שיחת לך לך תשנ"ב - מוגה

ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב
תשמ"ז
ברכת ערב ראש השנה (בעת מסירת הפ"נ כללי) • ברכת ערב יוהכ"פ אחרי מנחה • ברכת ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי - להתלמידים שיחיו • ברכת ערב חה"ס (בעת מסירת האתרוגים ע"י באי־כח תושבי כפר חב"ד) • יום שמחת תורה • ש"פ נח, ו' מרחשון (אידיש) • ש"פ נח, ו' מרחשון (לה"ק) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (אידיש) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (לה"ק) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (אידיש) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (לה"ק) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (אידיש) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (לה"ק) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (אידיש) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (לה"ק) • י"ט כסלו • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (אידיש) • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (לה"ק) • יום ג' פ' מקץ, כ"ח כסלו אור לה' דחנוכה • נר ו' דחנוכה • נר ז' דחנוכה • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (אידיש) • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (לה"ק) • ש"פ ויגש • ברכה, יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה • יום א' ויחי, עשרה בטבת (אחרי תפלת מנחה) • אור ליום ג' פ' ויחי, י"ב טבת • ש"פ ויחי, שבת חזק (אידיש) • ש"פ ויחי, שבת חזק (לה"ק) • ש"פ שמות, כ"ג טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • יו"ד שבט - סיום הרמב"ם • ש"פ בשלח, חמשה עשר בשבט, שבת שירה • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (אידיש) • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (לה"ק) • ש"פ תרומה, ו' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור ופורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויק"פ, מבה"ח ניסן, פ' החודש • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכת י"א ניסן - לאחרי תפלת ערבית • ל"ג בעומר - בעת ה"פּאַראַד" • ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון • יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר - לנשי ובנות חב"ד • ש"פ נשא, ט' סיון • יום ג' פ' שלח, י"ט סיון - לתל' המסיימות ומדריכות תחיינה • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, כ"ג סיון • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פ' פינחס, שבעה עשר בתמוז יהפך לשמחה • ש"פ פינחס, כ"א תמוז • ש"פ מטות־מסעי, מבה"ח מנחם־אב • ש"פ דברים, שבת חזון • חמשה עשר באב בלילה, אור ליום ג' פ' עקב • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (אידיש) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (לה"ק) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (הוראה בעבודת השם מטיול על הים) • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ תבוא, ח"י אלול • הוספות: מכתב ח"י אלול ה'תשמ"ו • מכתב ג' סליחות ה'תשמ"ו • מכתב ר"ח מרחשון ה'תשמ"ז • מכתב יום ב' לפ' "ויתן לך" ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב כ"ה אדר ה'תשמ"ז • מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ז • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - להורים ולמחנכים • מכתב ה' מנחם־אב ה'תשמ"ז
תשמ"ח
שבת האזינו, שבת שובה • י"ג אדר ושבת בראשית • ש"פ נח, ב' דר"ח מ"ח • ש"פ לך, ח' מ"ח • יום ג' פ' וירא, י"א מ"ח • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (א) • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (ב) • ש"פ חיי שרה, כ"ב מ"ח • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו • יום א' פ' ויצא, ר"ח כסלו • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת • ש"פ ויגש, ה' טבת • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • אור ליום ד' פ' יתרו, ט"ו בשבט • כ"ב שבט (יום א' של ה"שבעה", אחרי הסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (א) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (ב) • כ"ט שבט (אחרי סיום ה"שבעה") • יום ה', פ' תצוה, ז' אדר • תענית אסתר ופורים • כ"א אדר (סיום ה"שלושים") • ש"פ ויק"פ, פ' פרה • כ"ה אדר (יום הולדת הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • יום א' פ' צו, ב' ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • י"א וי"ג ניסן, יום ג' וה' פ' שמיני • ברכה לי"א ניסן • אחרון של פסח • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחו"ק, י"ג אייר • ט"ו אייר, ל"ג בעומר וש"פ אמור • שיחת בהו"ב, מבה"ח סיון • ש"פ נשא, י"ב סיון • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז תמוז נדחה • ש"פ פינחס, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטו"מ, ב' מנ"א • ש"פ דברים, חזון, ט' באב נדחה • ש"פ ואתחנן, נחמו, ט"ז אב • ש"פ עקב, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: הדרן על ששה סדרי משנה • מכתב י"ח אלול תשמ"ז • מכתב מוצאי ש"פ נצו"י, כ"ה אלול תשמ"ז • מכתב ו' תשרי תשמ"ח • מכתב ער"ח ניסן תשמ"ח • מכתב י"א ניסן תשמ"ח
תשמ"ט
ברכה, ערב ראש השנה, אחרי הפ"נ כללי • ש"פ וילך, ו' תשרי • ח', ט' וי"א תשרי • ברכה, ערב חג הסוכות, לאנשי כפר חב"ד • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו • יום ב' פ' תולדות, כ"ז מרחשון • ר"ח כסלו וש"פ תולדות, ג' כסלו • ש"פ ויצא, יו"ד כסלו • ש"פ וישלח, טו"ב כסלו • ש"פ וישב, כ"ד כסלו, ערב חנוכה • ש"פ מקץ, שבת (ז') חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת ויום א', עשרה בטבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • ש"פ בשלח, שבת שירה, חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט – יום היארצייט־הילולא הראשון של הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר ראשון • ש"פ תרומה, ו' אדר ראשון • ש"פ תצוה, ערב פורים קטן • ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר שני • יום ג' פ' פקודי, אדר"ח אדר שני • ש"פ פקודי, ד' אדר שני • ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"א אדר שני • ש"פ צו, פ' פרה, י"ח אדר שני • ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, כ"ה אדר שני • ש"פ תזריע, ג' ניסן • שבת הגדול, ערב י"א ניסן • ברכה לי"א ניסן • ערב שביעי של פסח • ש"פ אחרי, מבה"ח אייר • ש"פ קדושים, ב' דר"ח אייר וב' אייר • ב' אייר (תוכן קצר) • ש"פ אמור, ח' אייר • ש"פ בהר, ט"ו אייר • ש"פ בחקותי, כ"ב אייר • ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון • חג השבועות • קטע משיחת י"ב סיון • ש"פ נשא, י"ד סיון, ויום א' ט"ו סיון • ש"פ בהעלותך, כ"א סיון • ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ה' תמוז • ש"פ חו"ב, י"ב תמוז • יום ה' פ' פינחס, י"ט תמוז • ש"פ פינחס, י"ט תמוז • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנ"א • אור ליום ד' ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • מוצאי ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • ש"פ עקב, ח"י מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ב' אלול • ש"פ תצא, ט' אלול • ש"פ תבוא, ט"ז אלול • ש"פ נצו"י, כ"ג אלול • הוספות: תוכן קצר דשיחת אדר"ח אדר שני • "הדרן" על הש"ס • י"א אייר – להרבנים הראשיים • י"ד סיון (ר"ד) • מכתב ח"י אלול תשמ"ח • מכתב ו' תשרי תשמ"ט • מכתב ר"ח ניסן תשמ"ט • מכתב י"א ניסן תשמ"ט • מכתב יום א' בחוקותי תשמ"ט • מכתב ר"ח סיון תשמ"ט
תש"נ
ברכה, ערב ר"ה • ימים ראשונים דשנת תש"נ (א' וב' דר"ה וצום גדלי') • ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי • ברכה – ערב יוהכ"פ, אחרי תפלת מנחה • ברכה להת' – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ, אחרי קידוש לבנה • ליל ויום שמחת תורה • כ"ד תשרי • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (א) • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (ב) • ש"פ נח, ערב ז' מרחשון • ש"פ לך לך, י"ג מרחשון • ש"פ וירא, כ"ף מרחשון • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (א) • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (ב) • יום א' כ"ח מרחשון – לכינוס השלוחים העולמי • ש"פ תולדות, ד' כסלו • ש"פ ויצא, י"א כסלו • ש"פ וישלח, ערב י"ט כסלו • ש"פ וישב, א' דחנוכה • יום ג' מקץ, כ"ח כסלו, נר ה' דחנוכה – לילדי צבאות ה' בכל קצוי תבל • ש"פ מקץ, זאת חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט ואור ליום ב' יו"ד שבט • ש"פ בשלח, ט"ו בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וערב ר"ח אדר • ש"פ תרומה, ו' אדר • ליל ג' פ' תצוה, ט' אדר • יום ה' י"א אדר (תענית אסתר מוקדם) • ש"פ תצוה, פ' זכור, ערב פורים ויום א' פ' תשא, מוצאי פורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויה"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכה – אור לועש"ק י"א ניסן • ש"פ צו, י"ב ניסן, שבה"ג • ש"פ שמיני, מבה"ח אייר • יום ב' כ"ח ניסן אחרי מנחה • ש"פ תזו"מ, ג' אייר • ש"פ אחו"ק, יו"ד אייר • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (א) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ב) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ג) • ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון • יום א' במדבר כ"ה אייר (כנס נשי ובנות חב"ד) • יום ב' דחה"ש וש"פ נשא • ש"פ בהעלותך, ט"ז סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ חוקת, ז' תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פינחס י"ז תמוז, וש"פ פינחס, כ"א תמוז • יום ד' מטו"מ כ"ה תמוז, אחרי מנחה • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון ו' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"ג מנ"א • ש"פ עקב, כ"ף מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ד' אלול • ש"פ תצא, י"א אלול (א) • ש"פ תצא, י"א אלול (ב) • ש"פ תבוא, ח"י אלול • יום ד' נצו"י, כ"ב אלול (לנשי ובנות ישראל תחיינה) • הוספות: "הדרן" על לימוד משניות ליאצ"ט • מכתבים כלליים: ח"י אלול ה'תשמ"ט • ערב כ"ה אלול ה'תשמ"ט • וא"ו תשרי ה'תש"נ • ר"ח ניסן ה'תש"נ • י"א ניסן ה'תש"נ • מברקים: לר"ה • לחה"ס • לר"ה • להקפות שניות בירושלים • להקפות שניות בכפ"ח (נה"ח ועוד) • לחג הגאולה י"ט כסלו • ליו"ד שבט • לפורים • לחג הפסח • לחג השבועות • לי"ב־י"ג תמוז • לפתיחת מחנות גן ישראל
תנש"א
ברכה, ערב ר"ה – אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ האזינו, שבת שובה – התוועדות א' וב' • יום א' פ' ברכה, ד' תשרי, צום גדלי' (נדחה) • יום ד' פ' ברכה, ז' תשרי – למשתתפים בקרן לטובת "מחנה ישראל" • ברכה – ערב יוהכ"פ אחר תפלת מנחה • ברכה להת' שיחיו – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ – לאחרי תפלת ערבית והבדלה • ברכה – ערב חה"ס • שבת בראשית (אסרו חג דשמע"צ ושמח"ת) • ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (א) • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (ב) הדרן על הרמב"ם • ש"פ וירא, ט"ז מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ב מרחשון • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו – בקשר עם כינוס השלוחים העולמי • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה • ש"פ ויגש, ה' טבת • יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה) • ש"פ ויחי (ועשרה בטבת יהפך לשמחה) • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, כ"ו טבת מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • ש"פ יתרו, ח"י שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר • יום א' פ' תרומה, כ"ו שבט – לכינוס השלוחות העולמי הראשון • ש"פ תרומה, ב' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר • ש"פ תשא, ט"ז אדר • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • ברכה – אור ליום ג' י"א ניסן, לאחרי תפלת ערבית • אור לי"ד ניסן – לאחרי מכירת חמץ • יום ועש"ק, ערב חגה"פ, לאחרי תפלת מנחה • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (א) • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (ב) • אור ליום ד' פ' שמיני, כ"ו ניסן (ביחידות להאורחים שיחיו) • אור ליום ועש"ק פ' שמיני, כ"ח ניסן • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחרי־קדושים, י"ג אייר • ש"פ אמור, כ' אייר • ש"פ בהר־בחוקותי, מבה"ח סיון • ש"פ במדבר, ערחה"ש ויום ב' דחה"ש • ליל ב' דחגה"ש – להקהל שחזרו מה"תהלוכה" • יום ב' דחגה"ש - בענין תורה חדשה מאתי תצא • ש"פ נשא, י"ב סיון (התוועדות א' וב') • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (א) • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (ב) – ע"ד כולל חב"ד • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • יום ב', כ"ח סיון • יום ה' פ' קרח, בדר"ח תמוז, וש"פ קרח ג' תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז – ע"ד הבנין דתו"ת • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז (טוב) תמוז • ש"פ פינחס, כ"ד תמוז, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטות־מסעי, ב' מנ"א • ש"פ דברים, ט' באב, י' אב, י"א אב • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנ"א • ש"פ עקב, כ"ג מנ"א, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: תוכן משיחת צום גדלי' • הדרן על מסכתות בני"ך (ברכות, נזיר, יבמות, כריתות) • מכתבים כללים לראש השנה תנש"א • מכתבים כללים לחג הפסח תנש"א
תשנ"ב
ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, לאחר התרת נדרים • ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ נצבים, יום ב' דר"ה וש"פ וילך, ו' תשרי • ר"ה, ליל שבת חוהמ"ס, ליל ויום שמח"ת • ליל שמח"ת • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשון, מבה"ח כסלו • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (א) • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (ב) • ש"פ ויצא, ט' כסלו • ש"פ וישלח, ט"ז כסלו • מוצאי י"ט־כ' כסלו, ביחידות כללית • ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת • יום א' כ"ד כסלו - במעמד "פרסומי ניסא" העולמי • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת • אור לה' טבת • ש"פ ויגש, ז' טבת • ליל ויום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, ש"פ ויחי (י"ד טבת) • ש"פ שמות, כ"א טבת • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (א) • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (ב) • יום ד', פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט • ש"פ בא, ו' שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • יום ה' פ' בשלח, י"א שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ' שבט • ש"פ יתרו, כ' שבט, וליל ויום ב' פ' משפטים, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (א) • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (ב) • לילות ד', ה', ו', וש"פ תרומה • ג', ועש"ק פ' תצוה, ז' יו"ד וי"א אד"ר • ש"פ תצוה, י"א אד"ר • ג' ד' ה' ועש"ק וש"ק פ' כי תשא, י"ד־י"ח אד"ר • ר"ד ש"פ ויקהל, כ"ה אד"ר, ש"פ שקלים מבה"ח אד"ש - תקציר • הוספות: ר"ד ושקו"ט בעת ביקור הרה"ג הר"מ אליהו שליט"א, ליל ב' פ' לך לך ו' מ"ח • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו • הדרן על מס' ברכות ומו"ק • מכתבים כלליים לר"ה תשנ"ב

משיחות ש"פ לך לך, י"א מר־חשון ה'תשנ"ב

א. פרשת לך לך איז אַ פרשה כללית ועיקרית: מיט דער פרשה הויבט זיך אָן די תקופה פון אברהם אבינו, דער ערשטער איד, אָנהויבנדיק פון דעם ערשטן ציווי של הקב"ה צו אברהם'ן: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", און דערנאָך – דער המשך הפרשה וועגן הליכת ונסיעת אברהם אין ארץ ישראל, און די הבטחה פון דעם אויבערשטן אַז ער וועט אים און זיינע קינדער געבן ארץ ישראל: „לזרעך אתן את הארץ הזאת", "לך אתננה ולזרעך עד עולם", און דער ברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'".

ביז – בסיום הפרשה – וואו עס רעדט זיך וועגן דעם ציווי אויף מצות מילה, און קיום מצוה זו על ידי אברהם אבינו, דורך וועלכער עס ווערט אַ ברית צווישן אידן מיטן אויבערשטן – "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך", "בריתי בבשרכם לברית עולם".

וויבאַלד אַז די ענינים אין דער פרשה – "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה אויף ארץ ישראל און מצות מילה – זיינען די ערשטע ענינים (אין תורה) בעבודת אברהם אבינו, דער ערשטער איד וואָס פון אים שטאַמט גאַנץ עם ישראל – איז פאַרשטאַנדיק, אַז זיי גיבן אַרויס דעם תוכן כללי פון גאַנץ תורה און אידישקייט.

ב. ס'איז ידוע אַז מיט אברהם אבינו האָט זיך אָנגעהויבן די תקופה פון "שני אלפים תורה", אברהם האָט אָנגעהויבן די הכנה צו מתן תורה, ביז נאָכמער – פון אים האָט זיך אָנגעהויבן די התחלה פון (דעם יחוד ב)מתן תורה (ווי עס שטייט אין כתבי האריז"ל).

ובמיוחד – האָט זיך דאָס אָנגעהויבן פון דעם ציווי ה' צו אברהם אבינו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" (וואָס דערפאַר ווערט ניט דערציילט אין תורה (מערניט ווי געציילטע פרטים) וועגן מעשיו של אברהם איידער ער איז געקומען אין ארץ ישראל, און דער עיקר סיפור מעשיו הויבט זיך אָן פון דעם ציווי "לך לך מארצך גו'" און ווי ער איז אָנגעקומען אין ארץ ישראל (וואָס דעמאָלט איז אברהם געווען בן ע"ה שנה), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות).

דאַרף מען פאַרשטיין:

יעדער ענין אין תורה – מלשון הוראה – איז אַ הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום אין דער עבודה פון אַ אידן. וואָס איז די הוראה בעבודה פאַר אידן נאָך מתן תורה פון "לך לך מארצך גו'" – אַן איין מאָליקע פּאַסירונג וואָס איז געווען אַ הכנה צו מתן תורה; ולכאורה איז "מאי דהוה הוה"?! ס'איז ניט גענוג דער ענטפער, אַז דאָס איז בכדי מ'זאָל וויסן אַז עבודת אברהם פון "לך לך" איז אַ הכנה ונתינת כח צו דער עבודה נאָך מ"ת – וואָרום דאָס איז ניט קיין הוראה בפועל אין דער עבודה פון אידן נאָך מתן תורה.

נאָכמער: יעדן יאָר ווען מ'לייענט אַ פרשה אין תורה דאַרף מען דערמיט לעבן מחדש (במכ"ש דערפון וואָס "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", עאכו"כ אין דעם זמן מיוחד בשנה ווען מ'לייענט די גאַנצע פרשה אין תורה, וברבים, מיט ברכות לפני' ולאחרי') – וואָרום דעמולט חזר'ן זיך איבער די ענינים וואָס רעדן זיך אין דער פרשה – בדוגמא ווי זיי האָבן פּאַסירט דעם ערשטן מאָל.

ואדרבא: נאָך מיט אַ הוספה ביתר שאת וביתר עוז (ע"פ הכלל אַז מעלין בקודש).

עפ"ז קומט אויס, אַז בשבת פ' לך לך בכל שנה ושנה חזר'ט זיך איבער דער ענין פון "לך לך גו'" אַלס הכנה והתחלה פון מתן תורה, און מיט אַ הוספה (אין דער הכנה) לגבי כל ה(הוספות ב)שנים שלפני זה.

דאַרף מען האָבן אַ ביאור: וואָס איז דער ענין אין דעם (די הכנה פאַר מתן תורה) איצטער – ווען מ'שטייט שוין נאָך מתן תורה. ניט נאָר נאָך דער הכנה והתחלה פון מתן תורה, נאָר אויך נאָך דער גמר ושלימות פון מתן תורה!?

נאָכמער: דער ענין פון מתן תורה איז דאָ בכל יום ויום – "נותן התורה" לשון הוה, וכמאחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך (כחדשים, און נאָכמער) חדשים". וע"פ ציווי הנ"ל פון "מעלין בקודש", איז מובן אַז בכל יום דאַרף דער חידוש זיין בדרגא נעלית יותר ווי ס'איז געווען פריער. איז לאחרי די אַלע עליות אין דעם ענין פון מתן תורה בכל יום ויום, און דערצו אויך באופן מיוחד – בכל שנה ושנה (ווען מ'לייענט וועגן דעם אין תורה בפ' יתרו און בפ' ואתחנן, ועאכו"כ אין "זמן מתן תורתנו") – עליות אחר עליות במשך אַ ריבוי הכי גדול פון ימים, שנים ודורות – וואָס איז דער ענין פון "לך לך", אַלס הכנה צו מתן תורה?!

מ'קען ניט זאָגען, אַז די עבודה פון "לך לך" אַלס הכנה צו מ"ת איז נאָר פאַר אַזאַ וואָס ביי אים פעלט אין זיין עבודה פאַרבונדן מיט מתן תורה – וואָרום דער גילוי ופעולה פון די עשרת הדברות במתן תורה (בפעם הראשונה, ועד"ז מובן בכל שנה ושנה) איז ניט (געווען) תלוי אין דרגת העבודה פון אידן; דער גילוי באַ מ"ת האָט מצ"ע גע'פועל'ט בכל העולם כולו ("צפור לא צווח עוף לא פרח כו'"), ועאכו"כ אין יעדן אידן, ביז אַז על כל דיבור ודיבור "פרחה נשמתן", וואָס דאָס באַווייזט אַז זיי האָבן דערגרייכט צו שלימות העבודה אַלס נשמה בגוף (און דעריבער "פרחה נשמתן").

ג. ויש לומר נקודת הביאור אין דעם, אַז היא הנותנת: וויבאַלד אַז מתן תורה איז דאָ בכל יום ובכל שנה באופן נעלה יותר, ביז "חדשים" ממש לגבי דעם "מתן תורה" שלפנ"ז [און ווי ס'איז אונטערשטראָכן במיוחד אין דעם ענין פון "לך לך" (די הכנה צו מ"ת), אַז עס דאַרף זיין אַ הליכה אמיתית, היינו שלא בערך למצבו הקודם, כדלקמן] – דעריבער דאַרף ביום זה ושנה זו זיין אַן עבודה פון "לך לך" אַלס הכנה והקדמה צו מתן תורה פון יום זה ושנה זו.

[ווי ס'איז אויך מודגש אין דעם מאחז"ל הנ"ל, אַז על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם", "והוא טל תורה": לאחרי דער "פרחה נשמתן" בדיבור ראשון, צוליב דעם וואָס מ'האָט דערגרייכט צו שלימות העבודה (אַלס נשמה בגוף), כנ"ל – איז דורך טל של תחי' (תורה), צוגעגעבן געוואָרן צו דער נשמה אַ נייע, העכערע שליחות, און דעריבער "החי' אותם" אַלס נשמה בגוף, ועד"ז נאָך דעם דיבור שני, א.א.וו. דרגא למעלה מדרגא. ולהוסיף, אַז דער החזירן איז דוקא דורך טל של תחי' (שעתיד להחיות בו מתים), די דרגא פון "תורה חדשה" לע"ל, כדלקמן].

ד. ויש לומר בעומק יותר, אַז דאָס וואָס אַלעמאָל – אויך לאחרי מ"ת – דאַרף זיין די עבודה פון "לך לך" (אַלס הכנה צו מ"ת) איז ניט נאָר ווייל מ'דאַרף האָבן אַ הכנה צו אַ העכערע דרגא אין "מתן תורה" (כנ"ל), נאָר ווייל "לך לך" איז נוגע צו דעם עצם ענין פון שלימות מתן תורה (און אין יעדער דרגא שבזה).

וועט מען עס פאַרשטיין בהקדים אַן ענלעכע שאלה בנוגע צו המסופר בפרשתנו וועגן הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל ("הארץ אשר אראך"), און די הבטחה ונתינה פון ארץ ישראל פון דעם אויבערשטן צו אברהם וזרעו:

וויבאַלד אַז דער ענין בפרשתנו פון הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל לו ולזרעו חזר'ט זיך איבער ובהוספה בכל שנה ווען מ'לייענט די פרשה – שטעלט זיך די שאלה:

לאחרי זה וואָס דער אויבערשטער (בפרשתנו) האָט שוין אָפּגעגעבן בפועל ארץ ישראל צו אידן, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'", "נתתי" לשון עבר, "כבר נתתי" ("והרי היא שלהם"), "ירושה היא לכם מאבותינו", ביז אַז דאָס איז נוגע להלכה אַז "ארץ ישראל מוחזקת היא" (נאָך איידער אידן האָבן איר כובש געווען), ובפרט ע"פ המפרשים אַז דורך דעם וואָס אברהם האָט מקיים געווען דעם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" ("עבד בה חזקתא") האָט ער קונה געווען ארץ ישראל לזרעו עד עולם,

ועאכו"כ לאחרי זה וואָס עם ישראל איז בפועל אַריין און כובש געווען ארץ ישראל בכיבוש ראשון (כיבוש יהושע) און דערנאָך בכיבוש שני (כיבוש עזרא) –

וואָס איז איצטער שייך לפועל דער סיפור אין אונזער פרשה וועגן דעם אַז אברהם איז אַוועק "מארצך" און געגאַנגען "אל הארץ אשר אראך" און דער אויבערשטער האָט אים אָפּגעגעבן ארץ ישראל – דאָס זיינען לכאורה ענינים וואָס האָבן פּאַסירט דעמולט, און חזר'ן זיך מער ניט איבער?

[די קשיא ווערט נאָך שטאַרקער בדורות האחרונים פון גלות: בדורות הראשונים פון גלות וואָלט מען געקענט ענטפערן אַז דער ענין פון "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" איז נוגע צו די עבודה רוחנית פון "מאַך דאָ ארץ ישראל" (פאַרוואַנדלען חוץ לארץ און איר איבערמאַכן צו "ארץ ישראל"); אָבער לאחרי ריבוי העבודה במשך הדורות אין גלות פון און אין "מאַך דאָ ארץ ישראל" – איז הגם מ'האָט נאָך ניט געענדיקט אינגאַנצן די עבודה (והראי' – משיח איז נאָך ניט געקומען), האַלט מען אָבער אַ סך, גאָר אַ סך ווייטער פון התחלת העבודה פון כיבוש חוץ לארץ און מאַכן דערפון "ארץ ישראל", ועאכו"כ אַז מ'האַלט שוין גאָר ווייט פון התחלת הענין, אַז מ'דאַרף אַרויסגיין פון "ארצך" און ערשט אָנהויבן גיין אין (ד.ה. טאָן די עבודה פון "מאַך דאָ) ארץ ישראל"!].

ה. וי"ל דער ביאור אין דעם:

ווען דער אויבערשטער האָט אָפּגעגעבן ארץ ישראל צו אברהם'ן אין דעם ברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), האָט ער אָפּגעגעבן בפועל (אין דעם זעלבן ברית) אַלע עשר ארצות – ניט נאָר די שבעה ארצות "ואת החתי וגו'", נאָר אויך די ג' ארצות – "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". נאָר בגלוי ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד", "בימי המלך המשיח", אָבער דער אויבערשטער האָט דאָס אַלץ אָפּגעגעבן גלייך בבת אחת (נאָר אין קיום הענין בפועל זיינען פאַראַן שלבים. ע"ד ווי אויך בנוגע צו כיבוש ז' ארצות, איז דאָס ניט געווען גלייך בזמן אברהם, נאָר לאחר זמן, און ניט בבת אחת, נאָר בכמה שלבים וכו').

[אפילו אַז מ'זאָל לערנען, אַז בנוגע צו די ג' ארצות איז דאָס נאָר געווען אַ הבטחה (על העתיד), און בשעת מעשה "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד" – איז פאַרשטאַנדיק אַז ירושת ג' ארצות איז נוגע צו שלימות כיבוש כל ארץ ישראל (אויך פון די ז' ארצות); דעמולט וועט צוקומען אַ שלימות אויך אין די ז' ארצות (ובפרט אַז זיי זיינען רובא דמינכר פון די עשר)].

דערפון איז מובן, אַז היות אַז בזמן הזה – אפילו בזמן יהושע און בזמן בית ראשון ובזמן עזרא – האָט מען (לכל היותר) געהאַט נאָר שבעה ארצות און ניט די ג' ארצות (קיני קניזי וקדמוני), [ווי ס'איז נוגע להלכה בדין ערי מקלט – כפס"ד הרמב"ם, אַז "שש ערים היו, שלש הבדיל משה רבינו בעבר הירדן ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען", און "בימי מלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש . . היכן מוסיפין אותן בערי הקיני קניזי וקדמוני"] – פעלט אין דער שלימות פון קנין ארץ ישראל (אפילו אין די ז' ארצות).

וע"ד ווי דאָס איז בנוגע צו ארץ ישראל עצמה, עד"ז איז דאָס אויך בנוגע צו די אידן אין ארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ איז ניט געווען בכל הזמנים אַ מצב פון "כל יושבי' עלי'" (אין וועלכען ס'איז תלוי קיום דיני יובל). נאָכמער: אפילו אין "כל יושבי' עלי'" גופא – זיינען פאַראַן דרגות. ס'איז פאַרשטאַנדיק בפשטות, אַז אע"פ וואָס להלכה (דיני יובל) איז כל יושבי' עלי' – אַלע אידן פון יענעם דור [ווי ס'איז געווען בזמן יהושע וכו', ורוב זמן בית ראשון] – איז אָבער לעתיד לבוא, ווען עס וועט זיין "כל יושבי' עלי'" – נוסף אויף די עשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון), אויך אַלע אידן פון כל הדורות, און אויך שלימות אין "עלי'" (אַלע עשר ארצות) – וועט דעמולט זיין מער שלימות אין דעם "כל יושבי' עלי'", "כל" ממש.

ו. עפ"ז איז פאַרשטאַנדיק ווי דער ענין בפרשתנו פון "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", און דער ענין פון קנין הארץ (דורך דער הליכה "לארכה ולרחבה") – איז נוגע בפועל אויך בזמן הזה, וואָרום כל זמן וואָס מ'האָט נאָך ניט בפועל די ג' ארצות קיני קניזי וקדמוני (און צוזאַמען דערמיט תכלית השלימות פון "כל יושבי' עלי'", אַלע אידן פון אַלע דורות), בגאולה האמיתית והשלימה – האַלט מען נאָך אינמיטן קנין הארץ (וואָרום אויך קנין ז' ארצות איז דעמולט נאָך ניט בתכלית השלימות), און עס פאָדערט זיך נאָך אַז עס זאָל זיין "לך לך מארצך גו'", אידן בכל המקומות (ושל כל הדורות) זאָלן גיין פון חוץ לארץ "אל הארץ אשר אראך", און קונה זיין ארץ ישראל בשלימותה – אַלע עשר ארצות.

און היות אַז "אחכה לו בכל יום שיבוא" (אחכה שיבוא בכל יום) – דעריבער האָבן אידן בכל הדורות משתוקק געווען צו דעם אַז עס זאָל שוין זיין "לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך", און צו דעם קנין פון כל עשר ארצות.

ולהוסיף, אַז דער ענין איז נוגע נאָכמער בדורנו זה ובזמננו זה – כמדובר כמ"פ, אַז ס'איז שוין "כלו כל הקיצין", און כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו האָט מודיע געווען אַז מ'האָט שוין תשובה געטאָן, און מ'האָט שוין אויך "צוגעפּוצט די קנעפּ", און לויט אַלע סימנים איז דורנו דער דור האחרון פון גלות ובמילא דער דור הראשון פון גאולה. ועפ"ז איז מובן, אַז ס'איז אַן ענין שהזמן גרמא – אַז מ'זאָל זיך גרייטן בפועל צו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", תיכף ומיד ממש, און מ'וועט קונה זיין ארץ ישראל בשלימותה, אַלע עשר ארצות, וועלכע איז אַ נחלת עולם פון אידן ירושה לנו מאבותינו זינט ברית בין הבתרים; און דער חידוש וועט איצטער זיין – אַז מ'וועט באַקומען די ג' ארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום, וואָרום באותו הזמן (בימות המשיח) לא יהי' שם כו' מלחמה כו', נאָר די אוה"ע וועלן דאָס אַליין אָפּגעבן אידן ברצונם הטוב.

ז. עד"ז יש לומר אויך דעם ביאור בנוגע צו "לך לך" אַלס הכנה והתחלה פון מ"ת – אַז היות די שלימות פון מתן תורה וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה (ווען מ'וועט האָבן שלימות ארץ ישראל, כל עשר ארצות, כדלקמן), בגילוי "תורה חדשה מאתי תצא" – איז לפי ערך שלימות "מתן תורה" דלע"ל (וואָס "תורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח", ועאכו"כ לגבי תורה חדשה מאתי תצא), האַלט מען איצטער נאָך באַ דער הכנה לזה, הכנה פון "לך לך".

ד.ה. אַז די הכנה פון "לך לך" איז נוגע ניט נאָר צו דעם ענין פון "מתן תורה" וואָס איז דאָ בכל יום באופן נעלה יותר מיום הקודמו, כנ"ל, נאָר אויך – ובעיקר – בנוגע צו דער הכנה צו קבלת תורה חדשה לע"ל, וואָס דאָס איז שלא בערך לגמרי צו די אַלע עליות אין מ"ת שלפנ"ז.

ח. די שייכות פון קנין עשר ארצות מיט מתן תורה (און די הכנה לזה פון "לך לך") וועט מען פאַרשטיין בהקדים דעם ביאור אין דעם וואָס "לך לך מארצך גו'" איז די התחלה פון דער עבודת ההכנה צו מתן תורה:

דער אויפטו פון מ"ת איז, אַז דעמולט האָט זיך אויפגעטאָן דער חיבור פון עליונים ותחתונים (בביטול הגזירה אַז העליונים לא ירדו לתחתונים והתחתונים לא יעלו לעליונים), אַז דרגות האלקות וועלכע זיינען לגמרי העכער פון וועלט זאָלן נמשך ווערן אין "תחתונים", און אַז די נבראים תחתונים זאָלן קענען נתאחד ווערן מיט "עליונים", אַז דורך קיום המצוות בדברים גשמיים זאָלן דער דבר גשמי ווערן אַ חפצא של קדושה, ביז אַז עס זאָל ווערן אַ דירה לו יתברך בתחתונים, אַ דירה "לו" – לעצמותו ית'.

דער ענין האָט זיך אָנגעהויבן מיט דעם ציווי און פעולה פון אברהם'ן "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ובמיוחד – דורך קיום מצות מילה (כדלקמן ס"י):

אויך פאַר "לך לך מארצך גו'" (ווען אברהם איז געווען בן ע"ה שנים) האָט אברהם עובד געווען עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו, ובאופן נעלה – ער האָט מכיר געווען את בוראו, האָט געדינט דעם אויבערשטן און האָט מפרסם געווען אלקות אין וועלט, ומתוך מסירת נפש (ווי דאָס האָט זיך אויסגעדריקט אויך דורך דעם נסיון פון כבשן האש באור כשדים), ווי דער רמב"ם איז מאריך (וועגן גודל מעלתו ועבודתו פון אברהם נאָך פאַר דעם ציווי פון "לך לך"): "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו' עד שהשיג דרך האמת כו' והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו'". ולהוסיף בדיוק הלשון "איתן" מלשון חוזק ותוקף, אַז אברהם איז געשטאַנען בכל התוקף קעגן דער גאַנצער וועלט (אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד) און איז פון זיי ניט נתפעל געוואָרן (אע"פ וואָס ער איז נאָך געווען "אברם", און נאָך ניט "אברהם", "אב המון גויים", כדלקמן),

ביז אין אַן אופן אַז אברהם האָט גע'פועל'ט אויף מקומו, אַז הגם אַז דאָס איז געווען "חרן" מלשון "חרון אף של מקום", האָט ער דאָס איבערגעמאַכט (דורך "הנפש אשר עשו בחרן") ביז אַז דאָס זאָל זיין נקרא על שמו (ווי אָנגערופן אין תורת אמת) – "ארצך", און "מולדתך" און "בית אביך", דורך דעם וואָס ער האָט גע'פועל'ט אויף "אביו" און "בית אביו" (כמ"ש "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", "למדך שעשה תרח תשובה").

פונדעסטוועגן, זעט מען אַז וועגן דער עבודה פון אברהם ביז פ' לך לך ווערט בכלל ניט דערציילט אין תורה (שבכתב), און אפילו דאָס וואָס ווערט דערציילט (בס"פ נח) איז בקיצור נמרץ (לידתו און נאָך איינציקע פרטים). וואָרום – כמבואר בכ"מ – ביז דעמולט איז זיין עבודה געווען באופן אַז ער און די וועלט אַרום אים זיינען געבליבן צוויי באַזונדערע זאַכן (עליונים און תחתונים, רוחניות און גשמיות – באַזונדער), און זיין עבודה איז געווען אויף איינעם פון צוויי אופנים: אָדער אָפּגעטראָגן פון דער וועלט (אברם, אברם – שכל הנעלם מכל רעיון), אָדער – אין די ענינים וואָס ער האָט אויפגעטאָן אין וועלט – איז דאָס געווען באופן אַז די תחתונים זיינען געבליבן בדרגתם (און ניט פאַרבונדן מיט עליונים);

דורך דעם וואָס אברהם האָט מקיים געווען ציווי ה' "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – אַז ער איז אַוועק און אַרויס פון אַלע מדידות והגבלות ורגילותו בעבודתו ביז דעמולט, כולל אויך פון דער עבודה פון זיין פעולה בעולם (עס זאָל ווערן "ארצך גו'"), און אפילו פון מדידות והגבלות דקדושה – האָט ער מבטל געווען אויך די מדידה והגבלה – די מחיצה וגזירה – צווישן עליונים און תחתונים, און האָט אָנגעהויבן דעם חיבור פון עליון ותחתון, דורך דעם וואָס ער האָט געטאָן דעם אויבערשטן'ס ציווי און איז אַוועקגעגאַנגען "מארצך וממולדתך ומבית אביך", און געגאַנגען "אל הארץ אשר אראך" – "אראה ואגלה אותך בעצמך" ("במהותך ועצמותך"), עס ווערט נתגלה אין ארץ (תחתונים) זיין אמת'ע מציאות ומהות ועצמות (עליונים).

ט. און דאָס איז דער חידוש פון "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" – אַז אברהם האָט זיך ניט באַגנוגנט מיט זיין עבודה במשך שבעים שנה וחמש שנה ביז דעמולט, אפילו זייענדיק אַן עבודה נעלית ביותר – לויטן ציווי פון דעם אויבערשטן איז ער אַוועק ממקומו ומרגילותו כו' און האָט זיך געלאָזט אין וועג. דעמולט איז נתחדש געוואָרן די עבודה באופן של הליכה ("לך"), וואָס הליכה אמיתית איז דער פירוש – הליכה שלא בערך, מ'גייט אינגאַנצן אַוועק פון דעם פריערדיקן מקום ומצב (אפילו דקדושה), אַ הליכה שלמעלה ממדידה והגבלה, און אין דעם גופא – איז ביי אים געווען אַ המשך פון הליכות ונסיעות דרגא אחר דרגא, "ויסע אברם הלוך ונסוע גו'".

און אין ביידע כיוונים – סיי מלמטה למעלה, אַז פון ארץ חרן האָט ער עולה געווען "אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל, און "אראך" בפירושו "אותך בעצמך" (כנ"ל); און סיי מלמעלה למטה – אַז ער האָט אָנגעהויבן טאָן די עבודה פון חיבור עליונים ותחתונים, ממשיך זיין אלקות אין עוה"ז הגשמי והחומרי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, באופן נעלה יותר (שלא בערך) ווי ס'איז געווען לפני זה. ווי אונטערשטראָכן אויך דערנאָך (לאחרי קיום מצות מילה) אין דעם שינוי השם פון "אברם" צו "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך": פריער איז ער געווען "אברם", "שלא הי' אב אלא לארם", און "עכשיו אב לכל העולם". ד.ה. אַז ביי אים איז געוואָרן אַ "הליכה" אין זיין עבודה בעולם, אַז ער טוט אויף דעם בירור (ניט נאָר פון מקומו, ארם נאָר), פון "כל העולם", ובאופן אַז ער ווערט "אב המון גוים", דער בעה"ב אויף זיי (אע"פ וואָס ער איז איינער און זיי זיינען "המון") – נאָכמער ווי דער תוקף פון "איתן" (זייענדיק "אברם", כנ"ל).

והא בהא תליא: וויבאַלד אַז ביי אים איז געווען אַ הליכה שלא בערך אין אויפטאָן דעם בירור למטה מטה יותר ("כל העולם"), דעריבער האָט דאָס אויך געבראַכט אַ הליכה למעלה מעלה יותר – "אראך", "אגלה אותך בעצמך". און אַזוי אויך פאַרקערט: דוקא בכח פון דער הליכה למעלה מעלה יותר, קען מען מברר זיין אויך דעם תחתון תחתון ביותר. ביז אַז תחתונים און עליונים ווערן פאַראיינציקט – ווי דאָס האָט זיך אויפגעטאָן בשלימות באַ מתן תורה (וואָס פ' לך לך איז די הכנה לזה).

ויש לומר, אַז דאָס איז אויך דער ביאור וואָס פרשת לך לך איז די דריטע סדרה אין תורה (שלישי אין "אוריאן תליתאי" עצמה) – וואָרום דער תוכן פון "לך לך" איז די הכנה והתחלה פון מ"ת, וואָס איז פאַרבונדן מיט דעם קו השלישי (האמצעי) וואָס איז מחבר "עליונים" און "תחתונים": פ' בראשית – די ערשטע סדרה [וכמרומז בשמה "בראשית"] – איז תוכנה78 וועגן בריאת העולם וואָס איז באַשאַפן געוואָרן פון דעם אויבערשטן – "עליונים"; דער תוכן פון פ' נח – די צווייטע סדרה [וכמרומז בהתחלתה – "נח נח" ב' פעמים], איז פאַרבונדן מיט זיכוך המטה (דורך דער עבודה פון נח איש צדיק, ובפרט דורכן מבול) – "תחתונים"; און פ' לך לך – די דריטע סדרה – איז ענינה חיבור עליונים ותחתונים (אַלס הכנה והתחלה פון מ"ת).

י. דער ענין החיבור פון עליונים ותחתונים אין "לך לך" (אַלס הכנה צו מ"ת) איז אַרויסגעקומען בגלוי ובפשטות אין קיום מצות מילה פון אברהם אבינו,

ווי גערעדט מערערע מאָל אַז דער כח וואָס אידן האָבן אויף קיום המצוות לאחרי מתן תורה, אַז דאָס זאָל דורכנעמען און קובע זיין קדושה אין די דברים גשמיים מיט וועלכע די מצוות ווערן געטאָן, נעמט זיך פון די מצוות וואָס די אבות האָבן מקיים געווען פאַר מ"ת ("מעשה אבות סימן לבנים"), ובמיוחד דורך מצות מילה (פון אברהם אבינו), וואָס די קדושה פון דער מצוה (אויך פאַר מתן תורה) איז פאַרבליבן אין דעם (אבר ו)דבר הגשמי אויך לאחרי קיום המצוה [ניט ווי די אַנדערע מצוות וואָס די אבות האָבן מקיים געווען, וועלכע "ריחות היו". און דערפאַר האָט אברהם געזאָגט "שים נא ידך תחת ירכי" בכדי עס זאָל זיין אַ שבועה בנקיטת חפץ, ווייל פאַר מ"ת איז ניט געווען קיין אַנדער מצוה אין וועלכע ס'איז געבליבן קדושה אויך לאחרי קיום המצוה].

והיות אַז מצות מילה איז געווען בדוגמת המצוות שלאחרי מ"ת, דערפאַר האָט זי פאַרבונדן אַלע אַנדערע מצוות של האבות מיט די מצוות שלאחרי מ"ת, אַז די "מעשה אבות" זאָלן זיין "סימן לבנים".

איינער פון די טעמים פאַרוואָס דער אויבערשטער האָט אויסגעקליבן דוקא מצות מילה אַלס נתינת כח אויף קיום המצוות לאחרי מ"ת (זייענדיק דוגמתם) – ווייל אין דער מצוה איז דאָ אַ חידוש לגבי אַלע אַנדערע מצוות, אַז דורך קיום מצוה זו ווערט נקבע בגלוי אין דעם גוף הגשמי והחומרי פון אַ אידן אַן אות וברית מיטן אויבערשטן – "בריתי בבשרכם לברית עולם".

נאָכמער: איינער פון די טעמים אויף דער מצוה איז – צוליב מחליש זיין די חומריות פון דעם אבר, וואָס צוליב דעם פאָדערט זיך אַ זהירות מיוחדת. ואעפ"כ איז דער חידוש בדבר, אַז ניט בלויז וואָס די מצוה באַשטייט פון "סור מרע", נאָר די מצוה מאַכט איבער דעם אבר גשמי וחומרי ער זאָל זיין אַ חפצא של קדושה! ביז אַז דאָס ווערט אַ "ברית עולם", באופן נצחי לעולם, וי"ל אויך עולם בפירושו – אַז דאָס איז בגלוי לכל (אומות) העולם.

ויש לומר, אַז וויבאַלד די קדושה ונצחיות פון דער מצות השם ווערט נמשך אפילו אין אַ דבר גשמי וחומרי – ברענגט עס נאָכמער אַרויס דער כח הנצחי פון אלקות, אַז דאָס ווערט נמשך און נעמט דורך אפילו מקום זה. און דעריבער גיט דאָס דעם כח (אין אַלע מצוות פון די אבות, אַז זיי זאָלן זיין "מעשה אבות סימן לבנים") אויף דעם קיום פון אַלע מצוות נאָך מ"ת אַז דורך זיי זאָל נקבע ווערן בגלוי ובפנימיות קדושה אין די דברים גשמיים.

און דערפאַר איז דוקא דורך קיום מצות מילה האָט דער אויבערשטער משנה געווען שמו של אברהם, אַז אַנ־ שטאָט "אברם" זאָל ער הייסן "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך" – ווייל מצות מילה גיט אויך דעם כח אויף מברר זיין כל אומות העולם, אויך בגשמיותם וחומריותם, ביז אין תחתון שאין תחתון למטה ממנו, אַז דאָרט זאָל אויך מאיר זיין גילוי אלקות, דער כח הפועל בנפעל, ביז – די שלימות בזה פון "והיתה לה' המלוכה" בגאולה האמיתית והשלימה.

יא. עפ"ז וועט מען אויך פאַרשטיין די שייכות פון דעם חיבור עליונים ותחתונים במ"ת (און די הכנה לזה פון "לך לך" און מצות מילה) מיט המשך הענין, אַז נאָך "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", האָט דער אויבערשטער מבטיח געווען און אָפּגעגעבן ארץ ישראל צו אברהם וזרעו "עד עולם", ביז אין דעם ברית בין הבתרים – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'":

די נתינה פון ארץ ישראל צו אברהם אבינו – איז בכדי אַז אברהם און זרעו אחריו זאָלן איבערמאַכן און פאַרוואַנדלען די גשמיות'דיקע לאַנד און מאַכן פון איר "ארץ ישראל", אַ דירה לו יתברך בתחתונים.

אין דעם כיבוש ועבודה פון אידן אין ארץ ישראל דריקט זיך אויס די שלימות'דיקע עבודה פון חיבור עליונים ותחתונים (ענינו של מ"ת), אַז מ'איז מברר ומעלה ארץ הלזו התחתונה, גשמיות וחומריות העולם, און מ'מאַכט דערפון אַ דירה צום אויבערשטן. און דעריבער איז די שלימות פון קיום המצוות שניתנו במתן תורה דוקא אין ארץ ישראל.

ועפ"ז איז פאַרשטאַנדיק, אַז נתינת ארץ ישראל בפרשתנו "לזרעך לעולם" – גיט דעם כח אויף שלימות קיום המצוות מעשיות לאחרי מ"ת, אַז זיי זאָלן אויפטאָן דעם בירור וזיכוך פון די דברים גשמיים.

וואָס דאָס איז די שייכות פון "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" (און שלימותה – במצות מילה) מיט הליכת אברהם בארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל צו אברהם – זיי זיינען ביידע איין המשך און איין ענין: די נתינת כח און התחלה פון דעם חיבור עליונים ותחתונים וואָס טוט זיך אויף באַ מ"ת. [ויש לומר, אַז ע"ד ווי מצות מילה דריקט אויס די שלימות פון דירה בתחתונים אין גוף האדם, עד"ז י"ל דריקט אויס ארץ ישראל די שלימות פון דירה בתחתונים אין חלקו בעולם].

יב. עפ"ז איז אויך פאַרשטאַנדיק דער ביאור אין דעם לימוד לפועל פון פרשת "לך לך" אַלס הכנה צו מתן תורה:

וויבאַלד אַז עבודה דאַרף שטענדיק זיין באופן של הליכה, ביז הליכה שלא בערך [ווי אונטערשטראָכן אין דעם ענין פון "לך לך" עצמו], כולל אויך – אין דעם ענין פון ,מתן תורה", איז מובן אַז מ'דאַרף דערצו אַלעמאָל האָבן דעם "לך לך" אַלס הקדמה והכנה צו דעם גילוי פון מ"ת.

ועאכו"כ ווען עס רעדט זיך בערך צו דעם גילוי נעלה ושלא בערך פון דער גאולה האמיתית והשלימה – איז וויבאַלד אַז "לך לך גו'" און קנין ארץ ישראל איז די הכנה והתחלה פון מ"ת, און אין דעם איז תלוי די שלימות פון מתן תורה (חיבור עליונים ותחתונים) – איז פאַרשטאַנדיק, אַז כל זמן וואָס עס פעלט אין שלימות קנין הארץ (ווי דאָס איז בזמן הזה ווען מ'האָט ניט די אַלע עשר ארצות), פעלט אויך אין שלימות פון פעולת מתן תורה (שלימות קיום התומ"צ); דוקא דורך דעם וואָס עס וועט זיין די שלימות פון "לך לך מארצך גו' אל ארץ אשר אראך" און קנין ארץ ישראל בשלימותה (אַלע עשר ארצות), דעמולט וועט זיין אויך די שלימות פון קיום התומ"צ, "כמצות רצונך", ווי ס'וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה.

און דעריבער: כל זמן וואָס מ'האַלט נאָך פאַר דער גאולה – איז דעמולט נוגע בפועל ממש דער ציווי פון "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", און דער קנין בארץ ישראל השלימה (אַלע עשר ארצות), אויך אַלס הכנה צו שלימות התומ"צ, "תורה חדשה מאתי תצא" [נוסף אויף דעם וואָס דאָס איז נוגע צו "מתן תורה" בכל יום באופן חדש (נותן התורה לשון הווה), וואָס דאָס וועט זיין אויך נאָך דער גאולה, דעריבער וועט דעמולט אויך זיין נוגע די עבודה פון "לך לך גו'"].

יג. דער ביאור בזה – איז אויך מתאים לויט פנימיות הענינים:

כיבוש שבע ארצות באַדייט די עבודה פון בירור השבע מדות, און די ג' ארצות קיני קניזי וקדמוני – די עבודה מיט די ג' מוחין (חכמה בינה דעת).

בזמן הזה האָט מען אָפּגעגעבן אידן נאָר די שבע ארצות, וואָרום איצטער באַשטייט די (עיקר) עבודה אין בירור המדות; און די עבודה פון ג' מוחין איז בעיקר צוליב פועל זיין אויף די מדות. אָבער לעתיד לבוא, ווען יעדער ענין אין עבודת ה' וועט זיין מיט דער פולסטער שלימות, וועט די עבודה מיט די ג' מוחין זיין אויך (ובעיקר) אַן עבודה פאַר זיך – צו פאַראיינציקן זיך מיט אלקות דורך דער פולשטענדיקער פאַראייניקונג (יחוד נפלא) פון זיין שכל מיט תורה (חכמתו ית', וואָס הוא וחכמתו אחד), וואָס דורך דעם (וואָס אורייתא וקוב"ה כולא חד) ווערט נתגלה ווי ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.

דערפון איז פאַרשטאַנדיק, אַז שלימות העבודה (אויך פון די ז' מדות) איז דוקא בשעת מ'האָט אַלע עשר כחות (ג' מוחין וז' מדות, אויך ווי זיי זיינען כשלעצמם), ובלשון הכתוב – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ז' מדות) ובכל נפשך (אַלע עשר כחות) ובכל מאדך" – עבודה למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד "לך לך"), אויך פון די עשר כחות האדם, ביז ווי דאָס איז פאַרבונדן מיט דעם "מאד האמיתי".

און די הכנה ונתינת כח לזה והתחלה בזה איז פון דעם ציווי בפרשתנו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" און נתינת ארץ ישראל, אַלע עשר ארצות – וואָס דאָס איז כולל שלימות העבודה, און אויך די שלימות פון (מתן) תורה – אַז נוסף צו דעם גילוי פון די מוחין שבתורה בערך להמדות (דער גילוי פון די מ"ט שערי בינה שניתנו בעולם בזמן הזה), ווי דאָס איז געווען באַ מתן תורה (בפעם הראשונה), וועט מען אויך האָבן דער גילוי פון די ג' מוחין בעצם (גילוי שער הנו"ן, ביז ווי ער איז שלא בערך העכער פאַר די מ"ט שערים), אין דער "תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה.

וביחד מיט דעם גילוי נעלה ביותר (מוחין בעצם), וועט דאָס אויך נמשך ווערן בכל העולם כולו, ביז אויך אין ארץ הלזו התחתונה (כמרומז אין דעם אות ק' פון "קיני קניזי וקדמוני", היורדת למטה מן השורה, וג' פעמים ק' – באופן של חזקה), אַז עס וועט זיין "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים", ויש לפרש: "ים" איז בגימטריא נ' כנגד גילוי שער הנו"ן, און די "מים" לשון רבים – וואָס ווייזט אויף רשות הרבים פון ארץ (עלמא דפרודא), וועט זיין "מכסים" (לשון רבים) – ס'וועט שטיין בגילוי ווי די גאַנצע וועלט איז נאָר אַ כיסוי הטפל – צו דעם "ים" התורה (שער הנו"ן), "מים שאין להם סוף" – למעלה ממדוה"ג.

יד. איינע פון די הוראות לפועל מהאמור לעיל:

יעדער איד האָט אַ חיוב פון "לך" אין לימוד התורה – "לאפשה לה", לחדש בתורה.

וויפל תורה אַ איד האָט שוין געלערנט, איז אַלעמאָל שייך אין דעם צוגעבן, ביז באופן של חידוש – וואָרום תורה איז בלי גבול, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". און נאָכמער: זייענדיק חכמתו של הקב"ה, איז יעדער ענין אין תורה אַליין גיט דעם כח צו "מוליד" זיין נאָך ענינים חדשים, עד א"ס.

אין דער הליכה וחידוש גופא קען זיין כמה אופנים: אַ הליכה וחידוש שבערך, ובזה גופא – כמה דרגות.

דער לימוד פון "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" איז – עס זאָל זיין ניט סתם אַ הליכה וחידוש, נאָר אַ הליכה אמיתית, וואָס דאָס איז דוקא שלא בערך, אַז ער גייט אינגאַנצן אַוועק פון זיין פריערדיקן מצב און רגילות, אפילו רגילות דקדושה, כולל די חידושים וואָס ער האָט פריער מחדש געווען, און אויך – פון דעם מהלך המחשבה ווי ער האָט פריער געטראַכט וכיו"ב, ביז ער דערגרייכט "אל הארץ אשר אראך", ער איז מגלה "אותך בעצמך", "במהותך ועצמותך" – זיין גאַנצע יכולת, אויך פון זיינע כחות הנעלמים, ועד"ז אין די כחות עצמם – ניט נאָר גילוי הז' מדות און מוחין השייכים למדות, נאָר אויך מוחין בעצם, וואָס דוקא אין דעם באַשטייט דער חידוש פון "לך לך גו' אראך":

די עבודה פון אַ מענטשן ע"ד הרגיל איז דורך אויסנוצן זיינע כחות הגלויים. אין דעם איז קיין חידוש ניטאָ – וואָרום דאָס זיינען די כחות וואָס ער פאַרמאָגט און וואָס ער ווייסט דערפון, במילא איז מובן ופשוט אַז ער דאַרף זיי אויסנוצן במילואם. עד"ז די כחות נעלמים, אָבער אַ העלם השייך וקרוב אל הגילוי – איז ניט אַזאַ חידוש; דער אמת'ער חידוש איז – ווען ער איז מגלה אין זיך ("אותך בעצמך") כחות נעלמים, וואָס קיינער (כולל – ער אַליין) האָט ניט געוואוסט און ניט משער געווען אַז ער פאַרמאָגט אַזוינע כחות, ביז אַז מ'וואונדערט זיך גאָר פון וואַנעט קומט עס גאָר צו אים – און בשעת ער נוצט די כחות אויף מחדש זיין אין תורה, איז דאָס די אמת'ע "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך".

וכשם ווי דאָס דאַרף זיין בנוגע צו דעם אייגענעם לימוד התורה, אַזוי דאַרף אויך זיין בנוגע צו דער עבודה פון "והעמידו תלמידים הרבה", כולל – להקהיל קהילות בשבת ללמוד בהם תורה – אַז דאָס דאַרף זיין באופן פון הליכה אמיתית, באופן של חידוש אמיתי.

דאָס הייסט, אַז נוסף אויף המובן ופשוט, אַז ער דאַרף שטענדיק מוסיף זיין אין מספר וכמות התלמידים, און זיך ניט באַנוגענען מיט וויפל ער האָט ביז איצטער אויפגעטאָן, אפילו אויב ער האָט שוין אויפגעשטעלט תלמידים הרבה – איז כל זמן וואָס ער האָט די מעגלעכקייט צו דערגרייכן נאָך אַ איד און נאָך אַ איד, ביז פון אַלע חוגים בישראל, אַז זיי זאָלן זיך משתתף זיין אין אַ שיעור תורה – דאַרף ער דאָס טאָן כפשוט, ומאי קמ"ל,

ובפרט אַז עס קומען צו שטענדיק נייע ברי־מצוה ובנות־מצוה אויף וועלכע מ'קען משפיע זיין זיי זאָלן זיך משתתף זיין אין אַ שיעור תורה;

ועד"ז בנוגע צו מוסיף זיין באיכות הלימוד, מיט מער הבנה והשגה און מער עומק, און ביז אַ לימוד בדרך חדשה, און פועל'ן אַז דער תלמיד זאָל ווערן אַ "תלמיד ותיק" לחדש בתורה – איז דאָס אויך ניט קיין אויפטו, וואָרום יעדערער האָט דעם חיוב פון "לאפשה לה" כנ"ל;

הליכה אמיתית – איז בשעת דער חידוש פון דעם תלמיד איז פון זיינע כחות הנעלמים, כחות וואָס ביז רגע זה האָט מען ניט געוואוסט אַז ער פאַרמאָגט זיי!

וכמובן, אַז דער אבן הבוחן בכל ענינים אלו – איז ניט ער אַליין (ווייל צוליב הטרדא מיט נאָך אַ מצוה, אָדער צוליב אהבת עצמו קען מען אַמאָל מאַכן אַ טעות אין דעם חשבון), נאָר דוקא אַ צווייטער וואָס איז ניט קיין נוגע בדבר.

ובכל זה – קומט צו אַ הדגשה מיוחדת בדורנו זה:

ע"פ המדובר לעיל, אַז בדורנו זה במיוחד (דער דור האחרון אין גלות און דור הראשון פון גאולה) שטייט בהדגשה יתירה די עבודה פון "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל העשר ארצות – איז פאַרשטאַנדיק, אַז דאָס דאַרף זיך לכל לראש אָפּשפּיגלען אין דער עבודה מעין זה פון אידן, דורך דעם וואָס ער איז מוסיף אין לימוד התורה, ניט נאָר לויט זיינע ג' מוחין השייכים למדות, נאָר אויך ג' מוחין בעצם. וואָס דאָס איז במיוחד – דורך מוסיף זיין אין לימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין), כולל – בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

טו. ויהי רצון, אַז דורך דער הוספה אין דער עבודה פון "לך לך גו'" – זאָל תיכף ומיד מקויים ווערן בפשטות דער "לך לך מארצך גו'", "קבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ", און מ'גייט אַלע "אל הארץ אשר אראך", "לארכה ולרחבה", כולל – אין ארץ קיני קניזי וקדמוני (וועלכע מ'באַקומט בדרכי שלום פון אוה"ע, כנ"ל),

און צוזאַמען דערמיט – האָט מען די שלימות פון אַלע עשר כחות הנפש – די ז' מדות און די ג' מוחין, צוזאַמען וג"ז עיקר – מיט דעם גילוי פון תורה חדשה מאתי תצא,

ביז באופן אַז דאָס ווערט נתפשט בכל העולם כולו, "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים",

און אויך באַ אוה"ע – "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", "והיתה לה' המלוכה", און עד"ז אין אַלע חלקי העולם – דומם צומח חי – ווערט נתגלה דער כח הפועל בנפעל, ביז אַז "אבן מקיר תזעק", ועד"ז תאנה (צומח), ועד"ז חי, ועאכו"כ מדבר – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו", אַז די גאַנצע וועלט ווערט אַ דירה לו יתברך בתחתונים, און אויך אין עולמות בי"ע ווערט דער גילוי פון עולם האצילות, מלשון אצלו וסמוך לעצמות המאציל ב"ה.

און פון "לך לך" קומט מען גלייך צו פ' "וירא אליו ה'", ושלימותה בגאולה האמיתית והשלימה – "והיו עיניך רואות את מוריך", נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות,

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.