שיחת מקץ תשנ"ב - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

א. מהחידושים בהיו"ט דחנוכה לגבי שאר ימים טובים<ref>כולל גם פורים, אף שחנוכה ופורים שוים בכמה ענינים (ומודגש גם בחלוקת ההלכות בספר הרמב"ם – "הלכות מגילה וחנוכה")*.{{ש}}'''*) שלומדים בשיעורי הרמב"ם דימים הסמוכים: הלכות מגילה – ביום ראשון (מוצאי ש"ק), והלכות חנוכה – ביום שני, "זאת חנוכה".'''</ref> – שבשאר ימים טובים (וכן שבתות) ישנו חיוב של '''סעודה''', שעיקרה לחם<ref>"כל סעודה קרוי' לחם" (פרש"י אמור כא, יז. וראה גם פרש"י ויצא לא, נד: "כל דבר מאכל קרוי לחם"). – ולהעיר גם ממ"ש בפרשתנו (מקץ מג, לא) "שימו '''לחם'''", אף שהיתה זו סעודה עם '''בשר ויין''' (כמ"ש "וטבוח טבח והכן"* (שם, טז), "וישתו וישכרו עמו" (שם, לד)).{{ש}}'''*) ולכן "וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים''' לחם '''כי תועבה היא למצרים", כיון ש"'''בעירא '''דמצראי דחלין לי' עבראי אכלין".'''</ref> ומים<ref>שהרי "סעודה" כוללת גם שתי', ולא עוד אלא ש"אכל ולא שתה אכילתו דם" (שבת מא, א).</ref>, וגם (בשר ו)יין<ref>בשבת וביו"ט – בקידוש היום (וגם בחוה"מ – מצד החיוב דשמחת יו"ט), ובפורים – ימי משתה ושמחה.</ref>, משא"כ בחנוכה, "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה"<ref>שו"ע או"ח הל' חנוכה סתר"ע ס"ב. – ולהעיר, שגם הרמב"ם שס"ל שימי חנוכה הם "ימי '''שמחה''' והלל" (הל' חנוכה פ"ג ה"ג) לא כתב שיש חיוב של סעודה (וראה לקו"ש ח"י ע' 142 ואילך. וש"נ).</ref>, אלא "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"<ref name=":0">שבת כא, ב.</ref>, ועיקר היו"ט הוא '''בהדלקת הנרות''', שקבעוהו על נס השמן<ref>כפירוש רש"י "מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה", היינו, שקבעוה על נס השמן.</ref>.

וההסברה בזה<ref>ראה בארוכה לקו"ש חכ"ד בתחלתו.</ref> – שמצד המעלה דהמשכת והתגלות התורה למטה גם בלשונות דאוה"ע ("באר היטב", "בשבעים לשון"<ref>תבוא כז, ח ובפרש"י (מסוטה לב, סע"א – במשנה).</ref>) התרגום ליונית<ref>ש"לשונו יפה משל כל בני יפת", ועד ש"אין התורה יכולה להתרגם כל צורכה אלא יונית".</ref> '''כשלעצמו''' הו"ע טוב; ורק שכש"כתבו '''לתלמי המלך''' את התורה יונית הי' היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", כיון שהדבר נעשה (לא מצד ציווי ה', אלא) מצד דרישת '''תלמי המלך'''<ref>ומטעם זה הוצרכו לשנות בהתרגום כו"כ דברים*, משא"כ בהתרגום שנעשה ע"פ ציווי ה' לא הוצרכו לשנות מאומה (ראה לקו"ש שם).{{ש}}'''*) להעיר מהחילוקים במספר השינויים בין הבבלי והירושלמי, מס' סופרים ועוד (ראה לקו"ש שם ע' 4 הערה 36). ואכ"מ.'''</ref>, שלכן הי' מקום לחשוש<ref>חשש בלבד. – ולכן, הי' מותר להם ע"פ תורה למלא דרישת תלמי המלך, כיון שפקו"נ דוחה חשש זה (משא"כ בענין של ע"ז ממש, כחטא העגל. וראה הערה הבאה).</ref> שהדבר ינוצל (לאח"ז<ref>ועפ"ז יומתק דיוק הלשון "'''כיום''' שנעשה בו העגל" (ולא כחטא העגל) – כיון שחטא העגל הי' רק '''למחרתו''', אבל ביום שנעשה בו העגל אמר אהרן "חג '''לה'''' מחר", "בטוח הי' שיבוא משה ויעבדו את המקום" (תשא לב, ה ובפרש"י. וראה לקו"ש שם).</ref>) באופן '''בלתי־רצוי''', ועד להיפך כללות הענין דמתן־תורה.

ויש לומר, שכתוצאה מזה<ref>לאחרי מאה שנה* – שבתקופה זו למדו חכמת התורה בתרגומה ליונית.{{ש}}'''*) התרגום לתלמי המלך הי' בשנת ג'תקט"ו, וגזירות היונים התחילו בשנת ג'תרט"ז (ראה סדה"ד ג"א תקט"ו; תר"י־כב).'''</ref> באה גזירת היונים "להשכיחם תורתך", "תורתך" (תורת ה') דייקא – כידוע<ref>ראה סה"מ תש"א ע' 59.</ref> ש"בענין התורה שהיא '''חכמה גדולה ושכל נפלא''' לזה '''הסכימו''' גם היונים, ולהיותם חכמים גדולים גם '''נתפעלו על גודל עוצם הפלאת החכמה''' שבדיני התורה, אבל התנגדו על זה שהיא תורת '''הוי'<nowiki/>''', היינו, '''לקדושת''' התורה שהיא חכמתו ית', נגד זה לחמו"<ref>וכן בנוגע למצוות רצו "להעבירם '''מחוקי רצונך'''" – "המצוות שהן עדות כמו שבת ופסח וכדומה לזה הסכימו גם היונים*, אבל במצוות דחוקים כמו טומאה וטהרה, פרה אדומה ושעטנז, לזה התנגדו" (סה"מ שם).{{ש}}'''*) בתחלה, אבל לאח"ז (וכתוצאה מזה) גזרו גם על (מילה חודש ו)'''שבת '''(וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' יט הערה 33).'''</ref> – שניצלו התרגום של התורה ליונית לעמוד על גודל עוצם הפלאת '''חכמת''' התורה (חכמה גדולה ושכל נפלא) על מנת '''לטמא''' ח"ו את '''הקדושה''' שבחכמת התורה, שלא יהי' ניכר שהיא חכמתו של הקב"ה, כי אם, חכמה אנושית כהפילסופיא דחכמת יון, שזהו"ע "טמאו כל השמנים שבהיכל".

ומהדוגמאות הבולטות – בזמנו של אדנ"ע – שכשנתייסדה חברת "מפיצי השכלה", עמד וייסד ישיבת תומכי תמימים, "ישיבה"<ref>נוסף על ה"יושבים" ("זיצער'ס") שהיו לפני התייסדות הישיבה (וגם בדורות שלפנ"ז)* – שאין זה דומה להעילוי שנעשה בהתייסדות ה"ישיבה" (ראה גם אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ע' קח).{{ש}}'''*) בזמנו של הצ"צ (אגרות־קודש שם ע' קז. לקו"ד ח"ד תרפז, ב), וכנראה גם בזמנם של אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן, ואולי גם בזמן המגיד והבעש"ט.'''</ref> שבה לומדים ב"התיישבות" "תורת הנגלית ותורת החסידות תמימה"<ref>"התמים" ח"א ע' כה.</ref>, ובאופן ש"החסידות יבינו כמו שמבינים ענין בנגלה"<ref>שם ע' כד.</ref>.

גילוי '''השמן''' שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת '''משיח צדקנו''', שנקרא "משיח" ע"ש המשיחה בשמן, כמ"ש<ref>תהלים פט, כא.</ref> "'''בשמן''' קדשי '''משחתיו'''", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>, ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) . . לא יהי' עסק כל העולם אלא '''לדעת את ה'''' בלבד", ועאכו"כ בנ"י ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'"<ref>רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".</ref>, היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה<ref>ועד ש"ידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית" (תניא אגה"ק סו"ס כו).</ref>, ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו"<ref>ראה לקו"ש ח"כ שם ע' 173. וש"נ.</ref>) מתורתו של משיח<ref>ויש לומר, שענין זה מרומז בדיוק לשון הגמרא (בנוגע לנר חנוכה) "יום ראשון מדליק '''אחת'''" (ולא "אחד")* – שהדלקת נר חנוכה (נס השמן) היא באופן שמדליק בחי' "אחת" שקאי על יחידה (תוד"ה עד אחת מנחות יח, א), יחידה שבתורה, שעיקרה ושלימותה בתורתו של משיח, בחי' יחידה הכללית (ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות).{{ש}}'''*) ולהעיר שגירסת העין יעקב היא "אחד".'''</ref>.

המשך הפרשיות וישב־ויחי קשור עם ענין הגאולה: "וישב יעקב", "ביקש יעקב לישב בשלוה" – שלימות השלוה דימות המשיח, כיון שמצדו הי' מוכן כבר להגאולה<ref>=כמודגש בפרשת וישלח – ששלח מלאכים אל עשו אחיו להודיעו שכבר נגמרו הבירורים והגיע הזמן לילך יחדיו אל הגאולה, כמ"ש "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ועד כדי כך, שגם לאחרי שהמלאכים הודיעו לו שעשו לא נתברר עדיין כלל, לא עסק ב"עבודת הבירורים", אלא שלח מנחה שהו"ע הקרבן*, "העלאת מ"ן להמשיך מ"ד דמקיף דתהו", כדי שתהי' אצלו השלימות דלעתיד לבוא שהמקיפים דתהו יומשכו ויתגלו בפנימיות בתיקון (תו"א ר"פ וישלח).{{ש}}'''*) אבל, "שלא ע"ד אופן ומשפט הקרבנות שבתורה (קרבנות אחרים אשר לא כתובים בתורה), בהיות שמעשה הקרבנות הוא מבהמות טהורים ושחוטים דוקא . . והמנחה הזאת ששלח יעקב לעשו היו בהמות טמאות ג"כ . . וכולן היו חיין ולא שחוטין . . ושיעורים אחרים (עזים מאתיים וכו')" – להיותם קרבנות דתהו שלמעלה מקרבנות דתיקון (תו"א שם).'''</ref>, "מקץ" – קץ הימים וקץ הימין (כנ"ל ס"ט). "ויגש", הגשת יהודה ליוסף – ענין סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה)<ref>זח"א רה, ב.</ref>, ועד לחיבור דיהודה ויוסף "לעץ אחד והיו אחד בידי . . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"<ref>יחזקאל לז, יט־כה – הפטורת פרשת ויגש. וראה תו"א ויגש מד, א ואילך. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ו ע' עז ואילך. וש"נ.</ref>. "ויחי יעקב" – חיים נצחיים דיעקב (כאו"א מישראל שנקרא ע"ש יעקב וישראל<ref>ראה תניא אגה"ק ס"ז.</ref>) בעולם התחי'.

ועיקר ושלימות המשכת ענינו של יעקב '''בעולם''' נעשה ע"י '''יוסף''' בירידתו למצרים (לאחרי ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף") – כמ"ש<ref>וישב לז, ב.</ref> "אלה תולדות יעקב יוסף<ref>ובלשון החסידות – שע"י יוסף נעשית ההמשכה מאצילות (דרגתו של יעקב) לבי"ע (ראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 196 ואילך. '''וש"נ''').</ref> בן שבע עשרה שנה וגו'", ש"ע"י זה נתגלגלו וירדו למצרים"<ref>פרש"י עה"פ.</ref> [לאחרי וע"י הקדמת '''לימוד התורה''', "כל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו"<ref>פרש"י שם, ג.</ref>, שזוהי הנתינת־כח דיעקב ליוסף על כל המאורעות הקשורות עם ירידתו למצרים<ref>ועפ"ז יש לבאר ההמשך ד"בן זקונים הוא לו (בר חכים . . כל מה שלמד משם ועבר מסר לו) ועשה לו כתונת פסים" – שלימוד התורה הוא "כתונת" (לבוש) להגן עליו* במשך הזמן שנתגלגל ב"פסים", "על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים" (פרש"י שם – מב"ר פפ"ד, ח), ר"ת פסים.{{ש}}'''*) ועפ"ז יומתק הדיוק "'''ועשה לו '''כתונת פסים" – שעשה פעולה מיוחדת כדי להגן עליו.'''</ref>], שאז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים"<ref>ע"י ההקדמה ש"את יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" (ויגש מו, כח), "להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה", שעי"ז נעשה גם במצרים "ויחי", ועד למבחר שנותיו (ראה "היום יום" '''ח"י''' טבת. וראה בארוכה לקו"ש ח"י ע' 160 ואילך. וש"נ).</ref>, שהגילוי '''דתורה''' (יעקב) נמשך וחודר (ע"י יוסף) גם '''במצרים'''<ref>וחידוש מיוחד בזה – כיון שמצרים היתה מפורסמת בחכמת האומות, "חכמת מצרים" (מ"א ה, יו"ד ובמפרשים. זח"א קכה, סע"א), הלעו"ז דחכמת התורה (ע"ד האמור לעיל (ס"ה) בנוגע לחכמת יון).</ref>, מלשון מיצר<ref>תו"א וארא נז, ג. יתרו עא, ג. ובכ"מ.</ref> (וגבול), ועי"ז באים לשלימות נעלית יותר באין־ערוך, ע"ד מ"ש<ref>תהלים קיח, ה.</ref> "מן המיצר גו' ענני במרחב", מרחב אמיתי (ושלוה אמיתית) דהגאולה האמיתית והשלימה, ולכן שייכת גם הגאולה ליוסף, כמ"ש (בסיום וחותם פרשת ויחי) "'''ויאמר יוסף''' גו' ואלקים פקד יפקד אתכם", "פקד יפקד אלקים אתכם"<ref>להעיר מפרש"י (שמות ג, יח) "סימן זה מסור בידם '''מיעקב ומיוסף''' שבלשון זה נגאלים, יעקב אמר ואלקים פקד יפקד אתכם, יוסף אמר להם פקד יפקד אלקים אתכם", אף שב' הפסוקים נאמרו ע"י יוסף, כי, "יוסף אמר פעמיים פקד יפקוד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו" (רמב"ן שם).

לכאורה יש לומר, ש"מעט" הוא ביחס לשנות חיי אבותיו, כמ"ש לאח"ז "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", שחיו (קע"ה<ref>כיון ש"קיצר הקב"ה ה' שנים משנותיו" (שהי' צריך לחיות ק"פ שנה, כמו יצחק) כדי "שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה" (פרש"י תולדות כה, ל).</ref> ו)ק"פ שנים<ref>ובפרט ע"פ המבואר במדרז"ל (מדרש – הובא בדעת זקנים שם) שבגלל שאמר "מעט ורעים גו'" נחסרו ל"ג* שנה משנותיו (שהי' ראוי לחיות ק"פ שנה).{{ש}}'''*) כמנין התיבות מ"ויאמר פרעה" עד "בימי מגוריהם" (וראה תורה שלמה עה"פ).'''</ref>. כלומר, כשפרעה תמה על אריכות ימיו של יעקב, השיב לו יעקב ש'''אריכות ימיו''' עד עתה (ק"ל שנה) חשיב "'''מעט'''" לגבי מספר השנים שנשאר לו לחיות, כשנות חיי אבותיו, ק"פ שנה (והזקנה שקפצה עליו היא מפני היותם "רעים" בגלל הצרות שעברו עליו)<ref>רמב"ן ודעת זקנים שם.</ref>. אבל, מפירוש רש"י "ולא השיגו '''בטובה'''" (שמתייחס ל"רעים" ולא ל"מעט"<ref>ויש לומר, שהכרחו של רש"י לפרש כן (בפשוטו של מקרא), כיון* שאצל פרעה לא יתקבל שכיון שאבותיו חיו ק"פ שנה בטוח הוא שיחי' ק"פ שנה, עד כדי כך, שחושב המספר דק"ל שנה (אריכות ימים מופלגה) ל"מעט".{{ש}}'''*) ולא מפני ש"אולי ישיגם ויחי' יותר מהם" (כקושיית הרמב"ן), כי, כוונתו שלא יתמה על אריכות ימיו "כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר" (כתירוץ הרמב"ן).'''</ref>), משמע, שק"ל שנותיו '''עצמם''' (לא רק ביחס לק"פ שנות אבותיו) הם "'''מעט'''".

ויש לומר הביאור בזה – ש"ימי שני מגורי . . '''מעט'''" (אף שהם "שלושים ומאת שנה") הוא '''באיכות''', כלומר, אף שבכמות רבים הם, מועטים הם באיכות, להיותם '''ימים חסרים''' (היפך ד"בא בימים"<ref>חיי־שרה כד, א.</ref>, שפירושו ימים מלאים ושלמים<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט. לקו"ש חלק לה חיי שרה תנש"א ס"ד.</ref>), מפני החסרון בטובה (שאינם מלאים בטובה), ויתירה מזה, ש"רעים היו", וענין זה נשלם ב"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", "כאילו כל ימיו בטובה"<ref>תדבא"ר פ"ה.</ref> (ויש לומר, שעל ידם השיג גם שנות חיי אבותיו, שבקמ"ז שנותיו הגיע לתכלית השלימות<ref>כהשלימות דחיי שרה, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כתר (מאה שנה), מוחין (חכמה ובינה, עשרים שנה) ומדות (שבע שנים), ויתירה מזה, שהמוחין (ע"י התורה) היא (לא רק באופן של עשרים שנה, אלא) בהשלימות דארבעים שנה (קמ"ז), שמספר '''ארבעים''' מורה על השלימות ד'''ד'''' מוחין (חכמה ובינה, ודעת שנחלק לחו"ג)* כפי שכ"א מהם כלול מעשר, תכלית השלימות דהמוחין (וראה הערה 141).{{ש}}'''*) "שיש בו מבחי' פנימיות הכתר ממש שלמעלה מגדר התחלקות קוין ומשו"ז כולל בחי' הקוין דחו"ג" (סה"מ עת"ר ע' קכג).'''</ref>, כולל גם השלימות דק"פ שנה<ref>ע"ד שמצינו בנוגע לרבי בון (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) ורבי אלעזר בן עזרי' (ברכות יב, סע"ב. כח, רע"א).</ref>).