פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)/משובח ומפואר (א)
(קיב) משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. הנה פי' עדי עד ידוע שהוא בלתי הפסק ושינוי לעולם כלל וכמו שאמרו כ"מ שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק כלל ובא במאמר זה לחדש כל הענין שא' עד כאן בפתיחתו בא"י כו' האל אב כו' מהולל ומשובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו כו'. דלכאורה יש כאן ב' הפכים שבוודאי בחי' אא"ס עצמו שהוא אחדות פשוטה בתכלית אין לו הפסק עדי עד כו'. וכידוע דאא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ולזה ממילא בחי' השבחים שבעצמותו אין להם שיעור למעלה ולמטה כי כמו שהוא א"ס בעצם כו' כך לגדולתו א"ס ולחכמתו א"ס כו' ובעילוי אחר עילוי באין שיעור כו'. אך כאשר הוא אומר משובח ומפואר בעולמות שאין ערוך לו כמ"ש בסדר ההשתלשלו' דאל אב כו' המהולל כו' עד ונמליכך במל' דעשי' שבעולם הפירוד ג"כ שהן בבחי' גבול והרי יש גבול ושיעור לשבחים הללו מצד המשבחים שהן בהשגתם בבחי' גבול אבל מצד מה שמשבחים שהוא בהארת אא"ס הנגלה בהשגתם בהכרח שהוא בבחי' א"ס ואינו נפסק מהם אור זה לעולם כמו שהוא בעצם א"ס כך בהגלות נגלות אורו בהם אין לו הפסק גם בשבחים שלהם המצומצמים לפי ערכם מאחר דמה שמשובח בהם הוא בחי' הארת אא"ס הבלתי מוגבל והרי יש כאן ב' הפכים דמצד המקבלים ומצד גלוי אא"ס שבהם. אך עכ"ז הוא בא לפרש כאן דמה שהמקבלים הן בבחי' צמצום אין זה בחי' צמצום כלל לגבי עצמותו שהרי אין בו שינוי כלל מקודם ההשתלשלות וכידוע בפי' אני ה' לא שניתי. ולזאת מאחר שאא"ס הן משבחים גם שהן עצמן בבחי' הגבול אין לו שיעור והפסק כלל דהיינו שאינו נפסק מאתם הארה זו שמשובח ומפואר מחמת אל אב הרחמן המהולל כו' לעולם אע"פ שמצדם הי' ראוי להיות הפסק ולכך דקדק לומר דגם במה שמשובח ומפואר בעולמות בע"ג הוא עדי עד וד"ל. וראי' לדבר זה ממה שאנו רואי' ג"כ בענין גילוי אא"ס למטה בבחי' שינוי והפסק בעליות וירידות הגם שהוא היפוך מכמו שהוא בעצם שהוא א"ס בלי שינוי והפסק כלל כמו שמצינו בזמן שבהמ"ק שהי' גילוי אא"ס בהיכל ק"ק והי' לו הפסק ושינוי בחורבן בית ראשון וחזר להיות בבית שני ועמד זמן מה וגם הוא נחרב והי' שינוי' גדולים בעליות וירידות בנין בהמ"ק וגלות ולע"ל נאמר וע"י יתיב כו' מלכותי' מלכות עלם דלא תשתני כו' שיהי' גילוי אא"ס בבחי' נצחיות דא"ס בלי הפסק ושינוי כלל בעליות וירידות אלא עדי עד ואף שאנו אומרים גם עכשיו ה' ימלוך לעולם ועד וכן מ"ש כאן משובח ומפואר עדי עד כו' מאחר שעכשיו יש שינוי דבגלותא קוב"ה אסתלק לעילא כידוע וכן עד"ז יפלא מה שאנו מוצאי' בענין שינוי' דעליות וירידות דבחי' קטנות וגדלות המוחין בין חול לשבת ויו"ט אע"פ שזהו לפי הנראה היפוך מבחי' עצמות דאא"ס שאין בו שינוי והפסק כלל. ואיך יתכן לומר בו שבשבת ויו"ט מאיר בתוס' ובחול בגירעון וכן בזמן בהמ"ק מאיר בגילוי ובגלות הוא מאיר בהעלם כו'. אך הרי מזה עצמו מוכרח הענין שכל בחי' העליות וירידות בזמן בהמ"ק וגלות או כמו שבת וחול אין זה שינוי לפניו כלל דקמי' כחשיכא כאורה צמצום והתפשטות העלם וגילוי או קטנות וגדלות שוין כי א"ס עצמו שלפני הקו כו' גם לאחר ההשתלשלות הוא ממש כמו קודם ההשתלשלות וכמ"ש אתה הוא כו' אני ה' לא שניתי כו' ולזה הטעם כמו שלע"ל יהי' הגילוי בבחינת עצמיות אא"ס שהוא בחי' מל' דא"ס עצמו שע"ז מלכותי' מלכות עלם כו' גם עכשיו אנו אומרים ה' ימלוך לעולם ועד דכמו שיהי' מנוחה לחי העולמים בעצמות מל' דא"ס גם עתה מצד אא"ס כן בלי שינוי כלל רק מה שאינו נגלה בעולמות זהו מצד המקבלים בלבד אבל מצד עצמו אין שינוי כלל וכלל רק לע"ל יהי' זה הגילוי בעולמות ג"כ כו'. וז"ש משובח ומפואר עדי עד כו' פי' דגם שמצד המקבלים א"א להיות שיהי' עדי עד אבל מצד מי שמשבחים שהוא אא"ס שמשובח ומפואר בהם הרי הוא משובח עדי עד. וזהו שמו הגדול פי' שמו הגדול הוא מל' דא"ס עצמו שאין בו שינוי כלל דהיינו כמאמרז"ל שהי' הוא ושמו בלבד קודם שנברא העולם כך אחר שנבה"ע הוא ושמו הגדול הזה בלבד בלי שינוי כלל גם בהיותו בעליות וירידות דשבת וחול ובהמ"ק וגלות וכה"ג ונמצא החתימה שחותם בשמו הגדול חוזר לתחלת הכל שהוא בחי' שמו הגדול מל' דא"ס בכדי לחדש גם עכשיו בכל מ"ש מברוך שאמר עד חי העולמים מלך ביסוד ז"א ששרשו ביסוד דא"ס כמו שמל' דא"ס מקבל ממנו בגילוי לע"ל ממש וד"ל. בא"י מלך מהולל בתשבחות הנה בסידור פי' בשמו הגדול שם הוי' במילוי יודי"ן ובשם הוי' דבא"י זה פי' שהוא במילוי אלפי"ן דוקא להיותו בבחי' ז"א דאצי' הכלול מהכל וזהו מלך שהוא בחי' ז"א מהולל ומאיר בתשבחו' בבי"ע ע"ש וידוע דשם הוי' שבבחי' ז"א שהוא בניקוד סגו"ל דוקא הוא עיקר בחי' כללות ז"א כמ"ש ישראל לסגולתו והייתם לי סגולה כו' כי הציר"י בבינה ופת"ח בחכ' וקמ"ץ בכתר כו' ובחי' ת"ת הוא עיקר כללות ז"א שהוא ניקוד סגו"ל ושרשו בסגו"ל העליון כח"ב וז"ש לסגולתו הנק' סגולתא כידוע. והנה ביאור הדברים ידוע בבחי' ז"א שהוא הכולל מכל הפרטי' יחד דלכך נק' אדם אדמה לעליון ממש שהוא עצמות אא"ס דלאו מכל אינון מדות כלל לפי שבחיבור והתכללות מכל הפרטי' דע"ס דאבי"ע בכל פרטי האורות מראש הכל עד סוף הכל בזה דוקא שורה מבחי' העצמות ממש שנק' שלימותא דכולא המקיים את הכל ובלעדו אין להם קיום וחיזוק כלל ולזה הטעם בחתימת הברכה הזאת באמרו בא"י שם הוי' זה הוא בבחי' ז"א שהוא בניקוד סגו"ל שיהי' כוללם יחד בבחי' ההתכללות הכללי שהוא כלול מהכל עי"ז דוקא יהי' קיום לכל פרטי התשבחות שאמר מראש עד סוף דהיינו מברוך שאמר עד ונמליכך כו' וזהו תוכן ענין הפי' בחתימה זו דבא"י מלך מהולל בתשבחות שהוא המקיים את כולם ובלעדי זה אין להם קיום וחיזוק מלמעלה כלל וד"ל. ולכאורה י"ל דהא מסיים בסמוך לחתימה זו בבחי' יחיד חי מלך כו' שהוא בחי' יסוד ז"א כנ"ל שגם הוא כלול מהכל לפי שכל האורות מתקבצין יחד בכלות גילוי השפע למקבל דוקא כנ"ל וא"כ מה צריך לבחי' חיזוק ע"י התכללות שבשם הוי' בניקוד סגו"ל דכללות ז"א דוקא אך הענין הוא דגם בחי' יסוד ז"א שהוא מלך הנזכר סמוך לחתימה גם הוא צריך לקיום וחיזוק מלמעלה להביא גמר השפע למקבלים והיינו בחתימה זו שאמר מיד מלך מהולל כו' שמלך זו הוא בבחי' כללות ז"א המקיים את הכל להיות ממשיך בחי' קיום וחיזוק מעצמות א"ס בכללות לכל הפרטי' שכלולי' בז"א וע"כ בו דוקא תלוי קיום וחיזוק מראש הכל שהוא בחי' רדל"א באמרו ברוך שאמר עד מלך בחי' יסוד ז"א ומל' שבסוף סמוך לחתימה והקיום והחיזוק בא לכללות כולם יחד בהשוואה א' מבלי חילוק וסדר מדריגות כלל ולזה אמר מלך מהולל בתשבחות סתם כי אחר שביאר דרך פרט בסדר והדרגה מעליון לתחתון מב"ש עד ונמליכך סוף הכל כו' צריך לקיים הכל בכללות דוקא באמרו מלך מהולל בתשבחות בכללות וד"ל. אך אין זה מובן איך יתכן שבחי' ז"א שמקבל מאו"א כו' יהי' על ידו חיזוק הכל גם מלמעלה מרדל"א ועד סוף ובהשוואה א' דוקא ויובן זה מבחי' אדם התחתון למטה אשר אנו רואי' שיש בו פרטים רבים מראש לסוף בציור פרצוף בקומה כמו הרצון ומקור הרצון הנעלם ואח"כ בחב"ד שבראש ומדות שבלב למטה עד סוף מעשה ברגל וכה"ג וכן כשעושה דבר מה נכלל בו מראש ומקור לרצון הנעלם עד סוף מעשה שנק' עשי' דעשי' הכל בסקירה א' מבלי שימצא היכר בין תחלה וסוף אלא כולם נסקרים כאחד א"כ מוכרח שיש כח עצמי כללי הכוללם יחד בכל דבר מה ואעפ"י שאינו בא בגילוי פרטי אבל בכללות כולם דוקא מאיר מבחי' עצמות שכולל בעצמו' כמו שאדם יודע ומרגיש מקור רצונו עד תנועת ידו בבת אחת (בל"א ער הערט זיך בכלל כמ"ש במ"א) ששם שוין כח הרצון וכח המעשה בענין ואופן שנבדל משניהם כו' ואמנם דוקא בחיבור כל הכוחות יחד שם דוקא נמצא כח עצם המרגיש לכללותם ומקיים את הכל כמו בגמר המעשה שיקובץ הכל לעזר דבר כח הרצון וכח השכל עם כח המדות וכל פרטיהם משתתפים כמו עצם א' ממש עד שאין להבדיל ביניהם כלל וזה בא מכח כללות עצמות הנפש שעוזר לכל הכוחות יחד בהשוואה א' ממש אבל בדרך פרט כמו במדות או בשכל או ברצון לבד אין שם מכח העצמו' הפשוט בהיותו דרך פרט בלבד בלא שלימות והתכללות כלל ועד"מ גשמי זה בהתכללות כל כוחות האדם בדבר א' שם נמצא מכח העצמי דוקא יובן למעלה בבחי' ז"א שנק' אדם שהוא התכללות כל אורות העליונים ותחתונים נק' שם מ"ה מלגאו במילוי אלפי"ן שהוא אורח כל האצי' שקי' דאילנא כו' שבו מאיר מהארת אא"ס העצמי העוזר לכללותם יחד בהשווא' א' ממש והיינו אדם אדמה לעליון ממש שמקיים ומחזק את הכל אעפ"י שלפי סדר ההשתלשלות הרי הוא למטה מחו"ב ובא גם הוא דרך פרט אבל כלול מהכל כידוע שהוא כמו הקיצור ותמצית שבעצמות ממש כו' ע"כ הוא מחזק לראש וסוף בבת אחת דהיינו מב"ש עד חי העולמים מלך וזהו מלך מהולל בתשבחות בכללות לקיים את הכל בשוה וד"ל:
(קיג) וזהו פי' משובח ומפואר. שהוא בחינת ז"א דיצי' שנק' מפואר בבחי' התפארת שבמדות עליונים שכלול במזיג' והתכללות מכל ההפכים יחד שאז נק' הדר ופאר (כמו קול ה' בהדר). אך הנה י"ל למה אמר מפואר בחולם (ולא מפואר במלופ"ם). דמשמע שמפואר בעיני זולתו דוקא שהוא בבחי' פועל יוצא שהוא מפואר ומהודר במקבלים שלמטה הימנו כשמסתכלין בזיו הוד תפארתו מלבד אשר הוא מפואר ומהודר בעצם אבל הרי התפארת אשר הוא בעצם הוא העיקר. ומה שתפארת זה שבעצם הוא התפארת למסתכלים ביופי והידור נקרא מפואר בחולם ואינו רק זיו ואור ממקור התפארת העצמי (שנקרא מפואר במלאפו"ם). דלכאורה לפי עיקר הענין דתפארת במדות הוא דוקא ביופי והידור שבעצם שכלול במזיגה נכונה ומה שממילא מהודר הוא בעיני הרואה נכלל בכללו ככל ענין התפשטות שנכלל בעצם כידוע. אך הנה לפי לשון המשנה שאמר' כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם הרי דקדק יותר בבחי' התפשטות הפאר שיגיע לו התפארת שיפארוהו האדם שיהיה לו תפארת מן האדם דמשמע גם אם היא תפארת לעושיה אם אין תפארת לו מן האדם אינה דרך ישרה שיבור לו האדם כלל דגם מה שנקרא תפארת לעושיה אינה אלא כשתפארת לו מן האדם זולתו ולא כשהיא תפארת בעיני עצמו והענין הוא דבאמת יש במדות התפארת ב' דברים הא' בחי' התפארת בעצם שנק' תפארת לעושיה בלבד ולא לזולתו כמו הציור והיופי מהתמונה הטובה בתואר עצם מדותיו הממוצעים או בהתפארות עצמו שבקולו ודיבורו הנאה וכה"ג בתפארת שבבנין וכליו הנאים כנ"ל. והדבר הב' שהוא העיקר במדת התפארת הוא הנק' התפארות מה שמתפאר בפאר זה לזולתו דוקא איך שהוא נאה ומהודר מאוד וזה עיקר מגמתו שיפארוהו זולתו וזהו מה שיגיע לו תפארת מן האדם כמו שאנו רואים בחוש שעיקר התפעלות מדה זו ועיקר החיות שבה אינו רק כשיגיע לו תפארת מן האדם זולתו דוקא שכאשר יגע בכל מאודו ונפשו לפאר בניניו וכליו אעפ"י שמפוארים המה מאד בעיניו אין זה שלימות התפארת עדיין רק כאשר יתפאר בהם לאחרים וכולם מפארים ומשבחים אז נשלם כל עיקר מדה זו וכמו ר' יוחנן קארי למאני מכבדותא שאע"פ שבגדי רקמה שלו מפוארים בעיניו אם לא ילבשם להראות יופיים לאחרים אינו כלום רק כאשר ילבוש בגדי פאר ויגיע לו תפארת וכבוד מן האדם שיכבדוהו אז עיקר שלימות התפארת והוא הכבוד דבגדי יקר מכבדים אותו בעיני הכל ונמצא דאע"פ שהפאר שמפארים אותו זולתו בא מצד עצם התפארת מ"מ הוא העיקר. (אך במ"א מבואר בענין בגדי כבוד ותפארת שהוא בחי' המקיף שבתפארת במה שהבגד הוא פאר עצמי לפאר גופו של אדם וכמו תכשיטין דעדי זהב שמאירים הפנים אעפ"י שאין בפנים יופי בעצם וכן עטרה של זהב שבראש המלך מכתירו ומפארו והתפארת בעצם שבעטרה זו היא בהעלם ובא לידי גילוי התפארות לפאר ולהדר למי שנתנה בראשו). (ומבואר במ"א שההתפארות ענין א' עם הכבוד שהוא לרחוקים דוקא ושהרי לעצמו לא יתפאר כלל וכשיש מי שיתפאר לפניו אז יראה לו אותו הפאר כדי להתפאר בו וכן מה שיתפאר אדם במעלותיו בכל מה שעשה בחכמתו וגבורותיו ורוב עשרו והצלחתו וכה"ג הרי זהו עיקר מדת התפארת הנקרא התפארות (בל"א ברימען זיך) כטבע ההתנשאות והנצחון כך הוא הטבע של מדת ההתפארות וזהו ג"כ בבחי' עצם והתפשטות כשאר המדות שעצם הטבע להתפאר שכל חיותו בזה ולפ"ע זה העצם כן יהי' התפשטות גילוי התפארותו וערך התפעלות נפשו במה שמפארים ומהללים אותו כו' והוא בחינת שליש ת"ת האחרון שהוא בחינת נה"י דת"ת כמ"ש במ"א. וכמו שאמרה דבורה לברק אפס כי לא יהיה תפארתך על הדרך כו' וכך הוא בכל מדה כמו האהבה וניצוח כשבאה להתפשטות במקבלים דוקא נשלם עיקר מציאותה כו'). ומעתה יובן הדוגמא מכל זה בבחי' מדת התפארת למעלה כמ"ש לך ה' הגדולה והתפארת וכמו ישראל אשר בך אתפאר שזהו בחינת התפשטות התפארת שמתפאר בתפארת ישראל העצמי לזולתו דודאי גם טרם הגלות נגלות תפארתו למטה הי' בו התפארת בעצם כנ"ל בבחי' התפארת העצמי שבמדות העליונו' דז"א שנק' ישראל דלעילא אך שהי' כלול בעצם ולא נתפשט עדיין למטה. וכמ"ש אשר בך אתפאר אתפאר למקבלים והוא לאותן שמסתכלין ונהנין מזיו הוד תפארתו והן כמו הנשמות ומלאכים שמהללים ומפארים אותו כמ"ש משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו שזהו בחי' ההתפשטות וההשפעה דעצם התפא' ממש כשמאיר הארתו בנשמות ומלאכים כשמסתכלין בו אז נקרא הארת הת"ת אשר יתפשט אורו במקבלים שלמטה הימנו מעצם תפארתו כו' כמו שידוע בענין לאסתכל' ביקרא דמלכא הנזכר בזוהר תמיד שפי' יקרא דמלכא הוא בחי' התפארת דז"א שנק' מלכא עילאה כמ"ש מלך ביופיו תחזינה כו' ולאסתכלא ביקרא דמלכא היינו בחינת הסתכלות הנשמות ומלאכים שנהנין מזיו הוד אור פני מלך חיים כאשר אנפהא דמלכא נהירין בבחינת התפארת העצמי שבמוחין ובמדות כו' ומהסתכלות זאת יבא סיבת השבח והתפארת שכולם משבחים ומפארים ומהללים אותו וכמ"ש ומהללים לשם תפארתך כו'. וזהו העיקר במדת התפארת וכמ"ש אשר בך אתפאר כנ"ל בענין ותפארת לו מן האדם ובפרט כאשר רחוקים וזרים יהללו ויפארו יותר הוא בפנימי' המדה בעיקר ושרש התפארת (וכמ"ש במ"א בענין מ"ש בזוהר דכאשר אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול כו' אסתלק יקרא דקוב"ה כו' ומזה הי' סיבת מ"ת שהתו' היא בבחינת התפארת כמ"ש והיא תפארתך כו'). וזהו פי' משובח ומפואר בחול"ם דוקא שהוא בחי' ההתפשטות של התפארת שמפואר בו בעיני זולתו המקבלים ומסתכלים בעצם תפארתו והוא בא מצד בחי' ההתפארות שבתפאר' העצמי להיות חפץ להתפאר שהוא בחי' שליש ת"ת האחרון דז"א שמשם מקבלת המל' שהוא בחי' נפש דוד להלל ולשבח בשירות ותשבחות וכמ"ש למען יזמרך כבוד כו' ואמנם זהו העיקר שלימות הת"ת העצמי כמבואר למעלה. ובזה יובן לשון המשנה איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם דלעילא בחי' ז"א (כי האשה שהיא בחי' המל' נקנית בשלשה דרכים כלולים מחג"ת דז"א ובפרט בלמ"ד כלים דז"א שהן למ"ד מעלות דהמל' נקנית בהן וכמ"ש במ"א בענין ל' הגבורי' אשר לדוד כו') ודרך ישרה הוא בבחי' ת"ת דנוק' שנק' דרך כמ"ש הנותן בים דרך כו'. כל שהוא תפארת לעושיה למי שעשאה כלי והוא בחי' ההתפארות הנ"ל שהוא מבחי' שליש התחתון דז"א שמשם בנין הנוק' (כידוע דכתר דנוק' דבוק בחזה דז"א כמ"ש בע"ח בפי' לעולם ה' דברך נצב בשמים) ותפארת לו מן האדם מאדם תתאה שהוא בחינת המלכות ונשמות הכלולים בו שאז דוקא נשלם עיקר פנימי' הת"ת וכמ"ש אשר בך אתפאר כמ"ש כחתן יכהן פאר כו' בזמן מ"ת וזהו ע"י תורה ומצות שהתורה הוא מעצם הת"ת ודרך ישרה היינו במצות המלך מגיע לו תפארת מן האדם בגילוי אורות בכלים מכלים שונים בכל מיני פאר כי בכל מצוה יש יחוד זו"נ שהוא בחי' יחוד ת"ת ומל'. (ויותר נכון כמ"ש במ"א בענין כתר תורה שהוא ת"ת דאימא כתר דז"א וזהו עוטר ישראל בתפארה כו' וזהו ענין תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ת"ת דז"א כתר לנוק' כתר מל' מתנית' מלכתא וד"ל. ורבי הי' כולל כללות תושבע"פ מל' קרינן לה ע"כ נרמז במאמרו זה שורש תושבע"פ שמקבל מתושב"כ שהוא ת"ת ומל' כידוע):