הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

א. בסיום מסכתות ברכות ומועד קטן הובא המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר<ref>[[תהלים פרק פ"ד|תהלים פד, ח]].</ref> ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", אבל בשינוי לשון: במסכת ברכות – "אין להם מנוחה '''לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'''", ובמסכת מו"ק – "אין להם מנוחה '''אפילו לעולם'''<ref>"'''ל'''עולם הבא", ולא "'''ב'''עולם הבא" כבברכות.</ref> '''הבא'''"<ref>וחילוק זה מודגש עוד יותר בפירוש רש"י ('''פשוטו''' של ש"ס, כדרכו בפירושו על התורה שמפרש '''פשוטו''' של מקרא) ב"אין להם מנוחה" – שבברכות מפרש "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש" (הן בעוה"ז והן בעוה"ב), ובמו"ק מפרש ש"הולכין מג"ע לרקיע ומרקיע לג"ע כו'"* ("אפילו לעוה"ב").{{ש}}'''*) כ"ה בפירוש רש"י שבגירסת העין יעקב.'''</ref>.

נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)'''נתחדשו ממש''' בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"<ref>המשך תרס"ו ס"ע שפג. שצג (וראה לקמן הערה 59).</ref>, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"<ref>רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב־ג.</ref>, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק '''מהתורה''' (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה)<ref>ראה תנחומא נשא כט (בהמשך לדין ד"נר חנוכה שהותיר בה שמן . . כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו"): "לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מה"ת, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה, '''שאף על דבריהם אני מסכים''', שנאמר ותגזר אומר ויקם לך". וראה אתוון דאורייתא (להר"י ענגל) כלל יו"ד בביאור ההמשך לדין דנר חנוכה – שמזה מוכח שמצוות דרבנן הם כמו מצוות מן התורה*, שמלבד החיוב על '''הגברא''', חלה קדושה על '''החפץ''' כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית'. וראה תניא פ"ח (בענין מאכלות אסורות שחיותם מגקה"ט): "ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (וראה לקמן הערה 57).{{ש}}'''*) ולהעיר שאפילו "מנהג ישראל (שלא נקבע ע"י ב"ד הגדול, אלא מנהג ישראל סתם)''' תורה '''היא"''' '''(ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ'''. '''סתצ"ד סט"ז. ועוד – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2).'''</ref>, שניתנה למשה מסיני<ref>ראה מגילה יט, ב: "הראהו הקב"ה למשה . . מה שהסופרים עתידים לחדש . . מקרא מגילה".</ref>. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש ע"י חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!

ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים '''מישראל'''<ref>ועפ"ז יומתק לשון חז"ל (גיטין ו, ב) שהקב"ה אומר "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר" – דאף שענין זה הוא תורתו של הקב"ה (כהמשך דברי הגמרא: "ומי איכא ספיקא קמי שמיא . . אלו ואלו דברי אלקים חיים"), אומר הקב"ה ענין זה '''בשמם של ישראל''' ("אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר"), כיון שענין זה נעשה תורתו של הקב"ה ע"י חידושם של ישראל.</ref>, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו ע"י ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'<ref>ובפשטות: כיון שהקב"ה יודע (לפני הזמן) עתידות, יודע מקודם החידושים שיחדשו ישראל בעתיד.</ref> (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא '''במחשבתו''' ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו ע"י ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות<ref>היינו, שגם למעלה הם בהעלם שאינו במציאות, כי, הגדר דזמן רוחני, סיבה ומסובב (כנ"ל הערה 52), הוא גם למעלה, שזהו כל ענין ה"השתלשלות"*, והענין דעבר ועתיד (סיבה ומסובב) אחד הוא למעלה מכל ענין וגדר של מציאות.{{ש}}'''*) ואפילו למעלה מהשתלשלות יש גם דוגמת ענין הזמן (סיבה ומסובב) – שהרי גם לפני הצמצום ישנו עצם האור,''' וממנו '''בא התפשטות האור.'''</ref>, וכשמתחדשים ע"י ישראל באים במציאות.

ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים ע"י ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים ע"י ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה)<ref>'''ע"ד''' המבואר בהמשך תער"ב (ח"ב ע' א'קכג ואילך) בפירוש הכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ש"הוא מה שנתקבלה העבודה והביטול בנבראים (והיינו בנש"י*) בטוב ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה כו'".{{ש}}'''*) ובהמשך הענין: "מצד שמושרשים בעצמות א"ס שלמעלה מעלה משרש ומקור ההשתל' כו'".'''</ref> – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים '''ישראל''' (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר<ref>כמארז"ל חמורין חביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה (ראה סנהדרין פח, ב. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד) – כי, התורה היא ה"ספר", וישראל נקראים "סופרים", כמו הסופר שכותב את הספר (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ב. שה"ש מו, ג. ובכ"מ).{{ש}}ועפ"ז יש לבאר דיוק לשונו של רבינו הזקן "ואפילו הוא איסור דרבנן (ומוסיף) '''שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה'''" (כנ"ל הערה 46) – שכוונתו בהוספה זו לבאר איך יתכן שדבר המותר ע"פ התורה, היינו, שע"פ התורה (שהיא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם) מקבל חיותו מק"נ, ישתנה ע"י האיסור דרבנן ויקבל חיותו מגקה"ט? ועל זה מוסיף "שחמורים דברי סופרים '''יותר''' מדברי תורה", כמו ה"סופר" '''שכותב''' את ה"ספר", ולכן ע"י דברי סופרים נעשה כן ע"פ תורה, ובמילא נעשה כן גם בעולם, שהדבר שנאסר מדרבנן מקבל חיותו מגקה"ט ככל האיסורים שבתורה (ועד"ז בנוגע לחלות הקדושה על החפץ במצוה דרבנן, כבנר חנוכה).</ref> (ועד לעילוי שבאין־ערוך) לגבי דרגת החכמה<ref>ועפ"ז יש לבאר המשך מארז"ל (שבהערה 43) שהקב"ה לימד למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, "אמר לפניו רבש"ע עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להטות" – דיש לומר, ששאלת משה היא (לא רק כיצד צ"ל ההנהגה בפועל, אלא גם) '''מהו הפירוש בתורה''', ותשובת הקב"ה היא שהפירוש בתורה נקבע ע"פ דעת הרוב דחכמי ישראל, וההסברה בזה, שמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא הם מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בחכמתו''' ית', ו"בירורה של הלכה" הוא מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בעצמותו''' ית', שמתגלה ע"י ישראל ("אחרי רבים להטות") מצד שרשם בעצמותו ית'.</ref>, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, '''העלם העצמי'''<ref>ראה המשך תרס"ו ע' שצג: "בתושבע"פ באים ענינים אלו לא מבחי' תוה"ק לבד כ"א מבחי' העלם העצמי דא"ס כו'".</ref>.

וכיון שהחידושים שמחדשים ישראל הם בדרגת התורה כפי שהיא בהעלם העצמי דעצמותו ית' (כנ"ל ס"ט), הרי, השינוי וההוספה (העדר המנוחה בחיצוניות ובפועל) אינם גדר של "תנועה" שהיא יציאה מעצמותו<ref>ומ"ש בהמשך תרס"ו (שבהערה 60) שלעתיד לבוא, "כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש", "לא יהי' עוד עליות" – אולי י"ל, שהכוונה היא ל"עליות" (ע"ד הרגיל) שהם באופן של '''יציאה''' מעצמותו (וראה שוה"ג להערה הבאה).</ref>, אלא גדר של "מנוחה" (כפי שהיא בפנימיותה ולאמיתתה) שהיא בעצמותו<ref>ועפ"ז י"ל, שהמנוחה בדרגת התורה מצד עצמה (כשעומדים על אמיתתה) היא מנוחה (רק) '''בפועל''', אבל, כיון שהיא בדרגת החכמה שהיא '''גילוי ויציאה''' מעצמותו, אין זה גדר המנוחה לאמיתתו שהיא בעצמותו; משא"כ בדרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', שמתגלית ע"י החידושים של ישראל בתורה – אף שבפועל יש הוספה הקשורה עם העדר המנוחה, ה"ז '''גדר של מנוחה לאמיתתו''', שהיא בעצמותו.{{ש}}וע"ד המבואר בהמשך תער"ב (שבהערה 56) החילוק שבין המנוחה והתענוג במעלי שבתא, שהיא מנוחה ותענוג '''בפועל''', אבל רק מזה שנגמרה המלאכה בטוב כפי שעלה במחשבתו תחלה (ולא תענוג עצמי), להמנוחה והתענוג דיומא דשבתא (באופן של שביתה גם מהמנוחה דגמר המלאכה), כשרואה שנעשה יתרון גדול גם על תחלת המחשבה, שמתענג '''בעצמותו'''*.{{ש}}'''*) בהמשך תער"ב שם (ריש ע' א'קכה), שגם העונג מהיתרון גדול על תחלת המחשבה שמתענג בעצמותו, כיון ש"לולא טוב העבודה לא הי' העונג הזה, א"כ אין זה בבחי' מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש, ובהכרח לומר שיש מנוחה בעצם שאינה תלוי' בשום דבר כלל והיא מנוחה תמידית ועצמית" (ובהמשך הענין, שזהו"ע ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"). ויש לומר, שכללות הענין המדובר שם הוא בנוגע''' לעבודתם של ישראל '''שעל ידם נשלמת המחשבה והכוונה דהתהוות כל סדר ההשתלשלות, שלכן, גם התענוג שמתענג בעצמותו אינו בבחי' מנוחה עצמית שמצ"ע ממש שאינה תלוי' בשום דבר (להיותו לאחרי המחשבה על התהוות סדר השתלשלות), אבל,''' מציאותם העצמית של ישראל '''(בנים) היא למעלה מהמחשבה והכוונה דהתהוות סדר ההשתלשלות, להיותם מושרשים בעצמותו ית' באופן שישראל וקוב"ה כולא חד ממש, ולכן גם לאחרי גמר ושלימות העבודה ("כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש") יהי'''' התענוג מישראל''', היינו, ענין של הוספה ועלי' (כביכול), אבל, לא באופן של יציאה מעצמותו, אלא באופן של מנוחה בעצם, מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש.'''</ref>.

ובמסכת מו"ק מתחיל במה שסיים במסכת ברכות – "הנפטר מן המת . . לך בשלום", ואח"כ מוסיף ענין נעלה יותר, "הנפטר מן החי<ref>שזהו"ע נעלה יותר מ"הנפטר מחבירו" בבבא הראשונה (לפני "הנפטר מן המת") שבמסכת ברכות*.{{ש}}'''*) וי"ל שמרומז בשינוי הלשון "הנפטר מן''' החי'''", ולא "מחבירו" סתם.'''</ref> . . לך לשלום" – שגם לאחרי המנוחה ("הנפטר מן המת") כשעומדים על אמיתתה של תורה ולא שייך להוסיף עוד ("'''ב'''שלום" שבסיום ברכות), ישנו תוספת חיות ("הנפטר מן החי") בהליכה לשלום ("לך לשלום", להוסיף על שלימותך) דישראל שמחדשים ומוסיפים בתורה – בהתאם לסיום וחותם המסכת בתכלית השלימות ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא<ref>ועפ"ז יומתק גם הדיוק "'''ל'''עולם הבא" ולא "'''ב'''עולם הבא" – ע"ד החילוק בין "לך '''ל'''שלום" ו"לך '''ב'''שלום" – שבזה מרומז שתכלית השלימות היא בהוספה בעילוי אחר עילוי עד אין סוף (דלא כבברכות, שהסיום הוא בשלום, ע"ד "לך בשלום", ענין המנוחה).</ref>, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

ועפ"ז יש לומר, ש"הנפטר מן המת" (שלאחרי "הנפטר מחבירו") במסכת ברכות קאי על השלימות '''דגן עדן''' (נשמות בלא גופים), ו"הנפטר מן החי" (שלאחרי "הנפטר מן המת") במסכת מו"ק קאי על תכלית השלימות '''דעולם התחי'''', שאז יקויים היעוד (שבסיום מסכת מו"ק במשנה) "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"<ref>ישעי' כה, ח.</ref>.

'''(משיחות יום ב' דחגה"ש תשכ"ד. וא"ו תשרי תשד"מ. ועוד)'''

{{הערות שוליים}}