שיחת בהר בחוקותי תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}

א) "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ר"פ ויקהל).</ref> (כולל גם באופן ד"העמידו<ref>אבות פ"א מ"א.</ref> תלמידים הרבה"<ref>ו"הרבה" בבת אחת – ע"ד מש"נ ביצי"מ "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", "שהיו יולדות ששה* בכרס אחד", ועד"ז בהיציאה מגלות האחרון ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") בנוגע '''לתלמידים''', ש"כל המלמד כו' כאילו ילדו" (סנהדרין יט, סע"ב. פרש"י במדבר ג, א).

 

ב) לעורר ולזרז בכל מקום ומקום שבקריאת עשרת הדברות ב"זמן מתן תורתנו" יהיו בבתי־כנסיות '''כל ילדי ישראל''' (גם הקטנים ביותר, ועד לתינוקות שבעריסה<ref>להעיר מירושלמי יבמות פ"א ה"ו.</ref>) שהם ה"ערבים" לקבלת התורה, "בנינו עורבים אותנו"<ref>שהש"ר פ"א, ד (א). וראה לקו"ש חכ"ח ע' 315. ועוד.</ref>.

מחד גיסא – ענין הביטול שמודגש בהתאחדות עם כו"כ מישראל, "להקהיל קהילות", ובפרט ע"י האחדות דכל בנ"י, האנשים והנשים והטף, בשעת קריאת עשה"ד, היינו, שההתאחדות היא לא רק עם האנשים שבערכו ובמדרגתו בלימוד התורה ("להקהיל קהלות . . ללמוד בהם תורה לרבים"), אלא גם עם קטנים וקטני קטנים, שכולם יחדיו באים לביהכ"נ<ref>להעיר מברכות כח, א: "שהי' ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש", ולאחרי שראב"ע נתמנה לנשיא, "אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס . . ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי" (ארבע מאות או שבע מאות). וגם לאחרי ש"אחזו לי' בחלמי' חצבי חיורי דמליין קטמי" (כלומר אף אלו אינם ראויים – פרש"י), מסיק "'''ולא היא''', ההיא ליתובי דעתי' הוא דאחזו לי'" (כיון ש"הוה קא חלשא דעתי' דר"ג כו'"). ויש לומר בתיווך הדברים (המסקנא "לא היא", ואעפ"כ "אחזו לי' בחלמא", שבודאי לא הראו לו דבר שקר ח"ו) – שגם כשמצד עצמם אינם ראויים, מ"מ, עי"ז שמכניסים אותם לביהמ"ד נעשים ראויים כו'.</ref> – תכלית הביטול.

 

ולאידך גיסא – ביחד עם הביטול שבהתאחדות עם כו"כ מישראל, מודגש גם תוקף המציאות דכאו"א מישראל בפ"ע (כבענין הפקודים), שכאו"א מהם '''מקבל''' את התורה, '''ולומדה ומשיגה''' בהבנה והשגה שלו (ועד שמחדש בתורה<ref>ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.</ref>), כל חד וחד לפום שיעורא דילי'.

טו.  ויה"ר – והוא העיקר – שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה ("שנאו את המחלוקת ואהבו את השלום") תמהר ותזרז ותפעל תיכף ומיד ביטול הגלות (שסיבתו היפך אהבת ישראל<ref>ראה יומא ט, ב.</ref>, ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב), ותיכף ומיד ה"ה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' שלימות הענין דמתן־תורה, "תורה חדשה מאתי תצא".

ובפשטות – שעוד לפני "זמן מתן תורתנו", ולפני ר"ח סיון, בעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, שבת פרשת בהר־בחוקותי, זוכים לקיום היעוד '''והסיפור''' שבהתחלת פרשת בהר: "כי תבואו אל הארץ וגו'", ובהתחלת פרשת בחוקותי: "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"<ref>כו, ד.</ref>, "עתידה<ref>שבת ל, סע"ב. וש"נ.</ref> ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת"<ref>ודוגמתו בזמן הזה – "כמהין ופטריות" (שבת שם), "כענין הספיחים* שג"כ בלי זריעה" (ביאוה"ז להצ"צ ע' תתכז־ח).

'''*) ולהעיר מהשייכות לפרשת בהר – "ספיח קצירך" (כה, ה).'''</ref>, ו"אילני סרק עתידים לעשות פירות"<ref>תו"כ ופרש"י עה"פ.</ref>.

ובהמשך לזה באים לספר הפקודים – המנין דכל בנ"י וכאו"א מישראל, ע"ד מ"ש<ref>ישעי' כז, יב.</ref> "ואתם תלוקטו '''לאחד אחד''' בני ישראל", וכולם יחד נעשים מציאות אחת ד"'''קהל''' גדול"<ref>ירמי' לא, ז.</ref>, ועד למנין העשירי, ביחד עם השירה העשירית והפרה העשירית ("העשירי יהי' קודש"<ref>פרשתנו כז, לב.</ref>), ע"י "המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר"<ref>רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (משיעורי הרמב"ם דשבת הבאה שמתברך משבת זה).</ref> – שתיכף ומיד ממש רואים שמשיח נמצא כבר בינינו, וכאו"א מראה באצבעו ואומר "הנה זה (המלך המשיח וכבר) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>.

ובהמשך לזה באים ל"זמן מתן תורתנו" בתכלית השלימות – בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בבית המקדש ובקדש הקדשים (שבו נמצא הארון עם הלוחות<ref>וגם שברי לוחות (ב"ב יד, ב), שמורה על עבודת התשובה (לב נשבר) – "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", (ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ).</ref>, שהם בבחי' "בחוקותי", אותיות החקיקה) – "תורה חדשה מאתי תצא", תורתו של '''משיח''' שילמד את '''כל העם'''<ref>ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. ועוד. [[לקוטי תורה צו|לקו"ת צו]] יז, א. ובכ"מ.</ref>, ועד להלימוד מהקב"ה בכבודו ובעצמו ("מאתי" ממש), כמ"ש<ref>ירמי' לא, לג.</ref> "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי", ו"לא<ref>ישעי' ל, כ.</ref> יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"<ref>כפי ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה" ([[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]]).</ref>, תיכף ומיד ממש.