שיחת בלק תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{יישור טקסט|שני הצדדים|א. ענינו המיוחד של יום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז (שהצום נדחה{{הערה|רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ה. טושו"ע או"ח סתק"נ ס"ג.}}) – יש לבאר בב' אופנים:

כיון שיום השבת הוא יום רצון{{הערה|וכמ"ש '''במנחת''' שבת "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" ([[תהלים פרק ס"ט|תהלים סט, יד]]. וראה זח"ג קכט, א).}}, "חמדת ימים אותו קראת"{{הערה|נוסח ברכת העמידה דש"ק.}}, ועד שקשור עם הגאולה, כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"{{הערה|תמיד בסופה.}} – לכן, כשחל בו יום התענית, לא שייך בו ענין ה"צום" הקשור עם החורבן והגלות, כי אם הענין ד"ששון ושמחה" הקשור עם הגאולה.

משא"כ בשנים ששבעה עשר בתמוז (התחלת ג' השבועות) חל בשבת (וכן תשעה באב, סיום ג' השבועות, חל בשבת) – י"ל שעיקר ההדגשה היא על ה"'''טוב'''" די"ז תמוז וד"בין המצרים"{{הערה|כ"א יום, וסימנך "אך טוב לישראל" ([[תהלים פרק ע"ג|תהלים עג, א]]), כ"א יום דשקדים טובים (ראה לקו"ת ס"פ קרח). וראה בארוכה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 7־566.}}, שה"מיצר" הוא '''הכנה והקדמה''' (ובמילא ה"ה גם בכלל) לה"'''מרחב'''" האמיתי והשלם דגאולה האמיתית והשלימה, שלכן, התחלתם וסיומם ביום השבת שענינו גאולה.

כשהרמב"ם מבאר ש"התורה העידה עליו", מקדים תחילה "שנאמר{{הערה|נצבים ל, ג.}} ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'", ואח"כ מוסיף "אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים".

ומהחילוקים שביניהם{{הערה|נוסף על החילוק העיקרי שבפסוק "ושב ה' אלקיך גו'" מדובר אודות כללות ענין הגאולה, וע"י הקב"ה (מבלי להזכיר ע"ד המלך המשיח). משא"כ בפרשת בלעם שנתבארו פרטי עניני הגאולה ע"י שני המשיחים (וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 272. ועוד).}} – שבפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וגו'" מודגשת בעיקר הגאולה '''מן הגלות''', ואילו בפרשת בלעם מודגשת מעלת ושלימות '''הגאולה כשלעצמה'''{{הערה|ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרמב"ם מקדים הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך גו'" שבפרשת נצבים להפסוק שבפרשת בלעם שלפנ"ז – להדגיש סדר הגאולה מן הקל אל הכבד: לכל לראש – גאולה מן הגלות, ולאח"ז – מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה.}}, מלכות דוד (משיח הראשון), ושלימותה במלכות משיח האחרון שעומד מבניו (גם ללא גלות), שהרי בנבואת בלעם לא נזכר ע"ד מעמד ומצב של גלות, אלא אדרבה, מעמד ומצב של חירות ועד לשלטון על כל העמים – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"{{הערה|כג, ט.}}, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף גו'"{{הערה|שם, כד.}}, "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו"{{הערה|כד, ז.}}, ועד ל"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו'", ש"נבא בשני המשיחים" – שהולך ומוסיף במעלתם ושבחם של ישראל בעילוי אחר עילוי.

ידוע ומפורסם בתפוצות ישראל מכו"כ שנים ע"ד המנהג שבימי בין המצרים מוסיפים בלימוד התורה בעניני בית הבחירה{{הערה|ראה לקו"ש חי"ח ע' 420. ועוד.}}, על יסוד דברי המדרש{{הערה|תנחומא צו יד.}} "בא וראה כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית{{הערה|יחזקאל מג, יו"ד.}}, אמר יחזקאל לפני הקב"ה, רבש"ע, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית . . וכי יכולין הן לעשות, הניח להם עד שיעלו מן הגולה, ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל . . גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית".

והעצה לזה – ע"י '''לימוד התורה''' בעניני משיח וגאולה, כי, בכח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) '''לשנות''' טבע האדם{{הערה|ראה דרז"ל עה"פ לא־ל גומר עלי (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב. וש"נ. והובא להלכה בש"ך (ושו"ע אדה"ז) יו"ד סקפ"ט סקי"ג (סקכ"ג)).}}, שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו '''מחוץ''' לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי ע"י לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה{{הערה|נוסף על השייכות דלימוד התורה (כל עניני התורה) לגאולה, כמארז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב – שלומדים בשבת זה).}}, ומתחיל '''לחיות''' בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש"הנה זה בא".

וענין זה מודגש במסכת אבות, שהתחלתה בסדר השתלשלות קבלת התורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" עד ל"העמידו תלמידים הרבה" – שבסיומה מצרפים למשניות גם את הברייתות שנישנו חוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש (הכוללים כל עניני התורה שנתחדשו ע"י תלמיד ותיק במשך כל הדורות), ומקדימים שכולם נישנו ע"י החכמים ("כל בניך לימודי ה'"{{הערה|ישעי' נד, יג.}}) "בלשון המשנה", להורות שמעלתם שוה למעלת המשניות.

ובכללות יותר – נכללים ב"ברייתות" כל עניני התורה שנתגלו בזמן הזה, שהם בבחינת "חוץ" ("ברייתא") לגבי "תורה חדשה (ש)מאתי תצא"{{הערה|ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.}}, פנימיות התורה, "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"{{הערה|פרש"י שה"ש א, ב.}}, שתתגלה בימות המשיח, ועד שאמרו חז"ל{{הערה|קה"ר פי"א, ח.}} "התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח". ואעפ"כ, גם התורה שאדם למד בעוה"ז שהיא בבחינת "חוץ" (חיצוניות), "ברייתא", נשנית "בלשון המשנה", כמו פנימיות התורה שתתגלה בימות המשיח, כיון שהתורה כולה היא "תורה אחת".

ובהמשך לזה באים כל פרטי הענינים שבפרשת פנחס – "פינחס זה אליהו", שכבר "אתא אליהו מאתמול . . לבית דין הגדול"{{הערה|עירובין מג, ב.}} – מנין העשירי דכל בנ"י, חלוקת הארץ [דכיון שכבר נשלמו כל מ"ב המסעות שבמדבר העמים במשך זמן הגלות, עד לירדן ירחו, נכנסים לארץ ישראל, מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה, ומעבר לירדן מערבה, ומחלקים את הארץ בגורל לכל בנ"י, כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשיות מטות ומסעי], והקרבת הקרבנות, הן הקרבנות דכל יום, הן הקרבנות דשבת, והן הקרבנות דימי המועדים (כולל גם ימים אלו שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים) בביהמ"ק השלישי, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"{{הערה|בשלח טו, יז.}}.

ולומדים ה"תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד"'''אלה''' הדברים", מראה באצבעו ואומר זה, לימוד באופן של '''ראי''''{{הערה|לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.}}, "והיו עיניך '''רואות''' את מוריך"{{הערה|ישעי' ל, כ.}}, "'''יראה''' אל אלקים בציון"{{הערה|[[תהלים פרק פ"ד|תהלים פד, ח]].}}, "'''ותחזינה עינינו''' בשובך לציון", "כי{{הערה|שם סט, לו.}} אלקים יושיע ציון גו' וישבו שם גו'"{{הערה|לאחרי (חלק זה ד)השיחה ניגנו ניגון על פסוק זה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה ('''המו"ל''').}}, "ישבו ישרים את פניך"{{הערה|שם קמ, יד.}}, תיכף ומיד ממש.