משנה/פאה פרק ה: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן "{{משנה/ביצה}} == משנה א == גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה. == משנה ב == שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה, ה...") |
מ (הפעיל הגנה על הדף "משנה/פאה פרק ה": התוכן בידי משתמשים ותיקים בלבד ([עריכה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן) [העברה=רק משתמשים ותיקים מורשים] (בלתי מוגבלת בזמן))) |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{משנה/ | {{משנה/פאה}} | ||
{{יישור טקסט|שני הצדדים| | |||
== משנה א == | == משנה א == | ||
גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה. | גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה. | ||
| שורה 17: | שורה 17: | ||
== משנה ו == | == משנה ו == | ||
המוכר את שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר | המוכר את שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר{{הערה|[[משלי פרק כב#פסוק כח|משלי כב, כח]].}}: אל תסג גבול עולים. | ||
== משנה ז == | == משנה ז == | ||
| שורה 24: | שורה 24: | ||
== משנה ח == | == משנה ח == | ||
המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעמרים, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. המעמר לגדיש, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. | המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעמרים, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. המעמר לגדיש, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. | ||
[[קטגוריה:משנה/ | {{הערות שוליים}} | ||
}} | |||
[[קטגוריה:משנה/פאה]] | |||
גרסה אחרונה מ־22:35, 15 בנובמבר 2025
| משנה |
|---|
| פאה |
| פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח |
משנה א
גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים בכדי נפילה.
משנה ב
שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים. שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, מעשר שיבולת אחת ונותן לו. אמר רבי אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת ונותן לו.
משנה ג
אין מגלגלין בטופח, דברי רבי מאיר. וחכמים מתירין, מפני שאפשר.
משנה ד
בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול, וכשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.
משנה ה
המחליף עם העניים, בשלו פטור, ובשל עניים חייב. שנים שקבלו את השדה באריסות, זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבל ממנו למחצה, לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עני.
משנה ו
המוכר את שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואחד לא, או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר[1]: אל תסג גבול עולים.
משנה ז
העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש, הרי זה אינו שכחה.
משנה ח
המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעמרים, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. המעמר לגדיש, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה.