קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}

 

א. ידוע המנהג לסדר חלוקת הש"ס בי"ט כסלו<ref>משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן (וראה לקמן הערה 110). ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס לי"ט כסלו.</ref> מדי שנה בשנה<ref>ראה מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע י"ד כסלו תרס"א (אגרות קודש שלו ח"ג ע' קס). "היום יום" יט כסלו. ובכ"מ – נעתקו לקמן בקונטרס זה.</ref> – ע"פ מ"ש רבינו הזקן, בעל הגאולה (די"ט כסלו), באגרת הקודש שלו שנדפסה בסיום וחותם ספר התניא<ref>קונטרס אחרון ד"ה הוכח תוכיח – קסג, א.</ref>: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות<ref>ראה סד"ה על חומותיך תרל"ח (לאדמו"ר מהר"ש): צריכים ללמוד בכל יום תושב"כ עם פרש"י שהוא תרומות מדרשי רז"ל, ונאום ה' תושבע"פ כמ"ש בהל' ת"ת* ובאגה"ק [שבפנים] שלכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מס' גמרא בשנה.

 

'''*) רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"א־ב. טושו"ע הל' ת"ת יו"ד סרמ"ז ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. ושם: חייב הוא לשלש זמן למידתו''' שבכל יום ויום '''שליש במקרא שליש במשנה כו' ושליש בתלמוד כו'. וראה תוד"ה לא – קידושין ל, א.'''</ref> עפ"י הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור"<ref>וראה אגרת הקודש ס"א בתחלתו (ד"ה פותחין בברכה – קב, א): "שמועה טובה שמעה ותחי נפשי, אין טוב אלא תורה, תורת ה' תמימה, זו '''השלמת כל הש"ס כולו''' ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש, הודאה על העבר ובקשה על העתיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה כו'". וממשיך לבאר שם בארוכה העילוי דלימוד תושבע"פ הנקראת "עוז", "הנותן כח ועוז לבחי' מתנים (ענין האמונה) לקיים ולהעמיד הראש והזרועות כו'", עיי"ש.

ועפ"ז, יש לקבוע התאריך של אגרת "הוכח תוכיח" לשנת תקמ"ח – ע"פ מ"ש בלקו"ד (ח"ב מג, ב); דאגה"ק פותחין בברכה "נכתב ונתפרסם עשר שנים קודם כתיבת אגרת קטנתי", היינו בשנת תקמ"ט. ועפ"ז, אגרת הוכח תוכיח "שכתבתי אליהם '''אשתקד'''" הוא – בשנת תקמ"ח. וראה לקמן הע' 43.</ref>.

אמנם בתניא (אגה"ק) שם לא נקבעה חלוקת הש"ס ליום מסויים בשנה. וצריך ביאור בטעם קביעת החלוקה לי"ט כסלו<ref>ולהעיר שד"ה הוכח תוכיח (שבו נאמר ע"ד חלוקת הש"ס) הוא השיעור תניא דיום '''י"ח''' כסלו, ובי"ט כסלו מתחילים מחדש הלימוד בתניא מתחלתו (כפי שנחלק התניא לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר). וראה לקמן ס"י, השייכות בין חלוקת הש"ס בי"ט כסלו וחלוקת התניא.</ref>: מהי השייכות המיוחדת בין חלוקת הש"ס וי"ט כסלו?

ב. ויש לומר נקודת הענין בזה: תורתנו הקדושה תורה אחת היא. מזה מובן, ששלימות התורה היא דוקא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה, הנקראים גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא<ref>זהר ח"ג קנב, א.</ref>; כי כמו ששלימות האדם היא דוקא נשמה בגוף, כמו"כ שלימות התורה היא בלימוד נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא גם יחד. וכל אחד מוסיף שלימות בהשני.

ומטעם זה קבעו חלוקת הש"ס לי"ט כסלו, "מתן תורה דפנימיות התורה"<ref>ראה לקמן ס"ז, וש"נ.</ref> ו"ראש השנה לחסידות"<ref>אגה"ק דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מיום ט"ז כסלו תרס"ב (נדפסה בקונטרס ומעין ע' 17. "היום יום" בתחלתו. אגרות קודש שלו ח"א ע' רנט). וראה לקו"ד ח"ד תשנט, ב ואילך.</ref> – כי עי"ז נעשה החיבור והיחוד בין נגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו). וכדלקמן בארוכה.

ג. ויובן זה בהקדים ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר<ref>בשיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 48 ואילך).</ref> בזה שבאגה"ק שם מסיים, "וכאו"א מהלומדים הנ"ל (בחלוקת הש"ס) יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט"<ref>ובפועל – לא ראיתי נזהרים בזה (ראה לקמן הערה 113). – ולהעיר אשר בכמה מקומות נהוג לומר קאפיטל זה ביום השבת לאחרי תפלת מנחה (וכן הי' נוהג אאמו"ר ז"ל).</ref>. וצריך ביאור: מהי השייכות בין אמירת תהלים וחלוקת ולימוד הש"ס – הרי הם שני ענינים וחלקים שונים בתורה: תהלים הוא חלק מתושב"כ, שענינה (בעיקר) אינו לימוד בהבנה והשגה, אלא אמירת האותיות, ו"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא ע"ה ה"ז מקיים מצות ולמדתם<ref>ואתחנן ה, א.</ref> . . (ו)מברך ברכת התורה"<ref name=":0">הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.</ref>. ובפרט שאמירת תהלים ענינה הוא – תפלה, אמירת תהלות ותשבחות להקב"ה (ולא לימוד התורה)<ref>כמובן מברכות ג, ב: עד חצות לילה הי' (דוד) עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. וראה מדרש תהלים א (הובא בפרש"י תהלים בתחלתו): נאמר (ספר תהלים) בעשרה מיני זמר כו' בתפלה בהלל כו'.</ref>. ואילו לימוד הש"ס הוא תושבע"פ, שצ"ל בהבנה והשגה דוקא, ו"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"<ref name=":0" />, ואינו מברך ברכת התורה?

ותוכן הביאור בהשיחה הוא<ref>וראה גם סד"ה אריב"ל תש"ב (ע' 142). – בכללות הענינים דלקמן – ראה אגה"ק סכ"ט (קנ, ב ואילך). תו"א פ, א. פח, ג. לקו"ת שמע"צ פה, א. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שעז ואילך. ועוד.</ref>:

 

כתיב<ref>משלי א, ח.</ref> "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", וארז"ל<ref>כ"ה (בשם ארז"ל) בסד"ה אריב"ל שם (וכ"ה במטה משה שער השלישי. וראה כנפי יונה ח"א פ"ד). ובאגה"ק שם (קנא, א) הוא בשם הזהר. וראה זח"ב פה, א ובאוה"ח שם. שם רעו, ב. וראה יהל אור ע' תרמא. ועוד. מ"מ ללקו"ת שמע"צ שם.</ref> מוסר אביך תושב"כ, תורת אמך תושבע"פ. תושב"כ היא בחי' חכמה ("אביך") ותושבע"פ היא בחי' בינה ("אמך")<ref>ראה זח"ב פה, א: מוסר אביך דא היא חכמה ואל תטוש תורת אמך דא היא בינה. וראה אוה"ח שם.</ref>: בתושב"כ – נאמרו כל המצוות, רק שהן בקיצור נמרץ בלי ביאור, כי "רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם"<ref name=":1">אגה"ק שם (קנ, ב).</ref> (נקודת החכמה, שלמעלה מהשגה). ותורה שבע"פ – היא גילוי ופירוש וביאור הדברים שנאמרו בתושב"כ בנקודה (הרחבת הבינה, שמגלית ומבארת נקודת החכמה).

"כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ<ref>ואתחנן ו, ח.</ref> וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבע"פ<ref>ראה מנחות לד, ב ואילך. ובכ"מ.</ref> . . וכן כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מצות ל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תושבע"פ כו'"<ref name=":1" />.

והנה, ידוע המאמר<ref>ספר יצירה פ"א מ"ד. וראה בארוכה סה"מ תרנ"ט ע' עג ואילך, ובהנסמן שם.</ref> "הבן בחכמה וחכם בבינה", היינו, שצ"ל התכללות של תושב"כ ותושבע"פ (חכמה ובינה) יחד: גם בתושב"כ (חכמה) צ"ל "הבן" דתושבע"פ (שהיא פירושה של תושב"כ, שעל ידה אפשר לקיים המצוות בפועל, כנ"ל); וכן בתושבע"פ (בינה) צ"ל נרגש נקודת החכמה, שיסודה ומקורה הוא מתושב"כ (מנא הני מילי דאמר קרא). והטעם לזה:

בגלל האורך והרוחב בפלפולא דאורייתא בלימוד תושבע"פ יתכן שהאדם ישכח על נקודת האמת ולא יכוון אל ההלכה. ולא עוד, אלא שיכול להיות שישכח על "נותן התורה"<ref>ראה [[קונטרס עץ החיים]] פי"א.</ref>. וכמבואר בכו"כ מאחז"ל<ref>ראה שבת לא, סע"א ואילך. יומא עב, ב. ובכ"מ.</ref>, שבלימוד התורה, ובפרט תושבע"פ (שהיא בהבנה והשגה בשכל הגשמי), צ"ל זהירות מיוחדת שהלימוד יהי' לשמה, ביראת השם ואהבת השם, ומתוך ידיעה והכרה בנותן התורה<ref>ראה [[קונטרס עץ החיים]] שם ואילך. וש"נ.</ref> [שמטעם זה צ"ל ברכת התורה קודם הלימוד, כמאחז"ל<ref>נדרים פא, א. ב"מ פה, ריש ע"ב.</ref> עה"פ<ref>ירמי' ט, יא־יב.</ref> "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", "שלא ברכו בתורה תחלה" – שאף שלמדו הרבה תורה היתה חסרה אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה כו'"<ref>ב"ח או"ח סמ"ז. וראה רבינו יונה – הובא בר"ן נדרים שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס מז.</ref>]. וכן שהלימוד יהי' על מנת לעשות ולקיים<ref>ראה יבמות קט, ב. ועוד.

<nowiki>*</nowiki>30. [[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] שם. סד"ה אריב"ל תש"ב.</ref>.

ובלשון החסידות^[*30]: מכיון שהתורה שבע"פ נתלבשה בענינים גשמיים (המחליף פרה בחמור<ref>משנה ב"מ ק, א.</ref>, שנים אוחזין בטלית<ref>משנה ריש ב"מ.</ref> וכיו"ב), והאדם עוסק בזה עם שכלו הגשמי, יכול להיות שהלומד יהי' בבחי' יש ודבר, וישכח על הקב"ה "נותן התורה", וישכח שהיא חכמתו ורצונו ית' (משא"כ בתושב"כ שנרגש בה יותר האור האלקי כי לא נתלבשה בלבושים גשמיים כ"כ וגם לא בשכל גשמי, להיותה למעלה מהבנה והשגה, כנ"ל). ואפילו באם לומד סתם (בלא אהבה ויראה ולא לשמה, אבל גם לא לשם כוונה אחרת), הנה מחמת ההתלבשות בלבושים גשמיים ובשכל והשגה גשמית, נעשה הלומד עי"ז יש ודבר "ויפול הנופל ממנה, וסוף הדבר הוא שילמוד שלא לשמה ממש כו'"<ref>[[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] פי"ב.</ref>.

וזה נוגע (לא רק כלפי שמיא, אלא) גם להצלחה בהלימוד ובהבנה והשגה שלו לכוון ולהגיע למסקנא נכונה ואמיתית, כי באם הלימוד שלו הוא שלא לשמה, לקנתר או להתייהר או משום פני' אחרת, הרי זה יעוור עיני חכמים<ref>שופטים טז, יט.</ref> (אפילו), ומטה את שכלו, שלא יבוא למסקנא נכונה ואמיתית בשכל (וכ"ש שלא יכוון להלכה).

ולכן צ"ל "חכם בבינה", המשכת וגילוי תושב"כ בתושבע"פ – לזכור את הנקודה (חכמה), שהוא לומד תורתו של הקב"ה (אשר "נתן לנו את תורתו"<ref>נוסח ברכת התורה.</ref>), ובמילא צ"ל לימוד התורה בביטול, אשר עי"ז יהי' הלימוד לשמה, בלי שום פני', ויצליח בלימודו, ויכוון אל המסקנא האמיתית ואל ההלכה האמיתית.

ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שאמירת תהלים הו"ע התפלה, אמירת תהלות ותשבחות לה' – שהרי הכח ללימוד התורה לשמה, והצלחה בלימוד התורה בכלל, בא ע"י הקדמת עבודת התפלה (ע"ד "ברכו בתורה תחלה"), וכדברי אבא בנימין<ref>ברכות ה, ב.</ref> על תפלתי שתהא סמוכה למטתי (שלא רצה גם ללמוד קודם התפלה<ref>פרש"י שם.</ref>) מפני מעלת עסק התורה שאחר התפלה<ref>ראה לקו"ת ברכות צו, ב. ושם, שע"י התפלה נעשה שלימות היחוד דתושב"כ ותושבע"פ (חתן וכלה).</ref>. והטעם לזה – כי ענין התפלה הוא "דע לפי מי אתה עומד"<ref>ראה ברכות כח, ב.</ref>, עד שעומד בתכלית הביטול "כעבדא קמי מרי'"<ref>שבת י, א.</ref>, והתפלה היא בכוונה והתבוננות זו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו'. ופעולת התפלה נמשכת אח"כ בלימוד התורה שלו ("מבית הכנסת לבית המדרש"<ref>ראה ברכות בסופה. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ר"ס קנה.</ref>), שהלימוד יהי' לשמה<ref>ע"פ המבואר בפנים, יובן מ"ש באגה"ק ס"א (ראה לעיל הערה 5), ש"עת וזמן החיזוק והאומץ הזרועות והראש היא שעת תפלת השחר שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה" – אף שמבואר שם לפנ"ז שזהו ע"י לימוד תושבע"פ ("שהיא בחי' גילוי רצון העליון") – כי ע"י התפלה נמשך '''באדם הלומד''' (הידיעה והרגש ב)גלוי רצון העליון (של נותן התורה) בתושבע"פ.</ref>, ביראת ה'<ref>ראה בארוכה [[קונטרס התפלה]]. ובכ"מ.</ref>.

ויתירה מזה: ספר תהלים (הוא ממוצע ה)מחבר תורה ותפלה – כי ספר תהלים הוא א' מכ"ד ספרי קודש<ref>ראה ב"ב יד, סע"ב.</ref> (תורה), ויש בו גם המעלה של הבנה והשגה בתורה [ולא עוד, אלא כמו הלימוד בענינים הכי עמוקים בתורה, כבקשת דוד<ref>תהלים יט, טו. מדרש תהלים א. יל"ש שם רמז תריג.</ref> "יהיו לרצון אמרי פי . . יהיו קורין בהם (במזמורי תהלים) והוגין בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות"<ref>עליהם אמר ראב"ע לרבי עקיבא "כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות", "חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות" (חגיגה יד א וברש"י שם).</ref>]; וביחד עם זה הרי תהלים הוא ענין התפלה, תהלות ותשבחות לה'. ולכן יש לומר, שע"י תהלים דוקא נעשית שלימות החיבור ד"חכם בבינה והבן בחכמה", תושב"כ ותושבע"פ.

ההפרש בין נגלה דתורה ופנימיות התורה הוא<ref>ראה תניא [[אגרת הקודש סימן כ"ו|אגה"ק סכ"ו]]. [[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] פי"א ואילך.</ref> – שבנגלה דתורה (הנקרא "עץ הדעת"<ref>ראה שם פ"ה. וש"נ.</ref>, "אילנא דטוב ורע"50) עיקר הלימוד הוא בהתלבשות בענינים גשמיים של העולם, וגם בדברים אסורים, כדי לברר ולהבדיל בין איסור והיתר, טומאה וטהרה, וכן בדיני נזיקין, שהלימוד מתלבש בטענות של שקר (ראובן טוען כך, שמעון טוען כך) לברר האמת מן השקר וכו'. משא"כ בפנימיות התורה (הנקראת "עץ החיים"<ref name=":2">זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' במקומות שבהערה 48.</ref>) עיקר הלימוד הוא בעניני אלקות וענינים רוחניים, ביחודים עליונים וסדר השתלשלות העולמות ועשר ספירות וכו'.

בלימוד הנגלה מצ"ע, שהוא בהתלבשות שכל האדם בענינים גשמיים (שמעלימים ומסתירים על האור האלקי שבתורה), יכול לשכוח ר"ל על קדושת התורה ועל הקב"ה נותן התורה (כי הוא מרגיש בלימודו רק את הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו), כנ"ל (בנוגע לתושבע"פ בכלל). משא"כ לימוד פנימיות התורה מביא את האדם הלומד לידי הכרה וידיעה בהקב"ה נותן התורה, כי פנימיות התורה לא נתלבשה בלבושים גשמיים, ואדרבה – "היא מדברת בענינים רוחניים ובעניני אלקות בכלל, וגם השכל וההשגה בזה היא השגה רוחנית, ונרגש בה האור האלקי וכל ענינה הוא לידע את ה' ולבוא לידי אהבה ויראה"<ref>[[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] פי"ג. וראה גם מכתב שנדפס שם בסופו (ע' 82 ואילך). אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"ב ע' תשיג ואילך.</ref>. ולכן, אף שההשגה באלקות (בפנימיות התורה) היא רק ידיעת המציאות (ולא המהות)<ref>ראה תניא קו"א קנו, ב. לקו"ת ויקרא ה, א ואילך (חלקם נעתם לקמן ס"ו).</ref>, מ"מ ה"ז ידיעה והכרה בה' נותן התורה, ומביאה את האדם לידי אהבת ה' ויראת ה', ושלימוד התורה שלו יהי' לשמה.

וזהו גם הענין דחלק האגדה שבתושבע"פ (כידוע שהלכה היא חלק הנגלה שבתורה, ואגדה היא חלק הנסתר שבתורה<ref>ראה גם לקוטי לוי"צ אג"ק ע' קיד.</ref>), ולכן צ"ל הלימוד "בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה', כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות"<ref>הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.</ref>.

ו. עפ"ז מובן ששלימות לימוד התורה היא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה<ref>ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד, וש"נ. הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נדפס בסוף [[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] (ע' 61 ואילך)).</ref> גם יחד (ע"ד הבן בחכמה וחכם בבינה כנ"ל), כי הם ב' חלקים מתורה אחת, ונגלה דתורה היא גופא דאורייתא ופנימיות התורה היא נשמתא דאורייתא, וכמו ששלימות האדם היא בחיבור הנשמה והגוף ועד שנעשים מציאות אחת, ושלימות הנשמה תלוי' בשלימות הגוף וכן שלימות הגוף תלוי' בשלימות הנשמה, כמו"כ שלימות התורה היא בחיבור ויחוד לימוד הנגלה ולימוד הפנימיות<ref>ראה הקדמת הרח"ו הנ"ל (שם ס"ע 64 ואילך).</ref>.

והרי כן הוא בנוגע לכללות הבריאה – שכוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. ועוד. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]]. ובכ"מ.</ref> דוקא, ע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ (שנתלבשו בדברים גשמיים) בבירור וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, ולעשותה כלי לאלקות ודירה לו יתברך. והכח לזה הוא מלימוד התורה: העסק בלימוד הנגלה (עיקר הלימוד בזמן הזה<ref>ראה אגה"ק שם. [[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] פי"ג.</ref>) הוא – לברר בירורים בגשמיות העולם, בין איסור והיתר כשר ופסול וטומאה וטהרה כו'; ולימוד פנימיות התורה הוא בעניני אלקות וכו' – שעי"ז נמשך ונתגלה האלקות גם בלימוד הנגלה בענינים גשמיים.

(א) ידוע שנגלה דתורה נקראת "לחם"<ref>לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה).</ref> ו"בשר"<ref>ראה ב"ב כב, א: אכלו בישרא שמינא בי רבא (הובא בלקו"ת שבהערה הבאה).</ref>, "והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם וממש, כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש"<ref name=":3">לקו"ת ביאור לד"ה ולא תשבית פ"ה (ויקרא ה, ד).</ref>, ופנימיות התורה נמשלה ל"מלח"<ref>לקו"ת שם. ושם ד, א.</ref> ונקראת "יין" ו"שמן"<ref>שהש"ר פ"א, ב (ג). לקו"ת קרח נד, ד. דרושים ליוהכ"פ סט, ד. אמרי בינה שער הק"ש ספנ"ג ואילך (נב, ג ואילך). מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רמה ואילך. אוה"ת תצוה ע' ת'רנח. קרח ע' תקצג. ועוד.</ref>, כי בפנימיות התורה (חכמת הקבלה) חכמתו ית' מלובשת בענינים רוחניים, ו"אין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בבחי' טעם ממש כמו הנגלה (עד לע"ל שיתגלה פנימיות התורה<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>), ולכן נמשל למלח לומר שעם היות שאין בו טעם עכ"ז הוא דייקא נותן הטעם בהבשר"<ref name=":3" />.

כמבואר בתניא<ref>קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח – קנו, ב.</ref>, ש"ידיעת המציאות מההשתלשלות" בפנימיות התורה "מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש<ref>ואתחנן ד, לט.</ref> וידעת היום כו' דע<ref>דה"י א כח, ט.</ref> את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם וכו' שהוא העיקר". "ור"ל כמ"ש<ref>ואתחנן ו, כד.</ref> ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו, הרי תכלית התורה ומצוות הוא לבוא ללב שלם שהוא ליראה את ה' כו', ולכן ארז"ל<ref>שבת לא, ב.</ref> שהתורה נקרא תרעא לדרתא לגבי יראה כו'"<ref>לקו"ת שם פ"ד (שם, ג).</ref>. ולכן הלימוד בפנימיות התורה נותן טעם וקיום בלימוד הנגלה, שגם לימוד הנגלה יהי' לשמה.

ולאידך – אינו מספיק לימוד פנימיות התורה בלבד, כי אא"פ לאדם לחיות על "מלח" לבד, או על "יין" ו"שמן" לבד (שזהו"ע פנימיות התורה), וצ"ל גם לחם ובשר, גופא דאורייתא (נגלה דתורה)<ref>ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' קצט. וראה גם שם ע' שמט.</ref> כדי לעשות דירה בתחתונים, כנ"ל.

(ב) כמו שהנשמה מחי' את הגוף, פנימיות התורה מכניסה חיות וכוונה בלימוד הנגלה ובקיום המצוות<ref>[[קונטרס עץ החיים|קונטרס עה"ח]] שם פט"ו.</ref> (שגדול לימוד שמביא לידי מעשה<ref>ראה קידושין מ, ב. וש"נ.</ref>).

(ג) נוסף לפעולת לימוד פנימיות התורה באופן ובכוונת לימוד הנגלה (לימוד לשמה – ענין הא' הנ"ל, ולימוד עם חיות וכוונה – ענין הב' הנ"ל) – הרי מובן, שע"י לימוד פנימיות התורה, שהיא הנשמה והפנימיות של הענינים בנגלה דתורה<ref>ראה הקדמת הרח"ו הנ"ל (שם ס"ע 62 ואילך). וראה גם [[קונטרס לימוד החסידות]] פי"א (ס"ע 18).</ref>, ניתוסף גם עומק ובהירות<ref>ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שח.</ref> בהבנת הענינים שבנגלה<ref>ראה אגה"ק סו"ס כו: "אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל" לע"ל. וזה בא בהמשך להמבואר שם, שלע"ל (לאחרי שתושלם עבודת הבירורים דטוב ורע, ענינו של לימוד הנגלה) "לא יהי' עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר כו' ע"י פנימיות התורה כו', ולכן יהי' גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים כו'".</ref> [נוסף על זה, שע"י הלימוד לשמה אין בזה פניות עצמו המטות את השכל, כנ"ל ס"ג].

נמצא, שפעולת לימוד פנימיות התורה בנגלה דתורה היא ע"ד פעולת תושב"כ ופעולת התפלה בתושבע"פ בכלל (כנ"ל ס"ג־ד). ויתירה מזה – כדברי המשנה<ref>ברכות רפ"ה.</ref>, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", שזהו התבוננות גדלות ה' וכו' – שע"י לימוד אגדה ופנימיות התורה בכלל.

ז. ובאם הדברים הנ"ל אמורים בנוגע לנשמתא דאורייתא (פנימיות התורה) בכלל, עאכו"כ בנוגע ל(פנימיות התורה כפי שנתגלתה ב)תורת החסידות – כידוע<ref name=":4">ראה בארוכה [[קונטרס ענינה של תורת החסידות]].</ref> שגילוי תורת החסידות – ובפרט כפי שנתגלתה לאחרי י"ט כסלו ע"י אדה"ז (כדלקמן) – הוא גילוי אור חדש בתורה, מבחי' יחידה שבתורה, עד מעצם התורה, שלמעלה מכל ד' חלקי פרד"ס שבתורה (למעלה גם מלימוד ע"ד הסוד, נסתר דתורה), וגילוי זה פועל חידוש בכללות ענין התורה ובכל חלקי'<ref>ראה בארוכה קונטרס הנ"ל סעיף ח ואילך.</ref>, כדלקמן.

והנה, חידוש זה של תורת החסידות הותחל בעיקר מגאולת אדה"ז בי"ט כסלו – כידוע<ref>ספר השיחות תורת שלום ס"ע 112 ואילך.</ref>, שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", וביאור תורת החסידות – שבה מבוארים עומקי סודותי' של פנימיות התורה – בהתלבשות בהבנה והשגה דחכמה בינה ודעת, באופן ד"יתפרנסון מיני'"<ref>ל' התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המק"מ לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.</ref> עד שגם בכחו של שכל האנושי להבינם ולהשיגם עד להתאחד עמהם.

ועד כדי כך, שי"ט כסלו הוא "מתן תורה<ref>וכמבואר בכ"מ, שחודש סיון, חודש השלישי לחדשי הקיץ, הוא זמן גילוי תורת הנגלה, חודש כסלו, חודש השלישי לחודשי החורף, הוא זמן גילוי פנימיות התורה (ראה שיחת י"ט כסלו (ליל ב') תרפ"ט. לקוטי לוי יצחק אג"ק ע' רה. ריז. ריט. וראה לקו"ש ח"א ע' 75).</ref> של פנימיות התורה"<ref>ראה שיחת י"ט כסלו תרע"ג (ספר השיחות תורת שלום ס"ע 171). ושם, שהוא ע"ד מ"ת דלוחות השניות (ביוהכ"פ), לאחרי הקטרוג כו' על מ"ת דפניה"ת בל"ג בעומר (ע"ד לוחות שניות שניתנו לאחרי שבירת לוחות ראשונות, לאחרי מ"ת דלוחות ראשונות בחגה"ש). וראה גם לקוטי לוי"צ שם ע' רה, שישנה מעלה בגילוי פנימיות התורה בחודש כסלו לגבי מ"ת בחודש סיון, שכסלו הוא חודש השלישי מתשרי, שענינו – עבודת התשובה, ע"ד המעלה דלוחות שניות לגבי לוחות הראשונות שלא היו להם קיום.

וראה גם שיחת י"ט כסלו תרס"ד (ספר השיחות תורת שלום ע' 43): הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, היינט (י"ט כסלו) האָט מען געגעבן חסידות כו'. ובשיחת כ"א כסלו תרע"ג (שם ע' 175): דאָס וואָס אידן האָבן געהערט פון רבי'ן (אדה"ז) איז דאָס אַזוי ווי אנכי ולא יהי' לך מפי עצמות המאציל שמענו כו'.</ref>: כשם<ref>ראה "רשימת דברים באותיות המחשבה" י"ט כסלו עטר"ת (נדפסה בסה"מ עטר"ת (קה"ת, תשמ"ח) ע' תרעג). הובאה ונת' בד"ה פדה בשלום תרפ"ה (סה"מ תרפ"ה ע' עט).</ref> שבמתן תורה (של נגלה דתורה) נעשה חידוש עיקרי בתורה, דאף שגם קודם מ"ת הי' ענין התורה (אצל האבות), נתחדש במ"ת שאז ניתנה עצם התורה למטה באופן של התלבשות בענינים שלמטה (וקיום המצוות בדברים גשמיים), כמו"כ הוא בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסלו), דאף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה (ע"י הרשב"י והאריז"ל, ואח"כ ע"י הבעש"ט והמגיד, וגם ע"י אדה"ז לפני המאסר והגאולה), נתחדש בהגאולה די"ט כסלו שנתגלה העצם דפנימיות התורה, עי"ז שבא בהתלבשות בהשגה בשכל האדם למטה (משא"כ תורת הנסתר (קבלה) היא בעיקר למעלה מהשגה, ויש בזה רק ידיעת המציאות כנ"ל), ובריבוי ובהפלגה<ref>ראה ספר השיחות תורת שלום שם ריש ע' 172.</ref>.

ועוד, שגילוי פנימיות התורה בי"ט כסלו, הוא הטעימה<ref>ראה לקו"ש חט"ו ע' 282 ואילך. ח"כ ע' 175. וש"נ.</ref> ("טועמי' חיים זכו"<ref>ראה שער הכוונות ענין טבילת ע"ש. ועוד – נסמן בלקו"ש שם.</ref>) וההתחלה של שלימות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, "ישקני מנשיקות פיהו" (גילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'")<ref>שה"ש א, ב ובפרש"י.</ref> ובאופן של ראי'<ref>ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. שער האמונה פ"ס. סה"מ תרצ"ט ע' 208. ובכ"מ.</ref>, וכידוע<ref>אגה"ק הידועה דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.</ref> שע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" (שהותחל בעיקר בי"ט כסלו) "אתי מר" דא מלכא משיחא.

ויתירה מזה – כמו שמבאר אאמו"ר<ref name=":5">לקוטי לוי יצחק אג"ק ע' רכג־ד. וראה לקו"ש חט"ז ע' 39 בשוה"ג. ע' 199 הערה 56. חכ"ו ע' 388. וראה בארוכה [[קונטרס ענינה של תורת החסידות]] ס"ה ואילך.</ref> – שגילוי החסידות (בי"ט כסלו) הוא גבוה יותר גם מגילוי פנימיות התורה (תורת הנסתר) שתתגלה ע"י משיח צדקנו, "שלכן בכחה לחבר ב' הבחי' (דנגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה", להיותה "יותר גבוה מקבלה ונגלה".

וענין זה נראה בגלוי ובפועל אצל בעל הגאולה: החידוש בתורה שהי' על ידו הוא הן בנגלה דתורה – ע"י חיבור השולחן ערוך, והן בפנימיות התורה – חיבור ספר התניא (ודרושי חסידות שלו). וכנרמז בשמו<ref>ראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 36 ואילך. וש"נ.</ref> (הראשון) – "שניאור", על שם ה"שני אור" שנתחדשו על ידו – אור הנגלה ואור החסידות, וכפי שנקרא בפי העולם: בעל התניא והשולחן ערוך. ולא עוד, אלא שחיבר ואיחד נגלה דתורה ופנימיות התורה ("שני אור") באחדות גמורה<ref>כי דוקא ע"י התלבשות החסידות בהבנה והשגה (ענינו של י"ט כסלו) נתגלה '''העצם''' דפנימיות התורה, גם של פנימיות התורה בדורות שלפנ"ז, כולל – של הרשב"י (בל"ג בעומר), שגם הוא איחד נגלה ונסתר דתורה, אבל איחוד זה ע"י אדה"ז הוא באופן נעלה יותר כביכול, להיותו בכח של תורת החסידות (עצם דפנימיות התורה), כנ"ל בפנים (וראה לקו"ש חט"ז שם). וראה לעיל הערה 83, העילוי די"ט כסלו לגבי המ"ת דפנימיות התורה בל"ג בעומר, שהוא ע"ד העילוי דמ"ת דלוחות השניות (ביוהכ"פ) לגבי מ"ת דלוחות הראשונות (בחגה"ש).</ref> (כמו ש"שניאור" הוא תיבה אחת ושם אחד).

כלומר: החידוש בנגלה דתורה ע"י תורת החסידות הוא לא רק בהבנת פנימיות הענינים (שבנגלה) בשרשם למעלה (שזהו ע"י לימוד תורת הנסתר, סוד), אבל בפועל הם ב' אופנים שונים בלימוד עם כללים שונים, ובדרגות שונות (לימוד הנגלה וההלכה הוא בעולם העשי', ולימוד הסוד מבאר הענינים כפי שהם בעולם האצילות<ref>ראה נגיד ומצוה בתחלתו מע"ח. ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ח ע' 187.</ref>), אלא גם – הפנימיות של הענינים שבנגלה (לפי כללי הנגלה) עצמם, לפי כללי הפשט, הרמז הדרוש (וגם – הסוד), שהרי יחידה (ועאכו"כ העצם), ביחד ע"ז שהיא למעלה מכל הענינים, נמשכת וחודרת בכולם בדרגתם הם, מכיון שהיא היא ה"עצם" שלהם.

ח. והשייכות דחידוש זה בי"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) עם המאסר והגאולה של אדה"ז – היא: כשם שמ"ת (דנגלה דתורה) בא דוקא לאחרי וע"י גלות מצרים, כך מ"ת דפנימיות התורה (בי"ט כסלו) בא דוקא לאחרי וע"י ההעלם והסתר דמאסר אדה"ז (שהי' מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי "בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחי' גבוה כזו, הי' צ"ל מקודם ההסתר וההעלם דישיבתו במשמר כו'"<ref>לקוטי לוי"צ שם.</ref>.

ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צ"ל הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כחותיו הרגילים. דוקא ע"י המאסר – נתגלה הכחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדה"ז)<ref>ראה שיחת י"ט כסלו תרס"ג (ספר השיחות תורת שלום ע' 26): מה הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא את שמנו כו' כן ע"י הקטרוגים שהיו בפטרבורג נתגלה הפנימיות דוקא כו'.</ref>, וע"י גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה), ועי"ז – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד, אשר עי"ז גילה את העצם דפנימיות התורה.

[ויש לומר, שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל עניני הבריאה<ref>ב"ר בתחלתו. זח"ב קסא, ריש ע"ב. ועוד.</ref>. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל ע"י המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה ע"י גילוי תורת חסידות חב"ד, וכתוצאה ומסובב מזה הי' ענין המאסר והגאולה שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעי"ז הביא בפועל החידוש בתורה על ידו].

ט. ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שעל ידי גילוי (הפצת המעינות) החסידות בי"ט כסלו "אתי מר" דא מלכא משיחא: אמרו חז"ל<ref>ויק"ר פ"ז, ג. וראה תו"א שמות מט, ג. תו"ח שם (יח, א־ב). ובכ"מ.</ref> "אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות", וכמ"ש<ref>ישעי' א, כז.</ref> "ציון במשפט תפדה גו'", ו"משפט" פירושו – "הלכתא"<ref>תרגום וישב מ, יג. וראה [[לקוטי תורה דברים|לקו"ת ר"פ דברים]] (א, סע"ב).</ref>. ולכאורה: איך זה מתאים עם מענה המשיח להבעש"ט, שביאתו תלוי' ב"יפוצו מעינותיך חוצה", מעינות דפנימיות התורה? והביאור בזה הוא, שע"י (יפוצו מעינותיך ד)תורת החסידות (כפי שנתחדש בה ע"י אדה"ז שהביאה בהתלבשות בהבנה והשגה ואיחד נגלה דתורה ונסתר דתורה בשלימות) נתאחדו נסתר דתורה ונגלה דתורה ("משפט"), וע"י החידוש בחסידות נפעל חידוש גם בלימוד המשניות והלכות ("משפט") אשר עי"ז – "הגליות מתכנסות" [ועי"ז יזכו בנ"י גם לתורתו של משיח<ref>ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. הנסמן בהערה 89.</ref>, כידוע<ref>ראה לקו"ת תזריע כג, ב. סה"מ מלוקט ח"ב ע' קפה הערה 44.</ref> בענין "ותלמודו בידו"<ref>פסחים נ, א. וש"נ.</ref>, שע"י לימוד התורה עכשיו (הלימוד בפנימיות התורה וגם הלימוד בנגלה דתורה) יזכו ללימוד התורה לע"ל]. ועפ"ז מובן, שביאת המשיח (ע"י יפוצו מעינותיך החסידות) נתקרבה עוד יותר עי"ז שמקשרים גילוי החסידות בי"ט כסלו עם ענין של "משפט" ו"משניות" – הלכות דנגלה דתורה.

עפ"ז יש לבאר גם השייכות דגאולת י"ט כסלו לענין "פדה בשלום גו'"<ref>תהלים נה, יט.</ref> – כמ"ש בעל המאסר והגאולה באגרת שלו הידועה<ref>אגרות קודש שלו סל"ח. וש"נ.</ref>: כשקריתי בספר תהלים<ref>ויומתק ע"פ המבואר לעיל (ס"ד ואילך) השייכות דתהלים לגילוי פנימיות התורה.</ref> בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום:

מפסוק זה דרשו חז"ל<ref>ברכות ח, א.</ref> "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

ע"י גאולת אדה"ז נעשה "פדה בשלום נפשי" של בעל הגאולה, וגם – גאולה וחידוש בתורתו, תורת החסידות (הקשורה עם ענין השלום כדלקמן), אשר עי"ז נפעל חידוש בכל התורה ובכל לומדי ועוסקי תורה – "העוסק בתורה", שעליו נאמר "פדה בשלום", "זה שעוסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב<ref>משלי ג, יח.</ref> וכל נתיבותי' שלום"<ref>פרש"י ברכות שם.</ref>, וגם חידוש בענין התפלה ("מתפלל עם הציבור"), כנ"ל (ס"ה) שע"י לימוד פנימיות התורה ניתוסף בכוונת התפלה, וגם ב"גמילות חסדים" (כללות קיום המצוות). ועי"ז נעשית הפדי' של הקב"ה ובנ"י ("פדאני לי ולבני") מבין אוה"ע, עד לשלימות הפדי' בגאולה האמיתית והשלימה.

י. ועפ"ז יובן הטעם לסידור חלוקת הש"ס בי"ט כסלו דוקא – המורה על החיבור ויחוד דנגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו) כי בחג הגאולה די"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) נעשה חידוש ("גאולה")<ref>וגם בהשנים (תרס"ג־תשי"ג) שלא ערכו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בי"ט כסלו מפני אפס הפנאי, עשו זאת ביום '''כ"ד טבת''', יום ההילולא של אדה"ז, אשר ביום זה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה ומתגלה ומאיר למטה כו' (אגה"ק סכ"ז־כח). והוא גם ע"ד ענין ה"גאולה" שלו (שפועל בו חידוש, כנ"ל בפנים) – הגאולה ויציאה ממאסר הנשמה בגוף (בדוגמת גאולתו בי"ט כסלו ממאסר כפשוטו). ולכן, גם יום זה מתאים לחלוקת הש"ס באופן חדש.</ref> בכל התורה כולה<ref>ראה אגה"ק דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שבהערה 9, שבי"ט כסלו ניתן הכח "להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ליום הזה בבחי' המשכה כללית על כללות השנה .֒ . להמשיך בחי' עומק ופנימיות תורת הוי' ומצות הוי' מבחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס ב"ה שיאיר בפנימיות נפשנו כו'". וראה לקו"ד שבהערה הנ"ל.</ref>, גם בנגלה דתורה, תושבע"פ, שכללות תושבע"פ היא – הש"ס (ששה סדרי משנה וגמרא). [וכמודגש גם בבקשת אדה"ז גופא (באגרת הקודש שלו שנדפסה בספר התניא) "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות כו'" (והודאתו על זה באגרת שלו בשנה שלאח"ז, ד"ה "פותחין בברכה")<ref>ראה לעיל הערה 5.</ref>].

ויש לומר שענין זה מרומז גם בדברי אדה"ז באגה"ק שם, "וכל אחד ואחד מהלומדים יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים", שבזה מרומז הטעם והשייכות דענין חלוקת הש"ס לגילוי פנימיות התורה (בי"ט כסלו), כי תהלים (בערך לשאר ספרי קודש דתושב"כ) הוא בדוגמת פנימיות התורה בתושבע"פ עצמה, כנ"ל<ref>ועפ"ז י"ל הטעם (לחידודי עכ"פ) שלא נזהרים הלומדים במנהג זה לגמור מזמור קי"ט בכל שבוע, כי פעולת ענין התהלים (ידיעה והכרה בנותן התורה) נעשית גם ע"י לימוד תורת החסידות, שלכן נוהגין לחלק את הש"ס בי"ט כסלו, ר"ה לחסידות.</ref>.

וכיון שבי"ט כסלו בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים הדברים שאירעו בעת הגאולה בפעם הראשונה<ref>כידוע הפירוש במ"ש (אסתר ט, כח) "הימים האלו נזכרים ונעשים" (רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה).</ref> – לכן נוהגים אז לחלק "כל הש"ס כולו"<ref>לשון אדה"ז באגה"ק רס"א (פותחין בברכה), כנ"ל הערה 5. ומלשונו "כל הש"ס כולו" מובן, שהכוונה לשלול רובו ככולו (עיין ט"ז ואחרונים בשו"ע או"ח סתקפ"ב ס"ז), ומכאן – דבחלוקת הש"ס צ"ל גם המסכתות שאין בהן גמרא (כמו זרעים וטהרות), וגם תמיד ומדות (אף שאינן אלא סיפור – ראה פיהמ"ש, הועתק בתויו"ט שם).</ref> (הן משנה (וגם המסכתות שאין בהן גמרא) והן גמרא), כי ביום זה (מדי שנה בשנה) נמשך כח וחיות חדש בלימוד כל התורה (כציווי חז"ל<ref>פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.</ref> "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים"), כל הש"ס, להתחיל לימוד מסכתות הש"ס באופן חדש (בערך הלימוד בהשנים שלפנ"ז), ובאופן ש"מתכיפין התחלה להשלמה"<ref>נוסח "מרשות" לחתן בראשית.</ref>, על מנת ללמוד כל המסכתות במשך השנה ולגמרם לי"ט כסלו בשנה הבע"ל, שאז נמשך "אור חדש" לחלק וללמוד כל הש"ס באופן חדש ונעלה יותר.

ויומתק ע"פ שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר<ref>כנ"ל הערה 83.</ref>, שי"ט כסלו הוא "שמחת תורה של פנימיות התורה", ובשמח"ת "איז מען מסיים און מתחיל די תורה". ויש לומר, שבנדו"ד (י"ט כסלו) ה"ז כולל גם – הסיום וההתחלה של תושבע"פ (ש"ס).

ולהוסיף, שבי"ט כסלו מתחילים מחדש גם הלימוד בפנימיות התורה ספר התניא, תושב"כ דחסידות<ref>מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות קודש שלו ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ).</ref> (שבה מתבטא העצם דפנימיות התורה, בהתלבשות בחב"ד), ע"פ חלוקת התניא לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר (בלימוד שיעורי חת"ת). ויש לומר, שהחידוש בלימוד פנימיות התורה בי"ט כסלו (התחלת ספר התניא מחדש), נותן כח לפעול חידוש גם בלימוד הש"ס (נגלה דתורה), שמחלקים בי"ט כסלו.

התחלת הש"ס היא – "מאימתי קורין את שמע בערבין": קריאת שמע ענינה – קבלת עול מלכות שמים, ראשית ויסוד כל התורה כולה, ולימודה. וכידוע שזהו מהטעמים שהתחלת הש"ס היא במס' ברכות, ובפרט במצות ק"ש, כי "ראשית חכמה יראת ה'"<ref>תהלים קיא, י. פסקי ריא"ז לברכות בתחלתם (הועתק גם בפיהמ"ש להרמב"ם שם). וראה גם מאירי בפתיחתו (קרוב לסופה), ובריש מס' ברכות.</ref>.

סיום הש"ס (משניות) הוא: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר<ref>תהלים כט, יא.</ref> ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ויש לומר, שענין השלום שנעשה ע"י התורה (אין עוז אלא תורה<ref>ראה ויק"ר פל"א, ה. יל"ש בשלח רמז רמד. שהש"ר פ"ב, ג (ג). מדרש תהלים ח, ג. ועוד. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 444 הערה ד"ה זה.</ref>) הוא לא רק בין לומדי התורה, אלא (גם ו)בעיקר בין העולם (כולל גם האדם העוסק בתורה) כביכול עם הקב"ה, נותן התורה, כדאיתא במדרש<ref>שהש"ר רפ"ז.</ref> שעי"ז ש"קיבלו ישראל את תורתי" נעשה שלום "ביני ובין עולמי", כי, ע"י מתן תורה נעשה חיבור<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.</ref> בין עליונים (הקב"ה) ותחתונים (עולם)<ref>ראה בארוכה הדרן על הש"ס תשמ"ט (ספר השיחות ח"ב ע' 720 ואילך).</ref>.

ויש לקשר זה גם לסיום הגמרא בש"ס<ref>מס' נדה.</ref> – "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר<ref>חבקוק ג, ו.</ref> הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות": שלימות המשכת השלום בעולם – שלום בין הקב"ה נותן התורה והעולם – היא ע"י ההלכה, שבכח ההלכה לשנות מציאות העולם להיות כפי הוראת התורה<ref>ראה סה"ש שם ע' 723. וש"נ.</ref>. וזהו גם מש"נ "הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות", כידוע הכלל<ref>ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמ"ג). אנציקלופדי' תלמודית ע' אל תקרי (כרך ב' בתחלתו).</ref> ש"אל תקרי" אינו שולל פירוש הפשוט – כי ע"י הלכה (אין מבטלים המציאות דהליכות עולם, אלא) פועלים בהן עצמן.

ויש לומר – כמבואר באחרונים<ref>ראה בהנסמן בלקו"ש ח"י ע' 267.</ref> – שע"י השתתפותו והצטרפותו עם עוד כמה מישראל בחלוקת הש"ס, יש לו שייכות גם ללימודם וחלק בו, ונחשב לכל א' מהלומדים כאילו למד בעצמו כל הש"ס. ע"ד שמצינו בהלכות שבת<ref>שבת צג, א. וש"נ.</ref> ששנים שעשו יחד מלאכה שא' אינו יכול לעשותה לבדו, שניהם חייבים, דחשיב שכל א' עשה את המלאכה כולה, ועאכו"כ – שמרובה מדה טובה<ref>סוטה יא, א. ועוד.</ref> – שכן הוא בחלוקת הש"ס, שמפני צוק העתים וכיו"ב שכאו"א בפ"ע אינו יכול לסיים כל הש"ס (בעלי עסק – מפני הציווי הנהג בהן מנהג דרך ארץ<ref>ברכות לה, ב.</ref>, ויושבי אוהל – מפני החיוב בלימוד שאר חלקי התורה).

וי"ל יתירה מזה: אפילו מי שביכלתו לסיים בפ"ע כל הש"ס בשנה אחת – הרי קודם הלימוד יכול הוא לזכות ולתת חלק בת"ת שלו לאחרים<ref>שו"ע יו"ד ר"ס רמו.</ref>. ובנדו"ד – הרי כאו"א מהמשתתפים בודאי רצונו ב(זכות) לימוד כל הש"ס כולו, ובמילא מקנה ומזכה לכל או"א מהמשתתפים בלימודו. ובפרט שלא יחסר לו עי"ז, כי זהו ע"ד המדליק נר מנר<ref>ראה במדב"ר פט"ו, יט.</ref>. ואדובה – עי"ז הוא מקבל גם המעלה שזיכה את הרבים בלימוד תורתו (ואולי י"ל שעי"ז יש בזה גם המעלה של ת"ת ברבים).

ועוד מעלה בזה: כשלומד רק מסכת א' לשנה (נוסף על שאר השיעורים שלו) – ביכלתו להתעמק בה בעיון רב, משא"כ אם הוא לומד כל הש"ס כולו, אין לו זמן ללימוד בעיון כ"כ<ref>ראה ב"ב קנז, ב וברשב"ם ד"ה מהדו"ב שם.</ref>. וכאשר הוא מקנה ומזכה בלימודו גם שאר המשתתפים בחלוקת הש"ס – הרי נוסף להזכות שבדבר, ביכלתו גם לבאר להם בעומק יותר המבואר במסכת שלו<ref>להעיר משבת (ג, רע"ב): כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי.</ref>, אשר עי"ז "מאיר עיני שניהם הוי'"<ref>משלי כט, יג. תמורה טז, א. וראה הקדמת התניא.</ref>, כי דברי תורה עניים במקום אחר ועשירים במקום אחר<ref>תוד"ה אלא – כריתות יד, סע"א. ירושלמי ר"ה פ"ג סה"ה.</ref>.

[ידוע שהרה"ג הרה"ח וכו' ר' אייזיק האָמליער<ref>הרב ר' יצחק אייזיק בהר"מ הלוי עפשטיין מהאמיל. – מחסידי אדה"ז, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. – אודותו – ראה בארוכה "תולדות הרה"ח ר' יצחק אייזיק" (קה"ת, אה"ק, תש"מ).</ref> (גם בהיותו צעיר) הי' לומד כל הש"ס בכל שנה ושנה (מלבד לימוד שיעורים הנוספים שלו), ובערב פסח (בהיותו בכור) הי' מסיים כל הש"ס<ref>לא שמעתי באם הי' גם מתענה (לאחרי עריכת ה"סיום"). – הסדר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי', שהתענה בערב פסח ואף עשה "סיום" בעצמו, וגם הי' שומע "סיום" מאחר.</ref>. כשהחסיד ר' אייזיק נעשה חסיד והלך לאדה"ז, הצטער אביו על זה מאד (ועד שקרע עליו קריעה, כפי שהי' "נהוג" בימים ההם). אבל לאחרי שאביו ראה שבנו ר' אייזיק (כשחזר לביתו לחג הפסח) ממשיך במנהגו לסיים הש"ס בערב פסח עשה שלום אתו],

אבל נוסף לזה יש לו גם להשתתף בחלוקת הש"ס של כו"כ מישראל<ref>ולהעיר שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' לוקח (בחלוקת הש"ס) מסכת סנהדרין* (כן נהג ברוב השנים שראיתי**, וכפי שהי' רושם על כרטיסו). ויש לומר, שזהו בהתאם לענינו של נשיא ורועה ישראל, שהוא מורה דרך לכל בני דורו ע"פ הוראות התורה, ולכן המסכת ד"הוי זהיר בי' טפי" (ראה שבת קיח, סע"ב. וראה אגה"ק סוס"ז) היא – סנהדרין, שענינם – מורי הוראה.

 

'''*) וכן נוהג כ"ק אדמו"ר שליט"א. – בשנת תשי"ב לקח גם מס' סוכה, ובשנת תשט"ז גם מס' תמיד.''' המו"ל'''.'''

 

'''**) ובשנת תש"י לקח מסכת סוכה (ראה לקמן ע' 497).'''</ref>, בגלל כל המעלות הנ"ל.

כמבואר הטעם<ref>ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.</ref> שמצינו בכו"כ נבואות שהקב"ה ציוה לנביא לעשות פעולה גשמית בקשר להנבואה, כדי להבטיח את קיום הנבואה בפועל ממש.

והעיקר – כאו"א ילמוד המסכת שבחר בה בהתמדה ושקידה ובשמחה, אשר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"<ref>תהלים יט, ט.</ref>, אשר עי"ז נמשכות כל הברכות והמשכות, כמ"ש<ref>ר"פ בחוקותי ובפרש"י.</ref> "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'";

ואזי נזכה ללמוד תורה מפיו של משיח צדקנו, באופן של ראי', "ישקני מנשיקות פיהו", ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>,

(משיחות כ"ד טבת תשי"א־תשי"ב. י"ט כסלו תשי"ג־תשמ"ח. ועוד)

== הודעה לגבי חלוקת הש"ס*<ref><nowiki>*</nowiki>) נדפסה בהוספה ללקוטי דיבורים ליקוט כח (ח"ד תקז, ב) שי"ל לכ"ד טבת תש"ט. הודעה זו נדפסה עוה"פ בהוספה לליקוט לב (שם תקצח, א) שי"ל לכ"ד טבת תשי"א (ראה לקמן ע' 460 ואילך המכתב שנשלח ביחד עם חוברת זו).</ref> ==

הוד כ"ק רבינו הזקן כותב באגרתו הק' ד"ה הוכח תוכיח (נדפס בסו"ס התניא), וז"ל מהשייך לכאן: לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור. עכ"ל<ref>באגה"ק שם מסיים: וכאו"א מה לומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קיט. – אבל לא ראיתי נזהרים בזה.</ref>.

משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובוביץ חלוקת הש"ס בכ"ד טבת – יום ההילולא של רבינו הזקן. ומכמה שנים מנהג זה גם בכאן ע"י "מחנה י

שראל" – בנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א<ref>'''הערה לאחר זמן:''' משנת תשי"ג שוב למנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות – לי"ט כסלו.</ref>.

 

קלי על המשתתפים – נדפס בעמוד שלאחר<ref>כן הי' נדפס בהחוברת כפי שי"ל בשעתו בקונטרס בפ"ע. '''המו"ל'''.</ref> טופס הודעת זה בחלוקת הש"ס. ועל המשתתף להודיע ​​המסכתא שבה בחר או להורות שגרגרילו עליו, וכנ"ל באגה"ק ולשלחו חת ובכתובת שלו ל"מחנה ישראל".

== מכתבי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ*<ref><nowiki>*</nowiki>) ההתעוררות ע"ד עשיית חלוקת הש"ס בי"ט כסלו – נזכרה גם במכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) י"ד כסלו תרס"א (אגרות קודש שלו ח"ג ריש ע' קס).</ref> ==

(אגרות קודש ח"י ע' סא־סב)

התענגתי להודע על ידי הנהלת "מחנה ישראל" אודות כל אלה מכם אשר הביעו השתתפותם בל"נ בחלוקת הש"ס והמסכתות אשר בחר בהן כל אחד מכם ללמדן ולסיימן כ"ד טבת הבע"ל.

(אגרות קודש ח"י ע' פ)

(אגרות קודש ח"י ע' קלח)

== מכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א*<ref>*) ההתעוררות ע"ד קיום תקנת חלוקת הש"ס בי"ט כסלו – נזכרה בעוד מכתבים (שנדפסו בסידרת אגרות קודש ולא נעתקו להלן), והם: אדר"ח אדר תשי"ג (אגרות קודש ח"ז ע' קסח); כ"ז ניסן תשי"ד (שם ח"ח ע' שסב); כ"א אייר תשי"ד (שם ח"ט ע' סא); א' טבת תשט"ו (שם ח"י ע' קפג); ב' טבת תשט"ו (שם ע' קצג); אדר"ח כסלו תשט"ז (שם חי"ב ע' קד); א' אייר תשי"ז (שם חט"ו ע' צט); ח' טבת תשי"ח (שם חט"ז ע' ר); כ"ב תמוז תשי"ח (שם חי"ז ע' רסג).</ref> ==

. . . כאן מוסגר קונט' לכ"ד טבת<ref>לקו"ד ליקוט כח, אשר בהוספה לשם נדפסה הודעה אודות חלוקת הש"ס (נעתקה לעיל ע' 455).</ref>, מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א<ref>ע"ד חלוקת הש"ס, נעתק לעיל ע' 456.</ref> ומכ' ממחנה ישראל, ובאשר זהו דבר השייך לכל נפש בטח ישתדלו בזה בפרסום המתאים . . .

ובכתבי ע"ד חלוקת הש"ס עלה ברעיוני – איך הוא: אם נחשב<ref>בפרטיות יותר – במכתב כ"א טבת תשי"א (לקמן ע' 460 ואילך).</ref> לכאו"א כאלו למד וסיים '''כל''' הש"ס במשך שנה זו, או רק שלמד המסכת שלו, אלא שבאופן חלוקת הש"ס ה"ז '''נוסף''' על למוד מס' אחת ג"כ חלק מלימוד ש"ס כולם. ואין זה שייך לענין קרבנות הצבור, כי שם '''עצם''' הענין נעשה רק בהשתתפות כל הצבור. ויש לקשר זה עם ענין השותפות מהו, אם יש לכאו"א כל הנכסים או רק חלק בלבד בכל פרט ופרט מהם.

ואני אמרתי בחפזי בלי עיון הראוי לע"ע – דיש להביא ראי' דנחשב לכאו"א כאלו למד כל הש"ס כי מרובה מדה טובה ממדת כו', ומצינו הפס"ד לענין שבת (שבת צג, ב) דמלאכה שעשאוה שנים, אם זה אינו יכול וזה לא יכול בפ"ע, שניהם חייבים ודי בשעור '''אחד''' לכולם*<ref>*) לאחר זמן מצאתי ראי' זו בשו"ת נחלה לישראל להרב יחיאל מיכל אב"ד ניזנוב ס"י אות טז. ושם סט"ז אות ט הביא מתבו"ש ס"ב סקנ"ב דבשאר דברים, דלא ילפינן ממשכן, זה א"י וזה א"י ג"כ פטורין. ובס' ק"ס למהרש"ך בהשמטות לשנו"ח סמ"ה האריך. ובשו"ת ח"צ ספ"ב בשם הרשב"א להיפך דבשאר דברים אפילו זה יכול וז"י חייבים וביד שאול ליו"ד שעא ס"ו שקו"ט. ועיין מג"א תרפ"ז סק"ג. ועיין חו"מ קע"ה ס"ב. מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' א.</ref>. ואפילו למאן דפליג – י"ל דשאני שבת דיש קרא יתירה למעוטי, כדאיתא שם ע"א. וגם בנדו"ד ה"ז כאו"א אינו יכול בפ"ע: בבעלי עסק – מפני הציווי דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, וביושבי אוהל – מפני החיוב בלימוד לעיונא, בהלכה למעשה, בפנימיות התורה, וכו'.

(ממכתב כ"ב טבת תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' לח־לט)

א) הכנסתי הרשימה להיכל כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א ומוסג"פ מכתבו<ref>נעתק לעיל ע' 457.</ref> מענה עד"ז ולפענ"ד טוב שיעשה פוטו ממכ' זה וידביקהו בכותלי ביהכנ"ס וקנאת סופרים תרבה חכמה, ראה ד"ה החלצו פט"ו.

(מכתב י"א שבט תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' נא)

(ממכתב אמצע שבט תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' נב)

. . מה שדייקתי<ref>במכתב כ"ב טבת תש"ט (לעיל ע' 458).</ref> בענין שכר כאו"א מהמשתתפים בחלוקת הש"ס הוא שיהי' לא רק חלק מכל הש"ס (דפשיטא שאינו דומה לימוד מס' ברכות בפ"ע או לימוד מס' זו כשיהי' ג"כ חלק מלימוד כל הש"ס, וכמשנ"ת דאז יש ג"כ אור העולה על כולנה – שהיחוה"א רפי"ב), אלא שיהי' שכרו כאלו למד כל הש"ס. וע"ז היא הראי' שבשבת חייב כאו"א גם אם אין אלא שיעור '''אחד''', היינו שכאו"א חייב על הכל . . .

(ממכתב י' אדר תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' פה)

. . דאָ מאַכט מען חלוקת הש"ס כד"ט<ref>בשנת תשי"א (זמן כתיבת מכתב זה) הי' נהוג לסדר חלוקת הש"ס בכ"ד טבת. ובשנת תשי"ג נקבע שוב לי"ט כסלו (ראה לעיל ע' 492 הערה 2).</ref>. ומה טוב, ווען איר פאַרענדיקט ביז דאַן אַ מס' קען זיין פון די קלענערע אין צאָל בלעטער.

(ממכתב י"ג כסלו תשי"א – אגרות קודש ח"ד ע' סט־ע)

(טו"ב טבת תשי"א<ref>מה"פתח דבר" ללקוטי דיבורים (ליקוט לב) – ח"ד תקפג, ב. בסוף הליקוט נדפסה ההודעה אודות חלוקת הש"ס (נעתקה לעיל ע' 492).</ref>)

מוסג"פ החוברת ליום כ"ד טבת הבע"ל<ref>לקו"ד ליקוט לב (ח"ד תקפג, א ואילך).</ref>, הוא יום ההילולא של רבנו הזקן, ובבקשה לזכות את הרבים בחוברת זו, ולהשתדל בחלוקת הש"ס במקומו ומחנו, אם בפ"ע או ע"י צירוף עם אלו הנמצאים במקום אחר, וכמבואר בהחוברת.

– ויש לומר אשר באופן כזה ישנם כמה ענינים: א) ת"ת של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) כמו שלימוד כל הש"ס הוא יותר גדול מצירוף לחוד של לימוד כל המסכתות אשר בו, שלכן נתוסף אז דבר חדש – סעודת השמחה שעושין בגמרה של תורה<ref>'''בגמרא של תורה:''' רמ"א בשו"ע או"ח סתרס"ט – והוא מיל"ש (מ"א, ג) – לענין תושב"כ. ומנהגן של ישראל בשמחה יתרה בסיום הש"ס מבסיום מסכתא. אף שגם זו סעודת מצוה היא (שם רמ"א סתקנ"א ס"י).</ref> דוקא, כך לימוד המסכתא<ref>'''כך לימוד המסכתא וכו':''' כמה דוגמאות לזה, ואחת מהן: לריש לקיש דחצי שעור מותר, אם חושב להשלים אסור (ירושלמי תרומות פ"ו ח"א) – וראה שער היחוד והאמונה רפי"ב.</ref> בתור חלק מלימוד כל הש"ס גדול יותר מלימוד המסכתא בפ"ע. ג) ע"י השתתפותו עם שאר הלוקחים חלק בחלוקת הש"ס – יש לו שייכות גם ללימודם, וכאילו לומד כל הש"ס<ref>'''וכאילו לומד כל הש"ס:''' – עד"ז יש לחקור בשותפות אם יש לכאו"א '''כל''' הנכסים. או דיש לכאו"א '''חלק''' בכל חלק מהם. ובנדו"ד יש להביא ראי' מעונשין – דמרובה מדה טובה – דמלאכה שעשאוה שנים (שבת צג, א ושם) הלכה דאם זה אינו יכול וזה א"י שניהם חייבים ודי בשיעור אחד לשניהם – (ואפילו למאן דפליג – י"ל דשאני שבת דיש קרא יתרה למעוטא), וגם בנדו"ד כאו"א בפ"ע אינו יכול: בעלי עסק מפני הציווי דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, ויושבי אהל – מפני החיוב בלימוד שאר חלקי התורה. – ועיי"ג שו"ת חכם צבי ספ"ב בשם הרשב"א דמלבד שבת הנה גם זה יכול וז"י שניהם חייבים. – שוב מצאתי הראי' משבת בשו"ת נחלה לישראל ומציין לתבו"ש ס"ב סקנ"ב. ק"ס למהרש"ק. מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה ס"א. ואכמ"ל.</ref> כולו. ד) ע"י השתתפותו הנ"ל, אולי אפ"ל דנחשב כלימוד בעשרה<ref>'''דנחשב כלימוד בעשרה:''' ראה מנ"א סתרפ"ז סק"ג. ר"ח ליומא (נא, א): פסח ראשון קרבן '''צבור''' הוא, דבכנופיא אתי, דהא כל ישראל חייבין לעשותו.</ref> ויותר, שגדל מעלתו<ref>'''שגדל מעלתו:''' אגה"ק סכ"ג.</ref> על הלימוד ביחידות. ה) קודם הלימוד הרי יכול לזכות ולתת חלק בת"ת שלו לאחרים (שו"ע יו"ד רסרמ"ו) והרי גם בנדו"ד כאו"א מהמשתתפים רצונו ב(זכות) לימוד כל הש"ס כולו, ובמילא מקנה ומזכה לכל או"א מהמשתתפים בלימודו. –

ובפרט בשנת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, אשר, בלשון שכתבו בני כ"ק אדמו"ר הזקן "נוטל כבוד מבית חיינו עטרת תפארתנו נזר ישראל צפירת תפארה" עד כי בעגלה דידן, ה' "ישלח לנו גואל הצדק ויוציאנו מאפלה לאורה, והקיצו ורננו שוכני עפר, וישמיענו נפלאות מתורתנו, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אמן, כן יהי רצון"<ref>'''"שרש . . בקוב"ה" . . "נוטל . . תפארה" . . "ישלח . . רצון":''' הקדמת שו"ע רבנו הזקן.</ref>.

(אגרות קודש ח"ד ע' קכו־קכז)

(ממכתב כ"א שבט תשי"א – אגרות קודש ח"ד ע' קנד)

(ממכתב כ"ז טבת תשי"ב – אגרות קודש ח"ה ע' קעב־קעג)

(ממכתב י"ז סיון תשי"ג – אגרות קודש ח"ז ע' ערה)

(ממכתב כ"א אדר ב' תשי"ד – אגרות קודש ח"ח ע' קצב)

במענה על מכתבו מג' שבט, הנה ת"ח על ידיעות הטובות מהתועדות ביום הבהיר י"ט כסלו חג גאולתנו ופדות נפשנו ומקיום האמור באגרת הקדש לרבנו הזקן בסופו בעל השמחה שחלקו המסכתות של הש"ס בין המשתתפים בהתועדות, וגודל הענין בזה אין צריך ביאור, לאחרי שנצטוינו בהנ"ל עד"ז, ובפרט ע"פ המובן מהסוגיא דמלאכה שאי אפשר לעשותה אלא ע"י שנים ורבים שאז נחשב כאילו כל אחד מהם עשה כולה (עיין שבת צ"ג ע"ב), הרי גם בלימוד וסיום הש"ס מבין כולם ע"פ תורה ה"ז כאילו כל אחד ואחד מהם התחיל וגמר כל הש"ס ליום המיועד.

(מכתב ט"ו שבט תשט"ו – אגרות קודש ח"י ע' שכא)

(ממכתב י"ב טבת תשי"ז – אגרות קודש חי"ד ע' רסה)