שיחת בלק תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

ועפ"ז יש לבאר מ"ש בגמרא{{הערה|ר"ה שם.}} בפירוש הכתוב "צום הרביעי וגו' יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה גו'", "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום" – דלכאורה אינו מובן: איך יקרא יום אחד בשמות '''הפכיים לגמרי''', "צום" ו"ששון ושמחה" – אלא כיון שכוונת ותכלית (הפנימיות ד)ה"צום" היא הפיכתו ל"ששון ושמחה" שבאה לאחרי ועל ידי החורבן והגלות; אלא שבזמן הגלות מודגש בעיקר ענין הצום ("אין שלום – צום)", ובהגאולה יתגלה ענינו האמיתי, "ששון ושמחה" ("בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה").

'''מנין בנ"י'''{{הערה|ומרומז גם בפרשת בלק – "מי מנה עפר יעקב" (כג, יו"ד).}}, "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה גו'"{{הערה|כו, ב.}} – שקשור ורומז גם למנין העשירי דכל בנ"י, כדאיתא במדרש{{הערה|תנחומא תשא ט. במדב"ר פ"ב, יא.}} "בעשרה מקומות נימנו ישראל . . ואחד לעתיד לבוא, שנאמר{{הערה|ירמי' לג, יג.}} עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה" (על ידי משיחא{{הערה|תיב"ע עה"פ.}}, או על ידי הקב"ה בעצמו{{הערה|יל"ש שם. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תתקלד.}}).

ידוע{{הערה|אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'צז.}} ש"ג' שבועות בין המצרים בזמן כמו מדבר במקום, ומקדים רפואה ג' שבתות שבהן, ובכל שבת ב' שבתות, נמצא ו' (ג"פ ב' שבתות) פעמים ז' (ז' ימי השבוע שבהם מאיר מבחי' ב' שבתות שבכל שבת) עי"ז מכניעים המדבר מ"ב" (מ"ב המסעות שבמדבר העמים, שרומז על כללות זמן הגלות מאה"ק), היינו, שעל ידי השבתות נעשה התיקון דבין המצרים.

ברוב השנים שהשבתות הם רק '''באמצע''' ג' השבועות ד"בין המצרים" – מודגש יותר (בתחילה ובסוף) הענין '''הבלתי־רצוי''' ד"בין המצרים", החורבן והגלות, ובהמשך לזה (ולאח"ז{{הערה|והפירוש ד"'''מקדים''' רפואה" כאן הוא (לא באופן ש"לא אשים עליך" מלכתחילה, אלא) באופן שמקדים האפשרות והנתינת־כח לרפא החולי.}}) מודגש הצורך בתיקון, והתיקון בפועל, על ידי השבתות שענינם גאולה.

ומהחילוקים שביניהם{{הערה|נוסף על החילוק העיקרי שבפסוק "ושב ה' אלקיך גו'" מדובר אודות כללות ענין הגאולה, ועל ידי הקב"ה (מבלי להזכיר ע"ד המלך המשיח). משא"כ בפרשת בלעם שנתבארו פרטי עניני הגאולה על ידי שני המשיחים (וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 272. ועוד).}} – שבפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וגו'" מודגשת בעיקר הגאולה '''מן הגלות''', ואילו בפרשת בלעם מודגשת מעלת ושלימות '''הגאולה כשלעצמה'''{{הערה|ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרמב"ם מקדים הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך גו'" שבפרשת נצבים להפסוק שבפרשת בלעם שלפנ"ז – להדגיש סדר הגאולה מן הקל אל הכבד: לכל לראש – גאולה מן הגלות, ולאח"ז – מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה.}}, מלכות דוד (משיח הראשון), ושלימותה במלכות משיח האחרון שעומד מבניו (גם ללא גלות), שהרי בנבואת בלעם לא נזכר ע"ד מעמד ומצב של גלות, אלא אדרבה, מעמד ומצב של חירות ועד לשלטון על כל העמים – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"{{הערה|כג, ט.}}, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף גו'"{{הערה|שם, כד.}}, "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו"{{הערה|כד, ז.}}, ועד ל"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו'", ש"נבא בשני המשיחים" – שהולך ומוסיף במעלתם ושבחם של ישראל בעילוי אחר עילוי.

ועפ"ז יש לבאר ולהמתיק הטעם להדגשת היציאה ממצרים ("א־ל מוציאם ממצרים"{{הערה|כג, כב.}}, "א־ל מוציאו ממצרים"{{הערה|כד, ח.}}) בפרשת ש"נבא בשני המשיחים" – ע"ד מ"ש{{הערה|מיכה ז, טו.}} "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"{{הערה|ראה בעה"ט פרשתנו כד, ח: "אמר זה ב"פ לומר כשם שהוציאם ממצרים כן יוציאם לע"ל".}} – שבזה מודגש שהגאולה על ידי מלך המשיח היא לא רק בגלל ההכרח להוציא את בנ"י '''מכל הגליות''', שנתוספו '''לאחרי''' היציאה ממצרים, אלא גם ובעיקר בתור '''הוספה ושלימות''' נעלית יותר '''מהיציאה ממצרים''' עד לאופן של "'''נפלאות'''" (גם אילו לא היו הגליות שלאח"ז).

וע"ד מ"ש (בהמשך הפרשיות דבין המצרים) "אלה '''מסעי''' (לשון רבים) בני ישראל אשר '''יצאו מארץ מצרים'''"{{הערה|ר"פ מסעי.}} – שהיציאה מארץ מצרים היא לא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות, אלא גם כל פרטי המסעות במדבר העמים, עד לירדן ירחו, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו "'''דמורח''' (ירחו) ודאין"{{הערה|סנהדרין צג, ב.}}, הם חלק מיציאת מצרים בתכלית השלימות{{הערה|ראה לקו"ת ר"פ מסעי. ובכ"מ.}} – שבזה מודגשת מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה (גם לולי הצורך בתיקון החורבן והגלות).

במשך כל הדורות שלפנ"ז (מאז המאורעות הבלתי־רצויים די"ז תמוז שמהם נשתלשלו גם המאורעות דתשעה באב) הי' חודש תמוז קשור עם ענינים דהיפך השמחה, חורבן וגלות, ואילו בדורנו זה נתגלה בחודש תמוז ענין של ('''שמחה ו''')'''גאולה''' – גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב־י"ג תמוז (שעלייתם ושלימותם באופן ד"ויכולו"{{הערה|בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ.}} נעשית ביום השבת י"ז תמוז), וכדברי בעל השמחה והגאולה במכתבו הידוע{{הערה|אגרות־קודש שלו ח"ב ע' פ. וש"נ.}} ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", גאולה דכל בנ"י, הקשורה גם עם הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו "כיון דשם גאולה עלה"{{הערה|פרש"י מגילה יז, ב.}}, ובפרט שעי"ז התחיל שלימות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה גם בחצי כדור התחתון, ובאופן שממנו מתפשטים המעיינות בכל קצוי תבל, שזוהי ההכנה הכי אחרונה לביאת משיח צדקנו{{הערה|אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.}}.

ובכל זה ניתוסף עוד יותר על ידי שלימות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון (כתוצאה מהגאולה די"ב־י"ג תמוז) במשך יובל שנים, אשר, אם '''בהתחלת''' תקופה זו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בהכרזה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", והעיד שכבר סיימו כל עניני העבודה, וצריכים רק "לצחצח הכפתורים", ויתירה מזה, שכבר סיימו גם "צחצוח הכפתורים", וצריכים רק לעמוד הכן ("עמדו הכן כולכם") לקבל פני משיח צדקנו, הרי '''בסיומה''' של תקופה זו, בודאי ובודאי ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה, ובלשון חז"ל{{הערה|סנהדרין צז, ב.}} "כלו כל הקיצין" וגם ענין התשובה (כהמשך המאמר "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה") הי' כבר '''בשלימות''', כולל גם השלימות ד"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"{{הערה|ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.}}, מצד ניצוץ משיח שבכאו"א מישראל{{הערה|שהרי הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (שבפרשתנו (כד, יז)) שקאי על מלך המשיח (ירושלמי תענית פ"ד ה"ד), קאי גם על כאו"א מישראל, שנקרא בשם "כוכב" (ירושלמי מע"ש ספ"ד), והתיווך בזה – ע"פ הידוע (מאור עינים פינחס כה, יב) שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח.}} – הרי כיון שנמצאים בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה, נרגש ומודגש ביותר וביותר ה"טוב" די"ז תמוז וד"בין המצרים", שעי"ז באים להעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה{{הערה|ויש לומר, שענין זה מודגש במיוחד בשנים האחרונות שבטלה "גזירת המלכות" שהיתה במדינה ההיא בנוגע להפצת היהדות והמעיינות חוצה, ע"ד ובדוגמת דברי הגמרא "אין גזירת המלכות . . רצו אין מתענין", כנ"ל בפנים.}}.

