לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/האזינו

האזינו,  א׳

 האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי וגו׳. הנה אמרו רז״ל כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן ויבא כגשם לנו (בהושע סי׳ ו׳) והקב״ה השיבה כהוגן אהיה כטל לישראל. להבין משל ומליצה דברי חכמים מה שהם המשילו השראת הקב״ה על כנס״י לגשם או לטל וההפרש שבין גשם לטל הענין כי הנה תשובה קדמה לעולם. וביאור ענין תשובה וגם מה שאמרו רז״ל נמצא כל ימיו בתשובה איך הוא כל ימיו. הנה עיקר התשובה הוא כמ״ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (בקהלת סי׳ י״ב). וביאור הדבר הנה אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי. פי׳ נפחתה הוא בחי׳ הבל העליול להיות נפרד דבר ויש בפני עצמו כאדם הנופח ההבל מפיו שההבל נעשה נפרד לעצמו וכן אצל הנשמה כתיב ויפח באפיו נשמת חיים והוא בחי׳ רוח פיו ומוצא פי׳ ה׳ וכמ״ש כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם ומוצא היינו בצאתו מההעלם אל הגילוי וע׳ בזהר פ׳ תזריע (דמ״ז ע״ב). אבל בחי׳ בראתה הוא כמשל בחי׳ המחשבה שהיא עודנה בהעלם ומתאחדת עם הנפש. והנה פרט ארבעה דברים בנשמה בצאתה מההעלם אל הגילוי להתלבש בגוף. נתת בראתה יצחרתה נפחתה לפי שמקור חוצבה הוא הגבה למעלה וכדי שתרד פלאים להתלבש בגוף צריכה להתצמצם ולהתפשט בכמה מיני צמצוצים והתפשטות. ודרך כלל נחלקים לד׳ בחי׳ כמ״ש (באיוב סי׳ כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. שעד שבאה לכלל ויאמר לאדם דהיינו להתלבש בגוף צריך בתחלה להיות בחי׳ ראה ויספרה וכו׳ שהם ד׳ בחי׳ צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות כנגד ד׳ אותיות הוי״ה וע״ז מורה ג״כ שם הוי״ה שהיו״ד בחי׳ צמצום והה״א הוא בחי׳ התפשטות אורך ורוחב והוי״ו הוא המשכה כו׳ כנודע (וע׳ מענין אז ראה כו׳ במדרש רבה ר״פ כי תשא פ״מ ובלק״ת ר״פ בראשית ובזהר נזכר פסוק זה ח״א דף ה׳ סע״א ודקצ״ט א׳. ח״ב דר״ו ב׳ ח״ג קי״א ב׳ ופסוק ויאמר לאדם בח״א דע״ט סע״א) וזהו כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. פי׳ שהנשמה היא חלק הוי׳ עצמו שיורדת דרך צמצום והתפשטות כו׳ כמו שם הוי׳ עד שבאה להתלבש בבחי׳ יעקב חבל נחלתו הוא הגוף (וע׳ מענין כי חקל ברבות פ׳ תולדות פס״ה ע״פ ואנכי איש חלק דע״ג א׳ ויצא פס״ח דע״ז ב׳ בפסוק והנה סולם וס״פ תרומה דק״נ ע״ד נשא רפ״ט דרכ״ח ע״ב פ׳ בלק פ״כ דרע״ט א׳ וע׳ בזהר  ח״ב דצ״ו א׳ ודפ״ו א׳ ח״ג דצ״ד א׳ ק״ז א׳ דרע״ח ב׳). והנה לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו׳ כנ״ל. אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה ונק׳ מזל ובזה אמרו אדם אית ליה מצזלא והכל תלוי במזלא. ומה שאמרו אין מזל לישראל היינו ענין מזלות השרים וכוכבים אשר חלק לכל העמים עובדי כוכבים אבל יש בחי׳ מזל מקור הנשמה ושרשה ונקרא מזל מלשון נוזל אלא שנוזל הוא לשון נפעל ומזל הוא לשון פועל (ועיין בפרדס בעה״כ ערך מזל) שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים להחיות רוח שפלים גם שפע אלהי והרהורי תשובה שבאים לאדם הם באים מכח בחי׳ המזל כי אע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי שרואה ושומע הכרוזין של מעלה בת קול יוצאת ומכרזת כו׳. וע״י זה משפעת למטה להיות התעוררות בלב כו׳ כי ההארה שירדה ונתפשטה למטה בגוף אינו דבר נפרד לגמרי ממקורה ושרשה שלמעלה (ועמ״ש בד״ה כי תצא) לבד מחייבי כריתות שנכרתה הנפש דהיינו ההארה שנתפשטה וירדה למטה נכרתה ממזל׳ ושרשה (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת). והנה כתיב ונוזלים מן לבנון. פי׳ ע״ד והחכמה מאין תמצא כי החכמה תחיה שהוא ראשית התפשטות החיות נמשך מבחי׳ שלמעלה מן השכל והוא בחי׳ אין שאינו מושג. וזהו בחינת לבנון וממנו נוזל ההשפעה (ע׳ בזהר פ׳ האזינו דף רצ״ח ע״א) ומזה יובן מהות התשובה שתשוב הנפש בבחי׳ ביטול במסירת נפש למקורה ושרשה העליון שממנה לוקחה ש הוא בחי׳ אין בחינת מזל וזהו תכלית ירידתה לעוה״ז שתהא במעלה ומדרגה יותר נעלה ממה שהיתה בגן עדן נהנית מזיו השכינה לפי השגתה והוא ע״י בחי׳ צמצום בחי׳ חכמה משא״כ על ידי התשובה היא בבחי׳ ביטול לגמרי למקורה ושרשה שלמעלה מעלה מבחי׳ חכמה שהוא בחי׳ אין. וזהו שכתוב בקריעת ים סוף עד יעבור עמך הוי׳ כי על ידי קריעת ים סוף נתעלו ישראל במעלה ומדריגה גבוה מאד נעלה למעלה מעלה מבחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳  צמצום והתפשטות כו׳ שעל זה מורה שם הוי׳ כנ״ל והוא שרש ענין ההתהוות כי שם הוי׳ פי׳ שהוא מהוה כל הנמצאים וההתהוות מאין ליש הוא ע״י צמצום והתפשטות כו׳. משא״כ בחי׳ מזל שהוא בחי׳ אין לא שייך שם בחי׳ התהוות כלל וזהו עד יעבור עמך הוי״ה כלומר שעברו למעלה מבחי׳ הוי״ה לבחי׳ מזל בחינת אין בחינת תשובה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה כי נתינתה וירידתה למטה בבחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ שנתת בראתה יצרתה כו׳ והתשובה הוא להיות בבחי׳ ביטול לגמרי כמו קודם ירידתה ויתר על כן כנ״ל: ב (ועיין בבחיי פ׳ יתרו גבי לא תשא את שם מענין והרוח תשוב שהוא כמש״כ ועיין ברע״מ פ׳ בהר) (דק״ח סע״ב) שבחי׳ והרוח תשוב כו׳ זהו כענין מ״ש בשנת היובל הזאת תשובו כו׳. ועמ״ש מענין יובל סד״ה וימצאו איש מקושש עצים וסד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. שזהו ג״כ בחי׳ יום הכפורים יום התשובה. ומ״ש אל האלקים אשר נתנה אף על גב דתשובה זו הוא בחי׳ עד יעבור עמך הוי׳ שהיא למעלה גם משם הוי׳ כנ״ל. וכה״ג נתבאר לעיל בד״ה אתם נצבים גבי לעברך בברית כו׳ להיות לך לאלקים דפי׳ לעברך בברית היינו כענין עד יעבור עמך הוי׳ כו׳ ע״ש. אך הענין יובן ע״פ מ״ש ע״פ שוש אשיש גבי תגל נפשי באלקי ובד״ה ביום השמיני עצרת בענין פי׳ צור לבבי וחלקי אלקים לעולם ויובן זה עוד עפמ״ש בזהר ע״פ עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו והוא בפרשה פנחס (דרל״ט ע״ב) ובפ׳ ואתחנן (דרס״ז ע״ב) ועיין מק״מ שם ושם. ועיין עוד מזה בזהר ויקהל (דר״י ע״ב). עוד נזכר מענין והרוח תשוב ברבות משפטים פל״א (דקמ״ט ע״ג) ובפ׳ מצורע פי״ח (דקפ״ה א׳). ובקהלת רבה על פסוק זה. ובכל זה אתי שפיר דקדוק לשון רז״ל במשנה פ״ד דאבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא כו׳ קורת רוח דוקא כדכתיב והרוח תשוב וע׳ עוד בזהר ח״ב בפ׳ תרומה (קמ״א ב׳ עד קמ״ב א׳) ובפ׳ משפטים (צ״ז ב׳). ולכאורה הוא בענין אחר קצת ממש״כ דהרי שם מפרש ענין זה על עליית הרוח מגן עדן התחתון לגן עדן העליון וכאן נתבאר שזהו למעלה מבחי׳ גן עדן כו׳ כנ״ל. אך המעיין בזהר ח״ב פ׳ תרומה שם (דקמ״ב א׳) במ״ש ועד דהאי נשמה עילאה לא סלקא גו נביעו דעתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין כו׳ ובזהר שלח (דקנ״ט א׳) גבי תלת עלמין כו׳ עלמא קדמאה כו׳ כגוונא דא כו׳ עד עין לא ראתה אלקים זולתך כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ימצא שהכל כוונה אחת. ועוד דבזהר תרומה שם מדבר על בחי׳ ומדרגת הרוח שמבחי׳ נפש רוח נשמה שלמטה מבחי׳ ומדרגת נשמה. וכאן מדברים בענין והרוח תשוב גם על בחינת הנשמה ממש ומ״ש והרוח תשוב היינו לפי דעלייה זו הוא למעלה מעלה גם משם הוי׳ דהיינו למעלה מהחכמה. אשר שם הוא בחי׳ רוח וכמ״ש בזהר בפ׳ בראשית (דל״ז ע״ב ודנ״ח ע״א) ע״פ לא ידון רוחי באדם. כד בני עלמא זכאין כו׳ קודשא ב״ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטון אינון חיין לאתר דיעקב שריא ביה כו׳ ומבואר בלק״ת ס״פ בראשית דהמשכת רוחא דחיי דלעילא היינו מאריך אנפין דתמן אריכו דחיין וכ״ה בזהר תרומה (דקע״ח סע״ב) וע״ד מ״ש במדרש בראשית רבה ספ״ב בפסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים זהו רוחו של משיח האיך מה דאת אמר ונחה עליו רוח ה׳ באיזו זכות ממשמשת ובאה. מרחפת ע״פ המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר שפכי כמים לבך עכ״ל. והטעם שנקרא בשם רוח יובן עוד מעט מזעיר עפמ״ש בביאור דמזוזה מימין בענין אויר שלמעלה מבחי׳ אור כו׳ ע״ש ובס״י איתא אחת רוח אלקים חיים ולפי׳ הפרד״ס ש״ג פ״ה היינו בחי׳ כתר ע״ש ומכ״ז יובן מ״ש והרוח תשוב כו׳ שלפי שעלייה זו ע״י התשובה הוא אל האלקים אשר נתנה דהיינו למעלה מד׳ צמצומים הנ״ל דבחי׳ שנתת בי ובראתה יצרתה נפחתה בי כו׳ ע״כ נאמר והרוח תשוב. והיינו לבחי׳ רוח עליון מה שבדור המבול נאמר לעונש לא ידון רוחי כו׳ וז״ש עד יערה עלינו רוח ממרום כו׳ וע׳ בזהר ח״ג (דק״ל ע״ב) ע״פ ונחה עליו רוח כו׳ וח״א (דע״ז א׳) בשעתא דרוחא דכל רוחין ארים בסימו  דנשמתא כו׳. וזהו אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף (באיוב סי׳ ל״ד) ופי׳ בזהר תרומה (דקס״ב ב׳) רוח אמשיך רוח ואייתי רוח דהיינו שע״י רוח האדם העולה למעלה כשישים אליו ית׳ אזי רוחו ונשמתו מבחי׳ סוכ״ע אליו יאסוף כו׳ וכמ״ש במ״א. וברבות בראשית פי״ד ע״פ ויפח באפיו לפי שבעוה״ז בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם וזהו ע״י התשובה בחינת והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה דוקא. ומ״ש שבעוה״ז בנפיחה. היינו שבחי׳ הנשמה המלובשת בגוף היא נמשכת מבחי׳ ואתה נפחתה בי שהוא בחי׳ הבל העליון כו׳ אבל שרשה ומקורה היא מבחי׳ אשר נתנה אלא שלפי שבהגוף אין מאיר רק מבחי׳ אתה נפחתה בי ע״כ מת. אבל לעתיד יאיר בהגוף ממש מבחי׳ ונתתי רוחי כו׳ ועיין ברבות פ׳ כי תשא פמ״א ע״פ ויתן אל משה כי ה׳ יתן חכמה כו׳ ע״ש. וגם פי׳ ונתתי בחי׳ מתנה הוא כענין אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת ע״ד מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו׳ כמ״ש במ״א ועמ״ש ע״פ וממדבר מתנה בד״ה צאינה וראינה. גם ע״ד מארז״ל נותן בעין יפה הוא נותן כי כמו שיש באדם עד״מ עין יפה ובינונית במשנה פ״ד דתרומות כך עד״מ להבדיל הבדלות לאין קץ יש שרש ומקור לשני בחינות אלו ע״ד שנת׳ סד״ה כי תשמע בקול בענין לעשות הישר בעיני ה׳. שהן ב׳ בחינות השגחות כו׳ ע״ש. והנה שרש בחינת עין יפה זהו ענין עינא פקיחא. וע״ז נאמר ביוסף עלי עין וזהו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ומבחי׳ זו נמשך ונתתי רוחי כו׳. עוד יובן ענין והרוח תשוב עפמ״ש בזח״א ויחי (דרמ״ה א׳ ב׳) וע׳ עוד בזהר מענין והרוח תשוב (ח״א דף פ״ה סע״א ק״ו ב׳ ק״ל ע״ב דרי״ז ב׳ ח״ג דרט״ו סע״ב דרכ״ד סע״ב) ושם מבואר דבחי׳ זבחי אלקים רוח נשברה שזהו ענין תשובה זהו בחי׳ והרוח תשוב אל האלקים כו׳ עכ״ה: ג וזהו כל ימיו בתשובה כי בכל יום תשוב הנפש שהרי בכל לילה חוזרת נשמתו רק שבלילה היא חוזרת לבחי׳ ואתה נפחתה בי שהוא בחי׳ הבל העליון שמשם תפרד הנפש להתלבש בגוף ובלילה חוזרת להתכלל ולהתאחד במקורה להזוכים למעלה ומדרגה זו וכמ״ש מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב וגו׳. משא״כ בכל יום צריך להיות בבחי׳ תשובה למקורא דכולא ושרשה העליון והוא בשעת התפלה בק״ש. וזהו שמע ישראל שמע לשון אסיפה וקיבוץ כמו וישמע שאול פי׳ שיתאסף ויתקבץ פיזור הנפש בחי׳ ישראל שהם בחי׳ ג׳ שכלים וז׳ מדות באדם אשר נתפזרו בתענוגי עוה״ז במחשבות האדם ותחבולותיו איש לפי ערכו ומדרגתו ולאהפכא חשוכא לנהורא ולמסור נפשו באחד. והדרך איך יתהפך לבו הוא בשומו ללבו מה שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו׳ כי בכל דבר יש בחי׳ חיים ובחי׳ מות הרוחניות הוא בחי׳ חיים והגשמיות הוא בחי׳ מות וכן ע״ד זה אפי׳ בשמים ושמי השמים והגלגלים הנה לכל דבר יש חומר וצורה. והחומר הוא בחי׳ מות לגבי הצורה שהוא רוח חיים שבו וע״ז נאמר ובחרת בחיים שהוא חיי החיים ב״ה וכמ״ש לאהבה את ה׳ אלהיך כי הוא חייך (ועמ״ש בד״ה שמע ישראל בפ׳ ואתחנן ובד״ה שמאלו תחת לראשי בפרשה כי תשא) ואי לזאת יאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳. ואם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ. פי׳ אחר שרואה שנמשך כ״כ חיים בתענוגי העוה״ז שהם בחי׳ עוברי רצונו כ״ש וק״ו בבחי׳ עושי רצונו שהם המצות שנמשכים מפנימית רצונו שאור א״ס ב״ה מתלבש בהם והוא חיי החיים אשר ע״כ יתהפך לבו מן הקצה אל הקצה מחשוכא לנהורא ולדבקה בה׳ אחד במסירת נפש ממש מחמת שרואה בנפשו איך שהוא נפרד מן החיים האמיתים ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ להיות מהפכים מחשוכא  לנהורא ויצעקו אל ה׳ בצר להם כי מחמת צרת ומרירות לבו שנגעה עד הנפש צועק אל ה׳ למעלה מהשגת נשמתו לדבקה בו במסירת נפש ממש ולכן בקריאת שמע הוא בחינת תשובה שמע ישראל דהיינו לאסוף ולקבץ פיזור הנפש מחשוכא לנהורא כדי למסור נפשו באחד וזהו בכל אדם אפי׳ מי שלא חטא מימיו. מ״מ בעל כרחך הרי הנפש מלובשת בגוף כו׳ וכמ״ש במ״א שזהו כל עיקר תכלית ירידת הנשמה לעוה״ז הגשמי כדי להיות בחי׳ בעל תשובה על זה. על שנפרד מן החיים האמיתיים חיי החיים ב״ה. וזהו ענין שבת אותיות תשב. כי הנה שבת כי בו שבת מכל מלאכתו והרי לא שייך עמל ויגיעה לפניו ית׳ ואיך שייך לשון שביתה ומנוחה אלא הענין כי ששת ימים עשה וגו׳. פי׳ שנתפשט גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ עשיה בעשרה מאמרות שנברא העולם. ובראשית נמי מאמר הוא וכמ״ש כולם חכמה עשית. שאפילו חכמה נחשבת כעשיה גשמיות לפניו ית׳ ובשבת הוא גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ שלמעלה מבחי׳ החכמה וזו היא בחי׳ שביתה ותשובה ע״ד משל באדם המשים עיונו ומחשבתו במלאכתו אשר עשה וכששובת ממלאכתו משיב עיונו ומחשבתו אל מקורו שהוא מהותה ועצמותה של הנפש המשכלת (ועמ״ש מזה בד״ה לבאר ענין יוהכ״פ ובד״ה שובה ישראל עד). וזהו תשובה קדמה לעולפ כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובראשית נמי מאמר הוא שהוא בחי׳ חכמה. אבל בחינת התשובה היא קדמה והגבה למעלה מבחי׳ חכמה כנ״ל (ועיין מ״ש בזה באריכות בד״ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך כו׳) אך מי שטרח בערב שבת כנ״ל כו׳ הוא ענין התפלה בכל יום כדי שיגיע למדרגת שבת כי בכל יום הארה מעין שבת וזה יעשה האדם בשעת התפלה שיפנה מכל עסקיו שיהיה אצלו שביתה ומנוחה כבשבת ויסיח דעתו מכל המחשבות זרות הטורדות לקשר נפשו בה׳ ולמסור נפשו באחד בק״ש וזה הוא הכנה ליום השבת שבשבת כל היום בכללו הוא בחי׳ ומדרגת התשובה ובימות החול הוא רק הארה מעין זה בשעת תפלה: ד והנה יו״כ נקרא שבת שבתון שהוא השבת של כל שבתות השנה שכל שבתות השנה הם חשובים נגדו כימות החול לגבי שבת שהוא עיקר יום התשובה ובכל השבתות מאיר הארה ממנו בלבד. וביאור הענין זה כי עיקר התשובה הוא ביול רצונו ולאהפכא מחשוכא לנהורא למעלה מהשגת שכלו ואית רצון ואית רצון כו׳. וביום כפור מתגלה רצון העליון ממדריגה יותר גבוה ונעלה וזהו לפני ה׳ תטהרו כלומר למעלה מבחינת הוי׳ ע״ד מ״ש עד יעבור עמך ה׳ כו׳ כנ״ל. ולכן אומרים ביום כפור סלח לנו כי הסליחה היא התגלות הרצון וכמשל אדם שמבקש מחבירו מחילה אפילו אם יודע שלא יעשה לו מאומה אעפ״כ אינו רוצה שיהיה ברוגז עמו וענין הרוגז הוא הפיכת הרצון רק רוצה שיטה רצונו אליו כך אנו מבקשים ומתפללים סלח לנו שיתגלה בחי׳ רצון העליון (ועד״ז נקרא התפלה צלותא דפי׳ צלותא כמו אצלי ודוך שהוא לשון הטייה שיטה כביכול להיות גילוי רצון העליון ב״ה וכמ״ש מזה ע״פ תבנה ותכונן עיר סיחון). וזהו סלחתי כדבריך כלומר כמו שאתה מבקש כפי אתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וכדרך שאדם מבטל רצונו למטה מחשוכא לנהורא כי הכל תלוי ברצון וכל מחשבות האדם ושכלו ומדותיו מתנהגים עפ״י הרצון כך מתגלה אליו רצון העליון ב״ה כי אית רצון ואית רצון כנ״ל. וזהו המרבה לסלוח שיש רבות מדרגות בסליחה לכל אחד ואחד כפי אשר הכין לבו והנה המדרגה היותר נעלה בביטול הרצון באתעדל״ת הוא בחי׳ רעותא דליבא ופנימית הלב מחמת דעת ה׳ וכל מאמינים שהוא לבדו הוא ולית מחשבה  תפיסא ביה כלל ובשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ואי לזאת אין לו שום רצון וחפץ זולתו וכמ״ש דוד המלך ע״ה מי לי בשמים וגו׳ וסלחתי כדבריך כתיב שכך יתעורר מלמעלה שיתגלה רצון העליון ב״״ה כמ״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר העליון יהיו וכמ״ש ושער רישי׳ כעמר נקא וזו היא בחי׳ תשובה של יום הכפורים (וע׳ מענין זה דילבינו ברבות ויחי פצ״ט בפסוק ולבן שינים מחלב. ור״פ ויקרא בפסוק ההר הטוב הזה והלבנון פ׳ אמור פכ״ז. במדבר פ׳ ב׳ נשא רפ״ח רפ״י ובשה״ש רבה בפסוק כאהלי קדר ובפסוק חכו ממתקים ובפ׳ צוארך כמגדל השן כו׳ אפך כמגדל הלבנון. בשה״ש סי׳ ז׳ ה׳ ועיין בזח״ב) (ד״כ ע״א כ״ז סע״ב קל״ה א׳ ח״ג מ״וט א׳ נו״ן סע״ב ס״ז א׳ דרמ״ח ב׳ ודרנ״ה ב׳) ומש״ש (דרמ״ח ב׳) מענין לבון הלכתא יובן עפמ״ש בד״ה קול דודי בפ׳ שמות ולכן נתנו בו לוחות אחרונות כי הנה עיקר הלוחות הוא אנכי ולא יהיה לך שהם כללות הדברות וכללות כל התורה כולה אנכי כללות מצות עשה ולא יהיה לך כללות מצות ל״ת. וביאור הענין כי פי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ כביכול נתגלה להיות אלהיך להיות שורה ומתגלה בך ע״י בחינת הוי״ה שהוא בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ (ועמ״ש מזה גבי חג שבועות בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי כו׳ ובד״ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו׳) וכמה ריבוי רבבות צמצומים והתפשטות כו׳ עד שיהיה בחי׳ אלהיך והיינו ע״י כי אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון למעלה מבחי׳ קדוש כו׳ כי רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח אברים דמלכא הם רמ״ח המשכות אור א״ס ב״ה כמשל באברים שבאדם שבהם מתפשט הדם הוא הנפש והחיות כו׳ וזהו שמברכין קודם כל מצוה בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו פי׳ מלך העולם שהעולם הוא מבחי׳ מלכותו ית׳ אבל אותנו קדשנו במצותיו והגיענו לבחי׳ קדש העליון ובחינת אנכי מי שאנכי כו׳ ודרך כלל נחלקים לג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח גמ״ח קו ימין מלמעלה למטה ועבודה קו שמאל ממטה למעלה שמאלו תחת לראשי. פירוש שמרים ראשו למעלה מבחי׳ השגת שכלו ותורה קו אמצעי כו׳ כמ״ש במ״א (וע׳ מזה בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית ובד״ה לסוסתי ובד״ה נאוו לחייך בתורים) ולא יהיה לך כללות ל״ת כי עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם שעבירה מטמטמת לבו של אדם ואינו שורה ומתגלה אור ה׳ על נפשו וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי כל העבירות נקראו בשם אלהים אחרים שכל העושה עבירה בורא קטיגור כו׳ והוא מקליפות וסטרא אחרא והזהיר הכתוב שלא יהיה לך כח הסט״א על פני. פי׳ שהם המונעים ומבדילים את פני דהיינו גילוי השראתו וכמ״ש יאר ה׳ פניו אליך ישא ה׳ פניו (ועמ״ש מענין על פני סד״ה זכור את יום השבת לקדשו ובביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות גבי הסתר אסתיר פני ביום ההוא). והנה לוחות הראשונות נתנו בשבועות בקולות וברקים ולכן לא נתקיימו כי ענין הרעש בקולות וברקים הוא מבחי׳ עלמא דאתגליא ויש משם יניקה לחיצונים ע״י ירידת המדרגות והשתלשלות העולמות וההיכלות. וכמ״ש רגליה יורודת מות ומלכותו בכל משלה. משא״כ לוחות אחרונות נתנו בחשאי כדכתיב ואיש לא יעלה עמך וגו׳ לפי שהם בחי׳ פנימית הלב בחי׳ עלמא דאתכסיא בחי׳ רעותא דליבא שאין שם אחיזה ויניקה לסט״א כלל (ועמ״ש מזה בפרשה תבא בד״ה היום הזה ועיין בזהר ח״א) (ד״נ ע״ב) ובסה״מ (סי׳ קל״ח) ובפרשה תרומה (קל״ו א׳) ובפ׳ שמיני (דל״ט א׳). וע׳ מענין מעלת לוחות האחרונות ברבות פ׳ כי תשא פמ״ו גבי ויגד לך תעלומות חכמה כו׳. וזהו שארז״ל עי קר הצעקה בלב עיין בזהר פ׳ שמות (ד״כ רע״א):  ה וזהו ענין ויבא כגשם לנו כי הנה הגשם יורד בענן המכסה שמים בעבים ועבים נתהוו מאדים אשר יעלה מן הארץ להיות הענן והחושך דהיינו שישים אל לבו ריחוקו מאור פני ה׳ והסתר אורו ית׳ ישת חשך סתרו וכל נהורין מתחשכין קמיה דלית מחשבה תפיסא ביה. ואזי מרחוק ה׳ נראה באתערותא דלעילא שיבא כגשם לנו הוא חסד עליון ואהבה רבה שלמעלה לדבקה בה׳ אחד בגילוי אור א״ס ב״ה על נפשו בחי׳ רצון העליון (ועמ״ש מענין זה איך שהמרירות מהריחוק גורם התגלות אהבה רבה בד״ה אתם נצבים גבי ושקל בפלס הרים) וזהו יערוף כמטר לקחי לקחי שלוקחין אותו שע״י המצות אשר קדשנו במצותיו לוקחין אותו כביכול ממש וממשיכין אור א״ס ב״ה ממש כי רמ״ח מצות עשה רמ״ח המשכות אברין דמלכא כמו למשל האוחז באדם באחד מאבריו ומושכו אליו נמשך כולו אליו כך כביכול על ידי המצות שהם אברין דמלכא ממשיכין כביכול הארה והשפעה מאור א״ס ב״ה ממש ואף שהמצות הם בענינים גשמי׳ בחי׳ חיצונית מ״מ נתפס ונקלט בהם החיות אור א״ס ב״ה המתלבש בהם כמו למשל אברים שבהם מתפשט חיות הדם הוא הנפש. וזהו יערוף כמטר בחי׳ עורף בחי׳ חיצוניות וע״י כן לקחי לוקחין אותו ממש כביכול והיינו כמטר וכגשם דהיינו ע״י אתעדל״ת בבחי׳ תשובה מ עומקא דליבא להיות ואד יעלה מן הארץ המכסה שמים בעבים וגו׳ מרחוק ה׳ נראה כו׳ כנ״ל. (ובפי׳ האזינו השמים כו׳ יערוף כמטר י״ל עוד כי השמים היינו המדות עליונות דאצילות הנק׳ זעיר אנפין דאצילות כמ״ש בזהר פ׳ האזינו) (דרצ״ו ב׳) השמים שמים עילאין אינון דאשתמודען דאקרון שמא דקוב״ה כו׳ ותשמע הארץ ארץ עילאה כו׳ היא מדת מלכותו ית׳ ומרע״ה אמר להם האזינו ואדברה פי׳ שעל ידי התומ״צ ממשיך בהם אור א״ס ב״ה מלמעלה מעלה מבחי׳ שמים דהיינו מבחי׳ ישת חשך סתרו שהוא בחינת כתר עליון ונקרא אריך אנפין וע״ז נאמר יערוף כמטר לקחי וכמ״ש בזהר ס״פ ויקרא (דכ״ה סע״ב) שזהו ענין הרעיפו מים ממעל ממעל ודאי מעתיקא קדישא קא אתייא ולא מההוא אתר דאקרי שמים כו׳ וע״ש במק״מ והיינו שמשם נמשך בבחי׳ שמים להיות הגשם והמטר יורד מבחי׳ שמים לבחי׳ ארץ. אבל שרש המשכה זו באה מלמעלה וממעל מבחי׳ שמים וע״כ נאמר האזינו השמים כו׳ לבחי׳ המשכה עליונה זו דיערוף כמטר לקחי. וז״ש במדרש פ׳ האזינו ובקהלת רבה (דצ״ב ע״ד) בפסוק ידעתי כי כל אשר יעשה וז״ל גזר הקב״ה שיהיו השמים מקלסין אותו שנא׳ השמים מספרים כבוד אל עמד משה ושיתקן שנאמר האזינו השמים ואדברה עכ״ל. ועיין מזה ג״כ ברבות בראשית פ״ה והיינו לפי שמשה המשיך בהשמים מבחינה שלמעלה מעלה מבחי׳ שמים עצמן והנה החכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כו׳ וזהו שעמד משה ושיתקן לקבל מבחי׳ המשכה וגילוי זה הגדול מהם עצמן. ועד״ז נת׳ במ״א בענין קי״ס דאגלידו מיא כי איידי דטריד למבלע לא פליט בד״ה ששת ימים תאכל מצות ועמ״ש מענין מוריד הגשם בביאור ע״פ תורה צוה לנו משה מורשה כו׳. וע׳ בזהר פ׳ ואתחנן (דרס״ג ע״א) ע״פ שמע ישראל דק״ש כתיב האזינו השמים אוף הכא שמע ישראל וכולא חד מלה הוא וע״ש במק״מ. והיינו כי בק״ש ממשיכים ג״כ מבחי׳ זו וזהו ענין הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ולזה אמר שמע ישראל דלעילא לבחי׳ המשכה עליונה ועצומה זו וכו׳. אך הנה כדי להיות המשכה עליונה זו מבחי׳ כתר ישת חושך סתרו זהו ע״י ואד יעלה מן הארץ שהוא בחי׳ אתעדל״ת כנ״ל והיא המרירות מהחושך המסתיר אורו ית׳ ולכן אתערותא דלתתא זו עולה עד בחינת החושך העליון שלמעלה מהאור דח״ע והוא בחי׳ ישת חשך סתרו שמזה נמשך להיות הגשם יורד בענן אשר שרש הענן ההוא נמשך מבחי׳ ישת חשך  סתרו ועמ״ש מזה ר״פ ויקרא בענין כי שכן עליו הענן כו׳. וזהו ענין כי עם קשה עורף הוא וסלחת. דאיתא במדרש דקשה עורף לשבח קאמר היינו החיזוק בעבודת ה׳ למעלה מהשכל ועי״ז ממשיך בחי׳ יערוף כמטר כו׳ ועד״ז בק״ש שכדי להיות ההמשכה הוא ע״י בחי׳ תשובה והרוח תשוב כו׳ כמבואר לעיל באריכות וע׳ מענין ואד יעלה ברע״מ פ׳ צו (דכ״ח סע״ב) והנה בחי׳ תזל כטל זהו עוד המשכה עליונה יותר כדלקמן. אך אמרו רז״ל לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא. פי׳ שא״א להמשיך בחי׳ חסיד והארה מבחי׳ ורב חסד בחי׳ אהבת ה׳ אור א״ס ב״ה על נפשו בחי׳ גשם ומטר הנ״ל כשהוא עם הארץ שאין לו תורה כי אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ חכמה מאיר ונמשך למטה בבחי׳ השתלשלות דוקא מעילה לעילה כו׳ (ועמ״ש מענין ולא ע״ה חסיד בביאור ע״פ וקבל היהודים) ולכן מתלבש בחכמה תחלה וכמ״ש בזה״ק תלת קשרין קוב״ה ואורייתא וישראל ישראל מתקשראן באורייתא כו׳. וזהו האזינו השמים הוא בחי׳ תושב״כ שם מים הוא בחי׳ חכמה עילאה כמו מים שאין להם גוון כו׳. וכך הוא ענין תרוה שבכתב שהוא בחי׳ חכמה עילאה כמאמר רז״ל רע״ק היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילין שכל קוץ וקוץ הוא מרמז על כמה עניני חכמה עילאה נפלאה עצמו מספר וכן כל תמונה וצורת אותיות וטעמיהן ותגיהן ונקודותיהן כולם בחכמה נפלאה למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית. ואדברה הוא לשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים תחתינו והיינו כדי להמשיך לישראל בחי׳ כמטר לקחי צריך להיות תחלה האזינו השמים ותשמע הארץ הוא בחי׳ תורה שבע״פ שהיא מקבלת מתושב״כ שע״י תושב״כ ושבע״פ יערוף כמטר לקחי וגו׳ הוא האהבה בהתגלות אור ה׳ על נפשו. משא״כ כשאין לו תורה אין אור האהבה שורה ומתגלה בנפשו כי תלת קשרין מתקשראן דא בדא קוב״ה ואורייתא וישראל. ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה (ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים בענין פי׳ המשפילי לראות בשמים ובארץ ובענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו׳ ע״ש ועמ״ש ע״פ השמים כסאי והארץ הדום רגלי): ו והנה כל הנ״ל בחי׳ גשם ומטר זהו בקשת כנ״י דהיינו שיהיה נמשך ע״י אתעדל״ת. אך הקב״ה השיב לה אהיה כטל טל הוא בחי׳ ומדרגה גבוה מאד נעלה מה שא״א להמשיך ע״י אתעדל״ת שאין כח במעשה התחתונים לעורר את האהבה הגדולה הזאת ואעפ״כ אחרי התעוררות מעשה התחתונים שיבא כגשם כו׳ אזי מאליו וממילא נמשך בחי׳ הטל והוא בחי׳ חג הסוכות וסוכה תהיה לצל יומם וכתיב ה׳ צלך ובצל ידי כסיתך בחי׳ וימינו תחבקני (ואפשר לומר שגם ע״פ לה״ק יש שייכות סוכה לטל והוא ע״פ מ״ש בנחמיה) (סי׳ ג׳ ט״ו) יבננו ויטללנו דפירושו כמו סוכה כמ״ש בשרשים וכ״כ במצודת ציון שהוא ענין צל כי בצל קורתי (בראשית י״ט) תרגם אונקלוס בטלל וכן בגמרא (פ״ג דסוכה דל״א) האי כשורה דמטללתא וזהו תזל כטל ואזי יוכלו לבא לבחי׳ אמרתי להיות האמירה שלי ע״ד ואשים דברי בפיך ופי יגיד תהלתך יגיד מאליו וממילא כנ״ל (וזהו ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שבחי׳ דברי שבפיך שזהו ענין כטל אמרתי זהו ענין ובצל ידי כו׳ בחי׳ א׳ עם חג הסכות ועמ״ש מזה בד״ה ביום השע״צ עו׳ בזהר בראשית) (דף ד׳ סע״ב) ובפ׳ צו (דל״ה ע״א) והנה סיפיה דקרא הוא לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. והיינו שבחי׳ טל נמשך בבחי׳ שמים וארץ וכמש״כ האזינו השמים כו׳ תזל כטל כו׳ ועי״ז לאמר לציון כו׳ וכנ״ל בענין השקיפה כו׳ וברך כו׳ ולכן אין הטל נפסק כמארז״ל לפי שמקורו מאד נעלה ממעשה התחתונים ואתערותא דלתתא שאין מגיעים אלא עד מקור נשמות ישראל ומזליהם העליון. אכן הטל יורד ונמשך מאור  עליון הנק׳ טלא דבדולחא כמ״ש כי טל אורות טלך (בישעיה סי׳ כ״ו י״ט) (וע׳ בזח״א) (דק״ל סע״ב ודרל״ב א׳) דפי׳ אורות ממש מאינון נהורין עילאין דנהרין לעילא כו׳ וח״ג (דקכ״ח ב׳) אורות נהורא דחוורתא דעתיקא כו׳ הה״ד ועינו כעין הבדולח כו׳ שהוא למעלה מעלה מבחי׳ המזלות שהן נוצר חסד ונקה כו׳ כמ״ש בזה״ק כו׳ (וזהו שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳ שזהו למעלה מעלה מבחי׳ שרש נש״י מצד עצמן שהוא מבחינת המזלות ובזהר פ׳ תזריע) (דמ״ט ע״א) גבי הזה עליהם מי חטאת שיורי טלא דבדולחא. וזהו ההמשכה שמבחי׳ מזל ונוצר חסד כמ״ש באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ מרים כו׳ ע״ש ונקראים רק שיורי טלא והיינו כדי לטהר טמא מת. אכן לע״ל להיות תחיית המתים ממש זהו על ידי גילוי מבחי׳ עצמיות טל אורות ממש. ועמ״ש בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון גבי אחור וקדם צרתני שיש בבחינת הרצון עליון ב׳ בחינות כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ענין יערוף כמט ר ותזל כטל כי יערוף מלשון עורף זהו נק׳ בחי׳ אחור לגבי בחי׳ תזל כטל שהוא פנימית תענוג העליון כו׳ אלא שאעפ״כ גם בבחי׳ יערוף נמשך הארה מבחי׳ הפנימית המתלבש בבחינת המזלות ולכן נק׳ שיורי טלא כו׳ ועמ״ש עוד מענין האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת בביאור ע״פ צאינה וראינה כו׳ (בפ׳ קדושים) ובביאור ע״פ אני ישנה כו׳ שראשי נמלא טל עו׳ עוד בענין תזל כטל בזהר ויקהל דר״י ע״א: קיצור מהדרוש ע״פ האזינו אות א יבאר ענין כל ימיו בתשובה ויש בו ד׳ ענינים. הא׳ הוא שיקדים פי׳ מאמר נשמה שנתת בי כו׳ והוא שהנשמה שרשה הגבה למעלה וכדי שתרד פלאים להתלבש בגוף צריכה להתצמצם ולהתפשט בכמה מיני צמצומים והתפשטות ודרך כלל הם ד׳ מיני ירידות וזהו נתת בי בראת יצרת נפחת כנגד ד׳ אותיות הוי׳ כו׳. ב׳ אך לא כל הנשמה נכנסת בתוך הגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו׳ כנ״ל. אבל כל הנשמה ועיקרה נשאר למעלה ונק׳ מזל. ג׳ וענין המזל היינו כמ״ש ונוזלים מן לבנון. לבנון הוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה. וזהו ענין התשובה שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה דהיינו לבחי׳ שורשה העליון בחי׳ אין ומזל הנ״ל עד יעבור עמך הוי׳ למעלה מבחי׳ שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ והיינו ע״י תשובה בביטול ומס״נ. ד׳ והשתא א״ש ענין כל ימיו בתשובה כי בכל יום צ״ל בחי׳ תשובה זו למקורא דכולא באמרו שמע ישראל כו׳ שצריך למסור נפשו באחד: אות ב׳ הוא הג״ה. באות ג יש בו ב׳ ענינים א׳ יבאר איך יתהפך לבו לבוא לבחי׳ תשובה מס״נ ביטול הנזכר פ״א ויאמר שהוא בשומו ללבו מ״ש ובחרת בחיים. כי בכל דבר יש חיים ומות הגשמיות נק׳ מות והרוחניות שבו נקרא חיים והוא ית׳ חיי החיים. וא״כ יתבונן אם לעוברי רצונו שהוא בגשמיות נמשך כ״כ חיות ותענוג לעושי רצונו שהם המצות עאכו״כ. וא״כ ועמך לא חפצתי כו׳ ויבא למס״נ ממש מחמת שיחרה לו מאד על היותו נפרד כו׳. ב׳ יבאר כי תשובה זו הוא בחי׳ שבת אותיות תשב והשביתה היא למטה להסיח דעתו מכל המחשבות הטורדות לקשר נפשו בה׳ למס״נ באחד ולמעלה ה״ע עליי׳ החכמה ומדות שנתפשטו בבחי׳ עשיה ובשבת התגלות אור א״ס בבחי׳ שלמעלה מהחכמה. אמנם דוקא מי שטרח בע״ש בתפלה שבכל יום  מששת ימי החול שהוא ההארה מעין שבת למס״נ בקריאת שמע כנ״ל יאכל בשבת: באות ד יש ב׳ ענינים. א׳ יבאר כי יוהכ״פ נקרא שבת שבתון כי הוא עיקר יום התשובה ובשבת מאיר הארה ממנו בלבד כי עיקר התשובה ביטול רצון והנה אית רצון ואית רצון. וביוכ״פ מתגלה רצה״ע שהוא בחי׳ לפני הוי׳ ומשם נמשך סלח לנו אך סלחתי כדברך כתיב ר״ל כפי האתעדל״ת רעותא דליבא עי״ז מתגלה אתעדל״ע רצה״ע הנ״ל שלג וצמר כו׳. ב׳ יבאר שלכך נתנו לוחות אחרונות ביוכ״פ כי אנכי ולא יהיה לך כללות מ״ע ול״ת ע״י מ״ע גילוי מהו״ע בחי׳ אנכי נמשך להיות אלקיך ע״י שם הוי׳ ובחי׳ ל״ת שלא יהיה הסתר ולא יבדילו אלהים אחרים וניתנו בחשאי פנימי׳ הלב: באות ה יבא לביאור הפסוק. ויש בו ב׳ ענינים. הא׳ הוא מה שנת׳ איך שע״י תשובה הנ״ל אזי הוא בחי׳ ויבא כגשם לנו בחי׳ ואד יעלה ע״י הריחוק יעורר אה״ר גשם ואזי כמטר לקחי שלוקחים אותו כביכול. ב׳ יבאר שמ״מ א״א להיות המשכות הנ״ל אא״כ יש לו תורה כי תלת קשרין כו׳ וזהו האזינו השמים ותשמע הארץ תשב״כ ותשבע״פ ואח״כ יערוף כמטר כו׳: אות ו יבאר שהמטר הוא הנמשך ע״י אתעדל״ע אבל אהי׳ כטל הוא מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם יען שהוא למעלה מבחי׳ מקור נש״י ומזליהם בחי׳ טלא דבדולחא שלמעלה מהמזלות ונוצר ונקה:

האזינו,  ב׳

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ כו׳ יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כו׳. הנה בסדרה שלפניה אמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הנה שמים וארץ הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב נקרא שמים כי שמים נוטריקון שם מים והתורה נמשלה למים. וכדכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב במשה כי מן המים משיתיהו שהוא עד״מ כמו המים שאין להם גוון מיוחד בעצמותם אלא שגוונם משתנה ומתהפך לפי אופן גוון הכלי אם אדום כו׳. כך התורה שרשה מבחי׳ ח״ע חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא למעלה מגדר ההשגה והקבלה ולכך כל התורה היא רק סיפורי מעשיות בלבד שאין בהם השגה כלל בעמקות הסודות המלובשים בהם ואפילו הדינים הנאמרים בה כמו ויאמר משה כו׳ ויאמר ה׳ אל משה כו׳ אינם מפורשים ומבוארים בכל פרטיהם עד שבאו חכמי הש״ס ופירשו אותה. ותורה שבעל פה נקרא ארץ כו׳ והם הם עדים לפני המקום ב״ה על ישראל כי בהם ניכר אם קיימו וקבלו ישראל את התורה והמצות משום שע״י כל מצוה ומצוה ממשיכים גילוי אור א״ס ב״ה בתורה שיהיה בחי׳ השראת אור א״ס ב״ה בח״ע כי מצד עצמו הוא מרומם ומתנשא רבבות מדרגות לאין קץ מבחי׳ חכמה. וכמאמר דלית מחשבה תפיסא בי׳ כ״א ע״י השגת התורה וקיום המצות ממשיכים גילוי אלהותו ית׳ להיות שורה ומתלבש בהם. וכמ״ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהם דייקא פי׳ שממשיך אור א״ס מחיי החיים להיות שורה בהם כו׳. ולכן ארז״ל ועשיתם אתם. אתם כתיב כאלו עשאוני כו׳. וזהו ענין עוסק בתורה לשמה. ופי׳ לשם התורה עצמה. כי על ידי זה הוא קורא וממשיך גילוי אור א״ס בתורה כנ״ל. וז״ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו׳. כל הנקרא בשמי היינו כללות נש״י שבראם לכבודו ואין כבוד אלא תורה כי התורה היא בחי׳ לבושים. וכמ״ש עוטה אור כשלמה. והיינו כמארז״ל דר״י קארי למאני מכבדותא שהוא כמו עד״מ המלך אין רואים אותו כשהוא ערום זולתי  כשהוא מלובש בלבוש מלכות. אך המלך בעצמו ובכבודו אין דרכו להלביש א״ע זולתי שהעבד מלביש אותו כו׳. כמ״כ ממ״ה הקב״ה כמו שהוא בעצמותו א״א לו להיות מושג ומתגלה בנבראים דלית מחשבה תפיסא בי׳. כ״א ע״י שמתלבש בתורה שהיא חכמתו ורצונו ב״ה והלבשה זו הוא ע״י ישראל דוקא כו׳. וזהו ודברת בם ודברת הוא מלשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים כו׳ בם היינו המשכ׳ אא״ס בהתורה. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מהותו ועצמותו ית׳ מצוך לשון התקשרות והתחברות כו׳. והכח הזה שיש בנפש לגרום המשכה זאת ע״י התורה הוא ע״י התפלה שקדמה לתורה. כי האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו מפני שצ״ל תחלה בחי׳ ואהבת בק״ש למסור נפשו באחד. וענין מס״נ אינו כמו שסוברים העולם שהוא הצעקה בהתלהבות ברעש אלא הוא כמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא שאינו רוצה להיות יש ודבר נפרד אלא להיות בחי׳ ביטול לשאת נפשו ורוחו אליו ית׳ שהוא מקור החיים דכולא קמי׳ כלא חשיבי לך ה׳ הגדולה כו׳. שבחי׳ גדולה שהיא בחי׳ התפשטות חסדו ית׳ להחיות העולמות אלף אלפין כו׳ הוא לך ה׳ בבחי׳ ביטול כי קמי׳ ית׳ כלא כו׳ ואימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו היינו בחי׳ צירופי אותיות מעשרה מאמרות שמחי׳ עולמות הנבראים ששם יש בחי׳ גדולה והתשפטות כו׳. וע״כ תקנו לנו אנכה״ג לפני התפלה שתים לפניה כו׳ ופסוד״ז לזמר עריצים רוממות אל בגרונם ע״י שמתבונן איך שהאופנים כו׳ ואומרים קדוש ע״י שמשיגים שהוא ית׳ מקור החיים ומגילוי רוח פיו ית׳ הם חיים וקיימים ואליו יאתה ומחמת זה תתפעל ותתלהב נפשו כו׳ ואע״פ שהנשמות הם גבוהים יותר מהמלאכים מ״מ צריכים להתבוננות מענין אהוי״ר של המלאכים מפני שדברים אלה הם הגורמים שתתחכם גם נפש השכלית ומזה תתפעל גם היא כו׳. וזהו ונתתי עשב בשדך לבהמתך היינו נפש הבהמית שמזונה מהמלאכים שנקרא עשב כו׳. וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו׳ שהם ג׳ לבושים מחדו״מ מחשבה ושכל נקרא בריאה שהוא יש מאין וכמ״ש והחכמה מאין תמצא ודבור הוא בחי׳ יצירה כמו הצורה שהיא גילוי החומר בלבד ולא חידוש מעיקרו. וכך הדבור הוא גילוי העלם השכלי עשיתיו הוא בחי׳ מעשה המצות כמו מלך בו״ד שעיקר הכרת מלכותו הוא ע״י המעשה דייקא שישמעו לפקודתו ולא ישנו את תפקידו. וכך מלכותו ית׳ כתיב ה׳ מלך גאות לבש כו׳. ואל יאמר אדם א״א בבשר חזיר אלא אפשי אבל מה אעשה אבי שבשמים גזר כו׳ שהוא ענין עומ״ש הגם שהוא בלתי שכל כלל ונעוץ סופן כו׳. וזהו שתקנו בתפלת יוצר ויחד לבבינו כו׳ כי ב׳ לבבות הם פנימי׳ הלב וחיצונית הלב. פנימית הלב הוא בחי׳ רעותא דליבא בחפיצה ותשוקה אמיתית לדבקה בו ית׳ כי ברא כרעא כו׳. ה׳ אלהינו שלנו ממש וא״צ להתבוננות כלל כי מאליו תתלהט ואמנם חיצוני׳ הלב שהוא מחמת נה״ב שמסתרת והוא מ״ש ערלת לבבכם שהוא בחי׳ ההסתרה שמסתרת אור קדושת ה׳ ועליה כתיב ומלתם כו׳ שצריך להעביר ערלה זו המפסקת ע״י ההתבוננות בכל המבואר בענין פסוד״ז והאופנים כו׳. ועל״ל כתיב ומל ה׳ את לבבך כו׳ ועי״ז יהיה ויחד לבבינו כו׳ וזהו בכל השנה ובעשי״ת כתיב ממעמקים קראתיך הוי׳ מעומקא דליבא פנימית הלב בקשו פני כו׳ את פניך ה׳ אבקש שגם למעלה יש פנימי׳ וחיצוני׳ סובב וממלא ממלא הוא בחי׳ חיצוניו׳ דכולא קמי׳ כלא חשיב ובאתעדל״ת נתעורר פנימי׳ אלהותו סוכ״ע כו׳. אל תט באף עבדך. היינו כי יש עבד למטה כי לי בנ״י עבדים ואברהם אוהבי למעלה מבחי׳ עבד כבן לפני המלך ואמר דוד המלך ע״ה שלא יהי׳ מבחי׳ עבד שלמטה אלא מעבד שלמעלה וכן משה עבדי דוד עבדי. וז״ש באף עבדך שהוא כמ״ש אף עשיתיו כו׳ בחי׳ מעשה בלי  טעם כעבד שמשרת לפני אדונו ועושה רצונו אף שאין לו טעם לכ״ד כו׳ וע״י יחוד ב׳ לבבות בק״ש יהי׳ אח״כ ההמשכה ע״י התורה לכבודי בראתיו כו׳ ולפיכך נקראים עדים העדותי בכם כו׳ עד שאמר האזינו השמים כו׳ יערוף כמטר כו׳. כי יש ב׳ בחי׳ בתורה האחד תלמוד שמביא לידי מעשה שהוא ללמוד כדי לידע הדין אם יוצרך למעשה כו׳ ובהרהור לא סגי עד שידע ויוחקק בלוח לבו כו׳ וע״ז הוא שכתוב יערוף כמטר כו׳ כמ״ש כי כאשר ירד הגשם כו׳ ועשה את אשר חפצתי כו׳ ומה לא ישוב כ״א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה והאדם יאכל ובכח זה יאמר ואהבת כו׳. וכך בחי׳ תורה זו הוא הנק׳ עוז שניתן כח שיוכל לומר ואהבת וצ״ל ע״י הקדמת המס״נ כנ״ל כמו הגשם שהוא ע״י רעמים ועבים כו׳:

האזינו,  ג׳

בעז״ה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. הנה התורה נמשלה למטר ולטל כמ״ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו׳ כן יהיה דברי אשר יצא מפי כו׳ וכן נמשלה לטל כמארז״ל טל תורה וארז״ל מטל השמים זה מקרא כו׳ (במדרש רבה פ׳ תולדות פס״ו). והנה מטר הוא ממטה למעלה כמ״ש ואד יעלה מן הארץ והשקה כו׳ וטל הוא מלמעלה למטה וענין האזינו השמים ותשמע הארץ הוא כי יש ב׳ מיני נשמות א׳ אותן שהם בעלי תורה שתורתם אומנתם. והב׳ בעלי עסקים שעוסקים במצות וגמילות חסדים. כי על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח והנה עבודה שהוא מצות קרבנות אין לנו משחרב בהמ״ק ולא נשאר לנו כ״א תורה וגמ״ח ובעלי תורה נקרא שמים ע״ש התורה שהתורה היא מן השמים והארץ היא בחי׳ בעלי מצות העוסקים בקיום המצות מעשיות בפועל ממש (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי ועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ נשמות ע״פ מי יתנך כאח לי כו׳ אמצאך בחוץ כו׳) וכשם שבשמים וארץ גשמיים כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שמים קדמו לארץ וכתיב ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים ארץ קדמה כו׳ כך גם בתורה ומצות מצאנו ראינו שפעמים אמרו ות״ת כנגד כולם כו׳ וכן אמרו ע״פ כל חפצים לא ישוו בה כל מצותיה של תורה אינן כדאי נגד הלכה א׳ מן התורה. ופעמים אמרו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכן אמרו רז״ל גדול התלמוד במה שמביא לידי מעשה דוקא. ושניהם אמת כי יש בחי׳ ומעלה יתירה בתורה מה שאינה במצות ומ״מ יש ג״כ מעלה יתירה במצות מה שאינה בתורה וכנודע ומבואר במ״א. והנה על בחי׳ התורה של ב׳ מיני נשמות הנ״ל הנקרא שמים וארץ הוא אומר יערוף כמטר לקחי כו׳ והענין דכמו שענין המטר ופעולתו הוא שיורד ומלחלח את הארץ ומכשיר אותה שתוכל להוציא צמחה כמ״ש והרוה את הארץ והולידה והצמיחה ועיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שיש בארץ שיוכל להצמיח כל צמחה וע״י הגרעין הנזרע מעוררים אותו להצמיח כדוגמתו בתוספת ריבוי מחדש אלא שא״א לעוררו שיתגלה לפעול פעולתו אם לא ע״י חרישה מתחלה דמרפי ארעא ואח״כ צריך למטר ללחלח את הארץ ואז הולידה והצמיחה. וככל המשל זה יש ג״כ בנפש האדם ובחי׳ עסק התורה הוא בחי׳ המטר שצ״ל אחר בחי׳ החרישה ואז פועל להצמיח ישועות מקרב הנפש וז״ש כן יהי׳ דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ״א עשה את אשר חפצתי כו׳ ונתן זרע לזורע כו׳ והענין דהנה כאו״א  מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳ ואתה משמרה בקרבי כו׳ והנה מי הוא האומר בי ובקרבי שלא שייך לומר זה על הגוף כי אין בו אומר ודברים אלא זו היא נפש החיונית והשכלית המדברת כו׳ ואומרת נשמה שנתת בי היינו על בחי׳ נפש האלקית שהיא חלק אלוה ממעל וטהורה היא ואח״כ בראתה יש מאין כו׳ עד שנפחת בי שמתלבשת ממש בתוך נפש השכלית והוא כענין בחי׳ זרע הנזרע בארץ גשמיות שאז דוקא תוציא צמחה משום שבארץ דוקא הוא שיש כח הצומח להצמיח בתוספת עילוי כך הוא בחי׳ ירידת הנפש אלקי׳ אור זרוע להתלבש בתוך הנפש הבהמית אף שהיא גשמיות כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה וז״ש וזרעתי את בית ישראל כו׳ וזרעתיה לי בארץ כו׳ דוקא היינו בנפש הבהמית שעליה נאמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ (בקהלת סס״י ג׳) (ועמ״ש מזה בד״ה ששים המה מלכות בפי׳ אור זרוע לצדיק ובפי׳ תמתי) ולכן הנה גם כל המצות נשפלו למטה וניתנו בשביל הנפש הבהמית דוקא כי כולם הם מעשיות רק מעט מהם כמו אמונה וידיעת הבורא הם רק לנפש האלקית בלבד ואף גם זאת הם נוגעים גם בנפש הבהמית שהרי על הנפש אלקית לא שייך ל׳ ציווי ואזהרה שבעודה בג״ע היתה מאמנת ויודעת ממילא ולמה זה ירדה בגוף לדעת ולהאמין אז אם לא בשביל הנפש הבהמית דהיינו שתהא מקיימתן בהתלבשותה בנפש הבהמית ואז דוקא הם נק׳ מצות וגדול המצווה ועושה כו׳ וכ״ש וק״ו שאר כל המצות שכולם אינם שייכים כלל להנפש אלקי׳ בעודה למעלה אלא בהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית דוקא שהנפש הבהמית היא המקיימת אותן וכמו קרבנות פאות ובכורים תרומות ומעשרות כו׳ וכן חשן ואפוד וכיוצא וגם מצות תלמוד תורה שעיקר המצוה היא בדבור פה ועקימת שפתי׳ הוי מעשה כו׳ ואפי׳ אוי״ר דבכוונה תליא מילתא ולא בעובדא הנה אהבה היא בלב ששם יסוד האש וצמאון האהבה ונולד מן הדם שבלב שמתהוה מברורי מאכלים גשמיים דוקא שמתבררים באצטומכא ונהפכים לדם בכבד והוא שולח הדמים ללב ובהם עיקר משכן נפש הבהמית וגם פחד ה׳ עיקרו בלב אע״ג דיראה שריא במוחא הנה אית יראה ואית יראה כו׳ וראשית היראה במוח ומסיימת בלב כו׳ הרי שכמעט כל התרי״ג מצות ניתנו ונשפלו בנפש הבהמית דוקא והטעם כי הנה המצות נק׳ ג״כ בשם זרע כמ״ש זורע צדקות וכתיב אשריכם זורעי על כל מים והזריעה היא בקרקע דוקא ששם הוא יש כח הצומח והיינו בחי׳ נפש הבהמית שבה הוא יש הכח להצמיח ישועות. [ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש יעקב דשלם נתבאר שכנס״י נק׳ ארץ חפץ והמצות נזרעו בארץ זו דייקא ע״ש באריכות ואין זה סותר למש״כ דמ״מ זריעה זו היא דוקא בהיות הנפש אלקית מלובשת בנפש הבהמית. ועמ,ש בד״ה ויהי בשלח פרעה כו׳ ע״ש ובד״ה זכור את יום השבת לקדשו כו׳ זכור ושמור בדבור אחד כו׳ ע״ש מענינים אלו] והטעם הוא משום שהנפש הבהמית בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש אלקית וע״כ הוא שיש בה הכח הזה להצמיח כו׳ כי הנפש הבהמית נלקחה מבחי׳ שמרי אופנים שבמרכבה שבאופנים נאמר ג״כ והנה אופן אחד בארץ כדלקמן והנה כמו שבשרפים יש פני ארי׳ ופני שור כך גם באופנים כתיב על ארבעת רבעיהם וכתיב וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב כו׳ וזהו פני השור כדאיתא בגמרא וממנו הוא שנמשכת הנה״ב שבישראל: ב והנה האופנים מתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים. כי השרפים אומרים קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות כו׳. פי׳  צבאות הוא ענין אות הוא בצבא שלו דהיינו שכל צבאי צבאות שלמטה אלף אלפים לגדוד א׳ ולגדודיו אין מספר כו׳ כולם הם מתהוים ומקבלים חיות רק מאות א׳ וכמ״ש בהבראם בה׳ בראם והה׳ הוא אות קלילא דלית ביה ממשא כמבואר באקדמות ופי׳ אתא קלילא היינו שההבל הלב מתלבש בה הוא מועט יותר מבכל האותיות כי הנה ה׳ מוצאות הפה אחה״ע מהגרון בומ״ף מהשפתים גיכ״ק מהחיך כו׳ ואותיות אחה״ע הם קלים יותר מכל האותיות דהיינו שההבל שבהם הוא במיעוט יותר מבשארי האותיות כמו גיכ״ק מהחיך יש בהם יותר מבחי׳ ההבל כו׳ ואות ה׳ הוא שההבל בה מועט יותר גם מאותיות אח״ע לכן נקראת אתא קלילא פי׳ שקל לדבר אותה משום דלית בה מששא דזוטר מאד ההבל שבה. ועד״מ זה יובן למעלה שיש בחי׳ הבל המתלבש בהאותיות כמ״ש בזהר הרקיע פ׳ תזריע (דמ״ז ע״ב) ואות ה׳ נקרא אתא קלילא ומבחי׳ זו הוא התהוות כל צבאי צבאות העליונים וזהו אות הוא בצבא שלו. אבל עצמותו ית׳ הוא קדוש ומובדל כו׳ וג׳ פעמים קדוש קדוש הוא כנגד ג׳ אותיות ראשונות של שם הוי׳ שהם צמצום והתפשטות עד שאח״כ המשכה בבחי׳ ה׳ תתאה להיות בה׳ בראם כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי בת] וזהו מ״ש אח״כ מלא כל הארץ כבודו פי׳ שלהיותו קדוש ומובדל בערך לגמרי א״כ שמים וארץ שהם רוחניות וגשמיות שוין לפניו וכנודע שהוא ית׳ א״ס בג׳ בחי׳ עולם שנה נפש בבחי׳ עולם היינו בחי׳ התפשטות מדת מלכותו ית׳ בריבוא רבבות עולמות למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ובבחי׳ שנה היינו בבחי׳ זמן שאתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא ולעוה״ב כו׳ בלי גבול ובבחי׳ נפש היינו בבחי׳ ההשגות שמשיגים הנשמות אלקותו ית׳ שיש כמה מיני השגות גבוה מעל גבוה בעילוי אחר עילוי לאין קץ כידוע [ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה השני] ולכן הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה הגשמיות כמו בעולמות עליונים ממש כמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש דוקא דקמי׳ ית׳ כולא כלא חשיבי ממש שמים וארץ בהשואה א׳ שהרי אעפ״כ לית אתר פנוי מינהי׳. והנה השרפים עומדים ממעל ומשיגים זה כי הם יש להם השגה ודעת גדול לפי שהם בעולם הבריאה אשר שם מתלבש חב״ד דאצילות. אבל האופנים כששומעים קק״ק יוצא מהשרפים הם מרעישים בקול רעם ורעש גדול מפני שאין השגתם מכילה זה כי הם בעשייה כמ״ש אופן אחד בארץ ולכן המדות הם בהם בתגבורת מאד וז״ש ביחזקאל קול המולה כקול מחנה והי ינו מ״ש מתנשאים לעומת השרפים שמתנשאים למעלה מהשרפים כי התפעלות המדות שבהם הוא יותר מבשרפים כנ״ל והיינו באמת משום ששרשן ממקום נעלה מבחי׳ השרפים וכנודע ג״כ ששרש המדות למעלה מהשכל כו׳ [כמ״ש מזה בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה ובביאור ע״פ שימני כחותם] והוא בחי׳ ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבנ״י שהם בחי׳ ז׳ מלכין קדמאין שהם ז׳ מדות עליונות שהם לפני בחי׳ המוחין הנק׳ ישראל לי ראש כידוע לי״ח וע״י רעש זה הם נושאות את הכסא וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא בכלל כי הנה עולם הבריאה שהוא עולם השרפים נקרא עולם הכסא [ע׳ בע״ח שער כסה״כ ועמ״ש בד״ה זכור דעמלק מענין כסא] פי׳ כס א׳ דהיינו שהוא בחי׳ כיסוי לגבי אלופו של עולם שמעלים ומסתיר עליו והוא בחי׳ יחודא תתאה שהוא בבחי׳ בריאה שצבא השמים לך משתחוים הרי אף שהם בבחי׳ ביטול והשתחוי׳ מ״מ עכ״פ יש מי שבטל כו׳ כי המלאכים וכל צבא מעלה הן מלובשות בגופות כמו מלאך הגדול סנד״ל ת״ק שנה ויש מלאכים שהם בשליש העולם דהיינו שליש ת״ק כו׳ וכמ״ש בהם וגויתו כתרשיש ואם כן הרי יש בחי׳ מהות ומציאות נפרד מאלקותו ית׳ ואף על פי  שהוא בטל ומשתחוה מ״מ מהותו ועצמותו הוא בחי׳ כיסוי והסתר לאלופו של עולם שהוא בחי׳ אלקותו ית׳ כמו שהוא אין עוד מלבדו ממש בבחי׳ יחו״ע. ולכן בחי׳ ונחנו מה שם מ״ה הוא במלוי אלפין וע״י רעש גדול של האופנים שמתנשאים מאד נעלה למעלה גם מהשרפים הם נושאות ומגביהים ג״כ את הכסא שבבחי׳ בריאה להתעלות למעלה יותר עד שיאיר בהם א״ס ב״ה בגילוי כמו שהוא בבחי׳ יחו״ע ולא להיות בבחי׳ כיסוי והסתר פנים. וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא שהוא בחי׳ התורה שנקראת אדם כמ״ש וזאת תורת האדם וכתיב זאת התורה אדם כי רמ״ח מ״ע שבתורה הם בחי׳ רמ״ח אברים דמלכא כמו האבר הוא כלי להמשכת החיות מהנפש כך המצות הם בחי׳ רצון העליון שנמשך ומתלבש בכל מעשה המצות כו׳ ושס״ה ל״ת הם שס״ה גידים כמשל הגידים שבהם נמשך ומתפשט הדם שהוא עיקר חיות הנפש כי שס״ה ל״ת הם גבוהים ויותר נעלים מבחי׳ מ״ע וכנודע ע״פ מ״ש זה שמי וזה זכרי שמל״ת הם בבחי׳ שמי עם בחי׳ י״ה פי׳ שמי עם י״ה היינו כי שמי הוא בחי׳ שארז״ל עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו כו׳ והוא נמשך ומתגלה בבחי׳ י״ה ועיין בפרשת תרומה (קס״ה ב׳) ע״פ סולו לרוכב בערבות בי״ה שמו כו׳ אבל מ״ע הם בבחי׳ זכרי עם ו״ה שהם רק בחי׳ זכר והארה בעלמא ולא שמו ממש ועמ״ש מזה ע״פ אלה פקודי המשכן וכדי להיות א״ס ב״ה דלאו מ כל אינון מדות איהו כלל ממש מתלבש בבחי׳ התורה שהיא בחי׳ אדם ברמ״ח אברים כו׳ הוא ג״כ ע״י רעש גדול של האופנים כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח (ועמ״ש מזה בפ׳ יתרו בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה ובד״ה זכור את יום השבת לקדשו הנזכר לעיל) והכח הזה שבהם הוא מטעם שנת״ל שהוא מפני שבשרשן הם למעלה מבחי׳ אדם והיינו בחי׳ ואלה המלכים שלפני מלוך מלך כו׳ שהוא למעלה מבחי׳ אדם הנ״ל רק שלמטה הם בבחי׳ השפלה למטה מטה מבחי׳ אדם כמשל נפילת האבן מראש החומה נופל למטה יותר כו׳ אבל כשמתנשאים ומגביהים א״ע ברעש גדול אזי מעוררים למעלה בשרשן העליון מאד כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח בדוגמתו ולכן הם נושאות ומגביהות את הכסא ודמות כמראה אדם שעליה כנ״ל: ג והנה האופנים אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו ברוך הוא המשכה מהעלם אל הגילוי כו׳. כבוד הוי׳ הוא בחנית ל״ב נתיבות החכמה בגימ׳ כבוד וע״ז אמר ברוך שיהיה נמשך בחי׳ כבוד ל״ב נתיבות החכמה ממקומו העליון להיות מתגלה בחכמה שלמטה כי בחי׳ חכמה שלמטה נק׳ ג״כ כבוד כי כבוד הוא מלשון לבוש כמו ר׳ יוחנן קארי למאני מכבדותא ובחי׳ חכמה שלמטה היא בחי׳ לבוש וכיסוי מסתיר אלקותו ית׳ וכמו שאנו רואים בחוש שהבהמה לפי שאין לה חכמה ושכל היא בבחי׳ ביטול יותר עד שאפילו תינוק יכול למשול עליה משא״כ האדם שאפי׳ תינוק יש בו טבע ההתנשאול להיות רודה ומושל לפי שהוא בעל שכל כי השכל הוא העושה אותו לבחי׳ יש ודבר לפי שהוא כיסוי לבוש המעלי׳ ומסתיר את בחי׳ האין שעי״ז היה הביטול כי חכמה זו היא מבחי׳ עה״ד טו״ר כמ״ש ונפקחו עיניכם והייתם כו׳ יודעי טוב ורע (וכמ״ש מזה הרמב״ם בספר מ״נ ח״א פרק ב׳) וע״ז הם מבקשים שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ ל״ב נתיבות החכמה ממקומו העליון היא בחי׳ חכמה עילאה שהוא גם הוא בחי׳ חכמה ונקרא כבוד מלשון לבוש כי היא ג״כ בחי׳ לבוש לא״ס ב״ה שבה ועל ידה מתלבש בעולמות (ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ במדבר) (דף קי״ח) בענין מלך הכבוד ובפי׳ הראני נא את כבודך כו׳ ועמ״ש בד״ה כי על כל כבוד חופה וכמ״ש בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא וכתיב מה רבו מעשיך ה׳ לפי שכולם בחכמה עשית דוקא. אבל אינה בחי׳ לבוש  מסתיר ח״ו אלא אדרבה א״ס ב״ה מאיר בתוכה ממש וכמ״ש עוטה אור כשלמה שהלבוש זה הוא מאיר כאור וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שהיא בבחי׳ ביטול תמיד לבחי׳ האין שמשם תמצא ולא שמסתרת ח״ו כחכמה שלמטה וע״ז נאמר איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש כו׳ וזהו ובקשתם שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ שהיא בחי׳ חכמה עילאה זו וביטול זה להתגלות גם למטה בחכמה שלמטה עד שגם היא לא תהיה מסתרת כו׳ ויהיה נראה בעליל גם לעיני בשר שלנו איך דכולא קמיה כלא חשיבא כמו שהוא קמיה ית׳ בבחי׳ ח״ע כח מ״ה שאין שם הסתר פנים וכך גם למטה לע יעלים ולא יסתיר כו׳ וכמו שהיה קודם חטא עץ הדעת ולכן האופנים דוקא הוא שאומרים ברוך כו׳ אבל השרפים אומרים מכה״כ לפי שהם בבריאה ואימא מקננא בכורסייא. ויש שם גילוי אלקותו ית׳ ומשיגים היטב איך שמכה״כ ואת השמים ואת הארץ אני מלא אבל האופנים שהם בעשיה שהוא חשך והסתר והעלם כו׳ לכן צריכים לבקשה זו שיהיה ברוך ונמשך כבוד הוי׳ כי הרי חכמה שלמטה היא מסתרת כנ״ל ואף שקמיה ית׳ כולא כלא כו׳ אבל לגבי הנבראים נראה העולם ל יש כו׳ אלא שזו היא הבקשה להיות נמשך כבוד הוי׳ בחי׳ ח״ע ובחינת ביטול כו׳ והמשכה זו היא מאור א״ס ב״ה משמ וזהו ברוך כבוד הוי״ה ממקומו. כי פי׳ מקומו היינו ע״ד איה מקום כבודו ר״ל מקומו היינו שרשו של בחי׳ כבודו הוא בחי׳ איה שאינו מושג כלל כי כבודו היינו מדת מלכותו ית׳ בחכמה תתאה ושרשה בחכמה עילאה וגם למעלה מהחכמה וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת והוא בחי׳ כתר עליון דאיהו כתר מלכות כו׳. והאופנים ע״י הרעש גדול אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו שממשיכים מביי׳ איה מקום כבודו מה שאינו מושג שיהיה בבחי׳ ברוך ונמשך להיות גילוי ח״ע למטה ממש והוא ענין ומעין מבית ה׳ יצא והשקה כו׳ בד״ה ששים המה מלכות וכדי להמשיך גילוי בחי׳ מעין זה שהוא ח״ע למטה צ״ל ההמשכה מלמעלה גם מהחכמה עילאה וכמ״ש בד״ה בהעלותך בענין חכמות בחוץ כו׳ ע״ש. והכח שיש להם להמשיך התגלות זו הוא מחמת הרעש הגדול שלהם שהם מתנשאים למעלה מעלה עד רום המעלות כנ״ל והיינו מפני ששרשן מאד נעלה רק שנפלו כו׳ וע״ז נאמר ורב תבואות בכח שור שמבחי׳ פני שור שבאופנים שבמרכבה נמשכו רב תבואות דהיינו ריבוי ותוספת הארה מלמעלה מעלה מא״ס ב״ה ממש: ד והנה עד״ז ביתרון הכח שיש לבי׳ אופנים על בחי׳ שרפים עם היות שהשרפים בבריאה והואפנים בעשייה כך עד״ז יובן בענין נפש הבהמית לגבי נפש האלקית. כי הנפש הבהמית החיונית שבאדם נלקחה מפני שור שבאופנים כנ״ל. ולכן כחה רב ועצום ויש בה בכח בחי׳ רעש גדול יותר מבנפש אלקית לפי שבשרשה היא גבוה יותר מבחי׳ לפני מלך מלך לבנ״י כו׳. (ועמ״ש בד״ה בשלח פרעה גבי בנה הגדול כי עולם התהו קדם כו׳ ולפי שהאופנים הוא ממה שנתברר מעולם התהו ע״כ נקרא רעש גדול) אך עכ״ז לפי שנשפלה למטה מאד לכן לא יוכל להתגלות בחי׳ זו שבה אלא ע״י ביטולה בתכלית לגבי נפש האלקית שתהי׳ מושלת בה להנהיגה ולהטותה וזהו תכלית ירידת הנשמה שהוא כמ״ש בזהר לאתבא צדיקייא בתיובתא כי הנשמות בעודם למעלה היו כולם בבחי׳ צדיקים שבטבעם לעלות אל ה׳ כו׳ וירידתם בגופות הוא כדי להיות בע״ת דמשכין לי׳ בחילא יתיר שהם בבחי׳ צעק לבם אל ה׳ ברעש גדול מחמת ההיפוך כידוע וכך צ״ל ממש מדת כל אדם אף מי שאין בידו עבירות ח״ו שהרי על כולם אמרו כל ימיו בתשובה וכמש״ל בענין והרוח תשוב כו׳ והרעש הוא מחמת זה גופא מיניה ובי׳ לישדי׳ בי׳ בהתבוננו עוצם ירידת נפשו כ״כ מטה מטה ונתרחקה  ממאצילה אשר הוא ית׳ קדוש ומובדל וכולא קמי׳ כלא ממש חשיבי שמזה יבא לידי רעש גדול והיינו מחמת רב הכח של הנפש הבהמית ששרשה מאד למעלה ונשפלה למטה שלכן יש בה הכח להיות בבחי׳ רעש גדול יותר מבנפש אלקית מצד עצמה כנ״ל. ועי״ז אח״כ צ״ל מאה ברכות בכל יום להיות המשכת אלקות ע״ד הנ״ל באופנים שאחרי שמתנשאים ברעש אומרים ברוך כו׳ ולכן הם מאה ברכות דוקא להמשיך ממקורא דכולא היינו מבחינת והחכמה מאין תמצא ופי׳ הברכות בא״י אמ״ה אקב״ו. שיהיה ברוך ונמשך בחי׳ אתה להיות הוי׳ אלקינו גילוי אלקות בנש״י שהם בחי׳ פנימית העולמות להיות ועמך לא חפצתי כי יהי׳ ממולאים מא״ס ב״ה מתוך תוכיותם ואח״כ מלך העולם היינו התגלות אלקות גם בחיצונית העולמות שלא יהי׳ מסתירים ונראה ליש ודבר כי הרי גם גשמיות הארץ היא באמת התפשטות אלקותו ית׳ והיא בחי׳ מל׳ דעשי׳. והנה המשכה זו הוא ע״י הדבור מאה ברכות כו׳ אך עיקר הגילוי הוא ע״י המעשה שהוא קיום המצות בפו״מ כי רמ״ח מ״ע הם רמ״ח איברים דמלכא כמשל האבר שבו ועל ידו נמשך חיות מהנפש ומתגלה ומתלבש תוך תוכו וכך המצות הן המשכות רצון העליון כו׳ כנודע. אך המצות מצד עצמן הרי הם מעשיות גשמיי׳ ואם יעשה אותם איש אשר לא מבנ״י הוא אינה מצוה כלל אלא דוקא כשישראל הם המקיימים אותה שאז היא מצוה וממשיכים ע״י התגלות א״ס ב״ה להיות רמ״ח אברין כו׳. והיינו ע״י בחי׳ רעו״ד שהוא בחי׳ הרעש גדול צעק לבם אל ה׳ שיש בהם שעי״ז אח״כ גורמים להיות ההמשכה מלמעלה למטה ע״י קיום המצות מעשיות כנ״ל. ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי כו׳ שמבחינת רעש נולד ונמשך המשכות בחי׳ ושער רישיה כו׳ זה השער לה׳ ועמ״ש לקמן גבי כשעירים כרביבים ולכן נק׳ המצות זריעה זורע צדקות כנ״ל שהם כמו גרעין הנזרע שעדיין אין בו טעם וריח רק כשנזרע בארץ שיש בה כח הצומח נעשה ממנו פ]רי וכך הם המצות שכשישראל דוקא מקיימים אותם נמשך עי״ז א״ס ב״ה משא״כ אם ישארו כך כמכו התפילין והציצית אם לא יניחם ויתעטף בהם איש ישראל לא יומשך כלל על ידם והוא ממש כמשל הזרע עם הקרקע כנ״ל. אך עיקר כח הצומח הוא דוקא בבחינת נפש הבהמית שבישראל שהיא היא שנלקחה מבחי׳ פני שור שבאופנים כנ״ל ששרשן מאד נעלה ועי״ז יש בה בכח להיות רעש ממש כמשל הקרקע שמצד עצמה היא גשמיות ובה דוקא מלובש כח הצומח כנ״ל שכמ״כ היא נלקחה מפני שור שבאופנים כנ״ל שמצד עצמותן ומהותן הם למטה בערך מן השרפים והחיות ואעפ״כ בהם דוקא הוא שרש הכח להיות ברעש גדול כי שרשן מאד נעלה כנ״ל. וכך הוא ממש בנפש הבהמית שלהיות בחי׳ רעש גדול וצעק לבם כו׳ שעי״ז ממשיכים כל המשכות גם אותן שע״י המצות כנ״ל הוא דוקא מצד נפש הבהמית שבה הוא שיש כח זה להיות ברעש גדול כו׳ אלא שכמו הקרקע אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה כ״א ע״י הזרע הזרוע בה כך גם הנפש הבהמית מצד עצמה לא היתה מולדת בחי׳ רעש גדול הנ״ל כי רוח הבהמה היא היורדת למטה והיתה נשארת כן אלא ע״י בחי׳ נפש האלקי׳ המתלבשת בה המשכלת בגדולת ה׳ ורוממותו עד אין קץ שעי״ז נעשה הולדת הרעש גדול הנ״ל וזהו וזרעתיה לי בארץ כו׳ אור זרוע לצדיק כו׳ שע״י שישראל מקיימי׳ המצות הם מצמיחים ישועות להיות המשכות והתגלות עצמיות א״ס ב״ה ממש כי רמ״ח מ״ע הם רמ״ח אברין דמלכא שהאבר הוא המשכה מעצמיות הנפש וכמו שהאופנים נושאים ומגביהים בחי׳ כמראה אדם שעל הכסא שהוא בחי׳ התורה כנ״ל. וזשארז״ל יפה שעה א׳ בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי עוה״ב הוא רק הארה וזיו בלבד כמשארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב אבל  בחי׳ תשובה שהיא בחינת רעש גדול של הנפש הבהמית ומע״ו מבחינת מעשה המצות הן ממשיכות התגלות עצמותו ומהותו ית׳ ממש וע״ז נאמר ורב תבואו׳ בכח שור היינו בחי׳ הנפש הבהמית שנמשכת מפני שור שבאופנים כנ״ל להמשיך גילוי רב מעצמיותו ומהותו ית׳ ממש ולכן כתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ כו׳ מרוב כל למעלה מבחי׳ עולם הבא הנק׳ כל שאינו אלא זיו כו׳. וזהו פי׳ יערוף כמטר לקחי פי׳ לקחי שאתם לוקחים אותי ממש כביכול כי המשכת אלקות שישראל ממשיכים על ידי רעש גדול וקיום המצות הוא מעצמותו ית׳ ממש וכן היא מאמר ותתן לנו ה׳ אלקינו כו׳ פי׳ כביכול שנתן את עצמו אלינו שנהי׳ יכולים להמשיך עצמותו ית׳ ממש וז״ש אתה בחרתנו כו׳ ורצית בנו ועי״ז וירם קרן לעמו כו׳ ע״ד הנ״ל: ה אך מתחלה צ״ל יערוף כמטר כו׳ כי הנה מבואר למעלה במשל התגלות כח הצומח שבארץ להוציא הצמיחה שצ״ל מתחלה ע״י חרישה לרפות קשיות האדמה ואח״כ ע״י מטר שיורד ומלחלח הארץ ואז הוא שתוציא צמחה. וכן ממש הוא בנפש הבהמית שבכדי שיתגלה כח הגנוז בה להצמיח התגלות הרעש גדול מן הזרע הזרוע בה כו׳ צ״ל תחלה בחי׳ חרישה דמרפי ארעא דהיינו בחינת לב נשבר ונדכה כי ארץ קשה שאינה חרושה אינה עושה פירות כלל כידוע ואח״כ צריכה למטר שילחלח הארץ והוא בחי׳ לימוד התורה שנמשלה למים שכמו המים מלחלחים את הקרקע עד שנעשית לחה כ״כ להיות מוכשרת להוציא צמחה כן התורה ממשיך בחי׳ הביטול בנפש אחר החרישה כשהוא לב נשבר באמת כו׳ שאז תוכל אח״כ להצמיח ישועות וברבות בראשית פרשה י״ג יערוף כמטר שברו בריות את ערפן מיד מטר יורד. וזהו שרמזו רז״ל באמרם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד אם אבן הוא נימוח שהתורה היא להנפש כמים שאפי׳ אבן יוכל להמחות כך אפי׳ תהיה נפשו מטומטמת וקשה כאבן זה הנה התורה יכולה שתמחהו כי היא ממשיך בחי׳ מים עליונים ונק׳ מטר ארצך כו׳ [ועיין מ״ש בד״ה אם בחקתי בענין ונתתי גשמיכם בעתם] כי התורה היא בחי׳ חכמה עילאה בחי׳ כבוד הוי׳ ממקומו ממש. והיא היפך מבחי׳ שכל אנושי שמעה״ד טו״ר המסתיר ומעלים משא״כ התורה שהיא חכמה עילאה היא מאירה ובהירה שיוכלו לראות בה מה שלמעלה הימנה שהוא בחי׳ אלקותו ית׳ הנקרא אין שמשם תמצא החכמה. ולכן היא באמת בבחי׳ ביטול אמיתי לגבי מקורה המהוה אותה ההיפוך מחכמה שלמטה שהיא בחי׳ יש וכנ״ל בענין ברוך כבוד הוי׳ כו׳ ולכן הקורא בתורה הרי מאירה חכמה זו וביטול זה על נפש האדם להיות נכנסים החכמה והביטול בפנימית הנפש ממש וז״ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרוה את הארץ כו׳ שהגשמים יורדים מלמעלה ונבלעים בארץ ועי״ז מלחלחים אותה כן דברי אשר יצא מפי שהוא בחי׳ דבר ה׳ זו הלכה לא ישוב אלי ריקם כ״א עשה את אשר חפצתי להכני׳ הביטול בנפשו׳ ישראל כנ״ל ואז יכולה הנפש להצמיח ישועות שהן בחי׳ רעו״ד וגילוי אלקות שבמצות כנ״ל. אך באמת גם בתור׳ עצמה יש ב׳ בחי׳. והיינו שנמצא עוד בחי׳ בתורה שלמעלה במדרגה מבחי׳ הנקרא מטר והיא הנק׳ טל וע״ז נאמר תזל כטל אמרתי. והענין כי המטר הוא נמשך מלמטה כי אד יעלה מן הארץ כנ״ל והוא בחי׳ התורה שמשלמטה למעל׳ דהיינו מה שהאדם לומד התורה ע״ד שארז״ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה פי׳ שלא לשם התורה עצמה אלא כמארז״ל מעיקרא כי קעביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד דהיינו ע״ד תכלית חכמה להשיגה שעוסק בתורה כדי להשיג הלכותי׳ ודיניה שעי״ז מקשר נפשו בחכמתו ורצונו ית׳ ובחי׳ זו נמשלה למטר שהרי התורה זו נלקחה מלמטה מן האדם כנ״ל כמטר שהוא מאיד שעולה מהארץ כנ״ל אבל מה שאח״כ מתוך שלא לשמה בא לשמה הוא בחי׳ הנק׳ טל. שהטל הוא שיורד מלמעלה וכך ארז״ל  כל היושב ועוסק בתורה הקב״ה קורא ושונה כנגדו והיינו שמתגלי׳ בנשמתו בחי׳ דבר ה׳ והלכה זו כמו שהיא למעלה ממש ע״ד שהיה בעת שניתנו בסיני. כי גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני והיינו בחי׳ גילוי אותה ד״ת שבאותו החידוש כמו שהוא בתורה שלמעלה. והנה דבריו חיים וקיימים כי אף שזה היה בזמן ג׳ אלפים שנה מקודם וגם רק על הר סיני בלבד הנה למעלה אין שום זמן ח״ו וא״כ דבריו שדיבר אז הם קיימים גם עתה וגם אין שום תפיסת מקום ח״ו ולכן בכל מקום שיושב ועוסק בתורה ואפי׳ מה שמחדש תלמיד ותיק כו׳ שהן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני כנ״ל אזי הם מאירים ומתגלים עתה בנשמתו ואע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי וזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה בהתורה כו׳ (ועמ״ש לקמן בד״ה להבין מ״ש ביום השע״צ גבי תען לשוני אמרתך גם י״ל ענין ב׳ בחי׳ אלו ע״ד מ״ש בד״ה המגביהי לשבת שיש ב׳ בחי׳. בחי׳ עבד שלומד כדי שידע כו׳ ע״ש] וזהו האזינו השמים ותשמע הארץ כו׳. פי׳ שמשה דיבר כל זה לכל ישראל ואמר האזינו השמים ותשמע הארץ לב׳ מיני נשמות שבישראל ששניכם יכולים אתם להצמיח ישועות ולהמשיך גילוי אור א״ס ב״ה ע״י תורה ומצות וע״ז אמר להם יערוף כמטר לקחי היא בחי׳ התורה שממטה למעלה בחי׳ אדעתיה דנפשי׳ קא עביד וגם תזל כטל אמרתי המשכת אא״ס ב״ה מלמעלה למטה שהקב״ה קורא קורא ושונה כנגדו [וע׳ בזהר ואתחנן) (דרס״ג א׳) דהאזינו השמים זהו כענין שמע ישראל כו׳ שבפסוק ראשון דק״ש. וא״כ המ״י דבחי׳ יערוף כמטר ותזל כטל כו׳ זהו עצמו ע״ד ענין ההמשכות האמור בהוי׳ אלקינו הוי׳ אחד. וכמ״ש מזה לעיל. ועמ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי בפי׳ והיו הדברים האלה כו׳ ודברת בם. דבדברי תורה כתיב. והם עצמן הדברים האלה האמורים בפסוק ראשון דק״ש הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד ע״ש באריכות] וכ״ז יש בכח ב׳ מיני נשמות הנ״ל כי מי שתורתו אומנתו הוא פועל זאת להיות גילוי א״ס ב״ה ע״י עסק התורה כנ״ל ע״י בחי׳ רעותא דליבא בבחי׳ ואחת בכל לבבך בב׳ חללי הלב. וע״ז אמר האזינו השמים שהן אותן נשמות שמבחי׳ שמים שהוא בחי׳ תורה ולכך תורתם או מנתם כו׳. וגם מי שהוא מבעלי עסקים מ״מ יכול הוא להיות ממשיך אור א״ס ב״ה ע״י עסק התורה לשמה בקביעת עתים לתורה כו׳ ע״י בחי׳ הצדקה ו״ש אני מדבר בצדקה פי׳ שלהיות אני מדבר שכשאומר תהלים וכיוצא יהי׳ בחי׳ אני ממש מדבר ע״ד מ״ש ודברי אשר שמתי בפיך שהוא בחי׳ המשכות והתגלות אור א״ס ב״ה שבתורה הוא ע״י הצדקה [ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י גבי פקדת ארץ ותשוקקיה כו׳ מלא מים כו׳ ע״ש ומזה יובן ענין יערוף כמטר לקחי הנמשך ע״י המצות כו׳] וע״ז נאמר ותשמע הארץ שהן אותן הנשמות שנמשכים מבחי׳ ארץ ופי׳ ותשמע הוא כענין השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך פי׳ בחי׳ אתה היוצא מפיך כי דבר ה׳ זו הלכה וזהו היוצא מפיך וד״ל: ו והנה אף שכ״ז הוא עבודת האדם בכל יום ויום אך דרך כלל הוא בחדש תשרי שנקרא ראש השנ שכולל חיות כל השנה כולה וכל היו״ט שכולם נמשכים בהתכללות א׳ בר״ה ויש בו בדרך כלל כל התיקונים הנ״ל שצ״ל לנפש עד שתוציא צמחה ככל הנז׳ בפרטות למעלה כי הנה ענין השופר בר״ה יום תרועה כו׳ גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין לב נשבר ונדכה בחי׳ שברים עד שיבא עי״ז לידי בכי׳ ויללה כו׳ והוא ענין החרישה שצ״ל בנפש הבהמית. שהיא ראשית כל המלאכות הנצרכות לה כנ״ל שאפי׳ המטר כשירד על הארץ בלתי חרישה לא יפעול להצמיח צמחה עי״ז כו׳. וכך הוא בנפש שלא  תוציא צמחה להיות מתפעלת מהתבוננות׳ בגדולת ה׳ ואפי׳ אם למד תורה שנמשל למטר שמלחלח כנ״ל לא יועיל אם לא נחרשה תחלה דהיינו להיות לו לב נשבר תחלה כו׳. כי מ״מ מחמת גודל הגשמיות בהיותו שלם בפ״ע אין ההתבוננות פועלת בו כלל. כי אף שמתבונן איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל ורק הודו וזיוו על ארץ ושמים כו׳ מ״מ אין הדבר נוגע אליו שאף שמאמין ויודע שכן האמת הנה השמים שמים לה׳ כו׳ ואעפ״כ הוא אדם בפ״ע כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל. והיינו ע״ד מ״ש כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב וכענין שנאמר שמנת עבית כשית שמחמת עוצם השתקעותו בחמדי וכסופי העוה״ז ואינו מצטער להיות לבו נשבר אזי עבית כשית שנעשה כמו כיסוי על הלב והיא נקרא׳ ערלת הלב שמכסה עליו עד שמחמת זה אין נכנס בו ההשפעה כלל להיות מתפעל מהתבוננות השכל כו׳ והיינו מחמת שמנת עבית בהשתקעותו בעניני העוה״ז לאכול ולשתות כו׳ ונעשה דדמו עב ולבו ערל. וצ״ל ומלתם את ערלת לבבכם כו׳ להכריתה מלבו והיינו ע״י לב נשבר ונדכה והוא בחי׳ שברים ותרועה שבר״ה גנוחי גנח לפררה לפירורים רבים וכן הם כל עשי״ת ושלכן מצוה להתענות בהן ואף שלא ישלים כי עיקר המכוון הוא רק לסגף הנפש כדי לפררה ולשברה כו׳ ועי״ז אח״כ נמשך בחי׳ וזרקתי עליכם מים טהורים כו׳ ע״י ואד יעלה מן הארץ כו׳ וכמ״ש כי כשר ירד הגשם והשלג כו׳ בחי׳ כשלג ילבינו. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל והוא בחי׳ סוכות [ועמ״ש מזה לקמן בד״ה ושאבתם מים בששון איך שהחרישה הוא בעשי״ת שמאלו תחת לראשי והצמיחה הוא בסוכות וימינו תחבקני ע״ש באריכות] כי הנה ארז״ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים פי׳ דכמו עד״מ הפרנסה לאדם הגשמי הוא שפועל להיות התפשטות הנשמה בגוף שאם לא יאכל כמה ימים תסתלק הנפש ותפרד מהגוף וע״י הלחם תתחבר הנשמה להאיר ולהתפשט בהגוף. כמו״כ יובן ענין הפרנסה למעלה שהוא להיות עי״ז התפשטות א״ס ב״ה בתוך הספי׳ שהוא ית׳ אצלם כנשמה לגוף וכמ״ש בת״ז חסד דרועא ימינא גבור׳ דרועא שמאלא תפארת גופא כו׳ ואור א״ס המחי׳ אותם הוא המתלבש בהם כנשמה בגוף ובכדי שיהי׳ המשכה והתלבשות זו כי אור א״ס ב״ה מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל הוא ע״י אתעדל״ת וזה נק׳ בשם פרנסה שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים להיות התחברות והתלבשות א״ס ב״ה בי״ס הנקראים בשם גוף כנ״ל וכמ״ש מזה ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ בפי׳ וענין לכו לחמו בלחמי יעו״ש וזהו כי אמרתי עולם חסד יבנה שע״י האמירה שלי שבעולם שהיא בחי׳ התורה שניתנה לישראל אזי חסד יבנה שנבנה החסד כי להיות המשכת והתלבשות א״ס ב״ה במדת החסד הוא ע״י אתעדל״ת בעסק התורה שישראל מפרנסי׳ כו׳ כנ״ל (ועמ״ש מזה בשה״ש ע״פ לסוסתי). וזהו בחי׳ סוכות ע״ד מ״ש וסוכה תהיה לצל יומם. כי המדות נקראו יומין כידוע ויומם הוא בחי׳ החסד כמ״ש בזהר פ׳ אמור (דק״ג ע״ב) דכתיב יומם יצוה ה׳ חסדו. והוא בחי׳ יומא דאזיל עם כולהו יומין כי החסד הוא הראשון שבמדות וכולל כולם ונותן בהם כח בכולם כמ״ש בפי׳ הרמ״ז שם וע׳ בפרדס בעה״כ ערך יומם ובמ״א נתבאר דיומם היינו חסד דאבא וכ״מ קצת ממ״ש בפ׳ בלק (דקצ״א ע״ב) סבא עילאה כו׳ ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה והרמ״ז פ׳ תצוה (דף קפ״ט ע״ב) גבי דא אברהם סבא פי׳ שהכוונה על החכמה ששם הוא מקום הזקנה ע״ש ועמ,ש עוד מענין יומם בסידור שער ר״ה בד״ה אדני שפתי תפתח ופי׳ לצל יומם היינו בחי׳ מקיף וצל על בחי׳ יומם שהוא החסד והענין כי להיות המשכת והתלבשות אור א״ס ב״ה במדות ובכלל היינו בבחי׳ החסד להחיותו כנשמה המתפשטת בגוף הנה א״א להיות המשכה זו בבחי׳ פנימית אלא ע״י שמתחלה הוא נמשך להיות  בבחי׳ מקיף ואח״כ נמשך ומתלבש בבחי׳ פנימי׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי כו׳ בפ׳ פנחס) וכ״ז הוא בחי׳ סוכות שמתחלה נמשך בבחי׳ מקיף והוא ענין מצות הסוכה הסובבת ממעל וע״ז נאמר וסוכה תהיה לצל יומם שהסוכה היא צל ומקיף על בחי׳ יומם כו [וע׳ מזה עוד בר״עמ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב ודרנ״ו ע״א] ואח״כ בשמע״צ נכנסת ההארה ונתפסת בפנימיותם ולכן נק׳ עצרת לשון קליטה וכניסה ואסיפה שנכנס ההמשכה בבחי׳ פנימיות (ועד״ז יובן מארז״ל פ״ט דברכות) (דנ״ה) גבי בצלאל. בצל אל היית וידעת. כי מה שבצלאל אמר לעשות תחלה המשכן ואח״כ הארון והכלים היינו ג״כ עד״ז שכל המשכה מלמעלה למטה צ״ל נמשך האור בבחי׳ מקיף בתחלה ואח״כ דייקא יומשך בבחי׳ פנימית וזה ו שצריך להקדים תחלה את המשכן שהוא בחי׳ המקיף ואח״כ הכלים שהם בחי׳ א״פ כו׳ ולכן אמר עליו משה בצל אל היית. כי אל היינו בחי׳ חסד כמ״ש חסד אל כל היום. ומבואר לעיל שכדי להיות חסד יבנה צ״ל תחלה ההמשכה בבחי׳ מקיף כענין לצל יומם כו׳ וזהו בחי׳ בצל אל היית. היינו אור מקיף של בחי׳ החסד ואזי אח״כ נמשך בבחי׳ פנימית ג״כ וע׳ בזהר תרומה (קנ״ב סע״א) ופ׳ פקודי (דרכ״ג ע״ב ודרכ״ב ע״א) ובפ׳ שלח (דקס״ב ב׳) והיינו כי בצלאל עצמו הוא המקשר וממשיך ההמשכה בבחי׳ פנימית שהוא בחי׳ צדיק יסוד עולם כמ״ש בזהר פ׳ ויקהל (דרי״ד סע״ב) ובפ׳ פקודי (דרכ״ד סע״א) אלא שבצל אל היית ששרשו מבחי׳ המקיפים שכדי שיומשך ההמשכה בבחי׳ פנימית צ״ל תחלה בבחי׳ מקיף וע׳ בפע״ח שער העמידה פי״ד גבי אל עליון כו׳ קונה הכל כו׳ וע׳ כה״ג בזהר בראשית (דף ו׳ סע״א) ע״פ ובניהו בן יהוידע כו׳ מאן אתר נפיק כו׳ אהדר קרא ואמר מקבציאל. דרגא עילאה סתימאה. דעין לא ראתה כו׳ ובפי׳ המר״ז שם דמקבציאל היינו קבוץ וכנוס שם אל כו׳ ובן יהויד״ע זהו כענין מה שאמרו בצל אל היית וידעת שהדעת הוא התחברות להיות נמשך אח״כ בבחי׳ פנימית וזהו ג״כ ענין אהל מועד מועד מלשון ונועדתי לך אותיות ונודעתי שהוא לשון התקשרות והתחברות כו׳ דהיינו המשכת יחוד אור א״ס ב״ה בנפש האדם והיינו ע״י בחי׳ אהל שהוא בחי׳ ובצל ידי כסיתיך וכמ״ש מזה ע״פ במדבר סיני באוהל מועד כו׳ ע״ש וע׳ בזח״א וירא (דצ״ח א׳ ב׳ ודצ״ז סע״ב) בענין והוא יושב פתח האהל כו׳ ובפ׳ בא (דל״ו סע״א) ובפי׳ הרמ״ז (שם ושם) ובפ׳ ויקרא (דף י״ד ע״א) ובפ׳ אחרי (דע״א סע״ב) ועמ״ש סד״ה קול דודי כו׳ בענין ופסח ה׳ אל הפתח כו׳. ועמ״ש סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך כו׳ ועמ״ש סד״ה ויקהל משה כל הקורא ק״ש בלא תפילין כו׳ ע״ש והנה כמו שענין וסוכה תהיה לצל יומם הוא המשכה למעלה בי״ס עליונות מקיפים ואח״כ פנימיים וכך הוא ג״כ בנפש כי ע״י צמיחת האהבה ורעש גדול הנ״ל עי״ז ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל המשכה וגילוי אלקות בנפש מלמעלה למטה ג״כ בבחי׳ מקיף ופנימי כי ישראל מפרנסין כו׳ ועי״ז ג״כ מתפרנסין כו׳ (עמ״ש מזה בד״ה יונתי כו׳) וההמשכה היא בסוכות ולכן הוא זמן שמחתנו ע״י גילוי א״ס ב״ה בנפשו כו׳ אך שמחה זו היא בבחי׳ מקיף עדיין אלא שאח״כ בחי׳ שמיני עצרת הוא הקליטה שנקלטת בפנימיותו ממש וז״ש עצרת תהיה לכם דוקא וכתרגומו כנישו כו׳ וכמ״ש מזה לקמן ע״פ ה׳ לי בעוזרי כו׳ ע״ש וזהו וירם קרן לעמו דהיינו שנמשך גילוי א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ עוה״ב שהוא נברא ביו״ד בלבד זיו השכינה כו׳ וכמ״ש מרב כל: ז כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. הנה ההפרש בין דשא לעשב הוא שדשא נקרא העשב בתחלת צמיחתו כשהתחיל לצמוח ולהראות ע״ג קרקע ואחר שנתגדל נקרא עשב  כן פי׳ בלק״ת מהאריז״ל וכ״ה בשרשים וכמ״ש תדשא הארץ דשא ושעירים היינו המטר הדק מאד כמו שערות כו׳. שמזה גידול הדשא. אבל העשב שכבר גדול גידולו מהרביבים שהם הטפות מטר הגסות וכן יש ב׳ בחינות אלו בבחי׳ התורה הנקרא מטר. והיינו משנה ותלמוד פי׳ משניות נקרא שעירים מלשון שערות כי התורה נמשלה לשערות כמ״ש קווצותיו תלתלים כו׳ תלי תלים של הלכות וכן נאמר ושער רישי׳ כעמר נקא. כי כמו שהשערה נמשכת מן המוח כן הם פרטי ההלכות שבתורה שהן המשכות רבים נמשכים מבחי׳ חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא. והיינו בחי׳ משניות שהן הלכות פסוקות שהן רק נמשלים לשערות שהן ג״כ המשכות כנ״ל. ועסק התלמוד נק׳ רביבים שהוא ג״כ טיפי מטר רק שהם גדולים וכך הוא בחי׳ התלמוד שהוא עיון ההלכה בפלפול רב ובעמקות השכל יותר מבמשנה וכשם שהמטר הנקרא רביבים מצמיח עשב שהוא צמיחה גדולה יותר מבחי׳ הדשא כן ע״י עסק התלמוד פועל ישועות בנפש להיות גילוי האהבה ויראה בבחי׳ אהוי״ר גדולים יותר כו׳ כי המדות נק׳ בחי׳ צומח ויש בהם קטנות וגדלות כנודע [וע׳ מענין דשא ועשב בזח״א בראשית (די״ח ע״ב) שהם ב׳ בחי׳ מלאכים יוצר משרתים שבכל יום חדשים לבקרים ואשר משרתיו שעומדים ברום עולם משי״ב כו׳ ושזהו ג״כ ענין חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם וע״ש ג״כ (די״ט ע״א) ועיין מענין חציר ועשב ג״כ בזהר פ׳ פנחס (דרי״ז ע״א) ועד״ז יובן בנפש דבחי׳ עשב זהו בבחי׳ עבודת האדם שלמעלה מבחי׳ בהמה ועמ״ש בענין עשב ע״פ ואלה המשפטים וע׳ עוד בזהר תרומה (דקע״א סע״א) ובפ׳ ויקרא די״ב ע״א] ועיקר הענין הוא שיש ב׳ מיני צמיחות הצומחי׳ מהארץ ע״י הזריעה האחד שהצמיחה היא במהותה ועצמותה כמו הגרעין הנזרע וכמו זרעוני תבואה דגן וחטים כו׳ שהחטים הצומחים הם כמו החטים שנזרעו רק שפעולת הזריעה בארץ הוא שהצמיח היא בתוספת מרובה מאד מאד כמארז״ל כלום אדם זורע קב אלא להוציא כמה כורים והב׳ היא כמו צמיחת פירות האילן ע״י הגרעין הנטוע בארץ שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפירות הנצמחים ממנו. והוא התחדשות ממש. (ועמ״ש במ״א ע״פ הזהר ח״א ר״פ נח גבי ועביד איבין ורבי זרעין והרמ״ז שם פי׳ שהם פרי העץ ופה״א נשמות ומלאכים) וכמ״כ למעלה כי הנה באתעדל״ת אתעדל״ע והוא כמשל הזריעה והצמיחה ויש בה צמיחה ואתעדל״ע מעין האתעדל״ת רק שהיא ב תוספת מרובה מאד מאד. והב׳ כשהאתדל״ע הוא מבחי׳ עליונה מאד שאין האתעדל״ת ממהות וערך זה כלל רק שמ״מ ע״י זריעה בארץ העליונה שיש בה כח הצומח שהוא מבחי׳ גבוה מאד דנעוץ תחלתן בסופן נצמח כן צמיחה עליונה מאד מאד (וי״ל בזה שהוא המשכה שבדרך השתלשלות והמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ועמ״ש באגה״ק ד״ה זורע צדקות גבי אלא דלכאורה זה אינו מן המדה כו׳ אך הענין הוא כו׳ ועי״ז מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל כו׳ ע״ש. וסד״ה איהו וחיוהי) וזהו ענין כשעירים כו׳ שהצמיחה שמבחי׳ שעירים שהוא מטר הדק הוא רק כעין הזרע הנזרע אלא שהוא בתוספת מרובה והיינו בחי׳ לימוד המשניות שהוא עלי דשא שהדשא אינו כעשב שנאמר בו עשב מזריע זרע משא״כ בדשא כמ״ש בזהר בראשית (די״ט ע״א). והיינו כי מלימוד וגרסת המשניות לא נעשה הולדה חדשה רק מה שמבואר בהמשניות אבל כרביבים עלי עשב היינו שהצמיחה שמבחי׳ רביבים שהוא בעלי תלמוד. הוא בחי׳ עשב מזריע זרע עץ פרי כו׳ שמוציאים מפלפולם דין חדש כמו נפק מלתא מבינייהו שע״י העיון מולידים דין חדש מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז (והוא כמשל צמיחת דבר חדש כמו הפרי מהגרעין הנזרע כו׳ שהיה בו  כח הפרי בהעלם מאד. וע׳ באגה״ק סד״ה והמשכילים יזהירו שזהו התגלות תעלומות חכמה ובמ״א נתבאר שזהו כמי שחופר בעומק הארץ ועי״ז מוציא מי מעיין שהוא נביעה חדשה מהמקור משא״כ הלומד רק מה שכתוב זהו כמו המים שאינן בעומק הארץ כ״א על פני הארץ ונודע שהמעיין הוא בחי׳ עליונה מאד שהוא מבחי׳ חכמה שלמעלה מהבינה כו׳ ועמ״ש לקמן בד״ה ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה מבחי׳ מעיין דייקא ע״ש ולכן עי״ז נמשך ג״כ מלמעלה אתעדל״ע מבחי׳ תעלומות חכמה וז״ש בזח״א פ׳ חיי שרה) (דק״ל ע״ב) ע״פ עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. מאי למחכה לו. כד״א חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין ליה ומחכאן ליה למנדע ברירו דמלה ולאשתמודעא למאריהון כו׳ ע״ש הרי שעי״ז נמשך מבחינת עין לא ראתה כו׳ יעשה כו׳ וע׳ בפי׳ זה בזהר (ואתחנן דרס״ז ע״ב) מענין יעשה תעשה מבע״ל כו׳ וזהו ענין כשעירים ורביבים כי שעירים היינו בחי׳ השערות עצמן עד״מ אך ע״י העיון כתיב סלסלה ותרוממך לבחי׳ שלמעלה מהשערות והיינו בחי׳ רביבים ע״ד מ״ש ואתה מרבבות קדש מה רב טובך כו׳ והוא בחי׳ הפנימיות המלובש בתוך השערות שהוא החיצוניות. וז״ש (במיכה סי׳ ה׳) והיה שארית יעקב כו׳ כטל מאת ה׳ כרביבים עלי עשב כו׳ הרי שרביבים הוא שייך לבחי׳ טל כו׳. ועמ״ש בד״ה תורה צוה מענין ב׳ בחי׳ שיש בתורה אירוסין ונשואין ועד״ז יובן ג״כ ענין כשעירים ורביבים כי מה שע״י העיון נולד דין חדש ה״ז כמו בחי׳ הולדה שהיא מבחי׳ נשואין כו׳. והנה בספ״ד בזהר ס״פ תרומה (דקע״ז א׳) איתא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. בהאי זמנא אדני הוי׳ אתה החלות כו׳. וא״כ מובן דבחי׳ שעירים עלי דשא ורביבים עלי עשב שייך ג״כ בבחי׳ זריעה וצמיחה זו דעשי״ת ויוהכ״פ והענין כמש״ל ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ דהיינו הצמיחה והאתעדל״ע הנמשך בכל השנה ע״י זריעת המצות זורע צדקות כו׳. כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה בר״ה ויוהכ״פ והיינו ע״י התשובה וכמבואר לעיל שבחי׳ שברים זהו בחי׳ חרישה כו׳ וצמיחה זו היא מבחי׳ עליונה יותר וז״ש בהאי זמנא אד׳ הוי׳ אתה החלות כו׳. והנה צמיחה זו הוא ג״כ ע״י וזרקתי עליכם מים טהורים שהם י״ג מדה״ר ונודע שיש כמה מדרגות זו למעלה מזו בענין גילוי יג״מ הרחמים שההתחלה הוא בר״ה ע״י השופר ועיקר הגילוי הוא ביוהכ״פ ובפרט בנעילה דיוהכ״פ וזהו ענין כשעירים כו׳ וכרביבים כו׳ ועמ״ש סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו׳ ועמ״ש עוד מענין סלסלה ותרוממך בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי: ח והנה אופן אחד בארץ ת״י מלרע לרום שמיא וכן מתחת לרקיע מתורגם מלרע והענין כמ״ש בשם הה״מ דהנה בפ׳ בראשית כתיב את כל אשר עשה והנה טוב מאד וא״כ מהיכן נתהוה הרע שהרי נאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אך הענין שהרע בשרשו אינו רע כלל ואדרבה שרשו ומקורו המחיה אותו הוא טוב ע״ד שארז״ל שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. וכמשל הזונה עם בן המלך המבואר בזח״ב (פ׳ תרומה דקס״ג ע״א) שכל רצונה וחפצה שלא ישמע אליה הבן כו׳ וזהו שארז״ל ע״פ טוב זה יצ״ט מאד זה יצה״ר אך כשיורד למטה ע״י השתלשלות נעשה למטה רע גמור והוא כמשל המכבד שמכבדין בו הבית שהרי הוא טוב שעל ידו מבערים הקיסמים והפסולת מן הבית אך כשלוקחים ממנו שבט להכות בו התינוק נעשה רע כו׳ וזהו לשון מלעיל ומלרע. דהוא תרגום של מעלה ומטה שמה שהוא בחי׳ למטה נק׳ מלרע שאינו רע ח״ו כ״א שורש ומקור שיתהוה ממנו ע״י רבוי השתלשלות בחינת רע כו׳ משא״כ בבחי׳  שהוא מלעיל אין שם שורש להתהוות רע כלל ועד״ז שרפים עומדים ממעל לו בעולם הבריאה דשם בינה מקננא אין שם שורש לרע כלל. אבל האופנים שהם בעשייה שעליו נאמר אף עשיתיו היינו שבעשייה יש יניקה לבחי׳ אף ע״ד שלשה פתחו באף כו׳. לכן הגם שהאופנים הם קדושה גמורה ואופן אחד בארץ שהוא סנדל הוא כתר דעשייה נק׳ מלרע היינו שעמידתם בעולם שהוא מקור ושרש להסתעפות הרע ממש למטה ומזה אדרבה יגדל הרעש שלהם יותר מהשרפים שהם ברעש גדול על שיש שורש להתהוות הרע וההסתר כו׳ וכענין בחי׳ תשובה שלמעלה מצדיקים שג״כ התשובה אינה דוקא על עבירות ממש שהרי ארז״ל כל ימיו בתשובה אלא התשובה הוא על ניצוץ אלקות שבנפשו שירד פלאים מטה מט מאור פניו ית׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳ וכמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו וע״כ נק׳ אופני הקדש שמגיעים על חדי הרעש שלהם לבחינת קדש העליון שלמעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו שאומרים השרפים עד שעי״ז ממשיכים כבוד הוי׳ ממקומו המשכה מבחי׳ חכמה עילאה ממש. ובזה יתורץ הש״ס דחולין (פג״ה דצ״א סע״ב) דמשמע שהאופנים הם במעלה עליונה יותר מהשרפים וקשה ע״ז ממ״ש אופן אחד בארץ כו׳ וכמ״ש האריז״ל שהאופנים הם בעשייה כו׳ אלא דשניהם אמת שאע״פ שהם בעשייה עכ״ז על ידי הרעש גדול שלהם הם מגיעים למעלה מהשרפים היינו שהשרפים משיגים בחינת קדוש בוי״ו והאופנים נק׳ אופני הקדש כו׳ והיינו כי מלכות מקננא בעשייה ועל ידי ירידה זו נעשית עטרת בעלה והיא מתעלה למעלה מעלה וכמ״ש במ״א סד״ה רני ושמחי בת כו׳ ושכנתי בתוכך דוקא ועיין זהר ח״א ויצא (קנ״ח ע״ב). והיינו כי יתרון האור נמשך מן החושך דוקא וזהו והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים שהיא בחי׳ מל׳ המקננא בעשייה חצים אל הים הקדמוני בחי׳ בינה המקננא בבריא׳ וכמ״ש בזח״ג (פ׳ שלח דקע״א). וכמ״ש במ״א בד״ה מי מנה כו׳ רובע ישראל בפי׳ אף עשיתיו שאף הוא רובי שמרבה בחי׳ רביעית שלמעלה משלשה הבחי׳ בראתיו יצרתיו עשיתיו כו׳ יעו״ש: קיצור (א) התורה נמשלה למטר ולטל. מטר הוא ממטה למעלה וטל הוא מלמעלה למטה ושמים הם בעלי תורה והארץ היא בחי׳ בעלי מצות ופעמים שמים קדמו לארץ ופעמים ארץ קדמה. המטר פעולתו שמרוה את הארץ ועי״ז והולידה והצמיחה מכח הצומח שיש בה וכן בנפש יש כח להצמיח ראשית תבואתה ע״י התלבשותה בנפש הבהמית ששרשה מבחינת שמרי האופנים:(ב) והאופנים מתנשאים ברעש גדול כי השרפים שהם בעולם הבריאה שהוא ראשית בריאת היש מאין ומאיר שם בינה הם משיגים היותו קדוש ומובדל ורק אות הוא בצבא שלו שצבאי צבאות התהוותם מאות אחד. אבל האופנים שהם בעשייה ואפילו החיות שהם ביצירה שמקבל מהבריאה בבחי׳ השתלשלות יש מיש. לא כמו הבריאה שמקבל מבחינת אין ולכן הם רחוקים יותר מהשגת אלקות. ע״כ הם ברעש גדול ע״ד בעלי תשובה שמחמת הריחוק הוא בחילא יתיר ורעש גדול זה שרשו מלפני מלך כו׳ ועי״ז נושאות את הכסא שהוא ראש עולם הבריאה וגם כמראה אדם שעל הכסא רמ״ח פקודין דאינון רמ״ח איברים ושס״ה ל״ת שס״ה גידים עמ״ש בד״ה וישלח יהושע כו׳ מרגלים חרש ומגביהות בחינה זו לאור א״ס ב״ה ממש:(ג) ועי״ז אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו. כבוד עילאה ל״נ תיבות החכמה אשר אור א״ס ב״ה מאיר בה בבחי׳ גילוי ממש כמ״ש בספר ש״ב פל״ה בהג״ה ועמ״ש בד״ה ואהבת את בפרשה  ואתחנן ומ״ש ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין נקודה בהיכלא. שיהיה נמשך ומתגלה למטה ור״ל גילוי כבוד עילאה זהו איך שלמעלה היש וכל מה שלמטה הוא כלא חשיב. ועל זה ביקש משה הראני נא את כבודך איך שלמעלה היש אמיתי שהוא ענין הכבוד. ולכן החכמה שבה גילוי בחי׳ זו היא בחינת כח מה בבחינת ביטול ואין ממש ועמ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח. ועל גילוי זה לע״ל נאמר ומעין מבית ה׳ יצא. ועמ״ש על פסוק והחרים ה׳ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר כו׳: (ד) ועד״ז יובן בענין נה״ב וזהו ענין מאה ברכות ובמעשה הוא ע״י המצות. וזהו ענין כמטר לקחי. ותתן לנו ה׳ אלקינו: (ה) אך מתחלה צ״ל חרישה דמרפי ארעא לב נשבר ונדכה ואחר כך המטר זהו התורה. ויינו ע״י ואד יעלה. שברו הבריות את ערפן. ובחי׳ טל זהו ענין הקב״ה קורא ושונה כנגדו ודברי אשר שמתי בפיך. וזהו האזינו השמים ת״ח ותשמע הארץ בעלי עסקים שכולם יוכלו להמשיך בחי׳ כמטר וכטל כו׳: (ו) ודרך כלל יש בחינות אלו בעשרת ימי תשובה וחג הסוכות כי ענין יום תרועה זהו ענין לב נשבר ועי״ז וזרקתי עליכם מים טהורים בחינת כאשר ירד הגשם והשלג שזהו ענין יוהכ״פ כמשל בד״ה האזינו השמים (הראשון) ועי״ז ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וזהו וסוכה תהיה לצל יומם. יומם יצוה ה׳ חסדו. מתחלה בבחינת מקיף ואח״כ בשמע״צ נמשך בבחי׳ פנימי ועד״ז ענין בצל אל היית וידעת: (ז) כשעירים זהו מטר הדק והוא ענין המשניות וכרביבים תלמוד ומזה נמשך ב׳ בחי׳ צמיחה דשא ועשב: (ח) ענין אופן א׳ בארץ תרגום מלרע. פי׳ שמה שהוא למטה נק׳ מלרע לפי ששם יש שורש להתהוות הרע וע״כ הם ברעש גדול וע״כ נקראו אופני הקדש וע׳ חולין (צ״א סע״ב):

האזינו,  ד׳

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. (פסוק זה הובא בירושלמי פ״ב דחגיגה. זח״ב יתרו פ׳ ב׳ בהעלותך קנ״ד ב׳. פנחס רל״ג א׳ רל״ח ב׳. האזינו דרצ״ח ב׳) הנה מה כתיב לעיל מיניה ימצאהו בארץ מדבר וקאי אדילעיל כי חלק הוי׳ עמו שנש״י הם חלק אלוה ממעל והחלק ההוא ימצאהו בארץ מדבר. כי הנה החלק הוא מבחי׳ הוי׳ שהוא מהווה כל העולמות והויות והיה הוה ויהיה ויורד להתלבש בגוף שהוא הוה ונפסד וכשנמשך אחר הגוף ההוה ונפסד הרי שנמצא בארץ מדבר ושממה ההיפך מבחי׳ הוי׳ ולכן כנשר יעיר קנו במדרגות הנשר שהוא מדת הרחמנות. והענין כי הנה במרכבת יחזקאל כתיב פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל ופני נשר לארבעתן. וביאור הענין שיחזקאל ראה המרכבה בזמן הגלות וגלו לבבל שכינה עמהם וכמ״ש ואני בתוך הגולה לפיכך ראה התלבשות בבחינת פני אריה פני שור כו׳. כי בזמן שהי׳ בית המקדש קיים היה גילוי שכינה במדריגה יותר עליונה. וכמו שהי׳ ראשית הגילוי לכל ישראל במתן תורה דכתיב פנים בפנים דבר ה׳ עמכם פי׳ פנים בפנים בלי שום אמצעות והתלבשות כלל ולכן כתיב וכל העם רואים את הקולו׳ רואים את הנשמע ושומעין את הנראה שהיה גילוי אלקות בלי שום התחלקות ריבוי המדרגות רק היו רואים גילוי כללות החיות ושפע אלקי ואין שום פירוד ח״ו בין ראיה לשמיעה. משא״כ בגלות הנה גילוי השכינה הי׳ ליחזקאל ע״י ריבוי התחלקות המדרגות בהתלבשות פני אריה פני שור  כו׳. וכמו עד״מ תינוק שיכול להבין ביותר מלמדין אותו אף א׳ או יותר בפעם א׳ כפי שיכול שכלו להשכיל ביחיד משא״כ מי שאין כח בשכלו להכיל כ״כ בפעם אחת מלמדין אותו מעט מעט פרקי פרקי כך עד״מ במ״ת וכן כל זמן שהי׳ בית המקדש קיים היו נש״י במעלה עליונה והיה כח השגתם בגילוי אלקות בכללות החיות שלא על ידי ממוצעים (ועמ״ש בד״ה אז ישיר ישראל) אבל בגלות שגלו ונתלבשו בע״ש הנה גם גילוי השכינה הוא ע״י ירידה בבחי׳ התחלקות ריבוי המדרגות והתלבשותן בבחי׳ פני אריה פני שור. פני אריה מחנה מיכאל שהם כנגד מחנה ראובן תימנה וכל הפונה למחנה ראובן וכו׳ כך יש כמה רבוי רבבות במחנה מיכאל שהם כמה מדרגות חלוקות זו מזו שבהם ועל ידם [שפע שפע האלקית לנשמה מדרגת אהבה שהנשמה מקבלת ע״י המלאכים כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך כו׳ פי׳ כי מלאכיו יצוה להיות משפיע לך והם ישאונך שעל ידיהם מתנשאת ומתעלת הנשמה ע״י פני אריה במדרגת האהבה וע״י פני שור במדרגת היראה (וע׳ ע״פ כי מלאכיו יצוה חגיגה ט״ז א׳ תענית י״א א׳ סנהדרין ק״ג א׳. רבות וישלח ר״פ ע״ח וס״פ משפטים. זח״א י״ב א׳ קס״ה ב׳. ח״ב מ״א ב׳ ח״ג רצ״ז בד ופסוק על כפים ח״א כ״ז ב׳). ועד״ז תקנו חז״ל ברכות שלפני קריאת שמע יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים כו׳ והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים כו׳ שמזה מקבל האדם מדת היראה (משא״כ מדאורייתא סגי בק״ש לבד היינו כמו שהיה בימי משה שנמשך האור והשפע לישראל על ידי השכינה בעצמה שלא ע״י המלאכים שהרי משה לא רצה בשליחות מלאך כמ״ש אם אין פניך הולכים כו׳ ולכן גם בבחי׳ עבודה לא היו צריכים לקבל אהוי״ר על ידי המלאכים. אבל אח״כ כיון שהוצרכו לקבל ע״י פני אריה פני שור ואפי׳ ביהושע אמר לו המלאך עתה באתי ע״כ גם בעבודה לבא לבחי׳ אחד ואהבת בק״ש הוא ע״י שתים לפניה ששם נאמר מענין המלאכים איך שעומדים ביראה. ועי״ז נמשך להאדם ג״כ אהוי״ר ועמ״ש בד״ה כי תצא וסד״ה ואריה כבקר יאכל תבן): ב וזהו ענין הסולם שראה יעקב והנה סולם מוצב ארצה דקאי על כנס״י (וע׳ זח״ג י״ז א׳ קכ״ג ב׳) כללות נש״י שמוצב ארצה בגוף הגשמי וראשו מגיע השמימה כי ישראל עלו במחשבה כו׳ שבשרש נשמותיהם הם למעלה יותר מהמלאכים אף על פי שלמטה מקבלים מהם כי חיות המלאכים הם מרוח פיו ית׳ משא״כ ישראל עלו כו וכמו שמצינו שבזמן ישעי׳ כתי׳ קדוש קדוש הוי׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו (שם סי׳ ו׳) פי׳ שלהיות קדושתו ית׳ נמשך מקדש העליון למטה להיותץ מלא כל האכץ כבודו והוא ע״י בחי׳ ירידת השתשללות ג׳ פעמים קדוש להיות הוי׳ צבאות מכה״כ. דהיינו ע״י התלבשות המלאכים שהם נק׳ צבאות (ועמ״ש בפ׳ בא בד״ה בעצם היום הזה כו׳) ואזי מלא כל הארץ כבודו שמקבלים מהם ישראל למטה. אבל למעלה בשרש נשמותיהם כתיב קדש ישראל לה׳ שהם מבחי׳ קדש העליון עצמו (ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע ובד״ה קדש ישראל כו׳ בפ׳ פנחס) ולא מבחינת קדוש שהוא בחי׳ המשכת קדושתשו למטה בירידת המדריגות וזהו וראשו מגיע השמימה. ועי״ז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו עולים פי׳ שהם מתעלים ע״י ישראל כמ״ש אכלתי יערי עם דבשי. יערי הם המלאכים כמ״ש במ״א שע״י מסירת נפש בק״ש באחד ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו בבחי׳ אליך ה׳ נפשי אשא הנה הנשמה עולה למקור חוצבה. וכמאמר ואתה נפחתה בי כו׳ ואתה עתיד ליטלה ממני כו׳. דהיינו למקורה למקום שנפחת בי והרי בשרשה הגבה למעלה יותר מהמלאכים והמלאכי׳ מתעלים ג״כ עי״ז כי מאחר שמהם קבלה אהבתם ויראתם להעלות לה׳ אחד לאהבה בכל נפשך יהי׳ גם הם עולים ונכללים בבחי׳ יחוד העליון ב״ה ולאשתאבא בגופא דמלכא  (ועמ״ש בפ׳ וישב בד״ ונתתי לך מהלכים בין העומדים וממש״ש ונמצא שהשפעת המלאכים מישראל היא בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה כו׳ ע״ש מזה יובן פי׳ עולים ויורדים כו׳ שהם ב׳ בחי׳ הילוך הנזכר שם). והנה כתיב עולים ויורדים עולים תרי והיינו פני ארי׳ ופני שור ויורדים הוא בחי׳ נשר כי נשר הוא מלשון נושר דהיינו דבר שנפל למטה והוא הוא בחי׳ הרחמנות על ניצוץ אלקות שהרחמנות אינה על גופו ונפשו הבהמית אלא כמ״ש וישוב אל ה׳ וירחמהו דהיינו על ניצוץ אלקות שנפל מאיגרא רמה כו׳ בהתלבשו׳ בגוף הגשמי בעוה״ז שמחמת זה נמשך אחר חומריות הגוף ולכן אומרים מחל לנו כי פשענו כי הנה כתיב ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה שצריך שמירה לג״ע הוא בחי׳ גילוי אלקות שמתגלה בנפשו (עמ״ש בד״ה כי תשמע בקול בפ׳ ראה) וע״ז ארז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנהין מ זיו השכינה ושכר מצוה הוא המצוה בעצמה כי המצות הן הן המשכות גילוי אלקות על נפשו במצות שמקבל עליו עול מלכות שמים כך יהיה שכרו בג״ע להיות נהנה ומתענג על גילוי ה׳ משא״כ מי שעושה מצות אנשים מלומדה אע״פ שהוא סור מרע ועשה טוב ובודאי יהיה שכרו בג״ע. אך אין זה גילוי אלקות ממש שדייקא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ממש (עמ״ש מענין זיו השכינה בעוה״ב בד״ה להבין ענין משארז״ל בפ׳ חיי שרה ועמ״ש ע״פ במדבר סיני כו׳) דהיינו הממשיכים גילוי אלקות על נפשם שכוונתם שישרה ויתגלה אור א״ס בהמשכת מצותיו שכל המצות הן מצות המלך וע״י קיום המצות ממשיכים מ״ש שיתגלה בנפשם והם שנעשים בחי׳ מרכבה להשראת קדושתו ית׳ כמאמר אשר קדשנו במצותיו והנה זלעו״ז עשה אלקים כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי פי׳ כי כשאין דרכיכם דרכי גם מחשבותי לא מחשבותיכם כי הנה כשדרכיכם דרכי הם ממשיכים להיות מחשבותי מחשבותיכם. משא״כ בהיפך בהמשכת מחשבות אחרים שמצד הקליפה וסט״א. והנה כל איש ישראל יש בו ניצוץ אלקות שלפעמים ועתים מזומנים מעורר את האהבה כל חד לפום שיעורא דילי׳ ואח״כ נופל כו הנה בנפילה זו נאבד ונשקע גם ניצוץ שבנפשו וממנו יונקים הקליפות וסט״א. וזהו כי פשענו כי פשיעה נזכר בתורה בענין שומרים שהשומר חנם חייב על הפשיעה שניצוץ אלקות צריך שמירה שלא יאבד ואחר ימצאנה והשמירה הוא כדאיתא בספרים שמור זה משנה. דהיינו כמאמר רז״ל וירא אלקים כי טוב לגנוז והיכן גנזו בתורה דהיינו כשמתגלה אור האהבה בנפש האדם צריך לשמור שלא יפול הנופל ממנו והשמירה הוא ע״י עסק התורה שע״י עסק התורה היא מתקיימת כו׳ כמ״ש במ״א (וע׳ מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ תשמרו להקריב כו׳ בפ׳ פנחס) משא״כ כשאינו שומר הרי הוא פושע בניצוץ אלקות אשר יאבד ממנו וימצאנו אחר. וזהו בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. פירוש שאני גדלתי ורוממתי מקור חוצבם של נשמתם שישראל עלו במחשבה והם פשעו בי ממש דהיינו הניצוץ אלקות שבהם. והתיקון לזה הוא מחל לנו מחילה הוא ענין גילוי רצון שכשהאדם ברוגז על חבירו מסלק רצונו ממנו וכשחוזר ונתפייס הרי חוזר להיות גילוי רצון אליו. והנה הגילוי רצון זה הוא ע״י אתעדל״ע מבחי׳ מי אל כמוך נושע עון ועובר על פשע שאין הפשע והפשיעה תופס מקום (וע׳ בזח״ג קל״ג א׳. ח״א ר״ו ב׳ ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך) כי אם צדקת מה תתן לו והמשכת גילוי רצון זה הוא ע״י אתערותא דלתתא בחי׳ תשובה מעומקא דליבא כמ״ש מ מעמקים קראתיך ה׳ וע״י בחי׳ עומק זה מעוררים למעלה בחי׳ עומק העליון עומקא דכולא שהוא למעלה מעלה מן ההשתלשלות שע״י שחוזר ומתגלה הרצון העליון שלמעלה מן ההשתלשלות הרי שם  אין הפשע תופס מקום כלל ואם צדקת כו׳ וע״י בחי׳ תשובה הנ״ל הוא חוזר ומוציא את הניצוץ אלקות מהקליפה וסט״א שינקו וקבלו חיות ממנו שיעלה למקורו ושרשו ע״י עקירת הרצון בעומקא דליבא ואזי נתקיים מ״ש חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל (באיוב סי׳ כ׳) (פי׳ שע״י הגילוי מבחי׳ יג״מ הרחמים שע״ז נאמ׳ מי אל כמוך וכן ביג״מ שבתורה כתיב אל רחום וחנון כו׳ עי״ז נמשך להיות ומבטנו יורישנו אל. ועמ״ש בד״ה כי תצא גבי ושבית שביו ובביאור ע״פ כי המצוה הזאת) והנה בחי׳ גילטוי רצון זה הוא מתגלה בעשרת ימי תשובה ע״י בחינת ממעמקים ולכן כתיב דרשו ה׳ בהמצאו. וארז״ל בהמצאו אלו עשי״ת. פי׳ שבחי׳ ניצוץ אלקות הנאבד בפשיעת השמירה חוזר ונמצא להיות עולה למקורו. (וזהו ג״כ ענין ימצאהו בארץ מדבר כו׳ ימצאהו דייקא שימצא האבידה ועמ״ש בד״ה אני לדודי בענין ובקשתם משם כו׳ ומצאת כו׳) ואזי קראוהו להמשיך שיתגלה בנפשו בהיותו קרוב שעתה קרוב הדבר מאד בהיותו חיל בלע ויקיאנו (וע״ד מ״ש ויאמר ה׳ לדג ויקא את יונה): ג וזהו כנשר יעיר שע״י בחי׳ רחמנות מן הנשר ונפל הנה ע״ז כתיב דרך הנשר בשמים שמגביה למעלה עד רום המעלות ומתעלה בעילוי אחר עילוי (ועמ״ש בפי׳ וענין שמים בד״ה כי המצוה הזאת גבי לא בשמים היא כו׳ ע״ש איך דבחי׳ שמים שייך למצות תשובה ועד״ז י״ל פי׳ דרך הנשר בשמים ובזהר) (פ׳ יתרו ד״פ ע״ב) פי׳ דשמים היינו תפארת דאצילות ועמ״ש לקמן ומתחלה יעיר קנו שאינו אלא שמעורר בלבד נוגע ואינו נוגע בבחי׳ מטי ולא מטי דהיינו שיתגלה על נפשו אלקות ונגעה עד הנפש. אך אינו נוגע לגמרי להיות נכנס תוך תוכו (עמ״ש בד״ה עיני כל בפ׳ מטות) ולהיות כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך ואח״כ על גוזליו ירחף שמלביש את הנפש ומקיפו מכל צד רק שאינו אלא בבחי׳ גוזליו שהם קטנים שאין להם גדפין דהיינו ענין גילוי בחינה זו בכל פסוקי דזמרה עד ק״ש. וזהו ענין התעוררות רחמים שבברכות שלפני ק״ש ברחמיך הרבים רחם עלינו כו׳ אבינו אב הרחמן כו׳ שהוא ענין כנשר כו׳ על גוזליו ירחף כו׳ משא״כ בק״ש ע״י מס״נ באחד ואהבת בכל נפשך הוא ענין התגלות בחי׳ תשובה ממעמקים שעי״ז ישאהו על אברתו על דייקא כי אברתו הוא בחי׳ אברין דמלכא שהם המצות שהם המשכות רצון העליון המלובש בעוה״ז הגשמי כמוט ציצית של צמר אבל ע״י תשובה עילאה מעורר רצון העליון שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות שעל זה ארז״ל במקום שבעלי תשובה כו׳ (ועמ״ש מענין ק״ש סד״ה מזמור שיר חנוכת הבית. ולשון על גוזליו א״ש על בעלי תשובה דוקא כי הנה גוזל פי׳ בב״ר) (פ׳ לך פמ״ד) ג״כ לשון גזלן והחוטא נקרא גוזל אביו ואמו כמארז״ל (רפ״ו דברכות) אך ע״י התשובה אתהפכא חשוכא לנהורא וזדונות נעשו כזכיות. לכן מבחי׳ גוזל אביו ומו נעשה בחי׳ כנשר כו׳ על גוזליו ירחף כו׳ והיינו להיות ישאהו על אברתו. ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש שופר בענין כי רצון העליון יש לו שני בחינות כו׳ ע״ש דמשם יובן יותר פי׳ על אברתו. וברע״מ פ׳ פנחס (דרל״ח ע״ב) פי׳ ישאהו ע״ד ישא ה׳ פניו כו׳ ועמ״ש בפי׳ ישא בפ׳ נשא סד״ה כה תברכו לפיכך נאמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע כו׳. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כו׳ שהוא הוא הנותן אמת וחסד שלו כו׳ ואזי ה׳ בדד ינחנו כו׳ בחי׳ הוי׳ הוא בחי׳ צמצום והתפשטות המשכה כו׳ שהיא בחי׳ סדר המשכות והשתלשלות העולמות משא״ד בדד הוא בחי׳ לבדו כמו קודם שנברא העולם דהיינו בחי׳ לפני הוי׳ תטהרו שביום הכפורים (ועוי״ל בפי׳ כנשר יעיר כו׳ דהנה מבואר למעלה שבמ״ת וכן כל זמן שהיה בהמ״ק קיים היה גילוי אלקות מבחי׳  כללות החיות שלמעלה מבחי׳ המלאכים פני ארי׳ כו׳ ופני נשר כו׳. וא״כ מובן דבחי׳ גילוי גי״מ הרחמים זהו ודאי בחי׳ רחמים גדולים שלמעלה מעלה הרבה מבחי׳ ומדרגת דבחי׳ פני נשר. ועמ״ש בד״ה ש״ה ממעמקים בענין שיש ב׳ בחי׳ רחמנות אב הרחמן ואב הרחמים כו׳ ע״ש וא״כ יש לומר הפי׳ כך כנשר יעיר קנו כו׳ שזהו משל דכמו שנמשך בחי׳ רחמים ע״י בחי׳ פני נשר שבמרכבה על ירידת הנשמה בגוף הגשמי ונה״ב וכמ״ש ביצ״מ ואשא אתכם על כנפי נשרים כו׳ כמו כן ויתר מכן לאין קץ מה שעי״ז אח״כ הוי׳ בדד ינחנו היינו גילוי רחמים גדולים י״ג מדה״ר המתגלים ביוהכ״פ שעי״ז בדד ינחנו דהיינו בעצמות אור א״ס ממש וכמאמר והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. ולפ״ז פי׳ ישאהו על אברתו דגבי נשר יעיר קאי על מצות עשה דייקא כי גבי מ״ע ארז״ל עבר אדם על מ״ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו וא״צ ע״ז ליוהכ״פ דייקא. וזהו על אברתו דרמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא וזהו ע״י כנשר יעיר כו׳. אכן ע״י יג״מ הרחמים המתגלים ביוהכ״פ עם התשובה נתקן ונמחל אפילו הפשעים דל״ת שהל״ת הן למעלה ממ״ע דמ״ע תלויין בו״ה דשם הוי׳ ול״ת תלויין בי״ה אך ע״י שביוהכ״פ הוא בחי׳ לפני הוי׳ תטהרו למעלה גם מבחי׳ י״ה וזהו בדד ינחנו כו׳. לכן נתקן גם הפגמים והעוונות והפשעים דל״ת ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו. גם י״ל דכנשר יעיר זהו ענין יג״מ הרחמים שמתגלים בחדש אלול לפמ״ש בזהר הרקיע ר״פ בראשית דתליסר עלין דשושנה הם י״ב בקר דבריאה והים עליהם כו׳ ע״ש והוי׳ בדד ינחנו זהו ענין יג״מ הרחמים המתגלים ביוהכ״פ. ועיין מענין בדד ינחנו ברבות פ׳ בלק גבי הן עם לבדד ישכון) (זח״א כ״ו א׳. ח״ג קכ״ד ב׳. ר״י ב׳ רצ״ח ב׳ ובלק״ת ס״פ האזינו). ובעה״מ סוף שער ג׳ ובשער ששי ס״פ מ״ו פי׳ שזהו ענין ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא והארה מעין זה מתגלה בכל יום בק״ש כי בכל יום צריך להיות המשכה מעט כדי שיתגלה בעשי״ת וביוהכ״פ בכלל כי כך הוא מדת התורה כלל ופרט וחזר וכלל להיות חוזר ונכלל מה שנפרט לפרטי פרטיות בכל יום שעי״ז יהיה גילוי כללות לפי שהפרט נמשך מגילוי כללות כו׳ ועיין בפרש״י (באיוב סי׳ ל״ט כ״ז) גבי יגביה נשר. והנה ע״י תשובה מעומקא דליבא הנ״ל נאמר יצרנהו כאישון עינו כי אישון בת עין הוא החושך שבעין ובו דוקא הוא המאיר ומתגלה עיקר ראיית האדם שבו האדם רואה כך ע״ בחי׳ החושך שמחשיך האדם א״ע במרירות נפשו בעומק הלב הוא מאיר גילוי רצון העליון וזהו ימצאהו בארץ מדבר דהיינו לפי שהיה במדבר בארץ ציה כו׳. וזהו מי זאת עולה מן המדבר עילוי׳ מן המדבר וסילוק׳ מן המדבר כו׳: