לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/הוספות

הוספות, שמות

קיצור מד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת  ענין ביו״ד נברא העוה״ב שנהנין מזיו ע״י שבא לגילוי דהשגה עיין בד״ה צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי ובד״ה מצה זו. לכך נמשך ע״י צמצום וזהו היו״ד ועמ״ש בד״ה ולא אבה בפ׳ כי תצא מענין היו״ד. ומ״מ במ״א נתבא׳ שזה היו״ד אינו העלם גמור אלא ע״ד ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה וע״ד מי איכ׳ מידי בכתובי׳ דלא רמיז׳ באוריית׳ (פ״ק דתענית ד״ט ע״א). והעוה״ז נברא בה״א אתא קלילא ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמי׳ ומ״ש בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא מענין תמונת ה״א ובד״ה מי מנה ועיין בפרדס ערך עולם ועיין מזה באג״ה ע״פ ויעש דוד שם: ב וצריך להמשיך בחי׳ י״ה שבהן נבראו העולמות וזהו כל הנשמה תהלל י״ה והיינו ע״י המצות שהן בחי׳ שעשועים העליונים וע״כ נקראו דרכי נועם והן המשכות מבחי׳ כי עמך מקור חיים מקור התענוגים שאין התענוג מדבר שחוץ ממנו. רק ממנו נמשך אח״כ ע״י צמצומים להיות נמשך התענוג בחכמה ושאר בחינות עד שנשתלשל וירד להתלבש התענוג בראיה שמיעה כו׳ ואין ערוך כל תענוגי עוה״ז אלף שנה אפילו נגד תענוג ג״ע התחתון שעה אחת: ג והנה מבואר לקמן בד״ה ואהיה אצלו אמון ענין שאמר דוד זמירות היו לי חוקיך ונענש ע״ז כי שבח זה זהו מצד שהמצות הם רצון העליון אבל באמת זהו עדיין חיצוניותן אבל פנימיותן הוא תענוג העליון וכל מצוה היא המשכת עונג פרטי. ועיין ברבות ר״פ כי תצא ע״פ אורח חיים פן תפלס וזהו שנקראו המצות דרכי נעם: ד וזהו ששת ימים תעבוד דהיינו ע״ד לעבדה זו רמ״ח מ״ע ועכ״ז ההמשכ׳ היא בהעלם עדיין בבחי׳ מקיף ובשבת נמשך בבחי׳ גילוי וכמ״ש שער החצר הפנימית כו׳ וביום השבת יפתח ועיין זח״א ר״פ נח ועמ״ש לקמן בד״ה וביום השמיני ימול ולכן שקולה שבת כנגד כל  המצות כולן וזהו שבחול אומרים קדשנו במצותיו ובשבת קדשנו במצותיך: ה והנה התפלה נק׳ סולם שהוא המחבר העבודה דחול עם ההמשכה דשבת. ובסולם עולים ויורדים בו שהבירור הנעשה ע״י המצות ביומין דחול עולין למעלה בבחי׳ מ״ן ע״י הסולם שהוא התפלה הנק׳ עולת תמיד וכמ״ש מזה בד״ה את שבתותי תשמרו. ועי״ז נמשך אח״כ ההמשכה מלמעלה למטה ג״כ ע״י תפלת שבת וזהו ענין שני שבתות כהלכתן מלמטה למעלה ומלמעלה למטה וזהו שכל עיסקא דשבתא כפול זכור ושמור שני כבשים וכן נאמר על מצות שבת מצוות בשני ווי״ן (בנחמי׳ סי׳ ט׳ י״ד) וכמ״ש בירושלמי ספ״ג דנדרים והוא ענין העליה בסולם והירידה. וזהו ג״כ ענין לחם משנה וזהו ראו כי ה׳ נתן לכם השבת לכם דוקא שלפי ערך מי שטרח בע״ש בבחי׳ ששת ימים תעבוד כך לפ״ע זה הוא ההמשכה. ע״כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים להורות ע״ז שכל עיסקא דשבתא כפול ומי שטרח בע״ש כו׳: ו וביאור הדברים הנה המצות הן רמ״ח אברים דמלכא וכמ״ש מזה בד״ה אני ישנה גבי ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני. ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה משה ידבר וענין התפלה הנקרא סולם היינו להיות המשכת מ״ד והוא המשכה חדשה מלמעלה מסדר ההשתלשלו׳ דהיינו מבחי׳ כתר ומו״ס שהוא הנמשך ע״י העלאת מ״ן ועמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע בסופו ולכן סדר ההשתלשלות הוא מנה״י שבעליון נעשו מוחין לתחתון ושרשו מיחוד חיצוניות חו״ב להיות סדר ההתהות מאין ליש אבל עד״מ הלידה הרי ירכיה מצטננות וכמ״ש מזה בע״ח שער כ״א ספ״ג כ״א הולד יוצא מהגוף מבחי׳ ישיבה מלמעלה מבחי׳ נה״י וכמ״כ המשכת מ״ד. והמשכה זו היא בשבת. אך א״א להיות המשכה זו כ״א ע״י שמתחלה ימשיכו בענין שיעור קומה ע״י המצות וזהו כי ה׳ נתן לכם השבת:

הוספות, דברים

 קיצור מד״ה כי כארץ עיקר מתן שכרן של מצות נאמר על זה עין לא ראתה וע׳ מה שכתוב מזה בדבור המתחיל מנורת זהב שזהו הנקרא התגלות פנימי׳ עתיק יומין. והארה מבחינה זו מאיר בראש השנה ויום הכפורים וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת. ויש להקדים ענין ירידת הנשמות צורך עלייה והנה הם עלו במחשבה למעלה מהמלאכים שנמשכו מהדבור. ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה. ובדבור המתחיל מנורת זהב. אך כי יש ג״פ קדוש הוא״ו המשכה והיינו במחשבה ומדות ודבור. שהם בחי׳ נר״נ. ועמ״ש בד״ה ונקדשתי בפ׳ אמור. וע״י קיום המצות מתעלים בבחי׳ קדש אשר קדשנו במצותיו ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ:(ב) ואיך ע״י עשייה גשמיות יתעלו בבחי׳ קדש עז״נ כי כארץ כו׳ וכגנה זרועיה כו׳ והיינו ע״י מאמר תדשא הארץ. (ועז״נ אור זרוע לצדיק ופי׳ ברבות תרומה פל״ה דהיינו אור שנברא ביום ראשון שגנזו בג״ע ובזהר תרומה) (קס״ו ע״ב) פי׳ שזרעו בג״ע דהיינו בתורה ומצות כמ״ש לעבדה ולשמרה. לעבדה זו רמ״ח מ״ע ולשמרה זו שס״ה ל״ת וכ״מ ברבות ס״פ שלח והיינו שע״י קיום התורה ומצות ממשיכים בחינת תוספת אור בג״ע. והצמיחה מהזריעה הנ״ל היינו כמ״ש ואור החמה יהי׳ שבעתים כאור שבעת הימים. ולכן איתא ברבות נשא פי״ג גבי קרבן נתנאל. תרי״ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך ושבעה יתירות כנגד שבעה ימי בראשית עכ״ל דהיינו בחי׳ אור שבעת הימים שהוא זרוע ע״י תרג״י מצות. וזהו שפי׳ בזהר ויקרא (די״ב ע״א) שמאמר תדשא הארץ דשא מכוון לדיבור זכור את יום השבת לקדשו. כי בחי׳ דשא ועשב זהו ענין יוצר משרתים ואשר משרתיו. ובחי׳ עץ פרי הם הנשמות ועיקר בחי׳ צמיחה וגילוי זה זהו בשבת. וכן הצמיחה של האור הזרוע ממעשה המצות הוא בשבת כמ״ש בד״ה ראו כי הה׳ נתן לכם השבת: (ג) וכגנה זרועיה תצמיח ע״י מעשה המצות מבחי׳ אור זרוע לצדיק כן אד׳ הוי׳ יצמיח היינו גילוי האור בר״ה ויוהכ״פ ע״י התשוב׳ והיינו התגלות י״ג מדה״ר. כי הנה ענין המלך הקדוש היינו  מקור בחי׳ מלכות מה שעלה במחשבה הקדומה להיות הוא ית׳ מלך ונקרא מלכות דא״ס שהוא בחי׳ שלמעלה מהכתר ששם שרש תרי״ג מצות וזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם. ומשם נמשכים י״ג מדה״ר להיות נושא עון ולמלאות כל הפגמים: (ד) ועז״נ כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה שם אד׳ מתגלה בר״ה ועמ״ש בסידור על פ׳ אד׳ שפתי תפתח ומ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳. ומ״ש ע״פ אד הוי׳ אתה החלות. ופי׳ צדקה זהו על דרך שמש צדקה ומרפא. ומרפא הוא ע״י התשובה וע׳ מענין שמש צדקה ברבות בא פט״ו (דקל״א ע״ד) והוי׳ בנקוד אלקים זהו הגלוי שביוהכ״פ שיצמיח תהלה (ע״ד ותהלתי אחטם לך שהוא בחינת ריח שזהו ג״כ ע״י התשובה שנקרא ריח בוגדיו כמ״ש בדבור המתחיל ראה ריח בני בתו״א פ׳ תולדות וברבות במדבר פרשה ה׳ פירשו אחטם לשון שימני כחותם וזהו ג״כ בחי׳ החותם שבנעילה דיוהכ״פ. ועפ״ז יש לפרש מ״ש בספד״צ פ״ב ויאמר אלקים תדשא כו׳ היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה כו׳ וכבר עמדו ע״ז מה ענין זה לזה כמ״ש בספר אור ישראל הל׳ יוהכ״פ וע׳ בז״ה מהאריז״ל פי׳ כי יש י״ג פעמים שם אלקים מבראשית עד ויאמר אלקים תדשא. רמז לגילוי י״ג מדה״ר המתגלים ביוהכ״פ. אך מה ענין זה לתדשא הארץ. וע״פ הנ״ל אתי שפיר כי בר״ה ויוהכ״פ אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה באתעדל״ע וזהו ענין תדשא הארץ כו׳ עץ פרי עושה פרי כו׳ והיינו ע״י ועניתם את נפשותיכם ע״ד העוה״ב אין בו אכילה ושתיה. והיינו ע״י שיהיה הגוף שלא ע״י דכר ונוקבא כ״א ועצמותיך יחליץ וזהו עץ פרי שטעם עצו ופריו שוה כי האדם עץ השדה. ויהיה טעם עצו הוא הגוף כמו פריו שהיא הנשמה ולכן א״צ אכילה ושתיה ולכן צ״ל ועניתם את נפשותיכם שע״י התשובה יהיה גילוי בחי׳ זו. וצמיחה זו י״ל שהיא למעלה מהצמיחה שע״י אור זרוע לצדיק כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צד״ג יכולים לעמוד. וכנודע מענין שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי אור זרוע לצדיק יסוד עולם זהו יחוד ו״ה. ובעלי תשובה ממשיכים יחוד י״ה ועמ״ש בביאור על פ׳  ונקדשתי בתוך בנ״י. וגם הנה בגמרא פסחים) (דס״ח סע״א) מבואר שיש בחינה למעלה מבחי׳ ואור החמה יהי׳ שבעתים כאור שבעת הימים והוא זוהר וזיו מראה שכינה וי״ל דהיינו כמ״ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והיה לך ה׳ לאור עולם וכמ״ש ברבות נשא פי״א ע״פ יאר ה׳ פניו אליך יתן לך מן מאור השכינה כו׳ ואומר באורך נראה אור. וא״כ גילוי בחינה זו זהו למעלה מהצמיחה שעל ידי אור זרוע לצדיק ע״י התורה ומצות שהצמיחה מזה הוא בחי׳ שבעתים כאור שבעת הימים דהיינו ז״ת דע״י המלובשים בא״א. ולמעלה מזה הוא  יאר ה׳ פניו כו׳ היינו גילוי פנימית עתיק שיהי׳ לע״ל וכדפי׳ בת״א בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין הסתר אסתיר פני ביום ההוא כו׳ שאפי׳ בבחינת ואמר ביום ההואהנה א לקינו זה. עכ״ז בחי׳ הנ״ל מוסתר עדיין כי הוא למעלה ממדרגת ביום ההוא כו׳. וזהו ענין כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה כו׳. וזהו ענין עין לא ראתה כו׳ ועיין עוד מענין וכגנה זרועיה תצמיח בת״ז (תיקון י״ט דל״ז ע״ד) ועמ״ש במ״א ע״פ כי כאשר השמים החדשים כו׳ כן יעמוד זרעכם. ויש לפרש זרעכם הוא בחינת אור זרוע לצדיק. והשמים החדשי׳ כו׳ זהו ענין כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה כו׳:

הוספות, שיר השירים

 קיצור ע״פ הנך יפה רעיתי (א) רעיתי מפרנסתי שממשיכים גילוי אור א״ס במחשבה עילאה והיינו ע״י ועמך לא חפצתי וזהו הפי׳ השני דרעיתי לשון אהבה וריעות ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה גבי רעיתי:(ב) וכתיב יפה את רעיתי רעו״ד כתרצה הרצון שבמוח ואהבת ב״פ אור. ועמ״ש בענין הרצון שבמוח שהוא בחי׳ חכמה המקבל ממזל ונוצר חסד ונוצר אותיות רצון בביאור ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות. ורעותא דלבא הוא הנמשך מההתבוננות בינה לבא ועמ״ש מזה בד״ה עיני כל. ג״כ בפ׳ מטות. וע״ז משבחה הנך יפה רעיתי. יפה כתרצה. ועי״ז ממשיכים התלבשות אא״ס בחכ׳ ומדות. וע״י התלבשותו בחכ׳ נק׳ אב ונמשך משם החיות בהנשמות שנקרא רגל ברא כרעא דאבוה (ועמ״ש בביאור הזהר ר״פ כי תשא גבי והדל לא ימעיט כו׳) שנמשך בכל אחד הכח מחכ״ע לבוא לבחי׳ ביטול ממש כח מה וכמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח. ועד״ז יובן ענין אכיל׳ מצה בפסח שנק׳ מיכלא דמהימנותא היינו מה שהוא ית׳ רועה ומפרנס הנשמות שנמשך מבחי׳ מוחין דאבא בכל נפש כו׳ ועמ״ש בת״א ע״פ כי אתה אבינו וע׳ מזה ברבות כי תשא ס״פ מ״ו. ויש להעיר מזה ג״כ לענין פי׳ שנקראו היו״ט שלש רגלים כי הם מקראי קדש ונמשך מבח׳ קדש העליון בבחי׳ הנשמות שנקראו רגל כרעא דאבוה כו׳ ועיין במא״א (אות ריש סעיף ט׳) בפי׳ ג׳ רגלים ובלק״ת מהאריז״ל ס״פ משפטים בענין ראיה ברגלים. ועד״ז י״ל בפי׳ מצות נ״ח עד שתכלה רגל מן השוק שע״י המשכת השמן והאור שמבחי׳ מוחין דאבא עי״ז יומשך החיות בבחי׳ הנשמה שנק׳ רגל כמ״ש נר לרגלי דבריך. שיכלה מבחי׳ השוק וטורי דפרודא הרומזים לתשוקות ותאוות גשמיים ולהיות אליו ית׳ תשוקתו וע׳ במדרש ג׳ שוקות הן. ומ״ש ע״פ פקדת הארץ ותשוקקיה:(ג) ופי׳ הנך יפה. היופי הוא מהתכללות כמה גוונין יחד והיינו ענין אהבה שהיא גוון לבן עם יראה גוון אדום (וזהו המשל כברזא סומקא לסוסיא חיוורא כי לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. ועד״ז נאמר דודי צח ואדום) וגוון הממוצע בחי׳ רחמי׳. ואח״כ נמשך בחי׳ יופי מלמעל׳. יאר פניו אתנו. ע״ד הקב״ה מושך עליו חוט של חסד כו׳ וזהו ענין שופרי׳ דר׳ אבוהו מעין שופריה וזהו הנך יפה הב׳ ע״ד תתן אמת ליעקב כמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי ואח״כ יש עוד עליה יותר בחי׳ עיניך יונים. והוא  למעל׳ מבחי׳ רעיתי פרנסתי שזה אינו אלא בהתלבשותו בחו״ב שייך לומ׳ אכלתי יערי כו׳ אבל באתרי׳ לאו אורחי׳ למיכל בחי׳ סוכ״ע שלמעל׳ מהחכ׳ כו׳ וע״כ ההשפע׳ הבאה משם הוא רק עד״מ תענוג הראי׳ בבחי׳ הסתכלות עין בעין יראו וע׳ מ״ש בד״ה ואתחנן גבי ואראה את הארץ כו׳ וזהו הנמשך ע״י עיניך יונים בבחי׳ אהבה בתענוגי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא, ועמ״ש ע״פ חכלילי עינים מיין:(ד) ובזח״ג האזינו (דר״צ ע״ב) פי׳ הנך יפה רעיתי קאי על מדרגת הנשמות שנקראים למען אחי ורעי. וא״כ הנך יפה הב׳ י״ל על נשמות שהן בבחי׳ דודים והוא ב׳ בחי׳ דלבבתני אחותי כלה. ומ״ש בד״ה שה״ש בענין יחו״ע למס״נ באחד ויחו״ת בשכמל״ו בכל נפשך ע״ש. וע׳ בזח״ב פ׳ פקודי (דף רנ״ד). ובמדרש פי׳ הנך יפה במ״ע הנך יפה במל״ת ועמ״ש מענין מ״ע ומל״ת בד״ה שחורה אני ונאוה. ובד״ה אלה פקודי. ולשון הנך יש לומר ע״פ מ״ש ברבות בא פט״ו ע״פ הן עם שכל האותיות מזדווגים א״ט ב״ח כו׳ חוץ משני אותיות הללו הן כו׳ ע״ש, והענין כמ״ש ברבות ס״פ ואתחנן כל מה שבראתי בראתי זוגות שו״א כו׳. אבל כבודי אחד ומיוחד כו׳ ע״ש. והיינו כי בע״ס שייך זוגות משפיע ומקבל והם נקראים חמה ולבנה אדם וחוה כו׳. אבל הוא ית׳ חד ולא בחושבן והנה הנשמה אע״פ שנמשכה מהכלים דע״ס חב״ד כו׳ מ״מ בבחי׳ יחידה שבנפש מלובש ניצוץ אלהות מבחינה שלמעלה מהחכמ׳ כמ״ש בע״ח שמ״א ע״פ אני אמרתי אלקים אתם ועמ״ש בפ׳ ואתחנן בד״ה ענין ק״ש אחד ואהבת וע״פ ולא תשבית מלח. וע״ז רמזו ברבות בענין הן עם כו׳ כי א״ב דא״ט ב״ח מורה על ע״ס כמ״ש בע״ח של״ד אכן בחי׳ הן שאין להם זוג זהו ההארה מבחי׳ שלמעלה מהחכמה הנק׳ ראשית ועמ״ש בד״ה ביום השמיני בפי׳ וקדם צרתני. וז״ש הן האדם היה כאחד ממנו ואת״ל ברבות בראשי׳ פכ״א כיחידו של עולם כו׳. וזהו הן הם יודו ויברכו כו׳. ועל זה משבחה הנך יפה, בחי׳ הן נמשך ומתלבש בכף שהן חו״ב כמ״ש בזח״א חיי (דקכ״ג א׳) ועמ״ש בד״ה שאו את ראש כו׳ לגלגלותם בענין מבן עשרים שנה ומעלה כו׳ ע״ש ומזה נמשך הנך יפה רעיתי כו׳ כנ״ל והנה ארז״ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם שני כתרים וזהו ב״פ הנך יפה אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע: