שיחת בשלח תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

לכל לראש – מעלתו של יום הרביעי בשבוע (מצ"ע), שבו נתלו המאורות, "שני המאורות הגדולים"{{הערה|בראשית א, טז.</ref>.

ועוד וג"ז עיקר – שנקרא "קמי שבתא"{{הערה|פסחים קו, סע"א.</ref>, כיון שבו מתחילה ההכנה ליום השבת שלאחריו (שבשנה זו בו נעשית העלי' והשלימות דיום ההילולא באופן ד"ויכולו"{{הערה|בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ. ועוד.</ref>), כמודגש בשירו של יום שסיומו וחותמו ב"לכו נרננה הקטן"{{הערה|לקו"ד ח"א לג, רע"א. [[היום יום כ"ג כסלו|"היום יום" כ"ג כסלו]].</ref>, ההתחלה (ג' פסוקים ראשונים) דמזמור "לכו נרננה"{{הערה|והחידוש בזה – ששירו של יום הרביעי הוא המזמור שלפניו (מזמור צ"ד, "אל נקמות ה' גו'" עד "יצמיתם ה' אלקינו"), ואעפ"כ, ממשיכים גם התחלת המזמור שלאחריו (מזמור צ"ה).</ref> שאמירתו בשלימות היא בקבלת שבת, שבזה מודגש ג"כ שהשלימות דיום ההילולא שחל ביום הרביעי היא ביום השבת שלאחריו.

ויומתק יותר ע"פ הידוע{{הערה|[[תורה אור תשא|תו"א תשא]] (בהוספות) קיג, א. אוה"ת בראשית (כרך ג) תקיד, א ואילך.</ref> ש"שיר" שייך במיוחד ליום השבת ("מזמור שיר ליום השבת"{{הערה|[[תהלים פרק צ"ב|תהלים צב, א]]. וראה ר"ה לא, א.</ref>), כפירוש במאמר המשנה במסכת שבת{{הערה|ריש פ"ה.</ref> "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר", שכל עלי' מדרגא לדרגא (שיוצאים מהדרגא הקודמת ונמשכים לעלות למעלה) היא ע"י שיר, ולכן גם '''עליית''' העולמות ביום השבת היא ע"י '''שיר''' – דיש לומר, שעיקר העלי' דיום השבת ע"י השיר היא '''בשבת שירה''', וממנו נמשך גם בשאר השבתות{{הערה|להעיר, שהציווי על יום השבת (לראשונה) הוא בפרשת בשלח (פרשת שירה) – "שם שם לו חק ומשפט גו'", "במרה נתן להם . . '''שבת''' כו'" (טו, כה ובפרש"י), ובפרטיות בפרשת המן, "והי' ביום הששי והכינו גו'" (טז, ה), "שבתון שבת קודש לה' מחר וגו'" (שם, כג), "ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'" (שם, כט).</ref>. ומזה מובן גם בנוגע לעליות דיום ההילולא (כידוע{{הערה|ראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 175 ואילך. 225 ואילך.</ref> שביום ההילולא נעשית עלי' באין־ערוך לגבי כל העליות שלפני זה), שעיקרם ושלימותם (ביום השבת שקשור עם ענין השיר, ובפרט) בשבת שירה.

וענין נוסף בקביעות כזו (שהעשירי בשבט חל ביום הרביעי) – שהשלימות דיום ההילולא שנעשית ביום השבת שלאחריו (שבת שירה) כוללת גם השלימות היתירה דיום '''הט"ו''' בשבט (ביום שני{{הערה|והתחלתו '''בערב''' ט"ו בשבט (שאין אומרים תחנון במנחה) – ביום ראשון (מוצאי שבת), שנקרא "יום '''אחד'''", שבזה מודגשת השייכות ליום הש"ק שקביעותו ביום '''י"ג''' בחודש, בגימטריא "'''אחד'''".</ref>) שהוא '''בג' הימים''' (שבת, יום ראשון ויום שני) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת{{הערה|ראה פסחים שם. ועוד. ולהעיר גם מהדין (שו"ע אדה"ז או"ח סשמ"ה ס"ג. ובכ"מ) שפחות משלושה כלבוד דמי.</ref>, שנוסף לכך שבו "קיימא סיהרא (דחודש שבט) באשלמותא"{{הערה|זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.</ref>, ה"ה גם "ראש{{הערה|ר"ה בתחלתה – כדעת ב"ה, שהלכה כמותם (ראה רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. הל' מע"ש פ"ה ה"ב).</ref> השנה לאילן"{{הערה|להעיר מהשייכות לבעל ההילולא, ששמו הראשון "יוסף", מלשון הוספה – שהו"ע הצמיחה '''דאילן''' (ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' תיג. סה"ש תשמ"ח ח"א ס"ע 244 ואילך. תשמ"ט ח"א ע' 213 ואילך).</ref>.

וע"פ הידוע{{הערה|של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).</ref> ש"המועדים של כל השנה . . (גם) מועדי דרבנן . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן" – יש לבאר הקשר והשייכות דכהנ"ל לפרשת '''בשלח''', פרשת השבוע דיום ההילולא ודיום הש"ק שלאחריו, ולפרשת '''יתרו''', פרשת השבוע דט"ו בשבט, שמתחילין לקרותה בתפלת מנחה דשבת פ' בשלח.

פרשת בשלח – שבה מדובר אודות '''שלימות היציאה ממצרים''' (בקריעת ים סוף{{הערה|כש"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", "שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו" (פרשתנו יד, ל ובפרש"י) – שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (ראה לקו"ש חכ"ב ע' 34. וש"נ).</ref>), שהיא ההכנה למתן־תורה, כמ"ש{{הערה|שמות ג, יב ובפרש"י (משמו"ר פ"ג, ד).</ref> "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"{{הערה|ובפרט ע"פ המבואר בדרושי חסידות שהענין דקרי"ס כשלעצמו (נוסף על השלימות דיצי"מ) הוא הכנה למתן־תורה – כי, בקרי"ס הי' החיבור דים ויבשה, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא, שזוהי ההכנה להחיבור דעליונים ותחתונים במ"ת (ראה שער האמונה לאדהאמ"צ פי"ז ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' תיז ואילך. ועוד).</ref>.

ופרשת יתרו – שנוסף על היותה הפרשה דמתן־תורה, מדובר בתחילתה (ועל שם זה נקראת הפרשה כולה) אודות '''הודאת יתרו''' (כתוצאה מזה ששמע השמועה ד"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"{{הערה|שם=:0|ר"פ יתרו ובפרש"י.</ref> שבפרשת בשלח) "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים וגו'"{{הערה|שם, יא.</ref>, שהיתה ההכנה למתן־תורה{{הערה|כדאיתא בזהר (ח"ב סז, ב. סח, א) "כדין אסתלק ואתייקר קוב"ה עילא ותתא ולבתר יהיב אורייתא" (וראה אוה"ת ר"פ יתרו. סה"מ עטר"ת ע' רצא ואילך. סה"מ תש"ט ס"ע 56 (הב') ואילך. לקו"ש חי"א ע' 74 ואילך. ועוד).</ref>.

ויש לומר, שבפרטי הענינים שבפרשיות בשלח ויתרו ע"ד ההכנה למתן־תורה נכללת גם (וג"כ עיקר) ההכנה '''להשלימות''' דמתן־תורה שתהי' '''לעתיד לבוא''' ("תורה חדשה מאתי תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>) – כמרומז:

בפרשת בשלח – (א) בשירת הים (בקריעת ים סוף), שסיומה וחותמה "מקדש{{הערה|טו, יז ובפרש"י.</ref> אדנ־י כוננו ידיך", "בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים כשה' ימלוך לעולם ועד{{הערה|שם, יח.</ref>, לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו", (ב) במלחמת עמלק (בסוף פרשת בשלח), שסיומה וחותמה "מחה{{הערה|יז, יד־טז ובפרש"י.</ref> אמחה את זכר עמלק . . כי יד על כס י־ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"{{הערה|"מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" (תיב"ע).</ref>, "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם{{הערה|אע"פ ש"י־ה" הוא גם שם בפ"ע (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ד), וכמ"ש בשירת הים (טו, ב) "עזי וזמרת י־ה".</ref> ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, שנאמר{{הערה|תהלים ט, ז.</ref> האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק . . מהו אומר אחריו וה'{{הערה|שם, ח.</ref> לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם"{{הערה|ויומתק יותר – שגם השלימות דבית המקדש ("מקדש אדנ־י כוננו ידיך") תלוי' במחיית עמלק, כמודגש בה"שלש מצות (ש)נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך . . ולהכרית זרעו של עמלק . . ולבנות בית הבחירה" (רמב"ם ריש הלכות מלכים – מסנהדרין כ, ב), שמזה מובן, שע"י השלימות ד(מנוי מלך* ו)הכרתת זרעו של עמלק, נעשית גם השלימות דבנין בית הבחירה**.

'''****) וי"ל באופן אחר קצת (ובפרט בהקריאה דפרשת בשלח שמקדימים זכר בסגול לזכר בצירי) – שזכר בסגול (ג' נקודות) קאי על פרטי הדרגות דהמשכן, בית ראשון ובית שני, וזכר בצירי קאי על ב' האופנים הכלליים בהמקדש, מקדש שקיומו במשך זמן ואח"כ חרב, ומקדש נצחי (שיבנה בשתי ידים).'''</ref>;

ובפרשת יתרו – כמבואר בדרושי חסידות{{הערה|שם=:1|סה"מ עטר"ת ותש"ט שבהע' 22.</ref> ש"יתרו", ע"ש ש"יתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה"<ref name=":0" />, רומז על ההוספה (יתר) בתורה לעתיד לבוא ("תורה חדשה מאתי תצא") באופן של ראי' (תחזה{{הערה|והטעם שנאמר "תחזה" בלשון תרגום (אף שלעתיד לבוא תהי' ראי' ממש) – "לפי '''שעכשיו''' הוא בבחי' התעלמות ועיקר הגילוי (באופן של ראי') יהי' לעתיד לבוא" (סה"מ עטר"ת ותש"ט שם).</ref>).

ולהבין תוכן הענינים דשירת הים ומלחמת עמלק ו(המשכם ב)הודאת יתרו ושייכותם להשלימות דמתן־תורה לעתיד לבוא – יש להקדים ולבאר מ"ש בהתחלת הפרשה "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ("אשר הוא קרוב{{הערה|"כי ממצרים עד ירושלים דרך פלשתים אינו מרחק רב והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה" (ראב"ע ריש פרשתנו).</ref> וטוב לנחותם בדרך ההוא"{{הערה|רמב"ן ריש פרשתנו. – ויש לומר, שגם לפירוש רש"י "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך '''למצרים'''", הסיבה שלכאורה הי' צריך לנחותם דרך ארץ פלשתים היא בגלל שזוהי הדרך הישרה והקרובה '''לארץ ישראל'''*, אלא, שרש"י מדייק הלשון "'''כי''' קרוב הוא" (ולא "'''אף''' שקרוב הוא"), שכוונת הכתוב לפרש הטעם על זה ש"'''לא נחם''' אלקים דרך ארץ פלשתים" (ולא הטעם על זה שלכאורה הי' צריך לנחותם דרך ארץ פלשתים), ולכן מפרש שהטעם הוא "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך '''למצרים'''".

'''*) ובודאי שאין כאן פלוגתא במציאות.'''</ref>, "דרך ישר ליכנס בארץ כנען"{{הערה|רשב"ם ריש פרשתנו.</ref>) . . ויסב אלקים את העם '''דרך המדבר ים סוף'''", שלכן הי' צורך '''בקריעת ים סוף''' (ושירת הים), ובהמשך לזה '''מלחמת'''{{הערה|שבסוף פרשתנו (ובס"פ תצא), משא"כ "מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו'" (שבפרשת שלח (יד, מה)), שעלי' נאמר בהתחלת פרשתנו "ולא נחם גו' פן ינחם העם בראותם מלחמה גו'", כפירוש רש"י.</ref> '''עמלק'''{{הערה|"משל לאמבטי רותחת . . הקירה לפני אחרים, אף כאן . . (כש)קרע הים לפניהם . . נפל פחדן על כל האומות . . בא עמלק . . הקירו כו'" (תנחומא תצא ט (בסופו)).</ref>, ובהמשך לשניהם ("קריעת ים סוף ומלחמת עמלק") '''הודאת יתרו''', כדלקמן.

ג. על הפסוק "ולא נחם וגו'" – איתא במדרש{{הערה|שמו"ר פרשתנו פ"כ, יג. וראה גם ספרי יל"ש ופרש"י דברים א, ב (וראה לקמן הערה 44).</ref>: "ממצרים לארץ ישראל י"א מסעות, אלא נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה, שנאמר{{הערה|דברים שם.</ref> אחד עשר יום מחורב{{הערה|"מסע ליום, שמ"ש אחד עשר יום וגו' עד קדש ברנע, שבי"א יום היו מגיעים לקדש שהיא קצה גבול ארץ אדום קרוב לא"י" (פי' מהרז"ו).</ref>, ואח"כ ויהי{{הערה|שם, ג.</ref> בארבעים שנה{{הערה|וי"ל שעד"ז גם בפרשתנו – שלאחרי "ולא נחם גו' ויסב גו' דרך המדבר", נאמר בהמשך הפרשה (טז, לה) "ובני ישראל אכלו את המן '''ארבעים''' '''שנה''' עד בואם אל ארץ נושבת".</ref>, לכך נאמר ולא נחם אלקים".

'''*) וראה אוה"ת דברים ע' טז: "המדרש דפ' בשלח הנ"ל . . אין זה מכלל התוכחות שהרי פי' זה ע"ד הפסוק ולא נחם אלקים כו' דרך קרובה כי קרוב הוא, כ"א דרך המדבר שאף שזהו דרך רחוקה יותר עכ"ז''' כן דוקא יאות".</ref> – יש לומר:

בפירוש "אחד עשר יום מחורב" (י"א המסעות) איתא במדרש{{הערה|שמו"ר פמ"ב, ח.</ref> שקאי על "מיוחד שבעשרה . . שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי{{הערה|יתרו כ, ב.</ref> ה' אלקיך", היינו, ש"אחד עשר יום מחורב" מורה על בחי' אחד שלמעלה מ(עשרת הדברות שניתנו ב)חורב, בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"{{הערה|תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref>, מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מעשר ספירות{{הערה|יהל אור ע' מח. אוה"ת דברים ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקנב. תקפז.</ref>.

ויש לומר, שכוונת הקב"ה בכך ש"לא נחם גו' ויסב גו' דרך המדבר", "י"א מסעות . . נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", היא, שבחינת "'''אחד עשר'''" ("אנת הוא חד ולא בחושבן", שלמעלה מעשר ספירות ועשרת הדברות) תומשך ותתגלה '''בפנימיותם''' ע"י ההליכה במדבר במשך '''ארבעים שנה''' ("בן ארבעים לבינה"{{הערה|אבות ספ"ה.</ref>), שבהם "נתן{{הערה|תבוא כט, ג ופרש"י שם, ו (מע"ז ה, ריש ע"ב).</ref> ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", "שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו{{הערה|"עומק ופנימיות חכמתו כמו שהוא לעצמו" (סה"מ שם ע' תקנז).</ref> עד ארבעים שנה"{{הערה|ומטעם זה הי' משה בהר ארבעים יום – כי יום שלמעלה חשוב כשנה (אוה"ת שם ע' יח).</ref>, שאז יהי' הגילוי דבחי' "אחד עשר"{{הערה|ומרומז גם בהמשך הכתוב – "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש", שלאחרי "ארבעים שנה" נמשכת ומתגלה בחי' "עשתי עשר".</ref>, ולא עוד אלא שימשיכו ויגלו בחי' "אחד עשר" גם בארץ הלזו הגשמית, שעי"ז תהי' הכניסה לארץ ישראל{{הערה|להעיר (ע"ד הרמז) שארץ ישראל ר"ת א"י (י"א) – "אחד עשר", א' שמספרו אחד, ואח"כ י' שמספרו עשר.</ref> בשלימות.

ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת הפרשה: "ויהי בשלח '''פרעה''' את העם" – שרומז על פרעה דקדושה, בחי' "חמישית לפרעה"{{הערה|ויגש מז, כד.</ref>, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"{{הערה|זח"א ר"י, א. וראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 281 (לעיל ע' 225) ואילך.</ref> (בחי' שלמעלה מד' אותיות שם הוי', ע"ד "אנת הוא חד"). וענין זה ("בשלח '''פרעה''' את העם") הוא '''הטעם''' להמשך הכתוב "ולא נחם אלקים גו' ויסב גו' דרך המדבר גו'", במשך ארבעים שנה – כדי שבחי' פרעה דקדושה תומשך '''בפנימיות'''.

ומרומז גם בשירת דבורה שבהפטרה – "בפרוע פרעות בישראל גו' ותשקוט הארץ ארבעים שנה"{{הערה|ס' שופטים ה, ב־לא.</ref> – שהגילוי היותר נעלה ד"בפרוע פרעות" ("דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין") נמשך "בישראל" ועל ידם גם ב"הארץ" באופן ד"ותשקוט" (בהתיישבות ובפנימיות) ע"י העבודה במשך "ארבעים שנה".

ד. ובפרטיות יותר ה"ז קשור עם (ונעשה ע"י) פרטי הענינים שבפרשה, ומהם – '''הליכת בנ"י במדבר''' ("ויסב גו' דרך המדבר") בכל פרטי מ"ב המסעות שהיו במשך הארבעים שנה ("עד בואם אל ארץ נושבת"{{הערה|פרשתנו טז, לה.</ref>), החל מהמסעות שבפרשתנו – "ויסעו מסוכות ויחנו באתם בקצה המדבר"{{הערה|יג, כ.</ref>, ובפרט לאחרי קרי"ס, "ויסע גו' ויצאו אל מדבר שור גו'"{{הערה|טו, כב.</ref>, "ויסעו גו' ויבואו גו' אל מדבר סין"{{הערה|טז, א.</ref>, "ויסעו גו' ממדבר סין למסעיהם וגו'"{{הערה|יז, א.</ref>:

ידוע{{הערה|ראה [[לקוטי תורה מסעי|לקו"ת מסעי]] פח, ג ואילך. ובכ"מ.</ref> שתכלית הכוונה בהליכת בנ"י במדבר היא כדי לברר ניצוצות הקדושה שנפלו ב"מדבר העמים"{{הערה|יחזקאל כ, לח.</ref>, ששרשם מדרגא נעלית ביותר (עולם התהו שלמעלה מעולם התיקון), ועי"ז שישראל מבררים ניצוצות הקדושה ומעלים אותם לשרשם ומקורם, נמשכת ומתגלה אצלם דרגא נעלית זו.

'''*) להעיר שאלופי עשו מספרם''' י"א '''(ספר הלקוטים להאריז"ל פ' וישלח. ועוד).'''</ref>, כמרומז בלשון הכתוב "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר", ש"אחד עשר יום" הם "דרך להר שעיר"{{הערה|ראה שמו"ר פמ"ב, ז: "אמר ר' שמעון בן יוחאי י"א יום היו עם הקב"ה וכ"ט יום היו מתחשבים היאך לעשות את העגל, כמ"ש אחד עשר יום מחורב, ואח"כ באו לדרכי עשו, דרך הר שעיר. ור"א בן יעקב אומר כ"ט יום היו עם הקב"ה וי"א יום היו מתחשבין היאך לעשות את העגל, כמ"ש אחד עשר יום דרך הר שעיר, שעשו מעשה שעיר" – הובא ונתבאר באוה"ת וסה"מ עטר"ת שם*.

'''*) ולהעיר, שבאוה"ת מביא ב' הדעות שבמדרש, ובסה"מ עטר"ת מביא רק דעת ראב"י. ואולי י"ל הטעם, שבאוה"ת מדובר גם אודות היניקה די"א דלעו"ז''' מי"א דקדושה''', כמרומז בדעת רשב"י ש"'''י"א '''יום היו עם''' הקב"ה '''ואח"כ באו כו'". ובסה"מ עטר"ת מדובר (בעיקר) אודות הקלקול די"א דלעו"ז, כמרומז בדעת ראב"י ש"י"א יום היו מתחשבין היאך לעשות את העגל".'''</ref> (ח"ו), וע"י עבודתם של ישראל בבירור הניצוצות והעלאתם לשרשם ומקורם בבחי' "אחד עשר" דקדושה{{הערה|וכן "שעיר" דקדושה – שערות דקדושה, "עתיק יומין . . שער רישי' כעמר נקא", י"ג תיקוני דיקנא.</ref>, נמשכת ומתגלה בחי' "אחד עשר" בישראל (המשכת המקיף בפנימיות, שההמשכה היא למקום הראוי דוקא<ref name=":1" />), ועי"ז ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר לגבי עבודתם בעניני התומ"צ, עשרת הדברות הקשורים עם עשר ספירות, שלימות הקדושה במדידה והגבלה{{הערה|ראה אוה"ת פרשתנו (ע' שסג ואילך) בביאור מארז"ל על הפסוק "ופרעה הקריב", ש"הקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים" (ראה תנחומא פרשתנו ח. שמו"ר פכ"א, ה) – שהקריב אותם לבחי' "החמישית לפרעה", "אנת הוא חד ולא בחושבן", עיי"ש.</ref>.

ויש להוסיף ביאור בהחילוק שבין "י"א מסעות" (י"א יום) לההליכה במדבר (מ"ב מסעות) במשך ארבעים שנה{{הערה|ראה גם אוה"ת וסה"מ עטר"ת שם. אלא, ששם מבואר (בעיקר) מעלת הבירור בדרך '''מלמעלה למטה''', וכיון '''שקלקלו''' הי' צ"ל הבירור בדרך מלמטה למעלה, וכאן מבואר גם '''מעלת''' הבירור בדרך '''מלמטה למעלה''', בהתאם להאמור שבמאמר המדרש כאן מודגשת '''המעלה''' שבהליכה במדבר ארבעים שנה.</ref> – שאילו הי' הקב"ה מוליכם בי"א מסעות (בי"א יום) הי' הבירור (רק) ע"י המשכת וגילוי אור עליון (בחי' אחד עשר) '''מלמעלה למטה''', שאינו פועל כ"כ במציאות התחתון, ולכן "נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", שעי"ז יהי' הבירור (גם) ע"י עבודתם של ישראל בדרך '''מלמטה למעלה''', שהפעולה בהתחתון היא בשלימותה; וביחד עם זה, ישנו גם העילוי דהמשכת וגילוי אור עליון, בחי' "אחד עשר", מלמעלה למטה (שאי אפשר להגיע אליו ע"י העבודה מלמטה למעלה שהיא במדידה והגבלה) – "'''י"א מסעות''' . . נשאם הקב"ה דרך המדבר '''מ' שנה'''"{{הערה|ויומתק יותר – שמ' שנה שנתעכבו ישראל במדבר הם כנגד "ויהי עשו בן ארבעים שנה" (אוה"ת וישלח (כרך ה') תתעג, א), שבהם נעשה הבירור די"א דלעו"ז.</ref> – שהבירור בדרך מלמטה למעלה (בארבעים שנה) חדור ונעשה בכח הגילוי דבחי' אחד עשר מלמעלה למטה{{הערה|כי, בהבירור בדרך מלמטה למעלה "אינו נכלל עדיין בקדושה ממש להיות בבחי' אלקות (ובודאי לא בבחי' האלקות ד"אנת הוא חד"), וצ"ל בירור שני כו'" (סה"מ עטר"ת שם).</ref> (חיבור ב' המעלות דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה גם יחד).

ועד"ז בנוגע '''למלחמת עמלק''' שבסיום הפרשה – "כי יד על כס י־ה מלחמה לה' בעמלק גו'", "אין השם שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק" – ש"עמלק" הוא מזרעו של עשו (שעיר), בחי' '''י"א''' דלעו"ז ("אחד עשר יום גו' הר '''שעיר'''"), וע"י (בירור{{הערה|להעיר ממארז"ל ש"מבני בניו של המן למדו תורה כו'" (גיטין נז, ב. וש"נ).</ref> ו)מחיית עמלק ["מחה אמחה" (ע"י הקב"ה) ו"תמחה" (ע"י ישראל), ר"ת אמת{{הערה|להעיר מירושלמי ריש סנהדרין: "אמת . . אל"ף רישי' דאלפא ביתא מ"ם באמצעיתא תי"ו בסופה, לומר אני ה' ראשון גו' ומבלעדי אין אלקים" – גילוי דרגא נעלית ביותר שנמשכת וחודרת עד למטה מטה ("בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"), שמצדה אין נתינת מקום ללעו"ז (ע"י בירורה והעלאתה לקדושה, או ע"י ביטול מציאותה).</ref>, '''א'''מחה '''מ'''חה נמחה], נמשכת ומתגלה בישראל בחי' '''י"א דקדושה''', שזהו"ע ד"השם שלם", לא רק י"ה ("כי יד על כס י־ה"), אלא גם '''ו"ה''', בגימטריא '''י"א''', שרומז על המשכת וגילוי בחי' "אחד עשר" בכל פרטי עניני העבודה שמצד עשר כחות הנפש שנחלקים ל"הנסתרות (י"ה) והנגלות" (ו"ה נגלות){{הערה|ראה תניא [[אגרת התשובה פרק ד'|אגה"ת ספ"ד]]. לקו"ת [[לקוטי תורה פקודי|פקודי]] ג, ב ואילך. [[לקוטי תורה ראה|ראה]] כט, א ואילך. ובכ"מ.</ref>.

ועד"ז בנוגע '''להודאת יתרו וביאתו למשה''' (בהתחלת פרשת יתרו) – שהגיור דיתרו{{הערה|כולל גם "וילך לו אל ארצו", "לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז ובפרש"י). – ויש לומר, שבלשון הכתוב "וילך לו אל '''ארצו'''" מרומז גם ה"גיור" ד"ארצו" ממש ע"י עבודת הבירורים.</ref> הו"ע בירור ניצוצות הקדושה שנפלו למטה{{הערה|ע"ד הפירוש במארז"ל "לא הגלה כו' שיתוספו עליהם גרים", כדלקמן ס"ה.</ref>, ששרשם בבחי' י"א דקדושה, וע"י בירורם והעלאתם לשרשם ומקורם נעשה '''הוספה ויתרון''' אצל ישראל, שזהו"ע "'''יתר''' פרשה '''אחת''' בתורה", שרומז על ההוספה דבחי' "'''אחד''' עשר יום מחורב", שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו מחורב{{הערה|ראה אוה"ת יתרו ריש ע' תרלד.</ref>.

ומהביאורים בזה – שבמתן־תורה ניתנו בגלוי '''עשרת''' הדברות, כנגד עשרה מאמרות ועשר ספירות, דרגת האלקות שיש לה ערך ושייכות לעולם (כמודגש '''בנגלה''' דתורה, הלכות בנוגע להנהגת האדם בעולם), ואילו דרגת האלקות שאין לה ערך ושייכות לעולם לא באה בגילוי אלא בהעלם; ולעתיד לבוא תתגלה בתורה דרגת האלקות שבאין־ערוך לגמרי לעולם (כמודגש '''בפנימיות''' התורה, "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"{{הערה|פרש"י שה"ש א, ב.</ref>, ידיעת אלקות), ועד להגילוי דמהותו ועצמותו ית' ממש – כדיוק הלשון "תורה חדשה '''מאתי''' תצא", "מאתי" דייקא, וכמ"ש{{הערה|ירמי' לא, לג.</ref> "כי כולם ידעו '''אותי'''" – בחי' "'''אחד עשר''' יום (שלמעלה מעשה"ד שניתנו) מחורב", "אנת הוא חד ולא בחושבן".

אלא, שאז היתה רק '''התחלת''' ההכנה להשלימות דמתן־תורה דלעתיד לבוא, '''ועיקרה ושלימותה''' היא ע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ז|תניא רפל"ז]].</ref> ב"מדבר העמים" (כידוע שכל זמן משך הגלות נרמז במ"ב המסעות שבמדבר{{הערה|שסיומם וחותמם ב"ירדן ירחו", בחי' "והריחו ביראת ה'" שנאמר במשיח צדקנו, "דמורח ודאין" (סנהדרין צג, ב. לקו"ת שבהערה 63).</ref>), לברר ולהעלות ניצוצות הקדושה, כידוע הפירוש במארז"ל{{הערה|פסחים פז, ב. וראה אוה"ת פרשתנו ע' עתר ואילך.</ref> "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שהו"ע בירור והעלאת ניצוצות הקדושה{{הערה|ראה תו"א [[תורה אור בראשית|בראשית]] ו, א. שם ר"פ [[תורה אור לך לך|לך לך]]. אוה"ת שם. ועוד.</ref>, ועד לגמר ושלימות הבירור כשיקויים היעוד{{הערה|זכרי' יג, ב.</ref> "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שזהו"ע "מחה אמחה את זכר עמלק"{{הערה|וכיון ש"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", הרי, ע"י ביטול ומחיית עמלק מתבטל "רוח הטומאה" לגמרי.</ref>.

'''*) ויתירה מזה – שמהפכים הפירצה למעמד ומצד ד"'''פרזות '''תשב ירושלים" (זכרי' ב, ח). ולהעיר מהשייכות להפטרה דפרשתנו: "צדקת פרזונו בישראל" (שופטים ה, יא) – "שהוא גילוי בחי' פרזונו, לשון פרזות תשב ירושלים . . ע"י שפיזרן לבין האומות שעי"ז מלקטים הניצוצים דתהו שהם מבחי' פרזות כו'" (אוה"ת פרשתנו ע' שסד).'''</ref> – ארץ עשר אומות, כיון שנוסף על ארץ שבע אומות (בירור ז' מדות דתוהו<ref name=":1" />) יהי' גם הכיבוש דג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני{{הערה|שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, "עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה . . עתידים להיות ירושה לעתיד" (פרש"י לך לך טו, יט – מב"ר ספמ"ד).

וראה במדב"ר פי"ד, א: "שלשה אומות אסר הקב"ה לישראל לכשנכנסו לארץ לירש את ארצם . . ארץ פלשתים מנין דכתיב '''ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים''' . . ולעתיד לבוא עתיד הקב"ה להתיר שלשתן לישראל, שנאמר ועפו בכתף פלשתים ימה" (ראה אוה"ת פרשתנו ע' שסז).</ref> (בירור כח"ב דתוהו<ref name=":1" />), ועד שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות{{הערה|ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. [[לקוטי תורה מסעי|לקו"ת מסעי]] פט, ב.</ref>, שכל העולם יהי' בבחי' "ארץ ישראל", דירה לו ית' בתחתונים{{הערה|ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.</ref>, בדוגמת הדירה שבה מתגלה '''עצמותו''' של הדר בהדירה{{הערה|ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא. וש"נ.</ref>, גילוי העצמות, "אנת הוא חד".

וע"פ הידוע{{הערה|אוה"ת דרושי שבועות ע' קלח. סה"מ תרס"ד ע' קפ. ועוד.</ref> שכל העליות נכללים בשם '''מ"ב''' ד"אנא בכח" (שיש בו מ"ב תיבות){{הערה|שלכן אומרים "אנא בכח" בכל זמן של עלי' מלמטה למעלה, כמו בק"ש על המטה, שאז נעשית העלי' דעבודת כל היום, ובקבלת שבת, שאז נעשית העלי' דעבודת כל השבוע (אוה"ת וסה"מ שם).</ref>, "ועד"ז היו כל ה'''מ"ב''' מסעות שהם כנגד שם מ"ב הוא בחי' עלי' ממדרגה למדרגה כו'"{{הערה|[[תורה אור בשלח|תו"א פרשתנו]] סב, רע"ג.</ref>, מ"ב עליות{{הערה|ראה [[לקוטי תורה מסעי|לקו"ת מסעי]] (פט, א ואילך) ביאור החילוק שבין מ"ט ימים דספה"ע (ז' מדות שכל א' כלול מז') למ"ב המסעות (ו' פעמים ז') – ש"מלמעלה למטה הם מ"ט . . שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז' מדות . . גם בחי' מלכות . . משא"כ המסעות שהם '''מלמטה למעלה''' אינם כ"א ששה לבד בכל מדה כו'". עיי"ש.</ref> שע"י עבודת הבירורים שבמדבר העמים – נמצא, שב"שבת שירה" (שכולל כל העליות שע"י שיר) נכללים כל העליות שנעשים ע"י מ"ב המסעות שבמדבר העמים, כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות.

'''*) נוסף לכך ש"מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא, סע"ב. הובא במכילתא ופרש"י עה"פ).'''</ref>:

איתא במכילתא{{הערה|שם. וראה גם יל"ש יהושע רמז כ.</ref> "עשר שירות הן{{הערה|ראה גם תנחומא פרשתנו יו"ד. תרגום שה"ש בתחלתו.</ref>, הראשונה שנאמרה במצרים . . השני' על הים, שנאמר אז ישיר משה . . הששית שאמרה דבורה וברק, שנאמר ותשר דבורה וברק בן אבינועם . . העשירית לעתיד לבוא, שנאמר שירו לה' שיר חדש . . כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי' אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי' שעבוד לכך קרואה בלשון זכר"{{הערה|וראה גם שמו"ר (פרשתנו) פכ"ג, יא. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.</ref>.

ומהחילוקים שביניהם{{הערה|ראה גם סידור (עם דא"ח) סז, ב ואילך. אוה"ת שה"ש ע' ג. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכה. ועוד.</ref> – שבשירה בלשון נקבה נרגשת בעיקר העלי' '''מלמטה למעלה''', שהמקבל מצ"ע (נקבה) משתוקק ומתגעגע לצאת ממדרגתו ולהכלל בדרגא נעלית יותר, משא"כ בשיר בלשון זכר נרגשת בעיקר השפעת וגילוי אור העליון '''מלמעלה למטה''', שעל ידו נעשית הדביקות והתכללות בהעליון{{הערה|משא"כ בהעלי' מלמטה למעלה אינו נכלל עדיין בהעליון ממש (כנ"ל הערה 71).</ref>. כלומר, עם היותו "שיר" שענינו עלי' מלמטה למעלה, ה"ז באופן שנרגש בו (לא כ"כ הגעגועים, אלא בעיקר) הדביקות וההתכללות בהגילוי דהעליון, ועי"ז יש בו ב' המעלות דמלמטלמ"ע ומלמעלה למטה גם יחד.

ויש לומר, שב"שבת שירה" (הקשורה גם עם "העשירית . . שיר חדש . . בלשון זכר") ישנה השלימות דכל השירות באופן של עלי' מלמטה למעלה, ונוסף לזה נרגשת הדביקות וההתכללות מצד הגילוי שלמעלה מעשר – בחי' "אחד עשר", "אנת הוא חד ולא בחושבן" (ע"ד "י"א{{הערה|ולחידודי להעיר (ע"ד הרמז) ש"אז ישיר" ר"ת (א"י) י"א (ראה לעיל הערה 54).</ref> מסעות . . נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", כנ"ל ס"ד).

ויש לקשר זה עם הענין ד"שיר{{הערה|להעיר שבכמה ק"ק בישראל נוהגים לומר שיר השירים לפני קבלת שבת.</ref> השירים"{{הערה|והמשך הכתוב "ישקני מנשיקות פיהו", "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" (פרש"י עה"פ), גילוי דטעמי תורה לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא", שאז יהיו הנישואין דהקב"ה וכנס"י ("לימות המשיח יהיו נישואין" (שמו"ר ספט"ו)), שזהו התוכן ד"שיר השירים".</ref> שהוא "קדש קדשים"{{הערה|ידים ספ"ג.</ref> – כפירוש המהרש"א{{הערה|בחדא"ג ידים שם.</ref> ש"עשר שירות היו בעולם וזו למעלה מזו וזו למעלה מכולם (כמ"ש בתרגום), וכיון שכולם קדש הרי העשירי שהוא קודש בכל מקום למעלה מכולם הכא נמי קדש קדשים" – שהשייכות ד"שיר השירים" (שנאמר בזמן הזה) לשיר העשירי דלעתיד לבוא, היא, לפי שבו נעשית השלימות דכל השירים שבזמן הזה (כל העליות מלמטה למעלה) כפי שמתקשרים ומתחברים עם השיר חדש דלעתיד לבוא{{הערה|ראה אוה"ת שה"ש ע' ג ואילך. ושם, שהו"ע העלי' דבחי' החכמה לבחי' הכתר הנק' קדש קדשים.</ref> (שנרגשת גם הדביקות וההתכללות בהעליון), ועי"ז באים לשיר חדש לשון זכר דלעתיד לבוא עצמו{{הערה|כי, "שיר השירים הם שיר נוקבא ושיר דדכורא שע"י אתעדל"ת . . ושיר דלעת"ל זהו מבחי' שיר חדש שלמעלה מאתעדל"ת" (אוה"ת שם).</ref> שהוא למעלה מכל העשרה שירות{{הערה|ההעלאה מבחי' כתר לאוא"ס ב"ה והוא למעלה גם מקדה"ק (אוה"ת שם).</ref> – שיר שכל ענינו הוא הדביקות וההתכללות עם מהותו ועצמותו ית'{{הערה|להעיר מהשייכות לבחי' פלשתים דקדושה – "התגלות השמחה בדביקות ה' בפילוש ובגילוי ובהתרחבות לאין קץ", "השמחה בה' מצד מהו"ע בלי שום מבוקש" (מדרגת הצדיקים) – שתהי' (אצל כל בנ"י) רק לאחרי גמר עבודת הבירורים, לעתיד לבוא, שאז תהי' השמחה בתכלית השלימות, כמ"ש "אז ימלא שחוק פינו", "וע"כ יותן להם ארץ פלשתים שהוא השמחה באלקות בפילוש כו'" (אוה"ת פרשתנו ע' שסז ואילך).</ref>, בחי' "אחד עשר", "אנת הוא חד ולא בחושבן".

חודש שבט הוא חודש '''האחד עשר''' (להתחלת מנין החדשים מניסן) – "עשתי עשר חודש הוא חודש שבט"{{הערה|זכרי' א, ז.</ref> – ששייך במיוחד להגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|כמרומז גם בהשם "שבט" – ע"ש "שבט מלוכה" דמלכות בית דוד (ראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 264).</ref> שאז יהי' הגילוי דבחי' "אחד עשר", "אנת הוא חד", שלכן, מחודש שבט באים לחודש אדר, שבו היתה '''הגאולה דפורים''', גאולה במעמד ומצב ד"אכתי{{הערה|מגילה יד, א.</ref> עבדי אחשורוש אנן"{{הערה|ויתירה מזה – שפורים לא יבטל גם בימות המשיח, שנאמר (אסתר ט, כח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (רמב"ם סוף הל' מגילה).</ref>, ו"מיסמך גאולה לגאולה", "פורים '''לפסח'''"{{הערה|שם ו, סע"ב ובפרש"י.</ref>, בחודש ניסן "שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר{{הערה|מיכה ז, טו.</ref> כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"{{הערה|ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.</ref>.

ויש להוסיף בביאור העילוי וההוספה דאחד עשר '''יום''' לגבי כללות חודש האחד עשר – (א) שבחי' אחד עשר היא באופן של "יום" ("אחד עשר '''יום'''") ע"ש האור וגילוי (כמ"ש{{הערה|בראשית א, ה.</ref> "ויקרא אלקים לאור יום"), (ב) החילוק שבין חודש ליום הוא שחודש קשור עם מהלך הלבנה, ויום{{הערה|גם ימי החודש, שהרי חילוק הימים (יום ולילה) נעשה ע"י מהלך החמה.</ref> קשור עם מהלך החמה, ומזה (כנ"ל ס"ד) ש'''חודש''' האחד עשר מורה על בחי' אחד עשר כפי שנמשך ומתגלה אל '''המקבל''' (לבנה), '''ויום''' האחד עשר מורה על בחי' אחד עשר כפי שהוא אצל '''המשפיע''' (חמה), אחד עשר '''בטהרתו'''.

ומיום אחד עשר (בחודש אחד עשר) באים ליום '''אח"ד''' (בגימטריא י"ג){{הערה|לאחרי ההקדמה ביום הי"ב – יום הי"ב בחודש הי"א, שרומז על הגילוי דבחי' אחד עשר בכל י"ב השבטים (י"ב שבט).</ref>, ובהדגשה בקביעות שנה זו שיום הי"ג בחודש חל ביום הש"ק, שממנו באים תיכף ליום ראשון בשבוע, "יום '''אחד'''", "שהי' הקב"ה '''יחיד''' בעולמו"{{הערה|בראשית שם ובפרש"י (מב"ר פ"ג, ח).</ref> – שמורה על הגילוי דבחי' "אנת הוא '''חד'''" גם בעולם ("יחיד '''בעולמו'''"){{הערה|ולהעיר, שהבריאה הפרטית דיום זה היא בריאת האור, "ויאמר אלקים יהי אור" – דיש לומר, ש"ויאמר '''אלקים'''" (שמורה על ההעלם) קאי על דרגא הכי נעלית שלמעלה מכללות ענין האור (גילוי), ולמעלה גם מ"מאור" (שורש ומקור האור) – שלכן נקרא "אלקים" (העלם), שמורה על ההעלם שלמעלה מגילוי (העלם העצמי). והחידוש הוא שגם בחי' זו ("אלקים") באה ונמשכת באופן של אור וגילוי – "ויאמר '''אלקים''' יהי '''אור'''".</ref>.

ומעלה יתירה בט"ו בשבט שהוא "ראש השנה לאילן", "לענין מעשר"{{הערה|"שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט" (פרש"י ורע"ב ריש ר"ה. רמב"ם שבהערה 14).</ref> '''בארץ ישראל''', וכמודגש במנהג ישראל{{הערה|מג"א או"ח סקל"א סקט"ז. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח.</ref> לאכול בט"ו בשבט פירות (ובפרט פירות) '''שנשתבחה בהם ארץ ישראל'''{{הערה|ראה לעיל הערה 54.</ref>, "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"{{הערה|עקב ח, ח.</ref> – שתכלית השלימות בזה תהי' בהכניסה לארץ לעתיד לבוא, הן בנוגע לפירות כפשוטם{{הערה|ראה כתובות בסופה.</ref> (כולל ובמיוחד הפירות שבאה"ק ושבביהמ"ק{{הערה|ראה סה"ש תש"נ ח"א ע' 284. וש"נ.</ref>), והן (ובעיקר) בנוגע לתוכן ענין הפירות בתורה, שמורה על '''התענוג''' שבתורה, טעמי תורה, פנימיות התורה (כמודגש במיוחד ב"דבש"{{הערה|ולהעיר, שכיון שכל הסמוך לארץ השני חשוב מן המאוחר מארץ הראשון, הרי "התמרים ('''דבש''' תמרים) קודמים לענבים (אף שגפן הוא הראשון מחמשת מיני הפירות), שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ" (רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ג).</ref> שרומז על פנימיות התורה{{הערה|ראה חגיגה יג, א. רמב"ם הל' יסוה"ת ספ"ב.</ref>), שעיקר התגלותה ב"תורה חדשה מאתי תצא" לעתיד לבוא.

יום העשירי בחודש האחד עשר בדורנו זה הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבו נעשית '''העלי'''' ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"{{הערה|תניא [[אגרת הקודש סימן כ"ז|אגה"ק סז"ך]] וביאורה.</ref> לדרגא נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין־ערוך, החל מהעלי' של נשיא דורנו (בעל ההילולא), ועל ידו גם העלי' דכל הדור ("בתר רישא גופא אזיל"{{הערה|עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.</ref>) – כמודגש בהמשך הימים, שמיום העשירי (יום ההילולא) באים '''ליום האחד עשר'''{{הערה|ולהעיר, שגם העליות דיום ההילולא (ע"י אמירת קדיש) קשורות עם אחד עשר – '''י"א''' אותיות ד"יתגדל ויתקדש" (ראה בארוכה שער הכוונות ענין הקדיש. פע"ח שער הקדישים פ"ד).</ref> לחודש האחד עשר.

וענין זה מודגש ביותר בהקביעות דהעשירי בשבט חל ביום הרביעי שבו נתלו{{הערה|נוסף על "נטלו" (בטי"ת) מצד ההסתלקות, גם "נתלו" (בתי"ו) – נוסף על פשטות הדבר – מצד העלי' היתירה שנעשית לאחרי וע"י ההסתלקות.</ref> המאורות, "שני המאורות הגדולים" – שבזה מרומז תוכן העלי' שנעשית לאחרי ההסתלקות '''ביום הי"א''' לחודש הי"א, שנוסף על השלימות די"א מצד '''החודש''' (לבנה, מאור הקטן) נעשית גם השלימות די"א מצד '''היום''' (חמה, מאור הגדול){{הערה|להעיר מהשייכות ד"'''ביום עשתי עשר יום''' (לחודש הגאולה)* נשיא לבני אשר" לחודש הי"א (להדעות שהשייכות דהנשיאים לחדשי השנה היא כסדרם בחנוכת המשכן (קה"י ערך שבט. ועוד)), ויש לומר, ששייכות זו היא בהדגשה יתירה ביום הי"א דחודש הי"א.

'''*) ובשנת העיבור – לאחרי ג' חדשים, צדי"ק יום, ובהדגשה יתירה בשנה זו – שנת הצדי"ק.'''</ref>, '''אחד עשר בטהרתו''' (כנ"ל ס"ז).

והשלימות העיקרית בזה נעשית בעשירי והאחד עשר בחודש אחד עשר '''בשנה זו''' – שנת הארבעים ושתים (תש"י־תשנ"ב), שקשורה עם שם '''מ"ב''' שעל ידו נעשים כל עניני העליות (כנ"ל ס"ו) – שכבר '''נשלמו''' כל העליות{{הערה|כולל גם שלימות העליות בשבת שלאחריו, שבת שירה, שכולל כל העליות שע"י השיר (כנ"ל ס"ו).</ref> דמ"ב ימי ההילולא{{הערה|ולהעיר, שהעליות ע"י אמירת קדיש קשורות עם שם מ"ב (שער הכוונות ופע"ח שם).</ref>, וכל העליות שע"י מעשינו ועבודתינו במ"ב השנים (בהוספה על השלימות ד"ויהי בארבעים שנה") שהם בדוגמת מ"ב המסעות במדבר העמים שבדור זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), ותיכף ומיד ממש נעשית הכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|וי"ל הרמז בנוגע להמשך הימים: י' וי"א שבט הקשורים עם ענין הנשיאות – שינוי בהנשיא, יום השבת (י"ג שבט) פרשת בשלח שסיומה וחותמה במלחמת עמלק – הכרתת זרעו של עמלק, וט"ו בשבט – הכניסה לארץ ישראל (לאכול מפרי') ובנין בית הבחירה (שגם בו יהיו הפירות).</ref>, שאז תהי' שלימות הגילוי דבחי' אחד עשר שבאחד עשר, "אנת הוא חד".

להוסיף ולהשלים (מלשון שלימות) בכל הענינים השייכים ליום ההילולא, לימוד תורתו (ובאופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"{{הערה|כמבואר בהמאמר הידוע לחג הגאולה שלו (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך).</ref>) והליכה בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה, כולל ובמיוחד המשך ההתוועדויות דיום ההילולא, מתוך שמחה ושירה, כההוראה והנתינת־כח דיום השבת שבו נעשית השלימות דיום ההילולא – שבת '''שירה'''.

והוראה נוספת וג"כ עיקרית בענין השירה בנוגע לעבודת התפלה (שנקראת גם בלשון רינה{{הערה|ספרי ר"פ ואתחנן. ועוד.</ref> (שירה)) באופן של שירה (כידוע שרבינו הזקן הי' מתפלל בקול ושירה) – שנוסף על השירה הקשורה עם העלי' מלמטה למעלה, צ"ל '''עכשיו''' (לאחרי גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה והתחלה ל"'''שיר חדש'''" דלעתיד לבוא (כנ"ל ס"ו).

ובמיוחד בנוגע להתפלה על הגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|נוסף על הגאולה הפרטית שנעשית ע"י עבודת התפלה (תניא [[אגרת הקודש סימן ד'|אגה"ק ס"ד]]).</ref> (ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין"{{הערה|סנהדרין צז, ב.</ref>, ונשלמו כל עניני העבודה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) – שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צ"ל '''עכשיו''' גם ובעיקר רגש '''השמחה'''{{הערה|שפורצת גדר (סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך) – לא רק פריצת גדרי הגלות, אלא גם ובעיקר פריצת גדרי הגאולה, שהגאולה עצמה היא באופן ד"נחלה בלי מצרים . . נחלת יעקב אביך . . כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת קיח, סע"א ואילך).</ref> מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.

"ראש השנה לאילן" קשור ושייך ל"האדם ("אתם קרויין אדם"{{הערה|יבמות סא, רע"א.</ref>, ע"ש אדמה לעליון{{הערה|ראה של"ה ג, רע"א. ועוד. עש"מ מאמר אכ"ח פל"ג. ובכ"מ.</ref>) עץ השדה"{{הערה|פ' שופטים כ, יט. וראה תענית ז, א.</ref>, ובפרט האילנות שנשתבחה בהם '''ארץ''' (ששייכת ונקראת ע"ש) '''ישראל''', "כי תהיו אתם ארץ חפץ"{{הערה|מלאכי ג, יב. וראה "היום יום" [[היום יום י"ז אייר|י"ז אייר]]. [[היום יום ב' אלול|ב' אלול]]. ובכ"מ.</ref>, ויש בכאו"א מהם (האנשים והנשים והטף) כל פרטי הענינים ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", כמבואר בכ"מ פרטי הענינים בזה{{הערה|ראה סה"ש תש"נ ח"א ע' 273 ואילך. וש"נ. – וראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 322 (לקמן ע' 263) ואילך.</ref>. וב"ראש השנה לאילן" צ"ל חידוש והוספה בכל עניני העבודה הנ"ל אצל כל אחד ואחת מישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דילי'.

ובודאי ינצלו ההתוועדויות ד"ראש השנה לאילן" כדי לבאר ולעורר ע"ד ההוספה והחידוש בעניני העבודה הנ"ל, כולל ובמיוחד לעורר התשוקה והגעגועים ועד לרגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל, לאכול מפרי' ולשבוע מטובה, ולקיים כל המצוות התלויות בה בתכלית השלימות, "כמצות רצונך"{{הערה|ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.</ref>.

יא. ויה"ר ועיקר – שעוד לפני חמשה עשר בשבט יהי' גמר ושלימות הצמיחה ד"איש צמח שמו", ועליו נאמר "וקם '''שבט''' (מלך רודה ומושל) מישראל"{{הערה|בלק כד, י ובפרש"י.</ref>, "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"{{הערה|ישעי' יא, א.</ref> – "יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך) . . וילחם מלחמות ה' ("מלחמה לה' בעמלק") . . ובנה מקדש במקומו"{{הערה|רמב"ם הל' מלכים ספי"א.</ref> (בנין בית הבחירה).

ובפשטות – שתיכף ומיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים{{הערה|ע"ד מ"ש "אחד עשר יום מחורב גו' ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש גו'".</ref>, יוצאים כל בנ"י ("בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"{{הערה|בא יו"ד, ט.</ref>) מ"מדבר העמים", ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש"יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'"{{הערה|ישעי' שם, יא־יב.</ref>, ו"נודה לך שיר חדש"{{הערה|נוסח ברכת "אשר גאלנו" – פסחים קטז, ב (ובתוס' שם).</ref>, באופן ש"'''ימלא''' שחוק פינו"{{הערה|[[תהלים פרק קכ"ו|תהלים קכו, ב]]. וראה ברכות לא, א.</ref> – כמרומז בב' שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו.

ובלשון הכתוב בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ־י כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד", ובהמשך לזה – בפרשה דמ"ת: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"{{הערה|יתרו כ, א.</ref>, השלימות דמתן־תורה ("אחד עשר יום מחורב") שתתגלה ב"תורה חדשה '''מאתי''' תצא".