דבר מלכות עקב: הבדלים בין גרסאות בדף

זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר<ref name=":3">לקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה לב, סע"א ואילך).</ref> במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה<ref>לקו"ת ד"ה אני לדודי הב' (שם לג, ג).</ref> מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש '''אלול'''<ref>וראה לקו"ש חי"ט ע' 159 ואילך (ושם, שענין האתעדל"ע דחודש אלול שייך לחודש ניסן ונמשך ממנו). חכ"ט ע' 162 ואילך (ושם, שהארת יגמדה"ר באלול קשורה עם '''הזמן''', אבל '''תוכן ומהות''' החודש הוא – אתעדל"ת, עיי"ש). ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 690 ואילך. סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 632.</ref> (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת '''עצמו''' מצד התחתון [בימי '''החול''' ("שדה") דחודש אלול דוקא<ref>כמבואר בלקו"ת שבהערה 15 בהטעם שימי חודש אלול הם ימי החול (אף שמאירים בהם הי"ג מדה"ר). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 ובהערה 6.</ref>], '''ועי"ז''' יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא ע"י עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שע"י האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע '''נעלית עוד יותר''' ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה<ref>לקו"ת ויקרא ג, א. שה"ש כד, א ואילך. וראה לקו"ש חי"ט שם ובהערה 14. סה"ש תשמ"ט שם.</ref>.

ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה '''אחת''' ובחודש '''אחד''' – אלול:

"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא ע"י עבודת '''עצמו''' וחודר בו בפנימיות.

"ודודי לי" נפעל ע"י עבודת יהודי '''מעין זה''', בדרך המשכה מלמעלה למטה – ע"י גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא ע"י גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".

כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא ע"י ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי '''לי'''", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"<ref>ויק"ר פ"ב, ב.</ref>, שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה<ref>ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.</ref>, שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).

ט. מזה מובנת נקודה עיקרית שצריכה להיות בחשבון הנפש דחודש אלול: החשבון צדק דהעבודה במשך כל ימי השנה צריך להיות בשלשה ענינים<ref>להעיר ממש"נ "צדק צדק תרדוף" (שופטים טז, כ). וי"ל שב' פעמים צדק הם כנגד (חשבון) צדק מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, וחיבור שניהם יחד.</ref>:

(ב) נוסף לזה – צריך יהודי לא להסתפק רק בחשבון הנפש בנוגע לעבודתו מן הקל אל הכבד, אלא צריך גם לעשות חשבון כיצד הוא עבד את עבודתו ד"ודודי לי" בדרך מלמעלה למטה, עבודה מושלמת (של שבת) שכאו"א מישראל יכול וצריך לדרוש מעצמו מצד זה שיש לו נשמה (שהקב"ה בעצמו, "מלך חי וקיים"<ref>נוסח "מודה אני".</ref>, נתן לו ונותן לו בכל בוקר).

וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם<ref>תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). וראה אדר"נ פל"א, ג. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.</ref>) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם"<ref>ל' חז"ל – ב"ב עח, ב.</ref>, כפס"ד הרמב"ם<ref>הל' תשובה פ"ג ה"ד.</ref>, שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם '''כולו''' לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

בתיבת "עקב" בריש פרשתנו ישנם כמה פירושים. ביניהם – פירושים מן הקצה אל הקצה: רש"י מפרש ש"עקב" פירושו "מצוות '''קלות''' שאדם דש '''בעקביו'''"<ref>ובתנחומא כאן: מצוות קלות . . שמשליכין אותן תחת עקביהן.</ref>. פשטני המקרא אחרים מפרשים ש"עקב" פירושו "אחרית וסוף" ["יקראו בלשון הקודש תחלת כל דבר בלשון ראש כו' וכן יקראו אחרית כל דבר עקב, כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף"<ref>רמב"ן עה"פ כאן.</ref>], "כמו לעולם עקב, שכר באחרונה"<ref>ראב"ע עה"פ כאן.</ref>. דהיינו, ש"והי' עקב תשמעון" פירושו השכר שמקבלים באחרית וסוף העבודה (שלימות העבודה). וזה מתאים עם הפירוש הפשוט, ש"עקב" פירושו "בעבור"<ref>רמב"ן שם. ועד"ז הוא בת"א (ראה רמב"ן שם).</ref>: "והי' עקב" – '''בעבור''' זה – ש"תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", נקבל את השכר "ושמר ה' אלקיך לך את גו'".

וכיון ששני הפירושים הם באותו פסוק, ויתירה מזה – באותה תיבה, מובן שיש שייכות וקשר ביניהם<ref>ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.</ref>. וצריך להבין: מהי השייכות בין שני הפירושים הנ"ל – לכאורה אין הם רק פירושים שונים, אלא פירושים '''הפכיים''' לגמרי: ע"פ פרש"י מורה "עקב" על דרגא '''נמוכה''' בעבודה, עד '''התחלת''' העבודה ("מצוות '''קלות'''"), אודות אדם שצריך זהירות שלא יהי' "דש בעקביו" על ה"מצוות קלות"; משא"כ ע"פ הפירוש השני מורה "עקב" על (השכר שבא על) '''גמר ושלימות''' (סוף ואחרית) העבודה (ד"תשמעון ושמרתם ועשיתם", מחשבה ודיבור ומעשה<ref name=":4">אוה"ת ריש פרשתנו.</ref>)?!

השאלה היא גם על פרש"י עצמו: נאמר כבר קודם בתורה<ref>תולדות כו, ה.</ref> "'''עקב''' אשר שמע אברהם בקולי", '''ורש"י''' שם אינו מפרש '''כלום''', כי זה פשוט מעצמו, הפירוש '''הפשוט''' ב"עקב" הוא – "בעבור" או "בגלל" (בעבור זה ש"שמע אברהם בקולי" מקבל הוא את השכר). מה מכריח את רש"י בפרשתנו להוציא את תיבת "עקב" מפירושה הפשוט ולפרש ש"עקב" כאן פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו".

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא ע"י התחלת העבודה בהתחתון ביותר<ref>ויש לקשר זה גם עם יום היאָרצייט של אאמו"ר בכ"ף מנחם־אב (ביום רביעי שעבר) – שעליית היום היא ביום שבת זה – שהסתלקות נשמתו מלמטה למעלה (שאז הגיע לשלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – אגה"ק סז"ך־סכ"ח) ומ"כ היא דוקא בחוץ לארץ, ובמקום הגלות [אף שלא היתה גלות קשה כ"כ כמו התחלת הגלות במקום שהי' קודם לכן], כי דוקא ע"י מקום התחתון ביותר נעשית העלי' הכי גדולה (כבפנים), שלימות עבודתו (ביום הסתלקותו), ובאופן של פעולה נמשכת – אצל כל אלו הלומדים בספריו ולומדים מהוראותיו והולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו', ובמיוחד – בנוגע לההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה מתוך מסירת נפש, כמדובר כמ"פ (ראה שיחת כ"ף מנחם־אב שנה זו).</ref> (מצוות '''קלות'''), "אני לדודי".

יא. ומזה נוסף לימוד בחשבון הנפש דחודש אלול במיוחד בקשר עם ענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ ובפרט לאחרונה, שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.</ref>, וע"פ כל הסימנים הרי "הנה '''זה''' (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>, לכן עסוקים כל הזמן במחשבה ודיבור אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל הענינים דזמן זה עם הגאולה, והעבודה דבנ"י היא '''למהר''' את הגאולה.

ובעניננו: ב"עקב" ישנו גם הפירוש<ref name=":4" />, שקאי על "עקב" בזמן – דרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט עקבתא דעקבתא דמשיחא – הזמן בו אנו נמצאים עכשיו.

וע"ד שני הפירושים הנ"ל ב"עקב" ישנם גם שני פירושים ב"עקב" בפירושו עקבתא דמשיחא<ref>בהבא להלן, ראה גם "קובץ י"א ניסן שנת הפ"ט" אות סב.</ref>: (א) מלשון עקביים<ref>ראה תניא פ"ב.</ref>, הדרגא הנמוכה ביותר. כשם שעקב הרגל הוא החלק הכי תחתון בגוף האדם, עד"ז דרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור הכי תחתון במשך כל הדורות, כאשר שורר בעולם חושך כפול ומכופל. וכמבואר בחז"ל<ref>בסוף מס' סוטה. ועוד.</ref> הסימנים הבלתי רצויים על החושך דעקבתא דמשיחא (כ"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" וכיו"ב). (ב) מלשון סוף ואחרית, דקאי על סוף ואחרית הגלות והימים, תיכף ומיד, מיד ממש לפני ביאת המשיח<ref>ובפרט לפי הפירוש ש"עקבתא דמשיחא" קאי על העקב של משיח, ובלשון חז"ל: "צפה לרגליו של משיח" (יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט)), שהנה משיח בא וכבר שומעים פעמיו של משיח (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר).</ref>, כי כבר "כלו כל הקיצין" ועומדים מוכנים לגאולה.

ועד שנעשה חיבור שני הענינים יחד (שבתחתון ביותר של הגלות נעשית גאולה – "גולה" בתוס' אל"ף<ref>ראה ויק"ר ספל"ב. ועוד. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.</ref>) – בבית המקדש השלישי, שהוא ג"כ בית המקדש '''המשולש''' (ע"ד חוט המשולש<ref>קהלת ד, יב.</ref>), הכולל גם את בית ראשון (שהי' בבחי' מלמעלה למטה<ref name=":5">ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 62 ואילך.</ref>) ובית שני (בבחי' מלמטה למעלה<ref name=":5" />), ובית נצחי<ref>זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.</ref>, בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות<ref>ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.</ref>, כשיהי' שלימות הגילוי דעצמותו ית' בתחתונים<ref>ראה תניא פל"ו (מו, א).</ref>, ושלימות '''החיבור''' ד"אני לדודי ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".

ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו"<ref>יל"ש ישעי' רמז תצט.</ref> (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),

ובפרט בבואנו מ"שלושת השבועות", כאשר בנ"י עסקו בלימוד הלכות בית המקדש (בית הבחירה), והקב"ה<ref>תנחומא צו יד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 412 ואילך.</ref> אומר שעי"ז "אני '''מעלה''' עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ובפרט שהבית כבר עומד ובנוי למעלה, וצריך רק לרדת למטה<ref>פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.</ref>,

ונמצאים כבר לאחר חמשה עשר באב, ש"מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"<ref>תענית בסופה ובפרש"י.</ref>,

ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שע"י שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"'''מיד נגאלים'''"<ref>שבת קיח, ב.</ref>,

ונוסף לזה הרי זו שבת מברכים חודש אלול, החודש שבו הקב"ה נמצא כ"מלך בשדה", "ואז<ref name=":3" /> רשאין (ויכולים<ref>הוספת־(ביאור) כ"ק מו"ח אדמו"ר בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 107. ה'שי"ת ע' 285).</ref>) כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",

יג. כיון שכבר סיימנו את כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו"<ref>ראה תניא רפל"ז.</ref>, ובמילא צועקים ותובעים "עד מתי" (כמדובר לעיל) – נשאלת מיד השאלה המרעישה: כיון שכבר נפעלו כל הענינים – כיצד יתכן, שמשיח צדקנו עדיין לא בא?!...

ידועה אגרת הבעש"ט<ref>נדפס בכש"ט בתחלתו. ובכ"מ.</ref> בה הוא מוסר את המענה של מלך המשיח על השאלה (דהבעש"ט) "אימתי אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". דהיינו, שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות חוצה, שמעינותיך דתורת החסידות יופצו ויגיעו עד ב"'''חוצה'''" – בפרטים והענינים הכי חיצוניים ורחוקים דהבריאה.

הרי לא צריכים להאריך עד כמה פעלו רבותינו נשיאינו במשך הדורות בהפצת המעינות חוצה – כיון שכל אחד יכול '''לראות''' זאת,

נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על '''הכללים''' דפנימיות התורה שניתנו לפני זה<ref>ע"ד שהוא בכללות התורה – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד). ומבואר במק"א, שבמ"ת ניתנו למשה כללי התורה, וה"תלמיד ותיק" מגלה פרטי הדבר, המיוסדים וכלולים (בהעלם) בהתורה שניתנה למשה מסיני (ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ).</ref>), נעשתה הפצת המעיינות חוצה<ref>ושני הענינים תלויים זה בזה – כי דוקא ע"י הביאורים וכו' בתורת החסידות שנתגלו בדורנו זה, ישנו הכח להפיץ המעיינות בכל מקום ובכל דרגא, עד חוצה שאין חוצה הימנו.</ref> באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – ע"י התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד<ref>ראה לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וש"נ.</ref>;

וע"י כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל '''סוג''' (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות '''גלוי'''' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות '''בחייו'''.

וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר '''סוג''' ותחום מסויים ב"חוצה" שאליו ה"מעיינות" עדיין לא הגיעו עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל"אתי מר" (שבא כתוצאה מהפצת המעינות חוצה).

טו. ועלתה בדעתי סברא – שישנו '''סוג שלם דאותיות הכתב''' – שאליו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות (ע"פ הידיעות שהגיעו לכאן):

עבור אנשים – ל"ע – שאין ביכולתם לראות ר"ל (בהיותם "סגי־נהור"<ref>ראה ברכות נו, א. ירושלמי פאה פ"ה ה"ה. ב"ר פ"ל, ט. ויק"ר פל"ד, יג. ועוד. – נתבאר באוה"ת בראשית תתרלח, ב. סה"מ תרס"ח ע' לב. המשך תער"ב ח"א ע' ערה. ח"ב ס"ע א'כד ואילך.</ref>), המציאו כתב מיוחד, שנקרא (בלשון המדינה) "בּריַיל", שבו אותיות הכתב בולטות, כך שגם אדם שהוא סגי נהור ר"ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי"ז לדעת מה כתוב שם.

ומובן מאליו, שזהו מעמד ומצב גמור ד"חוצה", ויתירה מזה – "חוצה" שאין חוצה הימנו<ref>להעיר ממארז"ל דסומא חשוב כמו כו' (נדרים סד, ב). ולהעיר גם מנדרים כ, א. ועוד.</ref>, כמובן מזה גופא – שלאחר כל ההשתדלויות ופעולות בהפצת המעיינות חוצה, שעל ידם הגיעו בכל מקום (כנ"ל סי"ד), לא הגיעו (עד עתה) ב"מקום" זה.

והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג '''זה'''<ref>להעיר מתניא פל"ד (מג, ב): "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' כו' ובקרבנות הי' כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'".</ref> ד"חוצה"; '''ונותן''' את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.

ובפרט – שספר תניא זה כבר הגיע '''לבית זה''', בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה"<ref>ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).</ref>) – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם ע"י עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש<ref>ברכות כח, א. וש"נ.</ref>.

ויש להוסיף, דכיון שספר התניא הוא "תורה שבכתב דחסידות"<ref>מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ.</ref>, הרי מובן שבתניא כלולים '''כל''' הענינים דמעינות הבעש"ט דתורת החסידות<ref>ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 183. חכ"א ע' 449.</ref> [כפי שבתושב"כ כלולה כל התושבע"פ, "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"<ref>ראה זח"ג רכא, א.</ref>]. ובפרט שיש לומר, שבתניא ישנה גם תורה שבעל־פה דחסידות (תושבע"פ – בתושב"כ גופא) – חלק החמישי<ref>צ"ע האם לקרות ל"קונטרס אחרון" חלק! וכמו קו"א '''בשו"ע''' להש"ך, דמודגש דאינו חלק*.

'''<nowiki>*</nowiki>) ולהעיר שקו"א נקרא ג"כ''' אגה"ק '''– לקו"ת ויקרא ג, א. ועוד.'''</ref>, קונטרס אחרון<ref>"אשר כתב (אדה"ז) בעת חיבורו הס' לק"א פלפול ועיון עמוק כו'" (הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר לס' התניא) – בדוגמת תושבע"פ שהיא "פירושה" דתושב"כ. ועוד וג"ז עיקר – שניתוסף לאחרי הסתלקות אדה"ז (ע"י בניו).ואולי י"ל, שגם אגה"ק ("שבכמה מקומות הציב לו ציונים בס' לקוטי אמרים שלו" כמ"ש בהסכמה הנ"ל, וגם היא ניתוספה לאחרי הסתלקותו) היא בבחי' תושבע"פ בתושב"כ דתניא גופא.</ref>, ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ"<ref>כמבואר בזהר (ח"ג רסא, א. וראה גם זח"א קמז, ב – בסתרי תורה). וראה לקו"ש חל"ו ע' 43־42. וש"נ.</ref>.

יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא '''הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש'''. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי '''עכשיו''' (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, ש'''תיכף ומיד ממש''' צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!

ואז תהי' גם שלימות הרפואה דכל בנ"י, גם דיהודים אלו – כמארז"ל<ref>ב"ר רפצ"ה. וש"נ.</ref> "לעתיד לבוא העורים מתרפאים שנאמר<ref>ישעי' לה, ד.</ref> אז תפקחנה עיני עורים". ויתירה מזה – "כשיבוא (הקב"ה) לרפאות העולם אינו מרפא תחילה אלא העוורים"<ref>מדרש תהלים קמו, ח.</ref>, באופן שהם נעשים "סגי־נהור" למעליותא, יש להם ריבוי אור בפשטות<ref>ראה דרושי חסידות שבהערה 122.</ref> (באופן שאין זה ממעט ח"ו מכח הראי' הגשמי), ובמילא יש באפשרותם לקרוא וללמוד תורה גם מאותיות הכתב הרגילות – כאחד העם.

 

– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – ע"י הלימוד בספר התניא הנ"ל ע"י הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל<ref>להעיר, שרבינו יצחק (בן הראב"ד) הי' מקובל גדול ש"נגלה אליו אלי' הנביא זכור לטוב" (שה"ג להחיד"א ערך רבינו יצחק סגי נהור. שם ערך הראב"ד השני (רבינו אברהם ב"ד). וש"נ. וראה ריקאנטי וישב לז, כז (הובא בסדה"ד ד"א תתקנ"ח); נשא ו, כד. וראה אוה"ת במדבר (כרך ג) ע' תתקנה; (כרך ה) ע' א'תרסג) – ונקרא בשם "'''סגי נהור'''". ובהחייט בפי' מערכת אלקות פי"ד (הובא בסדה"ר שם. וראה גם שה"ג שם מס' מצרף לחכמה טו, ב) אומר, שהי' סגי נהור והי' מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהי' גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא.</ref>, ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.