שיחת ליל ב' דחג השבועות תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

וכידוע שהחידוש ד"יום שניתנה בו תורה" הוא – החיבור דאלקות עם הגוף הגשמי דבנ"י{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]] (סט, סע"ב ואילך): ובנו בחרת מכל עם ולשון (דקאי על מ"ת – ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס ס"ד) הוא הגוף החומרי כו'.}} ("לכם"{{הערה|ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 560.}}) ועם גשמיות העולם כביכול{{הערה|ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. '''ובכ"מ'''.}} ("התחתונים{{הערה|תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.}} יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים"){{הערה|עפ"ז יש לבאר מ"ש בהמשך הגמ' שם (לאחרי הדין דבעצרת בעינן לכם): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – דלכאורה: כיון שכוונת ר"י בהעילוי ד"האי יומא" היא – שעל ידו נעשה הוא לומד תורה (כפרש"י), אין זה שייך דוקא ל"האי יומא" (יום '''נתינת''' התורה), שהרי '''לימוד''' התורה הי' גם לפני מ"ת (וא"ו בסיון), וכמאחז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' וכו'"?{{ש}}אלא, העילוי ד"האי יומא" הוא – שאז נמשכה '''ונתלבשה''' התורה למטה, עד ש"תורה '''לא''' בשמים היא" (נצבים ל, יב. וראה שבת פט, א. ב"מ נט, ב). ועל זה אמר ר"י שעל ידי "האי יומא" "למדתי תורה '''ונתרוממתי'''" (פרש"י), היינו שהתורה פועלת שינוי בה"תחתונים"* (ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 211 ואילך. ובכ"מ). ולכן, רב יוסף ביומא דעצרתא "הי' מצוה לאנשי ביתו להכין לו '''סעודה'''" (פרש"י פסחים שם), שבזה מודגש, שהתורה נמשכת וחודרת בכל מציאות האדם, גם בגוף הגשמי.{{ש}}'''*) ולכן, "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא''' בשוקא'''" – כי על ידי לימוד התורה מצ"ע (בלי הפעולה ד"האי יומא"), נשאר האדם והעולם בבחי' "שוקא" ורשות הרבים (ראה לקו"ש שם ע' 214. ובכ"מ).'''}}.

השלימות דגילוי אלקות למטה בגשמיות ("'''לכם'''") – ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן־תורה"{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מו, א).}} – יהי' בגאולה האמיתית והשלימה (ב'''קץ'''{{הערה|ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא שם]] (מו, ב): "אח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עת '''קץ הימין''' שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל אור ה' שיאיר לישראל על ידי התורה כו'".}} הגלות){{הערה|ושלימות השכר דלע"ל תהי' דוקא לבנ"י נשמות '''בגופים''' בעוה"ז '''הגשמי''' (כדעת הרמב"ן בשער הגמול בסופו. וכ"ה ההכרעה בתורת החסידות – ראה לקו"ת צו טו, ג. דרושים לשבת שובה סה, סע"ד. דרמ"צ יד, ב. וראה אוה"ת חוקת ס"ע תתט. שם כרך ה ע' א'תרלז).}}. גם כפי שזה יתבטא בכך, שאז תהי' סעודה{{הערה|ב"ב עה, א. ועוד.}} '''גשמית'''{{הערה|נסמן ב"תשובות וביאורים" (קה"ת תשל"ד) סי"א הערה 23 (ע' 8־57).}} דוקא (כמו בעצרת ד"בעינן נמי לכם"){{הערה|וע"פ המבואר בפנים – יש להוסיף (ע"ד הרמז) בדיוק לשון חז"ל "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם": הענין דעצרת פועל, ש"'''הכל –''' כל עניני העולם – '''מודים'''", שצריכים וזקוקים ("'''בעינן'''")* לקץ הגלות ("נמי לכם"). כלומר: גם מציאות העולם עצמה באה לידי הכרה בגודל הצורך וההכרח לגאולה האמיתית והשלימה – שאז תהי' השלימות '''שלה''' (של '''העולם''').{{ש}}'''*) נוסף להפירוש ב"בעינן" מלשון תפלה ובקשה, כנ"ל הערה 9.'''}}.

ויש לקשר זאת ("נמי לכם" בגימטריא "קץ") לזה, שבחג השבועות הוא יום הסתלקותו של דוד מלכא משיחא ("דוד מת בעצרת"{{הערה|ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד. חגיגה פ"ב ה"ג. רות רבה פ"ג. תוד"ה אף עצרת – חגיגה יז, א. וראה לקו"ש ח"ח ע' 21 ואילך. וש"נ.}}). כי ע"פ הידוע{{הערה|[[אגרת הקודש סימן כ"ח|תניא אגה"ק סכ"ח]] (קמח, א).}}, שביום ההסתלקות הוא "פועל ישועות בקרב הארץ"{{הערה|לשון הכתוב – [[תהלים פרק עד|תהלים עד, יב]].}}, מובן, שבעצרת ישנה פעולה והשפעה מיוחדת בענינו של (דוד) '''מלכא משיחא''' (קץ הגלות והגאולה האמיתית והשלימה).