דבר מלכות עקב: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תיקונים
(תיקונים)
(תיקונים)
שורה 40: שורה 40:
ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל"<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:
ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל"<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:


יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש<ref>ראה היום יום '''כ"ג מנ"א''' (יום זה): בחורף תרנ"ב כאשר אאמו"ר למד עמי בספר התניא "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", הסביר כי הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכים. ממעל תוארו רוחניות שברוחניות וממש תוארו גשמיות שבגשמיות. ויבאר כי זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.</ref>), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה"<ref>בראשית ב, ז.</ref> ("אדם יסודו מעפר"<ref>פיוט "ונתנה תוקף".</ref>), "עפר אתה ואל עפר תשוב"<ref>בראשית ג, יט.</ref> [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'"<ref>תפילת "אלקי נצור" בסוף תפילת העמידה.</ref>, כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"'''ונפשי''' כעפר לכל תהי'", עאכו"כ '''גופו'''<ref>ראה ב"ר פי"ב, ח: אני בורא אותו (אדה"ר) מן העליונים ומן התחתונים . . עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) מן העליונים (וראה גם שם פ"ח, יא). ובפרש"י עה"פ ויפח באפיו: עשאו מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. – וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.</ref>.
יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש<ref>ראה היום יום '''כ"ג מנ"א''' (יום זה): בחורף תרנ"ב כאשר אאמו"ר למד עמי בספר התניא "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", הסביר כי הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכים. ממעל תוארו רוחניות שברוחניות וממש תוארו גשמיות שבגשמיות. ויבאר כי זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.</ref>), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה"<ref>בראשית ב, ז.</ref> ("אדם יסודו מעפר"<ref>פיוט "ונתנה תוקף".</ref>), "עפר אתה ואל עפר תשוב"<ref>בראשית ג, יט.</ref> [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'"<ref>תפילת "אלקי נצור" בסוף תפילת העמידה.</ref>, כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"'''ונפשי''' כעפר לכל תהי'", עאכו"כ '''גופו'''<ref name=":1">ראה ב"ר פי"ב, ח: אני בורא אותו (אדה"ר) מן העליונים ומן התחתונים . . עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) מן העליונים (וראה גם שם פ"ח, יא). ובפרש"י עה"פ ויפח באפיו: עשאו מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. – וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.</ref>.


מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום '''ראשון''' דמע"ב<ref>וראה ב"ר פי"ב שם. פרש"י שם.</ref>), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].
מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום '''ראשון''' דמע"ב<ref>וראה ב"ר פי"ב שם. פרש"י שם.</ref>), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].
שורה 46: שורה 46:
אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים<ref>כידוע שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת – מלאכת שמים, ראה ב"ר ספי"א. – וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 566 ואילך.</ref>. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל<ref>ל' הכתוב – ואתחנן ד, לט. ועוד.</ref>, "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>.
אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים<ref>כידוע שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת – מלאכת שמים, ראה ב"ר ספי"א. – וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 566 ואילך.</ref>. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל<ref>ל' הכתוב – ואתחנן ד, לט. ועוד.</ref>, "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>.


ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות שני סדרים:
ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות '''שני''' סדרים:


(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה"<sup>[54]</sup> (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;
(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה"<ref>תצוה ל, י. אחרי טז, לד.</ref> (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;


(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו"<sup>[55]</sup>, "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"<sup>[56]</sup>, כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'"<sup>[57]</sup>, דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך<sup>[58]</sup> ה' יום יום יעמס לנו צרכינו"<sup>57</sup>, סדר העבודה מלמטה למעלה<sup>[59]</sup>].
(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו"<ref>יתרו כ, ח.</ref>, "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י, ממכילתא עה"פ יתרו שם.</ref>, כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'"<ref name=":2">שו"ע אדה"ז שם, מביצה טז, א.</ref>, דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך<ref>תהלים סח, כ.</ref> ה' יום יום יעמס לנו צרכינו"<ref name=":2" />, סדר העבודה מלמטה למעלה<ref>ועפ"ז יומתק שב' הדיעות הן אמת בהלכה '''בפועל''' בעבודת ה', "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (וראה שו"ע אדה"ז שם, ש"אף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות כו'". וגם לשמאי באם "מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול") – כי בכל יום צ"ל ב' הענינים: העבודה מלמעלמ"ט (כהנהגת שמאי), והעבודה מלמטלמ"ע (כהנהגת הלל).</ref>].


ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה<sup>[60]</sup> – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה<sup>[61]</sup>, בחי' שבת<sup>[62]</sup> – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק<sup>[63]</sup>, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').
ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה<ref>כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).</ref> – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה<ref>ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.</ref>, בחי' שבת<ref>ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.</ref> – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק<ref>כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).</ref>, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').


ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום השני דראש חודש<sup>[64]</sup> (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום השלשים דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר<sup>[65]</sup> וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.
ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום '''השני''' דראש חודש<ref>ראה השקו"ט בב"ח טואו"ח ר"ס תקפ"א. מג"א שם סק"ב. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.</ref> (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום '''השלשים''' דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר<ref>ספר המנהגים חב"ד ע' 53. ובאדר"ח אלול תוקעין להתלמד (שם).</ref> וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.


ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:
ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:
שורה 62: שורה 62:
ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.
ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.


ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט)<sup>[66]</sup>.
ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט)<ref>והטעם שיום השבת הוא א' דר"ח הבא '''קודם''' יום ראשון ב' דר"ח (היפך הסדר ד"אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") – יש לומר ע"ד הביאור (לקו"ת ר"פ בהר) במש"נ (ר"פ בהר) "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" קודם "שש שנים תזרע שדך" (אף שהסדר בפועל הוא ששנת השמיטה באה לאחרי השש שנים), כי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא הכוונה והתכלית של העבודה ד"שש שנים", ע"ד המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשבת שקודם הששת ימי בראשית. ועצ"ע.</ref>.


ז. והביאור בזה:
ז. והביאור בזה:


הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים<sup>[67]</sup>, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'<sup>[68]</sup>, וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).
הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה '''בתחתונים'''<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.</ref>, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'<ref>אבות ספ"ה.</ref>, וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).


והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים"<sup>49</sup>, "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים"<sup>49</sup> ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו<sup>[69]</sup>, כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.
והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים"<ref name=":1" />, "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים"<ref name=":1" /> ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו<ref>תניא שם.</ref>, כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.


ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך המשכה מלמעלה למטה, "ודודי לי", במציאות האדם (הגוף).
ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך '''המשכה''' מלמעלה '''למטה''', "ודודי '''לי'''", במציאות האדם (הגוף).


ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"<sup>[70]</sup>) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"<sup>[71]</sup>, "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"<sup>[72]</sup> – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"<sup>[73]</sup>, והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"<sup>[74]</sup>, אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.
ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"<ref>משנה סנהדרין לז, סע"א.</ref>) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"<ref>בראשית ב, ז.</ref>, "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"<ref>תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.</ref> – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה '''בתחתונים''', בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"<ref>בראשית א, לא.</ref>, והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"<ref>נסמן בהערה 39.</ref>, אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.


ואדרבה: דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו<sup>[75]</sup>. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא<sup>[76]</sup>, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<sup>[77]</sup>.
'''ואדרבה''': דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו<ref>המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ. – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא<ref>ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.</ref>, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<ref>תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).</ref>.


ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).
ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).


וע"ד "הכל הי' מן העפר"<sup>[78]</sup>, גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים<sup>[79]</sup>. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה בגוף – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית')<sup>[80]</sup>.
וע"ד "הכל הי' מן העפר"<ref>קהלת ג, כ.</ref>, גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים<ref>ראה ב"ר פי"ב, יא.</ref>. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה '''בגוף''' – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית')<ref>וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא '''בעפר''' הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).</ref>.


ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה<sup>[81]</sup> (מ"ושקל בפלס הרים"<sup>[82]</sup>) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר<sup>[83]</sup>.
ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה<ref>ראה לקו"ת נצבים מה, א.</ref> (מ"ושקל בפלס הרים"<ref>ישעי' מ, יב.</ref>) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר<ref>בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם".
 
אבל עפ"ז זהו נוגע רק לתחתונים, משא"כ ע"פ המשל שם (מהכף מאזניים, שככל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר) נמצא שגם בעליונים מצד ענינם הם ניתוסף בגובה (ולא מפני ענין צדדי) – ראה ר"ד משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה תשל"ט ס"ו בהערה. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קי־קיא ובהערה 19.</ref>.


ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה אחת ובחודש אחד – אלול:
ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה אחת ובחודש אחד – אלול:
שורה 185: שורה 187:


ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
----<sup>[54]</sup>) תצוה ל, י. אחרי טז, לד.
----<sup>[84]</sup>) ויק"ר פ"ב, ב.
 
<sup>[55]</sup>) יתרו כ, ח.
 
<sup>[56]</sup>) שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י, ממכילתא עה"פ יתרו שם.
 
<sup>[57]</sup>) שו"ע אדה"ז שם, מביצה טז, א.
 
<sup>[58]</sup>) תהלים סח, כ.
 
<sup>[59]</sup>) ועפ"ז יומתק שב' הדיעות הן אמת בהלכה בפועל בעבודת ה', "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (וראה שו"ע אדה"ז שם, ש"אף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות כו'". וגם לשמאי באם "מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול") – כי בכל יום צ"ל ב' הענינים: העבודה מלמעלמ"ט (כהנהגת שמאי), והעבודה מלמטלמ"ע (כהנהגת הלל).
 
<sup>[60]</sup>) כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).
 
<sup>[61]</sup>) ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.
 
<sup>[62]</sup>) ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.
 
<sup>[63]</sup>) כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).
 
<sup>[64]</sup>) ראה השקו"ט בב"ח טואו"ח ר"ס תקפ"א. מג"א שם סק"ב. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
 
<sup>[65]</sup>) ספר המנהגים חב"ד ע' 53. ובאדר"ח אלול תוקעין להתלמד (שם).
 
<sup>[66]</sup>) והטעם שיום השבת הוא א' דר"ח הבא קודם יום ראשון ב' דר"ח (היפך הסדר ד"אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") – יש לומר ע"ד הביאור (לקו"ת ר"פ בהר) במש"נ (ר"פ בהר) "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" קודם "שש שנים תזרע שדך" (אף שהסדר בפועל הוא ששנת השמיטה באה לאחרי השש שנים), כי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא הכוונה והתכלית של העבודה ד"שש שנים", ע"ד המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשבת שקודם הששת ימי בראשית. ועצ"ע.
 
<sup>[67]</sup>) ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
 
<sup>[68]</sup>) אבות ספ"ה.
 
<sup>[69]</sup>) תניא שם.
 
<sup>[70]</sup>) משנה סנהדרין לז, סע"א.
 
<sup>[71]</sup>) בראשית ב, ז.
 
<sup>[72]</sup>) תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.
 
<sup>[73]</sup>) בראשית א, לא.
 
<sup>[74]</sup>) נסמן בהערה 39.
 
<sup>[75]</sup>) המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ. – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.
 
<sup>[76]</sup>) ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.
 
<sup>[77]</sup>) תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).
 
<sup>[78]</sup>) קהלת ג, כ.
 
<sup>[79]</sup>) ראה ב"ר פי"ב, יא.
 
<sup>[80]</sup>) וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא בעפר הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).
 
<sup>[81]</sup>) ראה לקו"ת נצבים מה, א.
 
<sup>[82]</sup>) ישעי' מ, יב.
 
<sup>[83]</sup>) בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם".
 
אבל עפ"ז זהו נוגע רק לתחתונים, משא"כ ע"פ המשל שם (מהכף מאזניים, שככל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר) נמצא שגם בעליונים מצד ענינם הם ניתוסף בגובה (ולא מפני ענין צדדי) – ראה ר"ד משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה תשל"ט ס"ו בהערה. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קי־קיא ובהערה 19.
 
<sup>[84]</sup>) ויק"ר פ"ב, ב.


<sup>[85]</sup>) ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.
<sup>[85]</sup>) ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.

תפריט ניווט