תורת חיים/והנחש היה ערום
(א) והנחש היה ערום מכל חית השדה כו' ויאמר אל האשה כו' עד ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע ותרא האשה כי טוב העץ למאכל כו' ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם וכו' עד סוף הפרשה ויאמר ה' אלקים הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לקח משם כו'. והנה הדקדוקים בסיפור מעשה זו רבו מאד כי אין להענין הזה הבנה ע"ד הפשט כלל. והיותר קשה הוא מה שהנחש היה יודע מענין זה שכאשר יאכלו מעה"ד טו"ר ודאי יפקחו עיניהם ויהיו כאלקים ממש יודעי טו"ר. וראי' שנודע לו וכיון אל אמתות דבר זה ממה שמוכיח סוף הפ' שכדבריו כן אמר ה' הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת כו'. וכמ"ש בפי' ותפקחנה עיני שניהם כו'. וזה דבר פלא ביותר מאין הי' יודע הנחש דבר זה ומן האדם ואשתו נעלם דבר זה דהגם שקבלו ציווי ה' שלא לאכול מעה"ד טו"ר הרי שמע טעמו של דבר כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא נודע לו טעם זה שיפקחו עיניו ולפי הפשט הרי הנחש כיון אל הטעם האמתי שלא יהיה האדם כאלקים יודע טו"ר כמשמעות סוף הפ' שאמר ה' הן האדם היה כאחד ממנו כו'. ועתה פן ישלח ידו כו' ואם מן האדם נעלם דבר זה איך נגלה להנחש. ואם מפני שהי' ערום ביותר. זה לא יחייב שידע סוד ה' בעה"ד טו"ר שנטע בתוך הגן שהאוכלו יהיה כאלקים כו'. ועוד י"ל בעיקר הטעם למה צוה ה' שלא יאכל מעה"ד פן יפקחו עיניו כו' מאחר שיהיה האדם במדרגות אלקים לידע טו"ר למה לא ירצה ה' בזה ואדרבה מהראוי שיצונו לאכול מעה"ד כדי שיפקחו עיניו ויהי' כאלקים שהרי חפץ חסד הוא וטוב ה' לכל כמו עד"מ שמטבע הטוב להטיב לזולתו ובפרט להטיב לאדם שברא בצלמו כו' ומהו זה שאמר הן האדם הי' כאחד ממנו דמשמע שזה אינו לטובת האדם כלל אדרבא לרעתו כמ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות שגם טעם זה אמת כידוע:
(ב) אך הנה תחלה י"ל בענין מה שאמר הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טו"ר. וכן מה שאמר הנחש בתחל' והייתם כאלקי' יודעי טו"ר. ענין ידיע' זאת מה היא דלכאורה משמע כפשוטו שהאלקי' יודע טו"ר בידיעה גמורה כמו ידיעת האדם בטו"ר כו'. ובאמת א"א לומר כן שהרי נא' באלקי' (חבקוק א, יג) טהור עינים מראות ברע וכן לא יגורך רע כו'. וכמ"כ יש להפליא על מ"ש (דניאל ב, כב) ידע מה בחשוכ' ונהורא עמה שרא כו' ידיעה זאת איך היא כו'. אמנם הנה הענין דרך קצרה שעה"ד טו"ר אם לא היה אוכלו אדם רק מה שיש בו מבחי' ידיעה עליונה דאלקים שיודע טו"ר לא היה נמשך בחי' רע כלל וכלל רק כאשר אכלו אדם דוקא נמשך בו בחי' רע ממש והגם שנפקחו עיניו והיה כאלקים יודע טו"ר אין זה דומה כלל למה שאלקי' יודע טו"ר דמה שאלקים יודע טו"ר הרי הטוב מובדל מן הרע לגמרי ואין כאן תערובת טו"ר כלל ע"כ אין לרע יניקה מן הטוב כלל רק הוא מהות בפ"ע משא"כ כשאכל אדם מעה"ד טו"ר וידע טו"ר הרי נתערב הרע בטוב ומקבל הרע יניק' מן הטוב וממילא גרם מותא לכל עלמא. וזה עיקר טעם וסוד ה' בציווי שלו לאדם שלא יאכל מעה"ד טו"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות שזה אמת ומה שיפקחו עיניו ויהיה כאלקים אין זה טובה לגבי האדם כלל אלא רע' גמורה. ובזה מתורץ הקושי' הב' וממילא יתורץ הקושי' הא'. אך להבין זה יש להקדים תחלה בענין ידיעת טו"ר שאין ידיעת אלקים טו"ר כידיעת האדם טו"ר שידיעת אלקים טו"ר הוא בבחי' או"מ וידיעת אדם טו"ר הוא בבחי' או"פ. ולזה הטעם בידיעת אלקים טו"ר הטוב מובדל מן הרע ובידיעת האדם טו"ר מעורבים טו"ר כנ"ל זהו תוכן הענין בקצרה:
(ג) ולהבין ביאור זה יש להקדים ענין ההפרש בין בחי' מקיף לפנימי בכ"מ. ומזה יובן ג"כ ענין ההפרש בין מקיף לפנימי שבענין ידיעה זאת דטו"ר בין ידיעת אלקי' לידיעת האדם. דהנה ידוע עיקר ההפרש בין בחי' או"מ לא"פ שהפנימי מוגבל בכלי ובכלים יש בחי' תערובות והתכללות (כי ענין הכלי הוא תפיסת הדבר במורגש כמו אור השכל בכלי המוח שנתפס במהות שכל לפי כלי המוח המכיל ומשיג וידוע שיש, טו"ר גם בשכל כמו מחשבה טובה ומחשבה רעה וכמו ששכל ומחשב' טובה נתפס במורגש בכלי המוח באותו האופן באה תפיסת המח' רעה במוח והרי יש ביניהם בחי' התכללות בכלי המוח כמו שיש בחי' חו"ג בכלי המוח שכל לזכות ולחסד ושכל לחוב ולדין שזהו כמו מחשבה לטובה ומחשב' לרעה שבוודאי יש בחי' התכללות חו"ג חסד מדין ודין מחסד מאחר שיוצאים שניהם מכלי א' שהוא המוח. וכנרא' בחוש שיוכל להפוך מח' רעה לטובה כמו וינחם על הרעה כו' וכמ"כ בבחי' חו"ג שבלב יש בחי' התכללות זמ"ז מאחר שבכלי א' הן והדבר בא במורגש שהוא בכלי שנתפס בו (וגם בכלים מחולקים יש בחי' התכללו' זמ"ז כידוע שיש קשר וחבור לכל אבר עם זולתו עד שירפא לאבר זה ברפואת אבר זולתו וגם לראש ורגל יש חיבור כידוע מפני שבבחי' הכלים יש התכללות ותערובות גם מב' הפכים כמו חו"ג או טו"ר וכה"ג וד"ל):
(ד) ובזה יובן ג"כ ענין ידיעת טו"ר באדם כמו ידיעה שלו במח' שבמוחו את הטוב ואת הרע ומכ"ש בהתפשטות ידיעה זאת מן המוח אל הלב שהוא בבחי' הגבלת האור בכלי שבא הענין של הידיעה בעצמותו ממש בבחי' מורגש בכלי המוח או הלב הרי כשהאדם יודע מטו"ר אזי יתערבו טו"ר והיו לאחדים ממש ומקבל הרע יניק' מן הטוב והטוב מן הרע כמו תערוב' פסולת ונקי יחד (שהרי באות' המחשב' שיודע את הטוב יודע את הרע. וזהו מפני שידיעה זאת באה אצלו במורגש ממש דהיינו כמו והאדם ידע כו'. שזהו מפני ענין כלי הרגשת התאוה דהיינו שכבר נתאוה תאוה זאת ע"כ ידיעתו בה באה במורגש ההתפעלו' וכמ"כ ידיעת הכבוד או הממון ידיעה זאת באה בהתפעלו' מורגשת (בל"א ער דער הערט דיא זאך זייער) לפי שיש בלבו הרגשת תאות הכבוד והממון ע"כ מורגשת ידיעתו בהן ואינ' כידיעת התינוק בממון וכבוד שאין בלבו ומוחו הרגשת תאות הממון והכבוד לא מיני' ולא דוגמתו והגם שהתינוק יודע לומר בפיו ענין הממון והכבוד וכה"ג לא נק' זה ענין ידיעה כלל. וכן מ"ש (במדבר לא, יז) וכל אשה יודעת איש למשכב זכר כו'. מפני שכבר הוכן כלי התאוה ע"כ ידיעה זאת באה במורגש משא"כ כשאין עדיין כלי התאוה אין הידיעה רק מרחוק בלי הרכבת ותפיסת הידיעה בעצמו במורגש כלל כו'. וכך באדם ואשתו לאחר שאכלו מעה"ד כתי' וידעו כי ערומים הם דמשמע שמתחלה לא היו מרגישים בעצמן שהן ערומים וגם שהיו רואים א"ע ערומים לא היו מרגישים ויודעי' דבר זה שהערום הוא דבר בושת כמו התינוק שאין בו עדיין ידיעת הבושה בערום ילך ערום ולא יתבייש כלל. וכן בענין ידיעת התאוה להיות שהתאוה בידיעה מורגשת כנ"ל יש בה בושה כנרא' בחוש בכל תינוק ותינוקו' כשיגדלו ויודעין משכב זכר ונקבה בידיעה מורגשת מצד שכבר הוכן כלי התאוה אזי מתביישין מאד בענין הזיוג גם מלדבר בו ומכ"ש בגלוי ערוה כו' וכאשר עדיין אין יודעין כלל מתאות הזיוג ילכו ערומים בגלוי ערוה יחדיו ולא יתבוששו כלל. וכך נאמר באדם ואשתו ויהיו שניהם ערומים כו' ולא יתבוששו בגילוי ערוה כלל. והגם שהיו מתייחדים ומזדווגים לא היה בזה ענין בושה כלל. והגם שהי' אצלם כלי התאוה ואם לאו לא היו מולידים אבל לא הי' זה בבחי' הרגשת התאוה רק כמו רעבון המאכל כאשר יתאו' אדם שהגם שנפשו מתאוה אין בזה בושה כלל וכלל כו'. וגם שלכאורה תאות אכילה ותאות המשגל בענין א' הם מ"מ יש הפרש גדול שהמאכל הוא רק לשובע נפשו ולא למלאות תאותו משא"כ המשגל ובאדה"ר היה הזיוג כמו ענין אכילה ושתי' וכה"ג (וגם בענין המאכל לא הי' בתאוה מורגשת בהתפעלות יתירה כרעבון בתענית רק שהי' אוכל כמו שאדם עושה צווי המלך רק כאשר ראתה כי נחמד העץ כו' וכי תאוה הוא כו' אזי נמשך בהם תאוה מורגשת להרגיש א"ע ביותר שהוא למלאות תאותו וכה"ג משא"כ קודם החטא כתיב ולא יתבוששו בזיוג כי היו עושין הדבר רק ע"פ צווי ה' להוליד בני' בלבד ולא למלאו' תאוות' וגם כלי תאוות' בזה לא היה ככלי תאו' דעכשיו שלאח' עה"ד כו' וד"ל). אבל בחי' ידיעת אלקים טו"ר הוא בבחי' מקיף שבלתי מוגבל בכלי כלל ע"כ אין לטו"ר תערובות כלל אלא כל א' בפ"ע הוא כנ"ל. והענין הוא דאין הידיע' אלקי' כמו ענין ידיע' במורגש כידיעת אדם אלא כמו שאדם יודע דבר מה במחשבתו שאין בידיע' זו רק בחי' מקיף שמקיף אל אותו הדבר במחשבתו ולא שמתלבשת המחשבה במהות אותו הדבר להיות מתפעל מידיע' זאת כידיעת אדם הנ"ל (בל"א ער הערט דאס ניט). (וכמ"ש במ"א בענין ידיעה ובחירה כו'. ובענין דעת עליון ודעת תחתון כמו וירא און ולא יתבונן כו'). וכך למעלה מ"ש כאלקי' יודעי טו"ר ידיעה זאת בבחי' מקיף מרחוק וכמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכמארז"ל (פ"ב דנדה) ואילו צדיק ורשע לא קאמ' פי' לא קאמר בבחי' דבור שאינו נתפס בבחי' גלוי במורגש שא"כ היתה הידיע' מכרחת הבחירה כו' אלא צדיק ורשע שהוא טו"ר לא קאמר בדבור וכמ"ש מפי עליון (בבחי' הדבור) לא תצא כו'. וכן אמרו אין רע יורד מלמעלה כו'. אך במחשבה יודע את הטו"ר וצדיק ורשע ומחשבה זאת הוא בחי' ידיעה בלתי מורגשת בכלי כמחשבת טו"ר באדם בהתפעלו' כנ"ל. רק בבחי' מקיף מרחוק כמחשבת אדם על דבר שאין לו שייכות וערך אל עצמותו כלל כו'. וע"כ אין הידיע' מכרחת הבחיר' כלל (כי א"א לומר ידיעת הנבראים הוא בידיע' עצמו כמו באדם מאחר שהנבראים נבדלי' בערך כו' כמ"ש במ"א בענין דעת עליון כו') וכמ"ש במ"א וד"ל. ובהיות כן הרי אין התכללות בטו"ר כלל אלא הרע בפ"ע כמו שהוא והטוב בפ"ע בתכלית ההבדלה בידיע' זאת והגם שנא' (ישעי' מה, ז) ובורא רע אין הבריאה בבחי' המשכה בגלוי א"פ כידיעת אדם וכה"ג רק בבחי' מקיף מרחוק כמו ענין הלבונה שבי"א סממני הקטרת שמחיה לקליפות בבחי' מקיף מרחוק בלבד. וכן יש דיחוי לחיצונים מבחי' מקיף כמ"ש בע"ח שאין החיצוני' יכולים להסתכל במקיף וכמו התכלת שמסמא עיני חיצונים וע"כ מעמד הקליפות בין הפנימי למקיף כו'. ועכ"פ מבחי' מקיף אין יניקה לרע מן הטוב כלל וכלל וכן הטוב מובדל הימנו בתכלית ואין לו תערובות ברע כלל משא"כ בידיעת אדם לטו"ר בידיעה מורגשת בבחי' או"פ מוגבל בכלי ע"כ אם האדם יודע מטו"ר הוא ענין המזיק לנפשו להיות תערובות טו"ר כי הרע מקבל הימנו בבחי' או"פ ומתערב בטוב וכן הטוב מתערב ברע ואינו טוב בתכלית הבירור כמו שהוא בעצם כמו תערובת סיגים בכסף שהתערובו' עושה לנקי שיהיה גם הוא בערך הסיג ובסיג יש נקי כי מעורב הכל כו'. ולמעלה יובן מזה שע"י חטא אדה"ר בעה"ד טו"ר נעשה תערובות טו"ר בכל העולמות ע"כ צוה ה' שלא לאכול מעה"ד שלא יגרום מות כי הרע שרש המות כמ"ש ראה נתתי לפניך כו' החיי' ואת הטוב ואת המות ואת הרע כמו רגלי' יורדות מות כו' וד"ל. ובכ"ז מתורץ הקושי' הב' דלעיל למה לא צוה לו לאכול מעה"ד כו' כדי שיפקחו ויהי' גם הוא כאלקים יודעי כו' שהרי חפץ חסד הוא כו'. כי באמת אילו הי' ידיעת אדם טו"ר כמו ידיעת אלקי' ממש שהוא בבחי' מקיף כנ"ל היה זה נחשב לבחי' חסד וטובה לאדם אבל נהפוך הוא שהאדם אם הוא ידע מעה"ד טו"ר יהי' מזיק לו מטעם שידיעתו בבחי' או"פ שמזה נעשה תערובות טו"ר אדרבה זהו חסד וחמלת ה' על האדם במה שהזהירו על נפשו שלא יאכל מעה"ד כלל כדי שיהי' בחי' הטוב מובדל לגמרי מן הרע ולא יהי' נמשך המות כלל כי אין לו תערובו' ברע כלל משא"כ ידיעת אלקים טו"ר שאין לרע יניקה מן הטוב כלל ואינו מזיק כלום וד"ל:
