קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו
חלוקת הש"ס בי"ט כסלו
א. ידוע המנהג לסדר חלוקת הש"ס בי"ט כסלו[1] מדי שנה בשנה[2] – ע"פ מ"ש רבינו הזקן, בעל הגאולה (די"ט כסלו), באגרת הקודש שלו שנדפסה בסיום וחותם ספר התניא[3]: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות[4] עפ"י הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור"[5].
אמנם בתניא (אגה"ק) שם לא נקבעה חלוקת הש"ס ליום מסויים בשנה. וצריך ביאור בטעם קביעת החלוקה לי"ט כסלו[6]: מהי השייכות המיוחדת בין חלוקת הש"ס וי"ט כסלו?
ב. ויש לומר נקודת הענין בזה: תורתנו הקדושה תורה אחת היא. מזה מובן, ששלימות התורה היא דוקא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה, הנקראים גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא[7]; כי כמו ששלימות האדם היא דוקא נשמה בגוף, כמו"כ שלימות התורה היא בלימוד נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא גם יחד. וכל אחד מוסיף שלימות בהשני.
ומטעם זה קבעו חלוקת הש"ס לי"ט כסלו, "מתן תורה דפנימיות התורה"[8] ו"ראש השנה לחסידות"[9] – כי עי"ז נעשה החיבור והיחוד בין נגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו). וכדלקמן בארוכה.
ג. ויובן זה בהקדים ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר[10] בזה שבאגה"ק שם מסיים, "וכאו"א מהלומדים הנ"ל (בחלוקת הש"ס) יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קי"ט"[11]. וצריך ביאור: מהי השייכות בין אמירת תהלים וחלוקת ולימוד הש"ס – הרי הם שני ענינים וחלקים שונים בתורה: תהלים הוא חלק מתושב"כ, שענינה (בעיקר) אינו לימוד בהבנה והשגה, אלא אמירת האותיות, ו"אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא ע"ה ה"ז מקיים מצות ולמדתם[12] . . (ו)מברך ברכת התורה"[13]. ובפרט שאמירת תהלים ענינה הוא – תפלה, אמירת תהלות ותשבחות להקב"ה (ולא לימוד התורה)[14]. ואילו לימוד הש"ס הוא תושבע"פ, שצ"ל בהבנה והשגה דוקא, ו"אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"[13], ואינו מברך ברכת התורה?
ומאגה"ק הנ"ל (שמקשר חלוקת הש"ס לאמירת תהלים) משמע שהא בהא תליא: לימוד הגמרא הוא בשלימות כשמצרפים לזה גם אמירת תהלים, ואמירת תהלים צ"ל בצירוף לימוד הגמרא.
ותוכן הביאור בהשיחה הוא[15]:
תורה שבכתב ותורה שבעל־פה הן שני חלקים מתורה אחת, אשר שלימותה היא דוקא בחיבור שניהם יחד. כידוע[16] שתורה (שבכתב) בפירושה ניתנה, יחד עם הפירוש שבתושבע"פ.
כתיב[17] "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", וארז"ל[18] מוסר אביך תושב"כ, תורת אמך תושבע"פ. תושב"כ היא בחי' חכמה ("אביך") ותושבע"פ היא בחי' בינה ("אמך")[19]: בתושב"כ – נאמרו כל המצוות, רק שהן בקיצור נמרץ בלי ביאור, כי "רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם"[20] (נקודת החכמה, שלמעלה מהשגה). ותורה שבע"פ – היא גילוי ופירוש וביאור הדברים שנאמרו בתושב"כ בנקודה (הרחבת הבינה, שמגלית ומבארת נקודת החכמה).
"כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ[21] וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך עד שפירשה תורה שבע"פ[22] . . וכן כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מצות ל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תושבע"פ כו'"[20].
והנה, ידוע המאמר[23] "הבן בחכמה וחכם בבינה", היינו, שצ"ל התכללות של תושב"כ ותושבע"פ (חכמה ובינה) יחד: גם בתושב"כ (חכמה) צ"ל "הבן" דתושבע"פ (שהיא פירושה של תושב"כ, שעל ידה אפשר לקיים המצוות בפועל, כנ"ל); וכן בתושבע"פ (בינה) צ"ל נרגש נקודת החכמה, שיסודה ומקורה הוא מתושב"כ (מנא הני מילי דאמר קרא). והטעם לזה:
בגלל האורך והרוחב בפלפולא דאורייתא בלימוד תושבע"פ יתכן שהאדם ישכח על נקודת האמת ולא יכוון אל ההלכה. ולא עוד, אלא שיכול להיות שישכח על "נותן התורה"[24]. וכמבואר בכו"כ מאחז"ל[25], שבלימוד התורה, ובפרט תושבע"פ (שהיא בהבנה והשגה בשכל הגשמי), צ"ל זהירות מיוחדת שהלימוד יהי' לשמה, ביראת השם ואהבת השם, ומתוך ידיעה והכרה בנותן התורה[26] [שמטעם זה צ"ל ברכת התורה קודם הלימוד, כמאחז"ל[27] עה"פ[28] "על מה אבדה הארץ גו' על עזבם את תורתי", "שלא ברכו בתורה תחלה" – שאף שלמדו הרבה תורה היתה חסרה אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה כו'"[29]]. וכן שהלימוד יהי' על מנת לעשות ולקיים[30].
ובלשון החסידות[*30]: מכיון שהתורה שבע"פ נתלבשה בענינים גשמיים (המחליף פרה בחמור[31], שנים אוחזין בטלית[32] וכיו"ב), והאדם עוסק בזה עם שכלו הגשמי, יכול להיות שהלומד יהי' בבחי' יש ודבר, וישכח על הקב"ה "נותן התורה", וישכח שהיא חכמתו ורצונו ית' (משא"כ בתושב"כ שנרגש בה יותר האור האלקי כי לא נתלבשה בלבושים גשמיים כ"כ וגם לא בשכל גשמי, להיותה למעלה מהבנה והשגה, כנ"ל). ואפילו באם לומד סתם (בלא אהבה ויראה ולא לשמה, אבל גם לא לשם כוונה אחרת), הנה מחמת ההתלבשות בלבושים גשמיים ובשכל והשגה גשמית, נעשה הלומד עי"ז יש ודבר "ויפול הנופל ממנה, וסוף הדבר הוא שילמוד שלא לשמה ממש כו'"[33].
וזה נוגע (לא רק כלפי שמיא, אלא) גם להצלחה בהלימוד ובהבנה והשגה שלו לכוון ולהגיע למסקנא נכונה ואמיתית, כי באם הלימוד שלו הוא שלא לשמה, לקנתר או להתייהר או משום פני' אחרת, הרי זה יעוור עיני חכמים[34] (אפילו), ומטה את שכלו, שלא יבוא למסקנא נכונה ואמיתית בשכל (וכ"ש שלא יכוון להלכה).
ולכן צ"ל "חכם בבינה", המשכת וגילוי תושב"כ בתושבע"פ – לזכור את הנקודה (חכמה), שהוא לומד תורתו של הקב"ה (אשר "נתן לנו את תורתו"[35]), ובמילא צ"ל לימוד התורה בביטול, אשר עי"ז יהי' הלימוד לשמה, בלי שום פני', ויצליח בלימודו, ויכוון אל המסקנא האמיתית ואל ההלכה האמיתית.
ד. ועפ"ז תובן השייכות דאמירת תהלים ללימוד (חלוקת) הש"ס – לפי שצריכה להיות השלימות של התכללות שניהם יחד:
גם בלימוד תושבע"פ בהבנה והשגה, צ"ל ההכרה וההרגשה שזוהי תורתו של הקב"ה (שלמעלה מהשגה), וזהו היסוד לכל הלימוד וההבנה והשגה שלו. והכרה זו באה ע"י אמירת תהלים, שעיקר ענינה הוא אמירת האותיות של תורה שבכתב (בלי הבנה והשגה), מכיון שניכר בה בגלוי שהיא תורתו של הקב"ה.
ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שאמירת תהלים הו"ע התפלה, אמירת תהלות ותשבחות לה' – שהרי הכח ללימוד התורה לשמה, והצלחה בלימוד התורה בכלל, בא ע"י הקדמת עבודת התפלה (ע"ד "ברכו בתורה תחלה"), וכדברי אבא בנימין[36] על תפלתי שתהא סמוכה למטתי (שלא רצה גם ללמוד קודם התפלה[37]) מפני מעלת עסק התורה שאחר התפלה[38]. והטעם לזה – כי ענין התפלה הוא "דע לפי מי אתה עומד"[39], עד שעומד בתכלית הביטול "כעבדא קמי מרי'"[40], והתפלה היא בכוונה והתבוננות זו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו'. ופעולת התפלה נמשכת אח"כ בלימוד התורה שלו ("מבית הכנסת לבית המדרש"[41]), שהלימוד יהי' לשמה[42], ביראת ה'[43].
וכן לאידך: גם באמירת תהלים (תושב"כ) צ"ל לימוד והבנה והשגה ("הבן בחכמה"). ועוד: בענין התפלה בכלל – צ"ל לימוד התורה כדי לדעת דיני התפלה, נוסח וכוונות התפלה, זמן התפלה וכיו"ב.
ויתירה מזה: ספר תהלים (הוא ממוצע ה)מחבר תורה ותפלה – כי ספר תהלים הוא א' מכ"ד ספרי קודש[44] (תורה), ויש בו גם המעלה של הבנה והשגה בתורה [ולא עוד, אלא כמו הלימוד בענינים הכי עמוקים בתורה, כבקשת דוד[45] "יהיו לרצון אמרי פי . . יהיו קורין בהם (במזמורי תהלים) והוגין בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות"[46]]; וביחד עם זה הרי תהלים הוא ענין התפלה, תהלות ותשבחות לה'. ולכן יש לומר, שע"י תהלים דוקא נעשית שלימות החיבור ד"חכם בבינה והבן בחכמה", תושב"כ ותושבע"פ.
ה. והנה, בתורה שבע"פ עצמה ישנם ג"כ שני חלקים, שהם בדוגמת ב' ענינים הנ"ל דתושב"כ ותושבע"פ (תהלים וש"ס), ובכללות יותר – תפלה ותורה. והם – חלק ההלכה וחלק האגדה שבתושבע"פ, ובכללות יותר – נגלה דתורה ופנימיות התורה.
[וי"ל טעם הדבר, כי כדי לפעול שהלימוד יהי' לשמה, ויהי' חדור עם יראת שמים והכרה בנותן התורה כו', צריך הביטול והקבלת עול שבתושב"כ ובתפלה לחדור גם בהבנה והשגה שבלימוד התורה (שבע"פ) עצמו (שענינו – הבנה והשגה), שהלומד יבין ויבוא בשכלו להידיעה וההכרה ב"נותן התורה"].
ההפרש בין נגלה דתורה ופנימיות התורה הוא[47] – שבנגלה דתורה (הנקרא "עץ הדעת"[48], "אילנא דטוב ורע"50) עיקר הלימוד הוא בהתלבשות בענינים גשמיים של העולם, וגם בדברים אסורים, כדי לברר ולהבדיל בין איסור והיתר, טומאה וטהרה, וכן בדיני נזיקין, שהלימוד מתלבש בטענות של שקר (ראובן טוען כך, שמעון טוען כך) לברר האמת מן השקר וכו'. משא"כ בפנימיות התורה (הנקראת "עץ החיים"[49]) עיקר הלימוד הוא בעניני אלקות וענינים רוחניים, ביחודים עליונים וסדר השתלשלות העולמות ועשר ספירות וכו'.
ושונים הם גם בדרך ואופן הלימוד: לימוד הנגלה הוא באופן דקושיות ותירוצים ומחלוקת, שבתחלה קס"ד שהסברא היא כך וכך ואח"כ מגיעים להבנה עמוקה יותר ושוללים את הסברא הקודמת. ואילו פנימיות התורה "לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת"[49].
ובהתאם להחילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה – חלוקים הם גם באופן פעולתם על האדם הלומד:
בלימוד הנגלה מצ"ע, שהוא בהתלבשות שכל האדם בענינים גשמיים (שמעלימים ומסתירים על האור האלקי שבתורה), יכול לשכוח ר"ל על קדושת התורה ועל הקב"ה נותן התורה (כי הוא מרגיש בלימודו רק את הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו), כנ"ל (בנוגע לתושבע"פ בכלל). משא"כ לימוד פנימיות התורה מביא את האדם הלומד לידי הכרה וידיעה בהקב"ה נותן התורה, כי פנימיות התורה לא נתלבשה בלבושים גשמיים, ואדרבה – "היא מדברת בענינים רוחניים ובעניני אלקות בכלל, וגם השכל וההשגה בזה היא השגה רוחנית, ונרגש בה האור האלקי וכל ענינה הוא לידע את ה' ולבוא לידי אהבה ויראה"[50]. ולכן, אף שההשגה באלקות (בפנימיות התורה) היא רק ידיעת המציאות (ולא המהות)[51], מ"מ ה"ז ידיעה והכרה בה' נותן התורה, ומביאה את האדם לידי אהבת ה' ויראת ה', ושלימוד התורה שלו יהי' לשמה.
וזהו גם הענין דחלק האגדה שבתושבע"פ (כידוע שהלכה היא חלק הנגלה שבתורה, ואגדה היא חלק הנסתר שבתורה[52]), ולכן צ"ל הלימוד "בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה', כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות"[53].
ו. עפ"ז מובן ששלימות לימוד התורה היא – בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה[54] גם יחד (ע"ד הבן בחכמה וחכם בבינה כנ"ל), כי הם ב' חלקים מתורה אחת, ונגלה דתורה היא גופא דאורייתא ופנימיות התורה היא נשמתא דאורייתא, וכמו ששלימות האדם היא בחיבור הנשמה והגוף ועד שנעשים מציאות אחת, ושלימות הנשמה תלוי' בשלימות הגוף וכן שלימות הגוף תלוי' בשלימות הנשמה, כמו"כ שלימות התורה היא בחיבור ויחוד לימוד הנגלה ולימוד הפנימיות[55].
והרי כן הוא בנוגע לכללות הבריאה – שכוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[56] דוקא, ע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ (שנתלבשו בדברים גשמיים) בבירור וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, ולעשותה כלי לאלקות ודירה לו יתברך. והכח לזה הוא מלימוד התורה: העסק בלימוד הנגלה (עיקר הלימוד בזמן הזה[57]) הוא – לברר בירורים בגשמיות העולם, בין איסור והיתר כשר ופסול וטומאה וטהרה כו'; ולימוד פנימיות התורה הוא בעניני אלקות וכו' – שעי"ז נמשך ונתגלה האלקות גם בלימוד הנגלה בענינים גשמיים.
וכמה ענינים בזה:
(א) ידוע שנגלה דתורה נקראת "לחם"[58] ו"בשר"[59], "והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם וממש, כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש"[60], ופנימיות התורה נמשלה ל"מלח"[61] ונקראת "יין" ו"שמן"[62], כי בפנימיות התורה (חכמת הקבלה) חכמתו ית' מלובשת בענינים רוחניים, ו"אין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בבחי' טעם ממש כמו הנגלה (עד לע"ל שיתגלה פנימיות התורה[63]), ולכן נמשל למלח לומר שעם היות שאין בו טעם עכ"ז הוא דייקא נותן הטעם בהבשר"[60].
כמבואר בתניא[64], ש"ידיעת המציאות מההשתלשלות" בפנימיות התורה "מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש[65] וידעת היום כו' דע[66] את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם וכו' שהוא העיקר". "ור"ל כמ"ש[67] ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו, הרי תכלית התורה ומצוות הוא לבוא ללב שלם שהוא ליראה את ה' כו', ולכן ארז"ל[68] שהתורה נקרא תרעא לדרתא לגבי יראה כו'"[69]. ולכן הלימוד בפנימיות התורה נותן טעם וקיום בלימוד הנגלה, שגם לימוד הנגלה יהי' לשמה.
ולאידך – אינו מספיק לימוד פנימיות התורה בלבד, כי אא"פ לאדם לחיות על "מלח" לבד, או על "יין" ו"שמן" לבד (שזהו"ע פנימיות התורה), וצ"ל גם לחם ובשר, גופא דאורייתא (נגלה דתורה)[70] כדי לעשות דירה בתחתונים, כנ"ל.
(ב) כמו שהנשמה מחי' את הגוף, פנימיות התורה מכניסה חיות וכוונה בלימוד הנגלה ובקיום המצוות[71] (שגדול לימוד שמביא לידי מעשה[72]).
(ג) נוסף לפעולת לימוד פנימיות התורה באופן ובכוונת לימוד הנגלה (לימוד לשמה – ענין הא' הנ"ל, ולימוד עם חיות וכוונה – ענין הב' הנ"ל) – הרי מובן, שע"י לימוד פנימיות התורה, שהיא הנשמה והפנימיות של הענינים בנגלה דתורה[73], ניתוסף גם עומק ובהירות[74] בהבנת הענינים שבנגלה[75] [נוסף על זה, שע"י הלימוד לשמה אין בזה פניות עצמו המטות את השכל, כנ"ל ס"ג].
נמצא, שפעולת לימוד פנימיות התורה בנגלה דתורה היא ע"ד פעולת תושב"כ ופעולת התפלה בתושבע"פ בכלל (כנ"ל ס"ג־ד). ויתירה מזה – כדברי המשנה[76], "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", שזהו התבוננות גדלות ה' וכו' – שע"י לימוד אגדה ופנימיות התורה בכלל.
ז. ובאם הדברים הנ"ל אמורים בנוגע לנשמתא דאורייתא (פנימיות התורה) בכלל, עאכו"כ בנוגע ל(פנימיות התורה כפי שנתגלתה ב)תורת החסידות – כידוע[77] שגילוי תורת החסידות – ובפרט כפי שנתגלתה לאחרי י"ט כסלו ע"י אדה"ז (כדלקמן) – הוא גילוי אור חדש בתורה, מבחי' יחידה שבתורה, עד מעצם התורה, שלמעלה מכל ד' חלקי פרד"ס שבתורה (למעלה גם מלימוד ע"ד הסוד, נסתר דתורה), וגילוי זה פועל חידוש בכללות ענין התורה ובכל חלקי'[78], כדלקמן.
והנה, חידוש זה של תורת החסידות הותחל בעיקר מגאולת אדה"ז בי"ט כסלו – כידוע[79], שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", וביאור תורת החסידות – שבה מבוארים עומקי סודותי' של פנימיות התורה – בהתלבשות בהבנה והשגה דחכמה בינה ודעת, באופן ד"יתפרנסון מיני'"[80] עד שגם בכחו של שכל האנושי להבינם ולהשיגם עד להתאחד עמהם.
ועד כדי כך, שי"ט כסלו הוא "מתן תורה[81] של פנימיות התורה"[82]: כשם[83] שבמתן תורה (של נגלה דתורה) נעשה חידוש עיקרי בתורה, דאף שגם קודם מ"ת הי' ענין התורה (אצל האבות), נתחדש במ"ת שאז ניתנה עצם התורה למטה באופן של התלבשות בענינים שלמטה (וקיום המצוות בדברים גשמיים), כמו"כ הוא בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסלו), דאף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה (ע"י הרשב"י והאריז"ל, ואח"כ ע"י הבעש"ט והמגיד, וגם ע"י אדה"ז לפני המאסר והגאולה), נתחדש בהגאולה די"ט כסלו שנתגלה העצם דפנימיות התורה, עי"ז שבא בהתלבשות בהשגה בשכל האדם למטה (משא"כ תורת הנסתר (קבלה) היא בעיקר למעלה מהשגה, ויש בזה רק ידיעת המציאות כנ"ל), ובריבוי ובהפלגה[84].
ועוד, שגילוי פנימיות התורה בי"ט כסלו, הוא הטעימה[85] ("טועמי' חיים זכו"[86]) וההתחלה של שלימות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, "ישקני מנשיקות פיהו" (גילוי "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'")[87] ובאופן של ראי'[88], וכידוע[89] שע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" (שהותחל בעיקר בי"ט כסלו) "אתי מר" דא מלכא משיחא.
ויתירה מזה – כמו שמבאר אאמו"ר[90] – שגילוי החסידות (בי"ט כסלו) הוא גבוה יותר גם מגילוי פנימיות התורה (תורת הנסתר) שתתגלה ע"י משיח צדקנו, "שלכן בכחה לחבר ב' הבחי' (דנגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה", להיותה "יותר גבוה מקבלה ונגלה".
וענין זה נראה בגלוי ובפועל אצל בעל הגאולה: החידוש בתורה שהי' על ידו הוא הן בנגלה דתורה – ע"י חיבור השולחן ערוך, והן בפנימיות התורה – חיבור ספר התניא (ודרושי חסידות שלו). וכנרמז בשמו[91] (הראשון) – "שניאור", על שם ה"שני אור" שנתחדשו על ידו – אור הנגלה ואור החסידות, וכפי שנקרא בפי העולם: בעל התניא והשולחן ערוך. ולא עוד, אלא שחיבר ואיחד נגלה דתורה ופנימיות התורה ("שני אור") באחדות גמורה[92] (כמו ש"שניאור" הוא תיבה אחת ושם אחד).
והכח לזה – הוא ע"י גלוי תורת החסידות ע"י אדה"ז, שהיא בחי' יחידה שבתורה, ויתירה מזה – עצם התורה, שלמעלה מד' חלקי התורה פרד"ס (כנגד נרנ"ח שבתורה), למעלה מתורת הנסתר (קבלה) ומתורת הנגלה, ולכן בכחה לחבר שתיהן יחד, "שהנסתר דתורה הסודות היותר עמוקים יושגו בהפשטתן לשכל ע"ד כמו ההשגה דנגלה דתורה", ו"הנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה"[90].
וכמבואר במ"א[77], שנוסף על זה שבתורת החסידות באו ביאורים לענינים שונים שבנגלה (ובכל ד' חלקי התורה) – לימוד החסידות מכניס חיות בכל ענין וענין שלומדים בתורה, ש"חי" הוא באופן אחר לגמרי, חיות עצמי, חיות דבחי' יחידה. וחיות זו, מוסיפה גם בהירות ועומק יותר בהבנת הענינים.
כלומר: החידוש בנגלה דתורה ע"י תורת החסידות הוא לא רק בהבנת פנימיות הענינים (שבנגלה) בשרשם למעלה (שזהו ע"י לימוד תורת הנסתר, סוד), אבל בפועל הם ב' אופנים שונים בלימוד עם כללים שונים, ובדרגות שונות (לימוד הנגלה וההלכה הוא בעולם העשי', ולימוד הסוד מבאר הענינים כפי שהם בעולם האצילות[93]), אלא גם – הפנימיות של הענינים שבנגלה (לפי כללי הנגלה) עצמם, לפי כללי הפשט, הרמז הדרוש (וגם – הסוד), שהרי יחידה (ועאכו"כ העצם), ביחד ע"ז שהיא למעלה מכל הענינים, נמשכת וחודרת בכולם בדרגתם הם, מכיון שהיא היא ה"עצם" שלהם.
ח. והשייכות דחידוש זה בי"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) עם המאסר והגאולה של אדה"ז – היא: כשם שמ"ת (דנגלה דתורה) בא דוקא לאחרי וע"י גלות מצרים, כך מ"ת דפנימיות התורה (בי"ט כסלו) בא דוקא לאחרי וע"י ההעלם והסתר דמאסר אדה"ז (שהי' מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי "בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחי' גבוה כזו, הי' צ"ל מקודם ההסתר וההעלם דישיבתו במשמר כו'"[94].
ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צ"ל הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כחותיו הרגילים. דוקא ע"י המאסר – נתגלה הכחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדה"ז)[95], וע"י גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה), ועי"ז – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד, אשר עי"ז גילה את העצם דפנימיות התורה.
[ויש לומר, שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל עניני הבריאה[96]. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל ע"י המאסר והגאולה היא – הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה ע"י גילוי תורת חסידות חב"ד, וכתוצאה ומסובב מזה הי' ענין המאסר והגאולה שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעי"ז הביא בפועל החידוש בתורה על ידו].
ט. ויש להוסיף בזה ע"פ הנ"ל שעל ידי גילוי (הפצת המעינות) החסידות בי"ט כסלו "אתי מר" דא מלכא משיחא: אמרו חז"ל[97] "אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות", וכמ"ש[98] "ציון במשפט תפדה גו'", ו"משפט" פירושו – "הלכתא"[99]. ולכאורה: איך זה מתאים עם מענה המשיח להבעש"ט, שביאתו תלוי' ב"יפוצו מעינותיך חוצה", מעינות דפנימיות התורה? והביאור בזה הוא, שע"י (יפוצו מעינותיך ד)תורת החסידות (כפי שנתחדש בה ע"י אדה"ז שהביאה בהתלבשות בהבנה והשגה ואיחד נגלה דתורה ונסתר דתורה בשלימות) נתאחדו נסתר דתורה ונגלה דתורה ("משפט"), וע"י החידוש בחסידות נפעל חידוש גם בלימוד המשניות והלכות ("משפט") אשר עי"ז – "הגליות מתכנסות" [ועי"ז יזכו בנ"י גם לתורתו של משיח[100], כידוע[101] בענין "ותלמודו בידו"[102], שע"י לימוד התורה עכשיו (הלימוד בפנימיות התורה וגם הלימוד בנגלה דתורה) יזכו ללימוד התורה לע"ל]. ועפ"ז מובן, שביאת המשיח (ע"י יפוצו מעינותיך החסידות) נתקרבה עוד יותר עי"ז שמקשרים גילוי החסידות בי"ט כסלו עם ענין של "משפט" ו"משניות" – הלכות דנגלה דתורה.
עפ"ז יש לבאר גם השייכות דגאולת י"ט כסלו לענין "פדה בשלום גו'"[103] – כמ"ש בעל המאסר והגאולה באגרת שלו הידועה[104]: כשקריתי בספר תהלים[105] בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום:
מפסוק זה דרשו חז"ל[106] "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
ע"י גאולת אדה"ז נעשה "פדה בשלום נפשי" של בעל הגאולה, וגם – גאולה וחידוש בתורתו, תורת החסידות (הקשורה עם ענין השלום כדלקמן), אשר עי"ז נפעל חידוש בכל התורה ובכל לומדי ועוסקי תורה – "העוסק בתורה", שעליו נאמר "פדה בשלום", "זה שעוסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב[107] וכל נתיבותי' שלום"[108], וגם חידוש בענין התפלה ("מתפלל עם הציבור"), כנ"ל (ס"ה) שע"י לימוד פנימיות התורה ניתוסף בכוונת התפלה, וגם ב"גמילות חסדים" (כללות קיום המצוות). ועי"ז נעשית הפדי' של הקב"ה ובנ"י ("פדאני לי ולבני") מבין אוה"ע, עד לשלימות הפדי' בגאולה האמיתית והשלימה.
י. ועפ"ז יובן הטעם לסידור חלוקת הש"ס בי"ט כסלו דוקא – המורה על החיבור ויחוד דנגלה דתורה (ש"ס) ופנימיות התורה (י"ט כסלו) כי בחג הגאולה די"ט כסלו (מ"ת דפנימיות התורה) נעשה חידוש ("גאולה")[109] בכל התורה כולה[110], גם בנגלה דתורה, תושבע"פ, שכללות תושבע"פ היא – הש"ס (ששה סדרי משנה וגמרא). [וכמודגש גם בבקשת אדה"ז גופא (באגרת הקודש שלו שנדפסה בספר התניא) "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות כו'" (והודאתו על זה באגרת שלו בשנה שלאח"ז, ד"ה "פותחין בברכה")[111]].
ויש לומר שענין זה מרומז גם בדברי אדה"ז באגה"ק שם, "וכל אחד ואחד מהלומדים יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים", שבזה מרומז הטעם והשייכות דענין חלוקת הש"ס לגילוי פנימיות התורה (בי"ט כסלו), כי תהלים (בערך לשאר ספרי קודש דתושב"כ) הוא בדוגמת פנימיות התורה בתושבע"פ עצמה, כנ"ל[112].
וכיון שבי"ט כסלו בכל שנה ושנה חוזרים ונשנים הדברים שאירעו בעת הגאולה בפעם הראשונה[113] – לכן נוהגים אז לחלק "כל הש"ס כולו"[114] (הן משנה (וגם המסכתות שאין בהן גמרא) והן גמרא), כי ביום זה (מדי שנה בשנה) נמשך כח וחיות חדש בלימוד כל התורה (כציווי חז"ל[115] "בכל יום ויום יהיו בעיניך חדשים"), כל הש"ס, להתחיל לימוד מסכתות הש"ס באופן חדש (בערך הלימוד בהשנים שלפנ"ז), ובאופן ש"מתכיפין התחלה להשלמה"[116], על מנת ללמוד כל המסכתות במשך השנה ולגמרם לי"ט כסלו בשנה הבע"ל, שאז נמשך "אור חדש" לחלק וללמוד כל הש"ס באופן חדש ונעלה יותר.
ויומתק ע"פ שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר[117], שי"ט כסלו הוא "שמחת תורה של פנימיות התורה", ובשמח"ת "איז מען מסיים און מתחיל די תורה". ויש לומר, שבנדו"ד (י"ט כסלו) ה"ז כולל גם – הסיום וההתחלה של תושבע"פ (ש"ס).
ולהוסיף, שבי"ט כסלו מתחילים מחדש גם הלימוד בפנימיות התורה ספר התניא, תושב"כ דחסידות[118] (שבה מתבטא העצם דפנימיות התורה, בהתלבשות בחב"ד), ע"פ חלוקת התניא לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר (בלימוד שיעורי חת"ת). ויש לומר, שהחידוש בלימוד פנימיות התורה בי"ט כסלו (התחלת ספר התניא מחדש), נותן כח לפעול חידוש גם בלימוד הש"ס (נגלה דתורה), שמחלקים בי"ט כסלו.
יא. ויש לומר שחיבור הנ"ל – בין פנימיות התורה (י"ט כסלו) וחלוקת הש"ס – מרומז גם בתוכן סיום והתחלת הש"ס:
התחלת הש"ס היא – "מאימתי קורין את שמע בערבין": קריאת שמע ענינה – קבלת עול מלכות שמים, ראשית ויסוד כל התורה כולה, ולימודה. וכידוע שזהו מהטעמים שהתחלת הש"ס היא במס' ברכות, ובפרט במצות ק"ש, כי "ראשית חכמה יראת ה'"[119].
והרי זהו ענינו של לימוד פנימיות התורה – לפעול אצל האדם ענין הקבלת עול והביטול, גם בלימוד הנגלה (לימוד הש"ס) שלו, כנ"ל בארוכה.
סיום הש"ס (משניות) הוא: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר[120] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ובביאור הטעם שסיום הש"ס הוא בענין השלום – כתב התויו"ט: ה"תורה ראוי' שתהא חתימתה בשלום", שהרי "המשניות מלאים ממחלוקת שהי' בין החכמים, ופן יעלה על הלב הנמהר כי מחלוקתיהם היתה מריבה ומצה, אמר כי לא כן הוא, שעוז התורה כלי מלא ברכת ה' הוא השלום, אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות כו'".
ויש לומר, שענין השלום שנעשה ע"י התורה (אין עוז אלא תורה[121]) הוא לא רק בין לומדי התורה, אלא (גם ו)בעיקר בין העולם (כולל גם האדם העוסק בתורה) כביכול עם הקב"ה, נותן התורה, כדאיתא במדרש[122] שעי"ז ש"קיבלו ישראל את תורתי" נעשה שלום "ביני ובין עולמי", כי, ע"י מתן תורה נעשה חיבור[123] בין עליונים (הקב"ה) ותחתונים (עולם)[124].
ויש לקשר זה גם לסיום הגמרא בש"ס[125] – "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר[126] הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות": שלימות המשכת השלום בעולם – שלום בין הקב"ה נותן התורה והעולם – היא ע"י ההלכה, שבכח ההלכה לשנות מציאות העולם להיות כפי הוראת התורה[127]. וזהו גם מש"נ "הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות", כידוע הכלל[128] ש"אל תקרי" אינו שולל פירוש הפשוט – כי ע"י הלכה (אין מבטלים המציאות דהליכות עולם, אלא) פועלים בהן עצמן.
והנה, בתורה עצמה – שלימות ענין השלום, בין לומדי תורה, ובין הקב"ה (נותן התורה) והאדם והעולם, נעשה ע"י פנימיות התורה (כמדובר לעיל בארוכה), כי בנגלה דתורה "המשניות מלאים ממחלוקת" (כנ"ל), משא"כ בפנימיות התורה "לית תמן כו' לא מחלוקת כו'", והבירור שנעשה על ידה הוא בדרך שלום ומנוחה (לא כמו הבירור ע"י נגלה דתורה), ולכן הגאולה די"ט כסלו (גאולה בענין פנימיות התורה) קשורה עם "פדה בשלום נפשי". וע"י לימוד התורה כולה (שהיא תורה אחת) – פנימיות ונגלה דתורה גם יחד – נעשה שלימות ענין השלום, וגם בעולם ("הליכות עולם").
ועפ"ז מובנת השייכות דסיום הש"ס ותחלת הש"ס [כמנהג ישראל ש"מתכיפין התחלה להשלמה"] – כי שלימות המשכת שלום בעולם ע"י התורה נעשית עי"ז שהלימוד מיוסד על הקבלת עול והביטול לנותן התורה. ובתורה עצמה – הרי זה ע"י לימוד פנימיות התורה.
ולהוסיף, שגם בהתחלת הש"ס מרומז התוכן דהמשכת שלום בעולם – "קורין את שמע בערבין", קריאת והמשכת קבלת עול דק"ש (גם) בערב וחושך העולם.
יב. והנה, ע"פ הנ"ל שעריכת חלוקת הש"ס היא בי"ט כסלו, מפני החיבור בין נגלה ופנימיות התורה – הי' מתאים לכאורה שכל אחד ואחד ילמוד כל הש"ס כולו. ואף שמפני צוק העתים אין ביכולת כל א' בפ"ע לסיים הש"ס בשנה אחת – הרי בפועל חסר לו, לכאורה, בלימוד כל הש"ס.
ויש לומר – כמבואר באחרונים[129] – שע"י השתתפותו והצטרפותו עם עוד כמה מישראל בחלוקת הש"ס, יש לו שייכות גם ללימודם וחלק בו, ונחשב לכל א' מהלומדים כאילו למד בעצמו כל הש"ס. ע"ד שמצינו בהלכות שבת[130] ששנים שעשו יחד מלאכה שא' אינו יכול לעשותה לבדו, שניהם חייבים, דחשיב שכל א' עשה את המלאכה כולה, ועאכו"כ – שמרובה מדה טובה[131] – שכן הוא בחלוקת הש"ס, שמפני צוק העתים וכיו"ב שכאו"א בפ"ע אינו יכול לסיים כל הש"ס (בעלי עסק – מפני הציווי הנהג בהן מנהג דרך ארץ[132], ויושבי אוהל – מפני החיוב בלימוד שאר חלקי התורה).
וי"ל יתירה מזה: אפילו מי שביכלתו לסיים בפ"ע כל הש"ס בשנה אחת – הרי קודם הלימוד יכול הוא לזכות ולתת חלק בת"ת שלו לאחרים[133]. ובנדו"ד – הרי כאו"א מהמשתתפים בודאי רצונו ב(זכות) לימוד כל הש"ס כולו, ובמילא מקנה ומזכה לכל או"א מהמשתתפים בלימודו. ובפרט שלא יחסר לו עי"ז, כי זהו ע"ד המדליק נר מנר[134]. ואדובה – עי"ז הוא מקבל גם המעלה שזיכה את הרבים בלימוד תורתו (ואולי י"ל שעי"ז יש בזה גם המעלה של ת"ת ברבים).
ועוד מעלה בזה: כשלומד רק מסכת א' לשנה (נוסף על שאר השיעורים שלו) – ביכלתו להתעמק בה בעיון רב, משא"כ אם הוא לומד כל הש"ס כולו, אין לו זמן ללימוד בעיון כ"כ[135]. וכאשר הוא מקנה ומזכה בלימודו גם שאר המשתתפים בחלוקת הש"ס – הרי נוסף להזכות שבדבר, ביכלתו גם לבאר להם בעומק יותר המבואר במסכת שלו[136], אשר עי"ז "מאיר עיני שניהם הוי'"[137], כי דברי תורה עניים במקום אחר ועשירים במקום אחר[138].
ולהוסיף, שע"י חלוקת הש"ס בין כו"כ מישראל (גם מי שיכול לסיים בפ"ע כל הש"ס בשנה אחת) – יש בזה ע"ד "המתפלל עם הציבור", וענין של "גמילות חסדים", נוסף ל"העוסק בתורה" – כל הג' ענינים שעל ידם נעשה "פדה בשלום נפשי", "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
ולכן מובן, שגם מי שביכלתו לסיים כל הש"ס בפ"ע בעיון – תבוא עליו ברכה ובודאי יעשה כן
[ידוע שהרה"ג הרה"ח וכו' ר' אייזיק האָמליער[139] (גם בהיותו צעיר) הי' לומד כל הש"ס בכל שנה ושנה (מלבד לימוד שיעורים הנוספים שלו), ובערב פסח (בהיותו בכור) הי' מסיים כל הש"ס[140]. כשהחסיד ר' אייזיק נעשה חסיד והלך לאדה"ז, הצטער אביו על זה מאד (ועד שקרע עליו קריעה, כפי שהי' "נהוג" בימים ההם). אבל לאחרי שאביו ראה שבנו ר' אייזיק (כשחזר לביתו לחג הפסח) ממשיך במנהגו לסיים הש"ס בערב פסח עשה שלום אתו],
אבל נוסף לזה יש לו גם להשתתף בחלוקת הש"ס של כו"כ מישראל[141], בגלל כל המעלות הנ"ל.
יג. כדי להוסיף חיזוק בזה שכל א' יסיים את המסכת שקיבל על עצמו – אשר בזה תלוי' שלימות לימוד כל הש"ס של כל המשתתפים – כדאי וראוי שההתחייבות על לימוד המסכת תבוא בכתב, כי עי"ז יתוסף חיזוק בקיום הלימוד במעשה בפועל,
כמבואר הטעם[142] שמצינו בכו"כ נבואות שהקב"ה ציוה לנביא לעשות פעולה גשמית בקשר להנבואה, כדי להבטיח את קיום הנבואה בפועל ממש.
וכדי להוסיף עוד יותר בזה – כדאי ליתן הכתב ביד אחר, כי אף שכלפי שמיא גליא, הרי רואים בטבע האדם שכאשר מביע את נדבת לבו בכתב ומוסר זאת למישהו אחר, פועל הדבר תוספת כח וזירוז מיוחד שיעמוד בדיבורו ויקיים את הבטחתו, גם אם יהיו קשיים בדבר, בידעו שהבטחתו באה בכתב, וכתב זה נמצא ביד אחר, שיכול לשאול ולברר אצלו האם אמנם קיים את הבטחתו!
ומטעם זה נהוג לחלק טפסים (כרטיסים) לכל אחד ואחד, ועל המשתתף למלאות הטופס, להודיע המסכת שבה בחר, ולשלחו חתום יחד עם הכתובת שלו לגבאי. וכן נוהגים בי"ט כסלו מדי שנה בשנה בבית מדרשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ומכמה שנים נקבע מנהג זה ע"י "מחנה ישראל", שמטעם הנהלתה מסדרים את החלוקה, ואלי' שולחים הטפסים הנ"ל.
יד. בודאי יסדרו חלוקת הש"ס גם בי"ט כסלו הבע"ל בכל מקום ומקום, וכל או"א ישתתף בזה ע"י "לקיחת" מסכת א' (ומה טוב – באם זה ביכלתו – ליקח ב' מסכתות או יותר), וכל אלו הרוצים – וגם אותם הנמצאים במקום אשר הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס – ביכלתם להצטרף לחלוקת הש"ס הנעשית כאן בבית מדרשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ועליהם להודיע זאת ב"טופס" ולמסרו לידי הנהלת "מחנה ישראל".
ובאם, מאיזה סיבה, לא הספיק להודיע מהשתתפותו בחלוקת הש"ס עד י"ט כסלו, ביכלתו להצטרף בזה אח"כ, ובהקדם הכי אפשרי.
והעיקר – כאו"א ילמוד המסכת שבחר בה בהתמדה ושקידה ובשמחה, אשר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"[143], אשר עי"ז נמשכות כל הברכות והמשכות, כמ"ש[144] "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'";
ועוד ועיקר – לסיים המסכת שלו עד י"ט כסלו בשנה הבאה, ובפרט בידעו שבזה תלוי' שלימות כל החלוקה, כנ"ל.
והדגשה יתירה בכל הנ"ל בשנה זו – אשר הענין שהזמן גרמא הוא: גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כמדובר כמ"פ לאחרונה, שכבר גמרו כל הענינים וצ"ל רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש – אשר ענין זה מזרזים עוד יותר ע"י לימוד התורה בכלל, ובפרט לימוד כל הש"ס שמחלקים אותו בי"ט כסלו, מ"ת של פנימיות התורה, כי ע"י "העוסק בתורה כו'" מקיימים הענין ד"פדה בשלום נפשי", "פדאני לי ולבני מבין אוה"ע", בפדי' וגאולה האמיתית והשלימה,
ואזי נזכה ללמוד תורה מפיו של משיח צדקנו, באופן של ראי', "ישקני מנשיקות פיהו", ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא"[145],
ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש, עוד לפני י"ט כסלו, כך שחוגגים את חג הגאולה ביחד עם אדה"ז, בעל השמחה והגאולה, ועם כל הנשיאים, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר,
וכאמור, תיכף ומיד ממש.
(משיחות כ"ד טבת תשי"א־תשי"ב. י"ט כסלו תשי"ג־תשמ"ח. ועוד)
הודעה לגבי חלוקת הש"ס*[146]
הוד כ"ק רבינו הזקן כותב באגרתו הק' ד"ה הוכח תוכיח (נדפס בסו"ס התניא), וז"ל מהשייך לכאן: לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון. ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין. ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור. עכ"ל[147].
ועל פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה הוא – יום י"ט כסלו.
משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובוביץ חלוקת הש"ס בכ"ד טבת – יום ההילולא של רבינו הזקן. ומכמה שנים מנהג זה גם בכאן ע"י "מחנה י
שראל" – בנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א[148].
ואותם נמצאים במקום אשר, מאיזה סיבה שתהי', הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס מצטרפים[149] לחלוקת הש"ס הנעשית בבית מדרשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א.
קלי על המשתתפים – נדפס בעמוד שלאחר[150] טופס הודעת זה בחלוקת הש"ס. ועל המשתתף להודיע המסכתא שבה בחר או להורות שגרגרילו עליו, וכנ"ל באגה"ק ולשלחו חת ובכתובת שלו ל"מחנה ישראל".
מובן אשר אלו שלא הספיקו להודיע מקדם כ"ד טבת יצטרף גם אחרי כן.
מכתבי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ*[151]
ב"ה ח"י טבת ה'תש"ט
ברוקלין
כבוד ידידי הרבנים הגאונים, מנהיגי בתי הכנסיות ובתי המדרשות, וכל חובבי תורה בכל אתר ואתר, ה' עליהם יחיו
שלום וברכה:
בזה הנני לעוררם על המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר ובמקום שאפשר בכל בית כנסת ובית מדרש ע"י חלוקת המסכתות.
וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"ם זי"ע בזה, וזה לשונו באגה"ק ד"ה הוכח תוכיח: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות עפ"י הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מנינים הרבה יגמרו בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול בבל ישונה חק ולא יעבור".
ולכן אעורר ואבקש את כבוד ידידי שי' הרבנים הגאונים, מנהיגי הקהלות ובתי הכנסיות ובתי המדרשות וחובבי תורה בכל אתר ואתר לחזק את מנהג חלוקת הש"ס במקומות אשר נהגו בהם גם עד עתה, ובמקומות שמנהג זה אינו קיים עדין לחדש החלוקה ולהנהיגה בכ"ד טבת הבע"ל – וכמובן אשר זה לא יחליש חלילה לשאר שעורי התורה הנהוגים מכבר.
ובאם לא יספיקו בהכנות הדרושות לסידור חלוקת הש"ס בכ"ד טבת יקבעו אותו לזמן אחר בקרוב ובאופן שיסיימו בעהשי"ת את הש"ס עד כ"ד טבת ה'תש"י, ולהצטרף עי"ז בלימודם עם אלפים ורבבות כ"י המסיימים את לימוד הש"ס אז.
השי"ת יברך את כל המשתתפים בחלוקת הש"ס ואת ב"ב בכל הצריך להם בבני חי ומזוני רויחא.
המברכם בגשמיות וברוחניות.
(אגרות קודש ח"י ע' סא־סב)
*
ב"ה ט' שבט תש"ט
ברוקלין
אל המתפללים בבית הכנסת "התאחדות החרדים בצרפת" ובראשם הגבאים, ה' עליהם יחיו, פאריז
שלום וברכה!
התענגתי להודע על ידי הנהלת "מחנה ישראל" אודות כל אלה מכם אשר הביעו השתתפותם בל"נ בחלוקת הש"ס והמסכתות אשר בחר בהן כל אחד מכם ללמדן ולסיימן כ"ד טבת הבע"ל.
השי"ת יברך את כל הלומדים ואת בני ביתם יחיו בכל הצריך להם בבני חיי ומזוני רויחי ויצליחם בגשמיות וברוחניות.
ידידם המברכם בגשמיות וברוחניות.
(אגרות קודש ח"י ע' פ)
*
ב"ה א' ניסן תש"ט
ברוקלין
אל ידידינו אנ"ש ותלמידי התמימים בעי"ת פאריז יע"א ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
התענגתי מאד להודע ע"י הנהלת "מחנה ישראל" כי בכל אחד מחמשת בתי אנ"ש בפאריז סידרו חלוקת הש"ס.
השי"ת יהי' בעזרו של כל אחד ואחד ללמוד ביראת שמים את המסכתות שקבלו בל"נ על עצמם ולסיימם בכי טוב לזמן המיועד ויברך אותם ואת ב"ב שי' בכל הצריך להם בבני חיי ומזוני רויחי בגשמיות וברוחניות.
המברכם בגשמיות וברוחניות.
(אגרות קודש ח"י ע' קלח)
מכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א*[152]
. . . כאן מוסגר קונט' לכ"ד טבת[153], מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א[154] ומכ' ממחנה ישראל, ובאשר זהו דבר השייך לכל נפש בטח ישתדלו בזה בפרסום המתאים . . .
ובכתבי ע"ד חלוקת הש"ס עלה ברעיוני – איך הוא: אם נחשב[155] לכאו"א כאלו למד וסיים כל הש"ס במשך שנה זו, או רק שלמד המסכת שלו, אלא שבאופן חלוקת הש"ס ה"ז נוסף על למוד מס' אחת ג"כ חלק מלימוד ש"ס כולם. ואין זה שייך לענין קרבנות הצבור, כי שם עצם הענין נעשה רק בהשתתפות כל הצבור. ויש לקשר זה עם ענין השותפות מהו, אם יש לכאו"א כל הנכסים או רק חלק בלבד בכל פרט ופרט מהם.
ואני אמרתי בחפזי בלי עיון הראוי לע"ע – דיש להביא ראי' דנחשב לכאו"א כאלו למד כל הש"ס כי מרובה מדה טובה ממדת כו', ומצינו הפס"ד לענין שבת (שבת צג, ב) דמלאכה שעשאוה שנים, אם זה אינו יכול וזה לא יכול בפ"ע, שניהם חייבים ודי בשעור אחד לכולם*[156]. ואפילו למאן דפליג – י"ל דשאני שבת דיש קרא יתירה למעוטי, כדאיתא שם ע"א. וגם בנדו"ד ה"ז כאו"א אינו יכול בפ"ע: בבעלי עסק – מפני הציווי דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, וביושבי אוהל – מפני החיוב בלימוד לעיונא, בהלכה למעשה, בפנימיות התורה, וכו'.
(ממכתב כ"ב טבת תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' לח־לט)
*
במענה על מכתבו מב' שבט בצירוף רשימת חלוקת הש"ס בביהכ"נ שלהם.
א) הכנסתי הרשימה להיכל כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א ומוסג"פ מכתבו[157] מענה עד"ז ולפענ"ד טוב שיעשה פוטו ממכ' זה וידביקהו בכותלי ביהכנ"ס וקנאת סופרים תרבה חכמה, ראה ד"ה החלצו פט"ו.
ב) בטח ידביקו בכותלי ביהכ"נ רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס ויהי' לחיזוק ולזכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאַוויטש . . .
(מכתב י"א שבט תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' נא)
*
. . ומש"כ דבקי מוציא כו' מפני דשומע כעונה – לכאורה אינו דהרי מוציא גם עם שבשדות, ואינו דאינו שייך חלוקת הש"ס דתימא הוא לומר שגם עם שבשדות יקחו חלק בשכר.
(ממכתב אמצע שבט תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' נב)
*
. . מה שדייקתי[158] בענין שכר כאו"א מהמשתתפים בחלוקת הש"ס הוא שיהי' לא רק חלק מכל הש"ס (דפשיטא שאינו דומה לימוד מס' ברכות בפ"ע או לימוד מס' זו כשיהי' ג"כ חלק מלימוד כל הש"ס, וכמשנ"ת דאז יש ג"כ אור העולה על כולנה – שהיחוה"א רפי"ב), אלא שיהי' שכרו כאלו למד כל הש"ס. וע"ז היא הראי' שבשבת חייב כאו"א גם אם אין אלא שיעור אחד, היינו שכאו"א חייב על הכל . . .
(ממכתב י' אדר תש"ט – אגרות קודש ח"ג ע' פה)
*
. . דאָ מאַכט מען חלוקת הש"ס כד"ט[159]. ומה טוב, ווען איר פאַרענדיקט ביז דאַן אַ מס' קען זיין פון די קלענערע אין צאָל בלעטער.
(ממכתב י"ג כסלו תשי"א – אגרות קודש ח"ד ע' סט־ע)
*
. . מדי שנה בשנה הי' גם כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ משתתף בחלוקת הש"ס זו, ואשתקד לקח מסכת סוכה.
* * *
כל שנים עשר חדש אלו דשנת ההסתלקות מוכשרים ביותר לחיזוק ההתקשרות עם נשיאנו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.
וההשתתפות בחלוקת הש"ס זו, תקנה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ השתדל בחיזוקה והפצתה, הנה, נוסף על שאר הענינים שבזה, תוסיף שמץ גם היא בהתקשרותנו הנ"ל, ללכת בדרכיו אשר הורנו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד.
(טו"ב טבת תשי"א[160])
*
ב"ה, ערב שבת קדש כ"א טבת, ה'תשי"א
ברוקלין, נ.י.
הרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מהר"י שי'
שלום וברכה!
מוסג"פ החוברת ליום כ"ד טבת הבע"ל[161], הוא יום ההילולא של רבנו הזקן, ובבקשה לזכות את הרבים בחוברת זו, ולהשתדל בחלוקת הש"ס במקומו ומחנו, אם בפ"ע או ע"י צירוף עם אלו הנמצאים במקום אחר, וכמבואר בהחוברת.
– ויש לומר אשר באופן כזה ישנם כמה ענינים: א) ת"ת של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) כמו שלימוד כל הש"ס הוא יותר גדול מצירוף לחוד של לימוד כל המסכתות אשר בו, שלכן נתוסף אז דבר חדש – סעודת השמחה שעושין בגמרה של תורה[162] דוקא, כך לימוד המסכתא[163] בתור חלק מלימוד כל הש"ס גדול יותר מלימוד המסכתא בפ"ע. ג) ע"י השתתפותו עם שאר הלוקחים חלק בחלוקת הש"ס – יש לו שייכות גם ללימודם, וכאילו לומד כל הש"ס[164] כולו. ד) ע"י השתתפותו הנ"ל, אולי אפ"ל דנחשב כלימוד בעשרה[165] ויותר, שגדל מעלתו[166] על הלימוד ביחידות. ה) קודם הלימוד הרי יכול לזכות ולתת חלק בת"ת שלו לאחרים (שו"ע יו"ד רסרמ"ו) והרי גם בנדו"ד כאו"א מהמשתתפים רצונו ב(זכות) לימוד כל הש"ס כולו, ובמילא מקנה ומזכה לכל או"א מהמשתתפים בלימודו. –
ויהי רצון אשר ע"י קיום תקנה זו של בעל ההילולא, הנה "שרש נשמתו יאיר אור ושפע רב זכותו להגן מגן נפשנו עליו ועל כל ישראל ממקור החיים וחיי החיים להעלותם מעלה מעלה בעילוי אחר עילוי ולקשרם בקשר אמיץ וחזק בה' אחד ע"י התורה דבה מתקשרין ישראל בקב"ה".
ובפרט בשנת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, אשר, בלשון שכתבו בני כ"ק אדמו"ר הזקן "נוטל כבוד מבית חיינו עטרת תפארתנו נזר ישראל צפירת תפארה" עד כי בעגלה דידן, ה' "ישלח לנו גואל הצדק ויוציאנו מאפלה לאורה, והקיצו ורננו שוכני עפר, וישמיענו נפלאות מתורתנו, תורת ה' תמימה משיבת נפש. אמן, כן יהי רצון"[167].
(אגרות קודש ח"ד ע' קכו־קכז)
*
. . בנוגע לחלוקת הש"ס וחלוקת המשניות הנה כיון שאדה"ז השתדל בתקנת חלוקת הש"ס, כמובא בסוף אגה"ק ואדמו"ר מהר"ש כותב בתורתו שכל אחד צריך לגמור עכ"פ מסכת אחת בשנה – הנה אם אין מקום בשו"א לשתיהן הרי דין קדימה לראשונה.
נהניתי במש"כ בסיום המשניות דצ"ל עוז וגם שלום כו' (וע"פ פשוט הוא כמרז"ל דהקב"ה נותן כח ועוז כדי שיוכלו לקבל ברכתו – סנה' ק, ב, ולכן הקדים בכתוב עוז ליברך בשלום) ובהתועדות כאן נתבאר דיוק לשון המשנה "לא . . מצא . . אלא" דהול"ל בקיצור דר[ק] השלום כלי כו' והעיקר איך אפ"ל כלי לברכה שהיא בלי די אשר חדא מתורצת בחברתה ובטח ישנה רשימה. ואכמ"ל.
(ממכתב כ"א שבט תשי"א – אגרות קודש ח"ד ע' קנד)
*
בנועם קבלתי מכ' מכ"ב טבת, וכבקשתו הזכרתיו בהתועדות דכ"ד טבת העבר יום ההילולא של רבינו הגדול.
כן נרשם כבקשתו בהמשתתפים בחלוקת הש"ס.
ובמענה על שאלתו את המסכת שנרשמתי אני, בחלוקה זו, הנה הם מס' סוכה וסנהדרין, בל"נ.
וכדי שלא להוציא הנייר וכו' הנני מעתיק פרק א' ממה שנאמר בעת ההתועדות, נשען על הסיפור שהרב המגיד הנה בתחלת בואו של אדמוה"ז למעזריטש, סידר אשר בנו ה"מלאך" ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות, ואדמוה"ז ילמוד עם ה"מלאך" תורת הנגלה. וכשהתחילו בלימוד: מאימתי כו', ואדמוה"ז התחיל לפרש את המשנה, אמר המלאך אשר הוא מפרש אימתי מלשון אימה ופחד, ובקשור תחלת הש"ס עם סופו (כי בחלוקת הש"ס כאן הנה מחלקים ג"כ את הסדרי משניות, ואף שהסיום הי' בהמס' נדה, קשורים זה בזה).
דסיום המשנה הוא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שלום והתאחדות דכל בני ישראל, וכמבואר ג"כ בתניא פל"ב, ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד, ואחדות אמיתי של בנ"א בכלל ואפילו בנ"י בפרט, הנה א"א הוא כשישנה איזה פני' ותועלת באמצע, כי אז הרי אינו מתאחד עם השני, כ"א מחשב תועלת – לעצמו, ואחדות אמיתית אי אפשרית אלא כמבואר בתניא פל"ב מפני שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה כו' מצד שרש נפשם בה' אחד. וכמבואר בדא"ח אשר שרש הנשמות הם למעלה אפילו מתומ"צ, וכמרז"ל בב"ר בתחלתו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ואפי' לתורה כמ"ש דבר אל בנ"י. וזהו התחלת הש"ס בק"ש והסיום בכלי שמחזיק ברכה הוא השלום, אשר השלום הוא ע"י שאומר ק"ש – ה' אחד, אבל כדי שתהי' האמירה אמיתית, צריך להיות ע"י ומאימתי, קב"ע, ולא מצד השכל וטעם, אפי' שכל וטעם דקדושה, ולדכותי' יספיק הקיצור . . .
(ממכתב כ"ז טבת תשי"ב – אגרות קודש ח"ה ע' קעב־קעג)
*
. . בנועם קראתי רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, אף שאין ניכר, מתוך הרשימה, למתי – בל"נ – יסיימו, אם מצטרפים בזה עם חלוקת הש"ס דכאן שבמילא הוא בי"ט כסלו, או הגבילו למועד אחר, בכ"א – יה"ר שיהי' בהצלחה, וכפי המבואר במכתבי מאז אודות חלוקת הש"ס, שע"פ הסוגיא (שבת צ"ג ע"ב) לענין שנים שעשו דזה אינו יכול כו', הנה י"ל שלכל אחד מהמשתתפים יש לו הזכות כאילו למד כל הש"ס. ומטובו למסור את איחוליי וברכתי לכאו"א מהמשתתפים . . .
(ממכתב י"ז סיון תשי"ג – אגרות קודש ח"ז ע' ערה)
*
. . כותב ע"ד השיעורים שיש לו. ולפלא שאינו מזכיר ג"כ אמירת תהלים לאחר התפלה שחרית (שהוא מתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו תקנה השוה לכל נפש), וכן אשר משתתף בחלוקת הש"ס, שע"פ האמור בכמה מלקוטי דבורים הנדפסים ע"י מחנה ישראל שזהו מנהג עתיק והחזיק בו ופרסם אותו ג"כ נשיאנו נשיא חב"ד. ותקותי שאין זה רק חסרון בכתיבה אבל בפועל יש לו גם שיעורים הנ"ל.
(ממכתב כ"א אדר ב' תשי"ד – אגרות קודש ח"ח ע' קצב)
*
במענה על מכתבו מג' שבט, הנה ת"ח על ידיעות הטובות מהתועדות ביום הבהיר י"ט כסלו חג גאולתנו ופדות נפשנו ומקיום האמור באגרת הקדש לרבנו הזקן בסופו בעל השמחה שחלקו המסכתות של הש"ס בין המשתתפים בהתועדות, וגודל הענין בזה אין צריך ביאור, לאחרי שנצטוינו בהנ"ל עד"ז, ובפרט ע"פ המובן מהסוגיא דמלאכה שאי אפשר לעשותה אלא ע"י שנים ורבים שאז נחשב כאילו כל אחד מהם עשה כולה (עיין שבת צ"ג ע"ב), הרי גם בלימוד וסיום הש"ס מבין כולם ע"פ תורה ה"ז כאילו כל אחד ואחד מהם התחיל וגמר כל הש"ס ליום המיועד.
ויה"ר שיהי' לימודם מתוך שמחה ובהתחברות עם לימוד פנימיות התורה נשמתא דאורייתא, שאז גם לימוד הנגלה גופא דאורייתא הוא בחיות נפלא ובהתקשרות בגלוי וסתים דישראל אורייתא וקוב"ה עד שכולא חד, ובפרט שמקום ההתחלה והסיום הוא בבית הכנסת שמתאחד קו התפלה וקו התורה גם יחד.
בברכה ובפ"ש כל המשתתפים בחלוקת הש"ס המתועדים ומתפללי ולומדי ביהכ"נ שלהם.
(מכתב ט"ו שבט תשט"ו – אגרות קודש ח"י ע' שכא)
*
מאשר הנני קבלת מכתבו.
ונמסר רצונו הטוב להשתתפות בחלוקת הש"ס שמתחלק כאן ביום בהיר י"ט כסלו יום גאולתנו ופדות נפשנו ובצירוף בקשתו שיהי' מהמסכתות שלומדים בהדף יומי.
וכבר נתבאר באחת ההתועדות ע"פ המבואר באחרונים שהמשתתפים בחלוקות כאלו, ה"ז כאילו למדו כל הש"ס במשך שנה זו ויה"ר שיהי' הלימוד חדור אור וחום חסידותי גופא דאורייתא חדור נשמתא דאורייתא וכמבואר בזוה"ק (חלק ג' קנב, א) . . .
(ממכתב י"ב טבת תשי"ז – אגרות קודש חי"ד ע' רסה)
הערות שוליים
- ↑ משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן (וראה לקמן הערה 110). ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס לי"ט כסלו.
- ↑ ראה מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע י"ד כסלו תרס"א (אגרות קודש שלו ח"ג ע' קס). "היום יום" יט כסלו. ובכ"מ – נעתקו לקמן בקונטרס זה.
- ↑ קונטרס אחרון ד"ה הוכח תוכיח – קסג, א.
- ↑ ראה סד"ה על חומותיך תרל"ח (לאדמו"ר מהר"ש): צריכים ללמוד בכל יום תושב"כ עם פרש"י שהוא תרומות מדרשי רז"ל, ונאום ה' תושבע"פ כמ"ש בהל' ת"ת* ובאגה"ק [שבפנים] שלכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מס' גמרא בשנה. *) רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"א־ב. טושו"ע הל' ת"ת יו"ד סרמ"ז ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. ושם: חייב הוא לשלש זמן למידתו שבכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה כו' ושליש בתלמוד כו'. וראה תוד"ה לא – קידושין ל, א.
- ↑ וראה אגרת הקודש ס"א בתחלתו (ד"ה פותחין בברכה – קב, א): "שמועה טובה שמעה ותחי נפשי, אין טוב אלא תורה, תורת ה' תמימה, זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש, הודאה על העבר ובקשה על העתיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה כו'". וממשיך לבאר שם בארוכה העילוי דלימוד תושבע"פ הנקראת "עוז", "הנותן כח ועוז לבחי' מתנים (ענין האמונה) לקיים ולהעמיד הראש והזרועות כו'", עיי"ש. ויש לומר, שהודאה הנ"ל על חלוקת הש"ס (בהתחלת אגה"ק) באה בתור תשובה על ה"שמועה טובה" שמילאו המבוקש באגה"ק שבסוף קונטרס אחרון (שבפנים) "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה כו'" (ראה לקו"ש חט"ו ע' 521. אגה"ק ס"א עם מ"מ, ליקוט פירושים כו' ע' יא). וראה בסוף אגרת זו (פותחין בברכה) "להיות לזכרון בין עיניהם כל מה שכתבתי אליהם אשתקד .. ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי כו'". והמכתב דאשתקד הוא בפשטות ד"ה הוכח תוכיח שבסוף קו"א (ראה שיעורים בס' התניא אגה"ק ס"א (ע' 1247). אגרות קודש אדה"ז (ב"מקורות והערות" לאגרת ח) ע' תכ). ועפ"ז, יש לקבוע התאריך של אגרת "הוכח תוכיח" לשנת תקמ"ח – ע"פ מ"ש בלקו"ד (ח"ב מג, ב); דאגה"ק פותחין בברכה "נכתב ונתפרסם עשר שנים קודם כתיבת אגרת קטנתי", היינו בשנת תקמ"ט. ועפ"ז, אגרת הוכח תוכיח "שכתבתי אליהם אשתקד" הוא – בשנת תקמ"ח. וראה לקמן הע' 43.
- ↑ ולהעיר שד"ה הוכח תוכיח (שבו נאמר ע"ד חלוקת הש"ס) הוא השיעור תניא דיום י"ח כסלו, ובי"ט כסלו מתחילים מחדש הלימוד בתניא מתחלתו (כפי שנחלק התניא לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר). וראה לקמן ס"י, השייכות בין חלוקת הש"ס בי"ט כסלו וחלוקת התניא.
- ↑ זהר ח"ג קנב, א.
- ↑ ראה לקמן ס"ז, וש"נ.
- ↑ אגה"ק דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מיום ט"ז כסלו תרס"ב (נדפסה בקונטרס ומעין ע' 17. "היום יום" בתחלתו. אגרות קודש שלו ח"א ע' רנט). וראה לקו"ד ח"ד תשנט, ב ואילך.
- ↑ בשיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 48 ואילך).
- ↑ ובפועל – לא ראיתי נזהרים בזה (ראה לקמן הערה 113). – ולהעיר אשר בכמה מקומות נהוג לומר קאפיטל זה ביום השבת לאחרי תפלת מנחה (וכן הי' נוהג אאמו"ר ז"ל).
- ↑ ואתחנן ה, א.
- ↑ 13.0 13.1 הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.
- ↑ כמובן מברכות ג, ב: עד חצות לילה הי' (דוד) עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. וראה מדרש תהלים א (הובא בפרש"י תהלים בתחלתו): נאמר (ספר תהלים) בעשרה מיני זמר כו' בתפלה בהלל כו'.
- ↑ וראה גם סד"ה אריב"ל תש"ב (ע' 142). – בכללות הענינים דלקמן – ראה אגה"ק סכ"ט (קנ, ב ואילך). תו"א פ, א. פח, ג. לקו"ת שמע"צ פה, א. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שעז ואילך. ועוד.
- ↑ הקדמת הרמב"ם לספר היד בתחלתו.
- ↑ משלי א, ח.
- ↑ כ"ה (בשם ארז"ל) בסד"ה אריב"ל שם (וכ"ה במטה משה שער השלישי. וראה כנפי יונה ח"א פ"ד). ובאגה"ק שם (קנא, א) הוא בשם הזהר. וראה זח"ב פה, א ובאוה"ח שם. שם רעו, ב. וראה יהל אור ע' תרמא. ועוד. מ"מ ללקו"ת שמע"צ שם.
- ↑ ראה זח"ב פה, א: מוסר אביך דא היא חכמה ואל תטוש תורת אמך דא היא בינה. וראה אוה"ח שם.
- ↑ 20.0 20.1 אגה"ק שם (קנ, ב).
- ↑ ואתחנן ו, ח.
- ↑ ראה מנחות לד, ב ואילך. ובכ"מ.
- ↑ ספר יצירה פ"א מ"ד. וראה בארוכה סה"מ תרנ"ט ע' עג ואילך, ובהנסמן שם.
- ↑ ראה קונטרס עץ החיים פי"א.
- ↑ ראה שבת לא, סע"א ואילך. יומא עב, ב. ובכ"מ.
- ↑ ראה קונטרס עץ החיים שם ואילך. וש"נ.
- ↑ נדרים פא, א. ב"מ פה, ריש ע"ב.
- ↑ ירמי' ט, יא־יב.
- ↑ ב"ח או"ח סמ"ז. וראה רבינו יונה – הובא בר"ן נדרים שם. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס מז.
- ↑ ראה יבמות קט, ב. ועוד. *30. קונטרס עה"ח שם. סד"ה אריב"ל תש"ב.
- ↑ משנה ב"מ ק, א.
- ↑ משנה ריש ב"מ.
- ↑ קונטרס עה"ח פי"ב.
- ↑ שופטים טז, יט.
- ↑ נוסח ברכת התורה.
- ↑ ברכות ה, ב.
- ↑ פרש"י שם.
- ↑ ראה לקו"ת ברכות צו, ב. ושם, שע"י התפלה נעשה שלימות היחוד דתושב"כ ותושבע"פ (חתן וכלה).
- ↑ ראה ברכות כח, ב.
- ↑ שבת י, א.
- ↑ ראה ברכות בסופה. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ר"ס קנה.
- ↑ ע"פ המבואר בפנים, יובן מ"ש באגה"ק ס"א (ראה לעיל הערה 5), ש"עת וזמן החיזוק והאומץ הזרועות והראש היא שעת תפלת השחר שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה" – אף שמבואר שם לפנ"ז שזהו ע"י לימוד תושבע"פ ("שהיא בחי' גילוי רצון העליון") – כי ע"י התפלה נמשך באדם הלומד (הידיעה והרגש ב)גלוי רצון העליון (של נותן התורה) בתושבע"פ.
- ↑ ראה בארוכה קונטרס התפלה. ובכ"מ.
- ↑ ראה ב"ב יד, סע"ב.
- ↑ תהלים יט, טו. מדרש תהלים א. יל"ש שם רמז תריג.
- ↑ עליהם אמר ראב"ע לרבי עקיבא "כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות", "חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות" (חגיגה יד א וברש"י שם).
- ↑ ראה תניא אגה"ק סכ"ו. קונטרס עה"ח פי"א ואילך.
- ↑ ראה שם פ"ה. וש"נ.
- ↑ 49.0 49.1 זח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' במקומות שבהערה 48.
- ↑ קונטרס עה"ח פי"ג. וראה גם מכתב שנדפס שם בסופו (ע' 82 ואילך). אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"ב ע' תשיג ואילך.
- ↑ ראה תניא קו"א קנו, ב. לקו"ת ויקרא ה, א ואילך (חלקם נעתם לקמן ס"ו).
- ↑ ראה גם לקוטי לוי"צ אג"ק ע' קיד.
- ↑ הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.
- ↑ ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד, וש"נ. הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נדפס בסוף קונטרס עה"ח (ע' 61 ואילך)).
- ↑ ראה הקדמת הרח"ו הנ"ל (שם ס"ע 64 ואילך).
- ↑ ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
- ↑ ראה אגה"ק שם. קונטרס עה"ח פי"ג.
- ↑ לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה).
- ↑ ראה ב"ב כב, א: אכלו בישרא שמינא בי רבא (הובא בלקו"ת שבהערה הבאה).
- ↑ 60.0 60.1 לקו"ת ביאור לד"ה ולא תשבית פ"ה (ויקרא ה, ד).
- ↑ לקו"ת שם. ושם ד, א.
- ↑ שהש"ר פ"א, ב (ג). לקו"ת קרח נד, ד. דרושים ליוהכ"פ סט, ד. אמרי בינה שער הק"ש ספנ"ג ואילך (נב, ג ואילך). מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רמה ואילך. אוה"ת תצוה ע' ת'רנח. קרח ע' תקצג. ועוד.
- ↑ פרש"י שה"ש א, ב.
- ↑ קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח – קנו, ב.
- ↑ ואתחנן ד, לט.
- ↑ דה"י א כח, ט.
- ↑ ואתחנן ו, כד.
- ↑ שבת לא, ב.
- ↑ לקו"ת שם פ"ד (שם, ג).
- ↑ ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' קצט. וראה גם שם ע' שמט.
- ↑ קונטרס עה"ח שם פט"ו.
- ↑ ראה קידושין מ, ב. וש"נ.
- ↑ ראה הקדמת הרח"ו הנ"ל (שם ס"ע 62 ואילך). וראה גם קונטרס לימוד החסידות פי"א (ס"ע 18).
- ↑ ראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שח.
- ↑ ראה אגה"ק סו"ס כו: "אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל" לע"ל. וזה בא בהמשך להמבואר שם, שלע"ל (לאחרי שתושלם עבודת הבירורים דטוב ורע, ענינו של לימוד הנגלה) "לא יהי' עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר כו' ע"י פנימיות התורה כו', ולכן יהי' גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים כו'".
- ↑ ברכות רפ"ה.
- ↑ 77.0 77.1 ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות.
- ↑ ראה בארוכה קונטרס הנ"ל סעיף ח ואילך.
- ↑ ספר השיחות תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
- ↑ ל' התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המק"מ לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.
- ↑ וכמבואר בכ"מ, שחודש סיון, חודש השלישי לחדשי הקיץ, הוא זמן גילוי תורת הנגלה, חודש כסלו, חודש השלישי לחודשי החורף, הוא זמן גילוי פנימיות התורה (ראה שיחת י"ט כסלו (ליל ב') תרפ"ט. לקוטי לוי יצחק אג"ק ע' רה. ריז. ריט. וראה לקו"ש ח"א ע' 75).
- ↑ ראה שיחת י"ט כסלו תרע"ג (ספר השיחות תורת שלום ס"ע 171). ושם, שהוא ע"ד מ"ת דלוחות השניות (ביוהכ"פ), לאחרי הקטרוג כו' על מ"ת דפניה"ת בל"ג בעומר (ע"ד לוחות שניות שניתנו לאחרי שבירת לוחות ראשונות, לאחרי מ"ת דלוחות ראשונות בחגה"ש). וראה גם לקוטי לוי"צ שם ע' רה, שישנה מעלה בגילוי פנימיות התורה בחודש כסלו לגבי מ"ת בחודש סיון, שכסלו הוא חודש השלישי מתשרי, שענינו – עבודת התשובה, ע"ד המעלה דלוחות שניות לגבי לוחות הראשונות שלא היו להם קיום. ויש לומר שזה מתאים להמבואר בשיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 50), שי"ט כסלו הוא שמחת תורה דפנימיות התורה, כי שמח"ת היא השמחה על מ"ת דלוחות השניות ביוהכ"פ (אוה"ת שמע"צ ע' א'תשעט ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ד. סה"מ תרנ"ט ע' מג. המשך תרס"ו ע' שע. ועוד. סה"מ מלוקט ח"א ע' שסג־ד. וש"נ). וראה גם שיחת י"ט כסלו תרס"ד (ספר השיחות תורת שלום ע' 43): הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, היינט (י"ט כסלו) האָט מען געגעבן חסידות כו'. ובשיחת כ"א כסלו תרע"ג (שם ע' 175): דאָס וואָס אידן האָבן געהערט פון רבי'ן (אדה"ז) איז דאָס אַזוי ווי אנכי ולא יהי' לך מפי עצמות המאציל שמענו כו'.
- ↑ ראה "רשימת דברים באותיות המחשבה" י"ט כסלו עטר"ת (נדפסה בסה"מ עטר"ת (קה"ת, תשמ"ח) ע' תרעג). הובאה ונת' בד"ה פדה בשלום תרפ"ה (סה"מ תרפ"ה ע' עט).
- ↑ ראה ספר השיחות תורת שלום שם ריש ע' 172.
- ↑ ראה לקו"ש חט"ו ע' 282 ואילך. ח"כ ע' 175. וש"נ.
- ↑ ראה שער הכוונות ענין טבילת ע"ש. ועוד – נסמן בלקו"ש שם.
- ↑ שה"ש א, ב ובפרש"י.
- ↑ ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. שער האמונה פ"ס. סה"מ תרצ"ט ע' 208. ובכ"מ.
- ↑ אגה"ק הידועה דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו.
- ↑ 90.0 90.1 לקוטי לוי יצחק אג"ק ע' רכג־ד. וראה לקו"ש חט"ז ע' 39 בשוה"ג. ע' 199 הערה 56. חכ"ו ע' 388. וראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס"ה ואילך.
- ↑ ראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 36 ואילך. וש"נ.
- ↑ כי דוקא ע"י התלבשות החסידות בהבנה והשגה (ענינו של י"ט כסלו) נתגלה העצם דפנימיות התורה, גם של פנימיות התורה בדורות שלפנ"ז, כולל – של הרשב"י (בל"ג בעומר), שגם הוא איחד נגלה ונסתר דתורה, אבל איחוד זה ע"י אדה"ז הוא באופן נעלה יותר כביכול, להיותו בכח של תורת החסידות (עצם דפנימיות התורה), כנ"ל בפנים (וראה לקו"ש חט"ז שם). וראה לעיל הערה 83, העילוי די"ט כסלו לגבי המ"ת דפנימיות התורה בל"ג בעומר, שהוא ע"ד העילוי דמ"ת דלוחות השניות (ביוהכ"פ) לגבי מ"ת דלוחות הראשונות (בחגה"ש).
- ↑ ראה נגיד ומצוה בתחלתו מע"ח. ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ח ע' 187.
- ↑ לקוטי לוי"צ שם.
- ↑ ראה שיחת י"ט כסלו תרס"ג (ספר השיחות תורת שלום ע' 26): מה הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא את שמנו כו' כן ע"י הקטרוגים שהיו בפטרבורג נתגלה הפנימיות דוקא כו'.
- ↑ ב"ר בתחלתו. זח"ב קסא, ריש ע"ב. ועוד.
- ↑ ויק"ר פ"ז, ג. וראה תו"א שמות מט, ג. תו"ח שם (יח, א־ב). ובכ"מ.
- ↑ ישעי' א, כז.
- ↑ תרגום וישב מ, יג. וראה לקו"ת ר"פ דברים (א, סע"ב).
- ↑ ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. הנסמן בהערה 89.
- ↑ ראה לקו"ת תזריע כג, ב. סה"מ מלוקט ח"ב ע' קפה הערה 44.
- ↑ פסחים נ, א. וש"נ.
- ↑ תהלים נה, יט.
- ↑ אגרות קודש שלו סל"ח. וש"נ.
- ↑ ויומתק ע"פ המבואר לעיל (ס"ד ואילך) השייכות דתהלים לגילוי פנימיות התורה.
- ↑ ברכות ח, א.
- ↑ משלי ג, יח.
- ↑ פרש"י ברכות שם.
- ↑ וגם בהשנים (תרס"ג־תשי"ג) שלא ערכו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בי"ט כסלו מפני אפס הפנאי, עשו זאת ביום כ"ד טבת, יום ההילולא של אדה"ז, אשר ביום זה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה ומתגלה ומאיר למטה כו' (אגה"ק סכ"ז־כח). והוא גם ע"ד ענין ה"גאולה" שלו (שפועל בו חידוש, כנ"ל בפנים) – הגאולה ויציאה ממאסר הנשמה בגוף (בדוגמת גאולתו בי"ט כסלו ממאסר כפשוטו). ולכן, גם יום זה מתאים לחלוקת הש"ס באופן חדש.
- ↑ ראה אגה"ק דכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שבהערה 9, שבי"ט כסלו ניתן הכח "להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ליום הזה בבחי' המשכה כללית על כללות השנה .֒ . להמשיך בחי' עומק ופנימיות תורת הוי' ומצות הוי' מבחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס ב"ה שיאיר בפנימיות נפשנו כו'". וראה לקו"ד שבהערה הנ"ל.
- ↑ ראה לעיל הערה 5.
- ↑ ועפ"ז י"ל הטעם (לחידודי עכ"פ) שלא נזהרים הלומדים במנהג זה לגמור מזמור קי"ט בכל שבוע, כי פעולת ענין התהלים (ידיעה והכרה בנותן התורה) נעשית גם ע"י לימוד תורת החסידות, שלכן נוהגין לחלק את הש"ס בי"ט כסלו, ר"ה לחסידות.
- ↑ כידוע הפירוש במ"ש (אסתר ט, כח) "הימים האלו נזכרים ונעשים" (רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה).
- ↑ לשון אדה"ז באגה"ק רס"א (פותחין בברכה), כנ"ל הערה 5. ומלשונו "כל הש"ס כולו" מובן, שהכוונה לשלול רובו ככולו (עיין ט"ז ואחרונים בשו"ע או"ח סתקפ"ב ס"ז), ומכאן – דבחלוקת הש"ס צ"ל גם המסכתות שאין בהן גמרא (כמו זרעים וטהרות), וגם תמיד ומדות (אף שאינן אלא סיפור – ראה פיהמ"ש, הועתק בתויו"ט שם).
- ↑ פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.
- ↑ נוסח "מרשות" לחתן בראשית.
- ↑ כנ"ל הערה 83.
- ↑ מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות קודש שלו ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ).
- ↑ תהלים קיא, י. פסקי ריא"ז לברכות בתחלתם (הועתק גם בפיהמ"ש להרמב"ם שם). וראה גם מאירי בפתיחתו (קרוב לסופה), ובריש מס' ברכות.
- ↑ תהלים כט, יא.
- ↑ ראה ויק"ר פל"א, ה. יל"ש בשלח רמז רמד. שהש"ר פ"ב, ג (ג). מדרש תהלים ח, ג. ועוד. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 444 הערה ד"ה זה.
- ↑ שהש"ר רפ"ז.
- ↑ תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
- ↑ ראה בארוכה הדרן על הש"ס תשמ"ט (ספר השיחות ח"ב ע' 720 ואילך).
- ↑ מס' נדה.
- ↑ חבקוק ג, ו.
- ↑ ראה סה"ש שם ע' 723. וש"נ.
- ↑ ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמ"ג). אנציקלופדי' תלמודית ע' אל תקרי (כרך ב' בתחלתו).
- ↑ ראה בהנסמן בלקו"ש ח"י ע' 267.
- ↑ שבת צג, א. וש"נ.
- ↑ סוטה יא, א. ועוד.
- ↑ ברכות לה, ב.
- ↑ שו"ע יו"ד ר"ס רמו.
- ↑ ראה במדב"ר פט"ו, יט.
- ↑ ראה ב"ב קנז, ב וברשב"ם ד"ה מהדו"ב שם.
- ↑ להעיר משבת (ג, רע"ב): כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי.
- ↑ משלי כט, יג. תמורה טז, א. וראה הקדמת התניא.
- ↑ תוד"ה אלא – כריתות יד, סע"א. ירושלמי ר"ה פ"ג סה"ה.
- ↑ הרב ר' יצחק אייזיק בהר"מ הלוי עפשטיין מהאמיל. – מחסידי אדה"ז, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ. – אודותו – ראה בארוכה "תולדות הרה"ח ר' יצחק אייזיק" (קה"ת, אה"ק, תש"מ).
- ↑ לא שמעתי באם הי' גם מתענה (לאחרי עריכת ה"סיום"). – הסדר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי', שהתענה בערב פסח ואף עשה "סיום" בעצמו, וגם הי' שומע "סיום" מאחר.
- ↑ ולהעיר שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' לוקח (בחלוקת הש"ס) מסכת סנהדרין* (כן נהג ברוב השנים שראיתי**, וכפי שהי' רושם על כרטיסו). ויש לומר, שזהו בהתאם לענינו של נשיא ורועה ישראל, שהוא מורה דרך לכל בני דורו ע"פ הוראות התורה, ולכן המסכת ד"הוי זהיר בי' טפי" (ראה שבת קיח, סע"ב. וראה אגה"ק סוס"ז) היא – סנהדרין, שענינם – מורי הוראה. *) וכן נוהג כ"ק אדמו"ר שליט"א. – בשנת תשי"ב לקח גם מס' סוכה, ובשנת תשט"ז גם מס' תמיד. המו"ל. **) ובשנת תש"י לקח מסכת סוכה (ראה לקמן ע' 497).
- ↑ ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.
- ↑ תהלים יט, ט.
- ↑ ר"פ בחוקותי ובפרש"י.
- ↑ ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
- ↑ *) נדפסה בהוספה ללקוטי דיבורים ליקוט כח (ח"ד תקז, ב) שי"ל לכ"ד טבת תש"ט. הודעה זו נדפסה עוה"פ בהוספה לליקוט לב (שם תקצח, א) שי"ל לכ"ד טבת תשי"א (ראה לקמן ע' 460 ואילך המכתב שנשלח ביחד עם חוברת זו).
- ↑ באגה"ק שם מסיים: וכאו"א מה לומדים הנ"ל יגמור לעצמו בכל שבוע התמניא אפי שבתהלים קיט. – אבל לא ראיתי נזהרים בזה.
- ↑ הערה לאחר זמן: משנת תשי"ג שוב למנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות – לי"ט כסלו.
- ↑ כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע כותב, באחד ממאמרי דא"ח שלו (סד"ה על חומותיך, תרל"ח): צריכים ללמוד בכל יום תושב"כ עם פרש"י שהם תרומות מדרשי רז"ל, ונאום ד' תושבבע"פ כמ"ש בהל' ת"ת ובאגהמר"ק שלכל הפחות צריך כל אחד ללמוד.
- ↑ כן הי' נדפס בהחוברת כפי שי"ל בשעתו בקונטרס בפ"ע. המו"ל.
- ↑ *) ההתעוררות ע"ד עשיית חלוקת הש"ס בי"ט כסלו – נזכרה גם במכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) י"ד כסלו תרס"א (אגרות קודש שלו ח"ג ריש ע' קס).
- ↑ *) ההתעוררות ע"ד קיום תקנת חלוקת הש"ס בי"ט כסלו – נזכרה בעוד מכתבים (שנדפסו בסידרת אגרות קודש ולא נעתקו להלן), והם: אדר"ח אדר תשי"ג (אגרות קודש ח"ז ע' קסח); כ"ז ניסן תשי"ד (שם ח"ח ע' שסב); כ"א אייר תשי"ד (שם ח"ט ע' סא); א' טבת תשט"ו (שם ח"י ע' קפג); ב' טבת תשט"ו (שם ע' קצג); אדר"ח כסלו תשט"ז (שם חי"ב ע' קד); א' אייר תשי"ז (שם חט"ו ע' צט); ח' טבת תשי"ח (שם חט"ז ע' ר); כ"ב תמוז תשי"ח (שם חי"ז ע' רסג).
- ↑ לקו"ד ליקוט כח, אשר בהוספה לשם נדפסה הודעה אודות חלוקת הש"ס (נעתקה לעיל ע' 455).
- ↑ ע"ד חלוקת הש"ס, נעתק לעיל ע' 456.
- ↑ בפרטיות יותר – במכתב כ"א טבת תשי"א (לקמן ע' 460 ואילך).
- ↑ *) לאחר זמן מצאתי ראי' זו בשו"ת נחלה לישראל להרב יחיאל מיכל אב"ד ניזנוב ס"י אות טז. ושם סט"ז אות ט הביא מתבו"ש ס"ב סקנ"ב דבשאר דברים, דלא ילפינן ממשכן, זה א"י וזה א"י ג"כ פטורין. ובס' ק"ס למהרש"ך בהשמטות לשנו"ח סמ"ה האריך. ובשו"ת ח"צ ספ"ב בשם הרשב"א להיפך דבשאר דברים אפילו זה יכול וז"י חייבים וביד שאול ליו"ד שעא ס"ו שקו"ט. ועיין מג"א תרפ"ז סק"ג. ועיין חו"מ קע"ה ס"ב. מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה סי' א.
- ↑ נעתק לעיל ע' 457.
- ↑ במכתב כ"ב טבת תש"ט (לעיל ע' 458).
- ↑ בשנת תשי"א (זמן כתיבת מכתב זה) הי' נהוג לסדר חלוקת הש"ס בכ"ד טבת. ובשנת תשי"ג נקבע שוב לי"ט כסלו (ראה לעיל ע' 492 הערה 2).
- ↑ מה"פתח דבר" ללקוטי דיבורים (ליקוט לב) – ח"ד תקפג, ב. בסוף הליקוט נדפסה ההודעה אודות חלוקת הש"ס (נעתקה לעיל ע' 492).
- ↑ לקו"ד ליקוט לב (ח"ד תקפג, א ואילך).
- ↑ בגמרא של תורה: רמ"א בשו"ע או"ח סתרס"ט – והוא מיל"ש (מ"א, ג) – לענין תושב"כ. ומנהגן של ישראל בשמחה יתרה בסיום הש"ס מבסיום מסכתא. אף שגם זו סעודת מצוה היא (שם רמ"א סתקנ"א ס"י).
- ↑ כך לימוד המסכתא וכו': כמה דוגמאות לזה, ואחת מהן: לריש לקיש דחצי שעור מותר, אם חושב להשלים אסור (ירושלמי תרומות פ"ו ח"א) – וראה שער היחוד והאמונה רפי"ב.
- ↑ וכאילו לומד כל הש"ס: – עד"ז יש לחקור בשותפות אם יש לכאו"א כל הנכסים. או דיש לכאו"א חלק בכל חלק מהם. ובנדו"ד יש להביא ראי' מעונשין – דמרובה מדה טובה – דמלאכה שעשאוה שנים (שבת צג, א ושם) הלכה דאם זה אינו יכול וזה א"י שניהם חייבים ודי בשיעור אחד לשניהם – (ואפילו למאן דפליג – י"ל דשאני שבת דיש קרא יתרה למעוטא), וגם בנדו"ד כאו"א בפ"ע אינו יכול: בעלי עסק מפני הציווי דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, ויושבי אהל – מפני החיוב בלימוד שאר חלקי התורה. – ועיי"ג שו"ת חכם צבי ספ"ב בשם הרשב"א דמלבד שבת הנה גם זה יכול וז"י שניהם חייבים. – שוב מצאתי הראי' משבת בשו"ת נחלה לישראל ומציין לתבו"ש ס"ב סקנ"ב. ק"ס למהרש"ק. מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה ס"א. ואכמ"ל.
- ↑ דנחשב כלימוד בעשרה: ראה מנ"א סתרפ"ז סק"ג. ר"ח ליומא (נא, א): פסח ראשון קרבן צבור הוא, דבכנופיא אתי, דהא כל ישראל חייבין לעשותו.
- ↑ שגדל מעלתו: אגה"ק סכ"ג.
- ↑ "שרש . . בקוב"ה" . . "נוטל . . תפארה" . . "ישלח . . רצון": הקדמת שו"ע רבנו הזקן.