לקוטי שיחות חלק לח/ב' סיון: הבדלים בין גרסאות בדף

ב. ויובן זה בהקדם עוד שינוי בין לשון אדה"ז ולשון המג"א: במג"א כ' "דמיד בב' סיון א"ל משה '''לקדשם לתו­רה'''", אבל אדה"ז כ' "התחיל משה להת­עסק עמהם בענין קבלת התורה"<ref>בפשטות י"ל ששינה אדה"ז ליתר דיוק, כי "א"ל משה לקדשם לתורה" מתאים בעיקר על יום '''ד'''' סיון כשאמר להם מצות (פרישה) "ו'''קדשתם''' היום ומחר", או עכ"פ ביום ג' כשאמר להם מצות הגבלה, משא"כ בב' סיון ש'''אמר''' להם רק "ואתם תהיו לי גו'" מבלי לעשות מעשה מיוחד שיחול עליו ענין "לקדשם".{{ש}}ואולי ס"ל להמג"א ש"ואתם תהיו לי גו' וגוי '''קדוש'''" פירושו שעל ידי האמירה נעשה כן. או ש"לקדשם" (שבמג"א) פירושו ל' '''הזמנה''', כבת"א (ופרש"י) בלשון "וקדשתם" במצות פרישה (פסוק יט, יוד. ועד"ז שם, יד. וראה מכילתא שם). אבל ראה פדר"א פמ"א. מו"נ ח"ג פל"ג. רמב"ן יתרו שם, יוד. ועוד.</ref>.

ולכן נקט המגן אברהם רק זה שימים אלה הם ימי הגבלה, ולא פירש מה נעשה בכל יום, כי זה לחוד כבר מדגיש שימים אלה הם המשך אחד של ימי הכנה למתן תורה<ref>וראה לעיל הערה 12 בלשון הלבוש. וי"ל דלשניהם (הלבוש והמג"א) הוא כאופן הא' שהוא מצד '''הסמיכות''' לשבועות, אלא דלהמג"א בימים אלה מאירה ההתפשטות דיום מ"ת עצמו, ולהלבוש שכ' ש"הם ימי מצות", הוא מחמת פעולת הגברא בימים אלה. ואכ"מ.</ref>, משא"כ אדה"ז דס"ל ש(מיד אחר ר"ח) הם ימי קבלת התורה, הרי כל יום ויום הוא יום שבו נפעל ענין אחר בקבלת התורה, שביום השלישי היתה קבלת התורה בענין זה שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", וביום הרביעי היתה קבלת התורה על ידי מצות הגבלה, וביום החמישי היתה הקבלה על ידי מצות פרישה, כלומר – שבכל יום היתה "קבלה חדשה" ממשה, וכן מצד משה רבינו – שבכל יום היתה התעסקות אחרת של משה "בענין קבלת התורה"<ref>וי"ל (ע"פ פנימיות הענינים) שלכן לא הביא אדה"ז '''כאן''' בשולחנו הדיעה דכ' בסידורו דא"א תחנון עד י"ב בו (בפשטות מפני שזהו רק: 1) מנהג 2) ספרדים), כיון שזהו מצד היותם ימי תשלומין לחג השבועות (וראה ס' השיחות תרח"ץ ע' 285 אות ז), ואילו בשו"ע כאן שכולל ביחד שאין מתענין וא"א תחנון הוא מצד ייחוד הימים בפ"ע, וזהו דוקא בהימים שלפני חגה"ש מצד היותם זמן קבלת התורה. וח' בו שהביא בשו"ע כאן, יש בו ענין דחה"ש עצמו, כמ"ש לפנ"ז (בסי"ט) שאסור להתענות מעיקר הדין לפי שהי' יום טבוח. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ח ע' 30 ואילך.</ref>.

'''ענינו''' של מתן תורה לפי פשוטו הוא – ירידת השכינה למטה, גילוי שכינה. '''ומטרת''' מתן תורה היא – כדברי ה­רמב"ם<ref>סוף הל' חנוכה.</ref> – "כל התורה '''ניתנה''' לעשות שלום בעולם", וכבר נתבאר במ"א<ref>ראה לקו"ש חט"ו ע' 379 ואילך. וש"נ.</ref>, שה"שלום" הנעשה בעולם על ידי התו­רה, אינו (רק) שלום בין הבריות, אלא השלום בין אלקות כביכול ועולם, כמ­רז"ל<ref>שהש"ר פ"ז, א.</ref> שישראל נקראים "שולמית" על שם "שעשתה שלום ביני ובין עולמי" על ידי קבלתם את התורה.

והנה בענין השלום ישנן שתי תנו­עות<ref>ראה לקו"ש חט"ו שם.</ref> – שלילת המחלוקת ופעולה של אחדות וחיבור. וכן הוא גם ב"שלום" (הנעשה על ידי התורה) "ביני ובין עולמי", שנעשה על ידי (א) שלילת ענינים המנגדים לאלקות, שבכללות זהו על ידי מצות לא תעשה, (ב) עשיית דברים כרצון הבורא, דהיינו מצות עשה<ref>ראה גם [[הדרן על הרמב"ם תשמ"ה - מוגה|"הדרן על הרמב"ם" (קה"ת, תשמ"ה) ח"א]] ס"ה ואילך.</ref>.