לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/מטות

מטות,  א׳

 וידבר משה אל ראשי המטות וגו׳ איש כי ידור נדר וגו׳. ואמרו בגמ׳ עד שידור בדבר הנדור כגון שיאמר הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים או שיאמר קונם בשר זה עלי שהקונם הוא לשון קרבן. ועל יסוד זה מוסד כל מסכת נדרים בפי׳ דבר הנדור. ולהבין ענין זה למה צריך להתפיס בדבר הנדור דוקא. וגם להבין למה נאמרה פרשה זו אל ראשי המטות דוקא. הנה תנן באבות נדרים סייג לפרישות והנה אמרו פרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. וצריך להבין למה יראת חטא באה אחר ענוה וקדושה כו׳ והלא כתיב ראשית חכמה יראת ה׳ [הגם שנתבאר במ״א ע״פ וידבר דעשרת הדברות בענין אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. דיש ב׳ בחי׳ יראה. אך אין די בזה לתרץ הא דיראת חטא בא דוקא אחר ענוה וקדושה כו׳]. אך הענין דעיקר הקדושה הוא כמאמר אשר קדשנו במצותיו שהמצות הן העיקר והתכלית כמ״ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם וע״י המצות הוא אשר קדשנו. וביאור ענין זה כי הנה קדוש פי׳ מובדל וכו׳ ומהו קדושת המצות זה נרמז בנוסח הברכה בא״י אמ״ה פי׳ כי מלך העולם הוא ע״ד מלכותך מלכות כל עולמים שחיות כל העולמות עליונים ותחתונים והתהוותם מאין ליש הוא ע״י מחשבה הקדומה שעלה ברצונו ית׳ אנא אמלוך כו׳. משא״כ קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. והנה כתיב אני ה׳ לא שניתי שגם אחר שנברא העולם אין לפניו שום שינוי ח״ו אלא אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו׳. וכמ״ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים (בישעיה סי׳ מ״ד ו׳), פי׳ אני ראשון קודם שנברא העולם ואני אחרון לאחר שיכלו ימות המשיח וחיי העוה״ב שאז יהיה הוא ושמו בלבד כמו שהיה קודם שנברא העולם. וגם מבלעדי פי׳ באמצעות בין מה שהיה ובין מה שיהיה דהיינו מה שהוא בבחי׳ הוה בעת וזמן בריאת העולם וחיותו וקיומו מששת ימי בראשית שית אלפי שני כו׳. וימות המשיח ותחה״מ הכל לפניו ית׳ כאלו הוא ושמו בלבד ואין אלקים והסתר כו׳ וכמאמר ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה שאין זה אלא בבחי׳ מלך שמלך הוא העולם ואין העולם דבר נפרד חוץ ממנו ח״ו ומלכותך מלכות כל עולמים שמתפשט למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ולארבע סטרין מלך מלך וימלוך ואינו אלא זיו והארה ממדת מלכותו ית׳ המתפשט ומתלבש בעולמות עליונים ותחתונים להוות אותם מאין ליש ולהחיותם ולקיימם. (ועיין מענין אני ראשון כו׳ ברבות וישלח פ׳ פ״א) (ד״צ ע״ד) מהו אמת כו׳ וכ״ה בפ׳ דברים (דרפ״ו ב׳) ובשה״ש ע״פ לסוסתי ברכבי (ד״י ע״ג) ועמ״ש בפי׳ ואמת ה׳ לעולם בד״ה ביום השמיני עצרת ובביאור ע״פ אלה מסעי. עוד מענין אני ראשון כו׳ ברבות תולדות (פס״נ ס״ט ד׳). פ׳ בא ר״פ ט״ו ע״פ ראשון הוא לכם (דקכ״ט ע״ג). קדושים (ס״פ כ״ד). זח״ב תרומה (קנ״ח סע״א) ס״פ מצורע (דנ״ו א׳) ת״ז תקון ה׳ (דט״ז ע״א) סוף תקון י״ט (דמ״א ע״ב) תקון ס״ט (דק״ח) ועמש״ל בביאור ע״פ אני דפ׳ ציצית וזהו ה׳ מלך גאות לבש שאינו אלא בבחי׳ לבוש ועמ״ש מזה בד״ה יונתי בחגוי, ונק׳ זיו השכינה פי׳ מה ששוכן ומתלבש בעולמות עליונים ותחתונים להיות ממכ״ע אין זה אלא ע״י  זיו והארה בלבד וזיו זה והארה זו נמשכה ממדת מלכותו ית׳ ממחשבת אנא אמלוך, אבל בו בעצמו ובכבודו ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל סתימא דכל סתימין ועליו נאמר ישת חשך סתרו שאין העולמות עליונים ותחתונים יכולים לקבל זיו והארה ממנו ית׳ מעצמותו ומהותו ממש כביכול כי הוא קדוש ומובדל כו׳ ולא נערוך אליו קדושתו ואין ערוך לך כו׳ [ועמ״ש מזה בפ׳ וארא ע״פ לכן אמור לבני ישראל וגו׳ ובפ׳ בשלח ע״פ אז ישיר משה מענין פי׳ ולא נערוך אליו קדושתו]: ב אך עכ״ז אל ה׳ ויאר לנו הארה רבה ועצומה מקדושה עליונה הזאת הנפלאה והנעלמה ע״י המצות שנתן לנו כי הנה בתורה ומצות נאמר לכו לחמו בלחמי והנה לחמו פי׳ לפי שהתורה היא לחם ומזון לנפש כמו הלחם הגשמי שהוא מזון לגוף כו׳. אבל מ״מ לחמי צריך ביאור וכי לאכילה ושתיה כו׳. וביאור הדבר הוא ע״ד מארז״ל רעייתי פרנסתי ישראל מפרנסין כו׳, ועמ״ש מזה בד״ה יונתי הנ״ל. והענין כי הנה המאכל שהוא דצ״ח מחיה את האדם שהוא מדבר שהוא במדרגה יותר גבוה מהמאכל ואיך מחיה אותו המאכל, אך ע״ז נאמר כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם שמוצא פי ה׳ הוא החיות של המאכל והם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שבמאמר תדשא הארץ נברא הצומח ובמאמר תוצא הארץ נפש חיה נבראו הבע״ח וכח וחיות המאמר ההוא תמיד מלובש בו להחיותו ולקיימו והוא הוא המחיה את האדם. אך הרי גם האדם נברא במאמר נעשה אדם. ויש בו ג״כ מוצא פי ה׳ ולמה צריך להמאכל שיחיה אותו. אבל הענין כי הנה כתיב אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וכו׳ שהאדם באמת הוא אחרון במעשה בראשית בזמן וגם במעלה מצד גופו ונפשו הבהמית כמאמר יתוש קדמך שכל הדברים דצ״ח אע״פ שירדו מטה מטה מאד בעשייה גשמיות להיות יש ודבר גשמי מ״מ אינם דבר נפרד לגמרי כמו האדם שיכול להיות נפרד לגמרי ח״ו ועובר על רצונו ית׳ למרות עיני כבודו ועיין בס׳ ש״ב פכ״ד, רק מצד עילוי נשמתו ונפשו האלקית לבדה הוא קדם במעלה יתירה על כל הנבראים וגם מצד גופו ונפשו החיונית יש לו מעלה יתירה על הדצ״ח ברוח חיים שבו שהיא נפש המדברת והמשכלת והמאמרות סדרן ממטה למעלה מתחלה תדשא הארץ שהוא להיות הצומח ואח״כ ישרצו המים דגים שאינן בכלל בשר ואח״כ תוצא הארץ נפש חיה ובהמה ואח״כ נעשה אדם. והנה כל זה הוא בבחי׳ ירידת המדרגות והתהוות השתלשלותם מאין ליש, אבל במקורם ושרשם למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות הנה הוא להיפך שבחי׳ נפש אלקית שבאדם הוא בחינת אחור לגבי מקור וחיות הגוף ונפש הבהמית שנלקחו ממדרגות עליונות וגבוהות מאד אלא שנפלו בשבירת הכלים כנודע ושם הוא חיות הדצ״ח גבוה ונעלה במעלה יתירה אלא שנפלו למטה יותר בחיות מצומצם מאד כמו דומם וצומח כו׳ וכמשל מנפילת החומה שעליון שבה נופל למטה יותר בריחוק מקום יותר כנודע. ולפיכך המאכל שהוא מדצ״ח מחיה את האדם ויש לו יתרון מעלה על האדם שהאדם צריך להמאכל למלאות די מחסורו אשר יחסר לו מבלעדי הלחם והמאכל משא״כ המאכל אין צריך להאדם. וזהו כי על כל  מוצא פי ה׳ כי מוצא יש לו ב׳ פירושים מוצא מה שכבר יצא מפי ה׳ התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם ומוצא לשון מקור וחיי החיים כמו מוצא מים שהוא המקור הנובע המעיין דהיינו המקור שממנו יצאו העשרה מאמרות שבמקורן ושרשן הדצ״ח מאד נעלה ונמשכים ומשתלשלים ויורדים למטה עליהם ממדריגות עליונות ולפיכך יחיה האדם: ג והנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה בחיות הלחם הגשמי המחיה את הגוף אדם הגשמי. כן עד״ז כתיב כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם אדם דלעילא דהיינו מ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כי נק׳ אדם מלשון אדמה לעליון כי כמו שבאדם למטה יש רמ״ח אברים כו׳ שבהם ועל ידם מתחלק החיות שבתוכו העין רואה כו׳ כך למעלה התפשטות החיות הוא בריבוי התחלקות הנבראים מלאכים ונשמות בכמה מיני מדרגות ממדרגות שונות כמ״ש עיני ה׳ כו׳ אזני ה׳ כו׳ שיש מלאכים ונשמות שנקראים כך והתפשטות החיות של כל אחד ואחד כפי מדריגתו ומזגו ותכונתו נק׳ בשם אדם שהוא בחי׳ ממכ״ע. ולכן כתיב כמראה אדם ולא בחי׳ אדם עצמו ממש [ועמ״ש עוד מזה בפ׳ משפטים קכ״ב א׳ ועמ״ש בד״ה ויראו כו׳ ותחת רגליו כו׳ ע״ש]. והנה חיות הנמשך לבחי׳ ומדריגה זו להיות ממכ״ע ולהחיות רוח שפלים הוא מבחי׳ מוצא פי ה׳ הוא מקור עליון וראשיתא דכולא בחי׳ סוכ״ע ונק׳ רצון העליון כי אית רצון ואית רצון ורצון העליון הוא פי׳ שעליון על כל העולמות שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל שהוא סתימא דכל סתימין ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ורצון התחתון הוא מה שמתלבש תוך עלמין כו׳, והנה רצון העליון הוא מקור התורה והמצות, ולכן נק׳ לחמי ורעיתי פרנסתי שע״י אתערותא דלתתא אתעדל״ע להמשיך חיות ממקור וחיי החיים מבחי׳ סוכ״ע לבחינת ממכ״ע ואתעדל״ת זו הוא ע״י מעשה המצות דוקא בעשייה גשמיות, וגם ע״י דבור התורה דעקימת שפתים הוי מעשה משא״כ הרהור לאו כדיבור דמי והרהור לא עביד מידי מפני שכח המעשה והדבור נלקח מכח האכילה שאוכל שעי״ז מתחזק כחו לדבר ולעשות וכח האכילה בשרשו ומקורו הוא יותר גבוה ונעלה מאשר תוכל נפשו שאת לפי מקור חוצבו כנ״ל. וכך יוכל להיות עי״ז אתעדל״ע ממעלה מעלה מבחי׳ סוכ״ע וכן מעשה המצות עצמן כגון אתרוג ולולב כו׳ שהאתרוג הוא מאכל בפ״ע וכן הלולב הוא צומח עכ״פ ויש להם מעלה יתירה שבהם ועל ידם יומשך אתעדל״ע מבחינה עליונה וגבוה מאד. וכן צמר הציצית ומעות הצדקה וכו׳ משא״כ הרהור ומחשבה הוא בחינת חשב מ״ה שהוא בחי׳ אדם עצמו ואין כח לאתערותא זו להמשיך חיים עליונים כל כך. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי העוה״ב הוא שנהנים מזיו השכינה הוא זיו והארה מרובה ותוספת תענוג הנשמות בגילוי בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ בשם שכינה ששוכן ומתלבש בעולמות והנה הכח והחיות הנמשך לבחינת ממכ״ע מבחי׳ סוכ״ע הוא נעשה ע״י תשובה ומע״ט כנ״ל. נמצא שהם העושים הזיו והתענוג שבג״ע. ולכן גדלה מעלתם מכל חיי העוה״ב שהם הם הממשיכים חיי העוה״ב כנ״ל: והנה לפי שהתורה והמצות הם בחי׳ רצון העליון לכך יש להם כח להמשיך לנפש האדם ג״כ בחי׳ רצון העליון כי גם בנפש האדם למטה ג״כ אית רצון ואית רצון שיש שמעורר את רצון והאהבה הטבעית המסותרת שבנפשו לגלותה מההעלם אל הגילוי לדבקה בו ית׳ מחמת התבוננות בגדולתו ית׳ המחיה חיים שהוא ממכ״ע כאשר תוכל נפשו שאת כל חד וחד לפום שיעורא דיליה והוא בחינת ובכל נפשך. אך יש רצון שהוא למעלה הימנו ומבקשי ה׳ יבינו כל שלפעמים תתלהב ותתלהט הנפש באהבה רבה עזה ועצומה בבחי׳ ובכל מאדך מאד יותר מכדי מדת הנפש בהשגתה באור פני ה׳ אלא מחמת ביטול השגתה דלית מחשבה  תפיסא ביה סתימא דכל סתימין והוא בחי׳ רעותא דליבא דלית מחשבה תפיסא ביה והוא בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מעלה מהעולמות שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין אלא כמו שכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. משא״כ האהבה הבאה מחמת התבוננות והשגה בגדולתו יתברך נק׳ אהבת עולם כנודע ואהבה רבה זו שהיא בחינת רעותא דליבא היא באה מלמעלה על ידי התורה והמצות שהם הם רצון העליון רצונו וחכמתו ית׳ [וכמ״ש ג״כ לעיל מזה ע״פ מי מנה עפר יעקב וע״פ ועתה יגדל נא]. וזו היא בחינת הלחם והמזון שנעשה לנפש האדם ע״י התורה והמצות שהמוצא פי ה׳ שהוא מקור התורה והמצות עליו יחיה האדם ותחיה נפשו במקור וחיי החיים ית׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳, ואין רעותא דליבא זו באה דוקא מחמת ההתבוננות איך שהתורה נותנת חיים ואיך נמשך החיות רק כמו המאכל שמחיה את האדם בגשמיות אף אם אינו מבין האיך המאכל מתעכל ונהפך לדם ואיך תשוב להיות בשר כבשרו ואיך הוא כח הדוחה הפסולת כו׳ אלא ממילא יחיה האדם כך בחי׳ רעותא דליבא זו נמשכה מאליה וממילא ע״י קיום התורה והמצות. וזהו אשר קדשנו במצותיו שע״י המצות נמשך קדושה עליונה מבחי׳ קדוש ומובדל דהיינו מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין הוא בחי׳ רצון העליון כנ״ל לקדש אותו ג״כ שיומשך לנפש האדם גילוי הארה זו בנפשו להיות האהבה ורצון העליון שבנפש שהוא בחינת רעותא דליבא ואהבה רבה הנ״ל. וזהו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם שע״י המצות יהיה שורה בכם קדושה העליונה ממש להיות קדושה זו שוה לאלקיכם (ועמ״ש בפי׳ לשון קדושה ע״פ מקושש עצים בפ׳ שלח) וזהו ענין הברכה ברוך הוא המשכה להיות הוי׳ שמהווה כל הויות דהיינו שרש ומקור כל ההתהוות שיהיה בחי׳ אלקינו שיתאחד עמנו באחדות אחד למהוי אחד באחד ע״י אשר שהוא בחי׳ עונג העליון שמשם נמשך להיות קדשנו בקדושתו ממש ע״י מצות יו בקדש העליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ עלמין שמזה נמשך רעותא דליבא לנפש ואזי נקרא נפש האדם עצמה בחינת אחור לגבי רעותא דליבא הנמשך לו שהוא בחי׳ קדם מקדמונו של עולם: קיצור. פי׳ אקב״ו כי חיות כל העולמות הוא רק מבחי׳ מלכותו ית׳ אבל במהותו ועצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא וזהו ענין קדוש מובדל. וע״י התומ״צ נמשך מקדושה זו ממש כי הנה כתיב לכו לחמו בלחמי ופי׳ לחמי היינו דכמו שהאדם מקבל חיות מהלחם לפי ששרשו מבחינת מוצא פי ה׳ מוצא היינו מקור. כן בחי׳ ממכ״ע הנק׳ כמראה אדם נמשך לבחינה זו חיות מבחי׳ רצון עליון הסוכ״ע והיינו ע״י התורה ומצות שנתלבשו בעשייה שבהן ועל ידן נמשך רצון העליון וזהו ענין רעיתי פרנסתי ולחמי. ומהמשכה זו נמשך ג״כ לנפש האדם בחינת רצון העליון לבא לבחינת ובכל מאדך אהבה רבה וזהו אק״ב והייתם קדושים: ד והנה קדושה זו מביאה לידי ענוה שהיא שפלות האדם בערך נפשו ונשמתו יען אשר אין חיות ושפע לנפשו ממקור ומוצא פי ה׳ אלא ע״י דברים שפלים גשמיים ממש כמו האתרוג וצמר הציצית וקלף התפילין וכה״ג כל מצות מעשיות או ע״י הדבור בהם הוא ת״ת וכו׳ וענוה זו מביאה לידי יראת חטא (בר״ח שער הענוה פ״א הביא דענוה איהי שכינתא עילאה. והנה פי׳ וענין שכינתא עילאה נתבאר בד״ה שיר השירים שהוא ענין הביטול דיחודא עילאה. ועפ״ז י״ל פי׳ ענוה היינו שהוא מחזיק עצמו לאין ממש כמו שהוא קמי׳ ית׳ דכולא קמי׳ כלא חשיב ועמ״ש בד״ה קטנתי מכל החסדים. ועמ״ש בד״ה ארץ הרים ובקעות בענין חותם שוקע ביטול ענוה שלמעלה מהאהבה. ועפ״ז א״ש מ״ש בספרים בענין ענוה שהיא ביטול והכנעה להקב״ה דלכאורה אינו מובן וכי צריך  לומר זה שהאדם בריה שפלה ואפלה יקטין א״ע לגבי הבורא ית׳. אכן לפי הנ״ל א״ש דפי׳ וענין ענוה זו דשייך מהאדם לגבי הקב״ה היינו שלא יהיה תופס מקום כלל אלא כלא חשיב ממש. ועד״ז נאמר במשה והאיש משה ענו מאד כי במשה נאמר ונחנו מה ועיין בגמרא) (ספ״ו דחולין דפ״ט א׳) גדול מה שנאמר במשה כו׳ שביטול דמשה היה למעלה מבחינת הביטול דואנכי עפר ואפר כי הוא מ״ה ממש וזהו עניו מאד ועיין בפ׳ שלח (קס״ג סע״ב). והנה שכינתא עילאה היא בינה ולפ״ז וענוה מביאה לידי יראת חטא הוא בחי׳ חכמה שהיא יראה עילאה. וריב״ל דס״ל ענוה גדולה מכולן י״ל זהו כמ״ש בר״ח שם ועוד ימצא הענוה אפילו בכתר כו׳ והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל עכ״ל. ועמ״ש בביאור ע״פ מי מנה בענין אוכם הוא קדם כו׳ וזהו ענין ישת חשך סתרו. ועמ״ש מענין ענוה סד״ה שוש אשיש כי הנה את זה לעומת זה עשה האלקים שכמו שבקדושה עשיית המצות הוא מעלה את האדם להמשיך חיים עליונים מבחי׳ רצון העליון כמ״כ להיפך בעבירה כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ פי׳ אני ה׳ מה שהוא מהווה כל הויות להחיות כל העולמות וכל הנבראים ומלפני כלומר למעלה מבחי׳ ומדריגה זו שם מגיע הפגם והעונש של העבירה שהכרת תכרת בשרש כל השרשים וצריך להיות לאדם יראת חטא. פי׳ יראה מחמת החטא והחסרון והפגם שנעשה למעלה כ״כ וחטא הוא לשון חסרון ופגם שלשון חטא נופל אפילו על ביטול מ״ע ודקדוקי סופרים שעכ״פ יש חסרון ופגם. משא״כ עון הוא על ל״ת כו׳. והנה יראת חטא בבחינה זו באה אחר ענוה וקדושה דוקא דהיינו אחר שיתקדש בקדושה העליונה הבאה מלמעלה ע״י המצות ויבא למדרגת ענוה שיכיר שפלות נפשו אזי יכיר וירגיש ג״כ בזה לעומת זה כמה גדול עונש החטא והפגם שמגיע למעלה ויהיה לו יראה גדולה מחמת החטא והפגם (ועמ״ש עוד בפי׳ וענין יראת חטא בד״ה אלה מסעי). אך קדושה וענוה זו אינה באה אלא אחר מדרגות הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית מקליפות נוגה וקדש את עצמך במותר לך והוא בחינת תשובה תתאה כמארז״ל תשובה ומע״ט כו׳ שבלא תשובה תחלה אין המעשים טובים ומאירים מלשון את האור כי טוב כו׳. ועם כל הנ״ל יובן מ״ש וידבר משה אל ראשי המטות פי׳ מטות כענין מטה כלפי חסד שהוא ענין להטות ולהפוך המדות שבנפש שיהי׳ כלפי חסד ואהבת את ה׳ לדבקה בו והמטים ומהפכים הם בחינת הראשים שהם בחינת רעותא דליבא שנמשך מבחינת משה הוא בחינת דעת עליון וקדש העליון שלמעלה מעלה מבחינת עלמין ובחי׳ משה הוא המנהיג (כי וידבר מלשון ידבר עמים תחתינו לשון הנהגה) וממשיך בחינה זו להיות רעותא דליבא (ועיין עוד מענין ראשים בפ׳ פנחס) (דרנ״ג ע״ב) ע״פ שאו שערים ראשיכם גם כי משה הוא בחי׳ ונחנו מ״ה בחי׳ עניו מאד ולכן וידבר משה כו׳ ועמ״ש סד״ה משה ידבר וסד״ה מראיהם ומעשיהם: קיצור. ענין קדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. וענין וידבר משה אל ראשי המטות): ה לאמר זה הדבר כו׳. וארז״ל שכל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה כו׳. והענין דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כדמותנו הוא בחינת ממכ״ע דכ״ף הדמיון כמו הדמות כו׳, משא״כ בצלמנו הוא בחי׳ גילוי עצמותו ית׳ ממש כביכול (ועיין מזה לקמן בד״ה אלה מסעי הנ״ל ובד״ה כי ביום הזה יכפר). והנה ע״י רעותא דליבא למעלה מבחינת כח הנפש נעשה עי״ז אתערותא דלעילא גילוי בחינת עצמותו ית׳ למעלה מבחי׳ עלמין מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. והיינו לאמר זה הדבר כו׳ דהיינו באמירת כאו״א פרשה שבתורה או נביאים וכתובים הלכות ואגדות יהיה  זה הדבר עצמו שנאמר מאז ומקדם. כמ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳ ודברת בם כו׳ שהדברים האלה עצמם שאמר משה באותו יום יהיו אצלך ודברת בם עצמם לפי שע״י בחינת רעותא דליבא נמשך בחינה מה שלמעלה מבחינת עלמין ושם הוא למעלה מן הזמן (ועמ״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא וסד״ה והגדת לבנך בענין בעבור זה וסד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה) ושם היה בחינת נבואתו של משה שהוא היה בחינת קדש העליון למעלה מבחינת עלמין ולכן ארז״ל שהיה פרוש מן האשה משא״כ כל הנביאים כו׳ (וע׳ מזה בפ׳ ויצא) (דקנ״ב ב׳) ו במק״מ שם ובפ׳ בראשית (כ״ב א׳) וביארו הרמ״ז פ׳ ואתחנן (דר״ס סע״ב) גבי רב לך כו׳ וע׳ בפ׳ בלק (קפ״ז ב׳). ומכ״ז יובן איך שנבואתו היה מבחינת שלמעלה מגדר זמן שבחי׳ הזמן אין לו יחס רק במדת מלכותו ית׳ בחי׳ כדמותנו בחינת עלמא דנוקבא כו׳ דהיינו כשנעשית מקור לבי״ע ועיין בפ׳ ויחי (דרמ״ו סע״א וע״ב) ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע בפי׳ קומי לך רעיתי. ומשם יובן בתוספת ביאור מש״כ שע״י רעותא דליבא דייקא נמשך שיהיה עסק התורה בבחינת לאמר זה הדבר כו׳. איש כי ידור נדר וגו׳ עד שידור בדבר הנדור. הענין כי הנה נדרים סייג לפרישות. והנה פרישות הוא להיות קדש א״ע במותר לך וכדי להיות מדריגה זו נטועה וקבועה בלבו באמת לאמתו צריך לעשות עצות בנפשו כענין שנתבאר למעלה בענוה שמביאה לידי יראת חטא דהיינו שישפיל עצמו איך הדבר שרוצה לפרוש ממנו כגון הנודר מן הבשר כו׳ שהבשר וכיוצא בו הוא גבוה ממנו במעלה בשרשו ששרשו גבוה מאד נעלה מבחי׳ ומדרגות האדם אלא שבשבירת הכלים נפלו למטה מטה מן האדם בדצ״ח אבל מ״מ הרי יש לו יתרון ומעלה שמחיה את האדם והאדם צריך לו והמאכל א״צ להאדם ואי לזאת אינו ראוי להורידו כ״כ בגשמיות להיות נהנה ממנו למלאות תאוות גופו ולהיות בזוללי בשר וסובאי יין כ״א להרחיב דעתו לה׳, וכן דרך הנודרים לש״ש הוא מפני שרואים ירידתם מן הדבר שנודרים ממנו שהדבר ההוא גורם להם ירידה והטייה מאחרי ה׳ והיינו אחר שמורידים הדבר ההוא לגשמיות ממילא ממשיך ומוריד גם את הגוף האדם אחריו (ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין ע״ה אסור לאכול בשר ואף דהכא מיירי בת״ח. מ״מ נהי דאינו אסור מ״מ שייך שירא שלא ירד ממדרגתו כו׳) אבל באמת צריך לראות בשרשו איך ששרשו גבוה מאד נעלה. ועי״ז פירש ממנו. ולכן צריך הנודר לומר הרי זה כעולה וכקרבן שהן קודש ודבר הנדור ומופרש בשרשו הגבוה למעלה וכמ״ש כי יפליא לנדור לשון מופלא ומכוסה כאלו נודר בחיי המלך ששרשם הם חיים העליונים מבחינת סוכ״ע (ועיין מענין נדר בזח״ב יתרו צ״א ב׳ משפטים קט״ו ב׳ פנחס דר״ה א׳ ב׳ ובפרדס ערך נדר ובמא״א אות נו״ן ס״ט רבות ויצא ר״פ ע׳ כי תשא פמ״ג נשא פ״י ע״פ כי יפליא באיכה בפסוק ישבו לארץ ידמו ובבחיי פ׳ יתרו) ומשם נשתלשלו כל בחי׳ אורות המקיפים שבעולמות עליונים וגם למטה באדם התחתון בבחינת הבל ודבור היוצא מהפה כידוע לי״ח (ועמ״ש מזה בד״ה וארשתיך לי). וזהו דבר הנדור שמקדיש הקרבן ואמר ה״ז עולה או שלמים להמשיך בפיו קדושה עליונה מבחי׳ סוכ״ע מקור כל הקדושות וגם הנדרים שהן קונמות הן הקדש כדאיתא בגמרא (וזהו כענין המבואר בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא בפי׳ ענין ויקרא האדם שמות כו׳ להעלותן עי״ז ולקדשן במקורן כו׳ ע״ש וכעין זה הוא ענין קונמות שמתפיסו בדבר הנדור וקדוש ועי״ז ממשיך בו קדושה עד שהן הקדש. והכח הזה בפה האדם הוא ממש כענין הנ״ל דויקרא האדם שמות כו׳ ועוד נ׳ לומר כי הכח הזה הוא מעין ודוגמא הכח דלאמר זה הדבר הנזכר לעיל. שנמשך מבחי׳ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳. וזהו שייכות ענין וידבר משה כו׳ לאמר זה הדבר לפ׳ נדרים ולכן עכשיו שנתמעטו הלבבות צריך לומר בלי נדר וכמ״ש במ״א):

מטות,  ב׳

 ביאור ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות הנה להבין ענין אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית כו׳. הנה בעשרה מאמרות נברא העולם. והנה העשרה מאמרות הם מע״ס דתיקון יהי אור חכמה [ועיין בפרדס ש״ב פ״ה ובזהר פ׳ ויקרא די״א סע״ב ובמק״מ שם ובפ׳ בראשית די״ו ע״ב ודף כ״ב א׳ ב׳] והנה ע״ס דאצילות הם אלקות. ואיך נעשה מהם בי״ע שהם בעלי גבול ויש ודבר נפרד מאלקו׳ [ר״ל איך הם מתלבשי׳ להיות רוח ונפש לבי״ע ועמ״ש ע״פ ששים המה מלכות בענין מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי כו׳]. אך הוא ע״י שהיה שבירת הכלים דתהו שכשנשברו ונסתלקו מהם האורות ונפלו השברי כלים למטה בנוגה נעשו בחינת יש. כי הנה פי׳ שבירת הכלים היינו שבירת האותיות. שהאותיות הם כלים. ועד״מ למטה כשהאותיות הן מצורפים שהם ב׳ או ג׳ אותיות יחד אז הם תיבה אחת שהיא כלי ובית קיבול לאיזו השכלה. אבל כשמתפרדים האותיות זה מזה, אזי בכל אות ואות בפ״ע אין נמצא מלובש שום שכל משכל ההוא שהיה מלובש בתיבה ההיא, וזהו ענין שנסתלק האור מהכלי עד״מ. רק מ״מ איזו רשימו וניצוץ מן האור נשאר בכל אות מאחר שהיו מחוברים ומיוחדים תחלה יחד בצירוף אחד אבל מ״מ הוא רק ניצוץ ורשימו בעלמא אבל עצם האור נסתלק מהכלי, והנה עד״מ בכלים גשמיים שהכלי הוא בטל וטפל לגבי היין שבתוכו ולכן איתא במשנה פרק המצניע המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. משא״כ כשנשבר הכלי נעשה חרס בפני עצמו. וכך עד״מ למעלה כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי היא בבחי׳ ביטול ממש לגבי האור. וזהו ענין ע״ס דתיקון דאיהו וגרמוהי חד שגם הכלים הם אלקות ממש כי הם בבחי׳ ביטול לגמרי ממש לגבי האור א״ס המלובש בהן. משא״כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות הוא כמו עד״מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ״ע ואינו בטל עוד להיין. כך ע״י שבירת הכלים שהם האותיות שנתפרדו נעשו בבחי׳ יש עד שמהן נמשך התהוות היש ודבר נפרד דבי״ע. משא״כ מבחי׳ הכלים דע״ס דתיקון שהם מיוחדים עם האורות לא היה יכול להיות השתלשלות והתהוות היש ודבר נפרד כי הכלים דתיקון הם בטלים להאור כנ״ל. והגם שנתבאר שהעשרה מאמרות הם מע״ס דתיקון. אך הם מתלבשים בע״ס דב״ן כי הרי המאמרות הם בבחי׳ מלכות דאצילות עולם הדבור [וע׳ בפרדס בעה״כ ערך אדריכל ועמ״ש בפ׳ בראשית סד״ה צאינה וראינה בשם המדרש משל למלך שבנה פלטין ע״י אדריכל כו׳] ומל׳ דאצי׳ הוא שם ב״ן שנפל בו משם ס״ג כו׳, וע״י האותיות דשם ב״ן שהם שרש האותיות שמשבירת הכלים עי״ז נתהוה בחי׳ היש ודבר נפרד. ולכן באמת יש בבי״ע ג״כ מב׳ הבחי׳ דמ״ה וב״ן והוא בחי׳ פנימית וחיצונית. בין בכל נברא בפרט בקדושה דבי״ע שהפנימית והנשמה שלו הוא בבחי׳ ביטול כמ״ש וצבא השמים לך משתחוים ונמשך משם מ״ה. והחיצונית דהיינו הכלי והגוף שלו נמשך משם ב״ן [ואפשר שעד״ז הוא מ״ש הרמ״ז בפ׳ אמור (בדף ק״ד ע״א) גבי כל הנקרא בשמי. שכתב בשם ספר הלקוטים שלכל אדם יש לו שני שמות כו׳ ע״ש. והיינו כדלקמן שהאדם כלול מב׳ הבחינות דתהו ותיקון]. ובין דרך כלל הפנימיות דבי״ע הן הנשמות והמלאכים שיש בהן בחי׳ הביטול לפי שנתהוו מבחי׳ התיקון שכבר נתקן שם ב״ן ע״י מ״ה, והחיצוניות הם היכלות דנוגה שהם בחי׳ יש כו׳ שנמשך מרפ״ח ניצוצים ושבה״כ שעדיין לא נתקנו כו׳. ועמ״ש מענין אותיות דמ״ה וב״ן ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו׳ ובביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב: ב והנה האדם כלול מב׳ הבחי׳ דתהו ותיקון. שנפשו האלקית נמשכה מבחי׳ שם מ״ה דתיקון ולכן היא בעצם בבחינות  ביטול. והנה״ב והגוף נמשכו משבה״כ דתהו. ואדרבה הגוף ונה״ב הם בבחי׳ א׳ למטה יותר מדצ״ח. כי הנה יש כמה מדרגות בענין הביטול והפירוד שצבא השמים לך משתחוים שיש בהם בחי׳ הביטול וכן הבהמות והחיות אינם בחי׳ נפרד לגמרי שהרי אין בהם עוברי עבירה מה שאין כן האדם מצד גופו ונפשו הבהמית הוא בחינת נפרד יותר שהרי יכול לעבור עבירה. וזהו אחור למעשה בראשית שהוא סוף כל המדרגות להיות יש ודבר בפני עצמו וכמ״ש בסש״ב פכ״ד שהעובר אפילו על עבירה קלה הוא בתכלית הפירוד מאחדותו ית׳ יותר מסט״א וכל הקליפות כו׳ ע״ש באריכות. ומצד נפשו האלהית הוא בטל בתכלית והוא בחי׳ קדם למע״ב (ועמ״ש עוד מענין גוף האדם ונשמתו בפ׳ בראשית ע״פ וייצר כו׳). אך דרך פרט גם על נפש האלקית עצמה שמבחינת עולם התיקון נאמר אחור וקדם צרתני, כי הנה התיקון הוא אחר עולם התהו שקדם לו גם במעלה ומדרגה אלא שנפל בשבה״כ, כי ס״ג הוא למעלה ממ״ה אלא שנפל בשם ב״ן בבחי׳ יש. והתיקון הוא חיבור מ״ה וב״ן דהיינו שגם ב״ן שהוא בבחי׳ יש יהיה בבחי׳ מ״ה על ידי התהפכות חשוכא לנהורא כו׳ והוא בחי׳ המברר בירורים בבי״ע בכל ששת ימי המעשה (עמ״ש סד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים ובמ״א ע״פ שמע ישראל שם ע׳ ובביאור ע״פ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר), ונמצא התיקון הוא ג״כ מעולם התהו ורפ״ח ניצוצין כמ״ש ורוח אלקים מרחפת מת רפ״ח והוא בחי׳ מת ושבירה ומזה נעשה התיקון בבי״ע כמ״ש אח״כ ויאמר אלקים יהי אור חכמה. וכמ״ש בע״ח דעתיק דתקון דאצי׳ לקח ה׳ ראשונות דכתר דב״ן כו׳ ולכן גם נפש האלקית מצד התקון נק׳ בחי׳ אחור לגבי עולם התהו שמרפ״ח ניצוצים ששרשן מס״ג שלמעלה ממ״ה כנ״ל, וגם על נפש השכלית הבהמית שבאדם שייך לומר אחור וקדם צרתני לגבי דצ״ח. כי הנה בסדר המאמרות קדמו דצ״ח למדבר כו׳ והיינו כי התיקון הוא ממטה למעלה דצח״מ, והאדם שהוא המדבר העליון מכולם משא״כ בתהו דומם הוא למעלה מהצומח והצומח מהחי כו׳ ולכן כתיב בקרבנות ברית מלח עולם כו׳ אע״פ שהמלח הוא דומם וע׳ מזה בלקוטי תורה מהאריז״ל פ׳ ויקרא אך בשרשו גבוה מאד ומלח הוא גבורות דאבא כו׳ (וע׳ בזהר ויחי דרמ״א ע״ב מענין מלח ועמ״ש בד״ה ולא תשבית מלח). ולכן גם הנפש השכלית עם היותה גבוה במעלה מדצ״ח ושרשה מבחי׳ פני אדם כמ״ש ודמות פניהם פני אדם ונקרא קדם היינו מצד יציאתן והתהוותן ע״י העשרה מאמרות שנמשכו מע״ס דתיקון אבל בשרשם בתהו הדצ״ח גבוהים יותר ולכן נקרא אחור למע״ב: ג ועפ״ז יובן ענין לכו לחמו בלחמי. פי׳ לחמי היינו מ״ש כי על כל מוצא פי הוי׳ יחיה האדם האדם בה׳ הידיעה היינו אדם דלעילא מלכות דאצילות שנקרא ג״כ אדם כמ״ש בזהר עד דלא אתברי פרצופא כו׳ וכמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ אלה מסעי המתחיל לבאר ענין המסעות, והיינו בחי׳ ממכ״ע המשכת החיות בהתחלקות כמ״ש עיני ה׳ וכתיב תהיינה אזנך קשובות כו׳. והנה מוצא פי הוי׳ יש בו ב׳ פירושים הא׳ הוא כפשוטו דמוצא פי ר״ל מה שכבר יצא מפי ה׳ התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם והיינו מבחי׳ ע״ס שבמל׳ דאצילות שם ב״ן. והב׳ דמוצא לשון מקור כמו מוצא מים היינו שהמקור של ע״ס דב״ן הוא בחי׳ שם ס״ג שהוא שרש עולם התהו עולם הנקודים ששרשו מבחי׳ פה דא״ק. והעינים דא״ק בהסתכלותן עשו כלים לאורות הפה דא״ק והוא ענין עולם הנקודים כו׳. ולכן יחיה האדם דלעילא עי״ז כי הנה א״ק נקרא אדם דבריאה, ועולם התהו הוא בחי׳ יצירה שיצירה הוא בחי׳ גילוי ההעלם והיינו האורות הנמשכים מא״ק ע״י ההבלים דאח״פ. ואצי׳ שהוא עולם התיקון נקרא אדם דעשייה  לפי שהוא בחי׳ אורות בכלים ושרשו הוא רק הארה דרך מצחא דא״ק וע״כ יחיה האדם דתיקון ע״י בירורים. שממוצא פי ה׳ שהם מבחי׳ יצירה שלמעלה מעשייה. וזהו ענין התורה ומצות שנקראו לחמי. והיינו לפי שכל המצות מעשיות הם בירור בחי׳ נוגה ששרשו מעולם התהו וממשיך עי״ז רצון העליון שהוא בחי׳ כתר עליון אשר כלול ג״כ מכתר דתהו כמבואר לעיל והמשכה זו הוא בבחי׳ מל׳ דאצילות [וכמ״ש במ״א ע״פ ומספר את רובע ישראל ע״ש וזהו שוקיו עמודי שש ופי׳ במדרש רבה (פרשת קדושים פרשת כ״ה). זה העולם שנברא בששת ימי בראשית והיינו כי שוקיו קאי על עוסקי במצות שנקראו תמכין ומעשה המצות הם בדברים שנבראו בששת ימ״ב ור״ל שהם קודמים לבריאת האדם שהוא אחרון למעשה בראשית כנ״ל ועיין מענין שוקיו כו׳ בפ׳ מצורע (דנ״ג ע״ב) ובפרשה נשא (דקמ״ג א׳) ובפ׳ פנחס דרל״ו א׳] וזהו שע״ז יחיה האדם דלעילא מל׳ דאצילות כנ״ל. וזהו ענין להוסיף אורות באצילות כי באצילות האור מוגבל בכלים וכדי להוסיף צ״ל מלמעלה יותר, ומזה נמשך ג״כ תוספת אורות בגן עדן. שזהו ענין שכר מצוה מצוה שהשכר מצוה נמשך מהמצוה עצמה, שהשכר היא בגן עדן העליון בבריאה נהנין מזיו כו׳ ואין הנאה והשגה אלא באור הבוקע חוץ להכלים משא״כ כשהכלי מכסהו כו׳ פי׳ שבאצילות האור מלובש בכלי שהכלי מסתרת על האור וא״כ מה שנמשך דרך הכלים בג״ע היא רק הארה מצומצמת אכן ע״י שמוסיפים אורות בכלים דאצילות שהם אורות דתהו עי״ז בוקעים האורות את הכלים ונמשך תוספת אור בג״ע כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ שלח ע״פ טובה הארץ בענין פי׳ ארץ זבת חלב ודבש), וזהו אשר קדשנו במצותיו וצונו ונמשך מזה ג״כ למטה באדם רצון העליון בכל מאדך כי בכל נפשך הוא בחי׳ ממכ״ע ובכל מאדך בחי׳ סובב שאינו מוגבל תוך הכלי אלא כלה שארי ולבבי לצאת מן הכלים והיינו ע״י שממשיך רצון העליון שלמעלה מהאצילות ע״י תורה ומצות לכן נמשך בחי׳ רצון זה גם כן בנפש וזהו לכו לחמו בלחמי. והמשכת רצון העליון זה בנפש זהו ענין וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל. כי הנה מטות הם השבטים ד׳ דגלים יהודה פני אריה אל הימין כו׳ והם מבחי׳ התיקון ובשם אלקינו נדגול. והם בחי׳ המדות הנמשכים מהבינה ודעת י״ב גבולי אלכסון כו׳. וראשי המטות היינו הרצון שלמעלה מהבינה ודעת (ונק׳ ראש כענין גלגלתא דחפיא על מוחא כו׳ וכמ״ש במ״א), והוא הנמשך מבחי׳ משה דעת עליון שהוא יסוד אבא והוא הממשיך בחינת רעותא דליבא כי אבא יונק ממזל השמיני ונוצר אותיות רצון והוא רצון העליון שלפני האצילות כי בחכמה יבנה בית שהוא שרש האצילות כו׳. (ועמ״ש מענין נוצר חסד אותיות צנור ואותיות רצון שהוא בחי׳ משה בפ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם, ועמ״ש ע״פ בשלח פרעה גבי ענין לעושי רצונו עאכ״ו ועיין בזהר פ׳ יתרו) (דפ״ח סע״ב ודפ״ט ריש ע״א) ובמק״מ שם בשם האריז״ל ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ כו׳. עוי״ל בענין וידבר משה אל ראשי המטות דהנה איתא ברבות (ס״פ לך לך פמ״ז) גבי כל אלה שבטי ישראל כו׳ אבל אלו מטות (כלומר חזקים כמטה הזה) כד״א שבועות מטות אומר סלה (בחבקוק סי׳ ג׳) ובשה״ש רבה בפסוק הנה מטתו שלשלמה מטותיו ושבטיו כמד״א שבועות מטות. וענין החיזוק היינו כמ״ש במ״א בד״ה ראה אנכי נותן בענין משכיל לאיתן איתן מלשון חיזוק כמו איתן מושבך כו׳ ע״ש וגם כמ״ש בד״ה צו כו׳ את קרבני לחמי בענין עצמות גידין שעצמות הוא בבחי׳ דעת התקועה בחוזק. וזהו ענין שבועות מטות וכדפי׳ ברבות במדבר ס״פ י״ג שכשם שנשבע הקב״ה לאבות כך נשבע לשבטים. והנה פי׳ וענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם מבואר במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת שהוא המשכה מבחי׳ ימי קדם שלמעלה מהחכמה כו׳ ע״ש והמשכה זו היא ג״כ להשבטים וכמ״ש בפ׳ נשא (קל״ד ב׳) דמכאן אשתלשלו י״ב תחומין כו׳ לי״ב  שבטי אבהתא הה״ד אשר נשבעת לאבותינו. (וע׳ בפ׳ וישלח דקע״ו סע״א ובמק״מ שם ועמ״ש ע״פ וירד הגבול כו׳) והמשכה זו זהו ענין וידבר משה אל ראשי המטו ת שהוא הממשיך בחינת שבועות מטות בחינת אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (ועמ״ש סד״ה וישכם לבן בענין וינשק לבניו כו׳ ע״ש) ומזה נמשך שיהיו חזקים כמטה הזה כו׳ בחי׳ איתן כו׳ וזהו אמר סלה דכ״מ שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק ועיין מענין סלה בפ׳ ויקרא (ד״כ סע״א), גם מטות י״ל המשכה מבחי׳ עץ החיים ועיין מ״ש במ״א ע״פ ואתה הרם את מטך כו׳ ועיין ברבות וישב פרשה פ״ה גבי ומטך כו׳ ועמ״ש בפי׳ שבטים שבטי י״ה עדות לישראל סעיף ה׳ בד״ה אלה פקודי המשכן. וע׳ בזח״א (ויצא קס״ב א׳) ע״פ ויקח לו יעקב מקל לבנה וברבות וישלח פע״ו ע״פ כי במקלי עברתי את הירדן. ועמש״ל בביאור ע״פ במחוקק במשענותם ובד״ה בשברי לכם בפי׳ מטה לחם. גם מטה לשון ממשלה ושררה כמו מטה עוזך כו׳ וזהו בחי׳ כי שרית עם אלקים. ומזה יש להבין ענין וידבר משה אל ראשי המטות שמשה הוא הממשיך בהם בחי׳ זו. ועי״ז נמשך לאמר זה הדבר. פי׳ ע״ד מ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ודברת בם דהיינו במה שדבר משה בעצמו זה ג׳ אלפים שנה תדבר וזהו ודברת בם. בם דייקא. וכ״ז ע״י רעותא דלבא שהוא למעלה ממקום וזמן ודברי ממש אשר שמתי בפיך משא״כ כל הנביאים נתנבאו בכה בחי׳ כדמותנו כו׳: ד איש כי ידור נדר, שידור בדבר הנדור, שדבר הנדור כמו קרבן הוא ע״י שמקדישו בפה ואח״כ הקרבן מעלה אותו כמ״ש תמים יהיה לרצון וכתיב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. והטעם שצריך להקדישו בפה תחלה דייקא. הוא כי עם היות שהקרבן שרשו גבוה יותר דהיינו ששרשו מבחי׳ מוצא ומקור פי ה׳ מעולם התהו. אך לפי שנפל למטה בשבה״כ לכן א״א לו להתעלות לשרשו אלא ע״י שהאדם שיש בו נפש אלהית שהוא משם מ״ה המברר מקדישו תחלה. ועי״ז נותן בו אור מקיף ע״י הפה. שמדבור האדם נעשה אור מקיף (וכמ״ש במ״א בענין ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וכמ״ש בסש״ב ח״א ספ״ה. ועמ״ש בפ׳ שמות ע״פ מי שם פה לאדם. והאור מקיף מגביה ומעלה וכמ״ש בד״ה המגביהי לשבת בפ׳ מקץ. ולכן עי״ז נותן כח להיות מתעלה הבהמה מנוגה וליכלל בשרשה שמעולם התהו ממוצא הפה כו׳). וענין זה שמדבור האדם נמשך בחי׳ מקיפים. הוא ע״ד מ״ש בע״ח שמהקו וחוט שנמשך אחר הצמצום ממנו נמשכים ומתעגלים העגולים, ומקיפים ועגולים ומקיפים אלו הם מקיפים ג״כ על סיום הקו בתחתית היושר. ועד״ז יש כח באדם שמבחי׳ היושר להמשיך העגולים ומקיפים שנמשכו מהקו שהוא שרש בחי׳ יושר כו׳. וזהו ענין שע״י שמקדיש הקרבן בפה ממשיך בו בחי׳ המקיף. ומ״מ אין נותן בו אלא אור מקיף אבל בפנימיותו אינו יכול להגיע מפני שפנימיותו של הקרבן וחיותו הוא גבוה ממנו (וענין זה הוא ע״ד שנתבאר בפע״ח שער ספירת העומר פ״ג שע״י ספירת העומר והברכה אנו ממשיכים אור מקיף אמנם אור פנימי אין אנו יכולים להמשיך עתה כי זה לא היה נמשך רק בזמן שבהמ״ק היה קיים ע״י מנחת שעורים שהי׳ קרב כו׳ ע״ש. ושעורה היא מאכל בהמה כמ״ש במ״א) אלא שהפנימי׳ מתגלה ונמשך ע״י הקרבן כו׳ וכדלקמן, ועד״ז הוא ענין הנדר. שנדרים סייג לפרישות. שמחמת שמשער בנפשו שלא יוכל להעלות המאכל לשרשו ממוצא פי כו׳ ע״י אכילתו מפני שמקושר בגשמיות (ועמ״ש בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא). לכן פורש ממנו. ומגביה המאכל על ידי שנודר ממנו ומתפיסו בדבר הנדור באמרו הרי עלי כקרבן שעי״ז ממשיך בו אור מקיף משרשו הנעלה ממוצא הפה. וזהו שארז״ל כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך.  היינו שכל המקיפים נמשכים מבינה ובינה הוא חיי המלך [וע׳ ברע״מ ס״פ יתרו דצ״א ע״ב]. וזהו ענין פרישות מביאה לידי קדושה. וזהו שארז״ל עד שידור בדבר הנדור דווקא. שכמו שהדבר הנדור כמו הקרבן הוא מתעלה ע״י קדושת הפה שהאדם מקדישו שעי״ז ממשיך עליו אור מקיף וזהו לשון מקדיש. כמו הקדושין שהוא המשכת או״מ ועי ״ז אח״כ דייקא יחוד, וביאה שהוא בחי׳ א״פ כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה וידבר דעשרת הדברות]. כמ״כ המקדיש הקרבן ע״י הפה ממשיך עליו אור מקיף ואח״כ כשמקריבים אותו ונעשה קרבן לה׳ נמשך בו א״פ ואז הוא מעלה את האדם כנ״ל. וכך בענין הנדר שע״י הדבור שמתפיסו בדבר הנדור דייקא עי״ז ממשיך בו אור מקיף ומתעלה עי״ז כו׳ זהו ענין הנודרים לשם שמים שע״ז אמרו נדרים סייג לפרישות. ומ״מ עכשיו צריך לומר בלי נדר:

מטות,  ג׳

ואשה כי תדור נדר לה׳ כו׳ בנעוריה כו׳. ואשה היא כנס״י מקור כל נשמות ישראל ולכן טעמו זקף גדול שמורה שהוא ממקום גבוה מאד. כמארז״ל ישראל עלו במחשבה ה׳ בחכמה יסד ארץ. (ועיין בזהר ר״פ בשלח) (דמ״ד א׳) ע״פ ושם אשה גדולה ובפי׳ הרמ״ז שם, ועיין ברבות ויצא פ״ע ע״פ הגדולה לאה גדולה במתנותיה כו׳ ויהודה לעולם תשב כו׳ יוסף לשעה כו׳, ועמ״ש סד״ה ויגש אליו יהודה ובד״ה בכ״ה בכסליו בענין ה׳ קטנה רחל. ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין שכינתא עילאה וזהו ה׳ גדולה. וזהו ענין כנס״י כמ״ש ע״פ אחת היא יונתי. וזהו ענין זקף גדול. עמ״ש ע״פ וזוקף לכל הכפופים ובד״ה אד׳ שפתי תפתח בענין וזוקף בשם. אך יש זקף קטן והוא ענין תשובה תתאה תשוב ה׳ קטנה. ויש זקף גדול ענין תשובה עילאה והוא ע״ד שנתבאר לקמן בד״ה אלה מסעי בענין ואלה מסעיהם למוצאיהם ובד״ה יונתי בחגוי בענין קומי לך. וזהו ביום ההוא אקים את סוכת דוד ועמ״ש בענין צדקה כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וע״פ יתקע בשופר גדול ובענין שמו הגדול ולכן נק׳ כנס״י אשה כדכתיב ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי (בהושע סי׳ ב׳). וצריך להבין מהו ביום ההוא ולא עכשיו. ועיין מזה בגמרא רפ״ח דפסחים. דהנה שלשה גאולות הן (ועיין בפ׳ וישלח קס״ט סע״א) גאולה ראשונה בחי׳ חסד בזכות אברהם גאולה שניה בזכות יצחק ולכן לא היתה גאולה שלימה. גאולה שלישית בזכות יעקב (עיין מזה באלשיך בתהלים סי׳ כ״ד. שזהו ענין מארז״ל) (פ״ח דפסחים דפ״ח א׳) ע״פ והלכו עמים רבים כו׳ אל בית אלקי יעקב לא כאברהם שכתוב בו הר בהר ה׳ יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית כו׳ ועיין מזה בפ׳ יתרו (דס״ט סע״ב) ובמק״מ שם. (פקודי רכ״א ב׳. רל״ב א׳ ב׳) ועמ״ש מענין בית סד״ה השמים כסאי ובד״ה מזמור שיר חנכת הבית, ועמ״ש בד״ה יחיינו מיומים בענין ביום השלישי יקימנו. והוא בחינת יעקב בחיר שבאבות ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר כו׳ ה׳ בדד ינחנו וכתיב וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. שהוא בחינת אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב, והתורה נק׳ אמת כדכתיב תורת אמת היתה בפיהו קרוב ה׳ כו׳ באמת ואין אמת אלא תורה כמארז״ל ברבות פ׳ צו פ״ז אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות כמ״ש (בהושע סי׳ ח׳) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ולהבין למה מדת יעקב נק׳ אמת וכי מדת אוי״ר מדת אברהם ויצחק אינם אמת ח״ו. גם מהו מדת יעקב באדם. (ועיקר פי׳ אמת אין ר״ל הפך מן השקר לבד ח״ו אלא היינו כמ״ש וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו דהיינו הפך נהרות המכזבים במשנה פ״ח דפרה שהוא מה שנפסקים לפעמים, וע׳ בפ׳ בשלח) (מ״ד ב׳) ע״פ אל תכזב  בשפחתך שהיה נשמתו מסטרא דנוק׳ שאין לו קיום כי הוא אתר דמשתני, ולכן הנהרות המכזבים פסולים לקידוש מי חטאת שצריך מים חיים ע״ד עץ החיים אתר דלא אשתני כמ״ש בפ׳ אמור ק״ז. וזהו ענין אני הוי׳ לא שניתי. וזהו עיקר האמת. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אלה מסעי). וכך בגאולת מצרים שירה נקבה ולעתיד יהיה שיר לשון זכר שנאמר שירו לה׳ שיר חדש כמ״ש ברבות בשלח ס״פ כ״ג וע״ש בפ׳ בא ס״פ י״ח ליל שמורים כו׳ נס עובר אבל לע״ל כו׳, ועמ״ש הרמ״ז פ׳ תשא (דקפ״ח ע״ב) בענין שיר זכר, ועמ״ש ע״פ שפת אמת תכון לעד בד״ה ושבתה הארץ שבת לה׳. והנה מענין שיעקב נק׳ אמת עיין בביאור ע״פ וידעת היום ועיין בפ׳ אחרי (ס״ו ב׳) מענין וזכרתי את בריתי יעקב כו׳. ועיין ברבות ויצא פ״ע נטל הקב״ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אתה אמרת והיה הוי׳ לי לאלקים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כו׳ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. הרי שכל בחינה דלעתיד זהו ע״ד בחי׳ וענין והיה הוי׳ לי לאלקים שאמריעקב והיינו לפי שזהו ע״י התגלות עצמות אור א״ס ב״ה שלמעל׳ מעל׳ מבחי׳ שם הוי׳ והוא מה שיתגל׳ לע״ל והיינו ע״י בחי׳ יעקב וכמ״ש מזה סד״ה שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך, ועמ״ש ע״פ המאמ׳ פ׳ וישב (קפ״א ב׳) ירום מסטרא דאברהם כו׳ מאד מסטרא דיעקב וזהו ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם כו׳, ודוגמא לדבר מ״ש כי כאשר השמים החדשים כו׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם. והנה יש ג׳ קוין תורה ועבודה וגמ״ח ויעקב הוא בחי׳ תורה ויקם עדות ביעקב כו׳ ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם דאהוי״ר הוא עדיין בחי׳ יש מי שאוהב אבל עסק התורה הוא ביטול לגמרי ואינו תופס מקו׳ כלל וזהו עיקר גילוי בחי׳ אמת דהיינו כמו דכולא קמיה כלא חשיב כמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה, והדרך שיזכה אדם לאור התורה הוא ע״י בחינת יעקב כמ״ש סד״ה מי מנה עפר יעקב: ב דהנה כתיב הגידה לי שאהבה נפשי כו׳. פי׳ נפשי שהוא ניצוץ אלהות שבכל אחד ואחד יש בו בחי׳ אהבה לדבקה בו אף שאינו מרגיש כלל הוא מחמת שהנפש בגופו בגלות אצלו כמ״ש ואני בתוך הגולה כמארז״ל גלו לאדום כו׳ והיא אהבה הטבעית שבכל אחד ואחד מישראל כאהבת הבן אל האב שאהבת הבן אל האב אינה כרשפי אש שהוא ברא כרעא דאבוה דבר בפ״ע. והנה אהבת הבן אל האב אף שהבן אינו מקבל נחת ותענוג רק שהוא צועק אל אביו שיקרב אותו אליו אעפ״כ האב מקבל תענוג מזה וכל מה שהוא צועק יותר האב מקבל תענוג יותר, וזהו אכלתי יערי שהוא ברכות שלפני ק״ש עם דבשי שהוא ק״ש שהוא ענין מתיקות ותענוג שלמעלה מצעקת הבן שרוצה שתשוב נפשו אליו אף שאין נפשו מרגשת כלל שבחי׳ ניצוץ אלהות שבתוכו מעוטף ומלובש מרצונות אחרים ולכן אין האהבה כרשפי אש כי חמימות מרצונות עוה״ז מקררים אותו (עמ״ש בפ׳ שלח בד״ה בפ׳ נסכים). וזהו זכרתי לך חסד נעוריך הוא דרך התחלת העבודה (ועמ״ש בשה״ש בד״ה לריח שמניך בענין נער ובד״ה והיה אור הלבנה בענין ונערים ממשתה נגינתם כו׳) אהבת כלולותיך שהוא בחי׳ כלה ולא אשה. לכתך אחרי במדבר. פי׳ אחרי היינו שהוא עדיין בבחינת אחוריים שהוא בחי׳ אתכפיא ולא בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא וכמ״ש מזה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳, ולכן הוא עדיין בבחינת מדבר ושממון ארץ ציה כו׳. וגם מדבר הוא לשון דיבור שמדבר דברים גשמיים ומ״ם פתוחה מורה שמזה באו לו מחשבות זרות (וע״ד מה שנתבאר בד״ה וארשתיך לי שסיבת המחשבות זרות מחמת ששכלו ומחשבתו פנויים כמשל החצר שאין לו קירוי והוא פתוח כו׳ ע״ש.  ועיין מענין זכרתי לך חסד נעוריך כו׳ בפ׳ וישלח) (קע״ו ב׳) אמור (ק״ג ב׳) שלח לך (קס״ח ב׳) פינחס (רנ״ז א׳) עקב (רע״ד א׳) רבות במדבר פ׳ ב׳ (רי״ב ד׳) ועמ״ש בד״ה קחו מאתכם תרומה. וזהו משכני כי ידע אינש בנפשיה כאו״א שהנפש אלהות שבו הוא מוטבע בחושך משכא דחויא שמכסה ומסתיר על אור הקדושה ואין חבוש מתיר עצמו. וזהו שכנס״י מבקשת משכני שאתה תמשיך אותי מגלותי ואז אחריך נרוצה, ועמ״ש מזה בד״ה אדם כי יקריב מכם. וזהו איכה תרעה פי׳ שאין הבקשה בשבילנו לבד אלא דאל״כ איכה תרעה שכנס״י נק׳ רעיתי וקוב״ה נק׳ רועה ישראל. כמארז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים ר״ל להיות התלבשות אור א״ס ב״ה במדות עליונות הנק׳ גופא חסד דרועא ימינא כו׳ כי הוא ית׳ מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל. ועיין מה שכתוב ע״פ אני ישנה ולבי ער גבי פי׳ תמתי מלשון שלימות כו׳ ע״ש ובד״ה הנך יפה רעיתי ולעיל ע״פ ראשי המטות בענין לכו לחמו בלחמי. איכה תרביץ בצהרים שהוא לשון חמימות מרצונות אחרים (כי צהרים הוא עת תוקף החום ויש תוקף חום זר של תאוות גשמיות שעל זה נאמר ובושה החמה. וחם הוא אבי כנען ועיין בפרדס ערך חם ועיין מכ״ז בפ׳ ויקרא) (י״ז ב׳) ובפ׳ בלק (קצ״ז א׳ ב׳) ובפרשה תרומה (קמ״ג ב׳) מענין אי כה ועיין מה שכתוב מזה בד״ה שוש אשיש. וזהו שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חביריך שהוא לשון בושה כענין העטית עליו בושה (בתלים סי׳ פ״ט) ויעטו כמעיל בשתם (שם סי׳ ק״ט) יעטו חרפה וכלימה (שם סי׳ ע״א) וע׳ בזהר בראשית (דף כ׳ ע״א). גם לשון מעוטף ומלובש בעדרי חבריך שהוא מחשבות ודבורים מרצונות אחרים שנמשכים ונשפעים משרים עליונים שאין שום דבור ומחשבה למטה שאינו נשפע ונמשך מלמעלה. (ועיין בזהר פ׳ ויצא) (דף קס״ב) בס״ת ע״פ והיה העטופים ללבן כו׳ אתכספן ומתעטפי. ובושה זו הוא ענין מה שאנו מבקשים ולא נבוש לעולם ועד עיין הפי׳ בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב וע׳ בזהר פ׳ אמור (דפ״ט ע״ב) ע״פ לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים ונק׳ בחי׳ אלו ללבן. וזהו ענין עדרי חבריך וכמו שכתוב ברבות בשה״ש מה שאין כן הקשורים ליעקב שמקושרים בקשר אמיץ וחזק בו ית׳ וכמו שכתוב בזהר פ׳ אחרי (דע״ג) ג׳ דרגין אינון מתקשרין דא בדא קוב״ה אורייתא וישראל. ועיין מה שכתוב מזה בביאור על פ׳ נשא את ראש בני גרשון בענין קטרת: ג והנה יש עוד בחי׳ אהבה שהוא אהבת אשה אל איש שהיא אהבה כרשפי אש ואין לו רצונות אחרים כלל, שהוא ע״י התורה כמ״ש ועמך לא חפצתי רק ואל אישך תשוקתך (ועמ״ש מענין אהבה זו בד״ה נאוו לחייך בתורים בענין תורי זהב וזהו ושם אשתו כו׳ בת מי זהב שבחי׳ אהבה זו היא בבחי׳ כמעלת הזהב על הכסף, וגם פי׳ בת מטרד י״ל שהוא טרדת אה״ר זו עד שאין לו שום רצון אחר כלל) וזהו בכל לבבך וכמ״ש במ״א בד״ה ענין ק״ש והיינו מחמת רוב חשקו וחפצו אליו ית׳ כרשפי אש שלהבת מתלהבת בבחי׳ בהעלותך את הנרות ואהבה רבה זו הוא נמשך ע״י התורה (כי ביום חתונתו זה מתן תורה והתורה היא בחי׳ מימינו אש דת שניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית בענין לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה ובד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו ובד״ה למען תהיה תורת ה׳ בפיך בפ׳ בא. ובחי׳ אה״ר זו נק׳ אמת וזהו תתן אמת ליעקב כי הקול קול יעקב בחינת תורה כנ״ל ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת). וזהו שתיתי ייני עם חלבי שהיא בחי׳ תורה וזהו כי טובים דודיך היינו אה״ר והוא נמשך מיין יינה של תורה. וז״ש ויאמר האדם אדם דלעילא. כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳. זאת הפעם התורה שנק׳ זאת (פ״ה דמנחות נ״ג ב׳) שלעתיד תתגלה התורה מלבושיה וגשמיותה  (ולכן נאמר ביום ההוא תקראי אישי. שהתורה נקרא אור כמו שכתוב ותורה אור וגם נקרא מים כמו שכתוב הוי כל צמא לכו למים. והענין כמו שכתוב במ״א על פ׳ הללו אל בקדשו בענין ג׳ בחינות אור מים רקיע כו׳ ע״ש. ועל דרך זה בתורה שהתורה כמו שהיא למעלה היא בחי׳ אור ובירידתה להתלבש למטה נק׳ מים יורדים מגבוה לנמוך. ועיין מה שכתוב בד״ה שיר השירים בענין ב׳ בחינות חתן, ועכשיו כנסת ישראל מקבלת טפת חכמה עילאה בבחינת התלבשות מים רקיע, אבל לעתיד שתתגלה פנימיות התורה הוא בחינת אור, וזהו ענין תקראי אישי שתקבל מבחי׳ אור וכמו שכתוב הרמ״ז בפרשה פקודי) (דף ר״כ ע״ב). אך מ״מ גם עתה נמשך האור ע״י התלבשות כו׳ כנ״ל. וזהו אף הפעם כמו שהוא עתה מלובש בלבושים רבים בדברים גשמיים אעפ״כ היא עצם מעצמי מעצמיותי שהוא פנימיות רצונו שהיא תורה שבכתב. ובשר מבשרי לשון בשרא סומקא תורה שבע״פ חומרות וחילוקים לזאת יקרא אשה אש ה׳ שהיא אהבה כרשפי אש כי מאיש לוקחה זאת, כדכתיב כי ה׳ יתן חכמה זו תורה שבכתב מפיו דעת ותבונה זו תשבע״פ כמ״ש ברבות כי תשא פמ״א, כי מחמת שנתפס ונדבק במוחו בשעה שהוא לומד ומכש״כ כשהוא זוכר ואינו נשכח ממנו והוא בחי׳ זכר כמ״ש זכר חסדו אזי נקלט בו חכמתו ובינתו ית׳ שהוא בחי׳ טפה הנמשך ממוח האב (עמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה ובד״ה והדרת פני זקן). וזהו ויהיו שניהם ערומים דהיינו שע״י אהבה זו דבחי׳ רשפי אש הוא מופשט מכל הרצונות זרות. ואין לו רצון אחר כלל. וכמ״ש ועמך לא חפצתי. ולא כמו אהבה שבקרירות שהוא מפני שמלובש עדיין ג״כ ברצונות זרים והוא רק בחי׳ אתכפיא. אבל ע״י אה״ר זו דאתהפכא חשוכא ואין לו רצון אחר כלל רק לדבקה בו. נמצא אינו מלובש בלבושים זרים ובאתעדל״ת אתעדל״ע לע״ל שלא יכנף עוד מוריך. וזהו ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו. והיינו שלע״ל יהיה גילוי פנימיות התורה בלי לבושים. אך גם זאת הפעם שהתורה מלובשת בלבוש כנ״ל עכ״ז הוא ע״ד ענין ויהיו שניהם ערומים. כי ע״י עסק התורה שנשמת האדם מלובשת בהתורה. וכמ״כ עי״ז אור א״ס ב״ה נמשך ומתלבש בהתורה שזהו ענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה. נמצא הרי הקב״ה כביכול עם האדם העוסק בתורה מלובשים בלבוש אחד עד״מ שנים שמתכסים בטלית אחד ממש וכמ״ש מזה בד״ה כי ביום הזה יכפר, והיינו דוקא כאשר האדם מופשט מרצונות זרים. משא״כ כשיש לו רצון זר ולבושים צואים נק׳ הוא בבגדו והיא בבגדה ויוציא ויתן כתובה. אבל כשמופשט מרצון זר להיות ועמך לא חפצתי נמשך כמ״כ מלמעלה כנ״ל, וזהו ולא יתבוששו היינו שלא יהיה בחינת כעוטיה על עדרי חבריך הנ״ל. וזהו ולא נבוש לעולם ועד ועמ״ש עוד בחינה גדולה יותר בפי׳ ולא יבשו עמי לעולם בד״ה ואכלתם אכול: ד וזהו ואשה כי תדור נדר כו׳. וצריך להבין מהו ענין הנדר לאסור על נפשה דברים המותרים. והרי י״ל דייך במה שאסרה לך תורה כמ״ש בשמונה פרקים להרמב״ם פ״ד בשם הירושלמי פ״ט דנדרים. אך הנה אין חילוק בין היתר לאיסור. רק שההיתר יכול להעלות לה׳. אך כל זמן שאינו מעלהו הוא מכסה ומסתיר גם כן. וזהו ענין נדרים סייג לפרישות. דהיינו קדש עצמך במותר לך. מפני שרואה שלא יוכל להעלות הדבר ויוריד הדבר לגשמיות וממילא נמשך גם האדם אחריו לגשמיות. וזהו כובד ראש כי ישראל לי ראש ובחינה זו הוא מוסתר מחמת כובד הגשמיות המכסה ומסתיר כמשא כבד כו׳ (עמ״ש מזה בד״ה מנורת זהב כולה) וע״כ צ״ל פרישות. אך זה שלא יוכל להעלות הדבר זהו כשהוא עדיין בחינת ואשה כו׳ בנעוריה. שהוא בחינת נוקבא. (עד לא קבילת דכר כמשנ״ת ע״פ לריח שמניך) דהיינו אהבה ראשונה. בנעוריה בית אביה  שהוא חסד נעוריך. בית אביה כאהבת הבן אל האב. לא יחל דברו כיון שהוא עדיין בחי׳ אשה נוקבא ואיש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש כי נשים דעתן קלות כמ״ש בד״ה שוש תשיש בפ׳ תזריע ובד״ה ויקחו אליך פרה. ולכן לא יוכל לברר ההיתר ולהעלותו למעלה. כי עדיין לא יוכל לבא לבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא רק בחי׳ אתכפיא שזהו ענין לכתך אחרי במדבר כנ״ל ולכן מה שהוא קצת מותרות יורידנו לגשמיות ועמ״ש ע״פ כי תצא למלחמה כו׳ גבי וגלחה את ראשה כו׳. ובד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י גבי שערך כעדר העזים. ולכן מסכת נדרים הוא בסדר נשים שאינו רק כשהוא בחינת נוקבא. אבל ואם היו תהיה לאיש. ואם בית אישה נדרה. דהיינו כד קבילת דכר שמקבלת טפת חכמה עילאה שהיא התורה שהיא חכמתו ית׳ ואורייתא היכלא עילאה דקוב״ה. ואזי שניהם ערומים שמופשט מכל רצון זר. ואזי והפר את נדרה דהיינו שהוא מהפך חשוכא לנהורא כי בחכמה אתברירו כו׳. (ועמ״ש בד״ה וכל בניך בענין ורב שלום בניך א״ת בניך אלא בוניך שכדי להיות ורב שלום זהו ע״י בוניך דוקא משום דבחכמה אתברירו כו׳ ע״ש. ואיתא בפ׳ תזריע) (מ״ב סע״ב) ע״פ אשה כי תזריע וילדה זכר, א״ר אחא אתתא מיומא דאתעברת לית בפומה אלא ילידו דילה אי להוי דכר ופי׳ הרמ״ז שעם היות הנוקבא בחינת גבורה עכ״ז ע״י יחודה עם החסדים נמתקו גבורותיה ונתבסמו עד כי חפצה ותשוקתה שילידו דילה יהי׳ דכר דוקא שהוא בחינת חסדים ועיין בפ׳ שמיני (דל״ח סע״ב) ע״פ ויקח אהרן את אלישבע ובפי׳ הרמ״ז שם. וכך הענין כאן שע״י היחוד עליון בעסק התורה שזורח בתוכה אור האלקות נעשה הנשמה בבחי׳ דכר והאיש דרכ ו לכבש ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית בפי׳ למען תזכרו כו׳ שתהיו בבחי׳ זכרים כו׳. וענין והפר לה אביה י״ל עפמ״ש בפ׳ אמור (דף ק׳ ע״ב) בענין אחותי בת אבי היא בזמנא דנטלי מבי אבא כו׳ והיינו בשבת שאז מאיר בנפש מבחינת חכמה שזהו ענין נשמה יתירה ואזי תוכל לבא לבחינת אתהפכא כו׳ וכמ״ש במ״א באריכות וע׳ מזה לקמן סד״ה ושמע אביה את נדרה. וזהו מפירין נדרים בשבת והארת שבת מאיר בכל יום בתפלה שבכל יום כמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו. ועיין בס׳ ש״ב ס״פ י״ח ופרק י״ט ועמ״ש ע״פ והדל לא ימעיט שאור אבא מאיר בכל נש״י שזהו ענין כי קרוב אליך הדבר מאד. והנה ארז״ל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב כו׳. והענין דאיתא ברבות בא (ס״פ ט״ו) שעכשיו הוא בחינת וארשתיך לי ולעתיד כתיב כי בועליך עושיך בחינת נשואין וכ״ה בגמרא (רפ״ח דפסחים) ע״פ ביום ההוא תקראי אישי ככלה בית חמיה דהיינו בחינת נשואין משא״כ עכשיו הוא ככלה בית אביה שהוא בחינת אירוסין. והיינו כי אורייתא סתים וגליא ועכשיו לא נתגלה לנו רק חיצוניות התורה לכן נק׳ אירוסין לבד וכנ״ל בענין זאת הפעם כו׳. וע״כ צ״ל אביה ובעלה מפירין נדריה פי׳ אביה הוא ע״י עסק התפלה לעורר האהבה ויראה שתהיה בבחינת בת אבי ולא זז מחבבה עד שקראה בתי ואח״כ ובעלה היינו עסק התורה כו׳ משא״כ כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו וכמ״ש בד״ה וכל בניך הנ״ל בענין על שלא ברכו בתורה תחלה. וזהו אביה ובעלה מפירין אביה היינו בחי׳ יו״ד ובעלה היינו בחינת ו׳ שהוא קול התורה. אכן לעתיד שיתגלה פנימית התורה זהו ענין בית אישה בחי׳ תקראי אישי וכן כגון רשב״י שתורתו אומנתו כמו שאמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳ שלא היה בבחינת נפרד אפילו רגע אחד ע״ד משנ״ת בד״ה ואלה המשפטים גבי נשמות דאצילות כו׳ ע״ש ועיין ברבות סדר נח פל״ה ולא היה צריך לעורר את האהבה וע״כ היה פטור מן התפלה וזהו ענין ואם בית אישה כו׳ ועמ״ש סד״ה מה טובו בענין  משכנותיך ישראל: קיצור ואשה כי תדור. ואשה היינו בחי׳ נוקבא והיינו בנעוריה עד לא קבילת דכר וכמ״ש חסד נעוריך כו׳ לכתך אחרי בבחינת אחוריים. אהבה בקרירות כאהבת הבן אל האב ועז״נ משכני אחריך נרוצה. הגידה לי שאהבה נפשי. דאל״כ איכה תרעה ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים ע״י אהבת הבן ג״כ אכלתי יערי עם דבשי. שתים שלפניה וק״ש תפלה מיושב. שלמה אהיה כעוטיה בושה והעטופי׳ ללבן. בחי׳ לכתך במדבר מם פתוחה. ואזי כי תדור שצ״ל נדרים סייג לפרישות כי אין אשה דרכה לכבש: אכן ואם היו תהי׳ לאיש כי הנה יש אהבה גדולה מאהבת הבן שהוא בקרירות כ״א ברשפי אש בחי׳ אשה ושם אשתו כו׳ מטרד בת מי זהב. ועמך לא חפצתי רק ואל אישך תשוקתך. והוא נמשך ע״י התורה שניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה ובבחי׳ זו נאמר ויהיו שניהם ערומים הפך מבחי׳ כעוטיה. ביום ההוא תקראי אישי. וגאולה זו בזכות יעקב שנק׳ אמת. והנה זאת הפעם אף עתה כשמלובשת בגשמיות עכ״ז היא עצם מעצמי כו׳ וכיון שכן והפר את נדרה: והנה נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פי׳ ע״ד לא זז מחבבה עד שקראה בתי זהו הבחי׳ ראשונה בנעוריה בית אביה. אח״כ לא זז מחבבה עד שקראה אחותי והוא ע״י עסק התורה ואזי הוא בחי׳ ואם היו תהי׳ לאיש. כענין אחותי בת אבי היא כו׳ ותהי לי לאשה והיינו עדיין בחי׳ אירוסין כי נובלות חכמה שלמעלה תורה. וע׳ בזח״ג פ׳ אחרי (דע״ז סע״א) ע״פ ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו כו׳ חסד הוא והוא ענין יחוד ו״ה ולכן אביה ובעלה מפירין נדריה. אך לא זז מחבבה עד שקראה אמי פרצוף פנימי דנוק׳ רעותא דלבא בכל מאדך אחת היא יונתי אחת היא לאמה שהיא כבחי׳ אימא כלה עילאה וזהו ענין נשואין ואם בית אישה. וזהו ביום ההוא תקראי אישי כי ביום ההוא יהיה שבחי׳ ו״ה יהי׳ כמו י״ה תרין רעים דלא מתפרשין. אהל בל יצען כו׳. א״כ מעלת אישי על בחי׳ בעלי היינו כמעלת ריעים על דודים. ועיין בזח״א (דרל״ו סע״ב) ע״פ אישה יקימנו להיות ע״ד ויהי בנסוע הארון קומה הוי׳ עליי׳ המל׳. והיינו כמ״ש בפ׳ ויקרא (ד״ו סע״א) ע״פ ולא תוסף קום כ״א קוב״ה יוקים לה. ועמ״ש מזה סד״ה כי ההרים ימושו ואזי ג״כ אישה יפירנו ע״ד מ״ש בגמרא סוף נדרים (ד״צ ע״א) שהוא ענין וחפרה הלבנה ובושה החמה (בישעי׳ כ״ד כ״ג). וכדפי׳ בת״ז (תיקון ח׳) דא ס״מ ונוק׳ וכ״כ סוף תיקון ס״ט. והיינו כמ״ש ה׳ הפיר כו׳ אכן ברבות (במדבר פ״ב דרי״ב ע״ב) ולמה נמשלו בכוכבים ולא בחמה ולבנה אלא אברהם נמשל בחמה יצחק בלבנה ויעקב בכוכבים לע״ל החמה והלבנה בושים שנאמר וחפרה הלבנה כו׳ והכוכבים אינם בושים כו׳ שנאמר לא עתה יבוש יעקב כו׳. ופרש״י סוף נדרים שם משום שלע״ל נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה כו׳ דבההיא שעתא חפרה נהורא דלבנה דהשתא. ועמ״ש במ״א בענין זה דדוקא הכוכבים אין להם בושה לפי שהם נראים קטנים מאד היינו כמו שלמעלה היש ולמטה כולא כלא חשיב. משא״כ בחי׳ חמה ולבנה שמהם נמשך שיהי׳ היש ודבר נפרד כו׳. וזהו אישה יפירנו וחפרה הלבנה דעכשיו וענין ואישה יקימנו מה שיהי׳ אור הלבנה דלע״ל כאור החמה כו׳ שבעתים כו׳ וגם כמ״ש ביום השלישי יקימנו ועיין ברבות וירא פנ״ו:

מטות,  ד׳

ושמע אביה את נדרה. להבין ענין דקדוקי סופרים שאנו רואים כמעט שכל התלמוד מלא מהלכות וחומרו׳ שהחמירו חז״ל והוסיפו כמה גדרים וסייגים לתורה שבכתב. והענין מובן כמ״ש רז״ל ע״פ כי טובים  דודיך מיין אמרה כנס״י ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. פי׳ יינה של תורה הוא פנימית התורה וסודותיה כמשארז״ל נכנס יין יצא סוד ד״ס ערבים על כנס״י יותר מסודות התורה כי כל הגדרים והחומרות שבדברי רז״ל ודרכי מוסר שבאגדות ופרקי אבות כולם נמשכים מבחינת אהבה רבה כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ (ועמ״ש ע״פ כי אהבך ה׳ אלקיך בד״ה לא אבה), כמו למשל אדם מחמת אהבתו על בנו מדקדק עמו יותר להוסיף עליו שמירה מעולה בסייגים וגדרים בכל האפשרי בע״כ שיהיה מנוקה מכל וכל וכן חפץ מאד שימצא חן ושכל ביתר שאת. וכמו למשל מרגליות מה שהיא יקרה ביותר שומרה ביותר שמירה מעולה כלי בתוך כלי. כך מחמת גודל אהבתו ית׳ אלינו מחמיר ומדקדק עלינו בדקדוקי סופרים שהן המה דברי תורתו הנמשכות מאה״ר בסייגים וגדרים לזכותינו לטוב לנו שנהיה נקיים לפניו ית׳ (עמ״ש מזה ע״פ שחורה אני ונאוה ועיין ברבות ר״פ שמות גבי ואוהבו שחרו מוסר). והנה בזמן שבהמ״ק היה קיים היה סגי בדאורייתא כי היתה נאמנה את ה׳ רוחנו ולא משכנו חבלי עבותות אהבתנו לתאוות גשמיות והיה בנקל להיות אהבת ה׳ קבועה בלב כל איש להיות בהתלהבות לעבודת ה׳ ותורתו גם מבלי שנתעורר מזה אהבה רבה אך דור אחר דור כי נתמעטו הלבבות השלימות בעבודת ה׳ באהבה עזה ברשפי אש ונכוינו באש זרה באהבות ותאוות גופניות וכ״כ גברו עלינו עד אשר לא נוכל לעבוד ה׳ באהבה בלתי שנתעורר מזה אהבה רבה ע״י דקדוקי סופרים וחומריהם בכל פרטיהם הן בבחינת סור מרע בכל החומרות שבגמרא ופוסקים והן בבחינת ועשה טוב בדברי מוסר שבאגדות ומילי דאבות עין טובה שיראה את חבירו בטוב עין ורעת רעהו אל יחשוב בלבו וכן לב טוב וחבר טוב כו׳. (ועמ״ש בד״ה כה תברכו את בנ״י בפי׳ איך לא אשא פנים לישראל כו׳ והם מדקדקים על עצמן עד כזית כו׳. נמצא שע״י שכנס״י מדקדקים על עצמן להחמיר ע״ע ביותר ממ״ש בתשב״כ מזה נמשך בחי׳ ישא ה׳ פניו שהוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מההשתלשלות כו׳ ונמשך בחי׳ זו אליך ממש להיות גילוי אה״ר זו גם באדם וכמ״ש ג״כ בד״ה שחורה אני ונאוה הנ״ל שעי״ז תתעלה הנפש הבהמית ג״כ כו׳ ע״ש. ועמ״ש בפ׳ מקץ סד״ה כי אתה נרי גבי והנה בדורות הראשונים כו׳ אבל דורות האחרונים כו׳. וזהו והוי׳ יגיה חשכי כו׳ וע״ש שהוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות וזהו ענין ישא ה׳ פניו אליך והיינו ע״י שמדקדקים על עצמן וכמ״ש ברע״מ בפ׳ פינחס) (דרל״ח ע״ב) שהוא בחי׳ ישאהו על אברתו שהוא למעלה ממה שנמשך ע״י רמ״ח פקודין דאינון רמ״ח אברין דמלכא ועי׳ בגמ׳ במגילה (דף כ״ז ע״ב ודכ״ח ע״א) גבי ובמה הארכת ימים כו׳ יעו״ש. ועמ״ש במ״א בפי׳ כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו כו׳. וזהו שכתוב ושמע אביה את נדרה כו׳ הניא אביה אותה שהאב מפר את הנדר כי מבחי׳ אהבה רבה הוא מפר כתרגומו מבטל כל האיסורים והקישורים אשר כנס״י היא אסורה וקשורה ואין חבוש מתיר עצמו כ״א ע״י מדת אהבה רבה בחי׳ אביה. (וענין האיסורים שהיא אסורה וקשורה בהן י״ל דהיינו חלישת כח הנפש שאין בכחה לצאת מנרתקה ומאסרה כו׳ חומריות הגוף ונה״ב וכמ״ש במ״א בד״ה בחדש השלישי בפ׳ יתרו ושם נת׳ שע״י התורה נמשך כח ועוז לנפש לבטל קישורים אלו כו׳ ובמ״א נתבאר דקישורים אלו נקרא סירכות ברע״מ שהנפש מסתבכת בהם ועי״ז אינה יכולה לעלות כו׳ בד״ה פי׳ הפסוק מי אל כמוך, וי״ל שהפרת נדרים ביוהכ״פ היינו שע״י התשובה נמשך בחי׳ הפרת וביטול הקישורים וגילוי האה״ר בנפש כו׳. ועוד י״ל בענין שהאב מפר והוא ע״ד מ״ש בזהר פ׳ אמור) (ד״ק ע״ב) גבי בזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלי מבי אימא, כי מבחי׳ הבינה והדעת נמשך להיות אתכפיא סט״א. וזהו ענין הנדרים סייג לפרישות, אבל להיות אתהפכא חשוכא ממש לנהורא א״א להיות מבחי׳ בינה שמינה  דינין מתערין, אלא מבחי׳ חכמה עילאה והחכמה תחיה והוא הביטול שלמעלה מהשגה ודעת כו׳ כמבואר בד״ה ראה אנכי נותן. וזהו שהאב מפר ומהפך חשוכא לנהורא ומבחי׳ זו נמשך ג״כ בחי׳ ואם היו תהי׳ לאיש הנזכר למעלה וע׳ בזהר שם. אך פי׳ ושמע אביה את נדרה היינו שע״י אתכפייא בתחלה שזהו ענין הנדרים מזה נמשך אח״כ גילוי בחי׳ אביה להיות אתהפכא חשוכא לנהורא. ועיין עוד מענין בחינת אביה בפרדס שער חמישי פ״ג. וז״ש ג״כ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ לאמר זה הדבר כו׳ שע״י לאמר זה הדבר שמבחינת משה על ידי זה יוכל להתיר הנדר כו׳ גם ראשי המטות הוא בחי׳ רעותא דליבא אה״ר וכמבואר למעלה:

מטות,  ה׳

עיני כל אליך ישברו וגו׳. הנה על מ״ש נודע בשערים בעלה פי׳ בזהר פ׳ וירא (דק״ג ע״ב) לפום מה דמשער בלביה. עוד פי׳ שם מאן שערים כד״א שאו שערים ראשיכם וביארו בזה בפ׳ פינחס (דרנ״ג ע״ב) אלין אינון תרעין עילאין כו׳ ואינון חמשין תרעין והם חמשים שערי בינה. ולהבין זה איך על שערי בינה אמרו דמשער בלביה. אך כי הנה אמרו הלב יודע הלב מבין (כמ״ש ברע״מ ס״פ כי תצא) (דר״פ ע״ב). וברבות בקהלת ע״פ דברתי אני עם לבי הלב רואה שנאמר ולבי ראה הרבה חכמה הלב שומע שנאמר ונתת לעבדך לב שומע כו׳ הלב מחשב כו׳ ועיין בפ״ב דאבות משנה ט׳, וכן אמרו בינה ליבא ובה הלב מבין. ביאור הענין הוא ההתבוננות באור א״ס ב״ה איך שהוא סוכ״ע וממכ״ע וכו׳ כשהוא עדיין במוח תבונתו ולא נמשך מזה הארה והמשכה בלב להיות הלב נרגש מזה נק׳ מוח בינה ולא שערי בינה אכן כשנפתח ממנה אור להאיר גם בלב נקרא שערי בינה עד״מ כמו השער הנפתח לצאת בו לחוץ. כך יוצא אור ההשגה מן מוח תבונתו ונתפסת בלב שהלב משער ומשיג גם היא אותה השגה והתבוננות (ועיין בילקוט ריש משלי היכן היא החכמה מצויה כו׳ ע״ש. וע׳ בזהר פ׳ שלח) (דקס״א ע״ב). ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ והיה לכם לציצית בד״ה להבין ענין הלב, וע״ז נאמ׳ שמע ישראל שמיעה בלב להבין כו׳, וזהו כוונת המאמר וירא ק״ג ע״פ נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלביה היינו כפי מה דמשער ומשיג בלבו את ההתבוננות שבמוחו מסוכ״ע וכו׳ ולכן נק׳ ג״כ נ׳ שערי בינה שיוצא האור מן מוחו לחוץ לתבונת לבו כמו ד״מ שער נפתח (ובמ״א ע״פ וספרתם לכם נת׳ דנש״ב הם ז׳ מדות עליונות וכל א׳ כלול מז׳ הרי מ״ט והיינו כי משכן המדות הוא בלב וע״י שנמשך מהמוח לתבונת לבו להיות הלב מבין כו׳ הרי נמשך המשכת הבינה במדות שבלב לכן הם מ״ט שערים נגד ז׳ מדות כנ״ל, ועמ״ש בד״ה צו כו׳ את קרבני לחמי בענין עצמות גידין ובשר, וע׳ בפרדס שער י״ג שער השערים פרק ה׳ ופ״ז ועמ״ש במ״א ע״פ ושעריך לאבני אקדח), וזהו כל בגימט׳ נ׳ שהם נש״ב והיינו פי׳ עיני כל וכו׳ כנס״י נק׳ כל נגד נש״ב כל חד לפום שעו״ד אליך ישברו כו׳ (ופי׳ עיני כל היינו כנ״ל בענין הלב רואה כי גם דהשערים הם ממוח בינה וראיה הוא מבחי׳ חכמה אך כי השער החמשים הוא המחבר חו״ב וממשיך התפשטות החכמה עילאה בכל המ״ט שערים ועמ״ש סד״ה וספרתם לכם הנ״ל. ועיין בהרמ״ז פ׳ אמור) (דצ״ג ב׳) בענין לב. ובשם המגיד נ״ע איתא ע״פ חזה התנופה דלכך נק׳ חזה משום שהחכמה שהיא בחי׳ ראיה נמשך עד החזה ומשם ולמטה הוא בחי׳ ירכין וכנודע מענין חצר הכבד שהיא פרסא המפסיק בין אברי הנשימה כו׳ רק לפי שהחזה הוא דבר חיצוני לכך נק׳ חזה שהוא תרגום של ראיה ועמ״ש במ״א ע״פ ומבשרי אחזה אלוה בד״ה וידעת היום, דאחזה שהוא לשון תרגום הוא אחוריים דבחי׳ ראיה ממש. אך לפעמים נק׳ כנס״י כלה בה״א נוספת הטעם לזה כי יש ארוסה ונשואה קודם שנכנסה לחופה שאינה ראויה ליחוד וזיווג עדיין נק׳ ארוסה והנשואה הוא אחר שנכנסה לחופה וראויה לזיווג אז היא נשואה ונק׳ כלה בה״א ועמ״ש בד״ה יחיינו מיומים. וביאור  ענין זה בעבודה שבלב זו תפלה ע״פ המבואר כי כשנמשכה ההתבוננות בלב נק׳ שער דמשער בלביה. אמנם יוכל להיות שגם אם משער בלביה אבל לא נקלט האור בתוך תוך עומק לבבו כמ״ש בכל לבי דרשתיך פי׳ כשנקלט כו׳ אז נק׳ בכל לבי היינו שנכנס כל נש״ב בתוך נקודת לבבו אבל אם לא נקלט רק הוא בחיצוניות הלב נק׳ כל בלא ה׳ אבל כשנקלט כנ״ל נק׳ כלה בה״א כי הה״א מורה על פנימית הלב המקבל נש״ב בתוכה כפי דמיון קליטת הנוק׳ טיפת דכר לכן נק׳ נשואה אחרי שנקלט אור א״ס ב״ה שבהשגת מוחו בתוך נקודת לבבו ביחוד וזיווג ועמ״ש בד״ה ענין ראש השנה בפ׳ תבא. משא״כ בחי׳ ארוסה היינו כשלא נקלט כנ״ל אזי נקרא ארוסה ונק׳ כל כנ״ל. וזהו נודע בשערים בעלה פי׳ נודע לשון יחוד וזיווג כמו והאדם ידע כו׳. וז״ש וידעת היום והשבות אל לבבך כו׳ (ועמ״ש בד״ה לריח שמניך בענין וכד קבילת דכר אקרי נערה בה״א, כי הה״א מורה על שקיבלה ההשפעה מעלמא דדכורא. לכן ע״פ לה״ק ג״כ תוספת הה״א מורה על ל׳ זכר כמו ואת לשון נקבה ואתה לשון זכר כדפרש״י פ׳ ואתחנן ע״פ ואת תדבר וכ״ה במשנה פ״ד דנזיר ובגמרא ריש קדושין גבי שלש ושלשה, וע׳ בפרדס שער השערים ספ״ו ובעה״כ ערך כל. ועמ״ש עוד מענין כי כל בשמים ובארץ בשה״ש בד״ה לסוסתי ברכבי פרעה): ב אמנם אין בחינת הקליטה נעשה עד לאחר החופה לפי שבחי׳ החופה הוא אור מקיף מלמעלה שמאיר על חתן וכלה שיוכלו להתייחד והיינו הארת רצון העליון השורה בבחינת מקיף על הלב שיוכל לקלוט האור בתוכו ולמעלה בכנס״י הוא ג״כ בחי׳ מקיף עליון הנק׳ חופה כמ״ש כי על כל כבוד חופה בכדי שיהיה יחוד וזיווג ואז נק׳ כנס״י כלה עם ה׳ (וענין בחינת חופה זו בעבודה י״ל עפמ״ש במ״א ע״פ טוב לחסות שיש כמה מיני התבוננות יש שתכנס בקרב איש ולב עמוק כו׳ שהלב הוא כלי קיבול לאהבה זו ויש התבוננות שהיא למעלה בהשגת מוחו ותבונתו והלב קטן מהכיל התבוננות זו שאלו היה מגיע עד הלב היה כלה שארו ולבבו בכלות הנפש כו׳, ויש אשר גם מוחו לא סביל כו׳ והוא ענין תפלה בלחש ובחשאי כו׳ שהוא ביטול השגת הנפש מכאשר תוכל שאת כו׳, ובחי׳ התבוננות זו שהיא בחינת מקיף נק׳ חופה, ועמ״ש מענין בחינת מקיף זה בביאור ע״פ וספרתם לכם בפרשת אמור ועמ״ש מענין חופה בד״ה לסוסתי הנ״ל ובד״ה תורה צוה). וזהו עיני כל פי׳ קודם שנקראת כלה היינו קודם הקליטה ואז נקרא עיני כל אליך ישברו בבחי׳ תשוקה מרחוק כמו ארוסה לארוס אבל לאחר החופה אז זמן יחוד וזיווג לקבל ולקלוט האור בבחינת כלה ואז נק׳ נשואה וע״ז נאמר ואתה נותן להם את אכלם היינו לשון זיווג כמו באתי לגני אחותי כלה אכלתי כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ פינחס דרכ״ו ע״א ודר״מ ריש ע״ב ובמק״מ שם ושם בשם הרח״ו) היינו השפעת אור עליון להתקבל ולקלוט בבחי׳ מל׳ שנקרא לב ואז נק׳ כלה לבבתני אחותי כלה ונקרא המשכת מ״ד בשם אכלם כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכמו אכלה ומחתה פיה ומה שלא אמר בעתם כמו אכלם רק בעתו בוי״ו קאי על עת רצון העליון של עצמות המאציל לפי שהמשכת מ״ד הנ״ל תלוי באתעדל״ע בלתי אתעדל״ת כלל לכן נאמר בעתו רצונו רצון עליון לבד כמו בשבתות ויו״ט. (וע׳ בסמוך דרצון העליון הוא בחי׳ החופה ולכן א״ש דהתגלות זו הוא בשבתות ויו״ט שאז הוא התגלות רצה״ע כמ״ש בד״ה תורה צוה הנ״ל בענין והשיאנו כו׳ כאשר רצית ואמרת כו׳ ע״ש ובד״ה ויקהל משה גבי וביום השבת יפתח וע׳ בזהר פ׳ בראשית דף ח׳ ע״א). ולזה רמזו בקידוש לבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם (וע׳ בזהר פ׳ אחרי דנ״ח סע״א. ולהבין לפ״ז לשון וזמן נתן להם יובן עפמ״ש הרמ״ז בפ׳ תשא) (דקפ״ח ע״ב) בפי׳ זמין קוב״ה למעבד לישראל כו׳ ע״ש. ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י בפי׳  פקדת הארץ כו׳. וזהו פי׳ ואתה היינו המשכה מבחי׳ חכמה התחלת המשכת מ״ד ועיין בזהר פ׳ בלק (דקצ״ג ע״ב) ע״פ ה׳ אלקי אתה ארוממך כו׳. ופי׳ ואתה את היינו המשכת כ״ב אותיות לה׳ תתאה שהיא בחי׳ מל׳. והוי״ו דואתה מורה על המשכה זו כי תמונת ו׳ הוא שבראשו כמו יו״ד ונמשך משם קו דק. ועיין בפ׳ תצוה (דקע״ט ע״ב) ועמ״ש סד״ה והי׳ הוי׳ לי גבי וישם אותה מצבה כו׳ ע״ש. וזהו ואתה נותן כו׳ בעתו דוקא היינו בעת רצון העליון שהוא בחי׳ החופה שלפני היחוד (ועמ״ש עוד מענין עיני כל בד״ה כי ההרים ימושו). וענין פותח את ידיך היינו ע״ד מ״ש מקדש אד׳ כוננו ידיך כי צריך לעשות בית קיבול בחינת כלי במל׳ שתקבל המשכת מ״ד הנקרא אכלם כו׳. כי קודם היחוד נקרא בתולה לשון אוטם. שלבו אטום כבתולה, וע״ז נאמר באר חפרוה שרים כו׳ (וכמ״ש בע״ח של״א פ״ז ושער הירח פ״ג ובפע״ח שער ק״ש שעל המטה פי״א ופרק ו׳), וזהו פותח את ידיך שפותח ידים העליונים לחפור בהם לעשות למטה כלי ובאר לקבל אכלם הנ״ל. וזהו מקדש אד׳ כוננו ידיך. דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וארז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וגם ארז״ל משחרב בהמ״ק אין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה שהוא התגלות רצונו וחכמתו ית׳ ונק׳ המשכת מ״ד טפת ח״ע. אך צ״ל כלי קיבול לזה להיות בכל לבי דרשתיך כו׳ שאז נקרא כלה כנ״ל ועשיית כלי זה הוא כוננו ידיך ועמ״ש בביאור ע״פ באר חפרוה שרים כו׳ ובביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון. גם ידיך הוא לשון יודין כי פתיחו דיודין הוא שנמשך מן יו״ד שבראשו ונעשה וי״ו וזהו המשכת רצון עליון כדי לבנות לה כלי בית קיבול כמארז״ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וכמ״ש כי בועליך עושיך כו׳ ואח״כ משביע לכל חי רצון כל חי היינו בחינת יסוד דנוק׳ שמקבלת מיסוד דדכורא לכך נקראת כל חי שמקבלת מח״י עלמין ואחר הקליטה אז משביע בבחינת שביעה היפך התשוקה כי התשוקה היא מרחוק כאשר לא השיג התאוה ואל אישך תשוקתך ואחר היחוד כשנקלט שפע האור בתוכה ועביד נייחא לה כמ״ש ר״פ נח (דנ״ט ע״ב) אז משביע לכל חי רצון עליון שנמשך בעתו כנ״ל בבחי׳ שביעה כנ״ל. ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו כו׳. ומכ״ז מובן ענין המבואר ע״פ ואשה כי תדור כו׳ בבית אביה בנעוריה. וענין ארוסה ונשואה:

מטות,  ו׳

החלצו מאתכם וגו׳. וצ״ל דהל״ל יחלצו כי החלצו משמע כולכם וכיון שנאמר מאתכם דהיינו מקצתם אלף למטה א״כ הל״ל יחלצו. גם מהו ענין נקמת הוי׳ במדין. גם מהו לכל מטות והל״ל מכל מטות. אך הנה בחינת מדין הוא ממש נגד בחי׳ שם הוי׳ ולכן קודם מתן תורה היה צ״ל הכנעת קליפת מדין ע״י יתרו כהן מדין שאמר עתה ידעתי כו׳ (כמ״ש בזהר ר״פ יתרו ס״ז ב׳). והענין ע״ד משארז״ל דבשעת מתן תורה נתקבצו כל האומות כו׳ עד שפתחו כולם ואמרו ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום וכמארז״ל שהעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ולהבין ב׳ שלומות הללו צ״ל דהנה בחורבן בהמ״ק ראשון אמרו רז״ל ויתר הקב״ה על עבודת כוכבים וג״ע וש״ד ולא ויתר על ביטול תורה וחורבן בית שני היה רק בשביל עון שנאת חנם לבד. וא״כ למה עכשיו אריכות הגלות שבית המקדש חרב יותר מי״ז מאות שנה. וגלות בבל שהיה מפני עבירות חמורות הנ״ל אעפ״כ היה רק שבעים שנה. אך הענין הוא כי הנה בשבעה אומות שהיו בארץ בעת שבאו אבותינו לארץ הכנעני והחתי כו׳ נאמר והיה אשר תותירו מהם כו׳ כי הם היו שבע מדות הרעות לכן כשחטאו ישראל אז בבית ראשון ונתגברו בהם השבע מדות הרעות אלו מפני שהשאירו מהם  וכמ״ש (בשופטים סי׳ א׳ וסי׳ ב׳) ואתם לא תכרתו ברית כו׳ ולא שמעתם בקולי כו׳ ומחמתם נכשלו בעבירות חמורות הנ״ל. ע״כ היה הגלות בבל שבעים שנה שעי״ז נתקנו שבע מדות הנ״ל לכל מדה עשר שנה כי כל אחד כלולה מעשר. אך בבית שני לא היה החטא במדות הרעות עצמן כ״א בשנאת חנם והיא קליפת מדין שאינה נחשבת משבעה עממין הנ״ל ואינו רע גמור כמו תאות רעות כו׳ ניאוף. כ״א שנאת חנם שזהו לשון מדין ריב ומדון ומדה זו אע״פ שאינה רע גמור אך הוא מקור התהוות הרע והוא ג״כ הפך הקדושה האלקית (ועי׳ בזהר ויקרא די״ו ע״ב) שהיא דוקא בחינת אחדות והתכללות שהוא יסוד כל התורה כמ״ש הלל הזקן דעלך סני כו׳ ואידך פירושא הוא והיינו משום דכך הוא למעלה הוי׳ אחד בחי׳ אחדות והתכללות איהו וגרמוהי חד כו׳ הוא היודע והוא הדעה כי פי׳ אחד אין פירושו מהו״ע ית׳ דהוא נקרא יחיד אך פי׳ אחד היינו אחד בז׳ רקיעים והארץ ולמעלה הוא בחינות ז׳ מדות שכולם בטלים ומתכללים באחד וע״כ בחי׳ מדין ונרגן מפריד הוא המנגד לשם הוי׳ שהוא אחד שגם כל המדות וההפכיים כולם מתאחדין ובטלים באור הוי׳ כו׳ וע״כ גלות זה שהוא תיקון ובירור בחי׳ שנאת חנם משתהה זמן רב יותר. וזהו שארז״ל ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם כו׳ פי׳ נתגלה ע וונם שהיה רע גמור ע״כ עשו תשובה ע״ז מיד. משא״כ אחרונים שלא נתגלה עוונם דהיינו ענין שנאת חנם שכל אחד מטעה א״ע שאין זה עון גמור ע״כ לא נתגלה קצם מפני שאין מתחרטין כ״כ מזה (וכמ״ש כה״ג ברבינו יונה רפ״ק דברכות שלכך האשם שתי סלעים וחטאת בת דנקא דכיון שהאשם בא על ספק חטא אינו מתחרט כ״כ כו׳ ע״ש), או כמו עד״מ לברר הפסולת הדק צריך שהות יותר מן הפסולת הגס שהוא ניכר לכל שהוא פסולת. וכן בדינים בגמרא א״צ עיון שהעורב אסור והיונה מותרת, אבל לברר דינים המסופקים שאין איסורין ניכר צריך טורח וזמן רב יותר בפלפול ועיון שאח״כ מכירין שהוא אסור וכמ״כ תיקון ובירור עון שנאת חנם לפי שאינו נחשב כ״כ לרע גמור בעיני האדם מפני שמדמה ששונאו בדין ע״כ צריך ע״ז זמן רב. אך להבין קצת חומר ענין זה דשנאת חנם איך שהוא המנגד ממש לשם הוי׳. והענין דשם הוי׳ נק׳ ע״ש שמהוה מאין ליש. והנה ידוע הקושיא למה נק׳ ההתהוות מאין ליש הלא אדרבה הוא ית׳ היש האמיתי וכולא קמיה כלא חשיב ואין ואפס ממש. אך הענין הוא משום שא״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו תחלה כו׳ ולכך כשהיה צ״ל המשכת האור להתהוות הנבראים בעלי גבול א״א להיות ע״י השתלשלות עילה ועלול שא״כ היה הכל בחי׳ בלי גבול, אלא צ״ל צמצום עצום בתחלה שיהיה הגילוי רק בחינת הארה מצומצמת לבד בכדי שאז יוכל להיות בחינת הארה זו מקור ושרש להתהוות עולמות בעלי גבול ושלא יתבטלו במציאות וזהו ענין היו״ד דשם הוי׳ שהוא בחינת צמצום ישת חשך סתרו רק גילוי בחינת נקודה ויצא כברק חצו כו׳ ואחר היו״ד נמשך בחי׳ ה׳ שיש בו אורך ורוחב והוא בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית שכ״ז נמשך אחר בחי׳ היו״ד. ולכן נקרא הבריאה יש מאין שמקור התהוות היש הוא ע״י בחי׳ מה שהוא אין וכלא חשיב לגבי מהותו ועצמותו שלמעלה מבחי׳ צמצום זה ועמ״ש בד״ה וירא ישראל. וזהו שארז״ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא הוא בחינת הצמצו׳ (וע׳ בזהר בפ׳ בלק) (דקצ״א) שפי׳ שחור׳ אני שהוא בחי׳ היוד דלית ביה חיוורי והדר נהורא הוא בחי׳ ההתפשטות. והנה הצמצום וההתפשטות הם ב׳ מדות ההפכיים וצריך שיהי׳ בחי׳ ממוצע שיחבר ב׳ ההפכיים הללו והיינו ע״י בחי׳ שלמעלה משניהם שהוא המשכה מאור א״ס ב״ה דקמיה כחשכה כאורה כי חשוכא ונהורא זהו שייך רק בבחינת ומדרגות ברייתו של עולם, אבל קודם שנברא העולם לא שייך בחינות אלו וע״י המשכה מבחינה זו יוכל להיות קשר וחיבור בין שני ההפכיים עד שבחי׳  חו״ב שהן בחי׳ יו״ד וה״א נעשו תרין ריעין דלא מתפרשין אע״פ שהן בעצם ב׳ הפכיים ונקרא אין ויש ומ״מ ע״י המשכה מאור א״ס ב״ה שלמעלה מב׳ הבחי׳ הם מתכללים והיו לאחדים והמשכה זו מרומזת בקוצו של יו״ד שהוא למעלה מעלה מבחי׳ היו״ד ועי״ז מתפשט ומתחבר היו״ד בה״א וכמבואר בפרדס שהיו״ד יש לה ג׳ קוצין ומקוץ התחתון נמשך הה״א ובקוץ התחתון יש בחי׳ קוץ העליון ונמצא שזה שיתפשט ויומשך היו״ד בה״א נמשך ע״י קוצו של יו״ד שהוא למעלה מעלה מעצם בחי׳ היו״ד והוא הוא המחבר היו״ד עם הה״א (ועמ״ש בזה באריכות ע״פ לך לך ועיין בזהר פ׳ ויקרא) (ד״י ע״ב ודי״א ע״ב) ובמק״מ שם בשם הרח״ו שקוץ התחתון הוא הדעת והיינו שהדעת הוא המחבר חו״ב ועיין בזהר הרקיע ר״פ בראשית גבי עאלת אות צ׳ כו׳ ע״ש ובזהר פ׳ אחרי (דע״ז ב׳) גבי אלא במזלא תליא חבורא דלהון כו׳ ובסה״מ (סי׳ קט״ו) בשם הלק״ת ובפע״ח (שער הברכות פ״ג) ע״פ ושבילך במים רבים ועוד בסה״מ (ריש סי׳ קנ״ו). וע׳ עוד בפרדס בעה״כ ערך קוץ. וזהו ענין שהעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה כי הנה בחי׳ הגורם להיות השפעה זו מעצמות א״ס ב״ה לחבר בחי׳ י״ה הוא ע״י התורה וזהו או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום לי ממש היינו בבחי׳ י״ה דשם הוי׳ והטעם הוא משום דאורייתא מחכמה נפקת וארז״ל כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו וא״כ ממשיך שיהיה הקב״ה שהוא עצמות א״ס ב״ה נמשך ומתלבש בהתורה דמחכמה נפקת וזהו עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה וגם לשמה לשם ה׳ יען שעי״ז נעשה חיבור אותיות י״ה ולכן נק׳ התורה שלום (כי עי״ז נמשך בחי׳ ומדרגת הקוץ העליון כו׳ כי אורייתא מחכמה נפקת ושרשה ומקורה מבחינה שלמעלה מהחכמה כי תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם בחי׳ כתר תר״ך עמודי אור וכמו העמוד שמחבר הגג עם הקרקע כך עי״ז נעשה התחברות י״ה שיהי׳ נמשך ההמשכה ומתפשטת גם למטה כו׳ ועמ״ש בד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו ומ״ש בד״ה ביום השמע״צ מענין או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו׳): ב וענין השלום בפמליא של מטה הוא באותיות ו״ה שבשם. כי הנה כתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שהם ששה מדות עליונות וזהו בחי׳ הוי״ו דשם הוי״ה והנה לעומת זה יש ג״כ ז׳ מדות הרעות ומקור ושרש יניקתם הוא מבחי׳ קו השמאל דקדושה וכמ״ש בזהר דאית ימינא ואית שמאלא לעילא בסטרא דקדושה ומקו השמאל משתלשל ונמשך יניקת החיצונים וכמו נהר דינור נמשך מזיעתן של חיות הרי הגיהנם נתהוה מפסולת הגבורות (ועמ״ש מענין זה בפ׳ חקת ע״פ זאת חקת התורה כו׳) ולכן התיקון לזה הוא ע״י שצ״ל שמאלא אתכליל בימינא וכל התורה הוא על יסוד זה וכמ״ש בזהר ר״פ קרח שמזה היה חטא קרח שלא רצה שיהיה שמאלא אתכליל בימינא כו׳ וזהו הפך יסוד התורה ולכן נק׳ התורה תורת חסד וזהו ימינך ה׳ נאדרי בכח ועי״ז ימינך ה׳ תרעץ אויב. ועד״ז גם כל עונשי התורה עם היותן בחי׳ גבורות מ״מ הן כלולות בחסדים שהעונש הוא שעי״ז נעשה תיקון לנפש החוטא וכמארז״ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו׳. וכן אפי׳ עונש מיתת ב״ד ארז״ל גבי עכן יעכרך ה׳ היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה״ב נמצא העונש זהו לתקן נפשו. משא״כ החטא עצמו הוא מר ממות וכמ״ש את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. נמצא הרע גרוע מן המות (ועמ״ש מזה סד״ה ויקח קרח). נמצא בתורה בחי׳ שמאלא אתכלל בימינא משא״כ העונש שהיה קודם מתן תורה היה מבחי׳ גבורות ממש כמו גבי דור המבול ארז״ל דור המבול אין להם חלק לעוה״ב וכו׳ וכן בדור הפלגה ונמצא העונש לא היה בשביל תיקון נפשו של החוטא וזהו גבורות גמורות  (ואעפ״כ תכליתן חסד לטובת העולם בכלל וע׳ בהרמ״ז ר״פ שופטים) ובחי׳ זו שיהיה שמאלא אתכליל בימינא נקרא שלום בפמליא של מטה והוא ענין המתקת הגבורות בחסדים. וזהו ג״כ ע״י התורה כי הנה בתורה נאמר מימינו אש דת אש שחורה ע״ג אש לבנה וזהו אנכי ולא יהיה לך שהן מקור בחי׳ חסד וגבורה. וכך גם כל דקדוקי התורה הן בחי׳ גבורות וצמצוצים שבכך וכך דוקא יוכשר כו׳ ואם לאו פסול וגבורות אלו הם תכלית החסד שעי״ז יהי׳ גילוי אלקות. וזהו מימינו אש כו׳ והיינו ג״כ ע״י אור ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות משם נמשך להיות התכללות חו״ג אע״פ שהן מצד עצמם ב׳ הפכיים ולהיות שמאלא אתכליל בימינא ורב חסד נוטה כלפי חסד וזהו שלום יעשה לי ממש להיות התכללות המדות איהו וגרמוהי חד שמתייחדין ביחוד גמור ואמיתי עד שהן אחדות ממש: ג והנה כמ״כ יש ב׳ שלומות הנ״ל ג״כ בנפש האדם. כי הנה הנפש יש בה ג״כ בחי׳ שם הוי׳ (וכמ״ש במ״א בפסוק ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳) וכמ״ש כי שם הוי׳ נקרא עליך כי הנפש כלולה מע״ס והנה חו״ב שבנפש בהם מלובש בחי׳ י״ה והנה איתא חכמה מוחא ובינה ליבא וכמאמר הלב מבין. וענין ההפרש בין מוח ללב כי המוח הוא קר ולח ששם מקור יסוד המים והליחות והלב הוא משכן יסוד האש. וכך בחי׳ חכמה ודעת גדולת ה׳ איך שלגדולתו אין חקר וכולא קמיה כלא חשיב כשהוא משיג זה במוחו הנה מזה נמשך הביטול רצון לבטל א״ע לגמרי נגד רצון ה׳ ולכן נק׳ בחי׳ זו יו״ד כי היו״ד הוא בחי׳ צמצום כמש״ל וצמצום זה באדם הוא שיבטל רצונו כו׳ וכן לבטל א״ע במחשבה דבור ומעשה שלא לחשוב ולדבר כרצונו כו׳ גם מזה נמשך הענוה. ולכן נאמר במשה והאיש משה ענו מאד לפי שהיה מבחי׳ חכמה. גם בחי׳ יראה נמשך מהמוח והחכמה כמ״ש ראשית חכמה יראת ה׳ וגם בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שנק׳ אשה יראת ה׳. ולכן העצמות נמשכים מן המוח וענין העצמות הוא שיש בהם חוזק גדול וגם הם בחי׳ עומדים ועמידה היא בחי׳ ביטול רצון וביטול זה הוא בחוזק גדול והיינו מחמת ההתמדה בתקיעת הדעת בחוזק בגדולת ה׳ תמיד ולא שתהא חולפת ועוברת אחר התפלה. אך מ״מ להיות שהמוח מים וליחות הוא בבחי׳ קרירות. אבל מעלת הלב שם יסוד האש והצמאון בהתגלו׳ אהב׳ ברשפי אש ממש מקרב איש ולב עמוק וזהו נמשך מבחי׳ בינה והוא בחי׳ ה׳ שיש לו התפשטות לאורך ורוחב התפשטות המדות אהבה כו׳ וזהו כונן שמים בתבונה שמים בחינת אש נמשך מבחי׳ תבונה ומזה נמשך בחי׳ ויגבה לבו בדרכי ה׳ ואתהלכה ברחבה והנה מהלב נמשך הבשר וזהו לבי ובשרי ירננו כו׳. והנה באמת צ״ל שני הבחי׳ דמוח ולב דמעלת האש שבו מבשלים הדבר ונתהפך ע״י האש למהות אחר משא״כ בלא אש ישאר על מהותו הראשון כך ע״י האש יוכל להיות התהפכות המדות דנה״ב וגם צ״ל בחי׳ ויגבה לבו כו׳. אך מעלת המוח גדול מאד שממנו נמשך חוזק וקיום הביטול רצון במודומ״ע שלהיות נמשך בפועל ממש הוא דוקא ע״י כח המוח וזהו בחכמה יסד ארץ שהוא בחי׳ מעשה כו׳ וכן הענוה הוא עיקר גדול. אך הרי הם ב׳ הפכיים מים ואש ולכן צ״ל בחי׳ שלום ביניהם המחברם להיות תרין ריעין ממש. וזהו ענין שלום בפמשמ״ע שבנפש והוא להיות מוח שליט על הלב כי מהלב נמשך בחי׳ רצוא אם רץ לבך אבל אח״כ צ״ל שוב והוא העיקר וגם בענין ויגבה לבו ארז״ל ת״ח צ״ל בו שמינית שבשמינית כו׳. א״כ הענוה צ״ל הרבה יותר ויותר מבחי׳ ויגבה לבו כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יביאו לבוש מלכות, וזהו שארז״ל המתפלל צריך לכרוע עד שיראה איסר כנגד לבו פי׳ איסר לשון קשר וכמו ואסרה אסר והוא לקשר בחי׳ המשכ׳ מהמוח אל הלב שיהיה המוח שליט על הלב ויתקיימו ב׳ המעלות שבמוח ולב ועד״ז היו הכהנים והלוים שעבודת הכהנים בחשאי והוא מבחי׳  חכמה ולוים בשירה וזמרה כו׳ בחי׳ רצוא וכתיב גבי לוים וילוו עליך וישרתוך שהיו בטלים לגבי הכהנים והנה שלום זה בפמליא של מעלה הוא על ידי עסק התורה שהיא המשכת רצון העליון שלמעלה מחו״ב והוא העושה שלום ביניהם וכמש״ל בענין קוש״י וכך יש בנפש ג״כ בחי׳ קוצו של יו״ד והוא הרצון שלמעלה מהטעם כו׳ וממנו נמשך בחי׳ הדעת העליון המחבר ומייחד חו״ב מוח ולב והיינו כי עסק התורה הוא בבחי׳ ביטול אליך ה׳ נפשי אשא מחשבה במחשבה דבור בדבור כו׳. ולכן עי״ז נמשך להיות מוח שליט על הלב שלא יהיה התפעלות הלב בענין אהבה בבחי׳ יש אני אוהב ויש אני כו׳. אלא בבחי׳ ובכל נפשך ביטול כי אליך ה׳ נפשי אשא מפני שאתה עתיד ליטלה ממני כו׳. ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי שלום לרחוק שנעשה קרוב: ד וענין השלום בפמליא של מטה הוא לאכללא שמאלא בימינא פי׳ כי מדות שבנפש האלקית נקראו בכלל בחי׳ ימינא שהחסד גובר בהם ולכן נקראת הנשמה בת כהן אבל המדות דנה״ב הן בחי׳ שמאלא ששרש ומקור נה״ב מפני שור מהשמאל. והנה יש כ״ח עתים שלפעמים הנה״ב כפופה להנה״א בתכלית ופעמים מתגבר לימשך אחר תאות גשמיים ואין זה שלום, אבל השלום הוא שיהי׳ שמאלא אתכלל בימינא שיתבררו המדו׳ דנה״ב להבטל בהמדו׳ דנה״א ועמ״ש מזה בביאו׳ ע״פ ואהיה אצלו אמון וכמ״ש בכל לבבך בשני יצריך שישוב היצה״ר ממש לאהבת ה׳ ע״י ההתבוננות איך שבאמת אין עוד ממש וא״כ למי יחפוץ זולתו ית׳ והנה שלום זה נעשה ג״כ ע״י התורה כי עיקר בירור המדות הוא ע״י המשכת הדעת שהוא חיות המדות ופנימיותן והוא הממשיך בחי׳ חו״ב במדות להיות בחכמה אתברירו המדות של נה״ב (כמ״ש מזה בביאור ע״פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה בענין הדעת מהו משמש. ועמ״ש ג״כ בד״ה וכל בניך בענין א״ת בניך אלא בוניך שכדי להיות בחי׳ ורב שלום זהו ע״י בחי׳ בוניך שהיא עול תורה ועמ״ש בביאור ע״פ מים רבים כו׳) והנה עי״ז נמשך למעלה המתקת הגבורות והוא ענין יחוד ו״ה והוא המשכת סוכ״ע בממכ״ע וכלל המשכה זו הוא ע״י מעשה המצות וזהו והיה מעשה הצדקה שלום שהצדקה ממשיך ג״כ בחי׳ שלום הנ״ל דכמו שע״י הצדקה נעשה שלום למטה שהעני מתקנא בהעשיר וע״י הצדקה נעשה שלום ביניהם כך ג״כ גורם שלום למעלה בין משפיע למקבל כו׳. וע׳ באגה״ק בד״ה והיה מעשה הצדקה שלום ועמ״ש עוד מענין זה דשלום בפמשמ״ע חיבור הרצוא ושוב דלב ומוח ושלום בפמליא של מט׳ בד״ה וכל העם רואי׳ את הקולות בפ׳ יתרו ע״ש. ואחר כ״ז יובן ענין נקמת הוי׳ במדין כי בחי׳ שנאת חנם ופירוד זהו ממש המנגד לשם הוי׳ שעיקרו השלום וההתכללות בפמשמ״ע ושל מטה. והענין שע״י בחי׳ התכללות שנעשה עי״ז נמשך אור עליון מבחי׳ שלימותא דכולא הכולל הכל כי ממך הכל כתיב. משא״כ בחינת הפירוד כו׳. ולכן מלחמת מדין הוא לנקום נקמת שם הוי׳ ממש. וזהו החלצו דמשמע כולכם פי׳ כי כל אדם צריך לעמוד במלחמה זו ללחום עם יצרו בעד שם הוי׳ המורה על יחוד והיינו שיהיה ההתכללות כולם כאחד ממש כאיש אחד בלי שום פירוד לבבות וכו׳ ועי״ז דוקא יכניעו את מדין. וז״ש לכל מטות כי הנה ס״ר נשמות הן נגד ו״ק הכלולים כ״א מיו״ד ויו״ד מיו״ד כו׳ והנה יש ו״ק מלמעלה למטה וממטה למעל׳ והן ב׳ בחי׳ שבטים כמ״ש ששם עלו שבטים שבטי י״ה היינו מעלמא דדכורא ועלמא דנוק׳. וכן במטות יש ב׳ בחי׳ הא׳ ההטייה וההמשכה מלמעלה למטה כמו הט שמיך ותרד (תהלים קמ״ד). ויש הטיה מלמטה למעלה נטיתי לבי לעשות חקיך. והנה פרח מטה אהרן. הרם את מטך כו׳ וצ״ל ההתכללות מכל הבחי׳ ע״י ב׳ השלומות הנ״ל דפמשמ״ע ושל מטה. וזהו לכל מטות ולא מכל דמכל היה משמע רק מהשבטים שלמטה שהן מבחי׳ עלמא דנוק׳ אבל לכל משמע כולן והיינו שע״י בחי׳  ההתכללות למטה בי״ב שבטים שלמטה יומשך אור מלמעלה משרש הי״ב שבטים שנק׳ שבטי י״ה בחי׳ פמשמ״ע כנ״ל. וזהו ויהיו על מדין שעי״ז ישרה עליהם אור מבחי׳ שלימותא דכולא שלמעלה מעלה משרש בחי׳ מדין כו׳. וז״ש אמרו אליו כל שהוא ית׳ נק׳ כל שכולל הכל ושורה ע״י ההתכללות למטה. ובכל הנ״ל יובן חומר שנאת חנם. ועמ״ש בד״ה הן עם אחד ושפה אחת. והנה הגורם החיבור והתכללות הוא בחי׳ משה ונחנו מה כו׳ ולכן היה צ״ל מלחמת ונקמת מדין ע״י משה דוקא, וזהו מ״ש ברבות בשה״ש ע״פ שניך כעדר הרחלים כו׳ שכולם מתאימות דקאי על ישראל שהלכו במלחמת מדין וכ״ה ג״כ ברבות (ר״פ מטות), והענין כמ״ש במ״א ע״פ הנ״ל דפי׳ שעלו מן הרחצה הוא ענין המשכת מ״ד מבחינת ים החכמה והיינו ע״י משה רע״מ שנא׳ בו כי מן המים משיתיהו ולכן שעלו מן הרחצה הוא ר״ת משה, ועי״ז נעשו שכולם מתאימות שהוא בחי׳ ההתכללות יחד ממש ולכן הם דוקא שנלחמו על מדין וכנ״ל שלהיות על מדין הוא ע״י ההתכללות יחד:

מטות,  ז׳

ביאור ענין החלצו מאתכם יחלצו מיבעי ליה דהא מאתכם משמע ולא כולכם והחלצו משמע כולכם דהא כתיב וידבר משה אל העם לאמר החלצו. אך הענין כי הנה להבין ענין מדין יש להקדים ענין שבעה עממין הכנעני והחתי כו׳ שנאמר בהם כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו׳ שהם שיורי הזמ״ל דתהו דהיינו הסיגים והפסולת שנשארו אחר הבירור, כמו אברהם שיצא ממנו כו׳ שכבר יצא להתברר ונפרד מאברהם ונעשה סיגים וקליפה דהיינו למטה נעשה סיגים אבל לא למעלה (ר״ל כשנתלבשה נשמת אברהם שמחסד עליון למטה ממנו בגוף אזי יצא ממנו כו׳ לפי שהגוף נלקח מק״נ ששם נשאר ממה שנפל בשבה״כ משא״כ מצד נשמת אברהם כמו שהיא למעלה באצילות ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כו׳). והנה מתחלה הוברר אצילות דהיינו שהמובחר מהניצוצי׳ וכלים דתהו נכלל בקדושת האצילות, ומה שלא היה יכול להיות נכלל באצילות נעשה בריאה, והכל בסטרא דקדושה בחי׳ ביטול רק באצילות הוא ביטול גמור ובבריאה הוא יש שבטל וכמו וצבא השמים לך משתחוים וכתיב שמים לא זכו בעיניו וכתיב ובמלאכיו ישים תהלה (באיוב סי׳ ד׳) וכמו דאפקוהו למט״ט ומחיוהו ס׳ פולסין דנורא, (והיינו לפי שאין הביטול כדבעי כמ״ש במ״א ועמ״ש בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי בענין שירה של המלאכים). ומזה יובן איך שבריבוי השתלשלות יוכל להיות נעשה סיגים ממש וזהו שאמרו נתן עיניו במקדש ראשון והרי פעם אמרו שטן ופנינה לש״ש נתכוונו, אך שניהם אמת כי שרש התחלת הסיגים והקליפות אינו רע גמור ושם הוא ענין לשם שמים נתכוונו. אמנם מה שמשתלשל למטה מטה נעשה סיגים קשים יותר ומקטריגים ממש ואמר החנם ירא איוב כו׳. ועמ״ש בד״ה ויעש משה נחש נחשת. ועד״ז הוא ענין התהוות ז׳ עממין הכנעני והחתי כו׳ מז׳ מדות דתהו. אך ענין מדין הוא מ״ש בספרא דצניעותא (בזהר פ׳ תרומה קע״ו ב׳) עד לא הוו מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין, שהיו בחי׳ אב״א וזהו בחי׳ תהו זה תחת זה רה״ר (וז״ל הפי׳ מתלמיד האריז״ל שם, ר״ל שבעולם התהו היו השש קצוות משתלשלות זו ע״ג זו וא״כ לא היו משגיחין הכתר פב״פ עם הת״ת כי חסד וגבורה היו מפסיקין ביניהם גם חסד וגבורה בעצמם לא היו פב״פ כו׳ משא״כ בעולם התיקון עכ״ל. ור״ל אבל בעולם התיקון חסד וגבורה הם בבחי׳ פב״פ וגם כתר עם הת״ת דהיינו עתיקא עם ז״א הם בבחי׳ פב״פ וכמש״ש בפי׳ האריז״ל, וע׳ בזהר הרקיע פ׳ בראשית דף ב׳ ע״ב גבי עאלת אות צ׳ כו׳ אנפוי דיו״ד מהדר לאחורא כו׳ ע״ש) והפי׳ הוא שלא היה שייכות לחסד עם גבורה שהחסד היה חסד שבחסד והגבורה היה גבורה שבגבורה, וכיון שזה חסד פשוט וזה גבורה פשוטה הרי הם ב׳  הפכיים כמים ואש שלא יוכל להתחבר ולהזדווג יחד. וזהו דלא הוו משגיחין אפין באפין, והתיקון הוא להיות בהתכללות והיינו ע״י מ״ה כי השבירה הוא בבחי׳ ב״ן עולם הנקודים וההתכללות הוא ע״י המשכת המוחין במדות והיינו מבחי׳ חכמה כח מה. כי הנה עד״מ מבשרי אחזה שהמדות באדם כשהם בלתי הנהגת השכל אזי כל מדה אין לה קישור וחיבור כלל עם זולתה כמו כאשר יכעוס ויקצוף אין לו רחמים וחסד בשעה זו כלל על מי שכועס עליו וכן בהפך ונמצא מדות חו״ג מפורדין המה זה מזה וע״כ יוכל להסתעף ממותרי הדין דין קשה ביותר. אבל ע״י התלבשות החכמה במדות יתנהגו המדות ע״פ חיוב החכמה ויכבוש כעסו להיות בו ג״כ תערובות חסד ורחמים כו׳ וע״ז ארז״ל לעולם יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז והיינו ע״י שיהיה מוח שליט על הלב. והנה ענין התיקון הם ב׳ ענינים. הא׳ להיות התכללות חסד מגבורה וגבורה מחסד, ר״ל שלא יהי׳ החסד רק בחי׳ אחד היינו חסד פשוט הנקרא חסד שבחסד. וכן הגבורה לא יהיה רק בחינה א׳ היינו גבורה שבגבורה וזהו פי׳ עולם הנקודים שכל ספירה היה רק בחי׳ נקודה א׳ לבד שהוא מהות א׳ לבד חסד וכן גבורה, אלא שהחסד עצמו יהיה ג״כ כלול מששה מדות חג״ת נה״י וכן הגבורה תהיה כלולה מכל הו״ק או כל אחד יהיה כלול משבע מדות (עמ״ש לקמן בביאור ע״פ אלה מסעי שלפעמים ההתכללות מששה ופעמים משבעה ופעמים כ״א כלול מע״ס), ולכן עי״ז יוכלו להיות משגיחין אפין באפין כי החסד שבגבורה וגבורה שבחסד קרובים להיות שוים ועי״ז יוכלו להתחבר ולהזדווג יחד החסד עם הגבורה (וכמ״ש בד״ה ואשה כי תזריע כו׳), וזהו ענין התיקון שבבחי׳ הכלים והוא ע״י המשכת המוחין כנ״ל במשל שע״י גילוי והמשכת החכמה בהמדות נעשה התכללות המדות שהם הכלים. והב׳ הוא באורות שע״י ריבוי הכלים מחזיק האור יותר שהשבירה היתה מפני מיעוט הכלים שלא היו יכולים לסבול האור. משא״כ ע״י ריבוי הכלים כנ״ל ע״י ההתכללות שמתחלה היה הכלי רק בבחי׳ נקודה לבד ובתיקון נתגדלה ונתרבה להיות כלולה מעשר בחי׳, לכן עי״ז מחזיקים האור יותר (ועמש״ל בביאור על פסוק וקבל היהודים כו׳ בפי׳ שהקדימו נעשה לנשמע), ועיקר התיקון הוא ע״י האורות שהאורות הם המחברים וכוללים ע״י ריבוי הארתם ולא עוד אלא דאחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבורה כו׳ (דהיינו שזה גופא שיהיו הכלים בהתכללות אמיתית הוא ע״י שנמשך בהם אור ה ביטול מבחי׳ שם מ״ה ע״ד עושה שלום במרומיו כו׳ וכמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה להבין ענין האבות הן הן המרכבה, שלהיות התכללות הג׳ קוין והתחברותן כו׳ צ״ל הארה והמשכה מבחינה עליונה ששם בטלים אלו השני הפכיים כו׳ וזהו בחי׳ שם מ״ה ע״ש, והיינו כמ״ש בפ׳ אמור ביאור דפסוק והניף הכהן אותם שיש ב׳ בחי׳ התכללות, הא׳ מצד המשכת המוחין במדות והב׳ ע״י גלוי האור אח״כ מבחינת שלימותא דכולא כו׳ וזהו ענין שעיקר התיקון הוא ע״י האורות כו׳ שר״ל שעי״ז נעשה התיקון וההתכללות ביתר שאת כמש״ש. גם אפשר לומר כי ב׳ בחי׳ אלו זהו עצמו פי׳ משגיחין אפין באפין דכולל ג״כ ב׳ ענינים הא׳ שהמדות עצמן נעשו פב״פ חסד עם גבורה וזהו ענין התיקון שבבחי׳ הכלים שהחסד נעשה כלול מגבורה וגבורה מחסד ועי״ז מתחברים החו״ג יחד פב״פ. והפי׳ הב׳ במשגיחין אפין באפין איתא בביאור האריז״ל שם וז״ל ומ״מ עיקר השגחת אפין באפין היינו עתיקא בז״א כדבעינן למימר לקמן בעז״ה עכ״ל. וזהו ענין התיקון באורות שהשגחת עתיקא בז״א היינו המשכת אורות עליונים כי הכתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א״ס ב״ה בנאצלים כו׳. והנה כמ״כ בנפש יש ב׳ בחי׳ אלו תיקון והתכללות הכלים ואחר כך על ידי זה ריבוי האור והוא כמ״ש בד״ה אם לא תדעי לך היפה כו׳ ביאור ענין ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ורחל היא כנס״י.  וענין יפ״ת היינו עד״מ תיקון ציור אברי הנפש כמ״ש נעשה אדם בצלמנו שיתארו בהן כל המדות בשלימותן וביופיין כמו שהם למעלה בעולם התיקון דהיינו התכללות המדות אהוי״ר ומודומ״ע וכמ״ש לקמן ע״פ אלה מסעי מענין התכללות המדות בעבודת ה׳. וכ״ז הוא תיקון הכלים ונק׳ יפ״ת ועי״ז יבא אח״כ לבחי׳ יפת מראה שהוא בחי׳ רעותא דליבא שהוא בחי׳ הארה מפנימית אור א״ס ב״ה והוא בחי׳ אור השורה בכלים הנ״ל וכ״ז הוא ע״י הדעת וכמשי״ת לקמן בענין יעשה שלום לי כו׳. וכן בנפש שכדי להיות המשכת רעו״ד הוא ע״י דעת עליון כמש״ל ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳) (ועמ״ש ע״פ ויקהל משה). וגם כי דעת הוא המשכת הפנימית שהוא בחי׳ האור ולכן איתא משה משה לא פסיק טעמי׳ שבחינת האור הוא אלקות גם בבי״ע כמו באצילות כמ״ש במ״א בביאור דואלה המשפטים וכן איתא בפע״ח שער הלולב פ״ג שהדעת אינו אלא בית קיבול לאלו האורות כו׳. וזהו ענין ימינך ה׳ נאדרי בכח שמאלא אתכליל בימינא ימינך ה׳ תרעץ אויב הוא להיפך (ועי׳ בפי׳ הרמ״ז על הזהר בשלח דנ״ב ע״ב). והנה מדין הוא משרש התהו קודם התיקון דלא הוו משגיחין אפין באפין ל כן בא יתרו כהן מדין קודם מ״ת וכמ״ש בזהר ר״פ יתרו (דס״ז ע״ב) דלא אתיהבת אורייתא עד לבתר דאתי יתרו ואודי והיינו משום כי התורה היא התיקון וכמ״ש ה׳ יברך את עמו בשלום וצריך להיות ביטול בחי׳ מדין: ב והנה שרש התיקון הוא להיות גילוי שם הוי׳ יו״ד הוא חכמה בחי׳ ברק כי ישת חשך סתרו הוא כתר וזהו ענין אילתא דדלגא לטורי חשוכא עיין בזהר פ׳ פנחס (דרמ״ט) שהוא בחי׳ מל׳ שנכלל בכתר כי מגלה עמוקות מני חושך שע״ס שהם בגילוי הם למעלה בהעלם ג״כ וגם כל ההתכללות חסד שבחסד כו׳ הכל היה בהעלם תחלה ושם נק׳ טורי חשוכא, ובנקודים הוא הגילוי והיינו שהגילוי הוא רק בחי׳ נקודה והשאר הוא בהעלם ומבחינת החשך של הכתר הוא גילוי החכמה כברק (ולכן נקודות הוא בחכמה כמ״ש בפרדס שער הנקודות כי גילוי החכמה מההעלם של הכתר הוא כמשל גילוי הנקודה אחת וכמשל הברק המבריק מתוך החושך ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה כו׳ ע״ש) ונק׳ בזהר נקודה בהיכלא. היכלא הוא בחינת בינה דאימא מקננא בכורסייא ונק׳ אלקים חיים ומלך עולם ויש לה התפשטות אורך ורוחב אך החכמה הוא בחי׳ נקודה בלבד דהיינו כמו למשל בשעה שהאדם מתבונן בלמודו נופל לו שכל חדש שהשכל ההוא אינו אלא נקודה והוא ברק המבריק בתוך רוח בינתו המתפשט באורך ורוחב בהיכלא, והמחבר להיות נקודה בהיכלא הוא הדעת, כי הדעת הוא עולה עד קרומא דאוירא, ואוירא שלפני הקרומא דחפיא על מו״ס כו׳ שהוא מעצמות אור א״ס כמו במשל להיות נובע השכל מלמעלה מהשכל ועי״ז חבור חו״ב תרין ריעין כו׳. (פי׳ כי הנה עד״מ כשאדם משכיל ומחדש איזו השכלה חדשה זהו המשכה שנמשך ממקור השכל הנקרא משכיל, ולפעמים אין נופל לו שכל מלמעלה מהשכל, א״כ בהכרח לומר שיש דבר שלמעלה מבחי׳ המקור השכל המשכיל שהוא המקשרו ומחברו לבא לידי גילוי בשכל לפעמים כך ולפעמים כך. והנה מקור השכל הנק׳ משכיל זהו הנק׳ ח״ס. והבחי׳ שלמעלה מזה זהו בחי׳ אוירא שעל קרומא דחפיא על מו״ס שהוא המקשר ומחבר ח״ס לבא לידי גילוי כו׳ ומה שנק׳ אוירא י״ל שיובן עם מ״ש בפ׳ מקץ בד״ה נר חנוכה כו׳ מזוזה מימין כו׳ ע״ש בענין אור ואויר. והנה באוירא הוא הארת בחי׳ דעת דע״י. וז״ש ששם שרש הדעת ולכן יש ג״כ ביכולתו של הדעת דאצילות לחבר חו״ב שהוא בחי׳ נקודה בהיכלא כי שרשו גבוה מאד כנ״ל. ועיין עוד מענין הדעת בזהר הרקיע) (ס״פ תרומה בדף קס״ו) ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית וע״פ לבבתני אחותי כלה והוא ענין עסק התורה לשמה לשם התורה להיות התורה בבחי׳ חכמה  והוי׳ בחכמה כו׳ וכמ״ש בזהר דוד קשיר אורייתא דלעילא עם קוב״ה אורייתא דלעילא חכמה עילאה וקשיר בקוב״ה להיות בו השראת אור א״ס שזהו ענין מגלה עמוקות מני חשך כנ״ל. וזהו או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי פי׳ יעשה שלום לי הוא שלום בפמשמ״ע היינו חיבור חו״ב שהם י״ה ע״י התורה שהוא בחי׳ דעת עליון העושה שלום העליון הנ״ל והוא ע״י המשכת אור א״ס מלמעלה מעלה מהחכמה שיהיה נמשך בחו״ב ועמ״ש במ״א בענין כיריעות שלמה. והנה מבחי׳ שלום העליון נעשה ג״כ שלום התחתון כדכתיב כי אל דעות הוי׳ ב׳ דעות דעת עליון המחבר חו״ב ודעת תחתון המחבר המדות להיות התכללות המדות חסד שבגבורה וגבורה שבחסד וזהו ענין ההתכללות המבואר למעלה שלא יהיו המדות בבחי׳ ענפין מתפרדין אלא בבחי׳ התכללות לאכללא שמאלא בימינא והיינו ע״י המשכת המוחין בהם. וביאור זה למעלה היינו כי יש גבורה בלא חסד כמו דור המבול שנענשו בשביל חטאם ולא בשביל תיקונם שהרי אין להם חלק לעוה״ב וכן אנשי סדום מבול של אש ואין להם חלק לעוה״ב (והיינו כמ״ש במ״א שהמבול היה שרשו מעולם התהו ע״ש ובתהו לא היו התכללות המדות ע״כ היה הגבורה כמו שהיא כו׳) וכן מצרים ומ״מ נאמר באבוד רשעים רנה שנצמח מזה תיקון לעולם שהעולם נהנה כו׳ אבל לגבי הן עצמן נק׳ גבורה בלי חסד. אבל כי אשר יאהב ה׳ יוכיח יסורים של אהבה הם כמו שמרחיצין את הקטן לטובתו ולא בשביל החטא כי החטא נמחל בלא״ה רק שצריך לתקן כו׳ ותיקון זה הוא מבחי׳ התכללות הגבורה בחסד והוא ע״י מוחין כי נה״י דאימא הן מוחין לז״א וע״י התורה מביא תוספת מוחין היינו ע״י שמתחלה יעשה שלום לי חיבור או״א ואח״כ שלום יעשה לי שמאו״א נעשו מוחין לז״א להיות התכללות הו״ק שהמשכה זו הוא ג״כ ע״י התורה שבה ועל ידה ממשיכים ממוחין דאו״א בז״א כמ״ש בד״ה השמים כסאי ובד״ה באתי לגני. וזהו שאמר רשב״י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין כדאיתא (פ״ד דסוכה דמ״ה ע״ב וכזה איתא ברבות נח פל״ה). והיינו מפני רבוי מוחין דגדלות שהמשיך ושהיה תורתו אומנתו ומצד שרש מעלת נשמתו שהיה מעלה מ״ן בבחי׳ גבוה מאד ובהמשכת מוחין דגדלות מעצמות חכמה עילאה שלמעלה מהחכמה כפי שמתלבשת במדות מתבטלים כל הדינים כו׳ זהו יתגדל ויתקדש שמיה רבא ועתה יגדל נא כח אד׳ וכמ״ש במ״א. ועיין מענין יעשה שלום לי כו׳ בפ׳ במדבר קי״ח א׳ ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ ויקרא די״ד ע״ב ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו את בנ״י גבי ענין וישם לך שלום וע״פ ביום השמיני עצרת, ולכאורה היה אפשר לומר שב׳ בחי׳ שלום אלו זהו ענין ב׳ בחי׳ שבתיקון הנזכר למעלה דהיינו התכללות הכלים ומה שעי״ז מחזיק רבוי אור, ולכן זהו ע״י בחי׳ דעת עליון ודעת תחתון וא״ש לפמ״ש במ״א בביאור ע״פ מים רבים שדעת תחתון הוא דעת המתפשט לתוך המדות להמשיך בהם הארת חו״ב ומבואר לעיל שע״י שהמדות מתנהגים ע״י המוחין חו״ב עי״ז נעשה התכללות המדות והוא תיקון והתכללות הכלים וזהו ענין שלום בפמשמ״ט. ודעת עליון הוא הנמשך מבחי׳ כתר וממשיך מבחי׳ כתר בחו״ב וחו״ג כו׳ ע״ש. וזהו ענין המשכת תוספת אורות חדשים וזהו ענין שלום בפמליא של מעלה. ועוד דמבואר בע״ח שמ״א פ״ז דחכמה נק׳ חיוהי והמדות וגם בינה נק׳ גרמוהי, וחיוהי היינו אור וגרמוהי היינו כלים כו׳ וכמ״ש במ״א דהיינו לפי שבחכמה גם הכלי הוא בבחי׳ בטול לגמרי כח מ״ה כו׳ כמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה, מיהו אינו מיושב לפי ל׳ הפסוק דמשמע שמתחלה נעשה שלום העליון ואח״כ שלום התחתון אלא העיקר כמש״ל שהוא ענין המשכת האור תחלה בבחינת י״ה ואח״כ נמשך ג״כ בבחי׳ המדות ו״ה ועמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י, ועוי״ל דע״י המצות נעשה תיקון הכלים וע״י התורה ממשיכים האור  וכמ״ש כי נר מצוה ותורה אור ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כולה כו׳: ג והנה כמו שהוא ענין התיקון למעלה להיות ההתכללות. כך הוא ג״כ בנפש דענין התכללות חו״ב הוא בחי׳ מוחא וליבא שהם בעצם שני הפכים כמו שאנו רואים שברשפי אש הלב מתמעט המוח ר״ל ההשגה ועומק ההתבוננות ובמוח מתמעט אש הלב וצ״ל התכללות להיות מוח שליט על הלב דהיינו שיהא הלב נכנע למוח ומתנהג ע״פ הנהגת המוח כו׳ להיות ובכל נפשך אליך ה׳ נפשי אשא, והיינו ע״י עסק התורה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך ועי״ז ממשיכים מן המוח אל הלב ע״י עסק התורה לשמה גילוי אור א״ס בחכמה. וזהו ענין השלום וחיבור חו״ב. וענין ההתכללות במדות כי המדות הן מעה״ד טו״ר כי בחזה דז״א מסתיים יסוד אימא שם מתחיל בחי׳ עה״ד טו״ר והתכללות המדות להיות כלולים בטוב הוא ע״י התורה שהיא להבדיל בין הטמא וכו׳ והיא המברר כו׳ ובירור המדות הוא ע״י המוחין כי ע״י תוספת מוחין נעשה התכללות ומוחין נמשכו מבחי׳ אבא. ולכן כתיב נקום נקמת בנ״י מאת המדינים אחר תאסף שלא היה יכול להיות מלחמה זו רק בימי משה ולכן אף שנקנסה עליו עלה אל הר העברים כו׳ מ״מ המתינו לו עד שינקום והיינו כי משה הוא יסוד אבא ולכן נקרא מחוקק ותרגומו ספרא רבא וירא ראשית לו. אלא שזכה לבינה והוצרך להיות התיקון על ידו דוקא [וזהו פי׳ מחוקק שהוא חקיקת ותיקון הכלים להיות ריבוי הכלים ועי״ז יהי׳ ריבוי האור וכו׳ ועמ״ש ע״פ במחוקק במשענותם וע״פ אם בחקתי בד״ה מבואר בע״ח]. כי הנה המדינים הם מבחי׳ הפירוד שקודם התיקון עד  דלא הוו משגיחין אפין באפין שלכן אריכות זמן חורבן בהמ״ק שמפני שנאת חנם כי בחורבן בית ראשון ע״י שהיה מז׳ עממין שהם סיגים דשבעה כלים דתהו שנשארו בבחי׳ סיגים לאחר התיקון והבירור כל מה שהוברר ונכלל בעולמות דקדושה, והם נשארו בבחי׳ סיגים, לכך לפי הכלי כך היה הגבול ימי שנותינו בהם שבעים שנה (ר״ל דכמו שיש קצבה ודי לבירור נה״ב שבאדם על ידי ע׳ שנה שבהן יוכל האדם לברר הניצוצים שבנה״ב שנלקחה משמרים דז׳ מדות דתהו, וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכמ״ש בפ׳ אם בחוקתי בד״ה מבואר בע״ח הנזכר לעיל, כך עד״ז היה די לתיקון העוונות שמחמתן נחרב הבית ראשון ג״כ במספר ע׳ שנה מטעם הנ״ל שלבירור הסיגים שנשתיירו מהכלים לאחר התיקון יש גבול ע׳ שנה לז׳ מדות כו׳) משא״כ שרש התיקון שיהיה מעולם התהו לעולם התיקון זה צריך זמן ארוך כו׳ וצ״ל בחי׳ משה יסוד אבא מקור התורה שכל התורה היא תורת משה וקודם מתן תורה בא יתרו להכניע א״ע כי ה׳ יברך את עמו בשלום אתעדל״ע שלפני את עדל״ת כו׳ (ועיין מענין יתרו כהן מדין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ יתרו דס״ח א׳ ד״ה חמוי דיוסף כו׳ ע״ש בשם הלק״ת) וזהו נקמת הוי׳ כי קודם התיקון בעולם התהו לא היה שמות אלו אהיה והוי׳ אלא קראן בשמות נוכראין כו׳ כמ״ש בזהר. וענין לכל מטות ישראל והחלצו כולכם שכולם היו צריכים למלחמה זו להיות בבחי׳ התכללות שלכן היו בימי משה שבימי משה ובימי יהושע היו המלחמות בכללות ישראל ביחד משא״כ אח״כ יהודה יעלה כו׳ שלא היו ביחד כי להיות התכללות כללות ישראל שהם ו״ק דז״א מחנה יהודה מזרחה כו׳ וראובן תימנה כו׳ ובשם אלקינו נדגול הוא ע״י מוחין דאבא שמשם היא ההתכללות יעשה שלום לי שלום יעשה לי: