שיחת בהר בחוקותי תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

"רשות הרבים" – רומז על דרגת התורה שיש לה ערך ושייכות להרבים, ששים ריבוא מישראל (כרשות הרבים שעוברים בו ששים ריבוא<ref>ו"אף שבתורה אין נמצא ס"ר אותיות, היינו, מפני אותיות המשך שהם אותיות אהו"י שבכלל הנקודות שאינן בכתב אבל ישנם במחשבה . . אך איזו מהנקודות הם אינו ידוע כו'" (לקו"ת '''פרשתנו''' מא, ב. מג, ד).</ref>) כנגד ששים ריבוא אותיות התורה<ref>כי, הפקר הוא לא רק סילוק הרשות, אלא גם נתינת רשות (וזכות קנין) לכאו"א ליטול הדבר המופקר (ראה צפע"נ לרמב"ם הל' נדרים פ"ב הי"ד (י, ד). הל' מתנות עניים פ"ב (לא, ג) ופ"ד (נט, ג)).</ref>, ולכן היא '''מלכתחילה''' ברשותם ובבעלותם של הרבים, באופן של ירושה ("מורשה קהלת יעקב") – דרגת התורה ששייכת לעולם, עשרה מאמרות;

ו"מדבר", "מקום הפקר" – רומז על דרגת התורה שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, "אורייתא וקוב"ה כולא חד", מאמר אחד, שמצד עצמה אינה שייכת לבעלותם של הרבים, אלא שהקב"ה מפקירה (כביכול), ועי"ז נותן רשות (וזכות קנין) ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל"<ref>ראה גם אוה"ת במדבר (הוספות) ע' א'תק: "בחי' מדבר שבתורה הוא מדריגה היותר גבוה דהיינו הבחי' שאינו מובן הסודות והטעמים שבה ואין שום תענוג, אך אנו עושים בלתי שום תענוג עצמו רק מפני רצונו ית', דאורייתא וקוב"ה כולא חד".</ref>.

ולכן ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר – כדי לרמז שהשלימות האמיתית דקבלת התורה, היא, כשמקבלים גם דרגת התורה שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, שכדי שיוכלו לקבלה צריך הקב"ה לתת אותה במקום הפקר דוקא. ויש לומר, שתכלית השלימות דנתינת התורה במקום הפקר תהי' לעתיד לבוא<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, ש"תורה<ref>דלא כשאר כל החניות שלפנ"ז (תו"כ ופרש"י עה"פ. וראה לקו"ש חכ"א ע' 100. וש"נ).</ref> חדשה '''מאתי תצא'''": "'''מאתי'''" – תורתו של הקב"ה ממש שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, ולכן נתינתה לעולם היא עי"ז ש"(מאתי) '''תצא'''", '''שיוצאת''' (כביכול) מרשותו של הקב"ה, שמפקירה כדי ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

ועפ"ז יש לבאר גם המשך הכתוב "בחודש השלישי גו' ביום הזה באו '''מדבר''' סיני (ולכן) '''ויחן''' שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"<ref>במדב"ר שבהערה 6.</ref>, "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת '''ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת''' הרי השעה שאתן להם את תורתי" – כי, כדי לקבל דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם ולאדם שניתנת במקום הפקר, צריך האדם '''לצאת ממציאותו''', עי"ז ש"עושה עצמו כמדבר הפקר"<ref>ויש לומר, שדרגת התורה שניתנה במדבר (מקום הפקר) ע"י '''הקב"ה''', היא למעלה מדרגת התורה שבאה עי"ז '''שהאדם''' משים עצמו כמדבר (הפקר) – "אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו '''מתקיים''' בידו" (תלמודו שיש לו כבר, בחי' '''ירושה''' שבתורה), "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול '''לקנות''' את החכמה והתורה" (בחי' '''מכר''' שבתורה), "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו '''במתנה'''" (בחי' '''מתנה''' שבתורה) – כי, ג' הבחי' דירושה מכר ומתנה יש להם ערך ושייכות להמקבל (ראה לקו"ש חי"ג ע' 115 ואילך. וש"נ), משא"כ דרגת התורה שניתנת ע"י הקב"ה במדבר, מקום הפקר, היא (מצד עצמה) למעלה לגמרי משייכות להמקבל.</ref>, תכלית הביטול, וביטול זה מתבטא (לכל לראש) בשלילת המחלוקת ואהבת השלום (כי סיבת המחלוקת היא ישות עצמו), ועי"ז נעשה ראוי ומוכשר לקבל דרגת התורה שלמעלה משייכות לעולם שניתנת במקום הפקר<ref>ודוגמתו בשלילת המחלוקת ואהבת השלום – שאין זה רק מצד הביטול והעדר המציאות (ע"ד "עושה שלום במרומיו", "מיכאל שר של מים גבריאל שר של אש ואין מכבים זא"ז", כמשל ב' שרים שמנגדים זל"ז שמתבטלים ממציאותם בעמדם לפני המלך (ראה תניא [[אגרת הקודש סימן י"ב|אגה"ק סי"ב]]. [[לקוטי תורה אמור|לקו"ת אמור]] לח, א. ובכ"מ)), אלא גם בהיותם בתוקף המציאות, עם כל הכחות והחושים כו', ה"ה במצב של אחדות ושלום.</ref>.

ואע"פ שההכנה לנתינת התורה במדבר היא ע"י הביטול, שלילת המציאות, ה"ז באופן ש"כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל", "יקבל" דייקא, '''קבלת האדם''' (דלא כהלשון הרגיל '''מתן''' תורה, "'''ניתנה''' במדבר") – שבזה מודגש שגם דרגת התורה שלמעלה ממציאותו חודרת ונעשית מציאותו<ref>וע"ד מ"ש "ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך" – שע"י הביטול כעפר שהכל דשין עליו ("משים אדם עצמו '''כמדבר זה שהכל דשין בו'''"), נעשה ראוי ומוכשר לקבל הדרגא ד"תורתך", תורתו של הקב"ה שלמעלה משייכות לעולם, שניתנת במקום הפקר דוקא, ודרגא נעלית זו – מקבלה באופן ד"'''פתח לבי''' בתורתך", פתיחת הלב, תוקף המציאות דקדושה.</ref>, ע"י הלימוד בהבנה והשגה, ועד להחידוש בתורה, תוקף המציאות דקדושה<ref>יומא רפ"ז ובפרש"י.</ref>.

שם הפרשה, "במדבר" (ע"ש התחלתה "וידבר גו' במדבר סיני") – מורה על '''תכלית הביטול''', כמדבר זה שהכל דשין בו"; ותוכן הפרשה ע"ד מנין בנ"י (שעל שם זה נקרא כל הספר "חומש הפקודים"[115]) – מורה על '''תוקף המציאות''' ("דבר שבמנין לא בטל"[116]) וגודל החשיבות ("מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"[117]) דכלל ישראל ודכאו"א מישראל.

ובהפסק בין הקללות שבפרשת בחוקותי לעצרת, מודגש ענין '''המציאות''' (עשרה מאמרות) – כי, הצורך בהפסק זה (בפשטות) הוא מפני שהתורה היא מקור כל הברכות, כמודגש בהתחלת התורה באות ב', ר"ת ברכה[118], החל מהברכה הכי עיקרית שמודגשת בציור דאות ב', ש"סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"[119], שרומז על העולם שנברא ע"י הקב"ה באופן שמוקף מג' רוחות מלבד רוח צפונית[120], כדי '''שהאדם''' (ע"י עבודתו) ישלים[121] ויסבב גם רוח צפונית – שבזה מודגשת מעלת האדם ('''תוקף המציאות'''), שעל ידו דוקא נעשה העולם מוקף מכל ד' רוחות (ללא נתינת מקום לפירצה), כציור מ"ם סתומה ד"ל'''ם'''רבה המשרה"[122] (מ"ם סתומה באמצע התיבה), שרומזת[123] על גאולה[124], שנעשית ע"י עבודת האדם בהמשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) באמצע ה"גולה" – "גאולה"[125].

א "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"[126] (כולל גם באופן ד"העמידו[127] תלמידים הרבה"[128]), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך "זמן מתן תורתנו" על אחת כמה וכמה.

ב לעורר ולזרז בכל מקום ומקום שבקריאת עשרת הדברות ב"זמן מתן תורתנו" יהיו בבתי־כנסיות כל ילדי ישראל (גם הקטנים ביותר, ועד לתינוקות שבעריסה[129]) שהם ה"ערבים" לקבלת התורה, "בנינו עורבים אותנו"[130].