ספר הזכרונות פרק לט: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר הזכרונות}}

== הגט הכפוי ==

{{להשלים}}

לאחר שעברו שלשה חדשים מאז חשה דבורה שהיא עומדת להיות אם - גילתה בשמחה את סודה לבעלה ר' נחום. הבשורה נתקבלה אצל ר' נחום ברגשות מעורבים: הוא שמח מאד על עצם הידיעה, שלה ציפה זמן רב, אך מאידך חש מועקה מסוימת בלבו, שכן זכר היטב את דבריו של המקובל רבי משה גרשון, וידע כי סופו קרוב, שכן עושרו גדל דווקא באותה תקופה, ופירוש הדבר כי מתוך שני הדברים בהם נתברך, הדבר העומד להילקח ממנו הוא - אריכות ימים.

במלאות חדשי הריונה ילדה דבורה בת, ושמה נקרא בישראל - נחמה, על שם האב ר' נחום.

דבורה גידלה את נחמה באותה רוח בה חינכה את עצמה. משחר ילדותה דאגה גם ללמדה תורה על ידי מלמדים מיוחדים.

אלא שלמרות כל זאת לא הגיעה עדיין וויטבסק לדרגתה של מינסק כמקום תורה. אף לא יכלה להשתוות עם סלוצק ובריסק, שבהן היו ישיבות רבות, ובוודאי לא עם וילנה, שהיתה אז כבר עיר ואם בישראל. קהילת מינסק אף שימשה מקור השפעה להפצת תורה בכל סביבתה. הישיבות בערים כסמילוביץ וסמרגן נוסדו על ידי תלמידים שלמדו בישיבות מינסק.

בחג הפסח של אותה שנה השכיל ברוך ללמוד הרבה בביתו של הנפח על תבל ויושבי בה. הרבה למד על אופיו המעניין של ר' אליעזר ראובן עצמו. אליעזר ראובן היה נוהג בכל יום שישי בשבוע, בין בקיץ ובין בחורף, להפסיק את עבודתו ולסגור את הנפחיה שעה אחת לפני חצות היום. כל האכרים בכפרי הסביבה כבר ידעו ש"ראובקה", כפי שכינוהו, לא יבצע שום עבודה אחרי אותה שעה. ביום שישי היו באים, איפוא, השכם בבקר, עוד בטרם חזר ר' אליעזר ראובן מתפלת שחרית במנין הראשון, וממתינים לו בפתח בית-המלאכה לשם ביצוע העבודות להן היו זקוקים.הוא מצדו היה נוהג בסיום העבודה של יום שישי לכבד כל אכר שנוכח בנפחיה בכוסית משקה ופרוסת עוגה. לדבריו - גם על הגויים לדעת על שבת קודש שיש לנו. לאחר מכן היה הולך לבית המרחץ ובחזרו שוכב לנוח משך שעה או שתיים, ומתחיל להתכונן, בדביקות ובכוונה גדולה, לקראת שבת קודש.

אותו יום שישי, ערב שבת-הגדול, הלך ר' אליעזר ראובן, כדרכו לאחר סיום עבודתו, לבית המרחץ, כשהוא לוקח אתו את אחיו של חתנו, ילד בן תשע, בשם ישראל חיים, שבא אף הוא להתארח בחג הפסח אצל הנפח. עבר זמן ממושך ור' אליעזר ראובן טרם שב מבית המרחץ, והנה מופיע ישראל חיים הילד ומספר כי בהיותם בבית המרחץ, נשמעה לפתע צעקה שרב העיר, ששהה שם אותה שעה, התעלף. היתה בהלה, הנפח והילד התלבשו בחפזון ומיהרו יחד עם הקהל הרב לבית הכנסת כדי לומר תהילים ולהתפלל לרפואת הרב. מאוחר יותר הלך ר' אליעזר ראובן יחד עם עוד יהודים לבית- הקברות ועל הילד פקד לחזור הביתה. יותר מזה לא ידע הילד לספר.

כעבור ארבע שנים נפטר ר' ישעיה שלמה, וילדו, אלימלך, גודל על ידי ר' נפתלי. הילד התגלה מיד כבעל כשרונות גדולים וחשק רב ללימודים. כשהגיע לגיל המצוות סיגל לפתע לעצמו דרך חדשה: הוא התנזר מדיבורי חולין והתרחק מחברת בני אדם. קרובו-מגדלו ר' נפתלי וכן כל מחנכיו ניסו להניאו מדרך זו ולא עלה בידם.

כשהתבגר - הסכים להשתדך רק עם יתומה עניה. תקופת נישואיו נמשכה חמש שנים, ובמהלכה נולדו להם בן ובת. אז הודיע לרעייתו כי הוא מעוניין להתגרש, בהסבירו כי רצונו להיות משוחרר מן החובות המשפחתיות המוטלות עליו על־פי התורה. הוא העניק לה חלק גדול מרכושו והתחייב לפרנס את ילדיו.

ר' זבולון מרדכי היה נצר לרבי משה איסרליש, הרמ"א. ראש המשפחה הגאון ר' זכריה ירוחם, שלמד תורה מפי הרמ"א בעצמו, השתקע, עם משפחתו, לאחר גלגולים רבים, בכפר ליד נמירוב, שם עסקו כל בני המשפחה בעבודת אדמה וחיו על בסיס שיתופי, כשקופה אחת משותפת לכולם. כיוון שחיו באחווה אמיתית ניתן להם השם - "היונים".

בשנת ת"ח בוצעו, כידוע, הפרעות והשחיטות האיומות ביהודים, בהנהגתו של צורר היהודים צמא הדם בוגדן חמילניצקי. נמירוב היתה אחת מערי ההריגה החמורות ביותר. המוני יהודים הושמדו שם על ידי הרוצחים האוקראינים. כל בני משפחת "היונים" נרצחו. שריד אחד ויחיד נותר בחיים מן המשפחה הגדולה. היה זה זכריה ירוחם, ילד בן 11 שנה, נכדו של אותו ר' זכריה ירוחם שהשתקע לראשונה עם משפחתו על יד נמירוב.

לאחר מאמצים הצליחו להציל מפיו שהוא פליט מנמירוב שנשאר יחידי בחיים ממשפחתו הענפה. הילד נלקח לביתו של אחד מתושבי בריסק ותוך שבועות החל להתאושש. במשך הזמן, בעידודם של אנשים טובים, נתחזק עד כדי יכולת לעבור לפני התיבה, לעילוי נשמתם של קרוביו הקדושים. בהיותו לפני גיל המצוות היה נוהג, לאחר תפלת שחרית, לומר בצבור פרקי תהילים וקדיש לאחריהם. כן למד בצבור מדי יום משניות, ואף השמיע לפני הצבור שיעור במדרש, לאחר תפלת מנחה, ושיעור בתלמוד, לאחר תפלת ערבית, וקדיש לאחר מכן, וכך גם בתיקון חצות. כך היה מספיק במשך כל היום לומר מספר פעמים קדיש לזכר קרבנות ההריגה בנמירוב.