דבר מלכות/תרומה: הבדלים בין גרסאות בדף

ויש לומר, דאדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" בא ללמד, שמיעוט השמחה בחודש אב נכנס באותו תוכן של ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). שכן כוונת ותכלית מיעוט השמחה בחודש אב היא רק בכדי '''להפכו''' מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו{{הערה|ראה זח"א ד, א.}}.

[ועפ"ז יומתק זה שהציווי להרבות בשמחה מובא דוקא במס' תענית, בסוגיא המדברת אודות הירידה דחודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].

ועי"ז מתוסף עוד יותר בהפתיחה בברכה – ברכה בכל הענינים, גם בהפיכת כל הענינים של היפך לברכה ושמחה.

ב. התחלת חדש אדר חלה (– בכו"כ שנים) בשבוע דפרשת תרומה.

ועפ"ז מתחזקת השאלה הנ"ל: מדוע תרומת המשכן מתחילה דוקא ב"זהב"?

גם צריך להבין: מהי ההוראה לדורות הנלמדת מכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן?

וצריך להבין:

לפ"ז הי' צ"ל לכאורה, שבכדי לבנות משכן לה' (בו יהי' "ושכנתי בתוכם") זקוקים דוקא '''לאנשים נעלים ביותר''' בין בנ"י, שיש בכחם לעשות בית כזה שהשכינה תשרה ותתגלה בו,

אעפ"כ אומרת התורה, שהמשכן תלוי דוקא בנדבתו ופעולתו של כאו"א מישראל – הן אנשים והן נשים, וגם טף! והיאך יש לאיש פשוט, אשה פשוטה, ואפילו ילד קטן, את הכח לפעול חידוש כזה שהשכינה תשרה בבית גשמי בעולם הזה הגשמי (עד לאופן ד"ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל{{הערה|אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ.}}) – דבר שלא יכול להיות אפילו ב"שמים ושמי השמים"?!

יתירה מזו: אפילו יהודי כזה שאוחז עדיין בעבודה שלא לשמה – מביא הרמב"ם{{הערה|הל' תשובה שם ה"ה. וכן בהל' ת"ת פ"ג ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.}} (מחז"ל{{הערה|פסחים נ, ב. וש"נ. ירוש' חגיגה פ"א ה"ז.}}), ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ואומר "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה כו' עד שתרבה דעתן ויתחכמו כו' ומרגילין אותן כו' עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו '''מאהבה'''", והטעם ע"ז הוא – כי "מתוך שלא לשמה", '''התוך''' והפנימיות{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ח ע' 167. ועוד.}} של ה(עבודה של יהודי אפילו) "שלא לשמה" (תחתונים) הוא – "לשמה" (עליונים).

ו. עפ"ז יש לומר הטעם לכך ש"זהב" הוא הראשון מנדבות המשכן:

שכן מציאותו של יהודי – לאחר מתן תורה – היא כזו, שאפילו בהיותו למטה בגשמיות העולם, שבו זקוקים (בבניית המשכן) גם לכסף ונחושת וכו' (ובכמות – יותר מזהב), אזי לכל לראש הוא עשיר בעצם{{הערה|להעיר ממ"ש (מלאכי ג, יב) "כי תהיו אתם ארץ חפץ גו'", וידועה תורת הבעש"ט ("היום יום" יז אייר): כמו שהחכמים הגדולים ביותר לא יגיעו אף פעם לאוצרות הטבעיים הגדולים, שהטביע השי"ת בארץ, שהכל הי' מן העפר (קהלת ג, כ), כמו"כ לא יכול אף אחד להגיע לאוצרות הגדולים שנמצאים בבנ"י, שהם ארץ חפץ של הקב"ה.}}, "בן מלך"{{הערה|ראה שבת סז, א.}}, ויתירה מזו – "מלך" עצמו{{הערה|ראה תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).}}, שמציאותו היא (ואליו שייך) הדבר הכי יקר – "זהב", ר"ת "זה הנותן בריא"{{הערה|ראה רבותינו בעה"ת ריש פרשתנו. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של המהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ פרשתנו כה, ג (אות לח).}} – הנותן (היהודי) גם כפי שנמצא למטה, הוא בתכלית השלימות דבריאות, בגשמיות וברוחניות.

כשמדובר רק ביחס למשכן ולאופן שבו בנ"י נדבו למשכן – אז יש לכסף ונחושת קדימה לגבי זהב (כי הם מצויים יותר אצל בנ"י, והיו בריבוי יותר במשכן, כנ"ל); אבל כשמדובר אודות בנ"י, שעושים את כל המשכן – '''לכל לראש''' בא ענין הזהב, מכיון שיהודי, גם בהיותו מציאות למטה, הוא שייך לכל לראש ל"זהב", ולכן בכחו לעשות את המשכן לה'.

על דברי הגמרא שבחודש אדר "בריא מזלי'" של יהודי – נשאלת השאלה: חז"ל הרי אומרים{{הערה|שבת קנו, סע"א.}} "אין מזל לישראל"{{הערה|בחדא"ג מהרש"א "גם שאמרו אין מזל לישראל, מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי כו'" (ולכן "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי כו' לימצי נפשי' באדר"). אבל בגמרא מפורש הלשון ש"בריא '''מזלי''''".}}?

ויש לומר הביאור בזה:

בעצם, מצד שרשם למעלה, בנ"י אינם כלל תחת שליטת המזלות ח"ו, כמ"ש{{הערה|ירמי' יו"ד, ב.}} "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".

החידוש דחודש אדר הוא '''יותר מזה''': אפילו כפי שיהודי, יחיד{{הערה|ראה חדא"ג מהרש"א שבת שם, שהפלוגתא בגמרא (באם יש מזל לישראל או אין מזל ישראל) הוא בנוגע ליחיד בישראל (ולא בנוגע לכלל ישראל).}}, כאן למטה קשור לענין המזל, ונמצא בעולם בו "אית לי' דינא בהדי נכרי" (עד שבחודש אב עליו להשתמט מכך כי "ריע מזלי'") – בחודש אדר "בריא מזלי'", מיד בכניסה לחודש (אפילו בלי שום עבודה מצדו), המזל מצ"ע הוא "בריא", עד שאפילו אינו יהודי רואה ומרגיש זאת.

תכונת השמחה היא, שפועלת וחודרת בכל עניני האדם. כשאדם שמח – הוא חי חיים שמחים, שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל דבר שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו. ושמחה זו מכניסה יותר הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – כנראה במוחש.

י. ענין זה נמצא בהדגשה יתירה בקביעות ראש חודש אדר בשנה זו – בימים ג' וד':

לכל לראש נלמד מכך – שהקב"ה פוסק בתורתו הקדושה, התורה הנצחית לכל הדורות ובכל המקומות – שכאו"א מישראל שייך לכל לראש ל"זהב". ובפשטות – שלכאו"א מישראל צ"ל עשירות, הן ברוחניות והן בגשמיות – עשירות בפשטות ממש!

יב. ועוד והוא העיקר – בענין שהזמן גרמא – בניית בית המקדש השלישי בפשטות ממש:

לאחרי כל הפירושים בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כולל הפירוש "בתוך כל א' וא'" – הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו{{הערה|שבת סג, א. וש"נ.}}, לכל לראש הפירוש בזה בנוגע להלכה למעשה הוא – שעל בנ"י מוטל החיוב לבנות את בית המקדש.

ובפרט שבדורנו זה כבר חינכו והרגילו – וממשיכים בזה – את ילדי ישראל הקטנים לתת צדקה: נוסף לכך שעושים אותם שלוחים לתת לצדקה, נותנים להם גם כסף שנעשה ממונם הפרטי, בכדי שהם יתנו מכספם הפרטי לצדקה.

שכאו"א מישראל יוסיף בכל עניני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת (כידוע{{הערה|ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.}} ששלימות ענין השמחה היא דוקא ביחד עם הזולת),

[ובפרט שהאב ישמח את ילדיו, כפי שרואים בפועל שעי"ז שמשמח את ילדיו, מתוספת אצלם לפעמים שמחה יתירה, מכיון שרואים שלפעמים אומר "מלה קשה" (בגלל חינוך), אבל באופן שלאחר מכן זה מביא להוספה יתירה בחביבותו אליהם].

יד. ויהי רצון, שההוספה וריבוי בשמחה – תפרוץ כבר את כל הגדרים, החל מהגדרים האחרונים שנותרו מהגלות, ותהפוך אותם לטוב וקדושה,

ובפרט הנשים הצדקניות שנספו – ל"ע – על קידוש השם, רח"ל... ויהי רצון שזה יהי' המקרה האחרון של ענינים כאלו, ושל ענין הפטירה בכלל. ומכאן ולהבא יהי' רק אריכות ימים ושנים טובות לכאו"א מישראל ולכלל ישראל אנשים נשים וטף, מתוך בריאות – ובפרט ש"בריא מזלי'" בחודש אדר – בריאות בגשמיות וברוחניות,

וזכותה תעמוד לכאו"א מישראל, ובודאי לה בעצמה, החל מכך שכבר יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר"{{הערה|ישעי' כו, יט.}}, וצדיקים וצדקניות קמים מיד{{הערה|ראה זח"א קמ, א.}}.

וכל בנ"י, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו{{הערה|בא י, ט.}}, יחד עם כספם וזהבם אתם{{הערה|ישעי' ס, ט.}}, יחד עם כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ{{הערה|ראה מגילה כט, א.}} – הולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי והמשולש, ותיכף '''ומיד ממש'''.