דבר מלכות/תרומה: הבדלים בין גרסאות בדף

א. פותחין בברכה{{הערה|ע"פ פתיחת [[אגרת הקודש סימן א'|אגרת הראשונה באגה"ק שבתניא]]. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 בהערה.</ref>. ובפרט בעמדנו בתחילת ובהכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדין{{הערה|תענית כט, סע"א. הובא להלכה במג"א או"ח סו"ס תרפו (וראה לקו"ש חי"א ע' 338 בהערה. סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 2. וש"נ).</ref> ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה "בריא מזלי'"{{הערה|תענית שם, ריש ע"ב.</ref> דישראל. במילא מובן שבנ"י מתברכים אז במיוחד בברכות.

יתירה מזו: איתא בגמרא{{הערה|שם, א־ב.</ref> "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: מהו תוכן ההשוואה בגמרא "'''כשם''' שמשנכנס אב ממעטין כו' '''כך''' משנכנס אדר מרבין כו'", לכאורה ה"ז ממעיט את גודל השמחה בחודש אדר!

ויש לומר, דאדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" בא ללמד, שמיעוט השמחה בחודש אב נכנס באותו תוכן של ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). שכן כוונת ותכלית מיעוט השמחה בחודש אב היא רק בכדי '''להפכו''' מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו{{הערה|ראה זח"א ד, א.</ref>.

וזה נפעל ע"י ה"מרבין בשמחה" וה"בריא מזלי'" בחודש אדר, שמהפך גם את ה"ממעטין בשמחה" ו"ריע מזלי'" בחודש אב. ולכן מובן, שעי"ז מתוספת עוד יותר שמחה באדר – נוסף להשמחה מצ"ע בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל"ממעטין בשמחה"), באופן שנעשה "ועשה לי מטעמים"{{הערה|תולדות כז, ז.</ref> לשון רבים<ref name=":0">[[לקוטי אמרים פרק כ"ז|תניא פכ"ז]].</ref>, הן "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) והן "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"<ref name=":0" /> (האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו).

עד לברכה הכי עיקרית – בענין שהזמן גרמא – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כשתהי' שלימות השמחה – "אז ימלא שחוק פינו"{{הערה|[[תהלים פרק קכ"ו|תהלים קכו, ב]]. וראה ברכות לא, א.</ref>, ושלימות ד"בריא מזלי'" דבנ"י, ושלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.

וע"פ הידוע{{הערה|של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).</ref> שלמועדי השנה יש שייכות לפרשיות התורה בהן הם חלים, צריך להבין השייכות דחודש אדר – "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וכש"בריא מזלי'" של ישראל – לפרשת תרומה.

(ב) ב' הימים דראש חודש אדר ראשון (שהראש כולל בתוכו ומנהיג את כל ימי החודש{{הערה|ראה לקו"ת דרושים לר"ה נח, סע"א. ובכ"מ.</ref>) חלו בימי '''ג' וד'''' בשבוע.

בהתחלת פרשתנו בציווי הקב"ה – "ויקחו לי תרומה גו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת גו'"<ref name=":1">פרשתנו כה, ב־ג.</ref> – ידועה השאלה: מדוע מתחילה תרומת המשכן דוקא ב"זהב"{{הערה|ראה בחיי וראב"ע ריש פרשתנו. ועוד.</ref>?

נוסף על השאלה בכלל, שהדברים היו צריכים להכתב בסדר מן הקל אל הכבד{{הערה|ראה דברי שאול עה"ת כאן.</ref>, לא זו אף זו – הרי בנדו"ד לכאורה מתאים סדר זה עוד יותר: מכיון שכאן מדובר אודות נדבת המשכן – שהיא חיוב על '''כל''' בנ"י כל אחד לפי נדבת לבו ("ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו גו'"<ref name=":1" />), ובפשטות היו אז בבנ"י חילוקים בין דל ועשיר{{הערה|כמפורש בר"פ תשא בהציווי דתרומת שקלים (שנאמר ביחד עם הציווי (בר"פ תרומה) "ויקחו לי תרומה גו'", "ג' תרומות נאמרו כאן כו'" (פרש"י שם, ב)) – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וראה גם כלי יקר פרשתנו כה, ג, שבתרומת המשכן לא היו כולם שוים בה כי אם איש לפי עשרו.{{ש}}ולהעיר ממכילתא ופרש"י עה"פ '''בר"פ משפטים''' "כי תקנה עבד עברי" – "מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר אם '''אין לו''' ונמכר בגניבתו". אבל ראה לקו"ש חט"ז ע' 253.</ref>, ובנדבת המשכן "לא היתה יד כולם שוה בה"{{הערה|פרש"י תשא ל, טו.</ref> – הרי לכאורה הי' מתאים להתחיל בדברים – כסף או נחושת – שהם מצויים '''יותר''' אצל '''כל''' בנ"י, דברים שבהם הם משתווים יותר, ולאחר מכן למנות זהב ששייך בעיקר אצל יהודים עשירים יותר.

ע"ד שמצינו בסדר הנדבות שלאח"ז – שכל הענינים (מלבד זהב בתחלה) הם בהתאם למצב המנדבים: בתחילה באים זהב כסף ונחושת, ששלשתם היו אצל (רוב{{הערה|ראה ראב"ע שם: "ברוב הקהל נמצא".</ref>) בנ"י, וכל בנ"י ("כל איש") נדבו מזה למשכן. לאחר מכן בא "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים"{{הערה|פרשתנו שם, ד.</ref> – שע"ז כתוב{{הערה|ויקהל לה, כג.</ref> שרק "כל איש אשר נמצא אתו תכלת . . הביאו" – "כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם"<ref name=":2">רמב"ן עה"פ שם, כב.</ref>. לאחר מכן{{הערה|פרשתנו שם, ה.</ref> – "עצי שטים" ("כל איש אשר נמצא אתו") – "כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים"{{הערה|רמב"ן ויקהל שם.</ref>. והדברים האחרונים – "שמן למאור וגו'", ו"אבני שוהם ואבני מילואים"{{הערה|פרשתנו שם, ו־ז.</ref> – שרק "הנשיאים הביאו"{{הערה|ויקהל שם, כז.</ref> (כי ליהודים אחרים לא הי' זאת). [ובפרט לפי הפירוש{{הערה|תנחומא, ת"י ותיב"ע עה"פ.</ref> ב"והנשיאים הביאו את אבני שוהם" – עננים הביאום].

דהגם שלבנ"י היה ריבוי זהב וכסף{{הערה|כל כסף וזהב שבעולם (פסחים קיט, א).</ref> מביזת מצרים וביזת הים – כמאחז"ל{{הערה|בכורות ה, ב. וכ"ה בתנחומא בשלח כה. הובא בפרש"י בא יג, יג (וראה לקו"ש חט"ז ע' 253 הערה *20).</ref> "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים" – הרי בפשטות הי' אצל (המצריים, ובמילא אצל) בנ"י יותר כסף (ונחושת) מזהב, כי דבר יקר יותר (זהב) ישנו מעט בכמות (ואדרבה: משום כך הוא יקר). ובזה גופא – בעשירות היו חילוקים בבנ"י גופא, כנ"ל.

יתירה מזו: נוסף לכך שלבנ"י הי' יותר נחושת מכסף ויותר כסף מזהב – הרי גם למשכן נדבו בנ"י כסף ונחושת יותר מזהב, כמפורש ברמב"ן<ref name=":3">ויקהל שם, כב.</ref> "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחושת". והטעם לכך בפשטות הוא גם, כי לעשיית המשכן וכליו הוצרכו ליותר כסף ונחושת מזהב (כמסופר בפרטיות בפ' פקודי{{הערה|לח, כד ואילך.</ref>).

אאפ"ל שהתורה מונה את י"ג{{הערה|תנחומא פרשתנו ה. שהש"ר פ"ד, יג. פרש"י ודעת זקנים מבעה"ת ריש פרשתנו. זח"ב קמח, א.</ref> (ט"ו{{הערה|בחיי פרשתנו כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זח"ב קלב, ב.</ref>) הדברים לפי סדר חשיבותם, וזהב הוא החשוב ביניהם (חשוב יותר מכסף ונחושת) – כי (א) "אבני שוהם ואבני מילואים" שהם דברים יותר חשובים מהדברים הכתובים לפנ"ז, נמנים רק '''בסוף'''{{הערה|כ"כ בדברי דוד (להט"ז) ריש פרשתנו.</ref>. (ב) ועיקר{{הערה|כי שאלה הא' אפשר לתרץ כמ"ש בראב"ע ריש פרשתנו "והתחיל בתחלה הנדבה הנכבד שהוא הזהב והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מילואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצא".</ref>: בציווי לנדבת המשכן ע"י ישראל הרי לא נוגע חשיבות הדבר, אלא המצב בפועל של בנ"י המנדבים והצורך במשכן, ובב' הענינים הי' כסף ונחושת יותר מזהב, כנ"ל.

עשיית והקמת המשכן לה' היתה תלוי' בכל בנ"י – הן הציווי על נדבת המשכן הי' לכאו"א מישראל ("ויקחו לי תרומה גו' מאת כל איש"), גם לנשים ("ויבואו האנשים על הנשים"<ref name=":3" />), עד שגם טף השתתפו בנדבת המשכן{{הערה|אדר"נ פי"א, א. וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג.</ref>; וגם הציווי לעשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"{{הערה|פרשתנו כה, ח.</ref>) הוא חיוב על כאו"א מישראל – כמ"ש הרמב"ם{{הערה|הל' ביהב"ח פ"א הי"ב.</ref>: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר".

ע"י המשכן נפעל חידוש נפלא – שעד אז לא הי' – שבבית '''גשמי''' למטה יהי' "ושכנתי בתוכם". כפי שהנביא מפליא{{הערה|מ"א ח, כז. וראה המשך תרס"ו ע' תקלה. ובכ"מ.</ref> – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ודוקא ב"בית הזה" היא השראת השכינה, "ונועדתי שמה לבני ישראל גו'"{{הערה|תצוה כט, מג.</ref>!

[כפי שהי' זה בנוגע לעצם עשיית המשכן, שנעשה ע"י בצלאל "וימלא אותו רוח אלקים גו'"{{הערה|ויקהל לה, לא.</ref>, ע"פ הוראות משה רבינו ששמע מהקב"ה עצמו, ועוד יותר – "ככל אשר אני מראה אותך גו' כן תעשו"{{הערה|פרשתנו כה, ט.</ref>].

אעפ"כ אומרת התורה, שהמשכן תלוי דוקא בנדבתו ופעולתו של כאו"א מישראל – הן אנשים והן נשים, וגם טף! והיאך יש לאיש פשוט, אשה פשוטה, ואפילו ילד קטן, את הכח לפעול חידוש כזה שהשכינה תשרה בבית גשמי בעולם הזה הגשמי (עד לאופן ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל{{הערה|אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ.</ref>) – דבר שלא יכול להיות אפילו ב"שמים ושמי השמים"?!

ובפרט שה"ויקחו לי תרומה" צריך להיות "לי לשמי"<ref name=":4">פרש"י עה"פ.</ref>, כשם שה"ועשו לי מקדש" צריך להיות "לשמי"<ref name=":4" />, היינו שנוסף להנתינה ועשי' בפועל, צריכה להיות גם '''כוונה לשמה'''{{הערה|ראה לקו"ש חט"ז ע' 287.</ref>. אשר עבודה לשמה (ובפרט בתכלית השלימות) איננה בכל בנ"י, אנשים נשים וטף, כמ"ש הרמב"ם (בהל' תשובה){{הערה|פ"י ה"א.</ref>, עד ששלימות העבודה לשמה מתוך אהבה ("לא מפני דבר בעולם כו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת") "היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה"{{הערה|רמב"ם שם ה"ב.</ref>.

הציווי לעשיית המשכן בא דוקא לאחר מתן תורה, וכהמשך למתן תורה – שאז נפעל ה"ובנו בחרת מכל עם ולשון"{{הערה|נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת שחרית. וקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.</ref>, בחירת הקב"ה בכאו"א מישראל, ודוקא '''בגוף''' היהודי<ref name=":5">[[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]] (סט, סע"ב ואילך).</ref>, שגם בהיותו נשמה בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי יהי' הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש"{{הערה|יתרו יט, ו.</ref>.

וכידוע{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.</ref> שעד מתן תורה היתה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ובנ"י, כפי שנמצאים בתחתונים – הם (באמת) תמיד ב(מצב ד)עליונים, מצד ה"חלק אלוקה ממעל '''ממש'''"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ב'|תניא רפ"ב]].</ref> שלהם, שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו{{הערה|כש"ט בהוספות סקט"ז. וש"נ.</ref>, "ישראל וקוב"ה כולא חד"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.</ref>.

ממתן תורה ואילך – מציאותו של כאו"א מישראל היא כזו, שמבלי הבט על חיצוניותו, הרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"{{הערה|סנהדרין מד, רע"א.</ref>, יש לו את "נקודת היהדות", שמצד זה איננו רוצה ואיננו יכול להתנתק ח"ו מאלקות{{הערה|[[היום יום כ"ה תמוז|"היום יום" כ"ה תמוז]].</ref>, וכפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' גירושין ספ"ב.</ref> – שרצונו האמיתי של כאו"א מישראל הוא לקיים את רצון ה', ומה שלפעמים נראה אחרת, ה"ז רק בחיצוניות מצד זה ש"יצרו הוא שתקפו".

יתירה מזו: אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה שם ה"ה. וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.</ref> (מחז"ל{{הערה|פסחים נ, ב. וש"נ. ירוש' חגיגה פ"א ה"ז.</ref>), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו '''מאהבה'''", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", '''התוך''' והפנימיות{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 167. ועוד.</ref> של ה(עבודה של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) הוא – "לשמה" (עליונים).

עפ"ז מובן היאך יש לכאו"א מישראל – אנשים נשים וטף – את הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה", לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים"{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.</ref>, משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "'''ושכנתי בתוכם'''".

שכן מציאותו של יהודי – לאחר מתן תורה – היא כזו, שאפילו בהיותו למטה בגשמיות העולם, שבו זקוקים (בבניית המשכן) גם לכסף ונחושת וכו' (ובכמות – יותר מזהב), אזי לכל לראש הוא עשיר בעצם{{הערה|להעיר ממ"ש (מלאכי ג, יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ גו'", וידועה תורת הבעש"ט ("היום יום" יז אייר): כמו שהחכמים הגדולים ביותר לא יגיעו אף פעם לאוצרות הטבעיים הגדולים, שהטביע השי"ת בארץ, שהכל הי' מן העפר (קהלת ג, כ), כמו"כ לא יכול אף אחד להגיע לאוצרות הגדולים שנמצאים בבנ"י, שהם ארץ חפץ של הקב"ה.</ref>, "בן מלך"{{הערה|ראה שבת סז, א.</ref>, ויתירה מזו – "מלך" עצמו{{הערה|ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).</ref>, שמציאותו היא (ואליו שייך) הדבר הכי יקר – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"{{הערה|ראה רבותינו בעה"ת ריש פרשתנו. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של המהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ פרשתנו כה, ג (אות לח).</ref> – הנותן (היהודי) גם כפי שנמצא למטה, הוא בתכלית השלימות דבריאות, בגשמיות וברוחניות.

על דברי הגמרא שבחודש אדר "בריא מזלי'" של יהודי – נשאלת השאלה: חז"ל הרי אומרים{{הערה|שבת קנו, סע"א.</ref> "אין מזל לישראל"{{הערה|בחדא"ג מהרש"א "גם שאמרו אין מזל לישראל, מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי כו'" (ולכן "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' לימצי נפשי' באדר"). אבל בגמרא מפורש הלשון ש"בריא '''מזלי''''".</ref>?

לכאורה הי' אפ"ל ע"פ דברי רש"י על "אין מזל לישראל" – "דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"{{הערה|ובתוס' שם (ד"ה אין מזל): על ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה, כדאמר ביבמות פרק החולץ (נ, א) זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו.</ref>. היינו, שלבנ"י יש מזל, אך ע"י כח חזק יותר (תפלה וזכות) יכול מזלם להשתנות לטובה. אבל אי"ז ביאור מספיק בנוגע לחודש אדר – כי "בריא מזלי'" פירושו בפשטות הוא לא שע"י כח שני '''(תפלה וזכות) משתנה''' המזל, אלא שהמזל מצד עצמו (בחודש אדר) הוא "בריא".

בעצם, מצד שרשם למעלה, בנ"י אינם כלל תחת שליטת המזלות ח"ו, כמ"ש{{הערה|ירמי' יו"ד, ב.</ref> "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".

החידוש דחודש אדר הוא '''יותר מזה''': אפילו כפי שיהודי, יחיד{{הערה|ראה חדא"ג מהרש"א שבת שם, שהפלוגתא בגמרא (באם יש מזל לישראל או אין מזל ישראל) הוא בנוגע ליחיד בישראל (ולא בנוגע לכלל ישראל).</ref>, כאן למטה קשור לענין המזל, ונמצא בעולם בו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (עד שבחודש אב עליו להשתמט מכך כי "ריע מזלי'") – בחודש אדר "בריא מזלי'", מיד בכניסה לחודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), המזל מצ"ע הוא "בריא", עד שאפילו אינו יהודי רואה ומרגיש זאת.

ויש להוסיף ע"פ הפירוש הפנימי{{הערה|או"ת להה"מ מט, ג. סב, ב. חנוך לנער ע' 48.</ref> ד"אין מזל לישראל", ש"מזל ישראל" הוא בחי' '''אין''' (ביטול). והחידוש בדבר הוא, שכך הוא לא רק למעלה, אלא המזל (בחי' אין) הוא נוזל{{הערה|"מזל" מלשון נוזל ([[לקוטי תורה האזינו|לקו"ת האזינו]] עא, ד. ובכ"מ).</ref> ונמשך למטה, שגם כפי שיהודי נמצא למטה בעולם המזלות, ו"אית לי' דינא בהדי נכרי", הרי מזלו – הוא בחי' אין (ביטול לה'), כמדובר לעיל (ס"ה) שרצונו הפנימי של יהודי הוא לקיים את רצון ה', עד שזה מתבטא בכך ש"בריא מזלי'", מזלו הוא בריא וחזק גם לעיני בשר (אפילו לאוה"ע).

השמחה הכי גדולה שיכולה להיות אצל יהודי היא, כאשר הוא יודע שבכל מצב בו הוא נמצא – אפילו למטה מטה, בעולם שבחיצוניותו נראה כהעלם והסתר על אלקות, הוא קשור להקב"ה{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ג|תניא ספל"ג]]: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשי' גשמיית ממש.</ref>, שכן אפילו כפי שנמצא למטה נשמה בגוף, הוא "בן יחיד" של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה אומר שראשון נכסיו של יהודי הוא – "זהב", היינו, שגם בעולם בו נכסים גשמיים תופסים מקום, כאו"א מישראל הוא '''עשיר''', ברוחניות ובגשמיות!

כלומר, נוסף לכך שע"י שמחה נעשים "בן עולם הבא" (כמאחז"ל{{הערה|תענית כב, א.</ref> "הנך בדחי – ששמחים ומשמחים בני אדם – בני עלמא דאתי נינהו") – הוא נעשה גם "בן עולם הזה" אמיתי, שחייו בעולם הזה הם חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים.

איתא בגמרא{{הערה|שבת קד, א.</ref> "גימ"ל דל"ת – גמול דלים". היינו, שאפילו כפי שנמצאים במצב ד"דלים", נמשך גמול והשפעה מלמעלה, כך שנעשה חיבור דג' וד' יחד – "גד", שפירושו הוא מזל{{הערה|פרש"י ויצא ל, יא.</ref> – "בריא מזלי'", עד לאופן ד"זהב", "זה הנותן בריא".

ובהקדים דיוק הלשון "גמול דלים" דוקא ולא "גמול '''רשים'''"{{הערה|דאף ש"גמול דלים" הוא פירוש הגמרא בר"ת של אותיות ג' ד' (הסמוכות זל"ז), הרי מכיון שכל ענין בתורה הוא בתכלית הדיוק, מובן, שסמיכות ג' וד' אינו באקראי ח"ו, אלא היא מפני הענין ד"גמול '''דלים'''" דוקא (ולא "רשים").</ref>. דלכאורה: "רשים" זקוקים ל"גמול" יותר מ"דלים" – כידוע{{הערה|תו"א מג"א קיח, סע"א (מפרדס שער כז פ"ג). ובכ"מ.</ref> שאע"פ שדלי"ת ורי"ש שניהם קשורים לענין הדלות ועניות, הרי"ש (ולרש אין כל{{הערה|ש"ב יב, ג.</ref>) הוא ענין דדלי דלות, למטה מדלות?

ויש לומר הביאור בזה{{הערה|בהבא לקמן – ראה תו"א שם. וראה בארוכה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות ד' (ע' תיז ואילך), ואות ר' (ע' שסא ואילך). '''וש"נ'''.</ref>: החילוק בין דלי"ת לרי"ש מרומז גם בצורת האות: צורת אות דלי"ת דומה לצורת אות רי"ש (רגל ימיני וגג מעליו), אבל – בהוספת העוקץ (נקודה) מאחורי הגג. שהנקודה – מורה על ענין הביטול, שמקשרת את המקבל (מלכות, דלית לה מגרמה כלום{{הערה|ראה זח"א לג, ב. רמט, ב. ח"ב רטו, א. ועוד.</ref>) למשפיע (יסוד), כך שיהי' "גמול דלים".

ויש לומר שהענין ד"(גמול) דלים" – שאפילו כפי שיהודי נמצא במצב ד"דל", יש לו את הנקודה מאחוריו בתכלית השלימות – נפעל במתן תורה, כמדובר לעיל שאז נתבטלה הגזירה בין עליונים ותחתונים, והי' ה"ובנו בחרת" בבנ"י כנשמות בגופים למטה, ומאז ואילך לא שייך בבנ"י הענין דרי"ש, "רשים"{{הערה|ואף שמצינו קרבן במצב של דלי דלות (ויקרא ה, יא. וראה תו"א שם) – אולי י"ל, כי זהו קרבן על חטא, ש"'''יצרו''' הוא שתקפו".</ref>.

ויש לומר שזה מרומז גם בתיבת "גר" ר"ת "גמול רשים": קודם מתן תורה אמר משה{{הערה|שמות ב, כב.</ref> "גר הייתי בארץ נכרי'". היינו, שהי' שם רק "גר" (אדם זר) בגלל הקשר שלו להקב"ה, אבל – "הייתי בארץ נכרי'". משא"כ לאחר מ"ת לא שייך כל המציאות ד"הייתי בארץ נכרי'", שתהי' לו שייכות (אפילו כגר) אל (ארץ מלשון) רצון של נכרי ח"ו, כפס"ד הרמב"ם הנ"ל שרצונו האמיתי של יהודי הוא לקיים את רצון ה' ("רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות") – כי יש אצלו את נקודת היהדות (הנקודה מאחורי הדלי"ת) בשלימות.

יתירה מזו: לא זו בלבד שזה צריך להיות לו – אלא שלכאו"א מישראל ישנה עשירות בפועל. ואפילו אם זה לא נמצא בגלוי ובגשמיות – אי"ז משום שהיא לא קיימת ח"ו, אלא משום שיהודי צריך לגלות זאת ע"י עבודתו. ואדרבה: ע"י שמגלים זאת מתוך החושך – ה"ז נעשה באופן דיתרון האור מן החושך{{הערה|קהלת ב, יג.</ref>, תוספת ריבוי של שפע רב דגשמי ברכה, באופן של תגבורת החיות{{הערה|ולהעיר מהשייכות לאדר (שהוא בתקופת גשמים) – "אדר פירושו תוקף וגבורה, כמו אדיר במרום ה', ובביצה פ"ב דט"ו ע"ב הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה' כו'" (לקוטי לוי"צ על פסוקי תנ"ך ומארז"ל ריש ע' צט).</ref>, שנעשה שטפון של גשמי ברכה אך ורק למעליותא, עד שזה מהפך גם את השטפונות שלא למעליותא לשטפונות דטוב וקדושה (ועד כהכנה ל"מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"{{הערה|ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref>).

ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון בגאולה – לאחרי שכבר סיימו הכל, וצריכה להיות רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל – הרי בודאי שהקב"ה מברך כאו"א מישראל בעשירות בזהב בגשמיות וברוחניות, עד לאופן (כשם שהי' ב"ימי צאתך מארץ מצרים" כך גם עתה "אראנו נפלאות"{{הערה|מיכה ז, טו.</ref>) – ש"אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו '''תשעים'''{{הערה|ולהעיר מהשייכות לשנת הצדי"ק. וראה עיון יעקב לע"י בכורות ה, ב.</ref> חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

מכך ישנה מיד ההוראה – שיהודי צריך להשתדל להיות עשיר בפועל בכל הענינים, החל מעשירות ברוחניות, אין עשיר אלא בדעת{{הערה|ראה כתובות סח, א. וראה נדרים מא, א.</ref>, להיות עשיר בתורה ומצוות, ועד גם – עשירות בגשמיות, בכדי שיוכל לקיים תורה ומצוות במנוחת הנפש ומנוחת הגוף (כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה רפ"ט.</ref>), ויוכל להרבות בנתינת הצדקה וקיום המצוות בהידור, והידור לפנים מהידור וכו', ובכלל – לנצל את העשירות ("זהב כסף ונחושת וגו'") כדי לעשות מביתו הפרטי משכן ומקדש לה' (ושכנתי בתוכם בתוך כל א' וא'), כולל – גם ע"י נתינה לצדקה לבניית בית הכנסת ובית המדרש כפשוטו, "מקדש מעט"{{הערה|יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.</ref>.

לאחרי כל הפירושים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל הפירוש "בתוך כל א' וא'" – הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו{{הערה|שבת סג, א. וש"נ.</ref>, לכל לראש הפירוש בזה בנוגע להלכה למעשה הוא – שעל בנ"י מוטל החיוב לבנות את בית המקדש.

ובנוגע אלינו הכוונה – לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש, כפס"ד הרמב"ם{{הערה|הל' מלכים רפי"א ובסופו. וראה לקו"ש חי"ח ע' 418 ואילך. וש"נ.</ref> שיבנה ע"י משיח צדקנו, "ובנה מקדש במקומו"{{הערה|ל' הרמב"ם שם ספי"א.</ref>, וע"פ דברי הרמב"ם "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים כמקדש המדבר" (כנ"ל), מובן שכך הוא גם בנוגע לבית השלישי, שכאו"א מישראל ישתתף בזה ע"י נדבותיו, אנשים ונשים, ויש לומר – גם טף (כפי שהי' בנדבת המשכן).

יג. נוסף לכך ישנו הלימוד בפשטות מכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (שבא בהוספה על הציווי והחיוב הכללי בכל ימי השנה ד"עבדו את ה' בשמחה"{{הערה|[[תהלים פרק ק'|תהלים ק, ב]].</ref>, "עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב"{{הערה|תבוא כח, מז.</ref>, ופס"ד הרמ"א (בסוף חלק או"ח): "טוב לב משתה תמיד"):

בעמדנו בפתיחה דחודש אדר, ובשנה זו – דב' חדשי אדר, אדר ראשון ושני – וע"פ הידוע{{הערה|ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.</ref> שלפתיחת הדבר כח מיוחד, הפותח את הצינור לשמחה במשך כל ימי חדשי אדר בשנה זו – צריך מיד לשאוב כחות מהפתיחה והכניסה ("משנכנס אדר") להרבות בכל עניני שמחה,

עי"ז שכל אחד ואחת מקבל תיכף החלטות טובות ומביאם מיד לפועל – להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, החל עוד ביום זה באופן המותר בשבת [ובפרט ש"וביום שמחתכם אלו השבתות"{{הערה|ספרי בהעלותך י, י.</ref>], ולאח"ז – באופן דמוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום מב' חדשי אדר, להוסיף יותר בכל יום בעניני שמחה [כידוע{{הערה|כתובות ז, סע"ב. טושו"ע אה"ע סס"ב ס"ז ואילך.</ref> שבשמחה צ"ל חידוש בכל יום – "פנים חדשות"].

וע"פ הכלל בכל עניני טוב וקדושה, שכל המקדים ה"ז משובח וכל המרבה ה"ז משובח – עאכו"כ שכן צ"ל בנוגע לעניני שמחה, שמצ"ע הם באופן דפורץ גדר{{הערה|ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.</ref>, ועאכו"כ "מרבין בשמחה" בחודש אדר, ועאכו"כ – באופן שבכל יום מתוספת יותר בשמחה לגבי הימים שלפנ"ז.

שכאו"א מישראל יוסיף בכל עניני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת (כידוע{{הערה|ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.</ref> ששלימות ענין השמחה היא דוקא ביחד עם הזולת),

ולכל לראש – ע"י ההוספה ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב"{{הערה|[[תהלים פרק י"ט|תהלים יט, ט]].</ref>, לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה{{הערה|מגילה כז, א. קידושין מ, ב.</ref> – קיום המצוות בהידור.

ועוד וג"ז עיקר – שע"י מרבין בשמחה בתומ"צ יתבטא הדבר גם במרבין בשמחה בפשטות, גם בענינים גשמיים ועל ידם [כמדובר לעיל, שהחידוש דאדר הוא שגם בעולם יהי' "בריא מזלי'"] – כהוראת השולחן ערוך. וגם בזה יהי' זה הן בנוגע לשמח את עצמו, והן את הזולת, החל מבני ביתו – הבעל יוסיף בלשמח את אשתו, והורים יוסיפו בלשמח את ילדיהם, בענינים המשמחים אותם (בטבעם), כפס"ד השו"ע{{הערה|פסחים קט, א. רמב"ם שם. טושו"ע או"ח סתקכ"ט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.</ref>,

ובעיקר – תפרוץ את הגדרים של הרגע האחרון בגלות, שזה ייעשה הרגע הראשון של הגאולה, שבאה ע"י מעשינו ועבודתינו בכלל, ובפרט מתוך שמחה, ובמיוחד – ע"י עבודתם של נשים צדקניות בישראל, שבזכותן תבוא הגאולה (כשם שהי' בגאולת מצרים){{הערה|סוטה יא, ב.</ref>,

וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, ובודאי לה בעצמה, החל מכך שכבר יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.</ref>, וצדיקים וצדקניות קמים מיד{{הערה|ראה זח"א קמ, א.</ref>.

ובמקום כל זה – "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" – ובפרט עי"ז שעשו הכנה וכלי לזה ע"י השמחה בזמן הזה מעין ד"ימלא שחוק פינו" [ע"י קיום המצוות בכלל, ובפרט ע"י מצות תפילין, שעי"ז{{הערה|ראה לקו"ש שבהערה 2. וש"נ.</ref> נעשים "בדח טובא"{{הערה|ברכות ל, סע"ב.</ref> מעין ד"ימלא שחוק פינו"{{הערה|ראה שם לא, א.</ref>], ובפרט בהיותנו בדורו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששמו "יוסף יצחק" מרמז על הוספה ב(יצחק מלשון) צחוק ושחוק ושמחה.

וכל בנ"י, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו{{הערה|בא י, ט.</ref>, יחד עם כספם וזהבם אתם{{הערה|ישעי' ס, ט.</ref>, יחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ{{הערה|ראה מגילה כט, א.</ref> – הולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף '''ומיד ממש'''.