך לבו להוליד ממנה אהבה ויראה כו׳. אבל בחינת חכמה היא בחינת כח מ״ה דהיינו להיות ונחנו מ״ה שהוא ביטול ההשגה הנה על זה נאמר והחכמה מאין תמ צא מבח ינת עין דהיינו מבחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כי מחמת שהוא אינו מושג והוא קדוש ומובדל כו׳ והוא מקור החיים ומקור התענוגים לכך אליו תכסוף ותכלה אליו הנפש לבטל במציאות ממש (ועמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי נותן שב׳ בחי׳ אלו דחו״ב נק׳ תרין רעין ונק׳ נקודה בהיכליה וע״ש) והנה על ידי התשובה שביום הכפורים שהוא  בחינת לפני הוי׳ כו׳ הרי עולות ומקתשרות נשמות ישראל במקורן ושרשן למעלה ומתאחדות במאצילן ב״ה בבחי׳ עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת כו׳ (ע׳ בפע״ח שער יוהכ״פ רפ״ג ממקום שהבינה עצמה כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י בענין הקדוש הראשון ובביאור ע״פ שימני כחותם מענין בחינת עיבור שהוא בחינת ביטול בתכלית ועי״ז נמשך אח״כ המשכה עליונה מאד כו׳ ע״ש) וע״י זה יש להם כח זה להמשיך בחינת חכמה ובחינת אין בבחי׳ גילוי להיות בחי׳ אני שיהי׳ בחי׳ אב מאיר בקירוב מקום בבחי׳ גילוי כמו בחי׳ אם. ועמש״ל ע״פ בן חכם ישמח אב וזהו שכתוב אני היום ילדתיך ולא הולדתיך דהיינו להיות גילוי אני מבחינת אין בבחינת אם היולדת ולא בבחי׳ אב המוליד אלא שהלידה וההתגלות ממש הוא בז׳ של פסח דכתיב עצרת ל׳ אלקיך מלמעלה למטה (והוא בחי׳ קריעת ים סוף עיין לקמן) ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם ממטה למעלה כי עצרת לשון קליטה דהיינו להיות נתפס ונקלט היטב בבחינה זו בבחינת עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת וכו׳ ולא ממה שאמו אוכלת בלבד אלא גם ממה שאביו אוכל שתהיה המשכת בחינת אין מושרשת ונקלטת בתוך כנסת ישראל להיותן דבוקות בא״ס ב״ה ממש וזהו ענין שמחת תורה. דהיינו לשמח את התורה בהתחברות ב׳ הבחי׳ תורה שבכתב ותורה שבעל פה (עמ״ש לקמן בד״ה תורה צוה) והיינו ע״י התגלות בחינת אין. וכמ״ש אני תורתך שעשעתי שעשעתי הוא פועל יוצא דהיינו שהוא עושה את התורה להיות שעשועים וכמ״ש ואהיה שעשועים וגו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון גבי ואהיה שעשועים) והיינו ע״י גילוי אני מאין הוא המשכת אור א״ס ב״ה להיות חכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וזהו מאת ה׳ היתה זאת שמבחינת הוי׳ היא בחינת חכמה כמ״ש הוי׳ בחכמה יסד וגו׳. שהוא בחי׳ אב היתה זאת היא בחינת נוק׳ בחי׳ אם היולדת ע״י כי נפלאת היא בעינינו נפלאת הוא בחי׳ פלא עליון בחינת אין היא נעשה בעינינו בבחי׳ עין רואה וגילוי דהיינו גילוי אני מאין לכך נעשה בחי׳ חכמה בבחי׳ אם המאירה בקרירוב מקום: ד וזהו שכתוב לע״ל כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם שבזמן הזה היא בחינת אם הבנים שמחה משא״כ לע״ל יהיה גילוי בחינת אנכי כו׳. (ויש לפרש דאשר אמו תנחמנו היינו תושבע״פ שבה יש לנו השגה משא״כ תשב״כ היא רק רמיזות וגם שכל פנימית התורה אינו מושג כלל וכלל ולעתיד לבא יהיה כן אנכי אנחמכם שיתגלה פנימית התורה ועמ״ש מזה גבי קי״ס בד״ה לבאר ענין קי״ס שזהו ענין גילוי בחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ ונהר יוצא כו׳ ע״ש והיינו שבחי׳ עדן עצמו שע״ז נאמר עין לא ראתה כו׳ יהיה מאיר בבחי׳ קירוב מקום כמו בחי׳ ונהר יוצא כו׳. וזהו ענין ומעין מבית ה׳ יצא וכמ״ש בביאור ע״פ ששים המה מלכות. ועמ״ש עוד מענין גילוי בחי׳ עדן בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה כו׳ ועמ״ש עוד בד״ה כי אברהם לא ידענו בשם הפע״ח כו׳ ובענין פורים ויוהכ״פ הוא בחד דרגא. דמזה יובן קצת עוד ענין זה הנזכר כאן שבחי׳ חכמה נעשה בבחי׳ אם המאירה בקירוב מקום. ועמ״ש כה״ג גבי משה שהיה כבד פה לגבי אורייתא דבע״פ וכבד לשון לגבי תשב״כ לפי שהיה מבחי׳ ונחנו מה עצמיות ח״ע אך הקב״ה אמר לו ואנכי אהיה עם פיך שע״י גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי עי״ז יומשך בחי׳ ח״ע להיות מאיר למטה ועמ״ש בד״ה ארוממך הוי׳ כי דליתני כו׳ ועמ״ש בפ׳ בהעלותך בענין השליו גבי היד ה׳ תקצר כו׳ ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה. גבי והייתי לכם לאלקים פי׳ שבחינת הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהיה לכם בבחי׳ אלקים  השורה עליכם וכך היתה כונות יעקב בתפלתו והיה הוי׳ לי לאלקים פי׳ הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהיה לי בבחינת אלקים. וזהו ממש כענין הנזכר כאן בפי׳ מאת הוי׳ היתה זאת. ועמ״ש בפ׳ יתרו סד״ה זכור את יום השבת לקדשו בענין זכור ושמור בד״א נאמרו ע״י גילוי בחי׳ אנכי הוא גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות כו׳ ע״ש. והנה לקרב אל השכל ענין זה שבחי׳ חכמה יהי׳ מאיר בקירוב כו׳ היינו כי חכמה הוא מה שלמעלה מההשגה. ונקרא שכל הנעלם מכל רעיון ומה שנמשך מזה בבחי׳ הבנה והשגה זהו רק הארה בעלמא וכמו ברק המבריק מכח השכל לתוך ההשגה משא״כ עצמות מהות כח השכל אינו מושג כלל. ועד״ז יובן ג״כ הנמשל למעלה בבחי׳ חו״ב דאצילות שבחי׳ חכמה הוא למעלה מכל בחינת השגה כו׳. והנה מבואר בפע״ח) (שט״ז פ״א) שהשיג האריז״ל בשעה א׳ מה שאם היה יושב ודורש שמונים שנה רצופים לא יספיק לבאר זה. ואיך השיג זה בשעה אחת. אלא ענין הוא שהשגתו היה ע״ד בחי׳ ראייה במהות ועצמיות בחי׳ חכמה אלא שהשגתו היה בהיכלות דיצי רה כידוע ומ״מ עד״ז יובן גם בבחי׳ חכמה דאצי׳ מה שהחכמה עצמה ממש מאירה בבחי׳ קירוב זהו הגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו מה שלמעלה מגדר השגה יהיה ג״כ מאיר בבחי׳ קירוב כו׳ וע״ז נאמר לעתיד עין בעין יראו כו׳. ועד״ז הוא ג״כ ענין קריעת ים סוף שהוא בחי׳ גילוי האצילות ממש בבריאה כמ״ש במ״א ואצילות הוא בחי׳ חכמה דרך כלל ובריאה הוא בחי׳ בינה אם כן קי״ס היינו שיהיה ים החכמה מאיר בבחי׳ קירוב ממש כמו הבינה וזהו ענין כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים כו׳ ולהיות גילוי זה זהו ע״י בחי׳ פלא עליון בחי׳ אין כמ״ש בזהר גבי קי״ס דבעתיקא תליא. וכנזכר לעיל בענין אני היום ילדתיך כו׳. ועמ״ש עוד במ״א ע״פ מאמר הזהר ר״פ ויצא (דקמ״ח ע״ב) ע״פ וחסידיך ירננו. ולויך ירננו מיבעי ליה כו׳ ונזכר מזה ג״כ בזהר פ׳ פנחס (דרמ״ב ע״א) והוא ג״כ שייך קצת לענין הנ״ל: ה והנה כל זה הוא בכח התשובה שביוה״כ לפני הוי׳ תטהרו. וזהו זה היום עשה הוי׳ כי היום הוא ענין התשובה כמו שאמר משיח לר׳ יהושע בן לוי כששאלו אימתי קאתי מר ואמר ליה היום דהיינו היום אם בקולו תשמעו. ופי׳ היום היינו זכרון ליום ראשון ראשון שלפני ההשתלשלות וכמ״ש במ״ע ביום הראשון גימטריא כתר שהוא נקרא היום שכולו יום כו׳ (עמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י גבי כי גדול יום יזרעאל וע׳ ברע״מ פ׳ תצא) (דרע״ח ע״א) ע״פ ביומו תתן כו׳ עד היום אם בקולו תשמעו ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול בפ׳ ראה דפי׳ בקול היינו מה שמלובש בבחינת הקול כו׳ ע״ש וזהו שלהיות גילוי בחי׳ היום שכולו יום הוא ע״י בקולו תשמעו כו׳ ע״ד הנ״ל ועמ״ש סד״ה בעצם היום הזה נמול אברהם וזהו ג״כ פי׳ היום אם היינו ע״ד מ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקס״ג ע״א) בענין אם דהוא בחי׳ שמאלא אתכליל בימינא כדפי׳ במק״מ שם דהוא בחי׳ חו״ב והם המלבישים לבחי׳ היום וכ״ז נמשך ע״י בקולו תשמעו כו׳ וענין פי׳ הלבשה זו מבואר במ״א סד״ה להבין מפני מה יו״ט דפסח. והיינו בחי׳ התשובה שהיא קדמה לעולם ובחי׳ היום זה עשה הוי׳. (ועמ״ש בד״ה בפ׳ נסכים כתיב בענין היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים ע״ש) כי הנה כתיב כל אשר חפץ ה׳ עשה וגו׳. שעשה והמשיך בחי׳ הוי׳ בכל ההשתלשלות מבחי׳ כל אשר חפץ וגו׳. והיינו ע״י זה היום דהיינו יום ראשון שלפני ההשתלשלות שהוא ענין התשובה כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא שבעוה״ז הגשמי דוקא מאיר אור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות לכן יוכל להיות בחי׳ תשובה להפך לבו מן ההפך אל ההפך. וכמו ר״א בן דרודיא שקנה עולמו בשעה אחת כו׳ משא״כ  בעוה״ב שכבר נבדל איש על מקומו וכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו (ועמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי) וזהו אני היום ילדתיך היום דוקא יכול להיות גילוי אני מאין ונפלאת היא בעינינו זה היום דייקא והוא הגורם להיות עשה הוי׳ ולכן נגילה ונשמחה בו (ובזהר נזכר ע״פ בני אתה אני היום ילדתיך בפ׳ בלק) (דקצ״א ע״ב ודף ר״ג ע״ב) וע״שד ועוד נזכר בפ׳ משפטים (דצ״ח א׳ ודק״א א׳) לענין אחר. וע״פ זה היום עשה כו׳ בפ׳ אמור (תחלת דף ק״ה) וע״ש. ופ׳ בחקתי דף קי״ד ע״ב:

דרושים לשמיני עצרת,  ג׳

ולתוספת ביאור ענין שמחת תורה דהיינו שהתורה תהיה שמחה כו׳. הנה כתיב עוטה אור כשלמה שאור התורה היא בחי׳ לבוש המחבר רוחניות עם גשמיות (עמ״ש מזה ע״פ וראיתם אותו וזכרתם כו׳ ובאג״ה סי׳ י״ט וע׳ מענין עוטה אור ברבות ויקהל פ״נ זח״א ל״א סע״ב קמ״ב ב׳ ח״ב קס״ד ב׳) שקיום כל הדברים השמיים והתהוותם מאין ליש הוא ע״י התורה דעשייה שכל הדברים הגשמיים הכתובים בתורה הם הם חיותם וקיומם ויש מהם שאינם כתובים בפירוש אלא נרמזים באיזה רמז או ע״י צירופי אותיות התורה וע״י אותו רמז או הצירוף מקבלים חיותם וקיומם וזהו לשון רז״ל דברו חכמים בהווה דהיינו בהתהוות הדבר שהתהוות הדבר ההוא הוא ע״י שדברו בו חכמים בתורתנו כו׳ והנה כמו שיש תורה דעשיה להיות דברים גשמיים כך יש תורה רוחניות שלומדים בג״ע העליון כמ״ש רז״ל במעשה דרבה בר נחמני אם בהרת קדמה לשער לבן כו׳ דודאי אין זו בהרת גשמיות שהיא צרעת הגוף דא״כ למה צריכין ללימוד זה במתיבתא דרקיע אלא הענין הוא שבהרת עזה כשלג שהוא מפני שאין במקום זה אדמומית מהדם שהוא הנפש ובהרת היא המעכבת סיבוב והילוך והתפשטות הנפש והחיות במקום הזה וכן ענין כל הד׳ מראות נגעים ותולדותיהם דיהא מכאן טהור בוהק הוא פרח בעור טהור הוא לפי שכבר יש שם איזו הילוך לדם הוא הנפש כו׳. והנה ענין זה הוא ברוחניות סגירו דנהורא שמעכב ההשפעה והחיות מלמעלה ויש בזה לימוד איזה ענין מעכב ההשפעה עד שלא יוכל להנות מזיו כו׳. וכיוצא בזה בכל התורה כולה ברוחניות וכמ״ש כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים שנמשל דודי לתפוח מחמת הגוונין כו׳. וכן בכל הענינים כולם. כלל העולה שהתורה היא לבוש המחבר מעולם ועד עולם. והנה למשל לבוש האדם כשהוא לבוש בו הרי נעשה תפארת לו וגם יש יתרון ועילוי להלובשו וכשהוא מונח בקרן זויות ואין האדם משתמש בו שולט בו רקבון כך כביכול באדם העליון ועל הכסא דמות כמראה אדם וגו׳ שכשהוא לובש בתור׳ דהיינו שנמשך בה אור א״ס ב״ה אזי התורה היא בבחי׳ שמחה ותענוג ואהיה שעשועים ואהיה לשון עתיד כו׳ (וביאור הענין שהתורה הוא לבוש הוא כמ״ש בסש״ב) (פנ״ב) שא״א לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתא כו׳ בלא לבוש המעלים ומסתיר כו ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולא יתבטל במציאות באורה הוא רצונו וחכמתו ית׳ המלובשים בתורה ומצותיה כו׳ וזה היכל ק״ק שבכל עול׳ כו׳ ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו בענין ומקדשי תיראו: קיצור ע״פ ביום השמע״צ (א) בר״ה אומרים זה היום תחלת מעשיך. השתלשלות העולמות זה מזה הוא ע״י ריבוי ממוצעים. וג״ע התחתון הוא הממוצע בין עולמות הרוחניים ובין עוה״ז ולכן נקרא תחלת מעשיך היינו תחלת עולם העשייה. זכרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות היינו בחינת הכתר שהוא הממוצע המחבר שפע המאציל א״ס ב״ה לנאצלים כמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא ובסידור בביאור ע״פ אתה הצבת כל גבולות ארץ:  (ב) והנה ירידת הנשמות בעוה״ז הוא צורך עלייה. והיינו כי אני הוי׳ הוא שמי בחי׳ שם בלבד כמ״ש בביאור ע״פ שובה ישראל. וזהו אז תתענג על הוי׳ ועמ״ש בפ׳ ותתפלל חנה על הוי׳ בד״ה לא תהיה משכלה. והזוכים לגילוי עונג זה הוא ע״י תשובה כי תשובה קדמה לעולם הנמשך משם הוי״ה וזהו ענין יוהכ״פ לפני הוי״ה תטהרו:(ג) ובכח תשובה זו נמשך בשמע״צ להיות שמחת תורה דהיינו לשמח את התורה בהתחברות הבחינה תורה שבכתב ותורה שבעל פה דהיינו אשר תשב״כ שהיא מבחי׳ חכמה שע״ז נאמר אחכמה והיא רחוקה ממני. ונקרא מוסר אביך עיין בהרמ״ש ר״פ פנחס. והיא בחינת ונחנו מה בחינת והחכמה מאין תמצא תהיה מאיר בבחי׳ גילוי כמו בחי׳ תשבע״פ הנק׳ תורת אמך שמבחי׳ בינה וזהו ענין השמחה שהיא גילוי וזהו מאת הוי׳ שהוא חכמה היתה זאת בחי׳ תשבע״פ והיינו ע״י כח התשובה שהיא בחינת לפני הוי״ה תטהרו. ועמ״ש מענין חכמה מוחין דאבא שהוא מעלת השבת הנק׳ קדש על יו״ט שנקרא מקרא קדש שהוא מוחין דאימא כי מועדים לשמחה מבחי׳ אם הבנים שמחה בד״ה מצה זו כו׳ ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בענין יוהכ״פ יום התשובה שנקרא שבת שבתון וכמ״ש בד״ה שבת שבתון הוא לכם ע״ש שהוא בחינת קדש הקדשים שלמעלה מבחי׳ קדש ומוחין דאבא ומזה יובן איך ע״י כח זה נמשך להיות שמחת תורה לשמח את התורה ר״ל שגם בחי׳ חכמה ומוחין דאבא יהיה מאיר בגילוי שזהו ענין השמחה ע״ד שאם הבנים היא שמחה וכמש״ל סד״ה ושאבתם מים בששון: (ד) וזהו כאיש אשר אמו תנחמנו היינו תשבע״פ כן אנכי אנחמכם שלעתיד יהיה גילוי פנימית התורה בחי׳ עדן ומעין מבית ה׳ יצא ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים בששון. ועמ״ש ע״פ ואתחנן בענין אעברה נא ואראה כו׳. וזהו ענין לרחוק שנעשה קרוב וכדפי׳ בזח״א (תולדות קמ״ב ב׳) מאתר רחיקא קריב ליה ע״ש במק״מ ולכן נמשך זה בכח התשובה שהוא ג״כ בחינת לרחוק שנעשה קרוב:(ה) וזהו זה היום עשה הוי״ה. בחי׳ היום אם בקולו תשמעו והוא בחי׳ יום ראשון זהו הנמשך בעוה״ז דוקא ע״י התשובה וכענין תחלת מעשיך הוא זכרון ליום ראשון כי נעוץ סופן דוקא בתחלתן. וזהו אני היום דוקא ילדתיך. ומבחי׳ זה היום נמשך להיות עשה שם הויט׳ וע׳ באג״ה ע״פ ויעש דוד שם. והנה התורה נקרא עוטה אור כשלמה שאור התורה היא בחי׳ לבוש המחבר א״ס ב״ה אל העולמות כי חכמה עילאה היא ג״כ בחי׳ ממוצע המחבר אור א״ס עם העולמות כנזכר בד״ה כי אברהם לא ידענו. וע״י התשובה ממשיכים שיהיה אור א״ס ב״ה נמשך ומתלבש בהתורה ע״ד דהע״ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי לכן עי״ז התורה היא שמחה ממה שמתלבש בה אור א״ס ב״ה וזהו שמחת תורה. וע״י שמחה זו גורם ג״כ הגילוי של התורה בחי׳ לרחוק שנעשה קרוב. וזהו עצרת תהיה לכם התאספות והתקבצות יחד לשרשם שהיא חכמה עילאה ובינה הנקרא מוסר אביך כו׳ ותורת אמך כו׳. ולפ״ז זה היום תחלת מעשיך זהו הממוצע בין עולמות הרוחניים לעשייה הגשמיות ונמשך ג״כ ע״י זכרון ליום ראשון. ומזה מסתיים בשמע״צ בחינת המשכת עוטה אור כשלמה שהוא התורה ממוצע המחבר גילוי אור א״ס ב״ה בכל העולמות עליונים ותחתונים. ועיין מענין עוטה אור כשלמה ברבות בראשית (פרשה א׳ ר״פ ג׳ פ׳ בא פט״ו קל״א ד׳. ר״פ י״ז) ויקהל (ר״פ חמשים) זח״א בראשית (ל״א סע״ב) לך (צ׳ ע״א) ובסה״מ (סי׳ ק״ך  וסי׳ קמ״ו) תולדות (קמ״ב ב׳) ובמק״מ שם. ח״ב פ׳ בא (ל״ט ב׳) משפטים (צ״ח סע״א) תרומה (קס״ד ב׳). פקודי (רמ״ה ע״ב) וע׳ מענין שלמה במא״א אות שין (סמ״ה):

דרושים לשמיני עצרת,  ד׳

ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו׳ (ועיין מזה בגמרא פ״ב דשבת ד״ל ע״א פ״ק דמ״ק ד״ט ע״א במדרש רבה פ׳ נח פל״ה במגלת אסתר בפסוק כטוב לב המלך) הנה בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה והוא ענין מוריד הגשם שאומרים משמיני עצרת עד הפסח ומשם ואילך מוריד הטל. והנה בכל שנה ושנה צריך להיות תחלה ראש השנה ויום כפור וסוכות ואח״כ שמיני עצרת והענין כי הנה כתיב אז תשמח בתולה במחול וגו׳. בתולה היא בחי׳ כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל (וע׳ בתד״א ח״א פכ״ו ובזהר פ׳ אמור דפ״ט ע״א וסע״ב בלא פגימו כו׳ ועי׳ ס״פ פנחס דרנ״ח ריש ע״ב ע״פ והקרבתם עולה ועשיתם עולה ועיין במאורי אור אות ב׳ סי׳ מ״ד) ובמחול יש לו ב׳ פירושים הא׳ הוא לשון מחית עון. והב׳ הוא כפשוטו לשון ריקוד במחולות (ועיין ברבות בשה״ש ע״פ כמחולת המחנים) ורצה לומר ששמחת כנסת ישראל בה עושה הוא כמו ע״ד משל שמרקדים במחול שמתרחק האחד מחבירו וחוזר ומתקרב והריחוק הוא סיבת הקירוב לפי שאינו ריחוק אמיתי שאין הריחוק פנימיות המכוון אלא שדרך ריקוד כך הוא (ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ ע״פ בן חכם ישמח אב) וכך הוא ענין שמחת כנסת ישראל בבחינת ריחוק וקירוב ולא ריחוק ממש ח״ו אלא בבחי׳ רצוא ושוב לפי שא״א להיות תמיד בבחי׳ רצוא. וכמאמר ואם רץ לבך שוב לאחד שגם בבחי׳ שוב היא דבוקה בה׳ אחד כו׳. ויובן זה בהקדים מה שכתוב ואהבת את הוי׳ לאהיך בכל לבבך בשני יצריך. ולהבין איך תהיה אהבת ה׳ ביצר הרע שנקרא רע (ועמ״ש מז בד״ה המגביהי לשבת) אך הענין כי יש שני לבבות באדם דהיינו חלל הימני וחלל השמאלי. הימני פונה תמיד לאהבת ה׳ ולדבקה בו והשמאלי הוא להיפך לאהוב דברים זרים גשמיים והיינו לפי שהנפש במקור חוצבה יש לה ב׳ בחי׳ כדכתיב אחור וקדם צרתני (ועיין מזה במדרש רבה ר״פ תזריע אם זכה כו׳ זח״ב בשלח דנ״ה ע״א ובמק״מ שם) פי׳ אחור למעשה בראשית שהאדם נברא סוף כל הנבראים וקדם כי ישראל עלו במחשבה ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית כו׳ וכמארז״ל במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים ולא צדיקים בלבד אלא כמ״ש ועמך כולם צדיקים כו׳ ונשתלשל וירד להיות בבחי׳ סוף כל הברואים במעשה וגם הוא למטה במדרגה מכל הברואים עד שהאדם מקבל חיותו מדומם צומח חי וסוף מעשה במחשבה תחלה והיינו לפי שמקור חוצבה של הנפש הוא בבחינת נעוץ תחלתן בסופן שנמשך מבחי׳ סובב כל עלמין כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה כי תצא בענין מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא ומ״ש בד״ה אלה מסעי בענין ואלה מסעיהם למוצאיהם והנה בחינה זו מתגלה בחלל הימני שבלב אשר הוא מלא רוח חיים משא״כ חלל השמאלי בו משכן הדם שהוא הנפש ורוח הוא למעלה מבחי׳ נפש וכתיב רוח האדם העולה היא למעלה והיינו מ״ש בד״ה האזינו גבי והרוח תשוב כו׳. ופי׳ העולה זהו כענין מ״ש והקרבתם עולה וע׳ בפי׳ הר מ״ז בזהר ר״פ צו במ״ש ולדעתי ז״ס רוח האדם העולה למעלה וע׳ ברבות ר״פ תזריע שם בענין ורוח אלקים מרחפת כו׳) ומזה נמשך להיות בלב כל אדם בחי׳ רצוא ושוב בחינת רצוא הוא בבחי׳ פנימיות נקודת הלב שבחלל הימני להיות כלתה נפשו לה׳ ולהשתפך נפשו אל חיק אביה מעומקא דליבא (וע׳ מענין והחיות רצוא ושוב באדר״ז) (דף רפ״ח תחלת ע״ב ודף רצ״ג ע״ב) ובספ״ד בזהר ס״פ תרומה (דקע״ו ע״ב  ודף קע״ז סע״א) ובפ׳ ויצא (דקע״ז ב׳) בס״ת וברע״מ פ׳ פנחס (דרנ״ה ע״ב) אשר מהמאמר שבאדר״ז מובן שבחי׳ רצוא ושוב נמשך ממקום גבוה מאד נעלה ועמ״ש בזה במ״א בד״ה וקבל היהודים ועד״ז נתבאר כאן שמצד מקור חוצבה של הנפש מבחי׳ סוכ״ע מזה נמשך להיות בלב כל אדם בחינת רצוא כו׳ בפנימית הלב וכנודע דפנימית הלב זהו נגד מזבח הפנימי שהוא מזבח הזהב אשר בחי׳ זהב הוא אהבה כרשפיאש שלהבת עזה העולה למעלה עד שבא לידי כלות הנפש וזהו כי בכה ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור כו׳ וכמש״ל בענין צור לבבי וחלקי אלקים לעולם ועמ״ש בד״ה שרביט הזהב ובד״ה שמאלו תחת לראשי מענין כמעלת הזהב על הכסף ובד״ה נאווו לחייך בתורים ונקרא תעלומות לב לפי שהיא נעלמה ומסתתרת בתוך הלב שאינה באה לכלל גילוי השגת טעם ודעת אלא למעלה מן הדעת מפני ששרשה מאד נעלה ממקום גבוה ונעלה למעלה מן הטעם ודעת והשגת הנבראים והוא בחי׳ קדם שנלקח מבחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ ובחי׳ ישת חשך סתרו וע״ז נאמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן וכתיב ה׳ צלך שהוא בחי׳ צל ולא גילוי אור כו׳ כמ״ש במ״א [וע׳ מ״ש בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב הנ״ל] ובחינה זו קיימת לעד שישנה ודאי מסותרת בלב כל אחד מישראל שיכול לעורר את האהבה בשעת התפלה וכיוצא בה. אך אח״כ יכולה להיות חולפת ועוברת כו׳ מפני שמלובשת ומסותרת בבחינת חיצונית הלב בבחי׳ אחור. ומ״מ רשימו ניכר ונשאר קיים בהעלם בבחנית מקיף לבד להיות מחסה ומסתיר כדי שיוכל להיות סור מרע ועשה טוב כל היום אף אם פנימיות נקודת לבבו בל עמו בהתגלות רשפי אש כמו בשעת התפלה ולכן נקרא בחי׳ צל כמו שה צל הוא מגין להיות מחסה ומסתיר מחום השמש ומזרם וממטר. כך הנה אהבה זו שמבחי׳ פנימיות נקודת הבל אף שהיא מסותרת ומתעלמת ואינה באה לכלל גילוי בכל היום אחר התפלה וכיוצא בה מ״מ הוא בבחינת מקיף על בחינת חיצוניות הלב בחינת אחור שלא יפול אחור לגמרי באהבה רעה ח״ו והיינו מפני שבחי׳ אהבה זו היא ודאי מסותרת בבחינת פנימית נקודת הלב וקיימת לעד בל תמוט לעולם ועד לפי שהוא בטבע הבריאה מששת ימי בראשית כנ״ל. אך הנה עיקר עבודת האדם להיות נקרא בשם עבודת עבד ועיקר העבודה בלב כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם והיינו האהבה להוציא מבחי׳ ההעלם אל בחי׳ הגילוי בלב ולהמשיך בחינת חשך. דהיינו בחי׳ ישת חשך סתרו הנ״ל להיות בבחי׳ אור וגילוי כדכתיב כי אשב בחשך הוי׳ אור לי. והנה ענין מאמר ויאמר אלהים יהי אור שהארץ היתה חשך כו׳. ולזה צריך להיות עבודה תמה ואין כל חדש תחת השמש רק להוציא מההעלם אל הגלוי ולזה נתנה קצבה לימי האדם ימי שנותיו בהם שבעים שנה כדי לעמול בעבודה זו וענין שבעים שנה ביאר הכתוב ימי שנותינו בהם בהם דייקא שהם בחי׳ רשות הרבים וכדי שיוכל להיות בחינת רשות היחיד ליחודו ית׳ צריך עבודה ויגיעה רבה כמה בחינות ומדריגות עד מלאת בחינת שבעים שנה כו׳ וכמ״ש במ״א (וע׳ מ״ש מזה בד״ה אם בחקתי תלכו והנה כדי להמשיך גילוי מבחי׳ ישת חשך סתרו לבא בבחי׳ אור וגילוי זהו ע״י אתעדל״ת ממה שמהפך חשוכא לנהורא וכמ״ש סד״ה וידעת היום והיינו מ״ש בזח״ב בשלח) (דנ״ז ע״א) שע״י שמבקעין כל אינון כותלי חשוכא דהיינו החשך דנה״ב והגוף עי״ז ממשיכים הגילוי מבחינת ישת חשך סתרו וזהו ענין לראות פני. ועד״ז נתבאר במ״א ע״פ מאמר הזח״ג בפ׳ פנחס (דרמ״ט תחלת ע״ב) בענין ועאלת לגו טורא דחשוכא כו׳ שעל ידי העלאת מ״ן מבירור ק״נ שנקרא טורא דחשוכא ממשיכים מבחי׳ ישת חשך סתרו שנקרא ג״כ טורא  דחשוכא מה שלמעלה מעלה מטורי דנהורא כמ״ש מזה בביאור ע״פ מנורת זהב כולה. ומכ״ז יובן מ״ש בספ״ד (דקע״ו סע״ב) והחיות רצוא ושוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב פי׳ כי על ידי הרצוא ממשיכים מבחי׳ ישת חשך סתרו להיות בבחי׳ אור וגילוי כנ״ל אך כי טוב היינו כי טוב לגנוז וזהו בחי׳ השוב שהוא לגנוז האור בכלים מכלים שונים דתומ״צ שעי״ז דייקא מתקיים האור משא״כ אור בלי כלי וזהו שאמרו רז״ל שמור זו משנה וע׳ בזהר ח״ג פ׳ בלק (דף ר״ד ע״ס) ע״פ בקר אערך לך ואצפה כד״א ויצפהו כו׳ ע״ש והיינו בחינת האור כי טוב לגנוז: ב והנה סדר העבודה צ״ל תחלה ראש השנה שזה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. ובחי׳ ר״ה הוא בחי׳ שמאלו תחת לראשי בחי׳ שמאל דוחה כו׳ [כמש״ל בד״ה ושאבתם מים בששון ובד״ה האזינו השמים] וכן סדר עבודת האדם תחלה היא בבחי׳ שמאל דוחה כו׳ בבחינת ריחוק דהיינו שידמה בנפשו כאלו הוא רחוק מה׳. וכמאמר רז״ל היה בעיניך כרשע [וע׳ בסש״ב פי״ג] ועל דרך זה נתקנו כל הוידוים והסליחות קודם ר״ה ובעשי״ת לרואת בעצמו כל הפחיתות שבו להיות שפל בעיניו ולב נשבר ונדכה על עוצם ריחוקו מה׳ ובפרט בהיות ממארי דחושבנא לחשוב כל הדבורים והמחשבות כו׳ אזי יהי׳ לבו נשבר בקרבו ויהי׳ נכנע לפני המקום ובחי׳ שמאל דוחה זו להיות תחת לראשי בחינת ראש כמ״ש במ״א בד״ה שמאלו תחת לראשי בפ׳ כי תשא. עד שביום כפור לפני הוי׳ תטהרו לפני הוי׳ בחי׳ פנים בפנים בכח התשובה מעומקא דליבא וכדכתיב ממעמקים קראתיך הוי׳. וכתיב בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש בחי׳ פנימית הלב דהיינו שיהיה מגמתו לה׳ ותורתו בכל לב ונפש ולהיות עסקיו בעוה״ז דרך קרירות כו׳. כי במקום שלבו של אדם תקועה בכל לב ונפש נקרא בחי׳ פנים וזהו ענין פנים בפנים שיהיה כל פנימיות לבו ונפשו רק לפנימית רצונו ית׳. מה שאין כן על ההיפ וך נאמר כי פנו אלי עורף שפונים לה׳ ולמצותיו בבחי׳ קרירות והפנימיות שלהם בלב ונפש היא לבחי׳ אחוריים שהם ענינים גשמיים וכו׳ שהם רחוקים מאור פניו יל׳ ולפי שלא שייך לומר נגד השי״ת לשון ריחוק מקום כי הלא מלא כל הארץ כבודו נאמר בלשון עורף שהוא עד״מ כאדם העומד אצל חבירו אלא שנהפך ערפו אליו שהרי זה הוא בתכלית הריחוק [וכמ״ש מזה לעיל בד״ה שובה ישראל] וביום כפור מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו לפי שאז מתגלה בחינות י״ג מדה״ר. ולכן כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו [ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים] כי שלג וצמר הם י״ג מדה״ר על שם הפסוק לבושי׳ כתלג חיור ושער רישי׳ כמער נקא ולפיכך מתעלי׳ כל ישראל להיות פנים בפנים בבחי׳ פנימיות נקודת הלב. ולכן יום כפור אין בו לא אכילה ולא שתיה שבכל השנה אדם ניזון מאכילה ושתיה גשמי׳ שנעשה מהם דם שהוא הנפש חיצוניות הלב. משא״כ ביוכ״פ מתגלה בחי׳ פנימיות הלב שאין ניזון מאכילה ושתיה גשמיות [וע׳ בפע״ח שער יוהכ״פ (פ״א ורפ״ג) וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ פנחס (דרמ״א ע״ב) גבי עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב אכלתי יערי כו׳ ע״ש והיינו כי פנימית הלב נלקח מבחי׳ קדם צרתני קדם למע״ב שבחי׳ זו אינה מקבל מדצ״ח כמו בחינת אחור למע״ב שמקבל מהבירורים כו׳ אלא כי על כל מוצא כו׳]: ג וע״י בחינת תשובה עילאה זו שמעומקא דליבא מתגלה בסוכות בחינת וימינו תחבקני שימין עליון הוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מן הטעם ודעת מתגלה למטה בגילוי הלב שלא יהיה בבחי׳ נפרד ח״ו ממנו ית׳ וזהו תחבקני כמשל המחבק את חבירו שלא ילך ממנו והיינו ע״י הסוכה בחינת צל שהוא בחינת ה׳ צלך וגו׳ (ועמ״ש  בד״ה האזינו השמים בפי׳ וסוכה תהיה לצל יומם כו׳) וע״י נענועי הלולב כי ד׳ מינים שבלולב הם רומזים בשם הוי״ה ומנענעים ומביאים ללב שכל הבאה הוא ללב כדי להיות מאיר ומתגלה בלבו של אדם. וזהו שמנענעין לשית סטרין מעלה ומטה ולארבע רוחות כי הוא ית׳ אחד בשמים ובארץ וד׳ רוחות ולפי שהוא מקומו של עולם כמ״ש הנה מקום אתי וגו׳ כמ״ש במ״א. וצריך להמשיך ולהכניס בחינת אחד בלב שיהיה ה׳ אחד שורה ומתגלה בו ולמהוי אחד באחד כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת בדרוש הראשון) והנה על זה נאמר משליך קרחו כפיתים כי הנה תחלה נאמר הנותן שלג כצמר כו׳ שהוא בחי׳ התגלות י״ג מדות הרחמים לבושיה כתלג חיור כו המתגלים ביוהכ״פ. שעי״ז נמשך ומתגלה בסוכות בחינת וימינו תחבקני ומזה נמשך בחי׳ משליך קרחו כפתים כי הנה בחינת אהבה רבה זו וחסד עליון זה הנמשל למים נגלד ונעשה קרח. כלומר שנתגשם וירד בסתר המדרגות מריש כל דרגין אחר דלית מחשבה תפיסא ביה להתלבש להיות נתפס בהשגת בני אדם לכל חד לפום שיעורי׳ דילי׳. וזהו משליך בבחי׳ השלכה מדרגא לדרגא כפתים בחי׳ פירוד והתחלקות לרבבות מדרגות להיות נמשך גם למטה בחי׳ אחד למען דעת כל עמי הארץ כו׳ (וזהו כענין מ״ש ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומבואר במ״א בשם הרב הקדוש רבי אברהם בן הרב המגיד נ״ע כי קרח אותיות חרק וחרק הוא בחי׳ נצח ענף החכמה. ומזה נמשך הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה שהיא בחי׳ רקיע שעל ראשי החיות כעין הקרח כו׳. והטעם שנק׳ בשם קרח הוא כי ענין הפרסא הוא עד״מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו וצריך להמשילו בדרך משל וחידה וכמו משלי שלמה כו׳. ועד״ז כדי שיומשך מבחי׳ חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא בבחי׳ חב״ד שבעולם הבריאה ואין בנבראים יכולת לקבל הארת החכמה כמו שהיא באצילות לכן נעשה בחי׳ פרסא שעל ידה נמשך החכמה בנבראים כמו עד״מ השכל שמשיג התלמיד דרך לבוש המשל וכענין וידבר שלשת אלפים משל כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא ובד״ה והבדילה הפרוכת וזהו שנקראת רקיע כעין הקרח כמו עד״מ הקרח שהוא עצמו מים אלא שנגלדו ונעשו קרח כך הוא ענין התלבשות השכל במשל שבו מלובש השכל עצמו ממש אלא שמלובש במשל גשמי והוא כמו גשמיות הקרח לגבי המים וזהו ענין רקיע כעין הקרח שעל ראשי החיות שבמרכבה שעי״ז נמשך להם השגה מלמעלה והיינו על ידי שנמשך מתחלה להיות בבחינת קרח דוקא. ועי״ז נמשך בהם ג״כ בחי׳ הביטול וזהו ענין קרח אותיות חרק שהוא בחינת ביטול ועמ״ש מזה סד״ה וכל העם רואים את הקולות. והנה מבואר לקמן בסמוך דבחי׳ קרח זהו בחי׳ שוב שאחר הרצוא וענין דמיון בחי׳ זו לבחי׳ קרח היינו כי בחי׳ שוב הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים על ידי מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם אשר המצות נקראים רמ״ח אברים דמלכא דכמו שמלובש חיות הנפש באברין עד״מ כך מלובש אור א״ס ב״ה במעשה המצות היינו בתפילין נמשך ומלובש בחי׳ ד׳ מוחין שהם בחי׳ חכמה ובינה וחסד וגבורה של הקב״ה כו׳ ובצדקה וגמ״ח נמשך ומלובש בחי׳ חסד דרועא ימינא כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה משה ידבר. והנה התלבשות זו דמוחין עליונים במעשה המצות גשמיים נמשל לבחי׳ קרח שהוא עד״מ התלבשות השכל במשל גשמי כנ״ל וכך הוא ענין התלבשות אורות העליונים במעשה המצות בגשמיות וכן בעבודת ה׳ מתלבשים הדחילו ורחימו שבתפלה במעשה המצות ודרך כלל האהבה היא שרש לרמ״ח מ״ע והיראה היא שרש שס״ה ל״ת וזהו ג״כ בחי׳ משליך קרחו כו׳ ועמ״ש ע״פ ואברהם זקן בא בימים בפרשה  חיי שרה בענין ויבא משה בתוך הענן כו׳ כמ״כ תורה ומצות כו׳ ע״ש. וענין כפתים י״ל שפירור והתחלקות זו נמשך ע״י ה״ג וזהו ענין החותם ועמ״ש בפ׳ ראה בד״ה וברכך כו׳ ע״ש). אך הנה כתיב לפני קרתו מי יעמוד כי המשכת גילוי זה למטה בבחי׳ קרתו הוא בחי׳ קרירות להיות נמשך ממנה בחי׳ שוב היפך בחי׳ רצוא שהוא בחינת רשפי אש שלהבת העולה מאליה ולא כל אדם זוכה לעמוד בבחי׳ שוב לאחד שגם בבחי׳ שוב יהיה דבוק בה׳ כו׳ הגם שנמשך מלמעלה בחי׳ חיבוק וימינו תחבקני הרי הוא כמשל המחבק חבירו מאחוריו דהיינו שאהבה נמשך ג״כ לבחי׳ אחוריים ע״ד לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו׳ וגם בסוכות היו מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות להמשיך להם השפעה כמו שכתוב במדרש שה״ש בפסוק הנך יפה רעיתי. והנה בבחי׳ שוב כשמתרחק מן הרצוא יכול להיות בחי׳ נפילה לגמרי לבחי׳ אחוריים (ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו דהיינו שבכל בקר מתעורר חסד עליון להתגבר על בחי׳ חמור כו׳ הוא ענין חמרא אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה דהיינו מה שאין האדם מתפעל מגדולת ה׳ ועד״ז נאמר אשר קרך בדרך כו׳ ובחי׳ אור האהבה דאברהם הוא ויחבוש את חמורו כו׳ וע׳ בזח״א וישלח) (דקס״ו ב׳) וע׳ בזח״ב תרומה (קס״ו ב׳) איך מבחי׳ קרח נתברר הפסולת והם בחי׳ מים הרעים וזהו ענין תענוגים גשמיים ולזאת צריך לחזור ולעורר את האהבה כרשפי אש בחי׳ רצוא להגדיל מדורת אש האהבה וזהו ישלח דברו וימסם ע״ד מ״ש בזח״א בראשית (כ״ט ב׳) תוקפא דצפון אגליד מיא ותוקפא דדרום שרא מיא דהיינו ע״י תגבורת חום השמש נמס הקרח ונעשה מים וכך על ידי תגבורת רשפי אש האהבה בחי׳ רצוא נעשה המשכת חסד עליון ונתהפך מבחי׳ קרח לבחי׳ מים. וזהו ענין גבורות גשמים שיורדים בגבורה ע״י בחינת גבורה בחינת רשפי אש (ולפמ״ש לעיל דבחינת קרח זהו בחי׳ הפרסא המפסקת א״כ מה שנתהפך מבחי׳ קרח לבחי׳ מים היינו להיות הגילוי למטה בבי״ע כמו למעלה וענין בחינה זו בשמע״צ הוא כמ״ש לעיל בפי׳ מאת הוי׳ היתה זאת שבחינת ח״ע שמאירה בבחי׳ ריחוק נעשה עתה בבחי׳ קירוב כו׳ ע״ש) ובחי׳ מים הללו נמשכים ונוזלים למטה ע״י כי ישב רוחו הוא בחי׳ רוח הקדש רוח הנמשך מקדש העליון הוא בחי׳ חכמה עילאה (ע׳ זהר חקת קפ״ג ע״ב) ואזי יזלו מים שהיא בחי׳ תורה להיות מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל שהם הם כל המשניות והלכות שבתורה שבעל פה שנמשכו מבחי׳ ח״ע בחינת תורה שבכבת דאורייתא מחכמה נפקת כו׳ וזהו ענין שמיני עצרת (והיינו כי ביום הכפורים הוא בחינת הנותן שלג כצמר להיות אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו׳ ואח״כ כפור כאפר יפזר משליך קרחו זהו המשכת חסד עליון שבסוכות שנגלד ונעשה כפור וקרח וכמ״ש במן דק ככפור והמן הוא מבחי׳ טלא דבדולחא אשר זהו ג״כ שרש בחי׳ סוכות כמש״ל סד״ה האזינו השמים. ואח״כ ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מיים זהו בחי׳ שמע״צ שזהו ענין משיב הרוח ומוריד הגשם כנ״ל): ד וזהו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי אין מלך בלא עם ולא שייך לפניו ית׳ להיות נקרא שמו מלך כי על מי הוא מלך שהרי הוא מהווה את הכל והיה הוה ויהיה בשוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אלא ע״י עבודתנו אנו ממשיכים מלכותו עלינו וכמאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כמ״ש במ״א ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים גבי למען הקים אותך היום לו לעם כו׳ ע״ש והנה המשכת בחי׳ מלכותו אינו בבחי׳ רצוא שהוא להשתפך נפשו כו׳ אלא הוא בחי׳ שוב וכמ״ש שום תשים עליך מלך  כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו שלח את העם להיות בבחי׳ שוב כדי להיות בחי׳ עם:(ולתוספת ביאור ענין שלח זהו כמ״ש המשלח מעינים בנחלים כו׳ ישקו כל חיתו שדי שזהו בחי׳ ההמשכה מבחי׳ ח״ע שהיא בחי׳ מעיין הנובע ממקור מים חיים הוא בחי׳ סתימא דכל סתימין שמזה נמשך להיות ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם שהוא בחי׳ ומדרג׳ השוב שאחר הצמאון והרצוא וע׳ מ״ש על פסוק זה בזהר פ׳ חקת) (דקפ״א ע״א) ועמש״ל ע״פ ושאבתם מים כו׳ ממעיני הישועה. ופי׳ בנחלים י״ל עוד ג״כ ע״ד מ״ש סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך גבי לשארית נחלתו נחלה עבר על נפשנו שהוא בחינת ההמשכה לנש״י כו׳ ע״ש וכמ״ש מה טובו אוהליך יעקב כו׳ כנחלים נטיו כו׳ ועיין בזהר ויקרא (דף י״ו סע״א) גבי כארזים עלי מים. וזהו ג״כ מ״ש ושולח מים ע״פ חוצות. עוד יובן ענין שלח ע״ד מ״ש במ״א בד״ה ויהי בשלח פרעה את העם שע״י גלותם במצרים גרמו שנתעלו בחי׳ ניצוצי אלקות שנפלו שמה בשבירת הכלים והוא הוא בחי׳ כח הצומח להצמיח ישועות ישראל כמ״ש ופרעה הקריב וארז״ל שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וע״ז נאמר בשלח פרעה את העם שהיה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה את העם כו׳ ע״ש באריכות. ומבואר במ״א שבצמיחה זו שהוא מעשה המצות שהוא בחי׳ מצמיח ישועות יש ב׳ בחי׳ העלאה והמשכה דהיינו מה שנתעלו ניצוצי אלקות משבירת הכלים ע״י בירור ק״נ דהיינו צמר דציצית וקלף דתפילין ונקרא העלאת מ״נ. הב׳ מה שעי״ז נמשך גילוי אור א״ס מלמעלה למטה מבחי׳ תר״ך עמודי אור וזהו ענין לבוש מלכות וכתר מלכות שבפסוק יביאו לבוש מלכות כמ״ש במ״א. והנה על בחי׳ בירור הניצוצים משבה״כ נאמר בשלח פרעה את העם כנ״ל. אך על ההמשכה מלמעלה למטה מבחי׳ כתר מלכות נאמר ביום השמיני שלח את העם כו׳. וזהו ביום השמיני דייקא שלח את העם. שהכח להיות המשכה זו מלמעלה מעלה גם למטה מטה נמשך ממקום עליון כנודע מענין המגביהי לשבת המשפילי לראות כו׳. והיינו מבחי׳ ביום השמיני שהוא בחי׳ שלמעלה משבע מדות עליונות וע״ד מ״ש בזהר פ׳ ויחי (דרמ״ו ע״ב) ע״פ נפתלי אילה שלוחה כו׳ וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא כו׳ שהוא בחינת בינה אשר בבינה הוא התגלות עתיק וזהו ג״כ ענין ביום השמיני שלח כו׳. ובמ״א נתבאר דבחי׳ ביום השמיני זהו בחי׳ מלך השמיני הדר שהוא המתקן מבחי׳ תהו להיות בחי׳ תיקון כו׳ ועמ״ש על פ׳ למנצח על השמינית גבי מילה שניתנה בשמיני דייקא אשר כ״ז הוא מקום עליון מאד שמשם נמשך בחי׳ שילוח זה דשלח את העם דהיינו אחר בחי׳ למען הקים אותך היום לו לעם שבר״ה ויוהכ״פ בבחי׳ רצוא יהי׳ נ משך בח י׳ זו ג״כ בבחי׳ שוב לאחד והיינו ביום השמיני דוקא. והנה עם היות שרצוא הוא בחי׳ גבוה מאד עכ״ז תכלית הבריאה להיות לו ידרה בתחתונים שיהיה הגילוי למטה וזהו בחי׳ שוב. ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד בפי׳ הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא ומ״ש במ״א ע״פ מאמר הזח״ג אמור (ד״ק ע״ב) בענין בת אבי היא אך לא בת אמי כי יוהכ״פ זהו מבחי׳ תבא אם ותקנח כו׳ ובשמע״צ נקרא כנס״י בת אבי כו׳ ועמש״ל מענין ביום השמיני גבי מאת הוי׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו ועמ״ש במ״א בענין שמיני למילואים והנה (בד״ה ב׳ סי׳ ז׳) כתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם י״ל רמז ליו״ט ב׳ של גליות ועמ״ש לקמן מענין יו״ט ב׳ של גליות ואזי ויברכו את המלך להמשיך בחי׳ מלכותו ית׳. והיינו ע״י עסק התורה באתדבקות רוחא ברוחא בחי׳ ישקני מנשיקות פיהו וגו׳ ואזי ואשים דברי בפיך כו׳ מתניתא מלכתא כו׳ כמ״ש במ״א. וארז״ל אל תקרא בניך אלא בוניך שעוסקים בבנינו של עולם (עמ״ש מזה בד״ה וכל בניך למודי) פירוש  בנינו של עולם הוא בחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב ותורה שבעל פה קרינן לה שנבנית מתורה שבכתב שמאות אחת מתורה שבכתב נמשך פרק אחד בתורה שבעל פה וכמו למשל מאות ו׳ וכי ישאל וי״ו מוסיף על ענין ראשון נעשה פרק השואל שע״י תורה שבעל פה הוא התגלות מלכותו ית׳ בבחי׳ גילוי. וזהו ויברכו את המלך בחינת ברכה והמשכה בגילוי רב ואותה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך (ועמ״ש במ״א בענין חיי שרה מאה שנה שהם מאה ברכות כו׳ ומ״ש בד״ה האזינו השמים בענין והאופנים כו׳ ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וסד״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה ובד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בענין יהא שמיה רבא מברך ובד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳) והופע בהדר גאון עוזך. והופע לשון זריחה והארה בהתגלות כמ״ש הופיע מהר פארן וזרח משעיר וגו׳. וזהו וילכו לאהליהם שהמשיכו בחי׳ מלכותו ית׳ לעשות לו אהל ומשכן ודירה בתחתונים בחי׳ כלים וכו׳ (ועמ״ש מענין אהל בד״ה במדבר סיני באהל מועד וע״פ מה טובו אוהליך יעקב כו׳) וע״י זה נעשים שמחים וטובי לב. פי׳ שמחים בבחי׳ אהבה שלמעלה מן הטעם ודעת וכמ״ש אז תשמח בבחי׳ אז שהוא בבחי׳ קדם (עמ״ש בד״ה ראה אנכי הנ״ל גבי פי׳ לאיתן האזרחי וע׳ במדרש רבה בשלח) (ר״פ כ״ג) ע״פ נכון כסאך מאז ובזח״ב (בשלח נ״ד ב׳) ע״פ אז ישיר וטובי לב שתהיה בגילוי אהבה זו שמבחי׳ פנימיות נקודת הלב בבחי׳ אור ולא בבחינת חשך וכמ״ש וירא אלה ים את האור כי טוב (ועיין במדרש רות רבה ע״פ וייטב לבו ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בהיטיבו את הנרות). על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו היינו בחי׳ מלכותו ית׳ ולישראל עמו שהם בניך בוניך כו׳ כנ״ל והמשכיל על סדר עבודה זו יראה שיש בה ריחוק וקירוב וריחוק שצריך לעורר תמיד בחי׳ רצוא ולא די להיות בבחי׳ שוב לבד וגם בבחי׳ רצוא אי אפשר להתקיים כנ״ל. וענין זה נמצא בסדר התפלה בכל הברכות ברוך הוא לשון נסתר כאלו מדבר עם מי שאינו לפניו אלא רחוק ואתה הוא בחינת גילוי לנוכח. הוי׳ אלהינו הוא ג״כ לשון נסתר מלך העולם הוא גילוי מלכותו ית׳. וכן על דרך זה בכל סדר התפלה יש במקרא אחד נסתר ונכח שהוא בחינות ריחוק וקירוב (ועיין במדרש שמות רבה פרשה א׳ ע״פ ותתצב אחותו מרחוק ע״ש מרחוק ה׳ נראה לי. ועמ״ש סד״ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס שהוא ג״כ בחי׳ ריחוק כו׳ ומ״ש סד״ה וידעת היום בענין שלום שלום לרחוק ולקרוב) וזהו שכתוב בזוה״ק וכהאריז״ל ששכנס״י עם הקב״ה הם בבחי׳ פנים בפנים לעתים ולעתים בבחי׳ אחור באחור ולעתים יורדת כנסת ישראל לבריאה יצירה עשיה כו׳: קיצור ע״פ ביום השמיני שלח (א) במחול לשון מחילת עון ול׳ ריקוד. בהריקוד יש ריחוק וקירוב והיינו בחי׳ רצוא ושוב. אחור וקדם צרתני. קדם בחינת במי נמלך. סוכ״ע. ומזה נמשך הרצוא בחלל הימיני תעלומת לב שנמשכה מבחינת ישת חשך סתרו. (שחורה אני אש שחורה). בצל שדי יתלונן בחינת מקיף. והעבודה להיות יהי אור (והיינו ע״י התהפכות חשך דנה״ב). ובמ״א מבואר הרצוא מ״ה והשוב ב״ן ומ״ש ששרשו מבחי׳ קדם היינו א״ק אדם מ״ה דאיהו אורח אצילות: (ב) והנה סדר העבודה צ״ל תחלה ר״ה שמאל דוחה בבחינת ריחוק ועי״ז שמאלו תחת לראשי עד שביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו בחינת פנים בפנים (וזהו הריחוק והקירוב שבמחול ואז הוא ג״כ מחול  לשון מחילת עון). ועי״ז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו׳. לבושיה כתלג חיור. ואין בו אכילה ושתיה: (ג) ומזה נמשך בסוכות וימניו תחבקני. אהבה רבה. ה׳ צלך וד׳ מינים שבלולב להמשיך שם הוי׳ בהלב. וזהו הנותן שלג כצמר בחי׳ יוהכ״פ ואח״כ משליך קרחו היינו בחי׳ אה״ר הנ״ל שנגלד ונעשה קרח. (והוא כענין רקיע כעין הקרח). פרסא פרוכת שלשת אלפים משל. וכן בחי׳ שוב ההתלבשות במעשה המצות וזהו כי חסד חפצתי ולא זבח. (ועמ״ש סד״ה כי תשמע בענין כי באלה חפצתי ומ״ש בד״ה בפ׳ נסכים). אך לפני קרתו מי יעמוד. ולכן צ״ל ישלח דברו וימסם וזהו ענין שמע״צ (וב׳ בחי׳ אלו דקרח ויזלו מים זהו ג״כ ריחוק וקירוב):(ד) ובבחי׳ זו שלח את העם. כי אין מלך בלא עם. (המשלח מעיינים. ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה והיינו שזה שגם בהשוב יהיה כלול רצוא נמשך מבים השמיני. והשוב ב״ן מתברר ועולה בס״ג שלמעלה ממ״ה) ויברכו (ע״ד בכה״מ גם ע״ד ברוב עם הדרת מלך בחי׳ הדר מלכותו נמשך מבחי׳ ברוב עם וזהו שלח את העם ויברכו כו׳ ועמ״ש בד״ה אלה מסעי בענין אל תהי ברכת הדיוט). בוניך שמחים ע״ד אז תשמח בחי׳ קדם (ע׳ זח״ב בשלח נ״ד א׳ ע״פ אז ישיר) והוא ז׳ ימי הסוכות ז׳ דאז והאלף שמע״צ עתיק שמתגלה בבינה וזהו אז תשמח וזהו ויצא יעקב מבאר שבע שהיא בינה משם שלח חרנה להיות רנה וזהו חי׳ ימי חנוכה אז ז׳ נמשך בהם אלף וזהו ויצא יעקב מבאר שבע בינה שהיא באר ומקור לשבע המדות ע״ד אז משם נמשך וילך חרנה לברר בירורים בחי׳ שלח את העם ועד״ז יובן ענין ח׳ ימי חנוכה א״ז שהנס היה שהדליקו שמונה ימים:

דרושים לשמיני עצרת,  ה׳

ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשנאי. הנה לשון הפסוק אין לו הבנה לכאורה דמשמע שיש עוזרים אחרים והקב״ה הוא ג״כ עמהם ובאמת הוא הוא העוזר ב״ה. ולהבין זה וגם להבין מארז״ל הבא לטהר מסייעין לו. מהו מסייעין לו לשון רבים והלא אין עוזר ומסייע רק הקב״ה לבדו וגם י״ל לשון לטהר שהוא פועל יוצא דמשמע לטהר את אחרים והל״ל ליטהר. אך הנה נודע כי הקב״ה ממכ״ע וסוכ״ע. פי׳ ממכ״ע שמתלבש בתוך עלמין להחיותם ולקיימם ולהוות אותם מאין ליש ואעפ״כ אינו נתפס ומתלבש ממש בתוכם כדמיון הנשמה שמתלבשת בתוך הגוף להחיותו שהרי הנשמה מתפעלת ממקרי הגוף משא״כ אצלו ית׳ כתיב אם צדקת מה תתן לו כו׳ ואני הוי׳ לא שניתי כתיב כי אתה הוא  קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו׳. אלא שהוא בחי׳ סוכ״ע דהיינו שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין כו׳ והחיות המתפשט בתוך העולמות הוא מבחי׳ מלכותו ית׳ לבד שבשביל שמלך שמו נקרא עליהם הם חיים וקיימים ולפיכך אין העולמות תופסים מקום אצלו ית׳ וזו שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד פי׳ שמע לשון השמעה בלב שישים אל לבו איך שהשם אחד א׳ בח׳ וד׳ דהיינו שהז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם בטלים הם להאלף הוא יחידו של עולם ואינם תופסים מקום כלל לפי שברוך שם כבוד מל כותו לעולם ועד. פי׳ שכל העולמות מעולם ועד עולם בטלים הם לבחי׳ מלכותו ית׳ שאינו אלא בחי׳ שם בלבד כמשל השם שבאדם שאינו אלא לזולתו שצריך לקרותו בשמו משא״כ כשהאו לבדו בפ״ע הרי השם בטל וטפל אליו ואין לו מהות בפ״ע. כך החיות המתפשט בעולמות אינה אלא ממדת מלכותו ית׳ שהוא בחי׳ שם להיות התפשטות מדת מלכותו על העולמות שיהא מלך שמו נקרא עליהם אבל לגבי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו אינו תופס מקום כלל וכמו קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ולפיכך ואהבת את הוי׳ שיהיה בבחי׳ אלקיך שיהא אלוה שלך שתהא בטל אלין ית׳ בכל לבבך פי׳ שיהא המשכת גילוי אלקותו ית׳ בתוך לבבך כי ב׳ השמוש של בכל לבבך פי׳ בתוך דהיינו להיות בטל רצונך מפני וכו׳ ביצ״ט וביצה״ר לאתכפייא סט״א ולהיות בבחי׳ את הטפל להוי׳ כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום בפ׳ ואתחנן) וזה כל האדם שלא נברא אלא בשביל זה וכל ימי שנותינו בהם שבעים שנה הוא כדי להמשיך גילוי אלקותו ית׳ למטה בתוך לבבינו בכל יום מעט מעט עד שיתהפך מן הקצה אל הקצה להטות לבבינו אליו ית׳ שיהא לב הגשמי מתפעל ונמשך לדבקה בו ית׳ כי הנשמה א״צ תיקון לעצמה כו׳. וזהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה קוב״ה הוא קדוש ומובדל כו׳ ושכינתיה בחי׳ ששוכן ומתלבש בעולמות כו׳. דהיינו שיהא השראת קדושתו שהוא קדוש ומובדל כו׳ ואני הוי׳ לא שניתי בגילוי תוך עלמין בנקודת הלב הגשמי וז״ש ברבות נשא פי״ב ע״פ תוכו רצוף אהבה זו השכינה כמ״ד ואהבת את הוי׳ אלקיך (ע״ש דרמ״ז ב׳) ועיין בגמרא (פ״ה דיומא נ״ד א׳) ועמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש בפירוש שיהא שם שמים מתאהב על ידך ועיין בזח״ג ואתחנן (רס״ז ב׳) בענין אהבה: ב והנה בזמן שאין בהמ״ק קיים נקרא כנס״י בשם עקרה כמ״ש שרני עקרה לא ילדה [וע׳ בזהר משפטים דף ק״ג סע״ב ובמק״מ שם] ולע״ל כתיב כי חלה גם ילדה ציון את בניה. והענין כי הנה בכל יום אנו מברכים ברוך אתה הוי׳ שברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ בגילוי בבחי׳ אתה כאלו הוא לנוכח ואעפ״כ אין הלב מתפעל כ״כ בכל אדם ולא בשביל זה נאמר כי הברכה היא לבטלה ח״ו שאינו נמשך כלל גילוי אלקוקת כי באמת בכל יום ויום נמשך גילוי אלקות למטה וברוך ה׳ מעולם ועד עולם בכל יום ויום אך אינו נמשך למטה להיות כ״כ בקרב איש ולב עמוק ואינו נקלט ונתפס אל תוך תוכו ופנימיותו ממש (עמ״ש בד״ה עיני כל בפ׳ מטות) אלא הוא בבחי׳ עקרה שפולטת הטפה שהיא השפעת גילוי אלקותו שנמשך מעולם ועד עולם. וזהו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות פי׳ האזרח לשון עתיד כלומר מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבוא עכשיו ישבו בסוכות שמתגלה עליהם בבחי׳ סוכות ומקיף מלמעלה. אך שאינו נזרח בתוכם ובפנימיותם גילוי אלקות מחמת שהיא בחי׳ עקרה שפולטת כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ אמור דק״ג ע״א גבי ועל דא כתיב כל האזרח כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם וע׳ מ״ש בפי׳ אזרח בד״ה ראה אנכי נותן בענין איתן האזרחי). אך הגורם זה להיות פולטת ואינה קולטת אל תוך הלב להיות מתפעל כו׳ הוא הגוף ונפש הבהמית הסובבים את נפש אלקית ומלבישים אותה והם המונעים ומעכבים מבחוץ שאין ההארה והמשכה זו מתגלה בנפש והם הטורדים ומפילים אותה בעסקי עוה״ז ותענוגי בני אדם כל חד לפום מה דידע בנפשי׳ והאהבה היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק וכ״ז עכשיו בזה״ג. משא״כ לע״ל כתיב כי חלה גם ילדה ציון את בניה שיהיה בבחי׳ לידה והתגלות האהבה. אבל עכשיו בגלות היא בבחי׳ עיבור והעלם כעובר הנתון בבטן אמו שהוא בהעלם (ועמ״ש בד״ה וארא אל אברהם כו׳ ג״כ מענין עיבור ולידה וע׳ בזח״ב ס״פ ויקהל דר״כ ע״א ובפ׳ פנחס דרמ״ט ע״ב) ועל זה נאמר למען דעת כל עמי הארץ כי עמי הארץ הם הגוף ונפש הבהמית ודעת הוא מלשון וידע בהם את אנשי סוכות (בשופטים סי׳ ח׳) ותרגומו ותבר בהון כו׳ פי׳ שיהיו עמי הארץ נשברים ובטלים והיינו ע״י המשכת הדעת ממש כי כהמס דונג מפני אש יאבדו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ בחקתי בד״ה ביאור אם בחקתי בענין החקיקה להעביר מסך נה״ב כו׳ ע״ש) וזהו ג״כ הודו לאלקי האלקים כי אלקים הוא בחי׳ צמצום והעלם המעלים ומסתיר והיינו בהיותו מלובש בתוכם. אבל כשיתגלה בבחי׳ אלקי האלקים דהיינו בבחי׳ מושל  עליהם אזי הוא משבר ומקרע כל המסכים המבד ילים ואזי נמשך לעולם חסדו שהוא בחי׳ גילוי אלקות בלי מונע. וזהו כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד שלא יהיה בבחי׳ הסתר והעלם ולא יהי׳ עוד מלבדו (וע׳ בזהר פ׳ קרח דקע״ח ע״ב): ג והנה כלל גילוי זה לכל השנה הוא בשמיני עצרת. וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם עצרת לשון קליטה שנקלטה הטפה השופעת גילוי אלקות להיות כח לבחי׳ לידה והתגלות האהבה ועמ״ש במ״א ע״פ והקשורים ליעקב בד״ה ואשה כי תדור נדר והיינו כי ביום השמיני הוא בחי׳ אם הבנים שמחה והוא זמן שמחתנו לשון רבים שמתחברים ב׳ השמחות יחד השמחה שמלמעלה למטה ישמח ה׳ במעשיו עם השמחה שממטה למעלה ישמח ישראל בעושיו. וביאור הדבר להבין ענין השמחה שמלמעלה למטה כי ענין השמחה הוא גילוי ההעלם וכמשל המלך שדרכו לישב בחדרי חדרים בהיכלו כולו אומר כבוד וכל כבודו פנימה. אך בזמן שמחתו מתראה ומתגלה לעין כל. ועד״ז תקנו בתפלת יו״ט אתה בחרתנו כו׳ כי מועדים לשמחה שהוא בחי׳ גילוי (וע׳ בפע״ח שער מקראי קדש ספ״א. אמנם כו׳ יותר מגולים כו׳ ובבחינה זו יתירה שמחת יו״ט מבשבת ע״ש) ועושין מזה הגילוי עיקר והרחבת הבאור בהגלות נגלות עוז אהבתו שאתה בחרתנו כו׳ ותתן לנו ה׳ אלקינו כו׳. והנה אח״כ אנו אומרים וישמחו בך ישראל כו׳. וכענין והאופנים ברעש גדול כו׳ שהרעש הוא מפני חידוש הגילוי שמשיגים החיות הנמשך להם מקדושתו ית׳ ולכן מרעימים ומרעישים בקול רעש גדול אדיר וחזק כו׳. וכן הוא לענין השמחה שהיא מהרחבת הדעת וההתבוננות שכאשר יעמיק וירחיב בשכלו גודל עוצם הגילוי אשר הפליא חסדו ככה יוסיף אומץ השמחה בלבו וישמח לבו ויגל אף גילת ורנן כו׳ משא״ כל השנה אף שברור ונמשך להיות בחי׳ הוי׳ בבחי׳ אתה כאלו הוא לנוכח אינו בבחי׳ גילוי השמחה רק השמחה גנוזה בעבודה. וכמ״ש תחת אשר לא עבדת בשמחה כו׳ ועושין מהעבודה עיקר (ועמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא) והשמחה היא שמחה של מצוה (ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן) אבל ביו״ט השמחה היא בהתגלות (וע׳ בזח״ג פ׳ קרח) (דקע״ו ע״ב) גבי ואימתי בשעתא דמועד זמין בעלמא כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ומבואר במ״א. וזהו מ״ש בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. פי׳ נהר היינו בחי׳ ונהר יוצא מעדן. וארז״ל יובל שמו והיינו בחי׳ בינה. והיא בחי׳ אם הבנים שמחה וכמ״ש בזח״ב פ׳ יתרו (דפ״ד ע״א ודפ״ה ע״ב) ובפ׳ ויחי (דרי״ט ע״א) ובשאר דוכתי. ובנים היינו תורה ומצות. ואם הבנים היא בחי׳ בינה כמבואר בזהר ח״ג פ׳ שמיני (ד״מ סע״ב) והיא הנמשך ע״י שמחה של מצוה. ונודע שהבינה נקרא עלמא דאתכסייא כמ״ש בזח״א (ויצא דקנ״ח ע״ב) ושאר דוכתי ע״כ בכל השנה צ״ל השמחה גנוזה בעבודה. שעלמא דאתכסייא מתלבשת בעלמא דאתגליא. וזהו והנגלות לנו ולבנינו. ו״ה הם נגלות שהם תורה ומצות הנק׳ בנים. וזהו לנו ולבנינו. וזהו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. וכדפי׳ הטעם בזהר (ויצא דקנ״ח ע״א) בגין דאיהי עלמא דאתכסיא ולא אתגליא כלל. והיינו שאין לעשות עיקר מהשמחה לבדה. שהיא בחי׳ גבוה מאד ולא יוכלו להגיע אליה לבדה. כי אם ואת הבנים תקח לך שהוא בחי׳ העבודה בתורה ומצות. ואז השמחה היא נק׳ שמחה של מצוה דייקא שהתגלותה הוא ע״י המצוה שהם הבנים. והיינו בחי׳ הבינה כמו שמלובשת בזו״נ. והגם דעיקר פי׳ שלח תשלח את האם היינו לענין בחינת ההשגה שהיא בחי׳ שלמעלה מההשגה וכמ״ש בזח״ב פ׳ יתרו (דצ״ג ע״ב) ובפרשה פנחס (דרנ״ד ע״ב). אך עכ״ז גם הפי׳ הנ״ל אמת. והוא ע״ד משנ״ת באגה״ק ע״פ מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. אכן בג׳ רגלים שהם מועדים לשמחה היינו שאז הוא גילוי בחי׳ עלמא דאתכסייא בבחי׳ והאם  רובצת על כו׳ וע״ז נאמר בנהר יעברו ברגל שבכל רגל ורגל מג׳ רגלים נש״י הם עוברים בחי׳ הנהר היוצא מעדן שהוא בחי׳ אם הבנים כנ״ל ולכן שם נשמחה בו ממש דהיינו בעצמות אור א״ס ממש אשר הוא נמשך ומאיר בעלמא דאתכסיא וכנודע דהתגלות עתיק הוא בבינה. ולכן הם מועדים לשמחה. ודרך פרט נק׳ חג הסוכות זמן שמחתנו שהיתה בו שמחה יתירה מבשאר יו״ט והיינו ע״י התשובה בעשי״ת ובפרט ביוהכ״פ שעי״ז הוא התגלות אימא עילאה על בנין וזהו עיקר ענין התשובה כמ״ש בזח״ג ויקרא (דט״ו סע״ב ודף י״ו ריש ע״א). אשר עי״ז נמשך אח״כ בסוכות בחי׳ זמן שמחתנו. והנה בחג הסוכות נמשך בחינת השמחה מלמעלה למטה בגילוי אלקות בבחי׳ סוכה ומקיף כו׳. אך בשע״צ נמשך בחינת גילוי פנימית בחינת והוא כחתן יוצא מחופתו חתן לשון חות דרגא (ועמ״ש בזה בשה״ש בד״ה לסוסתי) כי כל גילוי אור א״ס ב״ה הבא מלמעלה למטה הוא ע״י ירידות והשתלשלות המדרגות מעילה לעלול כו׳ והוא יוצא מבחי׳ חופה וסוכה מבחי׳ מקיף להיות נקלט ונתפס לתוך מקור נש״י בפנימיותם ע״י השמחה ממטה למעלה שעל ידי אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (עיין בפרדס בערכי הכינויים ערך שמחה דפי׳ שמחה היא הבינה וזהו ע״ד שנת׳ למעלה בפי׳ אם הבנים שמחה. ואמנם עוד כתב שם בשם הזהר ויקרא) (דף ח׳ ע״ב) ואית דמתני הי שמחה דא כנסת ישראל כו׳ וע״ז נאמר כי בשמחה תצאו כו׳. ולפמש״כ זהו ענין שמחה שמלמעלה למטה היא בחי׳ בינה ושמחה שמלמטה למעלה היא בחי׳ מל׳ כנס״י והיא בחי׳ שמחת כלה ועמ״ש בד״ה והיה כמשוש חתן כו׳ בענין שמחת כלה ואזי מתחברים ב׳ השמחות יחד ישמח ישראל וישמח ה׳ במעשיו: ד (והנה בפי׳ ישמח ה׳ במעשיו פי׳ במדרש ויקרא רבה פ׳ אחרי פ״כ דקאי אלעתיד לבוא וכ״ה בזח״א במ״ה פ׳ תולדות) (דקל״ה ע״א) שהוא בזמן תח״ה וע״ז נאמר אלה תולדות יצחק לשון צחוק ושמחה ותענוג שיהי׳ אז לנשמות. והרמ״ז שם האריך והרחיב בביאור ענין זה ותוכן הענין כי השמחה היא בבינה והיא מגבורות הנמתקות והיא בחי׳ גבורה דעתיק אמנם אז יבוא השפע מפנימית עתיק וזהו ענין ישמח ה׳ שהוא גילוי בחי׳ פנימית עתיק. ופי׳ במעשיו היינו בירו שם ב״ן שהוא בחי׳ עשייה ויתעלה בבחי׳ ס״ג כו׳ ועיין מ״ש בביאור ע״פ מי מנה בענין אף עשיתיו אף מרבה בחי׳ רביעית שהוא כתר עליון המתגלה בבחי׳ עשייה דייקא בירור שם ב״ן כו׳ ע״ש באריכות וזהו ענין ישמח ה׳ במעשיו דייקא. ועמ״ש בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה בענין גילוי פנימית עתיק שהוא דוקא אחר בירור שם ב״ן כו׳ ע״ש. וע׳ מזה עוד בזח״א במ״ה פ׳ וירא (דק״ב ע״ב ודף קי״ד ע״א) ועמ״ש בד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי בענין שלעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו והנה מבואר שם בהרמ״ז דמגילוי זה יומשכו נשמות חדשות להיות עטרה לנשמות הצדיקים וע״ז נאמר ועטרותיהן בראשיהן כו׳ וכמ״מ בזח״א ס״פ וירא (דקי״ט סע״א) וע׳ בפ׳ וישלח (דקפ״ב ע״א) ועמ״ש מענין גילוי נשמות אלו שהם מבחי׳ אור א״ס הסכ״ע שלמעלה מהקו כו׳ והוא בד״ה ואכלתם אכול. ובזח״ג ויקרא (דף י״ו סע״א) משמע דפי׳ ישמח ה׳ במעשיו קאי לאחר אלף הז׳ שהוא בחי׳ חד חרוב כשיחדש עולמו כמ״ש השמים החדשים והארץ החדשה. ועיין ג״כ בזח״ב בשלח (דנ״ז ע״ב) ובפ׳ פקודי (דף רנ״ט ע״א) ועמ״ש מענין זה בפ׳ ויצא גבי וכל אשר תתן לי עשר עאשרנו לך. והנה פי׳ הפשוט דישמח ה׳ במעשיו היינו כביכול שנמשך לו ית׳ השמחה ממעשיו שהן הברואים כדפרש״י בחולין פא״ט (ד׳ ס׳ סע״א) וע״פ דרך הנ״ל היינו כדפי׳ הרמ״ז  דמעשיו היינו בירור שם ב״ן שבירור זה זהו כללות ענין היום לעשות וע״ז נאמר אשר ברא אלקים לעשות דפי׳ לעשות לתקן והיינו בירור שם ב״ן ורפ״ח כו׳ שהוא בחי׳ עשייה דכללות כנ״ל. וכשיושלם בחינת היום לעשותם יומשך מזה שישמח ה׳ במעשיו אשר אמר ונעשה רצונו. והשמחה זהו גילוי פנימית והיינו פנימית עתיק שהוא פנימית תענוג העליון והיינו ע״ד מארז״ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. והיא השמחה שמלמעלה למטה היינו שהגילוי הפנימית נמשך מלמעלה למטה. אמנם סיבת גילוי זה נמשך אדרבה ממעשיו כביכול שהוא בחי׳ היום לעשותם. וגם יובן ענין זה מההפך. דהיינו ממ״ש גבי דור המבול ויתעצב אל לבו כו׳ והיינו מחמת כי רבה רעת האדם בארץ כו׳ ולזאת יובן ההפך דהיינו מה שישמח ה׳ במעשיו הנה שמחה זו נמשך ע״י קיום היום לעשותם. ובענין ישמח ישראל בעושיו בזח״ג ויקרא (דכ״ג ע״ב) פי׳ שזהו ענין מ״שש איה אלוה עושי וא״כ י״ל שזהו מ״ש בסבא דמשפטים (דצ״ו ע״ב) ע״פ בבגדו בה ופריש עלה לבוש יקר דיליה ומאן איהו שמא קדישא דאקרי אלו״ה. ודא הוא בבגדו בה כו׳. וכ״כ עוד שם (דף צ״ז ע״ב) בפי׳ כסותה. פרישן דלבושא דמלכא דפריש עלה אלוה ועיין בפי׳ הרמ״ז שפ ובע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ח׳. ועיין מ״ש בענין פי׳ כסותה בד״ה המגיד מראשית אחרית. ובזח״ג פ׳ פנחס (דרי״ט ע״ב) פי׳ בעושיו לשון רבים היינו תלת שותפין דבאדם אב ואם והקב״ה. ונתבאר במ״א דכמ״כ בהנשמה ממש יש ג׳ בחינות אלו. וע״ד שנתבאר לעיל בד״ה ביום השמיני עצרת בענין כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני. שאהבה הטבעית שבנפש האלקית נק׳ אב שממנה התולדה לעשות מצות ומע״ט כו׳ ע״ש והיינו כי שרשה מבחי׳ חסד לאברהם שהוא ז״א דאצילות. ונמצא זו״נ דאצי׳ נק׳ אב ואם דנשמה שמהם שרש האהבה והיראה שבנשמה. ומה שהקב״ה נותן נשמה. היינו בחי׳ נשמה לנשמה שהיא בחי׳ יחידה שרש הנשמה דהיינו בחי׳ מזליה וע״ז נאמר וה׳ יאספני וזהו ענין בעושיו לשון רבים ומזה יובן ענין ישמח ישראל בעושיו שזהו בסוכות זמן שמחתנו כי הנה ע״י העוונות נאמר כי אבי ואבי עזבוני כו׳ שאין האהבה הטבעית מתגלה בנפש. אך ע״י התשובה בעשי״ת שע״ז נאמר וה׳ יאספני וכתיב אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם שהם י״ג מדה״ר שלפני האצילות אזי נמשך מזה בחינת ישמח ישראל בעושיו. מה שהי׳ מרוחק מהם עד הנה כמשל בן המלך שהיה בשביה כשחוזר ובא אצל אביו כו׳. ועיין בד״ה שובה ישראל עד נתבאר ענין אבי ואמי בענין אחר קצת דהיינו בחי׳ חו״ב שבנפש האלקית שנק׳ אב ואם לפי שמולידים המדות אהוי״ר הנק׳ בן ובת ושרש חו״ב שבנפש נמשכים מחו״ב שלמעלה שהם תושב״כ ותשבע״פ ומי שפגם בתורה שהיא חכמתו ובינתו ית׳ נקרא אבי ואמי עזבוני אבל מ״מ וה׳ הוא גילוי אור א״ס ב״ה ממש יאספני והיינו ע״י התשובה במס״נ שלמעלה מהטעם ודעת. וזהו שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך. ולכן ע״י התשובה בעי״ת וביוהכ״פ אשר הוא בחי׳ וה׳ יאספני שיאסוף ויקבץ כל חלקי הנפש כו׳ עי״ז ישמח ישראל בעושיו היינו ג׳ שותפין הנ״ל שבנשמה אב ואם תושב״כ ותשבע״פ והקב״ה הוא אור א״ס ב״ה ממש וזהו ענין השמחה בחג הסוכות דבחי׳ ישמח ישראל בעושיו. וברע״מ פ׳ פנחס (דרל״ח ע״ב) פי׳ ג״כ ענין בעושיו לשון רבים שהוא ע״ד מ״ש נעשה אדם כו׳ ומבואר ענין זה במ״א בביאור ע״פ כי המצוה הזאת כו׳ דנעשה לשון רבים שהוא כלול מכל ההשתלשלות ע״ס ואינו בחינה פרטיות לבד דהיינו ששרשו מבחי׳ א״ק שהוא אור כללי. ובמק״מ פ׳ בשלח (דנ״ה ע״א) כתב בשם הרח״ו שהאד׳ אינו רומז אל בחינה פרטית כמו אל ז״א לבדו או אל מלכות לבדה אלא הוא רומז אל ה׳ פרצופים דוגמת אריך כו׳ וקרוב  זה למ״ש כי בכללות העולמות א״ק הוא בחי׳ אריך כו׳. וע״י התשובה שהוא בחי׳ וה׳ יאספני נמשך להיות ישמח ישראל בעושיו בבחי׳ אור כללי הנ״ל. אמנם הנה בחי׳ ישמח ישראל בעושיו הו מגיע עד שרש ומקור הנשמות שמבחינת א״ק כתר דכללות אבל בחי׳ ישמח הב במעשיו זהו בחי׳ גילוי פנימית אור א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ א״ק שהרי א״ק נק׳ אדם דבריאה לגבי אור א״ס ומבחי׳ שמחה וגילוי זה נמשכו הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד שהם למעלה משרש נשמת אדה״ר וכמ״ש בביאור ע״פ ואכלתם אכול. והנה ע״י ישמח ישראל בעושיו שיהיה לעתיד יומשך שיהיה גילוי בחי׳ ישמח ה׳ במעשיו שהיא השמחה שמלמעלה למטה. ומעין זה יובן ג״כ בענין זמן שמחתנו דסוכות שע״י ישמח ישראל בעושיו שהוא עד שרש ומקור הנשמות שמבחי׳ מזליה. נמשך בחי׳ ישמח ה׳ במעשיו שהוא גילוי מבחי׳ שלמעלה משרש נש״י ומזליהם וכמ״ש סד״ה האזינו השמים גבי והקב״ה השיבם אהיה כטל כו׳ ע״ש. ועפ״ז א״ש הפסוק כל האזרח בישראל ישבו בסוכות דהיינו מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבא עכשיו ישבו בסוכות שמתגלה עליהם בבחינת סוכה ומקיף כו׳ וכמבואר למעלה. והנה מבואר לעיל דבפי׳ ישמח ה׳ במעשיו יש ב׳ בחינות דלפי׳ הזח״א (דקל״ה ודקי״ט ודקפ״ב) משמע דקאי בתח״ה ובאלף השביעי. שאז יתגלו הנשמות החדשות כמ״ש הרמ״ז שם. ולפי׳ הזח״ג ויקרא (די״ו סע״א) משמע שזהו לאחר אלף השביעי שהוא בחי׳ חד חרוב ואח״כ יחדש הקב״ה עולמו והוא בחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה וכדמשמע ג״כ בגמרא פי״א דסנהדרין (דצ״ב ע״ב) בענין בהמיר ארץ כו׳ ע״ז נאמר ישמח ה׳ במעשיו ואפשר לפ״ז פי׳ במעשיו היינו בחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה שהם בחי׳ אשר אני עושה דייקא כמ״ש מזה בפ׳ בראשית וזהו ענין במעשיו כו׳. והגם דלעיל נת׳ דבמעשיו היינו בירור שם ב״ן י״ל דב׳ הפירושים אמת שאחר בירור שם ב״ן שהוא בחי׳ היום לעשותם נמשך גילוי בחינת אשר אני עושה. דהא בהא תליא. ועיין בזח״א וירא (דקט״ו ע״א) ע״פ ויעש ה׳ לשרה עשייה איהי לעילא. ובחי׳ אשר אני עושה הוא עוד בחי׳ גבוה יו תר כנודע מענין אני הוי׳ דאני היינו עצמות אור א״ס מקור ושרש שם הוי׳ כו׳. וההפרש בין הגילוי שבזמן התחיה ואלף הז׳ למה שיהיה אח״כ. כשיחדש הקב״ה עולמו. היינו דמה שמאיר אז באלף הז׳ רק בבחינת מקיף יומשך אח״כ להיות גילוי בחי׳ זו בבחי׳ פנימית ממש ויומשכו מקיפים עליונים יותר. כי כך הוא ענין העליות. והנה הרמ״ז פי׳ בפ׳ וירא (דקל״ה) שהנשמות החדשות שיתגלו בעת תח״ה עליהם נאמר ועטרותיהם בראשיהם שהם יהיו בחי׳ עטרה על נשמות הצדיקים שבאו לעולם. וכ״כ שם בשם הרח״ו. ונודע דעטרה היינו בחי׳ מקיף. אמנם כשיחדש הקב״ה עולמו אזי מקיפים אלו יומשכו בבחי׳ פנימית ממש. והנה עד״ז יובן ג״כ בענין סוכות ושמיני עצרת. דבסוכות השמחה המתגלה מלמעלה למטה בחינת ישמח ה׳ במעשיו היא בבחינת סוכה ומקיף. ובשמיני עצרת הוא יוצא מבחי׳ מקיף להיות נקלט ונתפס בבחי׳ פנימיות נש״י. ולכן בחי׳ זו הוא ביום השמיני עצרת שזהו בחינה שלמעלה משבעה ימי ההקף דהיינו שרומז לבחי׳ שלמעלה משית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב שהם כנגד ששת ימי המעשה ויום השבת. אבל בחי׳ ביום השמיני. רומז לבחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה שיתגלה אחר בחי׳ וחד חרוב. וכמ״ש בתשו׳ הרשב״א ח״א סס״י ט׳. וכעין זה נתבאר ג״כ בד״ה למנצח על השמינית בענין מילה שניתנה בשמיני. שלכן היא למעלה מבחי׳ שבת כו׳ ע״ש. עכ״ה:  ה והנה כשמתחברים שני השמחות יחד בסוכות ושמיני עצרת אזי לא יהיה מונע ומעכב מגוף ונפש הבהמית המעלימים ומסתירים כו׳. כי השמחה היא גילוי אלקות המשברת כל עמי הארץ וכך אנו רואים בחוש בגשמיות שכשהאדם שרוי בשמחה בחדות ה׳ היא מעוזו הוא מרוחק מתאוות גשמיות כו׳. והנה כל השנה נאמר וירא אלקים את האור כי טוב טוב לגנוז (עיין ברבות ס״פ שלח לך ע״פ אור זרוע לצדיק ובפ׳ תרומה ר״פ ל״ה על פסוק זה ועיין בזח״ב ר״פ פקודי דר״ך ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ בלק ד׳ ר״ד ע״ב ועיין מ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים גבי נעשה ונשמע) דהיינו בתורה ומצות שבהם ועל ידם נמשך גילוי אלקות למטה בנפש האדם שרמ״ח מ״ע הם רמ״ח כלים ונק׳ אברים דמלכא שהוא עד״מ כאדם האוחז באחד מאבריו של אדם שעי״ז יכול להמשיך אותו ולהנהיגו ללכ מקום שירצה כך ע״י התורה והמצות ממשיך אור א״ס ב״ה המלובש בתוכם להיות שורה על נפשו. ולכן נק׳ קורא בתורה שקורא וממשיך כו׳ כמ״ש במ״א (ועיין בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי) ותלמוד תורה כנגד כולם כי המצות הם בחינת אברים החיצונים ותורה הוא בחינת אברים הפנימים כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו וישמחו בך ישראל מקדשי שמך כי שמך הוא בחי׳ מלכותו ית׳ שהוא בחי׳ שם לבד שהוא המשכות חיות העולמות אך ישראל הם ממשיכים בחי׳ קדש העליון ע״י אק״ב להיות השראת אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו המלובש במצותיו שורה ומתגלה למטה (ועמ״ש מענין מקדשי שמך בשה״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה ובפ׳ ויחי בד״ה אוסרי לגפן) וזהו לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה שיהא הקב״ה שהוא קדוש ומובדל כו׳ בבחי׳ שכינתיה זו מדת מלכותו ית׳ ביחוד גמור להיות נעוץ תחלתן בסופן כו׳. ולכן הם ראוים לכך להיות וישמחו בך שיהיה גילוי השמחה בך בעצמותך למעלה מבחי׳ שם כי מאחר שהם הם הממשיכים אור א״ס למטה לכן להם יאתה להיות שמחים בהגלות נגלות אור א״ס ב״ה. וזהו מעלת ישראל דוקא כי וירם קרן לעמו משא״כ המלאכים שואלים איה מקום כבודו כו׳. וזהו הבא לטהר כלומר לטהר ולזכך מדת מלכותו ית׳ ולהאיר לה בתוספת אורה מאור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מבחי׳ קדש העליון ועמ״ש סד״ה נאוו לחייך בתורים ע״פ כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומ״ש בד״ה כי אתה נרי בפי׳ הפסוק ארוממך אלקי המלך והיינו ע״י מצותיו ית׳ מסייעין לו ר״ל המצות בעצמן מסייעין לו שהם הם הכלים שבהם ועל ידם נמשך אור א״ס ב״ה למטה רק שהמצות צריכות כונה מהאדם העושה אותן שיהיה כוונתו לדבקה בו ית׳ ברעותא דליבא ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות המשכות אור א״ס ב״ה המלובש במצותיו בגילוי למטה (ונקרא בחי׳ זו לטהר עם היות שהוא המשכת בחי׳ קדש העליון כנ״ל. אך כי לפי שבחי׳ מל׳ היא מקור דבי״ע אשר שם הוא בחי׳ עה״ד טו״ר טהור וטמא בחינת כרחל לפני גוזזיה נאלמה וע״י המשכה זו מבחי׳ קדש העליון נעשה ג״כ טהרה מסטרא דמסאבו שלא יהיה יניקת החיצונים כו׳ ע״כ נק׳ לטהר) (ועמ״ש בביאור המאמר פ׳ תזריע זח״ג ע״פ ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא ע״ש בפי׳ מענין טהור ועמ״ש ע״פ זאת חקת התורה בענין מי יתן טהור מטמא) ועד״ז ג״כ המשכת יג״מ הרחמים נק׳ וזרקתי עליכם מים טהורים ועיין בזהר ח״ג (מ״ט א׳) שהם מבחי׳ טלא דבדולחא שהוא גבורה דע״י המלובשת במו״ס וע״ש במק״מ בשם נ״ב מהרח״ו פי׳ המשכה מיסוד דא״א כו׳ ונק׳ מים טהורים לפי שבהם ועל ידם נמשך הטהרה כדכתיב מי יתן טהור מטמא כו׳ וגם תטהרו דגבי יום הכפורים פי׳ הרמ״ז ס״פ אחרי שהוא גימטריא כת״ר. הרי שהמשכה עליונה  זו נק׳ ג״כ לשון טהרה. והיינו מטעם הנ״ל. וע׳ בזח״ (דק״ב א׳ ח״ב דס״ט ב׳ ח״ג מ״ח ב׳) ועוי״ל ע״ד מ״ש הרמ״ז בפ׳ קדושים (בדף פ׳ סע״ב) בפי׳ יראת ה׳ טהורה שהיא בחי׳ גבורה דעתיק המלובשת במו״ס וע״ש בזהר קדושה אתקרי כו׳ ועד״ז נמצא עוד בזח״א (קפ״ד ב׳) גבי נט״י כיון דאתקדש אקרי טהור כו׳ ובח״ג (דמ״ב א׳) כיון דאתדכאן מתקדשן כו׳ ע״ש. ולפמ״ש בפרדס בעה״כ ערך טהרה כי הטהרה היא העיקר בסוד הגבורה. אך אין זה בגבורה סתם דאצי׳ כ״א המשכת גבורה דעתיק כנ״ל מקור הטהרה והקדש עליון וזהו ג״כ ענין תטהרו כו׳ ולפי שהמל׳ שרשה מבחי׳ גבורה ותכלית עלייתה לקבל מבחי׳ גבורה דעתיק שהם גבורות הממותקות בתכלית וזהו ג״כ ענין כמעלת הזהב על הכסף וגם גבי זהב נאמר בתורה בכ״מ זהב טהור כמ״ש מנרת זהב טהור ובציץ כתיב ועשית ציץ זהב טהור כו׳ קדש להוי׳. ועוי״ל בענין הבא לטהר דהיינו ע״ד מ״ש וכעצם השמים לטהר ועמ״ש בזה בפ׳ משפטים שהוא בירור שם ב״ן עד שיוכלל ויתעלה בטהירו עילאה. ועד״ז יובן פי׳ הבא לטהר ולזכך מדת מלכותו ית׳ שיהיה בבחי׳ נעוץ סופן בתחלתן דהיינו בבחי׳ טהירו עילאה שממל׳ דא״ס והיינו להיות אני ראשון ואני אחרון בשוה כמ״ש במ״א. וגם כי בהנשמה שייך ג״כ בחי׳ זו כי הנה ידוע מאמר נשמה שנתת בי טהורה היא ששרש נש״י מבחי׳ טהירו עילאה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקתי תלכו. אלא שמשם ירדה פלאים על ידי בראתה יצרתה כו׳ ועבודת האדם להיות בבחי׳ תשובה והרוח תשוב כו׳ כמו שהיתה הנשמה בשרשה בב חינת טהירו עילאה וזהו פי׳ הבא לטהר ועי״ז ממשיך כמ״כ במקור נש״י שהיא מדת מלכותו ית׳. וגם י״ל בפי׳ לטהר ע״ד מ״ש (באיוב סי׳ ל״ז כ״א) ורוח עברה ותטהרם דהיינו העננים המחשיכים ומסתירים על גילוי אלקותו ית׳ שהוא בחי׳ שמש הוי׳ כו׳ ולטהר אותם הוא על ידי המשכה מבחי׳ עליונה כענין ועובר על פשע ועד״ז הוא ענין ורוח עברה ותטהרם כמ״ש באד״ר (דקל״ג ע״א) והוא המשכה מא״א ועוי״ל בפי׳ הבא לטהר דהנה טיהרא הוא תרגום של צהרים שענינו הוא עת אור היום חזק ובזח״ג (דקכ״ט א׳) בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא כו׳ הה״ד ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום ובביאור האדרא שם שבחי׳ אורח הנ״ל דא״א שבפלגותא דשערי נמשל לחצי היום שאז אור היום בתוקפו. ואד״ז הוא ענין צהרים שהוא ג״כ כשאור היום חזק. והנה המל׳ נקרא נר כנודע ולכן אור הנר יפה בלילה דוקא משא״כ ביום שרגא בטיהרא מאי אהני וכמ״ש בזח״א ויחי (דרל״ב סע״א) שרגא דדליק אתחזי בליליא ביממא אסתתרת ופי׳ הבא לטהר היינו לזכך ולהאיר מדת מלכותו ית׳ שתהיה במדרגת טהירו עילאה שהוא בחי׳ נכון היום והיינו ע״י שממשיך יחוד קוב״ה ושכינתיה ועד״ז נאמר לעתיד והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳ וז״ש (בישעיה סי׳ נ״ח) וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים והיינו על ידי קיום הצדקה כמש״ש: ו וזהו הוי׳ לי כו׳ פי׳ ה׳ לי שנמשך אור א״ס ב״ה על נפשו והיינו ע״י עוזרי שהם הם המצות. (ועמ״ש על פסוק זה בזהר ח״ג דקל״ט ע״ב. ח״ב דצ״ה ע״א) [ולבאר הענין איך המצות הם עוזרי הנה פי׳ וענין עזר מבואר בזהר ע״פ אעשה לו עזר שהוא להיות זו״נ פב״פ כמ״ש בזהר בראשית (דל״ה ע״א) אבל סמך דא עזר. ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אנפין באנפין כו׳ סמוכים לעד לעולם כו׳ ע״ש ובזח״ג (דף מ״ד ע״ב ודפ״ג ע״ב וד״ה סע״א). והנה ע״י יחוד עליון זה נעשה בחי׳ עזר גם למעלה ביחודא עילאה והוא ע״י העלאת מ״ן מיחו״ת דבי״ע זעי״ז דייקא נמשך גילוי אור א״ס בז״א ועיין בזהר ויקרא (ד׳ ז׳ ע״ב) ואימתי יתקרי אחד כו׳. ובפרדס בשער כ״ז שער האותיות פרק י״ח באות סמ״ך פי׳ ענין סמוכים כי תפארת נסמך  במלכות ומלכות נסמך בתפארת. והנה ביאור ענין זה דהחזרת פנים בפנים בנש״י למטה מבואר בד״ה כי ההרים ימושו. דהיינו כאשר נפשות ישראל בטבעם נמשכים לעבודת ה׳ לאהבה אותו ולדבקה בו מרצונם וחפצם האמיתי שזה עיקר וחיות הנפש כו׳ משא״כ כשהם בבחינת פנו אלי עורף כו׳. והנה להיות החזרת פב״פ הוא ע״י קיום המצות שהם ממשיכים גילוי רצון העליון עוי״ז נמשך ג״כ הרצון בנפש לאהבה את ה׳ ברצון וחפץ אמיתיכו׳ וזהו ענין ומשביע לכל חי רצון כו׳ יעו״ש. וכמ״כ נתבאר ענין זה בד״ה והיה מספר בנ״י גבי פקדת הארץ ותשוקקיה ובד״ה וידבר משה אל ראשי המטות גבי פי׳ וענין קדושה כו׳ שהיא בחי׳ אהבה רבה הנמשך ומתגלה בנפש ע״י אשר קדשנו במצותיו שהוא המשכת רצון העליון הסוכ״ע כו׳ ע״ש. ובביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בסופו ולכן נק׳ המצות עוזרי שהם הגורמים העזר להיות סמוכים בבחי׳ פב״פ וזהו ישלח עזרך מקדש היינו ע״י אשר קדשנו במצותיו כו׳ וזהו ג״כ מ״ש מאין יבא עזרי ופי׳ בזהר פ׳ יתרו (דפ״ג ריש ע״א) דפי׳ מאין היינו מבחי׳ ע״י כו׳]: ואני אראה בשונאי. פי׳ ואני אראה שיהיה בבחי׳ גילוי הוא ע״י שונאי דוקא דהיינו ע״י אתהפכא חשוכא לנהורא ולמען דעת כל עמי הארץ כו׳ שאז נעשה בחי׳ ראי׳ [וכמ״ש במ״א ממשל כח הראיה שמלובש דוקא בשחור שבעין דהיינו ענין אתהפכא חשוכא לנהורא בירור שם ב״ן שם דוקא מתגלה בחי׳ הראיה ע׳ מזה בביאור ע״פ כנשר יעיר כו׳] וגילוי השמחה ע״י ביטול כל מונע ומעכב מקליפות וסט״א כמ״ש ובאבוד רשעים רנה (ועמ״ש מזה בפ׳ ויצא בד״ה ושבתי בשלום וע׳ בזח״א פ׳ נח דס״א ב׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ חיי שרה דקכ״א ב׳) והשמחה שהיא מביטול הסט״א היא שמחה גדולה ביתר שאת משמחת נפש הצדיקים בה׳ כו׳ כמשל היוצא מן השביה כו׳. וע״ז אמרו במקום שבע״ת כו׳ כי יתרון האור הוא הבא מן החושך כו׳ (ואפשר לומר שזהו ע״ד מ״ש בפ׳ בראשית ע״פ אעשה לו עזר כנגדו שהעזר נמשך מבחי׳ כנגדו וזהו גדול יותר מבחי׳ בעוזרי דמעשה המצות כי בחי׳ תשובה גבוה יותר שהוא בחי׳ מאדך. וכמ״ש במ״א בענין הראיני את מראיך כו׳ ועמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה ת״ר נר חנוכה בענין אספה״מ שהיא בחינת מעשה המצות וענין אספשא״מ כו׳ והיא בחי׳ העזר הנמשך מבחי׳ כנגדו דייקא. וזהו ואני אראה בשונאי דייקא וכמ״ש בד״ה אוסרי לגפן בענין סותה כו׳ וגם י״ל כי ישלח עזרך מקדש הנה קדש הוא ח״ע דאורייתא מחכמה נפקת זהו העזר הנמשך על ידי מעשה המצות שהם בחינת רצון העליון המלובש בח״ע כו׳ אבל מאין יבא עזרי היינו מבחינת רצון העליון מה שלמעלה מהחכמה כמ״ש והחכמה מאין תמצא וזהו הנמשך ע״י תשובה כו׳ ולכן נאמר ע״ז אשא עיני כו׳ בחי׳ ואני אראה כו׳ וז״ש ג״כ מעם ה׳ עושה שמים וארץ דאיתא בפרדס בעה״כ ערך סייעתא דשמיא שהוא הסיוע ששרש המשכתו מהמדות עליונות והחכמה משא״כ בחי׳ מאין יבא עזרי זהו מבחינת שלמעלה מבחי׳ שמים וזהו עושה שמים וארץ כו׳ וע׳ מ״ש ע״פ כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי. דזהו כענין הנ״ל דכי אתה נרי הוי׳ זהו כענין הוי׳ לי בעוזרי ומ״ש והוי׳ יגיה חשכי זהו כענין מאין יבוא עזרי ועוי״ל בזה לפמש״ל דבחי׳ העזר הוא להיות כנס״י עם הקב״ה פנים בפנים ומבואר בזח״ג ס״פ אחרי) (ד׳ ע״ז ע״ב) דחיבור ויחוד בחי׳ ו״ה הוא ע״י בחי׳ חסד אבל חבור ויחוד י״ה לא תליא חיבורא דילהון בחסד אלא במזלא תליא כו׳ ועמ״ש בענין ב׳ יחודים אלו ע״פ אלה פקודי המשכן משכן העדות. וזהו עצמו ענין ב׳ בחי׳ עזר הנ״ל כי הוי׳ לי בעוזרי זהו ענין סייעתא דשמיא שההמשכה מבחי׳ חסד עליון להיות פב״פ ע״ד יחוד ו״ה אכן מאין יבא עזרי זהו בחי׳ מזלא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות להיות נמשך משם ג״כ בבחי׳ ו״ה והיינו כמו בשבת שאז  עולים זו״נ במקום או״א ממש. ומקבלים גם כן מבחי׳ מזלא כו׳ ועד״ז נאמר לעתיד ביום ההוא יהיה שגם ו״ה יהיו בבחי׳ ומדרגת י״ה. ועיין בפע״ח שער הק״ש ס״פ כ״ז בכוונת עזרת אבותינו וז״ל עזרת הוא סוד הורדת היכל ק״ק למטה בהיכל הרצון והוא נקרא עזרת אבותינו ושם אנו אומרים ג״כ ד׳ פעמים אמת כי שם גנוזים ד׳ ראשונות דז״א עכ״ל: קיצור מהדרוש ע״פ הוי׳ לי בעוזרי נודע כי הקב״ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ממלא כל עלמין הוא מבחי׳ מלכותך מלכות כל עולמים בחי׳ שם ואור וא״ס ב״ה עצמו קדוש ומובדל וזהו בחי׳ סובב כל עלמין. ולכן ואהבת את הוי׳ שיהיה גילוי סובב כל עלמין שיהיה נתפס בכל לבבך עמ״ש בד״ה ואתחנן. וזהו נקרא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה: (ב) ועכשיו נקרא כנסת ישראל עקרה שפולטת ההשפעה. והיינו מחמת הגוף ונפש הבהמית ולכן צ״ל למען דעת כל עמי הארץ:(ג) והיינו ביום השמיני עצרת לשון קליטה ע״י כי ביום השמיני בחי׳ בינה אם הבנים שמחה שמתחבר הבחי׳ והמדרגה העליונה דלא זזד מחבבה עד שקראה אמי ומאיר בבחי׳ ומדרגת שקראה בתי שהיא בחי׳ הנשמה המתלבשת בגוף עמ״ש בד״ה שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ כלה ומשם נמשך הכח להיות קליטה. והיינו כי ענין השמחה הוא גילוי ההעלם ולכן מועדים לשמחה והיינו ע״י כי בנהר היוצא מעדן יעברו בכל רגל מהשלשה רגלים ולכן שם נשמחה בו משא״כ בכל השנה הוא שלח תשלח את האם לפי שהיא עלמא דאתכסיא ובסוכות זמן שמחתנו ב׳ שמחות ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו ובסוכות הוא בבחי׳ מקיף ובשמע״צ מאיר בבחי׳ פנימי:(ד) ועיקר פי׳ ישמח ה׳ במעשיו קאי על לעתיד לבא שלכן אז יאמרו ליצחק שהוא לשון צחוק כי אתה אבינו התגלות פנימית אבא שהוא פנימית עתיק. ומגילוי זה יומשכו נשמות חדשות וכ״ז נמשך ע״י במעשיו בירור העשייה אף עשיתיו. וזהו השמחה המתגלה מלמעלה למטה בבחינת לא זז מחבבה עד שקראה אמי. והשמחה שמלמטה למעלה ישמח ישראל בעושיו פי׳ בעושיו היינו במקור ושורש הנשמות ששרשה מבחי׳ ומדרגות עליונות דבחי׳ כח״ב וזהו נעשה אדם ועי״ז נמשך שישמח ה׳ במעשיו שהוא גילוי מלמעלה משורש ומקור הנשמות ומתחברין ב׳ השמחות לכן אז ימלא שחוק פינו שחוק הוא בחשבון ב׳ פעמים אור ובחשבון מקור חיים ובחשבון אור אין סוף כמ״ש במ״א. וכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שבסוכות זמן שמחתנו מאיר הארה משני בחי׳ שמחה הנ״ל ובפרט בשמע״צ. ועי״ז נמשך הכח שלא יסתירו הגוף ונה״ מהיו׳ בחי׳ קליטה: (ה) וכ״ז נמשך ומתגלה בסוכות ושמע״צ ע״י העבודה בכל השנה. האור כיכ טוב לגנוז בתורה ומצות רמ״ח פקודין דאינון רמ״ח אברים דמלכא ולכן עי״ז וישמחו בך ישראל מקדשי שמך וזהו הבא לטהר לזכך מדת מלכות מסייעין לו המצות ופי׳ לטהר שלא יהיה יניקת החיצונים היכלות הקליפות שהן שרש היצה״ר וזהו מי יתן טהור מטמא לפני הוי׳ תטהרו יראת ה׳ טהורה. ועמ״ש ע״פ ועשית ציץ זהב טהור: (ו) וזהו הוי׳ לי להיות נקלט שם הוי׳ בתוכיות ופנימית הלב הוא בעוזרי שהם המצות. ועזר זהו ענין סמוכים לעד בחינת  פב״פ בחי׳ לך אמר לבי בקשו פני הוא ע״י את פניך הוי׳ אבקש דהיינו ע״י המצות בד״ה כי תצא כו׳ ונתנו ה׳ אלקיך כו׳. ואני אראה הוא ע״י בשונאי דהיינו היצה״ר כשנעשה בחי׳ אתהפכא מחשוכא לנהורא וזהו העזר הנמשך מבחינת כנגדו. וזהו ישלח עזרך מקדש דהיינו ע״י אשר קדשנו במצותיו. ובחי׳ מאין יבא עזרי והיינו ע״י התשובה עמ״ש בד״ה האזינו השמים:

דרושים לשמיני עצרת,  ו׳

טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם. להבין מהו טוב דמשמע שגם באדם רשאי לבטוח אלא שיותר יטוב לבטוח בה׳ והלא כתיב אל תבטחו בנדיבים בבן אדם כו׳. וגם להבין דגבי הקב״ה כתיב לחסות וגבי אדם מבטוח. אך הענין דבאדם כתיב בקמץ תחת הבית במקום ה״א הידוע כלומר באדם הידוע הוא בחי׳ אדם העליון כמ״ש ועל דמות הכסא כו׳ ומבטוח הוא מלשון וטח את הבית שהוא לשון טיחה ודיבוק שדבקה בחינה זו בפנימיותו ותוך תוכו. ולחסות הוא שחוסה בצל ומקיף שמלמעלה. וזהו טוב לחסות בבחינת מקיף שמבחי׳ הוי׳ יותר מבחי׳ השראת פנימיות של בחי׳ אדם העליון כו׳ (א׳ באדרא דנשא) (דקל״ט ב׳) דבכל אתר דאדכר אדם הכא לא אדכר אלא בשמא קדישא כו׳ ואיתא שם בהפירושי׳ דטוב לחסות בהוי׳ היינו הארת א״א מבטוח באדם שהוא בחי׳ ז״א ע״ש בספר רוח דוד. ולהבין ביאור זה בעבודת ה׳ מהו בחי׳ אדם העליון כו׳ הוא כי הנה יש כמה מיני התבוננות יש שתכנס בקרב איש ולב עמוק שיהא הלב מתפעל ומתלהט ואעפ״כ מפני זה לא נהפך ממהותו רק שנתקעה האהבה בלבו במקום אשר הוא שם כי הלב הוא כלי קיבול לאהבה זו כאשר יוכל שאת. ויש התבוננות שהיא למעלה בהשגת מוחו ובינתו והלב קטן מהכיל התבוננות זו שאלו היה מגיע עד הלב היה כלה שארו ולבבו בכלות הנפש כו׳. ויש אשר גם מוחו לא סביל כו׳ והוא ענין תפלה בלחש ובחשאי כו׳ שהוא ביטול השגת הנפש למעלה מכאשר תוכל נפשו שאת כו׳ (עמ״ש סד״ה יהודה אתה וסד״ה השמים כסאי ועמ״ש בד״ה אלה פקודי ובד״ה שימני כחותם) והנה ההתבוננות שתכנס בלב איש להיות הלב כלי מכון לשבתה הוא נקרא בחי׳ אדם בעל שכל ומדות כו׳ משא״כ בחי׳ הוי׳ הוא מה שהוא למעלה מכאשר תכול הנפש שאת כו׳ (ואפשר דההתבוננות בבחי׳ ממכ״ע נקרא אדם משא״כ בחי׳ סוכ״ע הוא בחי׳ הוי׳. ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין דעת ואמונה כו׳. ואפשר לומר שזהו ענין מוחין דתש״י ומוחין דתש״ר) וזהו טוב לחסות בהוי׳ הגם שיהיה בבחי׳ מקיף מבחי׳ הוי׳ ולא יוכל ליכנס בגילוי הלב אעפ״כ טוב יותר מלהיות בטוח בבחי׳ אדם לפי שכל גוים סבבוני כו׳ שיש בחי׳ גוים הם הגוף ונפש הבהמית שמקליפת נוגה והם הם הסובבים ומלבישים את הנפש והם הם הטורדים ומפילים מחשבות זרות אפילו באמצע התפלה כי יניקתם מצירופי אותיות הדבור בין צירוף לצירוף שהוא בחי׳ מקום חלל כו׳ שם יוכלו לינק ולאחוז באדם להפיל בו מחשבות חוץ וכן המדות שבגוף ונפש הבהמית מלבישים מדות הנפש אלקות שהאהבה שבנפש אלקית היא מסותרת ומלובשת בגוף ונפש הבהמית. ולכן הגם שמעורר את האהבה לה׳ בתפלתו בקרב איש ולב עמוק כאשר תוכל נפשו שאת אעפ״כ אחר התפלה לא נשאר רק הרשימו וכו׳. אבל ההתבונונת שלמעלה מעלה מכדי שתוכל הנפש שאת והוא ביטול השגת הנפש אע״פ שהוא בבחינת מקיף מלמעלה הנה על זה כתיב בשם הוי׳ כי אמילם. פי׳ אמילם יש בו ב׳ פירושים לשון כריתה והיינו בסור מרע ממש שמשלש קליפות הטמאות ולשון מילה דהיינו כריתת הערלה החופפת כו׳ דהיינו בחי׳ המותרות שמק״נ ולהיות קדש עצמך  במותר לך והטעם כי בחי׳ המקיף הוא שמקיף וסובב את הנפש מכל צד וכמשל מי שטרוד מאד במחשבה אחת שמקיפתו ומלבישתו במאד מאד עד שלא יסיח דעתו ממנה כלל אף בעשותו דברים אחרים והולך אנה ואנה אעפ״כ מחשבה זו לא תזוז ממנו. וכך הוא בחי׳ המקיף שמלמעלה הוא נצחי בל ימוט עולם ועד. ולכן הוא אף שכל גוים סבבוני כו׳ (ועמ״ש בפ׳ אמור בביאור ע״פ וספרתם לכם) משא״כ בבחינת אדם כתיב עת אשר שלט האדם באדם שיש שליטה וממשלה ח״ו לאדם אחר שמקליפה הגם שהוא לרע לו לאחר זמן כו׳. אך מ״מ ת״ל בחי׳ אדם ג״כ כי העיקר שיהיה הוי׳ לי כו׳ והיינו בחי׳ קליטה כנ״ל שהוא בחינת אדם כי זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. וכל האזרח בישראל. פי׳ בתוך ישראל ובפנימיותם כו׳ כנ״ל. כי מי שהואבבחי׳ מקיף מלמעלה נקרא בחינת צל ולא אורה נגלית וכדכתיב ה׳ צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה כו׳. שהצל שהוא בחי׳ מקיף הוא שמירה מהחיצונים כו׳ אלא לפי שכל גוים סבבוני כו׳ לפיכך טוב יותר לחסות בה׳ כו׳ שבבחינה זו יותר טוב המקיף כו׳ ובבחינה אחרת יותר טוב בחינת אדם כנ״ל:

דרושים לשמיני עצרת,  ז׳

טוב לחסות בה׳ וגו׳. הנה אנו אומרים בתפלת שבת וי״ט קדשנו במצותיך תחלה. ואח״כ ותן חלקנו בתורתך כי אי אפשר להיות חלק בתורת ה׳ בלתי אם יקיים מצותיו קדשנו במצותיך תחלה וביאור הענין כי ענין ותן חלקנו בתורתך הוא כדכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם. פי׳ עצרת קליטה שכנס״י קולטת טיפת החכמה דהיינו התורה שירדה מרצונו וחכמתו ית׳ אלא שנתגשמה כמ״ש מוריד הגשם ובהיות כל איש ישראל לומד התורה וחוזר על לימודו ותופס בזכרונו היטב נק׳ בחי׳ זו בחי׳ קולטת וכן בענין התפלה שהיא ע״י הדעת והתקשרות במוחו ולבו שיתקע בחוזק במחשבתו בבחי׳ הרגשה וכענין שאמרז״ל הכר את בוראך שנתפס לתוך מוחו וגם לתוך לבו להיות לו רעותא דלבא מעומקא דלבא לה׳ לבדו והנה כמו למשל כי יקח איש אשה שצריך לקדש׳ מתחלה שנותן לה א׳ פרוטה או שוה פרוטה רק שתהי׳ דבר שתוכל לקנות לה חיי נפשה כך א״א להיות כנ״י בבחי׳ קולטת כ״א כאשר ימשוך לה חיות אלקות מלמעלה. (ועמ״ש סד״ה וארשתיך לי כו׳ וידעת) וענין הקדושין הוא כמ״ש והייתם קדושים כו׳ ואבדיל אתכם לי כו׳ להיות לי כו׳. וזהו פי׳ הרי את מקודשת לי. פי׳ שתהיה מובדל ומופרש לי לשמי. וזהו ענין כוונת כל המצות כי מצות צריכות כוונה. פי׳ לדעת המכוון בהם והמכוון הוא להיות מובדל מן התאוות ומכל מדות הרעות. ולכן תקנו חז״ל לומר אשר קדשנו במצותיו בברכות המצות ועי״ז יוכל להיות לו בחי׳ קליטה הנ״ל בתורה ותפלה משא״כ בלא בחי׳ קדושין הנ״ל א״א להיות לו בחי׳ קליטה הנ״ל ונק׳ פולטת ח״ו והנה ענין המשכת בחי׳ קדושין הנ״ל הוא מלמעלה מבחינת סוכ״ע בחי׳ טבעת קדושין ששם שוה הכל אצלו היה הוה ויהיה ברגע אחד ואין בו שום שינוי ח״ו וכמ״ש גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר פי׳ שגדולת ה׳ היא מאד בלי שיעור והפסק וכמו שאמרז״ל מן הארץ לרקיע כו׳ רגלי החיות כנגד כולם כו׳ אבל ולגדולתו אין חקר פי׳ ולגדולתו בעצמו אין שייך לשון גדולה וזהו שארז״ל במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו שצלו ית׳ גדולה לענוה יחשב כי לשון גדולה נופל על התפשטות אורו בבחי׳ א״ס ואין קץ כו׳ ולא על מקור האור וחיי החיים שהוא מתגדל על דבר שהוא כאין ואפס ממש. וז״ש לך הוי׳ הגדולה. פי׳ כי מדת גדולה היא רק הוי׳ שנתהוה ממך והיינו ע״י צמצום והתפשטות והמשכה שע״ז מורים אותיות שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳. וע״י התבוננות זו נמשך לאדם ג״כ לב נשבר ונדכה שיהיה שוה בעיניו  כל עניני העולם שנופלים תחת הזמן עבר הוה ועתיד והוה ולא יתאוה להם ולא ישית לב אליהם כלל כי יאמר ללבו הרי קודם זה כמה שנים לא עלתה על לבי לכל לחשוב ולהרהר בענין זה ואחר כמה שנים לא יהיה הדבר ולא יבא כלל. ולכן גם עתה יהיה דומה בעיניו כאלו הוא קודם הזמן הזה ואחריו. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד שרואה בבחי׳ ראיה ממש מה שנולד אח״כ שלא יהיה הדבר הרע כמ״ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו׳ וגם אחרית כל דבר הוא רמה ותולעה והוה ונפסד. וזהו אתה פוררת בעזך ים. פי׳ ים נק׳ כמה בחי׳ שהם מצולות ים כמ״ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם ואתה מפרר ומפזר אותם בעזך היינו ע״י בחי׳ התבוננות הנ״ל אין לו תפיסת מקום כלל להחשב בבחי׳ יש רק יפרר ע״י בחי׳ לב נשבר ונדכה וזהו סימן של שמיני עצרת פז״ר קש״ב. פי׳ מתחלה פזר בבחי׳ פירור הנ״ל ואח״כ קשב אמריה כי כשאין לו בחי׳ פיזור ופירור הנ״ל אמרז״ל אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד. פי׳ כשתופס מקום בעולם. והנה כתיב וכל הרשעה כולה בעשן תכלה שבקל יוכל לדחות כמו העשן שהרוח בא ועוקרו אפי׳ הוא נושב מעט כמ״ש מארבע הרוחות בואי ופחי בהרוגים האלה ויחיו מפני שבאמת אין בהם ממשות כלל רק אם ישים אליו לבו להתבוננות הנ״ל: וזהו טוב לחסות בה׳ מבטחח באדם טוב לחסות בה׳ מבטוח בנדיבים. ופי׳ בזהר שאין הכוונה על האדם הגשמי ונדיבים הגשמיים שא״כ לא היה אומר טוב לחסות בה׳ וגו׳. דמשמע שגם לבטוח באדם ובנדיבים טוב הוא אלא שיותר טוב לחסות בה׳ דהא כתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם וכתיב אל תבטחו בנדיבים וגו׳. אך הכוונה הוא על אדם העליון והוא מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם והוא בחי׳ תורה שבכתב שיש בה רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת כמראה אדם שיש בו רמ״ח אברין ושס״ה גידין (וכמ״ש מזה בד״ה ויאכילך את המן בפ׳ עקב) ובודאי טוב ויפה לדבק בתורתו ית׳ אך יותר טוב מזה לחסות בה׳. לחסות פי׳ מלשון מחסה ומסתור והוא כמו למשל ענין מכסה החופה שבמדינותינו מקדשין תחת יריעה ובכמה מקומות פורסין טלית על החתן וכלה. ואמרז״ת כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול לבגוד בה כך הנה אצלו ית׳ כתיב עוטה אור כשלמה. ופורש טליתו מעטה לבושו מבחי׳ סוכ״ע להחיות לב נדכאים (ועמ״ש באגה״ק על פסוק זה דעוטה אור ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בענין לבושיה כתלג חיור דקאי על התורה שהיא בחי׳ חשמל העליון מלמעלה מאצילות כו׳. וע׳ עוד מענין עוטה אור בשמות רבה) (פט״ו ור״פ י״ז) תרומה (פל״ג). ויקהל (פ״נ) אמור (פל״א) ובזח״ג (דרמ״ה ב׳ נ״ט ב׳. ח״א ל״א סע״ב. צ׳ ע״א. קמ״ב ב׳. ח״ב ט״ל ב׳ צ״ח סע״א קס״ד ב׳ ר״ט א׳). ובספר עמ״ה שער עולם הבריאה פ״ג פי׳ עוטה אור כשלמה עולם המלבוש כו׳ והיינו אותיות התורה שהם בחי׳ לבושו ית׳. ועמש״ל סד״ה ביום השמע״צ ובביאור ע״פ את שבתותי תשמרו וענין הנדיבים הוא מ״ש להושיבי עם נדיבים שכל ניצוצות נשמות ישראל מתעלים בי״ט. להושיבי עם נדיבים אלו האבות שהן הן המרכבה. כמ״ש נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם (ועמ״ש ע״פ כרוה נדיבי העם ובפ׳ ויקהל ע״פ כל נדיב לבו. ובד״ה מה יפו פעמיך בענין בת נדיב) ואעפ״כ טוב יותר לחסות בה׳ כי הנה אמר דוד כל גוים סבבוני פי׳ שבבחי׳ אדם ונדיבים יוכל להיות בחי׳ נפילה להיות כל גוים סבבוני כו׳ אבל בשם ה׳ שהוא בחי׳ סוכ״ע כי אמילם אכרות ואמול ערת הלב כמ״ש ומלתם את ערלת לבבכם וכמ״ש מחיה מתים כו׳ כמ״ש ופחי בהרוגים ויחו והוא בחינת טל (ועיין בויקרא רבה אמור פ״ל ועמ״ש מזה בד״ה ויאכילך את המן שע״ז נאמר אשר לא ידעון אבותיך כו׳ והוא למעלה מבחינת  אדם העליון. וענין לחסות בהוי׳ י״ל שזהו ענין פסוק ראשון דק״ש שמע ישראל הוי׳ אלקינו למסור נפשו באחד. שזהו למעלה מבחי׳ התורה. כמ״ש בד״ה מה יפו פעמיךהנ״ל ו בביאור ע״פ אחת היא יונתי. ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י וסד״ה כי קרוב אליך הדבר מאד ועי״ז נקראו נש״י ראשית תבואתה שהם הממשיכים גילוי אור א״ס בחכמה עילאה שהיא התורה שהיא בחי׳ לבושיה. וכמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש. ולעיל סד״ה ביום השמיני עצרת. בפי׳ שמחת תורה שהתורה שהיא בחי׳ אור כשלמה היא בשמחה ע״י שאור א״ס ב״ה נמשך ומלובש בה ע״ש. ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור ושמור בדבור אחד. שהענין שנש״י ממשיכים ע״י מס״נ בק״ש שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ אדם שעז״נ כי לא אדם הוא נמשך ומתלבש בעסק תורתם ועבודתם בקיום המצות שבבחינת אדם וזהו ענין על שלא ברכו בתורה כו׳ ועמ״ש בד״ה וכל בניך ובד״ה השמים כסאי בפי׳ לעשות ולקיים): להבין ענין יו״ט שני של גליות. כי הנה כל יו״ט הוא בחי׳ שמחה התגלות הפנימית כמשל המלך שדרכו לישב בחדרי חדרים ובזמן שמחתו הוא מתגלה ומתראה וראייה זו היא גורמת האהבה וכמשל אהבת המלך שהיא באה מחמת ראיית פניו שעי״ז תיקר אהבתם אליו משא״כ ע״י שמיעה מרחוק הנה לשמע המלך נופל בחי׳ יראה ולא אהבה וזהו פני אריה אל הימין אריה אותיות ראיה שמזה נמשך אל הימין שהוא בחינת אהבה (ועמ״ש בד״ה יהודה אתה גבי ראובן ושמעון) והנה עיקר ענין גילוי זה שהמלך מתגלה ומתראה הי׳ בזמן בהמ״ק בעליית רגלים שאז היו מקבלים ישראל בחי׳ ראי׳ המלך כדכתיב יראה כל זכורך ויראה יראה כדרך שבא לראות כו׳ שהיה בחי׳ ראיה והתגלות מלמעלה ומזה נמשך כל זכורך מדת האהבה כדכתיב זכר חסדו כו׳ [ועמ״ש מענין שלש פעמים בשנה יראה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה ובד״ה מה יפו פעמיך בנעלים ובד״ה מזמור שיר חנכת הבית גבי ואין אנו יכולים לעלות ולראות כו׳. ועמ״ש עוד מענין וה׳ עליהם יראה בד״ה שמאלו תחת לראשי בפ׳ כי תשא. ועמ״ש עוד בד״ה ואתחנן גבי אעברה נא ואראה כו׳. ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות ובד״ה ועשית בגדי קדש בענין אהרן אותיות נראה כו׳ שמזה נמשך בחי׳ אור האהבה רבה כו׳. וזהו ענין יראה כל זכורך שהיא אה״ר שנק׳ דכר כמ״ש בד״ה שוש תשיש בפ׳ תזריע וע׳ בזהר (בתחלתו דף ב׳ ע״א). ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית גבי פי׳ למען תזכרו שתהיו בבחי׳ זכרים. והיינו ע״י וראיתם אותו כי ציצית ג״כ מלשון מציץ מן החרכים (דלקמן) ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ זהב טהור ועמ״ש בד״ה עיני כל אליך ישברו וע׳ בזהר פקודי (דרכ״ה ע״ב) ע״פ עיני ה׳ אל צדיקים ועמ״ש מזה בד״ה כי תשמע בקול ור״פ בחקתי (דקי״ב סע״א) ואשגח עלן כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ושם] (ועיין מענין יראה כל זכורך ברבות בשה״ש בפסוק יונתי בחגוי שזהו ענין הראיני את מראיך זח״ב בא ל״ח א׳ ס״פ משפטים קכ״ד א׳ תצוה קפ״ג א׳ פ׳ שלח קס״ה סע״ב קס״ח א׳). והנה כתיב קול דודי הנה זה בא כו׳ משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. פי׳ קול דודי הוא המשכה ופי׳ משגיח היא המשכת הראיה שמלמעלה בא מן החלונות ע״י בחי׳ חלון שהוא פתוח והוא עד״מ בחי׳ השמחה פתיחת הלב כו׳. וזהו בזמן שהיה בהמ״ק קיים שהיתה השמחה על מכונה והיו מקבלים בחינת הראיה בגילוי הלב בבחינת חלון פתוח וזהו עיניך יונים כמשל היונים שמסתכלים זה בזה וזהו תענוגן ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה כו׳ גבי יונתי. אך בזמן שאין בהמ״ק קיים הוא מציץ מן החרכים ע״י נקב וסדק קטן שבכותל (וע׳ בזהר  פ׳ בחקתי) (דף קי״ד ע״ב) על פסוק זה. ומענין חלון הנה בזהר (ח״א ק״מ ע״ב) ע״פ וישקף כו׳ בעד החלון פי׳ באצטגנינותא דיליה. ור״פ בלק (דקפ״ד ב׳) מאי בעד החלון דא חלון דחכמתא. וע״ש במק״מ ובפי׳ הרמ״ז שם בשם הרמ״ק ומהתם נלמוד ג״כ לסט׳ דקדושה. ועד״ז פי׳ במ״א דחלון הוא חסדים שביסוד וחרכים גבורות שביסוד. ובפרדס בעה״כ בערך חלון ע״פ חלון התיבה פי׳ דחלון הוא הדעת שממשיך ומחבר חו״ב או שהוא בחי׳ תפארת כו׳ ועמ״ש ע״פ ושמתי כדכד שמשותיך. דפי׳ שמשותיך היינו חלונות והוא גילוי בחי׳ שמש הוי׳ כו׳. ובע״ח בתחלתו שער הכללים רפ״א כ׳ וז״ל ודע כי שמש ומגן ה׳ צבאות וכמו שהשמש אור עליון גדול ואין יכולת להביט בו כ״א בהתמעטות דרך חלון או ע״י מסך כו׳ או ע״י נקב קטן כו׳. והנה בעולם הצילות האור בא שלא ע״י מסך כלל כו׳ אבל בא ע״י חלון פי׳ מיסוד דא״א הנק׳ חלון שנתמעט האור מכמות שהוא גם מחכמה לבינה בא ע״י חלון פי׳ מיסוד אבא שהוא חלון אחר קטן כו׳ אח״כ מיסוד למלכות בא האור מחלון קטן וצר מאד פי׳ מיסוד דז״א הנקרא חלון ג״כ וצר מאד דוגמת נקב קטן כו׳ אך מבריאה ולמטה האור בא ע״י מסך גמור והאור עובר בתוכו ומאיר עכ״ל. וע׳ מזה ג״כ בע״ח היכל הז׳ (שער מ״א רפ״א וספ״ב. ובשער מ״ז פ״א) שהמל׳ דאצילות משברת ובוקעת את המסך שבין אצילות לבריאה ויורדת ומתלבשת בכתר דבריאה. ועפ״ז י״ל שזהו ענין מציץ מן החרכים שהוא מה שמשברים הכותל ונעשה חרך ונקב קטן וכך הוא שהמל׳ משברת המסך כו׳ ואין זה דומה לחלון שהוא גילוי האור ממש בלי מסך וכותל שיצטרכו לשוברו וכמש״ש ספ״א שכבר אין לה ערך עם אצילות כו׳ ע״ש באריכות. ואפשר להבין מעט ענין זה עפמ״ש בביאור ע״פ כי תשמע בקול בפ׳ ראה שיש ב׳ השגחות. הא׳ באופן כמו שהוא מלמעלה למטה דכולא קמיה כלא חשיב יחו״ע ולפעמים משגיח כמו שהוא בבי״ע כו׳ וזהו ענין חלונות וחרכים שבבחי׳ חלונות היינו כמו שהוא באצילות שהאור בא שלא ע״י מסך כלל והיינו הגילוי כמו דכולא קמיה כלא כו׳. משא״כ חרכים היינו נקב וסדק שבכותל שהכותל הוא ענין המסך המפסיק שהוא הגורם להיות בחי׳ יש ואע״פ שהמל׳ דאצי׳ בוקעת המסך ונעשה כמו נקב וסדק ומזה נמשך ביטול היש מ״מ היינו יש ובטל יחו״ת וההשגחה שבבחינה ואופן זה נק׳ מציץ מן החרכים. ועפ״ז יתבאר המדרש שה״ש עפ זה משגיח מן החלונות זו זכות אבות מציץ מן החרכים זו זכות אמהות. כי הנה נתבאר בד״ה לבבתני כו׳ באחד מעיניך כתיב והקרי באחת. היינו כי בכנס״י שהחכ מים נק׳ עיני העדה שהם בבחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא יש שהם בבחי׳ באחד ל׳ דכר שהם מסתכלים בביטול דיחו״ע כמו דקמיה כולא כלא כו׳ ויש שהם בבחי׳ ביטול דיחו״ת כו׳. וזהו ענין האבות והאמהות דכר ונוק׳ מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ועד״ז נמשך ג״כ ההשגחה מלמעלה מן החלונות ע״י זכות אבות והם היסודות דאצילות כנ״ל ומן החרכים מה שהמל׳ שוברת המסך כו׳ ע״י זכות אמהות. וז״ש בזהר ויחי (דרמ״ז ע״א) ע״פ בנות צעדה עלי שור. ההוא עין דכתיב לעילא כו׳ כי שור הוא לשון הבטה והסתכלות והשגחה זו נמשך ע״י המלאכים דהיכלות דבריאה וזהו ענין החרכים כו׳. א״נ י״ל חלונות וחרכים יש ג״כ בהתלבשות בבי״ע ע״ד מ״ש בד״ה ארדה נא ואראה בענין ב׳ הבחינות דלפעמים כתיב עיני ה׳ המה משוטטים ולפעמים כתיב עיניו משוטטות לשון נוק׳. וקרוב לזה איתא ברע״מ פ׳ משפטים (דקי״ז סע״א) עיניו על דרכי איש ובהון משגיח מן החלונות בז׳ נקבין דב״נ בתרין עיינין ותרין אודנין כו׳ ע״ש. ובזהר פקודי (דר״נ ע״א) תריסר גלגלין כו׳ ואינון אקרון שרפים כו׳ אלין  אינון קיימין לאשגחא תדיר כו׳ ואקרון חלונות והיינו דכתיב משגיח מן החלונות כו׳. ושם ריש עמוד ב׳ מאלין נפקי ארבע סמכין לאינון תריסר דקאמרן כו׳ ואלין אקרון חרכים כד״א מציץ מן החרכים כו׳ מציץ כמאן דאשגח מאתר דקיק דחמי ולא חמי כל מה דאצטריך ולבתר משגיח מן החלונות אתר אשגחותא יתיר. (ודרנ״א ע״א) לעילא כנסת הגדולה אית בה תריסר חלונות עילאין כו׳ וע״ש במק״מ שהם י״ב אותיות של שם אד׳ מלא. וע׳ במק״מ ר״פ בראשית סוף המאמר כשושנה בין החוחים מצאתי בדברי האריז״ל שנקודת המ׳ היורדת לבריאה נק׳ בשם אד׳. ומזה יובן שייכות ענין זה למש״כ אח״כ בסמוך בענין כשושנה בין החוחים. כי הנה בזהר הרקיע שם ר״פ בראשית ד״ה מה שושנה כו׳ פי׳ שכינתא תתאה העומדת על י״ב בקר והים עומד עליהם מלמעלה הרי הם י״ג והם י״ג עלין דילה. אשר כעין זה ממש הוא ענין י״ב חלונות הנ״ל דכנסת הגדולה דלעילא כו׳ וד״ל. והנה אפשר להבין ענין זה דחלונות וחרכים שבבי״ע עצמן איך ידמה ענין זה לדרך שנת׳ לעיל דחלונות היינו באצילות שהאור נמשך שלא ע״י מסך וחרכים היינו שבירת המסך. והענין דכמו שיש מסך בין אצי׳ לבי״ע שבאצילות הוא ביטול אמיתי ובבי״ע מחמת המסך נעשה בחי׳ יש אלא שאעפ״כ הוא ביטול היש. כך עד״ז יש מסך המפסיק בין קדושה לסט״א. שהוא מסך מבדיל גמור שמעלים ומסתיר האור עד שנעשה נפרד ממש כמו היכלות החיצונים. וכמ״ש כ״ז בפ׳ לך לך בד״ה ולא יקרא עוד את שמך אברם. והנה ע״י התשובה ולב נשבר ורוח נשברה משברים מסך הנ״ל שיהיו בחי׳ החולין ג״כ נעשים על טהרת הקדש כו׳ וזהו ענין החרכים דהיינו שבירת מסך הנ״ל אמנם החלונות זהו הגילוי כמו שהוא בבריאה למעלה מבחי׳ מסך המפסיק בין קדושה כו׳. וזהו ע״י פתיחת הלב דהיינו שמחה וטוב לב מרוב כל שלאחר בחי׳ לב נשבר כו׳ ועד״ז יתבאר מאמר הזהר דפ׳ בחקתי (דקי״ד ע״ב) וסליק כותלין לאסתכלא ולאשגחא בין נקבי כותלא עלייהו ופי׳ סליק היינו שביו״ט ההמשכה נמשך ע״י עולם הבריאה ויצי׳ ועשייה עולות לשם כו׳. וענין חלונות לשון רבים י״ל ע״ד מ״ש בזהר (ח״ב דל״ז ע״א) בפי׳ המשפילי לראות מכתרא לכתרא כו׳ מנהירו לנהירו כו׳ והיינו כנ״ל מיסוד דא״א לח״ע ומיסוד אבא כו׳ וכנ״ל. וע״ש במק״מ. ובספר עמה״מ שער השני פ״א פי׳ החלונות ה׳ חלונות דהיינו ה׳ בחינות ההוי״ה ה׳ פרצופים עם הקוץ העליון של היו״ד והם ארובות השמי׳ הנוזלי׳ חכמה כו׳ ועד״ז החרכים ה׳ חרכים ה״ג וע״ש דהיינו גם למעלה מהאצילות. והנה בהתגלות המלך יש מדרגות רבות חלוקות כמ״ש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה כו׳ עשה משתה לכל שריו ועבדיו כו׳. ושרי המדינות לפניו כו׳. ואח״כ לכל העם  הנמצאים בשושן למגדול ועדקטן כו׳ בחצר גינת ביתן המלך כו׳. כך הוא בבחינת הראי׳ שמלמעלה שבחי׳ שריו ועבדיו [כמ״ש במ״א בענין מאמר רבי יוחנן בן זכאי על ר׳ חנינא בן דוסא שאני כשר לפני המלך והוא כעבד לפני המלך (בגמ׳ ספ״ה דברכות) ועמ״ש ע״פ באר חפרוה שרים כו׳ ובענין עבד בד״ה ועתה יגדל נא] הם בחינת נשמות הגבוהות שבזמן בית המקדש היו מקבלים בחי׳ ראייה מכסא מלכותו כו׳. פי׳ בהגלות נגלות בבחי׳ כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית כו׳ שהוא בחי׳ גבוה ומדרגה גבוה מאד נעלה (ע׳ בע״ח שער כסא הכבוד שהוא היכל קה״ק דבריאה וע׳ בסש״ב) (ח״א פנ״ג). א״נ שהמלכות דאצילות עצמה נק׳ כסא כמ״ש בביאור דפ׳ זכור וזהו אשר בשושן בחי׳ שושנת העמקים שושן עמק איומה כו׳ משא״כ בזמן שאין בהמ״ק קיים צריך גילוי בחינה ומדרגה השנית שהיא בחצר גינת ביתן המלך שהוא לכל העם הנמצאים בשושן דהיינו כל מי שיש לו ניצוץ אלקות ממקור כנס״י שהיא בבחי׳ כשושנה בין החוחים בגלות כו׳. שהוא גילוי אחר גילוי במדרג׳ אחר מדרגה [עיין בזהר בתחלתו בגין דאית שושנה ואית שושנה כו׳ ובזהר הרקיע שם. ובזהר ויחי (דרכ״א ע״א) ובמק״מ שם דשושנת העמקים זהו שושנה עילאה ובפ׳ כי תשא (דקפ״ט ריש ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ודע כי שושנה העליו נה כו׳ וע׳ בסה״מ (סי׳ קנ״ו) ובזהר פ׳ פנחס דרל״ג ע״ב]. וצריך לעשות י״ט שני לקבלת בחי׳ הראי׳ גם בבחי׳ זו שאין בהמ״ק קיים שאין אנו יכולים לעלות ולראות כו׳. וכמ״ש מי יעלה בהר ה׳ כו׳. והנה המשכיל יבין כמה תגדל השמחה ביתר שאת בגילוי המלך בגילוי אחר גילוי גם לכל העם כו׳ יותר מגילוי הראשון שהוא לכל שריו כו׳ דוקא וכמשל בן כפר שראה את המלך כו׳ (והוא כענין והאופנים ברעש גדול לגבי השרפים שלפי שהאופנים וחיות הם בעשיי׳ ויצירה תגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים שבבריאה וכמ״ש במ״א בכמה דוכתי וע׳ מזה לעיל בד״ה האזינו השמים) וכמו דאיתא בתיקונים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה בגלותא כו׳ בוז יבוזו לו והיינו מפני שאז האהבה היא בצמאון וחולת אהבה וכמ״ש (תלים סג) צמאה לך נפשי כו׳ בארץ ציה ועיף בלי מים בלי מים דייקא שמחמת שאין מים גדלה בחינת הצמאון כו׳ (וע׳ על פסוק זה בזהר פ׳ ויקרא דכ״א ע״ב ובפ׳ תרומה דק״מ סע״א ועמ״ש לעיל בפ׳ נח בד״ה מים רבים) וזהו ואני אראה בשונאי דוקא היינו היצה״ר כד אתכפיא כו׳. אך ע״ז התפלל דוד המע״ה כן בקדש חזיתיך (עיין בזהר תרומה דק״מ תחלת ע״ב) שיהיה אהבה כזו גם בקדש דהיינו במעלת ומדרגת הצדיקים כי הנה אהבה זו היא מבחי׳ בע״ת ובמקום שבע״ת עומדים אין צדיקים גמורים כו׳. אלא שמשה רבינו ע״ה קודם מותו זכה לבחי׳ תשובה ומעלת המשיח הוא לאתבא צדיקייא בתיובתא דהיינו שתהי׳ מעלת ומדריגת התשובה מתגלה בצדיקים גמורים שזה תלוי בביאת משיח דוקא. וזהו כן בקדש חזיתיך שיהי׳ בחי׳ לאתבא צדיקייא כו׳. כי כללות ישראל צריכים לחזור בתשובה קודם ביאת המשיח וביאת המשיח תלוי בזה כמארז״ל אם ישראל עושים תשובה נגאלין כו׳. אבל צדיקים שיזכו למעלת התשובה יהי׳ אחר ביאת המשיח דוקא:

בענין יו״ט שני. דהנה ענין יראה כל זכורך כו׳ שיהיה בחי׳ ראיה והתגלות מלמעלה. והיינו ע״י שהאדם בא לראות המקום בשתי עיניו של אדם כו׳ (רפ״ק דחגיגה ע״ש) והנה כל הנביאים ראו ע״י אספקלריא אלא שמשה רבינו נתנבא באספקלריא המאירה ושאר הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה ועיין בשמונה פרקים להרמב״ם פ״ז מה שכתב בזה ע״פ דרך המחקר. אך ע״פ הקבלה יש ממש ב׳ בחי׳ ראייה הנ״ל וכמ״ש מזה בד״ה ת״ר מצות נר חנוכה ב״ש אומרים כו׳ מענין ב׳ בחי׳ אספקלריא הנ״ל וזהו ענין שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה כמ״ש מזה סד״ה ראשי המטות ושאר דוכתי והנה מבואר שם בד״ה ת״ר הנ״ל איך בכל אדם בעבודת ה׳ יש ג״כ ב׳ בחינות אספקלריא הנ״ל והיינו כי עסק התורה ומצות זהו כענין בחי׳ אספקלריא דנהרא שהרי בעסק התורה נאמר ודברי אשר שמתי בפיך. שזהו ע״ד משה נתנבא בזה וכמ״ש בד״ה ראשי המטות בפי׳ לאמר זה הדבר. 

עוי״ל ובחי׳ ק״ש ותפלה בכל לבבך בשני יצריך זהו ענין אספקלריא שאינה מאירה שהוא ע״י כיסוי וצפוי מכסף דק שעי״ז נעשה אור חוזר כו׳ להיות בכל מאדך. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה בענין ממושבותיכם תביאו כו׳ והנה עיקר בחי׳ זו דאספקלריא שאינה מאירה הוא עכשיו שאין בהמ״ק קיים וכמ״ש מזה סד״ה יונתי בחגוי בפי׳ וענין הראיני את מראיך כו׳ ע״ש באריכות וכמ״ש סד״ה לא טוב  היות האדם לבדו בפי׳ אעשה לו עזר כנגדו. ועפ״ז י״ל שזהו ענין יו״ט שני כי יו״ט ראשון שהוא מדאורייתא נמשך בחי׳ יראה את פני מבחי׳ ומדרגת אספקלריא דנהרא אבל י״ט שני עושים לקבלת בחי׳ ראיה מבחי׳ אספקלריא דלא נהרא כו׳ וכמ״ש ברבות דבחי׳ יראה כל זכורך זהו ענין הראיני את מראיך והרי מבואר סד״ה יונתי בחגוי הנ״ל דבחי׳ הראיני את מראיך זהו ע״ד תשובה שהיא בחי׳ מראה כמו (שפיג״על) הנק׳ אספקלריא דלא נהרא ויש בזה מעלה יתירה בבחי׳ אחת כו׳ וכמו והאופנים ברעש כו׳:

יש להעיר לענין יו״ט ראשון וי״ט שני ממ״ש חכמי האמת בפי׳ בית ראשון ובית שני שהם ה׳ עילאה וה׳ תתאה וכמ״ש מזה בד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת ע״ש אות ה׳. 

גם ולכן נק׳ בחי׳ זו שני כי אות ה׳ נכפלה ב׳ פעמים בשם הוי׳. ועד״ז יש לפרש בענין יו״ט שביו״ט ראשון מקבלים כנס״י מבחי׳ ה׳ עילאה וביו״ט שני מבחי׳ ה׳ תתאה. או י״ל כי גם בבחי׳ ה׳ אחרונה יש מילוי ה׳ והיא בחי׳ ההכפלה כמ״ש בענין שדה המכפלה בד״ה יגלה לן טעמיה כו׳ ואפ״ל שזהו ענין יו״ט שני כו׳ ואפשר שהן הן ג״כ ב׳ בחי׳ אספקלריא הנ״ל. ועפ״ז י״ל שזהו מ״ש הרמ״ק בספר אור נערב שבח״ל אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בא״י אלא צ״ל יום שני כו׳ כי כל יו״ט הוא המשכה והתגלות קדושה עליונה מלמעלה מהזמן בבחי׳ הזמן כמאמר מקדש ישראל והזמנים ולכן עושים אותו יו״ט ע״ד את האור כי טוב וע״ד שער החצר הפנימית כו׳ וביום השבת יפתח ולכן נאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות ועמ״ש מענין פי׳ טוב בקיצור ע״פ ואתחנן והנה בא״י שנאמר בה ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה יכולים לקבל ביום אחד אותו האור כי טוב ובח״ל צ״ל שני ימים ויש לפרש כי כל המשכת האור למטה הוא ע״י ה׳ אחרונה דשם הוי׳ ויש בה מילוי ה׳ כנ״ל והנה כמו המילוי של הה״א שכשכותבים האות בכתב א״צ כלל להמילוי כי משיגים בטוב את האות ע״י עצם האות לבד. רק כשצריך לומר האות בדבור הוא ע״י המילוי של האות כו׳ דלא סגי בלאו הכי. וידוע מענין קרי וכתיב שהכתיב הוא בעולם העליון יותר וכמשארז״ל ספ״ג דפסחים בענין זה שמי לעולם לא כמו שאני נכתב אני נקרא כו׳. וכך בא״י יכולים לקבל השפע מעצם אות ה׳ דשם הוי׳. וכמו שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו אבל בחו״ל א״א לקבל מבחי׳ זו לבד כ״א ע״י התלבשות בהמילוי ה׳ וכמו עד״מ אור וזיו השמש שכל שהאור והזיו קרוב להמאור יותר אזי נראה מעט הכמות יותר ואחר שנמשך בריחוק מקום מהמקור אזי נראה רב יותר. וכמו מעין ונהר שהמעיין לקרבתו אל מקורו הוא קטן יותר כו׳. ובאמת זה המועט של המעין הוא כמו כל הנהר ע״ד רגלי החיות כנגד כולן ולכן המעיין מטהר בכל שהוא כו׳. ועמ״ש סד״ה מים רבים בפ׳ נח ומ״ש בשה״ש סד״ה ששים המה מלכות בענין מעיין ונהר. וז״ש ברבות בשה״ש ע״פ שמוני נוטרה את הכרמים אמרה כנ״י בא״י הייתי שומר יום אחד עכשיו שני ימים סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן ואיני מקבלת אלא על יום אחד שהרי באמת אותה ההארה המאיר בחו״ל בשני ימים מאיר בא״י ביום אחד לקורבתו אל מקורו וע׳ זח״א ס״פ נח (ע״ו ב׳) גם כמו בעצם האות ה׳ כלול ג״כ המילוי שלו שהיא ה׳ השנייה היא כלולה בהעלם ג״כ בעצם האות כו׳ ומ״מ מ״ש לעיל שיש מעלה יתירה בגילוי זה די״ט שני ג״כ נכון ע״פ מ״ש במ״א כה״ג בענין המלוי שזהו עיקר הכוונה להיות הגילוי למטה וכמ״ש האריז״ל בפי׳ העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ופי׳ כח אד׳ היינו כח אותיות מלוי המלוי של השם כו׳:

דרושים לשמיני עצרת,  ח׳

  ההפרש דבפסח כתיב והקרבתם אשה עולה ריח ניחוח לה׳ ובסוכות כתיב עולה אשה. כי הנה הוי׳ הוא בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כי י׳ הוא בחי׳ צמצום נקודה לבד כי י׳ הוא בחי׳ ח״ע ואף שנקרא ים החכמה עכ״ז אינו אלא הארה בעלמא לגבי למעלה מן החכמה עד שנחשבת לבחי׳ עשייה גשמיות כו׳ ולכן הוא בחי׳ י׳ שאינו אלא נקודה קטנה כו׳ לגבי מהותו ועצמותו שממלא כל עלמין וסוכ״ע אינו אלא בחינת מחשבה אחת לפניו וכדי שיצמצם א״ע כביכול כ״כ צריך לעורר מלמטה באתעדל״ת ע״י בחינת ביטול רצון של נש״י כמ״ש ועמך לא חפצתי כו׳ להיות ביטול עצמותם לגמרי שלא להיות רצון אחר כלל רק רצון ה׳ עי״ז מעוררים למעלה ג״כ שיצמצם עצמו כביכול רק להאיר בבחי׳ הארה מועטת מאד כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו׳ להיות צמצום והתפשטות כו׳ שנקרא הוי׳ ונעשה ע״י אתעדל״ת הנ״ל (ועמ״ש מזה בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם) וזהו אשה ריח כו׳ שהוא בחי׳ ההעלאה ממטה למעלה באתעדל״ת הנ״ל ועי״ז נעשה אתעדל״ע להיות ניחוח שהוא לשון נחות דרגא להיות ירידת עצמותו כו׳ לצמצם עצמו בבחי׳ שם הוי׳ וזהו ניחוח להוי׳ כו׳ והוא כמשל הריח שמשיב את הנפש הנה הריח הוא שמריח מלמטה ועולה למוחו אך על ידי זה נעשה השבת הנפש להתפשט בגוף כמ״כ ע״י בחינת אתעדל״ת מלמטה למעלה שנקרא אשה ריח נעשה המשכה מלמעלה למטה להיות ניחוח להוי׳ כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה לבבתני אחותי כלה) אך כ״ז אינו אלא אתעדל״ת בבחי׳ אהבה ורשפי אש כו׳ ונודע שאהבה הוא מרחוק דוקא (ע׳ מזה בד״ה וידעת היום) שלעצמו אינו מרגיש שום אהבה שהוא בבחי׳ יחוד בתכלית וכמ״כ אהבה מסותרת בכל נפש מישראל להיות מיוחד בתכלית היחוד ברוך הוא ולא בבחינת אהבה ותשוקה רק בבחי׳ כמו האדם עם חיות עצמו ממש (וכמ״ש בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שזהו פי׳ ומל הוי׳ אלקיך כו׳ לאהבה את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך כלומר למען כי ה׳ לבדו הוא כל חייך שלכן אהבה זו הוא מעומקא דלבא מנקודת פנימית ממש ועמ״ש מענין ומל ה׳ אלקיך את לבבך בד״ה ראה אנכי נותן ע״ש במש״ש ולא יהיה הרגש האהבה מפני שהיא נקודת עצמיות כו׳) להיות כי עלה במחשבה כו׳ ומ״ש אחת היא כו׳ שהיא מיוחדת בתכלית וזהו תמתי רבי ינאי אמר תאומתי בשה״ש רבה והנה גילוי האהבה אינו אלא בשמע״צ שהוא בחי׳ יחוד חתן וכלה כמ״ש בד״ה תורה צוה. להבין ופי׳ יחוד זה היינו להיות מיוחד בתכלית היחוד בה׳ בבחי׳ לאהבה כו׳ למען חייך כנ״ל. והיינו כי יציאת האהבה מסותרת הנ״ל מהעלם לגילוי אינו אלא ע״י גילוי והמשכה מלמעלה למטה מקודם לכל נפש ועי״ז בכחו להוציא האהבה מהעלם לגילוי וההמשכה הוא ע״י בחינת וימינו תחבקני שבכל ימי הסוכות אך בכל ימי הסוכות הוא בבחי׳ מקיף והגילוי בפנימית הוא בשמע״צ וגילוי זה של ההמשכה נק׳ מוריד הגשם כי כמו הגשם שבא מלמעלה ללחלח את הארץ ועי״ז יוצא כח הצומח שיש בארץ מהעלם לגילוי להיות והולידה והצמיחה ונתן זרע כו׳ כמ״כ גילוי והמשכה שבא מלמעלה לכל אחד הוא בכדי להוציא האהבה המסותרת בכל נפש מהעלם לגילוי להיות בחי׳ יחוד בה׳ בתכלית. ולכן מזכירין גבורות גשמים בשמ״ע. והנה כמו שירידת הגשמים מלמעלה א״א לבא לארץ כ״א ע״י שמתעכבים ומתכסים הגשמים תחלה בעבים וגם שיתחלקו אח״כ טיפין טיפין שלזאת נקרא גבורות גשמים לפי שיורדין בגבורה כי מים הוא התפשטות ומה שנעצרים בעבים ומתחלק אח״כ לטיפין כו׳ הוא מבחי׳ גבורות והוא בחי׳ התכללות גבורות בחסדים (ועמ״ש בביאור ע״פ קול דודי וע״פ ויתן עוז למלכו)  ובלא ז אי אפשר לבא למטה לארץ ללחלחה ולהוציא ממנה את כח הצומח שמוסתר בה כמ״כ גילוי והמשכת אלקות שבא מלמעלה בחג הסוכות שהוא מבחי׳ חסד והתפשטות כו׳ בכדי להוציא האהבה המסותרת הנ״ל א״א להיות כ״א ע״י התכללות ג״כ בגבורה שיתעכב ויעצר ההשפעה תחלה. ולזאת נק׳ עצרת כו׳ שהיה בחי׳ עיכוב ההשפעה (וכמ״ש ברבות נשא פ״י שהוא מלשון נעצרה נא אותך) כדוגמת הגשם שמתכסה בעבים תחלה ומתחלק אח״כ לטיפין כו׳ ואז נעשה היחוד שהוא בחי׳ גילוי האהבה המסותרת הנ״ל ובחינת אהבה זו נקרא בשם עולה לפי שעולה מאליה למעלה בבחי׳ יחוד בתכלית לפי שחלק הוי׳ כו׳ אחת היא כו׳ ואינה בבחי׳ אהבה ורשפי אש כמו בכל הרגלים. ולכן אומרים עולה אשה כו׳ ואח״כ חוזרים וממשיכים שם הוי׳ חדש עד חג הפסח שבכל ו׳ חדשים דחורף אין בהם רגל כלל שכל הג׳ רגלים הן בקיץ כו׳. ועיין מענין עולה בזח״ג ר״פ צו והרמ״ז שם העיר מענין רוח האדם העולה למעלה ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בענין והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ומשם יובן שעלייה זו היא למעלה מעלה בחינת עד יעבור עמך הוי׳ ועמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות והנה אשה הוא ג״כ אש ה׳ וע׳ זח״ג פנחס (דרנ״ב סע״ב) וכמ״ש בד״ה את קרבני לחמי ובד״ה והיה לכם לציצית בענין לזאת יקרא אשה כו׳ אך עכ״ז בחי׳ עולה גבוה יותר כנ״ל. ואפשר ע״ד שארז״ל גבי בהעלותך חייך שלך גדול משלהם שבחי׳ העלאת הנרות בחי׳ שלהבת העולה מאליה גדול מהקרבנות הנק׳ אשה ריח כו׳. ועמ״ש בד״ה תחת אשר לא עבדת. גם י״ל בחי׳ אשה אש ה׳ עיקרו בירור יסוד האש שבנפש הבהמית אבל עולה הוא מצד האהבה המסותרת שבנפש האלקית עצמה בחי׳ בעטרה שעטרה לו אמו שאין בלעומת זה בחינה זו כלל אפילו לאחר הבירור כמ״ש סד״ה יביאו לבוש מלכות. גם יש להעיר לענין אשה עולה מענין ב׳ בחינות חיצוני׳ הלב ופנימיות הלב הנזכר בד״ה ושאבתם מים שהן ב׳ בחי׳ כלה הנזכר בד״ה שה״ש. גם איתא ברע״מ פ׳ פנחס שם דעצי העולה אינון עץ החיים ועה״ד וא״כ בחינת עולה עצמה היא ממעל לעצים היינו למעלה ג״כ מבחי׳ עץ החיים ועמ״ש בפי׳ ממעל לעצים בד״ה וידעת היום. ועיין עוד מענין עולה בזח״ג (דרנ״ח ב׳). ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח בענין אז תשמח בתולה במחול בחינת אז שהוא בחי׳ קדם כו׳ וזהו ענין גן נעול כו׳ גל נעול מעין חתום (בשה״ש סי׳ ד׳ י״ג) היינו בחינת ולא  תתורו אחרי לבבכם כו׳ שלא להיות בחינת זונה ח״ו וע׳ זח״ג אמור (פ״ט א׳) ע״פ ולאחותו הבתולה כו׳ והוא ענין מ״ם סתומה כמש״ש בפ׳ אחרי (דס״ב ע״ב) מ״ם סתומה כו׳ מעין חתום. כי מ״ם פתוחה היינו שיש פתח ומבוא ליניקת החיצונים מצד התלבשות בנפש הבהמית. מה שאין כן מ״ם סתומה היינו כד אתכפיא חשוכא לנהורא ועמ״ש בד״ה כי תצא בפי׳ על אויביך שאין לאויב שליטה ואחיזה שם והנה עי״ז שיהיה בבחי׳ ולא תתורו כו׳ יבוא לבחי׳ למען תזכרו שתהיו בבחינת זכרים כמ״ש במ״א וזהו ג״כ ענין עולה דכתיב זכר תמים יקריבנו ועיין מזה זח״א (ויחי דרמ״ו סע״א) והיינו כמ״ש במ״א בד״ה שוש אשיש שכשהאבה הוא ע״מ לקבל פרס בחי׳ לגרמיה נק׳ נקבה נשים דעתן קלות אבל בחינת דכר הוא האהבה רבה למהותו ועצמותו ית׳ כמ״ש ועמך לא חפצתי ע״ש. וזהו ענין העולה שעולה למעלה מעלה כנ״ל. והנה מ״ש ב׳ הבחינוך היינו אשה עולה או עולה אשה היינו התחברות שני הבחינות יחד כמ״ש במ״א בפי׳ ויחד לבבינו לאהבה. דהענין יחוד ב׳ הבחינות דחיצוניות הלב ופנימיות הלב שיהיה נכלל בחי׳ החיצוניות בבחי׳ פנימיות. בד״ה מי מנה עפר יעקב. ועד״ז הוא ענין והקרבתם אשה עולה או והקרבתם עולה אשה לייחד ב׳ הלבבות יחד ועיין בזח״א וישב (דקפ״ג סע״ב) בפי׳ שחברה לה יחדיו והוא ענין ויחד לבבינו אך עכ״ז בחי׳ והקרבתם עולה אשה הוא בחי׳ גבוה יותר כי כיון שבחי׳ עולה קודמת א״כ בחינה זו היא העיקרית ובחי׳ אשה נכלל ובטל לה משא״כ בבחי׳ אשה עולה. וכמ״ש כה״ג במ״א בענין ההפרש בין שילוב אד׳ בהוי׳ ושילוב הוי׳ באד׳ שאות הראשונה היא הגוברת כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל. ועמ״ש כה״ג דבחי׳ ויחד לב בינו בענין מזמור שיר שהם ג״כ ב׳ בחינות חיצוניוץ ופנימיות ולפעמים נאמר כל אחד בפני עצמו ולפעמים מתחברים שניהם יחד וגם בענין החיבור פעמים נאמר מזמור שיר ופעמים שיר מזמור. עיין מזה בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית. (ועיין זח״ג ר״פ ויקרא דף ה׳ ע״א מענין שיר מזמור לבני קרח כו׳ ודף נ״ו ע״ב). ועד״ז יובן כמ״כ בענין הנ״ל והנה כאשר ההעלאה הוא בחי׳ עליונה מאד כמ״כ ההמשכה שנמשך עי״ז ריח ניחוח להוי׳ הוא ג״כ בחי׳ גבוה ביותר וכענין מ״ש במ״א בפירוש ממעמקים קראתיך הוי׳ שבחי׳ ממעמקים הוא בחי׳ ישת חשך סתרו סתימא דכל סתימין ומשם קראתיך להיות גילוי בחינת הוי׳: