לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/דרושים לראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים

ראש השנה,  א׳

 דרושים לראש השנה ועשי״ת ויוהכ״פ תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. הנה כל החדשים נקראו חדשי השנה משא״כ תשרי נק׳ חדש סתם חידוש כללי לכללות העולמות והתהוותם מאין ליש לפי שבו ר״ה שהוא בחי׳ ראש ומוחין של השנה. כי הנה בחינת עולם שנה נפש שוה, שכמו שיש בנפש ראש ומוחין שבו גילוי כללות החיות וממנו נתפשט ונמשך באברים חיות פרטי לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך הוא בעולם ושנה, עולם בחי׳ מקום ושנה בחי׳ זמן שבר״ה הוא גילוי כללות החיות וממנו נמשך חיות פרטי לכל חודש כי כל חודש הוא התחדשות החיות מאין ליש. אך בכל חדש הוא התחדשות חיות פרטי, ובר״ה התחדשות חיות כללי לכל השנה, (ועיין בפרדס בעה״כ ערך שנה כי י״ב ר״ח הם בחי׳ י״ב בקר ור״ה הוא בחי׳ והים עליהם מלמעלה ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב ולכן הוא זמן התשובה כי התשובה נמשלה לים כמ״ש ברבות באיכה ע״פ סכותה באף ונמשלה התשובה לים כו׳ ובפ׳ ואתחנן דרפ״ט ב׳). ובכל שנה מתחדש חיות כללי אחר, וחידוש זה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ בחי׳ ממכ״ע אפילו בעולמות עליונים. אך הנה גילוי זה תלוי במעשה התחתונים וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כו׳. וביאור ענין שופר וגם ענין עשי״ת שארז״ל ע״פ דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשי״ת ולמה הימים האלו הם דוקא ימי תשובה. הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב פי׳ עולמים לשון העלם שקודם התהוות העולמות היה הוא ושמו בלבד, וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צמצם והעלים אור שפע א״ס ב״ה שלא יהיה רק גילוי מלכותו ית׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ מנורת זהב) שמגילוי מלכותו ית׳ לבד הוא שחיים וקיימים כל העולמות עליונים ותחתונים, והנה צמצום זה אינו אלא לגבי העולמות אבל לגבי הקב״ה אין שום שינוי ח״ו וכמ״ש גם חשך לא יחשיך ואתה הוא ראשון כו׳ דכולא קמיה כלא חשיב, ונקרא המלך המרומם לבדו מאז פי׳ שהוא בבחי׳ לבדו כמאז וקודם שנברא העולם ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית׳ הוא כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שנתלבש בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא שכך עלה ברצונו ית׳ להעלים ולהסתיר אור ושפע א״ס ב״ה בכדי שיתהוו עולמות בירידות והשתלשלות המדרגה עד שיהיה עוה״ז השפל הגשמי שבו נעשה משכן האדם כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ויהי׳ יתרון האור הבא מן החשך (ע׳ בס״פ תצוה קפ״ז סע״א ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ומהו תכלית היתרון הזה של האור שמתוך החשך כך הוא רצון העליון ב״ה למעלה מבחינת חכמה והשגה ונקרא בזהר בריש הורמנותא דמלכא כו׳, והנה תחלת בריאת העולמות הי׳ כשעלה ברצונו מעצמו בחסד חנם כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מאז והלאה הנה המשכת רצון זה תלוי במעשה התחתונים, והנה עיקר זמן המשכת הרצון זה הוא בר״ה שבו התחדשות החיות כללי של שנה הבאה והמשכת החיות כללי של שנה שעברה הוא בבחי׳ הסתלקות בתחלת ליל ראש השנה, ולכן ר״ה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה כי להיות עוד התחדשות החיות כללי של שנה זו יש ע״ז כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך ע״י רצון העליון ב״ה בגילוי מלכותו ית׳ מפני כמה פריקת עול שיש שאינם מקבלים עליהם תמיד עול מלכות שמים באהבה וברצון כ״א לפרקים ועתים מזומנים שזוכר את ממה״מ הקב״ה משא״כ כל היום פונה למחשבתו כל אחד ואחד לפום מאי דידע בנפשיה, ובפרט מי שאינו נזהר הן בסומ״ר והן בועשה טוב כאו״א לפי מדרגתו שא״א להיות המשכת רצון העליון ב״ה לגילוי מלכותו ית׳ כשיש ח״ו פריקת עול מלכות שמים למטה מאחר שאין מקבלים עליהם עול מלכותו ית׳ ברצון (ועמ״ש בד״ה יונתי  בחגוי בענין יפתי הוד והדר לבשת משא״כ כשיש פריקת עול זהו בחינת אלביש שמים קדרות ואזי אין גילוי רק מבחי׳ וממשלתך בכל דור ודור שהוא למטה מבח׳ מלכותך שהמלוכה היא דוקא אשר ברצון קבלו עליהם) אלא שע״ז נאמר סומך ה׳ לכל הנופלים כו׳ להיות עיני כל אליך ישברו להיות השברון והתוחלת אשר כל אדם ימשוך אחרי׳ ברצונו וחפצו הוא שיאיר ה׳ בלבו להיות מקבל עליו עומ״ש באהבה ורצון, ועי״ז פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שהוא בחינת רצון העליון לגילוי מלכותו ית׳ והוא משביע לכל חי רצון ע״י פתיחת היודי״ן כי א״ת ידיך אלא יודי״ך כו׳, ונמשך להיות צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו שאפילו בכל מעשיו שהוא בחי׳ עשייה גשמיות יומשך ויתפשט בחי׳ חסיד הוא חסד עליון ב״ה, ועמ״ש מזה בד״ה כי ההרים ימושו. והנה הדרך להמשכת רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳ לקיום והתהוות העולמות הוא בכל השנה ע״י עסק התורה והמצות שהם הן רצונו וחכמתו ית׳ דהיינו רצון העליון המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת שהם בחי׳ טעמי המצות שיתגלו לעתיד שהוא המשכת אור א״ס ב״ה הגנוז בכל מצוה לפי בחינתה וערכה, ובדרך כלל הן המשכת אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה, ועד״ז תיקנו חז״ל לברך קודם כל מצוה בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו וצונו כו׳ פי׳ כי הברכה וההמשכה מרצון העליון ב״ה להיות הוי׳ אלקינו ולהיות מלך העולם, הוא לפי אשר קדשנו במצותיו שהמשכת קדש העליון וחכמה עילאה הוא במצותיו עלינו ולכן נק׳ רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא פי׳ אברין להיות מלכא, ואברין פי׳ המשכות כמו עד״מ שהאבר הוא המשכת והתפשטות החיות של הנפש בגוף מגילוי כללות החיות שבראש ומוחין כך המצות הם המשכת בחינת חכמה עילאה שנמשך להיות בחינת מלך העולם (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית ומ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה). וזהו ענין מצות צריכות כוונה שהמצות יש בהן ב׳ בחי׳. הא׳ שכך הוא מצות המלך שצוה עלינו. והב׳ היא כוונתה שהם טעמי המצות שבהם ועל ידם נמשך אור א״ס ב״ה המלובש בבחינת חכמה עילאה (ועמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא), והוא ענין לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳ שכינתי׳ הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחינת ממכ״ע, וקב״ה הוא בחי׳ קדוש ומובדל הוא בחי׳ סוכ״ע הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך במצוה זו, וצ״ל בבחי׳ יחוד כי נעוץ סופן בתחלתן דהיינו ע״י שעושה המצוה מפני כי היא מצות המלך שורה ומתגלה בנפשו אור א״ס ב״ה הנמשך במצוה זו: ב אך מי שפוגם בתורה ומצות הן בסור מרע והן בועשה טוב כל חד לפום מאי דידע בנפשיה ואי אפשר לו להמשיך רצון העליון ב״ה לגילוי מדת מלכותו ית׳, הנה בזה הוא יתרון מעלת ראש השנה ועשי״ת שבהם ועל ידם יומשך רצון העליון ב״ה. וביאור ענין זה הנה צריך להבין איך יש כח בתשובה לתקן כל הפגם שבביטול מ״ע, כי הנה במצות ל״ת שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור א׳ וכו׳ כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר שישוב אל ה׳ וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה והם בחי׳ מים טהורים שהכתוב אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכתיב אם רחץ ה׳ כו׳ שעי״ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו׳ שעי״ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו׳ כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר כו׳. אבל מ״ע שהם המשכות אברין דמלכא ומאחר שפגם וגרם חסרון השפעתם במה איפוא יתוקן ע״י התשובה להיות שלימות השפעתם ומילוי חסרונם. אך הנה כתיב ממעמקים קראתיך ה׳ פי׳ שלהיות קראתיך מההעלם אל הגילוי להיות בחינת הוי׳ דהיינו המשכות והשפעות בחי׳ אברי דמלכא הוא ע״י ממעמקים, דהיינו עומק העליון הוא רצה״ע שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות המתגלה באתערותא  דלתתא בעומקא דלבא רצה״ע שבנפש דהיינו ע״י שיעמיק בלבו ענין המרירות בנפשו על גודל הפגם והחסרון שגרם ולצעוק אל ה׳ בצר לו בבחי׳ צעק לבם שיהא הלב צועק (וכמ״ש ברבות בקהלת) (דפ״ז א׳) ע״פ דברתי אני אל לבי הלב צועק שנאמר צעק לבם אל אדני, ועיין בזהר שמות ד״כ ע״א מקרב איש ולב עמוק מאד מאד מכאשר תוכל נפשו שאת מפני שאין כח בנפשו להכיל גודל המרירות, ולכן אין צעקה זו אלא בלב שכל מה שהנפש מכילה עדיין יוכל להוציא בשפתיו ורוח פיו משא״כ כשתגדל המרירות בנפשו במאד מאד עד שאין כח הנפש להכיל, אזי א״א לכלוא את הרוח וצועק הלוך וגעו עד שאין לו כח לדבר ולהוציא בשפתיו ורוח פיו ואין לו אלא צעקת הלב לפי שנגעה עד מיצוי הנפש ממש וכמעשה דר״א בן דרודייא שגעה בבכיה וצעקה עד שיצא נשמתו ממש, ולכן אמרו עליו יש קונה עולמו בשעה א׳ שבשעה א׳ של תשובה קונה כל עולמו בעוה״ב (ולשון קונה עמ״ש ע״פ כי תקנה עבד עברי וע׳ בפע״ח בכוונת קונה הכל), אע״פ שלא היה בידו תורה ומצות מעולם לפי שע״י בחי׳ תשובה זו מעומקא דלבא בחרטה ועקירת הרצון במסירת הנפש ממש הרי ע״י ביטול רצון זה בבחינה זו גורם ומעורר למעלה רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות, ולכן אמרו רז״ל במקום שבע״ת עומדים כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר. והענין כי רצון העליון יש לו ב׳ בחינות הא׳ המלובש בחכמה שהיא ראשית ההשתלשלות (ועמ״ש בענין עבדים היינו לפרעה ויוציאנו כו׳ שהלבישו כו׳ ע״ש) שבחינת רצון זה נמשך ע״י תורה ומצות שהן הן רצון העליון ב״ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת והוא נמשך ע״י מעלת ומדרגת צדיקים גמורים המקיימים תורה ומצות כל ימיהם לעולם ולא פגמו בהם ח״ו, והב׳ הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי׳ חכמה עילאה והוא בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא, עד״מ דג׳ חללי דגלגלתא הם משכן חכמה ובינה ודעת ועצם החופף על המוחין שאינו משכן המוחין כלל הוא הנקרא גלגלתא, כך עד״מ בחי׳ רצון זה הוא למעלה מעלה ממשכן חב״ד והוא המתגלה בבע״ת ע״י עומקא דלבא שהוא ג״כ בחי׳ רצון העליון שבנפש שהוא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת והוא בחי׳ רעותא דלבא שעל ידי רצון זה העליון שלמעלה מעלה מהשתלשלות המתגלה בנפשם מתמלא כל החסרונות והפגמים שבביטול מ״ע שיסודתה בהררי קדש מחכמה עילאה, וכמשל הנהר הנחרב ויבש שכשרוצין למלאותו חופרין בעומק במעיין ומקור הנובע שעי״ז חוזר ומתמלא הנהר, כך ע״י גילוי בחינת רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות מתמלא ומשלים כל החסרונות והפגמים, וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ שע״י בחי׳ ממעמקים קראתיך להיות המשכת הוי׳ מאחר שנתגלה בחינת המקור והמעיין הנובע, וזהו סלח לנו אבינו כי חטאנו דלכאורה אינו מובן מהו כי חטאנו וכי זה הוא נתינת טעם על הסליחה והל״ל סלח לנו אבינו על אשר חטאנו, אך עם הנ״ל יובן שלפי שחטאנו וחסרנו המשכת השתלשלות אור א״ס ב״ה במצותיו ותורתו לכך סלח לנו לעורר מקור הרחמים והסליחות דהיינו גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות כדי למלאות כל החסרונות, וזהו סלח לנו שהחזרת הרצון אינו אותו הרצון שהיה תחלה שהרי אותו הרצון נסתלק ע״י החטא ועון ואיך יחזור ויומשך אלא שהחזרת הרצון והסליחה נמשך מרעוא דכל רעוין היינו מה שלמעלה מעלה מבחינת רצון המלובש בחכמה ועמ״ש סד״ה ועשית ציץ, וזהו כי עמך הסליחה למען תורא כי הסליחה הוא גילוי רצון העליון שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי׳ עמך ממש וכעין מ״ש כי עמך מקור חיים שמקור כל החיים וחיי החיים נמשכים ממקורא דכולא למעלה מסדר ההשתלשלות ובגילוי הסליחה  ורצון העליון בבחינה זו אזי למען תורא שיש קיום לבחי׳ היראה שממדת מלכותו ית׳ שמבלעדי גילוי רצון העליון ובחי׳ סליחה אין קיום לגילוי מלכותו ית׳ למי שפגם בתורה ומצות: ג והנה גילוי בחינה זו ורצון זה הוא מתגלה בר״ה שהוא בחי׳ ראש וגלגלתא דחפיא על מוחא שהוא למעלה מעלה ממשכן חכמה בינה ודעת וגם בעשרת ימי תשובה שבכל עשי״ת אומרים המזמור ממעמקים קראתיך, ולכן תקעו בחדש שופר פי׳ תקעו תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו והוא בחי׳ צעקת הלב היוצאת מפנימית הלב שלמעלה מעלה מהחכמה שא״א להוציא בשפתיו בדבור, שהדבור נמשך מבחי׳ חכמה כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ, ועל זה נאמר שמעה בקולי פי׳ בקולי מה שבתוך קולי דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחי׳ פנימיות הלב משא״כ הקול עצמו נמשך מחיצוניות הלב שלמטה מן החכמה ודעת, וזהו בחדש פירוש חדוש העולמות מאין ליש המתחדשים בכל ר״ה בדבר ה׳ ורוח פיו ית׳ הוא ע״י תקיעה שהיא המשכת פנימיות עונג ורצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ החכמה המתגלה בבחי׳ שופר שהוא ענין שפרו מעשיכם בחי׳ שפרה שמשפרת את הולד (וזהו שם ה׳ אחת שפרה היינו ה׳ עילאה דשם הוי׳ ומבואר במ״א ע״פ לך לך שבבחינת ה׳, זה יש התגלות בחינה עליונה שלמעלה גם מהיו״ד וברבות פרשה שמות פ׳ א׳ ובקהלת בפסוק טוב שם משמן טוב ד״א שפרה שהעמידה ישראל כו׳ ברוחו שמים שפרה באיוב סימן כ״ו ופרש״י שפרה איהל, והרמב״ן פי׳ שפר ותקן להעביר מעליהם הענן כו׳ וכל בחינות אלו שייך בר״ה שאז הוא התגלות המדות עליונות הנק׳ שמים והיינו ע״י בחי׳ השופר. וכמו ששפרה העמידה ישראל. כך נאמר בשופר כי חק לישראל הוא וזהו שנק׳ מיילדות העבריות ששרש המשכה זו היא מבחי׳ בעבר הנהר היוצא מעדן כמ״ש בפ׳ אמור צ״ט א׳ והיינו מבחי׳ מקור התענוג עליון כי עמך מקור חיים שמשם נמשך להיות משפרת את הולד), דהיינו שבחי׳ ענג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות יהיה בבחי׳ גילוי להיות גילוי מלכותו ית׳ למטה, וזהו עלה אלקים בתרועה הוי׳ בקול שופר פי׳ שהתעלות אלקים מלמטה למעלה יהיה בתרועה בבחינת חיבה וריעות, והמשכת הוי׳ מלמעלה למטה יהיה בקול שופר בבחינת ענג העליון להמשיך תרועת מלך בו שיהיה נמשך עלינו ענג וחיבה וריעות של מלכותו ית׳, ואזי כתיב ויהי בישורון מלך כו׳ יחד שבטי ישראל שבטי מלשון ענפים כלומר שאפילו בחינת ענפים מתפרדים יהיו יחד בחינת יחוד עליון להיות יחד לבבינו כו׳ (ועמ״ש מענין פי׳ יחד לבבינו בד״ה מי מנה עפר יעקב ועי׳ מענין תקעו בחדש שופר בכסה כו׳ בפ׳ וירא קי״ד א׳ ב׳ תצוה קפ״ד א׳ קפ״ו א׳ אמור צ״ט פנחס רל״א שופטים ער״ה א׳ נשא קכ״א ב׳ פקודי רס״ז ב׳ רבות אמור פכ״ט). אך הנה ר״ה הוא יום הדין שדנין את האדם על מעשיו משנה שעברה כי להיות ענג ורצון העליון בגילוי מלכותו צריך לפשפש על מה יחול הענג ובמה יתענג בגילוי מלכותו אם הי׳ פריקת עול מלכותו ית׳ ע״ז יש כמה מניעות וכמה קטרוגים כו׳, ולזה הם עשי״ת להיות בבחי׳ ממעמקים לעורר רצון העליון וענג העליון בל יהא מונע כו׳. ועשרה ימים אלו הם כנגד עשר כחות הנפש שהם שכל ומדות כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וסד״ה כי ביום הזה יכפר): בכסה ליום חגנו. פי׳ כי הנה הרצון העליון שמתגלה בר״ה הוא ע״י בכסא שהוא בחי׳ ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה שהוא זמן הסתלקות החיות כללי של שנה שעברה ובר״ה על ידי  התפלות והתקיעות הוא מתחדש חיות כללי אחר ומתעלה בעילוי אחר עילוי מר״ה ועד יוהכ״פ שאז בנעילה הוא גמר העליות והוא זמן גמר הסליחה, ואזי כתיב לפני ה׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ כנ״ל עד שמזה נמשך ליום חגינו הוא חג הסוכות שהוא זמן שמחתנו התגלות השמחה, ותהיה השמחה גדולה לאלקים ביתר שאת בגילוי רצון העליון ב״ה ע״י בחי׳ בכסא שהוא ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה, וכמשל היוצא מן השביה ששמחתו הוא ביתר שאת ובכפלים, ולכן כתיב ושאבתם מים בששון שהוא ענין ניסוך המים בחג על המזבח שהם המשכת גילוי מים טהורים שאמר הכתוב וזרקתי כו׳: כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. הנה ישראל הוא בחי׳ כי שרית עם אלקים כו׳ דהיינו שכבר נעשה שר ומושל על בחי׳ אלקים שהוא בחי׳ צמצום והסתר פנים להיות גילוי עוה״ז ותענוגיו שכבר נתפשטה נפשו האלקית מלבושים צואים ואתהפכא מחשוכא לנהורא ומואס ברע, ובוחר בטוב מצד רצון נפשו האלקית שהיא המושלת בקרבו ובבחי׳ זו כי חק כו׳ שנמשך לו בר״ה מבחי׳ גלגלתא ורצון עליון להיות חק ומזון לכל השנה, כי חק הוא לשון מזון כמ״ש הטריפני לחם חקי וגם חק לשון קביעות וגם חק לשון חקיקה והוא ענין גליף גליפו בטהירו עילאה שהוא בחי׳ אותיות שבחקיקה שהם בחי׳ כלים (ומשם שרש הנשמה כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנמשכה מבחי׳ טהירו עילאה ועמ״ש ע״פ וכעצם השמים לטהר), כך תהיה נפשו בחי׳ כלי ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה בקרבו ובקביעות שכל ימיו תמיד ולעולם תהי׳ בבחינת ביטול אליו ית׳ ויהיה בבחי׳ מרכבה לשבתו להיות תורתו אומנתו יומם ולילה לא פסיק פומי׳ מגירסא וברשפי אש כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו בתפלה וכיוצא בזה שכל דבוריו ומעשיו ומחשבותיו יהיו לה׳ בבחי׳ התקשרות חב״ד בחב״ד כו׳ שזהו חיותו וקיומו כל ימי חלדו כמזון המחיה את הגוף ועליו יחיה האדם ועמ״ש ע״פ וככלה תעדה כליה, משא״כ בחי׳ יעקב יו״ד עקב שעדיין נפשו האלקית יורדת בעקב להתלבש בלבושי העוה״ז אלא שהוא בבחי׳ אתכפייא ויש בזה עליות וירידות ומלחמה כו׳ כי לאום מלאום יאמץ כו׳ ואלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ ובבחי׳ זו נמשך משפט דאיהו רחמי להמשיך לו רחמים עליונים על כל השנה להיות הקב״ה עוזרו לאכפייא כו׳ (ועיין ברבות באסתר בפסוק ויהי בימי. הוא ה׳ אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו לעולם ועמ״ש ע״פ ציון במשפט תפדה), וכל זה נמשך בר״ה ולכן נקרא החדש תשרי אותיות ישרת דהיינו בחי׳ ישרת לבב דהיינו ליישר הלבבות שיהיה בכל לבבך בשני יצריך שיומשך גילוי רצון העליון ב״ה למטה מטה עד שאפילו היצר הרע יהי׳ בבחי׳ אתכפייא כו׳, ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול בענין לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך:

ראש השנה,  ב׳

תקעו בחדש שופר כו׳. פי׳ בחדש זמן חידוש לבנה שמתחדשת בר״ח הוא ר״ה שאז הוא חידוש מעשה בראשית זה היום תחלת מעשיך כו׳. והנה בכ״ה באלול נברא העולם ור״ה הוא יום ו׳ לבריאת העולם יום בריאת אדה״ר, וצ״ל למה אין עושין ר״ה בזמן חידוש העולם ממש שהוא יום ראשון למע״ב. אך דכתיב בראשית ברא אלקים אלקים מדת הצמצום שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדה״ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה״ר פי׳ מתחלה היה מדת הדין מדת הצמצום לצמצם ולהעלים אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ שיתגלה העולם ליש ודבר בפ״ע ונגלה ונראה לעיני בשר גשמי והוא ענין בראשית ברא שלשון ברא נופל על  דבר שהוא נברא יש מאין, ולכאורה אינו מובן שהרי אדרבה כולא קמיה כלא וכל מה שלמטה מטה הוא יותר נחשב אצלו לאין ממש וכל מה שלמעלה מעלה הוא יותר נחשב ליש כמ״ש להנחיל אוהבי יש ולמה נק׳ השתלשלות העולמות בשם בריאה יש מאין. והענין הוא כמ״ש כי שמש ומגן הוי׳ אלקים שהוי׳ הוא בבחי׳ מאור השמש עצמה ואלקים הוא בחי׳ מגן ומחסה שהוא להעלים ולהסתיר מאור גוף השמש בל יראה כ״א בבחי׳ זיו והארה שאם לא היה המגן והמחסה לא היה השמש מאיר בבחי׳ זיו אלא זיו השמש היה בטל למקורו בגוף מאור השמש, והיינו ענין חמה מנרתקה שע״ז ארז״ל לע״ל הקב״ה מוציא חמה מנרתקה שהוא גילוי הוי׳ הוא א״ס ב״ה בעצמו בלי מגן ומחסה המעלים ומסתיר כמ״ש ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר שראיה זו הוא ראיה שכלית בהשגת אלקות, כי חכמים נק׳ עיני העדה וכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה׳ כו׳ שלא יהיה עוד העלם והסתר חומר הגשמי המכסה ומסתיר על הרוחניות אור ה׳ וקדושתו והם שמים וארץ גשמיים וכל אשר בם רק השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה וזהו בריאת שמים וארץ מאין ליש ממש דהיינו שיהיה גילוי הזיו בבחי׳ יש מאין ואפס ממש כשהיה במקורו שאז היה בטל ונכלל במקור המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל, (ר״ל שאף גם המשכת גילוי הזיו המחיה ומתלבש בשמים וארץ הוא ג״כ בבחי׳ יש מאין ואפס ממש שהרי כשהיה כלול במקורו אז היה בטל ונכלל במקורו הוא המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל וזה שיהיה הזיו נראה בפ״ע בבחי׳ יש ודבר הוא ע״י הנרתק והמגן וא״כ הוא ענין יש מאין וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שגם התהוות ח״ע נק׳ יש מאין, וזהו היש הוי׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם שם הוי׳ מאיר בנו ע״י המגן ונרתק ואזי הארה זו נק׳ יש מאין אם אין היינו שמאיר בנו מלמעלה מבחי׳ מגן דהיינו מעין מוציא חמה מנרתקה שבחי׳ זו נק׳ אין, וזהו ענין בראשית ברא אלקים. אלקים היינו בחי׳ הזיו הנמשך ע״י המגן כו׳ נק׳ בריאה יש מאין אלא שהוא ענין בריאה שבאצילות היינו בחי׳ והחכמה מאין תמצא, ובע״ח איתא שאפילו בחי׳ א״ק שהוא כתר נק׳ בריאה אדם דבריאה כו׳ ובחינת בריאה היינו יש מאין וכמ״ש בד״ה ואתחנן בפי׳ והחכמה מאין תמצא שהחכמה היא בחי׳ ראשית והיא תמצא מאין בבחי׳ התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו כו׳ ע״ש, ובחכמה יש אור וכלי אשר כח החכמה עצמה היא הנק׳ כלי ובחי׳ האור והחיות השופע בו מאור א״ס נק׳ אור החכמה. והנה החכמה עצמה שהיא הכלי נק׳ ודאי יש מאין דהיינו שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוצאו כי הוא ית׳ רם ונשא מגדר בחי׳ חכמה עד שבחי׳ חכמה נחשבת אצלו כעשייה גשמיות. לכן להיות התהוות בחינת כח החכמה הוא התחדשות ודבר חדש כמו חידוש העשייה גופניות. אך גם בחי׳ התהוות אור החכמה נק׳ ג״כ יש מאין כי האור הוא עד״מ בחי׳ זיו השמש הנמשך מהשמש, וע״ז נת׳ כאן שבחי׳ המשכת הזיו הוא ג״כ בחי׳ יש מאין מטעם הנ״ל שכשהיה כלול במקורו כו׳ כנ״ל), וכך היו כלולים כל העולמות והברואים במאצילם ב״ה בבחי׳ העלם ויציאתם מהעלם אל הגילוי להיות גילוי העולמות והברואים בבחי׳ יש ודבר בפ״ע הוא בבחי׳ זיו והארה בלבד וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳ יש מאין ממש (פירוש שהעולמות היו כלולים היינו כידוע בפי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם דבאדם המחשבה לא תפעל מאומה אבל למעלה כשעלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל הנה אז נאצל ונתהווה ממש ע״י מחשבה זו וכמ״ש בפרדס שער י״א פ״ג וכמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי. ועד״ז היו העולמות והברואים כלולים בבחי׳ מחשבה עילאה כשעלה ברצונו לברוא את העולם אך ודאי לא שייך כלל לומר שהעולם כמו שהוא היה  כלול במחשבה בעת שעלה ברצונו כ״א עד״מ הכח והרוחניות שלו דהיינו שכמו שיש עשייה גשמיות כך יש עשייה שבאצילות שהיא שרש ומקור העשיה גשמיות כמו עד״מ מתיקות התפוח ממזל המכה בו וגבוה מעל גבוה שומר עד״ז הוא שרש העשייה למעלה באצילות כמו האור גשמי שרשו ברוחניות הוא החכמה שנק׳ אור כי הכסיל בחשך הולך וזהו הענין שהיה כלולים הברואים במחשבה עילאה כשעלה ברצונו כו׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ובמחשבה אחת נתהוו ברוחניות יש מאין ושיומשך העשייה גשמיות ממש אף מבחי׳ מה שהוא כלול במחשבה הוא ודאי ג״כ יש מאין שהתהוות הגשמיות מהרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה וזהו ב״ש והיה העולם היינו מה שנתהוו במחשבה א׳ כי הוא אמר ו יהי והוא ג״כ יש מאין ע״ד והחכמה מאין תמצא שגם התהוות חכמה דאצילות נק׳ יש מאין רק שזהו יש מאין ברוחניות. ואח״כ ברוך אומר ועושה שיומשך ההתהוות אל הפועל מרוחניות לגשמיות זהו ג״כ יש מאין ממש שהתהוות הגשמיות מהרוחניות כמו אור גשמי מהחכמה שהיא רוחניות הוא ודאי יש מאין ועד״ז בכל הנבראים. ועד״ז נתבאר במ״א בד״ה אז ישיר משה בענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. עלמא דאתגליא הוא שנראים המדריגות מופרדים בגילוי ועלמא דאתכסיא היינו שהם בטלים במציאות במקורם כו׳ וע״ש בד״ה וירא ישראל את היד ששרש ב׳ בחי׳ התהוות הנ״ל נמשך מב׳ שמות הוי׳ ועמ״ש בד״ה יונתי גבי מ״ש נשמה שנתת בי טהורה היא ואחר כך אומר אתה בראתה כו׳ ובד״ה האזינו השמים גבי עד יעבור עמך הוי׳): ב והנה מזה מובן ענין ירידת והשתלשלות העולמות שהוא ירידה גדולה למאד מבחי׳ ביטול והתכללות ממש בא״ס ב״ה עד שירדה פלאים להתלבש ולהשתלשל מעילה לעילה עד סוף כל המדרגות התחתונות בעשייה גשמיות וגופניות מעשה שמים וארץ וכל אשר עשה החומריות וגשמיות. אך להבין למה היה כזאת ירידה גדולה לפניו ית׳ הנה ידוע שירידה זו צורך עלייה היינו יתרון האור מן החושך דוקא שיומשך במקום חשך גשמי שהוא יש גמור ונפרד האור והזיו שלמעלה שהוא בחי׳ ביטול והתכללות בא״ס ב״ה שיהיה ביטול היש לבחי׳ אין הנמשך בתוכו, וע״ז ארז״ל נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים פירו׳ בתחתונים הגם שאין לפניו ית׳ מעלה ומטה אלא שתחתונים נק׳ מקום היש ונתאוה להיו׳ לו שם דירה והשראה דהיינו להיות שם המשכת האין כדי שיהיה היש בטל לאין ונמשך בטול זה מעולם ועד עולם מדרגה אחר מדרגה עד שיומשך ביטול זה גם למטה להיות ביטול היש גם בעשייה הגשמיות וכללות המשכה זו הוא ביום ר״ה שבו שיר של יום ו׳ ה׳ מלך גאות לבש, והענין כי הנה בחי׳ מלכותו ית׳ הוא נק׳ רק בחי׳ לבוש שנתלבש במדת גאות להיות מלך שמו נק׳ כמו דאית׳ במדרש בי׳ לבושים ברא הקב״ה את עולמו כו׳ שבריאת העולמות להיות גילוי יש מאין הוא במדה״ד וצמצום כנ״ל והיינו בחי׳ לבוש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה וצמצום האחרון הוא בחי׳ התגלות בחי׳ מלכותו ית׳ אין מלך בלא עם. והנה מלכותו נק׳ מה שמקבלים מלכותו ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך כי בלא רצון נק׳ ממשלה וממשלתך בכל דור ודור. ולכן שיר של יום ו׳ ה׳ מלך שביום ברוא אדה״ר קיבל עליו ברצון עול מלכותו ית׳ משא״כ בשש׳ ימי המעשה היה רק בחי׳ ממשלה ולא היה גילוי מלכותו. והנה קבלת מלכותו ית׳ ברצון הוא ענין ביטול היש כענין וצבא השמים לך משתחוים כי ענין בחי׳ השתחוואה הוא בחי׳ הביטול ולכן עושים ר״ה ביום ו׳ ביום ברוא אדה״ר שאז היה התחלת גילוי מלכותו ית׳ להיות היש בטל לאין, משא״כ חמשת ימי המעשה הראשונות היו רק סדר ההשתלשלו׳ מאין ליש יהי אור יהי רקיע תדשא הארץ וכו׳ שהוא במדת  הדין וצמצום בראשית ברא אלקים, אבל המשכת הביטול להיות היש בטל לאין נק׳ שיתף עמו מדה״ר והוא יחוד הוי׳ אלקים. והיינו דרך כלל על ידי תורה ומצות (וזהו ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז כו׳ ואין עוז אלא תורה כמ״ש ה׳ עוז לעמו יתן ועיין ברבות סדר וארא פרשה ח׳ ובזח״ב ס״פ יתרו) אשר קדשנו במצותיו שהמצות יסודתן בהררי קדש עליון ונמשכו למטה להתלבש בענינים גשמיים צדקה תרומו ת ומעשרות להיות היש בטל לאין כו׳, כי המצות עיקרן הוא לעשותן בבחי׳ בטל רצונך סור מרע ועשה טוב לכוף את לבו הגשמי ולהכניע תחת יד הקדושה, וכן המצות עצמם הם בענינים גשמיים כמו ציצית של צמר כו׳ ונמשך בהן קדושה עליונה כדי שיהיו עניינים גשמיים ההם עולים ונכללים בקדושה ג״כ ע״י המצוה ההיא. ולכן אומרים בכל מצוה לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה קוב״ה נק׳ מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה וביטול ההשגה. ושכינתיה הוא שכינת עוזו ומלכותו המתלבשת בבחינת עלמין להחיותם ולהיות מהווה אותם מאין ליש יחוד זה נעשה ע״י המצוה שהיא בעשייה גשמיות בחי׳ יש ובה נמשך קדושה עליונה להיות היש בטל לאין והרי הם כלולים ומתייחדים ביחוד גמור ואמיתי היינו ע״י האדם העושה אותן בבחי׳ ביטול רצונו למעלה מטבעו והרגלו להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות לא יעשה ומה שלבו נוטה שלא לעשות יעשה שבזה ממשיך בחי׳ ביטול העליון יחוד הוי׳ ואלקים. וזהו מצות צריכות כוונה שהמצות עצמן הם בחי׳ גוף והכוונה הוא בחי׳ נשמה והמצות עצמן הם קיום מצות המלך והם בחי׳ כלים ואברין דמלכא, והכוונה הוא מה שרוצה להמשיך יחוד העליון וביטול היש במצוה זו להיות יחוד הוי׳ ואלקים והוא בחי׳ נשמה המחיה את האיברים שהעיקר הוא החיות ואור א״ס ב״ה הנמשך על ידי המצוה להיות היש בטל לאין רק המשכה זו להיות בא מכח אל הפועל מהעלם אל הגילוי הוא על ידי עשיית המצות בפועל ממש שהן הן הכלים שבהן נמשך האור והחיות מאוא״ס ב״ה כנודע, ועל זה נאמר ואהבת את הוי׳ אלקיך כי מתחלה נאמר שמע ישראל הוי׳ אלקינו דרך כלל. ואחר כך דרך פרט להיות הוי׳ אלקיך לכל יחיד ויחיד לנוכח לפום מה דמשער בליביה בבחי׳ גילוי ותהיה האהבה והרצון בבחי׳ היה הוה ויהיה בבחי׳ ביטול היש הוא יהיה בבחי׳ אלקיך וגם תהיה בכל לבבך בשני יצריך ביצ״ט וביצה״ר כלומר שמחמת היצה״ר שהוא המונע ומעכב תהיה האהבה יותר מזה, כמו אם יש מונע ומעכב להילוך מרוצת המים אזי המים מתגברין בהילוכן ומרוצתן ביתר שאת וכל האהבה והתשוקה הזאת היינו להיות הוי׳ בבחי׳ אלקיך בגילוי וביטול היש לאין בכל לבבך כו׳, וזהו תכלית כל התורה והמצות דרך כלל בכל ימי חיי האדם שהוא להמשיך בעסק התורה והמצות שעושה בבחי׳ ביטול הרצון למעלה ממדרגת טבעו ורצונו שבנפשו הבהמית כו׳: ג אך הנה המשכה כללית נמשכה בכל ר״ה על כל השנה להיות המשכת הביטול בפרטיות בעסק התורה והמצות של כל השנה, שלכן נק׳ ר״ה שהוא כמו הראש והמוח שממנה תוצאות והמשכות חיים לכל אברי הגוף, וכך בר״ה נמשך חיות לכל ימי השנה. והנה כמו למשל האחד עומד למעלה וא׳ עומד למטה ורוצים להתייחד צריך העליון לירד למטה ממדרגתו כמה מעלות והתחתון צריך לעלות ממדרגתו. כך כדי להמשיך המשכה עליונה מבחי׳ ביטול ליש כדי שיהיה היש בטל לאין צריך גם התחתון לעלות הוא נפשו ורוחו הבהמית כמ״ש אם ישים אליו לבו כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח דהיינו להיות נפשו שוקקה בתשוקה וצמאון ליחוד וביטול זה והיינו בהיות האדם ממארי דחושבנא איך שירד פלאים ממקום כבודו ית׳ שהרי  נשמתו ונפשו היתה כלולה במאצילה ב״ה ותרד פלאים בצמצומים רבים ועצומים עד שנתגשמה במאד והמשכיל יבין כמה מעלות ומדרגות בענין גשמיות ורוחניות וגם כמה מדרגות ברוחניות גבוה מעל גבוה עד רום המעלות ואין ערך לא״ס ב״ה וא״כ כמה רחוק הוא מאור פניו ית׳ ועי״ז יעורר רחמים רבים ובכה תבכה נפשו. ולכן איתא בכתבי האריז״ל כל מי שאינו בוכה בר״ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה מה ענין בכיה אל ר״ה. אך ע״פ הנ״ל יובן שהבכיה היא לנשמתו דוקא שירדה ממקום כבודה ונתגשמה. וזהו מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כדאיתא במדרש בשעה שהבדיל הקב״ה בין מים למים נקראים מים התחתונים בשם מי בוכים שבוכין על ירידתן בבחי׳ מים תחתונים וצועקין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזהו ענין תקיעת שופר תשר״ת תקיעה קול פשוט הוא בחי׳ התשוקה ברעותא דלבא ושברים תרועה אמרו בגמ׳ שהוא ענין גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין הבכייה הנ״ל ונק׳ שברים תרועה שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות וסט״א ותרועה הוא מלשון תרועם בשבט ברזל, וגם תרועה הוא מלשון רעותא דלבא כמ״ש ותרועת מלך בו, שמחמת בכייה ורחמנות זו שלמטה מעורר למעלה רצון העליון בהתעוררות רח״ר העליונים ממקור הרחמים והן י״ג מדות הרחמים עליונים שבהם נאמר ויעבור ה׳ על פניו כו׳, פי׳ ויעבור כאדם העובר ממקום למקום כך ויעבור הוי׳ מבחי׳ עליונה מאד שיתגלה על פניו פנים הם בחינת לבושים שמכסים ומסתירים ומצמצמים א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כי פנים הן עשרה שמות שאינן נמחקים לפי שהם בחי׳ שמות בחי׳ אותיות לכך הן לבושין שמכסין ומסתירין על א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו. אבל בהתעוררות י״ג מדה״ר עליונים שבהן נאמר ויעבור ה׳ על פניו וכתיב יאר ה׳ פניו שיאר הפנים שלא יעלימו ולא יסתירו כבודו, וכמו שיהיה לעתיד ונגלה כבוד ה׳ והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה אלא לעתיד יהיה זה בגשמיות ממש, וקיבול שכר שהוא למחר לקבל שכרם אבל היום לעשותם ברוחניות, וסדר העבודה הקבועה בנפש האדם להיות גילוי זה ברוחניות בנפשו בעבודה תמה על ידי התעוררות הרחמנות בבכייה גנוחי גנח וילולי יליל כו׳, וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כי התעוררות הרחמנות זה צריך בקול שופר דוקא ולא בקול אדם עצמו כי בבריאת האדם נאמר אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית כו׳ ואינו מעורר כ״כ מדרגות עליונות של י״ג מדה״ר כמו בקול שופר של בהמה ששרשה למעלה מעלה ממדרגות האדם אלא שנפלה למטה מטה מדרגת האדם כנודע, ומזה נמשך בכסה ליום חגנו פי׳ שמבחי׳ בכסה שהוא לשון התכסות והתעלמות א״ס ב״ה בהתלבשות מטה מטה בבחי׳ עשייה גשמיות ועוה״ז הגשמי נמשך להיות ליום חגנו פי׳ חגנו מלשון אחוי ליה במחוג שהוא ענין גילוי עד שמראה עליו באצבע כמו שארז״ל עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים ומראין עליו באצבע ואומרים הנה אלקינו זה קוינו לו כו׳ שיהיה גילוי אלקותו ית׳ בעולם ולא יהיה העולם מעלים כו׳: ד כי חק לישראל הוא. חוק מלשון ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה וכן הטריפני לחם חוקי שהוא לשון מזון כלומר השפעה והמשכה לישראל פי׳ כדי להיות בחי׳ ישראל לי ראש כמו שהרגל בטל להראש וכל מה שהראש רוצה הרגל עושה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם שאין לה רצון אחר זולתו. כך ישראל נק׳ בנים למקום ברא כרעא דאבוה בחי׳ ביטול. וענין משפט לאלהי יעקב היינו כי ישראל נק׳ בחי׳ בן בני בכורי ויעקב נק׳ בחי׳ עבד ופי׳ שבחי׳ בן ברא כרעא דאבוה היינו בבחי׳ ביטול ממש כרגל לגבי הראש ועבדים היינו כשיש להם רצון אחר כמו עבד שהוא זר ונפרד רק שאעפ״כ מקיים מצות אדונו אלא שהוא בבחי׳ מלחמה ויש מונע  ומעכב עליו רק שהוא מתגבר ומכניע א״ע בבחי׳ אתכפיא משא״כ ישראל בבחי׳ אתהפכא ממש, ועמ״ש מזה בד״ה לא הביט און ביעקב. והנה האדם נידון בר״ה על המשכת אלקות שבו אם הוא ראוי להיות גילוי אלקות בנפשו והיינו לפי מעשיו בשנה שעברה, וזהו משפט לאלהי יעקב שבבחי׳ יעקב שיש בבחי׳ זו מלחמה צריך להתגבר על המונע ופעמים שהוא מנצח ולפעמים הוא מנוצח כי לאום מלאום יאמץ ולכן בזה יש משפט לאלהות שבו משא״כ בבחי׳ ישראל לי ראש שהוא בחי׳ בן ברא כרעא דאבוה שם הוא חוק ומזון אך משפט איהו רחמי, שלכן נתקנו עשי״ת ויו״כ לעורר רחמים רבים ובקשות סלח לנו להיות גילוי רצון העליון בנפשו כאדם שמבקש מחבירו למחול ולסלוח לו על מה שחטא נגדו, שעיקר בקשה זו להעלות לבבו ורצונו אליו שבשעת החטא היה מהופך פניו ממנו ולא היה לבו ורצונו עמו והמחילה הוא חזרת הרצון, כך מבקשים סלח לנו שאין הבקשה על יראת העונש אלא על גילוי הרצון שלא יהיה בהעלם והסתר פנים ולא יהיה גשמיות העולם מעלים כו׳, והתעוררות רחמנות זה הוא ג״כ בבחי׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ דכתיב שני פעמים ופסיק טעמא בגווייהו מפני שהוי׳ האחד הוא בחי׳ ביטול העליון בבחי׳ הוי׳ העליון במקורו והוי׳ הב׳ היינו המשכת הביטול במקום היש שיהיה היש בטל לאין וזהו לאלקי יעקב אלקי הוא לשון המשכה כמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב וגבי יעקב כתיב בתוספת וי״ו ואלקי כי הוי״ו הוא המשכה ונמשך כ״כ עד שביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ מדכתיב תטהרו מכלל שלא היה מתחלה טהור, וכך צריך לעורר למעלה מבחי׳ הנ״ל הגם דכתיב מקוה ישראל ה׳ והיינו שבבחי׳ הוי׳ הוא ג״כ מקוה לטהר כנ״ל מ״מ הכל לפי הדבר שצריך טהרה יש דבר קל שהוא נטהר בבחי׳ הנ״ל ויש דבר שאינו נטהר בבחי׳ זו רק צריך לעורר למעלה מעלה מבחי׳ הו י׳ שהוא לפני הוי׳ ומשם תטהרו וד״ל:

ראש השנה,  ג׳

להבין המשנה [רפ״ד דר״ה] י״ט של ר״ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ומפרש בגמרא משום גזרה דרבה שמא יוליכנו ד״א בר״ה וי״ט ראשון של חג היו נוטלין את הלולב אפילו במדינה בזמן בהמ״ק משום די״ט הראשון הוא דאורייתא כו׳ וכבר הקשו התוס׳ רפ״ד דר״ה ורפ״ד דסוכה דמ״ש שופר מלולב ע״ש. עוד יש לעורר ולשום לב מה ראו חז״ל לעקור מ״ע דשופר ולולב אפילו ביום ראשון בגבולין עכ״פ אפילו בזמן שאין בהמ״ק משום גזרה דרבה בעלמא והלא החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים ובפרט מצות שופר ולולב שהרבה כוונות תלויות בהם ליודעי דעת שנוגעים עד רום המעלות. אך להבין כל זה צריך להקדים תחלה שרש ענין השופר. והוא ע״פ שיבואר ג״כ ענין בחי׳ מלכיות בר״ה שהוא ענין בחי׳ בנין הנוק׳ כידוע. דהנה נודע ההפרש שבין יחודא עילאה ליחודא תתאה בהיות שיש ב׳ מיני השתלשלות הא׳ הנק׳ בלשון הפרדס בחי׳ עילה ועלול שכל עלול מוקף מעילתו והוא ענין העיגולים שבע״ח שהעיגול העליון מקיף לכל צד להעיגול שבתוכו דהיינו שהעיגול שבתוכו הוא נכלל ובטל אליו והענין הוא עד״מ הרב שתופס ומשיג את כל השגת התלמיד המקבל ממנו מכל צד ופנה שמפני קוטן שכל והשגת התלמיד בעיני הרב נתפס ומוקף בשכל הרב המשפיע ונכלל בו כי בכלל מאתים מנה ונמצא שהשגת התלמיד אינה בבחי׳ יש ודבר נפרד לעצמה רק שהיא כלולה ובטלה בהשגת הרב והב׳ שהעלול יוצא לידי גילוי בפ״ע שזהו אינו כמו התכללות העלול בתוך העלה כמו אותיות השכל הכלולים  בשכל עד״מ אלא נהפוך הוא שהעילה מתלבשת בהעלם בתוך העלול כמו כח המשכיל בשכל או שכל במדות וכה״ג שהשכל או המדות הן הם היש ומורגשים וכח המשכיל או השכל שופע בהן בהעלם בבחי׳ אין כו׳ (וזהו כענין המבואר במ״א בההפרש שבין נוני ימא שהם מובלעים תמיד במקורם ואינו דבר נפרד ממנו שבהפרדם מהים הם מתים. ובין בריות שבארץ שהם בחי׳ יש ודבר נפרד מהארץ עיין מזה בביאורי הזהר פ׳ בשלח בד״ה עוד י״ל מאמר הנ״ל באופן אחר. וע׳ באגה״ק סי׳ י״ד בפי׳ ארץ אשר כו׳ מראשית השנה. וא״ש לפי הנ״ל שעיקר בנין הנוק׳ שבר״ה הוא בבחינת היותה ארץ שהוא יחו״ת להיות מאין ליש. משא״כ בחינת ים זהו בחינת יחודא עילאה וזהו ענין כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה. וע״ש סי׳ כ׳ היש הנפרד כו׳ לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה וזהו לה׳ הארץ ומלואה כו׳ כי הוא על ימים יסדה כו׳ דהיינו להיות עכ״פ ביטול היש). והנה על בחי׳ ראשונה א רז״ל קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן קרני החיות כו׳ שכל הגבוה גבוה מחבירו מקיף את חבירו עד שהתחתון בטל אליו ונחשב כלא ממש לגבי העליון ולכן אמרו שקרסולי ושוקי החיות שהן בחי׳ נה״י שהוא הבחינה היותר אחרונה שבחיות כוללות כל המדרגות שלמטה מהם וקרני החיות הן בבחי׳ כתר שבראש הוא כולל יותר כו׳ וזו היא בחי׳ יחו״ע בע״ס דאצילות דאיהו וחיוהי חד דהיינו יחוד וביטול התחתון בעליון שהגם שיש ע״ס חכמה חסד כו׳ וחסד ענף החכמה שנמשך מבחינת החכמה להיות נאצל גם בחינת החסד אין בחינה זו מורגשת להיות יש ודבר בפ״ע רק שמ״מ חסד כלול ומוקף בבחי׳ החכמה והחכמה מקפת אותו מכל צד ופנה [וכמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין אברהם אבר מה שהוא בחי׳ חסד נק׳ אבר וכלי להתלבשות בחי׳ חכמה כח מה והוא בטל לגבי החכמה כביטול העלול בעילתו] אבל בחינת יח״ת דמל׳ דאצי׳ בבי״ע הוא גילוי אור האלקי להוות הבריאה מאין ליש ודבר בפ״ע ממש שהבריאה היא יש גמור בבחי׳ מוגבל שאין לו ערוך כלל וכלל לבחי׳ הבורא שהוא בלתי מוגבל ואם היה נמשך בבחי׳ עו״ע הרי היה בבחי׳ בלתי גבול ג״כ אך אע״פ שהוא הבריאה מאין ליש גמור עכ״ז היא בבחי׳ ביטול לאין וכמו וצבא השמים לך משתחוים כו׳ והוא עיקר בחי׳ המל׳ להיות יש ושיהיה היש בטל כו׳: קיצור ענין ההפרש בין יחו״ע ליחו״ת. כמו בין עילה ועלול שהעלול מוקף מעילתו. ובטל אצלו. ובין יש מאין. וע׳ באגה״ק סי׳ כ׳: ב ולהבין זה בתוספת ביאור הנה נודע שבחי׳ המל׳ היא בחי׳ הרוממות וההתנשאות שבודאי בבחי׳ ההתנשאות הרי האור מובדל ומרומם בערך והעולמות מקבלים רק מבחינת המלוכה כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים והיינו דבחינת מלכות דאצילות נעשה ע״י לבריאה כו׳ וע״כ בחינת החיות של העולמות הוא מבחינת יש מאין משא״כ אם היו מקבלים מבחינת ז״א בחינות המדות דאצילות עצמן כמו החסד שהוא עצמו יורד כו׳ היה בא בבחי׳ קירוב ע״ד עו״ע וה״ז כמו יש מיש כו׳ ולא היה בבחי׳ יש גמור ודבר בפ״ע אך לפי שמקבלים ע״י בחינת המל׳ שהיא בחי׳ התנשאות והסתלקות נעשה צמצום החיות הנמשך בהם עד שנתהוו בבחי׳ יש בגבול ותכלית כו׳ ומ״מ הם בבחי׳ ביטול לאין שהיא המל׳ כי וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומחמת אימת מלכות דאצילות נעשה בחינת ביטול היש כי בחינת המלכות הם מקבלים עליהם ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך מדעתך ומרצונך כו׳ [כי ל׳ מלוכה אינו נופל רק על המקבלים ברצון עול מלכותו משא״כ בלתי רצון נק׳ ממשלה שמושל בע״כ ולכן בר״ה שאז נברא אדה״ר שהוא בעל בחירה וקיבל  עול מלכותו ית׳ ברצון אז נתגלה מדת מלכותו יתברך משא״כ קודם בריאת אדה״ר שהיו רק בהמות וחיות שאינן בעלי בחירה לא היה עדיין התפשטות מדת מלכותו ית׳. וע״כ ג״כ בכל ר״ה צ״ל התחדשות מדת מלכותו ית׳] ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו׳. והנה ע״י אתעדל״ת ביטול הרצון למדת מלכותו ית׳ לקבל מלכותו ברצון מעורר למעלה בחי׳ הרצון העליון במדת המלוכה להיות הרצון המאציל עליון ב״ה להתלבש במדת מלכותו ית׳ והוא הנק׳ התהוות כתר מלכות כידוע (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש. שבכל השנה המשכה זו הוא על ידי הביטול בעסק התורה והמצות שהם רצונו וחכמתו ית׳ וזהו שמברכים על כל מצוה ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם כו׳ אך רצון עליון זה הוא המלובש בח״ע. ואמנם בר״ה ההמשכה מבחי׳ עליונה יותר שברצון עליון מה שאינו מלובש כלל בח״ע וההמשכה זו הוא ע״י רצון עליון שבנפש והוא ענין קול השופר כו׳ ע״ש). וביאור הדברים הנה עד״מ בנפש האדם אנו רואים שבכל מדותיו אין עיקר התפשטותם תלוי רק ע״פ הרצון והתענוג המלובש בבהם כמו שאף שמטבע הטוב להטיב מכל מקום אם אין רצונו מסכמת בהטבת והשפעת החסד זו מטעמו הכמוס להעלות כך ברצונו לא ישפיע כלל וכמ״כ במדת המלוכה לפניו יתברך שהיא בחי׳ ההתנשאות על זולתו תלוי ברצון המאציל ב״ה וזהו אמרו לפני מלכיות שצריך לעורר רצון עליון להיות בבחי׳ המלוכה דהיינו התלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס דמל׳ ע״כ או מרים עשרה פסוקים להביא המשכה מן התנ״ך דאורייתא מחכמה נפקת כו׳ להיות נעוץ תחלתן בסופן כ״ע איהו כתר מל׳ כו׳ והנה כדי להמשיך בחי׳ ענג ורצון זה צריך בהכרח להמשיך ממקור כל התענוגים רעוא דכל רעוין דעתיקא סתימו דכל סתימין כו׳ דהיינו שכך עלה ברצונו העליון במקור כל התענוגים הנעלם שיהיה ענג לפניו בבחי׳ מלוכה דוקא דהיינו להמשיך רצון וענג להיות רצון המאציל בזה שיהיה חפץ ומתענג בזה אנא אמלוך כו׳ ועיקר הענג שבמלוכה העליונה עד רום המעלות היינו שיהיה יש ושיהיה היש בטל בקבלת עול מלכותו ברצון כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה גבי פי׳ במלך שלמה מלך שהשלום שלו. והנה בתחלת בריאת העולמות נמשך הענג והרצון העליון מאליו מצד עצמו כי חפץ חסד הוא אבל אח״כ במעשה התחתונים תליא מילתא בהעלאת מ״ן לעורר רצון העליון ע״י ביטול רצון שלמטה כו׳ וזה נעשה בר״ה שאומרים י׳ מלכיות להיות בחי׳ בנין המל׳ ממקור הראשון דהיינו להמשיך כתר מל׳ שעי״ז עיקר בניינה [ומטעם הנ״ל שעיקר המדה תלויה בהמשכת הרצון ב״ה ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך שזהו ענין אל מול פני המנורה כו׳ דהיינו כתר שבמל׳. ועמ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות. גבי בחינת פני היא כתר מלכות לפי שהמלכות ל״ל מגרמה כלום ומקבלת מעשר מלכיות שלכן אומרים בר״ה יו״ד מלכיות וכתר מקבלת ממלכות שבכתר וזו היא בחי׳ פני. עכ״ל. וז״ש לך אמר לבי בקשו פני ועיין בהרמ״ז פ׳ אמור (דצ״ג ע״ב) שפי׳ כן דהיינו כתר מל׳ והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש. שהם ע״ס שמיו״ד מלכיות שבהם נעשה בנין הנוק׳. א״נ את פניך הוי׳ היינו אורות אריך ועתיק כמש״ש הרמ״ז והיינו לפי שמשם נמשך להיות הכתר שבמל׳ כנ״ל והוא הנק׳ פני. וזהו ענין ראש השנה. שנה הוא בחי׳ מל׳ וראש השנה היינו גלגלתא וכתר שבמל׳ וע׳ מזה בפי׳ הרמ״ז בפ׳ תצא (דרע״ז ע״ב) וזהו ענין תחלת מעשיך כי המל׳ היא בחינת עשייה שבאצילות ותחלת מעשיך היינו כתר דנוק׳ שהוא תחילת בחי׳ עשייה הנ״ל. וזכרון ליום ראשון י״ל דהיינו כתר הכללי בחי׳ א״א שנק׳ יום ראשון שלמעלה מההשתלשלות כמ״ש סד״ה ביום השע״צ. והיינו שממל׳ שבכתר נמשך להיות כתר שבמל׳ כנ״ל. ועיין בע״ח שער א״א ספ״ב דהמל׳ שרשה למעלה מט״ס דא״א עצמן אלא  מבחינת עתיק כו׳ וזהו זכרון ליום ראשון. ועמ״ש בפי׳ המלות ע״פ ארוממך אלקי המלך] כי הנה ר״ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וע״כ נק׳ ר״ה ראש גילוי החיות דרך כללות על כל השנה. וכח זה ניתן לישראל להיותם מקבלים מלכותו ית׳ ברצון משא״ כ בבחי׳ שנקרא מושל וממשלתך בכל דור ודור אפילו דור המבול ודור הפלגה שמרדו בה׳ מ״מ מלכותו בכל משלה כתיב ובחי׳ ממשלה בע״כ ולכן אפי׳ בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה׳ כי רוח המושל עליו יעלה בע״כ (ועיין בפ׳ מקץ קצ״ה ע״א) אבל להיות נק׳ בשם מלך לקבל ברצון נעשה ע״י עושי רצונו דוקא [ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בפי׳ למען הקים אותך לו לעם]: קיצור. מל׳ רוממות ומ״מ נמשך ביטול ומלכותו ברצון קבלו. ועי״ז מעוררים הרצון שיומשך להיות כתר דנוק׳ והמשכה זו צ״ל מא״א ועתיק רצון ותענוג העליון. ג והנה כל המשכת ענג ורצון עליון במדת המלוכה ממקור כל התענוגים הוא ע״י השופר שהוא של איל והענין כי הנה שרש נפש הבהמה הוא מבחי׳ פני אריה פני שור כו׳ שבמרכבה ששרשם מבחי׳ בהמות בהררי אלף שמבחי׳ התהו והנה ידוע שמפני שהאורות דתהו היו בריבוי ותוקף גדול לא יכלו הכלים לסבול האור וע״כ נפלו הכלים ונשברו ומקום נפילתן היה בעולם הבריאה והן הן המרכבה דפני אריה פני שור כו׳ ולכן טבע הבהמה בבחי׳ ביטול גדול יותר מהאדם [ועמ״ש בזה בפ׳ אמור בד״ה והניף הכהן אותם כו׳ על שני כבשים כו׳] מפני שהאדם יש לו דעת מעולם התיקון אבל הבהמה הוא למטה מן הדעת והיינו מפני שרשה שהוא למעלה מן הדעת מבחי׳ עולם התהו כו׳ ולכן תוקעין בשופר של בהמה דוקא שיש בה בחי׳ ביטול יותר לעורר בחי׳ ביטול שלמעלה מן הדעת והיא עצמו הטעם בענין התקיעה שהוא קול פשוט היוצא מהבל הלב שעדיין לא בא לידי גילוי באותיות כלל מפני שהוא מבחי׳ פנימית נקודת הלב שאינו בא כלל לידי גילוי אותיות עדיין כי האותיות שרשם בחכמה שבממוח ובחי׳ הבל הזה היוצא בבחינת קול פשוט הוא בבחינת פנימית נקודת הלב שלמעלה מהחכמה שבמוח כו׳ וביאור זה הנה ידוע שיש ב׳ מיני קול הא׳ הנקרא קול הדבור שגם הוא יוצא מהבל הלב אך הוא מבחי׳ חיצונית הלב שהן בחינות המדות שבלב הנמשכות מהמוחין דחו״ב עד למטה מן הדעת שהדעת ממשיך השכל שבמוח אל הלב. אבל בחי׳ קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דלבא שהוא למעלה מן השכל להיותו פנימית הרצון שבלתי מוגבל בשכל שלכן הוא קול פשוט וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש כמו צעק לבם אל ה׳ ובחינת צעקה זו היא למעלה משרש האותיות שבחכמה [ועמ״ש מזה באריכות ג״כ בד״ה תקעו בחדש הנ״ל] וע״י שתוקעים בו תקיעה של מצוה בקול פשוט וברעותא דלבא שבבחי׳ למעלה מן הדעת ולמעלה מבחי׳ אותיות מעורר ג״כ למעלה בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ודעת ונמשך ענג בבחינת מלוכה להיות מתענג מביטול היש ולכן תוקעים בשופר שצדו א׳ קצר והב׳ רחב ע״ד שנאמר מן המצר קראתי י״ה ענני במרחב י״ה וד״ל. והיינו תקיעה ראשונה שהיא המשכה מלמעלה למטה שמתענג מביטול היש כנ״ל אמנם תקיעה אחרונה היא העלאה ממטה למעלה ע״י קדימת השברים והתרועה שהם בבחי׳ שמאל דוחה והתעוררות רחמים רבים כמ״ש במ״א וכמ״ש בכוונת שהתקיעות והשברים הם לבטל היצה״ר כו׳ [ועכ״ז יובן הפסוק כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו. פי׳ הדבר היינו ה׳ דבר מל׳ דאצילות לעשותו להיות בנין הנוק׳ שנק׳ ג״כ עשייה שבאצי׳ כנ״ל ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש. כי דבור לשון הנהגה והמשכה כו׳ להתלבש גם בעשייה גשמיות כו׳ וזהו ענין ששת ימי המעשה משא״כ  בשבת כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר כו׳. ובפיך היינו ע״י השופר ובלבבך רעו״ד ואומרו כי קרוב אליך כו׳ היינו שאתם קרובים זל״ז כי הנוק׳ נק׳ אחותי לז״א שהוא הנק׳ ישראל כי שרית כו׳. וגם שבנינה הוא מט׳ מלכיות שלו. ועוד כי שרש אותיות הדבור שמח״ע היינו ג״כ מקדמות השכל שלמעלה מהשכל המושג כמ״ש באגה,ק ע״פ ויעש דוד שם וא״כ עם היות שהמשכת הרצון וכתר דמל׳ צ״ל נמשך מא״א שלמעלה גם מהחכמה עכ״פ קרובים הם זל״ז ועמ״ש סד״ה כי המצוה הזאת כו׳ מענין זה דכי קרוב אליך הדבר. א״נ כמ״ש (בזכריה סימן ד׳) והנה מנורת זהב כו׳ זה דבר ה׳ והמנורה היא כנס״י. ובמ״א נת׳ שיש במל׳ ב׳ פרצופים פרצוף הפנימי נקרא כנס״י והחיצון זהו הדבור וזהו כי קרוב אליך הדבר וזהו ג״כ ענין ישראל עלו במחשבה והמחשבה עם הדבור קרובים זל״ז]. והנה מבואר בפע״ח שסוד השופר הוא בבינה כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה וכנודע כי התגלות עתיק הוא בבינה (ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך גבי ה׳ דאברהם ע״ש] ולכן הוא בחי׳ עוה״ב והיינו מפני שהיא בחי׳ השגה ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה דוקא כמו עדמ״מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח״כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא וכמ״כ הוא למעלה שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי׳ בינה שהיא בחי׳ השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו׳. ולכן השופר הוא ג״כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע״י השופר הוא בבינה ומשם מקבל הדבור שהוא בחי׳ מל׳ בדבר ה׳ שמים נעשו להיות ענג במדת המל׳ ג״כ:) קיצור. והמשכה זו ע״י השופר קול פשוט פנימית הלב שלמעלה מהשכל ומעורר כמ״כ רצון העליון שלמעלה מהחכמה והיינו ע״י שופר של איל דוקא הבהמה יש בה ביטול ממדרגות עליונות. ובפע״ח שהשופר בבינה כי התגלות עתיק הוא בבינה:ד ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת והוא כי ענין השבת הוא מ״ש כי בו שבת כו׳ ויכולו השמים והארץ כו׳ ויכל אלקים ביום השביעי כו׳ כמו עד״מ באדם כששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות כו׳ וכששובת אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו כו׳ ואזי נמשך לו תענוג משלימות המלאכה ולכן בסיום מסכתא עושין סעודה מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דוקא וכך עד״מ הוא למעלה שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות המדות עליונות לברוא בהן השמים והארץ וכל צבאם יום ראשון במאמר יהי אור ירד ונמשך במדת החסד [ומדת הגבורה כלולה בה להגביל שפעה ובתוכן מלובשת בחי׳ חכמה להיות ההשפעה ע״פ גזירת החכמה] יום ב׳ יהי רקיע ממדת הגבורה כו׳ ואח״כ בשבת כשוישבות ביום השביעי שנח ממלאכתו כביכול ונתעלו מדותיו וחכמתו ית׳ בעצמותו ואזי ויכל אלקים ביום השביעי ויכל הוא מלשון כלתה נפשי פי׳ שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בשימ״ב הנ״ל וכמו שכתוב והנה טוב מאד כו׳ וג״פ ביום השביעי הוא כנגד ג׳ בחינות שהתענוג מתלבש בהם בינה הוד יסוד כו׳ וז״ש בע״ח ששבת הוא גילוי מוחין דאבא וכמ״ש ושמרתם את השבת כו׳ כי קדש היא לכם כי התענוג הנמשך הוא מתלבש בחכמה שלכן נקרא עדן בכתוב והוא עד״מ הנ״ל כשנופל לאדם איזו השכלה מתמלא בתענוג כו׳ כנ״ל. ולכן כתיב ממצוא חפצך  ודבר דבר כי הדבור מתעלה בחכמה שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות יהי אור יהי רקיע כו׳. ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך לשופר שהוא ג״כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה וע״כ נדחה מ״ע של שופר בשבת [ומה גם לפמ״ש בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) ובפ׳ יתרו (דפ״ח ע״א) בענין דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ״ש במק״מ שם א״כ גם שבת הוא בחי׳ התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר]: אך להבין מה שמן התורה מצוה וחיוב אפי׳ לתקוע בשבת אלא שחז״ל אסרו משום גזרה דרבה. הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג לאין קץ ותכלית ויותר ממ״ש בע,ח בענין סדר ההשתלשלות וכמ״ש בהקדמת הרח״ו עצמו שאינו מזכיר כ״א כטפה מן הים כו׳ דהנה גם בגשמיות אנו רואים שהתענוג בנפש הוא ביתר שאת ויתר ריבוי מדרגות משאר כחות הנפש וכנראה בעליל שיש תענוגים רבים לאין קץ ותכלית כי יש הרבה מיני תענוג בחוש הטעם בחיך יטעם אוכל או משקה בהרבה מינים מינים ממינים שונים וכל א׳ מובדל ומשונה מחבירו בטעמו וכיוצא בזה בחוש הריח וכן בדבור שמתענג מצחות הלשון והמליצה בהגיון או דקדוק או אפילו במלתא דבדיחותא וכן בשמיעה מקול נאה או כלי זמר ערב וכיוצא וכן בראיה יש תענוגים רבים שונים כנודע ועאכ״ו בכחות רוחניים כמו השכל כו׳ וכיוצא. ומזה יכול המשכיל לצייר עוצם הריבוי בתענוג אלקי מאחר שנודע דכללות התענוג שבענינים דהאי עלמא הוא רק פסולת ותמצית דתמצית מתענוג האלקי וכמארז״ל ר״ע שחק ואמר אם לעוברי רצונו כו׳ וכמ״ש במ״א ועאכ״ו למקור התענוג העליון שהוא בודאי רב הכמות והאיכות לאין קץ ותכלית וביתר שאת ויתר עז מכל הי״ס שלמעלה עד״מ הנ״ל דחוש התענוג שבנפש שגדול מאד ורב כחו יותר מכל כחות הנפש כנ״ל. ולכן נק׳ בחי׳ מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין לפי שמתפשט באריכות הרבה כנ״ל. ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש. משא״כ המדות דאצילות נקרא זעיר אנפין לפי שהם מעטי הכמות ובבחי׳ קיצור בעצם מציאותן ועד״מ ממדות שבלב האדם אהוי״ר שהם כחות מצומצמים וקצרים בעצם מציאותן ואינן בערך אורך המציאות של התענוג כנ״ל. והנה בחי׳ המשכת התענוג שיתענג ממדת המלוכה הנמשך ע״י השופר הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר בשבת שהמתענג מחמת כי וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כנ״ל כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות כנ״ל בפי׳ ושמרתם את שבת כי קדש היא כו׳ ובחכמה מתלבש חסד דא״א כידוע דאו״א מלבישים לזרועות דא״א אבא בחסד אחיד ותלי ואימא בגבורה כמ״ש אני בינה לי גבורה כו׳ אבל ע״י השופר נמשך מבחי׳ בינה דא״א שלמעלה מערך התענוג דז״ת דא״א והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר הוא בבינה כנ״ל (ועיין במק״מ ר״פ שמות) (בדף ג׳ ע״א) ע״פ תשורי מראש אמנה דא גרון. מש״ש בשם האוצ״ח ומ״ש בביאורי הזהר שם פירוש וענין בינה דא״א. ועיין בפי׳ הרמ״ז ר״פ קרח ד״ה כמה עילאין פתגמי אורייתא ועפמ״ש הרמ״ז שם יובן מ״ש במשנה פ״ג דר״ה שופר כו׳ ופיו מצופה זהב כי זהב רומז לבינה דאריך כמ״ש הרמ״ז שם ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מד״ת לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי׳ התענוג דשבת כנ״ל (ועיין מ״ש בד״ה ביום השמע״צ גבי יפה שעה אחת בתשובה שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות והשני כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע״פ שנתרחק האדם בחטאיו מ״מ ע״י תשובה נתקרב למקורו ושרשו כו׳ ע״ש ועד״ז יש לומר  ההפרש בין התענוג המתגלה בשבת שמתענג מכל אשר עשה זהו כעין המין הראשון אמנם התענוג שע״י השופר שהוא בחינת תשובה זהו כענין כמשל שרואה את בנו בא ממרחק שהוא פנימיות תענוג יותר וכמו שכתוב מזה בד״ה שוש אשיש) ושרש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים וכל ממוצע יש בו בחי׳ מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה וכמ״כ הכתר יש בו בחי׳ התחתונה שבמצאיל וגם הוא שרש להנאצלים והבחי׳ הא׳ שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבההה מעלתה על בחי׳ ב׳ שבו שהיא שרש הנאצלים והנה זה שהחכמה מלבשת להארת התענוג היינו מבחי׳ ב׳ שבו שהוא שרש לנאצלים שהן הן ז״ת דא״א שמתלבשות באצילות כנ״ל דאו״א מלבישים כו׳ אבלעל ידי השופר ממשיכים מבחי׳ הא׳ שבו שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל והיינו בחי׳ חו״ב דא״א שלמעלה מערך הז״ת דא״א אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצי׳ כנ״ל: קיצור. ולכן נדחה תקיעת שופר משום גזרה דרבה בשבת כי בשבתץ נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון. ומ״מ מן התורה מצוה לתקוע גם בשבת לפי שהמשכת התענוג שע״י השופר בר״ה הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר השבת: ה אך אעפ״כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ״ע זו בשבת והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני כנודע בגמרא שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע וגם ארז״ל ע״פ וארצה בו ואכבד״ה חסר ה׳ (בחגי סימן א׳) שה׳ דברים חסרו בבית שני בראשון ארון וכפורת ונביאים כו׳. והטעם לכל זה כי בית ראשון היה מבחי׳ ה׳ עילאה בינה [כמ״ש בזהר שמות (ד״ט ע״ב) וע״ש במק״מ שפי׳ שגם המל׳ היתה אז במדרגת הבינה שהיא ה׳ עילאה ועמ״ש מזה סד״ה ששת ימים תאכל מצות ועיין עוד מזה במק״מ פ׳ תרומה דקמ״ג ע״א ע״פ שה״ש] עלמא דחירות [ע׳ זהר תצוה דקפ״ג סע״א ופ׳ אמור דצ״ב ע״ב ור״פ קרח וס״פ לך לך דצ״ה ע״ב] חירות משעבוד עו״ג והיא בחי׳ עלמא דאתכסיא וע״כ היה בו הארון וכפורת שהם ג״כ מבחינה זו כמ״ש בע״ח שער הארת המוחין זו״נ פ״ח וכן הנביאים הם נו״ה דאימא דוקא וכמ״ש בשער היחודים פ״א בשם התיקונים ומבינה נביאים ואינון נו״ה כו׳ אבל בית שני חסר בחי׳ ה׳ עילאה ולא היה בו גילוי הה׳ דברים שהם מבחי׳ ה׳ עילאה מפני שהי׳ מבחי׳ ה׳ תתאה ולכן לא היה בו חירות כו׳ ולכן גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים משא״כ בבית ראשון בבחי׳ עלמא דאתכסייא אין שם שליטה וממשלה לס״א כלל ומפני זה גזרו גם גזרה זו בבית שני לדחות מ״ע של תורה שלפי שחסר בו בחי׳ ה׳ עילאה דבינה אזי אין מקום מוכן לגילוי והתלבשות עונג עליון דחו״ב דא״א שלמעלה מז״ת הנמשך ע״י השופר שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה דאצי׳ כנ״ל שהוא בחי׳ הכלי לגילוי תענוג זה וכמש״ל באריכות ולכן בשבת שבלא״ה נמשך בחי׳ הארת התענוג מז״ת פטור משופר כי תענוג העליון מזה דהיינו מחו״ב דא״א הנמשך ע״י השופר לא הי׳ נמשך כ״כ בזמן בית שני. אכן זהו במדינה אבל במקדש עצמו היו תוקעין דכתיב וזה שער השמים ופסוק זה נאמר על בהמ״ק בפרט שנק׳ שער השמים פי׳ כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה דאצילות וברבות בשה״ש ס״פ כמגדל דוד פי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה ולכן היו תוקעין בו גם בשבת אבל להמשיך גילוי בחי׳ בינה בכל הגבולין מבהמ״ק זה לא היה יכולת כ״כ בבית שני כמו בבית ראשון שעיקר יסודתו ושרשו היה בבחינת בינה דהיינו להמשיך בחי׳ בינה בכל הגבולין אבל בית שני  לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבול ין. (ועיין בסש״ב פנ״ג ההפרש בין בית ראשון לבית שני שבבית ראשון היה נמשך ומאיר מבחי׳ האור המקננן ומאיר בעולם הבריאה שהוא מבחי׳ בינה דאצילות משא״כ בבית שני כו׳ ע״ש וכמ״ש במ״א בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב פנ״ב נ״ג ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ועוד יובן זה ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כח היינו המילוי של שם הוי׳ כמ״ש בפע״ח גבי כוונת אישר״מ וענין המלוי הוא להיות ההמשכה וההשפעה משם הוי״ה למטה זהו ע״י המלוי. והרי פי׳ כח כפשוטו היניו הכח שבהעלם שלמעלה מהגילוי. והוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו שכדי להיות בחי׳ התפשטות והמשכה למטה זהו ע״י כח יותר עליון כמו וידבר שלשת אלפים משל דגבי שלמה כמ״ש בד״ה לך לך. ולכן נקרא המלוי בשם כח. ועד״ז יובן כאן שכדי להיות ההתפשטות וההמשכה דבחי׳ בינה מבהמ״ק בכל הגבולין זהו דוקא ע״י בית ראשון ה׳ עילאה כו׳ משא״כ בבית שני אף שבו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה אבל להמשיך ממנו בכל הגבולין בחינה זו זה צ״ל ע״י בחי׳ גבוה יותר שלמעלה מהשתלשלות ועיין בסש״ב שם גבי ובבית שני כו׳ כדרך ההשתלשלות כו׳ ועוד דוגמא לזה ממ״ש במ״א גבי ענין ברכת הזימון שבשביל ההמשכה להתחלקות לרבים צריך לעשות תחלה בחי׳ בריכה כו׳ כי כדי להשפיע לרבים צריך שיבוא האור בהארה גדולה כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן כאן ההפרש בין בית ראשון לבית שני לענין הגבולין כו׳ וד״ל) וכל זה הוא בשופר אבל בלולב בזמן בהמ״ק היו נוטלין גם בגבולין ביום ראשון של חג שחל בשבת והענין כי לולב אותיות לו לב שהוא ענין המשכה מו״ק דז״א אל הלב הוא כתר דנוק׳ שמתחיל מחזה דז״א כמו עד״מ בגשמיות מקור התהוות הדבור הוא מן החזה שממנו יוצא הבל הלב דרך הקנה ונעשה קול ומתחלק אח״כ בביטוי ה׳ מוצאות הפה להיות כ״ב אותיות אחה״ע מן הגרון כו׳ וכך הוא למעלה שבחי׳ דבור העליון הנק׳ בחי׳ נוק׳ התחלת התהוותו הוא מחזה דז״א שהוא גילוי מדות עליונות דאצילות שבהם מקור הדבור ונקרא בשם כתר דנוק׳ וד״ל. והנה בחי׳ המשכה זו היא למטה הרבה במדרגה מהמשכה שע״י השופר הנ״ל כי גם השבת עצמו הוא יותר נעלה במדרגה מהמשכה זו כי שבת הוא גילוי מוחין דאבא כמ״ש כי קדש היא לכם והלולב הוא המשכה מז״א לנוק׳ אלא שאעפ״כ צריכים להמשכה זו גם בשבת להיות שגילוי והמשכה זו שע״י הלולב היא מבחי׳ פנימית שהוא המשכת הדעת (ועיין בפע״ח שער הלולב פ״ג בדרוש הר״ר יוסף מערבי ועמ״ש מענין הדעת שהוא בחי׳ הפנימית בביאור ע״פ מים רבים בפ׳ תולדות ובד״ה לא הביט און ביעקב בפ׳ בלק) כמ״ש במ״א אך עכ״פ מאחר שהמשכה זו היא למטה במדרגה היכולת היה אפי׳ בבית שני להמשיך בחינה זו אפילו גבולין כו׳ (כי הרי המשכה זו היא מז״א לנוק׳ אשר היא בחי׳ ה׳ תתאה משא״כ השופר עיקרו ה׳ עילאה כנ״ל אלא שממנה מקבל הדבור כו׳): קיצור. ומ״מ בבית שני ה׳ תתאה לא היה אפשר להמשיך בגבולין מבחי׳ תענוג ההוא שע״י השופר מה שלמעלה מבחי׳ שבת כי המשכה זו בה׳ עילאה דוקא בית ראשון משא״כ בלולב. ובענין מה שהקשו עוד התוספות הא דגבי שופר התקין ריב״ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב״ד ובלולב לא אשתרי כלל יש לומר כי הענין של שרש בחי׳ הב״ד הסמוכים עם ההמשכה שע״י השופר יש להם שייכות גדול זה לזה כי שרש ההמשכה שע״י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמו״ס וזהו עצמו שרש ומקור של הב״ד סמוכין כמ״ש הרמ״ז ר״פ תשא גבי דמתקדשת ע״פ ב״ד ע״ש אבל הלולב אין לו שייכות כ״כ  לבחי׳ הב״ד כי הוא המשכת החסדים וכנודע דבחינת ר״ה הוא ענין שמאלו תחת לראשי והוא יום הדין. אבל סוכות הוא בחינת וימינו תחבקני:

ראש השנה,  ד׳

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים. יש להבין מ״ש בשופר גדול דמאי מעליותא דשופר גדול יותר על שופר שאינו גדול כמו בשופר של ר״ה של עתה וכמו שנאמר ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע ולא נזכר בשופר גדול [וקושיא זו מבואר בזהר פ׳ ואתחנן (דרס״ו ע״ב) וע״ש. עוד נזכר פסוק זה בגמרא (פ״ט דברכות נ״ו ב׳ פ״ק דר״ה י״א ב׳. סנהדרין ק״י ע״ב מכות כ״ד סע״א). רבות לך לך פמ״ב בענין והיה. ויצא פרשה ע׳. נשא פי״ג מדרש רות ס״פ ושם האיש אלימלך ובמדרש אסתר ע״פ ויהי בימי ענין השתחואה פ׳ וירא פנ״ו. בירושלים בקהלת רבה ס״פ כל הנחלים ועוד נזכר על פסוק זה והיה ביום ההוא כו׳ בזהר ח״א בפ׳ ויגש (דר״י ע״א) ויחי (דר״נ ע״א). בשלח (דמ״ו ע״ב) ויקרא ד״ו ע״ב] הנה בר״ה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ולכאורה יש כאן סתירה דלאו רישיה סיפיה כי זה היום תחלת מעשיך משמע תחלה ממש היינו שבו מחדש בכל שנה את העולם ואח״כ אומר זכרון ליום ראשון משמע שאינו אלא זכרון לזכור את יום ראשון שנברא בו העולם בששת ימי בראשית. אך הנה באמת שניהם אמת כי הנה ענין ר״ה שנק׳ ראש הוא עד״מ כמו הראש שבאדם הוא מקור החיות לכל האברים שבו ראשית גילוי כללות החיות וממנו נמשכים לכל האברים חיותם וקיומם בפרטות שמתחלה היו כלולים בראש ומוח בהעלם כי משכן נפש השכלית היא במוח וממנה מתשפשטות כחות הנפש לכל האברים מהעלם אל הגילוי לעין לראות ולרגל להלוך כו׳ כך ר״ה הוא ראשית גילוי כללות החיות של כל השנה כי ואתה מחיה את כולם כתיב ובכל יום ויום חדשים לבקרים מתחדש החיות שחיות יום זה אינו כשל אתמול וכן בפרט הימים טובים שבכל השנה שבהם נשמך חיות רב בתוספת עילוי מבימי החול כידוע הנה כל בחי׳ החיות הזה באים ונמשכים מבחי׳ ראש השנה והוא כוללם יחד (כי פסח שבועות סוכות הם כנגד ג׳ אבות אברהם הוא בחי׳ פסח לושי ועשי עגות והוא חסד דרועא ימינא. שבועות מ״ת בקול השופר אילו של יצחק. וסוכות בחי׳ ויעקב נסע סכתה והמה תרין דרועין וגופא. וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט וכ״ז הוא בחי׳ הגוף אבל ר״ה הוא בחי׳ ראש שבו נכלל חיות כל הגוף והוא כנגד אדם הראשון ויוהכ״פ נק׳ ג״כ ראש השנה בכתוב והוא בחי׳ נשמה ופנימיות. שבבחי׳ הראש ג״כ יש פנימיות וחיצוניות וכ״כ בפע״ח שנסירת יוהכ״פ בסוד הפנימית ובראש השנה בסוד החיצונית וע׳ בזהר בפ׳ אמור) (דצ״ו ע״ב) רישא וגלגלתא כו׳ ובמק״מ שם. וע׳ באדר״ז דרפ״ח סע״א כי בו הוא שנמשך החיות ממקור החיים המחיה חיים א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ זמן שלנו וחיות זה הוא עליון יותר וכולל כל חלקי החיות של השנה כאחד אלא שהם בו בהעלם עדיין כנ״ל במשל ואח״כ נמשכים מהעלם לגילוי בכל פרק ופרק כפי הראוי אך שמתחלה מתחלק לי״ב חדשי השנה שביום ראשון שבחדש נמשך חיות כללי לחדש ונק׳ לכך ראש חדש שהוא חיות כללי לחדש וממנו מתחלק אח״כ לימים עד לשעות ולרגעים כו׳ וז״ש רז״ל אדם נידון בכל יום הגם שבאמת ר״ה הוא יום הדין. אך הענין כי בראש השנה הוא הדין והמשפט לכל אחד ואחד על חיות הכללי אם להמשיך ראשית הגילוי של החיות הכללי ואעפ״כ יש  ג״כ משפט בכל יום אם ראוי להיות לו השתלשלות מחיות הכללי לחיות הפרטי היינו שיומשך מההעלם אל הגילוי דעם היות שכבר נדון בר״ה בהמשכת חיות כללי הנה אפשר הוא שלא יומשך מחיות הכללי אל הגילוי בפרט כמו שאפשר שלא יומשך חיות מן המוח אל איזה אבר ולא תוכל העין לראות והרגל להלוך כו׳ והחיות השייך לאותו אבר נשאר במוח בהעלם שנתעכב במוח ולא נמשך ומתפשט משם אל האברים וכך יכול להיות שיהי׳ נשאר החיות הפרטי החיות הכללי דר״ה ואז יקבל החסד ההוא בעולם העליון וע״ז הוא הדין בכל יום כו׳ (ועמ״ש מזהבפ׳ קרח ע״פ ויגמול שקדים ועמ״ש בפ׳ ראה ע״פ וברכך בכל אשר תעשה) אבל בראש השנה נמשך החיות כללי לכל השנה והוא המשכת חיות חדש ממש ולכן נקרא כל ר״ה תחלת מעשיך שנמשך אור וחיות מחדש להתהוות העולם כי בראש השנה דאשתקד לא נמשך החיות רק על שנה אחת מלמעלה מהזמן בזמן וכן גם בתחלת בריאת העולם הי׳ המשכת החיות באותו ראש השנה על שנה א׳ מלמעלה מהזמן כמו שכתוב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול דהיינו שששה אלפי שנין דהוי עלמא הם ששה ימים בלבד (וע׳ בתשו׳ הרשב״א ח״א סס״י ט׳ ורס״י תכ״ג) אך גם זה הוא בחי׳ זמן ולמעלה מזה אין שום זמן כל עיקר וכולל כל הזמן שבמשך שיתא אלפי שני בסקירה א׳ ומשם נמשך החיות בר״ה על שנה א׳ ואח״כ בראש השנה שנק׳ חג שהחדש מתכסה בו היינו שהחיות הראשון עולה ומתכסה ונכלל במקורו וע״י השופר והתפלות נמשך אור וחיות חדש ממש על שנה אחת ולכן נק׳ תחלת מעשיך תחלה ממש ואעפ״כ הוא גם רק זכרון בלבד ליום ראשון כי בר״ה הראשון הי׳ כ״ז מצד עצמו כי חפץ חסד הוא אבל עכשיו באתעדל״ת תליא מילתא משנה שעברה וכמו שאנו רואים שלא כל השנים שוים יש שנה טובה ומתוקה ויש כו׳ והיינו מחמת שינוי אופן האתעדל״ת שמשנה שעברה איך ומה שהיא וא״כ הרי בחי׳ ר״ה דעתה הוא בחי׳ דין ומשפט ואע״פ שהחסד גובר על הדין שלכן קורין פרשת העקידה ויעקוד אברהם את יצחק בנו שהוא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק והמתקת הדין אעפ״כ אינו דומה ליום ראשון ממש שהי׳ חסד ממש שהרי ההמשכה היתה מצד עצמו כי חפץ חסד הוא כי לא היה עדיין מי שיעורר כו׳ וכנגד בחי׳ זו נאמר זכרון ליום ראשון זכר בלבד ליום ראשון במה שאעפ״כ הגבורות נמתקים אבל לא כשל יום ראשון ממש (וגם יש לומר פי׳ זכרון ליום ראשון שזוכרים ומעוררים את יום ראשון ומגבירים מדת החסד שבחי׳ יצחק יוכלל בבחי׳ אברהם אוהבי כו׳ וע׳ בזהר פ׳ ויקרא) (דף י״ח ע״א) ובפ׳ הרמ״ז שם ועמ״ש לקמן בד״ה ביום השע״צ בפי׳ זכרון ליום ראשון ובפי׳ זה היום כו׳ וז״ש רז״ל אמרו לפני מלכיות בראש השנה כדי שתמליכוני עליכם אמרו דוקא שאתם צריכים לעורר זה באתעדל״ת עד שתמליכוני עליכם להיות נמשך גילוי החיות מדת מלכותו ית׳: ב והנה פי׳ שתמליכוני הוא כי נודע שיש ב׳ בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע פי׳ ממכ״ע הוא החיות שמתלבש בעולמות לפי מדרגתם לכאו״א כפום שיעורא דילי׳ נשמות כך ומלאכים כך והוא בחי׳ כח הפועל שמלובש בהנפעל בתוכו ממש עד שגם בגשמיות אין לך עשב שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל שהוא בחי׳ המשכות החיות בפרט לעשב זה ביחוד וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ובכאו״א מהם לפי ערכו ומדרגתו כך הוא בחינת החיות מהבורא שנמשך בו כסדר המדרגות דכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג׳ עולמות בי״ע ובפרט כמה עולמות וברואים לאין קץ ותכלית ממש וכח הבורא מלובש ממש בכל אחד ואחד מהם לפי ערכו כמשל התחלקות אופן החיות הנמשך מכח הצומח שבארץ לכמה מיני צמחים רבים שבעולם שונים זה מזה ובחינה זו נקרא ממכ״ע אבל בחי׳ סוכ״ע הוא האור והחיות שלמעלה מהשתלשלות  והתלבשות בעולמות וכנגד בחי׳ זו הוא שנאמר אני הוי׳ לא שניתי ואמרו אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא כו׳ בשוה ממש שלכאורה אינו מובן איך הוא מאחר שאעפ״כ העולמות חיים וקיימים ממנו והיינו שכח הבורא מלובש בהם ממש א״כ ה״ז שינוי מכמו שהי׳ קודם כו׳ אלא מפני שההארה המחיה כל העולמות כולם היא רק הארה חיצונית בלבד מעצמותו ית׳ ואינה נוגעת בכו כלל ואינה פועלת שינוי בו כלל כי חיות כל העולמות הוא רק כמ״ש אנא אמלוך שמדת מלכותו ית׳ בלבד מה שהוא ית׳ נק׳ מלך ומתנשא כביכול עליהם זהו גופא החיות שלהם ובחי׳ זו אינה נוגעת לעצמיותו כלל כמשל המלך ב״ו שהוא מהות בפ״ע ומה שנק׳ מלך על המדינות הרי אין בבחינה זו התפשטות עצמותו ממש תוך המדינות רק ששמו נק׳ עליהם וזהו ענין שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד אבל עצמותו ית׳ מופלא ומרומם מהם ונק׳ סוכ״ע ולכן נק׳ הבריאה יש מאין פי׳ כי בהשתלשלות עילה ועלול העילה מתפעל מהעלול ממנו והשפעותו בו גורם שינוי בו מפני שעצמות העילה ממש מתלבש בהעלול כמשל ההשתלשלות משכל למדות וממדות למחשבה שמהות השכל ממש מתלבש במדות וכן המדות במחשבה כו׳ אבל יש מאין אינו כן אלא שחיות כל העולמות ואשר בהם הנמשך מן המאציל אינו ממהותו ועצמותו כלל רק מאין ממש כי מדת מלכותו ית׳ בלבד מחי׳ אותם כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ יביאו לבוש מלכות גבי יחיד חי העולמים מלך כו׳) והיא הנק׳ ממכ״ע שהוא בחי׳ החיות המתלבש בעולמות כח הפועל בנפעל (וע׳ מזה בד״ה כי תצא כו׳) ובכל ר״ה היא שנמשכת מחדש כי בכל ר״ה לא נמשך בחי׳ מלוכה זו להיות אנא אמלוך רק על שנה א׳ ואח״כ חוז ר ועולה ונכלל במקורו בבחי׳ המלך המרומם לבדו מאז כמו קודם שנברא העולם שהי׳ נכלל בחי׳ שמו בבחי׳ הוא לבדו הוא כו׳ וכמ״ש כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים ולכן אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שימשיכו הרצון למדת מלוכה להיות אנא אמלוך והיינו המשכת אור חדש מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע: ואח״כ אמרו לפני מלכיות כדי שיעלה זכרונכם לטובה לפני. פי׳ עד״מ כי הזכרון שיצטרך לזכור על הדבר אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או בערך שאז שייך לומר ע״ז לשון זכרון שיזכור עליו ולא ישכח מלבו משא״כ כשהדבר אצלו וסמוך אצלו אין שייך לשון זכרון כלל. וכך יובן למעלה ענין זכרון שאנו אומרים בו ית׳ יעלה זכרוננו כו׳ הוא מפני שבאמת חיות כל העולמות הן עולמות התחתונים והן עולמות העליונים הרי באמת קמיה ית׳ הם כלא ממש חשיבא כטפה מאוקינוס כי כל עיקר חיותם הוא ממחשבה א׳ שעלה במחשבה לפניו להיות התהוות ואצילת העולמות ונק׳ מחשבה הקדומה וכמשל ביטול מחשבה א׳ לגבי כללות הנפש כו׳ והנה בר״ה שחוזר הכל לכמו שהיה לכן מבקשים שיזכור על המחשבה הקדומה ההיא שעלתה אז בתחילת אצילת העולמות כנ״ל כי מאחר שבאמת היא כלא ממש חשיבי ואינה ערוך אליו לכן מבקשים זכרנו שיזכור ע״ז ויחזור להתלבש בבחי׳ מחשבה הנ״ל. וז״ש זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וחותם זוכר הברית (וע׳ בפרדס בעה״כ ערך זכירה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס) (דף רל״ט ע״א) ובפ׳ עקב (דרע״א ע״א) ע״פ אזכיר את שמי ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן בפי׳ מקדשי שמך כו׳ וע׳ בזהר בפ׳ ויקהל (דף רי״ש ע״א) ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד ורזא דא שם הוי׳ שם חד הוי׳ חד ובזהר פ׳ יתרו (דף ע׳ ע״א) ועמש״ל בפ׳ שלח ע״פ וזכרתם את כל מצות כו׳ למען תזכרו כו׳ וסד״ה זכור את יום השבת בענין זכור ושמור כו׳ וע׳ עוד בזהר ח״א פ׳ וירא (דק״כ סע״ב) ע״פ ויזכור אלקים כו׳ ובפ׳ ויצא (דקנ״ט ע״ב) ובפ׳ בשלח  (דמ״ז ע״א) ע״פ ויזכור ימי עולם כו׳ ובמק״מ שם וע׳ מענין ימי עולם בזח״ג ס״פ נשא (דקמ״ה ע״ב) ולכן קיי״ל דבר״ה תוקעים בשל זכרים דהיינו שופר של איל וע׳ בזהר ח״א בפי׳ ויחי (דרמ״ו ע״א) דעלמא עילאה עלמא דדכורא איהו כו׳: ג ובמה בשופר הנה ענין השופר הוא שהוא קול פשוט שנמשך מהבל הלב ואינו כמו בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ אותיות שנמשכים מן המוח כי אותיות הדבור נמשכים מאותיות המחשבה ואותיות המחשבה נמשכים מהשכל כו׳ משא״כ הקול פשוט הוא נמשך מן הבל הלב והוא למעלה מהשכל כי בלב יש חיצוניות ופנימית והנה חיצונית הלב הוא למטה מהשכל ומקבל ממנו כמ״ש לפי שכלו יהולל איש שהתפעלות המדות שבלב הוא לפי השכל וכנודע אך התפעלות זו שבמדות אלו הוא רק בחי׳ חיצונית הלב ונק׳ רצון התחתון שהוא בחי׳ רעותא דליבא הנולד ונמשך מבחי׳ התבוננות השכל אבל פנימית הלב שהוא הנק׳ רצון העליון אינו מקבל ונמשך מהשכל כלל אלא הוא גם למעלה מהשכל וזהו שנאמר לבבי דמשמע שני לבבות והיינו בחי׳ חיצוני׳ הלב ובחי׳ פנימית הלב כו׳ (וכמ״ש במ״א פי׳ מ״ש יפה את רעיתי כתרצה. רעייתי מלשון רעותא דליבא שהוא רצון התחתון יהיה כתרצה רצון העליון שלמעלה מהשכל והיינו ע״י ויחד לבבי עמ״ש ע״פ ויקהל משה וע״פ מי מנה עפר יעקב ועמ״ש עוד מענין חיצוניות הלב ופנימית הלב בד״ה אתם נצבים ובביאור ע״פ לבבתני) ומ״ש מוח שליט על הלב היינו על חיצוני׳ הלב שנולד מהשכל כנ״ל והמוח שליט עליו אבל פנימית הבל יותר גבוה מבחי׳ המוח ולכן המוח מקבל מהלב כידוע שעיקר המזונות הם בלב ששם באים הדמים מהכבד שמקבל מאצטומכא ממובחר המאכל שמתהפך לדם בכבד וממנו נכנסים הדמים בלב והמוח מקבל חיות מהלב כו׳ (ולכן נק׳ הקב״ה צור לבבי ואורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי׳ מוח וכדלקמן) והנה קול פשוט זה דשופר הוא מבחי׳ פנימית הלב דהיינו כמ״ש צעק לבם אל ה׳ שצעקת הלב הוא מבחינת פנימית הלב (וע׳ מזה בזח״ב פ׳ שמות) (די״ט סע״ב ודף כ׳ ע״א) ובפרדס בעה״כ ערך צעקה וע׳ במדרש רבה בשה״ש ע״פ יונתי כו׳ השמיעני את קולך כו׳ עד וכשצעקו בנ״י לפני הקב״ה מיד ויושע ה׳ כו׳ ובשמות רבה פכ״א ע״פ מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתם כו׳ וע׳ בזח״ב בפ׳ בשלח (דנ״ב ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ונמשך ונולד מחמת ההסתר וההפך בירידתו למטה שנתרחק מאד מאור פני מלך חיים א״ס ב״ה שמחמת זה תגבר מאד בנפשם הצעקה לה׳ ותתגלה בחי׳ פנימי׳ הלב שיש בכאו״א מישראל לה׳ ית׳ למעלה מהשגתו כנ״ל והוא בחי׳ בע״ת בחילא יתיר ולכן ארז״ל שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקומם כי דוקא מצד ההסתר תגדל הצעקה כו׳ וזהו תכלית ירידת הנשמות בגופות לאתבא צדיקייא בתיובתא כי בעוד שהיו בגן עדן היו כולם צדיקים שהיו נהנים מזיו השכינה שזהו מעשה הצדיקים שעבודתם בשכל כמו שכתוב דע את אלקי כו׳ ואח״כ בירידתם למטה בגוף ונפש הבהמית נעשו בחינת בעלי תשובה לשוב למעלה כי יש מסתיר ומעלים ומחמת זה תגדל הצעקה והיא בחינת פנימיות הלב וכמארז״ל הידוע דעיקר תשובה בלב פי׳ כי תשובה דוקא הוא התגלות פנימית הלב שהוא למעלה מבחי׳ צדיקים גמורים שהם מבחי׳ מוח כנ״ל והתשובה היא מזה עצמו בהתבוננו עוצם ריחוקו אשר ירד פלאים כו׳ ועל ג״ע התחתון ארז״ל מוטב דלידייני׳ כו׳ שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ וג״ע העליון הוא גבוה יותר לאין קץ וכ״ש שיש לבכות על ריחוקו מעצמות אור א״ס אשר יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳ אשר מזה יהיה לבו צועק כו׳ וזהו ענין התקיעה קול פשוט מפנימי׳ הלב ואח״כ שברים גנוחי גנח היינו בחי׳ לב נשבר ותרועה ילולי יליל הוא בחי׳ התעוררות רחמים בבכיה כו׳ ומזה נולד ונמשך התקיעה השנית  שהוא בחי׳ התגלות רצון העליון מלמעלה כי הנה הקב״ה נקרא צור לבבי. וג״כ לבבי בלשון רבים דמשמע ב׳ לבבות והיינו בחי׳ חיצונית ופנימית שבלב עד״מ הנ״ל וחיצונית הלב הוא למטה מהשכל כמ״ש בחכמה יסד ארץ כו׳ אבל פנימית הלב הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה והחכמה נק׳ בחי׳ עשי׳ לגבי בחי׳ רצון העליון כדכתיב כולם בחכמה עשית וכנודע ובחי׳ התקיעה שהוא קול פשוט הוא בחי׳ התגלות פנימצית הלב שהוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה הנ״ל וע״ז נאמר (בזכרי׳ סי׳ ט׳) ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע כמו עד״מ התקיעה שהיא קול פשוט מפנימית הלב כך עד״מ הוא בחי׳ המשכה וגילוי רצון העליון ב״ה והוא למעלה מבחי׳ האותיות שנמשכים מהחכמה כי אורייתא מחכמה נפקת ועיקרה בחי׳ אותיות וכמארז״ל כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה והיינו בחי׳ האותיות שבתורה וע״ש זה נק׳ מקרא לשון קריאה שקוראו בשמותיו ועי״ז פונה עצמו כו׳ וע״כ הנגיעה פוסל בה וכן חסר ויתיר כי הדקדוק הוא בהאותיות והיינו לפי דמחכמה נפקת שמשם נמשכי׳ האותיות (וכמ״ש במ״א בד״ה לסוסתי בפ׳ בשלח) אבל בחי׳ רצון העליון הוא בחי׳ פנימית הלב שהוא בחי׳ קול פשוט שלמעלה מהאותיות כנ״ל וזהו ענין ובמה בשופר: ד והנה עוד זאת שעי״ז הוא ממלא כל הפגמים שנעשו על ידי העוונות משנה העברה כי הפגמים שברמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת היינו בבחי׳ חכמה שממנה נמשכת התורה כנ״ל ועד שם מגיעים הפגמים כו׳ וע״י השופר שנמשך הארה מבחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה כנ״ל לכן הוא ממלא כל הפגמים שנעשו בחכמה ומאיר אור חדש ביתר שאת ויתר עז כמשל הנהר שנחרב ויבש שחופרים בעומק יותר וממלא החסרון וגם ביתר שאת כו׳ כי תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקב״ה והיינו כששומר דרכי התורה והמצות אבל אם ח״ו פגם באיזו מצוה הרי נחלש הקשר הלז דישראל מתקשראן באורייתא ואזי אין עצה כ״א ע״י התשובה מעומקא דליבא שעי״ז מדלג שור וממשיך מבחי׳ קוב״ה שהוא בחי׳ סוכ״ע שנק׳ קדוש ומובדל ובו מתקשרא אורייתא שהיא בחי׳ חכמה כו׳ ועי״ז שקוב״ה מאיר באורייתא וישראל אזי ממלא כל הפגמים והחסרונות כמאמר אנת הוא שלימו דכולהו אנת הוא ממלא כל שמהן כו׳ וזהו ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳ הוי׳ כו׳ ופסיק טעמא בגווייהו כי יש ב׳ בחי׳ שמות הוי׳ א׳ בהשתלשלות יו״ד חכמה ה״א בינה כו׳ ושם הם הפגמים על ידי תורה ומצות כמ״ש בכהאריז״ל בקריאת שמע שעל המטה אם פגמתי באות יו״ד בביטול ק״ש כו׳ כי מצות ק״ש הוא ליחדא בהוי׳ אחד איך שאין עוד מלבדו וכולא כלא ממש חשיבי והמבטל זה פוגם באות יו״ד שהוא בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול כח מ״ה כמ״ש והחכמה מאין תמצא שנמשך ונולד תמיד מבחינת האין כו׳ וע״י ביטול מ״ע ואהבת את ה׳ פוגם באות ה׳ שהוא בחינת בינה לבא אה״ר כו׳ וע״י ביטול תלמוד תורה פוגם באות ו׳ שהוי״ו הוא המשכה קו ארוך מיו״ד שבראשו כי כל התורה הוא בחי׳ המשכות מחכמה עילאה והמבטל תלמוד תורה מקצר ההמשכות ופוגם באות ו׳ וע״י ביטול מצות מעשיות באות ה׳ אחרונה של שם שהוא בחי׳ עשיה כידוע אך כ״ז הוא בבחי׳ שם הוי׳ דלתתא שהוא בחי׳ התהוות ההשתלשלות כנ״ל אבל שם הוי׳ דלעילא עם היות שנקרא ג״כ הוי׳ ע״ש התהוות שממנו ית׳ מ״מ הוא בחי׳ גילוי אור עליון שלמעלה מהשתלשלות והוא בחי׳ רצון העליון הנ״ל שהוא למעלה מעלה מן החכמה ולכן פסיק טעמא בגווייהו כו׳ אך ענין ויקרא הוי׳ הוי׳ היינו שהוא ית׳ קורא וממשיך מבחי׳ שם הוי׳ הראשון שלמעלה מהשתלשלות כנ״ל להיות מתגלה בהוי׳ שבבחינת השתלשלות (ועיין מזה באדר״ר) (דקל״ח ע״א) וע׳ בספר רוח דוד שם פי׳ שהשם הראשון  הוא למעלה מהשתלשלות כו׳ וכן פי׳ המק״מ בסוף ספר הדרת פ״מ ובביאור האדרא בספר קול ברמה משמע דהשם השני הוא למעלה מהשתלשלו ת והוא מהפע״ח שער הסליחות פ״ב וע׳ בזהר ס״פ תרומה (דקע״ה ע״ב) ובפ׳ בראשית (ד״כ ע״א) ובפע״ח שער הנ״ל רפ״ח ובע״ח שער א״א למלאות כל הפגמים והחסרונות שנעשו בו ע״י העונות כו׳ וכמבואר למעלה במשל הנהר שיבש שע״י שמוציאים וחופרים מהמעיין מתמלא הנהר כו׳ וזהו ענין התשובה שע״י התשובה קוראים וממשיכים מבחי׳ הוי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות וכמ״ש ממעמקים קראתיך הוי׳ ולכן אומרים היג״מ בעשי״ת כי אז נמשך בחי׳ התגלות הוי׳ שלמעלה מההשתלשלות שהוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה ע״י השופר קול פשוט שהוא התגלות פנימית הלב כנ״ל ולכן צ״ל השופר דוקא של איל או של יעל אבל של פרה פסול כי פני שור מהשמאל כתיב שהוא בחי׳ גבורות וא״א להמשיך על ידו בחי׳ רחמים רבים הנ״ל שהוא בחי׳ פנימית הלב רצון העליון כי הרי אדרבה שמאל דוחה כו׳ אלא על ידי שופר של איל כי והכשבים הפריד יעקב שיש בהם בחי׳ רחמנות שהיא מדתו של יעקב וכנראה בחוש שיש להם קול רחמנות שמעורר רחמים (ועמ״ש מזה בד״ה והניף הכהן אותם כו׳ על שני כבשים בפ׳ אמור) ולכן עי״ז ממשיכים התגלות רצון העליון ורחמים רבים שלמעלה מהשתלשלות (ועמ״ש ע״פ כנשר יעיר כו׳ וע״פ ביום השלישי יקימנו כו׳) והנה הגם שעיקר ההמשכה ע״י פנימית הלב צעק לבם עכ״ז הוא ע״י התקיעה בשופר דוקא מטעם כי עשיה היא לעילא ועמ״ש מזה בד״ה יביאו לבוש מלכות כו׳ ועוד מפני שהתגלות פננימית רצון העליון מלמעלה צ״ל נמשך למטה להתלבש בגשמיות כמאמר כתבנו בספר חיים טובים כתבנו בספר פרנסה כו׳ להיות מזונות גשמיים להאדם שזהו על ידי רחמים רבים הנ״ל שנמשכים ומתלבשים כל כך מטה מטה בגשמיות עד שיהיה התגלות רחמנותם בהשפעה גשמיות וכן גם כללות רחמים הנמשכים בר״ה למתק הדינים היינו ג״כ שנמשכים למטה ע״ד הנ״ל כי הרי עיקר הדין שבר״ה הוא על הגופות אם יחי׳ אם ימות היינו אם תתקיים ותהיה הנפש בגוף או תסתלק ממנו משא״כ דין הנפשות הוא אחר המיתה כו׳ וכמ״ש בהגמי״י פ״ג מהלכות תשובה בשם הרמב״ן שאין אדם נידון בר״ה אלא לעניני עוה״ז כו׳ ע״ש וא״כ גם הרחמים הממתיקים את הדינים היינו שהרחמים נמשכים כ״כ למטה עד שמתלבשים בגשמיות ולכן צריך לתקוע הקול פשוט הנ״ל דוקא בשופר גשמי של כבש ואיל וכיוצא שיש בו רחמים ועי״ז מתעורר כן מלמעלה שיהיו הרחמים רבים הנ״ל נמשכים ומתגשמים עד שיהיו השפעותם בגשמיות שהוא ענין רחמים גשמיים כי השפעת חיים גשמיים היינו בחי׳ בהמיות ונעשה ג״כ ע״י התקיעה והתעוררות רחמים בקרן הכבשים שהוא בהמיות כו׳ (וזהו כמ״ש רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. פי׳ רוח האדם העולה זהו כענין והרוח תשוב אל האלקים והיינו בבחי׳ תשובה כמ״ש לקמן בד״ה האזינו השמים ועליה זו היא למעלה מעלה לעורר גילוי רצון העליון כו׳ וע׳ בזהר ר״פ צו שבחי׳ קול השופר נק׳ רוח אך כדי שיהי׳ נמשך משם ההמשכה בהשפעות גשמיים שזהו בחי׳ בהמיות זהו ע״י בחי׳ ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ שהיא בחי׳ ארץ העליונה והארץ הדום רגלי כמ״ש בד״ה כי תצא ולכן גם המלאכים נקראים בשם בהמה פני ארי׳ פני שור כו׳ לפי שהמלאכים הם שלוחי השפע להיות נמשך ההשפעה בעוה״ז גשמי ועמ״ש מזה בד״ה מה יפו פעמיך בנעלים והם מקבלים מבחי׳ בהמה רבה שהוא כללות השפע המתלבש בבי״ע וזהו אדם ובהמה תושיע הוי׳ דהיינו על ידי ב׳ בחי׳ הנ״ל דאדם ובהמה כו׳ וכן מדת מלכותו ית׳ נקראת בשני שמות  אלו דאדם ובהמה וכמ״ש במ״א) וזהו ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא כו׳ פי׳ שגילוי זה הוא שעבר על פניו דהיינו שלא כפי הראוי להיות מבחי׳ פניו כי בחי׳ פניו שהוא פנימיות אינו יכול להתלבש כ״כ למטה ועמ״ש במ״א דפניו הם בחי׳ ע״ס אבל מלמעלה יותר יכול להשפיל א״ע גם למטה (ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות הנזכרלמעלה ועמ״ש לקמן סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך כו׳) וזהו ויעבור הוי׳ שעבר דרך פניו מלמעלה יותר כו׳ וד״ל: ה והנה כל זה הוא בחי׳ שופר דר״ה שע״ז נאמר ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע כו׳ (ועמ״ש ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ כן אד׳ הוי׳ יצמיח כו׳ שזהו ההתגלות שבר״ה כו׳ ע״ש) אבל לעתיד לבא כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והענין כי הנה כבר נת׳ ענין שופר דר״ה שהוא להמשיך להיות בחי׳ ממכ״ע שהוא ענין התהוות מדת מלכותו ית׳ כאמרם ז״ל אמרו לפני מלכיות כו׳ וכן למלאות כל הפגמים שנעשו בשם הוי׳ שבבחי׳ השתלשלות שהוא ג״כ בחי׳ ממלא כנ״ל יו״ד בחכמה כו׳ וההמשכה היא מבחי׳ סוכ״ע שהוא רצון העליון ועי״ז הוא ממלא כל שמהן כו׳ וזהו ענין שופר (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש שופר ובד״ה שוש אשיש) אמנם עכ״ז נקרא שופר סתם ולא שופר גדול והענין כי הנה גם בחי׳ סוכ״ע אע״פ שהוא בחינה מה שאינו מתלבש ונתפס בתוך העולמות והוא בחי׳ לא שניתי כו׳ כמבואר למעלה עכ״ז מאחר שהוא בחי׳ סובב ומקיף לעלמין א״כ הוא בגדר בחי׳ עלמין וכמו עד״מ השמים והארץ שהשמים מקיפים את הארץ וכל אשר עליה וסובבים סביב הארץ תמיד שאע״פ שמאוד גבוה שמים מעל הארץ עד שהארץ היא רק כגרגיר חרדל לגבי השמים עכ״ז יש להם ערך זה לזה עד שמוכרח שגם השמים יש להם תכלית וגבול כיון שהם המקיפים הארץ כו׳ רק שאעפ״כ גבהו שמים מעל הארץ כו׳ ועד״ז יובן ג״כ הנמשל בענין סוכ״ע וממכ״ע דאע״פ שבחי׳ סוכ״ע הוא בבחי׳ אין סוף לגבי ההארה המתלבשת בעולמות להיות ממכ״ע ולא כמו בגשמיות שהשמים הם בעלי גבול ממש עכ״ז מאחר שהוא בחי׳ סובב ומחיה לעלמין בבחי׳ מקיף עכ״פ הוא בערך וגדר בחי׳ עלמין אבל עצמותו ית׳ מובדל לגמרי מגדר בחי׳ עלמין אפילו מלהיות מאיר בבחי׳ סובב ומקיף כו׳ ויתגלה לע״ל כי הנה כתיב הללוהו כרוב גודלו פי׳ שיש הרבה מיני גודלו זה למעלה מזה עד אין קץ ותכלית ולכן נאמר כרוב גודלו ולא נאמר כגודל גודלו ומה שעתה הוא בחי׳ סובב ומקיף יתגלה לעתיד בבחי׳ פנימי וזהו ענין והיה ביום ההוא והוא ע״ד מ״ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שבחי׳ הוא בחי׳ סתים דהיינו בחי׳ סוכ״ע כמ״ש בספ״ד ס״פ תרומה (דקע״ז ע״ב) ע״פ הוא עשנו הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח כו׳ יהיה לע״ל בבחי׳ זה שהוא בחי׳ התגלות לנוכח וע׳ בזהר פ׳ שלח (דקע״א ע״א) מענין ביום ההוא ובפרדס שער י״ד פ״ג והנה אז כאשר יומשך בחי׳ סוכ״ע להיות בבחי׳ גילוי ממש אזי יומשך בחי׳ סובב מבחי׳ עליונה יותר (דהיינו מבחי׳ שאינו בגדר עלמין כלל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ הבאים ישרש יעקב כו׳ שזהו ענין השמים החדשים כו׳ ע״ש והיינו בחי׳ אשר אני עושה אני דייקא הוא המאציל עליון ב״ה כו׳ משא״כ בשמים דעכשיו כתיב ואת כל אלה ידי עשתה כו׳ וההפרש זה בין בחי׳ ידי עשתה לבחי׳ אשר אני ממש עושה יובן עפמ״ש בד״ה ויושט המלך לאסתר בענין ההפרש בין בחי׳ שרביט הזהב אשר בידו ובין מ״ש אח״כ ויושט המלך כו׳ ע״ש ג״כ מענין זה) ואזי יתקע בשופר גדול פי׳ דכמו בשופר דר״ה עכשיו הוא בחי׳ ההמשכה מסוכ״ע בממכ״ע כן גם לע״ל שיומשך מבחי׳ עליונה הרבה יותר להיות בבחי׳ סובב אזי ג״כ השופר יהיה המשכה מבחי׳ ומדרגה העליונה העצומה ההיא ולכן נקרא שופר גדול שהוא  המשכה מבחי׳ שאינו בגדר עלמין כנ״ל ולגדולתו אין חקר למעלה מעלה מבחי׳ ההמשכה שמבחי׳ שופר סתם כי הנה מצות אינן בטילות לע״ל (צ״ע בגמרא בנדה) (דס״א ע״ב) מיהו בסדרי טהרה בחידושיו שם בשם הרשב״א והר״ן העלה כמש״כ רק שלא יהיה באופן שהוא עתה שתוקעים מלכיות וזכרונות ואח״כ שופרות אבל לע״ל יהיה שופרות בלבד ונקרא גם לכך שופר גדול והטעם מובן ע״פ הנ״ל כי עתה צריך להיות ההמשכה בבחי׳ ממלא ולכך צ״ל מלכיות כדי שתמליכוני כו׳ וההמשכה היא למלא כל הפגמים כנ״ל משא״כ לע״ל שמה שעכשיו הוא בחי׳ סוכ״ע יומשך בגילוי בבחי׳ ממכ״ע ממש א״צ מלכיות וזכרונות (וע׳ בלק״ת בזכריהע״פ ביום ההוא יהיה) רק שופרות בלבד שהשופר הוא גילוי פנימית כנ״ל. אך נקרא שופר גדול הגם דבאמת כל שופר הוא גילוי פנימית וכמ״ש גבי שופר אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון וכתיב ואור פניך כי רציתם (תלים מ״ד) שהוא בחי׳ התגלות רצון העליון שהוא נקרא פניך דהיינו שהוא בחי׳ פנימית אלקותו ית׳ דהיינו בחי׳ סובב (וע׳ מענין אשרי העם יודעי תרועה זח״ג בפ׳ ויקרא) (י״ח ב׳ צ״ט ב׳ קמ״ח סע״ב) ומענין באור פניך יהלכון שם (דקמ״ט ע״א) גבי כדין באור פני כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם (ודרל״א ע״ב) גבי באור פני כו׳ ור״פ בא (דל״ב ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם וע׳ עוד בפ׳ ויקרא (דט״ו ע״ב) גבי ישר יחזו פנימו ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש לעיל בפ׳ ראה ע״פ לעשות הישר כו׳ ומענין ואור פניך כי רציתם נזכר בזח״ב בפ׳ בשלח דנ״ט ע״ב אך זה נקרא שופר סתם אבל שופר שלעתיד יהיה בחי׳ המשכה מבחי׳ רעוא דכל רעוין שהוא בחי׳ הרצון המקור לרצונות והוא למעלה מבחי׳ הפנימית הלז הנמשך עתה כו׳ והיינו למעלה מבחי׳ סוכ״ע. (ולכן נקרא שופר גדול שלמעלה מבחי׳ פנימית דהיינו רצון העליון סתם הנק׳ שופר סתם כי הוא בחי׳ רעוא דכל רעוין. ועמ״ש מענין רעוא דכל רעוין בד״ה למנצח על השמינית ועמ״ש עוד מענין סוכ״ע ומ ה שלמעלה מבחי׳ סובב בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה אני דפ׳ ציצית בפי׳ וענין שמו הגדול שהוא התגלות אור א״ס שלמעלה מבחי׳ שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ ע״ש ולכן נקרא שמו הגדול ועד״ז י״ל ג״כ פי׳ שופר גדול וגם לפמ״ש המקובלים הראשונים דשמו גימטריא רצון. ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה וירא ישראל בענין בחי׳ רצון שיש בו ג״כ צמצום בחי׳ יו״ד כו׳ אמנם בחי׳ רעוא דכל רעוין זהו מבחי׳ שמו הגדול. ועמ״ש עוד בפ׳ חקת בביאור ע״פ בואו חשבון בענין כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו׳ והנה ז״ש ג״כ לע״ל וברחמים גדולים אקבצך דהיינו שנמשכים מבחי׳ שופר גדול שממשיך בחינת רחמים גדולים ועיין מזה ברע״מ פ׳ תצא) (דרע״ז ע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם ובכסא מלך פי׳ רחמים גדולים הוא פנימית עתיק ועמ״ש סד״ה בעצם היום נמול אברהם בפי׳ וענין גדולה מילה שנכרתו עליה י״ג בריתות כו׳. והנה בזהר בפ׳ ואתחנן (דרס״ו ע״ב) פי׳ מ״ש והיה ביום ההוא יתקע מאי ביום ההוא כו׳ כד״א והיה יום אחד הוא יודע לה׳ ועיין מזה באדרא (דקל״ד ב׳) ועמ״ש מזה בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י שזהו ענין כי גדול יום כו׳ ע״ש ועפ״ז יובן דשייך שבבחי׳ ביום ההוא דהיינו בחי׳ כי גדול יום יתקע בשופר גדול דייקא וזהו ענין כרוב גודלו כו׳ וכנ״ל וזהו ג״כ דגבי שופר סתם כתיב ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע משא״כ גבי שופר גדול כתיב יתקע ולא נזכר מי התוקע אלא לפי שהוא המשכה וגילוי מבחי׳ סתימא דכל סתימין מבחי׳ שמו הגדול שלמעלה משם אד׳ והוי׳ כו׳. גם י״ל ע״ד מ״ש בפ׳ אחרי סד״ה כי ביום הזה יכפר שלא נאמר ג״כ מי המכפר והיינו לפי שהוא מבחי׳ לפני הוי׳ תטהרו שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל כו׳ ע״ש:  ו ואזי כתיב ובאו כו׳ והשתחוו לה׳. כי הנה גבי שופר סתם כתיב אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון שעם היות שהוא גילוי פנימית מ״מ יש בו בחי׳ הילוך עדיין אבל בגילוי והמשכה שופר גדול דלע״ל שהוא בחי׳ גילוי רעוא דכל רעוין מקור כל הפנימית אזי ובאו כו׳ והשתחוו השתחוואה הוא בחי׳ ביטול כו׳ (ועמ״ש סד״ה וכל העם רואים כו׳ וקול השופר כו׳ גבי ויהי קול מעל לרקיע כו׳ וסד״ה השמים כסאי כו׳) ואזי ג״כ ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו כ׳ו דהיינו אפילו הנשמות שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים והשופר דעכשיו אינו מעוררם אבל כאשר יתקע בשופר גדול גם הם יתעוררו כו׳ (כן פי׳ בספר טו״ב סי׳ תקפ״ו. ועמ״ש כה״ג בד״ה שחורה אני ונאוה בפי׳ וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים דהיינו שאפילו בבחי׳ מצרים יש בחי׳ המשכת והתפשטות בחינת היד הגדולה שנמשכה ונתפשטה עד למטה מאד אפילו בבחי׳ מצרים דהיינו שנמשך חסד עליון כ״כ שאפילו בבחי׳ נפש השפלה ממדרגות תחתונות שבעשייה ומלובשת בגשמיות נופלין הרהורי תשובה וזהו ענין היד הגדולה נמצא לפי שהיא בחי׳ יד הגדולה שהוא בחי׳ עליונה מאד על כן נמשכה ומתפשטת כ״כ למטה שאפילו בבחי׳ נפש השפלה כו׳ ועד״ז ממש הוא כאן שלפי שיהיה המשכה מבחי׳ שופר גדול רעדכ״ר לכך יעורר אפילו מבחי׳ אשור ומצרים כו׳ ועיין מענין היד הגדולה בר״מ פ׳ כי תצא) (דרע״ז ע״א) שהוא ג״כ בחי׳ רחמים גדולים ולפי פירוש הרמ״ז שם הוא ממש ענין אחד עם בחינת שופר גדול ע״ש והנה דרך כלל יש בהם ב׳ בחי׳ הא׳ האובדים בארץ אשור אשר הוא בחי׳ תענוג מלשון אשרי יושבי כו׳ באשרי כי אשרוני בנות כו׳ ובקדושה העליונה זהו ענין אשר קדשנו במצותיו כו׳ ובזהר ויחי (דרמ״ז ע״א) ע״פ מאשר שמנה לחמו ומאי איהו עלמא דאתי כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה בד״ה ביום השע״צ בענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וזה לעומת זה בחי׳ אשור היינו תענוגי עוה״ז שנתהוו מפסולת התענוג עליון ממה שנפל בשבירת הכלים כו׳ (וע׳ בזהר בראשית דמ״ט ע״א גבי ואשרה אתקרי כו׳ ובספר טו״ב סי׳ תרמ״ט האריך בזה וע׳ בזהר ויקרא דכ״ג ע״א) ופי׳ האובדים בארץ אשור היינו שמחמת שרודף אחר תענוגי עולם הזה למלאות תאוותו הרעה נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו וממנו יונקים הקליפות וסט״א כו׳ וכמ״ש וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית וע״מש מזה סד״ה קדש ישראל כו׳ בפ׳ פנחס ואלו נק׳ אובדים שמאבדים את עצמן לדעת ח״ו (ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר גבי מחל לנו כי פשענו כו׳ עד דרשו ה׳ בהמצאו ע״ש) והב׳ הם הנדחים בארץ מצרים פי׳ מצרים לשון מיצר שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת כו׳ וכמ״ש גבי ישראל בהיותם במצרים ולא שמעו אל משה מקצר רוח דהיינו מחמת רוב הצרה כדפרש״י שם ובת״א ולא קבילו מן משה מעיק רוח כו׳ ועד״ז נאמר (בישעיה סי׳ נ״ט) ושכרת ולא מיין. ופי׳ שמבולבל כשכור ולא משתיית היין כ״ מצרה ויגון וכמ״ש בת״י שם דרויא מן עקא כו׳ ואלו נק׳ נדחים ולע״ל יתעלו כולם להיות ובאו כו׳ והשתחוו כו׳ וז״ש (בהושע סס״י י״א) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור כו׳ והיינו ע״י כי הוא ישאג פי׳ הוא היינו בחי׳ מאן דסתים כו׳ הוא דא עתיקא עיין באדר״ז (דר״צ ע״א) ופי׳ כי הוא ישאג היינו ענין והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ ועי״ז יחרדו כו׳ שהוא בחי׳ ביטול והשתחוואה וכמ״ש גבי שופר ויחרד כל העם כו׳ וכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ופי׳ בעיר היינו בחי׳ עיר אלקינו עולם הדבור מקור דבי״ע כו׳ והשופר הוא קול והמשכה להיות בנין עולם הדבור שהוא בחי׳ עיר כו׳ אך חרדה  וביטול זה היינו בבחי׳ ועם וכמ״ש למען הקים אותך לו לעם כו׳ אבל כדי שיומשך חרדה וביטול זה גם בבחי׳ האובדים והנדחים זהו ע״י שופר גדול כי הוא ישאג ועי״ז יחרדו כצפור ממצרים כו׳ כי גם מצרים ואשור בטלים ומבוטלים בהגלות נגלות גילוי אור א״ס ב״ה עצמו דקמיה כחשכה כאורה ואז יהיה בקרבך קדוש ולא אבא בעיר פי׳ שיש בחי׳ צירופי אותיות והמשכות הנמשכים בלעומת זה ונקראים ג״כ עיר דהיינו בחינה שאמרו דור הפלגה נעשה לנו עיר ומגדל כו׳ וע׳ בזהר פ׳ נח (דע״ה) אכן לעתיד לבא שיתעלו כל הנשמות אזי יהיה בקרבך קדוש ולא יומשך ההשפעה לבחי׳ עיר הנ״ל: בהר הקדש הנה ארז״ל כאברהם שקראו הר כי באברהם כתיב הלוך ונסוע הנגבה בחי׳ אהבה נק׳ הר כמו הר שבולט מארץ המישור והר הקודש הוא האהבה שבבחי׳ ביטול כי קדש הוא בחי׳ חכמה (ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין אהרן חייך שלך גדול משלהם כו׳ ואפשר זהו בחי׳ אהרן א׳ הר ן׳ וכנודע דבחי׳ אהרן ממשישך אה״ר שלמעלה מבחי׳ חסד לאברהם כמש״ש וזהו ענין הר הקדש כו׳ ועמ״ש בד״ה קול דודי כו׳ מדלג על ההרים כו׳): בירושלים יראה שלם שלימות היראה כי עתה כתי׳ להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו פי׳ הדר מלכותו הוא ההידור בנבראים המתהווים ממדת מל׳ ית׳ כמ״ש אלף אלפים ישמשוני׳ לגדוד א׳ ולגדודיו אין מספר שזהו בחי׳ הידור עצום מאד ומ״מ הוא ע״י שמתחלה להודיע לבני האדם דבורותיו שהתהוותם הוא ע״י בחי׳ גבורות וצמצומים כי אילו היה מדת מלכותו יתב׳ מתגלה עליהם כמו שהיא לא היו יכולים לקבל כלל והיו מתבטלים במציאותם ממש וכמארז״ל הושיט אצבעו הקטנה ביניהם שהיא בחי׳ מל׳ מדריגה העשירי׳ שבי״ס ושרפן שנתבטלו לגמרי כי אין בע״ג יכול לקבל בחיט׳ א״ס אלא שהן הן גבורותיו שמצמצם עצמו שלא יהיה מדת מלכותו בגילוי כ״כ ואז יהיה הפחד והיראה בגבול כפי שיוכלו הנבראים שאת וזה לא נק׳ יראה שלם כי אין היראה בשלימות אבל לעתיד ע״י ואת רוח הטומאה אעביר כו׳ יהיה בחי׳ יראה שלם (והיינו בחי׳ הר הקדש שהוא אהבה עליונה מאד וגם כלולה עם בחי׳ שלימות היראה ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין התכללות אהוי״ר גבי וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו כו׳ ולקמן בד״ה ביום השמע״צ ועמ״ש בד״ה קול דודי הנ״ל גבי מדלג כו׳ ומקפץ כו׳ וע׳ בזהר וישב) (דקפ״ג סע״ב) בענין ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע״ש ואפשר לומר דבחי׳ זו יהיה ע״י שופר גדול. והנה בזמן שבהמ״ק קיים היה נוהג מצות יובלות ועיקר שופר נאמר בתורה גבי יובל והעברתם שופר תרועה כו׳ ביוה״כ תעבירו שופר כו׳ והיינו ביוה״כ של שנת היובל ועי״ז וקראתם דרור בארץ כו׳ ונפטרו עבדים לבתיהן כו׳ והענין שהוא מבחי׳ שופר גדול כי ענין יציאת העבדים לחירות היינו ע״י גילוי מבחי׳ עלמא דחירו כמ״ש בזהר פ׳ תצוה (דקפ״ג ע״א) ובפ׳ אמור (דצ״ב ע״ב) וגילוי והמשכה זו זהו בחי׳ שופר גדול וכמ״ש בזהר בשלח (דמ״ו ע״ב) ויקרא (ד״ו ע״ב) ואתחנן (דרס״ו ע״ב) והוא מעין הגילטי שיהיה לע״ל ולכן נאמר יובל הוא קדש תהי׳ לכם והוא כענין בחי׳ הר הקדש כו׳ הנ״ל וע׳ מענין יובל בזח״ג (דק״ח סע״ב ודק״ט ע״א) ובאדר״ז (דר״צ סע״ב). ח״ב (פ״ג ב׳ פ״ה ב׳ רי״א א׳ מ״ו ב׳) וע׳ בפרדס בעה״כ ערך יובל ובשער י״ג ספ״ג ופ״ד וספ״ז ולכן עיקר מצות יובל לא היה רק בבית ראשון ולא בבבית שני אלא שמ״מ מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות וגם בבית ראשון דוקא בזמן שכל יושביה עליה שאז הוא בחי׳ כעיר שחוברה לה יחדיו כו׳ כנ״ל והיינו בחי׳ המשכת ה׳ עילאה בה׳ תתאה כמ״ש בע״ח ובזהר פ׳ שמות (ד״ט ע״ב) ע״ש במק״מ וגילוי זה דבחי׳ עלמא דחירו עיקרו בחי׳ ה׳ עילאה ועמ״ש במ״א ההפרש בתקיעת שופר דראש השנה גם כן בין זמן בית ראשון לזמן בית שני והוא בד״ה יו״ט של  ר״ה שחל להיותץ בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ועכשיו שבעוונותינו חרב בהמ״ק אעפ״כ יש לנו יוה״כ שבו מאיר בחי׳ עלמא דחירו בחי׳ יובל כמ״ש באדר״ז (דר״צ סע״ב) ובפ׳ בא (דל״ט ע״ב) ובפרשה אחרי (דס״ט ע״ב) ובפ׳ אמור (דק״ב ב׳) ולכן תוקעים ביוהכ״פ אחר נעילה תקיעה אחת והוא מבחי׳ שופר גדול כי תקיעות דר״ה זהו בחי׳ שופר סתם שע״ז נאמר ואדני הוי׳ בשופר יתקע כנ״ל אבל ביוהכ״פ שמאיר בו בחי׳ יובל עלמא דחירו היינו בחי׳ התגלות זו דשופר גדול והיינו בחי׳ נעילה שאז הוא העלייה הגדולה והוא בחי׳ התגלות זו דשופר גדול וע״כ הוא גמר חתימה ויש בחי׳ ביטול בנבראים ע״ד מ״ש בשופר גדול והשתחוו לה׳ כו׳ ועמ״ש מענין יובל שהוא בחי׳ שבת שבתון בד״ה מקושש עצים בפ׳ שלח. אך באמת כל זה הוא רק הארה מבחי׳ שופר גדול ועיקר התגלות עצמותו יהיה לע״ל בב״א כי אז יתקע בשופר גדול ממש: ז והנה ברבות פ׳ ויצא פ׳ ע׳ אתה אמרת והיה הוי׳ לי לאלקים חייך כל טובות וכו׳ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ דהנה מבואר לעיל דענין שופר של ראש השנה הוא להמשיך להיות בחינת ממכ״ע והוא ענין שם אדני. שהוא בחי׳ מל׳ וכמ״ש סד״ה כי כארץ תוציא צמחה בענין כן אדני הוי׳ יצמיח צדקה כו׳ ובד״ה אדני שפתי תפתח. והמשכה זו היינו משם הוי׳ שהוא סובב כל עלמין שיהיה נמשך ומאיר בשם אדני. וזהו ואדני הוי׳ בשופר יתקע. שע״י השופר מתייחד שם אדני שהוא כסא דין כי אדני אותיות דינא עם שם הוי׳ שהוא מדת הרחמים. וכמ״ש ברבות אמור ס״פ כ״ט והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים כו׳. וביאור הדברים יובן ע״פ המבואר לעיל (בד״ה תקעו בחודש שופר פי׳ בחדש זמן חידוש לבנה) בענין מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כמ״ש בראשית ברא אלקים ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים והוא ענין יחוד שם הוי׳ בשם אלקים ואדני שעי״ז נמשך הביטול להיות היש בטל לאין וכללות יחוד זה והמשכה זו הוא בר״ה ע״י השופר כו׳ ע״ש. וזהו והוי״ה עליהם יראה ויצא כברק חצו ע׳ בת״ז תקון למ״ד (דע״ז ב׳) וברבות בא פט״ו והיינו ע״י ואדני הוי׳ בשופר יתקע כנ״ל. וכ״ז הוא עכשיו אכן לעתיד לבא שנאמר והיה הוי׳ לי לאלקים שבחי׳ שם הוי׳ היינו מה שעכשיו הוא בחי׳ סובב כל עלמין יהיה לעתיד בבחינת ממלא כל עלמין ע״ד בחי׳ ומדרגת שם אלקים. ויהיה גילוי אלקות כמ״ש ונגלה כבוד הוי׳ כו׳ ואזי יצטרך להיות ההמשכה ע״י השופר מבחי׳ אור א״ס ממש שלמעלה משם הוי׳ להמשיך האור בשם הוי׳. ע״ד שממשיכים בשופר של ראש השנה משם הוי׳ בשם אדני ואלקים כנ״ל. וכיון שכן והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והענין דהנה ארז״ל בפ״ג דנדה (כ״ו א׳) חמשה שיעורן טפח שופר דופן סוכה לולב כו׳ וכל אלו להמשיך האור בבחי׳ מלכות מתחלה בראש השנה ויום הכפורים בבחי׳ שמאלו תחת לראשי. ואח״כ בסוכות בבחי׳ וימינו תחבקני וכמ,ש מזה בד״ה ושאבתם מים בששון ובד״ה ביום השמיני עצרת ובד״ה שוש אשיש גבי בכסה ליום חגנו. והמשכות אלו זהו ע״י שופר סוכה ולולב ולכן שעירון טפח ע״ש. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. אשר טפחה מלשון טפח והוא כף היד שמודדים בו הטפחים. והם בחי׳ עשר ספירות במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש כו׳. גם ב׳ ידות אלו שהן ימין ושמאל הם סוכ״ע וממכ״ע. וקרוב לזה פי׳ בלק״ת מהאריז״ל ע״פ הנה טפחות נתת ימי (בתהלים סי׳ ל״ט) יעו״ש וע׳ מענין ידי כו׳ וימיני טפחה פ״ב דחגיגה (י״ב ב׳) פ״ק דכתובות (דף ה׳ סע״א) ומ״ש ע״ז בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין מקדש ה׳ כוננו ידיך. רבות בראשית (ספ״א) זח״א (ד״ל ע״א) ח״ב שמות (ד״כ ע״א) בא (ל״ז ב׳) יחרו (פ״ג ב׳). ח״ג פנחס (רמ״ז א׳). וזהו שארז״ל  גבי כוס של ברכה ומגביהו מן הקרקע טפח ספ״ז דברכות (דנ״א סע״א) ופי׳ מהרש״א ע״ש כוס ישועות אשא. והיינו כי כוס גימטריא אלקים הוא בחי׳ אף ידי יסדה ארץ. ואשא לחברו לשם הוי׳ ע״ש מ״ש ארוממך אלקי המלך. ולכן מגביהו מן הקרקע טפח לחברו לבחי׳ וימיני טפחה שמים גם טפח זה רומז לבחי׳ כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא כו׳ ובזח״ג שופטים (דרע״ג סע״ב) פי׳ ומסלקו מן הקרקע טפח בסוד יו״ד כו׳ וזה יובן ע״פ מ״ש סד״ה המגביהי לשבת שמגביה הה״א ע״י היו״ד שבתוך הה״א שבו ועל ידו נעשה מן דל״ת ה״א ועי״ז הוא עליית המלכות בסוכ״ע וזהו ומגביהו טפח כו׳ ועד״ז הוא מצות מזוזה לקובעה בטפח הסמוך לרה״ר פ״ג דמנחות (ל״ג ב׳) וכן בנר חנוכה בטפח הסמוך לפתח (שבת כ״ב א׳). ועמ״ש בענין מזוזה ונר חנוכה בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ומ״ש מענין פתח בד״ה קול דודי הנה זה בא בשה״ש. וזהו ששופר דר״ה שיעורו טפח להיות ההמשכה מסוכ״ע בממכ״ע מבחינת וימיני טפחה שמים והיינו מ״ש שהטפח הוא בחינת יו״ד והיינו שההמשכה מבחינת יו״ד דשם הוי׳ והיו״ד בחי׳ צמצום ועמ״ש בד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וכל זה בשופר דעכשיו שההמשכה היא משם הוי׳ בשם אד׳ כנ״ל ע״כ שיעורו טפח בחי׳ יו״ד כו׳ אבל לע״ל שבחי׳ הוי״ה יהיה בבחי׳ אלקים וההמשכה יהיה מעצמות אור א״ס שלמעלה משם הוי״ה ועי״ז יהיה עליות המל׳ ולא בבחי׳ הנה טפחות נתת ימי אלא ע״ד אורך ימים נתת לו מבחי׳ אריך אנפין לכן יתקע בשופר גדול מבחי׳ שלמעלה מע״ס שהם במספר עשר אצבעות כו׳ ועמ״ש ע״פ מי מנה עפר יעקב בענין ולפני אחד מה אתה סופר:

ראש השנה,  ה׳

להבין ענין הפסוק מי אל כמוך וגו׳ שהוא פי׳ לי״ג מדות שבתורה. והנה אל הוא חסד כמ״ש חסד אל כל היום. ופי׳ מי בעל חסד כמוך שהחסדים שלך מתפשטים לאין קץ מאור א״ס ב״ה למקום נמוך מאד שלכן נמשל למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך מאד. ודרך שיוכלו החסדים לירד לבחי׳ מטה מאד מפרש ואומר נושא עון ועובר על פשע. פי׳ מה שהוא עדיין בבחי׳ עון הנה הוא מגביה ונושא למעלה ומה שהוא בבחי׳ פשע שהוא בחי׳ יותר בעביות ואינה יכולה לעלות וכתיב עוונותיכם היו מבדילים וטהור עינים מראות ברע ואינם יכולים החסדים לרדת שם לכן עובר ודורך על פשע שלא יפסיקו כו׳. רק כ״ז הוא באם שהוא לשארית נחלתו כו׳. כמ״ש בגמרא פ״ק דראש השנה (י״ז א׳) וע׳ רבות ר״פ נצבים ובפ׳ בשלח (פכ״ו) מגילה (כ״ח א׳). וביאור הדברים דרך פרט הנה ארז״ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ובזהר אמרו תשובה תשוב ה׳ ה׳ עילאה ה׳ תתאה. ולהבין זה צריך להבין מהות התשובה כי העולם טועים לומר דוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה והאמת אינו כן כי מאחר שעיקר התשובה היא בה׳ תתאה ועילאה ואיש בער לא ידע. אמנם באמת אמרו זה על אנשים יושבי אהל ולומדי תורה שתורה שבכתב היא ה׳ עילאה ותושבע״פ היא ה׳ תתאה וכשמפסיק מהם ועוסק בהבלי עולם צריך לחזור ולהשיב ההי״ן אלו למקורם וזהו דרך כלל. ודרך פרט הנה התבוננות בגדולת ה׳ ועיון תפלה וכוונתה במחשבה הוא בחי׳ ה׳ עילאה וכשמוציאם בפה בעסק התורה והתפלה היא בחי׳ ה׳ תתאה. והנה ארז״ל שבעה דברים קדמו לעולם ואחת מהן התשובה [עיין בבראשית רבה פ׳ א׳] והענין כי הנה עיקר התשובה היא בלב שהיא  בחי׳ ה׳ עילאה דהיינו לכות הנפש אליו ית׳. והיינו ע״י שמתבונן שכל העולם הוא תחת הזמן שיתא אלפי שני כו׳ ואפילו ימות המשיח ותחיית המתים הוא בזמן והזמן הוא נברא להחיות העולמות עליונים ותחתונים שעל ידי י״ב צירופי הוי׳ שמתחדשים בכל יום דהיינו בכל שעה צירוף אחד הוא מהוה ומחיה העולמות עליונים ותחתונים [ובכל לילה י״ב צירופי אדנ״י] והחיות רצוא ושוב פי׳ שהחיות שהיה ע״י צירוף הראשון עולה למקורו ויורד החיות אח״כ על ידי צירוף השני שאל״כ היה די בצירוף אחד ולכן מזה נמשך בחינת עבר ועתיד שהחיות הראשון מסתלק ונכלל במקורו מלמטה למעלה ויורד ונמשך חיות אחר מלמעלה למטה ונעשה בחי׳ זמן [והוא כמשל המורה שעות שקורין זייגער בל״א]. ולכן נק׳ שעה פי׳ הפונה שפונה החיות מלמעלה למטה בבחי׳ רצוא ושוב וכן הלב שבו עיקר חיות האדם שהוא עולם קטן הוא דופק תמיד מחמת שהחיות הוא ברצוא ושוב [ועמ״ש מזה סד״ה כי כאשר השמים החדשים] והנה מבשרי אחזה אלוה כמו למשל באדם שיש לו איזה ענין לדבר הנה הדברים חקוקים על לבו כולם כאחד כל מה שיוכל לדבר ולפרוט בשפתיו בשעה ושתים. כך כביכול למעלה מקור החיות והצרופים שהוא חיי החיים אור א״ס ב״ה שם אין שום התחלקות זמן עבר הוה ועתיד כי שם נכללו כולם כאחד והרי יש בכחו להוות ולחיות עוד כמה פעמים שיתא אלפי שני כו׳ וכמה שמיטין ויובלין עד אין סוף ותכלית רק כשהחיות נמשך מלמעלה למטה להחיות העולמות נעשה בחי׳ זמן וכן קודם שנברא העולם לא היה בחי׳ זמן כלל [ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי גבי כי לא מחשבותי מחשבותיכם] והנה כתיב אני ה׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳. פי׳ כמו שהיה יחיד ומיוחד קודם שנברא כן עתה יחיד ומיוחד ממש אחר שנברא כמ״ש אתה הוא ה׳ לבדך ואע״פ שנברא העולם לזה אומר אתה עשית וגו׳. ואתה מחיה וגו׳. כי ביו״ד נברא העוה״ב ובה׳ נברא העוה״ז. והם כל סדר הזמנים ואפילו ימות המשיח ותחיית המתים שאינם אלא בחי׳ יו״ד וה״א. והוא למשל כמו באדם אות א׳ נגד כל דבורים שלו שיכול לדבר כל ימי חייו אינו נחשב לכלום כך כל העולמות עליונים ותחתונים כולא קמי׳ כלא חשיב. וז״ש ברגע קטן עזבתיך שאינה אלא רגע קטן. ומ״ש כי אלף שנים כיום כו׳. היינו בזמן הגלות וכמ״ש ואשמורה בלילה. משא״כ לע״ל שיתגלה אלקותו בעולם ואז עין בעין יראו וראו כל בשר שהכל נחשב לרגע ולזאת ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך פי׳ כשאקבצך ברחמים גדולים דהיינו שיתגלה אלקותו אז תראה כי ברגע קטן עזבתיך וזהו יעלה ויבא זכרוננו כו׳. שאינו אלא זכר בעלמא. וכשישים האדם הדברים האלה על לבו שכל העולם הוא תחת הזמן והזמן הוא נחשב כרגע לפניו ית׳ שהוא למעלה מהזמן ואין לפניו שום התחלקות זמן כלל והיתה בלבו כיקוד אש בוערת ותכלה נפשו לדבקה בו ית׳ וזהו תשובה קדמה לעולם. שאין הפי׳ שהיתה קודם בריאת העולם. שאם אין עולם אין עון אשר חטא ואין תשובה. אלא הענין שהתשובה בכלות הנפש הוא למעלה מהזמן והעולם. שהוא לדבקה בו ית׳ באור א״ס ב״ה שאין לפניו שום התחלקות זמן כלל. שמחמת התבוננות הזה בא לידי תשובה בכלות הנפש ועמ״ש בד״ה שיר השירים כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם פי׳ שאין לכם כלות הנפש הרי שכלות הנפש הוא מחמת לא שניתי. ועי״ז ימשיך אלקותו בעולם להיות לו דירה בתחתונים [ומוסיף אור באצילות] כמ״ש ושמרתם את כל מצותי ועשיתם אותם אתם כתיב חסר וי״ו וארז״ל א״ת אותם אלא אתם מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאוני. וכתיב (תהלים י״ו) שויתי ה׳ וגו׳. שהוא פי׳ כמו עשיתי כמו הוד והדר תשוה עליו (בתהלים כ״א). והיינו כמ״ש ויעש  דוד שם שכל עיקר כוונתו היה בתורתו ובתפלתו לעשות שם [וע׳ מזה בזהר פ׳ בחקתי דקי״ג א׳ ב׳]: ב ולהבין זה צריך להבין פי׳ לשם יחוד קוב״ה שנתייסד קודם התפלה ליחדא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים וגם להבין פי׳ אותיות של שם הוי׳ ב״ה דהנה היו״ד מורה על הצמצום כי עיקר התורה והמצות להיות לו דירה בתחתונים וכל העולמות עליונים ותחתונים הם בזמן שהוא כרגע לפניו ית׳ כו׳ וצריך לזה כמה בחי׳ וצמצומים והשתלשלות שיהיה בחי׳ זמן. ובחי׳ הצמצומים היינו שיסלק בחי׳ עצמותו מכל וכל שהיא בחי׳ א״ס וישרה בזמן וגבול ועמ,ש מזה בד״ה ולא אבה בפ׳ כי תצא ואח״כ בחי׳ ה׳ שהוא התפשטות אורך ורוחב ואח״כ ו׳ שהוא המשכה בשמי׳ ממעל ועל הארץ מתחת ולד׳ סטרין בחינת ו״ק [וגם שמים רוחניים שהם בחי׳ אהבה ויראה כו׳ אש ומים כו׳] וזהו בחי׳ הוי״ו שהוא המשכת אלקותו ממעלה למטה ואח״כ בחינת ה׳ תתאה וכן בכל השתלשלות העולמות מעולם ועד עולם נעשה צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות ולכן נק׳ עולם מלשון העלם שהעלים והסתיר עצמותו ית׳ וזהו תשובה קדמה לעולם [ועמ״ש מענין התשובה בד״ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו׳ ע״ש ובמדרש בראשית רבה שם איתא שנאמר בטרם הרים יולדו מאותה השעה תשב אנוש כו׳ והיינו כמו שכתוב בד״ה כי ההרים ימושו כו׳ וחסדי מאתך לא ימוש כו׳ אמר מרחמך הוי׳ שזה הפסוק מדבר בגילוי רחמים גדולים לע״ל ע״י התשובה ואזי ההרים ימושו כו׳ ע״ש והיינו לפי כי התשובה היא מבחי׳ ומדרגת בטרם הרים יולדו שקדמה לעולם שהיא גילוי מבחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳ שלמעלה מבחי׳ הצמצומים דשם הוי׳ להיות עולם והעלם דהיינו למעלה אפילו מעולם האצילות שמקבל מבחי׳ היו״ד דשם הוי׳] וזהו פי׳ היחוד שיהיה יחיד ומיוחד אחר הצמצום וההתפשטות כמו קודם לכן בלי שום שינוי אלא שבעוה״ז אין היחוד שלם עד ימות המשיח שאז עין בעין יראו וגו׳ וראו כל בשר וגו׳ אבל בעולמות עליונים גם עתה יכול לעשות היחוד שיתגלה יחודו וזהו והופע בהדר גאון עוזך. פי׳ שיאירו היודי״ן והווי״ן שהם בחי׳ צמצומים והתשלשלות המשכות והארת אור עליון [ע׳ בשער היחודים פ״ז ובמ״ח מסכת היחודים פ״ד] אור א״ס ב״ה יאירו גם למטה מטה אפי׳ בעוה״ז עד כי וידע כל פעול כו׳ דקאי על כל הברואים. וסוף המאמר מוכיח שהכל ידעו וישיגו אלקותו ית׳ כי אפס זולתו שזהו לע״ל שכ״כ יאיר ויתגלה אור א״ס ב״ה עד שיהא נתפס ג״כ בשכל האנושי ומושג בהשגה גשמיי׳. משא״כ בזמן שאין גילוי אור א״ס אלא בנפש אלקית של עובדי ה׳. ואף גם זאת אינה בבחי׳ השגה אלא בבחי׳ אמונה אשר היא ירושה מאבות. ולכן כתיב לע״ל כשיתגלה אור א״ס ב״ה ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו. דהיינו מחמת גילוי בחי׳ הדר גאון עוזך שהן היודי״ן והווי״ן הנ״ל (ולשון הדר גאונו יובן ע״ד מ״ש במ״א בפי׳ כי גאה גאה כו׳ ומשם הוא המשכת היודי״ן ווי״ן הנ״ל להיות הגילוי אחר הצמצומים כמו קודם הצמצומים וזהו ממעמקים קראתיך הוי׳ כמ״ש בד״ה שובה ישראל עד ואזי) תפול אימה ופחד בגשמיי׳ ממש מן המראה הגדול הזה אשר יראו כל בשר וישיגו פועל אלקים בקרב הארץ הלזו הגשמיות בשכל אנושי הגשמי. שלא יהא גשמיות העולם והאדם מעלים ומסתיר על אור ה׳: ג והנה גילוי יחוד זה שיתגלה אור א״ס ב״ה שלפני ההשתלשלות ולמעלה מן הזמן למטה בסדר ההשתלשלות שתחלת הזמן הוא מתגלה בבע״ת ששב אל ה׳ בכל נפשו ומאודו בכלות הנפש מעומקא דלבא כי ע״י התשובה זו נמשך לו הארה מלמעלה מאור א״ס שלפני ההשתלשלות ולמעלה מהזמן (שהוא בחי׳ המתנשא מימות עולם כלומר  שהוא מרומם למעלה מעלה מבחי׳ ומדרגת ימי עולם וימות עולם וכמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים והיינו שבחינת ימות עולם הם מקור ושרש הזמן. ונק׳ אלף שנים בעיניך כיום כו׳ שאף שיום זה אינו בבחי׳ זמן ממש מאחר שכולל אלף שנים כאחת עכ״ז הוא מקור ושרש לבחי׳ זמן ולכן נק׳ ימות עולם אבל הוא ית׳ בעצמו הוא מתנשא ומרומם לאין קץ מבחי׳ יומין אלו כי הוא למעלה מהזמן לגמרי) ולזאת על ידי המשכת הארה זו גם האדם ימאס חיי הזמן לדבקה באור א״ס ב״ה עצמו ממש כנ״ל. ואף מי שאין דעתו יפה כ״כ לדבקה בו מחמת גדולת ורוממות א״ס ב״ה ממש רק שצר לו מקומו ושעתו שנמשך אחר הבלי הזמן ובחשך שמו יכוסה ומכיר ערכו ושפלותו ונעשה נבזה בעיניו נמאס מחמת שנק׳ רע ומנווול כו׳. עכ״ז מאחר שמואס בחייו חיי הזמן נמשך עליו מאליו וממילא חסד ה׳ להיות בו גילוי אור א״ס ב״ה שלפני ההשתלשלות ולמעלה מן הזמן כי גדול כח החסד עליון שמתפשט לאין קץ ותכלית וכמים היורדים ממקום גבהו למקום נמוך מאד. ואדרבה במקום שנמוך מאד שם הם מתקבצים יותר כך החסד עליון נמשך ומתפשט דוקא במקום נמוך דהיינו במי שהוא שפל ונבזה בעיניו נמאס וגם הליות בחי׳ חסד ורחמים אינו נופל אלא על מי שהוא צריך לחסד ורחמנות וכמשל מי שהוא תפוס בבית האסורים שאינו יכול לחזור על הפתחים נתעורר החסד והרחמנות בלבות בני האדם עליו עד שמביאין לו לחם ומזון לבית המאסר וכך הוא למעלה בחסד עליון שנמשך מאליו וממילא על האדם שצר לו מאד במה שנתפס במאסר הגוף והנפש הבהמית עד שיחפץ וישתוקק מאד להתפשט מלבושים צואים כו׳ וחייו אינם חיים בעיניו ולזאת מעורר רחמים רבים מלמעלה עד שנמשך עליו חיים וחסד מלמעלה ממקור החיים וחיי החיים א״ס ב״ה ממש וזהו מי אל כמוך שבחי׳ אל הוא בחי׳ חסד ואין החסד שיהיה כחסד עליון המתפשט לאין קץ ותכלית מרום המעלות מאור א״ס ב״ה ממש עד מדרגות התחתונות שמעשי׳ הגשמי׳ להחיות רוח שפלים אשר אסורים במאסר הגוף הגשמי. (ובאדרא) (דקל״ב א׳) ורזא דכתיב מי אל כמוך בעתיק יומין אתמר. פי׳ עתיק יומין היינו בחי׳ המתנשא מימות עולם כי עתיק מלשון המעתיק הרים כלומר שנעתק ומרומם מבחינת ימות עולם וע״ ש (דקל״ד ב׳). וזהו אל עליון גומל חסדים טובים כי אל היינו ע״ש התלבשות אור א״ס ב״ה במדת החסד כמ״ש חסד אל כל היום ואית חסד ואית חסד היינו חסד דלבר דאקרי חסד עולם ובהתלבשות אור א״ס להיות עולם חסד יבנה נק׳ אל עולם אך חסד דלגאו שע״ז נאמר ובחסד עליון בל ימוט עליון דייקא שהוא מבחי׳ סוכ״ע זהו פי׳ אל עליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ ומדרגת חסד עולם וע״ז נאמר מי אל כמוך ועמ״ש בד״ה לסוסתי בשיר השירים בענין אדם אדמה לעליון כו׳ ע״ש. והנה מבחי׳ חסד עליון נמשך להיות גומל חסדים טובים שהוא להיות המשכת החסד למטה מטה ועמ״ש סד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳ כו׳ ועמ״ש ע״פ ויגמול שקדים בפרשת קרח ובמ״א ע״פ חסדי ה׳ כי לא תמנו כו׳ וע״פ הוי׳ יחתו מריביו ועיין מ״ש בביאור ע״פ משה ידבר וע׳ בסידור האריז״ל בכוונת אוחילה לאל כו׳. וע׳ בפי׳ הרמ״ז ר״פ שמיני בענין ישראל ישר אל וזהו אשריך ישראל מי כמוך כו׳ ועל דרך זה הוא משארז״ל גבי בצלאל בצל אל היית וידעת כמ״ש בספר עמ״ה שער י״ג פ״מ: ד אך כיצד יומשך ויתגלה חסד עליון מאור א״ס ב״ה ממש בבע״ת שהיה רחוק מאור א״ס בתכלית הנה ע״ז אמר הנביא נושא עון ועובר על פשע. וביאור הענין דהנה בגמרא איתא פלוגתא מר אמר נושא עון ומר אמר כובש עון. ושניהם אמת כי הנה מעשה העבירה אשר יעשה האדם לחטוא באחת מכל המצות ל״ת או ביטול  מ״ע הוא רע גמור. אך הכח המתאוה לדברים האסורים הוא הממשיך לבו לבטל ממ״ע הנה הכח ההוא אף שהוא מלובש ברע גמור מ״מ אין בכח זה חטא מצד עצמו שהרי כח המתאוה הוא שוה בין באיסור בין בהיתר וכן כח הממשיך לבו אלא שהטה כח המתאוה כ״כ עד שנתלבש במעשה העבירה או שהטה את כח הממשיך הלב עד שנמשך לסור מ״ע אבל מצד כח המתאוה בעצמו הרי יש בכח זה להפוך לבבו מן הקצה אל הקצה מאהבה רעה לאהבת ה׳ וכמ״ש ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה״ר ישוב לאהבת ה׳. והטעם כי באמת כח המתאוה מצד עצמו שרשו ויסודתו בהררי קדש בקדושה עליונה אלא שבירידת המדרגות ונפילתן בשבה״כ נמשך שיהיה כח המתאוה גם לדבר עבירה. ולזאת כשישוב אל ה׳ יוכל להפוך לבו מן הקצה אל הקצה שגם כח המתאוה שהיה מלובש בתאוה רעה ישוב לאהבת ה׳ (ועמ״ש מזה ע״פ זאת חקת התורה בענין אפר הפרה ועמ״ש סד״ה ויאבק איש בענין שהעלו אבק עד כסה״כ) אבל המעשה רע אשר יעשה האדם לחטוא בהנה מחמת שהוא באמת רע גמור מצד עצמו א״א לו להתכלל בקדושה כי אין עבירה נעשית מצוה ואין לה תקנה אלא ביטולה והעברתה מן העולם כמ״ש לע״ל ואת רוח הטומאה אעביר וגו׳ וזהו נושא עון וכובש עון נושא עון היינו הכח המתאוה לתאוה רעה וכן המחשבה המלובשת בתאוה זו שזהו נושא עון שמגביהו לעלות לשרשו להתכלל בקדושה עליונה להפוך לבו ומחשבותיו מן הקצה אל הקצה שגם כח המתאוה ישוב לאהבת ה׳. וכובש עון היינו המעשה בפו״מ שאין לה עלייה והתכללות בקדושה כ״א ביטול והעברה לע״ל מ״מ גם עתה כובשה ומפילה בבחי׳ מצולות ים (ע׳ בזח״ג פ׳ אחרי דס״ג סע״ב ובפ׳ אמור דק״א ע״ב ובמק״מ ובהרמ״ז שם) מקום הקליפות שלא תשוטט באויר העוה״ז להחטיא את האדם ולא ישוב לכסלה עד עת קץ שיבולע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר כו׳ וזהו נושא עון ועובר על פשע כי פשע היא בחינת המעשה בפו״מ הוא עובר ודורך עליה וכובשה במצולות ים. משא״כ בחי׳ עון הוא נושא דהיינו בחי׳ כח המתאוה ומחשבות האדם ותחבולותיו (וע׳ עוד מענין נושא עון בזח״ג קל״ב ב׳ קל״ג א׳ ק״מ ע״ב קמ״א א׳. ובפ׳ ויגש דר״ו ע״ב ע״פ עברו יחדיו ובפי׳ הרמ״ז שם בע״א קצת). והנה על ידי שנושא עון ועובר על פשע הוא מסיר המסכים המבדילים. ואזי נמשך ממילא ומאליו חסד עליון להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש שלפני ההשתלשות ולמעלה מן הזמן על נפש האדם כי אני ה׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא כו׳ בלי שום שינוי אך מה שאין זה בגילוי בנפש האדם הוא מחמת כי עונותיכם מבדילים והם המונעים ומעכבים גילוי זה אבל בהסיר המונע ממילא אין שום דבר חוצץ ונגלה כבוד ה׳ א״ס ב״ה ממש על נפשו. ה אך הנה כתיב לשארית נחלתו וארז״ל למי נושא עון ועובר על פשע למי שמשים א״ע כשירים. והענין כי הנה כתיב אני הוי׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. פי׳ שהנביא קובל על בני יעקב כי הלא אני ה׳ לא שניתי שאתה הוא לאחר שנברא העולם כמו קודם שנברא שהוא למעלה מגדר הזמן והמקום ואין הזמן והמקום תופסים לפניו כלום ואי לזאת הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שנברא העולם כמו קודם ואין עוד מלבדו ואפס זולתו ולמה אתם בני יעקב לא כליתם. פי׳ שאין לכם כלות הנפש לצאת ממאסר הגוף ומנרתקו שלא למשוך אחר צרכי גופו רק לדבקה בו ית׳ בא״ס ב״ה ובמדותיו כל היום כי גם אם לבבו יבין שהאמת כן הוא דכולא קמיה כלא חשיב מ״מ לא יתפעל בנפשו שיהא נוגע לו אל עצמיו׳ הנפש מקרב איש ולב עמוק שתכלה אליו ית׳ הנפש בתשוקה וצמאון כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה בחודש השלישי לצאת] והסיבה לזה ביאר הנביא באמרו בני יעקב כי יעקב הוא יו״ד  עקב בחי׳ חכמה שירדה בעקביים וסוף המעשה במדרגות תחתונות דעשי׳ גשמי׳ ובני יעקב הם המקבלים מבחי׳ עקביים שהנפש נלקחה משם ולפיכך אין הנפש מתפעלת מדברים דקים ורוחניים ואינה בטלה כ״כ באור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות שאינו מאיר לה אלא בריחוק מקום וכמציץ מן החרכים בבחי׳ מקיף ואינו נכנס בפנימית הלב להיות תוכו רצוף אהבה בכלות הנפש ממש. והגם שמצד עצמיות הנפש אפי׳ היא ממדרגה התחתונה מאד הרי היא מ״מ נפש אלקית והיתה בטלה באוא״ס ב״ה ממש כנר בפני האבוקה. אמנם מצד התלבשותה בנפש הבהמית הנה הנפש אשר היא ממדרגה התחתונה הרי היא מלובשת מאד ומושרשת בטבע הנפש הבהמית ומשוך אחר צרכי גופו וקשה לה ליפרד ממנו (ועמ״ש מזה סד״ה כי אתה נרי) מחמת שהיא בבחי׳ ישות וגסות רוח דהיינו שהרוחניות היא בבחי׳ גסות ועביות. ולזאת נמשכת אחר דברים גסים ועבים ואינה מתפעלת מדברים דקים ורוחנים כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה ובפרט בבע״ת שמתחלה נמשך אחר צרכי גופו וקשה לו ליפרד ממנו מחמת שהוא מלובש ומושרש בטבע גסות וחומריות הגוף ונפש הב המית המלבישים אותו. והתלבשות זו נקרא בר״מ בשם סרכות הריאה (וע׳ מזה ג״כ ברע״מ פ׳ פנחס דרכ״ז סע״ב ודרכ״ח ע״א) שהריאה נסרכת ודבוקה ומושרשת עד שאינה יכולה להניף על הלב (ע׳ ברע״מ שם דרל״א סע״א ודרל״ד א׳ ודרל״ה) כי אין לה כח להעלות כנפיה לפרחא ולסלקא קדם מלכא ולכך היא דבוק ומושרש בצרכי גופו. ואינו מרגיש רק עצמו ורצונו ולזאת אף אם לבבו יבין האמת שהעולם שהוא תחת הזמן ומקום הוא כאין ואפס ובטל באוא״ס ב״ה שלמעלה מן ההשתלשלות שאינו בגדר זמן ומקום כלל. מ״מצ קשה לו לצאת ממאסר הגוף ואומר מה אעשה שכך נוצרתי. והעצה היעוצה לזה בזוהר פ׳ שלח (דקס״ח א׳) אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳ גופא דלא סליק בי׳ נהורא דנשמתא מבטשין לי׳ דהיינו להשפיל א״ע מזה עצמו שיהא רע בעיניו המעשה שקשה עליו פרידתו מן הגוף וישים אל לבו שגם פושעי ישראל פורקי עול העובר כמה עבירות רק למלאות תאותו. והגם שיודע שאין בהם ממש אעפ״כ לא יציל את נפשו מלילך בדרכים כאלו. לפי שאינו רוצה לסבול שפלות ודחקות ולזאת הוא מתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך כי טבעי גרמה לי ובאמת אין זו טענה כי צריך לשנות את טבעו ולשבור תאותו ולסבול חיי צער נגד כחשו בה׳. וכך ישים האדם אל לבו לשבור תאות הגוף וחומריותו שלא יהא מונע ומעכב גילוי אור א״ס ב״ה וקדושתו ליבטל וליכלל כו׳ ואם אינו משבר תאותו ורוצה בטבעו כתולדתו שקשה לו ליפרד מטבעו הרי טענתו טענת פושעי ישראל ממש: והנה כשיעמיק ויתבונן בדברים האלה ויראה עד היכן מגיע רעת ישותו וגסותו יבטש א״ע וישפיל נפשו כעפר והגם שביטוש והשפלה זאת אינה מעצמות הנפש בטבעה אלא ע״י יגיעה בהעמקת ההתבוננות. הנה ע״ז אמר דוד המע״ה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. דלכאורה אינו מובן וכי ס״ד שהלב נשבר ונדכה יחשב לבזיון עד שאמר דוד המע״ה לא תבזה. והלא אדרבה שבח הוא ללב שיהא נשבר ונדכה וכמ״ש זבחי אלקים רוח נשברה וכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא כו׳. אך הענין יובן בביאור מלת ונדכה שהוא לשון נפעל משא״כ מלת דכא הוא שם דבר כי מי שהוא דכא באמת ודאי שבח הוא לו אשכון ואת דכא (וע׳ בזהר פ׳ אמור ד״צ סע״ב ובמק״מ שם ועמ״ש בפ׳ עקב סד״ה ארץ הרים ובקעות וע׳ בזח״ב פקודי דרל״ג א׳. עוד נזכר ענין ואת דכא בזהר ח״א קפ״א א׳. ח״ב פ״ו ב׳. ח״ג ט׳ א׳) אבל נדכה היינו שע״י יגיעה בהעמקת ההתבוננות הוא משפיל א״ע ונעשה נדכה ע״י פעולה שעושה בנפשו או ע״י שהקב״ה שולח עליו יסורין מלמעלה להכניע ולהשפילו וסד״א מאחר שאינו דכא באמת לאמיתו  מצד עצמו אין זה כלום. לזה התפלל עליו דוד המע״ה שגם לב נשבר ונדכה ע״י פעולה לא תבזה עכ״פ שגם בפעולת הנדכה יהא גילוי אור א״ס ב״ה דהיינו שיהא בטל לאוא״ס ב״ה המקיף עליו מלמעלה הגם שאינו נכנס בפנימית לבו וכנ״ל (וגדולה מזו איתא בגמרא בפרק יש בערכין) (די״ו ב׳) בענין ענוה שלא לשמה כו׳ עוד עיין מענין רוח נשברה לב נשבר ונדכה בגמרא פ״ק דסוטה (דף ה׳ ע״ב) פ״ו דסנהדרין (דמ״ג ע״ב) וברבות ר״פ צו את אהרן ובפ׳ נשא פי״ג בפסוק ביום הרביעי נשיא לבני ראובן. ובזח״ג בפ׳ פינחס (דר״מ ע״א ודרמ״ז א׳) ברע״מ ובפ׳ ויקרא (דף ה׳ ע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם שהאריך בזה. ובסבא דשמפטים (דק״ח א׳) וברע״מ פ׳ בהעלותך (דקנ״ג א׳) ועוד נזכר מזה בזח״א (קצ״ח א׳) ח״ב (ס״א סע״א פ״ו ב׳) ח״ג (ט׳ א׳ מ״ט סע״א דרכ״ד סע״ב) ובמק״מ שם: ו וזהו לשארית נחלתו למי שמשים א״ע כשיריים. דהיינו שמשים עצמו בהיותו מלובש בגוף בהשתלשלות המדרגות בבחי׳ זמן ומקום. כשיריים שמלמעלה מן ההשתלשלות הנמשך לו בבחינת מקיף והיינו כשיעמיק ויתבונן בשפלותיו איך שהוא מוטבע ומלובש מאד בנפשו הטבעית אשר עי״ז רחוק הוא מאוד מאור א״ס ב״ה שאינו נמשך אליו אלא בבחי׳ מקיף שעי״ז נעשה בחי׳ נדכה כנ״ל מזה נמשך שיהא הוא בטל לבחי׳ המקיף שעליו. וזהו לשארית נחלתו שהשיריים שהם למעלה מבחי׳ ההשתלשלות הם בחי׳ נחלתו נחלת יעקב נחל מלשון המשכה דהיינו ההמשכה וההארה שמאור א״ס ב״ה ויעקב חבל נחלתו (ועד״ז שנתבאר כאן בפי׳ לשארית מבואר ג״כ בזהר ס״פ ויצא) (דקמ״ו ע״ב) בפי׳ שאר ישוב שאר יעקב אלין ברכאן אחרנין דאשתארו. וכתיב והיה שארית יעקב כו׳ כטל כו׳. ופי׳ דאשתארו היינו שאינן מאירים עכשיו בבחי׳ גילוי וזהו ע״ד מש״כ בפי׳ לשארית כשיריים כו׳ אך הנחלה וההמשכה היא באה בבחי׳ מקיף בלבד וזהו נחלה עבר על נפשנו שאינה נכנסה בפנימיות הלב להיות תוכו רצוף אהבה לה׳ בכלות הנפש ממש מעומקא דלבא. ומ״מ מאחר שנעשה עי״ז בחי׳ נדכה יצר לו מאד מה שגופו ונפשו הבהמית מלבישים את הנפש ונעשה שפל בעיניו הרי הוא בטל לבחי׳ המקיף שעליו ומשים עצתמו כשיריים ונמשך עליו חסד עליון להיות נושא עון ועובר על פשע שהחסד עליון מתפשט במקום נמוך יותר כנ״ל ועי״ז יכול להעלות נפשו ולקשרה באור ה׳ א״ס ב״ה וקדושתו ולצאת ממאסר ונרתק הגוף והנפש הבהמית המלבישים את נפשו האלקית שלא יהא מושרש ומודבק בהן כי החסד נמשל למים ומים מנתקין סרכות הריאה כשמשקין את הבהמה. וכך החסד גובר ומפריד הנפש האלקית מהתלבשותה והתקשרותה במאסר הגוף ליבטל וליכלל אליו ית׳:

ראש השנה,  ו׳

שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה׳. ממעמקים הוא לשון שעושה עומק משם קראתיך ה׳ והוא ניתקן לומר בעשי״ת [בגמרא נזכר פסוק זה פ״ק דברכות (י״א א׳) פ״ג דתענית (כ״ג ב׳) וברבות סדר ויקרא ס״פ ג׳ ובשה״ש רבה בפ׳ אני חבצלת השרון ובקהלת רבה בפסוק שמור רגליך כאשר. בזח״ב בפ׳ בשלח (דס״ג ע״ב) ובמק״מ שם וס״פ ויקרא (דכ״ו ע״א) ובפ׳ אחרי (דס״ט א׳ וד׳ ע׳ ע״ב) ובפ׳ ואתחנן (דרס״ה ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ ויחי דרכ״א] כי בכל השנה האדם הולך אחר שרירות לבו כמ״ש כי פנו אלי עורף. אבל בעשי״ת בכל יום ויום כאו״א נתקרב אל השי״ת ונתעלה בכל יום יותר עד יוהכ״פ ונעשים כל נשמות ישראל עם השי״ת פב״פ והוא מחמת רצון שרצונו של כל אדם להתקרב אל השי״ת בבחי׳ פנים כו׳ [ועמ״ש מזה בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר ובסמוך בד״ה שובה ישראל עד ובד״ה לבאר ענין יוהכ״פ]. והנה צריך להבין ענין נשמות ישראל דלא כמו שסוברים העולם שהנשמה היא רק החיות והשכל שבתוך האדם  שבו משיג את השי״ת כמו שכליכים אחרים שמשיג עניינים אחרים בודאי אינו נקרא נשמות ישראל כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל שהוא למעלה מהשכל [ועמ״ש מענין נשמה בביאור ע״פ ולא תשבית מלח בפ׳ ויקרא] אך הענין שהנשמה הוא בב׳ בחי׳ יעקב וישראל ונקדים להבין פ׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי מהו הדום רגלי שהוא מדרגה התחתונה שהיא שרפרף והשמים כסאי והוא מדרגה עליונה והאמת כך הוא שהמלאכים עליונים עומדים תמיד באימה ויראה בלי שום מח״ז כלל מחמת שהם משיגים תמיד אלהות בהתגלות אמנם בהארץ אינו כן בהתגלות אלהות. ולכאורה הוא תמוה שהרי נאמר אני הוי׳ לא שניתי. אך התירוץ ע״ז דהנה יש ב׳ בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע והנה בבחי׳ סוכ״ע אין שום שינוי קודם הבריאה ולאחר הבריאה בכל עולמות עליונים ותחתונים בשוה כעיגול שמתעגל ומסבב אף למטה והוא למעלה מן השכל והזמן היה הוה ויהיה ברגע א׳ שאין השכל משיג זה אמנם השינוי הוא בבחי׳ ממכ״ע דהנה בע״מ נברא העולם שנשתלשלו מאמר יהי אור ויהי כן יהי רקיע ויהי כן והשינוי הוא מצד המקבלים כי כל עולם משיג לפי שכלו. וזהו השמים כסאי עולמות עליונים משיגים יותר אלהות והארץ הדום רגלי הם המדרגה התחתונה שאינם משיגים כ״כ. (ועמ״ש באריכות ע״פ השמים כסאי. דר״ל שמבחי׳ השמים שהוא מקיף עליון הסוכ״ע משם דייקא נמשך להיות בחי׳ כסאי שהוא מקור לג״ע העליון ועיין בע״ח שער כסה״כ. וענין בחי׳ זו בנשמה הוא בחי׳ יחידה שלמעלה מהשכל בכל מאדך בחי׳ רצוא שבחי׳ זו נק׳ השמים ועמ״ש בד״ה יכ המצוה הזאת בפי׳ לא בשמים היא כו׳. ובחי׳ ארץ זהו המשכה למטה בחי׳ שוב. וגם י״ל ב׳ בחי׳ אלו דכסאי והדום רגלי זהו ענין מקור ב׳ בחי׳ עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. ומכ״ז יובן איך שב׳ בחי׳ אלו דשמים וארץ הנ״ל שייכים לב׳ בחי׳ ישראל ויעקב המבואר לקמן בסמוך כי השמים שהוא בחי׳ יחידה זהו בחי׳ ישראל ויעקב הוא בחי׳ נר״נ המתלבשים בכלים וזהו בחי׳ והארץ הדום כו׳ וז״ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו׳ וכמ״ש במ״א על פסוק זה שזהו ענין ההמשכה בבחי׳ שוב) והנה כמו שבכללות החיות יש ב׳ בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע כמ״כ בנשמת האדם יש ג״כ ב׳ בחי׳ אלו וע״ז נאמר ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים וזהו ענין ב׳ הבחי׳ יעקב וישראל. (ועמ״ש מענין זה שבנשמה יש ב׳ בחי׳ כמו סוכ״ע וממכ״ע בד״ה ציון במשפט תפדה. ועמ״ש בד״ה כי תצא שזהו ענין בצלמו בצלם אלקים. וע׳ בזהר וישלח) (דף קע״ד א׳) דבחי׳ ישראל ובחי׳ יעקב זהו כענין בחי׳ הוי׳ ובחי׳ אלקים נמצא שזהו ענין בצלמו בצלם אלקים כו׳ שהוא בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע בחי׳ יעקב יו״ד עקב הוא חכמה דהיינו השכל מה שהוא משיג אלהות ומה שמאיר ומחיה את הגוף ברמ״ח אברי׳ הוא רק עקב מן הנשמה בחי׳ רגלי הנשמה (וכמ״ש מזה סד״ה שמאלו תחת לראשי ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה לא הביט און ביעקב) ובחינת ישראל הוא לי ראש והוא בחי׳ נשמה שהיא למעלה מן הגוף ומן השכל ובחי׳ זו הוא א׳ יחיד ומיוחד עם השי״ת בלי שום פירוד בשום אופן (ועמ״ש מזה בד״ה ולהבין בתוספת ביאור ענין השופר ועמ״ש מענין פי׳ ישראל לי ראש ס״פ שלח בד״ה אני דפ׳ ציצית ועמ״ש בד״ה יונתי ועמ״ש עוד מזה בד״ה ואתחנן גבי ועתה ישראל שמע כו׳ שבחי׳ ישראל ובחי׳ יעקב זהו כענין שמשא וסיהרא וכמו בהשמש אין שום שינויים בחי׳ לא שניתי כך בבחי׳ ישראל כו׳ ע״ש וע׳ בהרמ״ז ר״פ שמיני) ובחי׳ זו יש בכאו״א מישראל אפי׳ קל שבקלים ומ״ש הכרת תכרת הנפש מחמת שעיקר עבירות חמורות שהוא חייבי כריתות זה נאמר על בחי׳ יעקב שנכרתה משרשה אבל בחי׳ ישראל אינה נפרדת ממנו ית׳ בשום אופן [ועמ״ש בד״ה שחורה אני גבי בני אמי נחרו בי ובד״ה ביום השמע״צ בענין כי אבי ואמי עזבוני כו׳]. ומ״ש שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך. ולכאורה הוא תמוה ישראל מה חטא והלא אינה נפרדת ומה צריך תשובה. אך זהו שאמר הושע  הנביא כי כשלת בעונך עד״מ אדם הנכשל ברגלו באבן הכאה קטנה ומזה נופל כל גופו וראשו מגיע לארץ בהכאה גדולה מחמת שהראש הוא גבוה יותר. כך הוא הנמשל כשאדם נכשל בעון קל אפי׳ ביטול תורה שאפשר לו לעסוק בתור׳ ואינו עוסק או ביטול מ״ע כמו צדקה שאפשר לו ליתן ואינו נותן ומכ״ש בעברו על מל״ת אף שנראה לאדם עבירה קטנה והוא כמו שדחה רגלו ממקום מעמדו והוחלק מעט אף כאן שנכשל בעון הנ״ל דהיינו רגלי השכינה בחי׳ יעקב מחמת זה נופל הנשמה בחי׳ ישראל לצד אחר ואינה מאירה בעקבו [היינו כמו הלבנה כשמתרחקת מן השמש וחציה התחתון הוא חושך לפי שאינו מקבל אור השמש כך הרשעים בחשך ידמו והנשמה שבתוך הגוף אינה מאירה כלל היינו שאין מאיר בה מבחי׳ ישראל שהוא בחי׳ שמשא כו׳. ועד״ז י״ל פי׳ עון עקבי יסובני פי׳ שעם היות שהחטא הוא בבחי׳ עקב ורגלי הנשמה עכ״ז זהו הגורם שגם בחי׳ הסובב והמקיף של הנשמה אינו מאיר וזהו ענין עונותי עברו ראשי. (וע׳ בזהר פ׳ מקץ דקצ״ח סע״א ודקצ״ט רע״א)] ולזה צריך תשובה. וזהו ג״כ פי׳ שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. ולכאורה למה נאמר ג׳ שמות אך הפי׳ הוא כך שמע לשון הבנה ישראל הוא בחי׳ הנשמה הנקרא ישראל וכ״א צריך לומר לנשמה שמע והבן אתה ישראל בחי׳ הנשמה ה׳ אלקינו ה׳ שהוא פי׳ הי׳ הוה ויהיה ברגע א׳ וע״כ נרמז הכל בתיבה א׳ ה׳ שהוא למעלה מהשכל הוא אלהינו היינו כחינו וחיותנו ה׳ אחד הוא כולא חד ובחי׳ נשמה זו הנקרא ישראל נתאחד עם הוי׳ ב״ה [ר״ל כי ב׳ שמות הוי׳ שבק״ש הוא ע״ד מ״ש בזהר פ׳ אחרי (דע״ג א׳) קב״ה סתים וגליא היינו סכ״ע וממכ״ע וכמ״כ ישראל סתים וגליא והיינו שבחי׳ ישראל זהו בחי׳ הסובב והמקיף שבנשמה וזהו שנתאחד עם שם הוי׳ ב״ה הסוכ״ע] וכשיתבונן כך מזה נתעורר מדת האהבה להשי״ת וזהו ואהבת את הוי׳ אלקיך פי׳ שהוא תמיד אלהיך ולא כמו הבן שנלקח ממוח האה ונפרד ממנו אח״כ ואעפ״כ יש לו אהבה לבנו אך אינו שוה לכל נפש יש בן שיכול למסור נפשו בשביל אהבת אביו ויש בן שאין לו מס״נ וגם אינו מחויב ע״פ הדין כי חייך קודמין ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו׳. וזה מחמת שהוא נהיה מהות בפ״ע. אך הנשמה אינו כך רק כולא חד ואינה נפרדת ממנו ית׳ כלל [וע׳ בזהר תרומה (דקל״ו סע״ב) ובאדר״ז (דרצ״א א׳) ועד״ז יובן בנש״י ועמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן בענין עדות לישראל ועמ״ש בד״ה וכל בניך בפי׳ בינה בן י״ה כו׳] לכן מוכרח להיות לה אהבה אפי׳ בכל לבבך ובכל נפשך במס״נ ממש וזה האהבה שהיא מחמת שה׳ אלהיך יש בכל אחד ואחד מישראל אפי׳ בקל שבקלים כמאמר אע״פ שחטא ישראל הוא אך האהבה היא מסותרת אצלו (ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני כו׳] כמו אור הנר שמסתירים אותו במקום חושך. לכך צריך לעשות תשובה להסי ר החושך ולגלות מצפונו וזהו שובה ישראל:) ב והעצה לגלות מצפוני לבו להסיר החושך שכך הוא דהנה יש ב׳ מיני רחמנות אב הרחמן ואב הרחמים ופ׳ אב הרחמן הוא המרחם על העדם במה שהשכל מחייב לרחם עליו כמו למשל אדם יש לו מדת רחמנות זו שמרחם על חבירו כשמפייסו אחר שצערו פעם ושתים שהשכל מחייבו למחול לו ולא יותר וזו ג״כ בחי׳ אב הרחמן אצל השי״ת כביכול אבל מדת אב הרחמים הוא רחמים גדולים בלי שיעור אף שאין השכל מחייב למחול לו ולרחם עליו. דהיינו אחר שחטא הרבה פעמים מאד אעפ״כ כשמבקשים ממנו סלח לנו אבינו ג״פ בכל יום הוא מוחל וסולח לו וזהו פי׳ חנון המרבה לסלוח וצריכים אנו לעורר רחמים גדולים דהיינו ביגמה״ר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע שמגביה העון ועובר על פשע שמעבירו הוא מי אל כמוך. וזהו כי אבי ואמי עזבוני היינו בחי׳ אב הרחמן ועכ״ז וה׳ יאספני היינו בחי׳ אב הרחמים אך האיך מעוררים רחמים גדולים הוא על פי  מ״ש והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה והשבות אל לבבך כו׳. פי׳ והשבות דהיינו שישיב א״ע אל לבבו שמקודם צריך לידע מקומו ושרשו שהיה מתחלה ועכשיו סר ממנו בכדי שידע לחזור למקומו הראשון כי מי שאינו יודע ביתו ותועה בדרך אינו יודע להיכן לחזור וצריך ג״כ להכיר ולהבין מקומו שהוא עכשיובאיזה מקום הוא תועה וכשישים אל לבו זאת וימצא א״ע שלבבו פונה מן דרך הישר אל תאוות. ואם לחשך אדם לאמר הלא ה׳ פעל זאת שהוריד הנשמה למטה וגם חורבן ב״ה מי זה אמר ותהי אם ה׳ לא צוה לזה משיב הפ׳ אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה שכוונת השי״ת היתה להדחה בעלמא וכשיתבונן שהוא במקום נמוך בגוף ונה״ב בזה מעורר עליו רחמים גדולים על חלק אלוה שיש לו שנתאחד עם ה׳ ב״ה שנפל ונתרחק כ״כ מאיגרא רמא ממקום חיותו. וזהו וישוב אל ה׳ וירחמהו פי׳ שירחם על השי״ת ב״ה. ולזה אנו אומרים כל הווידוים אשמנו בגדנו כו׳. דלכאורה למה זה הסיפור והלא השי״ת יודע תעלומות לב. אך כ״ז אנו אומרים כדי לעורר רחמים גדולים לכן אומרים קודם אשמנו אלהינו שהוא חכנו וחיותנו ואלהי אבותינו הוא גבוה מעל גבוה (ועמ״ש מזה בד״ה אלה תולדות יצחק) והוא מאיגרא רמא כו׳ ומחמת זה נתעורר רחמים גדולים מלמעלה וממילא נתעורר אצל האדם ג״כ אהבה להבורא ית׳. אך לא ישאר בכך שלא יעשה כלום כמח שסוברין העולם שזהו תכלית השלימות כשיש לו מעט אהבה. אך העיקר הוא להמשיך אלהותו ית׳ למטה להיות לו דירה בתחתונים שזהו דוקא תכלית הבריאה לזכור תמיד ולהתבונן שמלא כל הארץ כבודו ולהאריך בזה. וזהו תענוג עליון וכל המאריך בא ח״ד כו׳. אך איך הוא ההמשכה הוא ע״י תורה ומצות שהם רמ״ח אברין דמלכא וכל התורה שמותיו של הקב״ה וזה יכול כ״א אפי׳ הדיוט כשאומר הלכה ואגדה כו׳ או כשעושה איזה מצוה ובלבד שיכוין להמשיך אלהותו ית׳ אל חיותו וחלקו ממעל כי חלק ה׳ עמו שיתאחד וידבק חלקו עם השי״ת ויתגלה אלהותו ית׳ לעין כל כמאמר כי עין בעין יראו ונגלה כבוד הוי׳ וזהו לשם יחוד כו׳ לפי פשוטו שלא יחפוץ שום דבר כמ״ש מי לי בשמים כו׳ וא״א להמשיך אלהותו ית׳ כ״א לתוך כלי׳ דהיינו תומ״צ וכל אותיות התורה הם כלים כמ״ש וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב דהיינו השראת השכינה ובזמן שבהמ״ק קיים היה עיקר השראת השכינה בק״ק ומשם מתפשט לכל העולם ועכשיו כשחרב בהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה עיקר השראת השכינה ומשם מתפשט לכל העולם כולו כמו הנשמה שעיקר השראתה במוח ומשם מתפשטת לכל הגוף כולו להחיותו. [וביאור הענין היינו כי יש ב׳ בחי׳ תשובה הא׳ מלמטה למעלה וזהו ע״י התפלה שהיא בחי׳ סולם מצוב ארצה כו׳ עד שעי״ז מתחבר ומתאחד בחי׳ הנשמה שבתוך הגוף עם בחי׳ מקורה ושרשה בחי׳ מזליה להיות שובה ישראל דייקא שיהיה העבודה בבחי׳ ומדרגת ישראל שהוא בחי׳ סובב ומקיף שבנפש ועיין מענין בחי׳ עבודה זו סד״ה כי קרוב אליך הדבר מאד כו׳ וזהו ענין למס״נ באחד בק״ש. ואחר כך צ״ל תשובה מלמעלה למטה להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה מלמעלה למטה אל הארת הנשמה שבתוך הגוף והיינו ע״י התורה ומצות וכמ״ש במ״א ע״פ קומי לך רעיתי יפתי כו׳. ותשובה זו שמלמעלה למטה מבואר בזהר פ׳ ויקרא (די״ו ע״א) וב׳ בחינות תשובה אלו זהו ענין יסובבנהו יבוננהו כמשי״ת] וזהו ג״כ פי׳ ימצאהו בארץ מדבר. פי׳ ימצאהו לחלק אלוה במקום הקליפות כשנמשך אחר תאוות הגוף ההוה ונפסד. ובתהו ילל ישימון יסובבנהו פי׳ יתעורר רחמים גדולים שהוא כתר שהוא סובב ומקיף [ועי״ז מתגלה ג״כ בחי׳ הסובב והמקיף שבנפש להיות שובה ישראל דייקא והוא ענין התקשרות בחי׳ סתים שבנשמה בבחי׳ סתים דקוב״ה כביכול דהיינו בבחי׳ סוכ״ע וזהו ענין יסובבנהו ואח״כ נמשך להאיר בפנימית ע״י  התומ״צ וזהו ענין יבוננהו וכתרגומו אלפינון פתגמי אורייתא וגם מלשון בנין ע״ד מ״ש ויבן ה׳ אלקים כו׳. ועמ״ש בד״ה וכל בניך למודי מענין אל תקרי בניך אלא בוניך ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה יונתי ובד״ה תורה צוה וגם יסובבנהו היינו שהקיפם בענני כבוד וזהו ענין חג הסוכות שאחר יוהכ״פ ועשי״ת שעי״ז נמשכים התגלות מקיפים עליונים מבחי׳ סוכ״ע ואח״כ נמשכי׳ ומתגלי׳ ג״כ בבחינת פנימית בשמיני עצרת כו׳ וכמ״ש במ״א] יבוננהו פי׳ יתבונן שמכה״כ להמשיך אלהותו ית׳ שיהיה לו דירה בתחתונים ע״י תומ״צ כו׳. כנשר הוא רחמנות רחמים גדולים יעיר קנו כו׳ ויהיה התגלות אלהותו ואז ה׳ בדד ינחנו כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה כנשר יעיר כו׳]: וזהו פי׳ ממעמקים מדבר המעמיק שמביא לידי עומקא דליבא דהיינו מחמת שיתבונן שהנשמה מתייחדתת עמו וחלק מהנשמה מאירה בגוף והוא רחוק מאד מהשרש שלה מחמת החושך והענן זה מביא לידי גילוי עומקא דליבא שירצה רק התגלות אלהותו ית׳ שיהיה מכה״כ ע״י תומ״צ כנ״ל [וגם כי שרש העומקא דליבא הוא נמשך מבחי׳ המקיף של הנשמה שכאשר היא מאירה בתוך הנשמה שבגוף אזי הוא מתגלה בבחי׳ עומקא דליבא ותעלומות לב וכמ״ש בד״ה שמאלו תחת לראשי הנ״ל גבי ובכל מאדך ובד״ה כי תצא גבי לך אמר לבי בקשו פני כו׳ שפנימית הלב הוא הארה והמשכה מבחי׳ סוכ״ע ועמ״ש בביאור ע״פ כי המצוה הזאת. ולכן נקרא המקיף של הנשמה בשם מזל ע״ש שמזיל וממשיך כו׳ וזהו שנקרא ג״כ ממעמקים שמביא וממשיך בחי׳ עומקא דליבא. וע׳ בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) ממעמקים עמקא דכולא שמשפיע בבחי׳ עומקא דבירא כו׳ אמר ר׳ חזקיה כד כו׳ אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה. והיינו גילוי בחי׳ סוכ״ע סתימא דכל סתימין כו׳ ע״ש ועד״ז יובן בנפש שהגילוי מבחנית סתים שבנשמה שהוא מבחי׳ הסובב והמקיף הוא בבחי׳ עומקא דליבא כנ״ל] וזהו קראתיך ה׳ כאדם הקורא לחבירו שיבוא אצלו כך הוא קורא להשי״ת (ועמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל עד) שיתגלה אלהותו בעולם התחתון שיהיה נגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כמו בעולם העליון: ה׳ שמעה בקולי. שמעה לשון הבנה שיתבונן בקולי ולא אמר לקולי כי פי׳ בקולי מה שבתוך קולי דהיינו האהבה מסותרת שיש בכל אדם למסור נפשו על קדה״ש אפי׳ בקל שבקלים (ועמ״ש מענין שמעה בקולי בד״ה תקעו בחדש שופר ועמ״ש בד״ה לסוסתי בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה אמירה היא בלב כו׳): תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. הוא מדרגה פחותה מכולם דהיינו מי שמבקש על עצמו (ולא שמעורר רחמים על חלק אלוה שבו שירד מאיגרא רמא כו׳ ולכן נאמר לקול תחנוני ולא בקולי) והיא לא פרחה לעילא מעצמה לזה אמר תהיינה אזניך הם המלאכים הנקרא אזני ה׳ קשובות לקול תחנוני דייקא דהיינו תחינה שלי שמבקש על עצמו שהם יעלו התפלות למעלה לפני השי״ת ב״ה אמן (ודקדוק זה לחלק בין מ״ש שמע׳ בקולי ובין מ״ש לקולי ע׳ כיוצא בזה בפ׳ ראה ע״פ כי תשמע בקול כו׳ ועיין בזהר פ׳ וישלח (דקס״ט סע״א)]:

ראש השנה,  ז׳

יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו וגו׳ (בהושע סימן ו׳) יחיינו מיומים הם ב׳ ימים של ר״ה כי ר״ה לעולם ב׳ ימים אפי׳ בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה. ביום השלישי הוא יום כיפור. והענין דהנה ב׳ ימים של ר״ה הם עליות העולמות ביום אחד הוא בחי׳ פנימיות. ויום ב׳ הוא בחי׳ חיצוני׳ (כמ״ש בפע״ח שער ר״ה ספ״ד) ולהבין ענין זה דהנה כתיב לבבתני אחותי כלה שכנס״י מקור כל הנשמות הוא  בחי׳ נקודה פנימיות לבו של הקב״ה כי אף שהוא ית׳ אין לו דמות הגוף כו׳ הנה דברה תורה כלשון בני אדם כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ע׳ מק״מ משפטים קכ״ב א׳ ועמ״ש בביאור ע״פ לבבתני). והנה כמו למשל לבו של אדם שהוא עיקר חיותו. כך ישראל עלו במחשבה והוא עיקר בריאות עליונים ותחתונים והוא בחי׳ נקודה אמצעית וכו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת גבי פרי עץ הדר. הדר באילנו כו׳. וענין נקודה אמצעית ע׳ בזהר פ׳ שלח) (דקס״א ב׳) ולבא שארי באמצעיתא כו׳ לאתר דאקרי קדה״ק כו׳ ותמן הוא לבא שריא כו׳ וע׳ בזהר ויחי (דרל״א א׳) ואיהי נקודה אמצעיתא כו׳ ובפ׳ נח (דע״ב א׳). ועמ״ש בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק בענין לבבתני כו׳ עד וזהו אל ארץ כו׳ זבת חלב ודבש ע״ש. וע׳ עוד מענין נקודה בזהר פ׳ ויקהל (דר״ד א׳ ב׳) ובר״ח פ״ב משער הקדושה. ועוד מזה בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ תצוה (דף קפ״ד ב׳) בענין אחר והמלאכים הם בחי׳ חיצוניות ונקראים בבחי׳ קרביים ומעיים כענין שנאמר המו מעי לו וכל קרבי את שם קדשו מפני שהם כלים להשפעות חיות אלקות. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ויהי קול מעל לרקיע). והנה האדם הוא כלול משתיהם ויש בו ב׳ בחי׳ פנימית וחיצוניות הנ״ל בלבו כמ״ש ואהבת בכל לבבך ולא כתיב בכל לבך מפני שיש ב׳ לבבות בחי׳ חיצוניות היא האהבה הטבעית שיש בכל אחד ואחד מישראל ואפי׳ רשעים מלאים חרטות כי טבע כל איש ישראל למשוך אליו ית׳ לדבקה בו אלא מפני שהיא בבחי׳ חיצוניות וטבעיות לבד לכן יש מניעות כו׳ אבל עיקר התשובה בלב שהיא בחי׳ תשובה עילאה מעומקא דליבא ונקרא בחי׳ פנימיות הלב והוא ענין מ״ש ועמך כולם צדיקים. עמ״ש בביאור ע״פ מי יתנך כי צדיק כתמר יפרח מה תמר אין לו אלא לב אחד כו׳. כמאמר כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד והוא מאמר השבטים שהיו מרכבת השכינה ליעקב שהי׳ מרכבה לקוב״ה כו׳ [ועמ״ש מזה ע״פ זכור דעמלק ומ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בענין יריחו עיר התמרים וע׳ מענין צדיק כתמר יפרח ברבות פ׳ לך לך ר״פ מ״א במדבר ר״פ ג׳ ובזהר ח ״א (דפ״ב א׳ דר״כ ע״ב). ח״ג (די״ו א׳ דרצ״ב סע״א)]. ולפ״ז י״ל שזהו ענין מ״ש בשה״ש רבה ס״פ אני ישנה בענין תמתי ר׳ ינאי אמר תאומתי כו׳. ועמ״ש ע״ז סד״ה ששים המה כו׳ אחת היא כו׳ בשם האריז״ל בזהר הרקיע ר״פ בראשית ועיין בפרדס בעה״כ ערך תמר ובסה״מ סי׳ י״א. וזהו שכתוב לבבתני באחת מעיניך. פי׳ באחת משתי המדות הנ״ל במיוחדת שבהם דהיינו בחי׳ פנימיות הנ״ל. וזהו ענין כל עשי״ת בבחי׳ פנימיות נקודת הלב להיות פב״פ כו׳ למהוי אחד באחד כו׳. וזהו ביום השלישי שהוא יוהכ״פ יקימנו ונחיה לפניו לפניו דייקא בבחי׳ פנים הנ״ל (ועמ״ש סד״ה לבאר ענין יוהכ״פ ובד״ה שובה ישראל עד): ב ולהרחיב הביאור הנה כתיב עיני כל אליך ישברו. פי׳ עיני כל הוא כנ״י שנקרא כלה והיינו בזמן שהם בחי׳ לבבתני הנ״ל אבל כשחסר מהם בחי׳ זו מפני הפגם נקרא כל בלא ה׳. (ועמ״ש מזה בד״ה עיני כל בפ׳ מטות). והיינו מפני פגם הברית שכן מצינו באברהם שאחר המילה ניתוסף לו אות ה׳ על שמו והיה שמך אברהם (וה׳ זהו היא ה׳ עיאלה שהיא פנימית ה׳ תתאה והיא בחי׳ פנימית הלב וכמ״ש בד״ה ושאבתם מים ועוד כי ה׳ עילאה שרשה מלמעלה מעלה כמ״ש בד״ה ענין לך לך והיינו מבחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה וזהו ענין פנימית הלב. ועמ״ש מענין פנימית הלב בד״ה והיה ביום ההוא יתקע) ולכן בפגמו נסתלק אות הה״א שהוא בחי׳ פנימית הלב הנ״ל ונעשה לבו כאבן ונטמטם שאינו יכול לפתוח לבו בשום אופן בעבודת ה׳. ולכן נרמז מילה בר״ת מי  יעלה לנו השמימה. שמה שאמר לא בשמים היא. פי׳ שבחי׳ המשכת אלהות קרובה אל האדם. (ועמ״ש מזה סד״ה כי המצוה הזאת). היינו כשאין בו פגם הברית אבל בפגמו נסתלק למעלה ובאמת מי יעלה לנו השמימה ונרמז בר״ת מילה וס״ת הוי׳. כלומר שע״י שמירת אות הברית ממשיך בחי׳ הוי׳ עד סוף כל דרגין (ועמ״ש עוד מזה בד״ה בעצם היום הזה נמול אברהם. ועמ״ש ע״פ הזח״א ר״פ נח דנ״ט ע״ב כל מאן דנטר האי ברית כו׳) וכן בברית הלב נאמר ומלתם את ערלת לבבכם וכן בברית הלשון כת שקרנין כו׳ הבלא דשקרא כו׳. וכן המספר בגנות חבירו אפי׳ אומר אמת. וכמו שאמרז״ל שלשה אמרו אמת ונטרדו מן העולם נחש ומרגלים ודואג. והענין כי הנה דבור הוא מלשון הנהגה והמשכה. וכמ״ש ידבר עמים תחתינו. וזהו ענין וידבר ה׳ אל משה שהמשיך רצונו וחכמתו ית׳ למטה כנ״ל הליכות עולם כו׳ והמספר בגנות חבירו או דובר שקר הרי הבל היוצא מפיו הנה הוא הבל ורעות רוח תביר׳ דרוחא כו׳ שמשבר ומפסיק כח וחיות רוח אלקים הנמשך אליו. ולכן אפי׳ עוסק בדברי תורה אח״כ הרי לימודו אינו נקרא בשם דבר ה׳ זו הלכה הליכות עולם כו׳. וכמ״ש ואשים דברי בפיך ואינו נקרא בשם דיבור כלל כי לא יגורך רע כתיב וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וזהו שארז״ל על המספר בגנות חבירו שהוא כאילו כופר בעיקר כלומר כאלו כופר שהוא ית׳ עיקרא ושרשא דכל עלמין וממשיך עליו בחי׳ ערלת הלב החופפת על הברית הנ״ל: ג ועצה היעוצה לזה הנה כתיב ואתה נותן להם את אכלם בעתו שהוא ית׳ הנותן ומעורר מלמעלה לבות ב״א. וזהו בעתו. פי׳ בעת ושעה שיש לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה שהוא בחי׳ התפלה שנקרא חיי שעה שהוא מלשון וישע אל הבל לשון ויפן שיש ביכולת כל אדם להפנות רצונו אל ההיפוך ממש (ועמ״ש מזה ע״פ מה יפו פעמיך ועמ״ש בביאור ע״פ שוש אשיש בענין כי הלבישני בגדי ישע). אך דו״ר זו שמלמעלה צריך תחלה לבקש רחמים עליו עמ״ש סד״ה ויקרא משה בפ׳ תבא. וז״ש עיני כל אליך ישברו. עיני כל פי׳ בחי׳ עינים שהם למעלה מהלב המשגיחים בו (ע״ד מ״ש בד״ה כי קרוב אליך הדבר בענין שהבחירה קודם לאהבה כו׳ ע״ש) אליך ישברו שהוא ענין התעוררות בחי׳ רחמים רבים דהיינו ע״י שיתבונן איך הוא נמשך ממקום גבוה מאד בחי׳ נקודת פנימיות הלב בחי׳ לבבתני אחותי כלה הנ״ל ותרד פלאים מטה מטה מאד והרחמנות ע״ז גדולה מאד ועמ״ש מזה בד״ה לא הביט און. והנה כתיב סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים. (ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו). כי הנה כתיב יגיע כפיך כי תאכל וכו׳ בזעת אפיך כו׳ דהיינו יגיעת בשר בלא לב ולא להטריד שכלו בעניני העולם ומי שהוא עוסק בעניני העולם בכל מוחו ושכלו הנה הוא מוריד חב״ד שלו למטה מטה ודומה כמו למשל אדם שכופך ראשו. ומזה יכול ליפול יותר שיפול גם ספקיקות על האמונה שהוא בחי׳ רגלים כמ״ש העמדת במרחב רגלי וכשיש לו ספיקות באמונה הוא נופל ממקום רגליו רק שיש לו רגלים מפני שישראל עצמן הם מאמינים כו׳ וכמ״ש במ״א ולכן נקרא בשם נפילה לבד (וע׳ בזהר פ׳ וישלח דקע״א א׳ ובפ׳ בראשית ד׳ ח׳ ריש ע״א) והנה כל בחי׳ אלו סומך ה׳ ודוקא ע״י שעיני כל אליך ישברו ואז ואתה נותן כו׳ שנמשך מלמעלה י״ג מדות הרחמים שהם נקראים י״ג נהרין דאפרסמנא דכיא כו׳ והוא עד״מ כמו נהר הנמשך והולך ומתפשט כך י״ג מדות אלו נמשכים והולכים ממקום גבוה ועליון מאד עד שמתפשטים למטה והם נק׳ מים טהורים שמכבסים העונות כמ״ש הרב כבסני מעוני. והנה כמו למשל נהר הנובע שמוצאו ממקום מעין כך י״ג מדות אלו נמשכים והולכים ממקור מים חיים בארא עמיקא דכולא אור א״ס ב״ה סתימא דכל סתימין (ועמ״ש מזה בפ׳  תבא בד״ה ויקרא אל משה). וזהו פותח את ידיך א״ת ידיך אלא יודיך שנפתחים בחי׳ יודין שהוא מקור הנובע שהוא עמוק שאינו מושג. ולכן נק׳ בשם יו״ד ועמ״ש מענין היו״ד בד״ה ראה אנכי נותן ואז משביע לכל חי רצון. פי׳ לכל מקום שיש בו חיות ואפילו מעט מזעיר משביע וממשיך בחי׳ רצון שהוא ב חי׳ מים טהורים הנ״ל (שנמשכים מבחי׳ רעוא דכל רעוין. וזהו ענין יחיינו כענין פותח כו׳ לכל חי כו׳. ומבחי׳ היודין נמשך ומתפשט בבחי׳ ה׳ להיות מבחי׳ כל בחי׳ כלה ועמ״ש בפ׳ במדבר בד״ה וארשתיך לי בענין לבי ובשרי ירננו כו׳ ע״ש. ועוד יובן בענין פתיחו דיודי״ן שהיו״ד עם היותו בחי׳ העלם יהיה מאיר בגילוי כמו ה׳ וזהו ע״ד שנתבאר לקמן בד״ה ביום השמיני עצרת גבי אני היום ילדתיך. ועמ״ש בענין ומעין מבית ה׳ יצא יצא ולהיות נפתח בחינה זו הוא על ידי ההמשכה מלמעלה מעלה ועמ״ש בביאור ע״פ החלצו גבי או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו׳ ואפ״ל שע״ז בא הרמז בפסוק אני לדודי ודודי לי שהוא ר״ת אלול וס״ת ד׳ יודין היינו שאז הוא הארת פתיחו דיודין ועיין בשער היחודים פ״ז ובמ״ח) ואז יכול לשוב בבחי׳ פנימיות הלב מעומקא דליבא. וזהו רצון פי׳ רעותא דליבא בחי׳ נקודה דליבא פנימיות לבו להיות לה׳ לבדו כתמר כו׳ וכמים הפנים כו׳ במס״נ בפו״מ. וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ וכו׳ ממעמקים לשון רבים דהיינו ממקור חיי החיים שהוא בארא עמיקא דכולא ומעומק הלב בבחי׳ פנימיות הלב כמ״ש לבבתני אחותי כלה שיוכל להיות פב״פ (ועמ״ש כה״ג בפי׳ ושאבתם כו׳ ממעיני מעיני תרי ע״ש): ד אך המשכות בחי׳ רחמים רבים מתעורר מלמעלה מה שא״א להשיג ע״י אתערותא דלתתא. וזהו ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו פי׳ בבחי׳ פנים הנ״ל (והנה בחי׳ יומים י״ל היינו בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע עמ״ש בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון גבי שעשועים יום יום. והם המאירים בשני יו״ט של ר״ה אך בחי׳ ביום השלישי זהו בחי׳ שלמעלה מעלה גם מבחי׳ סוכ״ע והוא המאיר ביוהכ״פ שנק׳ שבת שבתון ועמ״ש בד״ה אני לדודי וגבי והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. וזהו ונחיה לפניו ועמ״ש בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בענין ג׳ פעמים קדוש ומשם יובן ענין ביום השלישי. ועיין באדר״ז) (דרפ״ח סע״א) תלת רישין אינון וי״ל שזהו ב׳ יו״ט של ר״ה שכל א׳ נק׳ ראש והבחינה היותר עליונה זהו יוהכ״פ שנק׳ ג״כ ראש השנה (ביחזקאל רסי׳ מ״ם) כדפי׳ בס״ח (סי׳ רנ״ח) ובתוספת בנדרים (דכ״ג) ועמ״ש בד״ה מה טובו בענין ג׳ בחי׳ שיש בתשובה. הא׳ להיות סור מרע. הב׳ בבחי׳ ועשה טוב. הג׳ בענין עסק התורה והוא נגד ג׳ בחי׳ נר״נ ועיין בע״ח שער א״א פ״ד הם בחינות נר״נ כו׳. והנה במתן תורה כתיב ג״כ ביום השלישי וכן יוהכ״פ שהוא בחינת ביום השלישי ניתנו בו לוחות אחרונות. ועיין ברבות וירא ר״פ נ״ו ע״פ ביום השלישי וישא אברהם את עיניו כו׳ ובאסתר ס״פ ויאמר לה המלך מה לך אסתר. והנה בפי׳ ונחיה לפניו יובן עוד ע״ד מ״ש בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים כו׳ בענין עומדים לפני תמיד ע״ש. וזהו ע״ד מ״ש הרמ״ז בפ׳ תשא (בדף קפ״ח ע״ב) והנה אין ספק כו׳ להאיר בו הפנימית כו׳ ע״ש וע״ש בפי׳ קום בתולת ישראל. ועד״ז יובן ג״כ ענין יקימנו. ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי בענין קומי לך ובענין הראיני את מראיך כו׳ וע׳ בזח״א ויחי (דרל״ז ב׳) ע״פ מי יקמנו כד״א מי ירפא לך. והוא איהו עלמא עילאה ועמ״ש ע״פ אד׳ מי יעמוד בביאור ע״פ ועתה יגדל נא. וזהו ביום השלישי יקימנו וכנ״ל והיינו ע״י כי ונדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו כו׳ (בגמרא נזכר פסוק זה פ״ק דברכות) (ד״ו ע״ב) פ״ק דתענית (ד״ד א׳) וברבות פ׳ תבא ובשה״ש בפסוק שימני כחותם ובזח״ג בפ׳ ויקרא (דכ״א  ע״ב) ובפ׳ נשא (דקמ״ח א׳) וע״ש ר״פ שלח דקנ״ו ב׳ ע״פ ידעת השחר מקומו ע״ש. וע״ש ר״פ תרומה דף קכ״ז ע״ב ע״פ הנשקפה כמו שחר ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ אמור (דק״ד ע״א) יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך כו׳ ועמ״ש ע״ז בד״ה להבין ענין משמח חתן ופי׳ שיתבונן כמו למשל עמוד השחר שמאיר ממזרח שמש שהשמש היא תחת הארץ ובוקע ומאיר עליו בשחר שהנה חומר הארץ מפ סיק בין השמש ובינינו. כך חומריות הגוף מפסיק בין הארת פנים הנמשכת מאור א״ס ב״ה עלינו ועי״ז מעורר רחמים רבים דהיינו ע״י שישים אל לבו רחוקו מאור פני ה׳ שהוא כמו הענן המחשיך כו׳ מסך מבדיל כו׳ ואזי מרחוק ה׳ נראה ויבא כגשם לנו בחי׳ מים טהורים כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים גבי יערוף כמטר לקחי ע״ש. אך הנה ארז״ל שכנ״י שאלה שלא כהוגן ויבא כגשם לנו והשיבה הקב״ה כהוגן אהיה כטל לישראל. והענין כי הנה באמת יש מקום לעורר רחמים רבים אף גם אין אין מסך מבדיל בינינו למקום והוא בחי׳ טל שגם הוא בחי׳ רחמים. וכמ״ש בפ׳ עקב בד׳״ה ויאכילך את המן. והוא יורד בלתי עננים רק שהוא בלילה בהסתלקות אור השמש כך כביכול הנה כתיב כי שמש ומגן הוי׳ אלקים ששם אלקים הוא מגן לשם הוי׳ כמ״ש במ״א (בד״ה ואתה תצוה כ׳ו בפי׳ מחוץ לפרוכת ולכן שייך רחמנות אפילו על עולמות עליונים שגם הם רחוקים מאור פני הוי׳ מחמת ששם אלקים הוא מגן ונרתק המסתיר כו׳. והו ענין מדת לילה הסתלקות אור השמש כו׳ ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו בפי׳ מרחם על הבריות. ועמ״ש בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ שאו כו׳ בענין למשפחותם לבית אבותם כו׳ ועמ״ש בד״ה אני ישנה בפי׳ שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה). וזהו ומל ה׳ אלקיך את לבבך כי שני שמות אלו הם המולים בחי׳ הלבב להיות בחי׳ לב אחד וכו׳: