הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

מנוחה מפעולה של מלאכה כפשוטה שיוכלו לעסוק בפעולת השכל והעיון בתורה – אינו חידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה", כיון שישנה (עכ"פ מעין זה) גם '''לפנ"ז''' – כפי ש"הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה . . יסיר ממנו כל הדברים המונעים . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה"{{הערה|רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"א.}}, ואמרו חז"ל{{הערה|ברכות לה, ב.}} ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים", ועד להשלימות בימות המשיח ('''לפני''' יום שכולו שבת ומנוחה) שיקויים היעוד{{הערה|ישעי' סא, ה. וראה ברכות שם.}} "ועמדו זרים ורעו צאנכם גו'", "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"{{הערה|רמב"ם שם ה"ב.}}, "יהיו פנויין בתורה וחכמתה"{{הערה|שם סוף הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח (פי"ב ה"ד) – סיום וחותם ספר הי"ד.}}.

התורה נחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ("פירושה"{{הערה|הקדמת הרמב"ם לספר היד בתחלתו.}}): תורה שבכתב – ניתנה באופן שלא שייך שינוי גרעון והוספה בתיבותי' ואותיותי', לא חסר ולא יתיר. ותורה שבעל פה, "פירושה" – נתגלתה ונתבארה על ידי החכמים שדורשים כל תיבה וכל אות שבתורה (ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) שעי"ז '''ניתוסף''' ריבוי גדול בתורה{{הערה|"כמו למשל פרק השואל במס' ב"מ "נלקח" מאות וי"ו דוכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו'" (לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א. ברכה צה, ד).}}, ועד שמוסיפים '''חידושים''' בתורה, כלשון חז"ל "תלמיד ותיק עתיד לחדש"{{הערה|שם=:1|ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז (ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252).}}, "לאפשא לה"{{הערה|זח"א יב, ב. תו"א מקץ לט, ד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.}} (חידוש שמיוסד על כללי התורה).

ובהתאם לאופן לימוד התורה בעולם הזה בא השכר ("מדה מול מדה"{{הערה|סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.}}) דלימוד התורה בעולם הבא{{הערה|כמארז"ל (פסחים נ, א. וש"נ) "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שהפירוש בזה, שעל ידי לימוד התורה בעוה"ז זוכה ללמוד תורה בדרגא נעלית יותר שבאין־ערוך בעוה"ב ([[לקוטי תורה ואתחנן|לקו"ת ואתחנן]] ו, ג. [[לקוטי תורה שיר השירים|שה"ש]] כב, ד. ובכ"מ).}} – כמודגש בתוכן הסיום דב' המסכתות:

מהביאורים במארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"<ref name=":1" /> (דלכאורה: ענין שניתן למשה מסיני אינו חידוש של תלמיד ותיק) – שמשה קיבל בסיני ה"כללים" ("כללים למדוהו"{{הערה|שמו"ר פמ"א, ו.}}) שמהם באים כל ה"פרטים" שמתחדשים על ידי תלמיד ותיק בכל הדורות, וכיון שהפרטים הם בכח ובהעלם, והתגלותם נעשית על ידי תלמיד ותיק שמתייגע בתורה לגלות את הפרטים מן ההעלם והכח שבכלל, ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק{{הערה|ראה לקו"ש חי"ט ע' 253. וש"נ.}}.

נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)'''נתחדשו ממש''' בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"{{הערה|המשך תרס"ו ס"ע שפג. שצג (וראה לקמן הערה 59).}}, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"{{הערה|רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב־ג.}}, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק '''מהתורה''' (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה){{הערה|ראה תנחומא נשא כט (בהמשך לדין ד"נר חנוכה שהותיר בה שמן . . כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו"): "לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מה"ת, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה, '''שאף על דבריהם אני מסכים''', שנאמר ותגזר אומר ויקם לך". וראה אתוון דאורייתא (להר"י ענגל) כלל יו"ד בביאור ההמשך לדין דנר חנוכה – שמזה מוכח שמצוות דרבנן הם כמו מצוות מן התורה*, שמלבד החיוב על '''הגברא''', חלה קדושה על '''החפץ''' כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית'. וראה תניא פ"ח (בענין מאכלות אסורות שחיותם מגקה"ט): "ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (וראה לקמן הערה 57).{{ש}}'''*) ולהעיר שאפילו "מנהג ישראל (שלא נקבע על ידי ב"ד הגדול, אלא מנהג ישראל סתם)''' תורה '''היא"''' '''(ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ'''. '''סתצ"ד סט"ז. ועוד – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2).'''}}, שניתנה למשה מסיני{{הערה|ראה מגילה יט, ב: "הראהו הקב"ה למשה . . מה שהסופרים עתידים לחדש . . מקרא מגילה".}}. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש על ידי חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!

ועוד ועיקר: איך יתכן שעל ידי חכמי ישראל יתוספו ענינים חדשים בתורה – ה"ז הוספה ושינוי בתורתו של הקב"ה?!

התורה – "לא בשמים היא", אלא ניתנה '''לבעלותם של ישראל''' שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם (כדעת הרוב), ולכן "אין משגיחין בבת קול", ועד ש"קוב"ה . . קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"{{הערה|ב"מ נט, ב.}}. ולא עוד אלא שגם הענינים '''שמתחדשים''' על ידי חכמי ישראל נעשים '''תורה'''.

ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים '''מישראל'''{{הערה|ועפ"ז יומתק לשון חז"ל (גיטין ו, ב) שהקב"ה אומר "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר" – דאף שענין זה הוא תורתו של הקב"ה (כהמשך דברי הגמרא: "ומי איכא ספיקא קמי שמיא . . אלו ואלו דברי אלקים חיים"), אומר הקב"ה ענין זה '''בשמם של ישראל''' ("אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר"), כיון שענין זה נעשה תורתו של הקב"ה על ידי חידושם של ישראל.}}, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו על ידי ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'{{הערה|ובפשטות: כיון שהקב"ה יודע (לפני הזמן) עתידות, יודע מקודם החידושים שיחדשו ישראל בעתיד.}} (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא '''במחשבתו''' ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו על ידי ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות{{הערה|היינו, שגם למעלה הם בהעלם שאינו במציאות, כי, הגדר דזמן רוחני, סיבה ומסובב (כנ"ל הערה 52), הוא גם למעלה, שזהו כל ענין ה"השתלשלות"*, והענין דעבר ועתיד (סיבה ומסובב) אחד הוא למעלה מכל ענין וגדר של מציאות.{{ש}}'''*) ואפילו למעלה מהשתלשלות יש גם דוגמת ענין הזמן (סיבה ומסובב) – שהרי גם לפני הצמצום ישנו עצם האור,''' וממנו '''בא התפשטות האור.'''}}, וכשמתחדשים על ידי ישראל באים במציאות.

ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים על ידי ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים על ידי ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה){{הערה|'''ע"ד''' המבואר בהמשך תער"ב (ח"ב ע' א'קכג ואילך) בפירוש הכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ש"הוא מה שנתקבלה העבודה והביטול בנבראים (והיינו בנש"י*) בטוב ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה כו'".{{ש}}'''*) ובהמשך הענין: "מצד שמושרשים בעצמות א"ס שלמעלה מעלה משרש ומקור ההשתל' כו'".'''}} – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים '''ישראל''' (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר{{הערה|כמארז"ל חמורין חביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה (ראה סנהדרין פח, ב. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד) – כי, התורה היא ה"ספר", וישראל נקראים "סופרים", כמו הסופר שכותב את הספר (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ב. שה"ש מו, ג. ובכ"מ).{{ש}}ועפ"ז יש לבאר דיוק לשונו של רבינו הזקן "ואפילו הוא איסור דרבנן (ומוסיף) '''שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה'''" (כנ"ל הערה 46) – שכוונתו בהוספה זו לבאר איך יתכן שדבר המותר ע"פ התורה, היינו, שע"פ התורה (שהיא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם) מקבל חיותו מק"נ, ישתנה על ידי האיסור דרבנן ויקבל חיותו מגקה"ט? ועל זה מוסיף "שחמורים דברי סופרים '''יותר''' מדברי תורה", כמו ה"סופר" '''שכותב''' את ה"ספר", ולכן על ידי דברי סופרים נעשה כן ע"פ תורה, ובמילא נעשה כן גם בעולם, שהדבר שנאסר מדרבנן מקבל חיותו מגקה"ט ככל האיסורים שבתורה (ועד"ז בנוגע לחלות הקדושה על החפץ במצוה דרבנן, כבנר חנוכה).}} (ועד לעילוי שבאין־ערוך) לגבי דרגת החכמה{{הערה|ועפ"ז יש לבאר המשך מארז"ל (שבהערה 43) שהקב"ה לימד למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, "אמר לפניו רבש"ע עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להטות" – דיש לומר, ששאלת משה היא (לא רק כיצד צ"ל ההנהגה בפועל, אלא גם) '''מהו הפירוש בתורה''', ותשובת הקב"ה היא שהפירוש בתורה נקבע ע"פ דעת הרוב דחכמי ישראל, וההסברה בזה, שמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא הם מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בחכמתו''' ית', ו"בירורה של הלכה" הוא מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בעצמותו''' ית', שמתגלה על ידי ישראל ("אחרי רבים להטות") מצד שרשם בעצמותו ית'.}}, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, '''העלם העצמי'''{{הערה|ראה המשך תרס"ו ע' שצג: "בתושבע"פ באים ענינים אלו לא מבחי' תוה"ק לבד כ"א מבחי' העלם העצמי דא"ס כו'".}}.

ומזה מובן שישנם ב' אופנים ב"חידושי תורה" שעל ידי העיון והיגיעה דתלמיד ותיק: (א) "חידוש" (בשם המושאל) שעל ידו '''מתגלה''' העומק שישנו בתורה מצד עצמה, כמו התגלות הפרטים שכלולים בהכלל, שאף שבהיותם בכלל הם בהעלם לגמרי (ועד שההתגלות מן הכלל נקראת בשם "חידוש"), מ"מ, להיותו הכלל של הפרטים (אין בכלל אלא מה שבפרט), נמצאים בו הפרטים בהעלם השייך אל הגילוי (העלם שישנו במציאות). (ב) '''ועיקר:''' "חידוש" (ממש) שהוא '''הוספה''' על העומק שבתורה כפי שהיא מצד עצמה (בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה) '''שמתחדש''' על ידי ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' החכמה), ולפנ"ז אינו במציאות, כי אם, בבחינת העלם העצמי שאינו שייך לגילוי.

וכיון שהחידושים שמחדשים ישראל הם בדרגת התורה כפי שהיא בהעלם העצמי דעצמותו ית' (כנ"ל ס"ט), הרי, השינוי וההוספה (העדר המנוחה בחיצוניות ובפועל) אינם גדר של "תנועה" שהיא יציאה מעצמותו{{הערה|ומ"ש בהמשך תרס"ו (שבהערה 60) שלעתיד לבוא, "כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש", "לא יהי' עוד עליות" – אולי י"ל, שהכוונה היא ל"עליות" (ע"ד הרגיל) שהם באופן של '''יציאה''' מעצמותו (וראה שוה"ג להערה הבאה).}}, אלא גדר של "מנוחה" (כפי שהיא בפנימיותה ולאמיתתה) שהיא בעצמותו{{הערה|ועפ"ז י"ל, שהמנוחה בדרגת התורה מצד עצמה (כשעומדים על אמיתתה) היא מנוחה (רק) '''בפועל''', אבל, כיון שהיא בדרגת החכמה שהיא '''גילוי ויציאה''' מעצמותו, אין זה גדר המנוחה לאמיתתו שהיא בעצמותו; משא"כ בדרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', שמתגלית על ידי החידושים של ישראל בתורה – אף שבפועל יש הוספה הקשורה עם העדר המנוחה, ה"ז '''גדר של מנוחה לאמיתתו''', שהיא בעצמותו.{{ש}}וע"ד המבואר בהמשך תער"ב (שבהערה 56) החילוק שבין המנוחה והתענוג במעלי שבתא, שהיא מנוחה ותענוג '''בפועל''', אבל רק מזה שנגמרה המלאכה בטוב כפי שעלה במחשבתו תחלה (ולא תענוג עצמי), להמנוחה והתענוג דיומא דשבתא (באופן של שביתה גם מהמנוחה דגמר המלאכה), כשרואה שנעשה יתרון גדול גם על תחלת המחשבה, שמתענג '''בעצמותו'''*.{{ש}}'''*) בהמשך תער"ב שם (ריש ע' א'קכה), שגם העונג מהיתרון גדול על תחלת המחשבה שמתענג בעצמותו, כיון ש"לולא טוב העבודה לא הי' העונג הזה, א"כ אין זה בבחי' מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש, ובהכרח לומר שיש מנוחה בעצם שאינה תלוי' בשום דבר כלל והיא מנוחה תמידית ועצמית" (ובהמשך הענין, שזהו"ע ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"). ויש לומר, שכללות הענין המדובר שם הוא בנוגע''' לעבודתם של ישראל '''שעל ידם נשלמת המחשבה והכוונה דהתהוות כל סדר ההשתלשלות, שלכן, גם התענוג שמתענג בעצמותו אינו בבחי' מנוחה עצמית שמצ"ע ממש שאינה תלוי' בשום דבר (להיותו לאחרי המחשבה על התהוות סדר השתלשלות), אבל,''' מציאותם העצמית של ישראל '''(בנים) היא למעלה מהמחשבה והכוונה דהתהוות סדר ההשתלשלות, להיותם מושרשים בעצמותו ית' באופן שישראל וקוב"ה כולא חד ממש, ולכן גם לאחרי גמר ושלימות העבודה ("כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש") יהי'''' התענוג מישראל''', היינו, ענין של הוספה ועלי' (כביכול), אבל, לא באופן של יציאה מעצמותו, אלא באופן של מנוחה בעצם, מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש.'''}}.

תוכנה של ההוספה "ומבית המדרש לבית הכנסת" במסכת מו"ק – שגם לאחרי ש"נכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך והולך "מבית המדרש לבית הכנסת" (מתורה לתפלה), כיון שעל ידי התפלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"{{הערה|ויצא כח, יב. וראה זהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. ועוד.}}) מתעלה לדרגא נעלית יותר, ועי"ז נעשה גם לימוד התורה שלאח"ז ("מבית הכנסת לבית המדרש") באופן נעלה יותר, משא"כ במסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה באותה דרגא.

ויש לומר, שבמסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה כפי שהיא '''מצד עצמה''', שלכן גם העלי' בלימוד התורה{{הערה|מרומזת בדיוק הלשון "עוסק בתורה", בדוגמת "עסק" שעל ידו ניתוסף "ריוח" – כבמאמר שלאח"ז "תלמידי חכמים אין להם מנוחה", "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש".}} היא באופן שהת"ח הלומד נשאר ב"'''בית המדרש'''", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר גם (ובעיקר) אודות '''ההוספה''' לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה על ידי '''חידושו של תלמיד ותיק''', כמודגש בהיציאה מ"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה (כפי שניתנה '''מהקב"ה'''), "לבית הכנסת", מקום '''תפלתם של ישראל''', כידוע שעל ידי התפלה פועלים שיומשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהתורה (כפי שהיא מצד עצמה){{הערה|וכמ"ש בספר הבהיר (סנ"ח (קצו)) שדוד הי' מחבר אורייתא בקוב"ה, היינו, שהמשיך בתורה גילוי אוא"ס שלמעלה מהתורה, על ידי עבודת התפלה שבה מודגשת ההתקשרות דישראל עם הקב"ה שלמעלה מהתורה (ראה [[לקוטי תורה ויקרא|לקו"ת ויקרא]] ה, א. ברכה צו, ב. ובכ"מ).}}.

במסכת ברכות הסדר הוא "הנפטר מחבירו . . יאמר לו . . לך לשלום . . (ואח"כ) הנפטר מן המת . . יאמר לו . . לך בשלום" – בהתאם לב' הבבות שבסיום המסכת, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ע"ד "לך '''ל'''שלום", ולאח"ז "תלמידי חכמים מרבים שלום", ענין המנוחה, ע"ד "לך '''ב'''שלום" (שלא יוסיף עוד), כיון שבמסכת ברכות מדובר רק אודות השלימות בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלאחרי שעומדים על אמיתתה (על ידי ענין '''המיתה''', ביטול מציאותו לאמיתתה של תורה), לא שייך להוסיף יותר ("מת . . בשלום").