|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{ניווט | | {{פרק תניא}} |
| |כותרת=תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה)
| |
| |הסתרה=כן
| |
| |מוסתר=כן
| |
| |תמונה=
| |
| |תוכן={{עץ תניא/ליקוטי אמרים יג-כה}}}}
| |
| {{תניא}}
| |
| '''פרק כ"א – העולמות אינם מציאות נפרדת'''
| |
| | |
| ==מבוא לפרק==
| |
| התבאר ב[[לקוטי אמרים פרק כ'|פרק הקודם]], שמאחר ולעומת הבורא אין לבריאה שום חשיבות הוא יחיד אחרי הבריאה כמו לפניה. אבל לכאורה, הבריאה בפני עצמה (אם לא נשווה אותה לבורא) היא כן מציאות – וחוזרת הקושיא למקומה?
| |
| | |
| מסביר הרבי על פי משל נוסף מדיבור, שלא רק שאין לבריאה חשיבות אלא שגם מציאות נפרדת אין לה.
| |
| | |
| ==גוף הפרק==
| |
| {{ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק כ"א}}
| |
| | |
| ==סיכום הפרק==
| |
| בפרק זה מבואר שלבריאה לא רק שאין חשיבות, אלא שאין לה גם שום מציאות:
| |
| | |
| בשונה מדיבור האדם, "דבר השם" גם אחרי שנאמר (ונבראו העולמות) – אינו נפרד ח"ו (כדיבור האדם){{הערה|וכל הצמצומים הם רק לגבי הנבראים בלבד – אך לא לגבי הקב"ה, וראה הערה הבאה.}}, אלא כמציאות הדיבור בעודו כלול בשורשו שבעצם הנפש. על פי משל זה מובן, שלא רק שלעולמות אין ערך וחשיבות לגבי הבורא – אלא שאינן מציאות נפרדת כלל.
| |
| | |
| אך אין זה סותר, שהרגשת הנבראים את עצמם אינה דמיון אלא אמיתית{{הערה|לביאור '''כיצד''' אין זה סתירה, ראו בספר הערכים, חלק ד', עמוד צ' ואילך.}}, שהרי אם הרגשת הנבראים את עצמם הייתה רק דמיון – לא היה מקום לצוות על האדם ולא לתת לו שכר ועונש.
| |
| | |
| ושני המשלים{{הערה|א) בריאת העולם היא כמילה אחת לעומת עצם הנפש. ב) שלא מדובר במילה אחת היוצאת מהפה בדיבור, אלא כפי שהיא עדיין כלולה במקורה ושורשה שבעצם הנפש.}} משלימים זה את זה{{הערה|כמבואר בחסידות מבוארת על התניא, חלק ג, בעיונים אות מ"ה.}}:
| |
| | |
| אם היינו יודעים רק שלנבראים אין ערך – היינו חושבים שאין להם ערך לעומת הבורא, אך יש להם "מציאות" כלשהי.
| |
| | |
| ואם היינו יודעים רק שאין להם מציאות – אבל אולי יש לתוכן שלהם "חשיבות" כלשהי.
| |
| | |
| '''ונמצא, שהקב"ה נשאר יחיד אחרי בריאת העולמות כמו לפני שנבראו.'''
| |
| | |
| {{הערות שוליים}}
| |
| | |
| [[קטגוריה:תניא|ב]]
| |
| [[קטגוריה:לקוטי אמרים]]
| |