שיחת שמות תשנ"ב - מוגה

ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב
תשמ"ז
ברכת ערב ראש השנה (בעת מסירת הפ"נ כללי) • ברכת ערב יוהכ"פ אחרי מנחה • ברכת ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי - להתלמידים שיחיו • ברכת ערב חה"ס (בעת מסירת האתרוגים ע"י באי־כח תושבי כפר חב"ד) • יום שמחת תורה • ש"פ נח, ו' מרחשון (אידיש) • ש"פ נח, ו' מרחשון (לה"ק) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (אידיש) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (לה"ק) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (אידיש) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (לה"ק) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (אידיש) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (לה"ק) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (אידיש) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (לה"ק) • י"ט כסלו • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (אידיש) • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (לה"ק) • יום ג' פ' מקץ, כ"ח כסלו אור לה' דחנוכה • נר ו' דחנוכה • נר ז' דחנוכה • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (אידיש) • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (לה"ק) • ש"פ ויגש • ברכה, יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה • יום א' ויחי, עשרה בטבת (אחרי תפלת מנחה) • אור ליום ג' פ' ויחי, י"ב טבת • ש"פ ויחי, שבת חזק (אידיש) • ש"פ ויחי, שבת חזק (לה"ק) • ש"פ שמות, כ"ג טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • יו"ד שבט - סיום הרמב"ם • ש"פ בשלח, חמשה עשר בשבט, שבת שירה • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (אידיש) • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (לה"ק) • ש"פ תרומה, ו' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור ופורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויק"פ, מבה"ח ניסן, פ' החודש • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכת י"א ניסן - לאחרי תפלת ערבית • ל"ג בעומר - בעת ה"פּאַראַד" • ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון • יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר - לנשי ובנות חב"ד • ש"פ נשא, ט' סיון • יום ג' פ' שלח, י"ט סיון - לתל' המסיימות ומדריכות תחיינה • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, כ"ג סיון • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פ' פינחס, שבעה עשר בתמוז יהפך לשמחה • ש"פ פינחס, כ"א תמוז • ש"פ מטות־מסעי, מבה"ח מנחם־אב • ש"פ דברים, שבת חזון • חמשה עשר באב בלילה, אור ליום ג' פ' עקב • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (אידיש) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (לה"ק) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (הוראה בעבודת השם מטיול על הים) • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ תבוא, ח"י אלול • הוספות: מכתב ח"י אלול ה'תשמ"ו • מכתב ג' סליחות ה'תשמ"ו • מכתב ר"ח מרחשון ה'תשמ"ז • מכתב יום ב' לפ' "ויתן לך" ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב כ"ה אדר ה'תשמ"ז • מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ז • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - להורים ולמחנכים • מכתב ה' מנחם־אב ה'תשמ"ז
תשמ"ח
שבת האזינו, שבת שובה • י"ג אדר ושבת בראשית • ש"פ נח, ב' דר"ח מ"ח • ש"פ לך, ח' מ"ח • יום ג' פ' וירא, י"א מ"ח • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (א) • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (ב) • ש"פ חיי שרה, כ"ב מ"ח • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו • יום א' פ' ויצא, ר"ח כסלו • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת • ש"פ ויגש, ה' טבת • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • אור ליום ד' פ' יתרו, ט"ו בשבט • כ"ב שבט (יום א' של ה"שבעה", אחרי הסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (א) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (ב) • כ"ט שבט (אחרי סיום ה"שבעה") • יום ה', פ' תצוה, ז' אדר • תענית אסתר ופורים • כ"א אדר (סיום ה"שלושים") • ש"פ ויק"פ, פ' פרה • כ"ה אדר (יום הולדת הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • יום א' פ' צו, ב' ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • י"א וי"ג ניסן, יום ג' וה' פ' שמיני • ברכה לי"א ניסן • אחרון של פסח • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחו"ק, י"ג אייר • ט"ו אייר, ל"ג בעומר וש"פ אמור • שיחת בהו"ב, מבה"ח סיון • ש"פ נשא, י"ב סיון • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז תמוז נדחה • ש"פ פינחס, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטו"מ, ב' מנ"א • ש"פ דברים, חזון, ט' באב נדחה • ש"פ ואתחנן, נחמו, ט"ז אב • ש"פ עקב, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: הדרן על ששה סדרי משנה • מכתב י"ח אלול תשמ"ז • מכתב מוצאי ש"פ נצו"י, כ"ה אלול תשמ"ז • מכתב ו' תשרי תשמ"ח • מכתב ער"ח ניסן תשמ"ח • מכתב י"א ניסן תשמ"ח
תשמ"ט
ברכה, ערב ראש השנה, אחרי הפ"נ כללי • ש"פ וילך, ו' תשרי • ח', ט' וי"א תשרי • ברכה, ערב חג הסוכות, לאנשי כפר חב"ד • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו • יום ב' פ' תולדות, כ"ז מרחשון • ר"ח כסלו וש"פ תולדות, ג' כסלו • ש"פ ויצא, יו"ד כסלו • ש"פ וישלח, טו"ב כסלו • ש"פ וישב, כ"ד כסלו, ערב חנוכה • ש"פ מקץ, שבת (ז') חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת ויום א', עשרה בטבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • ש"פ בשלח, שבת שירה, חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט – יום היארצייט־הילולא הראשון של הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר ראשון • ש"פ תרומה, ו' אדר ראשון • ש"פ תצוה, ערב פורים קטן • ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר שני • יום ג' פ' פקודי, אדר"ח אדר שני • ש"פ פקודי, ד' אדר שני • ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"א אדר שני • ש"פ צו, פ' פרה, י"ח אדר שני • ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, כ"ה אדר שני • ש"פ תזריע, ג' ניסן • שבת הגדול, ערב י"א ניסן • ברכה לי"א ניסן • ערב שביעי של פסח • ש"פ אחרי, מבה"ח אייר • ש"פ קדושים, ב' דר"ח אייר וב' אייר • ב' אייר (תוכן קצר) • ש"פ אמור, ח' אייר • ש"פ בהר, ט"ו אייר • ש"פ בחקותי, כ"ב אייר • ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון • חג השבועות • קטע משיחת י"ב סיון • ש"פ נשא, י"ד סיון, ויום א' ט"ו סיון • ש"פ בהעלותך, כ"א סיון • ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ה' תמוז • ש"פ חו"ב, י"ב תמוז • יום ה' פ' פינחס, י"ט תמוז • ש"פ פינחס, י"ט תמוז • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנ"א • אור ליום ד' ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • מוצאי ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • ש"פ עקב, ח"י מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ב' אלול • ש"פ תצא, ט' אלול • ש"פ תבוא, ט"ז אלול • ש"פ נצו"י, כ"ג אלול • הוספות: תוכן קצר דשיחת אדר"ח אדר שני • "הדרן" על הש"ס • י"א אייר – להרבנים הראשיים • י"ד סיון (ר"ד) • מכתב ח"י אלול תשמ"ח • מכתב ו' תשרי תשמ"ט • מכתב ר"ח ניסן תשמ"ט • מכתב י"א ניסן תשמ"ט • מכתב יום א' בחוקותי תשמ"ט • מכתב ר"ח סיון תשמ"ט
תש"נ
ברכה, ערב ר"ה • ימים ראשונים דשנת תש"נ (א' וב' דר"ה וצום גדלי') • ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי • ברכה – ערב יוהכ"פ, אחרי תפלת מנחה • ברכה להת' – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ, אחרי קידוש לבנה • ליל ויום שמחת תורה • כ"ד תשרי • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (א) • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (ב) • ש"פ נח, ערב ז' מרחשון • ש"פ לך לך, י"ג מרחשון • ש"פ וירא, כ"ף מרחשון • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (א) • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (ב) • יום א' כ"ח מרחשון – לכינוס השלוחים העולמי • ש"פ תולדות, ד' כסלו • ש"פ ויצא, י"א כסלו • ש"פ וישלח, ערב י"ט כסלו • ש"פ וישב, א' דחנוכה • יום ג' מקץ, כ"ח כסלו, נר ה' דחנוכה – לילדי צבאות ה' בכל קצוי תבל • ש"פ מקץ, זאת חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט ואור ליום ב' יו"ד שבט • ש"פ בשלח, ט"ו בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וערב ר"ח אדר • ש"פ תרומה, ו' אדר • ליל ג' פ' תצוה, ט' אדר • יום ה' י"א אדר (תענית אסתר מוקדם) • ש"פ תצוה, פ' זכור, ערב פורים ויום א' פ' תשא, מוצאי פורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויה"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכה – אור לועש"ק י"א ניסן • ש"פ צו, י"ב ניסן, שבה"ג • ש"פ שמיני, מבה"ח אייר • יום ב' כ"ח ניסן אחרי מנחה • ש"פ תזו"מ, ג' אייר • ש"פ אחו"ק, יו"ד אייר • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (א) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ב) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ג) • ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון • יום א' במדבר כ"ה אייר (כנס נשי ובנות חב"ד) • יום ב' דחה"ש וש"פ נשא • ש"פ בהעלותך, ט"ז סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ חוקת, ז' תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פינחס י"ז תמוז, וש"פ פינחס, כ"א תמוז • יום ד' מטו"מ כ"ה תמוז, אחרי מנחה • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון ו' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"ג מנ"א • ש"פ עקב, כ"ף מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ד' אלול • ש"פ תצא, י"א אלול (א) • ש"פ תצא, י"א אלול (ב) • ש"פ תבוא, ח"י אלול • יום ד' נצו"י, כ"ב אלול (לנשי ובנות ישראל תחיינה) • הוספות: "הדרן" על לימוד משניות ליאצ"ט • מכתבים כלליים: ח"י אלול ה'תשמ"ט • ערב כ"ה אלול ה'תשמ"ט • וא"ו תשרי ה'תש"נ • ר"ח ניסן ה'תש"נ • י"א ניסן ה'תש"נ • מברקים: לר"ה • לחה"ס • לר"ה • להקפות שניות בירושלים • להקפות שניות בכפ"ח (נה"ח ועוד) • לחג הגאולה י"ט כסלו • ליו"ד שבט • לפורים • לחג הפסח • לחג השבועות • לי"ב־י"ג תמוז • לפתיחת מחנות גן ישראל
תנש"א
ברכה, ערב ר"ה – אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ האזינו, שבת שובה – התוועדות א' וב' • יום א' פ' ברכה, ד' תשרי, צום גדלי' (נדחה) • יום ד' פ' ברכה, ז' תשרי – למשתתפים בקרן לטובת "מחנה ישראל" • ברכה – ערב יוהכ"פ אחר תפלת מנחה • ברכה להת' שיחיו – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ – לאחרי תפלת ערבית והבדלה • ברכה – ערב חה"ס • שבת בראשית (אסרו חג דשמע"צ ושמח"ת) • ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (א) • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (ב) הדרן על הרמב"ם • ש"פ וירא, ט"ז מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ב מרחשון • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו – בקשר עם כינוס השלוחים העולמי • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה • ש"פ ויגש, ה' טבת • יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה) • ש"פ ויחי (ועשרה בטבת יהפך לשמחה) • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, כ"ו טבת מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • ש"פ יתרו, ח"י שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר • יום א' פ' תרומה, כ"ו שבט – לכינוס השלוחות העולמי הראשון • ש"פ תרומה, ב' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר • ש"פ תשא, ט"ז אדר • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • ברכה – אור ליום ג' י"א ניסן, לאחרי תפלת ערבית • אור לי"ד ניסן – לאחרי מכירת חמץ • יום ועש"ק, ערב חגה"פ, לאחרי תפלת מנחה • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (א) • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (ב) • אור ליום ד' פ' שמיני, כ"ו ניסן (ביחידות להאורחים שיחיו) • אור ליום ועש"ק פ' שמיני, כ"ח ניסן • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחרי־קדושים, י"ג אייר • ש"פ אמור, כ' אייר • ש"פ בהר־בחוקותי, מבה"ח סיון • ש"פ במדבר, ערחה"ש ויום ב' דחה"ש • ליל ב' דחגה"ש – להקהל שחזרו מה"תהלוכה" • יום ב' דחגה"ש - בענין תורה חדשה מאתי תצא • ש"פ נשא, י"ב סיון (התוועדות א' וב') • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (א) • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (ב) – ע"ד כולל חב"ד • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • יום ב', כ"ח סיון • יום ה' פ' קרח, בדר"ח תמוז, וש"פ קרח ג' תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז – ע"ד הבנין דתו"ת • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז (טוב) תמוז • ש"פ פינחס, כ"ד תמוז, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטות־מסעי, ב' מנ"א • ש"פ דברים, ט' באב, י' אב, י"א אב • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנ"א • ש"פ עקב, כ"ג מנ"א, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: תוכן משיחת צום גדלי' • הדרן על מסכתות בני"ך (ברכות, נזיר, יבמות, כריתות) • מכתבים כללים לראש השנה תנש"א • מכתבים כללים לחג הפסח תנש"א
תשנ"ב
ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, לאחר התרת נדרים • ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ נצבים, יום ב' דר"ה וש"פ וילך, ו' תשרי • ר"ה, ליל שבת חוהמ"ס, ליל ויום שמח"ת • ליל שמח"ת • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשון, מבה"ח כסלו • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (א) • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (ב) • ש"פ ויצא, ט' כסלו • ש"פ וישלח, ט"ז כסלו • מוצאי י"ט־כ' כסלו, ביחידות כללית • ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת • יום א' כ"ד כסלו - במעמד "פרסומי ניסא" העולמי • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת • אור לה' טבת • ש"פ ויגש, ז' טבת • ליל ויום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, ש"פ ויחי (י"ד טבת) • ש"פ שמות, כ"א טבת • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (א) • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (ב) • יום ד', פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט • ש"פ בא, ו' שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • יום ה' פ' בשלח, י"א שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ' שבט • ש"פ יתרו, כ' שבט, וליל ויום ב' פ' משפטים, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (א) • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (ב) • לילות ד', ה', ו', וש"פ תרומה • ג', ועש"ק פ' תצוה, ז' יו"ד וי"א אד"ר • ש"פ תצוה, י"א אד"ר • ג' ד' ה' ועש"ק וש"ק פ' כי תשא, י"ד־י"ח אד"ר • ר"ד ש"פ ויקהל, כ"ה אד"ר, ש"פ שקלים מבה"ח אד"ש - תקציר • הוספות: ר"ד ושקו"ט בעת ביקור הרה"ג הר"מ אליהו שליט"א, ליל ב' פ' לך לך ו' מ"ח • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו • הדרן על מס' ברכות ומו"ק • מכתבים כלליים לר"ה תשנ"ב

משיחות ש"פ שמות, כ"א טבת ה'תשנ"ב

א. אויף "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" שטייט אין מדרש "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן". און דער מדרש איז דערנאָך מסביר ווי יעדער שם פון די "בני ישראל" (די י"ב שבטים) איז פאַרבונדן מיט דער גאולה.

פאָדערט זיך גלייך אַ ביאור: אין "הבאים מצרימה" רעדט זיך בפשטות וועגן דער ירידה פון אידן אין גלות מצרים, ווי עס ווערט דערציילט אין המשך הכתובים והפרשיות, און ערשט אַ ריבוי זמן לאחרי זה איז געווען די גאולה ממצרים (ווי עס רעדט זיך ניט אין אונזער פרשה, ניט אין פרשה שלאחרי' (– וארא) נאָר באמצע פרשה שלאחרי' (אין פ' בא)); ווי זאָגט דער מדרש אַז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", וואָס דאָס איז פּונקט פאַרקערט פון "הבאים מצרימה" וועגן וואָס עס רעדט זיך "כאן"?!

אין אַ צווייטן מדרש שטייט, אַז די גאולה ממצרים איז געווען "בשביל . . שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין". וואָס עפ"ז קען מען זאָגן אַז אין "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" איז בהדגשה אויך דעם זכות צוליב וועלכן אידן זיינען נגאל געוואָרן פון מצרים ("שלא שינו את שמם"). און דאָס איז קיין סתירה ניט צו דעם פירוש הפשוט אין "הבאים מצרימה" (די ירידה אין גלות), ווייל דאָ איז נאָר אַ רמז אויפן טעם פאַרוואָס אידן זיינען דערנאָך נגאל געוואָרן ממצרים – אַז במשך הגלות, אָנהויבנדיק פון תחלתה ווען ס'איז געווען "הבאים מצרימה", איז "ואלה שמות בני ישראל", "שלא שינו את שמם"; משא"כ לויטן ערשטן מדרש הנ"ל קומט אויס, ניט בלויז אַז בשביל "ואלה שמות בני ישראל" קומט די גאולה אַ משך זמן לאחרי זה צוויי הונדערט און צען שנים, נאָר נאָכמער – די שמות עצמם נזכרו כאן "על שם גאולת ישראל", ד.ה. אַז "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" באַווייזן אויף דער גאולה, וואָס דאָס איז לכאורה בסתירה צו פשטות הענין פון "הבאים מצרימה", די ירידה אין גלות.

אויך דאַרף מען פאַרשטיין: לויטן פירוש המדרש אַז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", איז אפילו אויב מ'געפינט אַ ביאור ווי "הבאים מצרימה" איז פאַרבונדן מיט גאולת ישראל – דאַרף מען ערשט האָבן אַ הסברה פאַרוואָס דער פסוק איז דאָס מדגיש; דאָ רעדט מען דאָך איצטער וועגן דער ירידה אין מצרים.

נאָכמער: "על שם גאולת ישראל" איז כולל אויך – די גאולה העתידה לבוא, ווי עס שטייט אין דעם מדרש האמור בביאור השייכות פון שם יוסף לגאולה, "יוסף ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו'". לויט דעם ווערט די שאלה נאָך שטאַרקער: ניט נאָר וואָס מ'פאַרבינדט די ירידה אין גלות מצרים ("הבאים מצרימה") מיט גאולת מצרים, נאָר מ'פאַרבינדט עס אויך – מיט דער גאולה העתידה לבוא (וואָס קומט גאָר אַ ריבוי זמן לאחרי יציאת מצרים ועאכו"כ לאחרי הירידה במצרים). ובסגנון אחר: וואָס פאַר אַ שייכות האָט "הבאים מצרימה" (די ירידה פון יעקב וכל בניו און טו"ב (17) שנים ישיבה בשלוה, דערנאָך זמן השכחה וכו' וכו' וחרטומי מצרים און פרעה האָבן געפּראַוועט הבה נתחכמה וכו' וכו' ביז אידן הייבן אָן גלות מצרים) מיט דער גאולה העתידה לבוא?!

דערצו דאַרף מען אויך פאַרשטיין – ווי דאָס איז בנוגע לכל עניני תורה מלשון הוראה: וואָס איז דערפון דער לימוד און הוראה איצטער, טויזנטער יאָרן לאחרי "הבאים מצרימה" און לאחרי יציאת מצרים?

ב. ויש לומר די נקודת ההסברה בזה:

דער גאַנצער ענין פון "הבאים מצרימה" איז אין אמת'ן – "גאולת ישראל". און דאָס וואָס בינתיים איז דאָ אַ ירידה איז דאָס בחיצוניות, אָבער בפנימיות איז די ירידה גופא (ניט נאָר בשביל ועל מנת העלי' שבגאולת מצרים, נאָר נאָכמער –) אַ חלק פון דער עלי' וגאולה עצמה, ביז – די עלי' פון דער גאולה האמיתית והשלימה. און דעריבער זאָגט דער מדרש אויף "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", געמיינט אויך די גאולה העתידה לבוא.

און וויבאַלד אַז אַלע ענינים פון "הבאים מצרימה" און גאולת מצרים ווערן נמשך אויך לאחרי זה, אויך בזמן הזה – כמאחז"ל "כל המלכיות נקראו על שם מצרים", און מזכירין יציאת מצרים בכל יום, און "בכל דור ודור [וכל יום ויום] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא [היום] ממצרים" – לערנט מען דערפון אַרויס, אַז אויך אין דעם איצטיקן גלות דאַרף מען ממשיך זיין "גאולת ישראל", די גאולה האמיתית והשלימה, כדלקמן.

ג. וועט מען דאָס פאַרשטיין בהקדים דעם ביאור אין דעם לעצטן משנה בפרק קמא דברכות (ווי מ'זאָגט עס אויך אין דעם נוסח ההגדה של פסח): "אמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

זאָגט רש"י: "כבן שבעים שנה – כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזרי' נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר, ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה".

וצריך ביאור אין דער שייכות צווישן דעם מאמר מיטן בעל המאמר רבי אלעזר בן עזרי', און די שייכות דערמיט וואָס די משנה איז געזאָגט געוואָרן ביום (אָדער בקשר מיט דעם יום) שנתמנה ראב"ע לנשיא, דמסתבר לומר אַז וויבאַלד ראב"ע האָט זיך עוסק געווען אין דער סוגיא אין תורה אין דעם טאָג ווען ער איז געוואָרן נשיא, איז דאָס פאַרבונדן מיט זיין עבודה אַלס נשיא בישראל [ע"ד דער חיוב הקדימה בלימוד התורה בענינים שהזמן גרמא, ויש לומר אַז עד"ז איז בנוגע צו יעדער אידן ובפרט בקשר מיט זיין לימוד התורה אין די ענינים שהזמן שלו גרמא], און אויך די שייכות מיט דברי ראב"ע "הרי אני כבן שבעים שנה", שבעים שנה דוקא.

ד. וביאור הענין:

אין דער משנה גיט זיך אַרויס דער גודל העילוי והשבח פון יציאת מצרים, אַז אויך לאחרי ווי אידן זיינען אַרויס פון מצרים, האָט מען דעם חיוב פון זכירת יציאת מצרים "כל ימי חייך", סיי בימים און סיי בלילות (כדברי בן זומא), און סיי בעולם הזה און סיי לימות המשיח (כדברי החכמים).

דער טעם אויף דעם איז – ווייל (זכירת) יציאת מצרים איז אַ "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו כו'", דעמולט האָט זיך אויפגעטאָן די פתיחת ענין הגאולה – אַז אידן זיינען אַרויס פון דעם גדר פון עבדות און געוואָרן בני־חורין בעצם (עבדי הם ולא עבדים לעבדים"), ובאופן פון אַ פעולה נמשכת אויף שטענדיק.

ובעבודת האדם: יציאת מצרים באַדייט די יציאה פון (דער נפש האלקית פון) מיצרים וגבולים פון דעם מאסר הגוף און עולם הזה בכלל, און ווערן פאַרבונדן און פאַראיינציקט מיט דעם אויבערשטן דורך תורה ומצוות. און וויבאַלד אַז דאָס איז אַן ענין כללי אין גאַנץ תורה און אידישקייט, דעריבער "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ביז באופן אַז "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים".

ובפרטיות זיינען אין דעם פאַראַן דריי שלבים ודרגות:

(א) מזכירין יציאת מצרים "בכל יום ויום" ("הימים"): ווען ס'איז מאיר דער אור ה' ("ויקרא אלקים לאור יום"), דאַרף בפשטות זיין דער "לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", די עבודה פון אַ אידן צו אַרויסגיין פון מיצרים וגבולים.

(ב) נוסף אויף דעם קומט צו דער חידוש, אַז "מזכירין יציאת מצרים בלילות", ווי בן זומא דרשנ'ט פון פסוק "למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ כל ימי חייך . . כל ימי חייך להביא הלילות" – אַז אפילו אין זמן פון לילה וחושך, ווען עס איז ניט מאיר דער אור ה', ביז אפילו אין דעם לילה פון גלות, קען און דאַרף אויך זיין "יציאת מצרים".

(ג) די חכמים טוען אויף נאָכמער, אַז "כל ימי חייך" איז כולל – נוסף אויף גאַנץ עולם הזה ("ימי חייך העולם הזה"), אויך – "להביא לימות המשיח". וואָס דער חידוש אין דעם איז אַ צווייענדיקער:

1) אַ חידוש אין (דעם דין פון) זכירת יציאת מצרים – אַז (דער חיוב אויף זכירת יצי"מ) "כל ימי חייך" – וואָס גייט אויף "ימי חייך" בעולם הזה ובזמן הזה – איז כולל "ימות המשיח". ביז אַז דאָס איז נכלל אין דעם זכירת יצי"מ פון "כל ימי חייך" אין עולם הזה (פאַר ימות המשיח).

דער חידוש אין דעם איז נאָך גרעסער:

2) אע"פ וואָס בימות המשיח (אין אַ מצב של גאולה) איז לכאורה ניט שייך דער ענין פון זכירת הגאולה, אויך דאַן וועט מען מזכיר זיין יציאת מצרים. און נאָכמער: אע"פ וואָס די גאולה האמיתית והשלימה איז שלא בערך צו גאולת מצרים, זייענדיק אַ גאולה שאין אחרי' גלות, און דעמולט וועט זיין "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", די יציאה וגאולה שלימה פון אַלע מיצרים וגבולים, משא"כ גאולת ויציאת מצרים איז דאָך געווען אַ גאולה שיש אחרי' גלות, און ניט אַ גאולה שלימה, וואָרום "הרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו" (און דעריבער האָט געדאַרפט זיין "כי ברח העם") – פונדעסטוועגן מזכירין יצי"מ אויך לימות המשיח.

והיות אַז מ'וועט דעמולט מזכיר זיין יצי"מ, איז אַ ראי' אַז דאָס איז צוליב אַ תועלת – צוליב דער מעלה און דעם חידוש וואָס יצי"מ וועט אויפטאָן אויך דעמולט, כדלקמן.

ה. ויש לומר דעם ביאור בזה:

בגאולת מצרים איז נתחדש געוואָרן כללות ענין הגאולה, די פתיחת הצינור אויף אַלע גאולות (אויך פון די שפּעטערדיקע גלויות), כולל די גאולה העתידה.

נאָכמער: אילו זכו, וואָלט יציאת מצרים געווען די גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, באופן פון "ה' ימלוך לעולם ועד", ווי אידן האָבן געזאָגט אין שירת הים, וואָרום מען וואָלט דעמולט גלייך אַריין אין ארץ ישראל בגאולה השלימה. נאָר היות עס האָבן זיך "אַריינגעמישט" זייטיקע ענינים, איז דאָס ניט אַרויס בפועל.

עפ"ז יש לומר, אַז אמיתית הענין פון יציאת מצרים איז – "ימות המשיח", די גאולה האמיתית והשלימה, און אמיתית ופנימיות הענין פון ימות המשיח איז גאולת מצרים. נאָר בנוגע לפועל – צוליב זייטיקע סיבות – איז דאָ צווישן זיי אַ הפסק זמן (בחיצוניות), ביז די גאולה השלימה קומט בפועל. אָבער אויך די גאַנצע צייט בינתיים (צווישן גאולת מצרים און די גאולה השלימה) – "כל ימי חייך" (בעולם הזה) – דאַרף זיין "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" [ביז אַז "כל הימים מימי גאולה הראשונה מגלות מצרים עד גאולה העתידה בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים"]; והיות אַז יציאת מצרים איז בפנימיות דער ענין פון "ימות המשיח", דעריבער איז זכירת יצי"מ "כל ימי חייך" כולל במילא אויך "(להביא ל)ימות המשיח".

עפ"ז איז אויך מובן פאַרוואָס מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח (אע"פ וואָס דעמולט וועט מען שטיין אין אַ מצב של גאולה, און אַ גאולה שלא בערך צו גאולת מצרים) – ווייל: (א) יציאת מצרים איז די התחלה און (נאָכמער –) די פנימיות פון ימות המשיח, און (ב) יציאת מצרים טוט אויף אַ חידוש אין ימות המשיח, אַז מ'האָט אויך די מעלה פון יצי"מ (ווי דאָס איז געווען בפועל, צוליב דעם וואָס לא זכו אַז דאָס זאָל גלייך זיין די גאולה שלימה) – די מעלה פון "אתכפיא סט"א", וויבאַלד אַז דער רע איז נאָך געווען בתקפו (כנ"ל).

אָבער די זכירה פון יצי"מ לע"ל איז נאָר בדרך "טפל" ("שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו"), ווייל דער עיקר גילוי דעמולט איז פון דער גאולה השלימה, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, נאָר צוזאַמען דערמיט איז מען מזכיר יצי"מ (בדרך טפל) ווייל די מעלה פון דער גאולה השלימה למעלה מכל מדידה והגבלה לגמרי (באופן פון "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", "אתהפכא"), ווערט נמשך אין דער מדידה והגבלה פון "כל ימי חייך" במציאות העולם הזה (די מעלה פון אתכפיא אין גאולת מצרים). משא"כ אויב מ'וואָלט דעמולט ניט מזכיר געווען יצי"מ, וואָלט מען געקענט מיינען אַז די גאולה איז אָפּגעטיילט פון "כל ימי חייך" אין עולם הזה.

ו. דערמיט איז פאַרשטאַנדיק די הוספה און דער חידוש פון די חכמים לגבי בן זומא: נוסף אויף דברי בן זומא, אַז מ'האָט דעם ענין פון יציאת מצרים "כל ימי חייך" אויך "בלילות", אין דעם לילה פון גלות – זיינען די חכמים מחדש "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", אַז "כל ימי חייך" בעולם הזה (סיי בימים און אפילו בלילות, אין חושך הגלות) האָט מען נוסף אויף דער דרגא פון יציאת מצרים (אַ גאולה שאינה שלימה, ווי דאָס איז דעמולט געווען בגלוי), אויך די דרגא פון (יציאת מצרים ווי דאָס איז באמת) "ימות המשיח", די גאולה שלימה שאין אחרי' גלות.

ולהוסיף בדיוק הלשון "להביא לימות המשיח" (און ניט "לרבות" וכיו"ב כרגיל), אַז די עבודה פון (זכירת) יצי"מ "כל ימי חייך" בעולם הזה (א) ברענגט אַריין ימות המשיח אין עולם הזה איצטער, ביז נאָכמער (ב) אַז דאָס ברענגט בפועל אין "ימי חייך" די שלימות פון ימות המשיח (לשון רבים, כולל אַלע תקופות בזה) בגאולה האמיתית והשלימה.

[דערפון איז מובן אַז דברי החכמים איז ניט בלויז הלכתא למשיחא, נאָר אין דעם איז אַ נפק"מ אין דער עבודה פון אַ אידן (אויך) בזמן הזה (פאַר ביאת המשיח בפועל), אַז אין זיין זכירת יצי"מ ווייסט ער אַז דאָס איז פאַרבונדן מיט "(להביא ל)ימות המשיח"].

ז. עפ"ז וועט מען פאַרשטיין די שייכות פון דער משנה מיט רבי אלעזר בן עזרי' וואָס איז ביום זה געוואָרן דער נשיא:

דער אויפטו פון אַ נשיא בישראל (נשיא מלשון התנשאות) איז צו פאַרבינדן און פאַראיינציקן "כל ימי חייך" פון יעדער איד און אַלע אידן – "כל ימי חייך" הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות ("לילות") – מיט גאולה (יציאה ממיצרים וגבולים) בכלל, ובפרט מיט ימות המשיח, די גאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות; דוקא ער האָט בכח צו מחבר ומאחד זיין גלות מיט גאולה, ובפרטיות יותר – מחבר זיין יציאת מצרים און ימות המשיח (ווי זיי שטייען מיט אַ הפסק פון גלות בינתיים), "תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך . . להביא לימות המשיח" – אַז ווי אַ איד לעבט "כל ימי חייך" אַלס אַ נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי והחומרי און אין זמן הגלות, זאָל ער קענען אַרויסגיין פון מיצרים וגבולים, און נאָכמער – שטיין אין אַ מצב פון ימות המשיח.

און דעריבער איז דוקא ביום שעלה לנשיאות האָט ראב"ע זיך עוסק געווען אין דער סוגיא פון "מזכירין יציאת מצרים", ביז אויך "בלילות" און "להביא לימות המשיח".

ח. ויש לומר אַז דאָס איז פאַרבונדן דערמיט וואָס ראב"ע האָט מקדים געווען "הרי אני כבן שבעים שנה כו'":

די גמרא דערציילט אַז ראב"ע האָט געזאָגט "הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה", ווייל ער איז דעמולט געווען נאָר בן י"ח שנה, און "אתרחיש לי' ניסא ואהדרו תמני סרי דרי חיורתא". און דאָס האָט באַוויזן אַלעמען אַז ראב"ע איז ראוי צו זיין דער נשיא, האָבנדיק "שערות לבנות של זקנה, ונאה לדרשן להיות זקן".

דערפון קומט אויס אַז די שלימות פון נשיאות איז פאַרבונדן מיט דעם מספר פון שבעים שנה דוקא, ועד כדי כך אַז ביז דעמולט איז געווען אַ מצב ווען ניט קוקנדיק אויף אַלע מעלות פון ראב"ע, "דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא", איז "לא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות עד שדרשה בן זומא", ב"אותו יום" ווען ראב"ע איז געוואָרן נשיא.

והביאור בזה:

שבעים שנה איז אַ שלימות אין חיי האדם – כמ"ש "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". די שלימות באַשטייט דערפון, אַז דער אדם דערגרייכט דעמולט צו דער עבודה פון בירור כל השבע מדות ווי זיי שטייען בשלימות, שבע כלול מעשר (= שבעים). ובפרטיות יותר – גיט מען דעם אדם "שבעים שנה" בכדי צו טאָן די עבודה פון בירור השבע מדות ווי זיי זיינען זיך מתלבש למטה, אין דער נפש הבהמית ("ימי שנותינו בהם", "בהם" לשון בהמה) און פון לעו"ז בכלל (ובכללות – די שבעים אומות העולם), און דורך דער עבודה דערגרייכט ער די שלימות פון שבעים, בחי' עי"ן דקדושה, ראי' אין אלקות, ביז די שלימות בזה לעתיד לבוא.

ועד"ז י"ל בנוגע צו "הרי אני כבן שבעים שנה" פון ראב"ע הנשיא: בכדי צו ווערן אַ נשיא האָט ער געדאַרפט דערגרייכן די שלימות פון "(כ)בן שבעים שנה", דער בירור פון עניני העולם (וועלכע טיילן זיך אויף שבעים, שבעים אומות וכו'). און דאָס האָט אים געגעבן דעם כח אַז ביי אים זאָל ווערן "זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות", אַז מ'זאָל קענען אויפטאָן דעם ענין פון יציאת מצרים (די גאולה ממיצרים וגבולים) אפילו שטייענדיק אין אַ מצב של תחתון ("לילות"), נוסף אויף דער עבודה בזה בכל יום ויום, ביז אויך – "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", (מעין) דעם עילוי פון דער גאולה השלימה, ווען עס ווערט (שלימות הבירור פון אַלע שבעים אומות כו', און) דעם גילוי פון שבעים, עי"ן דלמעלה, "והיו עיניך רואות את מוריך", ובאופן אַז אלקות שטייט בגלוי בכל העולם, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

ויש לקשר זה אויך מיט שמו פון רבי אלעזר בן עזרי' – וואָס כשמו כן הוא: "אלעזר" אותיות א־ל עזר, און "עזרי־ה" אותיות עזר י־ה. און "אלעזר בן עזרי'" איז דער חיבור פון שניהם יחד [באופן אַז דער עיקר איז עזרי', און אלעזר איז מקבל פון (בן) עזרי', אָדער אַז דער עיקר איז אלעזר און ער איז "בן עזרי'", דער המשך פון עזרי', ויפה כח הבן מכח האב, אָדער ע"ד דעם פירוש אין "בן חורין", אַז זיין מציאות איז אין אַ מעמד ומצב פון חירות, ועד"ז בנדו"ד, אַז די מציאות פון "אלעזר" איז אין אַ מצב פון "עזרי־ה"].

דאָס הייסט, אַז רבי אלעזר בן עזרי' האָט אַן עזר מיוחד פון דעם אויבערשטן, און ווי דער אויבערשטער שטייט למעלה מעולם – סיי פון שם א־ל (אלעזר), און סיי פון שם י־ה (עזרי־ה), וואָס ביידע נעמען באַווייזן אויף אַ דרגא שלמעלה מסדר השתלשלות, ועאכו"כ "אלעזר בן עזרי'" – שניהם יחד, און פון דאָרטן באַקומט ער עזר מהקב"ה צו זיין אַ נשיא און געבן כח אידן צו טאָן די עבודה פון "יציאת מצרים", "בימים", "בלילות", ביז בימות המשיח ביז "להביא לימות המשיח".

ט. ולהוסיף, אַז דער אויפטו הנ"ל פון ראב"ע אַלס נשיא איז אויך מרומז אין דעם סיפור אין גמרא, אַז "באותו היום (ווען ראב"ע איז געוואָרן נשיא) סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהי' רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי כו'":

באַ רבן גמליאל איז געווען דער סדר הנהגה מעין דלע"ל, ווען "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אַז "לא יכנס לבית המדרש" אַ "תלמיד שאין תוכו כברו", ווייל מצד דרגת הקדושה פון לע"ל איז ניטאָ קיין אָרט אויף אַן ענין של היפך (ע"ד די הנהגה פון שמאי, מלשון "השם אורחותיו", וואָס דערפאַר איז הלכה כשמאי דוקא לע"ל). משא"כ באַ ראב"ע איז געווען די הנהגה בהתאם ווי דאָס איז בעולם הזה בזמן הזה, אַז אפילו אין אַ וועלט פון מיצרים וגבולים און פון העלמות והסתרים, ביז אין אַ מצב פון חושך הגלות ("לילות"), וואו עס קען זיין אַ מציאות פון "אין תוכו כברו", קען מען אויפטאָן דעם בירור ועלי' פון "יציאת מצרים". און דעריבער איז "באותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס", וואָס דאָס איז דער ענין הנשיא צו מרבה זיין תלמידים בישראל.

וואָלט מען געקענט מיינען, וויבאַלד אַז ראב"ע לאָזט אַריין אויך אַזאַ תלמיד וואָס "אין תוכו כברו", קען מען מיט אים נאָר אויפטאָן אַ גאולה שאינה שלימה (באופן של "אתכפיא" דערפאַר וואָס דער רע איז נאָך בתקפו), וואָרום די גאולה שלימה איז תלוי אין דעם אַז עס זאָל זיין דוקא אַלץ "תוכו כברו" ("ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"); זיינען די חכמים ממשיך און מוסיף – אַז "כל ימי חייך" איז כולל נוסף אויף "לילות", אויך "להביא לימות המשיח" – אַז אויך אין אַ מצב פון גלות (וואו ס'איז דאָ אַ מציאות פון "אין תוכו כברו") קען מען אויפטאָן די גאולה שלימה.

און דאָס איז מרומז אין דעם וואָס "ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת", אַז (ראב"ע טוט אויף אַז) אויך ר"ג – וואָס דרגת עבודתו איז פאַרבונדן מיט ימות המשיח (כנ"ל) – איז מסכים ומסייע צו דעם סדר ההנהגה פון ראב"ע, אַז "נתנה להם רשות לתלמידים ליכנס לבית המדרש".

י. ויש להוסיף ביאור אויך אין דעם וואָס די משנה הנ"ל איז אין סוף פרק קמא פון מסכת ברכות: די התחלה פון (פרק ראשון) מסכת ברכות איז "מאימתי קורין את שמע בערבין", וואָס דאָס באַדייט (בעבודה רוחנית) די פעולה פון קריאת שמע (קבלת עול מלכות שמים, ובאופן פון "מאימתי" מלשון אימה) אפילו "בערבין", אין חושך הלילה והגלות; און דאָס איז דער תוכן בסוף הפרק – וואָס "נעוץ סופן בתחלתן" – אַז "מזכירין יציאת מצרים בלילות" (בקריאת שמע), וואָס יציאת מצרים איז "דבר אחד ממש" מיט קריאת שמע, "ולכן תקנו פ' יציאת מצרים בשעת ק"ש דוקא אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק"ש כו'".

וע"פ הכלל הנ"ל פון "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" האָט עס אַ שייכות מיט סיום הש"ס – סיי אין גמרא: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות", אַז אין "הליכות עולם" איז מען ממשיך הלכות התורה, ביז די דרגא פון עוה"ב (כולל – בפירושו עולם התחי' לעתיד לבוא); און סיי אין משניות – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (און אויך דער סיום פון גמרא ברכות עצמה איז מיט דעם פסוק), אַז דער אויבערשטער גיט עוז צו אידן (ע"ד "אלעזר בן עזרי'", א־ל עזר בן עזר י־ה), אין עוז אלא תורה, ביז אַז עס ווערט "ה' יברך את עמו בשלום", וואָס שלימות ענין השלום (בעולם) איז אין דער גאולה האמיתית והשלימה (כמבואר בענין "פדה בשלום נפשי").

יא. ע"פ הנ"ל איז פאַרשטאַנדיק דער ביאור אין דברי המדרש "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", אע"פ וואָס בפשטות רעדט זיך עס וועגן די ירידה פון "הבאים מצרימה":

"מזכירין יציאת מצרים בלילות" באַדייט אַז דער אמת'ער ענין פון "הבאים מצרימה", די ירידה אין חושך הגלות ("לילות"), איז – "גאולת ישראל" ("יציאת מצרים"), ביז – "להביא לימות המשיח" (דער ענין אמיתי פון יציאת מצרים), כנ"ל. און דעריבער איז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן" – ווייל די כוונה איז, אַז אין דעם מצב פון "הבאים מצרימה", אין מיצרים וגבולים, זאָל מען אויפטאָן און מגלה זיין ווי דאָס איז (ניט נאָר בשביל הגאולה, נאָר אַז דאָס גופא איז) "(על שם) גאולת ישראל", ביז (על שם) די גאולה האמיתית והשלימה.

ולהוסיף, אַז "בני ישראל הבאים מצרימה" זיינען געווען "שבעים נפש"), ע"ד ווי ראב"ע "כבן שבעים שנה" גיט דעם כח אויף "מזכירין יצי"מ בלילות" ביז "להביא לימות המשיח", צו דערגרייכן דעם עי"ן רבתי פון קריאת שמע (וואו מ'איז מזכיר יצי"מ).

און דערפון איז מובן אויך דער לימוד פון דעם מדרש צו אידן: מ'זאָל וויסן זיין, אַז אפילו זייענדיק אין גלות, איז נוסף אויף דעם אַז אידן בלייבן קיים בתכלית השלימות כמובן ופשוט, וכמרומז אויך בסוף פ' ויחי – "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים", וואָס "ויחנטו" איז בכדי דער גוף זאָל בלייבן קיים – איז "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" מוסיף נאָכמער, אַז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן": נוסף אויף דעם וואָס אידן בלייבן גאַנץ אַלס נשמות בגופים בחיים גשמיים וחיים רוחניים גם יחד, אַ נשמה בריאה בגוף בריא, בתכלית השלימות, שטייען זיי אין אַ מצב (ניט נאָר וואָס פירט צו דער גאולה, נאָר נאָכמער – אַ מצב פון) "גאולת ישראל", ביז – "כל ימי חייך להביא לימות המשיח". וכדלקמן.

יב. דערמיט קען מען אויך פאַרשטיין די שייכות פון פ' שמות מיט כ"ף טבת, דער יום ההילולא פון דעם רמב"ם, וואָס קומט אויס אַלעמאָל בסמיכות צו פ' שמות, ובשנה זו – קומט עס אויס בערב שבת פ' שמות.

ובפרט ע"פ הידוע, אַז די אכילה פון דעם שבת קומט דורך דער עבודה וטירחא בערב שבת, כמאחז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", איז פאַרשטאַנדיק אַז ס'איז דאָ אַ שייכות צווישן דעם יום ההילולא פון דעם רמב"ם מיט דער פרשה אין תורה פון דעם שבת, פ' שמות. און נאָכמער: די "אכילה" פון דעם שבת קומט דורך דער עבודה (טירחא) פון דעם (יום ההילולא של ה)רמב"ם בערב שבת.

דער ענין אין דעם:

באַ דעם רמב"ם זעט מען בגלוי ווי זייענדיק אין אַ מצב פון "הבאים מצרימה" האָט ער דאָרט אויפגעטאָן (באופן השייך בזמנו) דעם ענין פון "גאולת ישראל", סיי אַ גאולה רוחנית בערך צו חושך הגלות וואָס איז דעמולט געווען (בדוגמא צו יציאת מצרים אויך אין אַ מצב פון "לילות"), און סיי אַ כח והכנה צו דער גאולה שלימה כפשוטה ("להביא לימות המשיח"), וכמרומז אויך בשם "רמב"ם" – ר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים":

זייענדיק אין מצרים בפשטות האָט דער רמב"ם דאָרט מחבר געווען זיין חיבור הגדול ספר "משנה תורה", ספר "הלכות הלכות" וועלכער איז "מקבץ לתורה שבעל פה כולה", וואָס דאָס האָט אויפגעטאָן אַ גאולה (יציאת מצרים) אין אַ מצב פון חושך הלילה של גלות – ווי דער רמב"ם שרייבט בהקדמתו בטעם פאַרוואָס ער האָט מחבר געווען זיין חיבור, בכדי צו באַוואָרענען דעם העלם והסתר וואָס איז געוואָרן אין לערנען און פאַרשטיין תורה, וואָס "אותם הפירושים וההלכות והתשובות כו' נתקשו בימינו ואין מבין ענינם כראוי אלא מעט במספר ואין צריך לומר התלמוד עצמו כו'", און דעריבער "ראיתי לחבר דברים המתבררים כו' כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תושבע"פ כולה סדורה בפי כל כו'",

און אַזוי איז געוואָרן בפועל, אַז דער ספר הרמב"ם איז געוואָרן אַ מורה דרך פאַר אידן בכל הדורות, אָנהויבנדיק פון די אידן אין מצרים בדורו של הרמב"ם, ומשם נתפשטו זיינע פסקי הלכות צו אַנדערע ערטער אין וועלט (כידוע פון די אגרות הרמב"ם), ביז – צו אידן אין די דורות שלאחרי זה, כולל אויך – דורך דעם וואָס אַ ריבוי ספרים (אָנהויבנדיק פון דעם שולחן ערוך וכו') זיינען מיוסד אויף ספר הרמב"ם.

דאָס הייסט, אַז דער רמב"ם האָט אויפגעטאָן אַז אויך אין אַ מצב פון "לילות", "ערבין" אין מצרים כפשוטו (און מצרים מלשון מיצרים וגבולים) – זאָל זיין "יציאת מצרים", "גאולת ישראל" (בדוגמא ווי רבינו הקדוש האָט אויפגעטאָן דורך חיבור המשניות, "כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל", כמרומז אויך אין התחלת המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין", "מזכירין יצי"מ בלילות", כנ"ל).

און נאָכמער: נוסף אויף "מזכירין יצי"מ בלילות", האָט דער רמב"ם אויך אויפגעטאָן דעם ענין פון "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" – כידוע אַז דער ספר הרמב"ם איז כולל אַלע הלכות התורה, אויך די הלכות השייכות לזמן שבית המקדש קיים, און אויך – די הלכות פון ימות המשיח (בסיום ספרו), וועלכע ווייזן אָן צו אידן די הלכות פאַרבונדן מיט ימות המשיח, ווי מ'דאַרף זיך דערצו גרייטן, און דער סדר בפועל ווי עס קומט די גאולה האמיתית והשלימה.

ולהוסיף, אַז דער רמב"ם האָט געלעבט שבעים שנה, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וואָס באַווייזט אַז ביי אים איז געווען בגלוי די שלימות וואָס איז פאַרבונדן מיט "הרי אני כבן שבעים שנה" צו אויפטאָן "יציאת מצרים" בכל המצבים (בימים, בלילות ולהביא לימות המשיח), כנ"ל בנוגע לראב"ע.

וע"פ הידוע אַז אין דעם יום ההילולא פון אַ צדיק איז "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולה למעלה, און דאָס איז מאיר ומתגלה למטה און "פועל ישועות בקרב הארץ" – איז פאַרשטאַנדיק אַז אין דעם טאָג פון כ"ף טבת, דער יום ההילולא של הרמב"ם, שטייט בגלוי "כל מעשיו ותורתו ועבודתו" של הרמב"ם – בחיבור ספר "משנה תורה" בארץ מצרים און אַלע אַנדערע עניני עבודה שלו במשך שבעים שנות חייו – און דאָס איז "פועל ישועות בקרב הארץ", אין קרב הארץ פון מצרים (מיצרים וגבולים פון וועלט), באופן אַז דאָס ווערט אַ מורה דרך און "מורה הנבוכים" פון אידן בכל הדורות שלאחרי זה.

ועפ"ז איז מובן דער אויפטו פון דער "אכילה" בשבת פ' שמות בשנה זו – וואָרום דאָס קומט פון דער עבודה וטירחא בערב שבת זה, כל מעשיו ותורתו ועבודתו וואָס דער רמב"ם האָט צוגעשטעלט במשך שבעים שנות חייו, וועלכע שטייען אַלע בגלוי און זיינען "פועל ישועות בקרב הארץ" דעם ערב שבת; איז דאָך דערפון מובן ווי דאָס גיט צו אין דער עבודה פון דעם שבת, די עבודה פון אויפטאָן "גאולת ישראל" אין דעם מצב פון "הבאים מצרימה" בגלות!

יג. דער לימוד און הוראה דערפון איז פאַרשטאַנדיק בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה:

מ'האָט שוין גערעדט מערערע מאָל דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אַז נוסף אויף דעם וואָס ס'איז שוין "כלו כל הקיצין", האָבן אידן שוין תשובה געטאָן, און מ'האָט שוין אַלץ פאַרענדיקט, כולל אויך – "צופּוצן די קנעפּלעך", און מ'דאַרף נאָר האָבן אַז דער אויבערשטער זאָל אויפעפענען די אויגן פון אידן זיי זאָלן זען ווי ס'איז שוין דאָ די גאולה האמיתית והשלימה, און מ'זיצט שוין באַ דעם שולחן ערוך, בסעודת לויתן ושור הבר וכו' וכו'.

דערפון איז פאַרשטאַנדיק, אַז אויב שוין באַ דער ירידה אין מצרים טויזנטער יאָרן צוריק איז אין "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" געשטאַנען בגלוי "גאולת ישראל", און אויב אין אַלע זמנים איז דער עבודה פון אידן צו ממשיך זיין די גאולה אין מצב הגלות,

ועאכו"כ לאחרי וואָס מ'האָט שוין אין דעם דער ריבוי פון מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות, כולל – פון רבי אלעזר בן עזרי' בזמנו, און דער רמב"ם בזמנו, און אַלע צדיקי ישראל בכל הדורות, ביז בדורות האחרונים – די עבודה פון רבותינו נשיאינו וועלכע זיינען מיוחסים לבית דוד משבט יהודה, כולל – די עבודה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר במשך זיינע שבעים שנה בחיים חיותו בעלמא דין (תר"ם־תש"י) –

איז במכל־שכן וקל וחומר בדורנו זה ובזמננו זה, לאחרי וואָס מ'האָט שוין אַלץ פאַרענדיקט (כנ"ל), האָט מען די הבטחה גמורה אין תורה, אַז עס וועט זיכער זיין "(תזכור יום צאתך ממצרים) כל ימי חייך . . להביא לימות המשיח",

ובפשטות – אַז מ'דאַרף ניט אָנקומען צו אַ הפסק ח"ו צווישן "כל ימי חייך" און "ימות המשיח" (ווי דאָס איז געווען באַ אידן בכל הדורות שלפני דורנו זה), נאָר "כל ימי חייך" פון יעדער איד, זיינע חיים גשמיים אַלס נשמה בגוף, זיינען כולל בפשטות (אויך) "ימות המשיח" בלי הפסק, וואָרום די גאולה קומט תיכף ומיד ממש ברגע זה ובמקום זה (אפילו אויב דאָס איז אַ מצב פון לילה, "הבאים מצרימה"), אַזוי אַז דער רגע האחרון פון גלות און די נקודה אחרונה פון גלות ווערט דער רגע ראשון און נקודה ראשונה פון גאולה,

און פון "ימי חייך" בזמן הזה ובמקום הזה, בלי שום הפסק כלל ח"ו (אפילו אויב ער איז שוין עלטער פון שבעים שנה וכיו"ב), גייט יעדער איד גלייך איבער – בתכלית השלימות, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", אין דעם המשך פון "כל ימי חייך" בימות המשיח, און חיים נצחיים וואָס וועט דעמולט זיין.

יד. ובנוגע לפועל מיינט עס, אַז די עבודה פון אידן איצטער דאַרף זיין "להביא לימות המשיח", צו שוין גלייך מגלה זיין בפועל ווי דער מצב פון "הבאים מצרימה" אין גלות איז באמת אַ מצב פון "גאולת ישראל", דורך דעם וואָס מ'גרייט זיך אַליין און מ'גרייט צו אַנדערע צו דעם מצב פון "ימות המשיח".

כולל ובמיוחד – בקשר מיט דעם יום ההילולא פון דעם רמב"ם – דורך מחזק זיין און מוסיף זיין אין לימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל – דורך זיך משתתף זיין (אָדער צוגעבן חיזוק אין דעם, אויב מ'איז זיך שוין משתתף) אין דעם לימוד הרמב"ם פון כו"כ מבנ"י, ג' פרקים ליום, אָדער פרק א' ליום, אָדער אין ספר המצוות,

ובפרט – אין ספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח, אין די לעצטע צוויי פרקים פון הלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

און נוסף צו דעם אייגענעם לימוד בזה, זאָל מען זען אויך משפיע זיין אויף אַנדערע אידן אַרום זיך, אנשים נשים וטף, באופן פון "והעמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים.

ויהי רצון, אַז דורך דער עצם החלטה בדבר זאָל מען תיכף ומיד באַקומען דעם שכר, דער קיום בפועל פון דברי הרמב"ם בסיום ספרו, אַז לאחרי וואָס מ'האָט שוין דעם "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה'" – וואָס ער איז "בחזקת שהוא משיח" – זאָל ער שוין גלייך ווערן "משיח בודאי", דורך דעם וואָס "עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'",

ביז – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים".