שלחן ערוך (אדמו"ר הזקן)/אורח חיים סימן לב

אצבע לכל הפחות; שהרי אמרו חכמים: מקום יש בראש להניח ב' תפילין, ואם היו כשרים בכאצבע, היה מקום להניח ג' תפילין. והגאונים אמרו שהבתים של ראש צריך להיות אצבעים על אצבעים לכתחילה, ואם פיחת לא פסל; ובתים של יד, אצבע על אצבע לכתחילה. וכל אצבע סתם היא גודל. ויש לחוש לדבריהם, אף שלא נהגו כן:

סעיף סד

שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. וקבלו הגאונים שהשי"ן של ימין המניח תהיה של ג' ראשים, ושל שמאל המניח של ד' ראשים; ואם הפך לא פסל. והיודי"ן של השיני"ן, בין בשל ג' ראשים בין בשל ד' ראשים, צריכים ליגע למטה בשולי השיני"ן, וחודן של שולי השיני"ן צריך שיגיע עד מקום התפר לכתחילה. ולא ימשיך השיני"ן הרבה, אלא שגם חודן של שוליהן יהיה נראה על התפר לכתחילה:

סעיף סה

יש אומרים שהשיני"ן צריכים להיות מקמטי העור, ואם עשאן בדפוס לא יצא, מפני שהוא כחק תוכות; שאף שהשיני"ן הבולטות בדפוס דוחקות העור וחוקקות בו צורתה, והרי זה חקיקת גוף האותיות ולא תוכה, מכל מקום העור שהוא רך נדחק גם סביבת בליטת השי"ן שבדפוס על ידי דפוס השני, שגוף השי"ן שוקע בו, ותוכותיה בולטין בו ודוחקין תוכות השי"ן בעור, והרי זה חק תוכות. ויש אומרים שאין לחוש בשי"ן זו לחק תוכות, שלא פסלו חק תוכות אלא בפרשיות של תפילין ומזוזות, וכן בספר תורה ובגט, שנאמר בהן כתיבה בתורה, כתיבה ולא חקיקה; אבל בשי"ן זו לא נאמר בהלכה למשה מסיני כתיבה בה. וכן המנהג פשוט לעשותה בדפוס. ואף על פי כן טוב לחוש לסברא הראשונה:

סעיף סו

תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש. תיתורא הוא גשר בלשון ארמי, דהיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים, ונראה כעין דף של גשר. וכן מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני, בין בשל יד בין בשל ראש; דהיינו שעור התיתורא יהיה ארוך ובולט מצד אחד, והבליטה תהיה כפולה לעבר הרצועה בתוכה; ועל כן נקרא בליטה זו מעברתא. ולפי שהלכה למשה מסיני שמקום מושב התפילין, דהיינו התיתורא, יהיה מרובע ממש, לפיכך צריך לחתוך המעברתא מב' צדדין (במקום שמסתיים ריבוע התיתורא), שלא תהא המעברתא רחבה (שם) כמו רוחב התיתורא, כדי שיהיה ניכר ריבוע התיתורא:

סעיף סז

צריך לגלול כל פרשה מסופה לתחילתה כשנותנה בתוך ביתה, כמו שמזוזה נגללת מ"אחד" כלפי "שמע", ולא להיפוך, מטעם שנתבאר ביורה דעה סימן רפ"ח:

סעיף סח

יש אומרים שהלכה למשה מסיני לכרוך את הפרשיות במטלית או בקלף, ואם לא כרכן פסולין; ויש חולקין. ונהגו לכרכן בקלף לכתחילה, אבל אם לא כרכן כשרות בדיעבד אם אין לו אחרים. ויש מקפידין מלכרכן אלא בקלף הכשר לבתים ורצועות, שכיון שכריכה זו הלכה למשה מסיני – דינה כבתים ורצועות, שצריכים להיות ממין המותר לפיך ולא ממין האסור. אבל במטלית שלא שייך בה איסור אין להקפיד בה:

סעיף סט

הלכה למשה מסיני שיכרוך על הפרשה שער בהמה או חיה הטהורים. יש אומרים שיכרוך השיער על גוף הפרשה, ואחר כך יכרוך הקלף למעלה; ויש אומרים שמתחילה יכרוך עליהם הקלף, ואחר כך השיער על גבי הקלף. ונוהגין לצאת ידי שניהם, שכורכין שיער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרין וכורכין עליו שיער. ונהגו שיהיה שיער זה של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא; ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או בשל שור. ורוחץ השיער היטב בתחילה עד שיהיה נקי. וחכמי הזוהר הזהירו ואמרו שיהיה קצת שיער זה יוצא חוץ לבתים של ראש פחות מאורך שעורה. יש אומרים שהשיער היוצא יהיה מפרשת קדש, ויש אומרים מפרשת והיה אם שמוע; וטוב שיצא מפרשת והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש:

סעיף ע

כל פרשה צריכה להיות זקופה מעומד בתוך ביתה לכתחילה, כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל; ואם נתנה שם מושכבת, כשרה. וצריך ליזהר שלא להפך הפרשיות בבתים, אלא יניחם שם בעניין ששיטה העליונה תהיה למעלה בראש הבתים ושיטה התחתונה למטה לצד פה הבתים. ולכתחילה יש ליזהר שראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שהוא עומד נגד המניח; שאם בא לפתחן ולקראן, יהיו מונחין לפניו כהלכתן; שהרי מצינו שסדר הנחתן בבתים הן מסודרים לפי ימין הקורא, שיהיה קורא כסדר, מתחילה פרשת קדש של ימינו ואחר כך פרשת והיה ושאר הפרשיות של שמאלו, כמו שנכתוב בסימן ל"ד:

סעיף עא

אם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד, כשרות, אפילו אין ריוח ביניהם; ובלבד שיתנן בד' בתים, כל אחד מושכבת בביתה. וצריך שיתן חוט או משיחה בין כל בית לבית להבדילה זה מזה. יש אומרים שלא הצריכו הבדלה זו אלא דווקא כשכל הד' פרשיות נכתבות על קלף אחד, אבל אם הן כתובות על ד' קלפים כהלכתן – אין צריך חוט או משיחה כלל; ויש אומרים שאפילו הן כתובות על ד' קלפים, צריך להעביר חוט או משיחה בין כל בית לבית. וכן נוהגין, להעביר חוט התפירה בין כל בית לבית לכתחילה; אבל אם לא העביר – כשר, שהעיקר כסברא הראשונה:

סעיף עב

פרשיות של יד דינן כשל ראש, לכריכת שער וקלף, ולגללן מסופן לתחילתן, ולהכניסן לביתן זקופות. אלא שלכתחילה צריך לכתבן על קלף אחד, מטעם שנתבאר למעלה. ואם כתבן על ד' קלפים והניחן בד' בתים כמו של ראש, יצא; והוא ששטח עור על הד' בתים, שיהיו נראים כבית אחד, מפני שצריך שיהיה אות אחד מבחוץ, כמו שנתבאר למעלה. ואין צריך לומר אם כתבן על ד' קלפים והניחן בבית אחד שיצא, ואין צריך לדבק הקלפים יחד. ואף על פי כן המנהג לדבקן בדבק. ונזהרין ליטול דבק כשר, דהיינו מבהמה הטהורה, שיהיה ממין המותר בפיך:

סעיף עג

אם ציפה הבתים בזהב, או בעור שאינו כשר לעשות ממנו בתים, כגון של בהמה טמאה, הרי אלו פסולים:

סעיף עד

הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נתפרין בגידי בהמה או חיה הטהורים (לוקחים הגידין שיש בעקב בהמה או חיה, שהן גידים לבנים. ואם הם קשים, מרככן באבנים עד שיהא עשוי כפשתן, וטווין ושוזרין אותן). ויש מי שאומר שקבלה בידו מן הגאונים שמצוה לתפור בגידי שור לכתחילה, וטוב לחוש לדבריו:

סעיף עה

אין לילך לבתי הנכרים לקנות מהם גידים, אם ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה, אף על פי שהרוב נוטלין מבהמה טהורה; לפי שכיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם, אין הולכין בזה אחר הרוב, שכל הקבוע כמחצה על מחצה. אבל אם הנכרי הביא לשוק, מותר לקנות ממנו; שכיון שפירש ממקום קביעותו, אנו אומרים: כל הפורש, מן הרוב הוא פורש. ואם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה, מותר לקנות מהם בכל עניין, שרוב בהמות הנאכלים הם טהורים, ומאותן שאינן נאכלין אין נוטלין מהם גידים, שבוודאי אין הנכרי נוחר בהמתו בשביל גידיה. וכל זה בגידים שאינן טוויין; אבל גידים טוויין אסור לקנות מהם בכל עניין, שכיון שהלכה למשה מסיני הן, צריך שתהיה עשייתן לשמן, כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן מפני שהשחרתן היא הלכה למשה מסיני, כמו שיתבאר בסימן ל"ג; וטוויית הגידים זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה (כמו שחוטי הציצית – טווייתן זו היא עשייתן, וצריך להיות לשמה), ונכרים לאו בני לשמה הן:

סעיף עו

יש מי שאומר שחוטין הנעשין מן הקלף הן כגידים עצמן, וכשרים לתפור בהן ספר תורה ותפילין. ויש לסמוך על דבריו במקום שאין גידים מצויים, לתפור בחוטין אלו עד שיזדמנו להם גידים, שלא להתבטל ממצות תפילין:

סעיף עז

קבלה ביד הגאונים לתפור י"ב תפירות כנגד י"ב שבטים, ג' תפירות בכל צד. וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות בכל תפירה ותפירה. ואם פיחת מי"ב תפירות או הוסיף, לא פסל. ואין צריך שתהיה התפירה בתוך הבית, אלא סמוך לבית. ומכל מקום צריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין ב' הכפלים של התיתורא במקום התפירה, כדי שתהיה התפירה גם בעור המתפשט מהבית (שהוא נחשב מגוף הבית), ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא, ואם לאו – פסול, שהרי הלכה למשה מסיני שתפילין יהיו תפורין; והבתים הם הנקראים תפילין ולא התיתורא, שמפני זה צריך לרבע גם גוף הבתים, ולא די בריבוע התיתורא, מפני שאמרו: תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. והבתים הם הנקראים תפילין, והתיתורא נקראת תיתורא של תפילין:

סעיף עח

יש מחמירין, שאם נפסק חוט התפירה באמצע התפירה, יטלנו כולו משם ויחזור ויתפור מחדש בחוט אחר; שכיון שנפסק בשעת התפירה, בודאי אינו חזק וסופו לפסוק, וכל העומד לפסוק כפסוק הוא ואינו כלום. אבל אם החוט קצר מתחילתו ולא נפסק, יכול לגמור בחוט אחר, ואין צריך שתהיה כל התפירה בחוט אחד:

סעיף עט

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא, יעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש, וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש. וטוב ליזהר להשלים השם כסדרו, שמתחלה יעשה השי"ן, ואחר כך הקשר של ראש, וקשר של יד אחר כך, כסדר אותיות השם. והקשר של ראש אין צריך שיהיה נראה כמין דלי"ת אלא מצד חוץ ולא מצד פנים שכלפי הראש. ויש נוהגין לעשותו בעניין שיהיה נראה כמין דלי"ת מב' צדדין:

סעיף פ

ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, לפי שהתפילין של יד הם גבוהים וקצרים, ומשימין אותן תחת הבגדים, ומתקלקלים תחת הבגדים, לכך נהגו להעביר עליהן רצועה זו לחזקן. ובמקצת מקומות אין נוהגין להעבירה: