דבר מלכות/בראשית: הבדלים בין גרסאות בדף

ואע"פ שבגלות נמצאים בנ"י ב"שעבוד מלכיות"{{הערה|ראה ברכות לד, ב. וש"נ. ועוד.}}, וישנו הציווי של "דינא דמלכותא דינא"{{הערה|גיטין י, ב. וש"נ. וראה בארוכה אנציקלופדי' תלמודית בערכו (כרך ז ע' רצה ואילך). וש"נ.}}, ו"לא ימרדו באומות"{{הערה|כתובות קיא, רע"א.}}, אל תתגרה בגוים{{הערה|ראה פסחים קיג, א.}}, וכיו"ב – הרי הטעם לכך הוא, לא בגלל שלבנ"י יש מורא ופחד מפני אוה"ע (בזמן הגלות) ח"ו, שכן אדרבה: בנ"י הם בבחי' "ראשית" שבשבילם נבראו אוה"ע, אלא הפירוש בזה הוא, ע"ד הציווי "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"<ref name=":0">דברים ב, ט.}} (ועד"ז בנוגע לעמון{{הערה|שם, יט.}}), שאין זה (כאילו עצה טובה) בגלל שבנ"י צריכים לירא מהם (בגלל כוחם) וזקוקים להם, אלא כפי שמפורש בפסוק<ref name=":0" /> הטעם: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". דהיינו, שכך קבע הקב"ה את הסדר, כשם ש"ברצונו נתנה לנו" את ארץ ישראל, כך "ברצונו נתנה להם" את ארצות עמון ומואב, ולא לבנ"י, ולכן "אל תתגר בם מלחמה"{{הערה|ועפ"ז מובן מה ש"לא אסר להם על מואב אלא מלחמה אבל מיראים היו אותם כו', אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם שום גרוי בשכר כו'" (פרש"י שם, ט). וגם מה ש"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (גיטין לח, א) – כי האיסור הוא מפני ציווי ה' "אל תתגר בם מלחמה", אבל באופן המותר "מיראים היו אותם", ועד שאפשר לכובשם (ע"י סיחון).}}.