(ה) וזהו שאמר הן האדם הי' כאחד ממנו לדעה טו"ר. פי' הן גם האדם שהוא בבחי' או"פ בכלי הי' כאחד ממנו בבחי' דעת טו"ר שבבחי' מקיף וזאת ריעותא גדול' לכל העולמות מטעם הנ"ל. ואין הכוונה במ"ש כאחד ממנו רק בענין ידיעת טו"ר בלבד אבל לא כאחד ממנו ממש שהוא בבחי' מקיף אלא אדרבה בבחי' או"פ. וז"ש הן האדם שהוא בבחי' א"פ הי' כאחד ממנו שבבחי' מקיף ולו הדבר מזיק שיתערב ברע כו'. ולזה הטעם לא רצה ה' שיטעום האדם מעה"ד טו"ר כלל כדי שלא ידע ממציאות הרע כלל כנ"ל וד"ל. והנה לאחר שאכל אדם וטעם מעה"ד טו"ר ונתערב ברע אז חשש ה' ואמר ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויש להבין לכאורה מהו חששא זו דהלא עץ החיים הוא למעלה מבחי' טו"ר לגמרי ולא יזיק לאדם כלום כמו עה"ד כו'. ומה שיחי' לעולם לכאורה זהו מעלה טובה ואדרבה זהו תיקון הדבר לתקן את אשר עיוות בעה"ד טו"ר שגרם מות כו' וכשיאכל מעה"ח יחזור ויחי' חיי עולם כו'. אך הענין הוא דאם לא היה האדם אוכל מעה"ד הי' מעלה טובה ויתירה מה שיאכל מעה"ח אך כאשר אכל מעה"ד ונתערב ברע בבחי' ידיעה דא"פ כנ"ל ע"כ אם יאכל גם מעה"ח וחי לעולם יהי' גם להרע קיום וחיות לעולם דהנה שרש ענין עץ החיים הוא בבחי' מקיף דחכמה שלמעלה מבחי' המשכת החכמה בהתחלקות המדות שבלב וכמ"ש בע"ח דעה"ד טו"ר מתחיל מהחזה ולמטה אבל עה"ח הוא במדות שלמעל' מן מדות הלב. וע"כ נא' ימותו ולא בחכמה שאין שם הסתעפות מיתה כלל מפני שעץ החיים הוא למעלה משרש התחלת עה"ד טו"ר כו'. ושם נאמר אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו דצדקת הוא בבחי' הטוב ורבוי פשעי' הוא בבחי' הרע כו'. ואין הטוב נותן לו תוס' אור ולא הרע עושה לו פגם וגרעון אור כלל. וז"ש אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו להיות שהיא למעלה מעלה מבחי' התחלקות המדות שבלב שמשם לא יוכל להיות בחי' ידיעה מורגשת להתפעל מן הטוב והרע רק בבחי' מקיף בלבד יודע את הטוב ורע כנ"ל בידיעה אלקית כו'. וע"כ יכול לסבול את הרע ומאריך אף לרשעים ולצדיקים בשוה כו'. אך זה לכאורה גורם קיום נצחי להרע שאין לו אבוד וכליון מאחר שאינו תופס מקום להתפעל ממנו כמ"ש ורבו פשעיך מה תעשה לו כו'. אבל הענין הוא דאין לרע יניקה מן הטוב כלל בבחי' מקיף זה כנ"ל וכתיב קץ שם לחשך הרי יש לרע שיעור ומדה לחיותו וקיומו ע"פ מאמר קו המדה וככלות קיצם הי' הרע כלה ממילא מאחר שאין לו תערובות בטוב כלל והוא דבר בפ"ע כנ"ל אך הנה כאשר אכל אדם מעה"ד ונתערב הרע בטוב כנ"ל אז כאשר יאכל אח"כ מעה"ח וחי לעולם מטעם הנ"ל הרי גם בחי' עץ החיים בא ונמשך באדם בבחי' או"פ כמו עה"ד ממש ובאכילת עה"ד נתערב באדם הרע בטוב אז בהכרח שגם בחי' אכיל' דעה"ח יבא בחלק הרע שבו ג"כ וא"כ יהי' להרע ג"כ קיום וחיות נצחי וחי לעולם בלי איבוד וכליון כלל. והגם שנאמר גבי עה"ח (איוב לה, ו) ורבו פשעיך מה תעשה לו היינו כמו שהוא בבחי' מקיף דחכמ' משא"כ כשבא בתוך האדם שהוא בבחי' או"פ הרי יקבל גם הרע יניקה בבחי' או"פ באכילה זאת שיאכל מעה"ח וגם הרע יחי' חיי עולם כמוהו. וזהו היפוך רצון המאציל שרצה שיהיה איבוד וכליון לרע שבעה"ד אשר אכל אדם בבחי' או"פ שנמשך ממנו המות (אבל בלא אכילת אדם עה"ד לא הי' צריך הרע ביעור מפני שלא היו נמשך הרע במורגש כ"כ להיות ממנו הסתעפות המות רק הי' כלה כשבא קצו כנ"ל וד"ל). וכמ"ש לעתיד בלע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר כו'. וזהו לימות המשיח דוקא שיבוררו כל בחי' גבורות קשות שנמשכו בסיבת אכילת אדם מעה"ד כידוע שזהו כל עיקר כל התורה כולה לברר לעה"ד טו"ר כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא תלבש שעטנז וכה"ג כי בחכמה איתברירו דוקא. והגם שנאמר ורבו פשעיך כו' היינו בבחי' עה"ח עצמו קודם שאכלו אדם לאחר שטעם מעה"ד ולא כאשר יאכל מעה"ח לאחר שטעם מעה"ד שאז אדרב' רצון המאציל לבער הרע מכל וכל וכמ"ש ראה נתתי כו' ובחרת בחיים וכידוע כל עיקר ענין סו"מ וע"ט שע"י המצות שהוא רק לתקן לחטא אדה"ר בעה"ד טו"ר משא"כ בלא אכילת עה"ד הרי נאמר אם צדקת מה תתן לו ברמ"ח מ"ע ורבו פשעיך בשס"ה ל"ת מה תעשה לו כנ"ל בשרש ענין עץ החיים כו' וד"ל. וזהו שאמר ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח ואכל וחי לעול'. פי' ועתה דוקא לאחר שאכל מעה"ד ונתערב הרע בטוב אז יש חששא פן יאכל מעה"ח ויהיה גם להרע חיות עולם דהיינו שהרע כמו שהוא בלי תיקון ובירור כלל וכלל יחיה גם הוא חיי עולם. ובזה מתורץ הקושיא דלעיל דלכאורה היה אכילת עה"ח תיקון לאכילת עה"ד להעביר המות כו'. דבאמת שהגם שהי' מעביר המות והי' חי לעולם אבל גם הרע הי' חי לעולם בלי תיקון ובירור כלל וזה מזיק לאדם יותר ויהי' רעתו בזה יותר מטובה זו שיחי' לעולם וד"ל:
(ו) ולהבין כל ענין זה בתוס' ביאור. הנה אנו מוצאין כל תוכן ענין זה בזהר בדרך קצרה והוא גבי עובדא דר' אחא מכפר טרשא שהיתה מגפה בעיר ועשה כמו מעשה הקטורת וכיפר על המקום הזה ותעצר המגפה כו' ואמרו שם שלא יפה עשה בזה דהגם שבודאי נתכפר ע"י עובדא זאת ותעצר המגפה כו' אבל מ"מ עלמא בחיובא אשתכח כו' ע"ש. והענין הוא להיות ידוע כי הטעם שהקטר' עוצרת המגפה כמו באהרן ע"י המחתה שעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה היינו לפי שבקטר' יש העלאת ניצוצו' דתהו שנפלו בי"א ארורים דקליפ' שנפלו בסיבת חטא עה"ד טו"ר שבא נחש על חוה כו' שהמות נמשך משם כמ"ש רגלי' יורדו' מות ונק' ארור כמ"ש החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כו'. אך בהעלאת הקטר' יתהפך מארור לברוך ומרע לטוב דהיינו שהרע עצמו נעשה טוב שנק' סם חיים היפוך סם המות כמ"ש במ"א. וז"ש (דברים לג, י) ישימו קטור' באפך להמתיק הדין הקשה בשרשו ממות לחיים ע"כ בקטרת דוקא תעצר המגפה כו'. אך מ"מ אע"פ שיש ביכולת הקטרת להפוך ממות לחיים זהו מצד שניתקן עה"ד בעה"ח ע"ד הנ"ל באכילת אדם עה"ח לאחר שאכל מעה"ד שגם הרע יחי' ולא ימות ולא שניתקן הרע עצמו למטה שהרי מ"מ הרע עצמו נשאר באותו העון אשר עשו אנשי העיר ולא עשו תשובה ונתערב הרע בטוב ועלמא בחיובא דעה"ד אשתכח רק שע"י הקטורת יש המשכה מחיי עולם דעה"ח לעצור את המות כמו ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים דידוע דמים המרים האלה הן בחי' גבורו' הקשות די"א ארורים כמו מים המרים המאררים דסוטה דצבת' בטנה כו'. וע"י השלכת עץ מבחי' עה"ח שהוא למעלה מעה"ד טו"ר ששם אין שרש לרע די"א ארורים כלל ע"כ ע"י דוקא נמתקים מים המרים ונעשים גם הם מתוקים כו' אבל לא שעצם המים הללו נתהפכו למתיקות כו'. משא"כ לעתיד דכתיב (זכרי' יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר הרי יבוער כל הרע ולא ישאר ממנו כלום כי כולו יהופך לטוב והנשאר שלא יהופך לקדושה יבוער לגמרי והוא ע"י הבירורים דעכשיו בתו"מ לאהפכא חשוכא וכו' ומרירו למיתקא עד שהזדונות עצמן נעשו זכיות כו' ולא יהיה עלמא בחיובא כלל וכלל. וכך היה צריך לעשות בעיר זו שיעשו תשובה ויבוער הרע ולא ישתכח עלמא בחיוב' כו'. אבל ע"י הקטרת בלא תשובה הגם שנעצר' המגפה בעיר לא יפה עשה כי הרי עלמא בחיובא אשתכח ויש לו קיום נצחי ע"ד הנ"ל בענין וחי לעולם שיהי' גם להרע קיום נצחי הגם שהיה מעביר המות והי' חי לעולם אבל יצא שכרו בהפסדו במה שהי' גם הרע חי לעולם שזהו נגד רצון המאציל מטעם הנ"ל. (אך א"כ למה עשה אהרן במעשה הקטרת לעצור את המגפה כו'. אך זה היה ע"פ צווי ה' לעשות כתורה שבחכמה אתברירו לגמרי כמו בירורי' דעכשיו לעה"ד טו"ר ע"י המצות כנ"ל וד"ל):
(ז) וישלחהו ה' אלקים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם כו'. הנה כדי לתקן חשש זה דפן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח מטעם הנ"ל שלחו ויגרשו מג"ע אל האדמה אשר לוקח משם לעבוד אותה. וזה פלא לכאורה דבשלמ' מה ששלחו וגירשו מג"ע שפיר עבד כדי שלא ישלח ידו ולקח גם מעה"ח כו'. אך מה שצווהו לעבוד את האדמה לאיזה טעם הוא. ואם מפני שהאדמה צריכה תיקון והאדם לוקח מן האדמה ע"כ צריך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. א"כ למה בתחילה הכניסו לג"ע לעבדה כו' ולא צוהו לעבוד את האדמה כו'. אך הענין הוא דעבודת האדמה הוא ענין ובחי' הבירורים דרפ"ח ניצוצות שנפלו בקליפות לבררם ולתקנם דהיינו לברר ולהפריד הטוב מן הרע כ"כ עד שיתוקן לגמרי החטא דעה"ד טו"ר שנתערב הרע בטוב כנ"ל. וזהו שנמשל לעבודת האדמה בגשמיות שהאדמה היא עפר קשה וצריכה תיקון בחרישה ואח"כ זריעה וכל ענין ל"ט מלאכות שבהם נשלם תיקון המאכל הצומח מן הארץ שכולם הוא רק ענין בירור ופירוד הפסולת רע מן הטוב. כמו החרישה דמרפ' ארעא להפריד את עפר הקשה ולפררו שיתוקן לצמיחה. וגם הזריעה הוא ענין בירור להיות רקבון הפסולת בארץ והרוחניות יצמיח צמח חדש. וגם אחר הצמיחה הנה הקוצר והמעמר והדש וכה"ג כולן רק עניני בירור עד שהחטה ראוי' למאכל. וגם החטה צריכה טחינה וריקוד ואח"כ לישה ואפי' כמבואר בסידורא דפת שהן ג' עניני בירור ותיקון. (אבל בלא עבודת האדמה בל"ט מלאכות לא היה מציאת פת כלל משא"כ לעתיד הרי תוצא הארץ גלוסקאות וכלי מילת שהוא לחם לאכול ובגד ללבוש בלי תיקון ובירור מתחיל' כלל כי יצאו מן הארץ מתוקנים כל צרכן והיינו לאחר שהארץ תבא לבחי' תיקון שא"צ עבודה כלל וכלל אזי תוציא גלוסקאות כו'. משא"כ עכשיו צריך לעבוד את האדמה:
(ח) ושרש הדברי' הוא דאדם ואדמה הוא בחי' מ"ה וב"ן ועכשיו מברר מ"ה לב"ן והוא האדם גי' מ"ה שבחכ' אתברירו כמשי"ת אבל לעתיד יבורר בחי' ב"ן שהוא הארץ ע"כ לא תצטרך לעבודת אדם כלל כו') וגם באכילת הפת הרי מתברר ממנו הטוב ומתפלל בכח זה המאכל באוי"ר ומוסר נפשו באחד נכלל ועולה גם בחי' ניצוץ הטוב הזה שבמאכל באחד כו' ונמצא נברר ונפרד הטוב מן הרע שנפל בנוגה שהן דצ"ח גשמיי ע"י תערובות עה"ד טו"ר הנ"ל וניתקן חטא אדה"ר שנתערב טו"ר כו'. וזהו שאמר יעקב אם יהיה אלקים עמדי כו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שהוא בחי' הבירורי' דעה"ד טו"ר במאכל ומלבוש כי יעקב יו"ד עקב שבחכ' אתברירו וזהו שהאדם צריך לעבוד את האדמה כי אדם גי' מ"ה דחכמה כי הנה עיקר ההבדלה בין טוב לרע הוא ע"י החכמ' דוקא וכידוע שכל מי שיש בו חכמה יותר. יותר יוכל להבחין ולדקדק ולברר כל סיג ופסולת. וע"כ הסכימו רוב המקובלים הראשונים לדעת החייט שהחכ' הוא בחי' דין והגם שהחסד ענף החכמ' ואבא מקור החסדים כו' מ"מ יש בה מבחי' הדין והגבורות דוקא (והוא בחי' ה"ג שבחסד מקור כל הברורים כמ"ש בזהר ע"פ הזה עליהם מי חטאת שיורי' דטלא דבדולחא דגוונא סומקא אתחזי בי' כו' כמ"ש במ"א) וראייה ברורה לדבר זה הוא מ"ש (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ופי' יה הוא בחי' חו"ב דוקא מפני שהיסורים למרק העון כדי לתקן הנפש הוא בא ונמשך מבחי' החכ' דוקא וכמ"ש דוד לשלמה על אודות יואב בן צרויה (מ"א ב, ו) ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול (וכן מקרא מפורש (ש"ב יד, יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח כו') וכן גבי שמעי אמר לו (מ"א ב, ט) אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו כו'. ובודאי לא לנקום הימנו רצה דוד רק לתקן נפשו וזה אינו אלא בחכמה דוקא מטעם הנ"ל ע"כ אמר לו כי איש חכם אתה כו' וד"ל. וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה דחכמה כי בחכמה אתברירו והוא עיקר כל התורה דאוריי' מחכמ' עילא' נפק' לברר ולתקן כמ"ש להבדיל בין הטמא ובין הטהור כו' וד"ל. והנה הגם שבחכ' אתברירו מ"מ בהכרח שלא יתברר הרע מכל וכל אלא צריך שישאר בחי' הפסולת היותר גס שא"א להתברר גם ע"י החכמה וכמו מצרף לכסף כך מצרף לחכ' והכסף המתברר במצרף בהכרח שישאר פסול' גס הנק' סיג גם לאחר תכלית הבירור. וכך גם ע"י היסורי' הממרקי' ע"פ החכמ' א"א שיבוער כל הרע לגמרי אלא בהכרח שישאר פסול' וזוהמא שאין לה בירור עוד ואין לה תקנה רק לזורקה חוץ והוא כמו משל העלוקה שהיא מושכת פסולת הדם דוקא כידוע לרופאים וע"י זה נתברר הנקי והטוב שבדם בהסיר ממנו כל פסולת אך הרי גם בפסולת זאת יש קצת חיות גם מן הטוב אמנם בהכרח שיצא לחוץ והוא בעלוקה זאת שמושכת אותו וכאשר תתמלא ממנו נופלת ומתה כו'. וכך מ"ש (משלי ל, טו) לעלוק' ב' בנות הב הב שהוא אש הגיהנם שהוא מושך פסולת הרע שמן העון ואו' הב הב כו' וזה חלקו וגורלו ואח"כ יפול וימות כו' (וכמו לעתיד דכתי' ואת רוח הטומא' אעביר כו' אעביר לגמרי וכמארז"ל (סוכה נב, א) לעתיד הקב"ה ישחוט ליצה"ר כו' וכמ"כ מ"ש (איוב כ, טו) חיל בלע ויקיאנו כו' (ירמי' נא, מד) והוצאתי את בלעו מפיו כו'):
(ט) ודוגמ' לכל זה הוא ענין שעיר המשתל' לעזאזל שהיו שולחי' חלק הפסולת מן העונו' לסט' אחר' שזה חלקו וגורלו וכמ"ש ונשא השעי' עליו את כל עונותם כו' הגם שכבר נתכפר להם בעבוד' די"כ מ"מ בהכרח שישאר חלק הפסולת שאין לו תיקון וכפרה רק לשולחו ולזורקו לחוץ שהוא לסט"א שיתנו לו חלקו כו' וד"ל. וזהו וישלחהו ה' אלקי' מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם כי הנה ע"י חטאו בעה"ד טו"ר נתערב רע בטוב כנ"ל וע"כ קלל את האדמ' ואמר ארור' האדמ' בעבורך בעצבון תאכלנה כו' (משום שעיקר השביר' הי' בבחי' ב"ן שהוא ארץ אדום בחי' גבורות קשות כו' דהנה זה פלא לכאורה דאם אדם חטא האדמה מה חטאה שארר את האדמה בעבור האדם כו'. אך משום שהאדם נוצר מן האדמה וכמ"ש ויברא ה' אלקים כו' עפר מן האדמה וז"ש וישלחהו כו' לעבד את האדמה אשר לוקח משם ואותו עפר שנברא ממנו גופו של אדה"ר היה בבחי' קדושה העליונה בלי תערובת פסולת דרע דנוגה כלל וכלל שהרי אמרו דעפר זה היה מבחי' עפר שבקרקע המשכן שתחת המזבח בא"י שהי' כולו קדוש קודם החטא דעה"ד כו' כמו שאמרו עקבו של אדה"ר מכהה גלגל החמה כו' כי חומר הגוף נברא מבחי' עפר העליון דהיינו בחי' ב"ן דתהו כמו שהוא קודם השבירה ואחר החטא נתערב טו"ר ע"כ ארר את האדמה אשר לוקח האדם משם ודוגמא לדבר זה יסורים ממרקים לגוף ועי"ז הרי תתעלה הנפש כמ"ש במ"א וכך ארור' האדמה בעבורך כו') כי יש לקליפ' יניק' מן האדמה ע"כ בעצבון תאכלנה כו' בבחי' הבירורים דעבודת האדמה בחרישה וזריעה כו' וזה הדבר היה עונש גדול לאדה"ר שישפיל א"ע כ"כ לברר ולתקן את האדמה אשר לוקח משם. אך לכאורה מהו העונש כ"כ שהרי גם בג"ע הי' עובד אדמה והוא בעבוד' הגן כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמר' כו'. וגם לתרץ הקושיא דלעיל למה הכניסו לג"ע בתחלה ולא צוהו לעבוד את האדמה כו'. ועוד יש להבין בעיקר ענין זה החטא דעה"ד שהרי כל עיקר התורה הוא לברר ברורים דנגה כידוע ואם לא היה אדם אוכל מעה"ד טו"ר ולא היה עובד את האדמה להשפיל א"ע לברר בירורי' דנגה הרי לא הי' תיקון כלל לניצוצי' שנפלו מעולם התהו ולא היתה נתינת התורה כלל וא"כ לטובה גדולה היתה סיבת אכילת אדם לעה"ד כדי לתקן ולברר לנצוצות שנפלו כו'. אמנם הענין הוא דאם לא היה חוטא בעה"ד היה אופן ודרך לבחי' בירורי הניצוצות שנפלו שלא בדרך יריד' והשפלה למטה מטה כעבודת האדמה הנ"ל. (וגם לא באופן הנ"ל לעתיד שתוצא הארץ גלוסקאות כו' שעכ"פ מן הארץ יוצא בבחי' בירור ונק' לחם מן הארץ כו' משא"כ קודם חטא עה"ד שלא היה רע מעורב בטוב כלל הי' הלחם כמו לחם מן השמים דמן וכה"ג בכל עניני העולם כו' מטעם שית' ב"ה) והוא מ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה כו' דהנה עיקר ענין עבודת הקודש בג"ע היה רק להמשיך בחי' תוספת אור למעלה מעלה עד רום המעלות עד שיהיה בחי' תוס' אור גם בג"ע דבריאה ואז מצד בחי' תוקף גילוי האור היותר נעלה הבא ומאיר מבחי' עצמות המאציל למטה ממילא יבוררו כל הניצוצות דתהו שנפלו למטה מטה בקליפות ועולין כולן ונכללים בגילוי אור זה עד"מ כמו ביטול הנר בפני האבוק' הרי כל שהאבוק' יותר גדולה אזי יש בכח' יותר להיות כל אור וניצוץ קטן העומד מרחוק אליה נמשך והולך ונכלל בה כידוע בנסיון בשלהבת גדולה שניצוצות אש הרחוקים יוכללו בה לפי ערך רבוי השלהבת אם מעט אם רב (וכמ"ש במ"א באברהם שנק' אב המון גוים שהן ריבוי גרים שנתגיירו מאוה"ע הגם שהיו רחוקי' ממנו הרבה נתעוררו להתגייר כי תומשך ניצוץ הקדוש' אחרי מקורו הגדול שהוא אור עליון האלקי שבנשמת אברהם כו' וד"ל). ודוגמא לדבר זה מצינו בשלמה המלך ע"ד הפשוט לפי ששלמה המלך חכם גדול הי' ע"כ כל חכמי הגוים וכל המלכים ואוה"ע נתבטלו ממציאותם ונכנעו תחתיו לשלוח לו דורן ומנחה כעבדים וגם ליתן מסים והכל בלא מלחמ' כלל רק מצד בחי' הביטול הגדול שלהם שנתבטלו לשמוע חכמת שלמה ועוצם גדולתו כו' וכמו מלכת שבא שנתעוררה מעצמ' לילך דרך רב כ"כ במנח' ודורן רק לשמוע חכמתו בלבד כו' כמבואר בכתובי' ונמצ' שכל ניצוח מלחמ' דוד לא הועיל כ"כ כמו גדולת חכמת שלמה שפעל והועיל הכנעת כל הגוים בתכלית הביטול כעבדים בלא מלחמה כלל רק מצד תוקף גילוי אור חכמת שלמה שהאיר עליהם עד שנתבטלו מעצמם כו' ונעשו כעבדים ממש אשר אין זה ביכולת שום מלחמה וניצוח כלל וד"ל:
(י) והנה שרש בחי' ביטול זה דאוה"ע לגבי שלמה היה זה מצד שרשו למעלה בבחי' מל' דאצי' שהיה בה בחי' תוקף גילוי אור החכמה מהארת ח"ע כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' ממש שהוא בחי' ח"ת דמל' כמאמר דהוה קיימא סיהרא באשלמותא פי' בחי' מל' שנק' סיהרא היה בימי שלמה בשלימו' פרצופה במוחין דחב"ד כו'. והוא שרש בחינת חכמת שלמה למעלה כמ"ש ותרב חכמת שלמה כו'. וע"כ כל בחי' שרש חכמה דקליפ' נתבטלו לפניו כמו חכמת כל בני קדם וחכמת מצרים כו'. וכמ"ש בלק"ת בענין שתי נשים זונו' שבאו אל המלך שלמה שהם בחי' חו"ב דנוגה והן עמון ומואב כו' שנכללו ונתקנו ע"י חכמת שלמה לאחר שנראה לו ה' בחלום ואמר לו הנה נתתי לך לב חכם כו' כתיב אז תבואנה ב' נשים זונות אז דוקא וד"ל. וכל זה רק מצד בחי' תוקף גילוי אור א"ס בח"ע הנמשך בח"ת שבשלמה שישב על כסא ה' כו' כמ"ש ויתן ה' חכמה לשלמה כו' ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי כו' ע"כ ויבאו מכל העמים לשמוע את חכמת כו' והיה מושל בכל הממלכות כו' מגישים מנחה ועובדים את שלמה כו' וד"ל. אך כל ענין בחי' ביטול הזה דאוה"ע לגבי שלמה אינו רק דוגמא ואפס קצה הארה בעלמא ממה שיהיה לעתיד בימי משיח דכתיב ונהרו אליו כל הגוים כו' (צפני' ג, ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה כו' כמ"ש ויצא חוטר מגזע ישי כו' אליו גוים ידרשו כו' וכן והיו מלכים אומניך כו' אפים ארץ ישתחוו לך כו'. וכה"ג להיות שיהיה הגלוי אור בימי משיח מבחי' פנימית ועצמות המאציל והארה חיצונית מזה האיר בימי שלמה בענין הכנעת העמים בחיצוניות בלבד כי הגם ששמעו חכמת שלמה הרי לא נתגיירו כו' כי לא נתברר בחי' עה"ד טו"ר עדיין גם בישראל רק בשעה שעמדו בה"ס שפסקה זוהמתן לגמרי כמו שיהיה לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר כו' לגמרי. וז"ש והיו מלכים אומנייך כו' ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' וכה"ג. אך קודם חטא עה"ד היו ממש כמו לעתיד ויותר נעלה במדרגה מזה דהגם שלעתיד נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' זהו מצד בחי' תוקף גילוי האור האלקי על כל בשר עד שיבואו במערות צורים מפני פחד ה' כו' אבל לא מצד הזדככות חומר גופם כ"כ אע"פ שנאמר כולם ידעו אותי כו' משא"כ קודם החטא דעה"ד היה בחי' הזדככות העולם בתכלית מושלל מכל תערובת סיג (וכמו חמורו של רפב"י שהיה מבהמות בהררי אלף שקודם החטא שלא אכל שאינו מעושר כו' וכמ"ש במ"א ע"כ אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י בבחי' הזדככות חומר הגוף אחר שלא הרגיש בזה שאינו מעושר ואפשר לא יהיה הזדככות כ"כ לימות המשיח) וכמו אדה"ר ואשתו שהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כלל כי לא היו בבחי' תאוה חומריות כלל להתבושש זה מזה וזיוגם הי' כמו זיוג נשמות דכר ונוק' בג"ע וכה"ג והגם שאדם נברא גופו מן האדמה הגשמי' אבל גם גופו היה קדוש לגמרי כי עפר גופו היה מעפר שבא"י במקום המזבח כנודע אך מצד בחי' נפילת רפ"ח ניצוצות דתהו שנפלו למטה זה היה צריך בירור ותיקון עדיין וזה היה עבודת האדם בג"ע כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה כו' לברר כל הניצוצות שנפלו בעולם הבריאה כו' וענין עבודה זאת היה רק להמשיך בחי' תוס' אור המאציל ע"י בחי' יחודי' עליונים שהיה עושה בג"ע ואז נתעלו כל הניצוצות כביטול הנר בפני האבוקה ע"ד שהי' בימי שלמה בחיצוניות ולעתיד בבחי' הפנימי' ועד"ז יהיה בחי' העבודה גם לימות המשיח שלא יבוטלו תו"מ רק שלא יהיה בדרך בירור להפוך רע לטוב כעכשיו מאחר שיהיה לאחר הבירור כו' רק בחי' המשכות תוס' אור מלמעלה ע"י יחודים עליונים כו'. וכך היה עבודת האדם בג"ע במדרגה יותר עליונה מטעם הנ"ל (ובמ"א מבואר בענין אד"ם אדם דוד משיח שנאמר בו במשיח וגבה מאד הוא למעלה מאדם. אך זהו מצד כי נשלח אל האדמה שלוקח משם בעבודת הבירורים אבל לא מאדם שקודם החטא כשהיה בג"ע למעלה מבחי' הברורים דעה"ד כו'). ובכ"ז יובן איך שהיה עונש גדול לאדם מה שגירשו מעבוד' הג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם כמו מאיגרא רמא כו' כי בירור דעה"ד טו"ר הוא תכלי' השפלו' והירידה ועבודתו בג"ע הי' בתכלית העילוי כנ"ל. וגם בכ"ז מתורץ גם הקושיא הב' דלעיל למה לא צוהו בתחלה על עבודת האדמה כו' כי הרי היה דרך ואופן יותר נעלה להיות בירור הניצוצות דתהו והוא ע"י עבודת הג"ע כנ"ל וד"ל. (ומלבד זה הנה מבואר למעלה בענין הבירור שבחכמה דהגם שנתברר גם כל סיג היותר דק כו' מ"מ בהכרח שישאר איזה פסול' שא"א לברר וצריך לזורקו חוץ כמשל העלוקה כו' וכמו שעיר המשתלח וכן לעתיד בהכרח שישחוט ליצה"ר כו' כנ"ל באריכות אבל ע"י בחי' תוס' אור מלמעלה בג"ע כ"כ עד שיתעלה הכל מטעם הנ"ל הרי הכל יבורר ולא ישאר פסול' כלל וכלל. וגם לימות המשיח שיבורר הכל כמ"ש ואת רוח הטומא' אעביר לגמרי וכמו שאמרו שישחוט כו' הרי יוציאו כל חלקי הטוב והרע ימות לגמרי כנ"ל א"כ גם לעתיד לא יהיה בחי' פסולת כלל וכלל כמו קודם החטא דעה"ד כו'. מ"מ יש הפרש בזה דודאי אינו דומה מי שלא נטמא מעולם למי שנטמא ונטהר דמי שלא בא לכלל טומאה מבטן אמו נק' קדוש כידוע ומי שנטמא ונטהר נק' טהור ולא קדוש כידו' (וכמ"ש במ"א בענין (ישעי' נד, יב) כדכד שמשותיך כו' (ב"ב עה, א) ב' אבנים דשהם וישפה שזה בחי' או"י מתחלת הבריאה וזה נק' או"ח לאחר שיזדכך כו'. וכך הוא ההפרש בין אדם בג"ע קודם החטא לבירו' של ימות המשיח הגם שהוא תכלי' הבירור ע"כ נא' מאד היפוך אותיות אדם כו') והגם שיהי' לחם לאכול ובגד ללבוש בלא בירורי' אלא כמו גלוסקאות יוצאים מן הארץ כו' הרי מ"מ נק' לחם מן הארץ שהוא למטה במדריג' מלחם מן השמים דמן כנ"ל הגם שבשניהם אין כאן פסול' מעה"ד טו"ר כלל וכלל. (אבל במ"א מבואר דלחם מן הארץ הוא בחי' בירור דארץ בחי' ח"ת שיהיה למעלה מבחי' לחם מן השמים דח"ע וגם מאד למעלה מאדם משום דכתיב (משלי יב, ד) א"ח עט"ב למעלה משם מ"ה אחר הבירור כו' היינו למעלה מאדם המברר כו'. אבל לא מאדם שקודם החטא שהוא בבחי' קדוש שלמעלה מטהור כו' והגם שיש הרבה ענינים בבירורים דמעשה המצות שנק' קדוש כמ"ש (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כו' (שם כ, כו) והייתם לי קדושים אבל לא כקדושתו העצמי' כמ"ש (ש"א ב, ב) אין קדוש כה' ואמר בזהר ישראל קדישין ואורייתא קדישא אבל אין קדוש כה' כו'). ובכל זה יתורץ ג"כ קושיא הג' דלעיל בעיקר החטא דעה"ד כו' שהי' טובה מזה להיות מ"ת לברר ע"י תו"מ כל הניצוצין שנפלו כו' דע"י תו"מ גם עד ימות המשיח אין ערך לבירור זה לגבי בחי' הבירור שהיה ע"י עבודת האדם בג"ע מטעם הנ"ל וד"ל:
(יא) ואחר כל הנ"ל יתורץ הקושי' דלעיל מאין הי' הנחש יודע דבר זה שבאכלם מעה"ד יפקחו עיניהם ויהיו כאלקים יודעי טו"ר כו' והאדם לא ידע מזה כלום. איך נעלם זה מן האדם והנחש ידע מזה כו'. דהנה מבואר למעלה בענין ידיעת אלקים טו"ר שהוא בבחי' מקיף עכ"פ כו'. אבל האדם לא ידע בעה"ד טו"ר גם בבחי' מקיף מרחוק קודם שאכל מעה"ד דהיינו שלא ידע ממציאות רע כלל וכלל גם בידיעה מרחוק לפי שהי' כולו קדוש למעל' מעלה מבחי' טו"ר כלל כנ"ל. רק באכלו מעה"ד נפקחו עיניו לידע טו"ר בידיעה מורגשת ולא כידיעה אלקי' כנ"ל הטעם באריכות. וזהו מפני שהאדם גם גופו מן האדמ' הוא למעלה מבחי' עה"ד טו"ר כו' אך הנה הנחש שרשו מבחי' עה"ד טו"ר דוקא להיו' ידוע דנחש הוא בחי' גבורו' חיצונו' הנופלות מבחי' אחוריי' דגבורו' עליונו' דבחי' הקטנו' דיסוד ז"א כו'. (וכמ"ש במ"א בענין (במדבר כא, ט) ויעש משה נחש נחשת כו'. ובענין (שבת קמו, א) בא נחש על חוה כו'). שזהו בבחי' עה"ד טו"ר דוקא. ע"כ ידע הנחש ממציאות הרע בידיעה מורגשת דוקא היפוך האדם שהי' מופשט ומושלל לגמרי מידיעה זאת. וזה אשר ראה והשיג הנחש באדם ואשתו איך שהן למעלה ממציאו' עה"ד לגמרי ונתקנא בהם וחשק מאד שידעו מעה"ד כמוהו. (וכמ"ש בלק"ת שהנחש היה מסית לאדם שיראה ויביט בהיכלות הקליפות להשיג בשורש מציאותן ולידע אחריתן כו'. וע"י הבטה זאת הגם שלא הי' רק הבטה והסתכלות מרחוק נמשך נפשו קצת אח"ז. וזה הי' סיבה ששמע לקול אשתו בשבחי' שלה לעה"ד באמרה כי טוב העץ למאכל כו'). וזהו הטעם שהאדם לא ידע מעה"ד כלל והנחש היה יודע ממנו היטב:
(יב) אך עיקר הענין יש להבין מה זה שרצה הנחש מאד שיאכל אדם מעה"ד עד שהלך בערמה כ"כ לפתות את האש'. והלא מבואר למעלה דעבוד' האדם בג"ע כשלא הי' אוכל מעה"ד היה בירור כל הניצוצות מן הקליפות לגמרי יותר גם מבירור דלימות המשיח. וא"כ הרי הי' עילוי גם להנחש ששרשו מעה"ד שבא מצד השבירה כו'. ואדרב' כשיאכל אדם מעה"ד וימשיך תוס' יניקה לרע לא יהי' לו לנחש עליי' ותיקון גם לימות המשיח רק בהרחקה והעברה דוקא וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר כו'. אך תחילה יש להקדים ענין א' והוא כאשר שמע הנחש צווי ה' לאדם שלא יאכל מעה"ד וביום אכלו מות יומת חרה לו מאד על דבר זה על אשר נשמרים ממנו כ"כ. ויש בדבר זה משל עמוק כמו שידוע בעניני המלחמה של המלכים שעושין עיר מצור בחומה וחיל סביב בכמה עניני' של חפירו' מתחת לחומה ומגדלו' רבות. ויש בזה שכל וחכמה עמוק' וכל זה לנגד השונא שלא יבא בעיר ואיך שיוכלו להבריחו כו'. אך האומני' העוסקים בזה נעלם מהם כל הפרטים למה עושין כך. אבל השונא יודע היטב מכל פרט ופרט שבמלאכ' החוזק הזה שהוא רק להנצל ולהשמר ממנו בכל מיני אופנים שונים ואותן האופני' של השמירה מבין דוקא השונא מפני ידיעתו וחכמתו איך להזיק את העיר בביאתו שם בתחבולות שונות כו' שלזה נעשו אופני השמירה דוקא וד"ל. והנמשל מובן מטעם שהנחש דווקא ידע בטוב ענין השמירה שנשמרים ממנו וע"כ נצטווה שלא לאכול מעה"ד כו' כי הוא בחי' המנגד כו' ולזה נתחכם בערמה כו' וד"ל. וע"כ הנחש ידע סוד עה"ד ולא האדם כו' כי שרש הנחש בעה"ד טו"ר מבחי' הרע שבו במורגש דוקא וכאשר הזהירו ה' לאדם שישמור א"ע מעה"ד כ"כ חרה לו מאד כי הבין והשיג הכוונה בזה כדי שלא יתער' הרע בטוב כלל וכלל וכאשר ירחיקו את הרע כ"כ שלא יהיה לו צד קירוב כלל וכלל אל הטוב בזה יחרה לו ביותר. (כמו עד"מ כאשר ירחיקו ויגרשו את השונא תגבר שנאתו יותר כעובדא דקמצא ובר קמצא (גיטין נה, ב) וכן בדיחוי בשתי ידים יגרמו שיצא לתרבות רעה לגמרי כמו אלישע לגחזי וכן (חגיגה טו, א) באלישע אחר ששמע חוץ מאחר יצא לתרבו' כו'. וכך כאשר שמע הנחש שהרצון להרחיקו מן הטוב האלקי לגמרי אשר מזה הטעם נשמרי' ממנו כ"כ וצוה שלא יאכלו שלא ידעו ממציאות רע כלל וכלל. לזאת חרה לו ביותר ועשה בערמה להכשיל לאדם שיתקרב אל הרע יותר ויהיה גם הוא בחלקו וגורלו כו' וד"ל):
(יג) אך עדיין יש להבין היא גופא למה חרה לו כ"כ אם מפני שהשיג שרשו שהוא בכליון המות והוא מה ששמע שהזהיר ביום אכלך ממנו מות תמות הלא כבר ידע מזה אלא בהכרח לומר שזהו הטעם שבהיות שרצה שיהי' לו תיקון וא"א שיהי' לו תיקון כ"א ע"י שיאכל אדם מעה"ד ויתערב רע בטוב כו' ע"כ חרה לו על אזהרה זאת. ובאמ' לולי האזהרה לשמור כ"כ עד שאמ' מות תמות לא הי' הנחש מסית כ"כ לאדם וראי' מן העבר שלא הסית רק אחר שהזהירם לשמור א"ע כ"כ ע"ז חרה לו והוא אשר הזהירו שלא ירגיש וידע ממציאות הרע כלל. וע"כ נתן הנחש עצות בנפשו דמוטב לפניו יותר שיאכל אדם מעה"ד להיו' תערובו' טו"ר ויקבל הוא יניקה כל הימי' משלא יאכל מעה"ד כלל. דהגם שמבואר למעלה שיבוררו כל הניצוצו' דתוהו ע"י תו"מ עד ימות המשיח דכתי' ואת רוח הטומאה אעביר כו'. וכמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לפי שיבורר ממנו הכל וכמשל העלוקה כנ"ל. וא"כ הרי כשיאכל אדם מעה"ד בזאת תהא מפלתו ואבדון שלו לגמרי לעתיד והוא רצה שיהי' לו תיקון ולא ילך למיתה (כשעיר לעזאזל כו') וכעשו שאמר (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות כו'. אך זה טוב יותר לפניו מאופן הראשון שהוא ע"י עבודת האדם בג"ע ולא ידע מעה"ד כלל. שאז ממילא כל ניצוצות קדושים נכללים ועולין למעלה כמו ביטול הנר בפני האבוקה כנ"ל עד שגם ניצוצות קדושים שנפלו בנחש זה יעלו ג"כ ויוכללו בקדושה וישאר חסר וריקן מכל טוב עד שלא יהיה לו מציאות חיות מן הקדוש' כלל וכלל שזה רע לו יות' ממה שכתו' אשר שליט האדם באדם לרע לו דרע לו שלאח' תשלו' הברורים מ"מ נשאר בו קצת מאור הקדושה באותו הפסול' שבו שלא יוכל להתברר הנק' תמצית כו' גם שסופו למות כו'. אבל כאש' ע"י גילוי אור מלמעל' יוציאו ממנו כל הטוב לא ישאר בו כלום. כמ"ש (תהלים סח, ג) כהמס דונג כו' יאבדו כו' ואין לו קיום במציאו' כלל כי בהפרד הטוב מן הרע לגמרי אין לו קיום כלל. ע"כ בחר יותר בקיו' מציאותו כל שיתא אלפי שני דהוי עלמא בתוס' יניקה ע"י תערובת טוב ורע הגם שסופו ילך לאיבוד בימות המשיח. וכל זה מפני ששמע צווי ה' לאדם בתכלי' ההרחק' ממנו שע"ז חרה לו ביותר כנ"ל והתחיל לעסוק בערמומי' לפתות את האש' שתאכל מעה"ד ותתן גם לאיש' עמה כו' וד"ל:
(יד) וזהו והנחש היה ערו' מכל חית השדה כו' עד ויאמר אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים וכו'. דהנה הגם שהנחש כוונתו היה בערמומית רק כדי לפתות את האשה שתאכל ע"כ הפליג בערמומית דמפני שיודע אלקים שעי"ז יפקחו עיניכם והיית' כאלקי' כו'. אבל לא שקר הגיד שהרי כדבריו כן הוא שמפני זה לא רצה ה' שיאכל. וכמ"ש ה' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טו"ר כו'. וא"כ למה נק' ערמומית מאחר שאמת אמר ולא אמר שקר כלל וכל ערמומית ומרמה הוא דבר שקר וכזב כידוע. אך הענין הוא דהגם שבעצם הענין הגיד דבר אמת כמו שהוא דהיינו שבאכלם מעה"ד יפקחו עיניהם לדעת טו"ר כמ"ש הן האדם כו'. אך זהו מרמה וערמה שלו שתלה טעם הצווי והאזהרה שלא יאכל מעה"ד רק מפני שיהי' כאלקים יודעי טו"ר. וזה דבר מרמה שהרי אם הי' האמת שבאכלו מעה"ד יהי' בידיעת טו"ר כידיעת אלקים טו"ר הרי היה זה מעלה טובה שהרי ידיעה אלקית הוא בבחי' מקיף מרחוק וכו' שאין לרע תערובת בטוב כלל וכלל כנ"ל באריכו'. וא"כ איך אמר ה' בטע' האזהרה כי ביום אכלך ממנו מות תמות ודבר זה הכחיש הנחש באמרו אל האשה לא מות תמותון רק כי יודע אלקים כו'. וזהו דבר שקר ג"כ דהני תרי טעמי סתרי אהדדי דאם יהיו כאלקי' יודע טו"ר לא מות ימות ואם מות ימות ודאי אינו כאלקים יודע טו"ר כו' לפי שהמות שרשו ברע במורגש כמ"ש (תהלים לד, כב) תמותת רשע רע כו' וכן לרע לו וכו' וכה"ג. אבל ידיעת אלקים טו"ר אין לרע יניקה כלל מן הטוב ואין המות נמשך כלל כי אין לו שרש למעלה כמו שאמרו אין רע יורד מלמעל' וכן (איכה ג, לח) מפי עליון לא תצא כו' כנ"ל. ואם מות ימות אין זה רק כאשר יודע הרע במורגש בבחי' או"פ כידיעת האדם דווקא כנ"ל באריכות וד"ל. ואם כן שקר אמר בטעם דאזהרה רק בא בערמה ומרמה כדי לפתות' בלבד אבל גם הוא יודע אמיתי' הטע' שלא ימותו לפי שידיעת האד' בטו"ר יזיק לו עד שיומשך המות מצד עוצם תערוב' טו"ר כנ"ל באריכות. ומה שאמר אל האשה לא מות תמותון שקר אמר בדרך מרמה כדי לפתות' ותלה עיקר הטעם כדי שלא יפקחו עיניכם כו'. אע"פ שיודע גם הוא שלא יהיו כאלקי' ממש לידע טו"ר בבחי' מקיף. אך זה אמת שידעו טו"ר עכ"פ ע"כ הי' לו חיזוק לאמת דבריו שיהיו בדוגמא לאלקים לידע טו"ר לתלות טעם האזהרה בזה ולא מטעם שימותו. ומ"ש הן האדם הי' כאחד ממנו לא כאחד ממנו ממש רק בענין ידיעת טו"ר אבל לא כידיעה האלקית בבחי' מקיף אלא בבחי' או"פ שזה מזיק לנפש האדם ביותר מטעם הנ"ל. ונמצא שהנחש גם בעצם הענין אמר שקר בזה שאמר והייתם כאלקי' ממש רק אמר זה במרמה וערמה וגם הוא ידע האמת רק בא במרמה מפני שבחר יותר בתערובת טו"ר מטעם הנ"ל וד"ל: