דבר מלכות/יתרו: הבדלים בין גרסאות בדף

א. עשרת הדברות כתובים בתורה פעמיים – פעם ראשונה בפרשתנו, פרשת יתרו<ref>כ, א ואילך.</ref>, והפעם השני' בספר משנה־תורה בפרשת ואתחנן<ref>ה, ו ואילך.</ref>.

במיוחד צריך להבין את התוכן של ב' הפעמים: מכיון שעשרת הדברות הם עיקר ויסוד בכל התורה, וכוללים כל התורה כולה<ref>"כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדי' פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו" (פרש"י משפטים כד, יב). ותר"כ אותיות שבעשה"ד הן כנגד התרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (ראה תורה שלימה חט"ז מילואים ס"א (ע' רי ואילך), וש"נ). ובירושלמי שקלים פ"ו ה"א "בין כל דיבור ודיבור דקדוקי' ואותיותי' של תורה". וראה תניא רפנ"ג: עשרת הדברות הן כללות התורה כולה.</ref>, צריך לומר שב' הפעמים – ה"דברות<ref name=":0">לשון חז"ל – ב"ק ספ"ה (נד, ב. נה, א). ועוד. ובכמה מפרשים הלשון – "דברות ראשונות, דברות שניות" (כלי יקר עה"פ פרשתנו כ, ח. ועוד).</ref> הראשונות" בפ' יתרו וה"דברות<ref name=":0" /> האחרונות"<ref>היינו, האחרונות כפי שנכתבו בתורה, כי "אחרונות וראשונות חדא מילתא היא" (תוד"ה בהמתך – ב"ק נד, ב). וראה מפרשים שבהערה 7. ויש מפרשים ש"אחרונות" נכתבו בלוחות האחרונות (ראה לקמן הערה 10).</ref> בפ' ואתחנן – מבטאים שני ענינים בתורה בכלל.

ובפרט שישנם כמה שינויים בין ה"דברות הראשונות" (בפ' יתרו) וה"דברות האחרונות" (בפ' ואתחנן), כמבואר במדרשי חז"ל<ref>ב"ק שם. ועוד.</ref> ובמפרשים<ref>ראב"ע (פרשתנו כ, א. ואתחנן ה, טז), רמב"ן (פרשתנו כ, ח. ואתחנן ה, יב), כלי יקר (פרשתנו שם) ועוד. מפרשי רש"י פרשתנו וואתחנן שם. ועוד. וראה תו"ש חט"ז מילואים סי"ב (ע' רלח ואילך). וש"נ.</ref>. ומסתבר לומר שהשינויים הפרטיים דב' הפעמים הם תוצאה מהחילוק הכללי ביניהם, כדלקמן.

ב. חילוק כללי ועיקרי בין הדברות הראשונות והדברות האחרונות – גם בפשטות הענינים – הוא, שהדברות הראשונות (בפ' יתרו) הם כפי '''שהקב"ה עצמו''' אומרם<ref>ואמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדיבור אחד (פרש"י פרשתנו כ, א), וגם כאשר "חזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו" (שם), ובנ"י "לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי' לך" ושאר הדברות הי' "משה מדבר ומשמיע . . לישראל" (פרש"י שם יט, יט), ה"ז פירוש הדיבור ששמעו מפי הקב"ה (בדיבור א'), ובפרט לפי הפירוש שבחזרה על הדברות חזר גם הקב"ה בעצמו ופירש (בשבילם) כל דבור ודבור (ראה לקו"ש חי"א ע' 160 בהערות, וש"נ).</ref> (במתן־תורה) – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"<ref>פרשתנו כ, א.</ref>, והדברות האחרונות הם חלק מדברי '''משה'''<ref>כלומר: אף שגם דברות האחרונות הם דבר ה' (כמ"ש לאחרי סיום העשה"ד בואתחנן (ה, יט): "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם"), ונאמרו ע"י הקב"ה עצמו (כמאחז"ל (ר"ה כז, א. שבועות כ, ב) "זכור ושמור בדיבור '''אחד''' נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", שזהו דוקא בכחו של הקב"ה. וראה מכילתא דרשב"י פרשתנו שם (וראה תו"ש שם אות ט) שהקב"ה אמר בדיבור אחד דברות אחרונות יחד עם דברות הראשונות (או שדיבר שתי פעמים – ראה משנת ר"א פי"א. וראה תו"ש שם)) הרי בספר משנה תורה כל הענינים, גם דברות האחרונות (שנאמרו ע"י הקב"ה), הן חלק מדברי '''משה''', ולא אמירה "מפי הגבורה" עצמה (כבדברות הראשונות).

ולהעיר, שגם לפי הפירוש שדברות הראשונות היו על לוחות הראשונות ודברות האחרונות על לוחות האחרונות (לקח טוב תשא לד, א. ואתחנן ה, יב. וכן משמע בב"ק נה, א. וראה פני יהושע שם. פנים יפות תשא לד, א. תו"ש תשא שם אות כ. ובמילואים ס"ד פ"ו (ע' קסא)) – הרי החילוק ביניהם הוא שלוחות ראשונות הם "מעשה אלקים" ו"מכתב אלקים" (תשא לב, טז), ולוחות אחרונות הם מעשה '''משה''' (ראה תשא לד, א. עקב י, א).</ref>, כפי שמשה חוזר עליהם<ref>ראה רש"י סנהדרין נו, ב ד"ה כאשר צוך: משה לאו מאליו הי' שונה להם משנה תורה כו' אלא כמו שקבלה הוא והי' חוזר ומגיד להם, וכל מה שכתוב בדברות האחרונות הי' כתוב בלוחות וכן שמע בסיני (וראה גם תוד"ה כאשר צוך – שבת פז, ב). וראה בפי' הרמב"ן (פרשתנו כ, ח. ואתחנן ה, יא־יב), ועד"ז בפי' הגור ארי' (יתרו וואתחנן שם), וראה גם פי' הרא"ם שם – שבדברות האחרונות חזר משה על דברות הראשונות (ששמעו בנ"י מהקב"ה עצמו), והוסיף פירוש בהן ("דודאי משנה תורה לאוסופי אתא" – גו"א שם), כמו "שמור את יום השבת" (במקום "זכור" שנאמר בדברות הראשונות), שהרי "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (כבהערה הקודמת. הובא בפרש"י פרשתנו כ, א. וואתחנן שם).</ref> (בשנת הארבעים) בספר משנה תורה<ref>ועפ"ז מבוארים כמה שינויים בין דברות הראשונות ודברות האחרונות (ראה פני יהושע שם), כמו: השינוי ד"שמור" לגבי "זכור" (ראה מקומות שבהערה הקודמת. ש"ך עה"ת פרשתנו כ, ח). ההוספה של "כאשר צוך" (במצות שבת ובמצות כיבוד אב ואם). ועוד.</ref> ("אלה<ref>ר"פ דברים.</ref> הדברים אשר דיבר '''משה'''")<ref>שמשנה תורה משה מפי עצמו אמרה (וברוח הקודש) – מגילה לא, ב (ובתוס'). זח"ג רסא, א. ועוד. וראה לקו"ש חי"ט ע' 9 ואילך. וש"נ. משא"כ ארבעה ספרים הראשונים הם "מפי הגבורה" (מגילה שם).</ref>.

והיות שב' הדברות – הם חלק מהתורה הנצחית<ref>[[לקוטי אמרים פרק י"ז|תניא רפי"ז]]. ובכ"מ.</ref>, ותורה מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ועוד. וראה זח"ג נג, ב.</ref> – מובן שב' האופנים באמירת עשרת־הדברות (דבר ה' עצמו, ודבר ה' כפי שנמסר ע"י משה) ישנם בכל עניני התורה, ובעבודת בנ"י בלימוד התורה וקיום המצוות בכלל, במשך כל הזמנים.

ובפרט ע"פ דברי חז"ל שלימוד התורה צריך להיות באופן שבכל יום יהיו בעיניך חדשים<ref>ראה פרש"י פרשתנו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.</ref>, בדיוק כמו שהי' בפעם הראשונה (שלכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" – לשון הוה<ref>של"ה כה, א. [[לקוטי תורה תזריע|לקו"ת תזריע]] כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.</ref>), עד ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"<ref>ברכות כב, א.</ref> – מובן, שב' אופנים אלו באמירת עשרת הדברות, צריכים להיות בעבודת האדם בכל יום ויום.

(א) תורה מצד עצמה היא "חמדה<ref>שבת פח, ב.</ref> גנוזה שגנוזה '''לך''' . . קודם שנברא העולם"<ref>ואדרבה: כל העולם נברא על ידי התורה (ראה ב"ר בתחלתו. זח"ב קסא, ריש ע"ב) ובשביל התורה (פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ).</ref>, להיותה חכמתו ורצונו של הקב"ה<ref>ראה תניא [[לקוטי אמרים פרק ד'|פ"ד]]־[[לקוטי אמרים פרק ה'|ה]].</ref>, עד שהתורה היא דבר אחד עם עצמותו ית' – "אורייתא וקוב"ה כולא חד"<ref>תניא [[לקוטי אמרים פרק ד'|פ"ד]] ו[[לקוטי אמרים פרק כ"ג|רפכ"ג]] בשם הזהר. וראה הנסמן במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' רפה. וראה זח"א כד, א. זח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). [[לקוטי תורה נצבים|לקו"ת נצבים]] מו, ב. ועוד.</ref>.

(ב) לאחר מכן התורה "נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה כו'"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ד'|תניא פ"ד]] (ח, ב).</ref>. ובמתן־תורה ניתנה התורה לבנ"י למטה בארץ דוקא (עד שהתורה "לא בשמים היא"<ref>נצבים ל, יב. ב"מ נט, ב.</ref>), שבנ"י נשמות בגופים צריכים ללמוד תורה ולפסוק שאלות ע"פ שכלם והבנתם הם (בשכל דלמטה). להשתמש בתורה ומצוות כדי להפוך את העולם הגשמי ולעשותו דירה לו יתברך בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]].</ref>.

(א) הידיעה וההכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו ית', למעלה מכל עניני העולם כולל שכל האדם – מבטאת את הרגש '''הביטול''' של האדם הלומד להקב"ה. ושלפני הלימוד עליו לברך ברכת התורה<ref>ראה ב"ח או"ח סמ"ז.</ref> ("ברוך אתה ה' כו' ונתן לנו את תורתו"), "אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות" (בתושב"כ)<ref>הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.</ref>.

יתירה מזו: הביטול שלו צריך להיות עד כדי כך, שאינו מרגיש את עצמו כמציאות בפ"ע, אלא כדי לבטא את דבר ה' שבתורה – כמ"ש<ref>[[תהלים פרק קי"ט|תהלים קיט, קעב]].</ref> "תען לשוני אמרתך", "שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר"<ref name=":1">[[תורה אור יתרו|תו"א פרשתנו]] סז, ב.</ref>. היינו, שנוסף ע"ז ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"<ref>ראה תדבא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתלד.</ref> (שקריאתו ולימודו בתורה גורמת כביכול את קריאת ולימוד הקב"ה), הרי יתירה מזו: דיבור האדם עצמו הוא דיבורו של הקב"ה, באופן ד"אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"<ref>[[תהלים פרק נ"א|תהלים נא, יז]].</ref>, "דברי אשר שמתי בפיך"<ref>ישעי' נט, כא.</ref>, '''ע"ד''' שכינה מדברת מתוך גרונו<ref name=":2">נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087 הערה 5.</ref>!

ולכן אומרים חז"ל "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" ("שלכאורה אינו מובן דמיון זה מה להלן כו' אף כאן כו' שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות<ref>פרשתנו כ, טו.</ref> ופב"פ דיבר ה'<ref name=":3">ואתחנן ה, ד.</ref> משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו"<ref name=":1" />) – כי "גם העסק התורה שבכל א' ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני ("וידבר '''אלקים''' את כל הדברים האלה"), ועל ידי זה תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני"<ref name=":1" />.

(ב) הידיעה שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא, אליו כנשמה בגוף – מגלה אצל יהודי שצריכה להיות מציאות של אדם, ושהוא ילמד תורה וישתדל להבין בשכלו את התורה שלומד, עד לאופן שתורת ה' (שנקראת על שמו של הקב"ה) "נקראת על שמו"<ref>ע"ז יט, א.</ref> של האדם ("תורתו"<ref>[[תהלים פרק א'|תהלים א, ב]].</ref>), "תורה דילי' היא"<ref>קידושין לב, ריש ע"ב (וראה בפרש"י שם).</ref> (ולכן "הרב שמחל על כבודו כבודו מחול"<ref>שם לא, סע"א.</ref>), הוא נעשה בעה"ב (כביכול) על התורה.

(א) שיהי' "דירה לו יתברך", שלכך יש צורך בתורה – "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – שתפעל המשכת וגילוי עצמותו ית'<ref>"דירה '''לו''' ית'" – לו לעצמותו (סה"מ תקס"ה ח"א ע' תפט. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32).</ref>.

(ב) שתהי' מציאות של "תחתונים", ויהודי – נשמה בגוף – הנמצא, יחד עם התורה שירדה למטה<ref>בכללות מבואר, שע"י ענין התורה (שגם בירידתה למטה אינה '''מתלבשת''' בדברים גשמיים) נעשה '''הדירה לו ית'''' (המשכת עצמותו ית'), וע"י המצוות נפעלת ההמשכה בתחתונים (ראה לקו"ש חט"ז ע' 440 ואילך. וש"נ). אבל, מכיון שהמשכת כל הענינים היא ע"י התורה, מובן, שבפרטיות יותר, גם ההמשכה '''בתחתונים''' היא ע"י התורה עצמה, דרגת התורה שירדה למטה.</ref>, בתחתונים, ומתנהג לפי גדרי ומנהגי ה"תחתונים", בכדי שיוכל לעשות שם (בתחתונים כפי שהם נשארים בגדרם ומהותם) דירה לו יתברך, ע"י ניצול גדרים והנהגות אלו גופא ע"פ הוראות התורה, לעשותם דירה לקב"ה.

כפשטות ענין הדירה: בכדי לעשות דירה במקום מסויים ועם דברים מסויימים (תחתונים), צריך להיות "אזלת לקרתא (ויתירה מזו –) הלך בנימוסי'"<ref>שמו"ר פמ"ז, ה. ועד"ז בב"ר פמ"ח, יד. וראה ב"מ פז, ב. – וראה גם שיחת [[שיחת וישב תשנ"ב - מוגה|ש"פ וישב]] – סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 174 (לעיל ע' 124) ואילך.</ref>: צריך ללכת ולהתיישב במקום הזה ("אזלת לקרתא"), ויתירה מזו – באופן דהתלבשות – "הלך בנימוסי'", להתנהג לפי מנהגי ונימוסי המקום, שדוקא אז שייך שיתיישב במקום הזה באופן שייעשה דירתו, ע"י ניצול מנהגי ונימוסי המקום לעשות את דירתו ולהרחיבה ולעשותה נאה יותר וכו' (משא"כ אם נמצא במקום שני, או אפילו במקום זה אך באופן שאינו מ"הלך בנימוסי'", אין ביכלתו להיות לו שם דירה).

כמבואר<ref>תו"א שם. [[לקוטי תורה שיר השירים|לקו"ת שה"ש]] מב, א. ובכ"מ.</ref> הפירוש בתיבת "(וידבר אלקים את כל הדברים האלה) '''לאמר'''" – "דלכאורה<ref name=":1" /> מלת לאמר אין לה הבנה ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמר לזולתו, משא"כ בעשרת הדברות א"א לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו פנים בפנים דבר ה'<ref name=":3" /> את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה"<ref>נצבים כט, יד.</ref> [במעמד הר סיני היו נשמות כל הדורות<ref>פדר"א פמ"א. שמו"ר ספכ"ח. תנחומא פקודי ג. נצבים ג. זח"א צא, א. זח"ב פג, ב. תקו"ז תמ"ט (פו, א).</ref>, גם נשמות הגרים<ref>ראה לקו"ש חכ"ח ע' 242 הערה 22.</ref>]?!

אלא שהפירוש ב"לאמר" כאן הוא – שכאשר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" הוא נתן את הכח לבנ"י בכל הדורות שהלימוד שלהם בכל דברי התורה (שכולם נכללים ב"את כל הדברים האלה"<ref>ראה חגיגה ג, ב ובכמה מדחז"ל – הובאו ב[[לקוטי תורה במדבר|לקו"ת במדבר]] טו, ג. וראה לעיל הערה 3.</ref>) יהי' באופן של "לאמר מה שכבר נאמרה"<ref name=":1" />, שהיהודי אומר (לא את המילים שלו, אלא) "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני"<ref name=":1" />, "תען לשוני אמרתך".

וה"דברות האחרונות" ש'''משה''' – הממוצע המחבר "בין ה' וביניכם"<ref>ואתחנן ה, ה. וראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט (ע' קצ ואילך).</ref> (בהיותו "איש האלקים"<ref>תהלים צדי"ק, א. וראה מדרש תהלים (באבער) עה"פ. דב"ר פי"א, ד. – וראה בארוכה שיחת ש"פ צו (סה"ש תנש"א ח"א ע' 395 ואילך), וברכת [[ברכת י"א ניסן תנש"א - מוגה|י"א ניסן תנש"א]]. (שם ע' 412 ואילך). וש"נ.</ref>, כנשמה בגוף למטה) – חזר ואמר, נותנים את הכח שליהודי בהיותו נשמה בגוף יהי' את הכח (ובפרט ע"י בחי' משה שבקרבו<ref>[[לקוטי אמרים פרק מ"ב|תניא רפמ"ב]].</ref>), שיוכל ללמוד תורה בהבנה והשגה של שכל האדם למטה.

ועד"ז – מקבלים מכך את הכח לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, הן בנוגע ליהודי עצמו [כידוע<ref>ראה לקו"ש חט"ז ע' 477 ואילך. וש"נ.</ref> שעיקר הענין ד"דירה בתחתונים" הוא (ומתחיל) בנוגע לבנ"י, "לדור ולשכון בנש"י כו' שיהיו כנס"י מכון לשבתו ית' כו'"<ref>המשך תרס"ו ס"ע תסח. ובכ"מ.</ref> – שכן מכיון ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", הרי בנ"י הם ה"דירה" האמיתית לעצמותו ית', בהיותם כביכול דבר אחד עם עצמות, אלא שזה מתגלה ע"י עבודתם בתחתונים], עד שנמשך מזה גם הכח לעשות דירה בתחתונים ב'''עולם''':

(א) בנוסח "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדברות הראשונות ניתן הכח לעשות "דירה לו יתברך", לו לעצמותו<ref>נסמן בהערה 41.</ref>, ו(ב) אמירת עשרת הדברות ע"י '''משה רבינו''' – נותנת את הכח לפעול זאת ב"תחתונים", בגדרם הם, כי משה נמצא למטה, "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'".

אבל אעפ"כ, האופן שמקבלים את דבר ה' הוא ע"י '''ביטול''' המציאות – כפי שהי' אז, שעל כל דיבור ודיבור "פרחה<ref>ראה שיחת [[שיחת שלח תש"נ - מוגה|ש"פ שלח תש"נ]] (ס' השיחות תש"נ חלק ב' ע' 520) הערה 56.</ref> נשמתן"<ref>ראה שבת פח, ב. שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג).</ref> (והוצרך ל"הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם"<ref>שבת שם.</ref>), ולכן נזקקו בנ"י (בנוגע לשאר הדברות לאחר אנכי ולא יהי' לך) לכך ש"משה<ref>נסמן בהערה 8.</ref> מדבר ומשמיע . . לישראל"<ref>ובדוגמת זה הוא בנוגע ללוחות הראשונות* עצמן – ש"נסתכל (משה) בהן וראה שפרח כתב מעליהן, אמר האיך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם" (אדר"נ פ"ב. וראה רבינו בחיי תשא לב, טז). ובפדר"א פמ"ו ויל"ש תשא רמז שצב: הלוחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים. וראה לקו"ש חי"ד ע' 31 ואילך. וש"נ.

ובפרטיות יותר – יש לומר שב"'''דירה לו יתברך'''" עצמה ישנם ב' אופנים ודרגות<ref>שהרי גם משה מצ"ע (בדברות האחרונות) בודאי פעל הענין דדירה '''לו יתברך''' (נוסף על הענין דדירה '''בתחתונים''').</ref>, כפי שנפעל ע"י משה (בדברות האחרונות) וכפי שנפעל ע"י "וידבר אלקים גו'" (בדברות הראשונות):

כמו שרואים זאת בדירה בפשטות: אע"פ שבדירה נמצא האדם הדר בה בגלוי בכל עצמותו<ref>אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כז הערה 35.</ref>, הרי הדירה עצמה אינה חלק מהאדם הדר בה, הם שני דברים נפרדים. ועד"ז בנמשל: מכיון שהכוונה היא לעשות דירה '''בתחתונים''' במציאותם ודרגתם הם (עד שהדירה נעשית ע"י הגדרים והנימוסים של התחתונים, "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'", כנ"ל), הרי אפילו כשהיא נעשית "דירה לו יתברך בתחתונים", אפילו דירה '''לעצמותו''' ית', בה נמצא הקב"ה בגלוי, אבל ה"דירה '''בתחתונים'''" נשארת במצב ד"תחתונים" "בענין הסתר אורו ית'"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא פל"ו]] (מה, ב).</ref> (שאלקות מתכסה מתעלמת ומתלבשת שם), זוהי "דירה '''לו''' יתברך", אבל דבר "נפרד" כביכול מהדייר עצמו, עצמותו ית' [שהגם שהחידוש בזה הוא שאפילו בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, אבל אי"ז כפי שעצמות ומהות נמצא בעצמותו ממש].

היינו, שהדירה (בתחתונים) עצמה נעשית (לא בטלה במציאות, אלא) "צינור" לגילוי "דבר ה' ממש" מעצמותו ומהותו יתברך (ה"דייר") בעצמותו ומהותו; עי"ז שיהודי לומד תורה למטה באופן ד"תען לשוני אמרתך", הוא נעשה צינור לגילוי עצמותו ית', באופן כזה שהדירה עצמה (היינו היהודי כפי שנמצא בתחתונים) מבטאת ומגלה את דבר ה' ממש – "תען לשוני אמרתך", עד כפי שהוא (היהודי) כביכול דבר אחד עם הקב"ה – הגילוי למטה ד"ישראל וקוב"ה כולא חד"<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref>.

ובכח זה – פועל יהודי עד"ז גם במציאות העולם, שמציאות התחתונים בעולם הם (לא דירה כמציאות בפ"ע מהדייר שבתוכה, אלא כל מציאותם היא שהם) מגלים את דבר ה', עד לגילוי כח העצמות הנמצא בעולם (שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'<ref>תניא [[אגרת הקודש סימן כ'|אגה"ק ס"כ]] (קל, ריש ע"ב).</ref>).

ט. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם־כן הקשר עם הזמן בו קוראים את פרשת יתרו (בשנה זו) – בעשרים בחודש האחד עשר ("עשתי עשר חודש הוא חודש שבט"<ref>זכרי' א, ז.</ref>), שהוא ג"כ עשרה ימים לאחרי יו"ד שבט, יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. ושבת מיני' מתברכין כולהו יומין<ref>זח"ב סג, ב. פח, א.</ref>, הימים הבאים דשבט, כולל – כ"ב שבט, יום ההילולא דבתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר:

חודש האחד עשר (שבט) קשור עם הגילוי ד"אחד עשר יום מחורב"<ref>דברים א, ב.</ref>, שקאי על ה"מיוחד שבעשרה . . שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי<ref>פרשתנו כ, ב.</ref> ה' אלקיך"<ref>שמו"ר פמ"ב, ח.</ref>, היינו ש"אחד עשר יום מחורב" קאי על בחי' אחד עשר שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב, עד בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"<ref>תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref>, דרגת הכתר שלמעלה מעשר ספירות, עד לעצמותו ומהותו ית' שלמעלה מכל סדר השתלשלות<ref>ראה בכ"ז בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 308 (לעיל ע' 249) ואילך. וש"נ.</ref>.

וזה מתגלה באופן נעלה יותר ביום אחד עשר בחודש האחד עשר, שאז ישנו הגילוי דאחד עשר הן מצד מספר החדשים והן מצד ימי החודש (כמדובר לעיל<ref>סה"ש שם ע' 8־317 (לעיל ע' 9־258).</ref>). ויש לומר, שמכיון שזה בא לאחרי הגילוי דיום עשירי בחודש, יש בזה גם המעלה דהמשכה פנימית (עשר), ועוד באופן דמעלין בקודש<ref>ברכות כח, א. וש"נ.</ref>, שמזה באים ל'''אחד עשר''' יום בחודש '''האחד עשר'''.

ויש לומר, שזהו ע"ד המעלה והחידוש דאמירת דברות הראשונות ע"י אלקים (בחי' אחד עשר), '''לאחרי''' שנאמרו גם הדברות האחרונות ע"י משה (בחי' עשר<ref>ולהעיר דקומתו של משה עשר אמות (ברכות נד, ב. וש"נ. וראה שבת צב, א).</ref>).

ובפרט כאשר שבת פ' יתרו – בה קוראים את כל הפרשה בתורה כולל פרשת עשרת הדברות – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" – בברכה לפני' ולאחרי' (שאז "הקב"ה קורא ושונה כנגדו" ביתר שאת וביתר עוז, במכ"ש מלימוד ענין זה בתורה בכל ימי השנה) – חלה ביום עשרים בחודש האחד עשר, עשרים בגימטריא כתר<ref>[[לקוטי תורה שיר השירים|לקו"ת שה"ש]] לה, ג. ובכ"מ. וראה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות כ' ס"ב (ע' סט ואילך). '''וש"נ'''.</ref>, היינו דרגת אחד עשר (כתר) שבאחד עשר.

ומזה באים לאחר מכן ליום כ"א בחודש – "'''אך''' טוב לישראל"<ref>[[תהלים פרק ע"ג|תהלים עג, א]].</ref>, אחד עשר יום מהעשירי בחודש האחד עשר, וזהו הערב דכ"ב בחודש (כפליים של אחד עשר – "'''בך''' יברך ישראל"<ref>ויחי מח, כ.</ref>), כנגד כ"ב אותיות התורה שעל־ידם נמשכים<ref>ברכה מלשון המשכה ([[תורה אור מקץ|תו"א מקץ]] לז, ג. ובכ"מ).</ref> כל הענינים וכל הברכות בפנימיות (בך)<ref>הביאור בזה, והקשר עם שם הנפטרת ("חי' מושקא", חיבור פנימי ומקיף) – נתבאר בההתוועדות, ובשיחות [[שיחת כ"ב שבט תשנ"ב - מוגה|כ"ב שבט]] (ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 344 (לקמן ע' 284) ואילך).</ref>.

על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"<ref>ר"פ משפטים.</ref> אומרים חז"ל<ref>מכילתא הובא בפרש"י עה"פ.</ref>, "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". היינו, שגם המצוות השכליות (משפטים<ref>כידוע בענין ג' הסוגים משפטים עדות וחוקים – ראה רמב"ן ואתחנן ו, כ. סה"מ מלוקט ח"ב ע' נה. וש"נ.</ref>), הקשורות עם גדרי התחתונים, הם "מסיני", מעצמותו ומהותו ית' ("וידבר אלקים גו'"), בדיוק כמו ש"הראשונים מסיני" – ע"ד "מה להלן באימה כו' אף כאן כו'".

וזה מתגלה באופן ד"ואלה" (מראה באצבעו ואומר זה<ref>ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י בשלח טו, ב.</ref>, אלה), עד לאופן ד"תשים לפניהם", "אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים כו' ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו"<ref name=":6">פרש"י ר"פ משפטים (ד"ה אשר תשים לפניהם).</ref> – ובפרט כיון שהתורה היא בעצם למעלה מהבנה והשגה<ref>ועפ"ז יש לומר דיוק הלשון "'''תעלה''' על דעתך", כי לדעת משה ה"ז עלי' בדעת, שטעמי התורה הם בעצם למעלה מהשגת האדם.</ref> – "לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"<ref name=":6" />, שגם "טעמי הדבר" ("ופירושו") עליו לתת לבנ"י בפנימיות ("כשלחן הערוך ומוכן לאכול", שנעשה דם ובשר כבשרו<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק ה'|תניא פ"ה]].</ref>).

ולהוסיף ע"פ פירוש הירושלמי<ref>ע"ז פ"ב סוף ה"ז ובפ"מ שם.</ref> ב"תשים" – מלשון סימה ואוצר, שגם האוצרות שבתורה – פנימיות התורה, שמצ"ע סתומה וגנוזה, וקשורה עם סתים דקוב"ה<ref name=":5" />, צריכים לבוא באופן ד"(תשים) לפניהם", לפנימיותם<ref>[[תורה אור משפטים|תו"א משפטים]] עה, ג. תו"ח שם תט, רע"א. ועוד.</ref>, בגילוי.

ועד"ז חוזר הענין ע"ע תמיד – כידוע שהענין דמתן־תורה ישנו תמיד, כהנוסח בברכת התורה – "נותן התורה" לשון הוה. ועד"ז ישנו בכל דור ודור – המשה שבדור<ref>ראה זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. ב"ר פנ"ו, ז.</ref>, שמוסר את דבר השם (תורה). ומזה מובן, שבכל דור ודור חוזר שוב – ועוד באופן נעלה יותר (לפי הכלל ד"מעלין בקודש") החיבור דדברות הראשונות ודברות האחרונות, הנותן את הכח ש"מה להלן כו' אף כאן" יהי' הגילוי ד"וידבר אלקים גו'".

ובהדגשה יתירה – מכיון שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, ובפרט בזמן האחרון, כמדובר פעמים רבות שסיימו כבר הכל וכעת צריכה רק להיות הגאולה בפועל – הגילוי דבחי' עשירי (שירה העשירית<ref>מכילתא בשלח טו, א.</ref> וכו'), יחד עם הגילוי דבחי' אחד עשר, "אנת הוא חד", גילוי עצמותו יתברך למטה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, הקשור עם משה רבינו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון"<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. שם, ו. זח"א רנג, א. ש' הפסוקים פ' ויחי. [[תורה אור משפטים|תו"א משפטים]] עה, ב.</ref>.

ובפרט ע"פ המדובר כמ"פ הראשי־תיבות בדרך אפשר של "מיד" – '''מ'''שה, '''י'''שראל (הבעש"ט), '''ד'''וד מלכא משיחא, היינו שהדור הראשון דמתן־תורה (דור משה) מתקשר עם הדור האחרון (דהגאולה ע"י דוד מלכא משיחא), ע"י גילוי החסידות דהבעש"ט ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, אשר לכשיפוצו מעינותיך חוצה "אתי מר" דא מלכא משיחא<ref>אגה"ק הידועה דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.</ref>.

ויש לומר, שבהתאם לתוכן תיבת "מיד", צריך לומר שג' האותיות אינן קשורות עם ג' זמנים שונים (משה בדורו, ישראל הבעש"ט בדורו, ודוד מלכא משיחא בדורו), אלא באות כולן יחד בסמיכות ממש<ref>להעיר מהאופנים בחתימת הרמב"ם (פוסק ומורה נבוכים): באותיות נפרדות; באותיות '''מחוברות''' זל"ז.</ref> ("מיד") בכל דור ודור ובכל זמן וזמן. כמרומז גם בזה ש"מיד" הוא גם ר"ת "'''מ'''שה, '''י'''הושע, '''ד'''ורם", ששלשתם היו בדור אחד.

וכן יש לומר בנוגע לדורנו זה – שבאותו הדור ישנו הגילוי דכל השלשה – מ' (ר"ת משיח<ref>להעיר ש'''מ'''נחם שמו (סנהדרין צח, ב).</ref>), י' (ר"ת דב' שמותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר) וד' (דורם); יחד עם משה שבדורנו (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), בחי' עשר (עשירי בשבט), כולל גם גילוי תורת החסידות (מעינות הבעש"ט) על ידו, ישנו גם הגילוי דבחי' אחד עשר, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", דוד מלכא משיחא.

ויש לומר ששלשת אלו הם ע"ד ובדוגמת ג' הענינים הנ"ל דדברות הראשונות (ע"י הקב"ה. ודוגמתו ע"י גילוי סתים ופנימיות התורה, מתחיל ע"י ישראל הבעש"ט), דברות האחרונות (ע"י משה), והחיבור ביניהם – דעשר ואחד עשר, כפי שיהי' בשלימות ע"י הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> (בחי' אחד עשר יום מחורב, למעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב), מעצמות ומהות (שלמעלה ממשה ממוצע המחבר), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

בעמדנו בשבת פרשת יתרו, בה קוראים בתורה את פרשת מתן־תורה, ובבואנו מעשירי בשבט (חודש האחד עשר), ומתכוננים לכ"ב שבט (כפליים של אחד עשר) – צריך כאו"א מישראל ליטול ההוראה מ"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" שנאמר בלשון נוכח ובלשון יחיד<ref>יל"ש פרשתנו רמז קפו, מפדר"כ פ' בחודש השלישי. וראה פס"ר פכ"א. רמב"ן פרשתנו כ, א.</ref> ("אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך גו'"), בכדי ללמד שזהו ציווי ולימוד אליו, לכל יחיד:

כשם שבמתן־תורה התכנסו כל בנ"י באופן ד"ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד"<ref>פרשתנו יט, ב ובפרש"י.</ref> – כמו"כ צריך להיות גם בעבודתו של יהודי, כאו"א מישראל, שעליו לכנס את עשר כחות נפשו, ולעשותם מציאות אחת של "צבור" לעבוד את הקב"ה הן בעשר כחותיו הפנימיים (ג' המוחין וז' המדות), והן בכחותיו המקיפים (בחי' אחד עשר), רצון ותענוג – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"<ref>ואתחנן ו, ה.</ref>.

ולכל לראש – להוסיף בלימוד התורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", בידעו שבעת שלומד תורה ה"ז בהתאם לעשר כחות נפשו, וגם – הוא אומר את "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני"<ref>ראה [[תורה אור יתרו|תו"א פרשתנו]] שם: יתבונן המשכיל ויפול עליו אימה ופחד בעסק התורה בשומו ללבו כי דבר ה' הוא ממש שנאמרו למשה מסיני.</ref>!

כולל ובמיוחד ומתחיל מאלו הנמצאים כעת כאן בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ה"מקדש מעט . . בית רבינו שבבבל"<ref>מגילה כט, א. וראה בארוכה [[קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל|קונטרס בענין מקדש מעט זה כו']] (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 465 (לקמן ע' 399) ואילך).</ref>, שהוא ה"בית חיינו" דכל בנ"י הנמצאים במקום זה וכל בנ"י בכל הדור כולו, שכן "הנשיא הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.</ref>, ממנו נמשכת השפעת החיות לכל הדור כולו בכל קצוי תבל, ובמילא מובן שביהכ"נ וביהמ"ד ובית מע"ט שלו הוא "בית חיי'''נו'''", ובפרט ע"י השפעתו מתורת חיים ומצוות (שעליהן נאמרו<ref>אחרי יח, ה.</ref> "וחי בהם"), ש"הם חיינו ואורך ימינו"<ref>נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית (ע"פ נצבים ל, כ).</ref>.

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש, באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, והביהכנ"ס וביהמ"ד ובית מע"ט זה יחד עם כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי מע"ט עולים, יחד עם כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא י, ט.</ref>, לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, ולבית המקדש השלישי והמשולש.