אף שאמרו חז"ל{{הערה|סנהדרין צז, א.}} שמשיח בא "בהיסח הדעת", אין זה בסתירה ח"ו '''למחשבה והתבוננות''' באופן של "'''דעת'''" ("שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק"{{הערה|תניא ספ"ג.}}) בעניני משיח וגאולה [ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח, "הנה זה בא", כיון שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, וסיימו כל עניני העבודה בשלימות, ככל פרטי הדברים האמורים לעיל (ס"ז־ח)] – כי, "היסח הדעת" פירושו "'''למעלה''' מן הדעת"{{הערה|תניא אגה"ק (קה, ב).}}, היינו, שלאחרי שענין זה חודר בדעתו (על ידי המחשבה וההתבוננות כו'), ה"ז נעשה אצלו באופן שב(היסח ו)למעלה מן הדעת.

הדיוק ד"אראנו נפלאות" הוא בשתים: (א) "אראנו", דקאי על הקב"ה, היינו, '''שהקב"ה''' מראה '''בעצמו''', ולא על ידי נביא וכיו"ב, (ב) ההתחלה היא באופן ד"אראנו", היינו, שהתרחשות ה"נפלאות" היא באופן שמלכתחילה מראה אותם הקב"ה (ולא באופן שתחילה מתרחשים "נפלאות", ואח"כ מראים אותם).

משא"כ כשהסדר הוא באופן ד"'''נפלאות אראנו'''" (כסימנה של השנה, תשנ"א, תהא שנת נפלאות אראנו), שמתרחשים מאורעות שהם בגדר של "נפלאות", ואח"כ צריכים להתחיל להסביר ולבאר ולעורר ע"ד ראיית הנפלאות, להתבונן ולראות בהם סימני הגאולה, ועוד ועיקר, שעדיין לא הי' ה"אראנו" על ידי הקב"ה בעצמו ('''שהקב"ה בעצמו מראה''' לכאו"א מישראל הנפלאות דהגאולה, שאז אין צורך בהסברים וביאורים להחדיר ההכרה וההרגשה ש"הנה זה בא") – קשה לפעול שיחדור בהכרה והרגש דהאדם.

והעצה לזה – על ידי '''לימוד התורה''' בעניני משיח וגאולה, כי, בכח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) '''לשנות''' טבע האדם{{הערה|ראה דרז"ל עה"פ לא־ל גומר עלי (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב. וש"נ. והובא להלכה בש"ך (ושו"ע אדה"ז) יו"ד סקפ"ט סקי"ג (סקכ"ג)).}}, שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו '''מחוץ''' לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי על ידי לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה{{הערה|נוסף על השייכות דלימוד התורה (כל עניני התורה) לגאולה, כמארז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב – שלומדים בשבת זה).}}, ומתחיל '''לחיות''' בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש"הנה זה בא".

וענין זה מודגש במסכת אבות, שהתחלתה בסדר השתלשלות קבלת התורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" עד ל"העמידו תלמידים הרבה" – שבסיומה מצרפים למשניות גם את הברייתות שנישנו חוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש (הכוללים כל עניני התורה שנתחדשו על ידי תלמיד ותיק במשך כל הדורות), ומקדימים שכולם נישנו על ידי החכמים ("כל בניך לימודי ה'"{{הערה|ישעי' נד, יג.}}) "בלשון המשנה", להורות שמעלתם שוה למעלת המשניות.

וזהו "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" – שעל ידי עסק התורה לשמה בעוה"ז זוכים להבלי גבול שב"תורה חדשה מאתי תצא".

ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם – שגם מי שמרגיש את עצמו בבחינת "ברייתא", "חוץ", שהוא בריחוק עדיין ומחוץ למעמד ומצב דימות המשיח שאז יהי' עיקר ושלימות הגילוי דפנימיות התורה, הרי, על ידי לימוד התורה "זוכה לדברים הרבה", שמתעלה מהחוץ ונכנס לפנים, היינו, שנעשה חדור בתורה (כולל – בעניני הגאולה) ומוכן להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא".