לקוטי שיחות חלק לא הוספות/תשא

לקוטי שיחות
חלק לא
שמות א • שמות ב • שמות ג • וארא א • וארא ב • וארא ג • וארא ד • בא א • בא ב • בא ג • בשלח א • בשלח ב • בשלח ג • יתרו א • יתרו ב • יתרו ג • משפטים א • משפטים ב • משפטים ג • פ' שקלים • תרומה א • תרומה ב • תרומה ג • תצוה א • תצוה ב • פורים א • פורים ב • תשא א • תשא ב • ויקהל א • ויקהל ב • ויקהל ג • פקודי • הוספות: שמות • בא • יו"ד שבט • בשלח • ט"ו בשבט • יתרו • משפטים • תרומה • תצוה • אדר • פורים • פורים־פסח • תשא • ויקהל • פרה־החדש

תשא

במענה על מכתבו בו העיר על דיוק לשון רש"י הנפלא (תשא לג, יב) וז"ל ראה תן עיניך ולבך על דבריך. ואענה גם אני חלקי, בכוונת רש"י, וגם מנ"ל לרש"י.

תכלית בקשת משה הנ"ל היתה שאף שחטאו ישראל הנה בכ"ז תהי' השראת השכינה ביניהם, עצמותו ומהותו ית' ולא ע"י שליח ואפי' לא ע"י אחר (עיין לקו"ת צו יב, ע"ג). וכמו שמסיים בקרא אם אין פניך הולכים גו' ונפלינו אני ועמך גו' אשר זהו ענין דירה לו ית' בתחתונים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א ע"י המקדש. ובמילא ידוע לנו כוונת משה מהבטחת הקב"ה בהנוגע לבית המקדש וכמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, היינו גם בעת ריתחא.

ובזה יובן הירושלמי התמוה – ברכות פרק ד' הלכה ה' – פניו למעלה ועיניו ולבו למטה, עיי"ש. ועפ"ז מובן ג"כ דיוק לשון רש"י וגם מה שמסיים "על דבריך" שהיא ספי' המלכות, שבה נברא העולם שתכליתו ופנימיותו הוא בית המקדש, כי כללות העולם הוא דירה לו ית', ובעולם גופא – זהו ענין בית המקדש, ועפ"ז יש לבאר ג"כ הענין דעיניו ולבו – עפ"י המבואר בתקוני זהר תקון כ"א דף נ' ע"ב ורזא דמילה כו' . . .

(ממכתב י"א ניסן, תשי"ג)

... מה שהעתיק במכתבו בענין הוי' הוי' וכו'. הנה לא ביאר הענינים כל צרכם. א) בדברי הרא"ש כיון שמחשבת ע"ז מצטרפת הרי אין זה קודם שחטא. ב) בהפירוש דה' אחד שמסביר שלא יהיו צריכים רק לשם אחד. הנה איך אפשר לומר שלע"ל לא יהיו י"ג תיקוני דיקנא שהן י"ג מדות הרחמים שלדעת כמה מהראשונים מתחילים משם הוי' הראשון ואדרבה מדויק הוא דוקא מל' רז"ל אני הוא קודם שיחטא. וההסבר בזה הוא בקיצור. א) עפמ"ש בתניא פרק ט"ז בדיוק הלשון מצרפה והול"ל מעלה עליו כאלו עשאה, ועיין שם בקרבן נתנאל. ב) אין הענין שיבוטל ח"ו שם הוי' אחד משני שמות הוי' אלא המדובר הוא בהפסיק טעמי שביניהם שלע"ל יהי' הוי' אחד שני השמות באחדות. יעוין זח"ג קלח, א. לקו"ת דנט"א.

(ממכתב כ"ד סיון, תשי"ד)

אין ענטפער אויף אייער בריף, אין וועלכען איר שרייבט, אז בא אייך איז א ספק אויב מיין הוראה האט צו טאן מיט אייער שאלה.

הנה לאחרי בקשת סליחתו, מוז איך זיך באנוצען מיטן זעלבען אויסדרוק פון אייער בריף: א ספק צי דאס האט צו טאן מיט אייער שאלה.

עס רעט זיך ניט וועגען דעם, צי מען קען וויסען תורה שבכתב אויף אויסווייניג, וואס דאס קומט פון לערנען מערערע מאל אין ספר.

אייער פראגע איז געווען, פאר וואס זאל מען ניט איינפירען צו לערנען אויף אויסווייניג תורה שבכתב (ניט דוקא פון ספר), איז אויף דעם האט מען אייך אנגעוויזען אז עס איז א פסק דין, ניט טאן אזוי. און מ'האט אויך אנגעוויזען דעם ערשטען מקור, אבער דאס איז אויך א דין אין שולחן ערוך (או"ח סמ"ט).

די אלע ביישפילען וואס איר בריינגט, אז תנאים ואמוראים האבען געוואוסט פסוקים פון תנ"ך אויף אויסווייניג, איז באמת א שאד דער טרחה אין דעם, ווארום אין יעדער שול וועט איר געפינען אידען וואס ווייסן אשרי אויף אויסווייניג, און מען רעט שוין ניט וועגען קריאת שמע, חאטש אלע ווייסין אז דאס איז תורה שבכתב. נאר ווי געזאגט פריער, וויסען אויף אויסווייניג איז איין זאך, אבער בקביעות לערנען אויף אויסווייניג איז דאס דער עיקר אין תורה שבעל פה און ניט אין תורה שבכתב.

ביותר תמי' ופלא, לויט אייער שרייבען אז איר געהט דורך דעם תנ"ך אלע צוויי חדשים, ווי קומט איר אפפרעגען א ענטפער בעפאר אריינטרייכטען אין עם . . .

(ממכתב י"ט אלול, תשי"ז)

הערות שוליים