לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בחקותי

בחוקתי, א׳

 אם בחקותי תלכו. וגו׳. הנה אמרו רז״ל (ע״ז ה׳ א׳) אין אם אלא לשון תחנונים שנאמר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וצריך להבין ענין תחנונים האלו מה הם. וגם צריך להבין לשון בחקותי אשר פירשו חז״ל (בקדושין דל״ט) על פסוק את חקותי תשמרו חוקות שחקקתי לכם וכו׳. וגם להבין לשון תלכו הנאמר כאן. הנה ידוע כי בתורה שבכתב יש ב׳ מיני כתיבה כי בלוחות נאמר והמכתב מכתב אלהים חרות על הלוחות שהכתב הוא מעצמן של הלוחות אשר נחקק מהם ובהם ולא היו האותיות ענין ומהות בפני עצמן. אבל שאר תורה שבכתב דיו כתובה על הקלף אשר האותיות הם מהות בפני עצמן ולא מעצמיות הקלף הם ונק׳ תורה שבכתב כי התורה מלובשת בכתב וד״ל. והנה תלת קשרין אינון קוב״ה ואורייתא וישראל וישראל מתקשראן וכו׳. על כן בכל ניצוץ ונפש אלקית מישראל ישנן ג״כ ב׳ בחי׳ אלו אותיות החקוקים ואותיות הכתובים דהנה כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. והנה העומדים הן המלאכים ומהלכים הם נשמות כללות ישראל. ולהבין זה למה נקראו המלאכים עומדים הנה כתיב בדבר ה׳ וכו׳ וברוח פיו כל צבאם דהיינו שהמלאכים מקום מקור חוצבן ובריאתן הוא מדיבורו של הקב״ה כביכול הגם שאין לו דמות הגוף ולא נערוך אליו קדושתו אעפ״כ דברה תורה כלשון בנ״א להקראות התגלות אורו לבחי׳ נבראים בשם דבור. והנה אותיות הדבור הם עד״מ גופים מחולקים ועומדים כל א׳ לבדו אשר מדבור זה לא יתהוה דבור אחר לעולם ועל כן המלאכים אשר עבודתם בבחי׳ אהבה כמו מחנה מיכאל או אשר עבודתם בבחי׳ יראה כמו מחנה גבריאל הם עומדים ברום עולם במדרגה אחת והאהבה והיראה אשר ניתנה בהם מששת ימי בראשית לא ישנו את תפקידם להיות הולך וגדל מיום ליום וכמאמר הכתוב שרפים עומדים במדרגה אחת, אבל נשמות ישראל עליהם אמרו ישראל עלו במחשבה תחלה אשר מקור חוצבן מאותיות המחשבה הנקראת מחשבה עילאה אשר הם כמעין הנובע תמיד כמאמר רז״ל מבין דבר מתוך דבר ומיד בנפול דבר אחד במחשבה הקשורה במקור השכל אזי יתהלך ברחבה להיות מתרחב ומתפשט יותר ויותר אשר ע״ז נאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונהר זה הוא הנמשך ויוצא תמיד מעדן הוא מקור החכמה והולך ומתרחב עד שבא להשקות ג״ן סדרים דאורייתא הנק׳ תורה שבכתב כנ״ל. ועל כן נאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כו׳ למעלה מבחי׳ נהר ומחשבה זו יש בה ג״כ ב׳ בחי׳ כמאמר הכתוב כי לא  מחשבותי מחשבותיכם לשון רבים. כי מחשבה תתאה היא המחיה את הדבור כי בלתי מחשבה א״א לדבר כמאמר רז״ל השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ועל בחי׳ זו אמרו רז״ל בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות והמאמר אחד הוא בחי׳ מחשבה זו המלובשת ומחיה את כל כללות הדבור וכמאמר הכתוב היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אשר כולם נסקרים בסקירה אחת אבל בחי׳ השנית היא בחי׳ מחשבה עלאה הדבוקה בעצם השכל אשר אותיות ההם הם הנקראים חקוקים ואינם מהות בפני עצמם כנ״ל. וע״כ הנשמות נקראו מהלכים כי יכול להתהלך בהרחבה להרחיב אהבתו ויראתו לה׳ ית׳ מיום ליום יותר ויותר עד בואו למקור חוצבה תחלת המחשבה הנק׳ עבר הנהר אשר גם שם לא ישקוט ולא ינוח כי הולך ואור כמאמר הכתוב ונהר יוצא (ועמ״ש ע״פ ונתתי לך מהלכים בפ׳ וישב ובפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל. ועיין ע״פ יונתי בחגוי הסלע בפי׳ קומי לך כו׳ ולכי לך. וע״פ אלה מסעי בפי׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם): ב והנה מקום ההילוך ועת ההילוך לכל אדם להיות מרחיב ומגדיל אהבתו לה׳ הוא בעת התפלה וקודם התפלה פסוקי דזמרה. וברכות אשר תיקנו לנו אנשי כנה״ג ע״י אבות העולם כמארז״ל תפלות אבות תקנום אברהם יצחק ויעקב והם מדת גדולה גבורה ורחמים כאשר כללו לנו חז״ל פסוקים המבארים גדולת הבורא ית׳ ולגדולתו אין חקר אשר אין לו תחלה ואין לו תכלה אשר ע״י התבוננות זו יגדיל אהבתו לה׳ ית׳. וכן פסוקים המבארים גבורתו ויראתו יתברך היא מדת יצחק וכן יש פסוקים המבארים רחמנותו ית׳ אשר היא נקראת נחלת יעקב נחלה בלי מצרים בלי גבול כי הרחמנות שורה ושייך על כל העולמות מבריח מן הקצה אל הקצה עד רום המעלות כי כולם אינם עצמיותו ית׳ כ״א בחי׳ הארה כמאמר הכתוב הודו על ארץ ושמים ארץ הוא בחי׳ ממלא ושמים הוא בחי׳ סובב אינם אלא הארה דהארה והוא בחי׳ שם כמאמר ישתבח שמך לעד מלכנו על כן שייך עליהם רחמנות אשר רחוקים הם מעצמותו ית׳. והנה בהתבונן האדם בהתבוננות רחמנות זו יגדיל מדותיו הטובות לה׳ וישא אותם לה׳ כמאמר הכתוב אליך ה׳ נפשי אשא כי האבות הם הנקראים רועים מהשבעה רועים המפרנסין ונותנים כח וחיות להצאן קדשים להיות יכולים להלוך ולהתגדל מיום ליום ועיקר צער גידול בנים היה לו  ליעקב מדת רחמנות הוא המגדל את המדות לה׳ ית׳ ועל כן נאמר (ישעיה מ׳ י״א) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. והנה בחיקו ישא כתיב. ישאום לה׳ כמאמר הכתוב אליך ה׳ נפשי אשא ועל כן אמרו חז״ל אם לשון תחנונים פי׳ הלואי שיהיה הליכת האדם בתפלה הניתקנה לנו מאנשי כנה״ג ואין צריך לחפש הליכות אחרות כי היא טובה שבכולן והלוואי שיוספק להם. והיינו בחקותי תלכו הם בחי׳ אבות אשר בעבר הנהר ישבו בחינת מחשבה עילאה אותיות חקוקים והיו לאחדים ממש במקורן ומקומן החקוקים שם ועל כן בהם יכול האדם לבא לבחי׳ הילוך כו׳, כי שם הוא מקום ההילוך למעלה מעלה. אבל מחמת גשמיות הגוף לא תעמוד ולא תקום החקיקה וההילוך הזה בלתי שמירת כלי אשר ע״י כלי זו תכון לעד ע״כ נאמר אחר זה ואת מצותי תשמרו. דהנה המצות הן רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת. והנה השס״ה ל״ת הן להפריד את הרע אבל רמ״ח מ״ע הן הנק׳ אברין דמלכא כמו למשל אבר הוא כלי אשר בו נמשך חיות ממקור החיות אשר שורה במוח כן הוא כאן כי המצוה היא כלי לאורו ית׳ הנמשך מסתימא דכל סתימין למטה להשגת האדם השפל ואורו ית׳ המלובש בה הוא הנק׳ יין מלכות רב כיד המלך אין סוף לאורו ית׳ והוא כוונת המצוה שהוא להמשיך אורו ית׳ למטה ע״י כלי המצוה והתורה הלזו והוא לשון צוותא לשון חיבור. אך הם נחלקים לכללים ופרטים רבים הן בתורה והן במצות כי המשכת המקרא אינו דומה להמשכת לימוד משנה או גמרא הלכות ואגדות וכן במצות. ועל כן נאמר וכלים מכלים שונים בהמשכותיהם וכלל הכל הוא אורו ית׳ הנק׳ יין אשר בהכנס היין יצא הסוד והיין הוא התלהבות אורו ית׳ הנשמר בלבו של אדם ע״י התורה והמצוה יצא מעצמו סוד הוא אהבה מסותרת אשר תבוא לבחי׳ גילוי להיות בבחי׳ מהלך הנ״ל לשוב למקורו הגבוה מבחי׳ סובב וממלא ותכלית ירידת אורו ית׳ הוא בכדי להשיב נפש ונצוץ כל אדם למעלה בבחי׳ רצוא ושוב. והיינו והתהלכתי בתוככם שאני בעצמי אהיה המהלך בתוככם בבחי׳ רצוא ושוב ועי״ז והייתי לכם לאלהים. והנה זהו מאמר הכתוב ואת מצותי תשמרו דהיינו ע״י המצות תשמרו את היין הטוב הנמשך למטה ללב האדם להיות יוצא סוד אהבה מסותרת להיות בבחינת מהלך מיום ליום למעלה מעלה ובלעדי זה נק׳ עומד וטוב וישר הוא בעיניו ולא יבא לבחי׳ בכייה כמאמר הכתוב הלוך ילך ובכה כי בבחי׳ הליכה יבא לבחי׳ רחמים רבים לבכות בחדרי לבו על ריחוקו מאורו ית׳ ואח״כ יבא לבחינת בוא יבוא ברנה כמאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועי״ז נושא משך הזרע כמאמר הכתוב ובחיקו ישא ויבא לבחי׳ עבר הנהר מחשבה עילאה המיוחד במהותו ועצמותו ית׳ הנק׳ קדוש ומובדל. כן סוף דבר הנשמות יוכללו ויתאחדו שם כמאמר הכתוב קדושים תהיו סופכם להיות קדושים בודאי ואל יקל אדם לעצמו אם זך ואם ישר פעלו להיות מספיק א״ע בעבודתו תמה בבחי׳ עמידה במדרגה א׳ ח״ו כי לא תקום ולא תהיה כזאת כמאמר הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ואתם עם בני ישראל ממקום קדוש יהלכו וחוצבו ע״כ מוכרח כל א׳ לבוא לבחי׳ קדוש אשר שם הוא בבחי׳ הולך ואור בלי גבול למעלה מעלה וכ״ז ע״י המצות שהם הכלים שומרי היין הטוב כנ״ל בכדי להוציא הסוד. ואחר כ״ז נאמר ועשיתם אותם דהיינו ועשיתם אתם (עיין בזהר בחקותי דקי״ג סע״א ובמק״מ שם. ובהרמ״ז שם בעמוד ב׳ ובזהר נשא קכ״ב א׳). ונתנה הארץ יבולה ממטה למעלה ועץ השדה יתן פריו מלמעלה למטה וצויתי את ברכתי בשנה הששית היינו כוונת כל ברכה ברוך אתה ה׳ אלקינו (וע׳  בזהר תרומה קס״ב ב׳ ובמק״מ שם מענין אם בחקתי. וברבות שמות פ׳ ב׳ ועמ״ש ע״פ זאת חקת התורה):

בחוקתי, ב׳

ביאור אם בחקותי

להבין שרש הדברים הנ״ל. הנה להבין ענין אם בחקותי תלכו שבחי׳ ההליכה היא בחקותי דוקא בבחי׳ אותיות החקיקה. יש להקדים תחלה שרש ענין ההפרש בין תורה שבכתב שנתלבשה באותיות הכתב בדיו על הקלף. לבחי׳ מכתב אלהים חרות על הלוחות שהוא אותיות החקיקה.

וההפרש בין כתיבה לחקיקה. בגשמיות הוא פשוט דבאותיות הנכתבים בדיו הנה הדיו הוא דבר בפ״ע ואינו מגופו ומהותו של הקלף. אך כשמצטייר הדיו בצורות אותיות על הקלף ידבקו והיו לאחדים ונראה כאלו הם דבר א׳, שהרי הקלף הלבן ישנו תחת האות ועליו ממש נכתב האות והוא סובלו. אבל מ״מ באמת הם שני דברים שהרי הקלף הוא דבר בפ״ע והדיו הוא דבר בפ״ע לגמרי רק שהלביש את הקלף הלבן להיות נראה על הקלף צורות אותיות מדיו וא״כ אין זה רק דרך הלבשה בלבד שהלבוש הוא דבר בפ״ע ממש.

ואף לבוש המחובר תמיד מ״מ מצד עצמו הוא דבר בפני עצמו. וכך הוא ענין אותיות הנכתבים בדיו הן מלבישים את הקלף בחי׳ לבוש לבד משא״כ באותיות החקיקה שנחקקים ונחרצים ע״ג אבן טוב וכה״ג הנה אין האותיות חשובים בחי׳ לבוש לבד אלא הן מעצמיותו ומהותו של האבן טוב ומגופו ממש יחשבו.

והגם שמ״מ אינו דומה ממש לכמו שהיה האבן טוב מצד עצמו קודם החקיקה שמתחלה היה פשוט בלא ציור אותיות כלל וע״י החקיקה נולדו בו אותיות והרי א״כ צורות האותיות אלו אינן עצמות ומהות האבן טוב שהוא מצד עצמו פשוט בלא ציור אותיות. אך הגם שצורת האותיות היא הוי׳ חדשה אבל עכ״פ אותיות אלו הם בגוף האבן טוב ממש ואינו דבר נפרד ממנו רק חרותים וחקוקים בגופו ממש ולא כאותיות שעושים בדיו שהם דבר נפרד חוץ מהקלף וחשובים לבוש לבד אבל אותיות החקיקה אע״פ שהן ג״כ אותיות ולא כקלף הלבן ואבן טוב במהותו ועצמותו שמופשט מכל צורה ממש אבל עכ״פ הם מגופו ומהותו של הדבר הנחקק ולמעלה מעלה מבחי׳ לבוש:

והנה עם היות המשל הנ״ל הוא ענין גשמי מ״מ ממנו יובן הנמשל למעלה בענין שרש מעלת הלוחות וכמשי״ת אי״ה. אך מקודם יש לבאר עוד איך שדוגמת המשל הנ״ל באותיות הכתיבה ואותיות החקיקה הגשמיים. יש דוגמתם ממש ברוחניות באותיות שבנפש המדברת שבאדם. דהנה עם היות שהנפש מלאה אותיות וכמ״ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס לרוח ממללא וכדלקמן אי״ה מ״מ הנה נביעת האותיות שבמחשבה ודבור אף שנובעים מהנפש מ״מ גשם מהות אותיות הדבור שהם מבחי׳ קול והבל הלב הגשמי היוצא מן הקנה כמו דבר זר ממש נחשב לגבי מהות ועצמות הנפש כי מה ענין קול גשמי למהות הנפש הרוחניות ואפי׳ מהות האותיות שבמחשבה שחושב ומהרהר אותיות א״ב ג״ד כו׳ מהות מחשבה זו ואותיות אלו כמו דבר זר ממש נחשב לגבי הנפש ע״ד אותיות הדבור דאע״פ שהם רוחניים יותר ממהות הקול הגשמי מ״מ בנקל לצייר שאין זה כלל מערך מהות רוחניות הנפש ולכן מחשבה ודבור נקראו רק לבושין בלבד לגבי הנפש כמו הלבוש שאינו כלל ממהות הדבר רק דבר אחר ממש וכנ״ל במשל שאותיות הכתיבה הן לבושים לפי שהדיו הוא דבר זר ואינו כלל ממהות הקלף רק שמלבישו ונראה כאלו הוא דבר אחד. כך אותיות המחשבה ודבור הם דברים נפרדים. אותיות הדבור הן מקול גשמי.  ואותיות המחשבה רוחניים יותר ומ״מ אינן כלל ממהות הנפש וחשובים כמו לבוש לבד רק המחשבה היא לבוש המחובר והדבור הוא בחי׳ לבוש הנפרד כמ״ש במ״א, ואעפ״כ הרי הם דבוקי׳ ממש במהו׳ הנפש ממש שהרי הנפש היא המדברת אותיות הדבור ומחשבת ומהרהרת באותיות המחשבה ובלעדה אין שום מציאות לאותיות המחשבה והדבור וזה ממש כמשל אותיות הנכתבים בדיו שאע״פ שאין הדיו ממהות הקלף מ״מ הוא דבוק בהקלף והקלף הוא הסובל ונושא עליו אותיות אלו וגם תחת שחרורית הדיו יש לבנונית הקלף ובלעדי הקלף אינו שייך שום מציאת אותיות מהדיו בעצמו. כך הנפש היא המדברת ומהרהרת וסובלת גשם אותיות הדבור והמחשבה ובלעדה אין שום מציאות אותיות מחשבה ודבור וגם הארה ממנה מתלבשת באותיות המחשבה ודבור כלבנונית הקלף שתחת הדיו כדלקמן והרי א״כ אותיות המחשבה ודבור דבוקים ממש להנפש והיו לאחדים.

ומ״מ הן לבושים לבד לפי שמצד עצמן הן דבר נפרד הדבור מן בחי׳ הבל הלב כו׳ רק שהנפש מתלבשת בהן זהו המשל מבחי׳ אותיות הכתיבה בדיו ע״ג קלף שדוגמתן ברוחנית בנפש הוא בחי׳ אותיות המחשבה והדבור כנ״ל (ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני אש שחורה ע״ג אש לבנה):

ב אמנם להבין המשל מאותיות החקיקה מהו בנפש אין לזה דמיון כלל באותיות הגלוים לנו מהנפש רק מעט יש דמיון ממה שידוע שיש ב׳ בחי׳ במחשבה. הא׳ הנק׳ מחשבה תתאה והוא כשחושב מה שמדבר וחושב האותיות ממש א״ב ג״ד להוציאן כן בפה כענין השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך.

וזהו חיצוניות המחשבה ונק׳ למעלה בחי׳ מלכות דתבונה שהיא בחי׳ לאה חיצוניות הבינה שהיא בחי׳ אותיות המחשבה הנ״ל. ובחי׳ הב׳ הוא הנק׳ מחשבה עילאה דהיינו כשחושב השכל ולא האותיות. ומ״מ אף שאינו מרגיש כלל האותיות מ״מ יש כלול בחי׳ אותיות במחשבה זו שחושב השכל שא״א להיות כלל גילוי השכל אפי׳ במוח האדם עצמו בלי אותיות רק שהאותיות כלולים ממש בתוך השכל ממש ואינן כהרהור אותיות דמחשבה תתאה שיצאו האותיות להיות מורגשין בפני עצמן חוץ מהשכל והוא בחי׳ חיצוני׳ דבינה כנ״ל. אבל אותיות הכלולים בשכל עצמו שהוא בחי׳ פנימי׳ בינה ואינן דבר נפרד חוץ מהשכל הרי הן דבר א׳ עם השכל והרי מ״מ יש שם אותיות ולמעלה ג״כ הוא ענין פתוחי חותם מקור האותיות שבבחי׳ יסוד אימא שמשם נמשך להיות התהוות אותיות מחשבה ודבור הנק׳ לאה ורחל. ולכן נקראת הבינה ספר ע״ש סיפורי האותיות שמתהוים ממנה במחשבה ודבור.

והנה בחי׳ אותיות אלו הכלולים בהשכל ממש המתגלה מהנפש במוח האדם היא כמו משל אותיות החקיקה שהן בגופו של האבן טוב ולא כמו דיו שהוא נפרד מצד עצמו מהקלף כו׳. וכך אותיות אלו הן מגוף ומהות השכל ממש שממהות ועצם השכל נמשכו בחי׳ אותיות אלו הכלולים בו ממש ולכן לא נרגשו כלל להיות דבר בפ״ע כאותיות המחשבה תתאה והדבור שהן בחי׳ דבר זר ונפרד ממהות השכל כנ״ל. משא״כ כאן במחשבת השכל שאינן דבר בפ״ע שהרי אינו חושב כלל האותיות רק שחושב השכל ממש אלא שבו נמצאו ובו היו האותיות כנ״ל:

אמנם באמת אין משל זה מכוון עדיין ואינו דוגמא לבחי׳ אותיות שבנפש. כי אותיות הכלולים בשכל יתכן עליהן שהן עצם א׳ עם השכל וכמו חקיקה. אבל לא יתכן לומר עליהם שהם עצם א׳ עם הנפש שהיא למעלה אפי׳ מכח השכל כש״כ מן השכל הגלוי (וגם לא יתיישב מה שית׳ לקמן דבבחי׳ אותיות החקיקה שבנפש שייך הליכה ותוספת נביע׳ חדשה דמהשכל הגלוי לא יהי׳ כלל נביעות  חדשות) ולענין המשל יובן ממ״ש באגה״ק ע״פ ויעש דוד שם שמבטא אותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת ולכן אין התינוק יכול לדבר אף שמבין הכל כו׳ ע״ש.

וע״פ כ״ז יובן איך שיש בנפש בחי׳ אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה והיינו כמו שאותיות החקיקה הם חקוקים בגוף ועצם האבן ואין כאן דבר נוסף, כך הוא ענין צורת הכ״ב אותיות שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש הרי הם למעלה ממהות מחשבה ואפי׳ ממהות שכל הגלוי כדפי׳ לעיל שהוא למעלה משכל המושג ומובן אלא משכל הנעלם וקדמות השכל.

ור״ל כח השכל הכלול בעצם הנפש שם הוא מקור צורת כ״ב אותיות הנ״ל. וגילוי השכל המתגלה במוח האדם הוא רק איזה הארה נשפעת ונמשכת משכל הנעלם שבנפש וכלא חשיב לגבי שכל הנעלם שיכול להשכיל השכלות רבות מאד כי שכל הנעלם מיוחד בעצם הנפש ולמעלה מגילוי כחותיה במחשבה דו״מ ושם הם מקור צורת הכ״ב אותיות א״כ ה״ז כמו אותיות החקיקה שהן במהות הנפש ועצמותה ואין כאן דבר זר ומהות אחר.

והן אמת שמהות ועצמות הנפש ממש הוא למעלה מעלה ממהות צורת האותיות כי האותיות היא רק בחי׳ אחרונה שבה. אך מ״מ עכ״פ הוא בחי׳ אחרונה שבמהותה ועצמותה ממש ולא תוספת מהות אחר. וה״ז כמשל אותיות החקוקים בהאבן טוב שהאבן טוב מצד עצמו פשוט בתכלית ולמעלה מתמונת אותיות וכשחוקקים בו אותיות נחשך קצת העצם הפשוט אמנם מ״מ אין כאן מהות אחר. משא״כ כשנמשכים הכ״ב אותיות מהנפש במחשבה ודבור ומתלבשים בחומר וגוף אותיות הדבור שהוא בחי׳ הבל הלב (ואפי׳ המחשבה כו׳ כנ״ל) הרי ההבל הוא מהות גשמי ואינו ערוך למהות הנפש זהו כמשל אותיות הכתיבה שהן מדיו שהוא מהות זר מן הקלף שהקלף הוא לבן והדיו הוא שחור ומהות זר לגמרי רק שכותבין בו על הקלף ונעשה אות כו׳. כך ההבל מלביש לבחי׳ צורת האותיות כדיו המלביש להקלף כו׳ ומ״מ היו לאחדים שהנפש היא המדברת ובלעדה אין אומר ואין דברים כמו שא״א להיות אותיות מדיו בלי קלף. וגם כל אות שאין גויל מקיף מד׳ רוחותיה פסול כמ״ש הענין ע״פ שימני כחותם יעו״ש:

ג והנה אחר שנתבאר ענין אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה מהו ההפרש ביניהם במשל גשמי ונתבאר ג״כ כל זה ברוחניות באותיות הנפש. מעתה יובן כ״ז מעט מזעיר בנמשל למעלה בענין שורש הלוחות שהן בחי׳ חרות וחקיקה מהו מעלתן על תורה שבכתב בבחי׳ כתיבה. כי הנה ידוע ענין בחי׳ אותיות למעלה כמ״ש בדבר ה׳ שמים נעשו שהן בחי׳ התגלות. כי אותיות מלשון אתא כו׳.

ויש עד״מ בחי׳ אותיות הדבור המהוה ומחי׳ עלמין דאתגליין ויש בחי׳ אותיות המחשבה המחיה ומהוה עלמין סתימין. אמנם ב׳ בחי׳ אלו נק׳ לבושין כמו שע״ד משל למטה ההבל מלביש צורת האותיות כך הם בחי׳ לבושים כדי שיוכלו העולמות לקבל החיות וזהו ע״ד משל כמו אותיות הכתיבה. אמנם יש ג״כ בחי׳ אותיות החקיקה והוא מ״ש בתחלת ספר זוה״ק (בראשית ד׳ ט״ו ע״א) בריש הרמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה. פי׳ טהירו עילאה הוא בחי׳ התגלות הארה מא״ס ב״ה מלשון כעצם השמים לטוהר ובחי׳ התהוות פרצוף ע״י וא״א מהארה זו נק׳ גליף גליפו שהוא ענין חקיקה ורשימה בטהירו עילאה ונמשלו לחקיקה להורות שבחי׳ הכתר הנק׳ ע״י ואריך אנפין מתאחד בתכלית בהאור א״ס ולמעלה מעלה מבחי׳ שאר העשר ספירות דאצי׳ אע״פ דג״כ איהו וגרמוהי חד מ״מ נמשלו לבחי׳ אותיות הכתב כמשי״ת. אבל בחי׳ ע״י וא״א נמשלו לחקיקה. ומ״מ גליף גליפו רק בטה״ע שהוא בחי׳ ההארה הנמשכת מן האור  א״ס (וע׳ מענין טה״ע בביאור ע״פ וכעצם השמים לטהר לעיל בפ׳ משפטים ובמק״מ בראשית ט״ו ד״ה בטהירו עילאה) משא״כ מהותו ועצמותו ית׳ אין שייך כלל לומר בו כן וכנודע ג״כ שהצמצום ומקום פנוי היה רק בהאור כו׳ כמ״ש במ״א. והענין כי הנה ידוע מחלוקת המקובלים אם הכתר נמנה מכלל ע״ס או שאינו מכלל כמו שהובא בפרדס שער ג׳ שיש מי שרצו לומר שהוא אינו בגדר הי״ס כלל רק הוא בחי׳ הארת אור א״ס כו׳. ויש שחלקו ע״ז ואמרו שהוא מכלל הע״ס. והאר״י ז״ל הכריע (בע״ח שער מ״א פ״ג) שהוא בחי׳ ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו מבחי׳ תחתונה שבאין סוף והוא בחי׳ עתיק יומין וזו הבחינה האצילה את הבחי׳ הב׳ שבו שהוא שרש כל י״ס הנאצלים בבחי׳ העלם ודקות גדול והוא הנק׳ אריך אנפין וב׳ בחי׳ אלו יחד נק׳ כתר והיא בחי׳ הממוצע כו׳ יעו״ש. הרי מבואר דבחי׳ הכתר הוא למעלה מכל הע״ס שאפי׳ בחי׳ תחתונה שבו היא רק שרש הנאצלים בדקות גדול ולמעלה ממהות ספירות דאצילות. וזהו כעין ענין ע״ס הגנוזות הנזכר בלשון הגאונים ובלשון האר״י ז״ל הוא ענין ע״ס דעתיק ודא״א. וביאור הענין הנה יובן ע״ד דוגמא מענין מארז״ל (מנחות דכ״ט) גבי ר׳ עקיבא ששאל משה רבע״ה זו תורה וזו שכרה והיתה התשובה שתוק כך עלה במחשבה. פי׳ כי מבחי׳ חכמה עילאה היתה השגת משה רבינו שמשם נמשכה התורה שבכתב מבחי׳ נובלות ואחוריים דח״ע כמ״ש באגה״ק ד״ה עוטה אור כו׳.

וע״פ חכמה זו לא נתיישב זה הענין וכי זו תורה וזו שכרה אלא שהשיב לו הקב״ה כך עלה במחשבה שזה נמשך מבחי׳ חכמה סתימאה וזהו לשון עלה שהוא למעלה מעלה מחכמה עילאה הנק׳ תשב״כ אלא נמשך מחכמה סתימאה שהוא למעלה מעלה מבחי׳ הבנה והשגה הנמשך מחכמה דאצי׳ ועד״מ כמו שבאדם יש גילוי השכל ויש כח השכל שלמעלה מהשכל המושג ומובן.

וכמו כשאדם מעמיק בשכלו באיזו סברא ויפול לו בשכלו איזה סברא חדשה שהיא ודאי נמשכת מבחי׳ כח השכל שלמעלה מהשכל המושג ומובן שהיה לו בתחלה שהשכל הראשון שהי׳ מושג לו כשהעמיק בסברא זו לא היה רק בחי׳ כלי בעלמא לקבל אותה שפע הבאה פתאום מלמעלה מהשכל. כך ע״ד משל זה יתפרש ג״כ ענין עלה במחשבה. פי׳ המחשבה סתם הוא חכמה דאצי׳ ולשם נמשך מבחי׳ חכמה סתימאה להיות כך וכך בענין ר׳ עקיבא, והל״ל ירד ונפל במחשבה שהרי הח״ס הוא למעלה מחכמה דאצילות ומבחי׳ ח״ס נמשך זה במחשבה שהיא חכמה דאצילות. אלא מפני שהח״ס נק׳ ג״כ מחשבה סתימאה ובזה שייך לומר באמת לשון עלה שכך עלה במחשבה זו לכך אמר בכלל לשון עלה.

ועכ״פ מובן מזה איך בחי׳ הח״ס שהיא שרש הח״ע איך שהיא בכתר היא למעלה מעלה ממהות חכמה דאצי׳ עד שאינו מושג ומובן כלל בח״ע כנ״ל בשאלת זו תורה כו׳ עד שא״א להיות התשובה רק שתוק כו׳ כאלו אין לזה טעם לפי שהטעם הזה שבח״ס הוא למעלה מעלה מההשגה באצי׳ ששם היתה השגת משה רבע״ה.

וע״ד זה יובן ג״כ בכללות בחי׳ הכתר אפילו בצד היותו שרש לאצי׳ הוא למעלה מעלה ממהות ע״ס דאצי׳ כי בו הוא הארת אור א״ס. וזהו בחי׳ עתיק יומין ונמשך ממנו שרש לי״ס דאצי׳ וזהו בחי׳ א״א, ולכן נמשל לחקיקה שהיא כאלו אין כאן שום דבר נוסף כלל זולת המהות שהיה קודם החקיקה כך הוא ג״כ עכשיו לאחר החקיקה כך ג״כ התהוות בחי׳ ע״י וא״א הם עדיין מכלל עולמות הא״ס, משא״כ בחי׳ התהוות י״ס דאצי׳ חכמה וחסד הרי כיון דאור א״ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל וח״ע כעשי׳ גופניות נחשבת אצלו ית׳ לכך נמשלו לאותיות הכתב שהדיו הוא דבר זר רק שנתאחד עם הקלף משא״כ בחי׳ ע״י וא״א נחשבו מבחי׳ א״ס כנ״ל בשם האר״י ז״ל שהוא בחי׳ ממוצע לכך לא נמשלו לאותיות הכתב רק לבחי׳ חקיקה.

ואף גם שבאמת אינם ג״כ מערך  ומהות עצם האור הנמשך מא״ס שהוא פשוט עדיין בתכלית ה״ז כמשל החקיקה שכשרושמים וחוקקים על האבן טוב ונראה רשימות אין זה כמו עצם הפשוט ממש אך מ״מ אינו דבר זר כמו הדיו כו׳. וכמ״כ ע״ס שבכתר עליון אין התחלקותם בבחי׳ הכתר נראית ונגלית ליש ודבר כלל מעצמות אור א״ס מאחר שהכתר יש בו עדיין מבחי׳ תחתונה שבאור א״ס רק שהם עד״מ כמו בחי׳ חקיקה ורושם בעלמא ומיוחדים בעצמות אא״ס (וכמו עד״מ שהשכל הגלוי מתגלה חוץ מהנפש משא״כ כח השכל כלול ומתאחד עם הנפש כו׳ אע״פ שהנפש עצמה היא למעלה גם מכח השכל כמ״ש במ״א). וזהו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו. פי׳ בעלות הרצון לפניו להאציל הע״ס אזי מתחלה גליף גליפו הוא עד״מ התהוות בחי׳ חקיקה בהאור הפשוט לחקוק שרשי הע״ס והיינו התהוות בחי׳ הכתר כנ״ל שזהו למעלה עדיין מהתהוות אותיות הכתב שהם ע״ס דאצי׳.

ותוכן הענין דבאצי׳ יש בחי׳ כלים ממש לאורות די״ס דלכך נמשלו לאותיות הכתב מדיו ע״ג קלף לבן שהדיו הוא משל לכלים שאינן ממהות אור הפשוט. משא״כ בע״י וא״א הגם שיש בהם שרש לכלים די״ס אין הכלים ניכרים ונתגלים בהם עדיין אלא בהעלם גדול ונמשלו לאותיות החקיקה שאין כאן דבר זר כדיו כו׳. (ועמ״ש מזה ע״פ זאת חקת התורה) ומ״מ הגליפו לאהיה רק בטה״ע שהוא הארה בעלמא הנמשכת מאורו ית׳ הפשוט. שבחי׳ הארה זו היא ג״כ פשוט בתכלית הפשיטות ובה נחקקו בחי׳ הי״ס דכתר אבל באור א״ס עצמו לא שייך כלל בחי׳ חקיקה וגליפו ח״ו.

וזהו ג״כ כללות ההפרש בין תורה שבכתב למכתב הלוחות כי פי׳ תורה שבכתב היינו שנתלבשה באותיות הכתב כי התורה עצמה היא למעלה מהכתב כי תורה היא מבחי׳ יסוד אבא שעדיין יש בו הארת א״ס שמלובש בכתר כמ״ש ה׳ בחכמה ונק׳ בשם עדן רק שנתלבשה בבינה ששם הוא בחי׳ אותיות וכמ״ש מזה בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי ופתחת.

והיינו ג״ן סדרים דאורייתא נמשכים מבחי׳ נהר היוצא מעדן וגם האותיות אלו שהן הכלים הרי איהו וגרמוהי חד בהון כו׳. אמנם הלוחות שרשם בבחי׳ כתר עליון. וזהו ענין עשרת הדברות שניתנו בחג השבועות לפי שאז הוא ההתגלות והמשכת הכתר מבחי׳ א״א ועתיק יומין ממש בז״א כמבואר בפע״ח כי כל ימי הספירה הוא הגדלת המוחין דז״א בהשלמת מוחין דאו״א המתלבשים בז״א גדלות ראשון וגדלות שני. אך בשבועות מאיר בו בחי׳ גלגלתא שהוא בחי׳ הכתר שמקבל מא״א וע״י ממש ואז דוקא ניתנו שני הלוחות שבהם עשרת הדברות ע״כ היה המכתב חרות על הלוחות בחי׳ אותיות החקיקה כמו שהוא בחי׳ ומדרגת הכתר שהיא בחי׳ גליף גליפו בט הירו עילאה כנ״ל. (ולכן יש ג״כ תר״ך אותיות בעשרת הדברות כמנין כתר וכמ״ש הרמ״ז פ׳ אמור ד׳ צ״ו ע״ב וברבות נשא פי״ג איתא תרי״ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך ושבעה יתירות כנגד שבעה ימי בראשית עכ״ל):

ד ועתה נבוא לביאור הפסוק אם בחקותי תלכו דמבואר לעיל דכיון דתלת קשרין אינון כו׳ ע״כ כמו שבתורה יש ב׳ בחי׳ הנ״ל כתיבה וחקיקה דהיינו התושב״כ והלוחות כמו כן בכל ניצוץ ונפש אלקית יש ג״כ ב׳ בחי׳ אלו אותיות החקוקים ואותיות הכתובים דהנה אנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳, וידוע הקושיא איך שייך לומר טהורה היא קודם שבראתה ואיפכא הל״ל אתה בראתה טהורה היא כו׳. והענין יובן בהקדים ביאור הפסוק (ביהושע כ״ד ב׳) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה׳ אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כו׳ ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען ומבואר הקושיא ע״ז בזהר (פ׳ אמור צ״ח ב׳) מאי קמ״ל בזה וכי  כל ישראל לא ידעו זה ומלשון הפסוק נראה שהוא דבר גדול ומחודש אפילו לגבי יהושע עד שצריך שה׳ יאמר אותו. ותירץ בזה״ק כי באמת דבר גדול דיבר הנביא בהודעה זו והוא ע״ד ישראל עלו במחשבה דהכוונה ששרשם נמשך מבחי׳ מחשבה סתימאה דא״א שהיא למעלה מעלה מבחי׳ סתם מחשבה עילאה ותתאה. דהיינו כי מחשבה תתאה הוא שחושב מה שמדבר.

ומחשבה עילאה היא מחשבת השכל. וכ״ז הנמשל למעלה בבחי׳ ע״ס דאצי׳ הנה אפי׳ מחשבה עילאה הוא בחי׳ בינה. והוא הנק׳ נהר היוצא מעדן כי המחשבה אינה נחה כמו שהנהר נמשך תמיד ונמשכת מעדן היא בחי׳ ח״ע. אמנם ענין עלו במחשבה הוא בחי׳ ח״ס דא״א שלמעלה מעלה מח״ע דאצי׳ כדלעיל באריכות בפי׳ שתוק כך עלה במחשבה. וא״כ אמרם ז״ל עלו במחשבה היינו ששרש נשמתם מושרש ונמשך מבחי׳ מחשבה סתימאה דא״א שלמעלה מחו״ב דאצי׳ (ועיין בזהר פ׳ נח דף ס״ה ע״א ובפרדס בעה״כ ערך מחשבה). וזהו ג״כ ענין הודעה זו שהודיעם ה׳ איך כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. ר״ל ששרשם נמשך מבחי׳ שלמעלה מבחי׳ נהר היוצא מעדן שהיא בחי׳ בינה. כי פי׳ בעבר ר״ל בעבר השני כשעוברים הנהר ובעבר השני שם ישבו אבותיכם.

והיינו בבחי׳ א״א שלמעלה מהאצי׳ כי פרסא מפסיק בינו לאצי׳ כמ״ש במ״א בענין עד הגל כו׳ ומעבר להפרסא מושרשים האבות. והענין כי ידוע דאברהם יצחק ויעקב הם בחי׳ חג״ת אמנם שרשם הוא בחי׳ חג״ת דא״א.

והוא ענין טורי נהורא וטורי חשוכא הנזכר בזהר דהיינו חג״ת דאצי׳ נק׳ טורי נהורא והם בחי׳ המדות הנמשכים מן השכל וההתבוננות שע״י השכל וההתבוננות נולד האהבה או היראה, אך יש בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מהשכל ונק׳ טורי חשוכא שהם המדות הכלולים בהרצון שלמעלה מהשכל וכענין שתוק כך עלה במחשבה כו׳. וזהו ענין ג׳ ידות יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה וכנודע שבחי׳ חו״ג דא״א מתלבשים באו״א ומהם נמשך אח״כ בחג״ת דאצי׳.

והנה המדות שלמעלה מהשכל הם בבחי׳ התכללות מאד וכנ״ל שבכתר אין שייך התחלקות עדיין. וזהו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען פי׳ ארץ כנען הוא המל׳ דאצי׳ לשון תגר וסוחר ולשון הכנעה כמ״ש במ״א. והכוונה שהמשיך את האבות משרשם שבעבר הנהר לירד למטה בכל האצי׳ (דהיינו כנ״ל שחג״ת דא״א מתלבשים באו״א ומשם בזו״נ) עד המל׳ כדי להתלבש בבי״ע בגופים בעוה״ז לברר ברורי רפ״ח נצוצין שנפלו בבי״ע וירידה זו צורך עלייה היא שיעלו הרפ״ח ניצוצות לשרשן ומקורן (וכמשנ״ת ענין זה ג״כ בד״ה לך לך הנה אב רם הוא שכל הנעלם כו׳) אברהם ע״י בחי׳ האהבה ויצחק בבחי׳ יראה ויעקב בחי׳ רחמנות. וזהו ענין אם בחקותי תלכו שהיא בחי׳ ההליכה ממטה למעלה ובפרט העיקר ע״י מדת רחמנות בחי׳ נחלה בלי מצרים כו׳ (וכמ״ש במ״א ע״פ המאמר וישב ד׳ קפ״א וגבה מאד מסטרא דיעקב כו׳ ע״ש וע׳ במ״ש בד״ה כנשר יעיר וע׳ לעיל פ׳ ויצא בד״ה והיה הוי׳ לי לאלקים כו׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כו׳). וזהו ג״כ ענין נשמה שנתת בי טהורה היא כי הנה בחי׳ שרשם בעבר הנהר היינו בחי׳ אותיות החקיקה כנ״ל דבחי׳ מחשבה סתימאה נק׳ גליף גליפו בטה״ע וזהו פי׳ טהורה היא שנמשכה מבחי׳ טהירו עילאה והיינו ממש ענין בעבר הנהר ישבו אבותיכם.

ואח״כ כשירדה למטה כמ״ש ואולך אותו בכל ארץ כנען הוא ענין אתה בראתה יצרתה בחי׳ השתלשלות בי״ע עד שנפחתה בי והשתלשלות זו היינו בחי׳ אותיות הכתב נמצא יש בישראל ג״כ ב׳ מדרגות מצד שרשן טהורה היא הם בחי׳ אותיות החקיקה ומצד השתלשלותן למטה בבחי׳ בראתה יצרתה נפחתה בי זהו ענין אותיות הכתב.

ולהבין ענין ב׳ בחי׳ אלו בעבודת ה׳ הוא כי יש בחי׳ אהבה הנמשכת מצד הבינה והדעת בגדולת ה׳. אמנם עיקר בחי׳ האהבה אינה מצד הדעת  וההתבוננות כי אנו רואים שגדול כח הרצון והאהבה יותר מערך השכל וההתבוננות שהרי אפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדש״ה שלא מצד ערך ההתבוננות כלל נמצא שעצם הרצון בכל נפש לה׳ זהו למעלה מהדעת רק שעובר דרך מעבר ע״י השכל והדעת ולכך בלי התבוננות לא יומשך בגילוי. אבל מ״מ עצם שרש הרצון הוא למעלה מהדעת. וזהו מצד בחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא (והיא בחי׳ אהבת הבן אל האב שנתבאר במ״א מפני שהוי׳ אלהינו ממש כו׳. וזהו בחינת חטה שאין התינוק יודע כו׳ כמ״ש במ״א). וזהו אם בחקותי תלכו בחוקים שחקקתי לכם היינו בחי׳ חג״ת דא״א ששם שרש האבות ע״כ ביכולתם לרעות צאנם ולהביאם למקור זה הנק׳ חקיקות ואז תלכו בבחי׳ מהלך בלתי שיעור וגבול. וכמ״ש הנה ישכיל עבדי כו׳ וגבה מאד ופי׳ מאד בלי גבול היינו בבחי׳ א״ס (ועמ״ש ע״פ הזהר וישב הנ״ל) וזה הגילוי יהיה לע״ל. והיינו ע״י אהבת בכל מאדך בבחי׳ הילוך בתוספת אור דבר יום ביומו וכל א׳ מוכרח לבא אל אמיתית שרשו ומקורו בבחי׳ חג״ת דא״א הנק׳ בחקותי כי לא ידח ממנו נדח ממנו ממש ממהותו ועצמותו ית׳.

ואם לא בדור הזה יבא בגלגול בדור אחר ובפרט בדרא דמלכא משיחא שיתעלו כללות נש״י בבחי׳ מאד כי בימות המשיח עד תחיית המתים יהיה העבודה במצות מעשיות רק שיהיה שלימות העבודה וכמ״ש במ״א ע״פ אוסרי לגפן לכן אז יהיה גבה מאד בחקותי ממש תלכו. והנה מה שאמר אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים הכוונה בבקשה זו שלא ילכו כנסת ישראל בבחי׳ הילוך הנ״ל כ״א בג׳ חקיקות הללו (שהם שרש ג׳ אבות שהם שרש ג׳ מדות הקדושות אהוי״ר ורחמנות ושאר המדות מסתעפים מהם נצח ענף החסד שהוא האהבה כו׳ וכן כל המצות נמשכים מג׳ קוין אלו ולכן נחלקו לג׳ בחי׳ תורה ועבודה וגמ״ח) ולא בדרך אחרת זולתם כלל וזהו בחקותי שחקקתי דוקא תלכו:

ה ואת מצותי תשמרו. פי׳ השמירה כדי שיתקיים ההילוך דבכל מאדך בתפלה הוא ע״י המצות שהן בחי׳ כלים מכלים שונים לאור א״ס ב״ה וזהו ויין מלכות רב כיד המלך. פי׳ עד״מ היין שא״א לקבלו בלא כלי וכן עד״מ האור שמאיר בפתילה שאם אין פתילה יסתלק האור.

וכן עד״מ בנפש החיונית המחיה אברי הגוף כמו כח הראיה בעין וכח השמיעה באזן שבקלקול הכלי ע״י מכה וכדומה מסתלק אור הראיה מהעין והשמיעה מהאזן עד״מ. וכך עד״ז יובן ענין רמ״ח מ״ע רמ״ח אברים דהיינו בחי׳ כלים דז״א לקבל המשכת האור מבחי׳ כתר תר״ך עמודי אור שהם תרי״ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן שיומשך ויתפשט בכלים ואברים דז״א ומשם יומשך בבי״ע ובלעדי הכלים הי׳ מסתלק האור כענין שנאמר כלים רקים אל תמעיטי כו׳ וכתיב אין עוד כלי ויעמוד השמן כו׳. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וקבל היהודים). וזהו ויין מלכות הוא האור שמאיר רב כיד המלך הוא בחי׳ היד הגדולה חסד דאריך כו׳ ועל ידי שנכנס יין זה באדם יצא הסוד ואהבה מסותרת ששרשה מבחי׳ האבות אשר שרשן מבחי׳ זו בעבר הנהר כו׳ כנ״ל. אך שצריך להיות בחי׳ כלים מכלים שונים דתורה ומצות שבהן יומשך יין מלכות להיות רב כיד המלך.

וזהו ואת מצותי תשמרו פי׳ מצוה לשון צוותא והתחברות והיינו כאשר האור נמשך בכלי אז הוא בבחי׳ התקשרות וצוותא אלינו משא״כ בעודו למעלה נק׳ חקיקה גליף גליפו וכו׳. וזהו בחוקתי תלכו בתפלה בבחי׳ אהבה ויראה והתעוררות רחמים כו׳ שהם עליות עד בחי׳ חקיקה עליונה אורות דכתר והיינו דוקא ע״י ואת מצותי תשמרו שהן הכלים להמשכת וגילוי אורות הנ״ל שע״י הכלי יתקיים האור והיינו כי צ״ל תמיד בחי׳ העלאה והמשכה כו׳ בחי׳ רצוא ושוב.

ועי״ז ונתנה הארץ יבולה הארץ היינו בחי׳ מלכות דאצילות שתתן יבולה בהעלאת מ״נ דרפ״ח ניצוצין ואח״כ  ממילא יומשך בחי׳ ועץ השדה יתן פריו הוא המשכת מ״ד והיינו שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה להיות והתהלכתי בתוככם בבחי׳ עץ החיים שמשם יומשכו נשמות עליונות הנקראים פרי צדיק עץ חיים (ועיין בזח״א בראשית דל״ז סע״ב. עמ״ש במ״א ע״פ בן פורת יוסף כו׳) ועמ״ש עוד ע״פ את שבתותי תשמרו מענין ירידת הנשמות ממקורם ממחשבה עילאה להתלבש בגופים איך שהיא ירידה צורך עלייה למעלה מעלה כו׳. ועמ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין טהרה מביאה לידי קדושה וסד״ה אלה מסעי בענין מסעיהם למוצאיהם. (ועיין מענין חרות על הלוחות ברבות משפטים ר״פ ל״ב. כי תשא פמ״א. פקודי פנ״א. ובגמרא עירובין נ״ד א׳. ובזהר ח״ב דף פ״ד דקי״ג ב׳. קי״ד א׳. קפ״ג א׳ מ״ה ע״ב. ח״א דל״ז סע״ב ודקל״א ב׳. ח״ג ד״ו ע״ב). וצויתי את ברכתי ברכת המצות כי מצות צריכות כוונה להמשיך בהן האור וכללות הכוונה היא התפלה של כל יום כמ״ש במ״א ע״פ לא הביט און ביעקב וזהו ענין אם בחקותי תלכו שהוא בבחינת התפלה ואחר כך ואת מצותי תשמרו כו׳ ודרך פרט זהו ג״כ ענין ברכות המצות:

אם בחקותי תלכו כו׳. מבואר בע״ח (שער כ״ה פ״א המתחיל ענין הצלם באמיתית נלע״ד כו׳) בחי׳ צלם כו׳ שהוא בחי׳ נפש השכלית המחבר הצורה והחומר שהוא נפש האלהית עם נפש הבהמית לברר בירורים כי נפש הבהמית הוא בחי׳ בהמה פשוטה ועמ״ש מזה בד״ה זאת חנוכת המזבח ונפש השכלית היא בחי׳ נוגה מעורב טו״ר כמ״ש חכמים המה להרע.

וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דקאי אלמעלה שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו׳ היינו שיתהפכו בחי׳ עונותינו כו׳ שיהיה לנגדך ועלומינו יבא למאור פניך כו׳ הוא ע״י הצלם כו׳ ולזה ניתן ע׳ שנה לכל אחד ואחד לפי ערכו ושיעורו בכדי לברר כו׳. גם איתא בע״ח שעתה מ״ה מברר ב״ן ולע״ל כשיתברר בחי׳ ב״ן אזי יהיה א״ח עטרת בעלה. כי השבירה היא בבחי׳ ס״ג כלו ס״ג יחדיו כו׳ והיינו בבחי׳ ב״ן שבס״ג.

ולע״ל כשיתברר שם ס״ג יתהוה ממנו ס״ג שבס״ג כו׳. וביאור הענין הוא כי בחי׳ מ״ה המברר הוא האור הנמשך בבחי׳ כלי וכמו משה ונחנו מ״ה בחי׳ ביטול בתכלית ואעפ״כ היה בגוף ואף שהוא מבחי׳ אבא היינו רק מבחי׳ אחוריים קפ״ד קס״א גימטריא משה, ועמ״ש מזה ע״פ אני ישנה גבי קול דודי דופק, וכן נובלות חכמה שלמעלה תורה פי׳ הנמשך מבחי׳ מוחין דאבא למדותיו שיהיה תורה כשר או פסול כו׳ ועמ״ש בד״ה השמים כסאי כו׳, וכמ״כ בחינת משה היה לו אהבה ויראה ומדות רק שהיו נמשכין מבחי׳ מוחין פי׳ שהיה האהוי״ר שלו בבחי׳ ביטול בתכלית בבחי׳ אבא מבחי׳ אחוריים (כי פנימית אבא הוא פנימית עתיק) ולא מבחי׳ התלהבות שמבחי׳ אימא וכמו ההפרש שבין שבת ליו״ט שיו״ט הוא בחי׳ שמחה כו׳ ושבת הוא בחי׳ עונג נאדר בקדש כו׳ מלה בגרמיה כמ״ש בפ׳ אמור צ״ד ע״א, וכן היה האהוי״ר של משה וביקש הראני נא את כבודך פי׳ שיראה א״ס שלא בבחי׳ כלי (ע׳ רע״מ פ׳ פנחס ד׳ רנ״ה ע״ב) והשיבו כי לא יראני האדם וחי בחייהן אינן רואים אבל במיתתן רואים כו׳ וכדאיתא במדרש טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך המות היינו שלאחר מיתה יכול להשיג בחינת מאד בלי גבול כו׳ היינו כשהוא חי בבחי׳ גוף וכלי לא יראני כו׳ רק במיתתן אחר שנתברר הכלי לגמרי בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא אז רואין ולע״ל שיזדכך שלא יהיה הגוף מדכר ונוקבא (וע׳ זהר ח״ב קס״ז ב׳) רק כדכתיב ועצמותיך יחליץ מבחי׳ טלא דבדולחא טל אורות טלך אז גם הגוף יוכל לראות ולהשיג בחי׳ אור א״ס וזהו כאור שבעת הימים פי׳ אור ז׳ הימים כמו שהיתה קודם הבריאה בעולם התהו רק שהיה בבחי׳ ז׳ אורות להיות האורות גדולים מהכלי. אך היה בהן  שבירה ואח״כ עולם התקון נעשה הכלי גדול והאור קטן. ולעתיד לבוא כשיזדכך הכלי יהיה ג״כ האור גדול כאור ז׳ הימים בחי׳ תהו ואז יהי׳ א״ח עטרת בעלה כו׳ (ועמ״ש בד״ה והיה אור הלבנה. ועיין במק״מ ס״פ מצורע מענין אור שבעת הימים ובהרמ״ז פ׳ כי תשא קפ״ח ב׳) וזהו ענין ק״ש שמע שם ע׳ רבתי היינו בחינת אור שבעת הימים שהעלאת מ״ן מהבירור דנה״ב מתעלה לשם. וזהו ואהבת את הוי׳ אלקיך את הטפל כו׳ להיות בבחי׳ אהבה. וטפל ובטל לשם הוי׳ (ועמ״ש ע״פ וידעת היום) ולהתכלל באחד. בכל לבבך שהוא בחינת נפש הבהמית רביעית דם שבלב כו׳ ובכל נפשך בחינת נפש השכלית בחי׳ צלם המחבר הנ״ל וכשיתהפכו ויתבררו יבא לבחי׳ ובכל מאדך מאד בלי גבול כדכתיב הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד אשר בשביל זה ירדה הנפש האלהית למטה כי מקודם היתה בבחי׳ גבול ומספר כי נש״י נמשכו מבחי׳ זו״נ עולם התיקון בבחי׳ כלי כו׳ וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו כו׳ משא״כ אחר ירידתה בחי׳ צלם לברר כו׳ לאכפיא כו׳ בכל לבבך ובכל נפשך יכול עי״ז להשיג האהבה מבחי׳ אור א״ס בחי׳ בכל מאדך שמעולם התהו ואף שא״א להיות בבחי׳ גוף וכלי מ״מ הארה מזה יוכל להיות בכל יום ובמיתתן אחר שנברר הכל רואין כו׳ וזהו היה מספר בני ישראל כו׳ אשר לא יספר כו׳:

ב אך קודם הק״ש בחי׳ אהבה הנ״ל צריך להיות פסוקי דזמרה. וזהו אם בחקותי תלכו ב׳ חקיקות כמו כלי שצריך חקיקה מבחוץ ומבפנים כמו כן צריך כלי הנפש הבהמית לב׳ חקיקות הללו בכדי שאח״כ יוכל להיות בחי׳ תלכו שהוא בחי׳ אהבה להתכלל באחד כדכתיב הלוך ונסוע הנגבה וענין החקיקה מבחוץ הוא ע״י פסוקי דזמרה שהוא מלשון זמיר עריצים פי׳ שע״י ההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה בפסוקי דזמרה הוא מזמר ומכרית בחי׳ הרע שתוכל להתפשט בנפשו בחי׳ אהבה אלקית. כי ההתפעלות מההתבוננות הנ״ל עדיין אין זה בחי׳ אהבה רק בחי׳ התפעלות מאלקות בכדי שיתפרד הרע כדכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם היינו ע״י בחי׳ ההתבוננות ברוממותו ית׳ נפרד הרע.

ולכן החיוב דפסוקי דזמרה לא נזכר במשנה רק שתים לפניה כו׳ כי לא היה נצרך זה אצלם בכל יום כו׳ וזהו החקיקה מבחוץ והחקיקה מבפנים הוא ע״י מצות מעשיות שבבחי׳ חוקה כמו פרה אדומה ציצית ותפילין שאין בהם שום שכל וטעם והיינו מפני ששרש המצות הוא מבחינת כתר כי אורייתא מחכמה נפקת אבל שרשן הם מכתר תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן גימטריא תר״ך. אך בכל ספי׳ יש בחי׳ קומה כמו חכמה שבחכמה וכמו כן בכתר יש בחי׳ מצות הנמשך מחכמה שבכתר ונתלבש בחכמה דאצילות ואח״כ בבריאה שיוכל להיות גם למטה טעם למצוה זו.

ויש מצות הנמשכים מכתר שבכתר והם החוקים שהם רק בחי׳ רצון ונקרא רעוא דרעוין כו׳ וע״י מצות אלו ששרשן מאד נעלה יכול להיות חקיקה מבפנים בנפש הבהמית וכדכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שמפני שהם בעמקי הקליפות צריך דוקא אני בחינה גבוה מאד וכמו כן להיות חקיקה בנפש הבהמית שיהיה לו בחי׳ אהבה להתכלל נפשו באחד היא ע״י מצות הנ״ל ועמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא כח. וזהו באר חפרוה שרים בחינת יסוד דנוקבא שכדי שיהיה בבחי׳ נוקבא בחי׳ יסוד התקשרות באלהות ע״י התעוררות הנ״ל צריך חפירה כי בלא זה לבו אטום כבתולה (ועמ״ש מזה ע״פ לריח שמניך בענין על כן עלמות אהבוך. ועמ״ש בד״ה עיני כל. ובד״ה לא תהיה משכלה ועקרה) וממה נעשה החפירה במחוקק בחי׳ חקיקה הנ״ל שהוא בחי׳ מצות הנ״ל אך אעפ״כ התפשטותן הוא בבחי׳ חכמה ע״י משה (ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ במחוקק כו׳) כי אף פרה אדומה נאמרה ע״י משה כו׳ וע״ז נאמר אמרתי אחכמה כו׳. וזהו אם בחקותי  תלכו ודרשו רז״ל הלואי בחקתי תלכו היינו שיהי׳ בחי׳ הליכה הוא בחי׳ אהבה ולהתכלל באחד צריך לזה ב׳ חקיקות הנ״ל כי בלתי זה א״א שיהיה לו בחי׳ אהבה מאחר שהוא אסור בגוף ונפש הבהמית וכמשל האסור בזיקים שא״א לו להלוך אלא א״כ ישתברו הזיקים:

ג אך עיקר ההליכה הוא להתכלל נפשו באחד לדבקה בו. ואיך אפשר זה. ולזה אמר ואת מצותי תשמרו אשר קדשנו במצותיו כו׳ כמבואר במ״א. וזהו ואת מצותי תשמרו שע״י המצות משתמר בחי׳ אור א״ס בחי׳ עתיק. וזהו נר מצוה כמו נר המשמר השמן והאור כמו כן המצוה משמרת בחי׳ אור א״ס (ועמ״ש בד״ה והנה מנורת זהב כולה. ובד״ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו) וע״ז אמר ועשיתם אותם אתם כתיב. פי׳ כי זהו באמת בחי׳ עשייה שנשמות ישראל עושין ומכריחין כביכול המשכת אוא״ס בהכלים והוא מלשון גדול המעשה כו׳, ולכן נק׳ כל עובדא בלשון עשיה פי׳ לשון הכרח כי מה שהשכל מתפשט בהמעשה שעושה זהו בחי׳ הכרח לגבי השכל שיהי׳ יורד ונמשך בעשייה כמו כן בעשיית המצוה שנמשך עי״ז אור א״ס ב״ה מה שהוא נעתק ונבדל מסדר ההשתלשלות ונמשך ושורה בהכלים דז״א על כן נק׳ בחי׳ זו בשם עשיה (ועמ״ש בד״ה להבין ענין מדלג על ההרים בענין שלכך נק׳ המצות בשם רמ״ח אברין דמלכא כו׳ ע״ש. וע׳ במ״ש ע״פ ביום השמיני עצרת בפי׳ אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם) וזהו ועשיתם אותם אתם כו׳. ונתתי גשמיכם בעתם פי׳ גשמיכם זהו התורה כמ״ש יערוף כמטר לקחי. והנה גשמים יורדין בגבורה ובתורה אמרו רז״ל שניתנה בה׳ קולות פי׳ ה׳ חסדים המגדילים והם בחי׳ ה׳ גבורות דאבא הנעשים בחינת חסדים דאימא. פי׳ כי משה שמע כל התורה בקול אחד כמ״ש והאלהים יעננו בקול לפי שמשה היה מבחי׳ אור אבא בעצמו. אך ישראל לא היה באפשרי לקבל ונתחלק ע״י ה׳ גבורות דאבא לבחינת חמשה קולות וזהו פלג אלהים מלא מים. פי׳ מה שנתפלג מבחי׳ אלהים בחי׳ ה׳ גבורות מלא מים באמת הם חסדים שיכולים לקבל.

וע״י גשמיכם בחי׳ התורה הנ״ל נעשה קול דודי דופק פתחי לי שיהיה לבו פתוח שיוכל להיות בנפשו בחי׳ אהבה ע״י בחי׳ התורה המגדל והיה מזה ונתנה הארץ יבולה היינו בחינת ב״ן שנתברר מנפש הבהמית (והוא ע״ד מ״ש בד״ה האזינו השמים גבי יערוף כמטר שהתורה נק׳ מטר וגשם שמוציא את כח הצומח שבהארץ מההעלם אל הגילוי דהיינו להיות הצמיחה בחי׳ אהבה בכל מאדך כו׳ ע״ש באריכות וזהו ואהבת בגימטריא ב׳ פעמים אור היינו בחי׳ אור אחד הוא אור זרוע לצדיק והב׳ בחי׳ הצמיחה בכל מאדך) ואח״כ ועץ השדה יתן פריו (עיין בזהר בפ׳ בראשית דל״ז סע״ב. ובמק״מ שם) שהוא בחינת מ״ד מנפש האלהית. וכמו בארץ שהארץ מעלה מ״ן והגשם המגדל הוא בחי׳ מ״ד וכדכתיב כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כמו כן ע״י חיבור מ״ה וב״ן הנ״ל יתן פריו היינו שיתגלה בחי׳ טובא דגניז בגווה היינו רפ״ח ניצוצין שיש בה רק הוא מוסתר ומלובש רשע מכתיר את הצדיק משא״כ כשנתברר ונתהפך נתגלה האור הנ״ל להיות א״ח עטרת בעלה בחי׳ שלמעלה מהתקון ס״ג דס״ג וזהו והצליח אשר שלחתיו לברר בירורין ע״י דברי אשר יצא מפי דוקא כי כל העוסק בתורה הקב״ה יושב ושונה כנגדו כו׳:

בחוקתי, ג׳

בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל כו׳. הנה ידוע שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות אבל לפי האמת אינם רק ברכות. ולהבין זה הוא ע״ד מה שאמר בזהר תלת דרגין מתקשראן דא בדא קוב״ה אורייתא  וישראל וכו׳ כולהו דרגא על דרגא סתים וגליא (בפ׳ אחרי דע״ג ע״א). וביאור ענין בחי׳ סתים היינו מה שאינו נראה ומושג ואינו מתלבש במקום כלל ונק׳ סתימא דכל סתימין, פי׳ אפילו מן הסתימא הוא סתום ונעלם, ולית מחשבה דלהון תפיסא ביה כלל ועיין בסה״מ דקי״א ע״א. ובחי׳ גליא הוא מה שאנו רואים עולם הגשמי בחי׳ מקום בעל ששה קצוות מעלה ומטה וד׳ רוחות העולם. ולכאורה לא יתכן לומר על בחי׳ גשמית שהוא בחי׳ אלהות. אבל באמת הענין הוא כן כי אין עוד מלבדו כתיב ומלכותו בכל משלה וכל מה שאנו רואים בדצח״מ שבעוה״ז יש בכל גשמי מגשמיים הנ״ל חיות רוחני המחיה אותו תמיד והוא ג״כ נק׳ בחי׳ מקום כמ״ש הנה מקום אתי שיש ג״כ בחי׳ מקום למעלה וכו׳. ופי׳ מקום שהחיות רוחני בחי׳ מקום הוא ונק׳ ג״כ גליא ובטל הוא לבחי׳ סתום שלמעלה ממנו מן בחי׳ מקום כענין ביטול אותיות המחשבה בשכל כידוע ואינו מתלבש בו כלל. וזהו ברוך המקום כי ברוך הוא לשון המשכה להמשיך מן למעלה מן המקום לבחי׳ מקום ע״ד האמור בברכת השנים להמשיך מן למעלה מן הזמן לבחי׳ זמן. וזהו ברוך ה׳ כו׳ מן העולם ועד העולם, (ענין מקום רוחני י״ל דהיינו ו״ק עליונים שהם שרש הו״ק גשמיים צפון ודרום כו׳ שזהו בחי׳ המקום, וכן נתבאר במ״א ע״פ וארא אל אברהם כו׳ בפי׳ וענין שהוא אחד בשבעה רקיעים והארץ וד׳ רוחות העולם כו׳ ע״ש, וע׳ מזה ג״כ בפ׳ בשלח ע״פ ויאמר משה אכלוהו היום כו׳ ובפ׳ בראשית בד״ה השמים כסאי עולם נק׳ בחי׳ אש ומים כו׳ דהיינו המדות עליונות כנודע, וכן הוא בפרדס בערכי הכינויים ערך מקום. ולמעלה מבחי׳ מקום רוחני היינו חו״ב כו׳ וכ״ש למעלה יותר כו׳. אכן בזח״א ויצא דקמ״ז מבואר דבחי׳ מלכות נק׳ מקום וכ״ה בזהר בשלח דס״ג סע״ב ועיין בזהר ויקהל דר״ז ע״א וע׳ בסש״ב ח״ב פ״ז). והנה אורייתא ג״כ סתים וגליא פי׳ כענין הקללות האלה שלפי הנראה ומושג בחי׳ גליא אינו מדבר בישראל כמ״ש ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו׳. והיינו בחי׳ עשו שהוא בחי׳ אלה לשון רבים טורי דפרודא כמ״ש נפשות עשו, ועיין בזח״א ויחי דרכ״ז ע״ב, אבל ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ וגו׳. כי הפנימית בבחי׳ סתום בהמשכות החיות מן הסתום אל הגליא. וזהו בקול גו׳ והם בחינת ה ברכות שבקללות (ע׳ במ״ש ע״פ כי תשמע בקול וגו׳ בפ׳ ראה, והנה ברכות אלו הוא ע״ד מ״ש בגמ׳ פ״ק דמ״ק ד״ט ע״ב הנך כולהו ברכתא נינהו כו׳, והיינו שהברכה היא מבחי׳ סתום, ומהרש״א שם פי׳ והם עשו כן לחדודי כו׳, ויותר נראה כפשטן לפי שהברכה באופן זה היא מבחי׳ סתום). והנה ידוע שהתורה נק׳ לחם והיא מחיה את הנשמה כמזון הגשמי שמחיה את הגוף אף שהלחם הוא בחי׳ צומח והאדם הוא בחי׳ חי מדבר והוא נגד השכל, לכאורה שיהא החי מדבר ניזון ומקבל חיות מן דבר שהוא למטה ממנו במדרגה, אך אמנם הענין הוא שבאמת תבואת הארץ שרש חיותם הוא ממקום גבוה מאד אלא שנפלו בשבירה להצמיח החטה, וכן בענין התורה שנק׳ לחם ומזון להנשמה הוא ג״כ על דרך הנ״ל שסודות התורה נשתלשלו בדברים גשמיים איסור והיתר טומאה וטהרה כו׳. ועמ״ש מזה ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות. וכ״ז מפני שנפלו בשבירה פי׳ מחמת שבירת לוחות הראשונות שהיו מתחלה חירות ממלאך המות ומחמת שבירתן נתלבשה התורה בדברים גשמיים, (וכמ״ש בלק״ת פ׳ תשא שסוד שבירת הלוחות הי׳ כעין שבירת הכלים כו׳ ע״ש, ועמ״ש מענין חרות על הלוחות בביאור ע״פ אם בחקתי). וזהו בשברי לכם מטה לחם מטה לחם הוא עץ החיים בחי׳ סתים ובשבירת עץ החיים שהוא שבירת הלוחות נפלה ונשתלשלה בדברים גשמיים כו׳: ב ואפו עשר נשים. פי׳ ואפו כי הנה התורה נק׳ לחם חטה שהוא כ״ב אותיות התורה כמנין חט״ה. והענין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש  אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש. וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה שכשאינה אפויה אצל האדם כמו שית׳ לקמן, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה אינה מתאחדת עמו אלא היא ענין בפ״ע והוא בפני עצמו ואינו מקבל חיות כלל ממנה כענין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל, אבל כשהתורה אפויה אצל האדם היא נבלעת בכל רמ״ח אבריו והיו לאחדים ממש כנ״ל. וזהו שאמרו חז״ל על פסוק ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה בכל רמ״ח אבריו היא שמורה וכו׳. וכמשנ״ת ע״פ ושבתה הארץ. ולהבין ענין האפיה הוא ענין אמרם ז״ל כי התורה נתנה אש שחורה על גבי אש לבנה, (וע׳ בהרמ״ז פ׳ עקב דף ער״ב סע״ב. פי׳ אש שחורה חכמה סתימאה ע״ג אש לבנה הוא אבא. וא״כ פי׳ וענין אש שחורה הוא ע״ד ישת חשך סתרו ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה שחורה אני ונאוה ע״ש). והנה ענין אש שחורה הוא אש מסותרת ונעלמת בלב כל א׳ ואחד מישראל באהבה ותשוקה לדבקה בו ית׳, שאף שהוא טרוד בעסקיו הגשמיים כי לבו בוער תמיד לאהבת ה׳ כמ״ש צעק לבם אל אדני כי הלב צועק בהעלם והסתר לדבקה בו ית׳ ונק׳ חולת אהבה וכמ״ש סמכוני באשישות וגו׳ כי חולת אהבה אני (וזהו ענין אני ישנה ואעפ״כ ולבי ער. ועמ״ש ע״פ ציון במשפט תפדה), ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י״ה שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו ית׳ בזה יוכל האדם לאפות לחם חטה שהיא התורה וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית׳, בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו. וזהו ואפו לחמכם פי׳ התורה בתנור אחד פי׳ בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד יחודו של עולם. וענין עשר נשים הוא שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר בחינות שלש אמות ושבע כפולות ובעשרה דברים אלו יהיה האפיה הנ״ל ויהיו בחי׳ אלו בחי׳ נוקבא שידע שבאמת אין הטוב שלו. דהיינו התשוקה לדבקה בו ית׳ אינו מעצמו ועבודתו רק בעל האמת נותן לו האמת. וזהו היה בעיניך כרשע אפילו אם אחד לומד תמיד תורה ומתפלל תמיד מ״מ היה בעיניך כרשע. אבל הרע בעצמו שעושה שלו הוא כי הוא מעצמו, וזהו שלהבת י״ה כי השלהבת לאהבת ה׳ הוא מן י״ה וכשיהי׳ בעצמו בחי׳ מקבל לבד ולא בחי׳ יש בפ״ע יוכל לבוא לידי אפייה הנ״ל, ועיין מ״ש סד״ה שימני כחותם. והשיבו לחמכם במשקל פי׳ שישיב התורה ע״י אפייה הנ״ל ממטה למעלה בבחי׳ משקל כמ״ש ושקל בפלס הרים שהוא בבחי׳ שלמעלה מבחי׳ הרים שבו שוקל הרים ונקרא מתקלא בזהר (בפ׳ תרומה קע״ו ב׳ האזינו דר״צ ע״א. ועמ״ש בד״ה לבך יהגה אימה. איה סופר איה שוקל ומ״ש בד״ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס ועמ״ש בענין תנופת שתי הלחם ע״פ והניף הכהן אותם), ואכלתם ולא תשבעו ע״ד אוהב כסף כו׳. כן באהבתה תשגה תמיד לחזור פעמים רבות אין מספר. ובכל פעם יהיו בעיניו כחדשים ממש ולא ישבע נפשו בהם לעולם. וכמ״ש אל תבוז כי זקנה אמך. וגם שלא יהיה בבחי׳ זקנה. וכמאמר רז״ל ומי איכא זקנה קמיה כו׳. שהוא ית׳ למעלה מהזמן ואין הזמן מושל בו להזקינו. אבל בלאו הכי אינו מקבל חיות מן התורה כי וכבודי לאחר לא אתן כו׳:

בחוקתי, ד׳

אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל. הנה לכאורה לא שייך לומר חוקים ומשפטים ותורות על הברכות וקללות הכתובים למעלה בפ׳ זו שאין בהם ציווי דבר חוק ומשפט. וגם להבין מהו בינו ובין בני ישראל והל״ל אל בני ישראל וכו׳. אך הענין דהנה בפ׳ שלמעלה כתיב אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וג׳ בחי׳ אלו תלכו תשמרו ועשיתם אותם הם כנגד מחשבה דיבור ומעשה, בחקותי תלכו הוא ענין המחשבה בעיון והשגת גדולתו ית׳ שיש בה כמה מדרגות זו למעלה מזו ולכן נק׳ בשם הליכה כמ״ש ילכו מחיל אל חיל והוא ענין מ״ש הליכות  עולם לו פי׳ שהולך ונעתק מזה העולם לו לבדו ליבטל אליו ליחודו ית׳ בהשגתו בגדולתו מדרגה אחר מדרגה וגם הליכות העולם עצמו לו שגם העולם עצמו הולך ומתעלה עם האדם ליחודו ית׳ מאחר שהאדם הוא בתוכו ונק׳ הליכות לשון רבים כמארז״ל אל תקרי הליכות אלא הלכות. וכמ״ש ועלמות אין מספר ודרשו רז״ל אלו הלכות שלכן נקראו בשם הלכות שע״י העיון בהם להשיגו היטב על בוריו זוכה האדם לילך ממדרגה למדרגה בהשגת גדולת א״ס ב״ה וקרבתו אם קרבת אלקים יחפץ באמת ויבקשנה ככסף כו׳ ויגעתי ומצאתי כו׳ ולאפוקי מי שאינו כו׳. ואת מצותי תשמרו הוא ענין הדבור כמארז״ל שמור זו משנה שהוא הדבור בד״ת מלשון ושננתם לבניך. והענין כי אף מי שמוחו קטן להשיג בגדולת ה׳ ולילך בה ממדרגה למדרגה. הנה אעפ״כ יש בכל א׳ ואחד מישראל בחי׳ אלקות ודבר ה׳ השוכן בתוכו וכמ״ש ונתתי משכני בתוככם ופי׳ בזהר משכונא דילי והוא עד״מ כאדם שנותן משכון לחבירו שהמשכון אינו מרצונו הטוב כך כביכול הנה ארז״ל גלו לאדום שכינה עמהם פי׳ אף כי ידע אינש בנפשו איה מקומו שהוא בתחתית המדריגה בגלות אדום וישמעאל כו׳ שהם המה מדות הרעות תאוות וכעס ודומיהן מכל מקום לא יפול לבו בקרבו לאמר אבדה תקותי כי האמת אינו כן שאפילו בגלות שכינה עמהם הנותנת לו חיות אלקות אפי׳ בעודו עובר על רצונו ית׳ שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו ענין אמונת אחדותו ית׳ האמיתי כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכולא קמי׳ כלא חשיב. וזהו אני ה׳ אלקיכם כי הוי׳ הוא בחי׳ היה הוה ויהי׳ ואני הוי׳ לא שניתי הוא יכול להיות שורה וקבוע במוחו להיות לנו בבחי׳ אלקיכם וכמ״ש במ״א. אך צריך שתהי׳ בחי׳ זו שמורה וקבועה בו בתוכו ממש שלא יהי׳ רק כמו שעומד על שכלו מלמעלה ואינו נתאמת ונתפס בשכלו היטב כמ״ש ונתתי משכני בתוככם דייקא והשמירה לזה ארז״ל שמור זו משנה שהוא הדיבור והשינ ון בד״ת כי דבר ה׳ זו הלכה וכמארז״ל השונה הלכות שהוא רק בחי׳ שמירה להיות משתמר בקרבו מה שכבר ניתנה לו אף שאינו יכול לילך ולהתעלות מעלה מעלה בהשגת גדולתו וקרבתו ית׳ מ״מ ע״י המשכת עולם הדבור בתוכו כמ״ש ותורתך בתוך מעי וכתיב ואשים דברי בפיך כו׳ נתפס ונתאמת אצלו ענין אמונת אחדותו ית׳ באמת לאמיתו ולא בדמיונות שוא כמארז״ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שהוא בחי׳ הדבור בת״ת שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם פי׳ שאע״פ שהם בבחי׳ גלות שכינה עמהם וזהו שארז״ל על פסוק על מה אבדה הארץ על ביטול תורה כי ע״י ביטול תורה שהוא בחי׳ דבר ה׳ אבדה האמונה שהיא בחי׳ הארץ הדום רגלי שאינו נתפס במוחו אמונת יחודו ית׳. ועשיתם אותם זה המעשה שהוא ענין המשכת אלהותו ית׳ מבחי׳ סוכ״ע ע״י המעשה כמארז״ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה מכלל שהמעשה הוא עיקר התכלית והיינו כי א״א להמשיך גילוי אלהותו ית׳ מבחי׳ סוכ״ע ע״י שום השגה וכח המחשבה ודיבור דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ואפילו השגות עליונים כו׳ רק ע״י בחי׳ המעשה וקיום המצות כענין לחכימא ברמיזא, והוא כמשל האדם שאינו יכול לדבר ולהסביר כל לבו לפני חבירו האיך יעשה רק ע״י שרומז לו בתנועה כל שהוא. כך כביכול הנה באתעדל״ת צריך להיות אתעדל״ע יש מהן דתליא בעובדא וע״י מעשה המצות וקיומן נרמז ונמשך מלמעלה מעלה מאד וממקום גבוה יותר כעין רמז ולמשל כמו מעשה הצדקה שע״י שמשפיע חיות לזולתו רומז למעלה למקום מקור כל ההשפעות להשפיע חיים וחסד לכל העולמות. וכן ענין כל המצות ואפילו מצות ת״ת שבדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה. וז״ש והיה מעשה הצדקה שלום כי ענין השלום הוא שמחבר שני הפכים ועושה שלום ביניהם, כך א״א  לעולמות לקבל שפע וחיות מן הבורא ית׳ שהוא מובדל מהם מהקצה כו׳ כ״א בבחי׳ שלום, וזהו ונתתי שלום בארץ כי מלכותך מלכות כל עולמי׳ וכלם הם בחי׳ ארץ לגבי הקב״ה. וזהו לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כי השלום הוא המחזיק ברכה והמשכות חיות אלקות בהתגלות למטה: ב וזהו ענין כל הברכות שבתורה כמו ד״מ ואכלתם לחמכם לשובע פי׳ שיהיה בחי׳ שובע שמחות את פניך וכדכתיב עוז וחדוה במקומו והקללות הם על המסתירים ומונעים את האדם מעבודת ה׳ שהם החיצונים כי ישראל מצד עצמם עלו במחשבה שאין שם שום הסתר פנים ורצונם לדבקה בו ליחודו ית׳ ומאמינים בני מאמינים ואין שייך שום קללה ח״ו מצד עצמ׳ ולעתיד יתהפכו כל הקללות לברכה רק הקללות הם להעביר רוח החיצונים והטומאה שנדבק בהם בהתערבם כו׳. וז״ש הכתוב ונתן ה׳ את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. וכמ״ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם שהוא בחי׳ עשו איש שעיר וזהו פי׳ ענין כל הקללות שהן ברכה באמת על ישראל מצד עצמם והקללה הגדולה שנאמרה במשנה תורה הגר אשר בקרבך וכו׳ היא אינה רק על חיצוני׳ הנדבקות בהם. ופי׳ הגר אשר בקרבך היא השכינה אשר ממנה באה האהבה מסותרת אשר בלב כאו״א מישראל אשר היא בבחי׳ גלות בתוך הגוף ונק׳ בשם גר שהיא בארץ לא לו שהוא ניצוץ אלקות המחיה את נפשו וכמארז״ל גלו כו׳ שכינה עמהם יעלה עליך מעלה מעלה שיהא בבחי׳ עילוי רב ועצום דהיינו שיעמיק במחשבתו גודל גדולתו עד אין חקר וכמ״ש אני הוי׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו׳ פי׳ שלא יהיה בבחי׳ מצרים וגבולים כ״א כמ״ש ואתהלכה ברחבה וגו׳ שאז ואתה דהיינו מה שהוא אתה שהוא בחי׳ הגוף וחיצונים תרד מטה מטה וכן כל ענין הקללות הם על החיצוני׳ המונעים להעבירם ולהכריתם. ובזה יובן כוונת יצחק אע״ה שרצה לברך את עשו ולא את יעקב, כי הנה הברכות וכן כל מצות התורה שהם המשכת גילוי אלהותו ית׳ למטה אינם אלא לאכפיא לסט״א ולהכניעם תחת הקדושה ולכן לא ניתנה תורה עד אחר יצ״מ משא״כ בזמן האבות שהן הן המרכבה ובטלים ליחודו ית׳ לא היו צריכים להמשכת גילוי למטה לכן לא רצה יצחק לברך את יעקב כי הי׳ בבחי׳ מרכבה אך דעתו הי׳ לברך את עשו ולהכניעו ולקרבו אל הקדושה ולכן אמר בברכותיו שהי׳ סבור שהוא עשו עומד לפניו ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. מטל השמים זו תשב״כ ומשמני הארץ זו תשבע״פ ורוב דגן אלו הלכות שהן לרוב מאד כמ״ש ויצבור יוסף בר הרבה מאד עד כי חדל לספור וכמ״ש ועלמות אין מספר ודרשו רז״ל עלמות אלו הלכות ותירוש אלו רזין דאורייתא כמ״ש נכנס יין יצא סוד ורצה כל זה ליתן לעשו ולהכניע ולאכפיי׳ לסט״א. אך באמת לא הי׳ באפשרי להכניעו ולקרבו תחת הקדושה מחמת שהוא רע גמור וצריכים להעביר הסט״א לגמרי ולהכריתה בכל הקללות רק הברכות ניתנו ליעקב ולהכניע הסט״א שנתערב בזרעו כמ״ש ויתערבו כו׳ וכמ״ש ועשו אחיו בא מצידו אל תקרי מצידו אלא מצדו שבעמידת האדם בתפלה ורוצה לידבק בקונו נופלים לו מחשבות זרות שלא ברצונו רק כאלו הן באים מן הצד מאליהן וממילא אך מ״מ הן הן מחשבותיו שחשב בהן ברצון שלא בשעת התפלה וכיוצא בהם אלא שבשעת התפלה הם נופלים לו שלא ברצונו ולכן נק׳ מצדו שהן אינן בחי׳ אחוריים שהוא בחי׳ דבר שהוא בע״כ לגמרי שהוא אינו חפץ בזה כלל ולא בחי׳ פנים שהוא רצון וחפץ גמור ונופל לו בשעת התפלה מפני שרוצה לעלות לדבקה בו ממילא הם נמשכים אחריו כמשל אדם הלובש בגד ארוך ונגרר בטיט וחומר וכשרוצה לעלות בסולם גם הבגד עם החומר וטיט עולה עמו וכדי להכניע את הרע בחי׳ עשו ולהשפילו אמר ליצחק אביו שהיה בחי׳ מרכבה להקב״ה קום נא שבה וכו׳ כי א״א להמשיך הברכות שהוא גילוי אלקות בעוד שהרע בתקפו וגבורתו כי לא יגורך רע כתיב ועמ״ש בזה בביאור ע״פ במדבר סיני. והעצה לזה קום נא וגו׳ ע״ד  מ״ש כי גאה גאה ותרגומו ארי אתגאי על גותניא ופי׳ שמתרומם ומתנשא עליהם ועי״ז מתרחק מהם ומסלק חיותו מהם ואין להם יניקה וחיות ממנו וכן הוא למטה בעבודת האדם דהיינו להעמיק דעתו ומחשבתו בגדולת ה׳ איך הוא ממכ״ע וסוכ״ע וכולא קמיה כלא חשיב ולגדולתו אין חקר וממילא אין להחיצונים יניקה כ״כ וממילא נופלים כל המונעים שהן המדות רעות ומחשבות זרות כי ישראל מצד עצמם עלו במחשבה כו׳ ולכן אמר אח״כ שבה דהיינו לישראל עצמן בישיבה שהוא ירידה והמשכת גילוי למטה להיות לו דירה בתחתונים וכמ״ש וישב ה׳ מלך לעולם למשל כמו האדם היושב שמרכין א״ע למטה ואכלה מצידי שכל ענין דבור ומעשה התורה והמצות הם בחי׳ ציד שנצודים ניצוצות שהיו בגוף ונפש החיונית ונתהפכו לקדושה ובחי׳ האכילה הוא ע״ד ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו׳ בעבור תברכני נפשך הוא בחי׳ פנימי׳ וחיות כל העולמות הנמשכת מחיי החיים א״ס ב״ה ומלובשת ומוסתרת ומתעלמת בהם להחיותם בנפש המסותרת בגוף והברכה הוא יציאתה מההעלם והסתר האור אל הגילוי וההשגה להיות נגלה כבוד ה׳ ויחודו אל ישראל במחשבתם ושכלם ומוחם בעוה״ז ובכל העולם לעתיד כמ״ש במ״א ויהי׳ בבחי׳ ברכה והמשכה בעוה״ז בהתגלות למטה. וז״ש אלה החוקים והמשפטים והתורות על הברכות וקללות שהן הם גילוי אלהותו ית׳ למטה לבחי׳ ישראל והעברת וביטול המסתירים ומונעים אותם מעבודתם שהן המה נמשכים מבחי׳ מ״ע ול״ת ודוגמתם ממש רק שהם בינו לבין בני ישראל מחמת שהקללות הן אחר שיש מסך מבדיל ועונותיכם מבדילים וכבר עבר על הל״ת וכיוצא ולכן צריך להכריתו ולהעבירו משא״כ שס״ה ל״ת הם שמירה מן החיצונים שלא ינקו ולא יהיה מסך מבדיל כלל ולכן כתיב בינו ובין בנ״י ולא אל בנ״י:

בחוקתי, ה׳

אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת כו׳. הנה הקרבנות היה ענינם להעלות בהמה ע״ג המזבח כו׳ כדי שיהיה מאכל לארי׳ דאכיל קרבנין כמ״ש [לקמן] בד״ה ואריה כבקר יאכל תבן (ולשם שייך דרוש זה ג״כ). והנה כדי שתוכל הבהמה ליכלל באש שלמעלה ותהיה לריח ניחוח כו׳ צריך לזה המשכה והארה מלמעלה למטה ליתן לה כח ועוז לעלות ולהתהפך ממהות למהות כו׳ והוא בחי׳ עשב של מעלה שנותנים לבהמה מאכל להחזיק כחה שתוכל לעלות כמו שיתחזק האדם ע״י מאכל כו׳, וזהו ונתתי עשב בשדך לבהמתך שתוכל לעלות כו׳ ועמ״ש מענין פי׳ עשב בד״ה ואלה המשפטים והיינו בפסוקי דזמרה דהתפעלות הנפש האלקי׳ הוא בבחי׳ בהמה כדוגמת המרכבה עליונה דפני אריה פני שור כו׳ וכמ״ש וישרנה הפרות כו׳ הלוך וגעו כו׳ כמ״ש [לקמן] (בד״ה וספרתם לכם דחג השבועות) והוא מהתבוננות שבחו של מקום בבחי׳ ממכ״ע דוקא וכמ״ש בד״ה בכ״ה בכסליו ובד״ה אדם כי יקריב מכם וכמו בשרשה שלוקחה משמרי האופנים. והנה התפעלות המלאכים הנק׳ חיות ובהמות למעלה הוא מבחי׳ צמצום השגתם באלקים בבחי׳ ממלא כח הפועל בנפעל לבד (וכמ״ש במ״א בפי׳ וצדקתך ירננו בד״ה רני ושמחי) והוא ענין השירה בפסוד״ז באמרו אשירה לה׳ כי גאה כו׳ וכיוצא ולכך נקראים פסוקי דזמרה דוקא (ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית) ועי״ז יש כח לנפש הבהמית ג״כ להתעלות ולהכלל באש שלמעלה ע״י התלהבות הנפש אלקית והוא ע״י בחי׳ העשב שנותנים לה דהיינו הארות והמשכות אלקות מבחי׳ ממלא כו׳ שמתבוננת הנפש אלקית ומסדר שבחו של מקום כו׳. וזהו אסור לאדם שיטעום כו׳ (כן הגירסא ספ״ה דגיטין דס״ב סע״א וכ״כ המ״א סי׳ קס״ז ס״ק י״ח. והב״י כ׳ שיאכל וכן הגירסא בברכות ד״מ ע״א) פי׳ כי יש ב׳ מיני מאכל אחד מאכל לאדם, והב׳ מאכל לבהמה ותחלה יש להאכיל לבהמה הוא שיסדר שבחו של מקום בפסוד״ז להיות עי״ז כח ועוז לנפש הבהמית דוקא ליכלל ולהדבק  באור א״ס ב״ה ואחר שהאכיל לבהמתו יטעום בבחי׳ מאכל אדם דהיינו בק״ש ותפלה שמוסר נפשו באחד ממש במהות ועצמות אור א״ס ולא מהתבוננות התפשטות אורו בלבד כו׳ שהוא בחי׳ אדם אדמה לעליון כו׳ וזהו והדר ואכלת ושבעת כו׳ שהוא ענין ק״ש דכתיב בה אכלתי יערי עם דבשי כו׳ יערי יוצר אור התפעלות המלאכים דבשי ק״ש כו׳ ועמ״ש בד״ה כי תצא. (ועד״ז הוא קרבן העומר וספירת העומר קודם שבועות כי העומר שעורים מאכל בהמה לברר נה״ב ולהעלותה ועי״ז אח״כ בשבועות לכו לחמו בלחמי. אלא ששעורה היא ע״י זריעה משא״כ עשב וכדלקמן). והנה ידוע שהתורה נקראת עוז וגם נקראת תושי׳ שמתשת כחו של אדם כו׳, הענין הוא דכמו שבקרבנות כתיב לחמי לאשי כו׳ כן התורה נק׳ לחם כמ״ש לכו לחמו כו׳ וכמו שהמאכל מחזק כח אדם כן התורה נותנת כח ועוז לנפש אלקית הנק׳ אדם ונק׳ מאכל אדם שע״י לימוד אותיות דבר הלכה תתחזק הנפש אלקית כדי שתוכל למסור נפשה באחד ממש ע״י ק״ש כו׳ אכלו רעים כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם. וזהו שארז״ל שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והחזירן בטל תחיה כמ״ש בת״י בתלים (סי׳ ס״ח) ע״פ גשם נדבות תניף והיינו טל תורה והיינו דמה שפרחה נשמתן במס״נ ממש החזירן לגופים שלהם ע״י טל תורה בבחי׳ שוב לפי שנתנה כח ועוז לנפשם להתחזק ולחזור בגופם כמו שישיב הנפש ע״י מאכל (וזהו רצוא ושוב גימטריא תורה שע״י שפרחה נשמתן בבחי׳ רצוא ואח״כ החזיר להם בבחי׳ ושוב עי״ז יוכלו לקבל התורה שכל ענינה רצוא ושוב כמ״ש בד״ה זאת חקת התורה). ומה שנקראת תושיה ג״כ היינו לפי שידוע שכל דבר הצריך להתעלות למעלה והוא מקושר בקשר של קיימא למטה א״א לו לעלות בלתי שיתירו לו בתחלה הקשר שמקושר למטה ואז יוכל לעלות כו׳, כמ״כ לפי שהתורה נותנת כח ועוז לעלות יש בכחה ג״כ להתיר הקשר שנתקשרה הנפש בהמית בגשמיות עוה״ז ולהתיש כח התקשרותה כדי שתוכל לעלות כו׳ ולכך נקראת תושיה שמתשת כח הקשר של הנפש הבהמית והוא ענין אחד עם מה שנותנים כח ועוז לנפש לעלות כי הא בהא תליא ועמ״ש מזה בד״ה בחודש השלישי לצאת בנ״י מארץ מצרים. והנה ההפרש שבין עשב למאכל אדם הוא רק במה שהעשב אינו צומח מסיבות הזריעה אלא מעצמו בלבד דהיינו מכח הצומח שבארץ (ועמ״ש בד״ה כי כארץ תוציא צמחה ובאג״ה סד״ה איהו וחיוהי), משא״כ מאכל אדם אינו צומח כ״א ע״י זריעה כשזורעין החטה אז תצמח כו׳. והנמשל מובן דהמלאכים הנק׳ עשב השדה בזח״א בראשית די״ח ע״ב והם המאכל לבהמה שם ב״ן כו׳ הם באים וצומחים מכח המלכות עצמה הנקראת ארץ כמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י בלתי זריעות אור הזרוע מצדיק ח״י עלמין כו׳ חי העולמים מלך כו׳, והתבואה שהן הנשמות הנק׳ ראשית תבואתו שנק׳ אדם נצמחים ע״י בחי׳ זריעה בארץ דוקא שהוא ההמשכה מבחי׳ יחיד חי העולמים בבחי׳ מדת מלכותו ית׳ כו׳ והן מאכל לאדם העליון כביכול היינו ע״י מס״נ הנשמות בק״ש באחד ממש עולים לאשתאבא בגופא דמלכא כו׳ ועמ״ש בד״ה אדם כי יקריב מכם. (והנה שעורה היא מאכל בהמה והיא ג״כ ע״י זריעה דוקא כמו חטה ממש וצ״ל כי יש כמה מדרגות במלאכים הנק׳ בהמה וכמו ההפרש בין בחי׳ יוצר משרתים ובין ואשר משרתיו בד״ה והניף את העומר שעל בחי׳ המלאכים הנק׳ יוצר משרתים ע״ז נאמר מצמיח חציר לבהמה כו׳ משא״כ המלאכים הנק׳ ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם משי״ב הם גבוהים יותר כו׳ והן מקבלים מבחי׳ שעורה שעור ה׳ ועוד דגם בנשמות כתיב וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה הרי גם בבחי׳ בהמה נאמר וזרעתי שבאין ע״י זריעה ממש. ואפ״ל כי העשב שצומח מאליו שרשו מבחי׳ ההמשכה חצוניות לחדש הישנות ע״ד המחדש בטובו בכל יום תמיד כו׳ אבל מה שבא ע״י זריעה וצמיחה נמשך מבחי׳ ההמשכה הפנימית) (עיין  בע״ח שער הק״ש פרק י״א) ועמ״ש בד״ה וידעת היום ההפרש בין מ״ש אתה הראת לדעת שהוא הדעת בבחי׳ ממכ״ע ובין מ״ש וידעת היום שהוא הדעת בבחי׳ סוכ״ע, עד״ז י״ל ההפרש בין בחי׳ עשב ובין בחי׳ שעורה. ולפ״ז בחי׳ חטה מאכל אדם שהיא התורה זהו מה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע שהתורה נק׳ משל הקדמוני בחי׳ קדמונו של עולם כו׳. גם י״ל כי השפעת השעורה נמשך במלאכים ע״י הנשמות דהיינו ע״י קרבן העומר שעורים וזהו כענין ונתתי לך מהלכים בין העומדים שממשיכים ההילוך בבחי׳ העומדים שהם המלאכים כמ״ש בת״א ס״פ וישב על פסוק זה, וזהו ניגרא דחמרי שערי שעי״ז נעשה בבחי׳ מהלך כו׳ ומ״ש בפ׳ ק״ש ונתתי עשב כו׳ היינו לפי שנעוץ סופן בתחלתן כו׳ לכך ע״י מס״נ שבק״ש היום יוכל ליתן מאכל לבהמתו למחר בפסוקי דזמרה כו׳: ב והנה יש עוד ההפרש בין זריעה לנטיעה ארץ חטה כו׳ גפן כו׳ וכתיב ואנכי נטעתיך שורק שהזריעה דתבואה כמו גרעין החטה יצמח ממנו כדמותו ובצלמו אלא שהוא בתוספת וריבוי ואין צריך שהות כ״כ ועיכוב מזמן הזריעה עד הצמיחה ואמנם יצטרך ללמ״ד טי״ת מלאכות לחרוש ולזרוע כו׳ דש בורר ואופה ומבשל עד שראוי לאכילה כו׳ והנטיעה שנוטע גרעין תפוח יצמח אילן שלו והתפוח יצמח בראשו דוקא ויש שהות ועיכוב רב בזמן צמיחתו וגם ג׳ שני ערלה נוהג בו (עמ״ש בד״ה ונטעתם כל עץ מאכל) ויש שזמן צמיחתו מתעכב ע׳ שנין כמו התמר דכתיב צדיק כתמר יפרח כו׳ (ועמ״ש מזה גבי שמיני עצרת). ואמנם א״צ להכשר ותיקון ע״י ל״ט מלאכות כי הפרי מיד ראוי לאכילה וגם יש בה תענוג מן מתיקות הטעם משא״כ במאכל הלחם דתבואה כו׳ ועוד כמה מיני מדרגות חלוקים ביניהם כו׳. והנמשל בכל אלה החלוקים יובן למעלה דנשמה האלקית שנזרעת מאור הזרוע לצדיק כו׳ יש נשמה שהוא כמשל התבואה כמ״ש ראשית תבואתה עד״מ התבואה הנזרע בגרעין החטה לא תהיה רק בריבוי אבל לא בשינוי המהות כצמיחת התפוח כו׳ והיינו ענין נשמות שבג״ע התחתון שהם רק בריבוי והגדלה שניתוסף האור אלקי בהם בבחי׳ ריבוי בלבד כו׳ ויש נשמות גבוהות יותר שמתענגים על הוי׳ בתענוג ועריבות ומתיקות ידידות כו׳ כמשל התפוח וכמ״ש רפדוני בתפוחים כו׳ ונשתנה מהותם לגמרי לעילויא מכפי אופן זריעתן מאור הזרוע לצדיק כו׳ כמעלת התפוח על הגרעין הנטוע וזהו ג״כ כענין ההפרש בין העלייה דרך השתלשלות עילה ועלול ובין העלייה שלא כסדר ההשתלשלות ונק׳ בחי׳ זו חקל תפוחין קדישין ע״ש כתפוח בעצי היער כן דודי כו׳ והוא בחי׳ יאר ה׳ פניו אליך, ועיין בפרדס ערך שדה פי׳ שדה תפוחים בחי׳ תפארת ועמ״ש מענין תפארת בפ׳ קדושים בד״ה ונטעתם כל עץ מאכל. ועד״ז י״ל ענין שדה הלבן ושדה האילן שבמשנה דמסכת שביעית שהם ג״ע התחתון וג״ע העליון כי ג״ע התחתון שרשו ממל׳ וג״ע העליון שרשו מבינה אך צ״ע דהא פי׳ גן היינו נטיעות כמ״ש ויטע ה׳ אלקים גן כו׳ ואיך נמשל רק לצמיחת התבואה ואפ״ל ע״ד מארז״ל עה״ד חטה היתה כו׳ והעיקר שגם בג״ע התחתון יש נשמות שמקבלים מבחי׳ נטיעות ויש מבחי׳ תבואתו כו׳ (ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בענין כשעירים עלי דשא כרביבים עלי עשב שם נז׳ ג״כ כענין זה ועיין זח״א ויחי דרכ״ו ע״ב ההפרש בין תבואה לפירות האילן ובפ׳ אמור דצ״ו ע״ב ודצ״ז ע״א ובפ׳ פנחס דרנ״ג ע״א) אך שיש שהות רב עד שנאמר צדיק כתמר יפרח כו׳ כלומר מזמן זריעתו למעלה עד גמרו בבחי׳ גילוי האור בעונג העליון ישתהה ע׳ שנין כו׳, ודוגמא לזה במה שאנו רואים בנפש האלקית למטה עד שיתענג בעונג המורגש באלקות יכול לשהות זמן רב כמו שנה תמימה ויותר כו׳ וגם נצמח בראש האילן דהיינו בחכמה שבנפש כו׳ והוא מ״ש כי האדם עץ השדה שיתן פריו למעלה דוקא כי העונג אינו אלא בחכמה כו׳. ואמנם בזאת יתרון מעלתו שא״צ לתיקון ע״י אהבה  ויראה כו׳ שנק׳ אפייה ובישול כמו במאכל התבואה בנשמות הנמוכות שא״א להם להתעכל ולהיות למאכל אדם העליון כ״א ע״י אפייה דהתלהבות כו׳ וכמ״ש ואפו עשר נשים בחי׳ י״ס דמלכות לחמכם דאור הזרוע כו׳ בתנור אחד פי׳ בתנור הנעשה מאחד עילאה דהיינו שנתעכלו אחר האפייה ונכללו באחד כו׳ כמשל המאכל שאינו מתעכל באדם כ״א ע״י אפייה בתחלה כו׳. ובכ״ז יובן משארז״ל שלהי כתובות עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כו׳ פי׳ הארץ הוא בחי׳ מלכות דאצילות מקור הנשמות והמלאכים ותוציא מעצמה בלתי עבודת אור הזרוע לצדיק כו׳ כי תתעלה אז המלכות ותהיה עטרת בעלה כמ״ש סד״ה והיה מספר בנ״י. וסד״ה קול דודי גבי מקפץ על הגבעות ובביאור ע״פ כי אתה נרי בפי׳ מלך יחיד חי העולמים. וגלוסקאות היינו כמו הלחם הנאפה בתנור כן מה שע״י עבודתהל״ט מלאכות אור הזרוע של הנשמה נכללת באחד בזמן העוה״ז אבל לע״ל תגמר הנשמה בבחי׳ האפייה ובישול ממילא ומאיליה כי כל האורות עליונים יתגלו במל׳ דוקא ויבואו כולם לקבל ממנה כמ״ש והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו׳, ועיין בשל״ה פ׳ ויצא ע״פ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שפי׳ עד״ז ברכת המוציא לחם מן הארץ ובמ״ש גלוסקאות וכלי מילת דוקא בא לרמוז על כללות ההשתלשלות דאורות פנימים ואורות מקיפים הפנימים בגלוסקאות והמקיפים בכלי מילת והוא בחי׳ לבושים ומקיפים דמצות וכמ״ש ברבות בשה״ש בפסוק גן נעול ע״פ ואכסך משי כו׳ עשאן ממש בעולם כו׳ המד״א לא ימיש עמוד הענן כו׳ ע״ש. והענין דהנה בתורה נאמר לכו לחמו כו׳ שהוא בחי׳ אור פנימי ובמצות אנו אומרים אשר קדשנו בחי׳ קדושין הוא בחי׳ אור מקיף וראיה לזה שיכול אדם לעשות מצוה בעטיפת טלית ולא יגע ללבו כלל בפנימיות עד שיחשוב מחשבה זרה כו׳ כמו המקיף שאינו נוגע לפנימי כו׳ משא״כ במ״ת שנק׳ יום חתונתו שעל כל דבור פרחה נשמתן בבחי׳ אור פנימי כי הרי היה ברצון כי מאחר שפרחה נשמתן בדבור הראשון למה שמעו הדבור השני כו׳ (פ״ט דשבת דפ״ח ע״ב) והקדושין היה קודם לכן ששלח להם את משה וכרת להם ברית עמהם בדם אשר זרק כ ו׳ ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע כו׳ והוא בחי׳ מקיפים ואמנם המקיף נותן כח ועוז להארת הפנימי דמה שכרת ברית עמהם הי׳ סיבה למס״נ שלהם במ״ת כו׳. אך עיקר הנשואין היה במתן תורה לפי שפרחה נשמתן ממש משא״כ בבחי׳ העלם המקיפים כו׳ וכמו ענין הנז׳ באדרא דקמ״ו ב׳ על הני תלתא דאסתלקו דברעו סגי ותקיף אתדבקו נפשותיהן בשעתא דאתנסיבו כו׳ (ועמ״ש בד״ה עיני כל אליך ישברו). ובזה יובן מה שיפלא לכאורה בפ׳ והיה אם שמוע שמשה אמרה ואיך אמר ונתתי מטר כו׳ ונתתי עשב כו׳ כאלו הוא הנותן ח״ו כמו שהקשו המפרשים כי מאחר שבמשנה תורה משה כמדבר בעד עצמו ע׳ בהרמב״ן בהקדמתו לפי׳ התורה א״כ הל״ל ונתן ה׳ מטר כו׳. אך הענין לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה ורוח הוי׳ הוא שדיבר כו׳ ונתתי עשב כו׳ ולא הוא הנותן ח״ו והטעם הוא כנ״ל שע״י מ״ת נעשו בחי׳ נשואין שהיא ההתכללות ותכלית הביטול בעצמות אור א״ס עד שפרחה נשמתן ממש כו׳ ועד״ז היה במשה בתמידות כמ״ש לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שלא תפס מקום ודבר בפ״ע כלל לכך היה יכול לומר ונתתי מפני שדבר ה׳ דיבר בו מדבר מתוך גרונו כו׳, ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את. וכענין זה ידוע שהוא השונה הלכות דארז״ל מתניתא מלכתא פי׳ עד״מ כמלך הגוזר ואומר ע״י שלוחו כו׳ כן אנו אומרים אמר אביי כו׳ כי גזירות המלך הקב״ה דינא דמלכותא שאמר אביי רוח ה׳ הוא שדיבר בו וכמ״ש ואשים דברי בפיך כו׳ וכמ״ש במ״א. ואמנם אין זה אלא  לאחר מס״נ דנשואין הנ״ל. ועמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו בפי׳ גבורי כח עושי דברו ועי״ז אח״כ לשמוע בקול דברו:

בחוקתי, ו׳

וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה (ע׳ בסנהדרין צ״ט ב׳. וברבות ויצא ר״פ ע״ב). חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. יותן את הארץ הזאת לעבדיך. וע״ש הפי׳ כפשוטו במ״כ ובידי משה בשם פרש״י ונכון הוא ולפ״ז זהו גריעותא להם וכמ״ש ברבות ס״פ מטות שעליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה כו׳.

וצ״ל דהפסוק חנוך לנער ע״פ דרכו הוא מעלה ושבח שראוי לעשות כן. גם בלא״ה מבואר בסש״ב ח״ב הקושיא בפסוק חנוך לנער דמדכתיב ע״פ דרכו משמע שאינה דרך האמת לאמתו וא״כ מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה. והענין כי הנה בפי׳ וימצא דודאים יש במדרש שני פירושים. א׳ שהן מין עשב וע׳ בהרמב״ן בפי׳ התורה שם. הב׳ שהן שעורים. ועמ״ש בד״ה אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב כו׳ דבחי׳ עשב זהו מקור ההשפעה לבחי׳ המלאכים הנק׳ בהמה. (וע׳ בזח״א י״ח ב׳ קנ״ו ב׳) ולכן נק׳ דודאים שהוא מלשון אתן את דודי לך בחי׳ אהבה שמזה נמשך ונולד בהם האהבה להיות בוערת כמראה הלפידים כו׳. וגם לפי הפי׳ שהם שעורים היינו ג״כ מאכל בהמה כו׳ רק שזהו בחי׳ גבוה יותר כמש״ש. ולכן נק׳ בחי׳ זו חנוך לנער משום דכד איתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא דכיא כו׳ כנ״ל (בד״ה וספרתם לכם הנ״ל) ע״כ המזון לבחי׳ זו הוא מבחי׳ שעורה שעור ה׳ או מבחי׳ עשב וכמ״ש ועשב לעבודת האדם ע״כ גם בניו תפסו בעבר הירדן שהוא מקום מקנה ע״ד ונתתי עשב בשדך לבהמתך שנתבאר למעלה ובת״א בד״ה ואלה המשפטים. ומה דמשמע שלא נכון עשו בזה (ועיין ביהושע סימן כ״ב י״ט) זהו משום שעשו את הטפל עיקר. והרי אף שאסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו מ״מ אח״כ צ״ל ואכלת ושבעת והיינו לכו לחמו בלחמי ועוד כי א״י דוקא היא ארץ חטה ושעורה כו׳ ג״כ והם בחרו לקבע גמור בחי׳ זו דמקום מקנה. וזהו ענין אי לך ארץ שמלכך נער ופי׳ בזח״א ס״פ לך לך (דצ״ה ע״ב) שהוא בחי׳ מט״ט נער הייתי גם זקנתי שמשם מקור ושרש השפעה הנ״ל אשריך ארץ כו׳ היא ארץ חטה ושעורה כו׳ אשר עיני ה׳ אלקיך בה כו׳. אך מ״מ ג״ז אמת שצ״ל חנוך לנער ע״פ דרכו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. פי׳ כי יזקין ויהיה בבחי׳ אדם כי זקן היינו שקנה חכמה והיינו ע״י חטה דוקא כ״ב אתוון דאורייתא וכמ״ש בענין והדרת פני זקן. אעפ״כ לא יסור ממנה מענין בחי׳ דודאים שעורה מאכל בהמה היינו משום שצ״ל בבחי׳ בהמה שלמעלה מבחי׳ אדם לבד דהיינו מ״ש אדם ובהמה תושיע.

והוא להיות נמשך אחריו ית׳ כבהמה למעלה מהטעם והדעת והיינו ע״י חנוך לנער שנתחנך להיות מתחלה בבחי׳ הביטול דבהמה שהם המלאכים פני אריה פני שור והאופנים וחיות ברעש גדול והיינו ע״י שעור ה׳ כו׳ כנ״ל, ועי״ז יוקבע הביטול בנפשו, שגם כי יזקין להיות קנה חכמה לכו לחמו בלחמי לא יסור מהיות בבחי׳ בהמה ג״כ בבחי׳ הביטול שלמעלה מהשכל כו׳:

ב וביאור הדבר הנה כתיב ברות (סי׳ ג׳ ט״ו) ויאמר כו׳ וימד שש שעורים ופי׳ בגמרא (סנהדרין דצ״ג ע״א) ששה צדיקים כו׳ וכ״ה ברבות ברות על פסוק זה. ולכאורה אינו מובן איך הצדיקים הגדולים ההם נקראו בשם שעורים וע׳ בחולין (פג״ה דצ״ב סע״א) איתא ג״כ עד״ז ומהרש״א שם בח״א נדחק ליישב. אבל הנראה לומר כי עם היות שבחי׳ חטה שהוא מאכל אדם גבהה הרבה מבחי׳ שעורים מאכל בהמה. שבחי׳ אדם זהו נשמות דאצי׳ ובחי׳ בהמה היינו נשמות דבי״ע וכמ״ש בד״ה ואלה המשפטים. אך יש עוד בחי׳ בהמה שגבוה  מבחי׳ אדם דהיינו משארז״ל פ״ק דחולין (דף ה׳ ע״ב) ע״פ אדם ובהמה תושיע הוי׳ אלו בני אדם הערומים בדעת כאדם (הראשון) ומשימים א״ע כבהמה (דכאי רוח). ולכן נקראו אלו בשם שעורים שהוא מאכל בהמה כו׳. וזהו בחי׳ בהמה רבה שלמעלה מבחי׳ אדם כמ״ש בפ׳ עקב בד״ה ויאכילך את המן יעו״ש. ובזח״ג פ׳ אמור (דצ״ח ע״ב) פי׳ שש שעורים הם שיתא סדרי משנה והיינו שזהו מאכל בהמה. ר״ל שעי״ז יבוא לבחי׳ ומדרגה הנ״ל דאדם ובהמה תושיע הוי׳ שמשימים א״ע כבהמה וע״ד שארז״ל ברבות פ׳ אמור פכ״ז כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכים אחריך כבהמה כו׳ ועמ״ש בד״ה והניף הכהן אותם על לחם הבכורים. אך שייכות ש״סמשנה לשעורים י״ל כי הוא ל׳ שעורים שתשבע״פ היא מגבלת השיעור והמדה לכל המצות שיהיו התפילין כך וכך דוקא וכן הסוכה וכמ״ש מזה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה.

וזהו ג״כ מבחי׳ שעור ה׳ ה״ג שהם נותנים המדה כו׳. וגם ה׳ שעור ה׳ הנמשך מבחי׳ ה׳ עילאה דשם הוי׳ שהיא בחי׳ גבוה מאד כמ״ש בד״ה לך לך מארצך. וגם י״ל שעורים בשי״ן שמאלית מלשון וסביביו נשערה מאד שפי׳ רז״ל ס״פ בתרא דיבמות לשון חוט השערה.

והיינו כי הלכות תשבע״פ נק׳ קווצותיו תלתלים כו׳ וכמשארז״ל ספ״ק דחגיגה כהררים התלויים בשערה כו׳ ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בפי׳ כשעירים עלי דשא. וכ״ז נמשך ע״י והניף את העומר כו׳ כי המלאכים אף שהם מקבלים ג״כ מבחי׳ שעורה שעור ה׳ עכ״ז נקראו עומדים שעומדים ברום עולם במדרגה א׳ אבל נש״י שהם בגוף ומבררים נה״ב באתכפיא נעשו בבחי׳ מהלכים בעילוי אחר עילוי וזהו והניף את העומר כו׳.

והעלאה זו בבחי׳ בהמה רבה שלמעלה מבחי׳ אדם כנ״ל ומשם ממשיכים המשכה עליונה דשש שעורים ש״ס משנה ששרשם נמשך מבחי׳ ושער רישיה כעמר נקא כו׳ שהוא ג״כ ענין עמר. כמ״ש בלק״ת פ׳ בשלח ע״פ עמר לגלגלת. וזהו ענין וספרתם לכם כו׳ חמשים יום להמשיך מבחי׳ שער החמשים בבחי׳ עמר שעורים כו׳:

ג והנה בענין חטה שהיא מאכל אדם כ״ב אתוון דאורייתא יש לפרש ע״פ מ״ש לקמן בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את. איך ע״י עסק התורה ממשיכים אור א״ס ב״ה שיתגלה אלינו בבחי׳ אור פנימי כו׳ ע״ש וע״כ עי״ז נקרא אדם. שיש בו בחינת חכמה עילאה ממש.

ועמ״ש בד״ה והדרת פני זקן. משא״כ ע״י שעורה שעור ה׳ מה שמתבונן איך הוא ית׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳ מ״מ אינו משיג כלל מהותו ית׳ וגם לא מהות חכמה עילאה רק מציאותו ולא מהותו כמ״ש בד״ה ולא תשבית מלח.

וע״כ נק׳ בהמה עדיין. שנים עשר בקר והים עליהם כו׳ בבחי׳  מקיף בד״ה מי מנה. ועפ״ז יובן ענין בהמה רבה שלמעלה מבחי׳ אדם כי לגבי אור א״ס ב״ה ממש גם חכמה עילאה שהיא בחי׳ אדם כעשייה גשמיות נחשבת וכמ״ש לקמן בפי׳ ומותר האדם מן הבהמה אין ואפילו אדם קדמון שהוא כתר דכללות נק׳ אדם דבריאה שהוא בחי׳ בהמה כו׳ ונק׳ ג״כ בחי׳ אריה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ואכלתם אכול.

וזהו ענין אדם ובהמה והוא למטה בעבודת ה׳ בחי׳ הביטול שלמעלה מהשכל כמו בהמה כו׳ בד״ה והניף הכהן אותם בענין כשב שהשי״ן קודם לבי״ת כו׳ ע״ש. וזהו שהיו מניפין שתי הלחם ע״ג שני הכבשים להיות בבחי׳ אדם ובהמה תושיע הוי׳.

ועד״ז יובן מאמר הרבות ר״פ וישלח ע״פ ויהי לי שור וחמור. חמור זה מלך המשיח כו׳ כי הוא בחי׳ בהמה רבה שלמעלה מבחי׳ אדם וכענין הנ״ל בפי׳ א״ק שנק׳ אדם דבריאה כו׳. וזהו ג״כ ענין יששכר חמור גרם כו׳ ובגמרא רפ״ה דשבת ניגרא דחמרא שערי כו׳ היינו כנ״ל. וזהו דע מאין באת. כי ומותר האדם מן הבהמה אין (בקהלת סי׳ ג׳ י״ט) ועיין מזה בתד״א ח״ב פכ״ד מה שהקשה ע״ז ועיין בקהלת רבה והבחיי פ׳ בראשית ע״פ ויפח באפיו פי׳ כי אין הוא חכמה כמ״ש והחכמה מאין תמצא. וזהו מותר האדם כו׳ אך מ״ש כי הכל הבל היינו כי גם חכמה עילאה נק׳ הבל הארה בעלמא וכענין בראשית שהיא חכמה נמי מאמר הוא בחי׳ הבל לבד.

וכמ״ש ברבות בקהלת בתחלתו ששלמה אמר שבעה הבלים נגד שבעת ימי בראשית הרי שאף יום השבת נק׳ הבל ושבת הוא חכמה עילאה והיינו לפי שיש בחי׳ שבת בשבתו שגם יום השבת דעכשיו נחשב כחול לגבי יום שכולו שבת כמ״ש במ״א לכן נק׳ הבל. גם י״ל פי׳ הבל ע״ד מ״ש במדרש תלים (רס״י ס״ב) בענין בה״א בראם מה ה״א כשאדם מוציאה מתוך פיו אין בה לא ריחוש שפתים ולא חריצת לשון כך בלא עמל כו׳ וזהו הבל היינו אות ה׳ אתא קלילא כו׳. והיינו ששרש כל העולמות מבחי׳ מל׳ הנק׳ ה׳ וכן גם א״ק שרשו ממל׳ דא״ס. גם הבל מילוי שם ס״ג והנה שרש עולם התהו מיו״ד אחרונה דמילוי ס״ ג כו׳.

ולאן אתה הולך. אן נופל על מקום כמו אנה פניך מועדות. אנה אתם הולכים. והיינו כי עיקר הגמול בתח״ה שהוא בעוה״ז במקום גשמי. ולכאורה תמוה ששרשו מאין חכמה והולך לאן מקום גשמי. אלא כי זהו ע״י גילוי אור א״ס דקמי׳ רוחניות וגשמיות שוין. ע״כ יהיה הגילוי בגשמיות עוה״ז. דירה בתחתונים וזהו ולפני מי אתה עתיד כו׳ בחי׳ מי ברא אלה. זהו בחי׳ גבוה כמ״ש מי יתן והיה לבבם זה מי יתן מציון ישועות ישראל כו׳ מי יתן טהור מטמא כו׳ מי שאמר והיה העולם כו׳ מי גילה לבני רז זה כו׳ והיינו בחי׳ ע״ק כו׳:

סליק ספר ויקרא