לקוטי אמרים · פרק ל: הבדלים בין גרסאות בדף

'''פרק ל' - והוי שפל [[רוח]] בפני כל האדם'''

בהמשך לתרופה לטמטום הלב שב[[תניא - פרק כ"ט|פרק הקודם]]{{הערה|שיתבונן במעמדו ומצבו אליבא דאמת, וכך ישבור את הסטרא אחרא - והיא הנפש הבהמית שבו.}} מוסיף [[אדמו"ר הזקן]] בפרק זה עצה נוספת: עליו להתבונן בפחיתות ערכו לא רק ביחס לעצמו{{הערה|כבפרק הקודם.}} אלא אפילו ביחס ל"[[קל שבקלים]]".

ב[[תניא - מהדורא קמא|מהדורה קמא של התניא]]{{הערה|בי' כסלו תקנ"ד גמר רבינו הזקן את התניא ונתן להעתיקו (בכתב יד) ולהפיצו. לאחר כשנתיים (כשהתברר שעותקים רבים זוייפו במתכוון ע"י המנגדים לתורת החסידות) ציווה רבינו הזקן להדפיסו באופן רשמי, ואסר הדפסות פרטיות.}} היה תוכנו של פרק זה כלול באגרת התשובה{{הערה|החלק השלישי של התניא. העניין מופיע שם בפרק ג, כהסבר כיצד עוונות שאדם דש בעקביו יכולים להביא לעונש כרת.}}. כשהדפיס רבינו את התניא (בשנת תקנ"ו) הוציא פרק זה משם והעבירו לכאן - כחלק מההתבוננות המביאה לביטוש עצמו{{הערה|שמטרתה לאכפיא לס"א, ראה [[תניא - פרק כ"ט|בפרק הקודם]].}}. ההבדל בין שני הפרקים רמוז בשני המשלים שבפרק ל"א{{הערה|שיחת ש"פ וארא תשכ"ח, מובא ב[[ליקוטי ביאורים בספר התניא]] להרב קארף, בפרק ל"א}}:

:* המשל "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא"{{הערה|סנהדרין ל"ט:, ועיין מדרש רבה סוף פרק ה' (הגהת הצ"צ).}} הוא עניינו של [[תניא - פרק כ"ט|הפרק הקודם]]: התבוננות בשפלות של חומריות הגוף{{הערה|הן מצד עצמו והן מה שהוסיף בזה בבחירתו}} - שפלות שעיקרה קליפת נוגה.

:* והמשל "ופגע בו כיוצא בו"{{הערה|שבת קכ"א:.}} הוא עניינו של פרק ל': שפלות הנובעת מאיסורים{{הערה|דברים בטלים, לשון הרע וכו'}} - מירידתו לשלוש קליפות הטמאות.

*[[מחשבות זרות]]