ספר הזכרונות פרק נב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר הזכרונות}}

== על פרשת דרכים ==

{{להשלים}}

כשעברו ששה חדשים מאז הצטרף ר' ניסן לחבורה החסידית החשאית במינסק, הוא התוודע לשני אישים מעניינים מבין החסידים הראשונים. היו אלה ר' מרדכי מדוברונה ור' יצחק ממונוסטירצ'ינה, שכיהנו שניהם כרבנים בעריהם: מרדכי כממלא מקום אביו הגאון ר' חיים, ור' יצחק כממלא מקום אביו הגאון ר' בנימין סגל.

ר' ניסן נשא לאשה את בתו של אחד מנכבדי העיר, וכעבור שנה מן הנישואין נולד ר' יצחק שאול. בהנהגתו והדרכתו של ר' ניסן הפכה הרקי תוך עשר שנים למרכז חשוב של חסידות ופעילות חסידית, כשבמשך הזמן מגיעים לשם תכופות שלוחים המביעים אתם תורות חסידיות "טריות" ופרטים על התפתחות התנועה. כך גדל מספר החסידים בהרקי והשפעתם הורגשה היטב בכל הסביבה כולה.

היה זה כאשר ר' משה לייב סיפר, תוך הבעת פליאה לא מעטה, שהזדמן לו להאזין לשני ילדים שישבו ולמדו גמרא בבית המדרש, ונוכח לדעת כי הם מבינים היטב את לימודם וכי ניחנו בכשרונות מצויינים. הוא התמלא סקרנות לידיעת מוצאם המשפחתי של ילדים אלה.

הדברים, שנאמרו בשוויון נפש ובלי כל תחושה במוזרות האיומה שבהם, הביאו את ר' יצחק שאול לחמת זעם. לראשונה ראה ברוך אותו כשהוא נדלק בחרון שהוציאו משלוותו, וכל גופו רעד בדברו. בקול כועס צעק: "אל תחטא בלשונך! אל תבזה יהודים כשרים וטובים באמת".

כיוון שהתחיל לדבר המשיך ר' יצחק שאול להביע בהרחבה את דעתו על זלזולם של גיסיו ביהודים פשוטים, במקום לראות את חובתם האמיתית, להרים יהודים אלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

אגב כך סיפר כיצד נודעה לו למדנותו של ישראל שמואל. ליד דוברומיסל חי פריץ בשם זיגיסמונד קיבציסקי שנפשו חשקה במזחלת מיוחדת במינה כפי שראה דוגמתה אצל פריץ אחר, יוזף שיבניצקי, שאחוזתו היתה סמוכה לליובאוויטש. מזחלת זו היתה בנויה כך שניתן היה להשתמש בה בשלגים עמוקים ביותר. הפריצים השתמשו במגררת שלג כזו לציד חורף ביערות, משום שהיתה בנויה בצורה רחבה וחזקה יותר מן המזחלות הרגילות. שלח, איפוא, זיגיסמונד קיבציסקי לקרוא לנפח, ר' אליעזר ראובן וחתנו, ר' יצחק שאול, ולנגר, ישראל שמואל. הוא הושיבם במרכבה מיוחדת שהסיעה אותם לאחוזתו של יוזף שיבניצקי, כדי שיבחנו מקרוב את המזחלות שלו על מנת ליצור כדוגמתן בשבילו. בסופו של דבר קיבלו על עצמם את ביצוע המשימה, כשר' ישראל שמואל יבצע את עבודות העץ ור' יצחק שאול את עבודות הנפחות. לצורך זה בילו יחד בעבודה משותפת משך שבועות מספר. תוך כדי כך שם לב ר' יצחק שאול לעובדה שישראל שמואל מפזם לעצמו ללא הרף בשעת העבודה, והדבר עורר את התעניינותו. במאמץ רב, מבלי שהלה יחוש בכך, הצליח ר' יצחק שאול להטות אזנו ולקלוט את תוכן המלים שהוא מפזם, ואז התברר לו להפתעתו כי מפיו של ישראל שמואל נשפכים דפי גמרא זה אחר זה. הוא לחצו אל הקיר עד שהתגלתה לו למדנותו המופלגת.

ברוך האזין לשיחתו הארוכה של ר' יצחק שאול, והרגיש כי מפעמת בקרבו רוח חדשה, רוחה המיוחדת של החסידות כדרך חדשה בעבודת הבורא.

עתה התמלא החתן המבוגר זעם רב, והחל לצעוק על העזתו של עם־הארץ לדבר כך אל למדנים. הוא הביע דעתו כי יש ללמדו לקח שלא יישכח ממנו. חתנו השני הסכים לדבריו, לעומתם נחלץ ר' יצחק שאול להגנתו של עזרא יהודה. בכלל סבר כי יהודי כמו הגנן היודע חומש ותהלים אינו נחשב לעם־הארץ. בהתייחסו לענין זה דיבר גם הוא בריתחה, ושוב נוכח ברוך לדעת על קיומן של שתי דרכים נפרדות המיוצגות על־ידי חתניו השונים של אליעזר ראובן.

אנשים פשוטים היו מתפעלים מדבורים כאלה, ששימשו להם הוכחה על גדלותו העצומה של ר' שלמה, אך תלמידי חכמים היו מתרגזים על כך ולא יכלו לסבול התייחסות כזאת. לכן היו רבים שלא היו שבעי רצון מן העובדה שר' שלמה עתיד להשמיע את דרשת שבת הגדול, ומה גם במקומו של הרב הזקן, שישב למעלה מששים שנה על כסא הרבנות בדוברומיסל. ברם, איש לא הרהיב עוז להשמיע מלה של התנגדות לרצונו של הרב הזקן והחולה.

ה"דרשן" חש בכאב ימים מספר. הוא הלך להתלונן אצל הרב, אך לא יכל לומר דבר או למסור רמז על זהותם של המצליפים. הרב הסביר לו כי כפי הנראה זה עונש מן השמים על שזילזל בכבודם של גדולי הדורות הקודמים.

[[קטגוריה:ספר הזכרונות]]