דבר מלכות מטות מסעי: הבדלים בין גרסאות בדף

כתיב<ref>חוקת כ, כט.</ref> "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום '''כל בית ישראל'''"<ref>משא"כ במשה כתיב "ויבכו בני ישראל", "הזכרים" (ברכה לד, ח ובפרש"י).</ref>, "האנשים והנשים, לפי שהי' אהרן רודף שלום ומטיל אהבה כו'"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, ובלשון המשנה<ref>אבות פ"א מי"ב.</ref> "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

מהענינים העיקריים דאהרן '''הכהן''' הו"ע '''ברכת כהנים'''[54], "מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים"[55], שישנו גם בזמן הזה[56], בחוץ לארץ בכל יו"ט, ובארץ ישראל (כפי שנהוג בכמה ק"ק) גם בכל יום[57], ובכל תפלה מן התפלות שביום (מלבד במנחה, משום חשש שכרות[58]).

וידוע[59] שבברכת כהנים ישנם ב' המעלות דברכה ותפלה גם יחד, מעלת הברכה שענינה המשכה מלמעלה למטה, ומעלת התפלה שענינה העלאה מלמטה למעלה, להיותה מדרגא שלמעלה מהתחלקות דהמשכה והעלאה (עליון ותחתון), ולכן מחברת שניהם יחדיו.

ועפ"ז י"ל הרמז במספר שנותיו של אהרן, "ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר"[60], שנוסף על השלימות דמאה ועשרים שנה, כשנות חייו של משה שנאמר בו[61] "היום מלאו ימי ושנותי", כמ"ש[62] "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", חי עוד '''שלש''' שנים ("'''שלש''' ועשרים ומאת שנה") – שבמספר שלש שנים (היתרים על השלימות דק"כ שנה) מרומזת כללות עבודתו בחיבור ב' הקוין ע"י בחינה השלישית שלמעלה משניהם.

וגם "'''אחד''' לחודש" (ב"חודש החמישי" עצמו) – קשור ושייך לדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות, כמודגש גם בענינו של ראש חודש, יום אחד[63] שלמעלה מהתחלקות ולכן כולל כל ימי החודש.

ויש להוסיף, ש"חודש החמישי באחד לחודש" (שכולל כל ימי החודש) הוא הכנה לכללות העבודה ד"אני לדודי ודודי לי"[64], העלאה מלמטה למעלה ("אני לדודי") והמשכה מלמעלה למטה ("דודי לי"), שמתחילה בר"ח אלול ("אני לדודי") ונמשכת בחודש תשרי ("דודי לי")[65] – מצד נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות ("בחודש החמישי באחד לחודש") שעל ידה נעשה חיבור ב' הקוין. ובפרטיות יותר – שב' הדרגות באהבה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, "אני לדודי ודודי לי" (ש"דודי" מורה על ענין האהבה), באות לאחרי הקדמת האהבה רבה שלמעלה מהשתלשלות, חסד '''דאהרן''', שיום הסתלקותו "בחודש החמישי באחד לחודש".

וענין זה בא במעשה בפועל ע"י ההליכה בדרכיו של אהרן (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש) – כציווי והוראת המשנה במסכת אבות⁴³: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עי"ז שמגלים את נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.

ובפרטיות יותר – ע"פ דיוק לשון המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן כו'": (א) "'''הוי'''" – לשון ציווי, שאין זה רק סיפור ע"ד הנהגה דמדת חסידות, כבכמה ענינים במסכת אבות, אלא ציווי והוראה (ויש לומר, שהלשון "הוי" כולל גם נתינת רשות והיכולת) להיות מתלמידיו של אהרן, (ב) "מתלמידיו (של אהרן)" דייקא, בלשון רבים (ולא "תלמידו") – שהשתדלותו בקיום הנהגתו של אהרן היא ביחד עם הרבים, שעי"ז ניתוסף בזה יותר מצד הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה"[66], "תרבה" דייקא, שריבוי אמיתי הוא בלי גבול, היינו, לא רק באופן ד"בכל מאדך", מאד שלך[67], אף שלגבי חבירו ה"ז במדידה והגבלה, אלא שזהו באופן של בלי גבול גם לגבי חבריו (שאר תלמידיו של אהרן), ועד שקשור עם בלי גבול (מאד) האמיתי.

ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה – לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא ע"י ביטול סיבת הגלות (שבא ע"י ההיפך דאהבת ישראל[68]), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים"[69], נמצאים כבר "על ירדן ירחו"[70] (דרגתו של משיח ד"מורח ודאין"[71]), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא – בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחי' היחידה (דרגא החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח[72], יחידה הכללית[73].

ועפ"ז יש להוסיף גם בהפירוש "ומקרבן לתורה" – שהכוונה היא להקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא"[74].

יד. ויש לקשר זה עם מאמר המשנה במסכת אבות בפרק דשבת זה – "רבי[75] שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה":

רבי שמעון דמשנתנו הוא רבי שמעון בן נתנאל שנמנה לפנ"ז[76] בין חמשת התלמידים של רבי יוחנן בן זכאי, ובהמשך לזה באים מאמריהם, "הם אמרו שלשה דברים וכו'"[77], ונקרא כאן "רבי שמעון" סתם – לרמז על שייכותו לרשב"י, שסתם ר"ש הוא רשב"י[78], ש"תורתו אומנתו"[79], כולל ובמיוחד הלימוד בפנימיות התורה, כרשב"י מארי דהזהר, כפי שמצינו[80] שר"ש בן נתנאל "פתח במעשה מרכבה כו'"[81].

והטעם שרבי שמעון מדגיש "הוי זהיר '''בקריאת שמע ובתפלה'''", אף שלכאורה הי' צריך להדגיש הזהירות '''בלימוד התורה''' באופן ד"תורתו אומנתו"[82] – כי, ההנהגה ד"תורתו אומנתו" באופן שאין מפסיקין לק"ש ותפלה[83] היא הנהגה מיוחדת ששייכת ליחידי סגולה בלבד (גם בין אלו ש"תורתם אומנתם"), ולכן צריך ר"ש להזהיר את תלמידיו וכל בנ"י שיהיו זהירים בק"ש ובתפלה (כמשנ"ת בארוכה במק"א[84]).

ויש לבאר דיוק הלשון "הוי '''זהיר''' בקריאת שמע ובתפלה", "זהיר" דייקא, מלשון זוהר ואור, כמו "זהר הרקיע"[85] – שאף שעיקר ענין הזוהר והאור נעשה ע"י לימוד התורה, "תורה אור"[86] (ובפרט כשהלימוד הוא באופן דתורתו אומנתו, שכל מציאותו היא "תורה אור"), מ"מ, משתדל ר"ש בטובתם של אלה שעדיין לא הגיעו להדרגא ד"תורתו אומנתו", שגם אצלם יהי' ענין הזוהר והאור ע"י ק"ש ותפלה (ועד שסו"ס יגיעו גם להזוהר ואור דתורתו אומנתו) – ע"ד ובדוגמת תוכן המאמר "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות (כולל גם "בריות") ומקרבן לתורה".

ויש להוסיף, שבלימוד התורה (תורתו אומנתו) גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה והעלאה – כידוע פתגם הרה"צ ר' הלל מפרריטש[87] בנוגע לדא"ח דהצמח־צדק (ועד"ז אצל כל רבותינו נשיאינו), '''שאמירת המאמר''' היא באופן ד"שכינה מדברת מתוך גרונו", "כנתינתה מסיני"[88], משא"כ '''הביאור והשקו"ט''' בהמאמר אפילו ע"י בעל המאמר בעצמו '''לאחרי''' אמירת המאמר, היינו, שבתורה גופא ישנם ב' האופנים דהמשכה מלמעלה למטה (כנתינתה מסיני) והעלאה מלמטה למעלה (ביאור ושקו"ט בשכל האדם), ע"ד ובדוגמת כללות החילוק שבין תורה (המשכה) לק"ש ותפלה (העלאה)[89].

נוסף על כללות המנהג[90] דעריכת סיומים בתשעת הימים כדי להרבות בשמחה של תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"[91]), "שמחה לגמרה של תורה"[92], ודוגמתו בסיום מסכת, "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן"[93], כולל גם ההוספה בצדקה[94] ("במשפט (תורה[95]) ובצדקה"[96]) ש"מקרבת את הגאולה"[97] – יש להשתדל במיוחד בשנה זו בעריכת הסיומים "'''ברוב''' עם הדרת מלך"[98], '''לאחד רבים מישראל''' בהשמחה לגמרה של תורה, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, ע"ד ובדוגמת הסיום דערב פסח[99] שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים.

ולהעיר, שהסיום דערב פסח אינו דוגמא בעלמא, אלא שייך גם להסיומים דתשעת הימים[100] – כי, הסיום דערב פסח הוא הכנה להגאולה דפסח, והסיומים דתשעת הימים הם הכנה להגאולה העתידה שהיא "כימי צאתך מארץ מצרים (אראנו נפלאות)"[101], ובהדגשה יתירה בשנה זו, הי' תהא שנת '''אראנו נפלאות''', כשעומדים על סף הגאולה.

ובפשטות – שנוסף לכך שכבר סיימו כל פרטי מ"ב המסעות במדבר העמים שבזמן הגלות, ועומדים כבר "על ירדן ירחו", "מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה"[102], עוברים את הירדן מערבה ונכנסים לארץ ישראל, ובארץ ישראל עצמה הולכים מערבה – לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי, ועד לקדש הקדשים (במערבו של ביהמ"ק), שבו נמצא הארון והלוחות.

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"[103], ומשה ואהרן (בעל ההילולא דר"ח מנ"א) עמהם[104], וכל הצדיקים ונשיאי ישראל עמהם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו עמהם, ביחד עם נשמות בגופים דכל בנ"י שבדורנו זה, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[105], "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"[106], וכולם יחדיו לומדים "תורה חדשה (ש)מאתי תצא", "אלה הדברים אשר דבר משה ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"[107]) אל כל ישראל", "אלה" דייקא, מראה באצבעו ואומר אלה[108], בפועל ובגלוי, ותיכף ומיד ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[72]) כידוע שהפסוק "דרך כוכב מיעקב" שקאי על מלך המשיח, קאי גם על כאו"א מישראל שנמשל לכוכב, כיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח (ראה לקו"ש ח"ב ע' 599. וש"נ).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[81]) ראה בארוכה לקו"ש חי"ז ע' 356 ואילך.

 

[82]) ואף שגם ק"ש הוא בכלל לימוד התורה (כדברי רשב"י "זה שינון וזה שינון" (ירושלמי ברכות ושבת פ"א סה"ב)), הרי, נוסף לכך שהכוונה כאן לק"ש כפי שהיא חלק מתפלה, גם לימוד התורה שבק"ש אינו בגדר אופן הלימוד ד"תורתו אומנתו", אלא בגדר הלימוד דפרק אחד שחרית וערבית (כדברי רשב"י (מנחות צט, ב) "אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש").

 

 

 

 

 

 

 

 

[90]) ספר המנהגים־חב"ד ע' 46. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 223. וש"נ.

 

 

 

[93]) שבת קיח, סע"ב ואילך. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.

 

 

 

 

 

[98]) משלי יד, כח. וראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש"נ.

 

[99]) ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח סת"ע.

 

[100]) להעיר מהסימן דקביעות השנה: א"ת – שבאותו יום שחל '''א'''' דפסח חל '''ת'''שעה באב (טושו"ע או"ח סתכ"ח ס"ג. וראה לקו"ש חי"ח ע' 313).

 

 

 

 

[104]) ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד – פסחים קיד, סע"ב.

 

[105]) בא יו"ד, ט.

 

 

 

[108]) שהרי לימוד התורה דלעתיד לבוא יהי' באופן של ראי' (ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ).