דבר מלכות נצבים וילך (ור"ה): הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דבר מלכות נצבים וילך (ור"ה) (עריכה)

גרסה מ־23:21, 22 ביולי 2024

הוסרו 64 בתים ,  22 יולי
תיקונים
חזותיקוד ויקי
(תיקונים)
(תיקונים)
שורה 2: שורה 2:
{{דבר מלכות}}א. מעלתה המיוחדת של השנה החדשה<ref>נוסף לכך ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" (תניא אגה"ק סי"ד).</ref> (ה'תשנ"ב) – מודגשת (לכל לראש) בקביעות השנה, ובפרט בהענינים העיקריים שנקבעו עליהם סימנים ע"י גדולי ישראל, ומהם:
{{דבר מלכות}}א. מעלתה המיוחדת של השנה החדשה<ref>נוסף לכך ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה" (תניא אגה"ק סי"ד).</ref> (ה'תשנ"ב) – מודגשת (לכל לראש) בקביעות השנה, ובפרט בהענינים העיקריים שנקבעו עליהם סימנים ע"י גדולי ישראל, ומהם:


א הקביעות דראש השנה ביום שני בשבוע – כהסימן "פתבג המלך"<ref>לשון הכתוב – דניאל א, ה. ועוד.</ref>, "ב"ג המלך פת וילך"<ref>טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד. מחזור ויטרי סי' שנ. אבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות. בעה"ט ר"פ וילך.</ref>, שכשחל ר"ה (שענינו "תמליכוני עליכם"<ref name=":0">ר"ה טז, סע"א. וש"נ.</ref>, "המלך") ביום '''ב'''' או ביום ג', "פת וילך, פת מלשון פתות אותה פתים<ref>ויקרא ב, ו.</ref>, שמחלקים נצבים וילך לשתים"<ref>מג"א שם. פר"ח שם. מחזור ויטרי שם ("פת וחילק פרשת וילך, מלשון פתות אותה פתים"). אבודרהם שם.</ref>, שקורין פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, שבת סליחות הב'<ref>נוסף על שבת סליחות הא', שבת פ' תבוא, שבקביעות כזו (ב"ג המלך) מתחילים אמירת הסליחות "במוצאי מנוחה" דפ' תבוא (משא"כ כשר"ה חל ביום ה' או ביום ז', שישנם ד' ימים דאמירת הסליחות מ"מוצאי מנוחה" דפ' נצבים), ומאריכין באמירת הסליחות במשך יותר משבוע שלם (ראה עט"ז לשו"ע או"ח ר"ס תקפא. לבוש שם).</ref>, ופ' וילך בשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה.
א הקביעות דראש השנה ביום שני בשבוע – כהסימן "פתבג המלך"<ref name=":1">לשון הכתוב – דניאל א, ה. ועוד.</ref>, "ב"ג המלך פת וילך"<ref>טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ד. מחזור ויטרי סי' שנ. אבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות. בעה"ט ר"פ וילך.</ref>, שכשחל ר"ה (שענינו "תמליכוני עליכם"<ref name=":0">ר"ה טז, סע"א. וש"נ.</ref>, "המלך") ביום '''ב'''' או ביום ג', "פת וילך, פת מלשון פתות אותה פתים<ref>ויקרא ב, ו.</ref>, שמחלקים נצבים וילך לשתים"<ref>מג"א שם. פר"ח שם. מחזור ויטרי שם ("פת וחילק פרשת וילך, מלשון פתות אותה פתים"). אבודרהם שם.</ref>, שקורין פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, שבת סליחות הב'<ref>נוסף על שבת סליחות הא', שבת פ' תבוא, שבקביעות כזו (ב"ג המלך) מתחילים אמירת הסליחות "במוצאי מנוחה" דפ' תבוא (משא"כ כשר"ה חל ביום ה' או ביום ז', שישנם ד' ימים דאמירת הסליחות מ"מוצאי מנוחה" דפ' נצבים), ומאריכין באמירת הסליחות במשך יותר משבוע שלם (ראה עט"ז לשו"ע או"ח ר"ס תקפא. לבוש שם).</ref>, ופ' וילך בשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה.


ומעלה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' גם לגבי הקביעות דר"ה ביום ג' (ששניהם נכללים בהסימן "פתבג המלך") – בשתים: (א) בהסימן "ב"ג המלך" – דיש לומר, שהב' והג' (ב"ג) רומזים גם לב' הימים דר"ה (יום ראשון דר"ה – ב', ויום שני דר"ה – ג'), (ב) ובשייכות לקריאת התורה ("פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים") – שקורין "אתם נצבים היום גו'" (ש"היום" קאי על ראש השנה<ref>רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים. לקו"ת ר"פ נצבים.</ref>) תוך ג' ימים (שבת, יום ראשון ערב ר"ה, ור"ה) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת<ref>ראה (לדוגמא) פסחים קו, סע"א. '''ועוד'''.</ref>.
ומעלה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' גם לגבי הקביעות דר"ה ביום ג' (ששניהם נכללים בהסימן "פתבג המלך") – בשתים: (א) בהסימן "ב"ג המלך" – דיש לומר, שהב' והג' (ב"ג) רומזים גם לב' הימים דר"ה (יום ראשון דר"ה – ב', ויום שני דר"ה – ג'), (ב) ובשייכות לקריאת התורה ("פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים") – שקורין "אתם נצבים היום גו'" (ש"היום" קאי על ראש השנה<ref>רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים. לקו"ת ר"פ נצבים.</ref>) תוך ג' ימים (שבת, יום ראשון ערב ר"ה, ור"ה) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת<ref>ראה (לדוגמא) פסחים קו, סע"א. '''ועוד'''.</ref>.
שורה 12: שורה 12:
וענין זה קשור עם היותה שנה מעוברת – כי, כשר"ה חל ביום ב' (ב'), וחשון וכסלו מלאים, שנה שלימה (ש'), לא יחול ר"ח ניסן בשבת (ז') אלא בשנה מעוברת.
וענין זה קשור עם היותה שנה מעוברת – כי, כשר"ה חל ביום ב' (ב'), וחשון וכסלו מלאים, שנה שלימה (ש'), לא יחול ר"ח ניסן בשבת (ז') אלא בשנה מעוברת.


ונמצא, שבשנה זו ישנם ג' ענינים של שלימות – שלימות משולשת: (א) השלימות הקשורה עם החדשים חשון וכסלו ששניהם מלאים, (ב) השלימות הקשורה עם שנת העיבור – שע"י הוספת חודש העיבור (הי"ג) נעשית השנה כולה "שנה תמימה", כדרשת חז"ל<ref>ערכין לא, א – במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה.</ref> "שנה תמימה, להביא חודש העיבור", (ג) והשלימות הקשורה עם הקביעות דר"ח ניסן ביום השבת – שגם יום ראשון דפסח חל בשבת, והתחלת ספה"ע (ממחרת הפסח) היא במוצאי שבת, "ממחרת השבת" גם כפשוטו, שאז ישנם "שבע שבתות תמימות" בשלימות, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית<ref>פסיקתא דר"כ פי' ח. פס"ר פי"ח. ראב"ן ספ"ו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. ועוד.</ref>, תמימות בשלימות<ref>ראה בארוכה שיחת אחרון של פסח תנש"א (סה"ש תנש"א ח"א ע' 437 (לעיל ע' 56) ואילך; 447 (לעיל ע' 66) ואילך).</ref>.
ונמצא, שבשנה זו ישנם ג' ענינים של שלימות – שלימות משולשת: (א) השלימות הקשורה עם החדשים חשון וכסלו ששניהם מלאים, (ב) השלימות הקשורה עם שנת העיבור – שע"י הוספת חודש העיבור (הי"ג) נעשית השנה כולה "שנה תמימה", כדרשת חז"ל<ref>ערכין לא, א – במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה.</ref> "שנה תמימה, להביא חודש העיבור", (ג) והשלימות הקשורה עם הקביעות דר"ח ניסן ביום השבת – שגם יום ראשון דפסח חל בשבת, והתחלת ספה"ע (ממחרת הפסח) היא במוצאי שבת, "ממחרת השבת" גם כפשוטו, שאז ישנם "שבע שבתות תמימות" בשלימות, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית<ref>פסיקתא דר"כ פי' ח. פס"ר פי"ח. ראב"ן ספ"ו. ראבי"ה פסחים סתקכ"ו. ועוד.</ref>, תמימות בשלימות<ref name=":2">ראה בארוכה שיחת אחרון של פסח תנש"א (סה"ש תנש"א ח"א ע' 437 (לעיל ע' 56) ואילך; 447 (לעיל ע' 66) ואילך).</ref>.


ויש לבאר המעלה המיוחדת שבקביעות השנה, הן בנוגע להקביעות דר"ה ביום ב' וג' (ב"ג המלך), והן בנוגע להקביעות דהמשך השנה, ועל הסדר: חשון וכסלו מלאים, שנה מעוברת, ור"ח ניסן (וחג הפסח) בשבת (בש"ז); ונוסף על המעלה דקביעות השנה יש לבאר גם המעלה המיוחדת דשנת ה'תשנ"ב לגבי שאר שנים שקביעותם כן היא, וכן יש לבאר הקשר והשייכות דכל ענינים הנ"ל, כדלקמן.
ויש לבאר המעלה המיוחדת שבקביעות השנה, הן בנוגע להקביעות דר"ה ביום ב' וג' (ב"ג המלך), והן בנוגע להקביעות דהמשך השנה, ועל הסדר: חשון וכסלו מלאים, שנה מעוברת, ור"ח ניסן (וחג הפסח) בשבת (בש"ז); ונוסף על המעלה דקביעות השנה יש לבאר גם המעלה המיוחדת דשנת ה'תשנ"ב לגבי שאר שנים שקביעותם כן היא, וכן יש לבאר הקשר והשייכות דכל ענינים הנ"ל, כדלקמן.
שורה 44: שורה 44:
וענין זה נעשה ע"י עבודתו של אדה"ר שהכריז בכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", "ה' מלך גאות לבש" – שנוסף על ההכרזה ד"ה' '''עושנו'''" (דרגת האלקות שבערך להעולם שעל ידה נעשית ההתהוות והקיום והחיות דהעולם), פעל אדה"ר בכל הבריאה ההשתחוואה הקשורה עם (ופועלת את) '''הכתרת המלך''', "ה' '''מלך''' גאות לבש"<ref>ובלשון חז"ל (פרדר"א שבהערה 22): "אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון '''וכל הבריות אחריו''' ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'".</ref>, שמתגלה בעולם '''מלכותו של הקב"ה''', דרגת האלקות שבאין ערוך (כלל) להעולם<ref>וגם התגלות המלכות בעולם היא (לא מצד התפיסת מקום דהעולם, כמו הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא" שבהתחלת הבריאה, שרצונו ית' להשפיע חסד בעולם) באופן שהעולם אינו תופס מקום, כיון שמלוכה ענינה רוממות והתנשאות, ומציאות העולם אינה אלא מפני ש"אין מלך בלא עם". ועצ"ע. ואכ"מ.</ref>, ובפרט ע"פ הידוע<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' קז. וש"נ.</ref> ששרש המלכות הוא למעלה מכל הספירות, בבחי' הכתר, ועד לפנימיות הכתר, ועד למהותו ועצמותו ית'.
וענין זה נעשה ע"י עבודתו של אדה"ר שהכריז בכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", "ה' מלך גאות לבש" – שנוסף על ההכרזה ד"ה' '''עושנו'''" (דרגת האלקות שבערך להעולם שעל ידה נעשית ההתהוות והקיום והחיות דהעולם), פעל אדה"ר בכל הבריאה ההשתחוואה הקשורה עם (ופועלת את) '''הכתרת המלך''', "ה' '''מלך''' גאות לבש"<ref>ובלשון חז"ל (פרדר"א שבהערה 22): "אמר להם באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון '''וכל הבריות אחריו''' ואמר ה' מלך גאות לבש וגו'".</ref>, שמתגלה בעולם '''מלכותו של הקב"ה''', דרגת האלקות שבאין ערוך (כלל) להעולם<ref>וגם התגלות המלכות בעולם היא (לא מצד התפיסת מקום דהעולם, כמו הגילוי ד"כי חפץ חסד הוא" שבהתחלת הבריאה, שרצונו ית' להשפיע חסד בעולם) באופן שהעולם אינו תופס מקום, כיון שמלוכה ענינה רוממות והתנשאות, ומציאות העולם אינה אלא מפני ש"אין מלך בלא עם". ועצ"ע. ואכ"מ.</ref>, ובפרט ע"פ הידוע<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' קז. וש"נ.</ref> ששרש המלכות הוא למעלה מכל הספירות, בבחי' הכתר, ועד לפנימיות הכתר, ועד למהותו ועצמותו ית'.


ד. ויש להוסיף, ששני ענינים אלו (שלימות העולם מצד הבריאה, והשלימות היתירה שנעשית ע"י עבודת האדם) מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים בשבת שלפני (וממנו מתברך[46]) ר"ה – פרק חמישי ופרק ששי[47]:
ד. ויש להוסיף, ששני ענינים אלו (שלימות העולם מצד הבריאה, והשלימות היתירה שנעשית ע"י עבודת האדם) מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים בשבת שלפני (וממנו מתברך<ref>כי, נוסף לכך שמיום השבת מתברכים כל ימי השבוע (ראה זח"ב סג, ב. פח, א), יש ברכה מיוחדת בשבת שלפני ר"ה – להיותו גם שבת מברכים דכל חודש תשרי, וע"י ברכתו של הקב"ה, שבכח זה מברכים בנ"י את החדשים י"א* פעמים בשנה ("היום יום" כ"ה אלול. ובכ"מ).


התחלת פרק חמישי, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – השלימות שמצד הבריאה, דרגת האלקות שבערך להעולם; ופרק ששי[48], שהתחלתו "שנו '''חכמים''' בלשון המשנה", שע"י עבודתם של "חכמים" ("כל בניך לימודי ה'"[49]) בלימוד ה"משנה"[50] הקשורה עם ענין הגאולה[51], נעשית גאולה מהמדידה וההגבלה דבריאת העולם[52] "בעשרה מאמרות", ע"י גילוי כבודו ומלכותו של הקב"ה, כהסיום והחותם דפרק ששי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר[53] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר[54] ה' ימלוך לעולם ועד" – כוונת הבריאה בשביל ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם לגלות בעולם כבודו ומלכותו של הקב"ה שבאין־ערוך להעולם.
'''*) וע"פ המבואר לקמן בפנים שעבודת האדם קשורה עם בחי' "אחד עשר" (י"א), יומתק דיוק הלשון ש"ישראל מברכים את החדשים''' י"א '''פעמים בשנה" (אף שבשנת העיבור מברכים ישראל י"ב חדשים).'''</ref>) ר"ה – פרק חמישי ופרק ששי<ref>כדי לסיים הלימוד דפרקי אבות (גם) בכל שבתות הקיץ.</ref>:


ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הפרקים '''חמישי וששי''' ביחד – שצירוף מספריהם עולה '''אחד עשר''', כידוע[55] שמורה על בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"[56], למעלה מעשר ספירות, ולמעלה מ"עשרה מאמרות" שכנגד העשר ספירות[57], ולמעלה גם מעשרת הדברות שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות[58], שבחי' זו נמשכת ומתגלה ע"י '''עבודתם של ישראל''' ב(לימוד וקיום ה)תורה, כמרומז בפסוק[59] "אחד עשר יום מחורב", שבמתן־תורה ב"חורב" ניתנו '''עשרת''' הדברות (דרגת התורה השייכת לעולם שנברא בעשרה מאמרות), ו"מחורב" (כשהולכים מחורב[60]) מתחילה עבודתם של ישראל בתורה, להמשיך ולגלות (בתורה שירדה לעולם, ועל ידי זה גם בעולם) בחי' "אחד עשר", דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם, ועד כמו שהיא בעצמותו ית' ("אנת הוא חד ולא בחושבן")[61].
התחלת פרק חמישי, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – השלימות שמצד הבריאה, דרגת האלקות שבערך להעולם; ופרק ששי<ref>כנגד יום ששי דמעשה בראשית וששי בסיון הקשורים עם ר"ה (כנ"ל ס"ג).</ref>, שהתחלתו "שנו '''חכמים''' בלשון המשנה", שע"י עבודתם של "חכמים" ("כל בניך לימודי ה'"<ref>ישעי' נד, יג.</ref>) בלימוד ה"משנה"<ref>כולל גם ברייתות, שאף שמצד עצמם אינם משנה, מצטרפים גם הם למשנה עי"ז ש"שנו חכמים (בכח עצמם) בלשון המשנה".</ref> הקשורה עם ענין הגאולה<ref>כמארז"ל "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות המשניות, מ"ט גם כי '''יתנו''' (מלשון משנה) בגוים עתה אקבצם" (ויק"ר פ"ז, ג).</ref>, נעשית גאולה מהמדידה וההגבלה דבריאת העולם<ref>ומרומז גם בענין ה"הלכות" (תוכנם וענינם של המשניות) – כדרשת חז"ל על הפסוק "הליכות עולם לו", "א"ת הליכות אלא הלכות" (מגילה כח, סע"ב. וש"נ), שע"י "הלכות" נעשה "הליכות" בעולם, שהעולם מתעלה ועד באופן שבאין־ערוך לגמרי (הליכה) להמדידה והגבלה שמצד עצמו.</ref> "בעשרה מאמרות", ע"י גילוי כבודו ומלכותו של הקב"ה, כהסיום והחותם דפרק ששי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר<ref>ישעי' מג, ז.</ref> כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר<ref>בשלח טו, יח.</ref> ה' ימלוך לעולם ועד" – כוונת הבריאה בשביל ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם לגלות בעולם כבודו ומלכותו של הקב"ה שבאין־ערוך להעולם.
 
ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הפרקים '''חמישי וששי''' ביחד – שצירוף מספריהם עולה '''אחד עשר''', כידוע<ref>ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' מח. אוה"ת דברים ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ועוד.</ref> שמורה על בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"<ref>תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref>, למעלה מעשר ספירות, ולמעלה מ"עשרה מאמרות" שכנגד העשר ספירות<ref>ראה מדרש שמואל כאן (ד"ה והחסיד ז"ל – בסופו).</ref>, ולמעלה גם מעשרת הדברות שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות<ref>כדרשת חז"ל על הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש" (זח"ג יא, סע"ב).</ref>, שבחי' זו נמשכת ומתגלה ע"י '''עבודתם של ישראל''' ב(לימוד וקיום ה)תורה, כמרומז בפסוק<ref>דברים א, ב.</ref> "אחד עשר יום מחורב", שבמתן־תורה ב"חורב" ניתנו '''עשרת''' הדברות (דרגת התורה השייכת לעולם שנברא בעשרה מאמרות), ו"מחורב" (כשהולכים מחורב<ref>וההתחלה בזה בחורב עצמו – כמארז"ל (שבת פח, ב) "על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתן", היינו, שלאחרי התגלות '''עשרת''' הדברות (הקשורים עם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם) ע"י '''הקב"ה''', התחילה '''עבודתם של ישראל''' באופן '''שלמעלה''' מ(המדידה והגבלה ד)'''עשר''' – "פרחה נשמתן" (אלא שהחזירה להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים (שבת שם), כיון ששלימות העבודה היא באופן דנשמות בגופים דוקא, כמודגש בהציווי ד"אחרי מות שני בני אהרן" (שקורין ביוהכ"פ) שהכניסה אל הקודש צ"ל באופן ד"נכנס בשלום ויצא בשלום" דוקא).</ref>) מתחילה עבודתם של ישראל בתורה, להמשיך ולגלות (בתורה שירדה לעולם, ועל ידי זה גם בעולם) בחי' "אחד עשר", דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם, ועד כמו שהיא בעצמותו ית' ("אנת הוא חד ולא בחושבן")<ref>ועפ"ז יש לבאר מ"ש בפ' נצבים (ל, יא־יד) "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו' כי קרוב אליך הדבר וגו'" – דלכאורה אינו מובן: מאי קמ"ל – לאחרי מתן־תורה, ולימודה לבנ"י במשך ארבעים שנה – ש"לא בשמים היא"?! ויש לומר, שהחידוש הוא (לא בנוגע לדרגת התורה ששייכת לעולם, אלא) בנוגע לדרגת התורה '''שלמעלה לגמרי מהעולם'''*, שאף שמצד עצמה "נפלאת היא" ו"רחוקה היא", "בשמים היא" ו"מעבר לים"**, מ"מ, "לא נפלאת היא '''ממך''' גו' כי קרוב '''אליך''' גו'", מצד גודל מעלתם של ישראל ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו'"***.
 
'''*) ויתירה מזה – שקאי על מצות התשובה שהיא למעלה מהתורה (שלכן בכחה לתקן ולהשלים החסרון בתומ"צ), מצד מעלתם העצמית של ישראל שהם למעלה מהתורה.'''
 
'''**) פרטי הדרגות ד"נפלאת" ו"רחוקה", "בשמים" ו"מעבר לים" – ראה לקו"ת נצבים מה, סע"ד ואילך. סד"ה כי המצוה הזאת תרד"ע (סה"מ תער"ב־תרע"ו) ע' רחצ ואילך). ועוד.ולהעיר, שבלקו"ת שם מבאר שקאי על פנימיות וסתים שבתורה, שע"י נעשה ההתקשרות דפנימיות וסתים שבישראל עם הפנימיות וסתים דקוב"ה (נוסף על ההתקשרות דגליא שבישראל עם גליא דקוב"ה ע"י גליא שבתורה). ועפ"ז יומתק שספר התניא, תושב"כ דתורת החסידות, "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (כמ"ש רבינו הזקן בדף־השער), שבא בהמשך למ"ש לפנ"ז "לא נפלאת היא ולא רחוקה היא", שעיקר החידוש בזה הוא בנוגע לפנימיות וסתים שבתורה, שנעשה (בפרט ע"י תורת החסידות) באופן ד"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".'''
 
'''***) "דבהשתל' ה"ז בבחי' פלא ורחוק, אבל בנש"י אין זה בבחי' פלא ורחוק", כיון ש"הם מושרשים בעצמות אוא"ס כו'" (סה"מ תער"ב־תרע"ו שם).'''</ref>.


ה. ויש לומר, שענין זה (ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם) הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' ו(המשכו ב)יום ג' – "ב"ג המלך":
ה. ויש לומר, שענין זה (ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם) הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' ו(המשכו ב)יום ג' – "ב"ג המלך":


בהקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה '''ליום ראשון''', שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה (בכל ששת ימי בראשית) כמו שהיא ב"יום אחד", "הקב"ה יחיד בעולמו" (כנ"ל ס"ב) – מודגשת השלימות שמצד בריאת העולם '''ע"י הקב"ה''' (לפני עבודת האדם); והעילוי שניתוסף ע"י '''עבודת האדם''' – מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר"ה ביום ראשון עצמו ("לא אד"ו ראש")[62], כי אם בימים '''שלאחריו''', ובמיוחד ביום שני וביום שלישי, "'''ב"ג''' המלך".
בהקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה '''ליום ראשון''', שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה (בכל ששת ימי בראשית) כמו שהיא ב"יום אחד", "הקב"ה יחיד בעולמו" (כנ"ל ס"ב) – מודגשת השלימות שמצד בריאת העולם '''ע"י הקב"ה''' (לפני עבודת האדם); והעילוי שניתוסף ע"י '''עבודת האדם''' – מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר"ה ביום ראשון עצמו ("לא אד"ו ראש")<ref>ויומתק יותר – שהדחי' דר"ה מיום ראשון (לא אד"ו ראש) היא בזמן שאין מקדשים ע"פ הראי' אלא ע"פ '''החשבון''', שהחשבון נעשה ע"י '''עבודת האדם''', משא"כ (בהקידוש ע"פ) הראי', שרואה מולד הלבנה ע"י הקב"ה.</ref>, כי אם בימים '''שלאחריו''', ובמיוחד ביום שני וביום שלישי, "'''ב"ג''' המלך".


והביאור בזה:
והביאור בזה:


מבואר במדרשי חז"ל[63] שביום שני נבראת מחלוקת, וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.
מבואר במדרשי חז"ל<ref>ב"ר פ"ד, ו. זח"א יז, א. יח, א. ועוד.</ref> שביום שני נבראת מחלוקת, וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.


וענינו בעבודת האדם:
וענינו בעבודת האדם:


ה"מחלוקת" דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם (עולם מלשון העלם[64]) על אלקות, כי, המעמד ומצב ד"יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו", הוא מצד '''בורא''' העולם ("הקב"ה יחיד בעולמו", עולם שלו), אבל '''העולם''' (הנברא) '''מצד עצמו''' הוא במעמד ומצב של "מחלוקת" (שני); והחידוש דיום השלישי – שבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם לאלקות באופן '''שהעולם גם מצד עצמו'''"מסכים" (כביכול) עם אלקות.
ה"מחלוקת" דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם (עולם מלשון העלם<ref>לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.</ref>) על אלקות, כי, המעמד ומצב ד"יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו", הוא מצד '''בורא''' העולם ("הקב"ה יחיד בעולמו", עולם שלו), אבל '''העולם''' (הנברא) '''מצד עצמו''' הוא במעמד ומצב של "מחלוקת" (שני); והחידוש דיום השלישי – שבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם לאלקות באופן '''שהעולם גם מצד עצמו'''"מסכים" (כביכול) עם אלקות.


וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בקיום התורה – ששניהם (ישראל ותורה) נקראים "שלישי", "אוריאן תליתאי . . לעם תליתאי"[65], שלישי המכריע בין החולקים, עי"ז ש"כולל ב' הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"[66] – כמארז"ל שישראל נקראים "שולמית, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי"[67], ע"י עבודתם בקיום התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"[68].
וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בקיום התורה – ששניהם (ישראל ותורה) נקראים "שלישי", "אוריאן תליתאי . . לעם תליתאי"<ref>שבת פח, א.</ref>, שלישי המכריע בין החולקים, עי"ז ש"כולל ב' הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"<ref>המשך תרס"ו ע' תלה. וראה לקו"ש חכ"א ע' 111 ואילך. וש"נ.</ref> – כמארז"ל שישראל נקראים "שולמית, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי"<ref>שהש"ר רפ"ז.</ref>, ע"י עבודתם בקיום התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"<ref>רמב"ם הל' חנוכה בסופן (וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ).</ref>.


ובעומק יותר:
ובעומק יותר:


הכוונה ב"מחלוקת" (דיום שני) היא גם (ובעיקר) ל"מחלוקת" דקדושה, ובלשון המשנה (בפרק חמישי דאבות[69] שלומדים בשבת שלפני ר"ה) "מחלוקת שהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים . . זו מחלוקת הלל ושמאי" – מחלוקת '''בתורה''', מצד ההתחלקות (מחלוקת מלשון התחלקות) דב' קוין ימין ושמאל, חסד וגבורה, להקל או להחמיר[70];
הכוונה ב"מחלוקת" (דיום שני) היא גם (ובעיקר) ל"מחלוקת" דקדושה, ובלשון המשנה (בפרק חמישי דאבות<ref>משנה יז.</ref> שלומדים בשבת שלפני ר"ה) "מחלוקת שהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים . . זו מחלוקת הלל ושמאי" – מחלוקת '''בתורה''', מצד ההתחלקות (מחלוקת מלשון התחלקות) דב' קוין ימין ושמאל, חסד וגבורה, להקל או להחמיר<ref>ראה תניא בהקדמה. שם אגה"ק סי"ג. ובכ"מ.</ref>;


והשלום (דיום שלישי) – נעשה ע"י המשכת והתגלות דרגא נעלית יותר בתורה שלמעלה מהתחלקות דב' קוין, ולכן כוללת שניהם ביחד, היינו, שע"י עבודתם של ישראל בלימוד וקיום התורה נמשכת ומתגלה (בתורה שירדה בעולם, ועל ידה גם בעולם) לא רק דרגת התורה השייכת לעולם (שלכן יש בה התחלקות דב' קוין), אלא גם דרגת התורה שלמעלה מהעולם, ועד לדרגת התורה כפי שהיא במהותו ועצמותו ית', אחדות הפשוטה שלמעלה מגדר התחלקות[71].
והשלום (דיום שלישי) – נעשה ע"י המשכת והתגלות דרגא נעלית יותר בתורה שלמעלה מהתחלקות דב' קוין, ולכן כוללת שניהם ביחד, היינו, שע"י עבודתם של ישראל בלימוד וקיום התורה נמשכת ומתגלה (בתורה שירדה בעולם, ועל ידה גם בעולם) לא רק דרגת התורה השייכת לעולם (שלכן יש בה התחלקות דב' קוין), אלא גם דרגת התורה שלמעלה מהעולם, ועד לדרגת התורה כפי שהיא במהותו ועצמותו ית', אחדות הפשוטה שלמעלה מגדר התחלקות<ref>ויש לומר, שענין זה יתגלה ב"תורה חדשה '''מאתי''' (דייקא) תצא" (ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג) לעתיד לבוא, ואז תתקיים מחלוקת הלל ושמאי באופן שהלכה כשניהם (לאחרי התקופה הראשונה דימות המשיח שתהי' הלכה כב"ש), מצד דרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', נמנע הנמנעות (נתבאר בארוכה בהתוועדות).</ref>.


ועפ"ז מובן שבהקביעות דר"ה (בסמיכות ליום ראשון, "תחלת מעשיך . . יום ראשון", אבל לא ביום ראשון עצמו, אלא) ביום שני וביום שלישי (ב"ג), מודגש ענינו העיקרי של ר"ה (המלך) – החידוש שנעשה ע"י '''עבודת האדם''' בהוספה על שלימות הבריאה ע"י הקב"ה – שגם העולם מצ"ע (לא רק מצד הקב"ה כמו שהוא "יחיד בעולמו") שהוא באופן של מחלוקת "מסכים" עם אלקות, ולא רק עם דרגת האלקות שבערך העולם ("יחיד '''בעולמו'''", ע"ד "יחידו של עולם"), אלא גם דרגת האלקות שבאין־ערוך לגמרי להעולם, ועד למעלה מגדר התחלקות (בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן").
ועפ"ז מובן שבהקביעות דר"ה (בסמיכות ליום ראשון, "תחלת מעשיך . . יום ראשון", אבל לא ביום ראשון עצמו, אלא) ביום שני וביום שלישי (ב"ג), מודגש ענינו העיקרי של ר"ה (המלך) – החידוש שנעשה ע"י '''עבודת האדם''' בהוספה על שלימות הבריאה ע"י הקב"ה – שגם העולם מצ"ע (לא רק מצד הקב"ה כמו שהוא "יחיד בעולמו") שהוא באופן של מחלוקת "מסכים" עם אלקות, ולא רק עם דרגת האלקות שבערך העולם ("יחיד '''בעולמו'''", ע"ד "יחידו של עולם"), אלא גם דרגת האלקות שבאין־ערוך לגמרי להעולם, ועד למעלה מגדר התחלקות (בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן").
שורה 74: שורה 82:
ו. וענין זה מרומז גם בהסימן "פתבג המלך" בנוגע לקריאת התורה – "ב"ג המלך '''פת וילך'''", "שמחלקים נצבים וילך לשתים", פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, ופרשת וילך בשבת שובה:
ו. וענין זה מרומז גם בהסימן "פתבג המלך" בנוגע לקריאת התורה – "ב"ג המלך '''פת וילך'''", "שמחלקים נצבים וילך לשתים", פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, ופרשת וילך בשבת שובה:


בפרשת נצבים, "אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו' לעברך בברית[72] ה' אלקיך וגו'" – מדובר אודות מעמדם ומצבם של ישראל מצד '''מציאותם העצמית''' (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב[73]) כפי שנבראו ע"י הקב"ה (לפני העבודה[74]), כמודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם", שמדגישים לכל לראש '''עצם מציאותם של ישראל''', ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"נצבים היום כולכם וגו'".
בפרשת נצבים, "אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו' לעברך בברית<ref>"ברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד . . ולכן נק' בלשון כריתת ברית, כמ"ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים" (לקו"ת ר"פ נצבים).</ref> ה' אלקיך וגו'" – מדובר אודות מעמדם ומצבם של ישראל מצד '''מציאותם העצמית''' (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב<ref>כהמשך הפרשה "למען הקים אותך היום לו לעם גו' וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", ועד לסיום וחותם הפרשה, "לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".</ref>) כפי שנבראו ע"י הקב"ה (לפני העבודה<ref>ולכן עושים כריתת ברית על העבודה דקיום התומ"צ (כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשה), כולל גם ההודעה ש"לא נפלאת היא גו' לא בשמים היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (ל, יא־יד), והדגשת ענין הבחירה, "ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים" (שם, טו־יט).</ref>), כמודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם", שמדגישים לכל לראש '''עצם מציאותם של ישראל''', ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"נצבים היום כולכם וגו'".


ובפרשת וילך, "וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – מדובר אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו, ודוגמתו גם בנוגע '''לשלימות עבודתו''' של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משה שבו[75].
ובפרשת וילך, "וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – מדובר אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו, ודוגמתו גם בנוגע '''לשלימות עבודתו''' של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משה שבו<ref>ראה תניא רפמ"ב.</ref>.


והעילוי שניתוסף ע"י העבודה לגבי המעמד ומצב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה (שמורה על תוכנה[76]) – "'''וילך'''" – שעי"ז נעשית הליכה אמיתית שהיא באין־ערוך[77] לגבי המעמד ומצב ד"נצבים"[78].
והעילוי שניתוסף ע"י העבודה לגבי המעמד ומצב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה (שמורה על תוכנה<ref>ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. וש"נ.</ref>) – "'''וילך'''" – שעי"ז נעשית הליכה אמיתית שהיא באין־ערוך<ref>ויש לומר, שהעילוי ד"וילך" (ע"י עבודת האדם) הוא גם ביחס למעמד ומצב דבנ"י כפי שנחלקים ל'''עשר''' סוגים, "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", כנגד עשר ספירות שמהם נשתלשלו עשרה מאמרות, דרגת האלקות שבערך לעולם – כי, ע"י העבודה נעשית ההליכה ("וילך") לבחי' "אחד עשר" שלמעלה מעשר ספירות, "אנת הוא חד ולא בחושבן" (כנ"ל ס"ד), ודוגמתו בישראל שמתאחדים לאחדים כאחד באופן שלמעלה מהתחלקות לעשר סוגים, כמודגש במצות הקהל שבפרשת וילך.</ref> לגבי המעמד ומצב ד"נצבים"<ref>ולהעיר, ש"נצבים" רומז גם על מעמד ומצב הנשמה קודם ירידתה למטה, כמ"ש (מ"א יז, א) "חי ה' אלקי ישראל אשר '''עמדתי''' לפניו" ("נצבים גו' לפני ה' אלקיכם"), וע"י ירידתה ועבודתה למטה נעשית בבחינת "מהלך" ("וילך משה"), כמ"ש (זכרי' ג, ז) "ונתתי לך מהלכים" (ראה תו"א ס"פ וישב. ובכ"מ).</ref>.


וכל זה מודגש יותר כשקורין פרשת נצבים בפ"ע ופרשת וילך בפ"ע (כשר"ה חל ביום ב' וביום ג'), כי, ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה (ע"י הקריאה דפרשת נצבים בפ"ע), תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה (ע"י הקריאה דפרשת וילך בפ"ע).
וכל זה מודגש יותר כשקורין פרשת נצבים בפ"ע ופרשת וילך בפ"ע (כשר"ה חל ביום ב' וביום ג'), כי, ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה (ע"י הקריאה דפרשת נצבים בפ"ע), תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה (ע"י הקריאה דפרשת וילך בפ"ע).


ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" – '''שהחלוקה לשתים'''[79] (תוכנו של יום שני (הב' ד"בג") שנבראת בו מחלוקת), היפך האחדות ד"הקב"ה יחיד בעולמו", היא, כדי להדגיש את '''החיבור האמיתי''' שביניהם (השלום דיום שלישי, ג' ד"בג") ע"י עבודת האדם, שעי"ז נעשה עילוי שבאין־ערוך לגמרי, "'''פת וילך'''", הליכה ("וילך") שהיא באופן של הבדלה ("פת") מהמעמד ומצב שלפני העבודה ("נצבים").
ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" – '''שהחלוקה לשתים'''<ref>להעיר, שנצבים וילך היא '''פרשה אחת''' שנחלקת לשתים, דלא כשאר פרשיות מחוברות שמחברים שתי פרשיות נפרדות (ראה לקו"ש חי"ט ע' 298. וש"נ).</ref> (תוכנו של יום שני (הב' ד"בג") שנבראת בו מחלוקת), היפך האחדות ד"הקב"ה יחיד בעולמו", היא, כדי להדגיש את '''החיבור האמיתי''' שביניהם (השלום דיום שלישי, ג' ד"בג") ע"י עבודת האדם, שעי"ז נעשה עילוי שבאין־ערוך לגמרי, "'''פת וילך'''", הליכה ("וילך") שהיא באופן של הבדלה ("פת") מהמעמד ומצב שלפני העבודה ("נצבים").


ז. ויש להוסיף, שהדגשת המעלה והשלימות שע"י עבודת האדם ("וילך") בהקריאה דפרשת וילך בשבת בפ"ע ("פת וילך") היא גם (ובעיקר) מצד תוכנו של השבת '''שלאחרי''' ר"ה ("פת וילך", שמחולק מפרשת נצבים שקורין בשבת '''שלפני''' ר"ה) – השבת שב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ"[80], '''שבת שובה''':
ז. ויש להוסיף, שהדגשת המעלה והשלימות שע"י עבודת האדם ("וילך") בהקריאה דפרשת וילך בשבת בפ"ע ("פת וילך") היא גם (ובעיקר) מצד תוכנו של השבת '''שלאחרי''' ר"ה ("פת וילך", שמחולק מפרשת נצבים שקורין בשבת '''שלפני''' ר"ה) – השבת שב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ"<ref>ר"ה יח, א. וש"נ.</ref>, '''שבת שובה''':


'''בין''' ר"ה ליוה"כ (מבלי למנות ר"ה ויוה"כ עצמם) ישנם שבעה ימים רצופים, כל שבעת ימי השבוע, כנגד שבעת ימי השבוע שבכל השנה כולה[81], שבהם נעשה התיקון והשלימות דשבעת ימי השבוע דשנה שעברה, וההכנה לשלימות העבודה דשבעת ימי השבוע דשנה החדשה – יום ראשון שבעשי"ת כנגד ימי ראשון דכל השנה, יום שני כנגד ימי שני שבכל השנה, וכיו"ב בשאר ימי השבוע שבעשי"ת, כולל שבת שובה, כנגד השבתות דכל השנה[82].
'''בין''' ר"ה ליוה"כ (מבלי למנות ר"ה ויוה"כ עצמם) ישנם שבעה ימים רצופים, כל שבעת ימי השבוע, כנגד שבעת ימי השבוע שבכל השנה כולה<ref>ראה סידור האריז"ל במקומו.</ref>, שבהם נעשה התיקון והשלימות דשבעת ימי השבוע דשנה שעברה, וההכנה לשלימות העבודה דשבעת ימי השבוע דשנה החדשה – יום ראשון שבעשי"ת כנגד ימי ראשון דכל השנה, יום שני כנגד ימי שני שבכל השנה, וכיו"ב בשאר ימי השבוע שבעשי"ת, כולל שבת שובה, כנגד השבתות דכל השנה<ref>ומודגש ביותר כששבת שובה חל בפרשת וילך – דיש לומר, ש"וילך" רומז על ההליכה וההמשכה מיום השבת שמיני' מתברכין כולהו יומין על כל ימי השבוע בכל השנה כולה.ומזה מובן שבשבת שובה (ובפרט כשחל בפ' וילך) צריכים לקבל החלטות טובות בנוגע להשבתות דכל השנה – הן בנוגע להקהלת קהילות בשבת, והן בנוגע לנתינת צרכי השבת (וכל השבוע) לכל מי שזקוק לכך באופן של הרחבה ותענוג, בשר שמן ויין ישן (וכמודגש בר"ה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים"), מעין ודוגמא והכנה להסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר לעתיד לבוא.</ref>.


וכיון ששבת שובה כולל כל השבתות דכל השנה כולה, מודגש בו ביותר תוכנו וענינו של יום השבת – '''גמר ושלימות העבודה''' – כמ"ש[83] "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה[84] . . ולכן שבת אותיות תשב[85], שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו '''חזרת הדברים למקורן ושרשן'''"[86], ובלשון הכתוב[87] "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, שנמצאים בעוה"ז, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף[88]) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה ("תשוב אל האלקים אשר נתנה"), ובאופן נעלה יותר באין־ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.
וכיון ששבת שובה כולל כל השבתות דכל השנה כולה, מודגש בו ביותר תוכנו וענינו של יום השבת – '''גמר ושלימות העבודה''' – כמ"ש<ref>בראשית ב, א־ב.</ref> "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה<ref>ויש לומר, שהעלי' היא גם מבחי' "'''עשרה''' מאמרות" לבחי' "'''אחד עשר'''" ("אנת הוא חד ולא בחושבן"), כמודגש בכך ששבת שובה הוא '''למעלה''' מכל ה"'''עשרה''' ימים שבין ר"ה ליוה"כ" (כולל גם ר"ה ויוה"כ), כיון שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו") דר"ה, וממנו מתברך יוה"כ. ועצ"ע.</ref> . . ולכן שבת אותיות תשב<ref>ובהדגשה יתירה ב"שבת שובה" (שכנגד השבתות דכל השנה) – שנקרא בשם "שבת '''שובה'''" (ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שבא לאחרי שתי שבתות דסליחות).</ref>, שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו '''חזרת הדברים למקורן ושרשן'''"<ref>לקו"ת דרושים לשבת שובה סו, ג.</ref>, ובלשון הכתוב<ref>קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו.</ref> "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, שנמצאים בעוה"ז, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף<ref>ובלשון פרש"י בר"פ וילך: "יכול שתשש כחו ת"ל לא כהתה עינו ולא נס ליחו".</ref>) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה ("תשוב אל האלקים אשר נתנה"), ובאופן נעלה יותר באין־ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.


ועפ"ז יש לומר, שהשבת שלפני ר"ה (פרשת נצבים) היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלפני''' התחלת הבריאה[89], ושייכת להבריאה, כפי שהבריאה היא בבחינת המחשבה '''שלפני''' המעשה, "סוף מעשה במחשבה תחילה"[90], והשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה (פרשת וילך), היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלאחרי''' גמר הבריאה בששת ימי המעשה, העלי' לבחי' המחשבה '''לאחרי''' גמר ושלימות המעשה.
ועפ"ז יש לומר, שהשבת שלפני ר"ה (פרשת נצבים) היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלפני''' התחלת הבריאה<ref>פרדס שער ד (שער עצמות וכלים) פ"ז. תורת העולה (להרמ"א) ח"ג פנ"ט. פי' חכמוני (לר' שבתי דונולו) לספר יצירה פ"ד מ"ד.</ref>, ושייכת להבריאה, כפי שהבריאה היא בבחינת המחשבה '''שלפני''' המעשה, "סוף מעשה במחשבה תחילה"<ref>פיוט "לכה דודי".</ref>, והשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה (פרשת וילך), היא ע"ד ובדוגמת השבת '''שלאחרי''' גמר הבריאה בששת ימי המעשה, העלי' לבחי' המחשבה '''לאחרי''' גמר ושלימות המעשה.


ח. ויש לבאר גם הרמז בסימן "'''פתבג המלך'''" (סימן לזכרון חלוקת הפרשיות בהתאם לקביעות השנה, "ב"ג המלך פת וילך") – דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו ע"י גדולי ישראל לתועלת הזכרון יש גם תוכן בפ"ע[91]:
ח. ויש לבאר גם הרמז בסימן "'''פתבג המלך'''" (סימן לזכרון חלוקת הפרשיות בהתאם לקביעות השנה, "ב"ג המלך פת וילך") – דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו ע"י גדולי ישראל לתועלת הזכרון יש גם תוכן בפ"ע<ref>דוגמא לדבר: ביאור הסימן יע"ל קג"ם – ראה תורת לוי"צ ע' קלט. ועוד.</ref>:


"פתבג[92] המלך" – "הוא שם '''מאכל המלך''' בל' כשדים"[93], ובלשון הכתוב<sup>2</sup> "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא[94]), היינו, שבר"ה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים[95] "מאכל"[96]) על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, '''משולחן המלך'''!
"פתבג<ref>הביאור ד"פתבג" ע"ד הקבלה – ראה לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' פט (ויש לקשר עם המבואר כאן. ואכ"מ).</ref> המלך" – "הוא שם '''מאכל המלך''' בל' כשדים"<ref>פרש"י דניאל א, ה. ובפי' הרס"ג: "ממטעמי לחם מאכל המלך בגימטריא פת בג".</ref>, ובלשון הכתוב<ref name=":1" /> "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא<ref>מצו"ד עה"פ.</ref>), היינו, שבר"ה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים<ref>ראה סנהדרין לח, א ובפרש"י.</ref> "מאכל"<ref>ואולי י"ל בפרטיות יותר: פת – דברים המוכרחים, ויין – דברים של תענוג.</ref>) על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, '''משולחן המלך'''!


וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" (שעל זה רומז הסימן "פתבג המלך") – שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך" צ"ל וישנו מצד '''עצם מציאותם''' של ישראל (נצבים) גם '''לולי''' עבודתם (פת וילך, שמפרידים וילך מנצבים), וכפס"ד המשנה[97] בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן '''כסעודת שלמה בשעתו''' לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם '''בני אברהם יצחק ויעקב'''", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"[98], "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"[99], שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"[100], שכולל גם "סוס[101] לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"[102], אלא גם "'''לעשרו'''", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!
וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" (שעל זה רומז הסימן "פתבג המלך") – שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך" צ"ל וישנו מצד '''עצם מציאותם''' של ישראל (נצבים) גם '''לולי''' עבודתם (פת וילך, שמפרידים וילך מנצבים), וכפס"ד המשנה<ref>ב"מ רפ"ז.</ref> בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן '''כסעודת שלמה בשעתו''' לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם '''בני אברהם יצחק ויעקב'''", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"<ref>תהלים קמז, יט.</ref>, "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"<ref>שמו"ר פ"ל, ט.</ref>, שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"<ref>פ' ראה טו, ח.</ref>, שכולל גם "סוס<ref>כתובות סז, ב. הובא בפרש"י עה"פ.</ref> לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"<ref>ועד להנהגת המלכות באופן ד"חמישים איש רצים לפניו" (ש"ב טו, א. מ"א א, ה).</ref>, אלא גם "'''לעשרו'''", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!


ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דר"ה שאין מקום לטענה של "משמאילים"[103] – כי, השקו"ט שבין "מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי '''שלכל הדעות''' הפס"ד הוא שצ"ל ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"[104], ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"[105], ועד לזכיות ממש, ובודאי ש"נכתבין ונחתמין (בספרן של צדיקים גמורים) לאלתר לחיים"[106], לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דר"ה שאין מקום לטענה של "משמאילים"<ref>ראה תנחומא שמות יח. משפטים טו. ועוד.</ref> – כי, השקו"ט שבין "מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי '''שלכל הדעות''' הפס"ד הוא שצ"ל ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"<ref>רמב"ם הלכות קידוה"ח פ"ב ה"ב.</ref>, ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"<ref>יומא פו, ב.</ref>, ועד לזכיות ממש, ובודאי ש"נכתבין ונחתמין (בספרן של צדיקים גמורים) לאלתר לחיים"<ref>ר"ה טז, ב.</ref>, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.


ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לקביעות השנה – בש"ז[107]:
ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לקביעות השנה – בש"ז<ref>ואולי י"ל לחידודי: ב' ש' הם כמו ב' ג' (ב"ג המלך), התחלקות (ב') ושלום (ג'), החידוש שע"י עבודת האדם, וז' רומז על העלי' שלאחרי שלימות העבודה, ענינו של יום השבת (כנ"ל ס"ז).</ref>:


מעלת השלימות שע"י עבודת האדם בהוספה על השלימות שמצד הבריאה עצמה שמודגשת בהקביעות דר"ה ביום שני (ב'), מודגשת גם בהקביעות דחשון וכסלו ששניהם שלמים (ש'), ובהקביעות דר"ח ניסן וחג הפסח ביום השבת (ז'), השלימות ד"שבע שבתות תמימות" – כי, ב' עניני שלימות שבקביעות השנה מתאימים להשלימות שמצד הבריאה והשלימות היתירה שע"י עבודת האדם: השלימות דחשון וכסלו (כתוצאה מקיבוץ שעות וימים מפני החלקים (תשצ"ג חלקים) שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום[108]) – שלימות '''שמצד הבריאה''', והשלימות ד"שבע שבתות תמימות" (שלימות '''בקיום המצוה''' דספירת העומר) – שלימות '''בעבודת האדם''' (הקשורה ופועלת שלימות נעלית יותר לגבי שלימות הבריאה, תמימות כימי בראשית<sup>13</sup>).
מעלת השלימות שע"י עבודת האדם בהוספה על השלימות שמצד הבריאה עצמה שמודגשת בהקביעות דר"ה ביום שני (ב'), מודגשת גם בהקביעות דחשון וכסלו ששניהם שלמים (ש'), ובהקביעות דר"ח ניסן וחג הפסח ביום השבת (ז'), השלימות ד"שבע שבתות תמימות" – כי, ב' עניני שלימות שבקביעות השנה מתאימים להשלימות שמצד הבריאה והשלימות היתירה שע"י עבודת האדם: השלימות דחשון וכסלו (כתוצאה מקיבוץ שעות וימים מפני החלקים (תשצ"ג חלקים) שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום<ref>רמב"ם שם פ"ח ה"ג.</ref>) – שלימות '''שמצד הבריאה''', והשלימות ד"שבע שבתות תמימות" (שלימות '''בקיום המצוה''' דספירת העומר) – שלימות '''בעבודת האדם''' (הקשורה ופועלת שלימות נעלית יותר לגבי שלימות הבריאה, תמימות כימי בראשית<ref name=":2" />).


ויש לומר, שענין זה מודגש גם בהשלימות דשנת העיבור, "שנה תמימה" – שאף '''שמצד הבריאה''' "יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"[109], מ"מ, "מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת"[110], הוספה שנעשית ע"י '''ב"ד של מטה'''[111], ולצורך '''עבודתם של ישראל''', "מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב"[112].
ויש לומר, שענין זה מודגש גם בהשלימות דשנת העיבור, "שנה תמימה" – שאף '''שמצד הבריאה''' "יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"<ref>ויומתק הרמז בדיוק הלשון "קרוב מאחד עשר יום" – שע"י עבודתם של ישראל (שמודגשת בעיבור השנה) ממשיכים ומגלים בחי' "אחד עשר" (כנ"ל ס"ד).</ref>, מ"מ, "מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת"<ref>רמב"ם שם פ"א ה"ב.</ref>, הוספה שנעשית ע"י '''ב"ד של מטה'''<ref>ועל ידם נקבע גם בב"ד של מעלה, כמארז"ל שהקב"ה אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'" (דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר פט"ו, ב).</ref>, ולצורך '''עבודתם של ישראל''', "מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב"<ref>רמב"ם שם רפ"ד.</ref>.


י. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו – שנת ה'תשנ"ב:
י. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו – שנת ה'תשנ"ב:
שורה 135: שורה 143:


ועוד והוא העיקר – שכן תהי' לנו בפו"מ, ויתירה מזה, שכבר היתה לנו, בלשון עבר, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע של רבותינו נשיאינו ע"ד הפירסום דביאת המשיח בעיתונים[161], כפי שנתקיים בפועל ממש בתקופה האחרונה שנתפרסם בכו"כ עיתונים בעולם כולו (ויש להוסיף ולפרסם עוד יותר) ש"'''הנה זה (המלך המשיח) בא'''"[162], ותיכף – '''כבר בא''' – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובגלוי לעיני כל באי עולם, ועאכו"כ "לעיני כל ישראל"[163], ותיכף ומיד ממש.
ועוד והוא העיקר – שכן תהי' לנו בפו"מ, ויתירה מזה, שכבר היתה לנו, בלשון עבר, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע של רבותינו נשיאינו ע"ד הפירסום דביאת המשיח בעיתונים[161], כפי שנתקיים בפועל ממש בתקופה האחרונה שנתפרסם בכו"כ עיתונים בעולם כולו (ויש להוסיף ולפרסם עוד יותר) ש"'''הנה זה (המלך המשיח) בא'''"[162], ותיכף – '''כבר בא''' – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובגלוי לעיני כל באי עולם, ועאכו"כ "לעיני כל ישראל"[163], ותיכף ומיד ממש.
----[46]) כי, נוסף לכך שמיום השבת מתברכים כל ימי השבוע (ראה זח"ב סג, ב. פח, א), יש ברכה מיוחדת בשבת שלפני ר"ה – להיותו גם שבת מברכים דכל חודש תשרי, וע"י ברכתו של הקב"ה, שבכח זה מברכים בנ"י את החדשים י"א* פעמים בשנה ("היום יום" כ"ה אלול. ובכ"מ).
----[113]) להעיר מהעילוי ד"חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", דרגא החמישית שלמעלה מסדר השתלשלות שמתחלק בכללות לד' עולמות (ראה לקו"ת ס"פ פינחס. ובכ"מ) – ע"ד ובדוגמת העילוי ד"אחד עשר" שלמעלה מסדר השתלשלות דעשר ספירות.
 
'''*) וע"פ המבואר לקמן בפנים שעבודת האדם קשורה עם בחי' "אחד עשר" (י"א), יומתק דיוק הלשון ש"ישראל מברכים את החדשים''' י"א '''פעמים בשנה" (אף שבשנת העיבור מברכים ישראל י"ב חדשים).'''
 
[47]) כדי לסיים הלימוד דפרקי אבות (גם) בכל שבתות הקיץ.
 
[48]) כנגד יום ששי דמעשה בראשית וששי בסיון הקשורים עם ר"ה (כנ"ל ס"ג).
 
[49]) ישעי' נד, יג.
 
[50]) כולל גם ברייתות, שאף שמצד עצמם אינם משנה, מצטרפים גם הם למשנה עי"ז ש"שנו חכמים (בכח עצמם) בלשון המשנה".
 
[51]) כמארז"ל "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות המשניות, מ"ט גם כי '''יתנו''' (מלשון משנה) בגוים עתה אקבצם" (ויק"ר פ"ז, ג).
 
[52]) ומרומז גם בענין ה"הלכות" (תוכנם וענינם של המשניות) – כדרשת חז"ל על הפסוק "הליכות עולם לו", "א"ת הליכות אלא הלכות" (מגילה כח, סע"ב. וש"נ), שע"י "הלכות" נעשה "הליכות" בעולם, שהעולם מתעלה ועד באופן שבאין־ערוך לגמרי (הליכה) להמדידה והגבלה שמצד עצמו.
 
[53]) ישעי' מג, ז.
 
[54]) בשלח טו, יח.
 
[55]) ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' מח. אוה"ת דברים ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ועוד.
 
[56]) תקו"ז בהקדמה (יז, א).
 
[57]) ראה מדרש שמואל כאן (ד"ה והחסיד ז"ל – בסופו).
 
[58]) כדרשת חז"ל על הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש" (זח"ג יא, סע"ב).
 
[59]) דברים א, ב.
 
[60]) וההתחלה בזה בחורב עצמו – כמארז"ל (שבת פח, ב) "על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה פרחה נשמתן", היינו, שלאחרי התגלות '''עשרת''' הדברות (הקשורים עם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם) ע"י '''הקב"ה''', התחילה '''עבודתם של ישראל''' באופן '''שלמעלה''' מ(המדידה והגבלה ד)'''עשר''' – "פרחה נשמתן" (אלא שהחזירה להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים (שבת שם), כיון ששלימות העבודה היא באופן דנשמות בגופים דוקא, כמודגש בהציווי ד"אחרי מות שני בני אהרן" (שקורין ביוהכ"פ) שהכניסה אל הקודש צ"ל באופן ד"נכנס בשלום ויצא בשלום" דוקא).
 
[61]) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בפ' נצבים (ל, יא־יד) "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו' כי קרוב אליך הדבר וגו'" – דלכאורה אינו מובן: מאי קמ"ל – לאחרי מתן־תורה, ולימודה לבנ"י במשך ארבעים שנה – ש"לא בשמים היא"?! ויש לומר, שהחידוש הוא (לא בנוגע לדרגת התורה ששייכת לעולם, אלא) בנוגע לדרגת התורה '''שלמעלה לגמרי מהעולם'''*, שאף שמצד עצמה "נפלאת היא" ו"רחוקה היא", "בשמים היא" ו"מעבר לים"**, מ"מ, "לא נפלאת היא '''ממך''' גו' כי קרוב '''אליך''' גו'", מצד גודל מעלתם של ישראל ש"נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו'"***.
 
'''*) ויתירה מזה – שקאי על מצות התשובה שהיא למעלה מהתורה (שלכן בכחה לתקן ולהשלים החסרון בתומ"צ), מצד מעלתם העצמית של ישראל שהם למעלה מהתורה.'''
 
'''**) פרטי הדרגות ד"נפלאת" ו"רחוקה", "בשמים" ו"מעבר לים" – ראה לקו"ת נצבים מה, סע"ד ואילך. סד"ה כי המצוה הזאת תרד"ע (סה"מ תער"ב־תרע"ו) ע' רחצ ואילך). ועוד.ולהעיר, שבלקו"ת שם מבאר שקאי על פנימיות וסתים שבתורה, שע"י נעשה ההתקשרות דפנימיות וסתים שבישראל עם הפנימיות וסתים דקוב"ה (נוסף על ההתקשרות דגליא שבישראל עם גליא דקוב"ה ע"י גליא שבתורה). ועפ"ז יומתק שספר התניא, תושב"כ דתורת החסידות, "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (כמ"ש רבינו הזקן בדף־השער), שבא בהמשך למ"ש לפנ"ז "לא נפלאת היא ולא רחוקה היא", שעיקר החידוש בזה הוא בנוגע לפנימיות וסתים שבתורה, שנעשה (בפרט ע"י תורת החסידות) באופן ד"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".'''
 
'''***) "דבהשתל' ה"ז בבחי' פלא ורחוק, אבל בנש"י אין זה בבחי' פלא ורחוק", כיון ש"הם מושרשים בעצמות אוא"ס כו'" (סה"מ תער"ב־תרע"ו שם).'''
 
[62]) ויומתק יותר – שהדחי' דר"ה מיום ראשון (לא אד"ו ראש) היא בזמן שאין מקדשים ע"פ הראי' אלא ע"פ '''החשבון''', שהחשבון נעשה ע"י '''עבודת האדם''', משא"כ (בהקידוש ע"פ) הראי', שרואה מולד הלבנה ע"י הקב"ה.
 
[63]) ב"ר פ"ד, ו. זח"א יז, א. יח, א. ועוד.
 
[64]) לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
 
[65]) שבת פח, א.
 
[66]) המשך תרס"ו ע' תלה. וראה לקו"ש חכ"א ע' 111 ואילך. וש"נ.
 
[67]) שהש"ר רפ"ז.
 
[68]) רמב"ם הל' חנוכה בסופן (וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ).
 
[69]) משנה יז.
 
[70]) ראה תניא בהקדמה. שם אגה"ק סי"ג. ובכ"מ.
 
[71]) ויש לומר, שענין זה יתגלה ב"תורה חדשה '''מאתי''' (דייקא) תצא" (ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג) לעתיד לבוא, ואז תתקיים מחלוקת הלל ושמאי באופן שהלכה כשניהם (לאחרי התקופה הראשונה דימות המשיח שתהי' הלכה כב"ש), מצד דרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', נמנע הנמנעות (נתבאר בארוכה בהתוועדות).
 
[72]) "ברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד . . ולכן נק' בלשון כריתת ברית, כמ"ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים" (לקו"ת ר"פ נצבים).
 
[73]) כהמשך הפרשה "למען הקים אותך היום לו לעם גו' וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", ועד לסיום וחותם הפרשה, "לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".
 
[74]) ולכן עושים כריתת ברית על העבודה דקיום התומ"צ (כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשה), כולל גם ההודעה ש"לא נפלאת היא גו' לא בשמים היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאד גו'" (ל, יא־יד), והדגשת ענין הבחירה, "ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים" (שם, טו־יט).
 
[75]) ראה תניא רפמ"ב.
 
[76]) ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. וש"נ.
 
[77]) ויש לומר, שהעילוי ד"וילך" (ע"י עבודת האדם) הוא גם ביחס למעמד ומצב דבנ"י כפי שנחלקים ל'''עשר''' סוגים, "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", כנגד עשר ספירות שמהם נשתלשלו עשרה מאמרות, דרגת האלקות שבערך לעולם – כי, ע"י העבודה נעשית ההליכה ("וילך") לבחי' "אחד עשר" שלמעלה מעשר ספירות, "אנת הוא חד ולא בחושבן" (כנ"ל ס"ד), ודוגמתו בישראל שמתאחדים לאחדים כאחד באופן שלמעלה מהתחלקות לעשר סוגים, כמודגש במצות הקהל שבפרשת וילך.
 
[78]) ולהעיר, ש"נצבים" רומז גם על מעמד ומצב הנשמה קודם ירידתה למטה, כמ"ש (מ"א יז, א) "חי ה' אלקי ישראל אשר '''עמדתי''' לפניו" ("נצבים גו' לפני ה' אלקיכם"), וע"י ירידתה ועבודתה למטה נעשית בבחינת "מהלך" ("וילך משה"), כמ"ש (זכרי' ג, ז) "ונתתי לך מהלכים" (ראה תו"א ס"פ וישב. ובכ"מ).
 
[79]) להעיר, שנצבים וילך היא '''פרשה אחת''' שנחלקת לשתים, דלא כשאר פרשיות מחוברות שמחברים שתי פרשיות נפרדות (ראה לקו"ש חי"ט ע' 298. וש"נ).
 
[80]) ר"ה יח, א. וש"נ.
 
[81]) ראה סידור האריז"ל במקומו.
 
[82]) ומודגש ביותר כששבת שובה חל בפרשת וילך – דיש לומר, ש"וילך" רומז על ההליכה וההמשכה מיום השבת שמיני' מתברכין כולהו יומין על כל ימי השבוע בכל השנה כולה.ומזה מובן שבשבת שובה (ובפרט כשחל בפ' וילך) צריכים לקבל החלטות טובות בנוגע להשבתות דכל השנה – הן בנוגע להקהלת קהילות בשבת, והן בנוגע לנתינת צרכי השבת (וכל השבוע) לכל מי שזקוק לכך באופן של הרחבה ותענוג, בשר שמן ויין ישן (וכמודגש בר"ה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים"), מעין ודוגמא והכנה להסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר לעתיד לבוא.
 
[83]) בראשית ב, א־ב.
 
[84]) ויש לומר, שהעלי' היא גם מבחי' "'''עשרה''' מאמרות" לבחי' "'''אחד עשר'''" ("אנת הוא חד ולא בחושבן"), כמודגש בכך ששבת שובה הוא '''למעלה''' מכל ה"'''עשרה''' ימים שבין ר"ה ליוה"כ" (כולל גם ר"ה ויוה"כ), כיון שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו") דר"ה, וממנו מתברך יוה"כ. ועצ"ע.
 
[85]) ובהדגשה יתירה ב"שבת שובה" (שכנגד השבתות דכל השנה) – שנקרא בשם "שבת '''שובה'''" (ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שבא לאחרי שתי שבתות דסליחות).
 
[86]) לקו"ת דרושים לשבת שובה סו, ג.
 
[87]) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו.
 
[88]) ובלשון פרש"י בר"פ וילך: "יכול שתשש כחו ת"ל לא כהתה עינו ולא נס ליחו".
 
[89]) פרדס שער ד (שער עצמות וכלים) פ"ז. תורת העולה (להרמ"א) ח"ג פנ"ט. פי' חכמוני (לר' שבתי דונולו) לספר יצירה פ"ד מ"ד.
 
[90]) פיוט "לכה דודי".
 
[91]) דוגמא לדבר: ביאור הסימן יע"ל קג"ם – ראה תורת לוי"צ ע' קלט. ועוד.
 
[92]) הביאור ד"פתבג" ע"ד הקבלה – ראה לקוטי לוי"צ לזח"ב ע' פט (ויש לקשר עם המבואר כאן. ואכ"מ).
 
[93]) פרש"י דניאל א, ה. ובפי' הרס"ג: "ממטעמי לחם מאכל המלך בגימטריא פת בג".
 
[94]) מצו"ד עה"פ.
 
[95]) ראה סנהדרין לח, א ובפרש"י.
 
[96]) ואולי י"ל בפרטיות יותר: פת – דברים המוכרחים, ויין – דברים של תענוג.
 
[97]) ב"מ רפ"ז.
 
[98]) תהלים קמז, יט.
 
[99]) שמו"ר פ"ל, ט.
 
[100]) פ' ראה טו, ח.
 
[101]) כתובות סז, ב. הובא בפרש"י עה"פ.
 
[102]) ועד להנהגת המלכות באופן ד"חמישים איש רצים לפניו" (ש"ב טו, א. מ"א א, ה).
 
[103]) ראה תנחומא שמות יח. משפטים טו. ועוד.
 
[104]) רמב"ם הלכות קידוה"ח פ"ב ה"ב.
 
[105]) יומא פו, ב.
 
[106]) ר"ה טז, ב.
 
[107]) ואולי י"ל לחידודי: ב' ש' הם כמו ב' ג' (ב"ג המלך), התחלקות (ב') ושלום (ג'), החידוש שע"י עבודת האדם, וז' רומז על העלי' שלאחרי שלימות העבודה, ענינו של יום השבת (כנ"ל ס"ז).
 
[108]) רמב"ם שם פ"ח ה"ג.
 
[109]) ויומתק הרמז בדיוק הלשון "קרוב מאחד עשר יום" – שע"י עבודתם של ישראל (שמודגשת בעיבור השנה) ממשיכים ומגלים בחי' "אחד עשר" (כנ"ל ס"ד).
 
[110]) רמב"ם שם פ"א ה"ב.
 
[111]) ועל ידם נקבע גם בב"ד של מעלה, כמארז"ל שהקב"ה אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה כו'" (דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר פט"ו, ב).
 
[112]) רמב"ם שם רפ"ד.
 
[113]) להעיר מהעילוי ד"חמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", דרגא החמישית שלמעלה מסדר השתלשלות שמתחלק בכללות לד' עולמות (ראה לקו"ת ס"פ פינחס. ובכ"מ) – ע"ד ובדוגמת העילוי ד"אחד עשר" שלמעלה מסדר השתלשלות דעשר ספירות.


[114]) ולהעיר, שאות ב' היא אות '''השימוש''' בנוגע לכל הענינים כולם, ורומז שהשנה היא מבורכת בכל הענינים כולם שמתחילים בא' מאותיות הא"ב: ב'''א'''ורה, ב'''ב'''רכה, ב'''ג'''דלות, ב'''ד'''יצה, ב'''ה'''וד ו'''ה'''דר, ב'''ו'''עד טוב, ב'''ז'''כיות גדולות, ב'''ח'''יים טובים וארוכים, ב'''ט'''וב הנראה והנגלה, ב'''י'''עוד טוב, ב'''כ'''ל, "בכל מכל כל", וכו' – בכל הענינים באותיות עד אות תי"ו, ב'''ת'''הלות ו'''ת'''שבחות על נפלאות הגאולה האמיתית והשלימה.
[114]) ולהעיר, שאות ב' היא אות '''השימוש''' בנוגע לכל הענינים כולם, ורומז שהשנה היא מבורכת בכל הענינים כולם שמתחילים בא' מאותיות הא"ב: ב'''א'''ורה, ב'''ב'''רכה, ב'''ג'''דלות, ב'''ד'''יצה, ב'''ה'''וד ו'''ה'''דר, ב'''ו'''עד טוב, ב'''ז'''כיות גדולות, ב'''ח'''יים טובים וארוכים, ב'''ט'''וב הנראה והנגלה, ב'''י'''עוד טוב, ב'''כ'''ל, "בכל מכל כל", וכו' – בכל הענינים באותיות עד אות תי"ו, ב'''ת'''הלות ו'''ת'''שבחות על נפלאות הגאולה האמיתית והשלימה.
אוחזר מתוך "https://text.chabadpedia.com/index.php/מיוחד:השוואה_ניידת/4955"

תפריט ניווט