נר מצוה ותורה אור/הקדמה

נר מצוה ותורה אור
הקדמה • שער האמונה • הקדמה לשער היחוד • שער היחוד
הוספות
לקוטי ביאורים מהרב ר' הלל מפאריטש על שער היחוד

הקדמה

כתיב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני וזה פלא גדול לכאור' דאיך יתכן לומר בחי' שכחה למעלה באלקי' חיים שהו' ית' למעלה מן הזמן כהוראת שם הויה היה הוה ויהי' כא' ואין השכחה שייך רק כאשר בא הדבר בגדר זמן וע"כ אנו אומרי' אין שכחה לפני כסא כבודך וזוכר כל הנשכחות כו' אך הענין הוא דשכחה זו אינ' בעצם אלא היינו רק כמו השכחה שבכנ"י שגם זה לכאורה כפלא יחשב האיך יפול ענין השכחה בכנ"י מצד בחי' אור האלקי השוכן בתוכם שנק' שכינה כידוע ששוכן אתם גם בהיות' בגלות בתוך טומאתם כו' והוא ענין רוח אלקי שנוססה בכאו"א מישראל לשוב אל ה' בכל לבבו ולידבק בתו"מ הגם שיגבר עליה' מאוד עול ד"א וטרדת העמוקות המבלבלים המוח והלב לגמרי מ"מ לא ינתק ויפול הנופל לגמרי ח"ו וכמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שגם מים רבים דטרדת הפרנס' לא יכב' אור אהבה רבה העצמי' שכמו טבע מושרשת בנפשותינו כמ"ש במ"א והוא להיותו בחי' אור אלקי (הנק' רוחא דשביק בגווה כו') ממש שנק' שכינה שאין בו שינוי וחילוף וז"ש אני ה' לא שניתי ואתם ב"י לא כליתם דכמו שאני ה' לא שניתי כך גם אור האלקי השוכן בתוך בנ"י לא כליתם כו' ולכך גם בהיותם בגלות לא מאסתים כו' לכלותם להפר בריתי אתם כו' וא"כ איך יפלו כנ"י בבחי' שכחה וכמו שנראה בעליל שגם עובדי ה' יוכלו לשכוח לגמרי על ה' בהיות' טרודים ביותר בעסקיהם עד שידמה בעיניו שהכל כחו ועוצם ידו כו' וכמ"ש השמר לך פן תשכח את ה' כו' ובפרט במצליחים במעשיהם כידוע אלא הענין הוא כידוע דיש ב' מדריגות בזה הא' שנופל בו השכחה מפני שעיקר ענין השכחה הוא ע"י היסח הדעת כשמסיח דעתו ולבו מענין האלקות לגמרי דבאמת אינו מובן לכאורה בב"פ דק"ש שבפ"א אמ' ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובפ"ב אמר ואספת דגנך וכן בפ"ב אמ' לאהבה ולעבדו בכל כו' ואם מצד טרדת הפרנסה כמ"ש ואספת דגנך כו' היה נופל בשכח' שהוא היסח הדעת לגמרי איך יקיים בכל נפשך ממש דלכאור' המה תרתי דסתרי כו' אלא צריך לומר דבחי' השכחה אינו שייך רק במה שבא לכלל דעת והכרה והוא ע"י ההשגה וההבנה היטב בכלי מוחו ולבו כמ"ש וידע' היום והשבות אל לבבך כי ה' כו' וכן אתה הראת לדעת כו' והדעת הוא בחי' טוב ענין ההכר' וההרגש' בכלי המוח והלב כמו ידע שור כו' שנמשך אחריו וישראל לא ידע כו' והנה יש בדעת זה שינוי וחילוף והוא ענין הנק' היסח הדעת שהסח' זו היינו ענין הזזה ממקומו כמו שע"י טרדת אדם בענין גדול מאד יסיח דעתו ולבו לגמרי מענין הקדום כמו מלימודו וכן בלימוד עצמו אמר כי קאי ר' בהאי מסכתא כו' וע"כ נצטווינו השמר לך פן תשכח כו' דמשמע שיוכל להיות שכחה והוא היסח הדעת והיינו מה שנצטווינו בבחי' הדעת שהוא היפך השכחה דהיינו שתמיד נדעה נרדפה כו' ולא להסיח מלבנו בחי' דעת זה האלקי אפי' רגע וכמ"ש דוד לשלמה דע את אלקי כו' ומ"ע דדעת עם הלאו דשכחה הכל א' דהא בהא תליא דבקיומו מצות הדעת בתמידות לא יבא לכלל שכחה שהוא היסח הדעת ובעברו על לאו דלא תשכח כו' ממילא אין זה רק מפני שלא קיים מ"ע דדעת כי אין השכחה באה רק מהיסח הדעת ואמנם בסיב' השכח' יבא לכלל פר"ע לגמרי לעבור על עבירו' חמורות כמ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חוטא עם כבד עון דלכאור' כפלא יחשב איך בשביל חסרון הדעת והתבוננות לבד יהי' נק' חוטא וכבד עון כו' אלא מפני שהיסח הדעת וההכר' שהוא השכחה מביאה לבחי' פר"ע לגמרי ולכך אמ' השמר לך פן תשכח כו' ולכך הוכיח הנביא לבנ"י ידע שור קונהו כו' ישראל לא ידע ע"כ הוי גוי חוטא כו' שכל הסתעפות הרע גמור אינו בא רק מסיבת השכחה לגמרי שהוא רק עוצם היסח הדעת לבד וד"ל. אך מדריג' הב' בכנ"י הוא למעלה מעלה מבחי' הדעת וההשג' האלקי' הנתפסת בכלי המוח והלב בכל חד וחד לפום שיעורא דילי' והוא מ"ש ואהבת בכל נפשך במס"נ ממש שלמעלה מן הדעת וההכרה ששוה היא בכל נפש גדול וקטן והוא בחי' אור האלקי המושרש בעצם הנפש בתוך תוכה ופנימיותה העצמי שנק' תעלומת הלב או נקודת הלב כידו' שמכח זה העצמי יכולי' הכל למס"נ על קדה"ש כו' ובזה לא יפול ענין השכח' כלל וכלל כי אין בו שינוי וחילוף כלל כי אור אלקי זה מאיר תמיד בקביעות בנקוד' הלב בלי הפסק ושינוי כלל והיינו בחי' יחידה שבנפש כידוע שע"ז אמר כנ"י שימני כחות' על לבך כמו החותם שהאותיו' חקוקי' בו כך כל עצם אור הנשמה דבוקה וחקוק' בלבך כמ"ש בזהר דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך כו' פי' אזיל הכא כו' הן בחי' מוחא ולבא שמוטרדים בתכלית עד שיפול שם בחי' שכחה והיסח הדעת לגמרי כנ"ל מ"מ דיוקני שהוא בחי' נקודת פנימי' הלב והוא עצם נקודת הרצון שלמעל' גם מהתפעלות הרצון כי התפעלות הרצון יפול בו שינוי וחילוף כמו בטרדת פרנס' אבל עצם נקודת הלב לתכלית עומקו לא יפול בשינוי כלל ותמיד דבוק למעל' והוא הנק' שכינה בכללות נ"י כידוע שז"ש חבוק' ודבוק' בך דהיינו דיוקני אשתאר בך כחות' כו' וניכר' נקודה עצמי' זו במס"נ על קדה"ש ובבע"ת אמיתית כראב"ד שיצאה נשמתו בבכי' וכה"ג כידוע. ובזה יובן ענין ואספת דגנך שאינו סותר כלל לאור אה"ר דבכל נפשך זה וד"ל:

וזהו ותאמר ציון בחי' פנימי' נקודת הלב שנק' ציון המצוינת כו' עזבני ה' וה' שכחני דזהו כמתמיה איך ה' שכחני דודאי כמים הפנים אל פנים כו' ואם יש שכחה בכנ"י מצד בחי' הדעת האלקי שיפול בשכחה לפרקי' כנ"ל ובכללות נק' סוכת דוד הנופל' כו' הנה זהו רק מצד בחי' כלי המקבל דמוחא ולבא דכנ"י שמחמת עוצם טרדת' העמוקה יבלבל המוח והלב לגמרי עד שיבואו לכלל שכחה לגמרי שהוא ענין היסח הדעת כנ"ל שיש בזה הפסק ושינוי תמיד אבל מצד בחי' פנימי' נקודת הלב שלהם ששם אין שינוי וחילוף כלל להיותו בבחי' אלקו' ממש שנק' שכינה כנ"ל ודאי כמים הפא"פ למעלה ג"כ מאיר מבחי' אור פנימי' ועצמות אלקו' שנק' סובב כ"ע שלמעלה מהתלבשות אור האלקי בזמן ומקום כידוע שלא שייך שם בחי' שכחה כלל וכלל וכמו שאנו אומ' אין שכח' לפני כסא כבודך לפני דוקא וא"כ איך ה' שכחני והלא נאמ' אני ה' לא שניתי כו' כך אתם ב"י לא כליתם וכן לא מאסתי' לכלותם להפר בריתי מטעם הנ"ל וד"ל. אך הנה יש להבין דלפ"ז אין הדב' תלוי רק בכמים הפא"פ כו' ולמה בגלות מצרים שהיו משועבדי' בתכלית הדוחק לא נגאלו עד שידע והרגיש בצרתם כמ"ש ותעל שועתם כו' וידע אלקי' וכן אמ' למש' וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י כו' ואזכו' את בריתי כו' דמשמע שכל ימי משך גלותם הקשה לא נזכר עליהם ואיך יש שכחה לפניו ית' מאחר ששוכן אתם כו' בבחי' פנימי' ועצמיות ממש שלמעלה מבחי' הדעת שאינו שייך לבא לבחי' שכחה כלל מטע' הנ"ל וגם בנ"י היו אז בהתקשרו' עצמיו' שלמעלה מבחי' הדעת אלקי כי לא ידעו את ה' ותורתו עד עמדם בהר סיני בשעת מ"ת כו' אמנם הנה ידוע שלא נגאלו ישראל ממצרים רק ע"י כח וזכות האמונה הפשוטה שלהם דוקא שהי' מושרש ונטוע בנפשם מצד הירושה מאבותיהם בלבד וז"ש כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך חסד נעוריך דוקא בגלות מצרים הוא שזכרתי לך בזכרון עולם שבחי' הזכרון הוא למעל' מן השכחה שלא ישכח לעול' כו'. והענין הוא כידוע שיש ב' מיני דעת ד"ע וד"ת וכמ"ש כי אל דעות ה' כו' וביאור הדברי' ידוע שב' מיני שפע הן הא' התהוות מאין האלקי לבחי' יש שאור האלקי מוסתר שזהו ד"ת כמו שהוא לגבי המקבל וד"ע הוא בחי' אור שפע העליונה שנמשך ממהו"ע דקמי' כלא חשיבא ולע"ל יתגל' בחי' עצמו' אלקו' כמו שהוא וז"ש כולם ידעו אותי ממש כי נגלה כבוד הוי' עצמו וכן כתיב ומלאה הארץ דעה את הוי' ממש אך בגלות מצרים הי' זה רק בבחי' אמונה פשוטה וחזקה בירושה מאבותיהם ולכך זכו שנגלה עליהם כו' מבחי' מהו"ע ממש (וכמשי"ת בדרוש דמצה וקי"ס באורך) וזהו וידע אלקי' בידיעה דד"ע כמו שהוא בכבודו ובעצמו כמו לע"ל והוא שהרגיש וידע בצרתם כמו שיודע ומרגיש לבחי' מוה"ע ממש כמו בכל צרתם לו צר ממש ואמנם בחי' ד"ת הוא בחי' הידיעה וההשגחה האלקי' שיודע ומבין כל מעשה בנ"א שהוא כסדר ההשתלשלו' מאין ליש שהוא בבחי' צמצום והסתר עד שיוכל להיות בבחי' חיצוני' ואחוריי' שזה כמו בכל גלות שהוא בהסתר פנים כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ואמ' בזהר דקוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא כו' וכמ"ש אלך אשובה אל מקומי כו' כי הוא תפיס בכ"ע ולית מאן דת"ב וכמאמ' הוא מקש"ע ואין העול' מקומו כידוע אך ע"י האמונ' הפשוט' דוקא להיות' בבחי' פנימי' ועצמיו' ממש שלא יפול בה בחי' שכחה כלל כנ"ל מעוררים למעלה ג"כ מבחי' מוה"ע שאין שם שינוי גם ברו' הקטרוגי' כו' וכמ"ש לא מאסתי' כו' וכן אתם בנ"י לא כלית' כנ"ל ע"כ בצרת' לו צר ממש כאב שמרגי' בצרת בנו כמו שמרגיש בצרת עצמו ממש וזהו לו צר ממש משא"כ בידיעה שחוץ ממנו כפי סדר ההשתלשלות לא צר בא' וכן לענין כי הוא עשנו ולא ולו אנחנו כו' וכן ולו נתכנו ולא כי גם שעיניך פקוחות על כל דרכי כו' יוכל להיות בזה בחי' שכחה והיסח הדעת שזהו מ"ש כנ"י עזבני ה' וה' שכחני מפני שגם הם שכחו ועזבו את ה' כמ"ש אותי עזבו כו' אבל בבחי' פנימית נקודת הלב ששם נטוע האמונה החזקה כמו טבעי' ועצמי' ממש ע"ז אומ' אין שכח' לפני כסא כבודיך כו' וזהו שהשיב לציון התשכח אשה כו' כי בנים אתם כו' וד"ל והנה מה שהיה בכנ"י בגלות מצרי' בבחי' האמונה הפשוט' יזכו לע"ל להיות בבחי' ראי' במהו"ע ממש וקצתו זכו במ"ת שכל העם רואים כו' (כמשי"ת בפנים באריכות) וזהו זכרתי לך לע"ל לבחי' חסד נעוריך דוקא שיצאו באמונה פשוטה לבד שלמעלה מן הדעת וההכרה במוח ולב כנ"ל וע"כ גם בנ"י נצטוו לזכור יצ"מ כל הימים כמ"ש למען תזכור יום צאתך מא"מ כל ימי חייך אפי' לימות המשיח והעה"ב כמבואר בדברי רז"ל משום דהא בהא תליא דכמו שמלמעלה למטה זכרתי לך בבחינת הזכרון שאין בו שינוי כך מלמטה למעלה בכנ"י תזכור גם לעוה"ב שאז יבאו לבחי' הראיה ממש כמ"ש הנה אלקינו זה לנוכח כו' ובלא שינוי עוד כלל וכלל וד"ל:

קטע זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דטקסט והשלימו אותו