הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

ובמאמר שלפני פניו – נאמר במסכת ברכות "הנפטר מחבירו המת אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום . . הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום" (הנפטר מחבירו תחילה ואח"כ הנפטר מן המת), ובמסכת מו"ק נאמר "הנפטר מן המת . . לך בשלום, הנפטר מן השלום" (הנפטר מן השלום). החי)<ref>הטעם הפשוט לשינוי זה, הוא, בגלל ההמשך למאמר שלפנ"ז: במסכת מו"ק מדובר לפנ"ז אודות יציאת נשמה, ובהמשך לזה בא המאמר "הנפטר מן המת" (ולאח"ז "הנפטר מן החי"), ובמסכת ברכות מדובר לפנ"ז אודות כבוד אכסניא, ובהמשך לזה בא המאמר "הנפטר מחבירו" (ולאח"ז "הנפטר מן המת"). אבל, כיון שבסוגיא זו ישנם שינויים נוספים, מסתבר לומר, שיש גם ענין כללי שקשור עם כל פרטי השינויים בהסוגיא (נוסף על הטעם הפרטי בנוגע לשינוי זה).</ref>.

ועוד שינוי – שבמסכת ברכות מוסיף (לאחרי ג' הבבות הנ"ל) ומסיים במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם . . ה'<ref>[[תהלים פרק כ"ט|תהלים כט, יא]].</ref> עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", משא"כ במסכת מו"ק שסיומה וחותמה במאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'".

ב. גם צריך להבין בתוכן המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה . . '''בעוה"ב'''" – כקושיית המהרש"א<ref>בחדא"ג סוף ברכות.</ref>: "יש לדקדק בזה דהא עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה, כמ"ש (בסוף מסכת תמיד) ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם"?

וכותב המהרש"א: "וי"ל ע"פ מ"ש<ref>בראשית ב, ב ובפרש"י.</ref> ויכל אלקים ביום השביעי, מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת כלתה ונגמרה מלאכה . . דהמנוחה שם היא אלא כילוי וסילוק '''מלאכה ופעולה''', וקאמר הכא בת"ח שהוא פעולת '''השכל ועיון''' בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של עיון השכלי אלא שתמיד פועל בה, והיא בעצמה '''פעולת המנוחה''' דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי".

מנוחה מפעולה של מלאכה כפשוטה שיוכלו לעסוק בפעולת השכל והעיון בתורה – אינו חידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה", כיון שישנה (עכ"פ מעין זה) גם '''לפנ"ז''' – כפי ש"הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה . . יסיר ממנו כל הדברים המונעים . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה"<ref>רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"א.</ref>, ואמרו חז"ל<ref>ברכות לה, ב.</ref> ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", ועד להשלימות בימות המשיח ('''לפני''' יום שכולו שבת ומנוחה) שיקויים היעוד<ref>ישעי' סא, ה. וראה ברכות שם.</ref> "ועמדו זרים ורעו צאנכם גו'", "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"<ref>רמב"ם שם ה"ב.</ref>, "יהיו פנויין בתורה וחכמתה"<ref>שם סוף הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח (פי"ב ה"ד) – סיום וחותם ספר הי"ד.</ref>.

וכן משמע בלקוטי הש"ס להאריז"ל<ref>בסוף ברכות.</ref> בביאור המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", וז"ל: "בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה . . כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף . . (אבל) לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנחוה ומלאה<ref>ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם שם.</ref> הארץ דעה כו'". כלומר: לאחרי המעמד ומצב ש"אין להם מנוחה . . בעוה"ב", ישנו מעמד ומצב נעלה יותר – "יום שכולו שבת ומנוחה", שאז תהי' להם מנוחה בלימוד התורה<ref>ועד"ז מבואר בכ"מ בדרושי חסידות שלעתיד לבוא לא יהיו עוד עליות (ראה אוה"ת ואתחנן ע' סז. המשך תרס"ו ע' יב (ע' קה. ועוד)).</ref>.

ואולי י"ל, שגם "לעתיד אחר התחי' (ש)יהי' להם מנוחה" ('''לאחרי''' ש"אין להם מנוחה . . בעוה"ב") תהי' '''הוספה ועלי'''' בלימוד התורה<ref>ולהעיר שבלקוטי הש"ס להאריז"ל מסיים (לאחרי שכותב ש"לעתיד . . יהי' להם מנוחה ומלאה הארץ דעה") "'''כל אחד לפי מדרגתו'''", שמזה גופא משמע שיש מקום לעלי' למדרגה נעלית יותר.</ref>​​, אלא, שאז (ב"יום שכולו שבת ומנוחה") תהי' העלי' וההוספה עצמה באופן של '''מנוחה''' (ע"ד מ"ש המהרש"א: "היא בעצמה פעולת המנוחה"), כדלקמן.

ג. ויש לומר, שב' המאמרים ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה . . בעוה"ב", במסכת ברכות ובמסכת מו"ק, הם (לא כפל של אותו ענין, אלא) '''ב' דרגות''' בעוה"ב:

במסכת ברכות (שבסיומה הובא מאמר זה לראשונה), מדובר אודות דרגא ראשונה ב"אין להם מנוחה . . בעוה"ב" – עוה"ב (ג"ע) '''שלפני''' "יום שכולו שבת ומנוחה" (כפי' האריז"ל), ובמסכת מו"ק (שבסיומה הובא מאמר זה השני בפעם השני'), מדובר על עולם דרגא שני' (ונעלית יותר) ב"אין להם מנוחה . . לעוה"ב" – עולם התחי', "יום שכולו שבת ומנוחה", והחידוש בזה – גם הבא אז יהיו עליות ("'''אפילו''' לעולם הבא"), אלא שיהיו באופן של מנוחה (ע"ד פי' המרש"א).

וכדי לבאר פרטי הדרגות ד"אין להם מנוחה . . לעוה"ב" ('''לפני''' "יום שכולו שבת ומנוחה", ו"'''ליום''' שכולו שבת ומנוחה") שבברכות ובמו"ק, יש להקדים תחילה ביאור כללות החילוק שבין ב' המצבים '''דמנוחה''' ("יום שכולו שבת ומנוחה") '''והעדר המנוחה''' ("אין להם מנוחה") בלימוד התורה – ע"פ ביאור החילוק שבין תוכן המסכתות תמיד (ועד"ז ברכות) ומו"ק [מסכת תמיד שסיומה "ליום שכולו '''שבת ומנוחה'''" (ועד"ז מסכת ברכות שסיומה בשלום, ענין המנוחה), ומסכת מו"ק שסיומה "תלמידי חכמים '''אין להם מנוחה''' אפילו לעוה"ב"<ref>עיקר החידוש ד"אין להם מנוחה", גם "ליום שכולו שבת ומנוחה".</ref>], דיש לומר, שב' מסכתות אלו מורים על ב' אופנים בלימוד התורה, לימוד באופן של מנוחה ,(תמיד), ולימוד באופן של העדר המנוחה (מו"ק), כדלקמן.

התורה נחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ("פירושה"<ref>הקדמת הרמב"ם לספר היד בתחלתו.</ref>): תורה שבכתב – ניתנה באופן שלא שייך שינוי גרעון והוספה בתיבותי' ואותיותי', לא חסר ולא יתיר. ותורה שבעל פה, "פירושה" – נתגלתה ונתבארה ע"י החכמים שדורשים כל תיבה וכל אות שבתורה (ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) שעי"ז '''ניתוסף''' ריבוי גדול בתורה<ref>"כמו למשל פרק השואל במס' ב"מ "נלקח" מאות וי"ו דוכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו'" (לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א. ברכה צה, ד).</ref>, ועד שמוסיפים '''חידושים''' בתורה, כלשון חז"ל "תלמיד ותיק עתיד לחדש"<ref name=":1">ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז (ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252).</ref>, "לאפשא לה"<ref>זח"א יב, ב. תו"א מקץ לט, ד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.</ref> (חידוש שמיוסד על כללי התורה).

ובהתאם לצורך לימודים ב' אופנים '''בלימוד''' התורה (גם בתושבע"פ עצמה<ref>נוסף על החילוק בין לימוד תושב"כ ללימוד תושבע"פ.</ref>): (א) לימוד "כל התורה שבע"פ המסורה לנו ונגלית לעין כל"<ref>הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה.</ref>, ו"לחזור . . פעמים רבות . . כדי שיזכור היטב"<ref>שם פ"ב ה"ג.</ref>, "עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה"<ref name=":0">שם ה"ב.</ref> – לימוד וקליטת וזכרון עניני התורה כפי שנמסרו ונתגלו, ללא שינוי והוספה, (ב) "לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות . . ולחדש חידושי הלכות רבות"<ref name=":0" />, ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן . . (ש)עי"ז יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית"<ref name=":0" />.

ובלשון חז"ל – ב' האופנים ד"ליגמר . . (ו)ליסבר"<ref>שבת סג, א. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה. פ"ב ה"ב.</ref>, "סיני ועוקר הרים", "מתון ומסיק חריף ומקשה"<ref>הוריות בסופה.</ref>, "בור סוד שאינו מאבד טיפה . . (ו)כמעין המתגבר"<ref>אבות פ"ב מ"ט.</ref>.

ח. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין '''החידוש''' בתורה – שעיקר הענין ד"אין להם מנוחה" הוא בעיון ופלפול בטעמי ההלכות שעי"ז יתחדשו חידושי הלכות לאין קץ ותכלית:

מהביאורים במארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"<ref name=":1" /> (דלכאורה: ענין שניתן למשה מסיני אינו חידוש של תלמיד ותיק) – שמשה קיבל בסיני ה"כללים" ("כללים למדוהו"<ref>שמו"ר פמ"א, ו.</ref>) שמהם באים כל ה"פרטים" שמתחדשים ע"י תלמיד ותיק בכל הדורות, וכיון שהפרטים הם בכח ובהעלם, והתגלותם נעשית ע"י תלמיד ותיק שמתייגע בתורה לגלות את הפרטים מן ההעלם והכח שבכלל, ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק<ref>ראה לקו"ש חי"ט ע' 253. וש"נ.</ref>.

ועדיין צריך ביאור בדיוק הלשון "כל מה שתלמיד ותיק עתיד '''לחדש''' הכל '''ניתן''' למשה מסיני" '''לאמיתתו ובשלימותו''', כי: בכלל ופרט – כיון שהכלל הוא באופן שיכולים להוציא ממנו הפרטים, ועד שאין בפרט אלא מה שבכלל<ref>ראה סנהדרין מה, סע"ב. בכורות ו, א.</ref>, הרי התגלות הפרטים מהכלל אינה '''חידוש אמיתי'''; ולאידך, כיון שהפרטים עצמם (הציור דהפרטים) לא נמצאים בהכלל<ref>ולכן כשהראה הקב"ה למשה את ר' עקיבא שדורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, "לא הי' יודע מה הם אומרים" (מנחות כט, ב. וראה במדב"ר פי"ט, ו).</ref> (שאינו אלא '''כלל''' לפרטים שהם בהעלם לגמרי), אין זה באופן ש"'''הכל''' (גם הפרטים) '''ניתן''' למשה מסיני" '''לאמיתתו'''<ref>ולהעיר ממארז"ל (מדרש תהלים יב, ז) "כל דבר ודבר שהי' הקב"ה אומר למשה הי' אומר מ"ט פנים טהור וכו'", ומפשטות הלשון משמע שלמד עמו (לא רק הכלל, אלא) גם הפרטים (בציור שלהם), מ"ט פנים כו'.</ref>.

נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)'''נתחדשו ממש''' בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"<ref>המשך תרס"ו ס"ע שפג. שצג (וראה לקמן הערה 59).</ref>, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"<ref>רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב־ג.</ref>, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק '''מהתורה''' (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה)<ref>ראה תנחומא נשא כט (בהמשך לדין ד"נר חנוכה שהותיר בה שמן .. כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו"): "לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מה"ת, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה, '''שאף על דבריהם אני מסכים''', שנאמר ותגזר אומר ויקם לך". וראה אתוון דאורייתא (להר"י ענגל) כלל יו"ד בביאור ההמשך לדין דנר חנוכה – שמזה מוכח שמצוות דרבנן הם כמו מצוות מן התורה*, שמלבד החיוב על '''הגברא''', חלה קדושה על '''החפץ''' כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית'. וראה תניא פ"ח (בענין מאכלות אסורות שחיותם מגקה"ט): "ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (וראה לקמן הערה 57).

 

'''*) ולהעיר שאפילו "מנהג ישראל (שלא נקבע ע"י ב"ד הגדול, אלא מנהג ישראל סתם)''' תורה '''היא"''' '''(ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ'''. '''סתצ"ד סט"ז. ועוד – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2).'''</ref>, שניתנה למשה מסיני<ref>ראה מגילה יט, ב: "הראהו הקב"ה למשה .. מה שהסופרים עתידים לחדש .. מקרא מגילה".</ref>. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש ע"י חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!

התורה – "לא בשמים היא", אלא ניתנה '''לבעלותם של ישראל''' שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם (כדעת הרוב), ולכן "אין משגיחין בבת קול", ועד ש"קוב"ה . . קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"<ref>ב"מ נט, ב.</ref>. ולא עוד אלא שגם הענינים '''שמתחדשים''' ע"י חכמי ישראל נעשים '''תורה'''.

 

 

 

ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים '''מישראל'''<ref>ועפ"ז יומתק לשון חז"ל (גיטין ו, ב) שהקב"ה אומר "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר" – דאף שענין זה הוא תורתו של הקב"ה (כהמשך דברי הגמרא: "ומי איכא ספיקא קמי שמיא .. אלו ואלו דברי אלקים חיים"), אומר הקב"ה ענין זה '''בשמם של ישראל''' ("אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר"), כיון שענין זה נעשה תורתו של הקב"ה ע"י חידושם של ישראל.</ref>, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו ע"י ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'<ref>ובפשטות: כיון שהקב"ה יודע (לפני הזמן) עתידות, יודע מקודם החידושים שיחדשו ישראל בעתיד.</ref> (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא '''במחשבתו''' ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו ע"י ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות<ref>היינו, שגם למעלה הם בהעלם שאינו במציאות, כי, הגדר דזמן רוחני, סיבה ומסובב (כנ"ל הערה 52), הוא גם למעלה, שזהו כל ענין ה"השתלשלות"*, והענין דעבר ועתיד (סיבה ומסובב) אחד הוא למעלה מכל ענין וגדר של מציאות.

'''*) ואפילו למעלה מהשתלשלות יש גם דוגמת ענין הזמן (סיבה ומסובב) – שהרי גם לפני הצמצום ישנו עצם האור,''' וממנו '''בא התפשטות האור.'''</ref>, וכשמתחדשים ע"י ישראל באים במציאות.

ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים ע"י ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים ע"י ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה)<ref>'''ע"ד''' המבואר בהמשך תער"ב (ח"ב ע' א'קכג ואילך) בפירוש הכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ש"הוא מה שנתקבלה העבודה והביטול בנבראים (והיינו בנש"י*) בטוב ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה כו'".

'''*) ובהמשך הענין: "מצד שמושרשים בעצמות א"ס שלמעלה מעלה משרש ומקור ההשתל' כו'".'''</ref> – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים '''ישראל''' (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר<ref>כמארז"ל חמורין חביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה (ראה סנהדרין פח, ב. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד) – כי, התורה היא ה"ספר", וישראל נקראים "סופרים", כמו הסופר שכותב את הספר (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ב. שה"ש מו, ג. ובכ"מ).

ועפ"ז יש לבאר דיוק לשונו של רבינו הזקן "ואפילו הוא איסור דרבנן (ומוסיף) '''שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה'''" (כנ"ל הערה 46) – שכוונתו בהוספה זו לבאר איך יתכן שדבר המותר ע"פ התורה, היינו, שע"פ התורה (שהיא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם) מקבל חיותו מק"נ, ישתנה ע"י האיסור דרבנן ויקבל חיותו מגקה"ט? ועל זה מוסיף "שחמורים דברי סופרים '''יותר''' מדברי תורה", כמו ה"סופר" '''שכותב''' את ה"ספר", ולכן ע"י דברי סופרים נעשה כן ע"פ תורה, ובמילא נעשה כן גם בעולם, שהדבר שנאסר מדרבנן מקבל חיותו מגקה"ט ככל האיסורים שבתורה (ועד"ז בנוגע לחלות הקדושה על החפץ במצוה דרבנן, כבנר חנוכה).</ref> (ועד לעילוי שבאין־ערוך) לגבי דרגת החכמה<ref>ועפ"ז יש לבאר המשך מארז"ל (שבהערה 43) שהקב"ה לימד למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, "אמר לפניו רבש"ע עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להטות" – דיש לומר, ששאלת משה היא (לא רק כיצד צ"ל ההנהגה בפועל, אלא גם) '''מהו הפירוש בתורה''', ותשובת הקב"ה היא שהפירוש בתורה נקבע ע"פ דעת הרוב דחכמי ישראל, וההסברה בזה, שמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא הם מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בחכמתו''' ית', ו"בירורה של הלכה" הוא מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בעצמותו''' ית', שמתגלה ע"י ישראל ("אחרי רבים להטות") מצד שרשם בעצמותו ית'.</ref>, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, '''העלם העצמי'''<ref>ראה המשך תרס"ו ע' שצג: "בתושבע"פ באים ענינים אלו לא מבחי' תוה"ק לבד כ"א מבחי' העלם העצמי דא"ס כו'".</ref>.

ועפ"ז יש לבאר נקודה בפירוש מארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (שלע"ע לא מצאתי בספרים שבנגלה דתורה) – שב' הענינים "לחדש" ו"ניתן" הם לאמיתתם: (א) "לחדש" – חידוש של '''תלמיד ותיק''' שאמרו בזמן המשנה וכו' '''ואז חידשו''', (ב) ו"ניתן" – כיון שחידוש זה (בהציור הפרטי שלו) ישנו במחשבתו ית' (שאצלו ית' העבר והעתיד א'), ובאופן כזה ניתן למשה בסיני (אלא שלהיותו בהעלם העצמי ה"ז חידוש גמור).

ומזה מובן שישנם ב' אופנים ב"חידושי תורה" שע"י העיון והיגיעה דתלמיד ותיק: (א) "חידוש" (בשם המושאל) שעל ידו '''מתגלה''' העומק שישנו בתורה מצד עצמה, כמו התגלות הפרטים שכלולים בהכלל, שאף שבהיותם בכלל הם בהעלם לגמרי (ועד שההתגלות מן הכלל נקראת בשם "חידוש"), מ"מ, להיותו הכלל של הפרטים (אין בכלל אלא מה שבפרט), נמצאים בו הפרטים בהעלם השייך אל הגילוי (העלם שישנו במציאות). (ב) '''ועיקר:''' "חידוש" (ממש) שהוא '''הוספה''' על העומק שבתורה כפי שהיא מצד עצמה (בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה) '''שמתחדש''' ע"י ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' החכמה), ולפנ"ז אינו במציאות, כי אם, בבחינת העלם העצמי שאינו שייך לגילוי.

המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת ברכות, קאי (בעיקר) על העלי' בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה, שאף שגם לימוד זה הוא באופן שהולך וניתוסף עד אין סוף, "כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", "אין להם מנוחה", הרי, לעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה") שיעמדו על אמיתתה כמו שהיא מצד עצמה, יש להם מנוחה67, ולכן, לאחרי המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", מוסיף ומסיים בענין השלום ("תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם . . ה' יברך את עמו בשלום"), שהו"ע המנוחה.

במסכת ברכות הסדר הוא "הנפטר מחבירו . . יאמר לו . . לך לשלום . . (ואח"כ) הנפטר מן המת . . יאמר לו . . לך בשלום" – בהתאם לב' הבבות שבסיום המסכת, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ע"ד "לך '''ל.'''שלום", ולאח"ז "תלמידי חכמים מרבים שלום", ענין המנוחה, ע"ד "לך '''ב.'''שלום" (שלא יוסיף עוד), כיון שבמסכת ברכות מדובר רק אודות השלימות בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלאחרי שעומדים על אמיתתה (ע"י ענין המיתה, ביטול מציאותו לאמיתתה של תורה), לא שייך להוסיף יותר ("מת . . בשלום").

ובמסכת מו"ק מתחיל במה שסיים במסכת ברכות – "הנפטר מן המת . . לך בשלום", ואח"כ מוסיף ענין נעלה יותר, "הנפטר מן החי73 . . לך לשלום" – שגם לאחרי המנוחה ("הנפטר מן המת") כשעומדים על אמיתתה של תורה ולא שייך להוסיף עוד ("'''ב.'''שלום" שבסיום ברכות), ישנו תוספת חיות ("הנפטר מן החי") בהליכה לשלום ("לך לשלום", להוסיף על שלימותך) דישראל שמחדשים ומוסיפים בתורה – בהתאם לסיום וחותם המסכת בתכלית השלימות ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא74, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".