חב"דטקסט

נר מצוה ותורה אור/שער היחוד: הבדלים בין גרסאות בדף

דף שיחה

נר מצוה ותורה אור/שער היחוד (עריכה)

גרסה מ־21:15, 26 בפברואר 2026

נוספו 85,594 בתים ,  26 פברואר
אין תקציר עריכה
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 2,206: שורה 2,206:
אם לא שכל דבר הגבוה בשרשו בעצמיות יותר הוא בא באחרונה יותר, שלזה נקרא נפש המדברת דוקא נפש המשכלת, שזהו בחינת החכמה העצמיות שבה שהוא קודם למחשבה העצמיות שבה כו'  
אם לא שכל דבר הגבוה בשרשו בעצמיות יותר הוא בא באחרונה יותר, שלזה נקרא נפש המדברת דוקא נפש המשכלת, שזהו בחינת החכמה העצמיות שבה שהוא קודם למחשבה העצמיות שבה כו'  
אבל בגלוי בא באחרונה דוקא, מטעם המבואר במקום אחר באריכות ודי למבין)
אבל בגלוי בא באחרונה דוקא, מטעם המבואר במקום אחר באריכות ודי למבין)
מ״ג
ומכל הנזכר לעיל יובן גם כן הנמשל למשכיל למעלה בהתבוננות כמה פרטים בהשתלשלות מלמעלה מעלה עד למטה מטה שנכללו כולם בכלל אל מקור הראשון שהוא כאשר עלה במחשבתו הפשוטה כו' בעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום
שכלול מג' מדריגות מחשבה דבור ומעשה שבמחשבה הנזכר לעיל
ובחינת מעשה שבמחשבה העצמית שבעצמות ממש הוא כמו ענין סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה
(ודלא כלשון הרמב"ם בידיעת עצמו יודע את הכל
אלא מה שיודע את כל ההשתלשלות דאבי"ע בידיעה שחוץ ממנו, היינו בחינת עשיה שבמחשבה, כמו שחושב בציור דבר נבדל, הגם שאין לך דבר חוץ כו')
ובחינת דבור שבמחשבה העצמית הוא כמו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בהשתלשלות כו'
שזה שנאמר גליף גליפו בטהירו עילאה, חקיקת אותיות בעצמות כו'
וכן מה שכתוב כי הוא אמר, במחשבה העצמית, ויהי, ההוא אמר ולא יעשה, על ידי צמצום הראשון כו' וכהאי גוונא
כי כל אמירה הוא בבחינת דבור שבמחשבה הנזכר לעיל (שלמעלה משמיעת דבור זולתו, כמו הטה אזנך ושמע כו' ויקשב וישמע וכהאי גוונא)
ומחשבה שבמחשבה העצמית היינו כמו שמבואר למעלה במחשבת השכלת הענין בצירופים שונים כו'
והוא כאשר עלה ברצונו ומחשבתו אנא אמלוך וכהאי גוונא, והוא על פי חכמתו ורצונו העצמית כו'
וזהו שאמר והיה העולם, בבחינת מלכות דאין סוף, אנא אמלוך כו'
(ולפי זה מה שנתעורר בחינת חפץ חסד הראשון על ידי מעשה התחתונים כו' שמחמתו עלה במחשבתו ורצונו כו', הרי הוא מגיע לתחלת התעוררות הרצון במחשבה העצמית וכו')
וזה שכתוב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו' עצמו מספר כמו שכתוב לתבונתו אין מספר
כי לפי ערך העמקת החכמה והדעת, כן ערך העמקת בחינת המחשבה העצמית בעצמות אור אין סוף, כמו מה מאד עמקו מחשבותיך וכנזכר לעיל ודי למבין.
ועל דרך זה יובן גם כן בירידת המדריגה בהשתלשלות אור הרצון ומחשבה דאחדות פשוט, אחר הצמצום הראשון הנקרא מקום פנוי כו'
בבחינת הארת הקו כו' שהוא בחינת הרצון ומחשבה הקדומה, שצופה ומביט הכל בסקירה אחת כו', שכלול גם כן מג' מדריגות מחשבה דבור ומעשה
(שנקרא בי"ע, כי המחשבה בבריאה והדבור ביצירה והמעשה בעשיה וכמו שכתוב בראתיו יצרתיו כו' כידוע)
עד בחינת הרצון שבמחשבה סתימאה דאדם קדמון ועתיק יומין ואריך אנפין כו', שבא למטה בסדר השתלשלות בדרך פרט
כמשל באדם למטה, שיורד הארת אור עצם המחשבה העצמית הנעלמה בעצמות הנפש, בגלוי ברצון ושכל ומדות כו', עד בחינת המחשבה שמלבשת המדות שבלב שנקרא לאה, שכלול מג' מדריגות מחשבה דבור ומעשה כו' כנזכר לעיל
ולמעלה, היינו עד בחינת אותיות מחשבותיו של מדותיו שבאצילות שנקרא זעיר אנפין, שעל זה אמר ויאמר יהו״ה אל לבו, אמירה זו במחשבה כו'
ולפעמים נשאר הדבר במחשבה עלאה דזעיר אנפין שנקרא אדם העליון, כמו וינחם יהו״ה כו' שחזרה זו במחשבה, שלא הביאה לדבור ולמעשה כלל
כענין ליבא לפומיא לא גליא, וכמו צדיק ורשע לא קאמר כידוע ודי למבין
(ודרך כללות הכל, בחינת ג' מדרגות במחשבה דבור ומעשה, אדם קדמון במחשבה - בחינת אדם דבריאה, ובחינת עתיק יומין ואריך אנפין בבחינת דבור - אדם דיצירה, ובחינת זעיר אנפין נקרא בחינת אדם דעשיה
ובדרך פרט גם בזעיר אנפין כלול מג' מדרגות בי"ע מחשבה דבור ומעשה כו')
ונמצא מובן למשכיל בכללות מכמה ריבוי פרטים מבחינת מעשה דמחשבה העצמית בעצמות אור אין סוף עד בחינת עשיה שבמחשבה דזעיר אנפין דאצילות
וזה שנאמר כל אשר חפץ יהו״ה, במחשבה העצמית, עשה מאין דאצילות לבריאה כו׳)
והנה על דרך זה יובן בענין ד' רבתי דאחד
שהוא בבחינת מלכות דתבונה שמבחינת אחוריים דאימא כו', והוא ענין קשר של תפילין של ראש כו' כידוע
הרי יובן דרך פרט בבחינת זעיר אנפין שנקרא אחד בבחינת אחדות דעשר ספירות דאצילות (בבחינת אדם דעשיה בכללות)
שזהו בחינת השרש דמחשבה דלאה הבא בבחינת אותיות וצירופים הנקרא מחשבה שבמחשבה
(אך נקרא דלי"ת רבתי, שהוא בחינת גדלות הדבור, להיות מבואר למעלה שיש ב' מדריגות בזה
ובאמת גם זה בחינת דבור שבמחשבה יחשב, מה שחושב המושכל בצירופים, גם שלא להביא בדבור כלל
והוא דלי"ת רבתי דא"ח ט"ס דזעיר אנפין כו' שכל מדה וספירה באה באותיות וצירופים דמחשבה דלאה כו' מכח ושרש המחשבה בחינת מלכות דתבונה כו'
ולכך צריך להאריך בדלי"ת, להיותו שרש בחינת המלכות בד' סטרי עלמא שביחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כו')
וגם הנה מובן דרך כללות, במחשבה הקדומה עד במחשבה הפשוטה דאחדות הפשוטה בעצמותו ממש, בבחינת סתימא דכל סתימין דלית מחשבה תפיסא ביה, אפילו מחשבה דאדם קדמון כו', דדלי"ת רבתי הוא כשעלה באותיות מחשבתו ורצונו הפשוט כו', שהוא בא מבחינת מלכות דתבונתו העצמית כו' ודי למבין
(ומה שכתוב בעץ חיים דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל כו', וכמאר רבותינו זכרונם לברכה מה שעשתה ענוה עקב לסוליתא עשתה יראה עטרה לראשה כו', היינו בחינת דבור שבמחשבה שנעשית מחשבה שבדבור שזהו עקב ענוה
כי המחשבה בהעלם ואין, והדבור בגלוי ויש כו', ונעשית עטרה וכתר לרחל בחינת הדבור
כי בחינת כח ושרש וראש לדבור הן צרופי אותיות שבמחשבה, שאם יופסקו יופסק הדבור כידוע
וזה שכתוב עקב ענוה יראת יהו״ה כו' וכמו שכתוב במקום אחר
מ״ד
ומעתה יובן גם כן שרש ענין ההתחלקות דאותיות המחשבה מבחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', ולמעלה מעלה גם במחשבה העצמית ומחשבה הקדומה ומחשבה סתימאה דאדם קדמון ואריך אנפין כו', עד מחשבה דזעיר אנפין, על דרך הנזכר לעיל בפרטיות הענין באדם התחתון, ששרש התחלקות הצירופים באים מלמעלה ממקור ההשגה דבינה עצמה כו'
וזהו ענין מאמר סתום ומאמר פתוח
כמו ויאמר אלהי״ם, אלהי״ם ק"ך צירופים דמחשבה סתימאה שבעצמות ממש, נקרא מאמר סתום בעצמות סתימא דכל סתימין כו' עד רום המעלות, כמו אלהי״ם הבין דרכה כו'
ובחינת אלהי״ם הזה הוא בחינת הצמצום וההסתלקות, וכמאר רבותינו זכרונם לברכה בתחלה עלה במחשבה לברוא במידת הדין שהוא שם אלהי״ם כו'
והיינו בחינת התחלקות צירופי אותיות שבמחשבה סתימאה גם כן
(כמו לפי תרגום אונקלוס בראשית בקדמין, שהוא הרצון הקדום היינו הרצון שבמחשבה הקדומה כו' נקרא בחינת אלהי״ם בבחינת הצמצום וההתחלקות לפי מאמר רבותינו זכרונם לברכה דבראשית נמי מאמר הוא, שהוא בחינת מאמר סתום במחשבה הסתומה, עד גם בבחינת מחשבה הפשוטה והעצמית כנזכר לעיל
וכידוע דאלהי״ם אותיות מי אלה, שהוא בחינת התחלקות מי ברא אלה כו'
ואלהי״ם עלאה, בינה ומחשבה סתימאה דאריך אנפין ואדם קדמון כו', ואלהי״ם תתאה בחינת מלכות דתבונה ולאה וכו'
וכמו שכתוב בזוהר דל"ב ויאמר אלהי״ם הן ל"ב שבילין דמתפתחין בבינה
שכולן בחינת מאמר סתום דדיבור שבמחשבה, שמזה נעשה מחשבה שבדיבור דמלכות שנקרא מאמר פתוח, כמו שיתבאר בענין בחינת מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה כו')
ואמנם הנה שרש כח ההתחלקות הזאת, אף על פי שהוא בא בבחינת הצמצום, הנה הוא מלמעלה מכח ומקור עצם ההשגה כו'
וכמו שכתוב בזוהר על פסוק וקול התור נשמע בארצינו כו', שהוא בחינת קול דבינה שנשמע בבחינת התחלקות צירופים על ידי בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', שהוא בבוא האור בבחינת הדבור, עלמא דאתגליא שנקרא ארצנו כו'
וכנזכר לעיל באריכות ממשל התנוק שאין לו מחשבה בהתחלקות אותיות כי אם כשידבר כו'
דבזמן שיש מצרף לדבור מחכמה מבחינת פנימיות חכמה אז יש מצרף לאותיות דמחשבה מפנימיות ומקור דבינה כו'
ודוקא כח העושה הצירוף הוא מבחינת מקור דבינה, אבל גוף הצירופים בפרטי אופניהם, הרי הוא דווקא מכוון על פי הכוונה שבהשגה בפרט, על פי צמצום דמחשבת שכל העיונית שמסדר אופן הצירופים כו' כנזכר לעיל
ובאמת זהו בחינת מ"ם פתוחה. כי הנה בבינה עצמה יש מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה, שנקרא מאמר סתום ומאמר פתוח
כי כל מאמר הוא במחשבה דבינה עצמה
והוא ענין ההפרש בין בחינת מקיפים דאימא, שהוא עדיין בבחינת מ"ם סתומה שמקיף מכל צד, והוא בריבוע דוקא, כמו שכתוב בזוהר על מ"ם דלםרבה המשרה כו' ומבואר במקום אחר, ובין בחינת הארת המקיף הזה לעשות התחלקות הצירופים על ידי בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', שהוא ענין מ"ם פתוחה מאמר פתוח
שהמחשבה הסתומה נעשית פתוחה בהתחלקות אותיות כו', שזהו ענין ציור המ"ם פתוחה כידוע.
וביאור הדברים, הנה ידוע בביאור ענין מקיפים דבינה, בענין והאם רובצת על האפרוחים כו׳
שהמדות מקבלים רק מבחינת השגה דאור פנימי דבינה כשנקרא אם הבנים, שאז נקרא אפרוחים כו', ובחינת גדלות המוחין דמדות בהעלם הבא מבחינת מקיפים, היינו כשאם הבנים רובצת כו', דהיינו להמשיך מה שלמעלה מהמוחין דבינה הנמשכים למדות
(על דרך אהבה התלויה בדבר
שדבר זה בא באהבה בבחינת אור פנימי, על כן כשבטל הדבר בטלה האהבה
מכל מקום נשאר בבחינת מקיף, שהוא בחינת ההעלם מאותו הדבר, שיוכל על ידי זה לחזור ולהתעורר ולבוא בבחינת אור פנימי כידוע)
שחופף עליהם, והוא בריבוע, שמתיישב עליהם ממש כמו שכתוב במקום אחר בענין מ"ם דלמרבה כו'
וכללות הענין הוא על דרך דוגמא מידיעה במוח שמקפת את הדבר שיודע אותו, דהגם שהדבר נבדל, מכל מקום חופף ידיעה זו ומקפת מכל צד לאותו הדבר
(כמו ידיעת אלהו״ת, שמשגיח ויודע את כל הנבראים, שבידיעה זו מקיף אותם כמו שכתוב בלקוטי אמרים בידיעה שיודע כל הארץ כו')
וזהו כמו מה שכתוב ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח כו', שהוא בחינת מקיף דבינה גם כן (שמזה נעשה לבוש החשמ"ל מבחינת חיצוניות בינה כמו שיתבאר)
וכמו שכתוב במקום אחר בביאור ענין אור מים רקיע, דהשגה דבינה נקרא רקיע
לפי שקודם שבא המושכל בבחינת השגה גמורה, עדיין הוא למעלה מבחינת הגבלת אותיות, כמו הסבר מושכל עמוק שאינו עדיין באופן מוגבל במוח הנקרא השגה ותפיסא
הוא הנקרא מים דניידי, לבא בכמה אופנים שונים כו'
מה שאין כן כשבא המושכל באופן מוגבל הנתפס ומושג בכלי מוחו ממש, נמשל לקרח, דאגלידי מיא וקיימא כו'
מלשון השג יד כו', כמו שכתוב במקום אחר שזהו הנקרא רקיע, והוא ענין הקרח שעל גבי המוחין דחיות כו'
ואמנם שרש הקרח הזה שבא דוקא בבחינת הגשמה גמורה, הוא מלמעלה מבחינת אור פנימי דבינה
אלא הוא נמשך ונעשה מבחינת המקיף דבינה הנקרא מ"ם סתומה, שבלתי מאיר ונמשך בגלוי כלל במדות
על כן משם נעשה בחינת רקיע או קרח על גבי המוחין דמדות כו'
והיינו והאם רובצת כו', וכן ועל גוזליו ירחף כו', שזהו בחינת לבוש החשמ"ל שמקיף בבחינת שומר למדות
(כמו שיתבאר בסמוך בענין כתנות עור כו', שמקיף לזעיר אנפין ונוקבא עד מתחת רגלי זעיר אנפין ונוקבא, שממנו נעשה המסך שבין אצילות לבריאה כו')
והוא בחינת מקור דבינה, שמזה נמשך הכח העושה לבחינת התחלקות הצירופים דאותיות המחשבה
הנקרא מצרף, ולא גוף הצירופים, שהוא דוקא בבחינת מ"ם פתוחה מאמר פתוח כו' ודי למבין
מ״ה
והנה כתיב ויעש יהו״ה לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם
שזהו בחינת החשמ"ל דנוגה שמקיף לזעיר אנפין ונוקבא דאצילות שנקרא אדם ואשתו עד מתחת רגליהם כו' כידוע
ובתורתו של רבי מאיר היה כתוב אור באלף
שזהו בחינת זיהרא עילאה, כמו שכתוב עוטה אור כשלמה, שזהו אחר הבירורים דרפ"ח כו'.
ומתחלה יש להבין קצת בביאור ענין השבירה והתיקון בכללותן
שהוא בבחינת האותיות שנקרא כלים
שנשברו ונפלו מצד ריבוי האור שלא היה ביכולתם להכיל כמו שכתוב בעץ חיים
וכמו שכתוב אתה פוררת בעזך ים
שזהו בחינת התהו, שנתפררו בחינת האותיות, שנקרא שבירת הכלים כידוע
וטעם הדבר ידוע, על דרך משל עומק אור שכל שלמעלה מכלי הגבלת המוח, אז ודאי יתבלבלו אותיות השכל שבמחשבה, מצד מיעוט כחם להכיל האור, כי רב הוא מהם
מה שאין כן כלי המוח שמכיל לאור השכל העמוק, אדרבא מוגבל ומתיישב ונעלם באותיות הללו (בלשון אידייש פאר נעמט כו')
וכאשר לא יכילו, אזי בהכרח שיתפרדו האותיות
וכמו שמבואר במקום אחר באריכות, שזהו כמו בתיבה אחת שתקצר להכיל האור הרב שבה, יתפרדו האותיות שבה אנה ואנה, עד שלא יהיה מובן מזה כלום
כתיבת ויאמר כשלא יכיל עומק המכוון שבו, יתפרדו האותיות, וישאר וי"ו מ״ם שבו מפורדין שלא כסדרן במקומן
(כדוגמת אותיות הרהורי לבו שביום, שמתפרדין שלא במקומן ושלא כסדרן בחלומות
שבאין רק מצרופים שמהרהר ביום, בלתי מסודרין, אלא אות מתיבה זו ואות מתיבה אחרת כו'
ולכך החלומות שוא ידברו כו' וכמו שכתוב במקום אחר)
וזה הפירור נקרא שבירה לחלקים רבים וקטנים
כי בבוא זה האות שנתפרר לעצמו במקום אחר, אין בו רק חלק מצומצם מאד מן השכל שהיה מקובץ בהיות התיבה בצירופה בשלימות כו'
וגם הוא מתפרר פירור אחר פירור, עד שנעשה מזה ענין זר לגמרי
(כדוגמת ענין החלומות מהרהורי לבו שביום, רק אף על פי כן לא יחלום פילא בקופא דמחטא, רק מעין הרהורי לבו דוקא, וכמו שכתוב במקום אחר בענין פותר חלומות דיוסף וכמו שיתבאר)
וכך יובן למעלה בענין שבירת הכלים דאורות דתהו, שזהו בחינת פירור ופיזור האותיות שלהם, כמו שכתוב אתה פוררת כו'
והיינו שנפלו למטה מטה עד שנעשה בבחינת לבוש זר
שזהו שרש ענין התהוות בחינת לבוש דחשמל כו' הנקרא כתנות עור
וידוע דעור זה הן בחינת ג' מיני אותיות דמחשבה דבור ומעשה, ששרשם הוא מאותיות דכלים דתהו שנתפררו וירדו למטה, ונעשה בחינת לבוש ומקיף להלביש לבחינת המדות דאדם כו'
וגם שהוא נעשה בבחינת לבוש נפרד, שרשו מלמעלה ממקור המוחין דבינה שבמדות
וזהו גם כן בחינת חיצוניות בינה, שעל גוזליו ירחף לשמירה כו', שהוא מבחינת המקיף דבינה בבחינת מ"ם סתומה הנזכר לעיל ודי למבין.
ולהבין זה בתוספת ביאור, הנה ידוע שזהו גם כן שרש ענין המשלים, כמו ג' מאות משלים דרבי מאיר כו', ששרש המשל למעלה מן הנמשל, כמו משלי שלמה שהן חכמות עמוקות ביותר
שאין להם בחינת כלים באותיות כי אם בהתלבשותם בענינים זרים נבדלים הרבה מן עצם החכמה, שם דוקא יושג עומק החכמה כמו שיוכלו להשיג עומק השכל
רק על ידי המשל דוקא, שלא יושג גם ברבוי הסבר דברים כו'
והמשל שנעשה לפי אופן הנמשל דוקא, הרי בהכרח שישיג לעומק ומקור מוצא הנמשל, ואם לא, לא יכוון המשל לנמשל כלל כידוע
אם כן שרש המשל במקור שכל הנמשל ולמעלה הימנו
ולזה אמר דברי חכמים וחידותם, שלפי ערך עומק ומקור החכמה, כך ערך החידות ומשלים, כמו משלים דרבי מאיר ומשלי שלמה
וכמו שכתוב במקום אחר בענין וידבר ג' אלפים משל, דהיינו משל למשל, כמו שכתוב בזהר שהנמצא במשל האחרון, יותר שם הוא העומק והמקור היותר ראשון של הנמשל כו'
וכל זה הוא גם כן בשרש בחינת האותיות, שעל ידיהם דוקא יושג היטב אור השכל כו'
(וכמו כן יובן בענין ההגשמה של אור השכל, כל שבא בהשגה והסבר בהגשמה ביותר למטה מטה, שם דוקא בחינת העומק והמקור של גוף פנימית אור השכל כו')
והיינו גם כן בחינת חיצוניות בינה, שמזה נעשה בחינת לבוש החשמל דבינה
שעל זה אמר ויעש כתנות עור כו', שהוא בחינת שומר למוחין שבמדות, שלא יבא לבחינת טעות
(שמזה נעשה השליא לולד כו')
וכמו שכתוב במקום אחר באריכות בענין אימא פרישת גדפהא כו' ובענין בשלו״ם, אותיות מלבו״ש כו', ובענין סכך דסוכה וכהאי גוונא ודי למבין
מ״ו
אך הנה בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור באלף כו' כנזכר לעיל
להיות ידוע בשרש בחינת התיקון מבחינת שם מ"ה החדש דאדם קדמון כו', וכמו שכתוב במקום אחר שזהו בחינת מלך השמיני, שרש התיקון דמ"ה דחכמה כו'
(והוא בחינת יוסף פותר חלומות
כי הגלות נמשל לחלום, שהוא מעין הרהורי לבא דזעיר אנפין, שהוא בבחינת שינה הנקרא דורמיטא, הסתלקות המוחין כו'
ומאותיות שבדמיון החלום מצרף בהם צירופים טובים ומתוקנים על פי מקור עומק החכמה דאדם קדמון שבמצחא כו'
וזהו תופר, אותיות פורת ופותר כו', ולכך נקרא אברך כמו שכתוב במקום אחר)
והיינו אחר הבירורים דרפ"ח ניצוצין שנפלו גם כן עם פירור ופיזור האותיות וכלים דתהו כנזכר לעיל, בשכל המצומצם באות הנפרד, ואז נקרא כתנות אור באלף.
וביאור הדברים ידוע, להיות דכתנות עור המלביש שנקרא חשמל, הרי הוא בא בבחינת הגשמה דוקא, וכמו ענין המשל לנמשל
(וכענין הגשמת השכל בבחינת רוב ההסבר, עד שתינוק קטן ישיגו כו')
והוא בחינת נוגה, כמו האור המאיר באפילה, שאורו ניכר שם יותר, עד שנראה אורו מבהיק ביותר מאור המאיר במקום אורה, כמו שאמרו שרגא בטיהרא מאי מהני
אבל אור שרגא באישון חושך ואפילה, אורו מבהיק ביותר, והיינו לפי שהוא מאיר את החושך והאפילה דוקא
שאי אפשר לומר באור הנר מצד עצמו שמבהיק אורו בעצם בחושך לילה יותר מביום, רק מצד החושך שהוא היפוכו על כן ניכר בו יותר אור
ואין זו הבהקה אמיתית מצד עצמו, רק שנראה לעין בהבהקה יותר, מפני החושך דוקא, שבו בא יתרון האור לעין הרואה לבד
וזהו כמו הבהקת ובהירת אור האבן טוב, בהיותו מצוייר בגסות החומר, שהוא בהיר יותר משהוא מצוייר בחומר זך ובהיר כו' מטעם זה
(וכהבנת והשגת לתכלית עומק אור השכל במשל זר, שהוא ענין גס וזר דוקא מטעם זה כו')
וזהו בחינת נוגה שיש בו ב' פרושים כידוע
הא' מענין נוגה אור או יגיה חשכי וכהאי גוונא
והב' לשון בליטה לחוץ, וכמו שכתוב כאשר הוגה מן המסילה כו', וכן ההוגה את יהו״ה כו' וכמו הגיון שבמחשבה, כמו שכתוב והגית בו כו' וכן והגיון לבי כו'
ושניהם עולין לכוונה אחת
כמו שכתוב במקום אחר על דרך דוגמא מאור השמש המאיר בענן, שאורו מוכפל שם, וניכר הוא שם ביותר משניכר בגוף השמש עצמו
כי מפני הזדככות גשם הענן שבהרכבת חלקי המים שבו, יוכר שם האור בכל פרטי חלקיו ביותר
כמו ג' גווני קשת שנקרא מראה הנוגה, כמו שכתוב כמראה הקשת כו', כן מראה הנוגה כו'
וכמו פרטי חלקי גוונין שבאבן טוב, לא ניכר יפה כל כך כי אם בהיותו מורכב באיזה חומר, אך לא בחומר גס, אלא בחומר זך וצלול שיבהיק אורו ביותר
וכך הוא ענין הב' בפירוש נוגה, שהוא בחינת הבליטה בגשם זך שנזדכך קצת, שם בולט והוגה האור כמו יגיה חשכי דוקא
וכן הגיון שבמחשבה עיונית, שבא אור השכל בבחינת בליטה לחוץ בגשם האותיות שבהרהור המחשבה, שאז דוקא ניכר ומושג הארת עומק השכל יותר
וזה שכתוב והגית בו כו'
והיינו גם כן כמו ענין המשלים, שבולט ומושג שם אור השכל יותר כנזכר לעיל
והוא בחינת נוגה דעשר ספירות כו' בכלל, שזהו בחינת הישות המורגש ובולט
(על דרך המבואר במקום אחר בענין ראית איש חכם בעיניו כו', וכן ופלגשו ושמה ראומה, ראו שאני בטל כו', וכהתלהבות אלהי״ת המורגשת כו')
וכל זה שרש בחינת החשמל שנעשה מחיצוניות דבינה
(שמזה נעשו בחינת הכנפיים, כמו שכתוב על גוזליו ירחף כו', אימא פרישת גדפהא כו', ונקרא כנפי שכינה שמשם שרש נשמות הגרים כו'
וזהו גם כן ענין מאמר הזהר על פסוק בקר אערך לך ואצפה, דוד אתקין האי חופאה לחפאה בקר דיוסף כו' ועביד נהורא לאתלבשא כו' עד אינון דאקרון כנפין עילאין כו' כמו שכתוב ביאורו במקום אחר)
עד שמזה נשתלשל ויורד עוד להיות בבחינת המסך ממש, הנקרא פרסא המפסיק ומבדיל בין אצילות לבריאה כו', והמלכות בוקע המסך (כמו שיתבאר)
אך ענין כתנות אור באלף, הוא אחר התיקון ובירור דבחינת נוגה דחשמל
שהוא על ידי בחינת ביטול העצמי דמ"ה החדש דאדם קדמון כו', שרש התיקון הנזכר לעיל, עד שנהפך בחינת היש המורגש דנוגה בבחינת ביטול לאין ממש כו'
וכאשר היש הוא בבחינת אין, הרי הוא יותר נעלה מבחינת אין דמ"ה שבחכמה המברר כו' כמו שכתוב במקום אחר
על כן נקרא כתנות אור כמו עוטה אור כשלמה כו'
שהוא בחינת אור דתורה לאחר הבירור דמ"ה דחכמה עילאה, שמברר לבחינת ב"ן דנוגה, שעולה למעלה מבחינת מ"ה כו'
(כידוע דס"ג שהוא גס ,בו היה השבירה, הרי לאחר הבירור דב"ן שנפל משבירת הכלים, עולה בשרשו בבחינת ס"ג כו' שלמעלה משם מ"ה כו')
ונקרא זיהרא עילאה, על דרך משל אור המזוכך ביותר בלבוש זך ובהיר עד מאד, שעל ידו דוקא יכולים להסתכל בתוספת הבהירות והבהקה בעין
היפך הענין דנגה קודם הבירור, שהוא בהסתר החשך, רק שמצד יתרון האור בחשך הוא נראה אור מבהיק כו'
אבל הבהקת האור מצד עצם האור, כאשר הלבוש עצמו עשוי מאור בהיר ומבהיק ביותר, כזכוכית הבהירה ומבהיק ביותר שנקרא אספקלריא דנהרא כו' וכהאי גוונא
וכהאי גוונא הוא הנקרא זיהרא עילאה שהנשמות מסתכלין על ידו בזיו השכינה בגן עדן כו' וכמו שכתוב במקום אחר ודי למבין
מ״ז
ומעתה יש להבין בבחינת המלכות דאצילות שנקרא עולם הדבור, בחינת רחל, עלמא דאתגליא, אימא תתאה, והוא ה"א אחרונה דשם יהו״ה
(כידוע בענין כאמה בתה, דה"א עילאה דבינה אוזיפת ה׳ גבורות מנצפ"ך לברתא, בחינת ה' מוצאות הפה דדבור כנזכר לעיל)
ונקרא מאמר פתוח, כמו ויאמר אלהי״ם, וכמו שכתוב בדבר ה' שמים כו', ועל זה אמר מלכותו בכל כו' כידוע
דהנה ידוע בענין הנסירה שד"ו פרצופין היו כו', דהיינו שבחינת המלכות היתה כלולה בבחינת אחוריים דזעיר אנפין, כמו שכתוב עצם מעצמי כו', כי מאיש לוקחה זאת כו'
ואחר הנסירה נבנית המלכות בבנין פרצוף בפני עצמו באורות וכלים, כמו שכתוב ויבן יהו״ה אלהי״ם את הצלע כו'.
וביאור הדברים ידוע בזהר ועץ חיים בכמה דוכתי, דהמלכות נקרא עשירית כי נלקחה מעשיראה דכל עשר ספירות דזעיר אנפין, דהיינו מבחינת מלכות של כל ספירה דזעיר אנפין
כמו מבחינת מלכות דחכמה דזעיר אנפין נמשך בחינת חכמה דמלכות, ומבחינת מלכות דחסד דזעיר אנפין נמשך חסד דמלכות כו', ועל דרך זה נבנו כל עשר ספירות דמלכות
וביאור בחינת מלכות דט' ספירות דזעיר אנפין ידוע, שהוא בחינת ההתגלות של כל מדה וספירה כשבאה בבחינת גלוי ליש ודבר מה במציאת ניכרת כו'
כמו מדת אהבה כשבאה בגלוי יש כו'
והנה בחינת ההתגלות הזאת העצמיות נקרא צלם וצורה העצמית, כציור העצמי דחותם וכהאי גוונא, וכן ציור הפנים עצמו כו'
והיינו בחינת הכלים דזעיר אנפין, שעל זה אמר איהו וגרמוהי חד, שהוא כענין הגבול בכח וכמו שכתוב למעלה (באות כ"ט)
אבל בחינת דמות בנוקבא דזעיר אנפין, שנקרא דמות כבוד יהו״ה דזעיר אנפין
כידוע בענין נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, דצלם בדכורא ודמות בנוקבא כו'
והיינו ענין אתוון אתגליפו כו', שהוא בחינת התגלות להתגלות כאותיות החותם הנחקק בשעוה וכהאי גוונא כו'
כך בחינת התגלות העצמיות שבמדה שבלב, כשבאה בבחינת התגלות יש בדבור בה' מוצאות הפה נעשה בבחינת יש נבדל בפני עצמו, שנקרא יש דיש, כמו שכתוב במקום אחר באריכות
וכמו בחינת חכמה שבחסד שבלב הבא בגלוי באופן מוגבל, הרי עדיין אחוז ומתאחד בעצם החכמה והחסד כו'
אבל גלוי שלו בדבור, שזהו כמו מאמר יהי אור, הוא מהות דבר נבדל בפני עצמו, והוא בחינת חכמה שבחסד דמלכות שנמשך מבחינת מלכות דחכממה דחסד שבזעיר אנפין בדרך פרט
וכך הוא כל בנין פרטים דעשר ספירות דמלכות באורות וכלים בפרצוף בפני עצמו כו'
וקודם הנסירה היו ד"ו פרצופין, שכמו האחוריים שנגרר אחר הפנים, בלתי מהות בפני עצמו
כך בבחינת אחוריים דכל ספירה היה נכלל בחינת התגלות דמלכות, כי יש בכלל מאתיים כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בפרטים ענין אחור באחור ואחור בפנים כו' ומאן דאמר זנב היה כו')
ומתחלה היא נקודה תחת יסוד זעיר אנפין כו', כמו שכתוב ותפול לפני רגליו, וכמו שכתוב בזהר על פסוק עושי דברו, אזעירת גרמה כנקודה כו' עד ה"א כמלקדמין
שאחר כך נבנית בפרצוף בבחינת האצילות עד שנעשית בבחינת פנים בפנים כו'
כדמיון מיעוט הירח ומלוי הירח
וזהו עיקר ענין בנין המלכות, שהוא למעלה מבנין המלכות בפרצוף בבי"ע, שנסתר כל פרצופה שבבחינת אצילות, עד בחינת מלכות דמלכות שבוקע המסך ונעשית בבחינת פרצוף בבריאה, כמו שיתבאר כו' ודי למבין.
והנה זהו באמת ענין דלית רבתי דאחד, שהוא בחינת גדלות פרצוף נוקבא דזעיר אנפין בבחינת האצילות, דוקא במוחין ומדות, אורות וכלים
(כמו שכתוב ויבן יהו״ה אלהי״ם את הצלע, שהוא אבא ואמא דאצילות, דבנו לה כו' ואמרו לה זילי נטירי ביתך, להיות ראש לבי"ע כו')
(כידוע בענין באר חפרוה שרים כו')
והענין הוא דבחינת דבור שבמחשבה הנזכר לעיל, שזהו ד' רבתי, נעשה מחשבה שבדבור העליון דזעיר אנפין בבחינת עשר ספירות אורות וכלים, שהוא ממלכות דט׳ ספירות דזעיר אנפין כנזכר לעיל
והיינו א"ח ד', כמו שכתוב במקום אחר באריכות וכמו שכתוב ויהי האדם לנפש חיה, רוח ממללא, שהוא דבר מלך שלטון בי' מאמרות ויאמר אלהי״ם כו' כידוע
ובחינת כתר דמלכות דאצילות הוא בחינת כח הדבור טרם שמתפשט לדבר, בבחינת שכל ומדות שבדבור, שהוא ט׳ ספירות דמלכות
והיינו ענין לעולם יהו״ה דברך נצב בשמים, בחינת זעיר אנפין, דהיינו בחינת כח הדבור שדבוק בחזה דזעיר אנפין תמיד כו', וכמו שכתוב בעץ חיים ומבואר במקום אחר
והתפשטות המלכות מלבשת לתנה"י דזעיר אנפין, שהוא בחינת דלי"ת, והמלכות נקרא דל
ושרש בנין המלכות מחסדים דזעיר אנפין, וכמו שכתוב והוכן בחסד כסאו, וכתיב אשרי משכיל אל דל, וחסד ח"ס דלי"ת, דהמלכות לית לה מגרמה כלום, רק מה שמקבלת מזעיר אנפין
כנזכר לעיל בענין התגלות דהתגלות כו', כמשל הלבנה שמקבת מאור השמש, וכמו שכתוב בזהר דסיהרא לית לה מגרמה כו'
מה שאין כן כשזעיר אנפין ונוקבא היו שוין בקומתן כמו שהיו קודם מיעוט הירח, שנקרא שני מאורות הגדולים, וכן לעתיד לבא דכתיב והיה אור הלבנה כו'
אך יש ב' מדריגות גם בבנין הנוקבא, הא' בבחינת האצילות שהוא ענין הנסירה כו', והב' מה שנעשית ראש לבי"ע
(והוא מה שכתוב במקום אחר בענין לכי ומעטי את עצמך כו', שזהו בחינת המלכות שנעשית ראש לשועלים בבי"ע, כמו שכתוב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה
ובכלל כל בחינת האצילות נקרא יום, ומדת לילה הוא בחינת המלכות כשמסתתרת בראש הבריאה, כמו שיתבאר בסמוך בענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כו', אחר בקיעת המסך כו' ודי למבין)
מ״ח
והנה בחינת פרטות הבנין דמלכות הנקרא כלה שכלולה מהכל כו', היינו מה שבבחינת הדבור מתגלה הכל בבחינת יש ודבר נבדל, כאותיות הדבור שמגלה הכל
והוא גם מבחינת התענוג ורצון העצמי שבעצמות אור אין סוף ממש, בבחינת חפץ חסד ההיולי הנזכר (באות הי') כשבא בהשתלשלות רבות עד רצון וחכמה ומדות דאדם קדמון ואריך אנפין עד בחינת רצון וחכמה ומדות חיצוניות הכלים דזעיר אנפין, הכל בא בבחינת המלכות, בחינת הדבור העליון, בהתגלות יש בבחינת האצילות
שעל זה אמר אני ראשון ואני אחרון, וכן ראו כי אני אני הוא, בחינת מלכות דאין סוף במלכות דאצילות, סופא דכל דרגין כו'
ותחלה יש להבין דרך פרט בפרצוף המלכות, מבחינת כתר שבה עד בחינת המלכות שבה שבוקע המסך להיות כתר לבריאה כו'
דהנה בראש השנה הוא בנין כתר הנוקבא כו', והוא מה שאומרים י' פסוקים מלכיות כו'
דהיינו להמשיך בחינת התענוג והרצון למלוכה מחדש, שהוא לעורר מחדש בחינת התענוג והרצון הפשוט שבעצמות, להיות אנא אמלוך כו'
(והיינו ענין גבורי כח עושי דברו כו' הנזכר בזהר, כמו שכתוב במקום אחר בענין ויתנו לך כתר מלוכה כו')
בהיות ידוע שבחינת ההתגלות בדבור הנזכר לעיל, הוא הנקרא דבר מלך, והוא בחינת מדת ההתנשאות, כמו שכתוב יהו״ה מלך גאות כו' וכן מלכותך מלכות כו'
וכמו על דרך משל מדת ההתנשאות באדם, שהוא בחינת מדה נבדלת מן העצמות, להיות מתנשא על זולתו דוקא כו', מה שאין כן שאר המדות שהן חלק ממש מן העצמות
כמו אור מדת החסד, שהנפש עצמה נמשכת ומתפעלת מהחסד, כי עיקר מדה זו המשכה מן העצמות הוא, כמו כן החכמה נמשכת מן העצם כו'
אבל מדת ההתנשאות, הגם שהנפש מתפעלת ממנה, אבל העיקר שלה הוא המתהווה מן הדבר הנבדל מן העצם, שהוא על זולתו, ואם אין דבר זולתו לא תתעורר מדה זו כלל
והגם שבחינת החסד גם כן להטיב חסדו לזולתו דוקא, אבל מכל מקום תחלת התהוותה הוא בעצמותו, גם שאין איש להטיב עמו, מה שאין כן בהתנשאות, שלא תתהווה בעצם מציאותה בלתי מי שיש להתנשאות עליו
וראיה לזה ממה שכל עיקר בנינה בהתפשטות אורך ורוחב תלוי רק בביטול האנשים, כשירוממוהו יעוררו לתכלית ההתנשאות, ובמיעוט הביטול ימעיטו אור מדה זו כו'
אבל החסד כמו שהוא בעצם כך יתפשט, וגם שיהיה בו ריבוי ומיעוט על פי אופן התעוררות המקבל אם הוא מבקש ברחמנות ביותר כו', מכל מקום לא מזה יבא עיקר בנינה כו' ודי למבין.
והנמשל מזה יש להבין למעלה, כי כמו מלכותא דארעא כך מלכותא דרקיע, שאין מלך בלא עם דוקא
והגם שההתנשאות דבחינת מדת מלכות למעלה הוא כשאר המדות העליונות, אבל אינה המשכה ממש מבחינת העצמות
(רק מכל מקום ישנה בכח ובהעלם גדול, כי בבחינת אדם גם בתינוק קטן, יש בחינת ההתנשאות להתנשא על הכל, גם על הבהמה, שזהו בטבע תולדתו מיד, כמו שכתוב ורדו כו'
כנראה בטבע התינוק, שתשוקתו למשול ולרדות על חיה ובהמה ועוף כו', כמו שכתוב במקום אחר שזהו דוקא מבחינת אדם, מה שאין כן מדת החסד והרחמים שישנה בבהמה גם כן, כנשר שהוא רחמני כו')
הגם שנקרא מדת ההתנשאות אבל עיקר בנינה הוא להתנשאות על דרך זולתו, ואז נמשך תענוג ורצון גדול בהתנשאות זו, ולפי זה יש להבין איך יתכן למעלה באלקות, שאין לך דבר חוץ ממנו על מי יתנשא כו'
ואם כן בחינת בנין המלכות ברצון ותענוג ומדות בבחינת פרצוף שלם בבחינת האצילות אי אפשר להיות, כי אם כאשר עלה ברצונו שיהיה יש נפרד לעצמו, שיהיה על מי להתנשאות כו', אזי נתעורר אור מדה זו מן המאציל כו'
ולזאת אמר יהו״ה מלך גאות לבש, שנתלבש במדה זו להיות מלך על עם
ועל כן צריך דוקא למדה זאת לחדש אותה ממקור חוצבה בכל ראש השנה, דהיינו עד בחינת מחשבה בעצמות אור אין סוף, אנא אמלוך כו', בבחינת ההתנשאות שעלה בבחינת עצמותו עדיין קודם שהיה הצמצום כו'
ולזה היה הצמצום הראשון הנקרא מקום פנוי כו', כדי שיהיה דבר חוץ מן העצמות, שיתכן על זה בחינת אור ההתנשאות דבחינת מלכות דאין סוף
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין גמלתהו טוב כו' בשרש העובדי כוכבים ומזלות, שהפרידן מאחדותו בבחינת החושך והצמצום כו', כדי שיהיה בחינת מדת התפארת, שמדת התפארת גם כן אינו אלא בפני איש נכרי ומרוחק דוקא כו' ודי למבין)
וכך יובן בבחינת מלכות דאצילות, סופא דכל דרגין שבאצילות, שהוא רצון ותענוג כו' של מדת ההתנשאות להיות מלך על בי"ע, שלזה הוצרך להיות הצמצום דמסך שבין אצילות לבריאה, להיות ראש לשועלים כו'
והיינו אני ראשון בבחינת מלכות דאין סוף ואני אחרון במלכות דאצילות, כי נעוץ תחלתן בסופן, וזהו בכל ראש השנה וראש השנה כידוע ודי למבין
מ״ט
ומעתה יש להבין בפרטות עשר ספירות דמלכות דאצילות
שהוא בחינת התענוג והרצון הפשוט שיצא לידי גלוי באור מדה זו, הוא בחינת הכתר שבה בכלל כנזכר לעיל
ואחר כך מתצמצם אור התענוג והרצון שלמעלה מן השכל וטעם, בבחינת חכמה ובינה לרצון זה, והוא בחינת החכמה שבמדת המלכות, שנקרא חכמה תתאה (חכמת שלמה)
חכמה בסוף, ששרשה בחכמה בראש, בבחינת חכמה העצמית שמשם נמשך חכמה לרצון זה שבמדת המלכות
וזהו בראשית נמי מאמר הוא, שהוא בחינת חכמה שבדבור די' מאמרות דאלהי״ם כידוע, והוא הנקרא בחינת מוחין דנוקבא דזעיר אנפין כידוע
ואחר כך נמשכו בחינת המדות דמלכות חג"ת נה"י, כמו מלך במשפט יעמיד כו'
(וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה י"ב שעות הוי היום, ג' שעות יושב ועוסק בתורה בבחינת המוחין דמדות, וג׳ שעות יושב ודן על פי המוחין כו', וג׳ שעות יושב וזן בחינת נה"י כו', וכמו שכתוב במקום אחר באורך)
וזה שכתוב כולם בחכמה עשית, שהוא הכולל לכל המאמרות דמדות פרטיות שבדבר מלך כו', וכת"י בראשית בחוכמתא כידוע
ומחדש בכל יום מעשה בראשית על פי המוחין שבמדות דמלכות דאצילות, שיורדים בבי"ע בכל יום בחדושי אופנים שונים, כמו שמקבלת המלכות מנה"י דזעיר אנפין כו'
שמאבא ואמא דאצילות נמשכו מוחין חדשים לזעיר אנפין ונוקבא בכל יום כו', עד שבכל עת ושעה מתחדש אור ושפע ממקור הראשון, שהוא התענוג ורצון הפשוט שבמלכות דאין סוף כמו שכתוב מלכותך כו' כידוע
ובחינת עשר ספירות דמלכות, לפעמים הם בבחינת הקטנות ולפעמים הם בבחינת הגדלות
על דרך הנזכר לעיל בעשר ספירות דזעיר אנפין, שיש מוחין דגדלות וקטנות במדות מאבא ואמא כו', עד תכלית הקטנות בנה"י בחיצוניות הכלים כו'
כך בבחינת התגלות דמלכות שנבנה בפרצוף בפני עצמו, לפעמים יש בחינת גדלות המוחין במדות מבחינת חכמה ובינה שבמלכות, על דרך משל השכל המתפשט בהרחבה במדות המתגלים בדבור
ולפעמים מאיר בבחינת קטנות, עד שלפעמים המדות דמלכות בתכלית הקטנות
(כמו שכתוב בזהר על פסוק שחורה אני וכו', דאזעירת גרמה ואתעבידת כנקודה כו', שזהו נקודה תחת יסוד, וכמו שכתוב ותפול לפני רגליו כנזכר לעיל)
(וכמו ההפרש בין ימות החול לשבת, דבשבת מקבלת מחג"ת דזעיר אנפין, כמו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה כו', ולפעמים מקבלת בבחינת פנים בפנים, עד שביום הכפורים עולה המלכות עד בחינת פנימיות עתיק יומין כו')
והנה בחינת הכלים דעשר ספירות דמלכות דאצילות, הוא בחינת אותיות הדבור די' מאמרות, ויש בזה ג' מדריגות על דרך הנזכר לעיל במחשבה
והוא מחשבה שבדבור, בחינת כלי חב"ד דנוקבא, ודבור שבדבור בחינת כלי הבל הדבור למדות דדבור, ומעשה שבדבור בחינת כלי נה"י דמלכות, עד בחינת מלכות דמלכות דאצילות שבוקע המסך כו'.
וביאור הדברים ידוע, דמחשבה שבדבור היינו על דרך משל מחשבה שמלובשת בדבור כשאדם מדבר איזה דבר מה, שבודאי בכל דבור פרטי מלובש מחשבה פרטית שבפרטיות דבור זה
כי כאופני הצרופי אותיות דמחשבה, כך ממש מתנהגים אופני צרופים דדבור
(וכנזכר לעיל דעקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל, דמבחינת דבור שבמחשבה נעשה מחשבה לדבור, ונכלל בזה גם המחשבה איך לדבר בכלל ובפרט כו')
וכמו בפרט דמאמר יהי אור מלובש מחשבה דמאמר זה
ונקרא מאמר סתום גם כן, כי לא בא בגלוי רק הדבור דיהי אור
ומחשבה זו בחינת כלי חב"ד דמאמר זה יהי אור, שהוא בחינת החסד דמלכות כו' לאלף שנה הראשונים (כמו שיתבאר)
ומחשבה הב' דמאמר יהי רקיע במדת הדין דמלכות, הוא בחינת כלי מוחין למדה זו כו'
וכך בכל ו' המדות דמלכות, בחינת המחשבה שבהם הוא בחינת כלי המוחין שלהם
ובחינת כלים דחג"ת נה"י כו', הוא בחינת דבור שבדבור, שזהו על דרך משל אותיות דבר החסד או הדין שבדבור עצמו
שבדבר וגזירת מלך יש בו מג' אלה, חסד דין ורחמים, בחינת חג"ת, והוא דבר מלך בדבור באותיות ממש
והחכמה והמדות שמתגלה בו, הוא בחינת הצורה שבדבור, שנקרא רוח ממללא, נפש המדברת כו' כידוע
ובחינת המעשה שבדבור שהוא כלי נה"י כו', היינו מה שבא בדבור ציווי אל המעשה בפועל ממש, כמו ויאמר אלהי״ם יהי כן בפועל ממש
כמו שהמלך מצוה לעשות דבר בפועל ממש, שתחלה גוזר אומר בדבר המשפט, שנקרא דבר וגזרת המלך שכלול מחג"ת, ואחר כך בא הפסק דין אל הציווי במעשה, שנקרא בחינת נה"י, ובחינת כלי דנה"י זה הוא אותיות הדבור שמצוה רק לעשות
(וכן עקימת שפתיו דהוי מעשה, שנקרא עשיה שבדבור גם כן, הענין הוא מה שנחתך הדבור לבוא לידי פועל ממש שהפה גומר, לפי שיש דבור שאינו למעשה עדיין כו')
וזה שכתוב ויאמר אלהי״ם יהי אור ורקיע, במעשה דוקא
ובחינת המעשה שנפעל מזה הדבור, כמו שכתוב ויהי אור וכהאי גוונא, כדבר מלך שנעשה מזה הפועל ממש, הוא ענין מלכות דמלכות דאצילות
שאין זה רק בבוא שפע אור בבחינת מקור התהוות יש מאין ממש כו', והיינו בחינת מלכות דמלכות דאצילות שבוקע המסך להיות מקור לבריאה כמו שיתבאר ודי למבין
(וגם הוא עדיין בבחינת אצילות, ונקרא בחינת עשיה שבמלכות דאצילות
על דרך משל כח הפעולה הנבדלת מכח הפועל, דגם שכח הפועל בחינת כח המעשה הוא, אבל מה שיוצא מכחו בנפעל בחינת מלכות דמלכות הוא, כמו שכתוב במקום אחר(
נ׳
והנה ידוע בפרטות ענין ה׳ גבורות מנצפ"ך שבדבור די' מאמרות דאימא אוזיפת כו', שהן ה' מוצאות הפה
אחה"ע מהגרון וגיכ"ק מהחיך כו', הרי יש אותיות מיוחדים לכל מוצא בפני עצמו
והצירופים נמצאים בחיבור והתכללות מזה לזה בכמה אופנים שונים
וכמו שכתוב בספר יצירה וקבען בפה כו' המליך אות כו' עד צא וחשוב כי מה' אותיות נעשה ק"ך צירופים כו'
והן על ידי בחינת ה׳ גבורות המפרידות הבל הדבור
כי יש בדבור חומר וצורה, הבל קול הדבור, חומר המורכב מאש מים ורוח, והקול מתחלק בצירופים שונים, ואמנם קול אחד הוא המחבר לכללות כל הצירופים יחד
(כמו שכתוב במקום אחר בענין צווארך בחרוזים, כמו חוט שבחרוזים של כמה אבנים שמחברם יחד
וכך הוא בבחינת אותיות מחשבה שבדבור, שיש מחשבה כללית המקפת ומחברת כל פרטי אותיות המחשבה שבכל פרטי הדבורים
וכך הוא בקול שבמחשבה עצמה מה׳ גבורות דאימא כו')
והנה ידוע דאבא יסד ברתא, כמו שכתוב מצרף לחכמה כו'
והיינו על דרך הנזכר לעיל במחשבה, שגוף הצירופים בדבור הוא רק על ידי בחינת ה׳ גבורות המצמצם אופן השכל שבדבור, שעל פי זה דווקא יומשכו אופן הצירופים
ועל כן כפי הוראת המכוון במחשבה שבדבור, כך יהיה דוקא אופני הצירופים משתנים בכל עת כו'
והיינו מאמר דאימא דוקא אוזיפת כו', שהוא בחינת בינה, אימא עילאה שנמשך באימא תתאה, בחינת בינה שמלובש במחשבה שבדבור, שהוא בפרט אופן כל צירוף שבדבור כו'
אך מה שכתוב מצרף לחכמה, היינו שרש כח המצרף לצרופים הללו שעל פי השכל דבינה
שהרי אנו רואים שמיד שירצה לדבר בדרך אופן צירופים פרטים, איננו צריך לעיין בשכל והשגה דבינה איך לצרף, שהרי התינוק שמדבר יודע מיד לצרף הדבור, בלתי צריך הכנה לזה כלל
כי שרש כח המצרף הזה ממילא בא, מצד הארת כח מ"ה דחכמה שלמעלה מהשגה דבינה, והיינו מבחינת כח המשכיל עצמו, מקור החכמה כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין ויהי האדם לנפש חיה, שהוא פנימיות קדמות החכמה, אז יוכל לדבר ונקרא רוחא ממללא כו')
והיינו המאמר דאבא יסד ברתא כידוע
(ומה שאמר בראשית נמי מאמר הוא, קאי על חכמה ושכל שבמאמרות, ולא על כח המצרף, שזהו בכללות כל מדבר שנקרא נפש המדברת כו')
והוא עיקר בחינת אדם שנקרא מדבר, דהיינו כח ומקור הצירוף של הדבור, כמו שנקרא נפש המדברת דוקא כו'
(והיינו כאשר מבחינת שרש ומקור האותיות שבנפש עצמה, שבאין לידי גלוי בבחינת דבור שבנפש עצמו, כשנקרא נפש המדברת רוח ממללא כו')
ולפי זה הרי יובן בענין שנויי הצרופים בו' ימי המעשה דמדות דמלכות דאצילות
כמו מצרופים דיום א', יהי אור, בחינת חסד מקור אלף שנים הראשונים דבי"ע, כידוע בענין ששת ימים עשה כו', ו' יומין עילאין דזעיר אנפין דאצילות כו' שנקרא ימי עולם וימות עולם כו'
וצירופים דיום ב' יהי רקיע, בחינת דין דמלכות, מקור דאלף שנה הב'
וכידוע בפירוש כי אלף שנה כיום אתמול כו', דהיינו ו' אלפי שנין דהוי עלמא, שנמשכו מו' מדות דמלכות כו', הרי הצרופים משתנים ברוח ממללא דמלכות שנקרא נפש המדברת כמו ויאמר אלהי״ם כו'
והייינו מפני בחינת שינוי אופן המשכת המוחין דחוכמה ובינה במדות, ובאמצעות זה משתנה ממילא אופני הצרופים מחסד לדין בכלל ובפרט
והכל על ידי בחינת אור הארת אבא דיסד ברתא, מקור המצרף כו' כנזכר לעיל שלמעלה מגופו של אור המוחין דחכמה שבדבור כנזכר לעיל
עד שבפרט, כמו שאמר רבי חנינה בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק כו', היינו מי שמצרף בי' מאמרות דשם אלהי״ם לשמן הטבעה זו, הוא יאמר צירוף אופן הטבעה זו לחומץ וידליק כו'
וכמו שכתוב צדיק מושל ביראת אלהי״ם, בק"ך צירופים דאלהי״ם כידוע
והעיקר של הממשלה הזאת הוא בשינוי אופן המוחין דנוקבא, שזהו בחכמה ובינה שבי' מאמרות, ממקור החכמה ומקור הרצון
וכמו שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה עשה, בי' מאמרות שבדבור העליון דאצילות, בבחינת עשיה דמלכות דאצילות הנזכר לעיל
ומכל זה יובן גם כן בחינת כללות ההתבוננות ברבוי פרטים, דהיינו ממקור הרצון שבמלכות דאין סוף עד מלכות דמלכות דאצילות, עד סוף מעשה ממש, להיות כל אשר חפץ יהו״ה עשה בפו"מ, כמו שהחומץ ידליק בפועל ממש וכהאי גוונא ודי למבין
נ״א
ומעתה יש להבין בענין המסך שבין אצילות לבריאה, והמלכות בוקע המסך כו' כנזכר לעיל
להיות ידוע בענין, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, שהוא הנקרא אור של תולדה, כמו אור הנראה מתוך המסך
שעיקר האור העצמי נשאר למעלה מן המסך, ואין ההארה רק מהעלם אור העצמי, שנתעלם בתוך עובי המסך שבוקע ומאיר, שנקרא הארה דהארה
והוא ענין אתוון אתגליפו כו', כצורת אות הנחקק בשעוה, שנשאר בשעוה רק רושם העלם האות העצמי שבחותם כו'
כך רק בחינת הארה דהארה דבחינת המלכות דמלכות דהיינו הבוקע ומאיר ממנה מתוך המסך כו', ונעשה כתר לבריאה כו', וזהו באורך נראה אור כו'.
ועל זה אמרו כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא כו', וכמו שכתוב ישת חשך סתרו כו'
והוא גם כן בחינת הצמצום דשם אלהי״ם, כמו שכתוב שמש ומגן יהו״ה אלהי״ם, כנרתק השמש כו'
(כידוע בענין ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהי״ם כו', וכן מה שכתוב יושב בסתר עליון בצל שדי, שאמר לעולמו די כו')
ושרש ענין המסך הזה הוא נעשה מבחינת לבוש החשמ"ל דחיצונית בינה שמקיף עד מתחת רגלי דזעיר אנפין ונוקבא כו' כנזכר לעיל
וכמו שכתוב במקום אחר בענין עד הגל הזה כו', שזהו כדמיון גל אבנים המפסיק כו'
להיות שגופו של מסך ופרגוד זה נעשה מצרופי אותיות שנקרא אבנים בספר יצירה, והאותיות שהמה בלתי מסודרים, כמו גל אבנים זה עם זה, הן כמו בחינת מסך הארוג מחוטין המבדיל ומפסיק
וכדוגמא שאנו רואים באותיות הדבור, שכאשר הן מסודרים על פי שכל, מאיר בהן אור השכל להדיא, שיוכל המקבל להבין, כמו שמשיגו המשפיע ממש
מה שאין כן כשאין מסודרים, לא ישיגנו המקבל כלל
(וכמו אור שכל וחכמה הגנוז בהעלם במשל וחידה, בענין זר לגמרי, רק שמכל מקום עומד מתוכו על אותו אור השכל
נקרא גם זה בשם בקיעת מסך, כאור השמש הנראה בבקיעת אור השחר, דרך עובי הרקיע כו' וכמו שכתוב במקום אחר)
ולהיות כי אין ערך בין אצילות לבריאה, על כן הוצרך להיות בחינת צמצום דמסך הזה
(כמו שהוצרך להיות בחינת צמצום הראשון הנקרא מקום פנוי וחלל ריקן, בין העצמות דאור אין סוף להיות מקור להמשכת הקו כו' כמו שכתוב למעלה
רק שם היה בחינת העלם והתכללות האור בעצמותו הנקרא מקום פנוי, ולא בחינת מסך ממש
כמו דוגמת התעלמות הידיעה באריכות, בשעה ששונה בקיצור כו' כנזכר לעיל, לפי שהכל בבחינת עצמותו עדיין
מה שאין כן מאצילות לבריאה, מבחינת בלתי בעל גבול להיות מקור לבעל גבול ממש, הוצרך להיות מסך בהפסק גמור
אבל יש בו יתרון מעלה במה שהמסך עצמו נעשית מבעל הצמצום, כמו מי שעשה את המשל לנמשל, או מי שעושה הצירופים דאותיות בלתי מסודרים וכהאי גוונא, שאין הפסק המסך הזה ענין הפסק והבדל אמיתי לעצמו, רק לגבי המקבלים בלבד
וכהדין קמצא דלבושים מיניה וביה כו' וכמו שכתוב בלקוטי אמרים (
(והיינו אני ראשון, בצמצום הראשון דמקום פנוי, ואני אחרון, בצמצום האחרון מאצילות לבי"ע כו', משום דסוף מעשה זו דאצילות עלה בתחלת המחשבה ורצון דמלכות דאין סוף כו' ודי למבין)
והנה ידוע דזהו שרש ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בחינת יחודא תתאה דמלכות
דהיינו בחינת הארת עשר ספירות דמלכות דאצילות בבריאה כו', בבחינת הארה דהארה הנזכר לעיל, כמו שכתוב באורך נראה אור כו'
וזה שכתוב כי יהו״ה הוא האלהי״ם וכו', וכידוע בענין המאמר דכגוונא דאינון מתייחדין לעילא, שהוא בחינת יחוד דזעיר אנפין ונוקבא בבחינת אצילות, אוף הכי איהי, המלכות, אתייחדת לתתא בכורסייא דבריאה כו'
והיינו שאמרו השבטים, ששרשם בו׳ קצוות דבריאה, ליעקב בעל עולם האצילות, כשם שאין בלבך אלא אחד בבחינת יחודא עילאה דאצילות, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו', כך אין בלבנו, בבחינת מלכות דאצילות בבריאה, אלא אחד יחודא תתאה כו'
והיינו יהו״ה אחד ושמו אחד כידוע
ודרך כלל נקרא יהו״ה ואדנ״י, יהו״ה ואלהי״ם, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין
והוא הנקרא גם כן בשמות דמ"ה וב"ן, שם מ"ה בזעיר אנפין ושם ב"ן במלכות הבא בבחינת מילוי ומילוי דמילוי כו'
(וענין המלוי ידוע על דרך דוגמא כשהאות יו"ד בא במבטא במלוי ו"ד, זהו פירוש וביאור לאות נקודה דיו"ד הכתוב
וכאשר יצטרך לפרש גם את המלוי דו"ד יתוסף אותיות בוא"ו דלי"ת וכן מילוי דוא"ו דלי"ת עד כמה פעמים מלוי דמלוי כו'
שכל זה אינו רק הילוך והשתלשלות הארת אור השפע הבא דרך פרט דפרט יותר מן ההעלם לגלוי דגלוי, עד גלוי פרט דפרט היותר אחרון
על דרך שמבואר במקום אחר בענין וידבר ג' אלפים משל, שהן כמו רבוי צירופים הבאים בהשתלשלות זה אחר זה, זה פנימי לזה, כמשל לנמשל, שמשתלשל ויורד כי משל של הנמשל זה צריך אליו משל, כמו שכתוב בזהר
וכך הוא ענין המילוי הבאין בגלוי מן ההעלם, כפרט היוצא מן הכלל כו'
ויש בחינת מילוי בהיפך, שנתעלם בהעלם תוך העלם כו' וכמו שכתוב במקום אחר שזהו ענין לבוש המסך כו' ודי למבין
נ״ב
והנה בבחינת פרטות דעשר ספירות דמלכות דאצילות בבריאה אחר בקיעת המסך, הרי ידוע שבחינת כתר מלכות דבריאה הנקרא עתיק דבריאה, הוא שנמשך מבחינת מלכות דמלכות דאצילות כו', היינו בחינת הרצון והתענוג לבחינת מקור לבריאה יש מאין ממש
כמאמר כד סליק ברעותא למיברי עלמא, דכמו שעלה ברצונו להאציל כו' כך ירד הרצון לברוא יש מאין כו' והוא הנקרא כתר מלכות דבריאה
(כמו שמבואר במקום אחר בענין ישמעאל בני ברכני, אמר לו יהי רצון מלפניך כו' פירוש רבי ישמעאל כהן גדול היה בהיכל קודש קדשים דבריאה, ששם יורד אור מלכות דמלכות דאצילות להיות כתר לבריאה, על כן אמר לו בני ברכני, ואמר לו יהי רצון מלפניך כו')
ומבחינת התענוג והרצון הזה להיות הבריאה כו', נמשך בחכמה ובינה דרצון ותענוג הזה, ונקרא אבא ואמא דבריאה
ומאבא ואמא שהוא בחינת חכמה ובינה של זה הרצון והתענוג, נמשכו בחינת המדות שנקרא זעיר אנפין דבריאה
ומזעיר אנפין למלכות דבריאה, שהוא מקור המהוה עולם הבריאה, נשמות ומלאכים מאין ליש ממש כו'
ויש בעשר ספירות דבריאה גם כן בחינת אורות וכלים ולבושים והיכלות
וכידוע בענין ז' היכלות דבריאה, ובהיכל קודש קדשים שהוא היכל הז', שם יחוד דזעיר אנפין ונוקבה כו'
ומבחינת מלכות דבריאה נעשה בחינת כתר ועתיק יומין דעולם היצירה, גם כן על ידי בקיעת מסך שבין בריאה ליצירה, על דרך הנזכר לעיל במסך שבין אצילות לבריאה
דכמו שעלה ברצונו לברוא, כך עלה ברצונו ליצירה ועשיה, רק שצריך להיות הפסק פרסא בין סוף מעשה דרצון דבריאה, לתחלת הרצון דיצירה כו'
וכמו שכתוב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו
וידוע דבי"ע הנקרא ג' עולמות הנפרדים מאין ליש ממש
היינו כדוגמת התהוות אותיות המחשבה ודבור ומעשה שבאים בבחינת יש נפרד לעצמו ממש
כך מבחינת אותיות המחשבה דמדות דאלהי״ם דבריאה, הנקרא זעיר אנפין דבריאה כנזכר לעיל, נבראו מזה בחינת עלמין סתימין דלא אתגליין, שהן נשמות ומלאכים דעולם הבריאה מאין ליש ממש
כמו נשמת אברהם אוהבי מבחינת פנימיות הכלים דחסד דזעיר אנפין שבמלכות דבריאה, ומיכאל דעולם הבריאה מבחינת חיצוניות הכלים ואותיות דחסד דזעיר אנפין דבריאה כו'
וכן גן עדן העליון דבריאה, היינו מבחינת אור הכתר דבריאה, שהוא התענוג העליון שנקרא עתיק דבריאה, שמתצמצם בבינה שבמלכות דבריאה, שהנשמות דבריאה נהנין מזיו כו'
(וכידוע דאימא עילאה מקננא בכורסייא, שהוא אור בינה דאצילות, על ידי השתלשלות רבות עד בינה דמלכות דאצילות בבינה שבמלכות דבריאה כו', ועל דרך זה זעיר אנפין דאצילות מקנן ביצירה ומלכות בעשיה כו')
וכך הוא ענין השרפים, שהם בעולם הבריאה כו', והן בני האלהי״ם שמתייצבים על יהו״ה שהוא בחינת זעיר אנפין דבריאה
ובחינת כלים דזעיר אנפין דבריאה, הוא בחינת מטטרו״ן, שרו של עולם הבריאה, שנאמר בו כי שמי בקרבו, שהוא יהו״ה דזעיר אנפין דאצילות כו'
(ונקרא נער אנפי זוטרי לגבי בחינת אנפי רברבי בחינת זעיר אנפין דאצילות כידוע)
ובכלל נקרא עולם הבריאה עולם המחשבה, בחינת עלמין סתימין כו'
(כמו ביו"ד נברא העולם הבא, שהוא יו"ד דמחשבה דבינה דמלכות דבריאה כו', ובה' נברא העולם הזה בחינת היצירה והעשיה)
ועולם היצירה, עולם הדבור, עלמין דאתגליין כו'
(וכמו נבואות ישעיהו בשרפים דבריאה שאומרים קדוש, ויחזקאל בחיות ואופנים שאומרים ברוך כו')
ועל דרך הנזכר לעיל בעשר ספירות דבריאה, כך הוא בעשר ספירות דיצירה ועשר ספירות דעשיה, דרך פרטי פרטיות באורות וכלים ולבושים והיכלות כו', והתהוות המלאכים ונשמות דיצירה הוא כמו סנדלפון ודי למבין כו'
שכל נבואת הנביאים מבחינת נצח והוד דזעיר אנפין דיצירה כידוע
ועל דרך זה יש מסך מפסיק בין יצירה לעשיה ובחינת מלכות דמלכות דיצירה נעשה כתר ועתיק יומין לעשיה, שזהו מה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה עשה
והן נשמות ומלאכים דעשיה ובחינת גן עדן התחתון דעשיה, עד האופנים שמקבלים מבחינת מלכות דמלכות דעשיה כידוע
ומבחינת שמרי האופנים, הוא שנמשך שרש השפעת גלגל המזלות, שהן שרשים של כל דומם צומח חי ומדבר שבכל אקלים, ושרשי הרכבות הד' יסודות דאש רוח מים ועפר מרוחניות לגשמיות כו'
וכמו ארץ מגדלת חכמים כו', כי מזל מחכים כו', עד ממגד תבואות שמש כו', עד שיש בחינת מזל דומם, כמו גדא דהר, עד מזל דומם שבדומם, על דרך שאמרו אין לך עשב שאין לו מזל
ועל המזלות מושל בחינת מלכות דמלכות דעשיה, כידוע בענין ומלכותו בכל משלה, וכמו שכתוב וממשלתך כו' וכמו שיתבאר בעזרת השם
נ״ג
ואחר כל הנזכר לעיל יובן למשכיל כללות כל ההתבוננות, מרצון הפשוט העצמי שבעצמות אור אין סוף ממש, מחמת בחינת חפץ חסד העצמי שעלה ברצונו הפשוט כו' (כנזכר לעיל באות יו"ד), עד בחינת הרצון היותר אחרון, שהוא בחינת הרצון להתהוות עולם העשיה בכלל ובפרט, שנקרא כתר ועתיק יומין דעשיה, והוא מה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה עשה
דודאי כמו שעלה ברצונו להיות חפץ ורצון להאציל, כך עלה חפץ ורצון זה לברוא, וחפץ ורצון ליצר, וחפץ ורצון לעשות, הכל היה כלול בעצם רצונו הפשוט שבעצמותו
על דרך משל אדם שעלה ברצונו העצמי להיות לו רצון לאיזה ענין דבר מה, שאף על פי שבפרט הרי מיד הוא בא בחילוקי רצונות ממדריגה למדריגה, עד בחינת הרצון היותר אחרון שהוא בחינת רצון לסוף מעשה ממש, מכל מקום הכל עלה בבת אחת בעצם רצונו כו', מבלי חילוק מדריגות כלל
(וכמו שכתוב באות ז', שאין חילוקי מדריגות בבחינת הכתרים דאבי"ע, אף על פי שבהשתלשלות מבחינת מלכות שבעליון נעשה כתר לתחתון כו')
כך לגבי עצמות רצונו הפשוט שבבחינת עצמות אור אין סוף, אין חילוק מדריגות בין חפץ ורצון להאציל, בין חפץ ורצון לעשות כו'
וזהו אני ראשון, ברצון שבמלכות דאין סוף, מקור הרצון להאציל, ואני אחרון, ברצון האחרון שבמלכות דעשיה להתהוות עולם השפל היותר אחרון, שהן האופנים והמזלות, שהמה שרשי התהוות רוחניות הד' יסודות דאש רוח מים ועפר ורוחניות דומם צומח חי הגשמיים
(כמו שכתוב בסוף העץ חיים) שזהו נכלל הכל במה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה בעצמות עשה, שכולל כל ההשתלשלות דקו, עד סוף עולם העשיה, דהיינו שכוללם יחד
שנקרא הכל בבחינת עשיה לבד, כי שרש האצילות ושרש העשיה שוין ממש לגבי עצמותו כו'
וזהו עשה בשמים, סובב הכללי דטהירו עילאה, וטהירו תתאה וארץ דבחינת ממלא כל עלמין כו', הכל בהשוואה אחת
(כידוע דעקב דאדם קדמון שמסתיים בסוף העשיה וראשו במחשבה כללית בתחלת הקו, (וכמו באדם הראשון, שאמרו שקודם החטא היה רגליו בעשיה וראשו בבריאה (נקרא אדם דבריאה יש מאין כו')
(והיינו וכל קומה לפניך תשתחוה כו' כמו שכתוב במקום אחר)
וזהו עיקר המכוון בכל ההתבוננות, בכל פרט ופרט שבכל ההשתלשלות דקו, מלפני הצמצום הראשון עד סוף העשיה, רק להיות נכלל הכל באחדות הפשוטה, שהוא בבחינת עצמות אור אין סוף עד שיקבע בנפש גם בסדר השגחה אלהי״ת בפרטיות, עד הפרט היותר אחרון
שהוא גם בעולם הגלגלים והמזלות, שהם רק מט' כלים החיצונים דמלכות דמלכות דעשיה, שהוא רק על פי רצונו הפשוט שבעצמות אור אין סוף ממש
וכמו שאנו אומרים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו דוקא, דהיינו כרצונו הפשוט שבעצמותו ממש מטעם הנזכר לעיל
ופירוש במשמרותיהם, היינו גם בבחינת היכלות דקליפת נוגה דעשיה, שהמזלות הקבועים ברקיע, היינו בבחינת נוגה דעשיה
כי עשר ספירות דעשיה בבחינת אורות וכלים והיכלות כו', הכל הוא בבחינת ביטול היש לאין בתכלית, כידוע דבהיכל קודש קדשים דעשיה שם יחוד זעיר אנפין ונוקבא דעשיה, כמו בבית המקדש שלמטה כו'
ונשמות ומלאכים דעשיה הן בתכלית הביטול כמו שכתוב וצבא השמים לך משתחוים, וכמו האופנים וחיות דעשיה
וגם חומר וכלי האופנים בבחינת הביטול בתכלית, וכמובן במרכבת יחזקאל בחיות ואופנים דיצירה
וכך גם במרכבה דסוסים שחורים ואדומים דזכריה בזמן הגלות, שהמלכות מלובשת בע' שרים דנוגה דעשיה, גם הם בתכלית הביטול כסוס לגבי רוכב
וכמו הנה יהו״ה רוכב על עב קל כו' וכמו שכתוב בזהר, כעננים למרכב כו' ועל דרך שאמר היתפאר הגרזן על החוצב בו כו'
והגם שיש בהם חילוקי מדריגות בהשתלשלות רבות עד אותן שמקבלים על ידי ריבוי מסכים מבחינת אחוריים דאחוריים דאלהי״ם, ממ"ח צירופים האחרונים שנקרא אדמת בני חם, בתכלית ההסתר והצמצום בכמה מיני מסכים והבדלות עד שנקרא לבוש שק ועור, כמו אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם כו' כידוע, וכמו שאמר המבדיל כו' מכל מקום נאמר מלך אלהי״ם על גוים כו' מי לא ייראך מלך הגוים כו' שמלכותו בכל משלה
וראיה מבלעם, שהיה מבחינת רע דנוגה, בחינת דעת דקליפה כמו שכתוב ויודע דעת עליון כו', אמר לא אוכל לעבור את פי יהו״ה לעשות קטנה כו'
(וגם מאתונו בחינת נוקבא דזעיר אנפין דקליפה, שהיא יותר קשה (כמו שיתבאר שבאת זה לעומת זה בחינת הנוקבא יותר קשה מכולם כו') כתיב ותט האתון כו' וגם בלעם אמר אם רע בעיניך אשובה לי כו')
והגם שיש מהם שהן בבחינת יש נפרד גמור לומר כחי ועוצם ידי כו', כמו שר של מצרים שאמר לי יאורי כו' וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה יודעים את רבונם ומתכוונין למרוד בו, הנה זהו מבחינת ג' קליפות הטמאות לגמרי, וגם הם נכנעים לפרקים כאשר יפקוד יהו״ה עליהם
כמבואר בנבואת הנביאים על כמה שרי אומות העולם כו'
אבל בבחינת נגה, גם בבחינת נגה דעשיה שרובו רע ומיעוטו טוב, המה בבחינת ביטול תמיד, כמו הגלגלים והמזלות שהן ע' שרים דכתיב בהם גם כן וצבא השמים לך משתחוים ואומרים שירה בכל יום כו'
וכידוע בענין הטעם לסיבוב התמידי דחומר הגלגלים, שהוא רק מצד השירה שאומרים, בחינת הצורה ונפש הגלגל בהשתחוואה רוחנית כו' וכמו שכתוב במקום אחר ודי למבין
נ״ד
ולהבין דרך פרט בהשתלשלות דאת זה לעומת זה כו' בעשר ספירות דקליפה דאבי"ע כו', הנה יש להקדים בשרש בחינת הקליפה מהו
דהנה ידוע בטעם שם קליפה, כמו קליפת הפרי שהוא הפסולת שבכל דבר, שבא מצד תערובת טוב ורע כו' מסיבת שבירת הכלים כו' ז' מלכים שמתו ונפלו למטה כו'
וקליפה קדמה לפרי, כמו בצמיחת כל פרי שהקליפה תצמח תחלה, וכמו השליא לולד שהוא בא מן הפסולת שבטיפה כו'
ושרש הדברים ידוע, דגם בבחינת התענוג יש בחינת המנגד אליו, שהוא הצער היפך הענג, והוא נגע היפך אותיות ענג
)ופשע היפך אותיות שפע כו')
כי כל דבר מה שבא בבחינת התפשטות מן העצם, ודאי יש כח המנגד אליו שבא גם כן מן העצם
על כן גם בבחינת התפשטות אור התענוג והרצון יש כח היפוכו המנגדו, שהוא על דרך משל כאשר ימנעו לאותו תענוג או שיהיה דבר המנגד, היפך העונג, הוא שנקרא צער ויסורין כו'
וכן ממילא בחכמה וטעם לתענוג ורצון יש המנגד, להיות טעם למנגד לרצון וכן המדות ומחשבה דבור ומעשה כו'
וכמו עבד העובר ומנגד לרצון האדון, הרי בכל פרטי הדברים שברצון זה מנגד כו'
וכך את זה לעומת זה עשה כו' שיהיה בחינת מנגד, והוא הנקרא פסולת וקליפה והסתר שקדם תחלה כו'
והוא על ידי בחינת הצמצום והסתר שקודם כל אור ושפע רצון ותענוג וחכמה כו'
כמו מי יודע עוז אפיך וכיראתך עברתך כו' שהוא בחינת המנגד לרצון, שם יתכן הכעס וחרון אף על בחינת המנגד ועובר הרצון כו', עד שחמת יהו״ה על ראש רשעים יחול כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין ברישא חשוכא, על כן עזי אומות העולם מסגי ברישא כו')
והנה ידוע דעיקר השבירה בתערובות טוב ורע ממש היה רק בבחינת ס"ג שהוא בבחינת ז׳ תחתונים דבינה
שהן בחינת המדות שבשכל שמולידים המדות שבלב, מדות רעים כמו כעס ורציחה ותאוה רעה ואהבה ויראה רעים וניצוח והתפארות לרע כו'
אבל בחכמה לא היה שבירה, רק חיצוניות דאבא ואמא נפלו, והוא שרש לחכמות חיצוניות
וגם הוא ענין אני חכמה שכנתי ערמה, ארמי אובד אבי, חכמה דקליפה שהוא רק לרע, כמו חכמים המה להרע ולא להטיב כלל, ואינו ענין חכמה בעצם רק ערמומית ושקר כידוע
וגם מבחינת התענוג העליון ירד בחינת החיצוניות, וזהו שרש להתהוות תענוגי עולם הזה
אבל עיקר הרע הוא במדות עד שנסתעפו למטה מטה בקליפה דעשיה
המקטרגים הרעים לפעול רע בפועל ממש, שכל חיותם אינו רק להמית כמו שלוחי המות כו'
ולמטה בזה העולם הן המזיקים כנחשים וחיות שטורפים כו' והרוצחים במין האדם
ולכך לעתיד לבא שיבוער הרע, כתיב לא ירעו ולא ישחיתו כו', לפי שאז יובררו שיורי ז' מלכים שלא נתבררו עדיין כידוע
ויש בחינת ציור אדם באת זה לעומת זה דקליפה כו' ונקרא אדם בליעל, והוא בחינת זעיר אנפין דקליפה כמו ויאבק איש עמו כו'
בחינת המדות עם המוחין דאבא ואמא דקליפה, עד בחינת כתר ועתיק יומין דקליפה שנקרא עומק רע, שהוא עומק הרצון והתענוג לכל דבר רע, שהוא מקור לכל רצון רע
ונקרא בזוהר כתרין דמסאבותא ובלשון הגמרא שערי טומאה כו'
ודרך כלל יש בחינת עשר ספירות דקליפת נוגה באבי"ע
אך בחינת נוגה דאצילות אין בו רע כלל, וכמו שכתוב לא יגורך רע כו', רק שהוא בחינת היש המורגש ובולט ביותר, כמו בחינת החסד המורגש באדם להתפאר בו שהוא עושה דבר חסד
או בחכמה מרגיש חכמתו ביותר, וכך כל מדותיו ומעלותיו יודע ומרגיש בבחינת בליטה גדולה
ובהסתעפות יוצא מזה בחינת רע, כמו המרגיש עצמו לחסדן יצא מזה הסתעפות חסד רק להתייהר ורק לגרמיה, כמו חסד ישמעאל וכהאי גוונא
והוא דמיון להשתלשלות דנוגה דבריאה שנסתעף מנוגה דאצילות שמיעוטה רע על כל פנים בבחינת לגרמיה ויוהרא דהתנשאות יש הנפרד כו'
(וכמו שמהתלהבות הבולט בהרגשת עצמו בתפלה, יכעס על המנגדו להכותו ולרודפו כשנוגע בכבודו)
וכך אמרו שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שזהו בחינת נוגה דאצילות, ונתן עיניו במקדש ראשון והחריבו
זהו מבחינת קנאה של נחש הקדמוני, בחינת יש ולגרמיה בבחינת רע קצת, אף על פי שקנאה זאת באה מצד הכרתו וקירובו, כי כלום מתקנא כו'
ונוגה דיצירה חציו רע לקטרג ממש, כמו ויבא גם השטן כו' ויאמר החנם ירא איוב כו'
עד בחינת נוגה דעשיה רובו רע לפעול כל דין קשה וזהו חיותו ממש
ונקרא רצועא בישא לאלקאה כו', כמו העלוקה שמושכת פסולת הדם כו' כך נאמר לעלוקה כו' הב הב כו', שזהו שרש הגיהנום שעל ראש רשעים יחול כו' כידוע
וג' קליפות הטמאות הן כמו נחש שרף ועקרב שבמדבר העמים
בחינת כתר דקליפה שהן רע גמור בלי תערובת הטוב כלל וכלל
וזהו הנקרא רשע ורע לו, שאין להם בירור עדיין כלל, רק לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר לגמרי כו' וכידוע ודי למבין
סליק שער היחוד
תלמוד בבלי
342

עריכות

אוחזר מתוך "https://text.chabadpedia.com/index.php/מיוחד:השוואה_ניידת/27143"