שיחת כי תשא תשנ"ב - מוגה

ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב
תשמ"ז
ברכת ערב ראש השנה (בעת מסירת הפ"נ כללי) • ברכת ערב יוהכ"פ אחרי מנחה • ברכת ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי - להתלמידים שיחיו • ברכת ערב חה"ס (בעת מסירת האתרוגים ע"י באי־כח תושבי כפר חב"ד) • יום שמחת תורה • ש"פ נח, ו' מרחשון (אידיש) • ש"פ נח, ו' מרחשון (לה"ק) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (אידיש) • ש"פ וירא, כ' מרחשון (לה"ק) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (אידיש) • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ז"ך מרחשון (לה"ק) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (אידיש) • ש"פ ויצא, י"א כסלו (לה"ק) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (אידיש) • ש"פ וישלח, ח"י כסלו (לה"ק) • י"ט כסלו • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (אידיש) • ש"פ וישב, מבה"ח טבת, א' דחנוכה (לה"ק) • יום ג' פ' מקץ, כ"ח כסלו אור לה' דחנוכה • נר ו' דחנוכה • נר ז' דחנוכה • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (אידיש) • ש"פ מקץ, זאת חנוכה (לה"ק) • ש"פ ויגש • ברכה, יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת, יהפך לשמחה • יום א' ויחי, עשרה בטבת (אחרי תפלת מנחה) • אור ליום ג' פ' ויחי, י"ב טבת • ש"פ ויחי, שבת חזק (אידיש) • ש"פ ויחי, שבת חזק (לה"ק) • ש"פ שמות, כ"ג טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • יו"ד שבט - סיום הרמב"ם • ש"פ בשלח, חמשה עשר בשבט, שבת שירה • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (אידיש) • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר, פ' שקלים (לה"ק) • ש"פ תרומה, ו' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור ופורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויק"פ, מבה"ח ניסן, פ' החודש • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכת י"א ניסן - לאחרי תפלת ערבית • ל"ג בעומר - בעת ה"פּאַראַד" • ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון • יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר - לנשי ובנות חב"ד • ש"פ נשא, ט' סיון • יום ג' פ' שלח, י"ט סיון - לתל' המסיימות ומדריכות תחיינה • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, כ"ג סיון • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פ' פינחס, שבעה עשר בתמוז יהפך לשמחה • ש"פ פינחס, כ"א תמוז • ש"פ מטות־מסעי, מבה"ח מנחם־אב • ש"פ דברים, שבת חזון • חמשה עשר באב בלילה, אור ליום ג' פ' עקב • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (אידיש) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (לה"ק) • ש"פ עקב, כ"ף מנחם אב (הוראה בעבודת השם מטיול על הים) • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ תבוא, ח"י אלול • הוספות: מכתב ח"י אלול ה'תשמ"ו • מכתב ג' סליחות ה'תשמ"ו • מכתב ר"ח מרחשון ה'תשמ"ז • מכתב יום ב' לפ' "ויתן לך" ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז • מכתב בין יו"ד וט"ו בשבט ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב כ"ה אדר ה'תשמ"ז • מכתב י"א ניסן ה'תשמ"ז • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - לילדי ישראל • מכתב ער"ח אייר ה'תשמ"ז - להורים ולמחנכים • מכתב ה' מנחם־אב ה'תשמ"ז
תשמ"ח
שבת האזינו, שבת שובה • י"ג אדר ושבת בראשית • ש"פ נח, ב' דר"ח מ"ח • ש"פ לך, ח' מ"ח • יום ג' פ' וירא, י"א מ"ח • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (א) • ש"פ וירא, ט"ו מ"ח (ב) • ש"פ חיי שרה, כ"ב מ"ח • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו • יום א' פ' ויצא, ר"ח כסלו • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת • ש"פ ויגש, ה' טבת • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • אור ליום ד' פ' יתרו, ט"ו בשבט • כ"ב שבט (יום א' של ה"שבעה", אחרי הסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (א) • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר (ב) • כ"ט שבט (אחרי סיום ה"שבעה") • יום ה', פ' תצוה, ז' אדר • תענית אסתר ופורים • כ"א אדר (סיום ה"שלושים") • ש"פ ויק"פ, פ' פרה • כ"ה אדר (יום הולדת הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע) • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • יום א' פ' צו, ב' ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • י"א וי"ג ניסן, יום ג' וה' פ' שמיני • ברכה לי"א ניסן • אחרון של פסח • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחו"ק, י"ג אייר • ט"ו אייר, ל"ג בעומר וש"פ אמור • שיחת בהו"ב, מבה"ח סיון • ש"פ נשא, י"ב סיון • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז תמוז נדחה • ש"פ פינחס, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטו"מ, ב' מנ"א • ש"פ דברים, חזון, ט' באב נדחה • ש"פ ואתחנן, נחמו, ט"ז אב • ש"פ עקב, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: הדרן על ששה סדרי משנה • מכתב י"ח אלול תשמ"ז • מכתב מוצאי ש"פ נצו"י, כ"ה אלול תשמ"ז • מכתב ו' תשרי תשמ"ח • מכתב ער"ח ניסן תשמ"ח • מכתב י"א ניסן תשמ"ח
תשמ"ט
ברכה, ערב ראש השנה, אחרי הפ"נ כללי • ש"פ וילך, ו' תשרי • ח', ט' וי"א תשרי • ברכה, ערב חג הסוכות, לאנשי כפר חב"ד • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו • יום ב' פ' תולדות, כ"ז מרחשון • ר"ח כסלו וש"פ תולדות, ג' כסלו • ש"פ ויצא, יו"ד כסלו • ש"פ וישלח, טו"ב כסלו • ש"פ וישב, כ"ד כסלו, ערב חנוכה • ש"פ מקץ, שבת (ז') חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת ויום א', עשרה בטבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט • ש"פ בשלח, שבת שירה, חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט – יום היארצייט־הילולא הראשון של הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע • ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר ראשון • ש"פ תרומה, ו' אדר ראשון • ש"פ תצוה, ערב פורים קטן • ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר שני • יום ג' פ' פקודי, אדר"ח אדר שני • ש"פ פקודי, ד' אדר שני • ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"א אדר שני • ש"פ צו, פ' פרה, י"ח אדר שני • ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, כ"ה אדר שני • ש"פ תזריע, ג' ניסן • שבת הגדול, ערב י"א ניסן • ברכה לי"א ניסן • ערב שביעי של פסח • ש"פ אחרי, מבה"ח אייר • ש"פ קדושים, ב' דר"ח אייר וב' אייר • ב' אייר (תוכן קצר) • ש"פ אמור, ח' אייר • ש"פ בהר, ט"ו אייר • ש"פ בחקותי, כ"ב אייר • ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון • חג השבועות • קטע משיחת י"ב סיון • ש"פ נשא, י"ד סיון, ויום א' ט"ו סיון • ש"פ בהעלותך, כ"א סיון • ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, ה' תמוז • ש"פ חו"ב, י"ב תמוז • יום ה' פ' פינחס, י"ט תמוז • ש"פ פינחס, י"ט תמוז • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"א מנ"א • אור ליום ד' ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • מוצאי ט"ו מנ"א (תוכן קצר) • ש"פ עקב, ח"י מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ב' אלול • ש"פ תצא, ט' אלול • ש"פ תבוא, ט"ז אלול • ש"פ נצו"י, כ"ג אלול • הוספות: תוכן קצר דשיחת אדר"ח אדר שני • "הדרן" על הש"ס • י"א אייר – להרבנים הראשיים • י"ד סיון (ר"ד) • מכתב ח"י אלול תשמ"ח • מכתב ו' תשרי תשמ"ט • מכתב ר"ח ניסן תשמ"ט • מכתב י"א ניסן תשמ"ט • מכתב יום א' בחוקותי תשמ"ט • מכתב ר"ח סיון תשמ"ט
תש"נ
ברכה, ערב ר"ה • ימים ראשונים דשנת תש"נ (א' וב' דר"ה וצום גדלי') • ש"פ האזינו, שבת שובה, ח' תשרי • ברכה – ערב יוהכ"פ, אחרי תפלת מנחה • ברכה להת' – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ, אחרי קידוש לבנה • ליל ויום שמחת תורה • כ"ד תשרי • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (א) • ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון (ב) • ש"פ נח, ערב ז' מרחשון • ש"פ לך לך, י"ג מרחשון • ש"פ וירא, כ"ף מרחשון • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (א) • ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו, כ"ז מרחשון (ב) • יום א' כ"ח מרחשון – לכינוס השלוחים העולמי • ש"פ תולדות, ד' כסלו • ש"פ ויצא, י"א כסלו • ש"פ וישלח, ערב י"ט כסלו • ש"פ וישב, א' דחנוכה • יום ג' מקץ, כ"ח כסלו, נר ה' דחנוכה – לילדי צבאות ה' בכל קצוי תבל • ש"פ מקץ, זאת חנוכה • ש"פ ויגש, ט' טבת • ש"פ ויחי, ט"ז טבת • ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט • ש"פ וארא, ר"ח שבט • ש"פ בא, ח' שבט ואור ליום ב' יו"ד שבט • ש"פ בשלח, ט"ו בשבט • ש"פ יתרו, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וערב ר"ח אדר • ש"פ תרומה, ו' אדר • ליל ג' פ' תצוה, ט' אדר • יום ה' י"א אדר (תענית אסתר מוקדם) • ש"פ תצוה, פ' זכור, ערב פורים ויום א' פ' תשא, מוצאי פורים • ש"פ תשא, פ' פרה • ש"פ ויה"פ, פ' החודש, מבה"ח ניסן • ש"פ ויקרא, ה' ניסן • ברכה – אור לועש"ק י"א ניסן • ש"פ צו, י"ב ניסן, שבה"ג • ש"פ שמיני, מבה"ח אייר • יום ב' כ"ח ניסן אחרי מנחה • ש"פ תזו"מ, ג' אייר • ש"פ אחו"ק, יו"ד אייר • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (א) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ב) • ש"פ אמור, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר (ג) • ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון • יום א' במדבר כ"ה אייר (כנס נשי ובנות חב"ד) • יום ב' דחה"ש וש"פ נשא • ש"פ בהעלותך, ט"ז סיון • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • ש"פ קרח, אדר"ח תמוז • ש"פ חוקת, ז' תמוז • ש"פ בלק, י"ד תמוז • יום ג' פינחס י"ז תמוז, וש"פ פינחס, כ"א תמוז • יום ד' מטו"מ כ"ה תמוז, אחרי מנחה • ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א • ש"פ דברים, שבת חזון ו' מנ"א • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, י"ג מנ"א • ש"פ עקב, כ"ף מנ"א • ש"פ ראה, מבה"ח אלול • ש"פ שופטים, ד' אלול • ש"פ תצא, י"א אלול (א) • ש"פ תצא, י"א אלול (ב) • ש"פ תבוא, ח"י אלול • יום ד' נצו"י, כ"ב אלול (לנשי ובנות ישראל תחיינה) • הוספות: "הדרן" על לימוד משניות ליאצ"ט • מכתבים כלליים: ח"י אלול ה'תשמ"ט • ערב כ"ה אלול ה'תשמ"ט • וא"ו תשרי ה'תש"נ • ר"ח ניסן ה'תש"נ • י"א ניסן ה'תש"נ • מברקים: לר"ה • לחה"ס • לר"ה • להקפות שניות בירושלים • להקפות שניות בכפ"ח (נה"ח ועוד) • לחג הגאולה י"ט כסלו • ליו"ד שבט • לפורים • לחג הפסח • לחג השבועות • לי"ב־י"ג תמוז • לפתיחת מחנות גן ישראל
תנש"א
ברכה, ערב ר"ה – אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ האזינו, שבת שובה – התוועדות א' וב' • יום א' פ' ברכה, ד' תשרי, צום גדלי' (נדחה) • יום ד' פ' ברכה, ז' תשרי – למשתתפים בקרן לטובת "מחנה ישראל" • ברכה – ערב יוהכ"פ אחר תפלת מנחה • ברכה להת' שיחיו – ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי • מוצאי יוהכ"פ – לאחרי תפלת ערבית והבדלה • ברכה – ערב חה"ס • שבת בראשית (אסרו חג דשמע"צ ושמח"ת) • ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (א) • ש"פ לך לך, ח' מרחשון (ב) הדרן על הרמב"ם • ש"פ וירא, ט"ז מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ב מרחשון • ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו – בקשר עם כינוס השלוחים העולמי • ש"פ ויצא, ז' כסלו • ש"פ וישלח, י"ד כסלו • ש"פ וישב, כ"א כסלו • ש"פ מקץ, שבת חנוכה • ש"פ ויגש, ה' טבת • יום ה' פ' ויחי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה) • ש"פ ויחי (ועשרה בטבת יהפך לשמחה) • ש"פ שמות, י"ט טבת • ש"פ וארא, כ"ו טבת מבה"ח שבט • ש"פ בא, ד' שבט • ש"פ בשלח, י"א שבט • ש"פ יתרו, ח"י שבט • ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר • יום א' פ' תרומה, כ"ו שבט – לכינוס השלוחות העולמי הראשון • ש"פ תרומה, ב' אדר • ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר • ש"פ תשא, ט"ז אדר • ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן • ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן • ברכה – אור ליום ג' י"א ניסן, לאחרי תפלת ערבית • אור לי"ד ניסן – לאחרי מכירת חמץ • יום ועש"ק, ערב חגה"פ, לאחרי תפלת מנחה • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (א) • אחרון של פסח (בסעודת משיח) (ב) • אור ליום ד' פ' שמיני, כ"ו ניסן (ביחידות להאורחים שיחיו) • אור ליום ועש"ק פ' שמיני, כ"ח ניסן • ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר • ש"פ תזריע־מצורע, ו' אייר • ש"פ אחרי־קדושים, י"ג אייר • ש"פ אמור, כ' אייר • ש"פ בהר־בחוקותי, מבה"ח סיון • ש"פ במדבר, ערחה"ש ויום ב' דחה"ש • ליל ב' דחגה"ש – להקהל שחזרו מה"תהלוכה" • יום ב' דחגה"ש - בענין תורה חדשה מאתי תצא • ש"פ נשא, י"ב סיון (התוועדות א' וב') • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (א) • ש"פ בהעלותך, י"ט סיון (ב) –ע"ד כולל חב"ד • ש"פ שלח, מבה"ח תמוז • יום ב', כ"ח סיון • יום ה' פ' קרח, בדר"ח תמוז, וש"פ קרח ג' תמוז • ש"פ קרח, ג' תמוז – ע"ד הבנין דתו"ת • ש"פ חוקת, יו"ד תמוז • ש"פ בלק, י"ז (טוב) תמוז • ש"פ פינחס, כ"ד תמוז, מבה"ח מנ"א • ש"פ מטות־מסעי, ב' מנ"א • ש"פ דברים, ט' באב, י' אב, י"א אב • ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנ"א • ש"פ עקב, כ"ג מנ"א, מבה"ח אלול • ש"פ ראה, אדר"ח אלול • ש"פ שופטים, ז' אלול • ש"פ תצא, י"ד אלול • ש"פ תבוא, כ"א אלול • הוספות: תוכן משיחת צום גדלי' • הדרן על מסכתות בני"ך (ברכות, נזיר, יבמות, כריתות) • מכתבים כללים לראש השנה תנש"א • מכתבים כללים לחג הפסח תנש"א
תשנ"ב
ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, לאחר התרת נדרים • ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ער"ה, אחרי קבלת הפ"נ הכללי • ש"פ נצבים, יום ב' דר"ה וש"פ וילך, ו' תשרי • ר"ה, ליל שבת חוהמ"ס, ליל ויום שמח"ת • ליל שמח"ת • ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון • ש"פ נח, ד' מרחשון • ש"פ לך, י"א מרחשון • ש"פ וירא, ח"י מרחשון • ש"פ חיי שרה, כ"ה מרחשון, מבה"ח כסלו • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (א) • ליל ג' (כח מ"ח) ליל ה' (אדר"ח כסלו), ש"פ תולדות (ב' כסלו) (ב) • ש"פ ויצא, ט' כסלו • ש"פ וישלח, ט"ז כסלו • מוצאי י"ט־כ' כסלו, ביחידות כללית • ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת • יום א' כ"ד כסלו - במעמד "פרסומי ניסא" העולמי • ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת • אור לה' טבת • ש"פ ויגש, ז' טבת • ליל ויום ג' פ' ויחי, עשרה בטבת, ש"פ ויחי (י"ד טבת) • ש"פ שמות, כ"א טבת • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (א) • ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט (ב) • יום ד', פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט • ש"פ בא, ו' שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • יום ה' פ' בשלח, י"א שבט, וש"פ בשלח, י"ג שבט • חמשה עשר בשבט • ש"פ יתרו, כ' שבט • ש"פ יתרו, כ' שבט, וליל ויום ב' פ' משפטים, כ"ב שבט • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (א) • ש"פ משפטים, ז"ך שבט, מבה"ח אדר א' (ב) • לילות ד', ה', ו', וש"פ תרומה • ג', ועש"ק פ' תצוה, ז' יו"ד וי"א אד"ר • ש"פ תצוה, י"א אד"ר • ג' ד' ה' ועש"ק וש"ק פ' כי תשא, י"ד־י"ח אד"ר • ר"ד ש"פ ויקהל, כ"ה אד"ר, ש"פ שקלים מבה"ח אד"ש - תקציר • הוספות: ר"ד ושקו"ט בעת ביקור הרה"ג הר"מ אליהו שליט"א, ליל ב' פ' לך לך ו' מ"ח • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו • הדרן על מס' ברכות ומו"ק • מכתבים כלליים לר"ה תשנ"ב

משיחות לילות ג', ד', ה', ועש"ק ויום שבת קודש פרשת כי תשא, י"ד־י"ח אדר ראשון ה'תשנ"ב

א. אין פרשת כי תשא געפינט מען אַ דבר חידוש:

אין דער פרשה רעדט זיך וועגן ענינים מן הקצה אל הקצה – די לוחות הראשונות, חטא העגל ושבירת הלוחות, דער תיקון וכפרה על החטא דורך תפלת משה, ראיית משה כבודו של הקב"ה, י"ג מדות הרחמים, נתינת לוחות האחרונות, ביז דעם סיום וועגן קרן עור פני משה. וואָס אע"פ אַז די ענינים זיינען מאורעות וועלכע האָבן פּאַסירט אין איין המשך, איז נוסף אויף דעם וואָס מ'דאַרף פאַרשטיין פאַרוואָס די תורה (מלשון הוראה) דערציילט אונז מיט אַן אריכות וועגן די ענינים בלתי רצויים (ובפרט דלכאורה: מאי דהוה הוה, און אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב") – זיינען זיי באַזונדערע ענינים לגמרי, מן הקצה אל הקצה, מיט אַ ריחוק הכי גדול הערך ביניהם:

די לוחות הראשונות זיינען אַן ענין הכי נעלה שניתנו מלמעלה, "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים", שבירת הלוחות (צוליב מעשה העגל) איז אַ ירידה שאין כמותה, די י"ג מדות הרחמים וראיית משה בכבודו של ה' – אַן ענין הכי נעלה, און דערנאָך נתינת לוחות האחרונות – אינגאַנצן אַן אַנדער סוג לוחות ("פסל לך", מעשה ידי משה,) און וועלכע זיינען געקומען צוליב דעם חטא ושבירת הלוחות הראשונות, און געגעבן געוואָרן אין אַ באַזונדער זמן [נתינת לוחות הראשונות בסוף ארבעים יום הראשונים, און נתינת לוחות האחרונות – בסוף ארבעים יום האחרונים, ביום הכפורים], ואעפ"כ קומען זיי דאָ אַלע צוזאַמען אין איין פרשה, אין איין המשך. וואָס דערפון איז מובן, אַז ס'איז נוגע וויסן אַז זיי זיינען אַלע אַ טייל פון איין המשך ענינים.

נאָכמער:

אין פרשתנו רעדט זיך אויך וועגן פרטים אין דער מעלה פון די לוחות הראשונות ("לוחות אבן כתובים באצבע אלקים", "לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה גו' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", ביז אַז אויך באַ די לוחות האחרונות איז מען מדגיש די מעלה פון די לוחות ראשונות – "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'", מיט אַ כ"ף הדמיון, ווייל זיי קומען ניט צו די מעלה פון די "ראשונים" וועלכע זיינען "מעשה אלקים").

ולכאורה: די פרטים וועגן מעלת הלוחות הראשונות האָבן געדאַרפט שטיין אין סוף פ' משפטים, דאָרט איז דער עיקר אָרט וואו עס רעדט זיך וועגן לוחות הראשונות ("עלה אלי ההרה גו' ואתנה לך את לוחות האבן גו'"). און דאָ, בפרשתנו וואָלט געווען גענוג עס זאָל בלויז שטיין בקיצור (אַלס הקדמה צו מעשה העגל ושבירת הלוחות) "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן", און דערנאָך "וירא העם כי בושש משה גו'".

וואָס פאַר אַן אָרט האָט עס אַז דאָרטן וואו עס רעדט זיך וועגן (דעם חטא וואָס האָט געבראַכט) שבירת הלוחות הראשונות זאָל מען צוגעבן נייע ענינים אין דער מעלה פון די לוחות הראשונות – דאָס איז דאָך ע"ד לועג לרש ח"ו?!

– נאָר דערפון איז מובן, אַז דאָ קומען די לוחות הראשונות (ניט נאָר אַלס טפל והקדמה צו מעשה העגל ושבירת הלוחות, נאָר) אַלס אַ חלק פון דעם גאַנצן ענין ודהמשך אחד – פון די לוחות הראשונות, שבירת הלוחות ולוחות האחרונות.

אפילו לויט פרש"י, אַז "אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים הי', שהרי בי"ז תמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן כו'" – איז (א) לכאורה ניט קיין ביאור בנוגע צו די פרטים וואָס ווערן דאָ דערציילט וועגן די לוחות הראשונות, וואָס מקומו איז בס"פ משפטים, כנ"ל. (ב) ועיקר: ע"פ הידוע אַז אויך דאָרטן וואו מ'זאָגט "אין מוקדם ומאוחר בתורה" איז דאָ אַ טעם אויף דעם סדר (יעדער זאַך אין תורה – אויך סדר אין תורה – איז בתכלית הדיוק) – דאַרף מען פאַרשטיין פאַרוואָס די ענינים הנ"ל ווערן דערציילט דאָ אין פ' כי תשא.

נוסף אויף דעם קומט צו אויך קרוב לסיום הפרשה נאָך אַן ענין וואָס האָט דאָ לכאורה אינגאַנצן קיין שייכות ניט – דער ציווי אויף די שלש רגלים!

ב. די שאלה ווערט נאָך שטאַרקער מצד דעם שם הפרשה – "כי תשא":

ס'איז ידוע אַז דער נאָמען פון דער פרשה באַווייזט אויף דעם תוכן פון דער גאַנצער פרשה. ועפ"ז דאַרף מען האָבן אַ ביאור בנוגע צו אונזער פרשה: דער שם הפרשה ("כי תשא") באַציט זיך בפשטות נאָר צו דעם ציווי בתחלת הפרשה צו געבן מחצית השקל, און האָט קיין שייכות ניט צו רוב הפרשה – כמדובר לעיל, אַז רוב הפרשה רעדט זיך גאָר וועגן אַנדערע ענינים לגמרי, וועלכע האָבן לכאורה קיין שייכות ניט מיט התחלת הפרשה!

נאָכמער: מעשה העגל – וואָס פאַרנעמט אַ חלק חשוב פון דער פרשה – איז דאָך אַ ירידה שאין כמותה, דורך דעם איז "חזרה זוהמתן" פון חטא עץ הדעת (לאחרי וואָס "פסקה זוהמתן" באַ מ"ת), ביז אַז דאָס איז דער ראש ושרש פון אַלע חטאים, כמ"ש "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", "תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל" – פּונקט פאַרקערט ווי דער תוכן פון (שם הפרשה –) "כי תשא את ראש בני ישראל", די נשיאת ראש ועלי' פון אידן!

אויך אין סוף הפרשה – בענין קרני ההוד – פאָדערט זיך ביאור: פאַרוואָס איז באַ משה'ן צוגעקומען די מעלה פון "קרן עור פניו" דוקא נאָך דעם וואָס ער האָט באַקומען די לוחות האחרונות, און ניט באַ קבלת לוחות הראשונות", והלא כבר נהנה מזיו השכינה בארבעים יום הראשונים כמו בארבעים יום השלישיים"? ואדרבה: דער גילוי אלקות אין די לוחות הראשונות (זייענדיק "מעשה אלקים") איז דאָך געווען העכער פאַר די לוחות האחרונות (וועלכע זיינען געווען מעשה ידי משה), נוסף אויף דעם וואָס נתינת לוחות הראשונות איז געקומען נאָך דעם גילוי נעלה און שטורעם פון מתן תורה (משא"כ די לוחות האחרונות ניתנו בחשאי) – איז היתכן אַז דוקא בקבלת לוחות האחרונות איז באַ משה'ן צוגעקומען "קרן עור פניו"?!

ג. דער ביאור בכל זה וועט מען פאַרשטיין בהקדים וואָס יעדע סדרה (פון די ג"ן סדרים) אין תורה האָט אין זיך אַן ענין מיוחד ובפ"ע מיט וועלכע זי איז אויסגעטיילט פון אַלע אַנדערע סדרות. ווי פאַרשטאַנדיק אויך דערפון וואָס מ'לייענט יעדע סדרה (מתחלתה ועד סופה) נאָר פעם אחת בשנה.

ועד"ז בנוגע צו דער סדרה פון כי תשא: צוזאַמען דערמיט וואָס כי תשא איז אַ סדרה בפ"ע, איז זי אַ סדרה נפלאה וועלכע האָט אין זיך דעם חידוש (לגבי אַלע אַנדערע סדרות) אַז זי איז אין זיך כולל גאַנץ סדר השתלשלות, מתחלתו ועד סופו. אָנהויבנדיק פון ווי דאָס שטייט אין תורה (וואָס דערפון נעמט זיך סדר השתלשלות העולמות) – כל התורה כולה מהתחלת התורה ביז סיום התורה. ובמילא איז די סדרה כולל אין זיך כל הענינים כולם.

– אין יעדער ענין אין תורה קען מען געפינען אַלע ענינים, כמאחז"ל "הפך בה והפך בה דכולא בה", וואָס י"ל אַז דאָס גייט ניט נאָר אויף כללות התורה, נאָר אויך אויף יעדער באַזונדער ענין אין תורה, ועאכו"כ אַ פרשה שלימה – אָבער ברוב הענינים איז דער "כולא בה" נאָר ברמז וכיו"ב און מ'דאַרף עס געפינען און מגלה זיין (דורך דער יגיעה פון "הפך בה והפך בה"); משא"כ אין פ' כי תשא איז דער חידוש, אַז דער "כולא בה" שטייט דאָרט בגלוי, באופן פון תורה שבכתב – בכתב בגלוי.

ד. והענין:

דער אויבערשטער האָט אויסגעשטעלט אַז אַלע ענינים טיילן זיך בכללות אויף דריי: ראש, תוך (אמצע) וסוף. צום אַלעם ערשטן קומט דער ראש והתחלת הכל – וואָס איז אין זיך כולל (די כוונה ותכלית פון) די גאַנצע זאַך. דערנאָך – קומט די זאַך אַליין, דער תוך ואמצע, דורך וועלכער עס פירט זיך דורך דער תכלית. און צום סוף קומט דער סיום ושלימות וסך־הכל פון דעם גאַנצן ענין, ווען עס פירט זיך אויס די תכלית (וואָס "סוף מעשה במחשבה תחלה").

ובכללות שטעלט זיך דאָס אויס אין די דריי ענינים פון (א) תורה – דער יסוד והתחלה פון אַלע ענינים, כדברי חז"ל אַז "תורה נקראת ראשית דרכו", ווייל זי איז קדמה לעולם, און אין דעם באַשטייט די תכלית וכוונה פון אַלע ענינים, "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית". (ב) בריאת העולם (וסדר השתלשלות בכלל) און די עבודה אין דער בריאה בכדי אויספירן איר תכלית (בשביל התורה), און (ג) דער גמר ושלימות הכל – בגאולה האמיתית והשלימה, ווען עס פירט זיך אויס "תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחלתו".

ויש לומר, אַז די דריי ענינים זיינען מרומז אין די דריי ערשטע אותיות א' ב' ג': גאַנץ תורה איז נכלל אין די עשרת הדברות וועלכע זיינען נכלל אין דעם ערשטן וואָרט "אנכי" וועלכער איז נכלל און הויבט זיך אָן מיט אַן אל"ף. בריאת העולם – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – הויבט זיך אָן מיט אַ בי"ת, ווייל "בבי"ת נברא העולם", כמבואר בחז"ל. און דער ראש התיבה פון גאולה – דער אות גימ"ל.

ובפרטיות יותר זיינען דאָ די דריי ענינים אין סדר השתלשלות הבריאה עצמו: (א) קודם כל – עלה ברצונו יתברך צו באַשאַפן די וועלט. (ב) די בריאה בפועל. (ג) שלימות הבריאה – בגאולה העתידה – דורך "מעשינו ועבודתינו" צו ממשיך זיין און מגלה זיין אלקות אין וועלט. ובלשון הקבלה והחסידות: (א) לכל לראש איז אור אין סוף ממלא כל המציאות – אוא"ס לפני הצמצום. (ב) דערנאָך – דער צמצום האור אַזוי אַז עס בלייבט אַ חלל ומקום פנוי. און כוונת הצמצום איז בשביל הגילוי – עס זאָל זיין גילוי אלקות אין עולם, ביז מ'קומט צו (ג) שלימות הגילוי, אַז מ'איז ממשיך בתוך החלל ומקום פנוי — אוא"ס, ביז אוא"ס הבלי גבול שלפני הצמצום, ביז אַז עס ווערט – אַ דירה לו יתברך – לו לעצמותו – בתחתונים.

ה. ויש לומר אַז וויבאַלד אַלע ענינים קומען דורך תורה (די "דיפתראות ופינקסאות" פון וועלט, ואסתכל באורייתא וברא עלמא) – דעריבער שטעלט זיך אויס די תורה עצמה בהתאם צו די דריי ענינים:

(א) התחלת התורה איז "בראשית", וואָס דאָס איז כולל – ניט נאָר התחלת הבריאה, נאָר צום אַלעם ערשטן דעם אל"ף (ראשית) פון תורה שקדמה לעולם, וואָרום "בראשית" איז דער טייטש "בשביל התורה שנקראת ראשית" (כנ"ל). און ווי ס'איז אונטערשטראָכן אויך אין דעם בי"ת (פון "בראשית") עצמו, וואָס בי"ת "זאָגט אַרויס" אַז ער קומט אַלס צווייטער נאָך דעם אל"ף – דער אל"ף (אנכי) פון תורה.

(ב) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – בריאת העולם [ובפרטיות – זיינען אין דעם גופא פאַראַן ג' דרגות, כנ"ל], און דערנאָך המשך כל הפרשיות שבתורה, וואו עס רעדט זיך וועגן דעם המשך סיפור המאורעות אין עולם און די עבודה צו אויספירן די כוונה פון בריאת העולם (בשביל התורה) – ווי דערציילט און אָנגעזאָגט בארוכה אין אַלע פרשיות פון די חמשה חומשי תורה,

ביז (ג) סיום התורה, וואו עס רעדט זיך וועגן דעם וואָס דער אויבערשטער באַווייזט צו משה'ן "עד היום האחרון", ביז דעם סיום ממש – "לכל האותות והמופתים גו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – סיום ושלימות התורה, וואָס איז פאַרבונדן מיט די שלימות פון גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (וואָס משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון), ווען עס וועט זיין דער שלימות פון גילוי אלקות ("האותות והמופתים") "לעיני כל ישראל", כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ווי ס'איז אויך מרומז אין פרקי אבות: (א) התחלת הפרקי אבות איז "משה קיבל תורה מסיני" – כללות ענין התורה (כמאחז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני"). (ב) "ומסרה וכו' והעמידו תלמידים הרבה וכו'", דער סדר פון מסורת התורה מדור לדור – ווי תורה קומט אַרויס בגלוי ובפרטיות (דורך דעם "תלמיד ותיק עתיד לחדש"). (ג) סיום כל הפרקי אבות – "ה' ימלוך לעולם ועד", וואָס איז כולל כל המשך הזמן ביז סוף כל הזמנים – די גאולה האמיתית והשלימה, ווען עס וועט זיין "ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" – שלימות מילוי הכוונה פון קבלת התורה ומסירת ולימוד התורה במשך כל הדורות.

ויש לומר, אַז דאָס איז איינער פון די טעמים פאַרוואָס (מתן) תורה איז פאַרבונדן מיט דעם ענין פון "תליתאי" – כדברי חז"ל "(בריך רחמנא דיהיב) אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי" (און ר"נ גאון איז דאָרט מבאר נאָך ענינים של שלשה בקשר מיט מתן תורה), ווייל היות אַז דורך (מתן) תורה פירט זיך אויס תכלית כל סדר השתלשלות – וועלכע שטעלט זיך אויס אין שלשה (ראש תוך סוף), דעריבער טיילט זיך אויך תורה אויף "תליתאי", א' ב' ג'.

ו. ויש לומר אַז די דריי ענינים – שטייען בגלוי בפרשתנו:

(א) די לוחות הראשונות, וואָס אויף זיי זיינען חקוק די עשרת הדברות הראשונות וועלכע זיינען געזאָגט געוואָרן באַ מתן תורה (אָנהויבנדיק פון דעם אל"ף פון "אנכי"), איז דער אל"ף (די התחלה ויסוד) פון אַלע ענינים, כולל גאַנץ בריאת העולם, וועלכע איז באַשאַפן געוואָרן "בשביל התורה שנקראת ראשית".

(ב) די ירידה פון דעם חטא העגל וואָס האָט געבראַכט צו שבירת הלוחות – איז מרמז דעם ענין הבי"ת, די כללות'דיקע ירידה אין עולם ("בראשית ברא גו'"), וואָס לאָזט אַן אָרט אויף דעם ענין החטא והשבירה כו', כידוע אַז דער חטא העגל (וואָס איז פאַרבונדן מיט דעם חטא הראשון, כנ"ל) קומט אַלס אַ תוצאה פון דעם צמצום הראשון, און שבירת הכלים און דערנאָך קטרוג ומיעוט הלבנה, ולאחרי ריבוי השתלשלות וצמצומים ופרסאות כו' – לאָזט דאָס אַן אָרט אויף אַן ענין של חטא בפועל ר"ל.

און די כוונה אין דעם איז, אַז דורך דער עבודה למטה, ביז אפילו אין אַ מצב של ירידה, זאָל מען אויספירן די כוונת הבריאה, "בשביל התורה" (כדלקמן).

(ג) די לוחות האחרונות באַדייטן דעם ענין הגימ"ל – די עלי' וואָס קומט דורך דער ירידה ושבירת הלוחות:

חז"ל זיינען מפרש אויף "לעיני כל ישראל" (בסיום התורה) אַז דאָס גייט אויף שבירת הלוחות וואָס משה "נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת". ולכאורה: וואָס איז דער עילוי פון שבירת הלוחות ביז אַז דער אויבערשטער זאָגט אויף דעם "יישר כחך"?!

וי"ל דעם ביאור אין דעם: כשם ווי דורך דעם חטא העגל איז באַ אידן צוגעקומען די מעלה פון בעלי תשובה [און צוליב דעם איז געווען דער חטא, כדלקמן], וואָס איז העכער פאַר עבודת הצדיקים ("מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין", ביז אַז אין "יכולין לעמוד בו") – אַזוי איז אויך בנוגע צו שבירת הלוחות (דער מסובב פון חטא העגל), אַז דער טעם (פנימי) אויף דעם איז בכדי דורך דעם זאָל צוקומען אַן עילוי אין תורה – די לוחות האחרונות וועלכע האָבן אין זיך אַ מעלה לגבי די לוחות הראשונות, כדברי חז"ל אַז דער אויבערשטער האָט געזאָגט צו משה רבינו (אויף דעם וואָס ער האָט זיך מצטער געווען אויף שבירת הלוחות) "אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות . . כפלים לתושי'". וכדברי הגמרא "אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס", "לפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה להטריחן יותר".

און דאָס איז אויך דער עילוי אין דעם וואָס די לוחות האחרונות זיינען געווען מעשה ידי משה ("פסל לך"), ניט "מעשה אלקים" ווי די לוחות הראשונות:

די מעלה פון די לוחות הראשונות (דער אל"ף) איז ווי תורה ווערט געגעבן מלמעלה און דאָס גיט דעם כח אויף דער עבודה אויך למטה (דער בי"ת און גימ"ל), כפשטות הענין אַז אל"ף איז ראש כל האותיות און דאָס פירט דערנאָך צו בי"ת און גימ"ל. אָבער היות אַז דער אל"ף מצ"ע (הגילוי מלמעלה) איז ניט בערך און נעמט ניט דורך די תחתונים (דער בי"ת פון "בראשית"), איז אין דעם שייך דער ענין השבירה כו', ווייל מצד דער בריאה איז מען דערצו נאָך ניט מוכן [און דעריבער איז די התחלת התורה טאַקע מיט אַ בי"ת און ניט מיט אַן אל"ף, ווייל די כוונה איז אַז דאָס זאָל נמשך ווערן און דורכנעמען די וועלט, וואָס די הכנות לזה האָבן זיך אויפגעטאָן דורך דער עבודה אין די כ"ו דורות ביז מתן תורה].

משא"כ דורך די לוחות האחרונות, וועלכע קומען דורך עבודת האדם (תשובה), און די לוחות עצמן זיינען מעשה ידי משה – ווערט אויסגעפירט תכלית וכוונת הבריאה, אַז אין דער וועלט זאָל מען מגלה זיין ווי זי איז "בשביל התורה". און דעריבער ווערט דורך דעם אויפגעטאָן דער עילוי אין תורה פון די לוחות האחרונות – אַז ס'איז ניטאָ אין דעם קיין שבירה, ואדרבה – עס קומט צו אין תורה "כפלים לתושי'", און באופן אַז תורה (די לוחות) בלייבט גאַנץ למטה באופן נצחי לעד ולעולמי עולמים.

ביז – אַז דאָס ברענגט צו שלימות ענין הגימ"ל – די גאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועט נתגלה ווערן בשלימות די מעלה פון דער תשובה פון אידן אויפן חטא העגל און די מעלה פון די לוחות האחרונות (וואָס איז געקומען דורך שבירת לוחות הראשונות) – די מעלה וואָס קומט אַרויס דורך עבודת האדם למטה (ובפרט דורך עבודת התשובה) צו אויספירן תכלית הבריאה – "בשביל התורה".

קומט אויס אַז אין פ' כי תשא שטייען בגלוי אַלע דריי ענינים – דער אל"ף ("ראשית") פון תורה, דער בי"ת פון "בראשית ברא גו'", און דער גימ"ל – סיום התורה, "לעיני כל ישראל", "יישר כחך ששברת".

ז. און די אַלע דריי ענינים אין פ' כי תשא קומען אין איין המשך. ולכאורה: ווי קען מען פאַרגלייכן די לוחות הראשונות (שניתנו מלמעלה) מיט דעם חטא ושבירת הלוחות וואָס איז געקומען צוליב אַ חסרון למטה (דאע"פ וואָס דאָס ברענגט דערנאָך אַן עלי' נעלית יותר, איז דאָס אָבער פאָרט געקומען דורך חטא האדם)?

וי"ל דעם ביאור אין דעם:

די דריי ענינים ושלבים הנ"ל זיינען אַ סדר וואָס דער אויבערשטער האָט איינגעשטעלט, אַז אַלע ענינים זאָלן זיך טיילן אויף דריי – אל"ף, בי"ת און גימ"ל (ראש תוך וסוף): אַז נאָך ראשית הענין (אל"ף) זאָל קומען אמצע הענין (בי"ת) דורך וועלכען עס ווערט אויסגעפירט דער תכלית, און דוקא דאָס ברענגט צו גמר ושלימות הענין (גימ"ל), כמדובר לעיל.

ויש לומר אַז די דרגא פון בי"ת איז ניט נאָר בנוגע צו כללות הבריאה (הצמצום), נאָר אויך בנוגע צו די תוצאות וואָס קומען דערפון אַרויס, ביז אויך דער ענין החטא ושבירה כו' (וואָס איז אַרויס דורך דעם צמצום כו', כנ"ל ס"ו),

ווי חסידות איז מבאר דעם מאמר חז"ל עה"פ "נורא עלילה על בני אדם", אַז דער חטא עה"ד איז געקומען דורך דעם וואָס "עלילה נתלה בו" (באדם הראשון) – אַז דאָס וואָס "לפעמים גובר הרע דיצה"ר על האדם ויחטא" איז עס דערפאַר וואָס "מלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה".

וואָרום אידן מצד עצמם זיינען כלל וכלל ניט שייך צו ענין החטא ח"ו, און דער גאַנצער ענין קומט נאָר צוליב דעם וואָס דער אויבערשטער בחסדו הגדול האָט געוואָלט ברענגען אידן צו אַן עלי' הכי גדולה (העכער ווי מצבם מצ"ע), דעריבער איז "עלילה נתלה בו" און עס ווערט אַ ירידה לפי שעה (ע"ד מש"נ "ברגע קטן עזבתיך") ובחיצוניות (נאָר למראית עינים), בכדי ברענגען די עלי' שלא בערך, און ניט נאָר אַן עלי' לרגע קטן (כנגד "רגע קטן עזבתיך"), נאָר אַן עלי' נצחית שאין אחרי' הפסק כלל. ווי עס וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה – וואָס קומט דורך דער ירידה גדולה אין גלות – אַ גאולה נצחית שאין אחרי' גלות, ואדרבה – עס קומען נאָך צו עליות, עלי' אחר עלי' עד אין קץ, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון". נוסף אויף דעם כלל וואָס כל ירידה איז צורך עלי', איז בנוגע צו אידן – די ירידה אַליין באמת קיין ירידה ניט, נאָר דער וועג צו אַן עלי' נעלית יותר שלא בערך.

ועד"ז בנוגע צו דעם חטא העגל (וואָס איז דוגמת חטא עה"ד) – כמפורש אין גמרא, אַז "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", "לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה", נאָר "גזירת המלך היתה כו' כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

ווי אונטערשטראָכן אויך אין דעם אַז דער בי"ת (פון "בראשית") – וואָס איז כולל די ירידה וחטא – מצד עצם ענינו ברענגט אַז קודם לזה קומט דער אל"ף (פון אנכי), ד.ה. אַז דער בי"ת (די ירידה בחיצוניות) איז באמת נאָר אַ צווייטער שלב וואָס קומט נאָך דעם אל"ף און פירט צו דעם גימ"ל (די גאולה).

ח. עפ"ז איז מובן ווי אַלע דריי ענינים אין דער פרשה – לוחות הראשונות, לוחות האחרונות און אפילו דער חטא העגל ושבירת הלוחות שבינתיים – זיינען אַלע אַ טייל פון איין סדר וסדרה "כי תשא", און נאָכמער – איין ענין ממש, וואָס תוכנו איז – "כי תשא", די נשיאת ראש ועלי' פון אידן. נאָר דער ענין שטעלט זיך אויס אין דריי שלבים ודרגות: אל"ף, בי"ת און גימ"ל, דריי ענינים ואופנים אין ברענגען די נשיאת ראש פון אידן:

(אל"ף) לוחות הראשונות, וועלכע האָבן בפשטות אויפגעטאָן די עלי' פון אידן באַ מ"ת. (בי"ת) דער חטא ושבירת הלוחות ("יישר כחך ששברת"), וואָס האָט אויפגעטאָן דער ענין פון תשובה ("פתחון פה לבעלי תשובה"), אָנהויבנדיק פון דער תשובה פון אידן דעמולט, כולל אויך – דער ענין הכי נעלה פון גילוי כבודו של הקב"ה למשה און גילוי י"ג מדות הרחמים ("סדר בקשת רחמים"), און דאָס האָט דערנאָך געבראַכט (גימ"ל) – די עלי' הכי גדולה פון די לוחות האחרונות, כולל – דעם גילוי הכי נעלה פון "קרן עור פני משה" (כדלקמן), ביז די שלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה.

ועפ"ז יש לומר אויך דעם טעם פאַרוואָס דער ענין פון די לוחות וכו' ווערט דערציילט דאָ אין פ' תשא – נאָך דעם ציווי אויף מעשה המשכן (אע"פ וואָס שבירת הלוחות איז געווען פריער, כפרש"י הנ"ל) – ווייל, עשיית המשכן ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") איז די כוונה פון גאַנץ סדר ההשתלשלות, צו אויספירן דעם נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, דורך דעם וואָס מ'איז מגלה אין וועלט אַז איר תכלית איז "בשביל התורה ובשביל ישראל", ווי עס וועט זיין בשלימות אין בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".

און דעריבער: לאחרי וואָס די תורה פאַרענדיקט דערציילן וועגן דעם ציווי ה' למשה אויף מעשה המשכן (אין פ' תרומה, תצוה ותחלת פ' תשא), איידער משה זאָגט עס איבער צו אידן (בפ' ויקהל) – דערציילט די תורה וועגן די דריי כללות'דיקע שלבים וואָס זיינען דאָ אין אויספירן די כוונה: אל"ף – די לוחות הראשונות, בי"ת – די ירידה ושבירת הלוחות, וואָס ענינה איז – ברענגען אַן עלי' נעלית יותר, דעם ענין פון גימ"ל – די לוחות האחרונות.

ט. ובכללות יותר יש לומר, אַז אויך אין כללות פ' כי תשא – מתחלתה עד סופה – זיינען מרומז די דריי ענינים:

(א) "כי תשא את ראש בני ישראל" (בתחלת הפרשה) גייט אויף דעם "ראש" (אל"ף) פון אַלע ענינים, וואָס דאָס איז ישראל ותורה, וואָס בשבילם נברא העולם, בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. ועאכו"כ "ראש בני ישראל", און ווי דער "ראש" שטייט אין אַ מצב פון "תשא".

[ובפרטיות זיינען אין דעם גופא נכלל די אַנדערע צוויי ענינים (וואָרום אין דעם ראש ואל"ף איז נכלל אויך דער בי"ת וגימ"ל, דער אמצע וסוף:) די ירידה – "העובר על הפקודים", און די עלי' וואָס קומט דערפון – "לכפר על נפשותיכם", דורך "כופר נפשו"].

(ב) המשך הפרשה – וועגן דעם מעשה העגל ושבירת הלוחות, דער ענין הבי"ת.

(ג) סיום הפרשה – וועגן די לוחות האחרונות (ענין הגימ"ל), ביז דעם סיום ממש – ירידת משה מן ההר מיט די לוחות האחרונות מיט דער מעלה פון "קרן עור פניו וייראו מגשת אליו", וואָס איז ע"ד דער ענין (בסיום חמשה חומשי תורה) פון "לכל האותות והמופתים גו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" [נוסף אויף "אעשה נפלאות" וואָס רעדט זיך פריער אין דער פרשה].

ועד"ז זיינען די דריי ענינים מרומז אין די שלש רגלים (קרוב לסוף הפרשה): חג הפסח איז דער ראשון לרגלים, און פאַרבונדן מיט "חודש האביב" (ר"ת אל"ף און דערנאָך קומט דער בי"ת), אַ גילוי מלמעלה למטה ("שהתבואה מתבכרת בבישולה"). חג השבועות – דער שני לרגלים, און פאַרבונדן מיט "בכורי קציר חטים" – עבודת האדם מלמטה למעלה. און "חג האסיף תקופת השנה" – "בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית", "שהוא בחזרת השנה" – דער שלישי ברגלים, פאַרבונדן מיט דער אסיפה ושלימות פון כל העבודה, וואָס שלימותה איז בגאולה האמיתית והשלימה, ווען עס וועט זיין די אסיפה פון אַלע אידן (כמ"ש "אסף אסיפם נאום ה'"), און פון אַלע ניצוצי קדושה שבכל העולם כולו.

י. ע"פ הנ"ל וועט מען אויך פאַרשטיין דעם חידוש פון קרני ההוד של משה וואָס איז געקומען דורך די לוחות האחרונות [וואָס דאָס איז ע"ד דער עילוי פון גימ"ל, וואָס קומט דוקא דורך דער עבודה פון בי"ת, דער חטא העגל ושבירת הלוחות]:

דוקא די לוחות האחרונות – וואָס זיינען געקומען דורך דער ירידה למטה צו אויפטאָן עבודת הבירורים (וואָס דאָס האָט זיך אויפגעטאָן דורך די לוחות האחרונות) – טוען אויף דעם גילוי פון "תעלומות חכמה כפלים לתושי'" אין תורה, בחי' פנימית ועצמית החכמה, העכער פאַר חכמה הגלוי' אין די לוחות הראשונות. וואָס דעריבער איז דורך דעם צוגעקומען אין משה רבינו (מקבל הלוחות האחרונות) "קרן עור פניו" (ע"ד "חכמת אדם תאיר פניו") – וואָס דאָס איז אַן אור עצמי שלמעלה מהתלבשות.

ולאידך: היות אַז די מעלה פון די לוחות האחרונות קומט דוקא דורך דער ירידה והתלבשות למטה בעולם (דער בי"ת פון "בראשית"), "פסל לך" פון אבנים בעולם (ניט ווי די לוחות הראשונות וואָס זיינען "מעשה אלקים"), ביז צו מהפך זיין אויך די ענינים בלתי רצויים — דעריבער האָט דער "קרן עור פניו" גע'פועל'ט "וייראו מגשת אליו", און דערפאַר "ויתן על פניו מסוה", בכדי מסתיר זיין גילוי אלקות שבתורה פון די "התלבשות בענין הבירורים";

דער הסתר המסוה איז אָבער ניט בנוגע צו אידן מצד עצמם – וואָרום "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (בלי הסתר כלל). און דעריבער, בשעת משה "דיבר אל בני ישראל את אשר יצוה" האָט ער אַראָפּגענומען די מסוה "וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פני משה". און נאָר בשעת משה און אידן האָבן אַ שייכות מיט עניני העולם (בכדי אויפטאָן דאָרט דעם בירור בדרך התלבשות) – דעמולט "והשיב משה את המסוה", בכדי אַז די וועלט זאָל קענען אויפנעמען דעם גילוי און ניט נתבטל ווערן ממציאותה. דאָס הייסט, אַז אויך די מסוה איז כוונתה – ניט העלם, נאָר בכדי אַז דער גילוי זאָל קענען נתקבל ווערן אין עולם.

און דורך דער עבודה פון אַ אידן אין בירור וזיכוך העולם טוט ער אויף, אַז אויך ווי אַ איד געפינט זיך אין וועלט זאָל ער קענען אויפנעמען דעם גילוי פון "קרן עור פניו", ווי עס וועט זיין בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה (גימ"ל) – "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" באַ אידן אויך ווי זיי געפינען זיך און האָבן צוטאָן מיט וועלט, ביז אַז עד"ז זאָל אויך זיין אין דער וועלט אַליין – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", "אבן מקיר תזעק", דער גילוי פון כח הפועל בנפעל.

יא. פון די דריי ענינים אין פ' תשא האָט מען אַ לימוד אין עבודת האדם בכל הזמנים, כאמור לעיל, אַז זייענדיק אַ פרשה וואָס מ'לייענט פעם אחת בשנה, האָט מען דערפון אַ לימוד לכל השנה כולה, ועאכו"כ שטייענדיק אין שבת פ' תשא עצמו ווען מ'לייענט – און מ'דאַרף לעבן מיט – דער גאַנצער פרשה:

אַ אידן האָט מען געגעבן דעם כח צו אויפטאָן כל הענינים כולם – מתחלתם ועד סופם וכל מה שבינתיים, פון "אל"ף ביז תי"ו", ובכללות – ווי זיי שטעלן זיך אויס אין די דריי ערשטע אותיות, אל"ף בי"ת גימ"ל.

ווי מ'זעט די אַלע דריי ענינים אָנהויבנדיק אין זיין עבודה בכל יום ויום:

מיד כשניער משנתו (ווען ער ווערט אַ "ברי' חדשה") זאָגט ער "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי".

דער אל"ף – דער יסוד והתחלה – פון דער עבודה פון אַ אידן איז: זיין ביטול והודאה צו דעם אויבערשטן (דער אל"ף פון "אנכי").

ביז אַז זיין גאַנצע מציאות, זיין אל"ף פון "אני" – איז "מודה . . לפניך", וואָרום דער "אני" פון אַ אידן (אויך ווי ער שטייט למטה) איז איין זאַך מיט דעם "אני" און "אנכי" שלמעלה (ישראל וקוב"ה כולא חד) – וכמרומז אין צורת אות א': אַ יו"ד (איד) למטה און אַ יו"ד (דער אויבערשטער) למעלה און אַ קו וואָס פאַרבינדט זיי. וכידוע אַז פשיטות פון אַ אידן איז איין זאַך מיט פשיטות העצמות. און ענין הפשיטות קומט אַרויס בגלוי אין אמירת "מודה אני" (ענין ההודאה, למעלה מכל ענין השמות). וואָס דערפאַר איז דער מנהג ישראל אַז אַלע אידן – אפילו גאָר קליינע קינדער – זאָגן "מודה אני".

נאָכמער: אפילו דער וואָרט "מודה" איז אַ טפל ובטל צו דעם (אל"ף פון) "אני", וואָרום דער עיקר איז דאָ (לכאורה) דער וואָרט "אני" – ווייל מיד כשניער משנתו איז לכל לראש דאָ אַ מציאות פון אַ מענטשן (מיט רמ"ח אברים ושס"ה גידים), און ערשט דערנאָך טוט ער (דער "אני") אַ פעולה, אָנהויבנדיק פון דער אמירה ופעולה פון "מודה . . לפניך". און אעפ"כ זאָגט מען "מודה אני" און ניט "אני מודה" – ווייל עד כדי כך איז דער "אני" פון אַ אידן פאַרבונדן מיט דעם אויבערשטן, אַז הגם וואָס בזמן קומט פריער די מציאות פון "אני", איז אָבער דער "אני" תיכף אין אַ מצב פון הודאה לפניך.

ולאחרי זה קומט ברכות השחר און תפלת שחרית, ומביהכנ"ס לביהמ"ד – דער כללות האל"ף פון עבודת היום.

דערנאָך קומט דער בי"ת אין דער עבודה יומית פון אַ אידן – "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ער גייט אַרויס (מביהכנ"ס וביהמ"ד) אין וועלט (דער בי"ת פון "בראשית ברא גו'") צו טאָן די עבודה במשך כל היום כולו, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", זיין התלבשות והתעסקות בעניני העולם באופן פון משאו ומתנו באמונה.

דערנאָך, בסיום וחותם היום קומט דער גימ"ל – דער גמר ושלימות פון עבודת היום, ווען ער מאַכט אַ חשבון הנפש וסך־הכל פון אַלע זיינע ענינים ומעשים במשך היום, ובכללות – טוט ער דאָס אין תפלת ערבית, ביז סיומה – "אך צדיקים יודו לשמך גו'", אַ הודאה לה' (אַזוי ווי "מודה אני" בבוקר), אָבער אַלס גמר ושלימות העבודה, ביז – קריאת שמע שעל המטה, און ער גיט זיך אינגאַנצן אַוועק צו דעם אויבערשטן – "בידך אפקיד רוחי".

ועד"ז זיינען דאָ די דריי ענינים בכללות עבודתו פון אַ אידן במשך ימי חייו – לאריכות ימים ושנים טובות – תחלת העבודה, אמצע העבודה, ביז סיום ושלימות העבודה. ועאכו"כ בדורנו זה – דער דור האחרון אין גלות און דור הראשון פון גאולה – לאחרי וואָס מ'האָט שוין דעם ריבוי הכי גדול פון "מעשינו ועבודתינו" פון אידן במשך כל הדורות והשנים שלפני זה, און איצטער האָט מען שוין פאַרענדיקט אויך די לעצטע בירורים – איז איצטער די הדגשה בעיקר ולכל לראש אויף דער סיום ושלימות וגמר העבודה – צו ברענגען דעם גימ"ל פון גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש!

יב. און דער כח אויף דעם וואָס יעדער איד קען אויפטאָן אַלע ענינים (מתחלתם ועד סופם) קומט פון דעם ערשטן אל"ף – וואָס דער "אני" פון יעדער איד איז פאַרבונדן און איין זאַך מיט "אנכי" שלמעלה, ביז אַז אפילו ווי אַ איד קומט אַראָפּ למטה אין עולם – איז כל העולם באַשאַפן געוואָרן "בשביל ישראל שנקראו ראשית", דער ראש וראשית פון כל הבריאה כולה.

ויש לומר אַז דער כח צו דאָס מגלה זיין אין יעדער אידן קומט פון משה רבינו, ועד"ז אתפשטותא דמשה שבכל דור, ובדורנו זה – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, וואָס דורך אים ווערן אויפגעטאָן אַלע דריי ענינים פון לוחות הראשונות, שבירת הלוחות און לוחות האחרונות, צוזאַמען מיט די קרני ההוד.

ועאכו"כ ווען מ'שטייט אין דעם שבת ווען מ'לייענט די גאַנצע פרשה פון "כי תשא את ראש בני ישראל" (תשא – משה רבינו) – אַז נוסף צו דעם וואָס אידן זיינען ראש בכלל, ווערט נאָך – בכחו של משה רבינו – די נשיאת ראש פון אידן, וואָס דאָס גיט דערנאָך דעם כח צו אויפטאָן דעם תוכן פון המשך הפרשה – דעם ענין פון אל"ף (לוחות הראשונות), דעם ענין פון בי"ת – די עבודה אין עולם, ביז אפילו אין אַ מצב פון תחתון שאין תחתון למטה ממנו, און דאָס איבערמאַכן און אויפהויבן צו דער דרגא פון די לוחות האחרונות, מיט דעם גילוי פון קרני ההוד, וואָס יעדער איד האָט בכח צו מקבל זיין, ביז אַז דורך דער עבודה אין עולם טוט ער אויף אַז אויך זייענדיק אין עולם זאָל ער דאָס קענען מקבל זיין.

נאָכמער: נוסף אויף דעם וואָס יעדער איד איז מקבל דעם גילוי פון קרני ההוד, ווערט דער ענין פון קרני ההוד אויפגעטאָן באַ יעדער איד אַליין – מצד בחי' משה שבקרבו:

דער אַלטער רבי איז מבאר אין תניא במאחז"ל עה"פ "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", "אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא" – אַז מצד בחי' משה שבכל אחד איז פאַר אים "יראה מילתא זוטרתא".

לפי"ז דאַרף מען פאַרשטיין לאידך גיסא: ווי איז מתאים זאָגן אַז באַ משה (און משה שבכל א') איז דאָ אַן ענין וואָס איז "זוטרתא" (אַ קטנות)?

ויש לומר, אַז אין משה גופא זיינען פאַראַן כמה וכמה דרגות: רגלו של משה, גופו של משה, ביז ראשו וכתרו של משה. און בנוגע צו יראה תתאה, פאַרבונדן מיט דרגת הרגל של משה (ע"ד "רגלי העם אשר אנכי בקרבו"), זאָגט מען דעם לשון "מילתא זוטרתא". אָבער למעלה מזה זיינען דאָ אין משה ענינים וואָס זיינען בדרגת בינוני, ביז בדרגת רבתי, דרגת הראש און נאָך העכער – כתר שלמעלה מהראש, וואָס דאָס איז דער ענין פון קרני ההוד של משה – די דרגא פון כתר, כתר מלכות, כידוע.

ועד"ז איז אויך מובן בנוגע צו בחי' משה שבכל ישראל – אַז מצד דעם איז אַ איד אין זיך כולל אַלע דרגות, פון "זוטרתא", "בינוני" ביז "רבתי", ביז – אויך דער ענין הכתר (קרני ההוד). און דער חידוש בדבר איז – אַז דער ענין הכתר (אמיתי) איז ניט שייך אין לעו"ז און מ'האָט עס אָפּגעגעבן דוקא צו יעדער איד (וואָרום זיי זיינען "בני מלכים" און נאָכמער – "מלכים"), אַז בכל הזמנים ובכל המצבים – אפילו אין זמן ומצב הגלות – האָט אַ איד דעם כתר מלכות פון קרני ההוד.

ובכחות הנפש – גייט כתר אויף דעם כח הרצון ביז צו מסירת נפש. וואָס דער רצון לה' פון אַ אידן שטייט בתוקף בכל הזמנים, וואָס דערפאַר האָבן אידן אַלעמאָל געהאַט און האָבען דעם כח צו ביישטיין דעם גלות – ווייל אפילו ווען דער רצון שלו בעניני קדושה ותומ"צ שטייט אַמאָל פאַרבאָרגן – איז אויך דעמולט זיין רצון אמיתי צו מקיים זיין רצון ה', כפס"ד הרמב"ם הידוע.

ולא מיבעי בתחלת זמן הגלות, ווען ס'איז נאָך געווען דער ענין פון "ותותר בימי רבי", און אַ משך זמן האָט מען ממשיך געווען מקדש זיין ע"פ הראי', נאָר אויך לאחרי זה – אפילו אין טיפעניש פון גלות – איז מאיר בכל התוקף והגילוי דער כתר פון קרני ההוד אין אידן.

און דאָס שטייט נאָכמער בגלוי אין "מאן מלכי רבנן", די "שופטיך" און "יועציך" בכל דור ודור, ביז בדורנו זה, אָנהויבנדיק פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אַלס הכנה צו "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה", ובראשם – מלך המשיח, "וירם קרן משיחו", און ער וועט מחזיר זיין "מלכות בית דוד ליושנה ולממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות וכו'".

יג. ויהי רצון, אַז שטייענדיק אין חודש אדר ראשון, וואָס איז אַ הכנה צו אדר שני – ו"מיסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – זאָל שוין תיכף ומיד ממש קומען די גאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא וועט דער חודש אדר שני און חודש ניסן זיין חדשי הגאולה, באופן פון "מיסמך גאולה לגאולה".

ובפרט דורך דעם וואָס מ'וועט מוסיף זיין אין קיום הוראת חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובפרט אַז מ'שטייט שוין כו"כ ימים נאָך דער כניסה פון חודש אדר ראשון, און מ'שטייט שוין נאָך פורים קטן און שושן פורים קטן, וועלכע זיינען אַ הכנה צו פורים גדול ושושן פורים גדול – באופן פון "זה הקטן גדול יהי'", און ניט נאָר "יהי'" לשון עתיד, נאָר "הי'" לשון עבר והוה, דורך דעם וואָס מ'האָט געפּראַוועט פורים קטן און שושן פורים קטן מיט אַ שמחה גדולה, און מ'איז מוסיף והולך ואור ושמחה מיום ליום באופן פון "מעלין בקודש", וואָס דעמולט וועט דער "גדול יהי'" פון פורים גדול און שושן פורים גדול זיין נאָכמער גדול, גדול למעלה מגדול.

און דורך שמחה איז מען פורץ אַלע גדרים, ביז דעם עיקר – אַז פון דעם רגע האחרון פון גלות ווערט דער רגע הראשון פון גאולה, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.