לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שיר השירים

שיר השירים, א׳

 שיר השירים אשר לשלמה ישקנו מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הנה נודע שהקב״ה נקרא חתן. וכנ״י נקרא בשם כלה. והיינו ע״ש המשכת והשפעת התורה לישראל. וכמארז״ל ביום חתונתו זה מ״ת. ולכן המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה׳ קולות בפ״ק דברכות כי חתן חות דרגא. דהיינו ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה להתלבש בתורה. וכנס״י היא מקור נשמות ישראל וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחי׳ כלה. והנה כלה יש בו ב׳ פירושים. הא׳ מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל מלשון כלה. (וכמו כלה שארי) (בתהלים ע״ג) דתרגם יונתן אשתיצא גושמי דהיינו לשון כליון וכן (בישעיה ט״ז ד׳) וכך ג״כ בכלה בפתח י״ל הפי׳ ג״כ עד״ז וכ״ה בזהר פ׳ אחרי (דע״ב) ע״פ כי כלתו היא שצייתא כו׳. כי מלת כלה היא שם דבר המורה על הפעולה כמו רכה זכה דקה ונק׳ כלה ע״ש שמכלה כו׳. וכן איתא ברבות שנתכלו. והב׳ מלשון כלתה נפשי כו׳ (תהלים פ״ד) והיינו תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית׳ (וכמו דת״י שם תאיבת נפשי שהוא לשון תשוקה כמו ואל אישך תשוקתך ותרגומו תיאובתיך) והענין דהנה בק״ש יש ב׳ בחי׳ מס״נ. הא׳ למסור נפשו באחד. והב׳ ואהבת בכל נפשך אפי׳ נוטל את נפשך כו׳. ולהבין ענינם וההפרש שביניהם. ועוד צ״ל איך שייך ואהבת בכל לבבך. אחר בחי׳ מס״נ באחד שהרי באהבה כתיב ס״פ נצבים לאהבה כו׳ כי הוא חייך. אבל המס״נ הוא להשליך חייו מנגד שהוא ביטול במציאות לאור א״ס ב״ה ממש (וע׳ בפ׳ שמות בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וא״כ איך אחר מעלת ומדרגת הביטול דמס״נ באחד יהי׳ שייך בחי׳ ואהבת יש מי שאוהב והענין כי הנה הבחי׳ הא׳ למסור נפשו באחד הוא מחמת שמע ישראל כו׳ כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא אחד כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי כו׳ אתה הוא עד שלא נברא כו׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. פי׳ אלקים המעלים ומסתיר כו׳ כי לפניו ית׳ אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמיה כלא חשיב כו׳.

ואי לזאת ולא תחללו את שם קדשי כו׳ שלא לעשות מקום חלל כו׳ להיות דבר נפרד ממנו ית׳ ח״ו וממילא בטלים כל התאוות והישות ולגרמיה כו׳ וזהו לשון כליון שמכלה לגרמיה כו׳ שיתבטלו כל רצונותיו ולא ישאר שום רצון רק אליו י״ת (וזהו ענין כלה שארי ולבבי כמו שת״י אשתיצא גושמי וכמ״ש בזהר פ׳ אחרי הנ״ל שצייתא דעלמא היא כליון כל הרצונות. וע״ד שנת׳ במ״א ע״פ כי תצא להיות נקודת פנימי׳ הלב עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ולא מהעוה״ז לבד כו׳ אלא אפי׳ מג״ע התחתון והעליון וכמ״ש מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳) והבחי׳ הב׳ היא מלשון כלתה נפשי שהוא לשון תשוקה ואהבה שהוא בחי׳ ביטול היש דהיינו שהוא יש ודבר (ולא כליון היש לגמרי כמו בבחי׳ הא׳) אלא שמבטל א״ע שרוצה ליכלל וליבטל כו׳. ולכן מפסיקים בין ב׳ בחי׳ מס״נ הנ״ל בבשכמל״ו בחי׳ יחו״ת שמבחי׳ מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש לפי שאין מלך בלא עם זהו  מקור קיום וחיות כל הנבראים.

וכתיב ומבלעדי אין אלקים מבלעדי דוקא דהיינו חוץ ממנו ית׳ ח״ו. אבל הוי׳ בעצמו הוא אלקים אני הוי׳ אלקיכם אני בעצמי כו׳ שמצמצם ומסתיר אור א״ס ב״ה הבלתי בע״ג להיות גילוי בחי׳ נבראים בבחי׳ יש וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ ובי׳ ומבחי׳ זו של בשכמל״ו נמשך להיות ואהבת בבחי׳ יש מי שאוהב כו׳ משא״כ יחו״ע הוא בחי׳ ביטול ממש במס״נ. (ובזה מתורץ איך שייך ואהבת אחר המס״נ באחד דהיינו ע״י שמפסיקים בבשכמל״ו ועמ״ש מענין זה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו באופן אחר קצת. והמ״י שעולה בקנה א׳). וב׳ בחי׳ אלו נקרא בלשון הקבלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה כו׳. והן הם ב׳ בחי׳ כלה שנאמרו בשיר השירים שכל שיר השירים מדבר על ב׳ בחי׳ כלההנ״ל כידוע כי ב׳ פעמים נאמר ונשנה בשיר השירים החיבוב שבין חתן וכלה ורומז על ב׳ בחי׳ כלה הנ״ל (ועיין בפרדס ש״ח פי״ג מענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ובזהר הרקיע ר״פ בראשית גבי מש״ש בזהר מה שושנה כו׳ אוף כנ״י כו׳ ועמ״ש בפי׳ כנ״י לקמן בד״ה ששים המה מלכות בשם המשנת חסידים ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו והמכוון הכל אחד שהוא ענין שני המדרגות דיחו״ע ויחו״ת ועמ״ש עוד מענין ב׳ בחי׳ כלה בד״ה וארשתיך לי בהפטרה דפ׳ במדבר ואפשר הוא ענין אחר קצת והיינו כמ״ש סד״ה כי אתה נרי בענין דורות הראשונים ודורות האחרונים):

ב והנה מב׳ בחי׳ כלה הנ״ל נמשך להיות ב׳ בחי׳ חתנים בחי׳ חות דרגא וזהו קול מצהלות חתנים מחופתם חתנים תרי משמע. והענין יובן במאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.

ולכאורה אינו מובן מהו שם גדול וקטן וכן צריך להבין מה שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד איך שייך בחי׳ שם עד שלא נברא העולם שעדיין לא הי׳ מי שיקראנו בשמו. ויובן ע״פ מה שנודע שהשי״ת נקרא גמרא ובמדרשים בשם הקב״ה שבחרו בשם זה ולא בשמות וכינוים אחרים כמו רחום וחנון לפי שהוא מורה שהוא קדוש ומובדל כו׳ (ועמ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי עמך מקור חיים ולקמן בדרוש הראשון שע״פ צאינה וראינה) ואין ערוך המשכות והתלבשות אור א״ס בראשית ההשתלשלות אלא כטפה מים אוקיינוס. וזהו מארז״ל הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳ פי׳ עצמותו ית׳ קדוש ומובדל אלא שיושב ומשפיל א״ע להיות מתלבש בתורה כאדם היושב שמשפיל קומתו והארה זו נקרא בחי׳ שם שאינו אלא זיו והארה (וענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. היינו המקור והשרש והיכולת שיש בא״ס ב״ה שיוכל להיות גילוי בחי׳ זיו והארה שיהיה ממנה התהוות עולמות שיעלה בחפצו ורצונו. וכמו זיו השמש הכלול במאור שהוא השמש עצמה. אלא שבנמשל הוא באופן נעלה יותר אין קץ שהרי השמש מאירה הזיו שלא בטובתה משא״כ למעלה מהמשכת וגילוי הזיו עד״מ היינו כשעלה ברצונו כו׳ א״כ הזיו הכלול בו היינו מה שיש ביכולת בו ית׳ להאיר בחי׳ זיו והארה כו׳ אשר יכולת וכח זה נקרא שמו וזהו מ״ש כח אדנ בכחך הגדול והיינו לפי כי מהותו ועצמותו אינו בגדר השפעה והמשכה כלל עמ״ש בד״ה אתם נצבים. ולכן כח ומקור ההמשכה נקרא שמו וכמ״ש במ״א בפי׳ כי עמך מקור חיים שגם בחי׳ מקור חיים הוא נקרא עמך שהוא בחי׳ הטפל וכלא חשיב כו׳). וזהו ענין שמו הגדול שלמעלה מן ההשתלשלות ושמו הגדול הזה הוא משובח ומפואר עדי עד בבחי׳ א״ס וזהו כי הוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד ועיקר חי העולמים הוא רק בחינת מלך כו׳ כי השתלשלות העולמות אינו דרך עילה ועלול כמ״ש בספרים שא״כ היה בחי׳ שינוי כביכול כי בעילה ועלול יש שינוי בהעילה ע״י  ההשפעה כמו עד״מ בשעה שהרב משפיע לתלמידו בהכרח משים עיונו בההשפעה ואין שכלו פנוי לעיין בענינים ושכליים כמו שהי׳ פנוי קודם ההשפעה אבל בו יתברך הרי אתה הוא קודם שנברא העולם ומשנברא העולם בלי שום שינוי ח״ו. והיינו לפי שמקור חיות העולמות הוא רק מבחי׳ שמו לבד בחי׳ מלכות (ועיין עוד מענין שמו הגדול בפ׳ שלח ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתיך מא מ״צ. ובפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י כו׳ מענין שמו גימ׳ רצון. וע״פ ואלה שמות כו׳). ובאמת כי נשגב שמו לבדו. ואין ההמשכה מבחי׳ שמו ע״י עילה ועלול שא״כ היה הכל בחי׳ א״ס. אלא שההמשכה ע״י צמצום ודילוג עד שנמשך רק בחינת קו וחוט ממלכות דא״ס ועוד כמה צמצומים והעלמות אין מספר (ע׳ בספר של בינונים ח״ב פ״ט בהג״ה) עד שיוכל להיות בחי׳ השלתלשלות עילה ועלול וכידוע ענין סוכ״ע וממכ״ע כו׳. והנה התלבשות והמשכה זו משמו הגדול להתלבש בתורה יושב ועוסק בתורה היא בחי׳ רננה דאורייתא כי אורייתא מחכמה נפקת. נפקת דייקא היינו בחי׳ גילוי של התורה היא מחכמה אבל הארה העליונה להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא היא בחי׳ טעמי התורה ורננה דאוריי׳ זרקא מקף שופר כו׳ (כי הנה הטעמים הם ג״כ כמו בחי׳ אותיות שהיא ענין המשכו׳ וכנודע מענין טנת״א. אך כי הם אותיות והמשכות מבחי׳ תענוג עליון בחי׳ כי עמך מקור חיים מה שלמעלה אפי׳ מבחי׳ ח״ע ואצ״ל שהם למעלה מבחי׳ אותיות הדבור שהם נמשכים מן החכמה. והענין דכמו שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה. כך יש אותיות הכלולים בשכל וגם בלמעלה מהשכל. וזהו ענין הטעמים וטעם ג״כ לשון טוב טעם ומתיקות והיינו שהם אותיות והמשכות תענוג עליון מבחי׳ שעשוע המלך בעצמותו וכדכתיב ואהיה אצלו שעשועים. ומשם נמשך להתלבש בחכמה עילאה וזהו אני תורתך שעשעתי וכמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון כו׳ ועיין עוד מענין רננא וטעמים שבתורה ע״פ ויהי מקץ שנתים ימים. ובפ׳ אמור ע״פ והניף הכהן אותם. ובפרשה וזאת הברכה על פסוק תורה צוה כו׳ ובמקום אחר נתבאר שזהו מ״ש ויהי בישורון מלך כי ישורון יש לומר ג״כ לשון שיר. וגם כמו שהשיר הוא עגול כך בהניגון נעוץ סופו בתחלתו שכשמסיים הניגון יומשך התחלה שלו כו׳. וכך למעלה הנגינות וטעמים הם המשכת בחינת סוכ״ע ממש והמשכה זו היא בבחי׳ מלך כמאמר ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו):

ג וזהו שיר השירים אשר לשלמה. כי שיר הוא ענין ההתכללות ברצוא ושוב ולמעלה הוא בחינת מטי ולא מטי כו׳ (ועיין בעץ חיים דבחינת מטי ולא מטי נמשך מפה דא״ק שהוא בחינת אורות הטעמים דא״ק כו׳ וזהו שיר כו׳ מנשיקות פיהו ועמ״ש עוד מענין המשכה שבבחינת מטי ולא מטי בביאור ענין מוצאיהם למסעיהם כו׳ ע״ש) וזהו שיר השירים פי׳ שיר שממנו מקבלים השירים שלמטה שיש כמה בחינת שיר ממטה למעלה כי מקור הנבראים המחיה ומהווה מאין ליש (שהיא בחינת מל׳ דאצילות) היא העולה ומתכללת בבחינת ביטול במאצילה ב״ה בבחינת שיר ברצוא ושוב וגם אחרי התלבשות בבי״ע הנה עליות העולמות שעולים ומתכללים כו׳ נקרא בחינת שיר כמו הנגון בנגן המנגן שיש בו קולות עולים ויורדים במעלות ומורדות ויש כמה מיני עליות עד אין קץ ושיעור והכל בבחינת שיר וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר כו׳ (ועיין מ״ש ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית וע״פ ושם אחיו יובל) והנה כל השירים הללו שממטה למעלה נקרא שירה בה׳ לשון נקבה כמ״ש השירה הזאת בחינת כלה ומבחינת כלה נמשך בחינת שמחת חתן מהעלם לגילוי משמח חתן עם הכלה פירוש על ידי הכלה שע״י בחינת השירה  בה׳ בחינת כלה נמשך שיר העליון בחינת דכר (ועיין בזהר פרשת וילך דף רפ״ד ע״ב ורפ״ה ע״א) הוא המשכת אור א״ס הסוכ״ע מבחינת שמו הגדול טעמי התורה ורננה דאורייתא בחינת ענג העליון להתלבש בתורה (ועיין מענין שיר השירים ברבות סוף פסוק שיר השירים זח״ב מ״ח ב׳ קל״ב א׳ קמ״ג א״ב קמ״ד א״ב קמ״ה ב׳ ח״ג ע״ד ב׳ רפ״ד ב׳) (ואפ״ל פי׳ שמע ישראל שיר אל כי בנשמות ישראל יש מבחינת שיר ומבחינת השירים עיין לקמן בביאור ע״פ צאינה וראינה ובזח״א ויחי) (דרמ״ה) ועמש״ל מענין ישורון ומ״ש בפ׳ בלק ע״פ ולא ראה עמל בישראל כו׳:

אשר לשלמה כענין עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ב׳ הפכים כו׳ כך להיות התחברות והתכללות שני הפכים ממטה למעלה ומלמעלה למטה כי הוא יתברך קדוש ומובדל ואין ערוך כו׳ וכטפה מים אוקינוס כו׳.

והעולמות הם בחינת יש ונפרד וכדי להיות התלבשות אור א״ס בטפה זו שאין ערוך ממש וכו׳ מוכרח להיות המשכת עונג עליון שיתענג בהמשכת הטפה כו׳ ועונג זה הוא ענין השיר שמזה נעשה השלום התקשרות המשפיע במקבל כו׳ ויהיה אשר לשלמה כי בתיבת לשלמה נכלל בחינת דכר ונוק׳ גם יחד כי שלמה בחול״ם מלך שהשלום שלו הוא המשכת טפת דכר. וגם שלמה בה׳ מורה על לשון נקבה היא בחינת ההעלאה שמלמטה למעלה שבהתחברות שניהם נעשה יחוד עליון ונמשך שיר להשירים ועיין מענין שלמה בהרמ״ז (דקע״ו ע״ב) והגורם כל זה הוא מה שכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי המשכת בחינת שמו הגדול בבחינת שיר וטעמים נקרא בחינת נשיקין גילוי אהבה פנימית כאהבת האב לבנו יחידו שמרוב האהבה הגדולה אשר תוכו רצוף אהבה כאש בוערה אינה יכולה לצאת מכח אל הפועל בגילוי כ״א בבחינת צמצום גדול שמתצמצמת בהבל הפה ורוח פיו ואף שזהו מעשה גשמיות אעפ״כ בזה דוקא מתגלה פנימית האהבה מה שאינה מתלבשת בשום כלי אחר לא באותיות הדבור כו׳ (ועיין מ״ש מזה בד״ה מי יתנך כאח לי כו׳ אשקך כו׳) כך התשוקה הזאת והעונג עליון הזה להיות התגלות והתלבשות אור אין סוף בבחינת הטפה וההשפעה שבתורה היא בבחינת דילוג וקפיצה שלא בבחינת ההשתלשלות כי אם בבחינת צמצום גדול יושב ועוסק בתורה כו׳ משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. וזהו יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. שיומם ע״י ישראל העוסקים בתורה ממשיך חסד עליון בכל יום בחינת השפעה מלמעלה למטה וכמארז״ל פרק לפני אידיהן (ד״ג ע״ב) שלש שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן שלישית יושב וזן וכו׳ שהוא ענין התלבשות אור א״ס בהשפעה (פי׳ יושב ועוסק בתורה היינו המשכת מוחין חב״ד ובשניות יושב ודן היינו בחינת חג״ת ובשלש שעות שלישי׳ יושב וזן היינו בחינת נה״י כנודע שנצח והוד נקרא לחמו בלחמי. ועיין בזהר פ׳ פנחס) (דרי״ז ב׳) בענין ולחם לבב אנוש יסעד ההוא לחם דאזילו שחקים כו׳ שהם נו״ה ועמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה אבל בלילה שירה עמי הוא שיר המלאכים ממטה למעלה שהוא אחר המשכות ישראל ביום יומם יצוה ה׳ חסדו כו׳ ושירה כתיב שירו קרי הוא ענין יחוד זו״נ כנ״ל ולכן כתיב פיהו ולא פיו בתוספת ה׳ בחינת דכר ונוקבא:

ד והנה כל זה הוא בחינת חתן הא׳ חות דרגא המשכת אור א״ס להתלבש בתורה חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא וכו׳. ובחינת חתן הב׳ הוא כשכבר נמשך ונתלבש אור א״ס ב״ה בתורה שיהא נמשך גם למטה בבי״ע ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (וע׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח על פסוק זה) להיות גילוי אור א״ס למטה כמו למעלה ויהא נמשך גם למטה עונג העליון בתורה ומצות דבי״ע. וזהו שארז״ל אלפים שנה קודם שנברא העולם קדמה התורה פי׳ אלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה שמתחלה המשכה ראשונה  דתורה היא משמו הגדול בחכמה ובינה וזהו בחינת חתן חות א׳ ואח״כ בחינת חתן ב׳ הוא מה שנמשך התורה מב׳ אלפין הנ״ל בעולם הוא בחינת המדות דז״א (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בפ׳ אמור ובד״ה והיה אור הלבנה כו׳ בפ׳ צו ובביאור ע״פ שוש אשיש גבי כחתן יכהן פאר) דהיינו מה שנמשך התורה למטה בבי״ע. וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא עונג העליון נמשך במצותיו ובתורה כי התורה אינה רק פירוש וביאור המצות. והנה במצות נאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פירוש שהאדם עושה אותם להיות מצות וכמ״ש ועשיתם אותם אתם כתיב ואח״כ וחי בהם שמקבל מהם חיות שהן למעלה ממדרגת האדם. דהנה כל המצות הם מדברים גשמיים אתרוג סוכה ציצית וקרבנות מן הבהמה מן הבקר וצאן ששרש הבהמה היא מבחינת התהו לפני מלך מלך לבני ישראל כו׳ למעלה מבחי׳ אדם וכמארז״ל אפילו יתוש קדמך אלא שנפל למטה בשירה.

ומה שהיה יכול להתברר וליכלל בקדושה נתהוו מלאכים מיכאל וגבריאל כו׳ ומה שלא היה יכול להתברר נפל למטה מטה עד שבעולם העשיה נתהוו בהמות וחיות גשמיים וכל אשר נעשה תחת השמש ועל ידי האדם (שם מ״ה בחינת התיקון בחינת חכמה) שמעלה ומקריב קרבנו על גבי המזבח הנה זאת תורת הבהמה היא העולה למקורה ושרשה שבעולם התהו למעלה מבחינת אדם עד שהאדם הוא מקבל חיות מהם וחי בהם כו׳. ועד״ז הוא בכל המצות שציצית הוא מצמר גשמי ותפילין מקלף כו׳. הוא ג״כ עד״ז שלמטה הנה האדם הוא העושה אותם להיות מצוה שיומשך בהם המשכת אור א״ס. אבל למעלה הנה מעלת המצות הגבה ומאד נעלה כי תרי״ג מצות דאורייתא ושבעה דרבנן תר״ך עמודים כמו העמוד שמחבר מעלה ומטה וז״ש אחור וקדם צרתני כו׳ והנה המשכת ב׳ חתנים הנ״ל להיות חות דרגא הוא ע״י ב׳ בחינות כלה משמח חתן עם הכלה כי מבחינת כלה הא׳ בחינת מסירת נפש וכליון גורם אתעדל״ע המשכת אור א״ס שמו הגדול להתלבש בתורה חכמה עילאה והחכמה מאין כו׳. ומבחי׳ הכלה הב׳ כלתה נפשי כו׳ בחינת יש מי שאוהב כו׳ כנ״ל נמשך המשכת חכמה עילאה להתלבש גם בתורה ומצות דבי״ע (ועמ״ש בד״ה לבבתני אחותי כלה) ולכן אחר ואהבת בכל נפשך כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ מי שאנכי מצוך כו׳ ודברת בם. וכענין אני המשנה המדברת בפיך כו׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וזהו משכיל לאיתן כו׳ פי׳ איתן אתנים הם תנאים שבלימוד התורה ממשיך בחינת משכיל שהוא חכמה עילאה להיות נמשך למטה לעולם על ידי בחינת חסד וזהו חסדי ה׳ עולם אשירה שנמשך לעולם בחינת שיר ותענוג רננא דאורייתא וזהו דירה בתחתונים.

והנה כדי שיהיה התגלות בחינת חתן צריך להיות תחלה בחינת חופה ומקיף המשכת סוכ״ע ואח״כ נמשך ההתגלות בבחינת פנימית חתן. וזהו ובצל ידי כסיתיך הוא בחינת חופה ומצהלות חתנים הוא מחופתם מבחינת מקיף כו׳ (ועמ״ש מענין חופה בד״ה כי על כל כבוד חופה ובד״ה תורה צוה כו׳ וע״פ לסוסתי ברכבי פרעה ובד״ה עיני כל אליך ישברו):

כי טובים דודיך מיין. הנה ארז״ל עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וכתב תירושי המשמח אלקים כו׳ מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין כו׳. והענין כי היין בענבים מבלע בליעי ויוצא מן ההעלם לגילוי.

ולכן נכנס יין יצא סוד כו׳ ויין ישמח כו׳ להוציא מן ההעלם לגילוי וכל דבר שהיה בהעלם והסתר ביותר הנה הגילוי שאח״כ ביתר שאת ואין לך דבר בגילוי שלא היה בהעלם תחלה וכמו הולד שהיה טמון בבטן האם וכו׳ וכן הזריעה צ״ל הגרעין טמון ומכוסה ונרקב בעפר וכל מה שטמון ומתרקב בארץ יותר. גדילה התבואה אח״כ בתוספת וריבוי הברכה ביותר.  וכן כל הגליות הם בחי׳ העלם אותותינו לא ראינו כו׳ ולפי שהיה צ״ל גילוי פנים בפנים במתן תורה לקבל התורה נגלית היה די בהעלם וגלות רד״ו שנה תחלה וכעת אריכות הגלות הוא לפי שלע״ל יתגלה פנימי׳ וטעמי התורה (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה) וכמ״ש זורע צדקות מצמיח ישועות שעל ידי הצדקה להחיות רוח שפלים בכסף וזהב גשמיים מצמיח ישועות לשון וישע ה׳ כו׳ גילוי ש״ע נהורין וזהו ענין יין המשמח אלקים כי אלקים הוא בחינת ההסתר והעלם כמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחינת שם אלקים הוא בחינת מגן ונרתק להעלים ולהסתיר להיות נראה ליש ודבר וכשיוצא מהעלם לגילוי אז תהיה השמחה גדולה לאלקים דוקא.

וזהו נכנס יין יצא סוד כו׳ סוד הוי׳ ליראיו כו׳ ויין המשומר בענביו הוא בחינת העלם והסתר גדול מששת ימי בראשית שהגילוי שיהיה לעתיד לבא יהיה בבחינת א״ס עין לא ראתה כו׳.

ועיין מענין יין המשומר בענביו משי״ב בד״ה ענין ברכת הזימון בסופו. אך הנה כל זה הוא בבחינת השתלשלות העלם וגילוי בחי׳ יין כו׳. אבל דודיך שהוא למעלה מן ההשתלשלות למעלה גם מבחינת ההעלם למעלה מבחינת סובב וממלא כי אין ערוך כו׳ קדוש ומובדל וקמיה כחשכה כאורה. פי׳ כי כשנמשך ההעלם לידי גילוי הרי זהו נחשב למטה כמו שיוצאים מאפילה לאורה שמתחלה כשהיה האור בבחינת העלם החושך יכסה ועל ידי הגילוי הנה ראו אור גדול ותהיה השמחה גדולה לאלקים אבל קמיה עצמותו ית׳ הנה אור וגילוי זה שוה עם החשך שמתחלה דכל נהוראן מתחשכאן קמיה וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא איהו כו׳.

וזהו כי טובים דודיך התגלות בחינת מהותו ועצמותו הנמשך ע״י תורה ומצות בחינת שיר השירים כו׳ התגלות שמו הגדול כו׳ הנה טובים מיין כו׳ [ועמ״ש בד״ה מצה זו כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ועמ״ש בד״ה אשי רה לה׳ כי גאה גאה בפירוש אדון הנפלאות ובפי׳ כי גאה גאה כו׳ ומ״ש בד״ה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי בפירוש וענין משל הקדמוני. קדמונו של עולם כו׳ ועיין עוד מענין כי טובים דודיך ברבות בשיר השירים ובפרשת נשא פי,ד בענין ביום השביעי נשיא (זח״ב י״ב ב׳ צ״ד ב׳ צ״ה א׳ ק״נ א׳. ומענין ישקני ברבות בשיר השירים ובפרשה כי תשא פמ״א. זח״א מ״ד ב׳ ע׳ א׳. קל״ז א׳. ח״ב קכ״ד ב׳ ק״כ ב׳ קמ״ז ב׳ רנ״ו ב׳ ח״ג רפ״ז א׳)]:

שיר השירים, ב׳

שיר השירים אשר לשלמה. להבין ענין קבלת פני שכינה דהנה ארז״ל (רפ״ב דברכות) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך פי׳ כנסת ישראל נק׳ אתה כמ״ש בזח״ב (ק״ד א׳) ור״פ ויגש ור״פ ואתה תצוה ואמרו שאין חיוב לאדם בתפלה רק שישמע ויתבונן מה שאתה הוא כנסת ישראל מוצא מפיו פי׳ חיותו ונשמתו יעקב חבל נחלתו וכל ישראל אחד מעורב בחבירו מה שחסר לזה נמצא בחבירו וכשיצטרפו כולם כאחד הם קומה שלימה כידוע ולכן כאשר יתפרד אחד מחבירו באיזו פירוד שמנתקת לבבו ורצונו ממנו מאחד הדברי׳ והענינים והמדות שלו או משכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה וכאשר כן בלבבו אז הוא מחסר במזימות לבו אבר אחד.

ונמצא שאין שמו שלם וע״כ החרד לדבר ה׳ מאד מאד יזהר בזה ולכן כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי׳ נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה והיא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת וכאשר יגמר בלבו כן ויעשה כן זאת העבודה נק׳ קבלת פני שכינה פירוש שעבודת כנס״י המתחננת ומתנפלת לפני ה׳ נקרא פני השכינה וענין  שמיעת האדם רנתה ותפלה נק׳ קבלת פני השכינה ככלי המקבל מה שבתוכה פי׳ שאינה אלא לבוש לה ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה ותפלטמו דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה זה נקרא אין זוכין להקביל פני השכינה שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה׳ לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.

וזהו שיר השירים פי׳ השירים הוא פרטית ישראל כל אחד מובדל מחבירו ושיר השירים הוא כנס״י והמ״י. וזהו התהללו בשם קדשו דלכאורה אינו מובן לשון התהללו שהוא לשון נפעל כמו נשבע ונאכל דמשמע שבהן נמשך בחי׳ תהלה והרי אדרבה הם מהללים את ה׳ והל״ל הללו את שם קדשו ומהו לשון התהללו. אך הענין הוא עפמ״ש אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך וביאור פסוק זה יובן עד״מ הנה כשאדם מתפלל ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלב ולפעמים א״צ ליגיעה כלל רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה׳ וגדולתו תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אה״ר וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה ברעותא דלבא מאליו וממילא כו׳. אך הענין הוא דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום.

וכתיב אלקים אל דמי לך ופי׳ בזוהר דקאי על בחי׳ מל׳ שמזמרת תמיד נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו׳. וזהו ואני תפלה אני היא בחי׳ מל׳ היא בחי׳ תפלה כו׳. ובחי׳ מל׳ כלולה מע״ס חב״ד ומדות ודבור ובחי׳ הדבור ממנו נמשכו עשרה מאמרות המלובשים בעולמות ובפרט בנשמות ומלאכים כו׳ שמקבלים שלא ע״י העלם כ״כ כו׳.

והנה כשיש גילוי אור א״ס בתהלה זו של מדת מל׳ היינו שהגילוי בחב״ד ומדות עד גם בבחי׳ הדבור שבמל׳ כמ״ש למען יזמרך כו׳. אל דמי לך כו׳. והנה עד״מ באדם התחתון כשמתפלל ברעותא דלבא וגילוי תשוקת הלב שאז הדבורים יוצאים מעומקא דלבא ורשפי אש ודבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע עד שהוא ג״כ מתפעל מזה משא״כ אם הדבור בקרירות כו׳.

וכמ״כ יובן עד״מ למעלה בענין ואני תפלה דבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ חב״ד ומדות שבמל׳ עד גם בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ האותיות כח הפועל שבנפעלים נשמות ומלאכים מאירים בבחי׳ גילוי אלקות דברים היוצאי׳ מן הלב כו׳ עד שמאיר בחי׳ זו גם בנשמות שלמטה שנמשכי׳ מאליהן להתפעל ולהתלהב לבו לה׳ בלי יגיעה וזהו בחי׳ אהוי״ר הנמשכים מלמעלה עבודת מתנה אתן כו׳. משא״כ לפעמים כשאין נמשך בחי׳ דבור העליון בבחי׳ גילוי למטה כמ״ש נאלמתי דומיה כרחל לפני גוזזיה נאלמה וגם מחמת גשמיות וחומריות האדם שאין לו כלי לקבל גילוי זה דהיינו כי כדי לקבל דו״ר הבאים מלמעלה הוא ע״י שמעורר תחלה אהוי״ר בנפשו.

וזהו ענין אד׳ שפתי תפתח. בחי׳ שם אד׳ שהוא בחי׳ מל׳ הוא הפותח שפתי האדם המתפלל. ופי יגיד תהלתך לשון יגיד הוא המשכה כמשל המושך מים מגבוה לנמוך שהמים הולכים מאליהם ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים כמ״כ התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה שהיא המשיכה דבר מה רק התהלה היא תהלתך העצמי ממדת מל׳ ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחי׳ גרם בעלמא.

והיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון כו׳. וזהו ענין התהללו בשם קדשו לשון נפעל ולא נאמר הללו דהיינו כשיש בחי׳ גילוי מלמעלה אז אומר לנשמות ומלאכים עליונים שתהלתם ושבחם בהשגות שלהם באלקים חיים שאין התהלה שלהם לשיאמר הללו רק שנמשך להם בחי׳ תהלה זו מלמעלה ופיהם יגיד תהלתו ית׳ הנמשך בהם מלמעלה (ולכן נאמר זה הפסוק התהללו כשהביאו את הארון לירושלים שאז ע״י גילוי אלקות שבארון שהיא בחי׳ נורא תהלות נורא אותיות ארון כמ״ש בסה״מ סי׳ ע״ז עי״ז נמשך בהם גילוי בחי׳ תהלה להיות התהללו כו׳). (ועיין בזח״א  דקנ״ג סע״א ע״פ וישרנה הפרות ח״ב דקל״ח ע״א). ומכ״ז יובן ענין שיר השירים וכנ״ל:

שיר השירים, ג׳

לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. (רבות בשה״ש ע״פ זה ובפסוק שובי שובי השולמית ור״פ לך לך ויקרא ספ״ג נשא פי״ג בקרבן נחשון גבי בלולה בשמן ור״פ תבא) הנה פעמים נקרא התורה יין ופעמים שמן כי טובים דודיך מיין. הענין דכתיב (זכרי׳ ט׳ י״ז) ותירוש ינובב בתולות ובגמ׳ פ״ק דב״ב (די״ב) מי שלבו אטום כו׳ היין מפקחו נכנס יין יצא סוד השמחה שהי׳ בהסתר מתגלה כו׳. ובעבודת ה׳ כי טובים דודיך מיין פי׳ דודיך אהוי״ר בהתלהבות הבא מהתבוננות שהוא בחי׳ יין בינה להתבונן איך שמלכותך עלמא דאתגלייא הוא בחינת התגלות מאין ליש מחיה בחי׳ מקום וזמן וממשלתך בכל דור ודור כו׳. וזהו בחי׳ הסוד המוסתר בתוך העולמות עד שנדמה העולם ליש בפני עצמו. והדחילו והרחימו שנולד מזה ההתבוננות יצא הסוד הנ״ל כאלו נראה בחי׳ האלקות איך דכולא קמיה כלא חשיב ממש כידוע כו׳. (וזהו ענין מי גילה לבני רז זה מי היינו בינה והוא ענין גילוי החסדים המכוסים ביסוד אימא היינו גילוי האהוי״ר כו׳). וידוע שכנ״י נק׳ כלה והוא בהיות שהסוד יצא בהתגלו׳ שמאיר אור אלקות בנשמות ישראל. וזה נק׳ כד קבילת דכר (בזהר בא דל״ח ע״ב וע׳ בזהר הרקיע שם ובסה״מ ד״ט ע״א סי׳ כ״א) שהקב״ה נק׳ חתן. וכלה לית לה מגרמה כלום כ״א מה שנותנים לה מלמעלה כי בועליך עושיך כו׳ וכבוד ה׳ עליך זרח כי אשב בחושך ה׳ אור לי ואתקרי׳ בחי׳ נערה בה׳ ה׳ גבורות דדכורא שנותן לה בביאה ראשונה שהם דודיך הנ״ל עיקרם מעלמא דאתכסייא אלא שיוצאים דרך נוק׳ כו׳ (וע׳ בפע״ח שער ק״ש שעל המטה פי״א ד״ה לקוטים ופרק ו׳ ובמק״מ ר״פ צו) ועד לא קבילת שעדיין לא זרח אור אלקות בתוכה ונק׳ נער בלא ה׳ גבורות הנ״ל והוא מי שלבו אטום כבתולה שלא נתפעל בדו״ר מענין התבוננות עלמא דאתגלייא הנ״ל ונקרא עלמות (ועמ״ש ע״פ עיני כל שאז נק׳ כל חסר ה׳ דכלה ה״ג דדכורא כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יחיינו מיומים כו׳ ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי כו׳ וע״פ ואשה כי תדור כו׳ וע״פ כי תצא כו׳ ואח״כ תבא אליה כו׳ וע״פ טוב לחסות):

והעצה שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך הוא בחי׳ שמן לריח שמניך טובים. והתורה נק׳ שמן תורק שהורק מכלי אל כלי שמה שלמטה בא למעלה שהוא מתהפך כו׳ אז עולה הריח משולי הכלי הראשון ובמלואו משמן הי׳ הריח למטה כנ״ל כו׳ והנמשל שהתורה נשתלשלה בעניני גשמיות וסיפורי מעשיות ואותיות גשמיות ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שמתהפך מה שלמטה למעלה ומה שלמעלה למטה כו׳. וזהו שמן תורק שמך כל התורה הם שמותיו של הקב״ה אז לריח שמניך כו׳ ואותיות נקראו סוסים שבאים מהשתלשלות רבות מעלמא דדכורא בחי׳ שמן כו׳ (ונק׳ שמן תורק שמתהפך כו׳ כי האותיות עם היות שהן למטה מהשכל והמדות ונק׳ אבנים בס״י שהם בחי׳ דומם אבל שרש האותיות והדומם מקורם למעלה מהשכל אלא שהוא כחותם המתהפך כו׳ ועמ״ש ע״פ מזמור שיר חנכת הבית מענין אותיות ואבנים כו׳ וע״פ ויגש אליו יהודה כו׳. וזהו לריח שמניך שנמשכין משמן המריח שהוא בחי׳ ומדרגת שמן המשחה. ועמ״ש מענין אפרסמונא דכיא בביאור ע״פ מי יתנך כו׳ ועמ״ש מענין שמן המשחה) (לקמן) פ׳ נשא ע״פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח כו׳ ובהרמ״ז פ׳ אמור (דפ״ט) גבי ההוא שמן עילאה כו׳ וע׳ באגה״ק ד״ה ויעש דוד בענין שרש האותיות שמקורן הוא משכל הנעלם וקדמות השכל כו׳ ועמ״ש ס״פ מקץ בד״ה נר חנוכה  מצוה כו׳ שאותיות התורה שרשן למעלה מעלה מבחי׳ התורה כו׳ וע״ש שבתורה נאמר ותורה אור והאותיות שרשן מבחי׳ אויר שהוא מקור האור כו׳ ואויר היינו רוח.

וזהו ענין לריח שמניך כי ריח ורוח ענין א׳ כמ״ש במ״א וכמארז״ל ע״פ ריח ניחוחי נחת רוח לפני כו׳. ולכן נק׳ האותיות סוסים שמגביהים מאד למעלה וכל העלאות ממטה למעלה ע״י האותיות דהרהור לא עביד מידי כו׳ ועיין במבוא שערים ש״ג ח״ג פ״ג בענין מפיו דעת כו׳ והרוכב על הסוס הסוס ישאנו למקום רחוק שלא היה יכול להגיע ברגלים כו׳. וכמ״כ עד״מ בשומו כל מחשבתו באותיות מגביהים ומעלים אותו למקום גבוה (וכמ״ש מזה לקמן סד״ה לסוסתי כו׳) אבל כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. פי׳ כשאינו מעמיק חב״ד שלו בהאותיות כ״א מחשבתו בלבד הרי זה כרכיבת הסוס בלבד שרגליו לבד דבוקים בסוס והסוס רץ והוא אינו עושה כלום כו׳ כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו פי׳ שיעמיק חב״ד שלו בהתבוננות גדולת ה׳ עם דיבוק מחשבתו בהאותיות (ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי וע״פ אז ישיר) וישים בלבו ענין עצה היעוצה כשרואה שהוא רחוק מאד מהתפעלות הלב והתלהבות מהתבוננות כו׳ ומשפיל א״ע בתכלית לאמר מה אני כי יה יה לי התלהבות כי לבי אטום היות כי אני מרוחק בתכלית הריחוק מה׳ אחד רק זאת בידו לבקש על נפשו לחפוץ לדבקה בה׳ והוא ענין המיחלים לחסדו שמצפים ומשתוקקים בתשוקה רבה שיהיה התגלחת אלקות כו׳.

ואני איני רוצה להיות נפרד כו׳. זהו פירוש לחסדו ח״ס דלי״ת התגלות אלקות. וזהו לצפירת תפארה למצפים תפארתו והדר גאונו ומזה יוכל להמשיך חסד ה׳ עליו שיתפעל לבו כו׳. וכן בענין לימוד התורה שבע״פ התגלות רצונו ית׳ בזה העולם הגשמי טהור טמא ומותר אסור כו׳ ומי שאין לו אפי׳ בחי׳ המיחלים לחסדו הנ״ל עליו כתיב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל בחי׳ נוק׳ כו׳ על ישראל אמונתו. ולבית ישראל ממשיך גם אמונה כו׳:

ולתוספת ביאור ענין שמן תורק הוא עפמ״ש במ״א פי׳ הזהר (בראשית דכ״ז ע״ב) בענין משנה אתתא דההוא נער כו׳ שבדיני התורה הנגלית שלפנינו מלובש ונמשך בזה עצמיות ח״ע מה שאין גילוי זה אפי׳ בעולמות העליונים כי גם בג״ע מאיר רק זיו השכינה והארה לבד מח״ע כו׳ וכמ״ש הטעם לזה במ״א (גבי פורים בד״ה כי אברהם לא ידענו) ממשל הארי כו׳ פני אריה אל הימין כו׳ וכמו כן הארת ח״ע מוכרח להתלבש במקום היותר נמוך דהיינו עניני הלכות טמא כשר כו׳ ע״ש והוא ג״כ עד״מ הנזכר באגה״ק קרוב לסופו ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ רק הארה כו׳ משא״כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה ע״ש.

ועיין עוד שם ד״ה בר״מ פ׳ נשא. וזהו ענין שמן תורק שהורק ונמשך עצמיות השמן ממש למטה. וזהו מה שלמעלה בא למטה דייקא כנ״ל. וענין שמן תורק שמך הנה נת׳ הפי׳ למעלה דהיינו כמארז״ל כל התורה היא שמותיו של הקב״ה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ואלה שמות בנ״י ובפ׳ יתרו בד״ה משה ידבר איך דכל מעשה המצות הן לאתקנא רזא דשמיה כו׳ ע״ש. ובזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) פי׳ שמך היינו מל׳ שבה הורק ונמשך השמן דח״ע ע״ש (ועיין בזהר פ׳ יתרו דפ״ז ע״ב ע״פ טוב שם משמן טוב ובזהר ח״א דצ״ו סע״א) והיינו כמ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקמ״ה ע״ב) ירותא דאבא ירתא ברתא כו׳ והיינו כנודע מענין בחכמה יסד ארץ דייקא משא״כ כונן שמים בתבונה וכמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה להבין הטעם כו׳ ובענין וייצר כו׳ את האדם עפר כו׳ והנה בחי׳ מלכות פה תשבע״פ קרינן לה כו׳ וע׳ מ״ש לקמן בד״ה שחורה אני בענין ערבים עלי דברי סופרים כו׳ שהן למעלה מבחי׳ ספר הוא בחי׳ תשב״כ כו׳ ע״ש וע׳ באגה״ק ד״ה  איהו וחיוהי במש״ש אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן כו׳. וזהו שמן תורק שמך. שבההלכות תשבע״פ נמשך מבחי׳ עצמיות השמן שהוא גבוה מאד נעלה היינו כמ״ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כו׳ וכמ״ש (לקמן) בד״ה בהעלותך את הנרות שבחי׳ דיקנא דכהנא רבא בחי׳ שערות אלו הלכות כו׳ וע״ז יש בחי׳ שמן מלמעלה כו׳ ע״ש ומ״ש ב״פ הזקן זקן י״ל עפמ״ש לקמן בד״ה שחורה אני שההלכות שבמצות עשה שהן מבחי׳ חסד נמשכים מבחי׳ דיקנא עילאה שהוא בחי׳ לבנונית כתלג חיוור ועמר נקא וההלכות שבמצות ל״ת נמשכים מבחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות וכו׳ עיין באדרת נשא (דקל״ב תחלת ע״א). וזהו ענין לריח שמניך טובים כי בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ שרשו גבוה מאד נעלה. ולכן נק׳ שמן המריח וזהו ענין תליסר נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין (בגמרא תענית דכ״ ה ע״א) שהוא בחי׳ גבוה יותר מסתם שמן וכמ״ש במ״א בפ׳ תרומה סד״ה הנה כתיב ועמך כולם צדיקים כו׳ ועיין בזהר ר״פ אמור (דפ״ח ע״ב) וע׳ בזהר ר״פ תרומה (דקכ״ז ע״ב). וע׳ מענין לריח שמניך בזהר פ׳ אחר (דנ״ח סע״ב) ובפ׳ בהעלותך (דק״נ ע״א) ובפ׳ צו (דל״ה סע״א) ור״פ וירא (דצ״ו א׳) ובהרמ״ז שם:

עוד יש לומר בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד משמעות פי׳ המדרש שיר השירים דמפרש שמן תורק הוא מדרגה גבוה יותר מן לריח שמניך שאינו אלא כעין ריח בעלמא מהשמן אבל שמן תורק היינו כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו שנותן לו השמן בעצמו. והוא עפמ״ש במ״א (בד״ה תורה צוה לנו כו׳ בפ׳ הברכה) שבההמשכה מתשב״כ שהיא בחי׳ חתן לתשבע״פ שהיא בחי׳ כלה יש ב׳ בחינות ומדרגות. הא׳ ע״ד נובלות חכמה שלמעלה תורה ונקרא אירוסין שהוא המשכה חיצוניות וזהו ענין לריח שמניך. וכמ״ש בלק״ת בתלים ע״פ ויקם עדות ביעקב כו׳. וזהו שאינו אלא כעין ריח בעלמא הארת יסוד אבא ולא מהותו ועצמותו ממש. אמנם הבחי׳ הב׳ הוא שיומשך מבחי׳ חתן לכלה מבחי׳ פנימיות תשב״כ והוא ענין נשואין ויחוד חתן וכלה ע״ש. וזהו שמן תורק שמך שנמשך עצמיות השמן דח״ע בבחי׳ מל׳ תשבע״פ כו׳:

והנה מכ״ז נמשך על כן עלמות אהבוך. דהיינו בחי׳ בי״ע שמקבלים מבחי׳ מלכות שהיא מקור דבי״ע וכמ״ש בזהר ח״ג (דנ״ח סע״ב) ח״ב קמ״ד ב׳ (וע׳ עוד ח״א צ״ח א׳ ח״ג נ״ט א׳ ע״א ב׳) וכן מבחי׳ מל׳ דאצי׳ נמשך להיות גילוי למטה בכל א׳ מישראל ע״י שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ואזי בעסק התורה נמשך בו ג״כ מבחי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ והיינו ג״כ ע״ד ב׳ בחי׳ הנ״ל דאירוסין ונישואין והיינו להיות נקלט ונתפס במוח ובלב אור ה׳ דאורייתא וקב״ה כולא חד כו׳ ושתכנס ההתבוננות בקרב איש ולב עמוק כו׳ וכמארז״ל המאור שבה מחזירו למוטב וכמ״ש סד״ה בהעלותך בענין כשמן הטוב כו׳ שיורד ע״פ מדותיו כו׳ ושמן ימינו יקרא כו׳ ע״ש.

וזהו דמתחלה אמר כי טובים דודיך מיין יין הוא ההתבוננות בעלמא דאתגלייא שמזה ההתבוננות נמשך להיות בחי׳ כלה כו׳ כנ״ל. אך כדי שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך דהיינו אפילו מי שלבו אטום ולא נתפעל מהתבוננות הנ״ל. הנה הוא ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ שמן כנ״ל שהיא בחי׳ אשר אנכי מצוך כו׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולפי שהוא מבחי׳ עליונה מאד ע״כ יוכל לעשות חקיקה וכלי גם במי שלבו אטום כו׳ וכענין משנ״ת בפ׳ בחקתי (ד״ה מבואר בע״ח) שעי״ז נעשה חקיקה מבפנים בנה״ב כו׳ וזהו ענין באר חפרוה שרים כו׳ ע״ש וכענין המבואר עוד במ״א (בד״ה וארשתיך לי) בענין לבי בושרי ירננו אל אל חי כי הנה הלב והבשר לפי שהם כלים גשמיים כו׳ אינם נכספים לחצרות ה׳ שהוא מקור וחיי הנפש וכענין בחי׳ ההתבוננות בעלמא דאתגלייא הנק׳ יין כנ״ל כי אם כאשר  ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו כו׳ שכל מה שהיא בחי׳ עליונה יותר יכולה היא לירד ולהתפשט למטה יותר ועי״ז באה ונגעה עד הלב ובשר כו׳ ע״ש באריכות. ועד״ז הוא כאן דלפי שבחי׳ ריח שמניך ושמן תורק הוא המשכה מבחי׳ עליונה הרבה יותר ממדרגת היין ושמן צף ע״ג יין כו׳. ובגמ׳ פ״ק דשבת (ד״ה ע״ב) שנחלקו רבנן ורבי יוחנן בן נורי אי הוה חיבור זה לזה והיינו מפני שהשמן הוא גבוה מאד בבחי׳ חכמה עילאה דכולא כמ״ש בזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) ולכן הוא לעיל׳ לעילא מבחינת היין כו׳ ולכן יוכל להפעיל גם במי שלבו אטום שיחוק לבו ע״י דברי תורה שיהי׳ גם עלמות אהבוך כו׳ וכענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳:

ב עוי״ל בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד המדרש הנ״ל שזהו ענין לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית׳ מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית׳ ממש. וזהו ענין שמן תורק כו׳ משא״כ בסיפורי מעשיות שבתנ״ך שאינו מושג כלל חכמתו ית׳ המלובשת בתיבות וצירופי אותיות. וכמ״ש בזהר בהעלותך (דקנ״ב ע״א) שפשטיות המובן מן הסיפור מעשיות שבתורה נקרא לבושא דאורייתא וביאר הרמ״ז שם כמו עד״מ פ׳ ואלה כו׳ בארץ אדום כו׳ שודאי מעשה היה כך היה ואין יוצא מידי פשוטו אבל אין כוונת ה׳ בו בעצם אבל בה נגוזו סודות עולם התהו כו׳ ע״ש ובזהר שם (דקמ״ט ע״ב) שהאריך בזה. ובפרדס שער כ״ז פ״א האריך בביאור מאמר הזהר הנ״ל וכתב וז״ל. אבל כאשר יבוא האדם ללמוד בתורה צריך שיהי׳ כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם וכו׳ ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור ואין צריך לומר זה אלא אפי׳ מי שלא יבין כלל כו׳ גם יש לו שכר טוב עכ״ל ולכן האותיות התורה ופשטיות הסיפור נק׳ ריח שמניך כי עם היות שאינו מובן ומושג כלל פנימיות חכמתו ית׳ הגנוזה ומלובשת בסיפור מעשה ואותיות ההם (משא״כ בהשכלת פשט הדינים והמצות כמו שבאו בביאור המשנה והגמ׳ שגם הפשטיות המובן נק׳ גופי תורה ולא לבושא לבד ע״ש בזהר ובפרדס) עכ״ז האותיות ופשטיות הסיפור הן הן ריח שמניך שבהם ועל ידם ממשיך הקורא במקרא ריח והארה מבחי׳ שמן משחת קדש וכמו עד״מ שמריחים ריח הטוב אע״פ שאינו טועם אותו בפיו כלל ואע״פ שהוא רחוק ממנו כו׳ ואדרבה הריח הזה נמשך ממקום עליון ביותר שהוא בחי׳ שמן המריח שלמעלה מבחי׳ שמן סתם ח״ע כו׳ ולפי שהוא גבוה יותר במעלה לא יכול לבא בהתגלות בבחי׳ קירוב בבחי׳ טעם כענין שמן תורק כו׳ אלא בבחי׳ ריח לבד כו׳ (וכמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בנ״י בענין ירדן יריחו) וז״ש בזהר בהעלותך (דקמ״ט ע״ב) דההוא מלה דההוא ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתי אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כו׳ ע״ש. ואעפ״כ יש ג״כ מעלה יתירה ועצומה בבחי׳ שמן תורק שהוא המשכת עצמיות ח״ע ולא ריח והארה לבד כו׳ ושניהם כאחד טובים. והנה לימוד הזהר וכהאריז״ל הוא בכלל שליש במקרא. וכמ״ש במ״א בפי׳ הזוהר דבראשית (דכ״ז ע״ב) הנזכר למעלה הטעם לזה. וקיצור הענין דהרי מדרש הזהר וכן מדרש רבה ושאר המדרשות הן פי׳ המקרא ופירש״י בפ״ק דברכות (די״א ע״ב) שמדרש הוא קרוב למקרא כו׳ ע״ש ואף שבהלכות ת״ת מבואר דמדרש תורה שהוא ספרא וספרי וכה״ג הן בכלל שליש במשנה היינו עכ״פ מפני שהן פי׳ דיני וגופי התורה כמו המשנה ממש. אבל בלימוד סודות הזהר אין השגה אפילו לגדולי החכמים רק ידיעת המציאות מההשתלשלות ולא השגת המהות כלל וה״ז כעין לימוד המקר׳ שהוא קורא בשמותיו של הקב״ה אע״פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן כנ״ל וכעין זה הוא בלימוד  הזהר וע״ח. ולכן הוא בכלל שליש במקרא (ומתורץ בזה מ״ש הר״ן ספ״ק דע״ז שהרי המשנה חמורה מן המקרא כו׳ ולמה צריך שליש היום למקרא) ולכן ג״ז נקרא לריח שמניך שידיעת המציאות היא כמו ריח בעלמא לגבי השגת מהות חכמתו ית׳ שבמשנה ותלמוד. וע״ד שנתבאר באגה״ק קרוב לסופו שבלימוד סדר ההשתלשלות אף אם השיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות כו׳ אלא מצד שידיעת המציאות הוא ג״כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ״ש וידעת היום דע את אלקי אביך כו׳ ומביאה ללב שלם. ועוד שגם הריח וידיעת המציאות הוא הארה מבחי׳ פנימיות התורה כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ אחרי דע״ג א׳ תלת דרגין כו׳ וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה ע״פ כי קרוב אליך הדבר) ולכן צ״ל ב׳ הבחינות לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ומזה נמשך שעל כן עלמות אהבוך כנ״ל:

שיר השירים, ד׳

לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. הנה נשמות שאינן בגוף בעוה״ז נק׳ עלמות אל תקרי עלמות אלא עולמות. והנה כתיב כי בועליך עשיך כו׳ הם נשמות שהם בעוה״ז ועיין מזה ברבות בא ס״פ ט״ו זח״ג תצא (דרע״ז א׳) והנה ירידת הנשמה בעוה״ז הוא ירידה גדולה א״צ לומר בזמן שאין בהמ״ק קיים אלא אף קודם זמן הגלות הוא גלות וירידה גדולה לנשמות להתלבש ולהתגשם בגוף בעוה״ז דהנה הנשמה קודם בואה לעוה״ז היתה נהנה מזיו השכינה ואיתא מוטב דלידיינא וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם לבא אח״כ לתענוג ג״ע התחתון אפילו ויש ג״ע תחתון וג״ע עליון וכשהנשמה צריכה לעלות לג״ע עליון יש עוד גיהנם מקודם הנק׳ נהר דינור דנגיד ונפיק וא״כ מה צורך ולמה ירדה הנשמה לעוה״ז ירידה גדולה כזו אך ירידה זו צורך עליה ומהו עליה יותר כנ״ל הנה איתא יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. דהנה כל חיי עוה״ב ג״ע התחתון וימות המשיח וכו׳ הוא רק זיו השכינה הארה אחת ביוד נברא עוה״ב יוד צמצום גדול ומחשבה אחת כמו למשל אות אחת לגבי עצמות מהותו ועצמותו ומבשרי אחזה אלוה למעלה באור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו הוא רק מחשבה אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות במאמר אחד יכול להבראות בראשית נמי מאמר הוא יוד צמצום הארה אחת כל ימי חיי עוה״ב לשון רבים שיש כמה ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח גבוה מעל גבוה בכל חמשים אלף יובלות כי כל שיתא אלפי שנין הם רק שמיטה אחת ויש בהם ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח כו׳ וא״כ כל חיי העוה״ב הוא רק זיו והארה אחת מאור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל במהותו ועצמותו:

ב וזהו ירידה צורך עליה ע״י תשובה לעלות לעלוי זה להכלל במהותו ועצמותו ויפה שעה אחת כו׳ דייקא בגלות וירידה בגוף גשמי ע״י תשובה מעומקא דליבא באתעדל״ת מהתבוננות ירידתו ממקום גבוה מאד נעלה דע מאין באת מלמעלה מהחכמה והחכמה מאין תמצא הוא ראשית הגילוי ולאן אתה הולך להתלבש בעוה״ז אף שלא חטא אעפ״כ הוא נתגשם ונפרד ממהותו ועצמותו בתכלית הריחוק וצריך להיות ממארי דחושבנא לידע אינש בנפשו כו׳ ולעורר רחמנות על ירידתו כו׳ בלב נשבר על חיי דנשמתא וממילא הוא נמשך בהשתלשלות רחמים על בני חיי ומזוני זכרנו לחיים כו׳.

וזהו ברחמים גדולים אקבצך ע״י תשובה מעומקא דליבא בהתבוננותו כי ברגע קטן עזבתיך שהעזיבה הוא רק רגע קטן מחשבה אחת כל שיתא אלפי שנין וג״ע התחתון וג״ע העליון וימות המשיח ותחיית המתים וכל החמשים אלף יובלות (ועיין מזה בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך). ואי לזאת ירידתו לעוה״ז היא ירידה גדולה  עי״ז מעורר תשובה מעומקא דליבא רחמים רבים ממהותו ועצמותו להמשיך י״ג מדות הרחמים שלא יכול להתמשך בכלי אחד רק בי״ג מדות ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ה׳ המשכה ממהותו ועצמותו שיהיה ה׳ י״ג מדות כו:

ג וזהו כי בועליך עושיך וגו׳. ואיך שייך אצלו ית׳ שאין לו דמות הגוף לגבי נמשות רוחניות לשון זה וכתיב כי יבעל בחור בתולה וגו׳. אך הנה איתא על זה (סנהדרין דף כ״ב ב׳) אין אשה כורתת ברית כו׳. דהנה ע״י ירידתה בעוה״ז בגלות נתגשמה ונטמטם לבו והי׳ לאבן אף שאינו נפש החוטאת באיסור ח״ו גם ע״י היתר כשאינו מקדש עצמו כו׳ וע״י התעוררות רחמים רבים אתערותא דלעילא בי״ג מדה״ר נפתח לבו שיש כח במדה זו לפתוח מי שלבו אטום כבתולה כמו שאנו רואים באדם אכזרי שלבו אטום וכשמעוררים לו איזה רחמנות נפתח לבו.

וזהו כי בועליך עושיך ע״י תשובה מעומק׳ דליבא בהתבוננות כי ה׳ צבאות הם כל חיי עוה״ב כו׳ הוא רק שמו הודו על ארץ ושמים זיו השכינה ומקור נשמתו הוא גבוה מאד נעלה כו׳ וירידתה הוא ירידה גדולה כו׳ עי״ז הוא מעורר י״ג מדות כו׳ ברחמים רבים לפתוח לבו שיהיה כלי ומכון לשבתך פעלת ה׳ כו׳ יאר ה׳ פניו אליך שעי״ז כמים הפנים כו׳ יחזור פניו ג״כ בתשובה וזהו ג״כ עשרת ימי תשובה הוא חזרת פנים בפנים כי כל השנה אף שעובדים את ה׳ כו׳ הוא בחינת עורף כי פנו אלי עורף ולא פנים כי כל עיקר חיות האדם וכל החושים ראיה ושמיעה דיבור ריח הוא בפנים ובעורף הוא רק עצם כו׳ כמו כן צריך להחזיר כל עיקר נקודת לבבו ורצונו ומחשבה דיבור ומעשה רק לה׳ לבדו וכאמרו מי לי בשמים כו׳ ג״ע תחתון וג״ע עליון כו׳ שהוא רק זיו והארה אחת כנ״ל וקודם עשי״ת כל חודש אלול מעורר י״ג מדה״ר שעי״ז יהיו עשי״ת פנים בפנים אחד באחד בכל נפשך וגו׳ להכלל ולהבטל במהותו ועצמותו רחמי׳ רבים ורב חסד:

ד והנה כל זה הוא בנשמות שהם בעוה״ז בגלות וירידה גדולה כו׳. אך הוא ע״י תשובה כנ״ל ובמקום שבעל תשובה עומד כו׳. אבל הנשמות שבג״ע שהם בחינות צדיקים גמורים שמשיגים מזיו השכינה כנ״ל וא״כ ע״י מה הוא עלייתם להכלל כו׳ שאינו שייך אצלם לב נשבר מעומקא דליבא כו׳ זהו לריח שמניך טובים כו׳ ע״כ עלמות אהבוך ופי׳ שע״י התורה שעסקו בה בהיותם בעוה״ז מלובשים בגופים שהתורה נתלבשה ג״כ בדברים גשמיים וזהו שמן תורק שמך כל התורה שמו של הקב״ה הורק מכלי אל כלי בהשתלשלות להתלבש בעוה״ז בדברים גשמיים וכל מה שהורק למטה כו׳ ריחו נודף יותר כמו שאנו רואים בשמן גשמי שמה שהי׳ למעלה כשהורק מכלי אל כלי נעשה למטה ריחו יותר כמו כן התורה נעוץ סופן בתחלתן סוף מעשה במחשבה תחילה עי״ז יש להם עלייה להכלל כנ״ל. וזהו ע״כ עלמות הם נשמות שאינם בגוף בעוה״ז אהבוך הוא אהבה רבה רב חסד כי טל אורות טליך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו (בכתובות קי״א ב׳) וזהו טובים ל׳ אור את האור כי טוב והנה ע״י תשובה מעומקא דליבא בעוד הנשמה בעוה״ז יכול לעלות ולהגיע ג״כ לאהבה רבה כנ״ל. וזהו ישקני מנשיקות פיהו וכו׳ והנה איתא ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה הן המאה ברכות שמברכין בכל יום ברוך אתה ה׳ שהן מד״ס שיהי׳ התגלו׳ והמשכה מן העולם ועד העולם אלקינו שיהי׳ אלקינו לא למעלה בחינת כו׳ רק בשכל והתבוננות אך צריך שיהי׳ התגלות נקודת לבבו שיהי׳ רצון אחד לבדו ית׳ ובכל אחד מישראל יש אהבה מסותרת כל חד לפום שיעורא דילי׳ בגילוי בתפלה יש מתפלל בבחי׳ צעק לבם אף שרואה בעצמו שהוא מגושם ומלובש בתאוות ומדות גשמיות אך עכ״ז האמת אינו כן כי הוא רק שקר מעלמא דשקרא והאהבה הנ״ל הוא האמת ולכן נקרא כנסת ישראל בשם אגוז אל גנת אגוז ירדתי כמו האגוז שיש בו מוח  וקליפה המכסה כמו כן בנשמות כו׳ בעודן בגוף בעוה״ז וזהו סוד האהבה מסותרת הנ״ל אך על ידי מה יכולה לבא לגילוי רב הוא ע״י התעוררות סוד העליון ישת חשך סתרו כו׳ לבא להתגלות עי״ז מתגלה סוד התחתון אהבה כנ״ל כמ״ש בד״ה כי תהיין לאיש שתי נשים כו׳ ע״ש וזהו נכנס יין יצא סוד ע״י תשובה יוצא הסוד העליון והסוד התחתון כנ״ל וזהו מי גלה רז זה לבני כו׳:

שיר השירים, ה׳

שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו׳. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וגו׳. ויובן ע״פ מארז״ל שהתורה נתנה באש שחורה על גבי אש לבנה כמבואר בשה״ש רבה ס״פ ראשו כתם פז ובזח״ג נשא קל״ב א׳ (ועיין עוד ברע״מ שופטים ער״ה א׳) והנה כשם שכל התורה ניתנה כך כמ״כ מה שארז״ל ביוד נברא העוה״ב כו׳ הוא ג״כ בבחי׳ אש שחורה ע״ג אש לבנה. וביאור הדבר הוא הנה צריך להבין כי הנה בחי׳ העוה״ב ג״ע העליון הוא תענוג הנשמות מהשגת אלקות תענוג נפלא עד אין קץ ואין תכלית בלי שיעור וגבול ולכן אמרו על אלישע אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי כי כדאי כל יסורי גיהנם י״ב חדש בכדי לקבל אח״כ קור׳ רוח ותענוג העה״ב לפי שתענוג הזה אין לו קץ וגבול ואין לשער ולערוך נגדו כל יסורי גיהנם כי אלו היה איזה שיעור וגבול לתענוג הזה היה שייך איזה משקל ופלס לחשוב כמה יסורים נגד התענוג. משא״כ באמת הוא בלי שיעור וגבול לכן אין ערוך אליו כלל וכלל ומוטב דלידייניה כו׳.

וא״כ צריך להבין מהו בחי׳ היוד שממנו נברא עולם התענוג הגדול הזה. ולהבין זה מבשרי אחזה אלוה כמו עד״מ שאנו רואים בחוש באדם הגשמי שגילוי אותיות ההברה הוא במחשבה ודיבור אבל בשכל עדיין אין שם בחי׳ אותיות כלל אלא שכאשר הוא מחשב ומהרהר בהן אזי נולדו בחי׳ אותיות (עמ״ש מזה בד״ה מי מנה בפ׳ בלק) ונתגלו בהעלם במחשבתו ובא לידי גילוי יותר כשמדבר לזולתו והם בחי׳ לבושין להשכל שמתלבש באותיות המחשבה והדיבור אבל אינן עצמותו ומהותו שהרי בעצמיות השכל עדיין אין ניכר ונרגש שום הברת האותיות (ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם) ומ״מ גילוי אותיות אלו אף שאינן נרגשים במבטא בדיבור אלא בה׳ מוצאות הפה אין שם התחלתם והתהוותם מאין ליש (כמ״ש באריכות ע״פ ויעש דוד שם) וכן אותיות המחשבה אין התהוותם מבחי׳ השכל המושג המאיר במחשבה אלא ההתהוות להיות כח האותיות במחשבה ובדבור הוא קבוע במהות הנפש עצמה שהנפש מליאה אותיות והם בחי׳ כחות להיות המשכות שבירידתם מטה מטה עד בחי׳ המחשבה יצטיירו בבחי׳ הברת אותיות ממש כי גם במחשבה מצטיירי׳ האותיות ע״ד הברתן כמו שמוציאים בפה (ועד״ז אמרו בגמ׳ שתי רוחות מספרות זו עם זו שהדיבור והסיפור שלהם הם אותיות דקים ורוחניים כמו אותיות המחשבה שאצלנו והמחשבה שלהם דקה עוד יותר וכמ״ש במ״א) אלא שהוא בהעלם. משא״כ הדבור הוא מגלה ממש לזולתו ומקורם למעלה מבחי׳ השכל דהיינו מבחי׳ הנפש עצמה (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקתי תלכו) ולא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה ממש כי מהות הנפש שכל ומדות כו׳ (ר״ל שהוא מקור השכל והמדות כמ״ש בביאור ע״פ ולא תשבית מלח ובד״ה הן עם אחד ובד״ה פתח אליהו) אלא שהנפש עצמה ג״כ כלולה מכחות האותיות להיות נמשך ממנה בבחי׳ המחשבה בדרך התפשטות הארה בלבד ועמ״ש בד״ה כה תברכו מענין שהנפש מלאה אותיות:

קיצור. ענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה וכן עד״ז היו״ד שבו נברא העוה״ב ויש להקדים ענין אותיות  המחשבה ודיבור שהם לבושים לבד להנפש ולהשכל ומ״מ שרש האותיות בהנפש עצמה:

ב והנה ככל המשל הזה הוא למעלה באור א״ס ב״ה כי הנה גילוי השגת הנשמות באלקות ולהתענג על ה׳ אף שהוא תענוג נפלא עכ״ז הוא רק מבחי׳ אותיו׳ (וע׳ בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר שמלכות דאצילות שהיא אותיות הדבור דאצי׳ נעשה עתיק דבריא׳ שהוא מקור ושרש ג״ע העליון כו׳ ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו גבי בורא קדושים ישתבח שמך כו׳) ג״ע העליון הוא אותיות המחשבה וג״ע התחתון בחי׳ דיבור וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו בחינת המחשבה ג״ע העליון. יצרתיו בחי׳ הדיבור וג״ע התחתון. אף עשיתיו הוא עולם המעשה העוה״ז הגשמי (ועמ״ש בד״ה מי מנה דאף הוא לשון רבוי ומרבה בחי׳ רביעית שלמעלה מבחי׳ מחשבה ודיבור ומעשה שהם רק לבושים לאור א״ס ב״ה והיינו בחינת רצון העליון שהוא אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שנמשך ע״י קיום המצות בעוה״ז כו׳ ע״ש ועד״ז י״ל גם במש״כ שבג״ע העליון הגילוי מבחי׳ אותיות המחשבה ובג״ע התחתון מבחי׳ דבור שעכ״ז ע״י קיום התומ״צ בעוה״ז ממשיכי׳ תוספת אור בג״ע והוא ענין התלבשות רצון העליון וחכמה עילאה בהמחשבה ודבור ע״ד מאד עמקו מחשבותיך. וכמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים מענין ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה ובד״ה אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳ ועמ״ש בד״ה אני דפ׳ ציצית בענין ב״פ אני כו׳ להיות לכם לאלקים. והנה ביוד נברא העוה״ב אבל העוה״ז נברא בה״א ויש בחינה בה״א בשרשה גבוה מהיוד כמ״ש ע״פ לך לך בענין ה׳ דאברהם ע״כ ע״י התשובה ומע״ט בעוה״ז ממשיכים תוספת אור בג״ע. ונחזור לעניננו בענין האותיות מו״ד) והם רק בחי׳ לבושי׳ לאור א״ס ב״ה כמ״ש בת״ז לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו׳ אבל באור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לא שייך שום גילוי השגה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ הוא היודע והוא המדע כו׳ (עמ״ש בד״ה הן עם אחד הנ״ל מענין פי׳ אנת חכים ולא בחכמה ידיעא) וע״ז נאמר ישת חשך סתרו חשך הוא דבר שאינו נראה בו שום תפיסא והשגה כלל (ועמ״ש בד״ה ראשי המטות גבי ועליו נאמר ישת חשך סתרו כו׳ ובד״ה ויקרא אל משה) והנה כל זה הוא ממטה למעלה נקרא מה שלמעלה מהשגת הנבראים בשם חשך פי׳ מה שאינו מושג כמאמר יוצר אור ובורא חשך שהחשך הוא בבריאה למעלה מאור הגילוי שהוא ביצירה (כי בריאה הוא מחשבה ויצירה דיבור והנה לגבי התלמיד הדבור של הרב נקרא אור וגילוי אבל מחשבה של הרב היא עדיין חשך אצל התלמיד אבל לגבי הרב עצמו הרי הדבור שלו כלא חשיב נגד מחשבתו ומה שחושב במחשבה ברגע א׳ צריך לדבר ע״ז כמה דיבורים ע״כ נקרא אצלו המחשבה אור והדיבור נק׳ חשך לגבי המחשבה ועוד הנה בבריאה מאיר חב״ד דאצילות שנק׳ עלמא דאתכסיא לגבי המדות דאצילות שנק׳ עלמא דאתגליא המאירים ביצירה כי על חו״ב דאצילות נאמר הנסתרות לה׳ אלקינו. ועמ״ש בד״ה באתי לגני. ולכן גם השרפים שהם בבריאה נקרא עומדים ממעל לו פי׳ ממעל לוי״ו ו״ק המקננים ביצירה ואין עבודתם ברעש כמו החיות והאופנים המתנשאים ברעש לפי שהם מעלמא דאתגליא. וגם איתא כשאומר יוצר אור ימשמש בתש״י ובבורא חשך ימשמש בתש״ר ומבואר במ״א דתש״י נק׳ חותם שוקע התלבשות האורות בהכלים אבל תש״ר נק׳ חותם בולט אורות שלמעלה מהכלים ומרומז דוקא בבורא חשך לפי שעכשיו אין בחינה זו באה בהתגלות עד לע״ל. הרי מכ״ז מובן דאצלנו מה שמתגלה נקרא אור ומה שלמעלה מהגילוי נקרא חושך כו׳ ועד״ז כל מה שלמעלה במדרגה יותר נק׳ אצלנו חושך יותר) אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כי מה שבא יותר לידי גילוי ההשגה הוא יותר בגדר החושך לגבי אור א״ס בעצמו ובכבודו כמ״ש  בזוהר דכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו׳ וכולהו אתחשכאן קמיה כו׳ וכתיב כולא קמיה כלא חשיב (וכה״ג נתבאר במ״א בענין כיאל דעות שממטה למעלה נק׳ למטה יש ומה שלמעלה נקרא אין אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו נעשה ובד״ה ביום השמיני עצרת ושאר דוכתי) ולכן אור הא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מה שהוא למעלה מגדר ההשגה נק׳ אור והוא בחי׳ אש לבנה (ומה שלמטה ממנו כו׳ אפי׳ כתר נק׳ חשך כנ״ל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה וגם כמו עד״מ שרגא בטיהרא למאי אהני הרי הנר נק׳ חשך לגבי אור היום אף שלגבי הלילה נק׳ נר. ועד״ז אמרז״ל כל הנביאים בטלים לעתיד ומבואר במ״א הענין שאור הנבואה של הנביאים יהיה כלא חשיב נגד הגילוי דלע״ל כשרגא בטיהרא כו׳. וכ״ש לגבי אור א״ס ב״ה אשר כדי שיומשך ממנו הארה להיות מקור לע״ס היה צריך להיות צמצום ומקום פנוי ואח״כ נמשך רק קו וחוט כנודע. והנה ענין שנקרא אש רק שיש אש לבנה ואש שחורה היינו כמ״ש במ״א בד״ה אתם נצבים בפי׳ מ״ש כי הוי׳ אלקיך אש אוכל הוא כו׳ ועוד דהנה דרך כלל יש ד׳ יסודות אש רוח מים עפר שהם נגד ד׳ עולמות אבי״ע והאש הוא בחי׳ אצילות דכמו שטבע האש להסתלק כך אצילות מרומם ונשגב מבי״ע כי בי״ע הם נבראים ואצילות הם אלהות. והנה באצילות עצמו יש ג״כ אבי״ע שהכתר או גם החכמה עילאה נק׳ אצילות שבאצילות. ובינה נק׳ בריאה שבאצילות וזו ״נ הם יצירה ועשיה שבאצילות ודרך כלל יותר יש אבי״ע דכללות ואצילות היותר עליון נקרא אש. ועכ״ז היא נק׳ אש שחורה לגבי המאציל א״ס ב״ה שנק׳ אש לבנה כו׳. וגם בכלל ז״א לגבי ע״ק נק׳ אש שחורה לגבי אש לבנה) אך לפי שהעולמות אינם יכולים לקבל ולית מחשבה תפיסא ביה כו׳ לכך וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז. ונגנז בבחי׳ ישת חשך סתרו כו׳ וזהו יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן לצמצם ולהעלים את האור בכמה צמצומים ומסכים המבדילים ומסתירים את אורו ית׳ להיות בחי׳ גילוי למטה בחי׳ ג״ע העליון תענוג הנשמות כו׳ והשגתם באור ה׳ כו׳ בראתיו יצרתיו כו׳. (ועמ״ש ע״פ וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳ באל שדי שאמר לעולמו די. ועיין בשער היחודים פרק שמיני יחוד ה׳ בענין אור מים רקיע שנמשך ע״י שם שדי ויובן עפמ״ש בענין זה ע״פ הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו ועמ״ש בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו׳ שהוא ג״ע העליון שנק׳ רקיע ושיומשך להם מבחי׳ אורו ית׳ הוא ע״י כמה צמצומים כו׳ כנ״ל) וזהו ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פי׳ ובטובו מה שראה כי טוב לגנוז האור מזה נתהווה בחי׳ חידוש מעשה בראשית להיות מאין ליש בבחי׳ גילוי התענוג וההשגה (וכמ״ש להנחיל אוהבי יש דקאי על הג״ע שנק׳ יש מאין ועיין מענין כי טוב לגנוז ר״פ פקודי דף ר״כ ע״ב ור״פ אמור דפ״ח ע״א וברבות בראשי׳ פ׳ ג׳ בא ס״פ י״ח ועמ״ש מענין ובטובו מחדש כו׳ ע״י בחי׳ יו״ד שהוא בחינת צמצום כו׳ בד״ה ואתחנן ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה):

קיצור וכמ״כ למעלה שגילוי האיר בג״ע הוא רק מבחי׳ אותיות ביו״ד נברא העוה״ב שהם לבושי׳. אבל בעצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וע״ז נאמר ישת חשך סתרו וזהו ממטה למעלה נק׳ מה שאין בו השגה בשם חשך. אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך. וזהו כי טוב לגנוז בבחי׳ חושך כדי להיות גילוי בג״ע וזהו ובטובו מחדש:

ג והנה צמצום זה של ענין כי טוב לגנוז האור במקום החושך הוא כמו במשל בחינות אותיות שבנפש עצמה כדי להיות גילוי אותיות ממש במחשבה ודיבור (ר״ל דכבר נתבא׳ שאף שצורת כ״ב אותיות הוא קבוע במהות הנפש עצמה מ״מ לא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה שעצמות הנפש היא למעלה גם ממהות שכל ומדות המאירים ממנה בגוף כי אם שנעלית מהם בעילוי רב אלא שהארה וכח ממנה כשנמשך ומתלבש במוח נעשה מקור השכל שבמוח. ובעוד הכח ההוא  כלול בעצם הנפש הוא למעלה מבחי׳ ומהות מקור השכל שבמוח. ועד״ז גם האותיות הכלולים בנפש הוא ענין כחות שבירידת׳ להתגלות במחשבה ודיבור יצטיירו מהם בחי׳ אותיות. ועכ״ז כוחות אלו עם שהם למעלה עדיין מבחינת אותיות המחשבה והדבור ממש עכ״ז הוא בחי׳ ירידה וצמצום לגבי מהות הנפש ועצמותה ממש. וצמצום זה הוא בשביל להיות מזה אח״כ גילוי אותיות המשחבה ודבור שהן בחי׳ אותיות חומריים ממש והוא עוד צמצום גמור ממש. וראשית צמצום זה הוא מה שמתהוים בחי׳ צורת האותיות בלי חומר בהנפש עצמה וכל בחי׳ צמצומים אלו הוא משל לענין כי טוב לגנוז. פי׳ דאיתא בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה והוא ענין הצמצום להיות התהוות אותיות החקיקה עד״מ. והענין כמ״ש ע״פזאת חקת התורה שהחקיקה הוא גבוה יותר מאותיות הכתב שהרי הוא מיניה וביה. וזהו ענין חרות על הלוחות כו׳ משא״כ אותיות הכתב הדיוט הוא דבר בפ״ע וגם משחיר הקלף לגמרי אך הנה האותיות החקוקים אף שהם מיניה וביה עכ״ז הם ג״כ משחירים קצת האבן הטוב הבהיר שכשעושין בו חקיקה נחשך קצת בהירותו שהיה קודם החקיקה שבמקום החקיקה אינו בהיר כל כך. והנמשל מובן שזהו ענין ישת חשך סתרו בחי׳ כתר עליון שנמשך ממל׳ דא״ס בחי׳ אותיות שעם היותו עדיין בחי׳ א״ס. וכמו אותיות החקיקה מיניה וביה ולמעלה מבחי׳ חו״ב שנק׳ עשיה ממש לגבי א״ס כמו דיו ע״ג הקלף כו׳ עכ״ז גם הכתר נק׳ חושך ואש שחורה לגבי א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהכתר ונק׳ אש לבנה והרי צמצום זה כדי להיות התהוות אח״כ בחי׳ חו״ב וג״ע שהוא כמשל אותיות שנכתבים בדיו כו׳ בחי׳ שחור ממש וזהו ג״כ עד״מ ענין התהוות אותיות הנפש שהם כמו אותיות החקוקים מיניה וביה כדי שיתהוו אח״כ אותיות ממש במחשבה ודבור חומריים ממש אש שחורה ממש. והנה אף שלגבי הא״ס נק׳ אותיות שבחקיקה ג״כ בחי׳ חשך כנ״ל עכ״ז לגבי האותיות שבכתב דהיינו בחי׳ חו״ב מקורי הג״ע ונהר יוצא מעדן נק׳ הכתר אש לבנה ממש שהרי הוא רק מיניה וביה עד״מ ולכן נק׳ הז״א דאצילות לגב י הכתר אש שחורה ע״ג אש לבנה) (כמ״ש בפ׳ נשא קל״ב א׳) ועד״ז גם הז״א נקרא לגבי המלכות דאצילות נהורא חיוורא והיא נק׳ אצלו נהורא אוכמא (כמ״ש בפ׳ בראשית בדף נ״א ע״א ובפ׳ לך לך דף פ״ג ע״ב ובפ׳ שופטים ער״ה א׳) כי מלכות שהיא מקור לבי״ע נקראת מדת לילה וחושך שמוסתר ומלובש בה אור א״ס בבחי׳ הסתר והעלם מלכותך מלכות כל עולמים מלשון העלם. משא״כ בחי׳ ז״א שהוא אצילות יחודא עילאה נק׳ יום ואור. וכמ״ש בד״ה רני ושמחי גבי רננא ברמשא ושמחה בצפרא ועמ״ש סד״ה וידעת היום וזהו ביו״ד נברא העוה״ב וכמשל הדיו שע״ג הקלף שהקלף החלק רומז לבחי׳ אש לבנה אור א״ס ב״ה בעצמו כביכול דלית מחשבה תפיסא ביה (ועמ״ש ע״פ שימני כחותם) אלא ע״י היוד בחי׳ נקודה שחורה שמשחיר הקלף כדי להיות בחי׳ גילוי והשגה בתמונת אות היוד. והנה כמו במשל הנ״ל כאשר בא לידי גילוי אותיות המחשבה אף שאינן רק לבושים להשכל מ״מ אינן דבר נפרד לגמרי להיות דבר בפ״ע שהרי מה שמחשב ומהרהר באותיות אלו הוא בחי׳ השכל עצמו. וכן עד״מ בחי׳ היו״ד שעל הקלף שהדיו משחיר את הקלף להתגלות תמונת יו״ד הנה הדיו בעצמו אינו דבר ממשי להיות נחשב לדבר בפ״ע אלא שמשחי׳ את הקלף כדי שהקלף יגלה תמונה של היו״ד (היינו שעם היות תמונת היו״ד הוא רק מהדיו הרי בלתי הקלף הנושאו וסובלו לא היה ממנו שום תמונה כלל. ולכן ארז״ל כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה א״כ הדיו אינו אלא שמשחיר כו׳ כדי שהקלף יגלה כו׳ ור״ל בנמשל כי הקלף עצמו שהוא א״ס ב״ה מגלה את היו״ד שהוא חכמה עילאה כי אנת חכים אנת ממש שאור א״ס ב״ה נמשך ומאיר בחכמה  עילאה. ועמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה בפי׳ ויקרא הוי׳ הוי׳ ומ״ש מזה ג״כ סד״ה שובה ישראל) כך הנה בנמשל ע״י הצמצומים הרבים מתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו בגילוי למטה. וזהו ביוד נברא העוה״ב תענוג הנשמות באור א״ס ב״ה ממש (ועיין בפ׳ בלק) (קצ״א א׳) ועמ״ש בד״ה שרי אשתך. וענין שהיו״ד בחי׳ נקודה ואות קטן מכל האותיות עמ״ש בביאור ע״פ מים רבים גבי וזהו אחות לנו קטנה ועזח״ב תרומה (קס״ה ב׳) בגין דאית כו׳ אע״ג כו׳ והוא ענן מיעוט הכלי ורבוי האור ע״ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (ועיין בגמרא פ״ג דמנחות דכ״ט סע״ב):

קיצור. וצמצום זה הוא כמשל בחינת אותיות שבנפש ואח״כ נמשך מזה ההתלבשות באותיות המחשבה. והוא כענין חקיקה וכתיבה וכמו שמ״מ מהו מחשב באותיות המחשבה הלא השכל עצמו וכן הדיו מתאחד עם הקלף הלבן הסובלו. כן בנמשל ע״י אות יו״ד שנברא בו העוה״ב נמשך ומתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו:

וזהו שהשרפים אומרים קדוש מחמת השגתם אור א״ס ב״ה שהוא מובדל ולית מחשבה תפיסא ביה וג׳ פעמים קדוש נגד תלת עלמין בי״ע מלא כל הארץ כבודו שהתלבשות בחי׳ קדוש הוא הכל כו׳ (ור״ל כמו שבג״ע העליון מאיר אור א״ס בבחי׳ השגת הנשמות כמ״כ השרפים לפי שהם ג״כ בעולם הבריאה אומרים קדוש כו׳ שמשיגים איך אור א״ס מובדל ואיך שכל ההמשכה רק ע״י צמצום אות יוד. אבל עצמיות אור אין סוף הוא קדוש ומובדל כו׳ ולפי שהם בבריאה שהוא ראשית התהוות היש מאין ע״כ משיגים שהוא ית׳ קדוש כו׳ וענין ג׳ פעמים קדוש עמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל וע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו) והנה האופנים שהם למטה מהם במדרגה אומרים ברוך כבוד ה׳ זו מדת מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים שכל עולמים הם רק בחי׳ אותיות כו׳ וברוך ונמשך מבחי׳ סוכ״ע מעלמא דאתכסיא כו׳.

וביאור הענין כי הנה יש שני בחינות במלאכים יש שהם בחי׳ משפיעים שהם משפיעים כל ההשפעות לעוה״ז ע״י המזלות כו׳ והם בחי׳ האופנים שאומרים ברוך כבוד כו׳ ברוך הוא המשכה שיומשך כבוד ה׳ מבחי׳ מקומו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וזהו ענין ברוך המקום והוא ענין המשכת השפע דלעילא שממשיכים האופנים באמרם ברוך.

ויש מלאכים שהם בחינת מקבלים שמקבלים דין מן דין ואינם משפיעים כלל למטה רק הם בחינת מקבלים והוא בחי׳ השרפים שאומרים קדוש כו׳ והם נעלים מבחינת המלאכים המשפיעים. וז״ש אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון (בדניאל סי׳ ז׳) פי׳ קדמוהי יקומון היינו בחי׳ השרפים המקבלים כו׳ שאומרים קדוש ועמ״ש במ״א בענין משריין ורתיכין הנזכר בפ׳ בשלח (דמ״ח ע״ב) ומ״ש בד״ה ואתא מרבבות קדש והיינו כמ״ש יוצר אור ובורא חושך. פי׳ יצירה הוא בחי׳ אור שמשם נמשך ההשפעה למטה והוא מדרגת האופנים המשפיעים למטה לכל הבהמות וחיות וגם קטן עד י״ג שנם מקבל מבחי׳ האופנים.

ולכך נקרא אור שהוא בחי׳ אש לבנה לגבי דידן לפי שמאיר ומשפיע למטה. ובורא חושך הוא בחינת השרפים שבבריאה שהם בבחי׳ אש שחורה שהוא החושך. והוא מפני שמסתלקים רק למעלה שאומרים קדוש כו׳ לכך הם בבחינת אש שחורה וחושך ע״ש ההסתלקות כו׳.

וכמ״כ הוא ענין קדוש וברוך כי קדוש הוא מה שמובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל והוא בחי׳ ישת חשך סתרו כמבואר לעיל אות ב׳. ובחינת ברוך זהו ענין אש לבנה להיות גילוי למטה. אך זהו ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה הוא בהפך שבחי׳ קדוש נקרא אש לבנה לגבי המשכת בחי׳ ברוך כבוד שהוא בחי׳ מלכותך בחינת אותיות כו׳ כיקדוש הוא בחי׳ כתר כו׳ יש בו ב׳ בחינות כבוד תתאה היא מדת מלכותו ית׳ וכבוד עילאה חכמה עילאה והכל נק׳ אש שחורה  לגבי כתר עליון כנ״ל מענין דיו ע״ג קלף לבן כו׳ ועמ״ש מענין קדוש וברוך בד״ה אם בהרת קדמה כו׳ ובד״ה לבבתני אחותי. נמצא קדוש וברוך שאומרים השרפים והאופנים זהו ענין בחי׳ אש לבנה שעל גבי אש שחורה כנ״ל וזהו שנק׳ כן הקב״ה בשני בחינות אלו יחד דקדוש וברוך כי עד״ז הוא המשכת וגילוי אור א״ס ב״ה שהוא קדוש וברוך הוא.

והנה האופנים לפי ששומעים בחינת קדוש שאומרים השרפים לפיכך מתנשאים ברעש גדול וענין הרעש הוא ענין הביטול באור א״ס ב״ה לצאת מנרתקם והשגתם כפי מזגם ותכונתם מחמת ששומעים דבר חדש מה שלמעלה מכח השגתם משא״כ השרפים אף שהם ג״כ בטלים ודאי באור א״ס ב״ה ביתר שאת ומעלה אך הנה שרפים עומדים ממעל לו כתיב שאין השגה זו אצלם חידוש כ״כ למעלה מהשגתם לכך לא נאמר אצלם ברעש גדול כמו באופנים (ועמ״ש מזה בד״ה והיה מדי חדש שזהו ענין המשל כבן כרך שראה את המלך או כבן כפר כו׳ והוא ההפרש שבין חול לשבת כו׳ והנה השרפים לפי שהביטול שלהם הוא בבחינת אתכסיא ופנימית ע״כ ממשיכים ג״כ בחי׳ קדוש מה שהוא בבחי׳ העלם והאופנים שביטולם בבחי׳ אתגליא ע״כ ממשיכים ג״כ בחינת ברוך בחי׳ אותיות שהוא בחי׳ אתגליא כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי וכל קרב וכליות יזמרו לשמך:)

קיצור. וזהו ג״כ ענין שהשרפים אומרים קדוש והאופנים ברוך כי השרפים מבריאה בורא חושך אש שחורה בחי׳ קדמוהי יקומון ע״כ אומרים קדוש מובדל ישת חשך סתרו. והאופנים מיצירה. יוצר אור משפיעים למטה ואומרים ברוך כבוד כו׳ וכ״ז נקרא כן מלמטה למעלה וכנ״ל):ד והנה ככל הדברים האלה הוא בעבודת ה׳ בכל אדם בחינת אהבהג לויה ובחי׳ אהבה מסותרת (והיינו דוגמת ב׳ בחי׳ הנ״ל דאופנים ושרפים. והאהבה המסותרת נק׳ אש שחורה ע״ד שנתבאר לעיל בענין השרפים שנק׳ אש שחורה אלא שהנשמות הם במחי׳ פנימית יותר) כי הנה גילוי האהב׳ ע״י ההתבוננ׳ בגדולת א״ס ב״ה שיוליד מבינתו רשפי אש וצמאון כו׳ להכלל ולהבטל אליו ית׳ במציאות ובמס״נ אין זה ע״י פעולת ההתבוננות לבדה שמתהווה מכח בינתו מדת האהבה מאין ליש אלא ההתבוננות הוא הגורם להיות נמשך מבחינת אהבה המסותרת שישנה בטבע האדם מבחי׳ שלמעלה מן הדעת בבחי׳ חשך והסתר פנים להיות בגילוי הלב ע״י התבוננות ודעת ולהגדיל מדורת אש האהבה כו׳ (ור״ל שזהו כדמות ראיה למציאות אהבה המסותרת כי גילוי האהבה כו׳ אין זה כו׳ אלא כו׳ כנ״ל) והתהוות האהבה מאין ליש היא קבוע בנפש ומהות הנפש עצמה היא שכל ומדות אהבה ויראה כו׳ כי חלק אלוה ממעל הוא וכבן שנמשך ממוח האב כו׳ אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ויכול למסור נפשו על קדה״ש כו׳ כמ״ש בס׳ של בינוני׳ (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח את העם ששרש אהבה זו נלקח מבחי׳ קדם מבחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ ישת חשך סתרו כו׳ ועמ״ש בד״ה אם בחקתי שבחי׳ זו הוא מצד בעבר הנהר ישבו אבותיכם עלו במחשבה היינו מו״ס אותיות החקוקים כו׳ גליף גליפו בטהירו עילאה נשמה שנתת בי טהורה היא והוא ענין האותיות שמיניה וביה. וזהו ענין ששזפתני השמש אש לבנה כדלקמן כי החקיקה היא באש לבנה מיניה וביה רק שהחקיקה היא מקור ושרש לשחרות דאש שחורה שלמעלה למטה כנ״ל) ובכדי שתהיה בבחי׳ גילוי הלב לצאת מההעלם אל הגילוי הוא ע״י התבוננות באור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. ועד״ז ניתקן סדר התפלה ופסוקי דזמרה וברכת יוצר אור איך שבטובו הגנוז מחדש כו׳ והמלאכים אומרים קדוש כו׳ והוא בחי׳ רעש התחדשות ההשגה כי בלילה בשינה אחד מששים כו׳ ובבקר נעשה בריה חדשה אתה נפחתה בי כו׳. ואחר הרעש אש הוא בחי׳ ק״ש ואהבת כי נר הוי׳ נשמת אדם כנר ושלהבת העולה מאליה (ועמ״ש  בד״ה והקרבתם עולה אשה) דהיינו כמ״ש אליך הוי׳ נפשי אשא להכלל מחשבה במחשבה ודבור בדבור ודברת בם בשבתך בביתך כו׳ וזו היא התגלות אמיתית אור האהבה בקרב איש ולב עמוק אלא שצריך להקדים בחי׳ הרעש מבחי׳ החושך כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ערב בחינת חשך ואח״כ הבקר אור להתגלות בבחינת יום וגילוי בחי׳ אחד (ועמ״ש בד״ה תחת אשר לא עבדת ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בבקר בבקר בהטיבו את הנרות כו׳ ועיין בזהר בלק דף ר״ד סע״א וע״ב ועמ״ש ע״פ וישכם לבן בבקר וסד״ה להבין ענין הברכות וע׳ בזהר ויקרא דכ״ב ב׳ ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ואחר האש קול דממה דקה הוא בתפלת שמונה עשרה ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם שיהא ברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ותמן קאתי מלכא כו׳ וגילוי הוי׳ למטה במלכותו מלכות כל עולמים הוא ע״י כי הוי׳ אלקינו שאנחנו בטלים אליו ית׳ ואנחנו ממשיכים ג״כ להיות מלך העולם כו׳ כמ״ש במ״א. ובזה יובן מ״ש אל תראוני שאני שחרחורת. פי׳ שחרות כפולה כי האהבה מצד עצמה היא מסותרת שאינה נראית ונגלית בלב. וגם היא מכוסה בלבוש שק שמלובשת בנפש הבהמית (וא״כ פי׳ וענין שחרות כפולה הוא ע״ד מה שמלמטה למעלה ומלמעלה למטה שניהם יחד כי מלמטה למעלה נק׳ שחרות מה שאינו מושג כלל. ומלמעלה למטה נקרא שחרות מה שהוא למטה במדרגה. ואם כן שני הבחינות יש בהנשמה כי ענין האהבה המסותרת כיון שהיא בהעלם מאד ולמעלה מהשכל הרי נקראת אש שחורה לגבי האדם כענין בורא חשך וזהו ענין חשך שמלמטה למעלה. ומה שהיא מכוסה ולובשת בנפש הבהמית זהו החשך שמלמעלה למטה שהיא הבחינה היותר שפלה במדרגה החשך יכסה ארץ) (בישעיה סי׳ ס׳) והכסיל בחשך הולך (קהלת סי׳ ב׳) ואעפ״כ אל תראוני כי מה שהיא מסותרת מצד עצמה הוא מפני ששזפתני השמש בחינת שמש הוא בחי׳ אש לבנה שאין העולמות יכולים לקבל וע״כ טוב לגנוז במקום החושך ולכן האהבה בבחינת חשך והעלם שאינו מתגלה בגוף (וזהו אתי מלבנון כלה ששרש הנשמה מבחינת לבנון וזהו ונוזלים מן לבנון נוזלים היינו בחינת מזלייהו מקור ושרש הנשמה הוא מבחינת לבנון רק כי טוב לגנוז בבחינת אש שחורה והוא בבחי׳ יחידה שבו מתלבש ניצוץ אלקי כו׳ כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג על פסוק אני אמרתי אלקים אתם כו׳ ועמ״ש סד״ה בשברי לכם כו׳ ואפו כו׳. והנה ברכות בשה״ש ע״פ שחורה אני איתא שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת והענין שבחי׳ אהבה המסותרת הנק׳ אש שחורה בכל ימות השבוע היא בבחי׳ העלם ולכן היא בבחינת שחורה אני העלם. אבל בשבת יוצאה ונמשכת מההעלם אל הגילוי כמ״ש במ״א בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך. וכן בשבת מאיר בגילוי מבחי׳ עולם הבריאה מה שנקרא בורא חושך כנודע מענין חצר הפנימית הפונה קדים בחי׳ קדמוהי יקומון הנה בשבת מאיר ונמשך האור משם. וזהו ונאוה אני ביום השבת) ומה שהיא נכנסת בלבוש שק זהו באמת בני אמי נחרו בי. נחרו מלשון נפעל. ופי׳ בני אמי היינו היצה״ר והיכלות דק״נ המקבלים ההשפעה מבחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותו בכל משלה (וע׳ בפ׳ משפטים דקכ״ה סע״ב ע״פ בחלב אמו) והם שרש כל המדות רעות הם הם בעצמו נחרו ובוערים בתאוותם אלה שהם בי שנתלבשו בי ומהם תצא הרעות האלה. אבל אין פועלים בנפש אלקית עצמה בנקודת אהבתה שהיא תשאר בקיומה וחזקה וכמ״ש וכבודי לאחר לא אתן (עיין ברע״מ ר״פ תצא דרע״ו א׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) ויכולה למשול ולשלוט עליהם ולהפכם מן הקצה אל הקצה ולהיות במס״נ ממש ולכן ארז״ל על פושעי ישראל גיהנם כלה והם אינם כלים לפי ששרש נשמתם מבחי׳ א״ס ממש שאין לה קץ ותכלה ולכן בני אמי נחרו בי פי׳ שהם פועלים הרע וכלים. משא״כ הנשמה היא  חלק אלוה אתה נפחת בי שאין לה קץ ותכלה והראי׳ שאפילו פושעי ישראל עדיין האהבה היא בשלימות שהרי שמוני נוטרה את הכרמים כי כל תאות היצה״ר להחטיא את ישראל כדי לינק ולקבל חיות מהקדושה וא״כ מוכרח להיות שעדיין יש בו קדושה שאע״פ שחטא ישראל הוא ואותו כח הקדושה שיש לו הוא בבחי׳ אין קץ ותכלה וע״כ יכול למשול ולשלוט ברוחו ולהפך לבו מן ההפך אל ההפך (והיינו ע״י והוי׳ יגיה חשכי כמ״ש סד״ה כי אתה נרי והנה פי׳ נחרו יובן ממ״ש במ״א בד״ה ושבתי בשלום בענין וילך חרנה חרן לשון נחר גרוני כו׳ וע״י התשובה נעשה מבחי׳ חרן רנה. וכמ״כ יובן מבחי׳ נחרו בי ע״י התשובה שיהפך לבו כו׳ תתעלה הנפש להיות ונאוה כאהלי קדר כו׳. ועמ״ש סד״ה כנשר יעיר בענין יצרנהו כאישון עינו השחור שבעין שם גילוי הראיה להיות עין בעין יראו כו׳:)

קיצור. וכמ״כ באדם יש בחי׳ אהבה גלויה ואהבה מסותרת כענין ב׳ מדרגות דאופנים ושרפים. רעש ואש. וזהו שחרחורת ב׳ שחרות שעיקר האהבה אינה גלויה כ״א שחורה ומסותרת ועוד שמכוסה בלבוש שק דנה״ב ואעפ״כ אל תראוני כי על השחרות א׳ התירוץ ששזפתני השמש ששרש האהבה מאש לבנה וטוב לגנוז בבחי׳ אש שחורה. ועל השחרות הב׳ הוא ענין בני אמי נחרו בי בכדי שמבחי׳ חרן יהי׳ בחי׳ רנה):ה וזהו שחורה אני ונאוה שחורה מבחי׳ השחרחורת כו׳ ונאוה כי השחרות הוא מבחינת החושך ישת חושך סתרו כמשל הדיו שעל הקלף שמשחיר את הקלף שהקלף הוא בחי׳ אש לבנה נעשה נאה ע״י כן (ע״ד אימתי גדול כו׳ כשהוא בעיר אלקינו וע״ד שנתבאר מזה בד״ה וידבר אלקים כו׳ אני הוי׳ וארא כו׳. וכמו שמבואר לעיל שע״י האותיות נמשך גילוי השכל עד״מ. נמצא צמצום זה הוא סיבת הגילוי ועמ״ש סד״ה ויקח קרח וזהו שבחינת אש לבנה נעשה נאה ע״י כן וכמ״ש במ״א בפי׳ יפתי שעושה בחי׳ לבושים יפים להקב״ה הוד והדר לבשת. והיינו להיות בהם ועל ידם דירה בתחתונים. ובמ״א נתבאר עוד פי׳ ונאוה כי הנה בחי׳ אש לבנה דתורה זהו ענין ושער רישיה כעמר נקא ועכ״ז הוא רק בחי׳ שערות ואינו ערוך להעצמיות אך ע״י הירידה באש שחורה לברר ולהפך החושך דנה״ב יומשך יתרון האור ממקור הלבנונית ואפשר לומר שזהו הנמשך מצד בירור שחרות הב׳ וכנ״ל מענין יצרנהו כאישון כו׳. ועמ״ש עוד מענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה בד״ה ועשו להם ציצית. ועיין עוד מענין שחורה אני ונאוה ברבות בשלח פכ״ג ויקהל פמ״ט):

כאהלי קדר. שהם שחורים מבחוץ אבל מבפנים הם כיריעות שלמה. יריעות שלמה הם יריעות פנימים (וזהו וייצר את האדם בתרין יודין בחי׳ אש לבנה ואש שחורה כו׳ ועמ״ש סד״ה בשברי לכם כו׳) וענין יריעה הוא מ״ש נוטה שמים כיריעה פי׳ כמו היריעה שהגג והדפנות נעשו מדבר אחד וכמו שהיה במשכן חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. כך נוטה שמים שהשמים מתעגלים למטה מתחת לארץ כמו למעלה בהשוואה אחת והכל בחי׳ אחת.

וכן הגלגלים הסובבים בשמים ממעל הם הסובבים מתחת לארץ. וזהו כיריעות שלמה מלך שהשלום שלו שאצלו ית׳ כחשיכה כאורה והכל בהשוואה אחת נגדו ומעלה ומטה שוין לפניו והוא מבחי׳ סוכ״ע. משא״כ בבחי׳ ממכ״ע הוא לפי סדר ההשתלשלות בראתיו יצרתיו כו׳ ג״ע עליון ותחתון כו׳. אבל בבחי׳ סוכ״ע כולא קמיה כלא ממש ובבחינה זו יכול הוא להפך אפי׳ מן הקצה אל הקצה.

וזהו ישא ה׳ פניו אליך פי׳ שכאשר יהיה התנשאות הפנימית בבחי׳ סובב כל עלמין אזי יוכל להתפשט עד שיגיע אפי׳ אליך אם יהיה נדחך בקצה השמים כו׳ וישם לך שלום בחי׳ התקשרות להיות נפשו שוקקה לדבקה בו ית׳.

וזהו בחי׳ שלום בפמליא של מטה ממטה למעלה אליך  ה׳ נפשי אשא והיינו ע״י בחי׳ אהרן שושבינא דמטרוניתא אהרן אותיות נראה דהיינו שיראה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שיהי׳ בחי׳ רעש ואחר הרעש אש כו׳ עבודת אהרן בהעלותך את הנרות כשלהבת העולה מאליה ממטה למעלה והשראת והמשכת קדוש בתוך מעיו הוא ע״י בחי׳ משה שושבינא דמלכא בחי׳ הדעת שהיא ברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ להיות מלך העולם ע״י בחי׳ אלקינו כו׳ כנ״ל.

וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו כו׳ באמת ב׳ אמת מלמעלה למטה וממטה למעלה שימשיך למטה בחי׳ אמת ה׳ וגילוי אא״ס ב״ה בנפשו כדי להעלות ולקשר נפשו בה׳ חיי החיים ב״ה. (ובכל הנ״ל יובן מ״ש המולך מהודו ועד כוש שהוא כענין מ״ש כחשכה כאורה כי הודו מלשון כסה שמים הודו. הודו על ארץ ושמים. וכמ״ש הוד והדר לפניו. וגם הודו לשון הודאה כי הודאה היינו לבחי׳ סוכ״ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל כמ״ש במ״א ע״פ יהודה אתה. עד כוש היינו בחי׳ שחרות שהוא סוף השתלשלות העולמות שהחשך יכסה ארץ אלביש שמים קדרות עמ״ש מזה סד״ה יונתי בחגוי ובלק״ת פ׳ בהעלותך ופ׳ שופטים דכוש בחי׳ שכ״ה דינין שמהם השתלשלות החיצונים כו׳ אך מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה וגם החיצונים לא יוכלו לעבור את פי ה׳. וכמ״ש מזה סד״ה וכל העם רואים. וזהו המולך מהודו ועד כוש. וזהו שבע ועשרים ומאה מדינה [עיין ר״פ חיי שרה דקכ״ג ע״ א] והוא כללות ההמשכה ממל׳ דא״ס וזהו מהודו עד מל׳ דעשיה המתלבשת בבחינת קדרות וזהו ועד כוש. אך מצינו ג״כ דכוש נאמר לשבח כמ״ש גבי שאול שנק׳ כוש בן ימיני וכן הלא כבני כושיים אתם לי ות״י הלא כבני רחימין אתון חשיבין קדמי. וכן פרש״י בפ׳ בהעלותך בענין האשה הכושית. ובזהר פ׳ תרומה) (דק״ל ריש ע״א) פי׳ ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם דכתיב כי אשה כושית לקח הלא כבני כושיים אתם לי כו׳. והענין כי מבואר למעלה בענין כתרא עילאה שהוא בחי׳ החשך העליון דישת חשך סתרו שלמעלה מההשגה.

וז״ש בזהר ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם מפני שלגודל אורו אינו מושג כלל והנה משם שרש האהבה המסותרת שהיא בחי׳ אש שחורה וזהו ענין הלא כבני כושיים אתם לי כי אהבה זו דאש שחורה שמבחי׳ ישת חשך סתרו הוא כאהבת הבן אל האב כבן שנמשך ממוח האב אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ויכול למסור נפשו על ק״ה כו׳ וז״ש כבנין רחימין והיינו ע״ד מ״ש בסש״ב פמ״ד בשם הרע״מ כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו׳.

ופי׳ מהודו ועד כוש היינו כמבואר לעיל בענין את האור כי טוב שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה הגנוז ומלובש בבחי׳ כתר הנק׳ ישת חשך סתרו. וגם באדם הוא ניצוץ אלקות המלובש בבחי׳ יחידה שבנפש ועש״ז נקראו כל נש״י בשם יהודים שעי״ז נמשך הביטול למס״נ כו׳. ובכ״ז יובן ג״כ מארז״ל פ״ק דמגילה (די״א ע״א) רב ושמואל חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם. דהיינו כפי׳ הראשון דכוש הוא החשך דעשיה בחינת קדרות וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו פי׳ בהדי הדדי זהו ענין החשך העליון שנגנז בו האור דהיינו בחי׳ כתרא עילאה חוורא מלגאו אוכמא מלבר א״נ הודו היינו הוד והדר לבשת בחי׳ ה׳ מלך גאות לבש כמ״ש בד״ה יונתי בענין יפתי וכוש היינו בחי׳ בורא חשך עולם השרפים וזהו בהדי הדדי הוה יתבי כי מל׳ דאצילות נעשית מקור לבריאה כו׳ ומתלבשת בחכ״ב דבריאה וע״ז נאמר שחורה אני כו׳ לפי שמתלבשת בבחי׳ ובורא חושך כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו ענין התורה שניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה.

וגם תשב״כ ותשבע״פ כנ״ל וכשם שמלך מהודו ועד כוש כי שם הוא תכלית היחוד והביטול כו׳ כך מלך כו׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים ואין עוד מלבדו  והכל בהשגחה פרטית אין אדם נוקף כו׳ ועמ״ש בד״ה ומרדכי יצא גבי ולכן ביטל כו׳ את המעוררים כו׳ כי באמת אני הוי׳ לא שניתי ומשם מובן דשייך בחינה זו במגילת אסתר וגם בחינה הראשונה בענין הודו וכוש שבהדי הדדי דהיינו ע״ד שניתנה התורה באש שחורה ע״ג אש לבנה שייך ג״כ לזה כי הדר וקבלוה בימי אחשרוש וכמ״ש וקבל היהודים כו׳:

שיר השירים, ו׳

שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. הנה בנות ירושלים נק׳ הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש הבהמית ועודן כלולות במאצילן ב״ה בבחי׳ אין ממש ונקרא טהורה היא כי טהורה פי׳ שעדיין היא בבחי׳ אין ואח״כ אתה בראתה יש מאין כו׳. לפי שכל נשמות טרם ירידתם לעוה״ז הן עומדות שם בביטול והתכללות ממש באור א״ס ב״ה. וכמ״ש באליהו חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ולא אליהו בלבד אלא כל נשמות קודם ירידתן והתלבשותן בגוף ונפש הבהמית ואזי נקראו בנות ירושלים (בפרדס בערכי הכינויים ערך בנות ירושלים הביא בשם הזהר פרשת ויחי שני פירושים בזה והפי׳ הראשון הוא כדפי׳ כאן ע״ש בפ׳ ויחי דרמ״ב ע״א) שמקבלים עליהם בחי׳ יראה שלם דהיינו שלימות היראה כי היראה הוא מבחינת מלכותו ית׳ מלכות כל עולמים למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית שהיא בחי׳ א״ס ובהשתלשלות המדרגות בנבראים אין בהם כח לקבל יראה זו בשלימות וכמ״ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שכבוד הדר מלכותו הוא מה שהמלאכים מקבלים עליהם עול מלכות שמים מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל כו׳ אלף אלפים וריבוא רבבות כו׳ ולגדודיו אין מספר. שכל זה הוא יקר ותפארת גדולת מלכותו ית׳ ולהודיע לבני האדם אין זה אלא בבחי׳ גבורותיו הן בחי׳ הצמצומים רבים ושונים שבהשתלשלות המדרגות משא״כ הנשמה טרם בואה לעוה״ז להתלבש בגוף שהן בחי׳ אין ממש הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בשלימות כמו שהוא בבחי׳ א״ס ממש ונקראו בנות ירושלים בבחי׳ בתולות אחריה רעותיה מובאות לך (עיין בזח״ב קצ״ז ב׳ דרל״ה א׳ רל״ח א׳ ובמק״מ שם וצ״ל דהוא לפירוש השני שבפרדס וממילא מובן דלפי׳ הראשון יש לפרש גם זה כמ״ש כאן ועיין עוד בפ׳ משפטים דק״ה סע״ב ובפ׳ אחרי דס״ז ע״ב) ונקראו ג״כ עלמות כמ״ש עלמות אהבוך. והנשמות שירדו ונתלבשו בגוף ונפש הבהמי׳ בעוה״ז היא נקרא כנסת ישראל היא מקור נשמות ישראל בשם כלה כי הקב״ה נקרא אצלם בשם חתן מלשון חות דרגא הוא בחי׳ המשכות אור א״ס ב״ה בנשמות.

והיינו במ״ת דכתי׳ ביום חתונתו שאז הוא זמן הנשואין שכמו הנשואין עד״מ בחי׳ הזווג והיחוד הוא המשכת הטפה הנמשכת מן המוח של המשפיע בבחי׳ המקבל כו׳. כך התורה היא בחי׳ חכמתו ורצונו ית׳ בבחי׳ א״ס ב״ה ממש חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ והמשכה זו בבחי׳ א״ס ממש היא נתפסת ונקלטת בנשמות ישראל ס״ר אותיות התורה הן ס״ר המשכות לס״ר נשמות ישראל ולכן ארז״ל שמלמדין את התינוק בבטן אמו את כל התורה כו׳ כדי להיות נתפס ונקלט בנשמתו אור וחיות מאותיות התורה שהן הארת אור א״ס ב״ה חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ ואזי נקרא נשמות ישראל בשם כלה שמקבלת הטפה כו׳ ועיין באדרא זוטא (דף ר״צ ע״ב):

ב והנה בחי׳ כלה זו שהיא בחי׳ מקור לנשמות שירדו ונתלבשו בגוף אומרת לבנות ירושלים הן הנשמות שלא ירדו שעדיין הן בבחינ׳ טהור׳ היא שהן כלולות במאצילן בבחי׳ אין ממש. עם היות כי שחורה אני מחמת ירידתי לעוה״ז והתלבשותי בגוף הגשמי הריני נאוה יותר מבנות ירושלים כי הנה ענין שחורה אני בבחי׳ כלה הוא כמ״ש קוצותיו תלתלים שחורות כעורב תלתלים תלי תלים של הלכות שהן קוצותיו  בחי׳ שערות ונימין הנמשכות מן המוח בריבוי התחלקות וכך הן תלי תלים של הלכות המשכות מחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳. הן בבחי׳ שחורות.

והענין יובן בהקדים לבאר כי הנה כתיב ושער רישי׳ כעמר נקא שהשערות הן בבחי׳ לבנונית וכתיב קוצותיו תלתלים שחורות כו׳. אך הענין כי הנה בחי׳ השערות הן המשכות שהן מבחי׳ חסד ורב חסד שנמשך ונתפשט עד למטה כמשל השערות שנמשכות באורך רב והן תלי תלים של הלכות ודקדוקי סופרים שבכל מצוה כמ״ש (משלי ד׳) סלסלה ותרוממך. פי׳ סלסלה כמארז״ל (ר״ה כ״ו ב׳) קא מהפך בשעריה כו׳. אך יש שערות שנמשכות ומתלבשות בבחי׳ לבנונית הוא בחי׳ חסד שהן ההלכות רבות שבמ״ע בקרבנות ותרומות ומעשרות וציצית ותפילין ושבת כו׳. איך תהי׳ המצות נעשית בקרבן להיות עולה לרצון לפניהוי׳ וריח ניחוח כו׳.

וכן בשאר כל המצות שהן המשכות חכמה עילאה בבחי׳ חסד להעלות הדברים הגשמיי׳ בעשייתן כמצותן ולקשרם באור ה׳ וקדושתו והן השערות הנמשכות מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא שהוא לובן העליון וחסד עליון דאקרי רב חסד כו׳ אבל השערות השחורות הן הלכות שנמשכו ונתפשטו במצות ל״ת להפריד הרע מן הטוב ולדחותו מן הקדושה שאינו עולה ונכלל באור ה׳ וקדושתו.

וע״ז נאמר שחורות כעורב. פי׳ כעורב שהוא אכזרי כך יש בבחי׳ שערות הללו בחי׳ אכזריות שהרי גם בדבר האסור ופסול כו׳ נמשך נצוץ וחיות אלקי המחיה ומהווה אותו שבלעדי ניצוץ וחיות אלקי לא יתקיים כלל ועכ״ז לא יעלה הניצוץ אלקי שבו לרצון לפני הוי׳ להתכלל באורו וקדושתו ית׳ רק נדחה לחוץ והרי זה כמו אכזריות על הניצוץ אלקי שבו גם צריך האדם להתנהג בנפשו במדת אכזריות להיות סר מרע בבחינת אתכפייא כו׳ בכמה גדרים וסייגים דקדוקי סופרים קדש א״ע במותר לך כו׳ ולכן נקרא בבחי׳ שחורות כעורב (וע׳ בזהר ח״ג קל״ב א׳ ק״מ ע״א ע״ט ב׳ קכ״ז ב׳. ח״ב קי״ו א׳) וע״ז נאמר שחורה אני שמקבלת בחי׳ הטפה היא בחי׳ ח״ע בבחי׳ שחורה דהיינו בבחי׳ ההלכות ודקדוקי סופרים שהן קוצותיו תלתלים שחורות כעורב כנ״ל. וגם שחורה אני בבחי׳ קיום המצות מעשיות שהן בדברים המלובשים בגשמיות ממש וכללותן היא צדקה שהיא בגשמיות ממש וחיובה הוא ע״י עסק האדם בעוה״ז שעוסק בפרקמטיא ומרויח בה שעי״ז נתחייב בצדקה. ובשעה שהוא עוסק בפרקמטיא נמצא שהוא מלובש בעניני עוה״ז ממש. עכ״ז ונאוה שבצדקה כתיב וצדקה תרומם גוי שע״י שנותן צדקה לעני מעמלו ויגיעו חיי נפשו הוא מעלה ומרומם את כל נפש הבהמית וחיותה:

וזהו ונתתם חמישית לפרעה שע״י הצדקה שנותן חומש מיגיעו נעשה בחי׳ פרעה הוא בחי׳ גילוי מלשון כי פרעה אהרן שנמשך גילוי אור א״ס ב״ה ממש על נפשו לכן אומרים קודם כל מצוה ברוך אתה הוי׳ אלקינו שברוך ונמשך אור א״ס ב״ה מעולם ועד עולם בבחי׳ אתה דהיינו בבחי׳ גילוי כאלו הוא לנוכח להיות הוי׳ אלקינו ממש להיות נתפס ונקלט אלקותו ית׳ בנפש ממש ועל ה אמרו רז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דהיינו שיהא נתפס ונקלט בו בחי׳ תלמודו שהוא בחי׳ חכמה עילאה כמו האשה שקולטת הטפה עד״מ שאם אינו נתפס ונקלט בבחי׳ נשמתו אור התורה הרי זה כמו האשה הפולטת כו׳ (עמ״ש מענין קליטה גבי שמיני עצרת בד״ה ה׳ לי בעוזרי ובד״ה טוב לחסות וגם בשאר דרושים שם) וזהו ונתתם חמישית לפרעה שנעשה בחי׳ פרעה וגילוי בנפשו ממש (עמ״ש על פסוק זה בע״ח) (שער ל״א פ״ז) ובלק״ת פ׳ ויגש ומזה נמשך להיות וארבע הידות יהי׳ לכם כי הנה בחי׳ ארבע הידות הן יד הגדולה יד החזקה יד רמה וזרוע הנטויה. יד הגדולה הוא מ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים. פי׳ שאפילו בבחינת מצרים יש בחי׳ המשכת והתפשטות בחי׳ היד הגדולה שנמשכה ונתפשטה  עד למטה מאד אפילו בבחינת מצרים דהיינו שנמשך חסד עליון כ״כ שאפילו בבחינת נפש השפלה ממדרגות תחתונות שבעשיה ומלובשת בגשמיות ממש נופלין הרהורי תשובה.

וזהו ענין יד הגדולה אך הנה נודע שלאום מלאום יאמץ וזה לעומת זה עשה אלקים ואלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ ועזר זה וסיוע זה נקרא יד החזקה לנצח ולכבוש כו׳ ויד רמה היינו לרומם ולקשר נפשו בקיום ואהבת בכל לבבך כו׳ וזרוע הנטויה הוא ג״כ בחי׳ יד שביד יש ג׳ פירקין העליונה נקרא זרוע היא בבחי׳ נטויה שהיא פשוטה למטה מטה בבחי׳ וימינו תחבקני כאדם החובק כו׳. שלא להיות בבחי׳ נפרד ח״ו כו׳. וכ״ז הוא נמשך ע״י הצדקה שע״י זה וארבע הידות יהי׳ לכם לזרע השדה שבזמן הגלות הכל הוא רק בבחינת זריעה אור זרוע לצדיק כו׳ כמ״ש במדרש:

ג ובבחי׳ התורה שהיא בבחי׳ שחורה והלכות ודקדוקי סופרים שבמצו׳ ל״ת שהן בבחינת שחורות כעורב הנ״ל. הנה אמרו ז״ל ערבים עלי ד״ס יותר מיינה של תורה. והענין כי הנה בשלשה דברים ברא הקב״ה את עולמו בספר וסופר וסיפור. ספר זו תורה שבכתב וסופר למעלה מבחי׳ ספר היא בחי׳ תורה שבעל פה כי לכן נקרא דברי חכמים דברי סופרים שהן למעלה מבחי׳ ספר (ועמ״ש מזה בד״ה זה שמי וד״ה לבך יהגה אימה איה סופר ובמ״א על פסוק ושאבתם מים בששון) הוא בחי׳ תורה שבכתב שמח״ע שהוא בחי׳ נר מצוה ותורה אור. והנה אור הנר המאיר הוא מגוון הסמוך לפתילה אבל הגוון לבן המקיף עליו הוא אינו מאיר בעצמו אלא הוא מקור האור שממנו נמשך ומתפשט האור המאיר וכך הם דברי חכמים נק׳ דברי סופרים שמהם נמשך להיות בחי׳ הספר היא בחי׳ תורה אור והם הם בבחי׳ מקור האור בחי׳ המקיף שהוא בחי׳ ישת חשך סתרו ולכן רוב דקדוקי סופרים הם במצות לא תעשה ששם הרבה גדרים וסייגים לתורה יותר מבמצות עשה כי בחי׳ מצות ל״ת יש בהן יתרון ומעלה יתירה מבמצות עשה. כמארז״ל זכרי עם ו״ה רמ״ח שמי עם י״ה שס״ה שהל״ת הם בבחינת י״ה שהוא למעלה מו״ה כי המ״ע הם בבחי׳ שם ו״ה עלמא דאתגליא כי רמ״ח פיקודין רמ״ח אברים דמלכא שהן כלים ומשכן להחיות הנמשך ומתפשט בהם מעצם הנפש שהחיות מתלבש בהם ממש להיות האברים נשמעים לרצונו כו׳. אבל הל״ת הם בבחינת י״ה שהוא בבחי׳ עלמא דאתכסייא שאין החיות ואור א״ס מבחי׳ זו מתלבש בגילוי הנפש אלא בבחי׳ העלם בבחי׳ ואתה משמרה בקרבי לפי שאין בנפש כלי ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה בבחי׳ זו להיות בבחי׳ גילוי בהתלבשות ממש אלא בבחי׳ שלילה בחי׳ לא כמ״ש בארץ לא זרועה שהוא זרועה בבחי׳ לא כו׳ וכמ״ש במ״א שזהו ענין דביקת הנפש באלקות למעלה בשרשה בבחינת סובב ישת חושך סתרו כו׳ בחי׳ חושך ולא אור נגלה כו׳ שא״א להגיע לבחי׳ זו בבחי׳ מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם אלא בבחי׳ ל״ת שהוא בחי׳ שלילה ולא כו׳.

ועי״ז יערה עליו רוח ממרום השראת אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בנפשו ובזה תתעלה גם נפשו הבהמית כי הנה הנפש הבהמית שרשה מבחי׳ פני אריה פני שור שבמרכבה כו׳ משמרי אופנים שהן למטה מהשרפים כו׳. אך הנה כתיב והאופנים ינשאו לעומתם והאופנים ברעש גדול כו׳. כי הנה השרפים אומרים קדוש ומובדל כו׳ הוי׳ צבאות אות היא בצבא דילי׳ אלף אלפים ורבוא רבבן מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר כולם אין מקבלים חיות רק מבחינת אות א׳ מלא כל הארץ כבודו. כבודו הוא ל״ב נתיב ות החכ מה כי אין כבוד אלא תורה והיא המתלבשת להיות מלא כל הארץ הלזו התחתונה בבחי׳ כבודו היינו בבחינת זיו והארה בעלמא והאופנים המקבלים מהם ינשאו לעומתם ומרעישים ברעש גדול מחמת עוצם קדושת אור א״ס שכשמו כן הוא  אין לו סוף כו׳.

והנה לא ברעש ה׳ ואחר הרעש אש בבחינת צמאון ותשוקה בכלות הנפש ממש בבחי׳ ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה למעלה מכדי שתוכל נפשם שאת וצמאון ותשוקה זו אינה בבחי׳ כבודו היא בחי׳ זיו והארה בלבד. אלא בבחי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא בחינת אני ממש דהיינו השראת א״ס ב״ה הסוכ״ע ממש.

וזהו והאופנים ינשאו שמתנשאים לעומת השרפים למעלה מהם. ומבחינת צמאון זה ותשוקה זו נמשך להיות כמ״ש צמאה לך נפשי כו׳ כן בקדש חזיתיך קדש מלה בגרמי׳ בחי׳ קדש ומובדל חזיתיך להיות גילוי אלקות וכמו שיהיה לעתיד ונגולו כספר השמים וכתיב השמים החדשים והארץ החדשה שלא יהיו שמים וארץ גשמיים המעלימים ומסתירים כבוד ה׳ להיות יש ודבר בפני עצמו שהרי בכל דבר נמשך אור א״ס ב״ה כמ״ש והר סיני עשן כולו עולם שנה נפש עולם בחינת מקום ששם נמשך בחי׳ א״ס כמ״ש הנה מקום אתי.

וכן בבחינת שנה בבחי׳ זמן מלך מלך וימלוך עבר עתיד הוה הכל הוא בבחי׳ א״ס כו׳. וכן בנפש יש הארת אור א״ס וכל החיים יודוך סלה וגן עדן העליון ותחתון ויש גן עדן למעלה מגן עדן עד אין קץ ותכלית בעילוי אחר עילוי כו׳.

ולעתיד כשיזדכך העולם וחומריות וגסות שבו אזי עין בעין יראו כו׳. וזהו שחורה אני ונאוה שעל ידי בחי׳ שחורה היא בחי׳ דביקת הנפש בקיום ושמירת מצות לא תעשה שהן בבחי׳ שחורות כעורב על ידי זה יהיה לעתיד גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מגדר עלמין שהוא למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת אלא בבחינת שלילה ארץ לא זרועה ובבחי׳ זו נאוה יותר מבנות ירושלים כו׳. (ועמ״ש מענין שחורה אני ונאוה בד״ה קול דודי. דקאי על תשבע״פ כו׳ והוא ע״ד שנתבאר למעלה בענין דברי סופרים כו׳ וע׳ בפ׳ בראשית דמ״ט סע״א ובסה״מ סי׳ קל״ז וסוף ח״א סי׳ ה׳ ובפ׳ שמות י״ד א׳ ובפ׳ אחרי דנ״ט ב׳ בלק קצ״א א׳):

שיר השירים, ז׳

ביאור ענין שחורה אני ונאוה. הוא מאמר כנסת ישראל לבנות ירושלים הן הנשמות הופשטות מן הגוף. והענין כי השכינה היא מל׳ דאצי׳ המתלבשת בבי״ע ושכנתי בתוכם. השוכן אתם בתוך טומאותם. היא האומרת ששחורה אני ואעפ״כ נאוה. וביאור בנות ירושלים הוא כי הנה הנשמות מתחלה היו כלולים בבחי׳ עיבור באצי׳ ואח״כ נמשכים בבחי׳ לידה בבי״ע (ועמ״ש מזה בד״ה הים ראה וינוס) ואזי נעשו בעלי גבול כי אין בחי׳ א״ס אלא באצילות ששם מסתיים הארת הקו וחוט מאור א״ס כו׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב). משא״כ בבי״ע לא מיבעיא מלאכים מיכאל באהבה וגבריאל ביראה ופחד ג״כ קדוש בי״ב שעות כו׳ הכל הם בבחינת גבול כו׳ והמלאכים שקטרגו ואמרו מה אנוש הושיט אצבעו כו׳ כי לא יוכלו לקבל יותר מבחי׳ גבול ומדה שבהם וז״ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שלא כל מדת מלכותו ית׳ מלובשת בהם אלא כבוד וזיו ואעפ״כ זיו זה המעט מזעיר הדר הוא להם כו׳ אלא אפי׳ נשמות כמו נשמות האבות אברהם יצחק ויעקב יש בחי׳ אברהם יצחק ויעקב באצי׳ דאיהו וחיוהי חד. אבל אברהם יצחק ויעקב שבבריאה הם בבחי׳ בע״ג כו׳.

ובחינת גבול זה הוא בלידת הנשמות בבי״ע. משא״כ בבחי׳ עיבור באצי׳ שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד. כי שם מאיר אור א״ס ונשמות אלו שבבחי׳ עיבור נקראו בנות ירושלים שלפי שהן בבחי׳ עיבור במל׳ נקראו בנות ונקראו ע״ש ירושלים שמקבלות יראה שלם שלימות היראה בבחי׳ ביטול אמיתי דאיהו וחיוהי חד שבבחי׳ אצי׳.

והנה מאמר השכינה להם שחורה אני ואעפ״כ נאוה כי הנה שחורה אני בירידה בבע״ג כי נעשה שחרות מחמת מרירות על עוצם ריחוקה מיחו״ע ועל זה נופל רחמנות גדולה כמאמר אלקי עולם ברחמיך הרבים כו׳ ואזי נקרא המל׳ שחרחורת ב׳ בחי׳ שחרות. הא׳ ממרירות הנ״ל ומבשרי אחזה מרירות האדם בנפשו לעורר רחמים רבים  על נפשו שמרירות זו משכנה בלב בחלל השמאלי המלא דם כו׳ ועל בחי׳ מרירות זו שבמל׳ כתיב ששזפתני השמש פי׳ יחו״ע שנקרא שמש ומגן שזפתני בזכרי על בחי׳ יחו״ע נעשה בחי׳ שחרות ומרירות כנ״ל וכדפירש בפ׳ תזריע (דמ״ה ע״ב) ששזפתני השמש דאסתלק מני שמשא מלאנהרא לי כו׳ ע״ש:(וזהו ענין מארז״ל מצות נר חנוכה משתשקע החמה. פי׳ כי עיקר ירידת המל׳ לבי״ע היינו בזמן שאין בהמ״ק קיים ואז הוא בחי׳ דאסתלק מני שמשא כו׳ וזהו ענין משמשקע החמה. וכדי להאירה הוא ע״י נר חנוכה וכמ״ש מזה בביאור ע״פ רני ושמחי בת ציון כו׳ אור ושמן ופתילה כו׳ הכל ממשיכים גם למטה כו׳ ע״ש והנה מצות נר חנוכה היא מדברי סופרים שהוא בחינת מקור האור כו׳ שעי״ז הוא המשכת בחינת ונאוה בבחינת שחורה אני כנ״ל) והשחרות הב׳ הוא הירידה עצמה להתלבש במצות מעשיות ולא מחמת ששזפתני השמש לבד אלא מחמת גשמיות הירידה עצמה שמלובשת בענינים גשמיים שבהם נעשו המצות קרבנות מבעלי חיים ציצית מצמר תפילין מקלף כו׳ (ועמ״ש בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ במדבר סיני מענין בחינת ומדרגת הרחמנות די״ב שבטים לעורר רחמים על ניצוץ אלקות שירד ממקום כבודו כו׳ והרחמנות דבחינת ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב לעורר רחמים רבים מאד על נפשו ולא בשביל הירידה לבדה שירדה ממקום כבודה אלא אף גם זאת שנתלבשה בגוף החומרי ע״ש. וזהו ענין ב׳ בחינות שחרות הנ״ל הא׳ מה שירדה ממקום כבודה. הב׳ גם זאת שנתלבשה בגוף החומרי כו׳) והנה זאת נחמתה הגם כי שחורה אני אעפ״כ ונאוה שמזה השחרות דוקא נעשה בחינת ונאוה כי הנה ע״י השחרות שבמרירות הריחוק הנה ע״ז נאמר ורב תבואות בכח שור דכד אתכפיא סט״א אסתלק כו׳ וע״י השחרות בהתלבשות במצות מעשיות הנה המצות הן תרי״ג ארחין ועם ז׳ דרבנן תר״ך בחינת כתר דהיינו רצון עליון כי יש רצון תחתון המתפשט מחו״ב למדות. אבל רצון העליון הוא הממוצע בין מאציל לנאצלים כנודע.

וזהו ונאוה יותר מבנות ירושלים שהן הנשמות שבאצילות שעם היות שמדורם ומשכנם באצילות עצמו ואין להם ירידה בבי״ע הנה חיותם וקיומם הוא מבחינת אותיות כי ס״ר נשמות הן ס״ר אותיות התורה והאותיות הן בחינת כלים אלא שהנשמות הן מבחינת פנימית הכלים ומ״מ בחינת כלים הם משא״כ ע״י ירידת המל׳ הנה היא עולה בבחינת האורות (ועמ״ש מזה ע״פ ושמתי כדכד) ולא עוד אלא שעולה מעלה מעלה עד רום המעלות עד עצמיות א״ס הפשוט כו׳:

כאהלי קדר. אברהם שיצא ממנו כו׳ בחינת קדר סיגים ופסולת אך מ״מ יש בו איזה חיות מועט דקדושה שאם לא כן היה כלה ונפסד אלא שהחיות ההוא הוא בבחינת מקיף והוא ענין לבונה שבי״א סממני הקטורת כי עשרה סממנים הן מתלבשים בקליפות והי״א הוא בבחינת מקיף שהוא בעצם לבן כו׳. וזהו כאהלי קדר שיש להם אהל ומקיף. כך יש אצלי בחינת אוהל ומקיף מבחינת יחודא עילאה ששזפתני השמש כו׳ שמש ומגן כו׳ (ור״ל דאם יש בחינת מקיף המחיה אותם שהם משבירת הכלים כו׳ מכ״ש וכ״ו שנמשךמ מקיפים עליונים בקיום המצות מעשיות שהוא תיקון ובירור ק״נ ולהיות ובערת הרע כו׳ ועמ״ש לקמן סד״ה לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך ועיין בד״ה ויהי בשלח פרעה בענין לעושי רצונו על אחת כמה וכמה):

כיריעות שלמה. מקיפים יותר עליונים כי יש בחינות במקיפים האחד שמתגלים עתה. והב׳ שאין באים לידי גילוי אלא לימות המשיח (ועמ״ש מזה בפ׳ שמות בביאור על פסוק הבאים ישרש כו׳) ואותן נק׳ יריעות שלמה ע״ש הפסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום  לי פי׳ ענין שלום הוא התחברות ב׳ הפכיים דהיינו אורות עליונים שטבעם לעלות ולהסתלק למעלה יאירו למטה וב״פ שלום בפמליא של מעלה ושל מטה פמליא של מטה התחברות מל׳ דאצילות להיות עתיק לבריאה ופמליא של מעלה להיות המשכה והתחברות מבחינת א״ס דכולם בחכמה עשית שהחכמה נקרא עשייה גשמיות לפניו ית׳ להיות עתיק לאצילות (ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה במלך שלמה) וכל העוסק בתורה לשמה ע״י קריאה באותיות התורה ממשיך זאת. וזהו אשר יקראוהו באמת. באמת זו התורה כי חכמה נקרא אמת אורייתא מחכמה נפקת כו׳ ויקראוהו באמת פי׳ בתוך אמת יקראוהו וימשיכוהו כו׳ ונקרא יריעות שלמה בה׳ ה׳ עילאה ה׳ תתאה.

והנה ענין שלום ושלמה עצמן היינו בבחינת התלבשותו בעולמות ועושה שלום ביניהם. אבל כיריעות שלמה היינו מקיפים עליונים ואין לעומתם בקליפות כלל כי אהלי קדר בחינת לבונה נגד בחינת מקיף דקדושה. אבל נגד יריעות שלמה אין לעומת זה כלל וזה יתגלה לע״לדוקא כו׳.

וזהו שחורה אני בב׳ מיני שחרות הנ״ל ואעפ״כ ונאוה כנ״ל והנה כל זה מרומז ג״כ בפסוק מפני שיבה תקום כו׳. פי׳ שיבה היינו מ״ש ושער רישי׳ כעמר נקא שהשערות הם בבחינת לבנונית והן ההלכות רבות שבמ״ע והדרת פני זקן היינו מ״ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכמארז״ל דפי׳ זקן היינו שקנה חכמה. והן ההלכו׳ שנמשכו ונתפשטו במצות ל״ת כו׳. ויראת מאלקיך היינו דברי סופרים וז׳ מצות דרבנן וכמארז״ל חמורים דברי סופרים מדברי תורה אני הוי׳ דכולא חד:

שיר השירים, ח׳

ביאור הדברים ע״פ שחורה אני ונאוה

הנה בין המאציל לנאצלים צריך להיות בחינת ממוצע כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג והוא משום דלאו ביה מכל אינון מדות כלל. ואפילו בהע״ס מה שנקרא ספירת חכמה היינו הכלי המגביל את האור דע״ס נקרא בשם חכמה וכן בבינה וחסד כו׳. אבל עצם האור לא שייך לקרותו בשם חכמה רק אור המהווה ספי׳ חכמה.

והאור הוא רק זיו והארה מעצמות המאציל ואין פועל שום שינוי במהותו ועצמותו. וזהו אני הוי׳ לא שניתי כמו קודם שנבראו כל העולמו׳ ובזה מתורץ קושיית הפלסופים איך כל התוארים אין פועלים שום שינוי בעצמות כי אינם שייכים כלל להעצמות (ר״ל מ״ש בתורה ותחת רגליו כו׳ כתובים באצבע אלקים כו׳ עיני ה׳ אזני ה׳ וכיוצא וכבר האריך בזה בפרדס שער כ״ב פ״א והשל״ה בהקדמה) (דף י״א י״ג י״ד) ע״ש שביארו הענין אל נכון אך עכ״ז אינו שייך רק בע״ס. וכן המדות כמו רחום או נוקם כו׳ אף שבאמת המדות עליונות אינן כלל מעין וסוג המדות שבנבראים וכמשנ״ת באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה. אך עכ״ז הם שייכים רק בבחינת הכלים דע״ס לבד וכמאמר הת״ז כולא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו כו׳ מכל אלין מדות כלל ועיין בסש״ב (ח״א פ״ב בהג״ה וח״ב פ״ט בהג״ה). ואעפ״כ מתייחס כ״ז לו ית׳ ממש שהוא עצמו ית׳ ממש הרחמן והחסדן או הנוקם כו׳ ע״י התלבשות האור שהוא ית׳ מאיר ממנו בהכלים להחיותן והאור מתייחד עמהן דאיהו וגרמוהי חד ממש ומ״מ אין זה פועל שום שינוי והתפעלות בעצמותו ית׳ כי גם האור המתלבש בע״ס הוא רק כענין זיו והארה לבד אבל עצמותו ית׳ קדוש ומובדל כו׳ ואינו כדמיון הנשמה שהיא עצמה מתלבשת בגוף כו׳ וגדולה מזו כתב בפרדס שער עצמות וכלים פ״ד שאפילו בהאור והזיו המלובש בהכלים דע״ס אין בעצמות ההוא שינוי וגוון כלל לא דין ולא רחמים לא ימין ולא שמאל כו׳ ואע״פ שכל פעולות אלו הבאים מהרחמים והדין נשפע ונמשך מהאור דייקא. ע״י הכלים. והנה הכלים דאצילות הם ג״כ אלקות ממש ואיהו וגרמוהי חד (ועיין מזה באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי כו׳. ועמ״ש ע״פ ארדה נא ואראה כו׳) ואף האור המהוה כל  הספירות הוא רק כמו זיו השמש אשר אינו פועל שום שינוי בעצם המאור לכן נקרא בשם אור א״ס שהוא לשון זיו והארה בעלמא. אך גם זאת כדי שיהיה האור א״ס יכול לבוא לידי גילוי שיתהוה מזה כל הספירות צריך להיות מקודם בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים ואז יוכל האור א״ס להוות ולהחיות הספירות והממוצע זהו כתר. שיש בו מבחינה אחרונה שבמאציל ויש בו בחינה שנקרא שרש הנאצלים. לכן לפ עמים נקרא הכתר אור א״ס (דהיינו מצד בחינה האחרונה שבמאציל שיש בו שבחי׳ זו אינה במנין ע״ס כלל ומצד בחינת שרש הנאצלים נמנה בע״ס ע״כ הוא בחינת ממוצע) כי עצמותו ומהותו של המאציל עצם א״ס אינו בגדר כל עלמין שיוכל לבוא בגילוי האור וההשפעה ממנו אף בעולם אצילות אם לא ע״י בחינת ממוצע הנ״ל (ומה שיש להבין איך שייך לומר באין סוף בחי׳ אחרונה. כי לא שייך בחי׳ אחרונה או ראשונה רק במקום ששייך לומר ראש וסוף והיינו בע״ס שהחכמה נקרא ראשית ההשתלשלות כו׳ והמל׳ נקרא סופא דכל דרגין. משא״כ בא״ס ב״ה שאין לו קץ וראש והוא פשוט בתכלית הפשיטות מהו ענין בחי׳ אחרונה. והיה נראה לומר ע״פ משנ״ת בכמה דוכתי בפירוש מארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. דידוע הקושיא איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחינת שם להקב״ה ומי קראו בשמו. אך הענין כי התפשטות החיות הנמשך ממנו ית׳ להחיות כל העולמות והע״ס אין התפשטות והמשכה זו רק בחינת שם שהוא רק זיו והארה בעלמא ונקרא אור אין סוף אבל מהותו ועצמותו ית׳ הוא רם ונשא כי אני ה׳ לא שניתי כתיב כו׳. והנה גם קודם שנברא העולם. מה שיכול להיות מתגלה ושיומשך ממנו ההארה והזיו ברצונו הפשוט זהו הנקרא בחינת שמו שהיה עד שלא נברא העולם. שכח ויכולת זה נקרא בחי׳ שמו הכלול בעצמותו. וזהו ענין בחי׳ אחרונה שבמאציל וכמו שם האדם עד״מ שהוא אין ואפס ממש לגבי עצמותו כו׳. ומבחינה זו לבד הוא שנמשך להיות עתיק וכתר האצילות כו׳ ויצדק מאד לקרוא זה בחינה אחרונה לפי הלשון המבואר במ״א כי לא זה הוא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו ומקבלים חיותם והתהוותם מאלקותו ית׳ שהרי אתה הוא עד שלא נברא העולם ולאחר שנברא בשוה ממש. וגם אילו לא היה בורא העולמות הי׳ הכל שוה לפניו ית׳ כמו עכשיו שברא כו׳. אלא מה שמחיה ומהוה העולמות זהו רק ע״י הארה לבד ממנו ית׳ והיא חיי החיים של כל השתלשלות העולמות אבל מהותו ועצמותו ית׳ הוא למעלה אין קץ מבחי׳ הארה זו שהיא חיי החיים של כל העולות. וכלא ממש חשיבי קמי׳ ית׳ ולכן נקרא הארה זו בחי׳ היותר אחרונה מכל האפשר בא״ס המאציל ב״ה דהנה גם בחינת זיו ואור המתפשט מן השמש הנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג״כ בגוף כדור השמש עצמו כו׳ ונחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה כו׳ וכמ״ש באריכות בסש״ב) (שער היחוד והאמונה פ״ג) שבהיותו כלול בשמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש כו׳ ע״ש והנה זיו השמש מאיר מהשמש שלא ברצון ובחירה מהשמש. וכ״ש וק״ו באלף אלפי הבדלות לאין קץ למעלה שלהיות גילוי האור הוא כשעלה ברצונו וחפצו. וא״כ כח זה הכלול בעצמותו הוא אין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו. כמו שם האדם ממש לגבי עצמותו. וזהו ענין עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד וז״ש האריז״ל בחינה היותר אחרונה מכל האפשר כו׳.

והנה מדברי האריז״ל אלו הוא הכרח וראיה גמורה למ״ש בכמה דוכתי דפירוש אור א״ס היינו האור והגילוי אבל מהותו ועצמותו הוא עד״מ בחי׳ המאור שהוא מקור האור כו׳. דאל״כ מהו פי׳ בחינה תחתונה ושפלה מכל בחי׳ א״ס דקאמר האריז״ל. אלא ודאי דר״ל עד״מ האור והזיו כו׳.

וכ״כ הרמ״ז בהג״ה בתחלת האוצ״ח  וז״ל דוקא הארה מן הא״ס אבל לא מעצמותו ב״ה. וזהו המשיך ר״ל מאורו בלבד האיר למטה עכ״ל. גם הרמ״ע בהקדמת ספרו יונת אלם כתב דאין סוף הוא שייך לומר על שמו ית׳ ולא על מהותו ועצמותו כו׳. אך אמנם עם היות שאמת נכון הדבר דעל האור לבד יתכן לומר מ״ש בע״ח בחי׳ היותר אחרונה כו׳ מ״מ באמת פי׳ בחי׳ היותר אחרונה שבא״ס דקאמר בע״ח אין הכוונה על כללות האור והזיו ממש. כ״א עוד זאת ר״ל שבחי׳ היותר אחרונה שבהאור והזיו מזה נמשך להיות עתיק לאצילות וכנודע שמתחלה הי׳ צמצום בהאור ואח״כ נמשך רק קו וחוט לבד מהאור א״ס כו׳.

והקו הוא נקרא בחי׳ אחרונה לגבי האור כו׳ ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב. ובביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳ ומהקו הוא שנמשך להיות בחי׳ עתיק דאצילות והנה בחי׳ עתיק נמשך ומתלבש בא״א שהוא שרש ומקור הנאצלים.

וזהו ענין שהכתר נקרא ממוצע בין המאציל לנאצלים כו׳ דהיינו שכדי להיות הארת אור א״ס נמשך ומתלבש בכלים דע״ס דאצי׳ הוא על ידי שמתחלה נמשך ומתלבש בחי׳ תחתונה שבהאור והזיו בשרש הע״ס דהיינו בבחי׳ שבכתר הנקרא שרש הנאצלים שגבהה מעלתו לאין קץ מבחי׳ פרטי הע״ס וגם כוללן יחד. ועי״ז אח״כ נמשך הארה מבחי׳ זו להתלבש בכל פרטי הכלים דע״ס לכל כלי כפי ערכו כו׳. ועיין בסש״ב פנ״א. שהמשל ונמשל הנזכר שם יובן כאן בדרך נפלאה יותר לאין קץ. (ועיין בע״ח שער שמיני פרק חמישי ולעילא מגולגלתא דיליה כו׳ עתיק דאצילות ומ״ש מזה בביאור ע״פ מוצאיהם למסעיהם):

ב והנה כתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה היינו שהמדות דאצילו׳ בטלים בעצמות אור א״ס דלאו ביה מכל אינון מדות כלל וכמ״כ בחי׳ מלכות דאצי׳ היא בטילה ומיוחדת בא״ס ב״ה כמ״ש לך ה׳ הממלכה.

וכנודע דבאצי׳ איהו וגרמוהי חד אפילו בבחי׳ הכלים. משא״כ עולם הבריאה הוא בחי׳ יש מאין שהנברא הוא יש ודבר נפרד ואפילו הכלים דע״ס דבי״ע הם נבראים ולאו איהו וגרמוהי חד בהון.

ולכן כדי להיות ההמשכה מע״ס דאצילות בע״ס דבי״ע הוא ג״כ ע״י בחי׳ ממוצע שבחינת מלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה. ופי׳ בע״ח שמ״א פ״ד שמתלבשת בכתר דבריאה דהיינו בא״א דבריאה. ולכן זהו בחי׳ ממוצע בין אצילות לבריאה וכנ״ל בענין הכתר דאצי׳ כו׳ ונמצא יש בבחינת מלכות דאצילות ב׳ בחינות. הא׳ הוא בהיותה באצילות קודם שיורדת להיות עתיק לבריאה אשר באצילות הוא בחי׳ היחוד באור א״ס לך ה׳ הממלכה. הב׳ כשנמשכת מאצילות ומתלבשת בבריאה להיות עתיק לבריאה וזהו בחי׳ מלך מלך וימלוך שאז נעשית מקור להתהוות הזמן עבר הוה ועתיד משא״כ באצי׳ אין שייך בחי׳ זו שהוא היה הוה ויהיה ברגע א׳.

והנה כשיורדת המל׳ בבריאה נקראת בלשון הגמרא והתרגום אונקלוס בשם שכינה ששוכן בהיכל קדשי קדשים שהיה שורה שם בחי׳ אלקות כמבואר בסש״ב פנ״ג ושם [בהיכל ק״ק דבי״ע וכן בהיכל ק״ק שבבהמ״ק] שייך לשון שכינה משא״כ בהיותה באצי׳ לא שייך לשון שכינה מאחר שמיוחדת שם באור א״ס בתכלית היחוד ואינה מתלבשת ושורה במקור הנבראים עדיין. רק כשנעשית בחי׳ עתיק לבריאה ומתלבשת בא״א דבריאה. שהוא שרש ע״ס דבריאה. ובריאה הוא נבראים. ושורה שם התגלות אלקות שייך לשון שכינה שבחינת מלכותו ית׳ שבאצילות שבה מלובש הקו מאור א״ס ב״ה שוכנת בתוך בריאה (וכמ״ש בפרדס בעה״כ ערך שכינה שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון כו׳ ע״ש וע״ז נאמר ושכנתי בתוכם כו׳ לשכנו תדרשו כו׳. ועפ״ז יתבאר מ״ש המגיד להבית יוסף בענין פי׳ שכינתא הביאו השל״ה בסוף ההקדמה בד״ה ולשלימות ענין זה אעתיק דעת דברי המגיד כו׳  עד ועליה רמז הרמב״ן במ״ש כי היא עמהם באחדות ולא באצילות ורבים נבוכו בפי׳ דבריו אמנם לפי׳ המגיד מבואר היטב כי שכינתא מטרוניתא היא עם י״ס עילאין באחדות א׳ כו׳ ואינה עמהם באצילות כו׳ עכ״ל השל״ה. אשר לכאורה הוא נגד המבואר בכהאריז״ל דשכינתא היא מל׳ דאצילות. ולפמ״ש א״ש דכוונתו הוא ג״כ כמש״ל בשם האריז״ל שהמלכות דאצי׳ יש בה ב׳ בחי׳ הא׳ מה שהיא מיוחדת בע״ס דאצי׳ והב׳ מה שנעשית עתיק לבריאה. ושכינתא נקרא הבחי׳ השנית שבמל׳ דוקא. מיהו ע״פ שיר השירים נתבאר לעיל בחינת שכינתא עילאה והיינו בחי׳ בינה ופי׳ הטעם בפרדס שם מפני שמשכנת ג׳ ראשונות על שבע ספירות הבנין. וכמ״כ י״ל דהבחי׳ מל׳ כמו שהיא באצי׳ נק׳ כן עיין בזהר הרקיע ר״פ בראשית ובספר אשל אברהם שם גבי כשושנה כו׳ כן רעיתי כו׳. והנה בליקוטי הש״ס להאריז״ל בד״ה דע משארז״ל לכי ומעטי את עצמך משמע ג״כ כמ״ש המגיד להרב״י ע״ש במ״ש ולבחינה זו נאמר לכי ומעטי את עצמך כו׳ כי המלכות דאצילות אינו יורדת למטה כו׳ ע״ש. ובע״ח שער מ״ז רפ״ה כ׳ והנה סוד ע״י דבריאה הוא סוד נקודת מלכות דאצי׳ שאמר לה הקב״ה לכי ומעטי והוי ראש לשועלים כי זו היא ראש לכל הבריאה והוא סוד ע״י דבריאה עכ״ל וע״ש ג״כ שמ״א ספ״ב. ובשער מ״ז פ״א. והנה כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו אע״פ שנסתלק משם ותמיד נשארה נקודה זו בראש הבריאה כו׳ ע״ש) (ועיין בפרדס שער המציאות פ״א ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ יתרו דס״ז ע״ב גבי אית מלך לתתא כו׳):

והנה כמ״כ בנשמות יש ב׳ בחי׳ כי הנה הנשמות שרשן הוא מבחי׳ פנימית הכלים דאצי׳. והגם שהנשמה היא בעל גבול. אך כי הנה ענין אורות וכלים דאצי׳ האורות הם א״ס אבל הכלים הם בבחי׳ גבול ותכלית (וכמבואר באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי) ועז״א שיעור קומה של יוצר בראשית רל״ו אלפים רבבות פרסאות כו׳ ולכן בענין גילוי ההארה מע״ס יש כמה בחינות שונות פעמים האור גובר על הכלי. ואז הגילוי בבחי׳ ע״ס ופעמים הכלי גובר כו׳ והנשמות נמשכו מפנימית הכלים לכן הם בבחי׳ גבול. שהכלים מגבילים האור. ולכן שייך להקרא בשם נשמה וגם שהנשמה קטנה הרבה מהכלים עצמן וכטפה מים כו׳.

והנה בעוד הנשמות למעלה נק׳ אחים ורעים לז״א ואח״כ נמשכים ע״י יחוד זו״נ להיות בבחי׳ עיבור במל׳ דאצילות וזהו מאמר אליהו חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ואז נקרא בנות ירושלים לפי שכשהנשמה עומדת שם היא בתכלית היחוד וביטול באור א״ס שקודם הפרסא מעין ביטול הכלים דע״ס עצמן דאיהו וגרמוהי חד. (ועמ״ש בפ׳ יתרו בביאור דזכור את יום השבת כו׳ וע״פ ושמתי כדכד) וזהו יפ׳ בנות ירושלים שיכולים לקבל בחי׳ יראה שבמלכות בשלימות וזהו בחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא דהיינו בעודה באצי׳ כנ״ל ואח״כ אתה בראתה היינו כשיורדת הנשמה לבריאה וידוע שבין אצי׳ לבריאה יש פרסא הנקרא בלשון הגמרא פרגוד כדי שיוכל להיות בחי׳ נברא. נמצא כמו שבבחי׳ מל׳ יש ב׳ בחי׳. הא׳ היותה באצילות. הב׳ מה ששוכנת בהיכל קדשי קדשים דבי״ע ונעשי׳ עתיק דבריאה כנ״ל כמ״כ בהנשמות שנמשכין מפנימי׳ הכלים דמל׳ יש ג״כ ב׳ בחי׳ עד״ז. וזהו ענין טהורה היא אתה בראתה כו׳ והנה בירידת הנשמה בבי״ע (וכן בבחי׳ מל׳) אז נקראת כלה לשון כלתה נפשי. וכמ״ש באדר״ז (דף ר״צ ע״ב) כדין אקרי כלה כו׳ והיינו דלפי שירדה בבריאה שהוא בעל גבול (משא״כ באצי׳ הרי האורות הם בחי׳ א״ס) ע״כ כלתה נפשה מתי אבוא ואראה התגלות אור א״ס. כי בבריאה ההתגלות הוא בבחי׳ גבול וצמצום וע״י הפרסא. שלכן המלאכים אומרים ג׳ פעמים קדוש. שבכל ד׳ שעות אומר קדוש מחדש. כי ההשגה וההשפעה  הנמשך לו הוא בגבול ונמשך לו ההתפעלות מזה ד׳ שעות עד שאח״כ אומר עוד קדוש כו׳. שאילו היה נמשך לו התגלות ההשגה מבחי׳ מלכות יותר היה מתבטל ממציאותו וכמאמר הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן.

ולכן הנשמה שהיא שם בבחי׳ בע״ג אז הכלות הנפש לבוא מבחי׳ בע״ג להתגלות בלתי בע״ג הוא התשוקה בהתגלות וכלות הנפש יתירה מתי אבוא ואראה כי עדיין לא בא וזהו זכרו את ה׳ מרחוק.

וע״כ נקרא כלה. אבל הנשמות העומדים בבחי׳ אצי׳ נקראו אחותי שאין האהבה ברשפי אש ע״ד בחי׳ כלה כ״א אהבה בהסתר ובבחי׳ ביטול ושם נאמר בתולות אחריה רעותיה כו׳ בהיכלי מלך שעומדים שם בהיכלות דאצילות ומקבלים בחי׳ יראה שבשם בשלימות ולכן נק׳ בנות ירושלים ואע״פ שהם שם ג״כ בבחי׳ בעל גבול כמש״ל שהנשמות נמשכים מפנימי׳ הכלים מ״מ שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד והאור הוא בבחי׳ א״ס.

ולכן עכ״פ הם בטלים בתכלית הביטול לאור א״ס קודם הפרגוד. משא״כ בבריאה ולכן נק׳ כלה ונמצא א״כ ירידה וריחוק זה גורם עלייה יתירה שעי״ז נעשים בבחי׳ כלה ואז דווקא הקב״ה נקרא אצלם בשם חתן וכמ״ש ביום חתונתו זו מ״ת. כי נובלות חכמה שלמעלה תורה וכמשל הטפה גשמיות שיורדת ונמשכ׳ מהמוח ממש וע״י ירידת׳ בהשתלשלו׳ דרך חוט השדרה נתגשמה ונעשה טפה גשמיות ומ״מ יש בה מכח המוחין ועצמיותם ממש להוליד בדומה לו כמ״כ התורה נמשכה מבחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא ונשתלשלה למטה עד שי

שיר השירים, כ״א

ביאור הדברים. הנה הכתר הוא למעלה מכל הע״ס והוא מקור התענוג בחינת סכ״ע והתחלת השתלשלות האצילות ממכ״ע הוא מחכמה (כ״ה בע״ח שער מוחין דצלם פ״ בשם ספר יצירה וכ״כ עוד בשער כ״ה דרוש ה׳ וכ״כ הרמ״ז פ׳ ואתחנן בדף רס״ו ועיין בזהר ויקרא ד״י סע״ב קדמאה י״ה וע׳ מק״מ שם) וחכמה הוא שרש האציחלות כי עיקר האצילות הוא התיקון מעולם התהו ובחכמה אתברירו והטעם כי ענין השבירה מעולם התהו היינו שנפלו בבחי׳ יש והתיקון הוא להיות אין והיינו ע״י החכמה כח מה. והנה החכמה עצמה יש בה ע״ס ומכתר שבחכמה עד ת״ת שבחכמה נקרא אבא והנו״ה נקרא ישראל סבא (ע׳ בפע״ח שער חג המצות פ״א) ומשם נמשך שרש הנשמות כי הנה הנו״ה הם השפעת החכמה (שהנו״ה הן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון) רק שהוא השפעה שבאצילות קודם שבא לבחי׳ גילוי הנשמה עצמה וגילוי הנשמה עצמה היינו ישראל שלמטה אבל שרש הגילוי שבחכמה נקרא ישראל סבא וישמחו בך ישראל (וזהו ענין בחי׳ מזלי׳ של הנשמה שבבחינת מקיף המבואר לעיל בד״ה יונתי בחגוי הסלע. אך צ״ל דהא שם בד״ה יונתי נת׳ דבחי׳ מזלי׳ זהו בחי׳ ישראל עלה במחשב׳ ועלה במחשב׳ היינו הבחינה יותר עליונה שבחכמה מה שהוא דבוק בכתר כו׳ ע״ש וגם עוד פי׳ שם דעלו במחשבה היינו בחינת א״ק מחשבה הקדומה כו׳ ועד״ז נתבאר ג״כ בד״ה  האזינו השמים וישראל סבא היינו נו״ה דאבא שהוא הבחי׳ אחרונה שבחכמה כו׳. מיהו בפרשה בראשית) (ד״ו ע״א) גבי רב המנונא סבא אבל אבא דילי הוה רב ויקירא ועתיק יומין ופי׳ באשל אברהם לרמוז על ישראל סבא שנקרא ג״כ עתיק יומין דתיבת סבא ותיבת עתיקא כולא הוא חד והיינו לומר שנשמת רב המנונא סבא נמשכה מבחי׳ ישראל סבא אמנם מ״ש דישראל סבא נקרא ע״י י״ל שזהו ע״ד שמבחי׳ תבונה נעשה כתר לז״א ולכן ישראל סבא שהוא נשמת כתר זה נקרא ע״י לגבי ז״א כי ע״ח הוא פנימית הכתר ונשמה שלו.

וא״כ לפ״ז שפיר י״ל שהנשמה שנמשכת מישסו״ת נקרא מזליה לגבי הנשמות שמזו״נ וכ״מ קצת בז״ה ר״פ נח גבי ענין שנאמר נח נח ב׳ פעמים נגד א״פ של הנשמה ואור מקיף כו׳ אכן באמת כמו שכתר אמיתי דז״א נעשה מא״א עצמו כמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג. כך אמיתית בחינת מזליה של הנשמה הוא מהכתר דאצילות ומחשבה הקדומה כו׳ כנ״ל. ועוי״ל דענין שרש הנשמות הנמשכים מבחינת יש״ס ותבונה זהו מ״ש בע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ד׳ ע״פ הזהר ר״פ משפטים (דף צ״ד סע״ב) ואקרי בן לקב״ה כו׳ זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאו״א כו׳ שבאותו זיווג העליון דאו״א יוצאין משם נשמת בני אדם כו׳ אלא שעדיין אינן ראויות ואינן נשלמות עד שיזדווגו זו״נ דאצילות ואז הם יוצאים מזווג ההוא כו׳ עכ״ל. ועיין בזהר משפטים (דקכ״א סע״ב ודקכ״ב א׳) ובמק״מ שם ובזח״ג ויקרא (ד״ז ע״ב ודכ״ב א׳ ודק״ס ע״ב) ובמק״מ שם שע״ז נאמר למען אחי ורעי שמפני שיש להן חיה ונשמה מאו״א הם נקראו אחים וריעים לזו״נ דאצילות כו׳ ולכן מקדשי שמך שמך היינו מלכות שירדה לבי״ע והיא עולה לאצילות ע״י ישראל מקדש שמך שממשיכים בחי׳ קדש ג״פ קדוש הם חב״ד כי בחכמה אתברירו (וזהו ענין מקדשי שמך להיות נמשך שם מ״ה לברר שם ב״ן ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן) ובחינת החכמה ממשיכים ישראל למטה לפי שהם משרש ישראל סבא ותבונה כי תבונה היינו גילוי ההתבוננות שמזה נמשך בחינת עונג הגן עדן עליון ותחתון דהיינו גילוי התענוג שבכתר מקור התענוגים כי עדן הוא חכמה שם עדייחן אין התענוג בבחי׳ גילוי ועיקר הגילוי הוא בתבונה כמו עד״מ באדם שעיקר גילוי התענוג הוא בסוף הבנת השכל כ׳ו ומקור נש״יח הוא מבחינת תענוג זה כנודע שההזרעה הוא בגמר ביאה בעת התענוג וכמ״ש גבי שמשון ותאלצהו כו׳ וכך נש״י נמשכו מעונג שלמעלה שהוא בעת ההשפעה כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא שהתענוג הוא במה שמשפיע כמארז״ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו׳ וזהו בחינת התענוג שלמעלה והיינו תענוג השפעת הנשמות. ולכן יש בהן כח להעלות את המלכות להיות מקדשי שמיך לקדש אותה ממטה למעלה כמו הרי את מקודשת לי פי׳ שתהיה מקודשת לז״א בעלה באצילות ותעלה מבי״ע (והנה מ״ש כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא כו׳ לכאורה אינו מובן שהרי אדרבה כתיב כי עמך מקור חיים מקור התענוגים עוז וחדוה במקומו אך הענין כמ״ש במ״א כי התענוג שלמעלה כביכול אינו כמו עד״מ התענוג שבאדם שהאדם מקבל התענוג מאיזה דבר אחר שחוץ ממנו כמו מהשגת חכמה מפוארה או מאכילת מאכל ערב ואפילו הנשמות המתענגים על ה׳ בג״ע הרי הם מקבלים התענוג על ידי מה שמשיגים זיו השכינה משא״כ אצלו ית׳ הרי אין לך דבר שחוץ ממנו שיתכן לומר שמקבל תענוג מהדבר שחוץ ממנו ח״ו אלא אדרבה שהוא עצמו ית׳ הוא מקור התענוגים א״כ הוא והתענוג שלו יתברך כביכול דבר אחד כמו שהוא היודע והוא הדעה עצמה כו׳ וזהו ענין שעשוע המלך בעצמותו הנז׳ בספר עמק המלך ובע״ח לא נזכר מזה כלל וזהו גם כן מ״ש ואהיה אצלו שעשועים כו׳ אך הרי הוא ית׳ מקבל תענוג ממעשה הצדיקים וכמ״ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים הוא כו׳ ובזהר בדוכתי טובא קוב״ה אתי לאשתעשעא עם  צדיקייא בג״ע כו׳ והרי בחינת תענוג ושעשוע זה הוא ענין קבלת תענוג ואיך יתכן לומר שיהי׳ הוא ית׳ בחי׳ מקבל ח״ו והרי כלום חסר בבית המלך שיצטרך לקבל ואדרבה אנת הוא שלימותא דכולהו וממך הכל. אך התירוץ שענין השעשוע עם הצדיקים הוא שמתענג כביכול ממה שמשפיע להם שהוא תענוג אין קץ כמארז״ל יותר ממה שהעגל כו׳ א״כ אינו בחינת מקבל ח״ו כ״א אדרבה התענוג ממה שמשפיע כו׳ אלא שהשפעה זו א״א להיות כ״א כשהם צדיקים שאזי יוכלו לקבל ההשפעה שמהתורה ומצות נעשו לבושים ומזון לנפש שעי״ז יוכלו לקבל הזיו כו׳. וזהו מ״ש כאן כי למעלה לא שייך שום תענוג ר״ל שיקבל תענוג מאיזה דבר ח״ו אלא שהוא עצמו מקור התענוגים אלא דשייך בחינת קבלת תענוג במה שמשפיע כמארז״ל יותר ממה כו׳ והתהוות שרש נש״י הוא מבחינת תענוג זה כמארז״ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ועמ״ש בע״ח שער מ״ן ומ״ן דרוש ב׳. גם בפירוש כד סליק ברעותי׳ כו׳ ע״ש. ולכן יש בהם כח להיות מקדשי שמך כו׳ וע׳ בזהר ויחי) (דרמ״ה). ועמ״ש במ״א בענין צחוק עשה לי אלקים שהוא ענין צחוק ותענוג עליון הנמשך משם אלקים שהוא ענין להיות יש ודבר נפרד וביטול היש שעי״ז נעשה צחוק ותענוג למעלה וזהו ענין לויתן זה יצרת לשחק בו וכמ״ש בד״ה צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו׳ ובד״ה אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ ועמ,ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בענין זמן שמחתנו ישמח ה׳ במעשיו כו׳ ובד״ה ביום השמע״צ גבי הנה עד״מ שיש שני מיני תענוג לפני המלך ובד״ה שוש אשיש גבי שהיא מפעלת את השמחה בהוי׳ כו׳:

ב וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש נכנס יין יצא סוד והסוד הוא התענוג שבישראל וגילוי תענוג זה היינו שמחה של מצוה אשר הוא תענוג אשר אהיה כו׳ וגילוי שמחה זו היא עשה רצונו כרצונך שרצונך הוא למטה מן הדעת כדי שיעשה רצונך כרצונו שלמעלה מן הדעת בעטרה שעטרה לו אמו שבחי׳ העטרה אינה אימא עצמה אלא שנעשית מאימא כמו עטרה גשמית שהיא דבר בפני עצמו ועיקר העטרה היינו גילוי אור אבא כי להיות ויין ישמח לבב אנוש בבחנית פנימית בלבד כמו עד״מ כששותים מעט יין אזי משמח הלב משא״כ ריבוי יין מבלבל המוח ולכן היו מנסכין ע״ג המזבח במדה חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל כו׳ כי מזבח הוא בחינת מלכות והיין היינו המשכת הבינה וצ״ל במדה כי בינה דינין מתערין מינה ולכן היה חטא אדה״ר שסחט אשכול ענבים וגם חטא נח וישכר ויתגל בתוך אהלה שמזה נמשך וירא חם כו׳ אלא צ״ל במדה כדי לשמח הלב בלבד בבחינת פנימית כדי לעורר הכתר היינו העטרה שהוא תענוג העליון שמתעורר על ידי שמחה של מצוה אבל אחר שנתעורר הכתר העיקר להמשיך מוחין דאבא להצהיל פנים משמן שמן בחשאי בעמדם תרפינה כנפיהם. כנפיהם מה שמעופפים היינו מה שהיו בוערים כו׳ ואחר כך תרפינה נעשה בבחינת ביטול וגילוי אור אבא הוא שבוקע אורות דאימא ויעבור ה׳ על פניו כו׳ לירד למטה דהיינו בהתלבשות אורות בכלים אור התורה שנתלבשה בענינים גשמיים תרומות ומעשרות כו׳ (ועיין בפע״ח שי״ב פ״א). וזהו ענין אדם א׳ דם כיח ההתפעלות והשמחה זהו נמשך מבחי׳ הדמים שבלב וכמו ויין ישמח. והאלף הוא בחי׳ חכמה להמתיק הגבורות. ותחת אשר לא עבדת בשמחה היינו התחלה אבל אין זה התכלית כי אין זה אלא בחינת רצוא וצ״ל בחינת שוב לאחד והיינו המשכת אור אבא דוקא שיהיה אור אבא דוקא בגילוי ואורות דאימא אינן אלא כדי לשמח בלבד ולכן בברכת שים שלום שהוא בחינת הזיווג כי באור פניך נתת לנו תורת חיים גילוי אור אבא וזהו להצהיל פנים משמן דוקא שהוא בחינת אבא. (ועמ״ש בד״ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועמ״ש ע״פ מאה״ז בפרשה וירא דקי״ב א׳ ע״פ בת אבי היא ובפרשה אמור  דף ק׳ ע״ב ומ״ש מזה ג״כ בד״ה שובה ישראל ועמ״ש סד״ה יהודה אתה גבי בני אביך) אך שמן זה היינו בחי׳ ביטול שמחמת השמחה של יין הוא במקורו למעלה במוחין. אבל כשיורד אבא למטה בנצח והוד נקרא לחם כמ״ש ולחם לבב אנוש יסעד. ויסעד היינו עוז של התורה שנותנת כח לחלישות הנשמה כמ״ש במ״א על פסוק בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים כו׳ ע״ש וכך לבב אנושהיינו מלכות שירדה לבי״ע רגליה יורדות מות. (עיין במאורי אור אות א׳ סעיף ק״ד) והכח הזה להיות עולה באצילות הוא ע״י ירידת אור אבא בנו״ה דז״א שהם בחי׳ אותיות (כי נו״ה נקרא שוקי האיש ורגליו שהן בחי׳ אותיות כמו שהרגלים מוליכים את האדם ממקום למקום. כך על ידי האותיות נמשך השכל כו׳) והיינו בחי׳ חטה כי חטה בגימט׳ כ״ב שהן כ״ב אותיות כי החטה היא ג״כ בחי׳ חכמה שהרי אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן אלא שבחי׳ חכמה זו היא בחינ׳ קטנות מאד ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם גבי חג השבועות והיינו בחינת אותיות שבחכמה והם בנו״ה דז״א ולמטה ששם עה״ד טוב ורע שם הוא התלבשות החכמה וירידתה בבחי׳ לחם להיות עוז ואינה בבחי׳ שמחה כמו היין כי לחם אין בו טעם מתיקות והוא בחי׳ מלכות כמ״ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (וכמ״ש בזהר ויחי דר״מ ע״א) ואעפ״כ תחלה הוא הלחם כנודע שאי אפשר לשתות יין אליבא ריקנא ושם הוא לחמו בלחמי שתי הלחם הם נו״ה איהו בנצח ואיהי בהוד כו׳ והוד הוא בניקוד מלאפום ולכן נקרא חלמו גם לחמו לשון רבים היניו עליות המלכות מרה״ר טורי דפרודא כו׳ ולחמי היינו איהו בנצח שהוא בניקוד חירק שאח״כ יוכל להיות יין המשמח ולהיות להצהיל פנים משמן דוקא בעטרה שעטרה לו אמו כו׳ אך בחינת העטרה זו צ״ל צאינה וראינה צאינה מאצילות כי באצילות הכל בבחינת מקיפים ואיהו וחיוהי חד ואינו נראה ונגלה כו׳ רק צאינה וראינה בנות ציון היינו בהיכלות דבריאה שם מורגש ונגלה כבוד גילוי התענוג כו׳:

ג והנה להבין עניל הלחם שאנו רואים שהלחם דוקא יסעד לבב אנוש יותר מהיין כו׳ וגם כאן מבואר ששרשו מאבא שהוא למעלה מבחי׳ יין שהוא אימא כו׳ ויובן ע״ש מ״ש באגה״ק בתחלתו ע״פ חגרה בעוז מתניה אין עוז אלא תורה שהיא נותנת כח ועוז לבחי׳ מתנים כו׳ ע״ש. והנה המתנים הם נו״ה שנקראים תרין שוקין ובמקום המתנים בפנים שם הם הכליות שנו״ה נק׳ ג״כ כליות יועצות. ומבואר בע״ח שנה״י חדשים נמשכים מהכתר (בפע״ח שער העמידה פי״ד איתא וז״ל אריך אנפין שהוא הכתר הנקרא אל עליון שהוא הגומל חסדים שהם נה״י דזעיר אנפין המוציא אותם בסוד תוספות מחדש עכ״ל) ועיין בפי׳ הרמ״ז בפ׳ בראשית (דף ח׳ ריש ע״א) גבי לכל עושיהם מ״ש בשם ספר הליקוטים בדרוש נה״י החדשים כו׳. וזהו חגרה בעוז מתניה עוז היינו התורה ששרשה מהכתר ממנה נמשך הכח ועוז לבחי׳ מתנים שהם נו״ה. והענין הוא כמו עד״מ שאנו רואים שיש אדם שאע״פ שמשיג השכל עכ״ז אינו יכול לללמדו לזולתו כ״א לעצמו הוא מבין אבל אינו יכול להשפיעו ולהבינו לאחרים והטעם הוא מפני שהוא אינו בר שכל גדול כל כך לכך די לו להפקיע את עצמו אבל לא יוכל לשית עצות בנפשו איך להשפיע לזולתו כמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה שכדי להשפיע צריך להתייעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה. שאם יאמרנה כמו שהיא בשכלו לא יוכל הבן שהוא קטן להבין ולקבל רק צריך לו לסדר בסדר וענין אחר דבר דבור על אופניו מעט מטע ובחי׳ עצה זו נקרא נצח והוד שהן כליות יועצות כו׳ וגם נו״ה נק׳ שחקים ורחיים ששוחקים מן לצדיקים כמו הטוחן ברחיים עד״מ שמפרר  החטה לחלקי׳ דקים מאד כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו ולחלקו לחלקים רבים לומר לו מעט מעט במועצות ודעת כו׳ כמ״ש כ״ז באגה״ק שם.

ולכן מי שאינו בר שכל גדול לא יוכל לשית עצות איך להשפיע ע״כ אע״פ שמבין השכל בפ״ע אינו יכול להשפיע לזולתו רק דוקא מי שהוא בר שכל גדול הוא שיכול להשפיע כי מחמת גודל שכלו ועמקות דעתו יוכל להתייעץ איך להשפיע אפילו להבן שהוא קטן כו נמצא עצה זו שהיא בחי׳ נו״ה שרשו נמשך דוקא מגדלות השכל שלמעלה מעצם השכל שהוא משפיע כו׳ לכן יש שמשיג השכל ואעפ״כ אינו יכול להשפיע. וכך יובן הנמשל למעלה שזהו ענין שנה״י החדשים נמשכים מהכתר. (ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ אלה מסעי). כי הנה עולמות בי״ע הם בעלי גבול ותכלית ואינן ערוך כלל לאצילות שבו מלובש אור א״ס ב״ה לכן כדי להיות השפעת האור והחיות מצילות לבי״ע זהו ע״י נו״ה שנק׳ מא זני צדק ששוקלי׳ איך וכמה יהי׳ ההשפעה מבחי׳ צדק מל׳ דאצילות המחיה בי״ע וזהו ענין כליות יועצות כו׳.

ולכך גם נבואת משה הי׳ רק מבחי׳ נו״ה וכמ״ש האריז״ל בשער הנבואה פ״א וכמ״ש באגה״ק בד״ה עוטה אור שלמעלה מנו״ה אין שום השגה לנביא וחוזה. ולכן התהוות נה״י חדשים שהם בחי׳ עצה הנ״ל איך להשפיע למקור דבי״ע נמשך דוקא מבחינת הכתר. ע״ד המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ דהפי׳ כי לפי שהוא גבוה מאד נעלה ע״כ שמים וארץ ומעלה ומטה שוין לפניו. ולכן משפילי לראות אפי׳ בארץ כמו בשמים כו׳. וזהו מ״ש בזהר פ׳ בלק (דקצ״ג ע״ב) ע״פ ה׳ אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן (בישעיה סי׳ כ״ה) עצות מרחוק מאן נינהו אינן תרין בדי ערבות דכל עיטא דנביאים מתמן אתיא אינון איקרון עצות מרחוק. ור״ל שבחי׳ נו״ה שנק׳ עצות הם מקבלים הכח לזה מרחוק דהיינו מבחי׳ חכמה וכתר וכמ״ש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וע״ז נאמר ג״כ כי עשית פלא כו׳ שנמשך מבחי׳ פלאות חכמה שלמעלה מהשכל המושג כו׳ וזהו פלא יועץ כו׳ ע״ש. וזהו ענין חגרה בעוז דוקא מתניה כנ״ל וזהו ענין מעלת ומדרגת הבחי׳ בתורה מה שנקרא לחם שהוא בנו״ה וז״ש בזהר (פ׳ פנחס דרי״ז ע״ב) ההוא לחם דאזילו שחקים וטחנין מנא למיכלא דצדיקייא כו׳ וכמ״ש לעיל עד״מ שמפרר החטה לחלקים דקים מאד. כך נמשכו אותיות התורה למטה עד שכל אדם יוכל לקבל כו׳ וכן התחלקות הלכות תשבע״פ.

וא״כ אף שנשפל למטה מבחי׳ יין ואין בו טעם מתיקות וכמו נו״ה נק׳ בדי ערבות שאין בהם טעם כו׳ אעפ״כ שרשן גבוה יותר דהיינו מבחי׳ החכמה והכתר כנ״ל וזהו עצות מרחוק. וכמו שאמר שלמה המלך ע״ה והיא רחוקה ממני ששרשה משכל הנעלם מכל רעיון ונק׳ פלא כו׳ ומשם נמשכה בבחי׳ נו״ה להיות בבחי׳ לחם חטה ע״י שמפרר החטה לחלקים דקים כנ״ל וזהו ממרחק תביא לחמה וכמ״ש בזהר (פ׳ צו דל״ה ע״ב) ור״ל שבחי׳ לחם שרשו ממקום גבוה מאד דהיינו מבחי׳ שהיא רחוקה מגדר ההשתלשלות ולכן לחם זה לבב אנוש יסעד. ובזה יובן ג״כ ענין הלוחות דהנה מבואר במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו במ״ש חרות על הלוחות אשר נחקק מהם ובהם שזהו ענין גליף גליפו בטהירו עילאה והיינו בחינת כתר ע״ש באריכות וגם לכן יש תר״ך אותיות בעשרת הדברות וצ״ל דהנה בפרדס בעה״כ כ׳ שהלוחות הם נצח והוד וכ״כ באוצ״ח דפ״ה ובע״ח של״ז פ״ו.

ולפי הנ״ל א״ש והיינו ע״ד מ״ש בפע״ח בפי׳ אל עליון כתר גומל חסדים טובים נו״ה דאבא וכנ״ל. ועמ״ש מענין אותיות התורה בד״ה נר חנוכ ה כו׳ מזוזה מימין כו׳ וזהו בחי׳ לחם וכמ״ש בד״ה וספרתם לכם גבי חטה כ״ב אתוון דאורייתא ששרשן מאותיות החקיקה כו׳ ע״ש:

ד וביאור הענין דלחמו בלחמי. הנה שתי הלחם הם תשב״כ ותשבע״פ וזהו ג״כ ענין לחמו ולחמי. כי לחמו לשון  רבים זהו תשבע״פ ולחמי לשון יחיד זהו תשב״כ. כי הנה תשבע״פ עיקרה להשיג ולהבין הדין וההלכה שאם אומר ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל (כמ״ש במג״א סי׳ נ׳) ומאחר שהוא בבחינת השגה הרי כל א׳ משיג לפי מדרגתו ולכן נקרא לחמו לשון רבים שיש לכל א׳ חלק בפ״ע כפי ערך השגתו והוא רשות הרבים. ותשב״כ נקרא לחמי לשון יחיד דהנה עיקר תשב״כ היא הכתובה תמונת אותיות כפי התמונה כן הוא רמיזתו למעלה. אבל השגת שכל האדם אין בהם כלל כי הם למעלה מן השכל כו׳ חכים ולא בחכמה ידיעא ולכן נקרא תורה שבכתב ואין תלוי בדעת ואפילו ע״ה אם אמר הפסוק בלתי שום דעת כלל נקרא עוסק בתורה שבכתב ולפיכך כל ע״ה מברך ברכות התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס״ת.

ולכן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע״פ כי באמת א״א להביאם בשכל ודעת וכן דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב כי הם הדעת והכתיב הוא למעלה מהדעת כו׳ וע״כ נקרא תשב״כ לחמי לשון יחיד דלא שייך לומר בה התחלקות המדרגות כ״א לפי השגתו מאחר שבאמת היא למעלה לגמרי מהשכל כו׳ והפשטיות המושג נקרא רק לבושא דאורייתא לגבי פנימיותו הרמוז בהאותיות ועמ״ש בפ׳ ברכה בד״ה תורה צוה כו׳ ע״ש.

ועוד טעם שנקרא תשבע״פ לחמו לשון רבים דהנה מבואר במ״א באגה״ק ד״ה והמשכילים יזהירו וז״ל והנה כשהמל׳ דאצילות מתלבשת בק״נ כדי לברר הניצוצות שנפלו בשבה״כ אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם עה״ד טו״ר לגבי ז״א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ החיים כו׳ יעו״ש ונודע כי עיקר בחינת רשות הרבים טורי דפרודא הוא בשבה״כ וע״כ גם המלכות שהיא בחינת תשבע״פ מל׳ קרינן לה שמתלבשת שם כדי לברר הניצוצות נקרא ג״כ בלשון רבים כמו שנקרא בשם עה״ד וזהו ענין ורב להושיע כל רב מבבל כמ״ש במ״א משא״כ תשב״כ שהיא בחי׳ ז״א דאצי׳ שאינו יורד שם נק׳ לחמי ל׳ יחיד:

ומעתה יובן ג״כ מה שבחי׳ ב׳ התורות תשב״כ ותשבע״פ נקראו בשם שתי הלחם דוקא. דעחם היות שמבואר הטעם דבתשבע״פ שייך לחמו ל׳ רבים ובתשב״כ לחמי ל׳ יחיד מ״מ צ״ל למה נרמז זה ההפרש שבין תשב״כ לתשבע״פ בבחי׳ לחם דוקא. הלא התורה נק׳ בכמה שמות לחם יין ושמן ולמה נרמזו בבחי׳ לחם דוקא.

והן אמת י״ל הטעם כפשוטו מפני דלחם זהו הנגלה שבתורה אשר בחלק הנגלה שייך לומר ב׳ בחי׳ הנ״ל דלחמו ולחמי אמנם באמת עוד אפשר לומר הטעם דהנה מבואר במ״א בפ׳ בשלח בענין לחם משנה דשבת שהם כנגד ב׳ בחי׳ לחם. לחם מן הארץ ולחם מן השמים שהוא המן וכנגד ב׳ לחמים אלו הם ב׳ ברכות ראשונות דבהמ״ז ברכת הזן וברכת הארץ כו׳ דהנה פי׳ לחם מן הארץ כי בחי׳ ארץ הוא בחי׳ שם ב״ן ולחם מן הארץ היינו בחי׳ בירורים דתהו שמתבררים ע״י המל׳ היורדת לברר כו׳ ולחם מן השמים ירד בזכות משה שהוא שם מ״ה כו׳ וזהו ענין ברכת הזן שתיקן משה שהוא כנגד לחם מן השמים כו׳ וברכת הארץ נודה לך כנגד לחם מן הארץ כי יש ברכה והודאה יחו״ע ויחו״ת כו׳ ע״ש באריכות.

והנה תשב״כ ותשבע״פ נקרא ג״כ שמים וארץ וכמ״ש במ״א בד״ה השמים כסאי כו׳ ובאשר דוכתי. ולכן הן הן ג״כ ב׳ בחי׳ לחם הנ״ל תשבע״פ שהיא בחי׳ מל׳ המתלבשת בק״נ לברר הנצוצות שנפלו בשבה״כ נקרא לחם מן הארץ וזהו לחמו לשון רבים ותשב״כ שהיא מבחי׳ ז״א שאינו יורד שם נקרא לחם מן השמים לחמי לשון יחיד.

ועוד יתבאר זה יותר חממ״ש בפ׳ משפטים ע״פ כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר כו׳ שאותיות דתשב״כ נק׳ אבנים שהן בריאה בידי שמים. וזהו ענין כעצם השמים ואותיות תשבע״פ נק׳ לבנת הספיר והלבינה  עשוי׳ ע״י האדם מעפר הארץ רק שנעשו ג״כ כאבנים.

ולכן שתי הלחם הם בנו״ה דכמו הברכה על לחם מן הארץ נתקן בנודה לך בחי׳ הודאה כך תשבע״פ הוא בחי׳ איהי בהוד וכמו הברכה על לחם מן השמים תיקן משה ברכת הזן כו׳ כך זהו תשב״כ איהו בנצח שהוא נקודת חיר״ק בחי׳ נקודה וביטול כי נצח ענף החכמה וכן משה בחי׳ נצח דאבא כו׳.

ופי׳ לכו לחמו בלחמי היינו שיהי׳ העסק בתשבע״פ לשמה שיהי׳ לחמו ג״כ בבחי׳ לחמי למהוי אחד באחד. והיינו כמ,ש וכל בניך למודי הוי׳. ויובן זה ממ״ש במ״א בפ׳ בראשית בענין ב׳ ברכות ראשונות של נשואין יוצר האדם ואשר יצר את האדם שהם כנגד תשב״כ ותשבע״פ ושלכך בברכת אשר יצר חותם בברוך כו׳ ע״ש.

ומעתה יובן ג״כ ענין תנופת שתי הלחם. כי הנה תשב״כ ותשבע״פ נק׳ ג״כ חתן וכלה. ועד״מ כדי להיות יחוד חתן וכלה צ״ל תחלה בחי׳ נשואין שהוא בחי׳ חופה שהיא בחי׳ המקיף על שניהם וזהו בחי׳ בעטרה שעטרה לו אמו שבחי׳ העטרה זהו בחי׳ כתר שלמעלה משתי הלחם שהם נו״ה איהו בנצח ואיהי בהוד וזהו ענין שמניפין שתי הלחם להלותן לשרשן ומקורן בבחי׳ מקיף הנ״ל בחי׳ העטרה וכתר כו׳ ועי״ז נעשה היחוד וההמשכה מתשב״כ בתשבע״פ וכמש במ״א מענין זה בפ׳ הברכה בד״ה תורה צוה כו׳ הנ״ל ועמ״ש גבי ענין לחם משנה שבשבת ג״כ עולי׳ ב׳ לחמים הנ״ל לבחי׳ שלמעלה משניהם כו׳:

ה אך בחי׳ העטרה זו צ״ל צאינה וראינה מאצילות בהיכלות דבריאה כו׳. ולכאורה זה אינו מובן כלל איך בהיכלות דבריאה יוכלו לראות מה שא״א לראות באצי׳ והלא אין ערוך בריאה לאצילות וכבר נז׳ למעלה שהוא ע״ד וכעין מ״ש מרחוק ה׳ נראה לי כו׳. אך י״ל עוד דהנה כעין זה איתא בפע״ח גבי כוונת ק״ש כי אין בנו כח לעורר או״א בהיותנו באצי׳ רק בהיותנו למטה בבריאה כו׳ ע״ש. ואפשר לומר ע״ד שארז״ל בגמ׳ (ביבמות דמ״ט) גבי מנשה שהרג את ישעי׳ אמר רבא מידן דייני׳ וקטלי׳ אמר לי׳ משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳ כו׳ ופריך הש״ס מ״מ קשו קראי אהדדי ומשני כדתני׳ כל הנביאים נסתכלו באספקרליא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. ומבואר הפי׳ במ״א (בד״ה ת״ר נר חנוכה ב״ש אומרים כו׳) דאספקלריא המאירה היינו עד״מ זכוכית הבהירה אשר בה ועל ידה יכולים לראות גם מרחוק ורואים מהות הדבר ועצמותו ממש. אבל אספקלריא שאינה מאירה היא הזכוכית הנק׳ (שפיגע״ל) שיש צפוי דק על הזכוכית ולכן אין רואים בה ועל ידה מהות הדבר הנראה ממש רק דמותו ותבניתו וע״כ נק׳ אספקלריא שאינה מאירה שהרי אין רואים בה כלל מהות הדבר ממש משא״כ באספקלריא המאירה שרואי׳ עצם הדבר הנראה ממש אמנם מ״מ באספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות עכ״פ הדמות גם מהדבר שא״א לראותו כלל ע״י אספקלריא המאירה כמו שיכולים לראות את עצמו ע״י (השפיגעל) וגם לראות מאחוריו. רק שרואה הדמות ולא עצמיות המהות כו׳ אבל באספקלריא המאירה א״א לראות כלל א״ע ולא מאחוריו עד״מ ועיין בפ׳ וארא (דכ״ג ע״ב) מענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ובת״ז תיקון כ״ב ותיקון מ׳ ובשער היחודים פרק א׳ ובסה״מ סי׳ קנ״ו ובפרדס בעה״כ ובמא״א באות אלף סעי׳ קנ״ט. והנה מרבע״ה ראה באספקלריא המאירה אשר בה רואין המהות ממש ובבחינה זו נאמר כי לא יראני כו׳ משא״כ שאר הנביאים נתנבאו רק באספקלריא שאינה מאירה וזהו שכל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה ועמ״ש מענין זה בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ ופי׳ כה היינו בחי׳ כדמותנו וזהו וביד הנביאים אדמה כו׳ אך לפיכך יכול לראות גם בחי׳ עליונות יותר שלא ניתנו לירד ולהתגלות בבחי׳ אספקלריא המאירה כו׳  כנ״ל במשל ולכן באמת אמר ישעיה ואראה את ה׳ והיינו בבחינת אספשא״מ כו׳.

ועד״ז מובן מש״כ צאינה וראינה כו׳ שבחינת העטרה שהיא בחינת כתר א״א כלל לראות ולהשיג בבחינת אספקלריא המאירה אלא צאינה וראינה בבחינת אספקלריא שאינה מאירה שעי״ז וראינה בעטרה כו׳ והנה נודע גם כן דההפרש שבין משה לשאר נביאים היינו שמשה היה רואה בעולם האצילות ע״י מעבר הבריאה משא״כ שאר הנביאים היו רואין בעולם האצילות ע״י התלבשות גמור בבריאה כו׳ ע׳ בשע״ק ח״ג ש״ו וע׳ בפי׳ הרמ״ז בפ׳ וארא (דכ״ג ע״א) בענין האבות ומשה וא״כ לפ״ז צ״ל דגילוי האצי׳ נק׳ אספקלריא המאירה וכשהוא ע״י התלבשות גמור בבריאה נקרא אספקלריא שאינה מאירה. וא״כ לפ״ז א״ש הפי׳ דלעיל צאינה מאצי׳ בהיכלות דבריאה ושם וראינה כו׳ דהיינו ע״י אספקלריא שא״מ כו׳.

ועד״ז יובן ג״כ מ״ש בפע״ח גבי ק״ש כי הנה בחי׳ אספשא״מ שהראי׳ נמשך בבחינת אור חוזר מחמת הצפוי דק המעכב ומונע התפשטות הראות כו׳ הוא בעבודה בחי׳ בכל מאדך שמחמת ההסתר דנה״ב נעשה תוקף האהבה בבחי׳ מאד ועי״ז דוקא מעורר למעלה יותר ועמש״ל בפי׳ הראיני את מראיך כו׳ ובחי׳ זו שייך בהיותנו בבריאה כו׳ וע״ד שנת׳ בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה כו׳ שבירידת המל׳ בבריאה דוקא נעשית בחי׳ כלה כלתה נפשי כו׳ ע״ש באריכות ועמ״שש בד״ה ואהי׳ אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו כו׳ שהוא בחי׳ ק״ש שהיא מיושב כו׳ שמשם דוקא מביאין ומניפים שתי הלחם להעלותם לבחי׳ העטרה כו׳ והוא מטעם הנ״ל:

שיר השירים, כ״ב

לבבתני אחותי כלה. לבבתני באחת מעיניך (באחד כתיב באחת קרי). באחד ענק מצוורניך. הנה אמרז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים והענין הוא דכתיב את קרבני לחמי לאשי שהקרבנות שמקריבים חלב ודם מן הבהמה נק׳ בחי׳ לחם אצלו ית׳ כו׳ והוא פלאי. אך הנה ארז״ל ג׳ שותפין יש באדם כו׳.

והנה כמ״כ הוא בבהמה רק שבאדם הקב״ה נותן בו נשמה שנשמתו היא חלק אלוה ממעל ובבהמה הנפש היא מבחינת פני שור שבמרכבה וע״י הקרבן עולה החיות של הנפש ונכלל בשרשו בחיות הקדש והחיות נושאות את הכסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳.

וכולם מתנשאים ומתעלים ומתרוממים ע״י הקרבן בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות עד אור א״ס ב״ה ממש כדי להיות ריח ניחול לשון נחות דרגא דהיינו להיות בחי׳ המשכה מלמעלה למטה התהוות שם הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳ ולהיות גם למטה גילוי אור א״ס ב״ה.

והיינו ע״י הכהן המקריב שהוא איש החסד המעלה את נה״ב של הבהמה ע״ג המזבח ליכלל בשרשה בחיות הקדש שבמרכבה ומשם היא עולה למעלה מעלה ע״י הכהן העליון הוא חסד עליון. דאית חסד ואית חסד דאקרי רב חסד כו׳ עד שישוב החיות ליכלל באור א״ס ב״ה ממש כדי שיהיה ריח ניחוח והמשכה כו׳.

ולכן נק׳ הקרבנו׳ בשם לחם כמו הלחם שעליו יחיה האדם עד״מ שהוא המתעכל עד שישוב לדם ובשר ממש ועי״ז ממשיך חיות הנפש בגוף. ככה הוא החיות העולה מן הקרבן עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ממש ועי״ז פועל ישועות להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה למטה.

והנה אמרז״ל תפלות כנגד קרבנות תקנום. והענין הוא שגם באדם יש נה״ב ששרשה מבחי׳ חיות הקדש שבמרכבה וירדה ונתלבשה בגוף הגשמי. וצריך להעלותה לשרשה ומשם למעלה מעלה כו׳ והעלאה זו היא בק״ש וברכותי׳ ע״י התבוננות ביוצר אור איך שהוא ית׳ אחד ממש.

ואין עוד מלבדו דכולא קמי׳ כלא חשיבי ואין ערוך אליו ית׳ אפי׳ כערך טפה מן הים אוקיינוס כו׳ ואי לזאת תכלה הנפש בתשוקה וצמאון לדבקה באור א״ס ב״ה ממש  עד שתצא הנפש מנרתקה היא מאסר הגוף. כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.

ופי׳ חפצתי הוא שיש בחי׳ רצון ובחי׳ חפץ. וההפרש שביניהם כי רצון נק׳ אפילו מה שעושה בע״כ רק שהרצון מסכים לכך בהסכמה בעלמא. ואפילו או כופין אותו עד שיאמר רוצה אני נק׳ בשם רצון. משא״כ חפץ שהוא חפץ בפנימי׳ נקודת לבו ששם משכן התענוג שמתענג בדבר ההוא אשר יחפוץ לו וע״כ כל חפצו וכל ישעו ומגמת פניו ישים בדבר הזה כי כך הוא חפץ ומתאוה ובכך הוא נרצה לו התענוג.

וזהו ועמך לא חפצתי בארץ שאין לי שום חפץ ותענוג בעניני עוה״ז רק בבחי׳ רצון בע״כ כי בע״כ אתה חי ואין לי חפץ אלא עמך כי עמך מקור חיים ומקור התענוגי׳ ושם כל חפצו וכל ישעו להתענג על ה׳ (וע׳ מענין חפץ ורצון בד״ה אני ישנה ובד״ה ואהי׳ אצלו אמון ובד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק. וי״ל שבחי׳ זו זהו ענין הקטרת האימורין שבקרבנות כי החלב נמשך מהתענוג וע׳ לקמן בד״ה להבין ענין תפלה. וע׳ בשה״ש ע״פ לסוסתי):

ב והנה נודע שיש ב׳ בחי׳ בהמשכת אור א״ס ב״ה לכל העולמות והנבראים בחי׳ ממכ״ע ובחי׳ סוכ״ע ממכ״ע היינו דרך התלבשות והשתלשלות המדרגות מעילה לעלול בי״ס ואח״כ לנשמות ומלאכים שהמה רוחניים ואח״כ בגשמיים כו׳ שהחיות נמשך לכל עולם לפי מה שהוא ומזה נמשך ריבוי התחלקות מדרגות עד אין קץ ועולמות עד אין מספר בבחי׳ רבות ומשונות זו מזו כו׳ אבל בחי׳ סוכ״ע היינו שהוא ג״כ חיות ואור א״ס ב״ה המחיה את העולמות והנבראים אמנם אין החיות נמשך בדרך התלבשות והשתלשלות המדרגות רק בבחי׳ סובב ומקיף מלמעלה.

ונק׳ אור מקיף פי׳ שהוא אור וחיות אלא שבא בבחי׳ מקיף ומקיף את כולם בהשוואה א׳ עליונים ותחתונים בלי התחלקות המדרגות כי אני ה׳ לא שניתי כתיב שוה ומשוה קטן וגדול ורוחניות וגשמיות שוין לפניו וכחשכה כאורה. ומזה נמשך משארז״ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כי מבחי׳ סוכ״ע אפי׳ ההדיוט יכול להמשיך כו׳.

והנה בחי׳ סוכ״ע עכשיו הוא בחי׳ העלם שאינה באה לידי גילוי אלא לימוה״מ כי אז עין בעין כו׳ רק שעכשיו הוא בבחי׳ היום לעשותן להמשיך גילוי זה שלעתיד כנודע והיינו ע״י בחי׳ ביטול רצון שבק״ש באחד בשומו ללבו איך שהוא א׳ ואין עוד מלבדו כנ״ל שעי״ז תכלה נפשו לדבקה בו ית׳ באור א״ס ב״ה ממש ולא יהי׳ לו רצון אחר כלל ואז עולה ונכלל החיות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מבחי׳ התלבשות בגדר עלמין בדרך השתלשלות.

ומשם נמשך חיות ואור א״ס ב״ה בפלת י״ח בבחי׳ ברוך אתה להיות ברוך ונמשך אור א״ס ב״ה כו׳ והנה ביאור מלת ברוך יש בו ב׳ פירושים. הא׳ פי׳ כמו והמלך שלמה ברוך שפי׳ ל׳ נפעל שמקבל הברכה שנמשך עליו ממקום עליון יותר.

והב׳ כמו רחום וחנון כו׳ שאינו לשון נפעל אלא לשון מקור שהוא מקור הרחמים. וכך הוא ענין ברוך אתה שבתפלה יש בו ב׳ פירושים ושניהם אמת שע״י אתעדל״ת התכללות החיות באור א״ס ב״ה נמשך ברכה ממקור הברכות הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע כו׳ ממש בבחי׳ את״ה הן הם בחי׳ אותיות שמאלף ועד תי״ו וה׳ מוצאות הפה והוא ענין המשכת בחי׳ סובב לבחי׳ ממלא שיהי׳ גם בבחי׳ ממלא בחי׳ גילוי סוכ״ע.

וזהו ענין יציאת מצרים כי בחי׳ ממכ״ע נק׳ מצרים שהוא בחי׳ השתלשלות המדרגות ברבוי התחלקות שונות והרי לכל מדרגה יש לה גבול ומיצר. אבל המשכות גילוי בחי׳ סוכ״ע נק׳ יצ״מ שהוא השראת אור א״ס ב״ה ממש שכשמו כן הוא אין לו סוף.

ובהמשיך האדם על נפשו גילוי בחי׳ זו הרי הוא כאלו יוצא ממצרים בחי׳ מיצר כו׳. וזהו ענין כפל ב׳ פעמים אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳ וחזר ואמר אני ה׳ אלקיכם.  פי׳ הוי׳ אלקיכם הוא גילוי בחי׳ סוכ״ע עד שנעשה בחי׳ הוי׳ לבחי׳ אלקי׳ כו׳ וכמ״ש במ״א. ויש בזה ב׳ בחי׳ סוכ״ע ובחי׳ המשכת גילוי בבחי׳ ממכ״ע. ולזה כפל ג״כ הוי׳ אלקינו ה׳ אחד. הוי׳ אלקינו הוא בחי׳ סוכ״ע בעצמו (והיינו ענין יחוד דאו״א שהמשכה זו מגילוי זה נק׳ בחינת סוכ״ע קודם שנמשך עדיין בבחי׳ ממכ״ע כי או״א נק׳ ג״כ הנסתרות להוי׳ אלקינו עלמא דאתכסיא וגם החכמה היא למעלה מהשכל המושג ומובן כו׳ וכמ״ש במ״א בפי׳ וענין מוחין דאבא והבינה היא ג״כ בחי׳ מקיף וגם כלולה ומיוחדת עם החכמה כו׳ והמשכת סוכ״ע כשבא בגילוי בממכ״ע זהו הנקרא יחוד זו״נ וב׳ המשכות אלו זהו ג״כ ב׳ הפירושים שבמלת ברוך וזהו פי׳ הקדוש ב״ה קדוש היינו סוכ״ע ממש ברוך הוא היינו מקור כל ברכה והוא ההמשכה מכתר בחו״ב עלמא דאתכסיא. וגם ברוך הוא שנמשך בבחי׳ ממכ״ע בבחי׳ אתה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אם בהרת קדמה כו׳. ואפשר לומר שב׳ המשכות אלו זהו ענין דעת עליון ודעת תחתון המבואר לקמן בהביאור כי דעת עליון מחבר חו״ב ודעת תחתון ממשיך מחו״ב במדות כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו את בנ״י מענין ב׳ בחי׳ דעת כו׳ ובד״ה החלצו מאתכם) והוי׳ אחד הוא כשבא לגילוי בבחי׳ ממכ״ע והיינו בחי׳ יחו״ע כי בשכמל״ו הוא בחי׳ יחו״ת כנודע. וזהו ענין תפלות כנגד קרבנות תקנום שכמו שהקרבנות נק׳ לחם. כך נאמר על ק״ש אכלתי יערי עם דבשי שנעשה בחי׳ אכילה כביכול למעלה דהיינו בחי׳ ביטול והתכללות הנפש באור א״ס ב״ה הסוכ״ע להמשיך חיות וגילוי אוא״ס ב״ה בבחי׳ ממכ״ע:

ג אך הנה ארז״ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה כו׳. והנה העבודה הוא הקרבנות וכנגדן התפלה כו׳. אמנם ביאור ענין התורה. הנה כתיב זאת התורה אדם שהוא בחי׳ אדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ דהיינו בחינת רמ״ח אברין רמ״ח מצות עשה כו׳ פי׳ כמו שהאברים הם כלים ומשכן להמשכת החיות הנמשך מן הנפש המתפשט ומתחלק לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך המצות הם בחי׳ כלים ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע השורה ומתלבש ממש בתוכן בבחי׳ התחלקות ההמשכה כל מצוה ומצוה לפי מדרגתה.

וכל ההמשכות הן מבחי׳ סוכ״ע שהוא ענין ביטול באור א״ס ב״ה שכל עניני התורה ומצות שהן מלובשים בענינים גשמיים זרעים מועד כו׳ תרומות ומעשרות קרבנות כו׳ בדברים שתחת קליפת נוגה כו׳ הוא כדי להמשיך בהן אור א״ס ב״ה כדי שיהיה היש מקליפת נוגה בטל ונכלל באור ה׳ וקדושתו.

והמל״ת הן להפריד הרע כו׳. ולכן נקרא התורה בשם לחם כמ״ש לכו לחמו בלחמי כו׳ כמו שהלחם שעליו יחיה האדם כי הגם שעיקר החיות אינו אלא מהנפש החיוני׳ והלחם הוא רק הגורם הקיום שלא יסתלק הנפש מן הגוף והוא רק מחבר ממש חיות הנפש אל הגוף כי לחם לבב אנוש יסעד. מ״מ המשכת החיות של הנפש והתקשרותה בגוף הוא מחמת גרם הלחם כי הלחם הוא הגורם והממשיך חיות. משא״כ שאר מיני מאכלים ומשקים הם מיני תענוג אבל עיקר הממשיך חיות הוא הלחם.

וכך התומ״צ המה הגורמים המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע דלאו מכל אינון מדות כלל ונקרא רבון עלמין למעלה מבחי׳ עלמין להתלבש בבחי׳ עלמין להיות אנת הוא חכים כו׳ וע״י התורה נמשך ומתלבש אור א״ס ב״ה בחכמה והמצות כללותן הוא בחי׳ צדקה וחסד נמשך ונתלבש אור א״ס בחסד כנודע מענין עולם חסד יבנה שהחסד צ״ל נבנה כו׳ וכמ״ש במ״א בשה״ש בד״ה לסוסתי. שכדי להיות התלבשות אור א״ס במדות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ באתעדל״ת תליא מלתא אשר קדשנו במצותיו כו׳.

וזהו את קרבני  לחמי לאשי שבחי׳ לחם הוא בחי׳ ביטול היש לאין להמשיך בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה נעשה ע״י הקרבן אשה ריח ניחוח להוי׳. וע״י התפלה שכנגד קרבנות אכלתי יערי עם דבשי כו׳ (ועמ״ש בפי׳ את קרבני לחמי בד״ה צו את בנ״י את קרבני כו׳ איך שמרומז בזה ההמשכה שע״י עסק התורה וההעלאה שע״י הקרבן כו׳ ע״ש). אך בחינת לחמי צ״ל לאשי בחינת רשפי אש והתלהבות הנפש שבק״ש בהעלותו את נה״ב ליכלל באור א״ס ב״ה וכל בחינת רשפי אש הוא מצד העלאת נה״ב והתהפכותה כו׳ שעולה כשלהבת בחי׳ שרפים כו׳.

והחיות נושאות את הכסא וזעות מחיל כסא כדאיתא בתדב״א שהמלאך אינו אומר רק ג״פ קדוש כל היום מפני שכשאומר פעם א׳ קדוש מתבטל במציאות ואין נפשו חוזרת אליו עד ד׳ שעות וכן בפעם הב׳. ונמצא שג״פ קדוש אומר ביב״ש היום. אך גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש מישראל מבמלאכים. כי החיות נושאות את הכסא ועל הכסא כמראה אדם מלמעלה ולא נמשך ומתלבש בחי׳ אדם שעל הכסא עד שנתגלה בחי׳ בכל מאדך (עיין פ׳ וישב בד״ה כה אמר כו׳ בענין פי׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים) כי אד״ם הוא אותיות מא״ד והיינו בחינת בכל מאדך לכל חד וחד כפום דרגא דיליה כמו שהוא עצמו למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת ונק׳ מאד שלו לכל נפש לפי מדרגתו ממשיך חיות מבחי׳ אדם שעל הכסא אדם היינו בחינת א׳ דם הדם הוא הנפש וחיות הנמשך מבחי׳ אדם דהיינו מבחי׳ סובב לבחי׳ ממלא.

ועמ״ש מענין אלף על פסוק ויקרא אל משה כו׳. אך כל זה הוא ע״י הכהן המקריב את הקרבן כו׳ והיינו בחי׳ אהרן ונחנו מ״ה שהוא בחי׳ משה ואהרן כו׳ בחי׳ ביטול באוא״ס ב״ה בחי׳ יחו״ע ובחי׳ יחו״ת וכו׳ שבזה נמשך אור א״ס ב״ה מלמעלה למטה ג״כ בבחי׳ אנת הוא חכים ובבחי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה ונמשך מזה בחינת התהפכות נה״ב וכחותיה לקיים ואהבת בכל לבבך בב׳ יצריך דהיינו להיות לו ב׳ בחי׳ לבבות. הא׳ לאהבה ולכלות נפשו אליו לדבקה בו והב׳ להכניע את היצה״ר לאכפיא לסט״א ולאהפכא כו׳. (ועיין בזהר פרשה תרומה דקס״ב סע״ב). והן הם בחינת חדוה תקיעא בליבאי מסט׳ דא ובכי׳ תקיעא בליבאי מסטרא דא בכי׳ היא המרירות על נפשו שירדה ממעלתה ומדרגתה ישראל עלו במחשבה ונתלבשה בגוף הגשמי שהוא רחוק מאד מאור א״ס ב״ה ומסך מבדיל להיות נראה ליש ודבר נפרד בפ״ע. וחדוה מסטרא דא שהרי גם למטה בדברים גשמיים נמשך ומתלבש אור אין סוף ב״ בתומ״צ המלובשים בענינים גשמיים תרומות צדקה כו׳ ואי לזאת יגיל וישמח מאד בה׳ השוכן בתוך תורתו ומצותיו. וזהו ישמח ישראל בעושיו לשון רבים הם המצות שנמשכו בענינים גשמיים שהן בבחינת רה״ר טורי דפרודא כו׳:

ד וזהו לבבתני. שהקב״ה אומר לכנס״י לבבתני. כלומר שאתה הוא הגורם לי שאהי׳ בבחי׳ לב. והענין כי הלב הוא משכן הדם הוא הנפש וחיות של כל הגוף כי המאכל מתעכל ונעשה דם ונוטל הכבד ריבוי הדם ושולח המובחר ללב ולבא פליג לכל שייפין. וכך הוא למעלה כב״י שע״י בחי׳ לחם ואכלתי יערי עם דבשי נעשה הקב״ה בבחי׳ לב להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה הסוכ״ע לממכ״ע ולבבתני ב׳ בחי׳ לבבות הם ב׳ בחי׳ המשכות החיות בחי׳ אנת הוא חכים ובחי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ (ועמ״ש ע״פ שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ חתן כו׳ וב׳ המשכות אלו זהו ענין איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי ע׳ בע״ח שמ״א פ״ז). הנמשך ע״י התומ״צ שהם בחי׳ לחם. כי באתעדל״ת אתעדל״ע. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וכתיב אשר יעשה אותם האדם כו׳ שהאדם הוא העושה התומ״צ בבחי׳ לחם ע״י ביטול היש כו׳ ועל ההיפך הוא אומר אשר לא יקים כו׳. ובהם וע״י נמשך חיות ואור א״ס ב״ה  והמשכות בחי׳ לב. והן ב׳ בחי׳ המשכות שהן חו״ג מים ואש בב׳ משכנות שבלב חלל הימני וחלל השמאלי כו׳ (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ג ע״ב ע״פ לך אמר לבי) אך הגורם להמשכה זאת ביאר הכתוב אחותי כלה. היינו ב׳ בחי׳ בחי׳ אחותי ובחי׳ כלה. אחותי מלשון איחוי אלכסנדרי׳ שהיא האחוה והאהבה הקבועה תמיד בנפש בתולדתו רק שהיא מוסתרת וצריך עדיין לגלותה מההעלם כו׳. ובחי׳ כלה הוא בחי׳ כלתה נפשי שהוא בחינת רשפי אש האהבה מחמת התבוננות בינה לבא כו׳. והן הן בחי׳ מחשבה ודבור עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגליא כי בחי׳ האהבה המסותרת הטבעית היא מבחי׳ עלמא דאתכסיא והוא בחי׳ תרין ריעין כו׳ ובחי׳ כלה הוא בחי׳ עלמא דאתגליא. (ועיין בזהר באדר״ז) (דר״צ ע״ב) וי״ל דב׳ בחי׳ אלו זהו ג״כ בחי׳ שכינתא עילאה ושכינתא תתאה המבואר בד״ה שיר השירים ע״ש ועמ״ש בפ׳ בהר בד״ה כי תבאו אל הארץ בענין פתחי לי אחותי:

לבבתני באחד מעיניך. באחד כתיב באחת קרי. הענין הוא כי עיניך הם עיני העדה חכמים כו׳. ובחי׳ חכמה הוא בחינת אסתכלותא ביקרא דמלכא וכענין עיניך יונים. כמו זוג יונים שמסתכלים זה בזה תמיד ונהנין ומתענגין בראייתן והסתכלותן כו׳.

וכך דרך העבודה של בחי׳ חכמים ועיני העדה ההולכים לפני האלקים מסתכלים ביקרא דמלכא תמיד ורואין יקר תפארת גדולתו של יוצר בראשית להיות תמיד בבחי׳ ביטול כו׳ ויש בזה ב׳ בחי׳. הא׳. מחמת יחודא עילאה איך שהוא ית׳ אחד ממש וכולא קמי׳ כלא חשיב.

ואי לזאת הוא תמיד בבחי׳ ביטול באור א״ס ב״ה ממש בבחי׳ אין כו׳. והב׳ מחמת יחו״ת בשכמל״ו איך שהוא ית׳ מלך העולם וכל חיות העולם שנראה ליש מורגש אינו אלא בבחי׳ מלך ומלכותו מלכות כל עולמים כו׳. והוא ענין בחי׳ ביטול היש לאין דהיינו שהוא יש ואעפ״כ מתבטל כו׳ וזהו תכלית התהוות יש מאין. כדי שיהי׳ היש בטל כו׳. וב׳ בחי׳ הללו הן מ״ש באחד וקרי באחת. כי באחד הוא ענין יחו״ע כי שם הביטול הוא בבחי׳ אחד ממש איהו וחיוהי חד כו׳ (וזהו אחד היה אברהם ועמ״ש במ״א בענין עיני האדם לא תשבענה בד״ה אני ישנה). באחת הוא בחי׳ יחו״ת שיהיה בבחי׳ יש ושיהיה היש בטל כו׳. אחת לשון נקבה בחי׳ נוק׳ המקבל מאחד כו׳ ועיקר המכוון בפסוק זה שע״י בחי׳ עיניך הוא בחי׳ אסתכלותא ביקרא דמלכא בין בבחי׳ אחד היינו בחי׳ יחו״ע בין בבחי׳ אחת הוא יחו״ת נעשה לבבתני המשכת בחי׳ לב. להיות המשכת חיות אור א״ס ב״ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין:

ה באחד ענק מצורניך. הנה ענק הוא תכשיט של אבנים טובות ומרגליות הנקובים ותלוים בחוט על הצואר שאבנים טובות ומרגליות הן מדומם אלא שהן טובות ומאירות ונאה להתקשט בהם וכך עד״מ הן אותיות התורה שנק׳ אבנים כמ״ש בס״י ב׳ אבנים בוונת כו׳ והן מאירים מאור א״ס הנמשך בהן מבחי׳ סוכ״ע שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין שנמשך דוקא למטה מאד נעוץ תחלתן בסופן דוקא והם נקובים וחלולים שנמשך בהם חוט והמשכה בחי׳ הקול קול יעקב קול היינו המשכה ונק׳ צוארך בחרוזים. חרוז ממקרא למשנה כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה נאו לחייך בתורים.

ולכן נק׳ בחי׳ ענק ותכשיט שמתקשט ומתענג בו. מחמת שאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא רם ונשא שוכן בהן. ובאחד היינו אפילו פרק א׳ והלכה אחת נעשה בחי׳ לבבתני הוא בחי׳ גילוי המשכת החיות כנ״ל.

וכמארז״ל אפילו פרק אחד שחרית ופרק א׳ ערבית כו׳. ובזה יובן הלשון ופרק אחד ערבית כו׳ דהל״ל ופרק שני. אלא ר״ל פרק אחד דפרק הזה שלומד יהי׳ נמשך בחי׳ אחד  הוא אור א״ס ב״ה ממש.

וזשארז״ל כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה״ב שנאמר הליכות עולם לו. א״ת הליכות אלא הלכות שההלכות הן הליכה והמשכה מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע מעולם ועד עולם. וזהו הליכות עולם לו. שהן הליכותשלו בעולם. לכן אמרו מובטח לו שהוא בן עוה״ב. כלומר שהוא נולד ונמשך מבחי׳ עוה״ב עלמא דאתכסיא כו׳ כי שם חביון עוזו מבחי׳ סוכ״ע. אלא שעכשיו בזה הזמן הוא בהעלם ובחי׳ זריעה אור זרוע לצדיק. אבל לע״ל מצמיח ישועות ולכן אמרו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש. שיהי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה דוקא ואז יקויים הפסוק כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו׳ שלא יהיה השמים והארץ גשמיים המעלימים ומסתירים אור ה׳ הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע וקדושתו רק שמים חדשים כו׳ להיות בחי׳ אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בבחינת גילוי למטה:

קיצור. ישראל מפרנסין וכמ״ש את קרבני לחמי. והיינו שע״י הקרבן עולה נפש הבהמה לשרשה פני שור ועי״ז והחיות נושאות כו׳ ונעשה העלאה עד רום המעלות עד שעי״ז אח״כ ניחוח להוי׳ פי׳ נחות דרגא והמשכה וזהו ענין הלחם.

ועכשיו תפלה במקום קרבנות העלאת נה״ב ע״י התבוננות בק״ש וברכותיה אמוי״צ כו׳ וחביב ונחמד כו׳ ע״ד ועמך לא חפצתי. ופי׳ ניחוח להוי׳ כי יש ב׳ בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע והיום לעשותם להמשיך מסוכ״ע להיות לע״ל עין בעין כו׳ והיינו ע״י ההעלאה וביטול רצון שעולה החיות בסוכ״ע ואח״כ ההמשכה ויש בזה ב׳ בחי׳ ב׳ שמות הוי׳ שבפסוק ראשון דק״ש בחי׳ סוכ״ע וההמשכה שמסכ״ע בממכ״ע וזהו ניחוח להוי׳ והיינו בא״י שבשמו״ע המשכה ממקור הברכות שהוא ברוך בעצם לבחי׳ אתה את קרבני וזהו אכלתי יערי כו׳. אך ארז״ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח (ע׳ סד״ה אני דפ׳ ציצית) ועבודה נת׳ שהוא הקרבנות אך תורה כתיב זאת התורה אדם י רמ״ח מ״ע רמ״ח איברים המשכות מסוכ״ע בבחי׳ כמראה אדם (ע׳ בד״ה זכור ושמור בדבור אחד שממשיך מבחי׳ כי לא אדם בבחי׳ אדם א״נ עפמ״ש במק״מ משפטים) (קכ״ב א׳) אדם הוא א״א כמראה אדם ז״א ונק׳ לכך לחם (ועמ״ש סוף ביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון בענין ממושבותיכם תביאו לחם כו׳ ע״ש והא דלעיל נת׳ שהקרבנות נק׳ לחם י״ל הקרבנות יסוד האש הקרבן עצמו והתורה ג״כ לחם בחי׳ נסכים סולת ושמן כו׳ סולת דעת מחבר כו׳ המשכת אור א״ס בחכמה וחסד כו׳ אך הלחם צ״ל לחמי לאשי. רשפי אש. מאדך מאד אותיות אדם א׳ דם וכ״ז ע״י הכהן אהרן ונחנו מה. בכל לבבך בכיי׳ וחדוה) (ניסוך היין לשיתין כמ״ש בפ׳ שלח גבי נסכים):

שיר השירים, כ״ג

ביאור על פסוק לבבתני

הנה תחלה יש לבאר ענין סובב וממלא. כי הנה נודע ענין ההשתלשלות שהוא ענין שיורד ונמשך החיות מרוחניות לגשמיות כגון האור שנברא ביום ראשון היינו שנמשך ויורד בו הארה מבחי׳ אור הרוחני ונשתלשל להיות אור גשמי (וכמו ע״ד אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל נמצא גידול העשב והפרי הגשמי הוא ממזל שלמעלה שהוא רוחני והמזלות מקבלים מע׳ שרים כו׳ וכך עד״ז הוא השתלשלות וירידת ההארה בהאור הגשמי מבחי׳ האור הרוחני) ולכן נברא האור ביום ראשון למע״ב שהוא בחי׳ מדת החסד והחכמה היא מקור חהסד והיא בחי׳ אור. דכמו שפעולת האור הגשמי שעל ידו יכולים לראות הדבר משא״כ בחשך. כך הוא פעולת בחי׳ החכמה ברוחניות שע״י החכמה רואה ומשיג הדבר (ועמ״ש במ״א גבי  קי״ס על ענין אראנו נפלאות כו׳) והסכלות הוא חושך שאינו תופס ומשיג שום דבר וכמ״ש והכסיל בחשך הולך אבל החכם עיניו בראשו שרואה את הנולד. נמצא החכמה היא בחינת אור רוחני וכן בחינת בינה היינו ג״כ בחי׳ אור שמבין דבר מתוך דבר וכך עד״מ בחי׳ חו״ב שלמעלה זהו בחי׳ אור. אלא שהוא רוחני. וההשתלשלות הוא שנמשך מהם הארה להיות מזה התהוות האור הגשמי. אך בודאי זה גופא שמהרוחני יתהוה הגשמי הוא למעלה מהשתלשלות שהוא רק יכולת הקב״ה שהוא כל יכול (כי הוא צוה ונבראו להיות מתהווה האור גשמי מהחכמה משא״כ מבחינת חכמה עצמה אף שהוא אור רוחני לא היה מתהוה ממנה האור גשמי. שאין ערוך ויחוס לגשמיות עם הרוחניות אלא שזהו רק יכולת הקב״ה לבדו. ומ״מ שייך לומר שהתהוות האור הגשמי הוא מהחכמה דהיינו שבחי׳ חכמה שהיא אור רוחני נשתלשל ונמשך ממנו האור הגשמי ע״י רצונו ית׳ הכל יכול וז״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה ומ״מ בעשרה מאמרות נברא העולם וכמ״ש במ״א בביאור לפסוק יביאו לבוש מלכות ובחינת רצון עליון וסוכ״ע נק׳ ג״כ דעת עליון כדלקמן אי״ה) והנה לכן נברא האור ביום ראשון כי המשכת הארה זו מבחי׳ חכמה לירד ולהתלבש בגשמיות זהו ע״י מדת חסד שגורם ההמשכה וכמ״ש משוך חסדך. וע״י החסד מתלבשת בצירופי אותיות מאמר יהי אור ועי״ז היא מתלבשת ממש בהאור הגשמי. שהאותיות הן המוליכים ומביאים ההמשכה מלמעלה למטה (ועמ״ש ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳ וסוס אשר רכב כו׳ שלכך נק׳ האותיות סוסים שמוליכים האדם כו׳) ועד״ז ביום ב׳ מאמר יהי רקיע וכנודע מענין ג׳ בחי׳ אור מים רקיע אור הוא החכמה ומים הוא החסד כי יים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך בחי׳ משוך חסדך. ורקיע הוא בחי׳ גבורה ולכן נברא ביום ב׳ שהוא השתלשלות מבחי׳ גבורה הרוחניות בגשמיות להיות מבדיל בין מים למים כו׳ ג״כ ע״ד הנ״ל באור כו׳.

והנה הארה זו הנמשכת מבחינת חכמה שהוא האור הרוחני. מה שמתלבש ממש בהאור הגשמי ע״י מאמר יהי אור. היא מעט מזעיר מעצמות האור העליון. מאחר שבחי׳ המשכה זו נגבלת ומתלבשת בגוף מאור הגשמי שהוא מוגבל. אבל עצמיות האור העליון לא יוכל להיות נתפס ונגבל בהאור הגשמי ואעפ״כ מאיר הוא בבחי׳ מקיף עליו:

ב ומזה יובן ג״כ כללות ענין ממכ״ע וסוכ״ע דהנה כתיב כי אל דעות הוי׳ פי׳ שיש ב׳ בחי׳ דעת בחי׳ דעת עליון הוא מבחינת א״ס ממש ונק׳ סוכ״ע ולכן נק׳ דעת עליון פי׳ עליון על כל העולמות שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל (ע׳ בד״ה ראשי המטות בפי׳ רצון העליון ודעת עליון שאינו יכול להתלבש כו׳) ובחי׳ דעת תחתון הוא בחי׳ ממכ״ע. כי שי״ב הן ששה מדות עליונות שבהן ועל ידן נמשך ההמשכה מבחי׳ חב״ד בעשרה מאמרות שהן האותיות המתלבשים בעולמות להוותן מאין ליש והנה בחינת ההמשכה והתלבשות בחינת חכמה ובינה בהמדות עליונות היינו ע״י הדעת כי הדעת הוא המתפשט ומתלבש במדות והיינו בחי׳ דעת תחתון משא״כ חו״ב הם למעלה מהמדות כנודע. (ולכן נק׳ דעת תחתון ממכ״ע וע״כ מבואר באד״ר) (דקל״ו ע״א) ע״פ ובדעת חדרים ימלאו שמהדעת מתפשט אלף אלפין אדרין כו׳ משא״כ חו״ב שהחכמה מתפשט ונמשך רק בל״ב נתיבות ובינה בנ׳ שערים. אבל הדעת נמשך בריבוי מדרגות שונות להיותו נמשך ומתפשט במדות ועי״ז נעשה ריבוי ההתחלקות לכל חד לפום שיעורא דילי׳ וכמ״ש נודע בשערים כו׳ נודע דוקא שהוא מבחי׳ הדעת.

והיינו בחי׳ דעת תחתון והוא מקור ונשמה לדעת דבי״ע וע״י ריבוא רבבות השתלשולות נמשך ונתהוה ממנו גם הדעת שבאדם. וכמו במשל השתלשלות והתהוות האור הגשמי מהאור הרוחני כדלעיל. וכל זה מבחי׳ ד״ת אבל בחי׳  דעת עליון אינו נמשך ומתפשט במדות כלל. והוא בחי׳ סוכ״ע. כי הוא מבחי׳ כתר. וביאור ענין דעת עליון היינו שהוא מהארת א״ס שאינו נגבל בשום כלי ואינו נמשך ומתפשט במדות שאין כלי המדות יכולים להגבילו ולכן נק׳ סכ״ע שהוא בבחי׳ מקיף כיון שאפילו בהמדות עליונות אינו נמשך. ויובן זה ע״ד מ״ש (איוב י״א) וירא און ולא התבונן דהפי׳ שלא נתפעל לנקום וכמ״ש לא הביט עון ביעקב שאין הכוונה שלא הביט ולא ראה כלל אלא כדפרש״י שאינו מדקדק אחריהן להתבונן בהאון ועמל שלהם. וכך עד״ז הוא פי׳ וירא און ולא התבונן. (ולמה הוא דבשלמא גבי לא הביט און ביעקב כו׳ נאמר הטעם מפני שהוי׳ אלקיו עמו ועמ״ש ע״פ ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם אבל גבי וירא און ולא יתבונן דלא נז׳ ביעקב דוקא ליכא למימר טעם הנ״ל ועוד דהא כתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אלא שזה מיירי בעצמות אור א״ס במקום אשר שם אין הפגם מגיע כלל לכן אע״פ כי וירא און עכ״ז לא נמשך משם המשכה להתפעלות המדות דאצילות לשלם לעושה הרע כרעתו) והוא כמ״ש אם צדקת מה תתן לו כו׳ וטהור עינים מראות ברע שאין ראייתו הרע עושהרושם ו התפעלות כלל כי שממית בידים תתפש כו׳ ומשם מקור הסליחה והרחמים מחוק ברחמיך הרבים כו׳ וזהו הנק׳ דעת עליון שאינו נמשך ומתפשט להתלבש במדות דאצילות שהמדות הן בחינת התפעלות מה שאין כן בו ית׳ נאמר אני הוי׳ לא שניתי. והשכר והעונש נמשך מבחינת דעת המפשט ונגבל במדות (ועמ״ש בביאור לפסוק שחורה אני וממ״ש כאן יובן זה ביותר) וכמו עד״מ למטה יש ג״כ מוחין דגדלות ומוחין דקטנות פי׳ מוחין דקטנות הוא עד״מ כמו קטן מתפעל מאד ממה שהוא נגד רצונו ומתכעס ומתקצף ובוכה אפי׳ מדברים קטנים רק שהם הפך רצונו אפילו בקצת ומעט שנגד רצונו וזהו מצד שהדעת אצלו בקטנות לכן יתפשט מיד במדות ולא יוכל לשלוט בעצמו שלא יתפעל. משא״כ מוחין דגדלות שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו עכ״ז לא יכעוס כלל והוא מפני גדלות הדעת אז אין נמשך ממנו התפעלות המדות כ״כ ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו.

וכל שהדעת רחב יותר אזי קשה לכעוס וכמ״ש רז״ל ארבע מדות בדעות כו׳ קשה לכעוס כו׳ הרי שזה תלוי לפי הדעת וכן מצינו בהלל בגמ׳ פ״ב דשבת והלל לא יקפיד כו׳ וכנודע ג״כ מענין אב הרחמן כי אב פי׳ מקור החכמה ושם נמשך הרחמים והסליחה רק מבחינת החב״ד כשמתלבשים במדות משם נמשך העונש כו׳ (כמ״ש ג״כ ע״פ באתי לגני אחותי כלה ועמ״ש באד״ר) (דקכ״ח ע״ב) והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים כו׳ שלא יתפעל משום דבר ולכן נק׳ בחי׳ זו מוחא סתימאה משא״כ בז״א מוחי׳ אתפשט ונפיק כו׳ שנמשך הדעת תחתון ומתלבש במדות. אבל דעת עליון שרשו ממ״ס ואפילו מבחי׳ אוירא שעל קרומא דחפיא על מו״ס כמ״ש בפ׳ מטות בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳ ואיתא שבבחי׳ אוירא יש התגלות דעת דע״י כמ״ש בספר מבוא שערים שער ג׳ חלק ב׳ פרק ג׳ באריכות.

ונז׳ ג״כ בקצרה בע״ח שער א״א רפ״ד נמצא שפיר נק׳ דעת עליון סוכ״ע שהרי שרשו מלמעלה יותר אפילו מבחי׳ ז״ת דע״י ועמ״ש עוד מזה בפ׳ וירא ע״פ ארדה נא בהג״ה. ובלעם ששיבח א״ע ויודע דעת עליון עמ״ש ע״ז בלק״ת להאריז״ל פ׳ בלק ד״ה ענין בלק ובלעם. אך מ״מ הדעת המתפשט ונגבל במדות הוא מקבל חיות מהדעת העליון שהוא אור א״ס.

וזהו הפי׳ שנק׳ דעת עליון ג״כ אור מקיף וסוכ״ע שהמקיף הוא ג״כ אור המחיה דהיינו שבחי׳ דעת עלין הוא אור המחיה לד״ת. כי לפי שהדעת המפשט במדות הוא בחי׳ א״פ ונתפס ומתלבש בתוך הכלי המגבילו הי׳ לו קצבה והפסק שבזמן מה היה כלה ונפסק שמאחר שהוא נתפס בתוך הכלי כו׳ אלא ע״י שדעת עליון שהוא בחי׳ א״ס מאיר תמיד בבחי׳ ד״ת  עי״ז הוא מקיים אותו כמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שבחינת הגדולה והגבורה שהן ו״ק הנמשכים מהדעת תחתון הן בבחינת לך הוי׳ שיש בהן הארת אור א״ס ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.

ועד״ז בנשמת האדם אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. פי׳ אתה נפחת׳ בי. הוא חלק הנשמה המתלבשת בתוך הגוף שלא כל הנשמה מלובשת בתוך הגוף רק הארה ממנה. ועיקר הנשמה הוא בבחי׳ מקיף ואינ׳ מתלבשת בכלי הגוף ואעפ״כ עיז הוא ואתה משמרה בקרבי שע״י המקיף תתקיים הנשמה שבפנימית ועי״ז נשמרת בקרבי.

וכך יובן ג״כ בענין ב׳ בחינות דעת הנ״ל שהד״ת הוא נשמת המדות עליונות ומתלבש בפנימיותן והד״ע הוא בחי׳ ואתה משמרה כו׳ וזהו כי אל דעות הוי׳ שב׳ בחי׳ דעת אלו מתאחדים יחד. שלא נדמה שהם ב׳ בחי׳ נבדלות זמ״ז כיון שזה מתלבש במדות ועולמות וד״ע אינו נתפס בכלי כלל קמל דמ״מ הם דבר א׳ ממש שהד״ע ובחי׳ סוכ״ע מאיר תמיד בד״ת וממכ״ע והכל א׳ (וכמש״ל גבי פסח בענין ויוציאנו ה׳ אלקינו) וכמ״ש בע״ח שהמקיף מאיר בפנימי כו׳. והנה כ״ז הוא עתה אבל לעתיד יהיה גילוי סוכ״ע היינו שבחינת דעת עליון יאיר ויומשך בבחינת גילוי ממש והיינו לפי שרוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות כו׳ אז יהיה באפשרי לקבל גילוי זה. (וכמובן מדברי האריז״ל במבוא שערים שם שלעתיד היהי הגילוי מבחינת דעת דע״י ועי״ז תהיה ומלאה הארץ דעה. כי לגבי בחינת סוכ״ע אין שום התחלקות ומעלה ומטה שוין ועמ״ש בד״ה וידעת היום ומה שכתוב ע״פ שניך כעדר הרחלים כו׳):

ג ועתה נבוא לענין הקרבנות (איך שבהן ועל ידן הוא המשכת והתגלות סכ״ע) והכהן דוקא מקריב וכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר אך זה הוא משום שצ״ל המתקת הגבורות והיינו ע״י שהכהן איש החסד עוסק בהבערת האש והוא להיותו בכוונת רחמים וחסד ולכן היה בבקר דוקא בעת שהחסד מתעורר וכמ״ש כ״ז בזהר פ׳ צו (דכ״ז ע״ב) וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר כו׳ בגין לבסמא עלמא ולבסמא דינין וכדפי׳ הרמ״ז שם. אך זהו רק ענין סידור שני גזרי עצים (ואפשר לומר שני גזרי עצים כנגד ב׳ בחינות מיתוק הגבורות הא׳ הוא ענין אור החסד שבכלי הגבורה הב׳ אור הגבורה שבכלי החסד וכנז׳ בהרמ״ז שם ובמ״א נת׳ ענין ב׳ בחי׳ אלו שזהו ענין שם מ״ב שבפ׳ שמע ושם ע״ב שבפ׳ והיה אם שמוע כו׳ ועיין בזהר בפ׳ בשלח דצ״ח ע״ב) אבל ענין הקרבנות שני כבשים בכל יום ומוספין הם כוונה וענין אחר. והוא מ״ש את קרבני לחמי לאשי פי׳ לאשי אשים שלי הם השרפים שהם תמיד בבח׳ רשפי אש והקרבנות הם לחם לאשים הללו ולבאר זה צריך להקדים ענין תהו ותיקון כי הנה בבחי׳ התהו הי׳ האור גדול והכלים קטנים שלא יוכלו להכיל את האור ולכן נשברו ונפלו ופי׳ כי הנה האור הוא המשכת אור א״ס הנמשך בעולמות כדי להיות בחי׳ חכמה וחסד כו׳ והכלים הוא החכמה והחסד ושאר המדות שמקבלים ומגבילים את האור והי׳ האור ההוא הנמשך לבחי׳ המדות גדול כ״כ עד שלא יכול להתהוות ממנו בחי׳ המדות חג״ת כו׳ ולכן נשברו הכלים ונפלו בבי״ע והנה לאחר הבירור נתהוה מהם מלאכים מיכאל וגבריאל פני אריה ופני שור שכחם רב ועצום ומהם הוא שנמשך החיות גם לבהמות וחיות ועופות גשמיים שבעה״ז דכמו שג׳ שותפין באדם כן הוא בבהמה אלא שבאדם הקב״ה נותן בו נשמה ובבהמה נמשך הנפש מחיות המרכבה כי נפש כל החיות הוא מבחי׳ פני אריה שבמרכבה ונפש כל הבהמות הוא מבחי׳ פני שור ונפש כל העופות הוא מבחי׳ פני נשר אלא שהבהמו׳ וחיות ועופות גשמיי׳ נלקחו מבחי׳ השמרים שלא נבררו עדיין וכשמקריבין חלב ודם ע״ג המזבח ומתעלים באש שלמעלה נתעורר כן למעלה בכל  המדרגות עד שנותן כח ועוז בחיות הקדש להיות נושאות ונשואות עם הכסא שמתעלים מבי״ע אל מקור שרשם בעולם התהו שהאורות בו מרובים והיינו ע״י בחינת הכהן כי כשם שלמטה העלאת החיות מן הבהמה הוא ע״י הכהן איש החסד שהוא בחי׳ ימין מקרבת להעלותה למעלה כן למעלה כהן הוא חסד. אך אית חסד ואית חסד. דהיינו חסד דלגאו וחסד דלבר. והנה בחי׳ חסד דלגאו ורב חסד הוא בחי׳ כהן עליון שלמעלה מאצילות (ע׳ מ״ש בפ׳ תצוה ע״פ ועשית בגדי קדש ובפע״ח שי״ב פ״ח וע׳ עוד בזהר ר״פ יתרו דס״ז ע״ב בענין אית מלך לעילא כו׳ ותחותיה אית כהן כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) והוא המעלה את המלאכים דבי״ע בשרשם הנ״ל והם נושאות את הכסא וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא הם מגביהים להיות העלי׳ מאצילות ששם הכלים מרובים בלמעלה מהאצילות אשר שם האורות מרובים וזהו ענין שרפים עומדים ממעל לו פי׳ כביכול שהם מעלים בחי׳ האדם שעל הכסא כי זהו ענין המרכבה כמו הסוס שנושא את רוכבו למקום אשר לא יוכל לילך בעצמו וזהו שנאמר בקרבנות לחמי לאשי פי׳ כמו שהלחם מחיה את האדם שעם היות שמדרגת האדם הוא למעלה מן הלחם שהוא בר של והלחם צומח מ״מ הלחם ומזון מחיה אותו והיינו לפי ששרשם נעלה ממנו כי באדם נאמר אחור וקדם צרתני אחור למע״ב כו׳ שדצ״ח קדמו לו לפי שהם מבחי׳ עולם התהו הגבוה מעולם התיקון ולכן ירדו למטה יותר ע״י שבה״כ לכן יש כח בבירור שנברר מהלחם באצטומכא וכבד להיות חיות להאדם לחבר הנפש עם הגוף וזהו כי על כל מוצא פי הוי׳ יחיה האדחם פי׳ מוצא מקור כמו מוצא מים דהיינו מקור ושרש פי הוי׳ שלמעלה מהאצילות כו׳ שישנו בהלחם כו׳ וכמ״כ עד״ז נק׳ הקרבנות לחמי לאשי אשי הם השרפים שהם לאחר הבירור דהיינו שהם בבחינת ביטול מיכאל ביטולו באהבה וכלות הנפש וגבריאל ביראה זעות מחיל כסא כו׳ ומ״מ הם בבחינת גבול כי גם במלאכים יש אורות וכלים והכלים מגבילים ולכן קדוש שהם אומרים פועל בהם כלות הנפש ד׳ שעות ולא יותר ואח״כ צריך לומר עוד פעם שני קדוש לעורר האהבה והכלות הנפש והביטול כו׳ ולכן בי״ב שעות היום אומרים ג״פ קדוש.

ולכן הקרבן שמקריבים הבהמה גשמיות שהיתה תחלה קודם הבירור שהוא למטה מטה מבחינת המלאכים שכבר נבררו וגם הבהמה גשמיות היא בחי׳ לחמיט לאשי הם המלאכים השרפים ע״י שמתבררת ע״ג המזבח דהיינו שגורם עליי׳ המלאכים במקורם ושרשם שמעולם התהו שלמעלה מהכלים המגבילים.

וע״ד שהלחם גשמי מחיה את האדם שהוא לפי שבשרשו גבוה יותר מהאדם שלכן נפל למטה יותר. כן הבהמות גשמיים שנלקחו מבחינת השמרים שלא הובררו הנה בשרשן בחי׳ זו נלקחה מעולם התהו מבחי׳ עליונה יותר משרש חיות המרכבה עצמן ולכן דוקא נפלו למטה יותר וכנודע ממשל נפילת החומה שממקום גבוה יותר נופל למטה יותר. לכן כשמתבררים נעשי׳ בחי׳ לחם וחיות לבחי׳ אשי הם השרפים כו׳:

ועתה התפלה היא במקום קרבנות כי הנפש אלקית אף שאינה צריכה תיקון מ״מ אהבתה מוגבלת לפי שנלקחה מבחי׳ גבול כי גם עולם הבריאה שמשם נמשך בחי׳ נשמה הוא בעל גבול וכ״ש רוח שנמשך מיצירה ונפש דעשי׳.

וא״א להנשמה להגיע לבחי׳ בכל מאדך בלי גבול כ״ע ע״י בירור נפש הבהמית דוקא שהוא קודם הבירור ושרשה מתהו כו׳ וע״ד הנ״ל בפי׳ לחמי לאשי דקרבנות כו׳ וזהו ענין ריח ניחוח להוי׳ ריח הוא העלאה ממטה למעלה וכמשל הריח שעולה ומשיב את הנפש והיינו בחי׳ ק״ש ועי״ז אח״כ ניחוח חות דרגא להמשיך מלמעלה למטה להוי׳ וזהו בחי׳ שמו״ע ברוך אתה ה׳ המשכת אור א״ס למטה וכן התורה היא בחי׳ המשכת אור א״ס וזהו על שלשה דברים העולם  עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח עבודה היא בחי׳ העלאה ותורה וגמ״ח הן בחי׳ המשכות:

ד והנה מבואר למעלה בפנים איך כי גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש בישראל מבמלאכים כו׳ שלא נמשך ונתגלה בחי׳ אדם שעל הכסא עד שנתגלה בחינת בכל מאדך כי אדם הוא אותיות מאד והענין כי סיבת היות ההשפעה מהמדות בבחי׳ גבול אינו מפני שהספירות והמדות עצמן הם בבחינת גבול כי זה אינו שהע״ס הם בבחי׳ א״ס רק שההשפעה מהמדות היא בבחי׳ גבול מחמת ההרכבה והתכללות החסד מגבורה והגבורה מחסד לכן עם היות שבחי׳ חסד מצד עצמה הוא בבחי׳ א״ס והיתה מתפשטת עד אין קץ רק לפי שיש בחי׳ המנגדת לזה היא בחינת גבורה המצמצמת אותה ומונעת התפשטות החסד בלי גבול כו׳ להיות שאמר לעולמו די.

וז״ש ביריעות המשכן ארבע באמה שמנה ועשרים באמה ולא כתיב ארבע אמות שמנה ועשרים אמות אלא שהיריעות מצד עצמן הם בבחינת בלי גבול רק יש בחי׳ אמה המודדת ומצמצמת עד פה יהי׳ חסד ועד פה גבורה. שעי״ז נעשו בבחי׳ מדות והוא ענין קו המדה וקנה המדה שביחזקאל. וכמ״ש בזהר פ׳ פקודי (דרל״ג ע״א) וזהו שבחינת אדם היינו בחי׳ מאד ממש ואעפ״כ נקרא אדם (ויין מ״ש בפ׳ יתרו בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה מש״ש וצ״ל הלא שם מ״ה כו׳ אך באמת הא בהא תליא כו׳ ומשם יובן ג״כ ענין אדם אותיות מאד בע״א והוא שכדי לעשות בחי׳ אדם זה שיהי׳ בהתכללות כו׳ הוא ע״י המשכה מבחי׳ מאד ממש שבלי גבול שנמשך בבחי׳ אדם כו׳ ע״ש והיינו ע״י בכל מאדך בק״ש כו׳):

וזהו לבבתני שהקב״ה אומר לכנס״י שאתה עושה אותי לבחי׳ לב כי הנה כל חיות וקיום ומזון של כל האיברים שבאדם והגוף בכללו הוא תלוי ונמשך מן הלב כי הלב הוא משכן לנפש החיונית וכמ״שש כי הדם הוא הנפש שבהדם שבלב נקשרה ונתלבשה הנפש החיונית.

והלב הוא המחלק החיות והדם לכל האיברים אך מאין יהיו הדמים בלב אינו מצד עצמו לבד כי מצד עצמו אין בו רק רביעית דם לבד ואין בו כדי התפשטות והילוך הדם בכל האיברים רק שמוסיפים בו תמיד דם ע״י המאכל אשר יאכל האדם שמתעכל עד שנעשה לדם ונוטל הכבד ריבוי הדם והפסולת ושולח המובחר ללב.

וכך הנמשל שע״י העלאת נה״ב בעבודה שבלב זו תפלה שנק׳ לחמי לאשי נעשה בחי׳ המשכת החיות בבחי׳ לב. דהיינו שע״י הבירורים דבי״ע ששרשם מעולם התהו ניתוסף האור והחיות באדם דאצילות ועי״ז נמשך ממנו התפשטות החיות בהעולמות ועמ״ש מזה ע״פ אני ישנה ולבי ער וזהו לבבתני שאתה עושה אותי לבחי׳ לב.

והנה בלב יש ב׳ חללים חלל הימיני וחלל השמאלי חלל השמאלי הוא משכן הדם וחלל הימיני הוא מלא אויר ורוח שהוא עיקר הרוח חיים כי הדם בעצמו לא הי׳ יכול להתפשט ולהלוך בכל האיברים זולתי הרוח חיים שמוליכו וגם עוד נוסף ברוח החיים שממשיך אל המוח ומחבר אתץ המוח אל הלב שבמוח אין שם הילוך הדם רק האויר ורוח חיים שבלב הוא המקשר ומחבר הלב למוח ומן המוח חוזר ושב אל הלב כנודע וכך למעלה לבבתני היינו ב׳ בחי׳ שבלב. חלל הימיני וחלל השמאלי והיינו שהחיות הנמשך ומתפשט מאצילות לבי״ע להחיות נשמות ומלאכים זהו כמו בחינת התפשטות החיות מחלל השמאלי לכל אברי הגוף והמשכת האור והחיות מעצמות א״ס ב״ה שאינו בגדר ספי׳ כלל להיות נמשך התהוות החכמה דאצי׳ אנת חכים כו׳ היא כמו התפשטות והמשכת החיות מחלל הימיני שבלב שהוא מלא רוח שממשיך ג״כ אל המוח וכך הוא ההמשכה להיות בחי׳ חכמה כו׳ (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור) (דצ״ג ע״ב) ע״פ לך אמר לבי בקשו פני כו׳ שהאריך שם בענין לב ושאור  אבא מאיר בחלל ימיני שבלב שבו רוח החיות ואימא מאירה בחלל השמאלי שבו הדם כו׳. ופנימית הלב הוא פנימית ע״ב ס״ג כו׳ וכ״כ עוד בפ׳ פנחס (בדף רכ״א). וא״כ עפ״ז מובן מש״כ דהחיות שמתפשט מאצילות להחיות עולם הבריאה זהו מבחי׳ חלל השמאלי שבלב היינו כי אימא מקננא בכורסייא אבל אצילות הוא בחי׳ חכמה בכלל שהוא בחי׳ חלל הימיני כו׳ ונק׳ רוח כמ״ש בע״ח שער מוחין דצלם פ״ה שכתב בשם ספר יצירה שהחכמה נק׳ רוח אלקים חיים ועמ״שש מענין רוח ע״פ והיה מספר בניישראל כחול הים. א״נ עפמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין כו׳ בענין אויר אור י׳ שהארת אור הנר הוא ע״ח שיש אויר סביב האור כו׳ ע״ש נמצא האור שהוא בחי׳ חכמה כמש״ל מקבל מבחי׳ אויר שהוא בחי׳ כתר כו׳ ואויר היינו רוח. לכן ההמשכה מא״ס ב״ה להיות התהוות החכמה נק׳ בשם רוח הנמשך מחלל הימני שבלב וב׳ המשכות אלו דלבבתני הוא ע״י ב׳ בחי׳ אחותי וכלה שהם ב׳ אהבות אחותי היא אהבה הנמשכת מבחי׳ חכמה אחותי רעיתי תרין ריעין דלא מתפרשין כו׳ והיא אהבה בנחת ע״ד דברי חכמים בנחת נשמעין והוא בחי׳ אהבה הטבעית שהיא מבחינת חכמה כמ״ש בסש״ב. ועי״ז מעורר וממשיך המשכת החיות בנאצלים הנקרא רוח (וזהו אמור לחכמה אחותי את). וכלה היא בחי׳ אהבה כרשפי אש כלתה נפשי שהוא מבחי׳ בינה ליבא ועי״ז נמשך אור א״ס בבי״ע והיינו ע״י המדות לך ה׳ הגדולה כו׳:

ה וב׳ בחי׳ אהבות אלו הוא ג״כ מ״ש ע״פ באתי לגני כו׳ מענין ההפרש שבין בחי׳ ריעים לדודים שבחי׳ ריעים הם דלא מתפרשין שאהבתם תמידית ולכן אין שייך רשפי אש וצמאון וזהו בחי׳ מי שתורתם אומנתם כו׳ ודודים הוא שאהבתם לפרקים ועתים מזומנים בשעה שמעורר את האהבה כמו בשעת תפלה וכיוצא בזה ולכן באהבה זו שייך צמאון ויסוד האש כו׳. ולכן א״ש שע״י בחינת אחותי מעורר וממשיך מבחי׳ עליונה יותר וע׳ בזהר ויקרא (דקי״ב א׳) ע״פ אחותי ובזהר פ׳ אמור (דף ק׳ ע״ב) ועמ״ש ע״פ שיר השירים בענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ומ״ש ע״פ והקרבתם עולה אשה כו׳. גם אפשר ב׳ אהבות אלו נמשכים מב׳ בחי׳ דעת כי דעת עליון מייחד ומחבר חו״ב לכן עי״ז נמשך האהבה דבחי׳ אחותי שהיא מבחי׳ חכמה כמ״ש בזהר ע״פ אמור לחכמה אחותי את. ודעת תחתון מחבר וממשיך התפשטות השכל במדות מזה נמשך בחי׳ אהבה הב׳ דבחינת כלתה נפשי כו׳ וכן פי׳ הרמ״ז ברע״מ פ׳ שופטים (דער״ה א׳) ענין קירות לבו שהם כחות שבשני חללי הלב הם חו״ג הנמשכים מהדעת. וכמ״ש מזה במ״א הנ״ל. ובחי׳ עומקא דליבא י״ל ששרשו מדעת עליון וזהו ענין אחותי ועמ״ש מענין אחותי ע״פ ושבתה הארץ ארעא אתבטלת כו׳ ועמ״ש מענין דעת עליון שבנפש בביאור ע״פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו׳. ולכן ע״י ב׳ בחי׳ אלו נמשך מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וכמש״ל בענין כי אל דעות כו׳ שבאמת כולא חד.

והנה כ״ז הוא דעת עליון וד״ת שבנפש האלקית. אך עוד י״ל כפשוטו כי אפילו ע״י אהבה הנמשכת מהדעת תחתון של הננ״א מעוררים וממשיכים למעלה מבחי׳ דעת עליון שהוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו לפי שבאדם יש ג״כ נפש הבהמית שהיא ג״כ נפש המשכלת אלא שהיא הנמשכת אחר הגשמיות שהיא מק״נ. אבל נה״א עיקרה היא נפש המשכלת ומתבוננת תמיד ומשגת באור א״ס ב״ה ואין לה השכלה אחרת ועמ״ש מזה בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ולכן כל בחי׳ מהדעת של נפש האלקית נק׳ בודאי דעת עליון לגבי הדעת ושכל האנושי הנמשך מנה״ב שבאדם שהיא משכלת ומשגת גשמיות עה״ז וגם יכולה להשכיל ג״כ באלקות וכי הנה״ב כלולה מטו״ר ואפשר שזהו ענין עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע  עץ הדעת טוב ורע הוא בחינת דעת דנה״ב ועץ החיים הוא דעת וחכמה דנה״א כו׳ הגם שבמ״א נתבאר שגם בנה״א שייך בחי׳ עץ הדעת וכמ״ש ע״פ מקושש עצים. מ״מ אינו נק׳ כלל עץ הדעת טוב ורע ח״ו וכמ״ש בפרדס בערך עץ. אבל עיקר עה״ד טו״ר ממש היא ק״נ שמשם נמשכה הנה״ב וע׳ מזה בד״ה ברע״מ פ׳ נשא והמשכילים יזהירו כו׳ והנה כשהאדם מגביר החב״ד של הנה״א על השכל שבנה״ב שמעמיק בשכלו ומחשבתו בהתבוננות בגדולת א״ס ב״ה בק״ש ותפלה אזי יתבטל דעת ושכל הנה״ב ויתכלל בדעת של הנה״א ואזי גם המדות הנולדות מהשכל הגשמי לתאוות עולם הזה יתבטלו במדות הנולדות מהדעת של נפש אלקית לדבקה בו ית׳ בדביקה וחשיקה וחפיצה בבחי׳ אחותי או בבחי׳ כלה כלתה נפשי כו׳ נמצא התפלה שהיא בירור הנה״ב גורם ביטול והעלאת דעת תחתון שבאדם בדעת עליון שהוא בחי׳ בירור והתחברות עץ הדעת בעץ החיים ולכן עי״ז מעורר וממשיך ג״כ מלמעלה המשכה מדעת עליון הסוכ״ע בדעת תחתון וממכ״ע שנקראים ג״כ עץ החיים ועץ הדעת לפעמים וכה,ג איתא דיצ״ט ויצה״ר שרשן מב׳ חללי הלב דז״א כדפי׳ הרמ״ז פ׳ אמור (דצ״ג) הנ״ל. וז״ש לא הביט און ביעקב כו׳ וכ״כ למה כי ה׳ אלקיו עמו דהיינו ע״י שממשיך האדם אלקות בנפשו שהשכל ומדות של נה״ב הנק׳ עה״ד טו״ר יתבטלו לגבי שכל ומדות של נפש האלקית הנק׳ עץ החיים הן שהביטול בבחי׳ אחותי הן שהביטול בבחי׳ כלה עכ״פ הכל ביטול נה״ב והתכללותה בנה״א שהשכל ומדות דנה״ב ג״כ מסכימים לאהבה זו. לכן עי״ז מעורר מלמעלה בחי׳ דעת עליון שלמעלה בא״ס ב״ה שהוא בחי׳ סוכ״ע והמדות הנמשכים ממנו הן ורב חסד חסד דלגאו ועי״ז לא הביט און ביעקב כו׳ כי המעט שמלמטה מעורר הרבה למעלה וכמ״ש בסש״ב ח״ג (ספי״ב) ולכן הקרבנות מכפרים וזהו לבבתני אחותי כלה:

ו לבבתני באחת מעיניך. באחד כתיב עיניך הם עיני העדה שתורתם אומנתם והם בבחי׳ דמסתכלין ביקרא דמלכא אך יש בהם ב׳ בחינות. הא׳ שהם בבחי׳ הביטול דיחו״ת ביטול היש שהוא יש רק שבטל ומשתחוה והב׳ בחי׳ יחו״ע שאין עוד מלבדו ממש והוא ביטול האמיתי והן ב׳ בחינות אבינו מלכנו וזהו ענין באחד ובאחת יחו״ע היא בחי׳ באחד כתיב עולם המחשבה שהיא עלמא דאתכסיא ויחו״ת באחת קרי עולם הדבור עלמא דאתגליא. ומכל א׳ משני בחינות אלו גורמים בחי׳ לבבתני:

באחד ענק מצורניך. ענקק תכשיט של אבנים טובות ומרגליות שהם דומם ואעפ״כ מאירות ונאות להתקשט בהן וכך מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה בחי׳ אותיות הדבור שהן בחי׳ דומם שתי אבנים בונות כו׳ ואעפ״כ נמשך בהן אור א״ס הסוכ״ע והן בחי׳ ענקים לגרגרותיך לפי שהן מאור העליון ועמש״ל ע״פ צוארך בחרוזים.

וכלל הפסוק שלבבתני בין בבחי׳ אחותי ובבחי׳ כלה שבשעת התפלה ובין בבחינת עיניך שהוא הביטול לכל היום בעיני העדה ובחי׳ ענק הוא בחי׳ אותיות התורה לבעלי עסקים שאינן יכולים להיות בביטול כל היום ואזי אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית כו׳ וזהו באחד ענק כו׳ כנ״ל:

ועוי״ל בפי׳ לבבתני בסגנון אחר קצת והוא ע״פ משנ״ת בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין יחד לבבי דפנימית הלב היא בחי׳ יחידה שלמעלה גם מחב״ד והוא ענין רצון העליון בחי׳ כתר ועד״ז נתבאר ג״כ במ״א ע״פ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול דאורייתא מחכמה נפקת ואורייתא מתקשראה בקב״ה והקב״ה נק׳ צור לבבי והיינו כי פנימית הלב הוא למעלה מהחכמה דלב היינו בחינת מל׳ ולמטה מהחכמה כמ״ש בזהר פ׳ שלח (דקס״א ב׳) ובפ׳ תרומה (דקכ״ח ב׳)  היינו בח׳י חיצוניות הלב. וגם נודע דהמל׳ שרשה בכתר וזהו ענין איה מקום כבודו כי המל׳ נק׳ כבוד בגימ׳ ל״ב נתיבות חכמה שזהו ג״כ פי׳ ל״ב וזהו ענין ל״ב שמות אלקים שבמעשה בראשית ושרשן מכבוד עילאה ל״ב נתיבות הח״ע כמ״ש בפרדס ערך לב.

ואיה מקום כבודו היינו שרש ומקור המל׳ בכתר וזהו בחי׳ אי״ שאינו מושג כו׳ וזהו ענין מחשבה הקדומה שעלה במחשבה שיהיה מלך על עם וזהו ענין מלכותך מלכות כל עולמים ולכן נק׳ בחי׳ זו פנימית הלב כי לב היינו מחשבה ורצון וע״ז נאמר ולבי ער וכמ״ש באדרא (דקכ״ט ע״ב) שבא״א נאמר הנה לא ינום כו׳ אך הנה עצמותו ית׳ הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ רצון וכמ״ש במ״א בד״ה צאינה וראינה שבחינת המשכת הכתר נק׳ למעלה ביטול רצון כו׳ שהוא ית׳ רם ונשא מרצון זה וכמ״ש אם צדקת מה כו׳.

והגורם המשכה זו הוא ע״י אתעדל״ת בעסק התורה בבחי׳ ביטול רצון כו׳ ע״ש וזהו לבבתני שאתה הוא הגורם לי שאהיה בבחי׳ לב והיינו ע״י אתעדל״ת דאחותי כלה כו׳ שעי״ז נמשך אתעדל״ע ב׳ בחי׳ לב כתר עליון שהוא מקור להתהוות אצי׳ ומל׳ דאצי׳ שיוצאת כנגד הלב דז״א שהיא מקור להתהוות בי״ע והיינו בחי׳ סכ״ע ובחי׳ ממכ״ע ולכן נאמר בפסוק זה לבבתני ב׳ פעמים וזהו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם פי׳ לב האדם א״א לאדם ז״א והיינו ב׳ בחי׳ לב הנ״ל כי המל׳ מקבלת מהלב דז״אוע׳ בזהר בתרומה (דקמ״ו סע״ב) ועמ״ש ס״פ בראשית בד״ה צאינה וראינה בענין וביום שמחת לבו.

שיר השירים, כ״ד

באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים. (רבות נשא פרשה י״ג קרוב לר״פ ס״פ ואתחנן ובשה״ש רבה ע״פ זה ובפסוק מה יפו דודיך) פי׳ באתי לגני היינו גילוי אלהות שבג״ע התחתון בחצות לילה שאז הקב״ה משתעשע בנשמות הצדיקים שאחר שזוכר על החורבן ומקרקר כו׳ תהי׳ זאת נחמתו ושעשועו בנשמות הצדיקיחם ע״י עסק תורתם כמ״ש היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני.

והנה ביאור ענין זה להבין מהו ענין השעשוע והנחמה של הקב״ה בעסק התורה הלא הכל היה כבר גלוי וידוע לפניו ית׳ וגם להבין למה בחצות הלילה דוקא ואחר שזוכר את החורבן. הנה כתיב ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה שעיקר תכלית בריאת האדם לעבוד את הג״ע דהיינו להמשיך גילוי אלהותו ית׳ ועמ״ש מזה בד״ה כי כאשר השמים החדשים.

והנה ארז״ל גלו לבבל שכינה עמהם שכינה הוא בחי׳ עלמא דאתגליא דהיינו גילוי אלהותו ית׳ להוות עולמות עליונים ותחתונים הגם שגם בגלות עולם כמנהגו נוהג ועוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו׳ וכמאמר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית אך ההפרש הוא בבחי׳ גילוי והעלם שבזמן שאין ביהמ״ק קיים עלמא דאתגלייא היא בבחי׳ העלם והסתר פנים וכמ״ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. פי׳ ביום ההוא בבחי׳  עלמא דאתכסייא שהחשך יכס׳ ארץ והנה כמו שנראה בחוש בסדר והנהגת העולם בחושך ואור של עוה״ז שבעתות ערב מתחיל להאפיל ולהחשיך ומחשיך ובא עד חצות לילה ומחצות ואילך מאיר ובא מעט מעט כך הענין בגלות השכינה שזמן ירידתה ונפילתה הוא עד חצות שאז נאמר ותפול לפני רגליו ומחצות ואילך הוא מתרוממת מעט מעט שמתעלית ע״י אנשי מעשה הקמים בחצות לעסוק בתורה ובשחר יש לה קימה מעלייתא ע״י התורה ועבודת התפלה והמצות של כללות נשמות ישראל.

ולהבין מהו ענין הגילוי וההעלם הנה מבשרי אחזה שכמו שיש אצל האדם שכל ומדות ומחשבה כו׳ כך עד״מ הגם שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם הרי נאמר מאד עמקו מחשבותיך מאד עמקו שהם בחי׳ עלמא דאתכסיא ואינם נראים ונגלים בהנהגת עולמות רק הנהגתם הוא ע״פ מדותיו ית׳ וראשיתן הוא החסד כמ״ש עולם חסד יבנה והם כל מאמרות שבהן נברא העולם יהי אור כו׳ וששת ימי בראשית יום ראשון חסד כו׳ וכל ימות עולם הם רק ששת ימים אלו כי שבת זמן עליות העולמות למקורם ואח״כ חוזרים ומתחדשים ימות החול יום ראשון כו׳ וא״כ הרי ששת ימים השניים הם עצמן ששת ימים הראשונים שנתחדשו ועיקר עבודת האדם שיהיה בבחינת מחשבותיך שעמקו מאד להיותן בבחי׳ גילוי וע״ז נאמר ממעמקים קראתיך הוי׳ וכדפי׳ בפ׳ בשלח (דס״ג ע״ב) ובפ׳ ואתחנן (דרס״ה ע״ב) וע׳ בפ׳ ויחי (דרכ״א ע״א) ובפ׳ אחרי (דף ע׳) ועיין ברבות פ׳ ויקרא (ספ״ג) מים עמוקים כו׳ ממעמקים כו׳ ופי׳ ממעמקים מבחי׳ ההעלם שהוא בחינת עמקו מחשבותיך עלמא דאתכסיא קראתיך כאדם הקורא לחבירו שיצא מביתו לחוץ להיות בבחינת גילוי. כי הנה איתא בתיקוני זהר לאו דאית לך צדק ידיעא כו׳ אלא לאנהגא בהון עלמין כו׳ כפום עובדיהון דבני נשא פי׳ שהנהגות והמשכות המדות להיות בהן הנהגת העולמות בעובדיהון דבני נשא תליא שהמעשה אשר יעשה האדם למטה באתעדל״ת אתעדל״ע שע״י צדקה וחסד שעושים למטה מעוררים למעלה להיות אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה ומתלבש במדת החסד וכן עד״ז בכל המדות (ועמ״ש בד״ה לסוסתי) אך אין אור א״ס שורה ומתגלה אלא בבחינת חכמה דכתיב בראשית ברא אלהים ות״י בחוכמתא שהחכמה הוא החיות וקיום המדות והנה כתיב כולם בחכמה עשית שבחי׳ חכמה מלובשת בכל המדות. אך מ״מ אינו דומה החכמה שמלובשת תוך המדות ואינה נראית ונגלית בהם לבחי׳ גילוי החכמה עצמה שהיא למעלה מעלה במדרגה מן המדות וגילוי המדות נמשכין ממנה שהחכמה תחיה כו׳. (ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש גבי וביום החדש יפתח) ולכן כדי להמשיך אור א״ס ב״ה למטה צ״ל ע״י התורה שהיא בחי׳ חכמתו ורצונו ית׳ והיא היא שעשוע של הקב״ה כמ״ש ואהיה שעשועים כו׳ וזהו בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה ונקרא בחינה זו בשם אב שהוא שורש ומקור כל ההשתלשלות וע״ז אנו מתפללים סלח לנו אבינו שהוא אב הרחמים והסליחות לפי ששם אינו מגיע פגם החטא ועון וכמ,ש אם צדקת כו׳ (עמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳ ועמ״ש בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ מענין מוחין דאבא ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויקרא בדף ז׳ ע״ב בד״ה כשמן הטוב) משא״כ כשאינם נראים ונגלים רק מדותיו ית׳ שמנהיג בהן את העולם ה״ז בחי׳ העלם ולכן כתיב בכל ששת ימי בראשית ויאמר אלהים שהוא מדת הצמצום רק בשבת שהוא התגלות בחי׳ חכמה כתיב ויכל אלהים פי׳ שכלתה בחי׳ ומדרגת אלהים שנעשה קץ ותכלה למדרגה זו רק אח״ז כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים כו׳ ששתף מדת ה׳ כו׳ וזהו ענין שבחצות לילה הקב״ה משתעשע בנשמות הצדיקים ע״י עסק תורתם דהיינו אחר שזוכר את החורבן שהיא נפילת וירידת בחי׳ עלמא דאתגליא בגלות והסתר פנים תהיה זאת נחמתו להיות גילוי בחי׳ השעשועים שלמעלה שהם מבחי׳ חכמה עילאה והיינו ע״י עסק התורה להיות המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה ולהתלבש במדות כו׳ ועי״ז מתחיל עליית בחי׳ עלמא דאתגלייא מההסתר כו׳ כמבואר למעלה:

ב אך הכח הזה לישראל להיות בהם וע״י המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה כי הרי הוא ית׳ למעלה מעלה מבחי׳ חכמה וכולם בחכמה עשית שהיא עשייה גשמיות הנה ע״ז נאמר אריתי מורי עם בשמי כו׳ כי הנה מור ובושם הם מיני ריח והנה אנו רואים שהריח מחזק המוח ומשיב את הנפש וריח זה של המור נעשה מדם חיה טמאה שנקרש כך הנה ע״י בחי׳ לאכפיא סט״א בסור מרע בתכלית דהיינו בשמירת כל ל״ת בפרטן ודקדוקן מד״ס שלא לעבור על אחת מהנה ולכוף את  היצה״ר ונפשו הבהמית שלא תמשך אחרי טבעה ורצונה וכמשל חיזוק וקרישות הדם של החיה הטמאה כך ע״י שיתחזק נגד כח המתאוה שלו אזי מזה נעשה בחי׳ ריח ניחוח לה׳ להיות עולה לה׳ ונכלל באור א״ס ב״ה וכמ״ש וירח את ריח בגדיו בגדיו בחי׳ לבושים שהוא בחי׳ מקיף וגם נעשה מבגדיו לשון בוגדיו כמו בגד בוגדים בגדו שע״י בחי׳ הרע כשנהפך לטוב נעשה בחי׳ ריח שעי״ז ויברכהו ויתן לך מטל השמים פי׳ שמים הוא בחי׳ חכמה שם מים מקור הליחות שבמוח כו׳ וטל השמים הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך בחכמה כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות סד״ה ראה ריח בני כו׳) וזהו אריתי מורי פי׳ הריח של המור בשמירת מצות ל״ת עם בשמי הוא בחי׳ הריח מכל שאר עצי בשם שהוא בחי׳ לאכפייא סט״א בשמירתמ״ע דהיינו לכוף טבעו בלמוד התורה יותר מהרגילות ובנתינת הצדקה יותר מטבעו וכן בזריזות קיום כל המצות ולהסיר כל מונע מבית ומבחוץ שע״י בחי׳ לאכפייא בסור מרע ועשה טוב זוכה להיות מזה בחי׳ ריח חזק העולה למעלה שעי״ז ישיב את הנפש שיהיה המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה כו׳ (ועמ״ש בד״ה ואהי׳ אצלו אמון ואהיה שעשועים בפי׳ אני תורתך שעשעתי ועמ״ש בד״ה אני ישנה ובד״ה יונתי כו׳):

אכלתי יערי עם דבשי. פי׳ יערי נק׳ המלאכים שהם נק׳ עצי שטים עומדים ונק׳ עומדים כמו שרפים עומדים כו׳ ועליהם נאמר ויצמח ה׳ אלהים כו׳ כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל שהם בחי׳ המאכל שבהם וע״י מגיע ההשפעה לישראל ולכל העולם הן ברוחניות הן בגשמיות כמארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה כו׳ גם ברוחניות ההשפעה להיות חכמה ובינה כו׳ הגם כי ה׳ יתן חכמה הנה המלאכים הם השלוחים שהם שלוחי ההשפעה כי להיות אור א״ס ב״ה יורד ומשתלשל כ״כ א״א כ״א ע״י צמצומים רבים במדרגות שונות וכמה דרגין על דרגין כו׳ והם הם בחי׳ המלאכים שבכל עולם שהם כלים לאור א״ס ב״ה שמתצמצם ומתלבש בתוכם ומהם מקבלים נש״י אהבתם ויראתם לה׳ ועד״ז תקנו יוצר אור כו׳ איך שהמלאכים עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו׳ וכמשל מי שבא לפני מלך גדול שתפול עליו אימה ופחד מפני ראותו כמה שרים ונכבדי ארץ נופלים על פניהם והרי קבלת יראה זו מן השרים וכן ברכת אהבת עולם איך שאהבה וחמלה יתירה חמלת כו׳ וקרבתנו לשמך הגדול כי הנה חיות המלאכים הוא מרוח פיו ית׳ משא״כ ישראל עלו במחשבה כו׳ ועי״ז נתעורר בו אהבה מפני ראותו התקרבותו למלך אחרי ראותו שרים רבים ונכבדים ועכ״ז אינן קרובים כ״כ למלך (ועיין מ״ש מזה באריכות בסש״ב פמ״ו) נמצא מקבלים נש״י אהוי״ר ע״י המלאכים (ועמ״ש מזה בד״ה כנשר יעיר קנו) וכן זה לעומת זה כל ההשפעה לס״א להיות תענוג גשמי וחכמה גשמיות הוא ג״כ ע״י המלאכים שזה לעומת זה עשה אלהים מדרגות הטומאה נגד מדרגות הקדושה והאדם הוא בעל בחירה לבחור הטוב ולעשות עצמו מרכבה לקדושה שיושפע לו שפע אלהות ע״י מלאכים הקדושים וזהו יערי עם דבשי דבשי פי׳ מיני מתיקות שהם כל הפירות של העצים הנ״ל שכל הפירות נקראים ע״ש מתיקות והיינו בחי׳ התפעלות הנפש שנמשך מחמת ההשפעה של המלאכים ביוצר אור ואהבה ולכן נק׳ פירות היער שהרי אהוי״ר זו דישראל נולדה ונמשכה ע״י עצי היער שהן המלאכים וכ״ז הוא בחי׳ אכלתי כי הנה על המלאכים נאמר וטוב למאכל שהוא כמשל המאכל המחיה את האדם עכ״ז האדם הוא במעלה יותר ממנו והמאכל מתעלה ע״י האדם שמדצ״ח נעשה בחי׳ אדם כך ע״י שמקבלים ישראל מהמלאכים מתעלים המלאכים על ידם כי הרי נשמות ישראל עולים למעלה הגבה יותר ע״י מס״נ באחד שעי״ז נעשה בחי׳ לאשתאבא בגופא דמלכא ולמהוי אחד באחד ממש משא״כ המלאכים מצד  עצמם אין יכולים לתאחד כ״כ (ועמ״ש בד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים ובד״ה כנשר יעיר הנ״ל וע״פ וכל בניך בענין כתפוח בעצי היער ועמ״ש מענין אכלתי יערי עם דבשי בד״ה אני ישנה ולבי ער הנ״ל):

שתיתי ייני עם חלבי. ייני הוא בחי׳ יין המשמח אלהים כו׳ וחלבי פי׳ עד״מ כמו חלב המגדל את הלד שע״י יניקתו מהחלב נעשה גידול אבריו כך הנה בחי׳ גילוי אלהותו מחכמתו ית׳ הוא מגדל את המדות שבנפש וניתוסף בהם תוספת אורה ודביקות הנפש באלהים חיים ועד״ז תקנו ברכות אמצעות של תפלת י״ח ברוך חונן הדעת ברוך הרוצה בתשובה כו׳ להיות תוספ׳ ברכה והמשכת גילוי אלהות נמשך בבחי׳ דעת ותשובה וסליחה כו׳ וכשם שהוא מלמטה למעלה כך הוא למעלה ענין שתיתי ייני יין המשמח אלהים היינו בחי׳ אלקים וצמצום המסתירים את אור החכמה שבמדותיו ית׳ נמשך בחי׳ יין ויוצא סוד שנמשך ההעלם דעלמא דאתכסיא בבחי׳ גילוי אור כו׳.

ועמ״ש בד״ה ענין נסכים ועד״ז הוא ענין חלבי היינו המשכת גילוי אור א״ס ב״ה במדותיו שיתנהגו המדות בבחי׳ גדלות ובבחי׳ תוספת וריבוי נקרא בשם חלב וזהו ענין י״ב ברכות אמצעיות שע״י הברכה בא״י שהוא תוספת וריבוי האור במדותיו ית׳ נמשך להיות חונן הדעת כו׳ סלח לנו כו׳ וכמבואר למעלה בענין אב הרחמן כו׳ (ועיין מענין בחי׳ חלב בפ׳ תרומה בד״ה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי):

אכלו רעים. הנה צדיקים נק׳ ריעים למקום כמ״ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך והיינו ע״י עסק התורה שבה מלובש אוא״ס ב״ה נמשך אור א״ס ב״ה על נפשו וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש ואמרו מתניתא מלכתא שהרי המשנה הוא כמלך שמצווה שרוח ה׳ ממה הוא דבר ההלכה המדבר בו דין זה או הלכ׳ זו היא כך וכך כו׳ וע״ז ארז״ל יהיו בעיניך כאלו נתנה היום מהר חורב שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת כו׳ שאותו דבר ה׳ ממש שדבר ה׳ פא״פ הוא השכון ומתלבש בו בעת הזאת בשעה שלומד לפיכך נעשה בחי׳ ריע כאלו כביכול תרין ריעין דלא מתפרשין שהתורה שהיא בחי׳ חכמה שהוא עדן ותענוג העליון וכמ״ש ואהיה שעשועים ושעשועים אלו הם שעשועי את בני אדם ונמצא אור א״ס ב״ה שוה למטה כמו למעלה ממש. וכמ״ש סד״ה ביום השמע״צ וע״ז נאמר אכלו רעים בבחי׳ אכילה דהיינו כמ״ש ותורתך בתוך מעי. (ועמ״ש מענין אכלו רעים בפ׳ משפטים ע״פ ויחזו את האלקים כו׳ ע״ש ועמ״ש עוד מענין אחים למקום בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי גבי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ובד״ה מי יתנך כאח לי):

שתו ושכרו דודים. הנה בחי׳ דודים הוא בחי׳ אהבת ישראל למקום שאהבה זו היא מוסתרת ומלובשת בנפש הבהמית ולעתים מזומני׳ יעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה והנה באהבה זו יש בחי׳ צמאון שהיא מבחי׳ רשפי אש וע״ז נאמר הוי כל צמא לכו למים כי מים מכבין אש ומרוין הצמאון וזהו שתו בחי׳ שתיה שיהא עסק התורה לרוות הצמאון משא״כ בבחי׳ ריעים לא שייך צמאון מאחר שנפשו קשורה ודבוקה באלהים חיים ממש והוא בחי׳ בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא כו׳ רק למטה בבחי׳ דודים שאהבה הוא לפרקים אז שייך בחי׳ צמאון וע״ז נאמר שתו וגם שכרו לעורר בחי׳ יין המשמח משא״כ למעלה בבחי׳ ריעים הוא בבחי׳ שמן בחשאי כו׳ וד״ל:

שיר השירים, כ״ה

ביאור ע״פ באתי לגני

הנה עד חצות לילה הוא בחי׳ ירידה ומחצות ואילך מתחיל עליית שחרית ובמנחה התחלת הירידה מעט מעט עד לילה ותתן טרף לביתה ראש לשועלים (ועיין מזה בזהר ר״פ שלח דקנ״ו ב׳ ובפ׳ אמור ד״צ ע״א בשעתא דכנס״י אתערת כו׳ ובמק״מ ובהרמ״ז שם. ובהרמ״ז ר״פ צו שבלילה  רחל יורדת לבריאה בזמן הגלות בסוד גלות ובזמן ביהמ״ק לתת טרף כו׳ ועיין בזח״ג בפ׳ בהר דק״ז סע״ב מצורע דנ״ב ע״ב ויקרא די״ג ע״א. ח״א לך לך דצ״ב סע״א ויחי דרל״א ע״א ח״ב בא דל״ז ב׳ בשלח דמ״ו א׳ תרומה דקע״ב סע״ב). והנה הקב״ה ז״א שהוא מדות הנהגות העולם ובו מלובש המוחין דאו״א והמוחין המלובשים בו הוא בחינת עלמא דאתכסיא. (ר״ל שהחכמה נעלמת בהמדות ועיקר הגילוי בעולמות הן המדות כו׳ כי חו״ב נקרא עלמא דאתכסייא הנסתרות לה׳ אלקינו וזו״נ הן הנגלות דהיינו שע״י המדות הוא הנהגת העולמות. ולכן אפילו בחינת המוחין דאו״א המתלבשים בז״א הן נעלמות בבחינת העלם כו׳ ועוד זאת כי גם בהמדות עצמן אין המוחין מתגלים רק ע״י שמתלבשים בנה״י דאבא ואימא שהן בחי׳ לבושים להמוחין וע״י לבושים אלו הם מתלבשים בהמדות וכמ״ש בע״ח שער למ״ד פ״ב ונמצא א״כ כי חב״ד דז״א דמצד אבא יש עליהם ב׳ כיסויים וב׳ מסכים כו׳ ועיין שער ל״א פ״ח וע׳ בהרמ״ז ר״פ בהעלותך) (בדף קמ״ח ע״ב) בד״ה ת״ח אילנא דחיי. והנה ידוע ג״כ בענין כי אל דעות שמלמטה למעלה אצל המקבל נקרא למטה היש ומה שלמעלה הוא אין מפני שאינו מושג משא״כ מלמעלה למטה אצל המשפיע נקרא למעלה היש וכל מה שלמטה נק׳ אין כי כלא חשיב לגביה. שהרי מבחי׳ התחתונה שבמשפיע נשפע להמקבל ומזה לבד כל התהוותו ולכן ארז״ל רגלי החיות כנגד כולם כו׳ שוקי החיות כנגד כולן כו׳ ועד״ז גם כאן מה שנמשך ממוחין דאו״א לז״א אינו אלא בחי׳ הארה ונקודה בעלמא מלובשת בז״א.

וזהו ענין שם אלקים שנזכר במעשה בראשית בכל יום מששת ימי בראשית. כי הנהגת המדות הם ששת ימי בראשית יהי אור יהי רקיע כו׳ וכולם בחכמה עשית שהחכמה מתלבשת במדות אלא שהמשכה זו הוא ע״י שם אלהים שהוא בחינת צמצום (ול״ב אלקים דעובדא דבראשית הם ל״ב נתיבות החכמה שהחכמה מתחלקת לל״ב נתיבות והם בחי׳ צמצום והעלם כו׳) לצמצם ההמשכה משא״כ בשבת שהיא התגלות מוחין דאבא (שז״א מלביש לעצמיות המוחין דאבא כו׳ וכן המל׳ עולה במקום אבא במנחה וגם במוסף היא במקום אימא ממש ומקבלת מז״א שבתוכו אור אבא ממש. וע׳ פע״ח שער העמידה) (ס״פ י״ד) וע׳ בהרמ״ז פ׳ פקודי (דר״כ ע״ב) בענין מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כו׳ לכן נאמר בשבת ויכל אלהים וכתיב אח״כ ביום עשות הוי׳ אלהים כו׳. והנה עד״ז הוא ג״כ ענין עסק התורה לשמה כי אורייתא מחכמה נפקת ולכן על ידי אתערותא דלתתא כל העוסק בתורה למטה לשמה הקב״ה שהוא ז״א קורא ושונה כנגדו שהוא ענין המשכת מוחין לז״א מעצמיות מוחין דאבא כו׳ שלמעלה מעלה מהארת החכמה המתלבשת במדות ע״י שם אלקים להנהגת העולמות וחיותן כו׳ שהוא רק בחי׳ צמצום ולכן הן נק׳ אין וכלא חשיב לגבי עצמיות המוחין דאבא כנ״ל (ועיין בזהר ויקרא) (די״ג ע״א) שעל עסק התורה נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳. את תברך לקב״ה כו׳ והיינו כנ״ל שממשיכים לז״א הנק׳ הקדוש ב״ה מבחי׳ אור אבא שהוא בחי׳ קדש העליון ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה וגם בענין כי אל דעות הנה התורה היא המשכת דעת עליון וכנודע שהתורה נק׳ תורת אמת כו׳ שממשיכים בז״א ע״י עסק התורה.

ועוד פי׳ לשמה לשם ה״א להמשיך הארה היוצא מיסוד דאבא להמתיק דיני לאה כמ״ש בפע״ח שער י״ז ריש שער הנהגת הלימוד והיינו ע״י הלימוד בעיון ובהעמקה כי לאה היא בחי׳ אותיות המחשבה מל׳ דתבונה תחתית המדרגה דתבונה והתגלותה בחי׳ אותיוך המגלים כל דבר ולכן נק׳ דינים וגבורות מחמת שהם מגבילים השכל לבלתי יתפשט בלי גבול וגם הם לבדם אין בהם שום שכל והראיה שיוכל לחשוב אותיות מבלי שיודע השכל שבהם והנה ידוע שמוחין שבעולם התחתון הוא בחי׳ אותיות לגבי  עולם העליון וכמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר וכשלומד תורה אף שהוא מבין אך שהוא שלא בעיון הוא נק׳ בחי׳ אותיות ואין בו התגלות כ״כ וכדי להמתיק דיני לאה להביא מוחין בתוך האותיות צריך להמשיך הארה מיסוד אבא הענין ידוע שמוח העיון ומוח הזכרון הוא בחי׳ חכמה שלמעלה מהבינה ונקר׳ משכיל שמשם בא השכל וצריך ללמוד בעיון עד שיומשך שכל מבחי׳ חכמה שבו מה שהיה תחלה צפון ונעלם ונעשו מוחין להאותיות ונמתקו דיני לאה ונעשה כן בכל העולמות מוחין להאותיות.

ולכן עיקר ההמשכה צ״ל מבחי׳ חכמה יסוד אבא כי בחכמה שורה אור א״ס ע״ד מ״ש דבאצי׳ איהו וגרמוהי חד משא״כ בבי״ע הוא ע״י מסך מבדיל דהיינו ע״י התלבשות גמור דרך הבינה דאצילות ואף שבאצילות מאיר ג״כ ע״י החכמה כולם בחכמה עשית מ״מ חכמה דא״ק המלובשת בחכמה דאצילות (ע׳ ע״ח שמ״ז פ״ג) אינו נק׳ מסך כלל שאינו מסתיר ומעלים אור א״ס ב״ה מפני שהוא בחי׳ אין והחכמה מאין תמצא כח מ״ה ולכן ניצוץ אלקות שבכל א׳ וא׳ מישראל הוא מלובש בבחי׳ חכמה שבו מחמת דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן אינו יכול להתלבש אלא בבחי׳ חכמה כמ״ש בסש״ב פי״ח.

והנה איתא בפע״ח שי״ז פ״ב בפי׳ ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו׳ ולכן ויחרד האיש כו׳ והיינו לפי שנדחית רחל למטה ולאה היא דינים וגבורות ולכן נשתבחו אותם העוסקים בתורה אחר חצות שעי״ז ממשיך האור לזו״נ דהיינו לבחי׳ רחל לתקנה לעליית שחרית וכמ״ש בזהר אמור (ד״צ ע״א) וגם שאז נמתקים דיני לאה עיין בזהר הרקיע פ׳ בא (בדף ל״ז ע״ב) ועיין בפי׳ הרמ״ז בפ׳ אמור שם ידוע כו׳ אבל העיקר כו׳:

ב אך כיצד יגיע לבחינה זו להיות ע״י עסקו בתורה המשכת עצמיות חכמה עילאה הנה לזה צריך להמשיך מבחי׳ יותר גבוה מבחי׳ ח״ע דאצילות עד שמחמתו יומשכו מוחין דאבא למטה לז״א וכמו עד״מ הרב שצריך להסביר לתלמידו איזה שכל עמוק שמוכרח להיות שכלו בעצמו גדול יותר הרבה וגם בשעת ההשפעה מוכרח לעורר עצמיות שכלו להתייעץ איך להשפיע השכל העמוק להתלמיד שהוא קטן הרבה מהרב כו׳ ועד״ז יובן גם כאן בהנמשל שכדי להיות המשכת ח״ע בהמדות צ״ל מקור ההמשכה מלמעלה מהחכמה וזהו ענין אריתי מורי עם בשמי. כי הנה הריח הוא מחוטם וטעם הוא בפה וחיך. הרי הריח גבוה יותר במדרגה שהחוטם יותר נעלה.

וז״ש ותהלתי אחטם לך וגם אנו רואים בחוש שהטעם הוא ע״י לעיסת המאכל ואז דייקא טועם החיך והגרון וגם כשהחיך טועם שוב אינו ראוי למאכלץ. משא״כ כל זה בריח שתיכף ומיד מגיע לו הריח וגם כשהוא שלם ולכן אין הדבר כלה שחוזר ומריח כמה פעמי׳ וכך למעלה טעמים בחכמ׳ גבי טנת״א שהיא ראשית האצילות משא״כ הריח הוא למעלה מאצילות חוטמא דעתיק (כמ״ש באדרא דק״ל ע״ב) (ופי׳ דכמו עד״מ הריח הוא בחי׳ מקיף משא״כ הטעם הוא בחי׳ פנימי ולכן הריח הוא קצת בחי׳ נצחי שלא יפסק ויכלה כמו שיכלה הטעם שכשהחיך טועם ש וב אינו ראוי למאכל שלפי שהטעם הוא בחי׳ פנימי הוא מוגבל ומצומצם יותר מן הריח. וכך למעלה שבאצילות הוא התלבשות האורות בכלים שהכלים מגבילים האור אבל בחי׳ עתיק הוא למעלה מהכלים ונק׳ א״ס לגבי האצילות כנודע וזהו ענין לבעל החוטם אני מתפלל כו׳ ובפי׳ הספ״ד לתלמיד האריז״ל) (פ״א דק״ח ע״א) כתב כי אוירא שע״ג קרומא דמחפיא על מו״ס ממשיך דרך החוטם (וע׳ בי״ד סי׳ ל״א ס״ג ושם ס״ט ט״ו בשם שבילי אמונה) וא״כ מובן שע״י החוטם עולה הריח למעלה מעלה גם ממו״ס וזהו ענין שהנשמה נהנית ממנו עפמ״ש בע״ח שער א״א ספ״ז שבאוירא מאיר הדעת דע״י והוא נשמה דא״א וע׳ מזה בביאור דפ׳ ציצית ועמ״ש  מענין זה דריח בד״ה אלה מסעי כו׳ בענין ירדן יריחו ובד״ה וישלח יהושע מן השטים כו׳.

וזהו וירח את ריח בגדיו לבושים שהוא מקיף וגם בגדיו לשון בוגדיו כמ״ש במדרש שהוא מן ההיפוך כמשל דברים החריפים כשממתיקים אותם נעשים מוטעמים ביותר כך ע״י המתקת הגבורות נעשה הריח כי הגבורות שרשן גבוה משבירת הכלים עקודים נקודים כו׳ והיינו על ידי תיקון שם מ״ה כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות ע״פ ראה ריח בני כו׳) ועד״ז נאמר לע״ל על יצחק כי אתה אבינו שכעת הוא מדת הדין ואח״כ נמתק ע״י ישראל כו׳ (וע׳ בלק״ת בישעי׳ ע״פ ולא בכסף תגאלו כו׳) ומורי. הוא סור מרע. ובשמי. הוא ועשה טוב כו׳. (וע׳ מ״ש בד״ה ויושט המלך לאסתר מענין ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים כו׳ ועוד מענין מור בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא) (ולקמן) ובד״ה נשא את ראש בני גרשון. גבי ענין מררי:

אכלתי יערי עם דבשי. יערי כל עץ נחמד כו׳ מלאכים שהנשמות מקבלים מהם ביוצר אור ובאהבה כו׳ כמשל אימת המלך מפני שרואה שרים רבים נופלים ומשתחוים לפניו ואהבתו מפני התקרבותו. כך אהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה כו׳ וקרבתנו לשמך הגדול ישראל עלו במחשבה והמלאכי׳ מרוח פיו כו׳ והכל כמשל האכיל׳ שמחיה את האדם וגם המאכל יש לו תיקון ועלייה ע״י האדם שמדומם צומח חי נכלל בבחי׳ אדם כך הנה הנשמות מקבלים מהמלאכים ומ״מ עי״ז גם המלאכים מתתקנים ונק׳ עבודה שמתעלים ג״כ בבחי׳ מ״ן ברחם הנוק׳ ע״י הנשמות ונמשך מ״ד ומברר את המ״ן והיו לבשר אחד. (ועיין בהרמ״ז בזהר פרשה אמור ד״צ ע״א בד״ה מאן ביתה ונפקדים בתוך יסודה כו׳ ע״ש):

שתיתי ייני עם חלבי. ייני מוחין דאימא. חלבי מוחין דאבא המלובשי׳ במוחין דאימא (כעין מ״ש במ״א בפי׳ מקרא קדש) והיינו מוחין ליניקה לגדל הולד כי ז״א כשהוא בבחי׳ עיבור הוא תלת כלילן גו תלת. ואח״כ בחי׳ לידה. ואח״כ בחי׳ יניקה שהמדות דז״א מקבלים מחו״ב ועי״ז מתגדלים איבריו בבחי׳ ע״ס כו׳ אך אינו פרצוף אבא עצמו רק המלובשים בז״א ממש (ועמ״ש מזה בד״ה ע״פ השמים מספרים) ואינו מוחין דאימא. והכל שתיתי ייני עם חלבי שנבלע במקורו למעלה כו׳ (ועמ״ש במ״א בביאור מאמר הזהר פ׳ שלח) (דקע״א ע״א) ומסגיאו חלבא דיניק כו׳ איך ע״י המשכת החלב במדות דז״א שעי״ז מתגדלים המדות ומתכללים להיות החסד כלול מע״ס עד״מ עי״ז נשפע ג״כ למטה בבי״ע רבוי ההשפעות מבחי׳ החסד כו׳ ועמ״ש מענין חלב בפ׳ שלח בד״ה ויאמרו כו׳ טובה הארץ גבי פי׳ זבת חלב ודבש ובפ׳ ויחי ע״פ ולבן שנים מחלב. ובפ׳ תרומה בד״ה מי יתנך כו׳. ובד״ה וארא אל אברהם כו׳ גבי פי׳ באל שדי מלשון ברכות שדים כו׳ ושם נת׳ ענין עיבור ולידה ויניקה בעבודת ה׳ ועיין בפרדס בערכי הכינויים ערך חלב ובשער ח׳ פ״ו ובזהר משפטים (דקכ״ב ע״ב) בענין רחוצות בחלב ובאדרא רבא דקל״ו ע״ב:

אכלו רעים. נשמות ישראל נקראו רעים לז״א כמ״ש למען אחי ורעי והענין הוא כי למוד התורה לשמה להמשיך אור א״ס ב״ה למטה. תורתו אומנתו פטור מתפלה. מפני שהוא המשיך אור א״ס ב״ה ממש. כי ואהיה אצלו אמון כו׳ ושעשועי את בני אדם שהם טעמי מצות שהם בחכמה וחכמה הוא עדן שהוא תענוג הגם שלא נתגלה למטה וזהו ודברי ממש אשר שמתי בפיך ונמצא אור אס ב״ה שוה ממש למטה בנפש כמו למעלה ובכל בי״ע בכולם נמשך אור א״ס בה עד למטה בנפש האדם ומעורר ע״י אתעדל״ת התלבשו׳ אא״ס ב״ה בחכמה כי כולם בחכמה עשית ולכן גם נשמות דצדיקים הם כמו רעים דלעילא:

שתו ושכרו דודים. פי׳ דודים הם זו״נ כמ״ש בזהר (ויקרא דף  ד׳ ע״א) והיינו לפי שיחודם הוא לעתים ואינן בבחי׳ רעים דלא מתפרשין ולכן הם בבחי׳ צמאון שהצמאון מיסוד האש כלתה נפשי. ולרוות הצמאון שתו מים הוי כל צמא לכו למים (ועמ״ש בד״ה והי׳ מספר בנ״י) ואעפ״כ אח״כ ושכרו לעורר גבורות דאימא יין המשמח שנעשה חסדים למטה אשר ברא ששון ושמחה שהוא בחי׳ יין. משא״כ גבורות דזו״נ שמשם יוכל להיות יניקת החיצונים לפי שהם גבורות דלתתא וכמו בחי׳ רשפי אש. ע״ז אמר כל צמא לכו למים כו׳ אבל בחי׳ יין הוא בחי׳ שמחת הנפש בה׳ ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן שהוא בחי׳ חמר חוורין עתיק כו׳. אך עכ״ז זהו שייך בבחי׳ דודים משא״כ לעילא בבחי׳ רעים הוא בחי׳ שמן דבחד קטירא אתקטרנא הוינא אכלו רעים אכילה הוא הבלעה במקורו ולכן גם נשמות ישראל כמו רעים דלעילא ועמ״ש מענין מעלת השמן על בחי׳ יין בד״ה צאינה וראינה כו׳ בזהר פי׳ פסוק באתי לגני כו׳ (ח״א קס״ד סע״א דרל״ט ע״ב דרמ״ח א׳ ח״ג ד״ג ע״ב ד״ד ע״א דרכ״ו א׳ ב׳. וע״ש דר״מ ע״ב דרמ״א א׳ וסע״ב דרמ״ב א׳ דרמ״ד א׳). (ועמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ בראשית) (דכ״ז ע״ב) ע״פ אעשה לו עזר כנגדו דא משנה אתתא דההוא נער כו׳ מענין בפלגות לילא קוב״ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בג״ע שאז נמשך הגילוי מעצמיות ח״ע כו׳ וכן משמע בזהר פ׳ בא (דל״ו ע״ב) דאיתא התם בשעתא דקב״ה אתחזי על גנתא כל גנתא אתכנש ולא מתפרש מעדן כו׳ והיינו דההמשכה הקצובה בג״ע הוא מבחי׳ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אבל בשעתא דקב״ה אתחזי על גנתא נמשך בגנתא מעצמיות בחי׳ עדן ממש שלמעלה מבחי׳ ומדרגת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו׳ וזהו כענין משנ״ת בד״ה ששים המה מלכות יתרון בחי׳ ומעין מבית ה׳ יצא על בחי׳ ונהר יוצא כו׳ ע״ש באריכות וע״ד שנת׳ במ״א בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו יתרון בחי׳ מוחין דאבא על מוחין דאימא. ואפשר שזהו ענין מעין גנים. מעין דוקא. וע״ש עוד בזהר פ׳ בא (דל״ו ע״א) ר׳ שמעון אמר בשעתא דאתפליג ליליא כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם. ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויקרא (בדף י״ג) בד״ה שאו ידיכם כו׳ שבחצות הלילה נעשה זיווג או״א ליתן מוחין כו׳ ועיין מזה בפע״ח שער ק״ש שעל המטה ספ״ו ופרק י״א בד״ה ליקוטים. ועיין מק״מ רפ צו (בדף כ״ו ע״ב). ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויחי בפי׳ מ״ש בתוספתא שבזהר פ׳ ויחי שם (דרל״ב סע״א) שרגא דדליק אתחזי בליליא ביממא אסתתרת כו׳ ע״ש. ועמ״ש בד״ה להבין ענין משמח חתן בפ׳ צו פי׳ וענין כשמחך יצירך בגן עדן מקדם כו׳ ועמ״ש בד״ה וילקט יוסף בענין האי אור זרע ליה קוב״ה בגנתא כו׳ ע״ש:

שיר השירים, כ״ו

אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי כו׳. וברבות בשה״ש אני ישנה מן הקץ ובזהר פ׳ אמור (צ״ה ע״א) אני ישנה בגלותא והענין כי הנה הגלות דומה לשינה כמו שהשינה הוא ע״י שנתסם מראה עיניו. כך הנה בגלות נאמר אותותינו לא ראינו פי׳ אותותינו כמו אותיותינו דהיינו אותיות התורה והתפלה כי הנה כתיב (ישעיה מ״ה י״א) האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני. והענין הוא כי הנה אותיות הוא מלשון אתא בקר שהן המביאות והממשיכות אור א״ס ב״ה מההעלם אל הגילוי להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש בנפש האדם למטה שלכן נקראו האותיות בשם סוסים כמ״ש במ״ת כי תרכב על סוסיך כו׳ שהן אותיות התורה ונמשלו כמו סוס לגבי רוכבו שכשם שהסוס רץ ומוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב מגיע לשם מצד טבעו בעצמו כך האותיות הן כסוס לגבי רוכבו הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות והתלבשות המדרגות ולית מחשבה תפיסא בי׳ שאינו מתלבש כלל בירידת והשתלשלות סדר המדרגות כ״א ע״י שנתפס ומתלבש באותיות התורה (ועמ״ש בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום ובד״ה נר חנוכה כו׳  מזוזה מימין ובד״ה לריח שמניך וע׳ בע״ה שער א׳ פ״ד) וזהו האותיות שאלוני על בני כו׳ האותיות עצמן הן הן המשכות על בני שבאותיות התורה והתפלה נשמך גילוי זה בנפש האדם למטה להיותה משכלת ומתבוננת בגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין ערוך אליו כו׳.

וכולא קמי׳ כלא ממש ואי לזאת תכלה אליו הנפש בבחי׳ ביטול ממש להיות גילוי אור א״ס ב״ה למטה כמו למעלה. אך בגלות אותותינו לא ראינו שאינו נראה ונגלה גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בבחי׳ גילוי ממש בעולם כמו שיהי׳ לעתיד כי עין בעין יראו כו׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר כו׳. אך מ״מ ולבי ער ופי׳ בזהר ולבי דא קוב״ה וכ״כ ברבות בשה״ש גבי ולבי ער איכן מצינו שנק׳ הקב״ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלקים לעולם.

וזהו לבבתני אחותי כלה. ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ והיינו שהלב הוא חיות כל האברים שבו משכן הדם הוא הנפש המחיה את כל הגוף כך הקבה הוא הוא חיינו ואתה מחיה את כולם. אך להבין למה נקרא עד״מ בשם לב דוקא ולא בשם מוח עד״מ שהרי גם המוח הוא משפיע החיות לכללות הגוף דתלת שליטין אינון מוחא ולבא וכבדא אך אינו דומה סיבוב והילוך השפעת החיות שמן הלב לאברים להילוך ההשפעה שמן המוח לאברים כי הנה על הלב נאמר כל הנחלים הולכים אל הים כו׳.

ובמקום שהם הולכים שחם הם שבים ללכת שנמשך הדם מכל האברים אל הלב וחוזר מן הלב ונמשך לכל האברים. וגם הנה השפעת החיות שמן הלב לאברים הוא מן הדם שהוא הנפש והדם מתהווה מן המאכל שמתעכל ונעשה דם הנפש ממש.

והנה תחלת בישול המאכל הוא בכבד ששם נעשה דם ומתברר ומהמובחר שולח ללב ואזי נסגר הדם בתוך הלב ואח״כ נפתח הלב ע״י כח ההמשכה שנמשך מן המוח ופותח את הלב להמשיך הדם בכל האברים ולכן הלב דופק תמיד שמחמת סגירה ופתיחה הנל שהן תמיד כי תמיד מתרר ונשלח דם חדש מן הכבד אל הלב ונסגר ואח״כ נמשך כח מן המוח ופותחו ולכן הוא רצוא ושוב תמיד בבחי׳ סגירה ופתיחה וזהו הדפק שדופק הלב תמיד מחמת זה נמצא שהשפעת החיות שמן הלב לאברים מדם הנפש שבו היינו מה שמקבל החיות מן הכבד שאותו הדם נסגר בתוכו ואח״כ נפתח כו׳. משא״כ המשכת החיות שמן המוח לאברים היא המשכה והשפעה לבדה ובזה יובן מה שהקב״ה נקרא עד״מ בשם לב דוקא כי כל השפעות החיות שמשפיע לברואיו באתעדל״ת דוקא תליא מילתא כנודע.

ואתעדל״ת זו הוא מ״ש ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ואהבת הוא מלשון אבה דהיינו ראותא דליבא בחשיקה וחפיצה שיהי׳ כל רצונו וחפצו להיות הוי׳ הוא אור א״ס ב״ה ממש בבחי׳ אלקיך דהיינו בגילוי הנפש כאלו הוא לנוכח ורצון וחפץ זה יהי׳ בכל לבבך ובכל נפשך שלא יהי׳ רצון וחפץ אחר זולתו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳.

וכל צרכי עוה״ז שצריך האדם להשתמש בהם לחיי גופו יהיו בע״כ וכמאן דשדי בתר כתפוי כי בע״כ אתה חי ולא מחפץ האמיתי. וזהו לא חפצתי כו׳ שיש הפרש בין חפץ לרצון שרצון נקרא מי שרוצה הדבר אף שלא מרצונו וחפצו האמיתי ואף מי שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני נקרא רצון אצלו שרוצה מ״מ אבל חפץ נק׳ חפץ ורצון האמיתי דהיינו שיש לו חפץ ותשוקה מחמת שמוצא קורת רוח ותענוג באותו הדבר שרוצה וע״ז נאמר ועמך לא חפצתי בלשון חפץ ולא בלשון רצון שכל חפצו וכל ישעו יהי׳ רק לדבקה בו ית׳ שהוא מקור החיים ומקור התענוגים ועמ״ש בפי׳ וכל גבולך לאבני חפץ בד״ה ושמתי כדכד וע״ז אומרים באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו׳ הדבר הזה והיינו הדבר הזה שבק״ש ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים האלה כו׳.

והנה באתערותא דלתתא זו אתעדל״ע  גילוי פנימיות רצונו ית׳ וחפצו האמיתי להיות המשכת התורה והמצות וכמ״ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל ונמשך בהן עונג העליון כמאמר אשר קדשנו במצותיו אשר הוא מלשון באשרי כי אשרוני בנות שהוא לשון שבח והילול ע״ד וטוב ויפה הנאמר באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו׳. שנמשך עונג העליון מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא מקור חיי החיים מקור התענוגים להתלבש בתורה ומצות שלפנינו הנגלות לנו המלובשות בענינים גשמיים אשר כח זה להיות המשכה זו שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות יורדת ומתלבשת למטה מטה באתעדל״ת זו תליא (ועמ״ש ג״כ מזה בביאור ע״פ יונתי בפי׳ כי קולך ערב ומראך נאוה ובד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ ואהיה שעשועים יום יום ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן ובפסוק וזכרתם את כל מצות ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש בפי׳ כי תהיו אתם ארץ חפץ כו׳) ולכן אמרו רז״ל שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח״כ עול מצות כי א״א לקבל עול מצות ולהיות נמשך בהן עונג העליון ב״ה כ״א ע״י קבלת עול מלכות שמים תחלה והיינו ואהבת שבפ׳ רעשונה.

ועמ״ש מזה בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב והנה על בחי׳ אתעדל״ת ועתעדל״ע זו נאמר ולבי ער כי הגם שאני ישנה בגלותא שאותותינו לא ראינו כנ״ל מ״מ אף בגלותנו לא עזבנו ה׳ מבחי׳ רעותא דליבא בחי׳ רצון ותשוקה שיש בכל נפש מישראל לעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושים שבנוגה ובאתעדל״ת זו נמשכה אתעדל״ע המשכת עונג העליון בתומ״צ אלא שהן בבחי׳ העלם ולא בגילוי.

וזהו אותותינו לא ראינו לא ראינו דייקא שאינו נראה ונגלה לעיני בשר עין בעין ממש. אבל מ״מ אותותינו קיימות שהן אותיותינו דהיינו אותיות התורה ותפלה הנמשכות למטה מאור א״ס ב״ה. וע״ז נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו שממשיך נפלאות גדולות תמיד אלא שהן בבחי׳ לבדו דהיינו בבחי׳ העלם כי תפלה במקום קרבנות תקנום רק שע״י הקרבנות אשה ריח ניחוח לה׳ היה עי״ז גילוי שכינה ממש בבהמ״ק והיה אש יורד מלמעלה אריה דאכיל קורבנין משא״כ ע״י התפלה נעשה המשכה זו בבחי׳ העלם ועמ״ש מזה סד״ה צו את בנ״יט ואמרת אליהם את קרבני כו׳ אבל מ״מ גם ע״י התפלה מתעלה הנפש לאשתאבא בגופא דמלכא ולהמשיך משם חיים וחסד שפע אור א״ס ב״ה הנעלם ומתלבש באותיות התורה והתפלה ולא עוד אלא שקול דודי דופק הוא על היד והיינו הארה והמשכה בבחי׳ חיצוניות שהוא חיצונית ההארה מן הלב שכמו שנמשך בדפיקא דליבא בבחי׳ פנימיות כך מתראה המשכה זו בבחי׳ חיצוניות דפיקא על היד והנה בבחי׳ פנימיות בדפיקא דליבא נמשכו המשכת התורה והמצות ויקם עדות ביעקב כו׳ ובבחי׳ חיצוניות הן המשכות חסדי ה׳ עמנו תמיד כעל כל אשר גמלנו לעושה נפלאות גדולות וגו׳ נותן לחם לכל בשר כו׳ הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד כו׳ וזהו ענין דפ״ק אותיות פק״ד שמזה נמשך להיות וה׳ פקד את שרה פקד פקדתי אתכם ו את העשוי לכם במצרים ועמ״ש ע״פ אלה פקודי כו׳ אשר פקד ע״פ משה:

ב והנה על התעוררות בחי׳ רעותא דליבא זו אמר הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי אחותי היא האהבה הטבעית המסותרת בלב כ״י ובנפשם האלקי׳ שטבע זו היא מחמת מקור חוצבה ושרשה שהיא חלק אלוה ממעל ממש כי חלק ה׳ עמו ולכן נקרא אהבה הטבעית זו בשם אחותי שהיא כאהבת אח ואחות שאהבתם היא בטבעם מחמת תולדותם. ואמר פתחי לי שאהבה זו צריך לפתוח ולהוציאה ממסגר ומאסר הגוף והנפש הבהמית ע״י בחי׳ רעותא דלבא לעורר את האהבה כו׳ וכנ״ל (ועוד נתק ענין אחותי בד״ה כי תבאו אל הארץ בפ׳ בהר וענין רעיתי נת׳ שם באופן אחר) ורעיתי פי׳ פרנסתי ע״ד מארז״ל ישראל מפרנסין כו׳ ועמ״ש רועה ישראל האזינה כו׳ שהקב״ה כביכול רועה וניזון מישראל  שישראל עושין לו מרעה ומזון. וכמ״ש אכלתי יערי עם דבשי דקאי על ק״ש וברכתויה (כמ״ש פ׳ פנחס דרכ״ו ע״ב) יערי אלו המלאכים כי שרפים עומדים נקר׳ עצי שטים עומדים וכולם עומדים ביראה כו׳. והיינו מה שאומרים בברכת יוצר איך שהמלאכים מקדישים כו׳ והאופנים ברעש גדול כו׳ שתשוקתם וחפצם להתכלל באור ה׳ א״ס ב״ה ובטלים אליו ית׳ שביטול והתכללות זה נקרא בשם אכילה כמו המאכל עד״מ שנבלע באברים באברים ומתאחד עם דם הנפש.

ודבשי אלו הנשמות שהם פירות היער ויש בהם מתיקות ותענוג מהעז יצא מתוק ארץ זבת חלב ודבש כו׳. והיינו מה שאומרים בק״ש שמע ישראל דקאי על הניצוץ אלקות ורמ״ח תיבין דק״ש כנגד רמ״ח אברי האדם שיהיו רמ״ח אברי האדם בטלין ונכללים באדם העליון ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳.

ונקרא בחי׳ זאת בזוה״ק לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו להיות בבחי׳ ביטול והתכללות ממש באור ה׳ א״ס ב״ה כמו המאכל שנעשה ממנו דם שמתאחד עם דם הנפש ממש. וכך יהיו כל כחותיו רק לה׳ לבדו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ וכל כחות הנפש הבהמיות כח המתאוה כו׳ יהיו בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כו׳.