עריכת הדף "נר מצוה ותורה אור/שער האמונה"

א) הנה ארז"ל1 בא חבקוק2 והעמידן על אחת שנא' צדיק באמונתו יחיה3 כו' פי' שהאמונה היא שרש כל המצות: ולהבין זה הנה יש להקדים לזה בעיקר ענין מצות מצה בפסח. דמבואר בזהר הטעם לפי שהיא מיכלא דמהימנות'4 שע"י אכילת מצה לחם עני5 נמשך כח האמונ' האלקי' בכאו"א מישראל ואפי' כמו משה הי' חייב במצות אכילת מצה בליל הא' כדי להמשיך תוס' כח האמונה האלקי' בנפשו. וזה כפלא איך ע"י לחם גשמי יתוסף רוחניות האמונה האלקי' ולמה דוקא בלחם מצה שאין בה טעם כלל ולא נתחמץ כו' דהנה ידוע ההפרש שבין לחם חמץ למצה6 הוא שבלחם חמץ יש בה טעם לחם הנרגש ויש בו ההתנשאות וההגבהה כטבע שאור שבעיסה שמחמיץ ועושה נפוח והתפשטות העיסה כו' ולחם מצה הוא בהיפך שאין בו טעם נרגש כלל וגם אינו מתנשא ומתפשט כלל וכלל אלא כמו שהוא וע"כ נק' לחם עני כו' וע"כ נאסר החמץ בפסח לפי שמורה ענין ההגבהה והתנשאות ובטעם מורגש ובמצרים היו בשפלות והכנעה עצומה כלחם עני כו' והוא המצה שנשמר מחימוץ ואין בה טעם כלל וזהו עיקר טעם מצותה ע"ד הפשוט וצ"ל למה דוקא ע"י לחם מצה שאין בה טעם כלל יהי' נמשך האמונה כו'. והנה בכתבי האריז"ל נז' בעיקר טעם ענין מצה שהיא בבחי' קטנות דמוחין דאבא7 וזהו לחמא עניא די אכלו כו' ד' יו"ד8 נקודה תח"י כו' כידוע ולכאורה זה סותר לגמרי למ"ש בזוהר בענין מצה שנק' מיכלא דמהימנותא שהרי האמונה היא למעלה מן הדעת דוקא ואם שרש המצה היא בקטנות דאבא עכ"פ הרי זה בבחי' החכמ' שנק' אבא9 אלא שהוא בבחי' הקטנות שבה וכידוע דשרש הלחם בחכמה10 דוקא רק שהמצה בקטנות כו' וראי' ממאמ' דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן11 מזה מובן שהמצה עכ"פ בידיעה שבדעת ואיך נק' מיכלא דמהימנותא אחר שעיקר ענין האמונה היא דוקא למעל' מן הדעת כידוע. אך הנה ארז"ל לחד מ"ד דאילן דעה"ד שאכל אדה"ר חטה12 היתה כו' הרי החטה בבחי' הדעת דוקא וכמו שהתינוק יודע ומכיר אביו בטעמו טעם חטה דדגן דוקא שאז יש בו הדעת דטו"ר וטרם שטועם טעם דגן אינו יודע להבחין כ"כ בין טו"ר כמ"ש בטרם ידע13 כו' אך טעם דגן דוקא. ויש להקדים לזה שיש ב' מדריגות בחכמה הא' בחי' חכמה שבאה מאין ליש בטוב טעם ודעת והוא הגדל באדם לפי שניו שכלי מוחו מוכנים לקבל צורת השכל בבחי' טעם וסברא בהתחכמות ממש הגלוי' בכל א' לפי ערכו בכל דבר וענין מה אם בפרנסת טרף נפשו שימציא לו שכל טוב לפרנס א"ע עד שאמ' והחכמה תחי' בעלי'14 וכה"ג בדבר חכמה הלימודי' משכיל בטוב טעם כמו שאמ' טוב טעם ודעת למדני15 כו' וכן הוא גם בתינוק קטן יש בו טעם ודעת לקרות אבא כאשר יטעום טעם שבדגן דוקא ולא בימי יניקתו חלב ולא טעם טעם לחם דגן לפי שהטעם שבלחם שרשו בטעם שבחכמ' ע"כ יש בטעם
הלחם להמשיך בחי' הטעם שבחכמ' להיות יודע היטב לאביו שלא הי' בו זה טרם טעמו טעם לחם כלל ודוקא ע"י טעם הלחם כמ"ש וחיך יטעום אוכל1 שממשיך טעימת השכל בחיך רוחני בטעמים שבחכמה כמו טעמו וראו2 כו' (דלחם גי' מזלא3 הוא מזל ונוצר) שהחכמ' מאין תמצא4 ליש בטעם דוקא כחיך יטעום אוכל שמרגיש החיות כו' כך החכמה תמצא מאין ליש דבינה בהסבר וטוב טעם כו' והוא אשר גדל באדם ברוב ימים וע"י מאכלו בטעם חטה כנ"ל וד"ל והמדרגה הב' בחכמה היינו בחי' כח מ"ה דחכמה5 שנק' בחי' אין דיש דחכמה כמ"ש והחכמה מאין ממש טרם שבאה בבחי' טעם וסברא נגלית והוא הנק' כח המשכיל כל שכל וטעם שנק' מקור השכל שגידולו בהעלם כח השכל דוקא וזהו אך בצלם יתהלך איש6 במקיפי' דחו"ב בלמ"ד מ"ם דצלם (והוא הנק' מזלא ממש טרם שבא לגלוי בכלי המוח בטעם ודעת) שבלתי נגלה עדיין אך הוא גדל והולך בכח השכל ברוב ימים ושנים כמ"ש ימים ידברו7 ורוב שנים יודיעו חכמה כו' וע"י הלחם דוקא שהלחם עצמו מגדיל כח השכל שלמעלה מן הטעם והיינו כמו בלחם מצה דלא מליח שאין בו טעם כלל ששרשו בכח מ"ה ואין דחכמ' שלמעלה מן הטעם דהיינו כמו שהחכמה בבחי' אין ממש. וזהו שרש ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא והיא בבחי' קטנות דאבא כנ"ל ואין זה תרתי דסתרי כלל דמה שהמצה בלא טעם הגם שזהו בבחי' קטנות דאבא כשכל שבלא טעם אבל שרשו בכח השכל עצמו שלמעלה מן הטעם והיינו ענין האמונה שעיקרה למעלה מן הטעם כנ"ל וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא דוקא שזהו ביטול דכח מ"ה דחכמה שלמעלה מן הטעם כידוע והיינו הך וד"ל: (ב) ולהבין זה בתוס' ביאור הנה כתיב וארשתיך לי באמונה8 כו' וקאי על יצ"מ דהנה ביצ"מ הי' בחי' אירוסין שהו' באמונ' וז"ש וארשתיך לי באמונה ובמ"ת הי' בחי' נשואין כמ"ש ביום חתונתו9 כו' כידוע וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך10 דוקא שהוא האמונה ולהבין ענין האמונה שזהו עיקר מצות מצה שנק' מיכלא דמהימנות' שהוא מאכל המחזק כח האמונה כנ"ל אע"פ שירושה היא מכבר מן האבות11 מ"מ ע"י מצה ניתוסף אורה שתאיר ממקורה יותר עד שכל היחודי' עליונים דתו"מ תלויי' בה וכמ"ש בא חבקוק והעמיד כל התרי"ג מצות על אחת שהיא האמונה וכמ"ש צדיק באמונתו יחי' כנ"ל והאמונ' עצמה לא נמנית12 ברמ"ח מ"ע כי ירושה היא וכמו טבע בנפשותינו שלא שייך לשון צווי ע"ז כידוע ואמנם עיקר מקור חיות הנשמה הוא באמונה כמ"ש באמונתו יחיה בעצם וכל אשר יחי' נשמת האדם ממצו' כמ"ש אלה המצות כו' וחי בהם13 הן רק בחי' הסתעפות ענפי' מן המקור כו' ולהבין זה הנה עיקר מהות האמונה הוא למעלה מן הדעת שבראיית השכל וכ"ש במה שרואה בעיניו ממש לא שייך לשון אמונה אלא במה שלא נתפס בראיי' השכל ולא בעין כלל ולפ"ז לא יגיע כל תוקף האמונה רק לבחי' הראי'לבד דודאי אין לך גדול במעלות השגות דבר האמת לאמיתתו רק בראי' כשרואה מהו' הדבר ממש כמו שהוא לאמיתתו ולא בשמיע' מרחוק וכמאמ' אינו דומה שמיעה לראי'14 ועיקר הראי' הוא במהות הדבר ודוקא בעין הרואה ולא בראי' השכל כחכם שרואה בשכלו את הנולד וכה"ג וז"ש הביטו אליו15 הביטו ממש לאסתכלא ביקרא דמלכא16 בראי' המהות כמו עין בעין יראו17 כו' וכן הוא או' לע"ל ואמ' ביום ההוא18 הנה אלקינו זה לנוכח כו' וכל תוקפה של כח האמונה שלמעלה מן השגות השכל לא יגיע רק שיהיה כמו הראי' בעין שא"צ להאמין מאחר שרואה בעיניו ממש וא"כ אין האמונה למעלה מן הראי' אלא למעלה מן השגת שכל מרחוק שנק' שמיעה שבבינה ואפשר גם למעלה מראיי' השכל שלא ישיג החכם לראות הנולד רק מה שיש ביכולתו לראו' בעין השכל ולא במופלא הימנו שעין שכלו לא ישיג וירא' כלל אבל האמונה מגיע בדבר שלא ישיגו עין השכל כלל וכמ"ש לית מח' תפיס'19 בך כלל פי' בך במהותו ועצמותו ממש לית מחשב' דראיי' החכמ' תפיסא כלל רק כח האמונה שיאמין במהו"ע ממש אע"פ שאינו רואה בעין השכל ולא בראי' העין תוקף האמונה חזקה כ"כ כאלו רואה בעיניו ממש למהו"ע דלית מח' ת"ב כו' וכמו במ"ת שכל העם רואים20 כו' ועל כל דבור פרחה נשמתן21 כו' או בקי"ס שאמרו זה אלי ואנוהו22 זה ממש וכן לע"ל הנה אלקינו זה קוינו לו ממש באמונתינו החזקה מאד שהיא כמו ראי' עד שאין כל חדש בראי' מהו"ע שהרי האמינו בו כאלו ראוהו ואעפ"כ אינו דומה האמונה לראי' ממש שהאמונה אם היא בתוקף גדול וראי' ממס"נ על קדה"ש מ"מ אינו רואה מהו"ע בנפשו מאומה ואמנם הראי' בעין ה"ז במהו"ע ממש עד שאמונ' שקדמה כטפל יחשב ובאמת הרי אמ' זכרתי לך חסד נעורייך דוק' שהיא האמונ' וכתי' למען תזכור23 יום צאתך מא"מ כל ימי חייך להביא לימוה"מ ולעוה"ב שיגלה מהו"ע ממש כידוע בפי' כימי צאתך מא"מ24 אראנו נפלאות סדכ"ס דלמת"ב כלל כו' דלכאורה אין לך גדול יותר מן הראי' בעין באמיתית מהו"ע לימוהמ"ש ועוה"ב ולמה יזכרו אז האמונה שביצ"מ כו' אך מזה מוכרח לומר שיש מעלה יתירה באמונה יותר גם מן הראי' בעין ממש וזה פלא גדול לכאורה:
והנה גם במצות מעשיות שהן היחודי' העליונים דאו"א זו"נ כו' האמונה שרש עצמי להם כמ"ש באמונתו יחיה כנ"ל מזה גם כן מובן שיש יתרון מעלה לאמונה מכל המצות שהן בבחי' אדם דנרנח"י25 דאצי' שכולל כל רמ"ח אברים כו' ויש להקדי' לזה בענין תוקף הנפש שיש באמונ' שהיא למעלה הרבה מגופה של האמונה כי גופה של האמונה אע"פ שהיא למעלה מן הדעת מ"מ חסרה מכל פנימי' התפעלות השכל ומדות ורצון ותענוג כי הרי אין באמונה שום התפעלות תענוג ורצון ושכל ומדות בלב כלל רק אמונה פשוטה שמאמין בכל לבו ונפשו באמיתית אלקות במהותו ועצמותו ושברא והאציל הכל וכלא קמי' כלא כו' וכה"ג שזהו כמו טבע ממש גם בקל ופשוט שבפשוטים כו' עד שיוכל למסו"נ26 בפו"מ על קדה"ש וזה פלא גדול מאין יש לו כח גדול ותוקף הנפש כ"כ אם לא שיש טבע זו בנפש מהולדה בבטן כטבעיות ממש והוא הנק' נשמה כידוע והנה ידוע שזה הכח ועוז הוא נמצא בבחי' כח מ"ה שבנפש (כמ"ש בל"א1 ) ופי' כח מ"ה2 סובל ב' ענינים הפכיים א' מה לשון מהות כמו מהו כו' והב' לשון העדר השגת מהות כמו מה פשפשת3 כו' מה זה מה ראו על ככה4 כו' והוא לשון ביטול כמו ונחנו מה כי תלינו5 כו' וכך אמר ע"ס בלי מ"ה בלי מהות6 וכמו מה שמו7 כו' והענין הוא דשניהם אמת דמה ל' מהות דוקא וזהו הנק' כח מה שבנפש האלקי' והיינו מצד מה שנמצא הכח בעצם הנשמה האלקית ליכלל במהות ועצמות א"ס ממש דלמת"ב כלל כנ"ל אע"פ שאינו נתפס בראית השכל דחכמה שבנה"א כלל לפי שזהו כניצוץ הנמשך אחר מהות השלהבת כמ"ש משכני אחריך נרוצה8 שמרוצה זו אל המהו"ע דא"ס דוקא כמו הרואה את המלך שנמשך אחריו נמשך אחר מהו"ע שלו וכן הוא עיקר ענין הדביקות לדבקה בו יתברך בו דוקא כי זהו מטבעיות עצם הנשמה לידבק במהו"ע דוקא ולא בשום דבר מה זולתו כמ"ש מי לי בשמים9 ועמך לא חפצתי כו' וכמו שאנו רואים בכל מס"נ על קדה"ש בפשוטים וגדולים שוה ממש שמוסר גופו להריגה או באש רק למען שמו ית' שזהו בהתכללות במהו"ע ממש ואע"פ שלא נודע לו בשכל במהו"ע כלל דלית מחשבה ת"ב כלל אדרבה היא עיקר ענין האמונה והדביקות האמיתי רק במהו"ע שאינו נתפס בשום שכל כו' ואמנם מובן מזה עכ"פ שיש תוקף גדול כזה בעצם הנשמה ליכלל במהו"ע ה"ז בחינת מה ל' מהות שמהות ועצמות הנפש נמשכת כולה שלמעלה מראי' השכל והרצון והתענוג שבנפש כו' רק מהותה העצמי ודביקותה והתכללות' במהו"ע דא"ס ממש דוקא וזהו הנק' כח מ"ה שבנפש שבכאו"א מישראל למס"נ על קדה"ש והיא כח האמונה בכל איש מישראל כמו טבעיות במהו"ע האלקות כנ"ל (ומזה יבא להם הראי' במהותו ועצמותו לע"ל כי היינו הך כמ"ש קוינו לו וכמשי"ת) והפי' הב' מ"ה מה פשפשת כו' הוא בחי' הביטול העצמי שבנפש האלקית כמו ונחנו מה כנ"ל שהוא היפך המהות אדרבה בלא מהות כלל וכלל ובאמת היינו הך שהוא עצם כח המהות של הנשמה ליכלל במהו"ע כנ"ל שהרי בחי' הביטול עצמי הזה הוא לתכלית האמת בהפשטת כל עצמו ומהותו לגמרי מכל וכל עד שאינו מרגיש עצמו כלל וכלל וכאילו אינו במציאות כלל וכמו ונחנו מה דמשה שהי' משה בתכלית הביטול בעצם שלזה הי' אא"ס ממש נגלה בנשמתו כאשר ידבר איש אל רעהו10 כו' כידוע שאא"ס עצמו אינו שורה כ"א בבחי' תכלית הביטול לאין משום דעמ"ר אינו נמשך רק בעמ"ת11 כמו כי רם ה'12 ושפל יראה שפל דוקא שלפי ערך עצם הרוממות לא ישכון כ"א בעצם תכלית השפלות כו' כמו מרום וקדוש אשכון13 ואת דכא ושפל רוח כו' וכל שאינו בביטול עצמי כ"כ לא יקרב למהו"ע כלל וכלל כידוע ולפ"ז מובן דבחי' מ"ה בהעדר כל המהות הוא עצמו ענין מ"ה דכל המהות כו' דכל עיקר המהות דנשמה האלקית הרי הוא רק לדבקה במהו"ע כנ"ל וזהו עצמו ענין כח הביטול בעצם לתכליתו והיינו עיקר מהות כח האמונה כנ"ל שהרי עיקר ענין האמונה הוא כח יציאת והמשכת המהות והעצם שלמעלה מעין הראי' דשכל ורצון ועונג ע"כ התוקף של האמונה מגיע בכל עצמות ומהות דנפש למס"נ כו' כנ"ל והוא תכלית הביטול העצמי דבחי' מ"ה שהוא כח מ"ה העצמי ליכלל במהו"ע כנ"ל וזהו שאמר הנה אלקינו זה בראי' המהות מפני שקוינו לו בזמן הגלות באמונה חזקה דהיינו הך ממש בלי חילוק ביניהם כלל ואדרבה יש תוקף וכח יותר באמונה זו שאינו רואה יותר מכח התכללות בראי' ממש וז"ש למען תזכור כו' לימוהמ"ש ועוה"ב כנ"ל שהרי כח הראי' בעין הגם שזהו העושה התכללות העצם אינו רק בחי' חצוניות דמה שממשיך את הנפש בהיותו קרוב מאד אל המקור כניצוץ הנמשך אחר אור השלהב' יש בזה מכח המאו' שהוא המושך את הניצוץ וכענין משכני כו' וגם זה אמת דמצד שהניצוץ נלקח משם נמשך לשם בהיותו קרוב אבל בהיותו רחוק לא יומשך כי לא ישיגנו כח המושך מרחו' ביותר משא"כ ניצוץ האלקי שגם מרחוק יומשך כמו בגלות מצרים שכל גלות הוא עוצם הריחוק כידוע ויצאו משם באמונה פשוטה הרי כח אמונה זאת היא המושכת את הנפש בבחי' התכללות גם מרחוק ה' נראה להם14 כמ"ש לכתך אחרי15 ממש כו' זהו הוראה גמורה על תוקף התקשרות העצמית הפנימית דנשמה שאין כח גדול כזה גם בכח ראית העין במהות שהרי אין זה חידוש כלל בהיות הניצוץ קרוב ורואה בעין שיומשך שגם זה לא בא מכח עצמיות פנימיות שלו כמו באמונ' וד"ל אך הנה ביצ"מ היה גם בחי' ראיית המהות ועצמות א"ס שהרי אמר ובמורא גדול זו גלוי שכינה16 שנגלה עליהם מלך מה"מ בכבודו ובעצמו דוקא וזהו ענין קירוב המאור לגבי הניצוצות אמנם זה היה אחר חצות לילה דוקא שזכו לראות במהו"ע אחר תוקף האמונה שהיה בהם והוכנו כולם לצאת במס"נ ממש אז זכו באמונה זו לראיית המהו"ע שנגלה עליהם בכבודו ובעצמו כו' כי הא בהא תליא והיינו הך ממש כנ"ל וזהו ענין מצה שלפני חצות שנק' מיכלא דמהימנותא ונק' גם כן לחמא עניא כו' דהנה לחם עני הוא בתכלית השפלות שאין בלחם זה שום התפשטות חיות אור ושפע יתירה כלל רק לחיות עצם נפשו שיחיה בה (כמו הבע"ת שנק' אביוני אדם17 שאין לו רק חיות נפשו לבד שיחיה ולא ימות כו' כמ"ש במ"א) ורם ה' ושפל יראה שפל דוקא שהוא עמ"ת שבו יומשך מבחי' עמ"ר דוקא כנ"ל וע"כ נגלה עליהם מהו"ע אחר חצות לילה והיינו מצה הב' שאחר חצות18 שלא הספיק בצק' שלהם להחמיץ19 ויאפו את הבצק20 בדרך כידוע שזהו מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה בחי' מ"ה21 העצמי שזהו מחמת הארת מהו"ע שנגלה כו' והיינו עיקר ענין מצה זו שאנו אוכלים לפי שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ הגם שזה היה מחמת שנגלה עליהם כו' והיה בהם בחי' הביטול בעצם בתכלית שלא היה באפשר להחמיץ להיות בבחי' יש כו' מ"מ הרי הוא ממש ענין כח מ"ה דנשמה אלקית שבכל איש מישראל במצה זו שאנו אוכלים גם עתה קודם חצות שהוא בחי' האמונה שתוקף שלה היינו ממש בחי' ביטול העצמי שהיה במורא גדול בגלוי שכינה וע"כ נקרא מיכלא דמהימנותא עד שגם משה הוצרך לקיים מצות אכילת מצה בלילה ראשונה כדי להוסיף כח האמונה בנשמתו שלמעלה מכח עין השכל והראיה שלו במהו"ע שלפי ערכו ג"כ וראיה ממ"ש למען תזכור אפי' לעוה"ב כנ"ל וד"ל: (ג) ובזה יובן ג"כ ענין האמונה איך שהוא שרש עצמי לכל המצות ואינה נמנית עמהן כלל כנ"ל דבא חבקוק והעמידן על אחת פי' העמידן כמו הכל הולך אחר המעמיד1 שהמעמיד ומקיים הוא העיקר והיסוד ע"כ אינו נמנה עם הדבר המתקיים על ידו כך כל המצות הולכין אחר המעמיד והוא האמונה הפשוטה שבפשטות ועצמות מהות הנפש וזהו שהעמיד לכל תרי"ג מצות על אחת שהיא האמונה וכענין אמת ואמונה כל זאת2 דאמונה בה"א לשון נוק' שמקבלת מעצמות ומהות א"ס כמו שהוא ממש לאמיתת עצמותו שנק' אמת וכמ"ש וה' אלקים אמת3 ואמת ה' לעולם4 וכמאמר דאיהו אמת ואיהי אמונה5 כו' וכמ"ש דוד אמתך אלקי6 כו' דהאמונה הוא כל בחי' עצמיות ופנימיות כל תוקף וחוזק היותר גדול במהו"ע הנשמות דישראל שכולל כל מה שיסתעף מזה בקיום התו"מ ובמס"נ על קדה"ש שכולל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וזהו שהכל הולך אחר המעמיד ומקיים שהאמונה נק' מעמיד ומקיים כל בחי' הסתעפות פרטיות דקיום תו"מ ותשובה מעומקא דליבא ומס"נ כו' וזהו וצדיק באמונתו יחיה יחיה חיות העצמי ומקורי כמו שהוא ממש שכולל כל הסתעפות צדקותיו בתו"מ ותשובה ותפלה ומס"נ כו' והרי אנו רואים בחוש שגם כל מצות מעשיות מושרשי' כמו טבע בנש"י בגדול וקטן נשים וטף אין זאת רק חוזק ותוקף האמונה הפשוטה שבעצמיות נפשם מגדול עד קטן בשוה ממש והיא שעמדה לאבותינו ולנו7 כו' שכבר היה כלה כל כח שארית אור הקדושה האלקי' שבנש"י באור ושפע רצון ותענוג מוחין ומדות אוי"ר שלהם כו' אלא שהאמונה היא המעמדת הכל והכל הולך אחר המעמיד וזהו שהעמידן על אחת שהיא האמונה ובה יוכלל הכל ויצא לגלוי מן ההעלם בכל דור ודור גם דלא אכשר דרי בתו"מ ותפלה וצדקה ותשובה כלל וכלל באמונתם יחיו חיי עולם בל תמוט לעמוד נגד כל צר ומסטין לא יעזבם לכלותם ולהפר בריתו אתם כמ"ש לא מאסתים8 כו' וזהו פי' הפשוט דהיא שעמדה לאבותינו וגם לנו בכל דור שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו מצד עונינו שתייסרך רעתך9 לקטרג ולהשחית הכל אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו דוקא מצילנו מיד המקטרגים ורק מצד האמונה שנק' מעמיד וזהו והיא שעמדה לאבותינו כו' שהאמונה נצחית בל תמוט כמו שהוא ית' אמת לאמיתתו חי לעד וקיים לנצח10 וזהו אמת ואמונה כל זאת כו' דאיהו אמת ואיהי אמונה וכמו דאיהו אמת נצחי חי וקיים לעד כך איהי אמונה שמקבלת אמיתת עצמותו קיימת כענין דוד מ"י חי וקיים11 כידוע וד"ל. ולזה אין מהתימה מה שלא נמנית האמונה בכלל רמ"ח מ"ע כי א"צ לציווי ולבד זה היא יסוד הכל והיסוד אינו נמנה בכלל בנין כי הרי עליו הבנין וקיומו ומעמדו ובנין הוא בא בציור קומה והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת דאנכי ולא יהיה לך12 וזהו שאמר אנכי אשר הוצאתיך מא"מ ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ13 מאין ליש ויצ"מ היו הנסים יש מיש ממים לדם וכה"ג אך באמת ענין יצ"מ גדול מכל שרש הראשון דאבי"ע שהרי ידוע בעיקר ענין חג הפסח שנבדל במעלה מכל המועדים במה שנק' פסח לשון דילוג14 והענין הוא שכל המועדים זולתו היה בהן טעם בהעלאת מ"ן15 מלמטה שיעורר אתדל"ע בהמשכות מ"ד דוגמתו ממש כשבועות במ"ת שאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה16 והיה הכנה לזה בז' שבועות הספי' דוקא וכן יו"ט דסכות בענני כבוד שבמדבר היו ראוים לזה מצד ההכנה דרבה שקדמ' לזה אך בפסח לא היה שום הכנה כלל מתחלה רק מעצמו ומאליו דילג בערך המדריגה כמ"ש קול דודי17 הנה זה בא מדלג על ההרים כו' וכן ענין ופסח ה' על הפתח18 כידוע שזהו הכל ענין א' שמה שנק' דילוג בשיר השירים נק' פסח בל' החומש כו' ופסח ודלוג זה היה מעצמו לבד ולכאורה גם במקור התעוררות חפץ חסד להשתלשלות דאבי"ע היה ג"כ מעצמו כי חפץ חסד הוא19 כידוע אך זה היה בחי' חיצוניות שלו להיות לו דירה בתחתונים כי סוף מעשה עבמ"ת20 כידוע אבל ביצ"מ היה הדילוג מבחי' פנימי' מהו"ע שלו ממש וע"כ לא היה שום העלאת מ"ן מגיע לזה כלל וכלל רק שנגלה עליהם במהו"ע בלי שום העלאת מ"ן כלל לפי שהיה הדילוג הזה מבחי' פנימית מהו"ע ממש שלא יגיע לשם מצוה כלל כמ"ש אם צדקת מה תתן לו21 כו' אך מ"מ היה לזה העלאת מ"ן והוא האמונה החזקה שהאמינו במשה למעלה מן הטעם כלל למס"נ כו' שזה בא ג"כ מבחי' פנימית מהות ועצמות דנש"י כנ"ל ע"כ נתעורר בעצמותו כב"י ג"כ מבחי' פנימית מהו"ע ממש רק שלא בא הגלוי הזה באור כלי השגתם כמו במ"ת ולע"ל וזהו כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות סדכ"ס דלית מח' ת"ב כלל ולכאורה זהו פלא גדול דכבר נגלה עליהם בכבודו ובעצמו כו' שנק' נפלאות סדכ"ס כו' אלא שבא הגלוי דסדכ"ס למטה מטה בהתלבשות שונות לפי ערך מהות נש"י כמו שהן למטה בגופי' חומריי' אבל לע"ל אראנו נפלאות האלה ממש כמו שהוא למעלה באמיתת עצמותו ממש וכמ"ש הנה אלקינו זה ממש וכן מ"ש יקימנו ונחיה לפניו22 ממש וד"ל וזהו שבא חבקוק והעמידן על אחת כו' דמאחר שמה שהיה חפץ חסד מעצמו להיות לו דירה בתחתונים ע"י תו"מ אינו רק בבחי' חיצוניות לגבי גלוי פנימית מהו"ע ע"י העלאת מ"ן דאמונה פשוטה דוקא כנ"ל א"כ ממילא יובן דכל המצות הגם שהם בחי' יח"ע למעלה הכל הוא בשרש דאבי"ע שאינו רק מבחי' חפץ חסד חיצוני ואין זה מגיע במהו"ע ממש רק ע"י האמונה שהיא דוקא במהו"ע ממש כנ"ל בענין הדביקות כו' וזהו שבמ"ת שקיימו וקבלו כל התורה בי' הדברות אמר אנכי אשר הוצאתיך מא"מ שזה עולה על כולנה לפי שהכל הולך אחר המעמיד שהוא היסוד לקיים התו"מ די' הדברות שממילא יש בכלל מאתים מנה1 כו' ונמצא שהאמונה שביצ"מ היה מקור ויסוד לבחי' הראיה בעין דמ"ת והא בהא תליא וכך הוא לע"ל דכתיב להנחיל אוהבי יש2 בעה"ב מחמת קיום המצות דוקא כידוע ה"ז בא מיסוד ושרש הראשון דאמונ' שביצ"מ וזהו זכרתי לך חסד נעורייך דוקא גם לעה"ב כנ"ל וזהו וארשתיך לי באמונה דוקא דהגם שהאמונה נק' אירוסין ומ"ת הי' בבחי' נשואין אבל זכרתי לך חסד נעורייך דבחי' אירוסין יותר מנישואין דמ"ת לפי שהאירוסין הגם שהוא בבחי' מקיף3 לבד כטבעת קדושין אבל הוא בא מכל כח העצמות כמו שהוא שהיא בבחי' עיגול מקיף מכל צד שכלול בתוכו כל פרטי היחודי' והתולדות שיהיו אחר החופה והוא עיקר המעמיד ומקיים כל הסתעפות תולדות ויחודים שאח"כ שלא יופר הברית כו' כנ"ל בפי' והיא שעמדה כו' וכמ"ש בד"ח ע"פ גפן ממצרים תסיע4 בכח אמונה ואח"כ כסו הרים צילה5 כו' וד"ל:
(ד) ומעתה יש להבין בענין הנ"ל במ"ש בפע"ח דמצה הוא בחי' קטנות דאבא6 שזהו על כל פנים בבחי' החכמה והאמונה היא למעלה מן החכמה כנ"ל אך הנה תחלה יש להבין בפי' קטנות דאבא מהו דהנה ידוע שיש ב' מיני התבוננות א' בממכ"ע בבחי' השתלשלות דאבי"ע והב' בבחי' סובב כ"ע בכלל שהוא הארה מעצמותו ית' ממש כענין יחיד חי העולמים7 שתחלה הוא יחיד לבדו וכן המלך המרומם לבדו8 ואח"כ מתנשא מימ"ע בבחי' סוכ"ע כידוע. והנה בבחי' ממלא כ"ע אמר שאו מרום כו' וראו מי ברא אלה9 שיתכן בזה בחי' ראיה על כ"פ והוא ראית השכל שעין השכל יראה איך שברא אלה מאין ליש כמו בדבר ה' שמים נעשו10 ובעשרה מאמרות שנתחלקו לרבבות צירופי' הרי כמו שרואה בעין ממש התהוות העולמות בכל רגע מחדש בטובו מע"ב מדיבור העליון והדיבור נמשך ממדות דאצי' והמדות מחו"ב עד מל' דא"ס שנק' ממכ"ע בכללות דאבי"ע וידוע דאע"פ שאין כל זה רק בחי' הגלוי והתפשטות אור ממהו"ע ממש כמדת המלוכה שאינו רק התפשטות כו' מ"מ גם בזה יש בחי' א"ס כי א"ס להתפשטותו וכידוע דאא"ס למטה מטה עד אין תכלית11 גם במל' דאצי' עד מל' דעשי' שנק' כח הפועל אלקי בנפעל ממש מאחר שכח הפועל בעצם בבחי' א"ס גם פעולותיו מתפשטי' באין שיעור וכמ"ש בס"י מכאן ואילך12 צא וחשוב עד אין כו' וכמ"ש אני ראשון13 שהוא מל' דא"ס כך אני אחרון במל' דאצי' כמ"ש ראו עתה14 כי אני אני הוא כו' אך הרי יש בזה בחי' ראיה עכ"פ ראו מי ברא אלה משא"כ במהו"ע דא"ס כמו שהוא למעלה עד אין שיעור הרי אמר לית מת"ב כלל15 ונק' סדכ"ס16 דלא ידע ליה בר איהו17 ונק' נורא תהלות18 כו' והיינו בחי' סובב בכלל שהוא נמשך מיחיד לבדו וכמ"ש אתה ה' לבדך19 ממש וכמא' דקודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד20 ואנו אומרי' אתה הוא21 כו' באין שינוי כלל והרי אמר בזוהר דאיהו תפיס בכ"ע22 ולמדת"ב כי אין העולם מקומו23 אף על פי שהוא מקומו ש"ע מזה מוכרח לומר דגם בחי' ממכ"ע בכלל ובפרט דתפיס בכ"ע מ"מ אינו נתפס בראי' והשגה דלמחת"ב ומ"ש ראו מי ברא אלה היינו בחי' השגות המציאות שאנו רואים כח התפשטות אלקות בנבראים ואיך שהוא אדון על כולא24 כו' אבל לא השגת מהות אור האלקי שמלובש בתוך כ"ע כמו דלמת"ב במהו"ע ממש דהיינו הך וז"ש כי ה' הוא האלקי' כולא חד25 וע"ז נצטווינו באמרו אתה הראית לדעת26 כי ה' הוא האלקים ופי' דעת זה הוא בהשגה ובהכרה איך דה' אלקים כולא חד בלי הפרש כלל וזה פלא גדול דהרי למת"ב לא בסובב דהוי' ולא בממלא כ"ע אלא צריך לומר דדעת זה היינו להכיר ביטול היש לאין בממלא וסובב שכולא חד דכמו שאין ערוך הנברא לגבי הבורא בשם אלקים כך הוא מתנשא מימ"ע שאין ערוך כל גלוי אור דממלא בקו"ח לגבי מהו"ע ממש וז"ש כי ה' הוא האלקי' הכל א' דקמי' כולא כלא כו' ולזה יקרא דעת והוא שמכיר את בוראו ואיך יכירנו במהות דלמת"ב כלל אלא יכירנו בדעת זה שהוא קדוש ומובדל בערך מהכל וממנו הכל שזה עצמו בא ע"י הדעת והכרה שיכיר ויבחין בזה וכן וידעת היום27 והשבות כו' כי ה' כו' וכן דע את אלקי אביך28 כו' ואין זה כידיעה בשכל לבריאת שמים שאומר בזה לשון ראי' והכרה שזהו היפוך גמור שהרי רואה מהות הבריאה אלא שמשיג ויודע שזהו מציאות התפשטות אור האלקי שנמצא יש מאין אבל הכרה ודעת לבורא היינו שיודע במהותו איך שהוא נבדל בערך אע"פ שאינו רוא' המהות נתאמת האמת כמו שהוא באמיתת מהו"ע שהוא יחיד לבדו כו' ומתנשא בבחי' סובב כו' עד דגם בחי' ממלא דתפיס בכ"ע למת"ב כלל וכולא חד כנ"ל ונמצא ידיעה זאת קרובה לבחי' השגת המהות מאחר שמכוין לאמיתת ענינו כמו שהוא באמת וז"ש אמתך אלקי29 ע"י בחי' הדעת וכמו לע"ל דכתיב כולם ידעו אותי30 אותי ממש ואיך ידעו במהו"ע דלמת"ב אלא שיכירו וידעו באמתתו איך שהוא מלך מרומם לבדו והוא תפיס בכ"ע כו' זה יבא בדעת והכרה משא"כ עכשיו ידיעה זו מרחוק מאד והוא רק באמונה לבד שמאמין באחד ויחיד שהוא סוכ"ע וממכ"ע וגם באמרו שמע ישראל כו' אינו נתפס בידיעה והכרה גמורה רק באמונה פשוטה וחזקה מאד כנ"ל שמגיע למעלה גם מכח הראיה בעין מפני שהוא בא מתוקף הנפש בעצם וז"ש וארשתיך לי באמונה וידעת31 כו' שתחלה היא תוקף האמונה והיא שמביאה לבחי' הדעת והכרה אמיתית באמיתת מהו"ע כמו לע"ל דכתיב כולם ידעו אותי ממש כמים לים מכסים כך ומלאה הארץ32 דעה את הוי' ממש מה שעכשיו אינו נתפס בדעת רק באמונה ואמנם הא בהא תליא וזה גורם לזה דגם עתה האמונה גורמת הדעת שהוא עכ"פ בבחי' הודאה כענין מודים אנחנו לך33 וכה"ג וד"ל (ובזה יובן יותר לתרץ הקושיא דפלוסופי' למה לא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ שהוא מאין ליש כו' כי זהו רק בחינת התפשטות אורו באבי"ע שאין ערוך למהות ועצמו' וגם בזה הגלוי למדת"ב כלל וזה לא נתייחד לאוה"ע רק לישראל לבד בהיותם במצרים דגם דקרו לי'34 אלקא דאלקייא וכתי' מי לא יראך1 מלך הגוים וכמו חסידי אוה"ע כו' אעפ"כ במהו"ע דסובב וממלא אין בהם בחי' הדעת הנ"ל ולא האמונה רק ישראל לבד שהוטבע זה כטבע בנפשם וכמ"ש אתה הראית אתה דוקא הראית בדעת זה להכיר לבוראם ביח"ע ויח"ת כנ"ל וכן שמע ישראל דוקא רק שנחלק לב' מדריגות בפסד"ז מדבר בשבחו2 של מקום בהתפשטו' כח הפועל בנפעל דנבדל ומרומם לבדו גם בהמשכה זאת דכל פסד"ז וברכת יוצר עיקר הכונה רק בזה כמו הללו את ה'3 מן השמים כו' שזהו ביטול היש לאין עד רום המעלות ואיך שבטל אליו הכל כמו לך ה' הגדולה4 כו' והוא מלך מרומם לבדו ונורא תהלות כו' ובק"ש הוא מדבר בהשגות מהו"ע ביחו"ע5 דאיהו וחיוהי חד6 ממש וביח"ת דבשכמל"ו7 שזהו יותר עליון מביטול היש לאין שאינו רק בהשגו' מציאותו והתפשטותו אבל יחו"ע דמהו"ע שזהו כמו שהוא לבדו גם אחר שנאצל ונברא באין שינוי כלל וד"ל וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ ע"י האמונה שהיא רק בדביקות במהו"ע שלמעלה הרבה מבחי' גלוי אור דסובב וממלא דמע"ב בכלל ובפרט שלא יפול בזה ענין השג' כלל רק האמונ' שנתייחד' לכנ"י לבד ביצ"מ כנ"ל (אך באמ' יש יתרון מעל' ביחו"ת דבשכמל"ו אע"פ שאינו רק ביטול היש לאין כמו בפסד"ז במ' שהו' בבחי' ראי' מקרוב עכ"פ ולא בשמיעה מרחוק כשמע ישראל ביח"ע דאע"ג דלמדת"ב גם בממכ"ע מ"מ הרי כהפ"ב8 ממש והרי בא בגלוי השגה ממש רק שמוסתר שם מאד ובהגלות נגלות אור זה לע"ל הרי יראו במהות אור האלקי זה שבתוך כ"ע וכמו שאנו אומרי' וידע כל פעול9 כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כו' משא"כ ביח"ע דלמת"ב כלל רק לע"ל דכתיב הנה אלקינו זה10 כו' ולפ"ז ביחו"ת דבשכמל"ו יש בחי' ראי' במהות כמו לע"ל והיינו ידעו אותי ובאמונ' דעכשיו ביחו"ע במהו"ע יבאו לראי' המהות דזה בעצמותו ממש וזהו שמע שמיע' מרחוק ולא ראי' מקרוב וזהו לע"ל א"ח עט"ב11 כידוע וד"ל) וזהו פי' אנכי ה' אלקיך אנכי מי שאנכי12 דלמת"ב כלל הוא נעשה ה' אלקיך דוק' בבחי' דעת והכרה שה' הוא האלקי' כמ"ש אתה הראי' לדעת כו' כנ"ל אתה דוקא וע"י מה זכו להיות ה' אלקיך בדעת הוא ע"י האמונה שהיה בהם ביצ"מ שז"ש וארשתיך לי באמונה ואח"כ במ"ת וידעת כו' ופי' ידיעה זאת היינו דוקא בידיעת המהות דהוי' שהוא האלקי' כולא חד וכנ"ל שזה קרוב לראי' המהות כו' שז"ש אנכי דוקא שאין אנכי זה מתלבש בבריאת שמי' וארץ כלל רק בראשית בחכמה13 כו' וד"ל:
(ונמצא מובן מכ"ז עכ"פ שהדעת והאמונה אע"פ שהן כמו ב' הפכים שהאמונ' עיקר מהותה למעלה מן הדעת דוקא מ"מ הדעת הנ"ל קרוב לבחי' האמונה מאחר שהידיעה היא בהשג' המהות כראי'14 במהות וכה"ג שזה תכלית מעלת האמונה שיחשב כאילו רואה בעיניו כנ"ל) ויובן זה ע"פ הנ"ל בב' מדרגות דמ"ה א' לשון מהות והב' העדר המהות ושניהם א' משום דביטול המציאות בעצם ה"ז בא במדרגה דראי' המהות והיינו הך כנ"ל וכך יובן כאן ויובן ג"כ ענין ב' מצות הנ"ל בפי' מצה זו שאנו אוכלי' ע"ש מ"ה כו' ויש להקדים לזה ענין א' המבואר במ"א בענין מילוי דה"א דמצה15 ה"ה16 שהוא מל' דא"ס שבהעלם במל' דאצי' וביאור זה יובן ע"פ הקדמה בענין יראה עילאה ויראה תתאה17 שזהו שאמ' בר"מ דו"ר רחימו ודחילו18 והענין הוא דיראה עילאה הוא במל' דא"ס19 שז"ש ובמורא גדול זו גלוי שכינה דפי' מורא גדול לשון זכר להיות שהוא שפע אימה ופחד מצד גלוי אור העצמו' כמו שהוא ממש שנק' שמו הגדול שקודם הצמצום דקו"ח כו' שהמקבל הגלוי זה נק' יראה לשון נוק'20 אבל העושה וממשיך ליראה זו נק' מורא לשון זכר והוא גדול בבחי' גדלות העצמות ונק' יראה זו ירא' עילאה ויראה אותיות ראיה21 שהוא עד"מ כרואה את המלך במהו"ע שתפול עליו אימתו בביטול עצמי בלתי הכנה כלל שמצד עצמו' רוממות המלך באה לו אימה זו אבל טרם שנכנס להיכל המלך פנימה הוא מתבונן בדעתו רוממות המלך שמתבטל מכח הכנת עצמו שנק' בטול היש לבד כידוע זהו יראה תתאה שום תשים עליך מלך22 שזהו הכנה לירא' עילאה בראי' המהות כו' שזהו מורא גדול שכולל כל מיני יראה שבמקבלים שכאשר אפס קצה גדולתו מתגלה אין היראה באה רק לפי המדה וזהו בבחי' ממכ"ע בכלל דצמצום דקו"ח אבל התגלות כל מהו"ע כמו שהוא קודם הצמצום בעצמו' גדולתו שאין חקר שנק' מל' דא"ס נק' מורא גדול וזו גלוי שכינה כמו שהוא בעצמותו כו' וזהו שנגלה עליהם מלך מלכי כו' בחי' מל' דא"ס עצמו שהאיר בכנ"י גם בהיותם משוקעים בנש"ט דמצרים23 משום דקמי' ממש כחשיכה כאורה24 וגם חשך הקליפות דנש"ט לא יחשיך כו' כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה25 ומתחת לארץ הוא כמו בשמים ממעל ממש בשוה כידוע וזהו ופסח ה' על הפתח26 בבחי' דילוג גדול כמ"ש במ"א וד"ל אבל יראה תתאה הוא במל' דאצי' בבי"ע שנברא העולם מאין ליש גמור רק שהיש בטל לאין בקבל' מ"ש שזהו כמו טרם שנכנס להיכל המלך כנ"ל שעושה בנפשו בחי' ביטול היש לבד שאין זה ביטול עצמי כעומד ורואה במהות המלך ומ"מ זה גורם לזה והא בהא תליא משום דנעוץ תחלתן בסופן27 כו' וכידוע דסוף מעשה בביטול היש עבמ"ת במל' דא"ס שז"ש אני ראשון כו' אני אני הוא כנ"ל והיינו ענין מילוי דה' דמצה שיש בה' זה ה' בהעלם והוא בחי' מורא גדול דמל' דא"ס בראי' המהות שיש בהעלם ביראה תתאה דביטול היש דה' אחרונה משום דנעוץ כו' וזהו מצה זו שאנו אוכלים קודם חצות שהיא בבחי' יראה תתאה קבלת מ"ש לבד היינו ע"ש שלא הספיק בצקת כו' שהוא בחי' ביטול העצמי דאחר חצות בירא' עילא' שבראי' המהות כשנגלה עליהם מלך מלכי כו' משום דהא בהא תליא ממש וד"ל ועד"ז יובן גם כאן בבחי' ומדריג' יותר עליון והיינו הך שהרי ענין האמונ' הוא רק ביטול והמשכת כל המהות שלמעלה מן הטעם (כקבלת מ"ש ביטול חיצוני שמבטל א"ע עכ"פ רק שהוא בחיצוניו' ובאמונ' הוא מגיע בפנימי' ועצמיו') וזהו בחי' מ"ה העדר המהות מכל וכל כו' וזהו עכ"פ מצד עצם הנפש גם בהיותה מרחוק כנ"ל והדעת הוא כמו בחי' ראי' בקירוב בהשג' המהות כמו לע"ל שכולם ידעו אותי כו' (והיינו כח מ"ה ל' מהות כו') שזהו כענין מורא גדול דיראה עילאה אותיות ראי' כו' שהוא מצד התגלו' העצמו' שרוא' במהו"ע ממש שמתבטל מצד זה ביטול עצמי כנ"ל וזה גורם לזה דהאמונ' גורמת הראי' מקרוב בדעת כמ"ת שראו כו' שבאו מכח האמונ' ביצ"מ כנ"ל):
(ה) ובכ"ז יובן מה שהמצה נק' מיכלא דמהימנותא דוקא וגם היא בבחי' קטנות דאבא שהוא בבחי' מ"ה דחכמ' כידוע דהנה מבואר למעלה שיש שני מדריגות בשכל אחד למעלה מן הטעם והב' שבא בטע' דוקא ומה שהוא למעלה מן הטע' נק' בחי' קטנות דאבא דוקא ויובן זה עפ"י הנ"ל בענין הדע' והאמונ' שאע"פ שהן שני הפכי' זה גורם לזה משום דהיינו הך כנ"ל כך הוא במצה שנק' קטנות דאבא ושרש' באמונ' דוקא דהנה מה שאמר שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא1 עד שיטעום טעם דגן הנה ידיעה זו אינה ידיעה בהשגת שכל בטעם הענין ואיכותו איך שהולידו ע"כ הוא אביו ואשר אהבתו אליו טבעית מצד שהוא אביו וכרחם אב על בן כו' שזהו ידיעה בטוב טעם בבן הגדול דוקא אבל בתינוק הקטן כבן ב' וג' שנים אין לו ידיעה זו בכלי מוחו כלל שיכיל זה הדבר באיכותו כמו שהוא ועכ"ז הרי הוא קורא אבא ואימא כו' כאלו יודע הדבר ידיעה גמורה אלא מ"ש יודע לקרות אינה ידיעה בהשגה רק שיודע ומכיר את אביו כמו שיודע השור את קונהו שנמשך והולך אחריו ולא לזולתו כך התינוק מכיר הוא אביו ואמו ונמשך ונדבק תמיד אחריה' ולא לזר זולתם וזה בא מצד הטבע תולדה שנולד מפרי בטנם מושרש בו כח המושך שנמשך למקור המולידו מעצמו בלא טעם כלל וא"כ ה"ז בלא דעת והשג' כלל רק בחי' טבעי' כעגל לאמו ובאמת הרי יש בתינוק קטן דעת ממש לקרות בפה אבא כו' והוא דוקא משיטעום טעם דגן ולא בימי יניקתו חלב אמו אע"פ שמכיר או"א א"י לקרות כו' אך הענין הוא דזהו ידיע' שבבחי' הקטנו' עכ"פ דהיינו שאין הידיע' בהרחבת שכל וטע' אלא שהושפל וירד ונתצמ' בבחי' קטנו' המו' והוא בבחי' הכר' והבחנ' זאת שמכיר ויודע לקרות בדבור לומר אבא שבא עכ"פ בדעת והכרה (נוסף על המשכ' הטבעי' שמצד התולד' כי אב ואם שנתרחקו ממנו אינו נמשך אחריה' כלל) גם בקטנות גמור כידע שור קונהו2 כשזנו ומפרנסו כו' וישראל לא ידע עמי לא התבונן דמשמע מזה שאם יש דעת והכרה בישראל לאביהם שבשמי' כתינוק שקורא אבא בלא טעם והשגה ועכ"פ מכירים לאביהם בדעת וקורים אבא כמו שכל אחד מישראל אומר בדבור אבינו מלכנו כמ"ש כי אתה אבינו3 אבינו אב הרחמן4 וכה"ג אע"פ שאין זה בהרחב' טעם איך שהו' אבינו שהוא מקור כל תולדות הנשמות כו' מ"מ אומ' אבינו כתינוק שקורא אבא מפני הכרתו אותו בדעתו כו' הרי זה ידיעה בקטנות על כל פנים שהוא כמו ידיעת השור קונהו שזנו ומפרנסו כך ישראל ידע ומכיר לאביהם שבשמים שזנם ומפרנסם ואהבתו עצמי' כו' ונמשכים אחריו לבדו ולא לזולתו כלל כידוע וד"ל וזהו זכרתי לך חסד נעורייך5 כו' לכתך אחרי כו' כתינוק שהולך ונמשך אחר אביו בלא טעם ודעת בהשגה אבל נכלל בזה כל הרחבת הדעת שישיג את מהות אביו כשיגדיל בשנים ואין כל חדש בזה כלל וכך ביצ"מ כתיב מתבוססת בדמיך6 כו' כמ"ש ממצרים קראת לבני7 וכמו נער קטן בלכתו אחר אביו ומבקש לחם ומים אבא האכילני לחם כו' וכה"ג היה הילוכם במדבר מ' שנה וזהו חסד נעורייך שהיה ביצ"מ שהוא האמונה שהיא למעלה מן הטעם כנ"ל בפי' וארשתיך לי באמונה כו' וא"כ הרי בחי' קטנות דאבא שבלא טעם שהוא בידיעה שיודע לקרות אבא כנ"ל קרוב לענין האמונה שלמעלה מן הדעת לגמרי ואיך ישתווה למעלה מן הדעת עם הדעת הגם שהוא בבחי' הקטנות עכ"פ מ"מ בשם דעת יקרא כמ"ש יודע לקרות כו' אך הענין הוא שיש בידיעה זו דקטנות שיודע לקרות לבד מלמעלה מן הדעת דוקא אלא שהושפל וירד בקטנות ידיעה זו שהיא ג"כ בלא טעם ודעת מושג כלל והענין הוא דבאמת יש בידיעה זו שיודע לקרות אבא בהעלם כל אמיתות הענין איך שהוא אביו בעצם שלמעלה מן ההשגה בדעת שמשיגו בגידולו ויובן זה עד"מ הידוע כאשר ישנה לתלמידו דרך קצרה שכולל בדברים קצרים הללו כל עומק השכל והסברא והפלפול הארוך שיש לדבר בזה שעה ושתים ולא יכילנו שכל הגדול בחכמה והכל מלובש בתוך הדברים הקצרים שמשנה לתלמידו או מלמד הלכה אחת לתינוק קטן שהתינוק משכיל רק פסק ההלכה דשנים אוחזין וכה"ג וכל מה שיש במשנה זו טעמים וסברות ופלפולים שונים בגמרא שמבאר טעמי הלכה זו הכל יש בכללות דברי ההלכה שמשכיל גם התינוק או תלמידו הקטן והוא לפי שהרב צמצם והעלים והלביש כל דבר החכמה העמוקה ברוחב ההשכלה באותה ההלכה בדברים קצרים הללו שאם היה הרב משפיע ומגלה כל הפלפול העמוק שיש בזה לא היה משיגו שום חכם אך כאשר מעלימו ומלבישו בדברים קצרים כללים מספיקים להכיל הכל עד שאין כל חדש בפלפול הגמרא שהכל נמצא בדברי המשנה למי שבא על עומק הפלפול ונמצא התינוק אינו יודע כלל בהשגת שכלו כל מה שיש בהלכה זו רק הדברים כפשוטן הוא אומר אמנם הרי נתפס ומלובש בדברים אלה כל העומק חכמה שבפלפול כמו שהמים נתפשים בכלי ולוקח הכלי שנלקחו המים ממילא רק שנק' לקיחה ע"י ד"א שתופס המים ע"י הכלי כך נתפס כל העמקי חכמה בתוך לבוש וכלי מצומצם שהן הדברים קצרים הללו שבהלכה רק שהוא בהעלם ולא בגלוי שהרי איננו משיג רק לצמצום הדבר המושג מן דברי ההלכה בלבד ואם היה מדבר עומק החכמה בלי לבוש מצומצם הזה לא היה אדם משיג' לגודל עומקו (ואין זה כהתלבשות השכל וחכמה במשלים וחידות וכה"ג שהמשל מסתיר לגמרי שהרי המשל הוא ענין זר לגמרי שלא בדברי החכמה כלל אבל ההלכה מדברת בענין החכמה רק שמדבר בקצרה שהדין כך וכך בלא ביאור וטעם כלל ונק' דרך קצרה עכ"פ וד"ל) ולפ"ז לכאורה בחי' הלבשה זו שמלובש השכל העמוק בהעלם כשבא לידי גלוי כשעומד על טעם ההלכה בפלפול וסברות עמוקות זהו שלימותו של הדבר חכמה שבא לבחי' גדלות המוחין וכקטן שנתגדל כו' כך הלבשה זו בדברים קצרים נק' קטנות המוחין וכשיצא לגלוי באורך ורוחב בהשגה בטוב טעם נק' גדלות המוחין ובאמת יש יתרון מעלה בקטנות הלבשה זו יותר מגדלות ההשגה שאח"כ והטעם הוא לפי שיש בחכמה עצמה ב' מדריגות הא' מהו"ע שלה כמו שהיא בתמצית אמיתתה והב' בחי' התפשטותה בהגלות נגלית אורה בטוב טעם ההשכלה בסברות ופלפולים שונים וכידוע בענין והחכמה מאין1 כו' שבחי' עצמות החכמה היינו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל יש בטוב טעם ההשכלה כו' וזהו פי' כח מה דחכמה ל' מהות ול' מה פשפשת2 כו' דשניהם א' שהוא בחי' אין דחכמה כמו שהיא במקורה כו' והרי במה ששונה בדרך קצרה לתינוק וכה"ג מפני שאין בזה גלוי אור שכל וטעם והסבר סברות כלל רק עצם תמצית הדבר כמו שהוא לבד כמו משנה דשנים אוחזין3 כו' יחלוקו וכמו סוכה למעלה מכ' פסולה4 שזהו עצם הענין ה"ז עולה בעצם תמצית החכמה של הלכה זו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל התפשטות אור בפלפול סברות עמוקות שאינו רק גלוי ההעלם העצמי שבה שהחכמה מאין תמצא בבחי' יש כנ"ל ונמצא בהלבשה והעלם זה הגנוז בדברים הקצרים יש ממהו"ע החכמה שלמעלה מעומק השכל שיש בפלפול הארוך שהרי לא יוכל לגלות בפלפול וסברות כמו שהיא בעצם ותמצית אמיתת' ממש וד"ל וע"פ משל זה יובן שיש מעל' יתיר' בבחי' קטנו' דאב' יות' מבחי' גדלו' דאב' והיינו ענין מצה שנק' מיכל' דמהימנותא שהאמונה הרי היא במהו"ע א"ס ב"ה דוקא והוא בבחי' כח מ"ה בעצמות הנפש ה"ז ממש ענין קטנות דאבא כתינוק שיודע לקרות אבא לבד שיש בידיעה זו שבקטנות כל אמיתת העצמות כמו שהוא דהיינו כמו שהוא משיג בעצם ולא כמו שמושג גם בגדלות השכל וטוב טעם כמו במ"ת שהשיגו וראו בגדלות השכל בתכלית עדיין אין זה מגיע לאמיתת עצמותו רק דוקא בקריאה שקורא אבא אע"פ שאינו יודע בהשגת השכל כלל דאדרבה היא הנותנת משום שמלובש בזה מאמיתת הענין כמו שהוא בעצם שלא יוכל לבא לגלוי בראית השגת שכל גם בגדלות היותר עליון וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך דוקא שהוא בחי' המצה שנק' קטנות דמוחין דאבא ששרשה למעלה מן הטעם דגדלות אבא שבמ"ת וד"ל:
(ו) ולהבין זה בתוס' ביאור. הנה יש לדקדק תחלה בגוף ענין המאמר דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן דלכאורה משמע פשט המאמר להיפך מכל הנ"ל שהרי אמר עד שיטעום טעם דגן דוקא וטעם דגן הוא לחם חמץ דוקא שיש בו טעם נרגש לחיך הטועם ולא בלחם מצה דלא מליח שאין בה טעם כלל וא"כ איך יהיה הדוגמא מזה לענין מצה שנק' לחם עני שהוא בחי' קטנות דאבא כמשל התינוק שיודע לקרות שמשמעו להיפך שיש בו טעם כו' אך הנה יש להקדים בענין מ"ש ורעה אמונה5 דמשמע שהאמונה יש לה רועה שזן ומפרנס אותה ומתגדלת עי"ז מעט מעט וזהו פלא לכאורה דאיך שייך לשון פרנסה באמונה הלא מבואר למעלה שהאמונה טבעית היא בנפשות ישראל ירושה מאבותיהם וא"צ לגדלה ולפרנס אותה כלל ואיך אמר ורעה אמונה ועוד האיך המצה דוקא הוא הלחם שבו ניזון כח האמונה ומפרנס אותה כלחם פשוט שזן ומפרנס לחיי הגוף עד שנק' מפני זה בשם מיכלא דמהימנותא6 שהוא המאכל שזן ומפרנס את האמונה שלזה גם משה היה צריך לזה לאכול מצה בליל א' לפרנס כח האמונה שלו כנ"ל וזה אינו מובן ע"ד הפשוט. והנה ידוע בפי' ולשון אמונה לשון נוק' שזהו להיותה בחי' מקבל כמ"ש איהו אמת ואיהי אמונה7 כאומן את היונק8 ממש וכמו ויהי אומן את הדסה9 כו' והענין הוא דאיהו אמת היינו כמו שהוא באמיתת אמיתתו נמשך ונקלט בנש"י ע"י מאכל המצה דוקא וזהו ורעה אמונה שזן ומפרנס לכנ"י שנק' אמונה כאומן את היונק שמגדלו וזנו ומפרנסו כו' והנה תחלה יש להבין בגוף ענין המצה ומהו ההפרש בין מצה לחמץ דהנה שרש הלחם הוא בחכמה10 דוקא וכידוע בענין ברכת המוציא לחם דלחם גי' מזלא11 מזל ונוצר מקור החכמה דהיינו כח מה שבעצם כנ"ל שלמעלה מן הדעת וההשג' והוא ההכרה במהו"ע א"ס דוקא דלמת"ב כלל כנ"ל ועכ"ז בא לכלל דעת והכר' שהוא כמו התינוק שיודע לקרות אבא כנ"ל כך יקראו כנ"י אבינו ממש כמו שהוא במהו"ע למעלה מבחי' אור ושפע דא"ס באבי"ע כו' וזה היה ע"י אכילת מצה בלילה הא' כשטעמו טעם מצה אע"פ שאין בה טעם נרגש עכ"ז לחם נק' וטעם מצה לא בעינן שהרי בלע מצה יצא בלע מרור12 לא יצא דבעינן טעם מרור כו' וד"ל ודוקא בלחם מצה שהיא בלא שאור ומחמצת שאז לא יתוסף בה עביות וגסות יותר מכמו שהיא בעצם קמח ומים לבד קודם האפייה וכשהיא עיסה נילושה כך היא במהותה העצמי אחר האפיה בלתי תוס' נפוח והתפשטות כלל מכמו שהיתה תחלה משא"כ ע"י שאור ומחמצת תנפח העיסה ותתפשט ואח"כ באפיה תעלה יותר ויהיה בה תוס' נראה לעין בריבוי הכמות הרבה בכפליים מכמו שהיתה קמח ומים לבד כו' וגם הנה אופן ההתפשטות בניפוח העיסה ע"י שאור ומחמצת בלישה ואפי' הנה הוא בא בדרך התנשאות והגבהה למעלה מפני שעולה השאור שמחמיצה בדרך רתיחה לעשות הניפוח מעט מעט בעלי' בגובה ולכל צד כו' אבל בלא שאור הנה תשאר העיסה בלתי התפשטות כלל לכל צד רק תשאר בגולמה כמו שהיא בעצם מהותה בלי שינוי כלל וכלל והנה עוד זאת ההפרש בין מצה לחמץ שבמצה בלתי שאור לא יבא הטעם שבה לגלוי כלל כי נשאר בהעלם שהרי אין במצה שום טעם מורגש כלל וידוע דכל עיקר המעלה שיש בלחם ששרשו בחכמה אינו רק בחי' ומדריגה המעולה שבו שהוא בחי' הפנימית והרוחניות שבו והוא הטעם שטועם כשלועס בשיניו וע"כ הכוסס את החיט' שאין בה טעם לחם בלתי אפי' מברך בפה"א13 שאינו נק' לחם רק כשהו' אפוי שמתגלה בו טעמו ואם הוא בלא שאור ומחמצת גם באפי' בלתי נגלה בו טעמו כלל וכלל רק הוא בהעלם גדול ולא נגלה בו רק מהות הלחם כמו שהוא בגולמתו שהוא הקמח כשנאפה ונעשה עיסת לחם והוא בחי' הקטנות שבו לבד דהיינו הגם שאינו נק' חטה כי יש בו תואר לחם מאכל הזן ומפרנס כלח' ממש אבל כל עיקר חיותו הפנימי שעל הלחם יחי' האדם שהוא הטעם נשאר בו בהעלם גדול ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם לבד ועכ"ז לענין ברכה מברך ברכת המוציא לחם וברהמ"ז כי לחם גמור הוא לכל דבר רק שאין בו טעם נרגש ונק' לחם מצה דלא מליח1 ואין בו טעם כלל ועיקר הענין הוא דע"י השאור להיות שיש בו כח חזק וחריף הוא פועל בחום רתיחתו להוציא ולעורר כח הטעם שבלחם בלישה ואפי' היטב מן כח ההעלם לגלוי גמור וכמו כל דבר חריף כתבלין ומלח דלטעמא עבידי ובפרט שאור ומחמצת שמחמיץ את העיסה הוא שנותן כח גדול לנפח העיסה ברתיחה בהגבהה שזהו עיקר כח המוציא כל טעמה בכי טוב וזהו כל עיקר ענין השאור כידוע אבל בלא שאור אין כח בלחם גם ע"י האפי' לעורר כח הטעם שבה שיבא לגלוי במורגש ונשאר בהעלם ועכ"ז לחם יקרא ואמנם לחם זה הוא נק' גולם הלחם כמו שהוא בלא התפשטו' כלל לא בכמותו ולא בטעם וד"ל והנמשל מזה יובן בשרש הלחם שהוא בחכמה כנ"ל דהנה ידוע שיש בחכמה ב' מדריגות הא' בחי' מהותה העצמי כמו שהיא והוא בטרם ההתפשטות שלה להשכיל כל שכל בטוב טעם ודעת ונק' גולם כמו חומר ההיולי והפשוט כו' ונק' כח המשכיל כל שכל שהוא אינו בכלל התחכמות שכל עדיין רק שממנו כח התפשטות ההתחכמות לכל דבר חכמה ועצה בכל דבר מה כו' ובחי' כח המשכיל הזה הוא בהעלם גדול מאד כידוע וסימן הראשון לתחלת גלוי שלו מן ההעלם הוא דוקא בדבור בפה שכאשר התינוק מתחיל לדבר זהו הוראה שכח המשכיל ההיולי שלמעלה מכלי המוח בא לגלוי שיהיה בכח שכלו להבין ולהשכיל על כל דבר מה כפי ערכו וקודם שיוכל לדבר עדיין כח המשכיל בהעלם לגמרי שהרי הדבור זהו בחי' סיום השפע מכח התחלה ומאחר שיוכל לסיים השפעות מחשבת השכל שבכלי המוח בדבור מזה מוכרח לומר שכח התחלה שבכח המשכיל התחיל לבא מן ההעלם שלו קצת כי נעוץ התחלה בסוף והסוף בתחלה והדבור הוא סוף ירידת והשפלת המח' הסתומה שבהעלם מהות כח השכל העצמי וז"ש לנפש חי' לרוח ממללא2 שנק' נפש המדברת שהוא עיקר בחי' מדבר וכל שאין לו עדיין הדבור הגם שיש לו מחשבה בהבחנה גמורה להכיר הטוב והרע ויבחור בטוב כזהב וכסף ויברח וירחיק הרע כדבר המזיק וכן במאכלים יבחר ויכיר בטוב וישנא וימאס במאכלים רעים וכ"ש שהוא מכיר אביו ואמו בטוב ולא יומשך אחר זולתם כלל אך שאינו יכול לקרותם בדבור בפה לומר אבא כו' הרי עדיין לא בא העלם כח השכל שלו לגלוי ולזה רמזו באמרם קטן אין לו מחשבה3 דגם שיש לו מחשבה אם לא תוכל לבא בדבור אינה מחשבה של דעת כלל אע"פ שמבין ומכיר במחשבתו הכל (ולפ"ע זה גם כשידבר לפי קוטן שניו יקטן מהות המחשבה שלא תשלם לשלימות' עד שיבא כח מהות השכל לגלוי ביותר אז מחשבתו מחשבה של קיימא ולא כדמיון שוא). ועיקר הענין הוא לפי שהמחשבה כלולה מב' מדריגות א' מבחי' בינה שבנפש וגם מקצת מאור החכמה אבל אין שם ממהות החכמה כמו שהיא במקורה באין והעלם שנק' מהות כח השכל שזהו בתינוק גם קודם שידבר שמבין ומבחין במחשבתו הכל ממש כמו אחר שידבר אבל משידבר כבר נכנס בו ממהות ועצמות כח החכ'4 שלפי ערכו ע"כ יכול להביא בדבור אותה המחשבה עצמה לדבר ולקרות אבא אף ע"פ שבהכרה מצד עצמה הכיר לאו"א בכי טוב קודם שיכול לדבר אבל אין זו הכרה לשלימותה כ"כ כי אין זה בא רק מגלוי אור המצומצם במוח הבינה שבמחשבה אבל בדבור כשיודע לקרות אבא זהו ההכרה עצמיות שמעצם ומהות כח השכל רק שירד והושפל בסוף גלוי הדבור משום דאבא יסד ברתא5 בחי' אבא דוקא שהוא בחי' מהות דכח מ"ה דחכמה שנק' נפש חי' כו' משם יורד להביא בדבור בצרופים שנעשים ממילא6 מבלי שיצטרך לחשוב איך לדבר כמ"ש במ"א והיא הנותנת דמשום שיכול להוריד ולהשפיל בדבור דבר מה שעולה במחשבתו היינו משום דממקום גבוה יותר הוא בא והוא בחי' מהות דכח מ"ה כו' משא"כ ממדריגת בחי' מוח הבינה שלמטה מן מהות החכמה לא יוכל לירד למטה להשפיל השפע בדבור אלא נשאר במח' ולפי שאין למח' זו שרש עצמי ע"כ לא נק' מח' בלא דבור (כאלם ששומע ואינו מדבר שיחשוב כשוטה7 וחרש שמדבר ואינו שומע אינו גרוע כ"כ8 כי השמיעה בבינה והדבור בחכמה ובאמת א' מהם מועיל או שומע או מדבר שיש אלמים וחרשים מחוכמים ביותר) ונמצא מובן דהדבור גם בדבר שאינו חכמה כלל הוא בחי' סיום וסוף השפלת וירידת מהות כח השכל (שלמעלה מהתחכמות שכל במח' כנ"ל):
(ז) וזהו שאמ' שאין התינוק יודע לקרות בדבור או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא דהנה מבואר למעלה שיש בלחם ב' אופני' א' גולם הלחם גם כשנאפה עיסת הקמח ומים ולא נגלה בו טעם לחם והב' כאשר ע"י השאו' ומחמצת נגלה בו הטעם כו' והנה הלחם שרשו בחכמ' כנ"ל והיינו הטעם הפשוט שעל מאכל הלחם דוקא יחי' האדם וכתי' כי לא על הלחם9 לבדו יחי' האדם כו' דאד' היינו בחי' כח מ"ה דמהות כח החכמה שנק' נפש חיה רוח ממללא נפש המדברת כנ"ל ועל הלחם יחיה האדם לפי ששרשו בחכמה במהו"ע דחכמה ע"כ יחיה את האדם שהרי מחזק ומחיה להכח השכל העצמי במהו"ע שלה דוקא שזהו עיקר הנפש אדם כנ"ל ואע"פ שהלחם הוא קמח דגן גשמי ובחי' צומח דתבואת הארץ ואיך יחיה למהות נפש אדם בחי' מדבר הענין ידוע שזהו מ"ש כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם אלא מצד מוצא פי ה' שבלחם ששרשו למעלה יותר גבוה ממאמר דנעשה אדם כמ"ש במ"א10 אך מ"ש יחי' האדם אין חיות זה תלוי בטעם לחם דוקא שהרי יחיה האדם גם ממאכל לחם מצה וכה"ג שבלא טעם נרגש כלל כמו שיחיה מלחם חמץ בטעם מורגש אלא שבאכלו לחם חמץ הנה כחו של שאור ומחמצת שממנו מתעורר טעם הלחם לצאת לגלוי מורגש בטעם ללועס שלועס הרוחניות והטעם שבו הרי מחיה לאדם ג"כ בבחי' הטעם שבחכמה שהוא בחי' גלוי אור וחיות יותר בהתפשטות אורה במוחין דגדלות במוח הבינ' עד שידבר בהרחבה יותר כי טעימת טעם לחם מעורר לכח המשכיל הנעלם שיגלה בו טעמו שהו' טוב טעם ודעת שיור' למט' גם לסיים השפעתו בדבור ביות' שהוא בחי' עצם מהות דכח מ"ה כשבא בהתפשטות למטה בתכלית וזהו שאין התינוק יודע לקרות בדבור אבא כנ"ל עד שיטעום טעם דגן טעם לחם כלחם חמץ שיותר נגלה עצם מקורו הנעלם משא"כ ע"י מאכל לחם בלא טעם מורגש אע"פ שגם על ידו יחי' האדם היינו רק במהות עצם החכמ' כמו שהיא בבחי' גולם שלא תתגלה אורה בטוב טעם עדיין וחיות זה בעצם דוקא ולא בהתפשטות כ"כ ע"כ עיקר הסימן ליציא' מן הקטנו' אל הגדלו' בקטן כשיודע לקרות בדיבור אבא היינו כשיטעום טעם לחם אבל לא בגולם הלחם שהטעם שהוא הרוחניות נשאר בו בהעלם ולא נגלה ממנו רק הגולם וחומר העצמי שלו כמו שהוא במהותו העצמי קמח בלי תוס' כלל כנ"ל שהוא בחי' הקטנות שבו כמו החטה כמו שהיא בגולמה רק שיקרא לחם שמפרנס ויחי' את האדם וחייב לברך עליו המוציא לחם וברהמ"ז כלחם גמור כנ"ל אבל כל עיקר המעל' שבו שהוא הטעם הרוחני נשאר בהעלם ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם בלא התפשטו' כלל ושרשו במהות ועצם כח היולי דכח מ"ה דחכמה שנק' גולם החכמה כנ"ל ועכ"ז ה"ז סוף מהות ועצם החכמה עכ"פ שיש בה יתרון מעלה על בחי' התפשטותה בטוב טעם (רק לענין קריאה בדבור אבא הוא עד שיטעום טעם דגן דוקא) וזהו שרש ענין מצה שהוא בבחי' קטנות דאבא להיות שאין בה טעם דחכמה כלל רק בחי' הגולמה כמו שהוא אבל שרשה למעלה מן הטעם דחכמ' וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא עד שזן ומפרנס כח האמונה שהיא למעלה מן הטעם דחכמה כנ"ל וד"ל:
והנה ע"פ כ"ז יובן עיקר ההפרש בין חמץ למצה דלא ראי זה כו' שיש מעלה בלחם חמץ מצד הטע' שבו ששרשו בטעמי' שבחכמה ובנשמ' האלקי' היינו בחי' טוב טעם דדעת1 האלקי כמו טעמו וראו כי טוב ה'2 טעמו וראו דוק' דראי' השכל שבחכ' בכח מ"ה שבה כמו שהיא בבחי' אין לא תשא' כגולם בהעל' לבד אלא יבא בה הטעם הרוחני שהו' עונג העצמי שבחכ' להתענג על ה' בעריבו' מתיקו' כו' ונק' נועם ה' כידוע (וזה היה במ"ת בשבועות בשתי הלחם דכתי' חמץ תאפינה3 חמץ דוקא כמשי"ת4 ) וטועמיה חיים זכו כעל טעם הלחם שיחי' האדם והן טנת"א טעמי' בחכמה5 כו' והדבור בתושבע"פ שהן שתי הלחם כו' כידוע) ויש מעלה בלחם מצה במה שהיא בלא טעם דוקא שהיא במהו' העצמי דכח מ"ה כמו שהיא טרם התפשטות' כו' כנ"ל6 וע"כ נק' לחם עני כעני זה שלחמו הוא חיותו העצמי בלא התפשטות כלל וזהו ענין ורעה אמונה שנאמר זה במצה שעל ידי המצה נתחזק כח וחיות האמונה דוקא גם במשה רבינו וכה"ג כנ"ל ולזה נק' בשם מיכלא דמהימנותא כנ"ל להיות שלחם מצה שאין בה טעם שרשה בעצם ומהות כח החכמ' כמו שהיא דוקא שלמעלה מהתפשטות אור כלל כדומם וחומר {{להשלים}}